¹

וויען בחדש הרביעית התקצ“ו לב”ע

יחי לבבך לעד, ידיד לבי!

מנה אחת אפים חנן לנו אלהים בחסדו: כי נחישה מפלט לנו אל ימים ראשונים, להנחם מעצבוננו בעת צרה, ונביט אחרינו אל ימים עברו, אשר היו טובים מאלה ועודם חיים בזכרוננו, גם כי חלפו ואינמו: או נצפה אל ימים יבואו, אשר התקוה תפרוש עוד כנפיה עליהם, כשחר פרוש על ההרים, ויפוזו לעין רואי בזהב מופז נחמד למראה, שאל נא קשה־יום ויגדך, ומר־נפש ויאמר לך: כי אלה ימי הרעה אשר הוא חי, ייטיבו פניהם ברגע להדהו בשמחות, אם יביט אחריו אל ימי עלומיו, עת כל התבל מחוצה לו עם כל כעסה ועמלה, סוגרת ומסוגרה בעדו, והשמחה אצלו אמון שעשועים עמו יום יום! או אם למרחוק עיניו תצפינה אלי ימים יולדו, וחש עתידות לו, כי בן אדם לא ידע עתותיו, לא בידו המה, וכאשר ירחקו ממנו, כן ייטיבו פניהם, וקראו שלום.

הנה כן גם אנכי בדברי בך, ידיד נפשי! דברי שלום ואהבה, זכרתי לך חסדך ואמתך אשר עשי עמדי בנוער בעודי באבי, וכיונק מארץ ציה החילותי אז לשלח שרשי על יבלי נחלי עדניך, אשר לא יכזבו מימיהם, ולְהִשָׁעֵן עליך כעל ארז בלבנון לבלתי הכוף כאגמון ראשי בסער ביום סופה. אזי הלכנו צמדים יחד שמחים וטובי לב לעת ערב לשוח בשדה ומגרשי עיר מולדתי, או על ההרים הרמים אשר חרבות ימי קדם ושמות היכלי עונג, הנשקפים על ראשיהם, הגידו לעם נולד: “מה חלד? על מה שוא בריאה יבראו בני חלוף? אם בקרב לבו לא יבנה אדם בית נאמן לו להודות שמה לאל חסדו, שוא עמלו הבונים חרבות למו!” – מה טובו הימים האלה עת מלאך ממעל לקח רצפה ונחלת אשדת מעל מזבח ה' – בנוי לתלפיות תחת אוהל הרגיע תחת שמי קדם לכל יושבי תבל, להקריב עליו זבחי תודה: לב נשבר ורוח נשברה – וַיֵגע אל לבבנו, ויהי לשלהבת יה, קדש הלולים לאל גמל עלינו. אז חכמת אנשי שם האירה פנינו, ובחקר גדולים חקקי לב התהלכנו למשרים. נפשנו מלאה עונג, ולשוננו רנת מושלים ונוגנים אשר קראו בעוז שיריהם אל שמים: רדו לארץ, ואל בני אנוש: ארחו לחברה עם אראלים ומלאכי שלום. –

גם אתה הופעת אז עצתך ויפי חכמתך עלי, וצור לבבך – בנטות עליו ה' מטה עוז מקדש – נתן מימיו מים טהורים ההולכים לאט, כמי שלוח, אל קרב ולב שומע, לטהר ולבן כשלג כל הגיון ורגש לב מסעפים והבלי שוא, ולעקור כל שרש פורה רוש ולענה. אז היינו כחולמים, ארובות השמים נפתחו לעינינו, והנה אור עולם ונעימות נצח. ואל ארץ נביט, והנה היא כיעלת חן תעדה כליה, לבושה שני עם עדנים ושלל צבאים רקמה, רקמת כל ציץ ופרח שושנים ואהלים, אור זרוע עלימו לחמדת כל עין. היום רד מאד, השמש שב אל אהל אפדנו, וכנף הארץ נחפה בפז ואברותיה בירקרק חרוץ: כעס ויגון לא מצאנו אז (כאשר יבואו באופל אל איש עצב כי יעטוף ודמו כי נעכר בקרבו) לשים משוש לבנו לְאֵל, לאמר לנו, "על מי תתענגו? על עשבות הרים, אשר בבוקר יציצו ולערב ימוללו? העמיקו שאלה! השפילו שבו! קחו נא המסוה מעל פני האדמה, ודעו וראו הכמוס עמה הטמון בחֻבָה. תחתיה נהפך כמו אש, ההופכי הצור ללהבה נתכת, חלמיש לנהרי נחלי מוקדי עולם, לבקע ביום עברה ראש הררי אל, לחצוב להבות מני הררי געש, ותחרד האדמה לקולם, ותשם ארץ ויושביה. בחקר תהום התהלכו, שם הרפאים יחוללו בזכרם חייהם ומותם גם שניהם. שם מתי עולם יענו ויאמרו לכם, כי לא הצליחו בארץ בלכתם בארץ החיים, כי בכל מדרך כף רגלם מבית ומחוץ, רדפם על צוארם העוני בשבט עברתו, ויגיעי כח לא מצאו מנוחה עדי שנתם נמו, שנת עולמים. או הסבו נא עיניכם מתחתית ארץ ושוכניהם, וראו אל ההולכים על פני האדמה. שמה נושא משך הזרע זרע אור זרע אמת וצדק הולך שחוח כל הימים אשר הוא חי להועיל לבני אדם; והנה בני בלי שם יעפרו בעפר נגדו ויבזוהו, ויהי כמחריש ובקרבו נעכר כאבו, פה איש הוכח בשבט אנשים חכלילי עינים ולא מיין כי אם מדמעת עשוקים אשר תרד עינו יומם ולילה. התבוננו אל כלח מלוא תבל, טמון בארץ חבלים, ומלכדתם עלי נתיב אל כל אשר יפנו ללכת, ותרגזו מראות עיניכם כבלע רשע צדיק ממנו, ורב אונים את רפה ידים. זאב יטרוף גדי, דוב ישכל בהמות שדי ועריץ את ישר דרך. – לקול חרדה כזה לא צללו אזנינו אז. גם כי הגיד לנו איש, דברים מעציבי רוח כאלה, אשר בלב נושאי סבל תלאותיהם בחיים ימצאו קן למו, שפת לא ידענו שמענו אז, אך קול דברים ואין דעת, כי רואי טוב לא ידעו ולא יבינו דבר עצב. הה הימים האלה, ימי טובה, חלפו ואינם, גם עקבותיהם ירעפון דשן לא נודעו לנו. ברחו כצל, הפנו ערף, לא עמדו. אמנם בכל זאת עוד מסתר משכנותיהם יטיפו גם עתה, מדי זכרנו אותם נוחם ושמחה לנו. כאוהב נאמן טהר לב נגזר מארץ החיים, לא יִשָכַח כמת מלב, ומדי יעלה על זכרוננו, יקיץ משנת אדמת עפר, יתנער מעפר ומגבי קברו, ויקם ויחי. כן הוא ידיד נפשי! כל ימי נעורי בם ארחתי לחברה עמך יעוֹרוּ לנגד עיני בדברי בך, וישובו לנחמני על כל תוחלת ממושכה, על כלל תקוה כי נכרתה; גם ימים יבואו יתנהלו לאטי, ויפתוני בחלקות כי יחדשו ימי נעורי כקדם, ושחרם כי יעלה, מרפא לנפש צרור בכנפיהם. ככה יפתוני ינחמוני, כגמול בחיק אמו ישיחוני, ולבבי הלא נפתה הוא, והייתי אך שמח. – בשורה מוצאת בפי אולי תשמחך: יש זהב ורב פנינים אשר ישמחו אנשים אוהבי כסף, לא ידעו שבעה, ואני נתתי שמחה בלבי כי עת הזמיר הגיע, לשמוע בקהל רב את נגינותי אשר תצאנה לאור על הוצאות האדון המדפיס למלאות רצון אהובי נפשי שלמים וכן רבים, אשר חבורי הראשונים מצאו חן בעיניהם, עד כי כלתה וגם נכספה נפשם גם אל גזעי החדש אשר נטעה ימיני בכרם ה' צבאות, ואני הנני שולח לך עלה אחד מספרי זה, אשר תַכָל מלאכתו בימים לא כבירים. העלה הזה יהי לך כעלה זית טרף בפי לאות שלום לכל אוהבי לשוננו הממלאה אשר טרפי צמחה לא ייבשו עד נצח: כי עוד יש את לבבי ישר כלבבם וכלבבך עם שפת קדומים שפת כנען, אשר לא יערכנה לי כל חמדת תפארת. אך למען הראות יפיה ותומתה לעין העם, וכבוד בת מלך פנימה במקדש מלכותה, השתעשעתי בשנים עברו עם לשונות זרות, בתולותיה אחריה רעותיה מובאות לה, המעלות עדי זהב על בגדיהן החמודות, העומדות לשרת לפניה ולישר מסלה לבת ציון היקרה! כי כאבן שהם מסתתר תוך אבן אפל וצלמות אשר יסך בעדו מעבור קרני הודו על פני תבל חוצה, וישמרהו כבבת עין עד יבוא היום ויופע מני אפל, בעין הברק מחשכת מים עבי שחקים, אם יסיר חלמיש צור משוכתו וערפל חתולתו; הנה כן אהבתי העזה כמות אל לשון מחמדנו, שמה מסוה על פניה ימים רבים, והגיתי בענינים זרים, עד באה העת, ואהבת נעורי אל בת עבר קדחה בקרב לבי כימים מקדם, ותיקר ולא תכבה כל עוד רוחי בי: כי היא חיי רוחי ובלעדה מה אני ומה חיי? – לך אחי! כל מחשבותי, ולוח לבי כספר נגולו, לכן אדום נא איפא מהגיד לך כי לא שניתי מאז ועד עתה באהבתי אותך וכי אהבת נפש יאהבך אוהבך ומכבדך.

מאיר הלוי לעטעריס.