רקע
שמואל יוסף פין
הרב ר' שמשון בלאך אל הרב ר' נחמן קראכמאל

אלהים יחנך ידיד נבחר.

ראה קראתי בשמך לכבוד כל תפארת על ראש ספרי זה, מדעתי כי הוד והדר ישוה מזכרת זכרונך על פועל ידי, למעני איש חמורות! למעני למעני עשיתי כזאת, לא למען הורך והדרך, אף לא למען תרב גדולתך בקהל נבונים, כי מי מיודעי החכמה אשר ביןן שדיה ילינו לא ירעך? או שפתי מי מאשר רק בצל כנפיה יחסיון לא תבענה תהלתך? אך בך צלחה התושיה למצוא קן לה בנפש מטוהרה אשר גם יראת ה' היא אוצרה, בך מצאה מנוח אף נוחם מעצבון כל הנחרים בה, אשר כל היום יעצבוה לאמר מות בסיר בת אלהים כל אוכליו יאשמו, כי יעקשו הישרה ויראת ה' יעזובו. ואם כי רבו עצבונך ויגיעך טרם ארשתה טרם לכרתה בחבלי אהבתך ותהי לך סוכנת, הרבית מהר ומתן רבית במחיר אהבתה, נתת כפרה מבחרי ימי עלומך, משכיות לבב ותענוני משר תחתיה, אכן לא לריק יגעת ללקוט שושנים בין קוצים כסוחים, ופרחי חמד בין סלונמים סבוכים, לא לתהו והבל כחך כלית, לשרש עורך באבך שעשועי חלד, הבלי הילדות, ותעתועי השחרות מתלמי לבבך, אתה שחרתה מן המצר והיא נמצאת לך במרחב, אתה כלית בשרך ושארך באהבתה שלחת רזון בגוך, והיא הרעיפה דשן תוך עצמותיך, הריקה כוס יפיה על יפי חכמתיך, משחתך שמן ששון מחבריך, אף חסד משכתך מבין אחוזה מרעיך. אנה בשטף מרוצתכם תובילוני רעיוני? אנה כמשגה בשאט נפש תועה תוליכוני. אך למען חטוא המטרה? כמעט נשיתי את אשר זמותי, שכחתי אמרי פי, כי לא להללך בסור ישרים ועדה, לא להגיד לבני אדם תהלותיך יצאתי היום ותפארתך בקהל עם להודיע, כי אם להשביח שאון מורשי לבבי אשר כהמות ימים תודות לך יהמיון, על שפעת חסדיך כמוני זה לי עשרים שנה מעת הכרתיך, רק זאת הרהיבה עוז בנפשי לשפוך שיחי בחיקך ולספר כל צדקותיך עמדי נגד השמש הזאת. – – כאחד צעירי צאן עמי גם אני בעניי נער געור משולל המוסר ונעדר התבונה הייתי. ואף כי על ברכי אב יקר איש תבונה תופש תורה ותמים דרך יולדתי, אשר לא חדל מלהפיח בקרבי עודי באבי אש התשוקה להגות בתורה ולאהוב מישרים, ואשר הוליכני במסלות דעת כתבי קדשנו לרגל ביאורי בחירי התרים אחרי אמתת הפשט, ובים התלמוד אורח סלולה לא אכשל בה, בכל זאת כעיר פרא איש נבוב הייתי לא ידעתי את ה' אף אם כמו פי קראתיו כצפור המגיד לאדם שיחו, בפי ובשפתי כבדתיו ולבי רחק ממנו, לא הכרתי דרכיו לא חשבתי נתיבותיו. מפלאות מפעליו לא הבטתי, ולהתבונן במעשה אצבעותיו לא התאויתי, כי נפשי ריקה היתה מחכמה ותושיה נדחה ממני, מכל אשר עתה בתבל מכל צבאות הבריאה שמץ דבר לא ידעה, כי כמה יזכה נער עשתונותיו ילטוש עיני בחינתו להתכונן בכמו אלה, באי מורה ומנהל או אחוזת מרעים רועי תבונה אשר אש קנאתם תלהטהו? גם גפן פוריה לא תענוב ענביה כמסת חילה מבלעדי תומך שבט או זמורת זר תסעדנה. – ולכן דמיתי כי מקיר עיר מולדתי וחוצה, השמים כאוהל לשבת כיריעת בהט ושש נמתחו, והכוכבים במסלותם חשבתי מסמרות נטועים מנחשת קלל המה בהדרם וזהרם אשר עלי מרומי שחק יפוזו, ואם לשמע אזן שמעתי וגם בספרים בינותי כי החכמה והמדע בחיק יראי אלהים צפונות, ולהם לבדם נחשפו השפונות, כיתר ההמון זמותי כי רק להולכים בחשך ולאשר יצללו בעינים עצומות במחשכי תעלומות המה למנות, ולכן בחרתי גם אני דרכם, דרכתי בנתיבותיהם, ובעוד באפלה מששתי כליהם, הגיתי בבלויי סחביהם, ואף כי חזות חתומה כל דבריהם, בכל זאת הבנתים ככותבם ובחכמיהם, ותורת ה' הטהורה ומשיבת נפש הה! כמעט אחרי גוי השלכתי, גם לקול אחותה רבת החן וכלילת יופי אשר בחוץ תרונה, גם לנעימת זמרתה כפתן חרש אזני אטמתי, כמפני חמת זוחלי עפר זחלתי ואירא מקרוב אל פתח ביתה. לבל תאמר עלי תפתה פיה ולבל תאכלני אש לא נפח הערוך מאתמול לכל אשר ימשכו ברשתה ובחבלי אהבתה ילכדון, ככה שקעה נפשי במצולות הפתיות, ככה עפו מבחרי עתותי בהבל ורועת רוח עדי מצאתיך יפה פרי תואר! כענפים במדבר וכיונק בארץ ציה מצאתי את שאהבה נפשי יונק שדי החכמה בבית דודי נ"ע1 במה לבבתני אז אחי! במה משכתני לוקח נפשות! פתיתני לרוץ אחריך מסילות דעת ואפת? פליאה דעת ממני גם עתה, אך זאת אדע אשר מעת הכרתיך שבעתי שמחות את פניך, מעת הבריקו נכח פני יתרון הכשר דעת וענות חן אשר בינות עפעפיך ינוצצו, מני

אז נקשרו נפשותינו בכושרות ובעבותות אהבה התאחדו והיו לנפש אחת בשתי נויות, כי גם אתה ששת על כי מצאתני אוהבי! כמוצא נשק רב במעון אריות הררי טרף, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, תחנותנו בגאון הירדן, מקום לא לאיש הולך והכין את צעדו לבטח דרכהו, ואילו האחד שיפול במקום תנים והכין את צעדו לבטח דרכהו, ואילו האחד שיפול במקום תנים הררי נמרים ואין שני להצילו לנתוץ מלתעותם ולהרוס שנימו. – ולכן לא אחרת מועד שברת, יום קותה נפשך – הה תוחלת מדומה – למצוא עזר מצרים ורע נאמן להתרועע אשר בנת לרעו מרחוק ומצאתהו ישר כלבבך; כרת ברית עולם לבחירך, הסכנת כל דרכי, נחית בחסדך פעמי לבל יעבטון ארחותם ומנתיבות צדק לחבל ימוטו. בשלות השקט נגוזו אחי! ימי עלומינו, רעה ויגון עוני ולחץ אשר תחת חרולי הזמן יספחו, לבותינו לא לחצו, גאון רעים ובוז גיאונים משטמת כסילים ושנאת מהבילים לא הדאיבו נפשותינו לא דלחו אף לא עברו מימינו הנאמנים, בשמחות וגיל עלי גבעה יפיפיה זרועה נצני חמד ושבעת מים כלינו שנינו, שמה התעלסנו באהבים בהשתפך נפשות נאחדות חליפות אשה בחיק רעותה; שמה היינו כחולמי מעופפים על גפי מרומי האושר, דמינו נטהר לבותינו נצרף כליותינו, ואחר נשימה גם מחשך לאור וצלמות לסדרים, כי נהיה נושאי לפידי התושיה בארץ מאפליה, נר לרגלי עם ההולכים בחושך ואור לנתיבתם. טובים היולי הימים הראשונים טובים מכל שנות חלדי, לנעימים מכל מנעמי תבל, עוד נפשי מהם תמלא, עוד יחליצו עצמותי היבשות, יצהילו יפתחו יקחת פני אשר קמטו בלא עת כל עוד במו אזכורה; רבים אומרים מי יראני טוב, יתננו ובחומר חותם ראש עפרות תבל לעפרות זהב ואבני גיר לאבני נזר לנו יתהפכו, ונמלא בתינו בלי חמדה כל הון יקר נמצא, ואני תפלה מי יתנני כירחי קדם בימי עצתך עלי הופיעה בסוך האושר עלי אהלי וחברתך שעשועי נפשי; מי ישקני מי מנוחות מנהל עדנים שתינו מהם לרויה – כי מים טהורים וקדושים היו מפלג אלהים נזלו – מי יובילני עד חוף, ינחני תחת אלה עבותה השתולה שמה בנוה; שמה ארבוץ בצהרים חלדי ועל מפרציו בטח ושמע רצון בחיק הברירה רעיתי אשכונה, שמה אשאוף רוח צח אשר על פני שבולת מימיו בעל ראש שבולת בלאט ונחת יחלוף; שמה נפוצות רעיוני זעיר שם זעיר שם עוד יחדיו יתקבצו ואהיה לנפש חיה כאשר הייתי אהיה. גם דמעי גיל הנרדמות ביכרתי עפעפי, שמה תתעוררנה תפרוצנה בדלתי עיני, ועם בכי נהרות יחדיו ימהלו. – הואלנה אתנה עתות נעימות וחמודות הואלנה פנו בי, חדשנה צוף נעימתכן כקדמתכן – כי חיות כי בנות אל = מות, אתנה לי – שבנה בנותי, לאט לאט התשוטטנה על כנפי דמיוני ואכרת זכרוני, אל תאיצנה לעוף ביעף, משכו ימי מרוצתכן מימי היותכן, אך בכן חייתי ושנותי ערבו לי, בכם שאפתי רוח חיים ושמחתי כל היותי.

בכל מקום כוננתי אשורי אושר שמור לרגלי היה, לא אומר ודברים יראו על כנפי רוח השירוני אז, לא פעולת אדם עם העצב ברחם אחד כוננו, כי אם הרגשות נעימות ומתענגות אשר רק ממעיני הנפש תזולנה, ואליה עד ארגיעה תשובנה ללכת; לשוא ישקוד איש ללשון, לשקר עשה עט סופר מהיר לחוקן על ספר, אף כי כבד שפה ונלעג לשון, כמוני, ומה לי פה לחלל גאון יפעתן בקנה רצוץ בעטי הקהה.

נוצר האדם.! מה אנוש מה חלדו וכל קורי תקות תקותו עלי הארץ? מה לא קותה אז נפשי או מה לא הוחילה כי יביאו לה ימים יבואו, ואם לא אמרתי המשים אעלה, זרועות עולם אחבק ברוח בינתי, אבקיעה שחקים אמודד ארץ, אתור תהלוכות צבא מרום במרום, אערוך מערכות המזרות, אתוה תקופת מעגלותם ונתיב תהלוכותם אפלס, אחשוף אוצרות הטבע ושפוני טמוני כחותיה אגלה. ומה אם החונן לאדם דעת יתנני גם בלשון למודים, אשר פי ולשוני עסיס הצחות יטיפו, ונהרי נחלי דבש המליצה כפלגים יבלי מים מצור לבבי ישטופו, מי ממני אז מאושר יהיה בארץ ומי כמוני כבוד חכמים בלי מצרים ינחל? כי רק אז אמרתי אנער בפעם בפעם ואצא לישע לאומי, לישע צאן אובדות ורועיהם יתעוס תהו לא דרך; אורה לעמי דעת כי לא לעולם יזנח ה‘, עוד ישוב וירחמהו אם אך הוא ישוב מכסלה; באמרי נועם דרך תבונות אודיעהו ומוסר כלמתו במתק שפתים אשמיעהו, אזרעה מלא חפנים חכמה ודעת ומאה שערים תודות אקצור, ותהת רדפי טוב אך טוב וחסד ירדפוני. בתוחלת ממושכה ועדינה הלזו נפשי שמתני גבר מאושר וצולח, בתנחומות נעימות כאלה רמתני תקותי, הגיעתני בערש מבטחה ותישנני על ברכיה וכגמול על חיק אמו שנתי ערבה לי – הוי! מה מתקה מה נעמה – ואנכי לא ידעתי כי האורב יושב לי בחדר וחושב תחבולות ועולל עלילות למוגנני תושיה וכל עצתי להפריע, זה שטן ואויב קשי יומי האכזר, אשר מעת נפקחו, מעת הוסר התבלול ותאורנה עיני, הנהו כשטן על ימיני, כל מחמדי מזימותי הן יחתוף, יקטוף תנובת תבונותי בטרם תצמחנה; על שרשי רגלי יתחקה לבל אעבור המחוגה לבל אעלה הר מרום האושר אף אם בכל מאמצי כח לעלות אעפולה, ויהי כצעדי ששה צעדים מעלה יאחזני בערפי ויהדפני עשר מעלות אחורנית מטה, גם כל מאווי נפשי כל משכיות לבבי יחדיו, תחיו שחחו לא עוזר למו להרים ראש. – ומה תחכה עוד נפש דאבה וזעומה הערומה ומתקוה, פשוטה ועורה מכל תוחלת, כי תשיג בשארית טפחות ימיה עוד מזור תחת השמש ומרפא בכנפיה? או מי ייחל לפקוח עוד עינים עורות אם גם עיניו תכלינה החלו כהות? – כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש תבונות וגם ילדתי רעיונות נשגבות ומפוארות, לפני מי אערכן ובחיק מי אשפכן? אל מי אטיף מלתי ועל מי יערב שיחי? הן ערלה כל אזן לשמוע בלמודים, חדלו הוגי לשון וספר בישראל חדלו: גם שפתינו הנוה והמעונגה הה? גם היא עוד משפל עמידתה תרד פלאים, כי נדחה היא, מנדיה יזילוה כמו דוה יזרוה, ועוגביה ימאסו בה כסרת טעם בגועל נפש אחרי נום ישליכוה, אין דורש צחות מליצותיה, אין מבקש נעימות מדברותיה ואין מתעורר להחזיק במעוזה כי מסה: ומי זה יחלק או יפיץ אור יוריד פטר רחם שמים ארצה, וה’ אמר לשכון בערפל, ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל? – –

אולם גם אתה אחי! לקחת מכל יד עמל, באתני מנת חלקך באהבה, בכל צרותי צר לך ובכאבך כאבי ידעת; מה נאוו נטפי עיניך ברדתם כאגלי טל חרמון על לחייך, ומה נעמו רסיסי דמעותיך, אשר כפנינים בינות עפעפיך התגלגלו עת מרי שיחי בחיקך שפכתי? דמעות כאלה לא נודעו לזר יתכחשו לו, כמו זר נחשבו לאבירי לב הרחוקים מחמלה, מתת אלהים הגה לטובי ורבי לבב לבד, רק הן תוכלנה להריק תנחומות בסאסאה תוך לבב אנוש אנוש נגוע ומעונה, ובאלה יקיר! חבשת גם אתה שברי לבבי, וכל חבורות פצעי אך בחברתך כל הימים מרפא למו מצאו, גם אז בשבוי מארץ אשכנז – אחרי המשכי בעבותות אהבת אב יקר ואשת נעורים לשוב הנה – גם אז בכיתי באזניך לזמני הבוגד לאמר: ראה מה הוא עושה לי, עוד יקפוץ באף רחמיו עוד לא נלאה מלהוגיעני, עוד ירב כעשו עמרי ולא ירף ידו מהשחית; הכאדם עברתי ברית וכאב הראשון לכל יציר הרביתי לפשוע, כי גרשני היום מארץ החיים, וכנצר נתעב השליכני מגן עדנים אל עמק עכור אל גיא צלמות? אנה אני בא ואנה פני מועדות, אל ארץ אוכלת מאשריה אשר הוד והדר יעטרוה? אל עם עמקי שפה ומאשרי מתעים? כי אם יאחז אדם חשכת דרכם ועמקי הבליהם צעדיו יתמוכו, גם את פועלי און יארח לחברה בשחוק ומהתלות ימיו יבלה, קדוש לו יאמרו ובכבודו יתימרו, רק מול המישרים ארחותם אשר נוכח ה' דרכם ודעת דרכיו יחפצו, יורו חצי קנאתם, רק להולכים לנוגה ברק השכל ועיניהם על כל דרכיהם, תתך כאש חמתם ועל קדקדם חמסם ירד. הלא אלהים יחקר זאת, כי את הבאים לחקור ממסך ישלימו, ואשר אל כל תכלית הוא חוקר יקדשו עליו מלחמה? הנבער לגבר יהולל והמשכיל לחוטא יקולל? משומרי נשף משומרי הבלי שוא חסדם לא יעזובו ועון חטאם ישאו סלה, ורק לאשמת החפץ לדעת אשר יבערו המה מדעת, עברתם קשתה ושמורה, רק חטא עץ הדעת לנצח ינטורו; ולמה זה אנכי הבל איגע לחיות במקום החכמה תמותת דורשיה, והתושיה לא תושיע מאהביה, והאמונה הטהורה לא תמלט את בעליה. ככה שמעתי מתנודד בחמת רוח ונפש שחה, והופעת עלי גם אז עצתך, תמכתני בתנחומיך, ולאור חצי שכל מליך כל עצבותי כדונג מפני האש תמם הלכו; שא נא לפשע אחיך אם את אשר בחיקו טמנת יגלה עתה בקהל, כי נופת המה לחכי כל, אזן תשמעם תאשרם. "אם קנאת איש מרעהו, אמרת, גם היא על ערוגת מטעי כחות נפשותינו שתולה, הלא בלבות בוזי דעת תעש בדים ותשלח קציריה עד למרחוק, ואם קנאת סופרים בנפש אדם יקר חרוץ נטעי נעמנים תצמיח, על תלמי לב חשוכים תפרה אך ראש ולענה וקוץ שמיר תעלה. – ואיך לא יקנאו את אנשי לבב ובאיבה כל מתי שכל יהדופו, אם הם כעטלפים מורדי אור שוכני חורי עפר וכפים, ואלה כבני נשר רואי השמש ומגביהי עוף יתראו? ומה לא ישאו פשעים אשר גם המה לפעמים במו את נפשם יגאלו? הלא שמעת דברי החכם עת שאלוהו והשיב.

למה רב אדם דלתיו יפתח

לאיש משחת או עור ופסח

ומחכם מסכן ידיו יקפץ

מלתת אף לחם צר כי יחפץ?


יען רוח רב אדם נאמנה

כי החכמה לא לו תהיה למנה

אך מהיות עוד עור או פסח

לבו בעודו איננו בוטח. –


כן העם הזה וכל חלאת הגוי הזה, יען איש ממנו יודע נגעי לבבו ומכות חדרי בטנו וכי גם בקרבו מחשבות אונים ילִינו, ולעת מצוא ישלח גם הוא את ידו לאחוז בכל אשר אמר אלהים לא גע בו, ולכן מפועלי ואן אשר בשקיציהם גם נפשם בחרו, העלם יעלימו עיניהם והבן אל נבלותם לא יוכלו, אשר לא כן עץ הדעת בו לבם נכון ובטוח לא יאשמו לעולם, כי אשר מנעוריו לא ישב בצלו ותחת דליותיו לא התלונן, עד נצח לא לו יהיו עליו לתרופה ופריו למאכל, ולכן אש קנאתם כנחל גפרית בוערה בהם עד עולם לא תכבה, אולם חלילה לך מחשוב כי עמודי תבל התפוצצו וחושך הסכלות פני כל תושביה יכסה, עוד ימצאו בעמנו בארץ מגורנו תופשי התורה וישרי דרך, צדיקים וטובים עם אלהים ואנשים, מות לאחיהם בישרת דרכיהם ומעלליהם, עוד יתנוססו בקרבנו חכמים ונבונים אשר גם נדיבי עמים בם יתהללו ובחצרות שרים טובות לעמם יפעלו; הם המה לשאר עמם צפירת תפארה, ולהולכים בחשך יופיעו נהרה, ואם למזער המה ונער יכתבם, ראה אנכי אבקש לך מנוח, בזרוע לא עז אושיעך, ובידי הרפות אחזיק ימינך לעשות מקנה וקנין בעיר מולדתי בראדי שמה תראה על דברתי את אשר לא האמנת לזולתי, כי כארזים במדבר ואפיקים בנגב תמצא בתהו ילל ישימון, עיר מושב וכלילת יופי, שמה לא ישבו התורה והחכמה פרודות כנשים צרורות באהל ומשכן, כי אם כתאמי צביה יחדו אשה את אחותה משיקות בבתי ארזים תשכונה? שמה לא באמת בצע ימדו כבוד איש ויתרונו. רק על פי דרכו ושאר רוחו יערך גם כבודו גם קלונו כי היא עיר שחברה לה יחדו חכמה עם נחלה, תורה ותבונה, מסחר ואמונה עיר צדק ילין בקרבה ולא תחסר כל בה. דבריך יקירי! הטובים והנחמים האלה כצרי גלעד אל כל צרותי ארוכה העלו; גם בשת פני – אשר את יליד עיר קטנה מני בטן תלין להרים ראש בין נדיבים ורגעי ארץ – גם היא לא עצרה כח לעצור פעמי מלרוץ אורח עיר ההוללה ההיא עד מהרה, והנה אמת הדבר השמעתני אחי! עוד לא הגדת לי החצי, מי יתן מרוחך עלי משכיל שיר ידידות מראש יונקות ענפי ערבים על יבלי נהרות בבל, מי יוריד לי כנור מכנורכם מנעימי זמירות, עליה אזמרה תהלת הוד הקהלות! רק עליה אשירה תפארת כל משכנות יעקב, הן שפתי לא תבענה כל תהלתה, ולשוני לא תהגה כל צדקתה, כי במה תחלנה ואנה תכלינה כלאלה? האם בגשמי נדבות יה אשר על תלמי התורה והחכמה נטעי נעמנים יצמיחו, או בשפעת טל חסדיה אשר עצמות יבשות מני עוני כדשא יפריחו? מי כמוה כגפן פוריה לכל מפעל טוב ותושיה? מי מנה מספר בתי קדשיה ותפארתה לתורה ולתעודה ולכל חכמה חמודה, אשר בהמות ימים מאדם תהימנה יומם ולילה, וכמשק גבים אזני עובר ושב משאונם תצילנה? היש מספר לגדודי צעירי לחכמיה יציצו יום יום כעשב הארץ לכבוד ולתפארת? איה שוקל זהב שבא חין ערכם וראמות וגביש ביקרותם? מי יפאר פאר בית תחפשית יסדו ידי אציליה להעלות ארוכה לתחלואי חולי בת עמם הנלאה והנחלה? איה סופר לידועי חולי אשר מכל אהלי יעקב אליה יזרומו ואשר משפעת טובה ירימו־ראש ובשמש צדקתה מרפא ימצאו? ומי ימלל גבורות פאר תפארת כהניה חכמיה ונגידיה, כולם אנשי חמודות ומלאי ברכות, נעימות פניהם שובע שמחות, אוהבי חכמים ושמחים בכבודם, תומכי ימינם הדרם והודם, ואת נפש עדינה זכה וטהורה! את נשמת ידיד ד' וחמדת כל רואיו, פאר הגבירים ונזר הנדיבים החכם והנבון כבוד מו"ה צבי האלברשטאם – ה' עפרו יחונן ונפשו בצל חסדו תתלונן – נשבר לבי בקרבי יגורו כל עצבותי עת אזכרך, אללי לי! למתי לא זכור אזכרך עוד? האשכח ידידות נפשי האשכח ימיני כל עוד נשמת שדי תגיעני? הישכחוך כל יודעיך ושומעי שמע תפארתך? הישכחוך עניים מרודים כל נפש מרה ורוח נשברה אשר בדמעתם אדמתך ימסו ומני גדיש קברך עפרות זהב גוך ילחכו? בנפש מי רוח נדיבה לא הריקות ברבה, ובלב מי חמדת הלבבות! לא נפחת רוח חיים עם בטל חסדיך או בנועם מדברותיך? עיני ממי ראו אגודה חמורה בתבל נפש טהורה נקיה מדפי משובצה בנויה בהירה וכלילת יופי? נפשי עלי תשתפך חיל ורעדה אחזוני, איככה יחד שכל טוב חן כבוד ויופי בנבלי חרש באפס תקוה יכליון, איככה גם חמודות כאלה יחד לעפר ישכבון? וכאבן אופל וצלמות צעיף עלטה גם פניהן יכסה? צבי ישראל! עוד נעימות תמונתך על פני מרחפת, ענות חן ואהבת חסד אשר מני פרחי לחייך ושושני שפתותיך נטפו עוד מול עיני יעופפו עד עולם לא יעתקו, לא יליזו מעפעפי עדי יסגרו עדי יעצמו גם המה מידי אביר האכזרים אשר לא חמל על ארז יפה ענף כמוך ולא השיב ידו מלכרות בלבנון מטע ה' להתפאר. –

עתה באו ימי הפקודה באו ימי השלום, ידע בחיר מאהבי כי לא על צחיח סלע זרע לצדקה, לא על אבן הרעיף טל חסדיו כי אם על לב איש גמולות ונפש הומיה תודות: הן בצע ה' בידי את אשר זממתי להטיב לבני עמי, בתתי לפניהם ספר שבילי עולם הכולל ידיעות תכונות כל ארצות תבל, בו מלאתי רצון האדם הגדול בענקים גאון הגאונים נר ישראל אשר עד עולם לא יכבה הוא החסיד רבינו אליהו ווילנא זצ“ל אשר צוה אל חוק – להרב החכם מו”ה ברוך שקלאוו מעתיק ספר אוקלידוס, להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדושה מהחכמות, למען ישוטטו לרבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל, באמרו, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדות יחד ואמר משל וכו'".

אף כי לא חדשות למכביר עיניך בו תראינה, כי מה ידעתי ולא תדע, אולם בכל זאת אקוה אשר רק אתה תשכיל ותבין כי לא מבין הכסתות אשר על עצילי ידי ינּוֹעַ מפעל כזה אף כי קטן הוא; יען בך לא קננה קנאת גבר אשר על פעולת אדם יפטיר שפה, ועל תושיה לא ידיו תעשינה ראש יגיע, בחשבו כי ינחל כבוד בשפלות ידים – אשר ימאנו לעשות, או קי קצור קצרו – אם עושי חיל בזעת אף בשפל ישבו, מה כבד – אמר החכם. מעשות דבר בדעת, ומה נקל למצוא בכל דבר מגרעת". ולכן כבר לאיש להתהלל כזאת עשיתי, מלהתפאר באם הייתי – אתה תבין לדעת כי לא כל אשר יאמר במקום אחד ובפעם אחת ימצא כן בס' אחד ובעונה אחת, אף לא כל אשר יחשב יאמר, ואשר יאמר על ספר יכתב; ומה רבה עמל האדם לאסוף לזרות ולהבר ענינים שונים מהמון בעלי האסופות אשר דעותיהם ולשונותם שונות, להציקם במעבה עשתנותיו ולהציגם נגד עין הקורא כאלו מבטן אחד יצאו ואב אחד לכלם, ולעבבור בפצירה פיס פעמים ושלש ברק מליצותיו להמריטן למען היות להן ברק? – אתה תדע ארחי ורבעי מני אז ומקום תחנותי גם עתה, מקום אין אוהב ורע, אין ספר ואין עת אין דורש ואין מבקש, אין שלום בחילי ואין שלוה במעוני, וכל עתותי לא בידי הנה, ולכן לא הוצאתי לאור כעת רק החלק הראשון מספרי זה אשר במחשך הריתי, ובעוצב ילדתי טפחתי ורביתי – כי גם יולדת השבעה לא תתיפח ותחיל בחבליה כאשר חלתי אני טרם ילדתיו – ואם הוא יפיק רצונך – כאשר אוחיל – וימצא חן בעיני. קחהו איש חמודות! כמנחת תודה מזכרת כל שפעת תגמיליך עלי והיה בזה שכרך אתי וגם פעולתי לפני, כי רק אהבת חכמים ורצון משכילים כמוך, כל ישע וכל חפץ ומגמת פני אוהבך ואהובך.

זאלקווא שנים עשר לחדש אדר ה' תקפ"ב ליצירה.

שמשון בן כבוד מו“ה יצחק בלאך הלוי ז”ל.



  1. זה דתי ורעי התורני החכם השלם היקר מוהר“ר ברוך צכי נייא נ”ע.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!