1) נולדתי ביער הסטוּפסקאַי, מאחורי מלאַווה, בליל־ניטל, ב־24 דצמבר, 1886.

(כתבתי כמנין סיפורים: “ניטל” “בליל־ניטל”.)

2) שמי: יוסף מאיר אוֹפאַטוֹבסקי.

יוסף – בשם זקן־אבי מצד אמו, ר' יוסף טוכהאנדלאר, חסיד קוֹצקאַי וסוחר־אריגים אמיד. ישב בטשאֻכאַנובה.

מאיר – בשם זקן־זקני, רבה של סוֹסק ופיאֶטרקוֹב, ר' מאיר ב“ר אליקום געץ. כתב את ההקדמה לספרו של אביו: “שו”ת אבן השחם”. ב־1886, כשנולדתי, מלאו בדיוק 200 שנה להולדת ר' מאיר.

אוֹפאַטוֹבסקי – אחד זקני, ר' אליקום געץ, היה חתן באפטא (בערך 1785) – אפטא־אוֹפאַטוֹב – מכאן השם אופאטובסקי.

3) בהיותי בן חמש, ב־1891, עזבו הורי את היער הסטוּפסקאי וחזרו והשתקעו במלאווה. אבי היה סוחר־יערות.

4) אבי – דוד אופאטובסקי.

5) אמי – נאַנטשא (מביתה דוֹמבקאֶוויטש).

6) שני אחי – משה נולד 1880 ופייבל־שרגא – 1883. שניהם ניספו עם משפחותיהם במחנות־ריכוז.

7) אבי, נולד 1858, בטשאֶכאנוֹבה, היה למדן משכיל. כתב שירים עבריים. כל השירים העבריים בכתָבַי הם שלו. היה מראשוני פעילי חובבי־ציון. ייחוסו נמשך מר' מאיר מטאַנהוֹיזן, פראנקוניה התיכונה (1530). זאת תיארתי בסיפור: “שבת אחר הצהרים” – (“בנפול פולין”, עמ' 214). ב־1906 בא אבי לניו־יורק. דוקא באמריקה האדיק הרבה ועסק בקבלה. נפטר 1912 (“מות”, כרך 8, עמ' 81).

8) אמי, נאַנטשאֶ, מוצאה מיהודי־יער. אביה, אברהם דומבקאֶוויטש, חוכר אמיד לא ידע כְתוֹב. אני מציירו בסיפורי “בגשמי־חשון” (“בנפול פולין”, עמ' 218). אמי קראה בכל שבת את הסידרה בפולנית, בתרגום התנ"ך של צילקוֹב.

9) כמעט שלא למדתי בחדר. אצל פנחס המלמד למדתי עברי. חומש כבר למדתי בחדר מתוקן ליטאי, אצל יוּזשאֶלאְבסקי, שאבי הביאו מווארשה. כשנכנסתי לבית הספר העממי הרוסי, אל סאַנינוֹ, בהיותי בן־עשר, כבר למדתי מפי אבי, למדתי עברית ותנ“ך. בן שתים־עשרה סיימתי את בית־הספר העממי הרוסי. אבא התחיל לומד עמי גמרא, עמי ועם אחי הגדול פייבוש. בין בקיץ בין בחורף בשעה שש כבר ישבנו ולמדנו. בן ארבע־עשרה כבר למדתי “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, ידעתי חתיכה אבן־עזרא. בן־חמש־עשרה כבר הגעתי בווארשה לבית־ספר־למסחר. אחי פייבוש, שכבר היה אז באודיסה בקורסים־למורים, היה כותב אידיש ועברית. את הסיפורים העבריים הדפיס בלונדון ב”הדגל" של סובאַלסקי. קראתי הרבה. את ספרייתו העברית של אבי ידעתי בעל־פי. הייתי מאוהב בברדיטשבסקי, בפרץ. בחורף 1900 הייתי כרוך אחרי “אמונת חכמים”, לר' אבי שר שלום באזילה וראייותיו, כי השכל איננו הכל; איטלקי מענין. כבר ידעתי אז את הספרות הפולנית, הרוסית.

10) סוף 1905 נסעתי לנאַנסי, צרפת. נכנסתי לפוליטכניון, התחלתי ללמוד מהנדסות. סוף 1906 חזרתי לפולין, לא היו לי אמצעים ללמוד. אז כתבתי סיפורי ראשון: “מעבר לגשר”, הלכתי עם הסיפור אל י. ל. פרץ. תיארתי זאת במאמר: “איך ראיתי את י. ל. פרץ” (מאסף – “י. ל. פרץ”, ליטערארישער פארלאג, ניו־יורק, 1905, עמ' 43).

11) באחד־עשר במארס 1907 הגעתי באניה טראַווה לניו־יורק. עבדתי בשאַפים, בחלוקת עיתונים (הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”), עד שהגעתי לקופאֶרי־יוניון למהנדסות.

12) סוף 1910 פירסמתי גירסה שניה של סיפורי הראשון שלא נדפס: “מעבר לגשר” (מאסף: “ליטעראטור” 2).

13) ב־1912 נדפס: “רומן של גונב־סוסים” שלי במאסף: “שריפטן 1.” הרומן היה מחושב ביתר רחבות. רחל, אהובתו של זיינוול, היתה שרה’קה מתוך “בדד”. “גונב סוסים” ו“בדד” – רומן אחד. חברים, שקראו את הרומאן, עמדו על כך, שאטול את שרה’קה, נערת־היער, מעם זיינוול. נפתיתי להם. אולם שיורי־זיינוול נשתיירו ב“בדד”, שנקרא קודם: “רומן של נערת יער” (נדפס ב“צוקונפט” 1918).

14) ב־1913 הדפסתי ב“שריפטן 2” את “מוריס ובנו פיליפ”. אותה שנה עזבתי את “שריפטן” והוצאתי את המאסף: “די נייע היים”, 1914, שבו נדפס הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”.

15) בשנים 1912–1914 הרביתי לקרוא את הכרוניקות: “סדר החכמים וקורות הימים” שההדיר נויבאואר. שקעתי בגרץ, בדובנוב.

ימי הביניים – גזירות, רדיפות, קידוש־השם. איך חיו זאת היהודים? וכשמצאתי בדובנוב בסוף המאה התשע־עשרה אותן גזירות ורדיפות עצמן, היה לי הדבר קשה. הרי אני חייתי בשנות־התשעים של המאה התשע־עשרה, בעיר־הסְפר הרוסית־פולנית מלאווה, והתחברתי אל ילדים יהודיים ונוצריים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד “פאַללאנט”, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות – היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. מלאַווה היתה עיר יהודית חסידית־מלוכיית. ובבוא שבת, בבוא יום־טוב, היו הגויים בגלות אצל היהודים. הרהרתי בלבי: “אם המאה התשע־עשרה מתוארת תיאור אפל כל־כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזמים בענין ימי־הביניים?” והם גיזמו. יתר־על־כן נתנו לנו את “השבת” ואת “קידוש־השם” בלבד. על ששת ימי החול דלגו. ה“חול” המדולג דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב “יום ברגנשפורק”, כי אתן את עם־הארץ מימי ר' עקיבא, כי אתן את יום־החול לא של עם־הארץ בלבד, אלא גם של ר' עקיבא ושל תלמידיו.

ניו־יורק, מאי, 1950

י. אופאטושו

תמונה 1