שחרית־של־תכלת. שמשון ננער, חוכך עיניו, מַטיל הצצה בחלון, הצופה לאֲפר:

“יום נכון. נו, הבה ונקים את עצמנו!”

הוא קופץ מתוך המיטה, מנַקשש אצבעותיו, מפהק כדיבעי ומתבונן בכלובוני־הציפורים, התלויים בשמי־קורה. הוא גם מַטיל מבט בתינוק, הישן ליד הכיריים בעריבה, מפטיר “שנה שחורה” סתם־בעולם, רוקק ומצית פאפירוסה.

יחף בתחתונים מטייל שמשון כמה פעמים רצוא ושוב בחדר עד – שהוא נוטל ורוחץ עצמו. המגבת על כתפו, דבלולי־שערו רטובים ופרועים, בא שמשון לפני מיטת אשתו, ונוער לתוך אזנה:

“ביילה! נָחַרת דייך! קומי והתקיני מה לכבוד הפה!”

ביילה מתפעפעת מאימה, מתישבת, פוערת זוג עיניים בוהות, רואה לו לשמשון עומד וצוחק, אוחז מָתניו מצחוק, רוקקת לאמור:

“תוּף, חלומותי השוממים לראשך!”

התינוק בעריבה ננער ובוכה והולך. משתתק כדי־רגע, חוזר ובוכה, ומתלעלע והולך.

ביילה ושמשון פותחים בבת־אחת וקוראים:

“וולוויל! וולוויל! לך ונענע את התינוק!”

נשמע ריטון ממעלה־התנור:

“כזה ממזרון! אפילו לישון אינו מניח!”

וולוויל, נער כבן תשע, עשר, עיניו הקטנות שחורות, מנוצצות, כותנתו הקצרה עד הטבור, זוחל ויורד. הוא מנודד את העריבה ומוסיף ברטינה:

“שאַ –, שאַ־אַ־אַ־אַ־אַאי!…”

התינוק בכיו גובר להכעיס. וולוויל צובטו ויושב לו.

“ממזר, נדנד,” צועקת ביילה, חוטפת נעל ומטילה בראשו של וולוויל.

וולוויל מתיבב.

הצעקה מוסיפה והולכת.

רוּז’קה, שחמומית־דהה, עגילי־גלגל באזניה, ננערת, מתישבת על ספסל־השינה ומתחילה מיָיראה את ביילה, כי אם לא תחדל לעשות בוקר־בוקר חתונות כאלו, תחפש לה דירה אחרת.

“הריני שוב בדלות!” אומרת ביילה ומגיחה מתוך המיטה.

החתולה השחורה, המוטלת על גבי הכיריים, כרוכה ככעך ומנמנמת, ננערת, קופצת מטה, מגבנת את גבה, פוערת זוג עינים נוצצות ומתמתחת והולכת.

וולוויל שכח בכייתו, מתגנב בחפזה ומורט מריטה עזה בזנבה של החתולה. החתולה נעקרת, מתחילה מתזתזת וגבה המגובן מרתית בעווית.

הכל פורצים בצחוק.

ביילה זורקת על עצמה חצאית ועורכת את השולחן. שמשון לובש זוג מכנסי־טריקו, חולצה חתוכת־גלאי חדלת־שרוולים וקשוטה פיסות־פח כסופים וזהובים, מסלסל מעשה ברנש שפמו ופוזם אגב כך ניגון.

רוז’קה הולכת אצל המראה. השערות השחורות חוֹפות על לחייה החיווריינים. היא מרטיבה את השערות במי־קולון, מתפַּדֶרת, מציתה גפרור ובקצהו המפוייח היא מציינת חצאי־סהר מתחת עיניה. היא חובשת כובעו טעון־הפעמונים של שמשון. נוטלת את התחתונית הקצרה בידה ויחפה היא פותחת מחול־פאַדיספאן לרוחב־החדר.

שמשון רומז לו לוולוויל, והוא קופץ לתיבת־הזימרה ופותח בנגינת־וואלס.

שמשון חובק גזרתה של רוז’קה ורגליהם מתנועעות בקלות באויר.

ביילה, עומסת קערת־חומר גדולה וחמיצה בה, נעצרת, מניעה כתפיה לקצב, נהנית משמשון שלה.

לאחר רגע כבר מסיבים הכל לשולחן ובולעים בחמדה את החמיצה.

אחרי הסעודה עומס שמשון את תיבת־הזימרה על גבו, בידו הוא מחזיק כלובון עם חזרזירי ים. וולוויל מטלטל אחריו מרבד ישן, צימְבלון וארגז עם כלי־להטים. כך הם מחזרים על פני העיר. שמשון מעמיד את תיבת־הזימרה, פורש את המרבד ורומז לו לוולוויל. תיבת־הזימרה מנגנת:

“מאַלגוֹז’אַ – אַטאַ, מאַלגוֹ – אוֹז’אַטאַ!…”

שמשון מתלוה בצימבלון והקהל מסייעו. תיבת־הזימרה משתתקת. שמשון מַחבִיק ידיו החשופות על חזהו הבולט וצופה, מעשה־אמן, בקהל. מתון־מתון הוא מתפרקד על המרבד, פניו כלפי שמים. קמעה־קמעה מתנשא חזהו ומתמתח. הוא מתרומם מעלה־מעלה. פניו מאדימים והולכים ועיניו, כקרוּשות, לא־ניע ולא־זיע. הנה דמותו כשל פאראַבּולה והנה כשל חצי־עיגול. חברה פוערים פיותיהם ונדחקים הָלוך וקרוב.

וולוויל במכנסוני־טריקו קצרים, בסַנדלונים, רצועת־סאמיט שחורה מעל כרסו הקטנה, דוהר ועולה על חזהו של שמשון ומעמיד עצמו על ראשו. קמעה קמעה פושט שמשון רגליו, חזהו שוקע לאטו. והנה הוא מוטל כבתחילה, פניו כלפי שמים. הוא נוטל ידיו הזעירות של וולוויל וזורקו ביעף, וולוויל מתהפך וניצב, כאילו לא אירע כלום.

“וויוואט! בראבו!” צוֹוח הקהל.

שמשון מקפיץ את גופו, כדג בשפת־נהר, וניצב על המרבד. הוא מהַלך כמה פעמים רצוא ושוב וגופו הגמיש מסמן אילך ואילך עיגולים באויר.

הנה הוא מוטל ככעך, רגליו סביב צווארו. וולוויל מעמיד עצמו על עקבי־שמשון. בתנופה פושט שמשון רגליו. וולוויל מסתחרר באויר, והוא נטוע ועומד.

הקהל משתאים.

וולוויל מתחיל מנגן בתיבת־הזימרה ומביט, אם אין זורקים משהו צָרור בפיסת־נייר מעל החלונות הגבוהים.

שמשון מוציא בינתיים מתוך הארגז קצת סכינים חדים מבריקים, שידיותיהם שחורות ומתחיל זורקן באויר.

בחפזה עצומה מתנופפות הסכינים, מעופפות והולכות, רודפות דוהרות. הלהבים המנצנצים פוסקים את האויר, מסמאים את העינים, ודומה הנה־הנה הם נוקבים את ידיו של שמשון.

הנה מוציא שמשון מנורת־בזק על גולתה, מעלה בה אש, מעמידה על מקל וזורקה. המנורה מסתחררת, מסתחררת וחוזרת ונופלת על המקל. הוא מוציא קוביות, מרטיבן ומדליקן. הקוביות משתלהבות ושמשון בולען כאיטריות.

“וויוואט! בראבו!” מבטשים הקהל.

“מאַלגוֹז’אַ־אַטאַ, מאַלגוֹ־אוז’אַטא!…” – מנגנת תיבת־הזמרה.

וולוויל נוטל את הצימבלון ומטבעות שונים נזרקים לתוכו.

כחצות־היום הם נכנסים למסבאת־המרתף לסעודת־צהריים.

בעל־המסבאה, יהודי עבה ששערותיו גזוזות, כדרך קאַצאַפ, עיניו כשל עגל, הוא חברו של שמשון. הם מכירים זה את זה עוד מבית־הסוהר הישן.

המסבאה מריחה בכרוב, חריכה וטחב. כמעט כל האורחים היושבים במסבאה לבושים מגפי־לַכּה וכובעים שמצחיותיהם לכּה. קצתם משַׂחקים בקלפים, קצתם – בדוֹמינו, וקצתם – בקוּביות. שמשון מהלך לו במתינות במסבאָה, מטיל חידודים על ימין ועל שמאל. חברה מתגלגלים מצחוק. בקצת שולחנחנים הוא קולט כדידת־שֵיכר ונכנס עם וולוויל לאכול בחדר הסמוך. באמצע האכילה נכנסת “הדודה גולדה”, פושטת לו לשמשון יד קטנה עבה, ומתישבת.

וולוויל חושש להביט בה – עיניה הזעירות־חזיריות ניבטות בדוחק מלחייה המחוטטות. היא נוטלתו על ברכיה, מנשקתו, נותנת לו עוגות ואומרת לו, כי היא דודתו.

ככלות האכילה נכנסים שמשון וגולדה לחדר אחר, והוא מצוה לו לוולוויל, שישגיח על הכלובונים.

מקץ רבע שעה נכנס שמשון בלא גולדה. הוא כעוס, עומס את תיבת־הזימרה על גבו, מרמז לו לוולוויל רמיזת־יד ויוצא. בדרך הוא מצוה לו לוולוויל, שלא יספר בבית ולא כלום.

“אמא יודעת היכן אנו אוכלים צהרים,” אומר וולוויל.

“בהמה! לא זאת! – בדיבור אחד – אַל תדבר!” מתקצף שמשון, מרכין ראשו ונגרר לאה דרך העיר.

שבת אחרי הצהרים.

בבית שָקט, אך דרך החלון הפתוח מעופף בהמולה רוח־חול, המְנשא באויר כמה תריסרי עלים טרופים ואובד באנחה הרחק, אי שם בלב־השדה.

בחוץ אי שם מתגעשת קריאת גבר סתם־בעולם ומשתתקת.

למרגלות המיטה, ראשה שעון אל ידה, יושבת ביילה ומביטה, כיצד שמשון נוחר. היא מבחינה, כי שמשון מחייך בשינה.

“הוא ודאי חולם עליה, על ‘הדודה גולדה’,” מהרהרת ביילה ונאנחת.

גדול חשקה להטיל עצמה לתוך המיטה, לחבק את שמשון, לנשקו בחוזקה.

התינוק בעריבה מקיץ ומתיבב.

ביילה פותחת את הדלת, קוראת לו לוולוויל, המשחק עם חבריו בכפתורים, וולוויל נכנס מלוהט, רוקע מכעס בעקבים היחפים, חורק שיניו, ניגש במרוצה לתינוק ומנדנד בחימה את העריבה. התינוק נופל מתוכה ומתלעלע.

ביילה חוטפת כלוֹנסית ומתחילה חובלת בוולוויל.

כנכווה קופץ שמשון ממיטתו, אוחז בה בביילה בשערותיה ומתחיל חוֹנקה.

וולוויל מתחבא בינתיים בפינה. רואה את אמו מוטלת לרגלי אביו, כתרנגולת שחוטה, והיא מתכתשת.

“נא, נא! – מהרהר וולוויל – חושי טעם של מכות! דעי, כי גם אני כואב!”

שמשון חורק שיניו וצועק:

“נבילה!… אשבור עצמותיך, אם תגעי בו עוד פעם אחת… זכרי, מכשפה זקנה!… זכרי!…”

“הַכֵּה! – מנשמת ביילה, פוערת זוג־עיניים – ידעתי, כי רצונך להפטר ממני! לא תזכה לכך! חולי־רע שכמותך! אתה חושק בבתולה!… היום אקצר את “הדודה גולדה” כדי גולגולת!”

שמשון אינו משיב, בועט בה ויוצא מן החדר.

וולוויל סובר, כי עתה תבוא מיתתו. את עיניו הוא עוצם ומחכה, כי האֵם תשתער עליו ותשמוט באצבעותיה הארוכות, הרזות, נתחי־בשרו.

ביילה מתרוממת, מוחה את הדמעות, פושטת את וולוויל עד כותנתו וסוגרת את הבגדים בשידה. היא מכבדתו בקצת מהלומות, מצוה עליו, שינענע את התינוק ויוצאת.

וולוויל מתהלך בחדר, גונח וניצב ליד החלון.

מעם הָאֲפָר נשמעים צלילים מתונים של חליל. וולוויל נזכר, איך הוא נודד עם אביו בשדות. הוא חש בצלילים כיסופים, מחביק את ידיו הקטנות על החזה ובקוֹלקוֹלו הדק הוא פותח ומזמר:

“פוֹצ’אֶמוּ־ו מאֶני מא־אט רוֹדִי־לאַ – – – –”

ביילה יצאה בכויה מביתה. אגרופיה קמוצים, היא רצה ובמוחה מתערבלת “הדודה גולדה”.

“הכל היא, החזירה העבה, הכל היא! – מהרהרת ביילה – היא המביאה עלי מזל כהוי כזה אצל שמשון! אנקר את עיניה! אראה לה כיצד מנַכְּרים בעל!”

מעבר לנהר, שמימיו שם רדודים, עומדות שִקְצות צעירות, עד מעל ברכיהן במים, וחובטות במזוּרים את הכבסים. הן חובטות וצוחקות ברמה לפארובקים (נערי־אכרים), הרועים סוסים באפר.

הנה מתגנב פּאַרוֹבֶּק צעיר במכנסי־בד ארוכים ומקטורן אדום, ואוחז רגלה של שיקצה.

הנערות מתחילות לשכשך, לצוֹוח, מכבדות את הבחור בכלי־לבן רטובים.

הפארובקים פקֵעים מצחוק.

ביילה נעצרת.

היא מתבוננת בנערות האדומות ורגליהן היחפות ועבות, במחלפותיהן־פשתן, בחולצות־לבד המנומרות אדום, והיא נזכרת:

היא נערה. בחולצת־סאמיט שחורה, שכליבותיה לבנות, שרוך־סאמיט לצווארה, שערותיה סרוקות נוסח סֶצֶצְיָה, – היא יושבת ומחזיקה את ראשו של שמשון בחיקה. אצבעותיה הארכרכות, שקצותיהן מכופפים קצת, טובלות בתלתלי־שמשון והיא מספרת – – – היא מספרת חרש־חרש על “האברך השחור”, שקראה זה עתה…

שמשון אינו גורע ממנה עין, וביילה מספרת במתיקות כל־כך, בחִיות כל־כך. – – –

פתאום חשה ביילה דמעה חמה על ידה. היא נרטטת, מעמיקה אצבעותיה בתוך שערותיו, ודומה עליה, כי הנה היא יושבת, נערה קטנה, על שרפרף בבית־אמה – – –

– – – היא כובשת את ראשה הקטן בחיק אמא… ואמא מספרת על צוענית השוכנת בדד בביקתה, על סלעים גבוהים, בין אָרנים עבותים־מגודלים… והצוענית מכשפת את כל הסביבה… והצוענית מפתה אל בין הסלעים העצומים את כל הנערות, הממרות פי אמותָן. – – שמשון מתרפק על שדי ביילה, מחבקה בעוז ומלחש:

“ביילקה עטרת, הגידי לי, אבקשך, האם אני אחד ויחיד לך? את נאמנה לי? הגידי!”

והוא נאחז בה ביתר־שאת.

“ביילשי! – חוזר שמשון ואומר – את לא תשארי מנחשת־קלפים. לא; סמוך לאחר החתונה נפליג לורשא. איסָפח לקרקס ותהיי מאדאם!… מאדאם שלי”! – – – –

הנה מתמתח שמשון על ספסל־השינה. ביילה זוחלת ועולה עליו, משחקת כילד המשחק, כעלות־השחר, עם אביו. והנה היא רוכבת עליו, והנה היא נושכת בתאוה את שפתו התחתונה; הנה היא משרבבת את אגרופוניה לתוך דבלוליו, מחככת את לחייה הפלוּמיות בלחייו המגודלות, עוקצות משהו… ומה אין היא עושה?

“טראַ־טראַ־טראַ־טראַאַאַאַאַ” – מתחצצר הדוור, בכניסתו לעיר, והוא מעורר את ביילה משנתה.

בתהייה היא מבטת סביבה, אינה רואה איש, יושבת ליד שפת הנהר ומתהרהרת.

“כבר ששה חודשים – נאנחת ביילה – ששמשון משתמט ממני. זה מקרוב אף התחיל להכותני… הכל אותה “דודה גולדה”, הכל היא!…”

“ואולי רוּז’קה” – היא נעצרת כדי־רגע ומשוטטת בבכי.

בת רוח מתנועעת. גלים קלים משכשכים, שוטפים את החוף. הנהר מזמזם. דמעות כשיעור אפונים מתגלגלות מלחיי ביילה, מתגלגלות המימה. – –

כעוס יוצא שמשון מן המסבאה.

הוא מרחיב רגליו, תוקע ידיו לכיסי־המכנסיים, מביט מסביב, משל מחַשב להיכן יילך. המסבאה לרבות חבריו מאוסים עתה עליו, הוא מתאווה להיות בדד־בדד אי־שם הרחק ולהרהר בנחת. בפסיעות אמיצות פוסע שמשון בבז’ז’ינקה (חורשת־ליבנים) שמאחורי־העיר.

החורשה מריחה בביצות, בשחת, קצורה־אך־עתה. אילני החורשה הם כמצומדים בקרקעם, כאילן גדול, אינסופי, רחב־גרם. הלילה משתרבב לאטו, כבעל כשפים, על היער, משנה סדרי־אילנות, שיחים, קולע מחלפות ארוכות לעצי־ליבנה צעירים עד כדי אימה מוזרת.

מעבר לחורשה נשמעים צלילי־יגון של פעמון־בית־היראה.

שמשון יושב מתחת לאילן, רוקק וקולט עשן סיגרה. הוא יושב ומחשב, כיצד ייפטר מביילה, כבר היא לו לזרא.

לא מה שהיתה לפנים! – גונח שמשון ופולט נחששי־עשן דקים.

“אפילו “הדודה גולדה”, דומה אשת־ערמומיות, האַ? אבל עדיין לא רוּז’קה! לא זאת!”

לבו נמשך לרוז’קה.

הנה הוא רואה אותה בגאַברֵלה הארוכה התורכית שלה, שחצאי שרווליה רחבים. השערות פזורות. עגילי־הגלגל הארוכים מתנודדים באזנים. רוז’קה יושבת, מקפלת את הגאברלה אל בין רגליה ועיניה השחורות, הערמומיות אינן נותנות מנוח, יוקדות…

שמשון מחייך:

כוח משכּר מתחיל גדל בקרבו, משתפך בחפזה במלוא־גופו, ממלא כל קמט, כל עורק… הוא מתעוות מתחת לאילן כברדלס ומנהם:

“ריבה להיבה!”

שמשון נזכר:

הוא הולך עם רוּז’קה לצוד דגים. הם יושבים עד עומקו־של־לילה, מרעיבים עצמם כהוגן, ויותר מקצת דגיגים אינם שולים. עייפים הם שבים הביתה. בדרך מתאוה רוז’קה לבולבוסים צלויים, שמשון חופר ומעלה בולבוסים צעירים, רכים, נוטל קצת שחת מעל הערימה, שומט קליפת־עצים, ומדורה משתלהבת בלב האפָר.

הם בולעים בבולמוס את הבולבוסים התחוחים.

שמשון משתטח על גחונו ליד האש, משעין את ראשו על שתי ידיו ומתהרהר. דממה. אי־שם הרחק־הרחק מכרכרות צפרדעים.

בהנאה פרועה הוא מתבונן בשוּניות־הלהבות המיתמרות מן המדורה. דומה, כי שוניות־הלהבות מתכופפות וקרבות לשמשון, משעשעות בו: מתכופפות וניסוטות.

דממה. כל רגע חותך כזיגזג ברק.

רוּז’קה יושבת ליד שמשון על הברכיים, מפזרת את מקלעותיה השחורות, פורשת את שמלתה, כדוגרת את כנפיה, מוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים, טורפתה ומניחתם על גבו של שמשון.

היא מוציאה קלף:

מלכה־אצטרובל.

“שחמומית עיניה כלילה, מצפה לך אי־שם, הרחק־הרחק מאד… היא מתגעגעת. אנשים רעים אינם מניחים אותם לבוא אצלך!… היא תעמוד ברוב פורעניות, אבל סופה תשיגך, שמשון שמשון!” – – – – –

“ביילקה כדיוקה, כך היתה לפעמים מדַברת, מנחשת… עיניה שלה! אֵש תופת!” מהרהר שמשון ומרגיש, כי משהו מתערבל במוחו ומקפץ ללא־סדרים.

רוז’קה מניפה קלף:

“עילי־ענבל.”

– – – נסיך, שתלתליו צהבהבים, מאוהב עד־מות בשחמומית. הוא כובשה, כולאה בטירת־הכשפים שלו. השחמומית נמלטת מטירתו ובאה אליך, שמשון!

רוז’קה משתתקת. הלחיים מאדימות. רוח שַיֶיפֵת נישאת קלות על פני האפר. המדורה דועכת. הנה רואה שמשון, כיצד זוג־ידים ארוכות בלא־דמות נִמתחות והולכות… הידים מושכות, קוראות אל הטירה, שבה מוטלת השחמומית השבויה.

שמשון מגפף את רוז’קה, מנשקה, דוחק ראשו בחיקה.

רוז’קה מחבקתו ולוחשת:

“שמשון, הנה, לכאן נשיקה!” ומראה צוואר־הברונזה שלה.

שמשון משַקע ראשו בצווארה, מתיר בשעת־מעשה חולצתה, מרפה לולאות־שמלתה.

“מה אתה עושה?” לוחשת רוז’קה ונדחקת ביתר־שאת לשמשון.

שמשון איננו משיב, נוטלה על זרועו ומתקלע עמה על יד המדורה. – – –

מאָז געגועיו על רוז’קה גוברים והולכים.

שמשון מתהפך אל צדו אחר, פולט כמה פקעות־של־עשן ומתהרהר:

חברו, שלמה קראדניק (גנבן), שבא מורשא, סיפר לו, כי בנערה כרוז’קה ניתן בוארשה לעשות חיים מכובדים. לא חסר היה הרבה, שמשון יתקע, בשל עצה כזאת, בחרטומו של קראדניק.

“מה אתה חושב לך, כּרכּשתן? – אמר שמשון בחימה – רוּז’קה היא מן הללו? לא, רוּז’קה היא שלי!”

בבת אחת שוכח שמשון את עצמו ודומה עליו, כי הוא אלפונס (סרסור לדבר עבירה). הוא מטייל לו ברחוב טוברוֹבה, במכנסיים בהירים־רחבים עם משבצות, בחזיית־פּיקֶה לבנה, בשעון־זהב ושרשרת־זהב. על אצבעותיו אבני־ברקת. הוא מטייל ורואה, כיצד היוֹלדים (המופקרים) נטפלים אליו. “הדודה גולדה” יושבת בפתח ומקבלת את קצת הגרוּשים.

ליום טוב בא שמשון הביתה לעיירתו. מצוחצח, הוא הולך לתפילת־השכמה, קונה מפטיר, מנדר נדבה נאה. אחרי התפילה הוא מזמן את חבריו למסבאה. אוכלים, שותים ושמשון מספר, כיצד חיים בורשא, זריזותם של גנבי ורשא. חברה יושבים בדרך־ארץ ובולעים את דבריו – – – – – – – – – –

פּסיעות. בחור גבוה במגפי־לַכָּה ומכנסיים הדוקים עובר על ידו. הוא שומט את כובעו הקטוֹן לצדעו, להבליט יותר את פאתו הקוזאקית.

זה הוא יאן, שֶקֶץ המדבר אידיש למחצה. הוא תמיד בבז’ז’ינקה, צד צפרי־כנרי ומאלפם להוציא פתקים. פאתו המפורעת בגבבי־קש מוכיחה, כי זה עתה קם משנתו.

“היי, גוי שכמותך, להיכן אתה נגרר?” צועק שמשון. יאַן מביט סביבו, מבחין בשמשון, צועק:

“יֶא־זוּס־מאַריאַ – ומצטלב – אני נגרר אליך, שמשון. משהו עגום היום, אחא. מתאווה להרטיב את הגרון, והריני רעב כזאב!”

שמשון קם על רגליו, מתמתח, פותח את פיו. אַ־אַ־אַ פרוע חותך את דממת־החורשה.

“שמשון, שמא יש לך פּאַפּירוֹסה?” שואל יאַן.

שמשון תוקע אצבעיים לכיס־החזייה, שולף סיגריה, מכבד את יאַן.

הם נעלמים בחורשה.

באמצע־החדר, אל שולחן עגול, יושבות רוז’קה וביילה ומשחקות אוֹקוֹ. על השולחן, בתוך מכתש, דולקת עששית וזגוגיתה מטולאת. לאחר כל מסכת־קלפים מרימות המשחקות את העששית וזורקות דמי־משחק – בשביל נפט.

רוז’קה מרכיבה רגל על רגל, טורפת את הקלפים ובעוויה עליזה היא פוזמת פזמונות שונים. ביילה מתלווית לה – ועל השולחן מקשקשים מטבעות.

על מעלה־התנור מפייח פתיל בבקבוק־נפט – שם יושב וולוויל ויגע בעפיפון.

הדלת נפתחת. שמשון ויאַן נכנסים. שמשון עליז, מדבר עם ביילה, משל לא התרחש ביניהם כלום. הוא מעמיד כמה בקבוקי יין שרוף ואומר לה לביילה, שתעשה מה לטעימה.

רוז’קה במגפונים משורכים שעקביהם גבוהים, בתחתונית קצרה מפוספסת, שמתחתיה מציצים גרביים צבעוניים, ניגשת ברקידה למראָה.

היא קולעת בידיה הגמישות את מחלפותיה המסוכסכות, הארוכות. חולצת־בוֹרדוֹ מתכווצת וכל כפיפה של גופה מתבלטת, מגרה.

שמשון דוחק בו ביאן והוא רוה נחת. הוא מתגנב, תופס לה לרוז’קה ומחפה על עינה. רוז’קה מעמידה פני־פחדים, מתרטטת ונשמטת:

“איך אפשר להפחיד כל־כך בן־אדם? הרי כל לבי הולם!” – מתכעסת רוז’קה ותוקעת את ידו של שמשון אל חזה. – “נא, ראֵה!”

שמשון תוקע את ידו אל מתחת לחולצה. רוז’קה מכה מכה קטנה. הכל צוחקים. רוז’קה בושה, רצה אל שמשון, מתחילה מושכת את אזנו:

“חזיר שכמותך!”

שמשון מרכין ראשו, מחייך ומניח לה שתמשוך.

יאַן גורר בינתים את וולוויל ממעלה־התנור, מושיבו על ברכיו ומחקה כל העופות והחיות. הוא זוקף את צוארו הארוך – וצפור כנרי מזמרת; הוא מתכווץ – תרנגול קורא; משרבב ראשו – כלב נובח. מוציא מבית־מגפו חליל ומחלל מאַזוּרקה.

הקהל מעליזים והולכים ומסיבים לשולחן. רוּז’קה מסבבת את האורחים בבקבוק. הכוסיות מתרוקנות עד מהרה וחוזרות ונמזגות. הפנים מתגוונים, איש מאַמֵץ את חברו, מתבדחים ומספרים מעשיות… רוּז’קה גומעת כמה כוסות, מעליזה יותר, מַשְבִּיבָה יותר… היא יושבת על ברכי שמשון.

שמשון חובקה ומתחיל מנשקה.

ביילה מחוירה ביותר, ועד מהרה היא חשה גל דמה חובט פניה. היא מקמצת אגרופיה, מבקשת לחטוף בקבוק, לחבוט בגולגולת.

בזוועה היא רואה את שמשון השיכור־למחצה מגפף את רוז’קה ומדבר מלים קטועות. היא רועדת מכעס, ודומה היא מבקשת לאכול את שמשון בעיניה.

היא קופצת ממושבה. בפסיעות כושלות ניגשת ביילה לתינוק ונוטלת לה לעריבה וזורקתה. התינוק נופל מתוכה ומצטווח. דמעות נראות בעיני ביילה. נעורים בה רחמים על התינוק, היא מרימתו, מאמצתו לחזה ומנשקתו. היא חשה עצמה חלושה כל־כך, חדלת־ישע כל כך…

יאַן נותן לו לוולוויל יין שרוף ופאַפירוסות שיעשן. וולוויל נהנה הנאה עזה – הוא חש עצמו בגור יותר, גדול יותר… אולם עד מהרה הוא חש בראשו, והכל בחדר סובב הולך הולך. – – – –

לילה. וולוויל מקיץ. המנורה במעלה־התנור מעמעמת ומאירה בדוחק את פני הישנים.

הוא מתחלחל – האֵם על הקרקע, שערותיה פרועות. היא נוחרת. על ידה מוטל יאן מתוח כאילתית על כבסים סאובים פשוּטי־צפיות. אבא מוטל בבגדיו עם רוז’קה על ספסל־השינה.

המנורה המפוייחת מנשאת מעל החדר ריח כבד, חונק. על הרצפה המזוהמת מתגוללים: פיסות נייר, בדלי־פאפירוסות, גפרורים. בפינה מוטלים שני כסאות במהופך ועל ידם שני בקבוקים שנשתו זה עתה. סמוך לדלת, ליד ספסל, מוטלת אשפה, כוס שבורה וחתיכות־סוכר. וולוויל רואה כל אלה בהצצה ראשונה ויָרא הרבה. אולם בעיקר הוא ירא להביט לצד אמו. דומה עליו, כי זוג עינים ירקרקות מציץ בו מתחת לשערות המפורעות.

מעל מעלה־התנור נשמע צרצור הצרצר. חזרזירי־הים מרטננים. צללים משונים מקפצים ומרקדים על הכתלים.

וולוויל ירא, עוצם עיניו – גלגלים כחולים וארמונות שלמים הוא רואה לפניו… שם בפינה עומד מישהו ומאריך כנגדו לשון… וולוויל כובש את ראשו העמק־העמק בכר ורועד מאימה.

[ניו־יורק, 1910]