רקע
יוסף אופטושו [2025]
ביער
יוסף אופטושו [2025]
תרגום: דב סדן (מיידיש)

בקצה היער הליפובְצאי, על תלולית, שבה נעוצה ראשית כפר זאוואד, עמד בנין שחור עקמני, העשוי כלונסאות מרובעים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן ומלוכלכים בחמר וזבל־בהמות. חיים הנפח, יהודי כבד, מעומָל ובעל גרמים גדולים, עינים אדומות מאש, פנים חרושות, מכוסות פיח, עמד בתוך המפחה בכומתה עבֵשה ובסינר־עור. במלקחיים ארוכים החזיק מוט מלובן והביט בהנאה, כיצד בנו שלמה, בחור נמוך, רחב־גרם בכותונת שחורה חדלת־שרוולים, נקב נקבים בברזל.

בחוץ עמד בנו בכורו של חיים, לייזר, אברך נשוי, מעט שערות פזורות על סנטרו, ופירזל פרסות סייח אמוץ. לייזר החזיק את רגלי הסייח בין רגליו וקלף את הפרסה במפסלת. האכר אחז חרטומו של הסייח, גיפפו, נתן לו גזָרים לבנים והסייח פרכס כבקדחת. כל רגע הזקיף אזניו, עקר רגלו אחורית והצטהל, בפערו לרווחה שני נחיריו האדומים.

בן זקוניו של חיים, לייבקה, נער שחור וקרוע־בלוי, כבן שלוש עשרה, אפו פולני זקור, ניצב בחברת כמה שקצים והראם “יורה”. אותו יורה משמעו מפתח גדול. המפתח כרוכה לו משיחה ארוכה ובקצה־המשיחה – מסמר גדול וראשו רדוד.

“היי, חברה!” – פנה לייבל לשקצים, וגרד אגב־כך ברגלו היחפה שמאל את רגלו ימין – “מי רוצה לקנות את היורה הזה? לא למעלה מחמש קוֹפּיקוֹת, הביטו וראו, כלי יקר! יריה וזרזיר הרוג!”

השקצים התבוננו ב“יורה”, מיששו בו, אך לא היה בהם בהול לקנותו.

“נוּ, אתה ולאַדק,” – פנה לייבל לבנו של הגורגנאי – “הרי אָב עשיר לך, על שום מה אינך קונה?”

“באַ!” – השיב ולאַדק והתחיל לדבלל ראשו־פשתן – “שמא אינו יורה כלל. נראה תחילה כיצד הוא יורה!”

“אינך מאמין – השיב לייבל – הנה אירה מיד. ואם אין בידך כל המעות – הוסיף לייבל לדבר – אין דבר, אאמינך. תן כבר קופיקה והשאר תפרע מעה־מעה. טוב?”

לייבל הוציא מכיסו צרור גפרורים, הניצתים מאליהם, התחיל שובר ראשיהם, דחסם בנקב המפתח, גדשם יפה־יפה, ותקע את המסמר בנקב. ציווה שהכל יפרשו הצידה, נטל את המשיחה בידו־ימין ובמלוא־כוח הטיח את ה“יורה”, בזריזות כל־כך, כנגד אבן, שהמסמר ניקב את הגפרית. נפץ כשל פיסטולט נשמע ועננת־עשן עמדה בחלל־האויר.

הסייח ניתק ממעמדו והפיל את הנפח והאכר ועקר, בקפצו מעל הגדרות.

חיים הזקן יצא עם שלמה. אכרים התכנפו מכל העברים. רדפו אחרי הסייח.

לייבקה בינתיים נעלם והתחבא מאחורי ממגורה. חיים הזקן התרוצץ על פני החצר, חיפש את לייבל ודיבר אל נפשו:

“הדא – ממזר! אני היום אפשוט עורו. כשאין עליו עול, גדל עם השקצים בכפר. וסופו שמד. בלי נדר, למחרת השבת, אני מוליכו העירה, מוסרו למשה הסנדלר, ושם יטעם שבעה טעמים!”

הוא צעק, קרא:

“לייבל, לייבקה, גש נא הנה!”

לייבל הזקיר את עצמו מאחורי הממגורה, התגרד בקיר כחזירון שמן ואמר בברוגז:

“לא אלך!… תכה אותי – – כשאיני אשם…”

“מי יכה אותך, מי, כָבד־של־כלב! – חרק חיים שיניו והניף את מכנסיו הרחבים – בוא כבר הנה, אתה שומע?!”

בינתיים התגנב שלמה’קה והגיש את לייבקה לאביו.

חיים תפס בשערות הנער, חבט בו בידיו הגרמיות, רמס ברגליו וגעה.

“בריון, אהרגך אחת ולעולמים, אחנקך, גנב שכמותך! שלא תלך לי בדרכיו של וולף, אתה שומע?! שלא תשחיר את פני לעת זקנתי!” וחזר ורמס את הנער ברגליו.

לייבקה לא הזיל דמעה, היה מוטל על הקרקע, מכווץ כבעל חי קטן ומת וצימת את עיניו. אגב־כך הרהר באחיו וולף. ידע, כי וולף צלעותיו מסתיימות בחישוק גרמי, שהעבה שבמקלות מתפצל בו לשניים. לא אחת ראה לייבקה את וולף משתטח במסבאה של מֶכיל. הוא היה מציב ברזל על לבו החשוף והעזים שבאכרי־הכפר היו מפטשים בפטישים גדולים מטילי־ברזל. חישוק כזה, ידע, בא מרוב־מהלומות, והיה ודאי לו, כי לכשיגדל, יצמח גם לו חישוק כזה או אָז לא ישוב עוד “הזקן” להכותו.

חיה, אשת הנפח, יהודיה גבוהה צמוקה כבת־חמישים וכמה, בעלת שפם שחור, באה כרגע מן הכפר.

“רוצח, סופך תהרוג את הנער, דייך, אתה שומע, קורח זקן.”

“יללה עליך ועל בנך כאחת! – פנה חיים לאשתו, בהחזיקו יד הנער – כשאין את טובה ממנו! עומדת לימינו, הרגו לה את בן־זקוניה – – – שתֵהרגי, חסידה שכמותך! אילו הייתי מכה בך כפרות מייד למחרת־החתונה, הייתי נושע! לא, – רקק חיים באנחה – – נפלתי בפח! לא היה זה שידוך בשבילי!”

מן היער בא וולף, בנו אחר של חיים, בחור שחור כצועני, כבן עשרים ושמונה. היה לבוש כובע־אריג קטון, שמצחייתו עור, זוג מגפי־לכּה, שבתיו מקופללים. בידו זלזל ארוך והוא סובבו, מעשה־משובה, בין אצבעותיו.

בראותו את האב מחזיק את לייבקה ומידיין עם האֵם, שיסע וולף בזעימה:

“נו, אבא, כבר פתחת בדרשנות, טול וסיים אותה, כל הכפר כולו מתכנסים על פלאכם השחור! לך, מוטב שתלך, למפחה!”

הזקן, משראה את וולף, נבוך מעט, הרפה מלייבקה, רקק, הניף מכנסיו וקילל סתם־בעולם:

“שתיפול בכם דלקה! חיים נפח ישאל מפי ר' וולף גנב, אם הוא רשאי להכות את לייבקה. שלא יזכה לכך! כולם סוף־מזמורם לבוא.”

לייבקה עמד עמידה חפוזה, ניער מעליו את המהלומות, משל כלבלב הקופץ מתוך המים, מישמש בעכוזו המחובל וביקש לקיים ויברח.

“היי, לייבקה, בוא־נא! – קרא לו וולף – מה, האחור צורב? הא, הא, – נצטחק – חושבני, שלא יארע לך כלום! נא, הא לך ששיה ובוא עמי ליער. הסכת ושמע, אם יעקב “לבלר” יהיה ביער, תשוב מיד, ואם לא, תיגש ללאה, ותאמר לה, כי אהיה הערב אצלה. נו, בלא שהיות, בחפזה של פולקה!”


במעמקי היער, ליד הצריף, נעצר וולף.

“שמע, לייבקה, הריני ניגש למקום שכורתים את האלון.”

“ואני?”

“אתה תחכה פה, שמעת? אציץ אם יעקב איננו שם. מה ביקשתי לומר? כן! אם לא אחזור בעשר, חמש־עשרה דקות, אתה רשאי לילך הביתה. אך שמע־נא – וכאן הטיל וולף את אצבעו על אפו – חסום פיך!”

למען וולף היה לייבקה בא באש. היה תמיד משַנן דברי וולף: רצונך להיות אדם, למד את עצמך שתיקה! אפילו יחתכו בשרך רצועות רצועות – תשתוק! אל תזיל דמעה!

מוחו, מוח־ילד, הבין מה מתרחש בין וולף ולאה, אף כי לא ידע לכנותו. לפי שאהב לחקות בכל את וולף – הרהר, כי לכשיגדל, יזדמן כך עם פייגלה – בתו של יעקב. לייבל הוציא את הששיה מפיו, ניגבה במכנסיו והתחיל משחק עם עצמו שחוק־פנים־או־אחור. בבת אחת השתרע על האזוב, מיצמץ בעיניו והביט בשמש הבוערת. קשת־חלב אפפתוּ כולו, חיממה פניו. פתאום נשמעה נקישה. לייבקה ננער. לא הרחק ממנו הגיח מן העשב עפרוני ועג עוגות עוגות נמהרות מעלה־מעלה. הנה כבר הוא במרומי־מרומים, בלב־השמש, והציפור מתפזמת ומצטפצפת בקול גבוה והולך, ובבת־ראש הוא מתפוצץ, מתנפץ, משתסע ומתפזר אילך ואילך כרעם רחוק. לייבקה צימת יותר את עיניו וחש צמד כנפיים נצמחות מתחת זרועותיו, מניפות אותו ומנַשאות לעומקו־של־רקיע. כל הכפר עומדים ותמהים – לייבקה מעופף. ובבוא אביו להכותו, הרי הוא מניף זרועותיו, מטפח בכנפיו – ותפוש אותי! ואם פייגלה תרצה בכך, יקחנה על כנפיו ויראנה, כיצד בארמונו של פריווס מרקדים אשכנזים והוא מכּרם ומיודעם.

הרי הוא עצמו ראה, עם בארטק הרועה הזקן, כיצד ישראל פריווס הזקן יושב מת בארמון, מחזיק קיסם דולק, פותח ארגזים ומונה דינרי־זהב. האשכנזונים חטפו את אחיו הקטון ואמא בוכה בלא־הפוגות, כי פישלה מת. הוא רואה אותו לילה־לילה. האשכנזונים מוליכים אותו לארמון ושם, מתחת מערת־זהב, קופצת שפעת־ילדים, ופישְלֶה בכללם. הוא הכירו מיד, שאל לשלום־אמא. אך הוא שותק – ממאן לגלות דבר. על כסא גדול ראה שם את אמה של פייגלה, את גיטל היפה, איך ישבה ושרשרת־זהב גדולה לצווארה. הוא יספר לפייגלה. מה פירוש? ברצותו הוא מנפנף כנפיו וכבר הוא בראש האילן הזה. ומיד – נפנוף אחד – וכבר הוא בראש האילן האחר, והוא מותח גופו – והוא טס ישר למרדכי לבלר…

ממלאַוואַ בא שוטר־הכפר, קאַצאַפ כבן חמישים, עיניו קאלמיקיות זעירות. הוא הלך קרוש, בצלצלו בחרבו החלודה.

“היי, לייבא, מה אתה מפרכס כל כך? אתה שרוי בקדחת?”

לייבקה קפץ בחָפזה, ראה את השוטר, חייך, התיצב מלוא־ארכו, קירב אצבעיים למצחייתו הקרועה, וכחייל חלק לו כבוד.

“א זדראַווי ז’אֵלאַיאֶם, גוספודין באבורין!”

“ומה אתה עושה פה, ביער? – חייך באבורין, הסיר את כובעו, כובע־האריג הכבד, ומחה את מצחו האדום, המיוזע – אתה שומר את הקונטראבאנדה (ההברחה) של וולף?”

“טאַק טוֹצ’נוֹ!” (אָכן) – השיב לייבקה, הוציא אגב כך את הששיה – “נא, ראֵה, זה נתן לי וולף, כי אשמור לו שם בבור אילו צרצורים יין שרוף – –”

“כן, כן, כן! גדל והולך מוֹשאֶניק (רמאי)!” – התגלגל צחוקו של הקאַצאַפּ – “היי, הראה נא את הששיה!”

“היא מזוייפת” – צחק לייבקה ונתן לו את המטבע.

הקאַצאַפ סובב אותו, התבונן בו, הקיש בו בחרבו, ובאחזו צווארונו של לייבקה אמר בחומרה:

“היכן נטלת את הששיה, אתה ז’ידוֹבסקאַיאַ מוֹרדאַ (חרטום יהודי), אמור? דין לשחוט את כולכם היהודים! כולכם! הששיה היא מזוייפת!”

“וולף הוא ש…” – פתח לייבקה ומיד התחרט.

“כך, וולף נתן לך, אמור, אמן־הכיסים? בוא כבר עמדי! אקח אותך מיד לרבות אביך, אחיך־הגנב, וכולכם הולכים לי לסיביר! בכבלים! לסיביר!”

לייבקה התחיל מפרכס להחלץ ממנו. הקאַצאַפ מרט יפה־יפה אזניו, כיבדו כמה כיבודים באחוֹרו ופנה ללכת.

לייבקה נתרתח ורתת כולו. ידע, כי אם הקאַצאַפ נטל את הששיה, אין היא מזויפת, התחיל רודף אחרי בּאַבּורין ואבן בידו, צעק כי ישיבנה. הקאַצאַפ לא ענה. לייבקה הטיל מיד את האבן בראשו ונעלם בין העצים.

אכרים בכתנותיהם־בלבד עמדו, קרדומות חדים בידם, וחצבו עיגולים מסביב לאלונים הנפוּלים, שִקצות וגויות קשישות תקעו טריזים למתחת הקליפה, שמטוה וגיבבוה תלוליות־תלוליות. קצתן מחו פניהן הרטובות, המשולהבות בידיהן המלוכלכות ורבבים כתמתמים נשתיירו פה ושם.

“יעזור האל!” – קרא יעקב, יהודי בשנות־הששים, משקרב ובא.

“לעולם ועד!” – –

האכרים, משראו את פּאַן פּיסאַז' (אדון לבלר), התחילו לעבוד ביתר חריצות.

“נו, מה תאמרו, אבא – פנה יעקב לאכר ישיש – כמה ערימות אלון יהיו לנו השנה?”

“באַ, הידעתי – נתהרהר האכר, ומשך אגב־כך מכנסיו־בד – יהיו כאלף, אם לא למעלה מזה!”

יעקב ישב על עץ כרות. תמה, כיצד קאַצפֵר הישיש, גוי כבן־שמונים, עודו עומד יום תמים, קרדום בידו ואינו מפגר אחרי שאֵרי־האכרים.

קאַצפֵר היה עוד יערן אצל אביו של יעקב. בימים ההם היער היה צפוף יותר, והמעבר בו מן הנמנעות – כך היו העצים קרובים וסמוכים. אַלוֹנים ישישים נפלו מאליהם מרוב זוֹקן, היו מוטלים עשרות שנים, מתפוררים, ואלונים רכים עלו וצמחו מתוך העצים הרקובים.

לא אחת, בעתות־חורף, היה קאַצפֵר מתחבא בפינה ומילל כזאב. מיד נענו זאבים רעבים מכל העברים ועינים נוצצות, זאֵביות דלקו מתוך היער.

יעקב מביט בפני־קאַצפר הקמוטות כתפוח־חורף אפוי, בעיניו העצומות־כמעט מזיקנה, ואילולא הידים, שהתנועעו קמעה קמעה, דומה היה, כי קאַצפֵר נרדם במעומד.

“עם דומה לחמור” – אמר יעקב לנפשו.

הביט על פּיאַסאצקאַ הזקנה ובתה קאַשאַ – העניות שבכפר, אין להן אלא מוֹרְג (צמד) קרקע וביקתת־חמר.

קאַשאַ עמדה, רגליה היחפות פסוקוֹת קצת, שמטה במהירות את הקליפה והגישה לאמא. קאַשאַ בידיה הקטנות נראתה כתינוקת. יעקב הבחין, כי שמלתה קצרה יותר מפנים מאשר מאחור:

“שוב נתעברה” – הרהר.

אשתקד הרתה קאַשא לגוֹרגנאי. התקין עצמו לשאתה לאשה, בינתיים נעלם והיא שוב מעוברת.

אכר הבחין בו ביעקב, שהוא מביט בקאשא ומחייך, נתרווחה רוחו מעט ואמר:

“קאַשאַ, אלהים עמדך, כנראה נתפטמת יתר־על־המידה, ראי מה כרס נצמחה לך?”

קאַשאַ האדימה ולא השיבה כלום.

“היית רוצה, כי אשתך תתפטם יתר על המידה – אמרה אמה של קאשא ברוגזה – התבוננו נא בו, לכאורה כוואַט גבר כאלון ואין בכוחו לכרוך זנב לחתולה, ממוזמז כל כך! לא בכדי נגררת אשתך עם אחרים!”

“כך, כך, תני לו! – נענו קצת שקצות – אל תבליגי, פיאַסאֶצקאַ!”

“אַת, כלבתה זקנה, עודך גרועה מבתך – אמר האכר מתרתח – ומי לא יזכור, שהיית נגררת עם הפאן (אדוני־האחוזה) הצעיר, ושנה שנה היית ממליטה בממגורה ממזר!”

“אתה, אוזן־חזיר, אתה! – פראַנקא שלך לא ילדה ממזר לסולטיס (ממונה הכפר), ואתה עצמך גם בן־זנונים. לא בחינם היתה אמך סוכנת אצל הכומר שתים עשרה שנה! ואותי עצמי חיבק הוויקאר (הכומר) הזקן, כשהתוודיתי לפניו! אולם אני לא הייתי פותה! במחיר הנשיקה קיבלתי חמישה רובל ומחילת־חינם על כל עוונותי!”

“אמת היא אמת” – צחקו הכל.

“שלשלת־יוחסין” – חייך יעקב לנפשו, ושוב לא הקשיב לדברי האכרים.

חיפושית גדולה עמדה על שיח־אוכמניות, קודרת, מושפלת־חרטום. אחרת עגה בזמזום. חתכה כמה וכמה עוגות, כל רגע קרבה לחיפושית שעל השיח, גיפפתה בגפיה, ליקקתה בחרטומה, ועד מהרה שבה ונעלמה בזמזום מעלה־מעלה. פתאום ניצבה החיפושית על השיח, ארגה משהו ברגליה האחוריות, הניפה גפיה. החיפושיות קרבו קמעה־קמעה זוֹ לזוֹ, התקלעו ברגליהן, הקישו בגפיהן ופרחו יחדיו.

יעקב נתהרהר והתחיל משוטט ביער.

מאז גילו לו, כי וולף דר' חיים הוא אצלו בן־בית מצוי, היה יעקב הזקן מהלך כמי שניטל ראשו. להפטר מוולף, כדרך שסבר תחילה, לא היה מכלל הדברים הקלים כל־כך. כי השם ישמור ויציל – ברנש כזה יכול בנקל להבעיר, לדקור, ומה אינו יכול?

באמת, לא נטה הזקן להאמין, כי בין וולף ולאה מתרחש דבר של ממש. נו, באמת? מי בת ישראל עסקים לה עם גנב? על אחת כמה וכמה אשת איש! אלא מאי? ואמנם, לא מצא יעקב הזקן תירוץ, וחש כי נפל, נפילה מגונה, בפח, וממשמשת ובאה זיקנה חשכה – – ומי יודע? אפשר והוא עונש מן השמים. הוא הבטיח לה לגיטלה, זכרונה לברכה, אשתו הראשונה, כי לא ישא בתולה – – נו לך והיֵה ברייה! ודאי שלא היה זה שידוך בשבילו; החותן, שלמה חוכר, אינו מבני־מעמדו – – אך לא כלום! אָבוּד!

כן גרר עצמו יעקב ביער עד הערב־יום. לא הרחק מן הצריף ראה את קאַשאַ.

“מה את עושה פה?” – שאל אותה יעקב.

“אמא ציוותה עלי לחכות לפיתקה” – ענתה ולא הרימה עיניה.

יעקב נתגלגלו רחמיו על השקצה, כיצד ישבה מכווצת, בחיבוק־ידים – כתב לה פיתקה, נתן עשירית־נחושת מתנה ואמר לה, שתלך הביתה.

השקצה נפלה והתחילה מנשקת ידו.

“לאו, קאַשאַ, אין צורך – גימגם יעקב – אין אני קסיוֹנדז (כומר)” – ואסף את ידו.

יעקב הקיף בבת אחת בעינו כל צדדיו, הביט בקאַשאַ וחש כוויה בכל האברים. קרב אל השקצה, מיד נבוך, הניד ידו ופרש לו.

כשבא יעקב לפני־ביתו וראה את וולף קופץ מעל גדרו, נתבלבל כדי־רגע, התאפק מיד, וצעק:

“היי, וולף!”

וולף ראה את יעקב, מעשה־תחושה שמט כובעו מעל עיניו וניגש, בצפצפו מה בעד שיניו ההדוקות.

“מה לך קופץ מעל גדרות כחתולה? – חייך הזקן – ידעתי, בני־אדם, כמדומה, נעשה בשבילם שער!”

“הלא ידעתם, ר' יעקב – השיב וולף במזג טוב– כבר טבע הוא בי! הפרנסה שלנו מביאָה לידי כך,” ופרץ בצחוק.

“ואתה עודך חי, הא?” – טפח הזקן על גבו.

“מה אתם שואלים ר' יעקב! עתה אני מתחיל לחיות!”

“כך, הא, הא, הא” – נצחק כביכול הזקן.

יעקב לא היה שוטה, המשיך בינתיים את השיחה ואגב־כך חישב, איך ימעיד את רגלו של וולף. חש, כי עתה שעת־הכושר.

“ומה בעסקי פרנסה?”

“חלוש, ר' יעקב!”

“שמע, וולף, רוצה אתה לעשות כמה רובל?”

“רוצה ורוצה!”

יעקב אחז ידו של וולף, פסע עמו כמה פסיעות ועמד מלכת.

“האזן, היתה זו מצוה להוציא את הצחור מעם מיגוֹצקי – זה הוא גוי כֶּרע־כלב, אינו יכול להביט בדלת אמות שבהן עומד יהודי! מה לך עוד? את הצחור הוא קורא ראַבין (רב). אני עצמי הייתי מקבל מידך את הסוס. הייתי נותן לך עשרים־וחמש, ובלבד ללמד את הערל. וכסבור אתה, חתיכת־מלאכה קשה היא? – אסור? (חלילה)! אתה יכול להוליך מיד את הסוס מן האחו, אסור אם כלב יחרץ לשונו! נו, מה אתה מחריש!”

“יהלוך! – ענה וולף – הבו חמש דמי־כף” (דמי קדימה).

“עשוי!”


בערב סגר חיים את המפחה והלך עם הבנים הביתה. לייבקה התלבט גם הוא ביניהם. נראה, כי מהלומות־אביו לא פגעו בו ביותר. ידע, כי הדין נותן כך, שאבא יש לו ידי־ברזל בריאות לשם הכאה, וכשיגדל הוא, גם לו יהיו ידים תקיפות, ואף הוא יכה. שעל כן נהג יתר דרך־ארץ באביו מבאמו. אף שאמו ויתרה לו הכל. ובאמת גם חיים אהב את לייבקה, שאין המכות נחשבות לו. ספג, לא פעה פעייה וחסל! – כך צריך להיות – הרהר חיים. בלכתו מן המפחה הביתה, צבט חיים כמה פעמים בלחיו של לייבקה, הימהם מה. היו רעבים, לא דיברו ביניהם והרהרו, כיצד ינעצו ללועם את הבולבוסים הרתוחים בחלב־חמאה.

חיה, משראתה את החֶברה מרחוק, גברה חיותה. גלגלה מהר־מהר לאמצע־החדר חבית־מליחים, הסירה את הדף מעל ספסל־השינה, הטילתו על גבי החבית, הציבה עביט־חמר כפול־אזנים ובו בולבוסים תחוחים, קמיחים, שני כדים חלב־חמאה, ככר לחם מאפה־ידיה וקערת חמאה. חיים נכנס עם הבנים, הציץ במה שמוצב על השולחן וצעק:

“נו, חברה, קחו עצמכם לתפילת מנחה, מהר!”

הוא עצמו ניגב ידיו בנטלת־הנחושת הרטובה, אזר עצמו בממחטה הססגונית במקום אזור וקרא:

“אוי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה!” – –

החברה התפזרו על פני החדר וטחנו מה בפיותיהם.

“אוי, אשימה אספרנה! – ליבבקה, הִעַזת את הפרות הביתה?”

“כ־ן!” – השיב לייבקה, בגלגלו בולבוס חם מלסת ללסת.

אחרי תפילת מנחה הסבו הכל לשולחן, נטלו כפות־הפח בידיהם ושיקעו עצמם ראשם ורובם באכילה.

על המפתן נגלה יהודי קשיש, צרוֹר על גבו. היהודי הקיש במקלו במפתן.

“ברוכים היושבים, בתאבון! ודאי יש לכם כף־תבשיל ליהודי עני!”

“ודאי יש – השיבה חיה מרוצה – הסר נא, דודי, את הצרוֹר והסב לשולחן.”

היהודי היה לבוש חאלאט של בד, זוג־מגפיים, לבָנים מרפש, ובתיו כבדים. כנפות החאלאט היו נתונים לתוך החבל, שהיה אזור בו. הוא הסיר לאטו את הצרור, נטל ידיו ואמר המוציא בקול רם.

“יהודי, מהיכן?” – נתן לו חיים שלום.

“מהיכן? – משך האורח דיבורו וחתך את הלחם פרוסות קטנות – המ, דודי רחימאי, מכל העולם כולו! היום אני פה מחר שם, וכך מגלגלים את מעט השנים, ובלבד להפליג!”

החבורה סבבה עד מהרה את האורח כמין אבן טובה, אזניהם אפרכסאות לכל מלה שלו. ומה תימה? הרי יוצאים ירחים ואין רואים אדם חי פה בישוב, זולת בני־הכפר, ושעל כן הישוב נמאס ומתאווים לשוחח עם יהודי, לשמוע מה מתרחש בעולם. וכשהחבורה ישבו כך והקשיבו בהתמדה, מה פני־חיי־היהודים בעומקה של ראשיי (רוסיה), נפתחה הדלת והשוטר באַבּורין, הסוֹלטיס, ועוד קהל אכרים נכנסו הביתה.

חיים אפילו לא זע ממושבו. כבר הורגל בצרות, ידע, כי מתבקש שׂר־הגן־עדן שלו, וולף.

האכרים צעקו, צווחו, איימו שיטילו דליקה, בילשו בבית, בעליה – וולף לא היה.

חיים הזקן עמד פתאום על רגליו, נכנס אל בין האכרים, פתח ואמר:

“פאנוביא (אדונים), כולכם מכירים את חיים הנפח, אמת? ולא מהיום! נולדתי בזאַוואַד, וכשנחלקה לכם קרקע, וויתרתי על חלקי, נתתי לכם את חלקתי מתנה. מה לכם שותקים?”

“אמת, אמת,” – קראו האכרים.

“ועתה, מי עשה לכם את העגלות, את הכרכרות? מי מפרזל לכם את הסוסים? הכל חיים הנפח, אמת? האם רימיתיכם פעם אחת? הגידו! אמת, יהודי אנוכי – אבל יהודי ישר!”

“אמת היא אמת – צעקו האכרים – חיים יהודי ישר!”

“ובכן, מה אתם רוצים ממני? מה אשמתי היא, כי יש לי בן גנב? הלא ידעתם, אין אב נתלה תחת בנו!”

האכרים נרתעו קמעה קמעה לאחוריהם. חיה בכתה, חיפשה את לייבקה, אולם לייבקה היה מכבר ביער, הלך להודיע לו לאחיו, כי יעקור.


בערב עמדה צינה של מאַי.

וולף שכב באוסם נפול־למחצה, שעמד ביער, וחיכה ללאה.

שיקע ראשו בין כתפיו, התקפל במעילו ורעד מקור. בילש בכיס־החזייה בדל־פאפירוסה והציתה. מסביב עמדה דממה. אך איזה שונר שחור היה מוטל על הקורה, סמוך לגג, רטן וירה בעיני־זרחן ירוקות.

וולף הבין, כי לא דבר חלק הוא, שלאה מתמהמהה כל כך, ולא יכול למחול לעצמו בשום פנים, שהיה חמור כזה, ולא תפס, כי יעקב טומן לו פח. ועכשיו דין שייפרד מעל כפר מולדתו, אם רצונו לפשוט חי את טלפיו. הקנתור אכלו. בבת־אחת זקף עצמו, כיווץ מכעס אגרופיו וקילל. חישב להפרע מהכל, להביא עליהם צרות צרורות, ויעקב החסיד, עוד היום יוציא לו את סוסיו! כשם שהוא יהודי!

נשמעו פסיעות. לאה, עטופה מטפחת, נכנסה חרש לאוסם.

“מה איחרת כל כך, לאה’שה! מה נשמע?”

“נשמע, כן – התקצפה לאה, – בדוֹחק נעקרתי, עסקים שלך – – ועכשיו מחפשים אחריך, כל הכפר כולו על הרגלים, מוטב ותעקור בעוד מועד, שמעת!”

“מה את סחה, שטיא, מי יעלה על דעתו לחפשני פה בלילה? והידעת של מי הסליחה (ההלשנה)? הזקן שלך, מש…! גשי הנה, יונתי, קר לי כל־כך! תהיי פה עמדי עד שַחַר, טוב?”

“מה עולה על דעתך, מה? מוטב ותשמע בקולי ותעקור רגליך, גזירה שמא יבואו כל רגע לכאן, כל הכפר על אכריו יצאו לחפש אחריך.”

“אל תהיי תינוקת, לאה, לא יתפסו לו לוולף” – והוא חבק אותה.

ישבו על ערימת גבעולי אפונה ישנה, התחבקו, התגפפו ושכחו את הכל.

נשמעו קולות. לאה ריתתה ופתחה בבכיה. וולף הרגיעה, אפפה גבעולי־אפונה, שיחשבוה ערימת קש, והוא עצמו השתטח על הקרקע והטיל אָזנו לדלת.

הקולות הלכו ורמו. וולף לא נתבלבל. חסם בקרש את הדלת, העלה קלשון שבור בן שתי שיניים וגמר בנפשו שלא להכנע בשום פנים. חידד ביותר את אזניו.

“הכו בו! הוא יאמר! על כרחו יאמר!” – שמע וולף קולות ונרטט.

“אם אין אתה אומר, היכן וולף, אתה נתלה, שמעת לייבאַ?” – הכיר קולו של בּאבּורין.

שוב עמדה דממה. פתאום נשמעה תשרקה, כאילו נחבט מי, קולות: ביתר תוקף! ביתר תוקף! ולייבקה נתיבב.

כחיה משוסה התרוצץ וולף באוסם, הקלשון בידו, ואל אלהים יודע, על שום מה חיפש קלשון אחר, או קרדום, שיֵצא ויראה להם, לאותם אחי־כלבים, כיצד מַכִין נער קטן, את לייבקה שלו. באוסם לא היה עוד קלשון. בכייתה החרישית של לאה הקניטתו. שכח, כי לאה היא אהובתו, ובאָחזו ידה, לחש לה:

“החרישי, נבלה, כי אדקרך!”

מרוב כעס הטיל את הקלשון בשונר, שלא הספיק להאחז בכרעיו והשתרבב כלפי מטה כאבן.

שוב שמע קולו של באבורין:

“פּאנוביאֶ, זה הקטן סופו גנב! הוא יודע, היכן וולף, שאילולא כן, מה היה עושה פה בלילה ביער? הוסיפו להכותו, עד שיספר.”

עד מהירה נשמעו צעקותיו של לייבקה, געייה מאוימה, שדמיו של וולף הקרישו בעורקיו. הוא רעד, אטם אזניו והטיח ראשו בקיר.

“אתה אומר, כי הוא בביקתת־החמר? אתה, עורף־כלבים שכמותך! על שום מה לא אמרת מיד, וחסכת מעצמך מכות!?”

“לביקתת־החמר, לביקתת־החמר, קחו את לייבקה עמנו” – נשמעו קולות־פרא.

וולף שמע סביבי־לבו מתחממים, גרונו נחנק והוא ליחש: לייבקה’לה, לייבקה’לה!

הבקיע את הדלת ויצא בקלשון.

האכרים התפזרו. עד מהרה שכב באַבורין מדוקר. הוא חבט ימינה, שמאלה, הטיח על גבי הגולגלות, נפל ומיד קם, וחזר וחבט וחבל – – ופתאום חש כוויה בראשו – כאילו מדדו לו במוט.

“אחריתך היא, וולף!” – ונפל.

כשפקח עיניו, כבר הנץ שחר.

“הוא חי!” – נפל עליו לייבקה והתחיל מנשק ידיו.

השמים התחכללו מעל היער. וולף צפה ארוכות בלהבה, ביקש להזָכר מה, חש כוחותיו כָלים, וראה את לייבקה על ידו.

כאילו הוקל לו, הביט ארוכות בלייבקה ועל שפתיו החרבות־בדם ניגלה חיוך.

וכשלייבקה נחרד, לא יכול לעמוד במבטו של וולף ופנה לו בבכייה עורף, הוסיפו עיני וולף הקפואות להביט במקום, שבו נראו לו פניו של לייבקה.


(1914)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!