שאלו את ר' הניך הזקן מהו ערכו של שלום-בית, ויגיד לכם.
מפני שזה הכלל: אין לך מי שיודע ומכיר בערכו של דבר כל-כך כמו זה, שאותו דבר חסר לו.
הזקן יודע את ערכם של החיים; הבתולות המתייפות – ערכו של היופי; העני – ערכו של הכסף; והעשיר – של כבוד.
ור' הניך ידע ערכו של שלום-בית, מפני שמועטים הם הימים בחייו, שהיה השלום שורה בהם בביתו.
את השנה הראשונה אחרי חתונתו אינו יכול לצרף בחשבון. כי אז לא היתה חוה שלו מקנטת אותו, פשוט, מפני שהיתה מתביישת עדיין לדבר עמו.
אבל מכיון שנולד להם ולד, כבר נעשו חולין זה לזה, והתחילה האשה מספרת עם בעלה בלי בושת-פנים, והתחילו הקטטות.
והיתה הקטטה הראשונה במה שאביה פסק להם, לזוג, שלוש שנים מזונות במלואן, ולא נתן אלא פחות משנה.
חוה מצאה, שאשם בזה רק הניך-שלומיאל שלה, שכשאומרים לו צא, הוא קם ויוצא לו.
והוא סבר, שראשית היא אשמה יותר בדבר, מסתמא ידעה למפרע, שהבטיחו על מנת שלא לקיים, והסכימה על זה.
ושנית, חייב אדם בכבוד חתנא, מדרבנן. כלום יכול היה להתריס ולקפח את עולמו?
וממש כמו כן היה, כשנגלה הדבר, שחלק גדול מן הנדוניה שנשאר בידי חתנו בתורת הלואה, הוא שמוט לגמרי.
ואחרי-כן התחילו קטטות גדולות בשל עניינים קטנים.
חפץ הוא לפעמים לשבת בלילה וללמוד – היתה גוערת בו.
חפץ הוא לצום לפעמים ב' וה' שב“שובבי”ים ת“ת”1 – חוה כועסת עליו.
אפילו בענייני המסחר היא מתערבת וכועסת.
וחוה הצטערה אז, שאין לה יותר מבן אחד. אילו היו לה שנים, היו יכולים לחלק ביניהם שווה בשווה, בן-לי, בן-לך – ולהתגרש.
ואחרי-כן, כשנתברכה בהרבה בנים, הצטערה ואמרה: “אלמלי היה לה רק בן אחד, היתה מקבלת גט-פיטורין מבעלה, והיתה יושבת לה גרושה כל ימיה.”
וכך העמיד ר' הניך דורות מתוך קטטות, ועסק בפרנסה להרוויח הרבה כסף מתוך קטטות. והוא הצטער על הדבר, אך התנחם וקיווה, שסוף-סוף תחכם אשה זו ותבין, שהדבר מגונה וקצת אסור על-פי-דין, ושזהו בכלל “חייהם אינם חיים,” עד שנפלה בינהם התגרה הגדולה, שפסקו על ידה מלדבר בינם לבין עצמם שנה תמימה.
השנים היו אז בקלקולן. מצב הפרנסה נלקה, ומיחוש שלו הצר לו אז באופן נורא. רופאים יעצוהו, שיסע לחוץ לארץ לעשות ניתוח בעצמו, אבל לא היה לו די כסף על זה. הוא התייאש מן הנסיעה, אך חווה קיבצה פרוטות-פרוטות, צרור כסף בחשאי, קימעא מכאן, קימעא מכאן. הקערה והמשארת לא סיפרו לאיש אם חסר בהן קצת ריפות וקצת קמח. מצפה היתה חוה, שבמהרה-במהרה ימלא הצרור, ויספיק לו לנסיעתו.
וגם היא היתה חולנית במקצת. פסקה מלדת. שכנותיה יעצוה, שתסע לטטרית אחת בכפר פלוני, הרופאה חולים בלחשים.
והוא אמנם ידע, שעל-פי-דין אסור להאמין בכשפים, שמכחישים, כביכול, בהפמליא של מעלה. אבל על-פי-דין אין לך דבר שעומד בפני פיקוח-נפש:
והתחיל מקמץ ומקבץ קימעא פה, קימעא שם, וקיווה שימלא הצרור, ויתן לה, שתסע לכפר פלוני לטטרית פלונית.
והמה הולכים ומקבצים ומקבצים והולכים, אך הצרורות נלקים בחסר.
התחילו חושדים איש את אשתו ואשה את אישה, כי שולחים הם יד בצרורות. ובאחרונה נודע הדבר. היא גנבה מצרורו לצרורה והא מצרורה לצרורו.
אז נפלה ביניהם תגרה גדולה, והניך התחיל מייאש את לבו משלום-בית. רואה הוא, שהיא אשה רעה, ושבודאי היא לו עונש מן השמים על חטאים ופשעים, שצריכים מירוק בעולם-הזה.
ומכיון שהגיע לידי הכרה זו, שוב לא התלונן עליה בלבו ולא הקניטה בדברים, בשעה שהתחילה מצערת אותו, ואין צריך לאמור, שלא פייסה בשעת כעסה, אחר שבעיקר הדבר היא אינה אלא שליח למקום ברוך-הוא. כל מה שהיא עושה, מצווה ועומדת היא. אצל ר' הניך לא היה מעולם שום ספק בדבר, שהאשה אינה בריאה לעצמה, מעין “מלאכה הצריכה לגופה;” היא לא נבראה אלא בשביל האיש, להנאתו או לצערו, והרי מקרא מלא הוא: “עזר כנגדו.”
וככה עברו השנים על ר' הניך. ובינתיים פג צער הקטטות בצער-גידול-בנים. וצער-גידול-בנים, כשהוא לעצמו, נתן סיבות חדשות לקטטות חדשות. ואחר-כך, כשהשיאו את כל בניהם ונעשו קצת זקנים, לא היו עוד לכאורה סיבות לקטטות, אלא שהיו מתקוטטים כבר על-פי ההרגל.
ר' הניך זכה לראות תענוג בבניו. כולם הם עשירים, סוחרים מפורסמים. אך דא עקא: עשרם קלקל אותם. העולם מרננים אחריהם, שהם יותר לאנשים מאשר למקום.
דיה היתה לו נסיעה אחת, שנסע והתארח אצלם, בכדי לדעת, שכל מה שמשיחים העולם הוא – אמת.
בניו הולכים בגילוי-ראש, מפטפטים לועזית. אורחי הבית הם עכו"ם גמורים.
נס גדול הוא אצלו, שאצל הצעיר שבהם ה“מיבשל” עודו מתנהג על טהרת ההכשר.
כששב אל ביתו, סיפר לה את הדברים. ניכר היה, שגם היא מצטערת. אבל מצטערת היתה ביחידות. אפילו בצער זה אינה חפצה להשתתף עמו.
אבל אצל ר' הניך אין הדבר כדאי עכשיו אפילו אנחה אחת. כלום חתן הוא אחר החתונה? האשה – בידוע, שדרכה בכך להכעיס את בעלה.
עכשיו צר לו על בניו. כל ימיו היה מתפלל עליהם שלא ייכשלו חס-ושלום באפיקורסות מתוך מה שקוראים עכשיו השכלה, ושכח לגמרי לבקש רחמים עליהם, שלא יהיו עשירים.
ושנים עברו, ור' הניך הגיע לשנות זקנה.
עכשיו הוא מעיד על עצמו, שאינו ראוי עוד לעסוק במסחר, והיא אדרבה, משגת עליו ואומרת, שבעיקרו של דבר הרי אינו זקן עדיין כלל, אלא שהוא מתעצל, פשוט בפשיטות. חפץ הוא לאמור תהילים הרבה.
ובא הבן הצעיר והכריע. לקח מאת אביו מספר מאות הרובלים, שנשאר לו, בתורת הלוואה, והבטיח לשלוח עיסקא הגונה חודש בחדשו, שיספיק להם למחיה.
ור' הניך התחיל לומד תהילים הרבה ולמד “חק.”
אבל הבן לא שמר את “חוקו.” גם הוא ירד קצת מנכסיו ופסק מלשלוח עיסקא.
ר' הניך מצא, שהדבר היה באמת עוול נורא, אילו קיבל עכשיו מיד בנו עיסקא על ממון, שכבר אינו בעולם. תיתי לו, שהלז אינו נותן. חסרון אחד יש בדבר, שאין לו לפרנסת ביתו.
ובא הצעיר והכריע שוב, שיבואו ההורים הזקנים לחיות בביתו ולאכול על שולחנו.
במקצת היה ר' הניך שמח על הדבר, מפני שקיווה, שכשישב תדיר בבית בנו, יעלה בידו לייהד את הבית במקצת.
ואלא מאי, חוה מתעקשת? בידוע, שאשה צריכה לצער את בעלה.
וכשהתארחו בשבת הראשונה ר' הניך ואשתו בבית בנם…
וכששב יחידי בליל שבת מבית-הכנסת (בנו יצא מביתו קודם שקיעת-החמה ולא שב עד שעה מאוחרת) וחפץ לאמר “שלום-עליכם” הביט על סביביו וראה את כלתו יושבת ושופעת מתוך המוליאר תה לאורחים, והם שותים גלויי-ראש וקודם קידוש.
אז התבייש בפני המלאכים המלווים ולא בירכם. נוח היה לו, שיצאו מבית זה ולא ישובו עוד לשבת הבאה.
וכשישב מוסב אל השולחן וחפץ לזמר “כל מקדש” בין תבשיל לתבשיל, הביט על המסובין היושבים בגילוי-ראש ומפטפטים עברית ולועזית בתערובת, וחס על המלים הקדושות שבזמירות.
דומה לו שהוא יושב בתפיסה.
גם חוה סבלה בשבת זו. חפצה היתה לברך על הנרות ולא מצאה בבית כלתה לא נרות שלמים ולא מנורות של שבת.
הזקן והזקנה הסתכלו איש בפני רעהו. זו היתה קטטה ברמז.
לשבת הבאה הבינו הצעירים, שקשה על הזקנים הישיבה עמם במסיבה אחת, והקצו להם להבא חדר מיוחד בחצרם.
יושבים להם ר' הניך ואשתו כל היום בחדרם בדלים ושותקים איש לעצמו.
אינם משיחים אלא כשהם מתקוטטים. ויכולים הם להתקוטט עכשיו, אפילו כשיש אדם אחר בביתם, מפני שבין-כך ובין-כך אין איש זר מבין עכשיו לשיחתם. כבר בטלו הטוחנות גם בפי ר' הניך גם בפי חוה, ואבד להם “חיתוך-הדיבור.” כך דרכה של הלשון, כשמתרווח לה יותר מדי בתוך הפה, היא מפטפטת דברים שאין בהם טעם.
אבל ר' הניך וחוה מבינים בינם לבין עצמם. ובעיקרו של דבר אין להם צורך להבין בקטטות אלו, מפני שאינן יוצאות מפיהן כדי להשמיע. קטטות הן לעצמן. יותר נראה, שהן מחאות לשעבר, מחאות נגד החיים, מחאת הזיקנה על ימי הנוער, שעברו כל כך מהר בסכלות-ילדים, בפזיזות-נערים ולא השאירו אחריהם לא טעם ולא ריח.
קטטות הן לעצמן, ולפיכך קשה יותר הבדידות אחריהן.
ור' הניך הזדקן, שיבה קפצה עליו. קשה עליו ההליכה. מתפלל הוא בביתו אפילו בשבתות.
בזיקנה הקדימתהו חוה. היא התחילה הולכת בקומה כפופה, בשעה שהוא היה עוד זקוף וזקנו הלבין רק למחצה. אבל בשיבה הקדימה הוא. חוה צריכה היתה עוד לצאת ולבוא, מפני שאם לא כן, מי יבשל קצת חמין ומלוגמא הנחוצים כל-כך לזקנים פעמיים ביום?
קשה היתה על ר' הניך התפילה ביחידות, אבל כבר התרגל לדבר. ורק כשמגיע זמן קידוש-לבנה יש לו קצת צער.
כשמתמלאים ז' שלמים, יוצא הוא אל החצר נשען על משענתו, מחדש ורוקד כנגד הלבנה: “ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך ברוך בוראך.”
נכדיו הקטנים עוברים, עומדים ומביטים מתוך סקרנות. דומה להם שסבא משורר חרוזי-אהבה ללבנה, כעין אותם, שהאחות הבכירה משוררת. אבל ריקודיו?
והוא מגיע עד ל“שלום-עליכם.”
היאמר לשובבים הללו “שלום-עליכם?” המה יצחקו בודאי.
אך לאשרו מזדמנת לו אז חוה. הולכת היא תמיד ברגע זה להכניס עצים לבית. והוא פונה אליה ואומר “שלום-עליכם.”
ואין הוא זקוק לתשובתה, מפני שהרי הוא עצמו חוזר ואומר “עליכם-שלום.”
אבל היא עונה לו, מסננת מבין שפתיה “עליכם-שלום.”
“שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום” – ועוברת לה.
ונכנס הוא אז לביתו ומברך את חוה בקול רם: “ירחא טבא.”
והיא עונה: “ירחא טבא – שתא טבא.”
דומה שחיתוך-הדיבור שב אליהם ללילה זה.
ומכיוון שעובר לילה זה, הרי הכול שב לקדמותו: הזקנה שותקת מתוך קפדנות, הזקן מקפיד מתוך שתיקתו. היא עוסקת בבית ומתאוננת בדברים שאין להם חיתוך-הדיבור, והוא יושב ואומר תהילים על-פה.
-
מלים אלה הן ראשי–תיבות של: ש‘מות, ו’ארא, ב‘א, ב’שלח, י‘תרו, מ’שפטים, ת‘רומה, ת’צוה – כינוי מקוצר לסדרת צומות בימים ב‘ וה’ בשבת בשבועות שבהם קוראים בתורה בפרשיות הנזכרות ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.