אם תשמעו חסידים זקנים מדברים על דבר ה“תם,” אל תשאלו מי הוא, שמא יכעסו עליכם. זקני החסידים קמצנים בדיבורים הם. חביבה עליהם השתיקה מתוך רגש ועל כן הם מקצרים מאד בדיבור.
התם הוא ר' איציק.
והתם – כך מספרים – לא היה מרגיש בנפשו שהוא צדיק. מאמינים רבים אמרו לו שהוא צדיק גדול, והוא שמע והתפלא מאד ולא מצא עוז בנפשו לבלתי האמין לכנסת ישראל. “וכי חשודים חס-ושלום בני-יעקב על השקר? מסתמא יש לי זכות אבות,” כך היה מתרץ ומיישב את הדבר לעצמו.
התם היה נזהר מאד מדבר שקר, ולכן כשהיו נותנים לו פדיונות, היה מקבל אותם בעל כרחו, משום חשש של גניבת-דעת ואבק-שקר. “באמת,” כך היה דן בעצמו, “חפץ אני את הכסף ודרוש לי כסף. אם לא אקבל מהם יאמרו הם שאני שונא-בצע, ונמצא שהבריות יהיו חס-ושלום מרומים על ידי.”
פעם אחת – כך מספרים – התאוננה הרבנית באזניו שצריכה היא לפרנסה, וגם משמשו התאונן על דחקות הזמן. התם חפץ לברך את הרבנית ואת המשמש, שיזמין להם השם-יתברך פרנסה בריווח. ואולם המשמש העיר את אזנו, שאין חבוש מתיר את עצמו מבית-האסורים ואין צדיק יכול להשפיע על עצמו ועל בני-ביתו.
“אם כן אסע אל איזה צדיק שיברכני,” ענה התם לתומו.
ואולם הרבנית והמשמש מצאו, כי יותר טוב שיסע התם לערים אשר רוב יושביהן חסידיו, ואצל להם ברכה, ומן ה“פדיונות” יביא גם מעט כסף לפרנסה.
“מהיכי-תיתי,” הסכים התם “פרנסה כשהיא לעצמה היא דבר נחוץ, וראיית פני יהודיו של רבונו-של-עולם היא בודאי ובודאי דבר טוב והגון.”
וישכור המשמש עגלה לשבוע, ויסעו לאחת מן הערים הרחוקות. לדבר הזה הסכימו גם המשמש גם התם, איש איש על פי טעמו ונימוקו. התם דן בעצמו כך: את חסידי מן הערים הקרובות אני רואה לעתים קרובות, ואלה אשר בערים הרחוקות אינני רואה בעתים תכופות כל-כך, לפיכך מן היושר הוא שאסע אליהם.
והמשמש לעצמו דן כך: שמם של צדיקים כשמן הטוב למרחוק. במרחקים גדול שמו יותר מבערים הקרובות. וגם היה מתיירא קצת, שמא בעיר הראשונה שיבוא בה התם ימצא כדי פרנסתו לשבוע אחד ומיד ישוב לביתו.
ויסעו התם והמשמש ובעל-העגלה הלוך ונסוע עד שבאו למחוז חפצם. וכשלא נשארו עוד אלא שתי פרסאות לבוא העירה יעץ המשמש לעמוד ולנוח מעט, ובסתר שלח את בעל-העגלה להודיע בעיר שהצדיק ר' איציק תם נוסע ובא ומחכה שיצאו לקראתו.
בעל-העגלה עשה את שליחותו, וישב מהר אל עגלתו.
התם החל להאיץ בבעל-העגלה לנסוע, כי ירא פן יאחר תפילת מנחה בציבור. המשמש פיגר והתעכב כפעם בפעם, אך בנשאו את עיניו אל ההר ראה עגלות רבות יורדות במורד ויבן, כי כבר נוסעים לקראתם, וישב בעגלה ויסעו.
והתם נשא את עיניו וירא עגלות רבות ושיירה הולכת ומתקרבת.
“אנה נוסעים האנשים האלה?” שאל התם בתמהון את אחד עוברי הדרך אשר נסע לדרכו.
“לקבל פני צדיק,” ענה הלז.
“פני צדיק? היש פה צדיק ואנכי לא ידעתי? הפוך,” הוא מצווה את בעל העגלה, “נסע גם אנחנו, ואולי נזכה ונהיה מן הראשונים.”
בעל העגלה מחכך בערפו ומביט אל המשמש. ובין כה והעגלות קרבו ואחדים מן החסידים קפצו מעל עגלותיהם והתחילו מתקרבים אל הצדיק.
“ראה, יהודים כשרים,” חושב התם בלבו, “מכתתים הם רגליהם. גדול יהיה שכרם. הבה ארד גם אני ואלך רגלי.”
והוא הולך רגלי בין ההולכים.
והחסידים רצים. וגם הוא רץ בין הרצים.
והחסידים רודפים אחריו.
“להיכן רץ רבנו? להיכן רץ רבנו?”
“להיכן? לקבל פני צדיק.”
“איזה צדיק?”
“מסתמא תגידו לי.”
כך מספרים זקני החסידים על ה“תם.”
מסיפורי עולם האמת
א
על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”
והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”
ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”
“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”
“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”
“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.
ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.
“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”
וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.
“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”
“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”
“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”
“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”
“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”
“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”
“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”
טענות המליץ נסתתמו.
“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.
“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”
“אל המדור השביעי.”
“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”
“אבל יותר משבעה מדורים אין לנו,” קרא דומה ויהי מעמיק במחשבותיו. “ואולם ראו, הנה זה מצאתי לו עונש כחטאו,” קרא בשמחה, “השיבוהו אל החיים.”
ב
על שערי גן-עדן העליון כתב מיכאל המלאך במיץ שושנים, אשר לקח מגן-עדן התחתון, על יריעת חשמל:
“היום יואיל איש צדיק לבוא הנה.”
השוערים יצאו למשוח את צירי השערים, אשר לא נפתחו זה ימים רבים ויעלו חלודה. את המסילות יישרו ויתקנו אותן, וגם העמידו שומרי מסח ודגלי תכלת בידיהם, לבשר את בוא הצדיק.
“פנו דרך!” נשמע קול קורא, “הנה הצדיק הולך ובא.”
והצדיקים אשר בגן-עדן קמו מכסאותיהם ויביטו בעד החלונות מתוך קנאה לצדיק החדש אשר בא להיכנס בגבולם.
“הנה זה צדיק,” רמזו בלעג איש לרעו, “צדיק בלי זקן ובלי פאות.”
“כנראה אין ירמולקה תחת כובעו המשונה.”
“החדר הרביעי,” קרא מיכאל."
“החדר הרביעי איננו נוי. החדר ההוא מלא מפה לפה מאלה שנהרגו על קידוש-השם, אשר לא הניעו יד ו רגל ויפשטו את צוואריהם לשחיטה.”
“החדר החמישי.”
“החמישי פנוי, אבל… ריח רע עולה מן הרביעי, מן הצדיקים ההם, שהם, במחילת-כבודם, עצלים, וכאשר שכבו על צדם בבואם, כן ישכבו גם עתה.”
“בחדר הששי.”
“בששי יושבים ממוכן וחרבונה עם כל חסידי אומות העולם, שהראו חיבה לישראל בשעת הנאתם.”
“בשביעי.”
אבל הן האיש הזה צדיק גדול. הוא חמל על שונאיו ככל אשר חמל על אוהביו. הוא הרבה לעשות טוב בחייו, לא לשם כבוד ורק מאהבה לטוב ולכל החיים, והרבה יותר החל לעשות ולא הספיק.
“הוא היה רופא חולים עניים, ונטפל לעני אומלל, ששלח יד בחייו ויעמול להשיבהו אל החיים, ולעני ההוא ספחת ממארת, והוא לא נזהר והסתכן בנפשו ותדבק בו הספחת וימת.”
“אבל את הניתוח עשה ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, והעני היה גנב, אשר ברח מבית-האסורים.” ניסה קטיגור אחד ללמד חובה.
המלאכים הרימו כנף כנף ויגעו בקטיגור, וכרגע נשרף ויעל בלהב אש.
ומלאך אחד צעיר הופיע, אשר חידושו היה עוד ניכר על יפיו ועל תומתו. ובשתי כנפיו שתי פנינים מזהירות באור נפלא. אילו היה עוד שם הקטיגור והביט בהן מיד היה מתעוור.
“אני נבראתי,” מספר המלאך הצעיר, "מאנחתו האחרונה של אותו צדיק. והפנינים האלה שתי דמעותיו האחרונות הן. הוא לא חפץ למות. מלאך-המות מפייסו ב’גן-עדן' וב’עין לא ראתה,' והוא בוכה ואומר: “יקרה לי שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל גן-העדן שלך בעולם הבא.'”
“החדר השביעי מעט מכפי שכרו,” מחליטים המלאכים כולם.
“אבל יותר משבעה חדרים אין לנו בגן-עדן,” התנצל מיכאל המלאך ויהי מעמיק במחשבותיו, “ואולם ראו הנה מצאתי לו שכר הגון כפי פעלו,” קרא פתאום, “השיבוהו אל החיים.”
צער גדול יש לו לאברהם-שלמה הזקן, כשהוא יושב בביתו בצוותא חדא עם “הגדיים שנעשו תיישים,” נכדיו במשמע, שילדו לו בנותיו וכלותיו. הם יושבים ועוסקים בשיחה בטלה ודברי-הבאי, והוא שומע ומצטער.
נכדיו אלו נולדו בביתו ונתגדלו על אחריותו. ר' אברהם-שלמה מבטיח לבניו ולחתניו “שנות נקיים” שאינן פוסקות לכל ימי חייו. אינו חפץ להיפרד מעליהם. בחינוך נכדיו עוסק הוא-גופו, ואף-על-פי-כן…
עם בניו נלחם בשעתם, וברוך-השם, שהכריע את יצרם. בנים כשרים הם, מעין “תפארת אבות.” אבל הנכדים – רואה הוא שסבא אצל נכדים הוא ענין אחר לגמרי. אין לו עליהם אותו הכוח, אותה ההשפעה, אותה התקיפות. האהבה מקלקלת פה את השורה. ולואי שהם לא ישפיעו עליו.
להתרחק מעליהם אינו יכול. כך הוא טבעו, אוהב הוא תמיד התחברות עם צעירים. כשאינו מוצא צעירים, הוא נטפל לפעמים לילדים, צובט את לחייהם וקורא להם בכינוי של חיבה: “שקצים, איך מברכים על רעמים וברקים?”
להתרחק מהם אינו יכול. אבל כשהוא יושב סמוך להם, יש לו צער הרבה.
“הוי, רבונו-של-עולם,, הוא כואב ומשיח לעצמו, “דור שאין בו מדעת קונו. תינח כשהם קוראים באותם הפנקסים הכרוכים בבחינת ספרים, הרי זה עבירה, שמכיוון שעבר עליה אדם ושנה, כבר נעשית לו כהיתר; אבל אותם השבחים והפטפוטים, שהם יושבים ומספרים באיזה ‘גוי תמים’?” לשעבר היו האברכים יושבים צפופים בין מנחה ומעריב בקלויז ומספרים בשבחם של צדיקים. עכשיו? תיתי להם שאינם אומרים ‘רבי טולסטוי’”.
ומטה הוא את אזנו כלפי המשיחים. חפץ הוא לשמוע, מה הם מפטפטים עליו.
והוא שומע לכאורה עניינים, שהם שייכים יותר אליו מאשר להם. מוסר, תיקון-העולם, רוחניות, מידות, מסירות-נפש. אלא שהמלים יוצאו מפיהם בתערובת מלים שאינן יהודיות.
“ובשביל זה צריכים אתם לקרוא בספריהם? הלא הרבה מזה וגדול מזה אתם מוצאים ב’ספר-חרדים,' בספרי חסידים ובמאמרי צדיקים.”
מחייכים הצעירים, ומתחילים מציעים לפניו דעות של “בעל-המוסר-הרוסי.”
מתכוונים הם להקניטו, להראות לו פנינים ומרגליות טובות שיש אצלם.
שומע הזקן ומקשיב בראשו ורובו, ובתוך כדי שמועתו הוא מפסיק ושואל: “כך הוא עושה או כך הוא אומר?”
אף הם מפסיקים ועונים לו שלא מענין השאלה, ומספרים לו מאותם דברי-כיבושין שאמר אותו “בעל-המוסר” על ה“שטופים.”
והוא מפסיק ושואל:
“בן כמה שנים הוא עכשיו?”
“כבר הגיע לשנות שיבה.”
והוא בא לכלל כעס, ומרמז להם על תשובת בת-שבע לדוד המלך בימי זקנתו.
ושוב הם עוברים מענין לענין, שלא מתוך הענין, ומספרים לו את דעותיו של אותו סופר בנוגע לאהבת-האדם, אהבה לשונאים, סליחה לפושעים ומדרגת מסירות-נפש.
סבלנותו של ר' אברהם שלמה פקעה. הוא קם מתוך כעס, זקף את ראשו כלפי התקרה והתחיל מדבר ברתיחה של תלמיד-חכם-קפדן:
"כל מה שהללו רואים אצלנו, הם עומדים וחוטפים לעצמם. תינח, כשאינם אומרים דבר בשם אומרו, זהו מפני שהם אינם זקוקים להביא גאולה לעולם. אבל השינויים לרעה, שהם עושים בדבר, ואותו הרעש שהם מעמידים למה הוא?
אצלנו בעלי-המידות עשו בעצמם הרבה-הרבה ומאחרים דרשו פחות ממה שעשו בעצמם. הם ידעו, ששני יצרים יש באדם, ושגם היצר-הרע הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא. והללו כותבים ספרים עבים תריסר אלפי גמלי, מעמידים רעש, דורשים תיקון לבבות, והם-גופם – בע, מע ולא כלום."
הזקן פסע פסיעות דקות וגסות לאורך החדר ולרחבו, ומתוך פסיעותיו עמד באמצע החדר ופנה אל הצעירים:
“על הצדיק, הר' חיים מטשרנוביץ, היו אומרים, שספריו הם כדי שליש ממוחו. וזה נאמר לגנאי, מפני שאצל צדיקי הדור, כל מה שאמרו ושכתבו אינו אלא נקודה אחת, כקוצו של יו”ד מכל מה שנשאר במוח ובלב. ואצלם אין מוחם ולבם אפילו כמשהו של חמץ כנגד מה שכתבו. מה שם אותו אדם שאתם מקלסים אותו כל-כך? נו… יהי, איך שיהיה. בודאי לא רב-עמרם ולא רבי יהושע בן לוי. אבל כלום נושק הוא בעלי-ראתן 1? הווי אומר, לא. כלום גונב הוא לחם אצל אשתו ומוכרו בהקפה לעניים? הווי אומר, לא. כלום מפקיר הוא את נכסיו, שלא ייכשל בהם גנב? כלום מגרש הוא אשתו, כדי שלא ייכשלו בה בעלי-עברה? כלום יש לו אותה מדרגה של מסירות-נפש, שהוא דורשה מאחרים?
חפצים אתם לדעת, עד היכן שיעור של מסירות-נפש מגיע, בואו ואספר לכם מעשה שהיה."
הזקן ישב על מקומו, והצעירים נתנו בו את עיניהם. אוהבים הם תמיד לשמוע את מעשיותיו.
“מאמין אני,” התחיל הזקן בהקדמה קצרה כדי להפיג כעסו, "שאתם עודכם מתפללים שלוש ביום, שקצים. וכי לא כך? בעיקרו של דבר הרי אתם כשרים, זרע אברהם, אלא שאתם קצת שוטים, שוטים מאמינים. וזה פשוט. האמונה היא נחלת זרע-אברהם, ומכיון שאתם כופרים במה שצריך יהודי להאמין, הרי כוח האמונה שלכם הולך לאיבוד על שטותים והבלים.
וכשאתם מתפללים, ודאי שראיתם שתפילת ‘אלהי-נצור’ כתובה באותיות קטנות, אבל אינכם יודעים סיבת הדבר.
מעשה בחסיד אחד שבימי התנאים והאמוראים. הוא היה חסיד גדול, דן היה אפילו את אויביו לכף-זכות. כשהעליבו איש לא היה מצטער על עלבונו. הוא ידע, שהאדם הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, ואין עלבון בשר-ודם פועל עליו ולא כלום, אלא מצטער היה על אותו המעליב, שחטא ופגם בשפתיו.
ומתפלל היה אותו החסיד שלוש ביום, 'אלהי, נצור לשוני מרע… ונפשי כעפר לכול תהיה." ומאמין היה, שאילו התפלל כל אדם תפילה זו, לא היה שום אדם נענש על-ידי חברו ולא היה שום אדם נכשל בחטא. והיתה אז עת רצון בעולם וראויה היתה הגאולה שתבוא. ומצטער היה שאינו יודע שבעים לשון ואינו יכול לכתוב את תפילתו בשביל כל באי עולם.
לתקן את העולם היה חפץ.
ועמד וקנה לו בקבוק דיו וערה ממנו קצת לתוך קסתו, וישב לו בחדר מיוחד לכתוב תפילתו ולזכות בה את העולם.
בין-כך העלילו על היהודים, שיש להם ממון הרבה ועמדו עליהם הערביים הללו, שבשבילם הצטער אותו חסיד כל-כך, והרגו ביהודים, ועשו מה שקוראים עכשיו ' פרעות,' והגיעו גם לביתו של אותו חסיד, החריבו את הכול ושברו את בקבוק הדיו.
הצטער אותו חסיד בחדר השני, מפני שלא נשאר לו אלא קולמוס אחד של דיו, ויירא שמא יהרג. ולא יספיק לגמור תפילתו. ומה עשה? עמד וכתב כתיבה דקה כדי שתספיק לו הדיו, ועד שגמר נפלו עליו ובתקוהו בחרבותם.
נקרש הדם על החרב ונדבק עליה הקלף.
אבל בניו ידעו את התפילה על-פה, ונכדו, מר בר רב הונא, עמד וחידשה. אז היו נכדים אחרים לגמרי.
לימים מועטים נכנס אותו רוצח לבית הכומר שלהם ובתקו באותה החרב כדי לגנוב כספו, ונשאר שם הקלף. אבל אין זה מעניינא.
אחרי אותו החסיד עמד ‘שמואל הקטן’ וחפץ לתקן את העולם באופן אחר. חפץ היה להתפלל על כל הרשעים, המינים והרוצחים, שיאבדו מתוך העולם, ויישארו רק צדיקים. והרי באמת נברא העולם רק בשבילם.
קנה לו גם הוא קצת דיו וישב לכתוב תפילתו. שרתה עליו רוח-הקודש, וראה נחלי דם-אדם, שהללו שפכו ושופכים וישפכו בכל עת ובכל עידן, ובא לכלל כעס, מעין כעס של הנביאים, והתחיל שופע בקללות: ‘ותמגר ותכלם’ וכו'.
הצטער אותו צדיק על שהוא מביא כל כך קללות על העולם; אבל מה יעשה והוא נשבע שיוציא את כל הדיו על קללות?
ומה עשה? עמד וכתב באותיות גדולות מרובעות, עד שלא הספיקה הדיו אפילו למחצית מקללותיו, שהרשעים הללו ראויים להן.
נמנו וגמרו בפמליא של מעלה, שמסירות-הנפש של שמואל הקטן יותר הגונה ממסירות-הנפש של אותו חסיד."
“אבל, סבא,” מפסיקו אחד מן נכדים, “תפילת ‘אלהי נצור’ אינה שלנו. בעצמי ראיתי זה מקרוב גדול אחד משלהם כתבה ושלח לרוזן אחד. במתנה ולסגולה. הלז שילם בשבילה הרבה כסף.”
מסתכל הזקן בנכדו ומחריש מתוך כעס: “כמדומה לך שהם מלומדים, עוסקים בהיסטוריה – ואינם יודעים להבחין בין מוקדם ומאוחר.”
-
שם מחלה קשה ומסוכנת–בתלמוד. ↩
כשבישרו להצדיק, הרב רבי אברהם מלאך, שהרבנית ילדה בן, לא הכירו שום התפעלות על פניו, ורק הלך והכניס את ראשו ורובו בתוך חדר היולדת, וציווה שיראו לו את הרך הנולד.
וכשגילתה המיילדת את פני הילד, שלא נועזה עוד בעצמה להסתכל בצורתו, הניע עליו ה“מלאך” בידו ואמר: “זהו למטה מחסד שבאצילות, לא לך התכוונתי.”
ומיד חוורו פני הרך, ולא הוציא את יומו.
לאחר שנה, כשהודיעו לה“מלאך,” שהרבנית ילדה זכר, הכירו מקורביו איזו התעוררות בפניו, וקם וציווה, שיראו לו את הנולד. וכשהביט בו, העביר את ידו על פניו ואמר: “זהו למטה מגבורה שבאצילות, לא אותך קראתי.”
לשנה הבאה שמר בעצמו את העת. וכשילדה הרבנית, מיד היה ניכר בו שהוא דואג ומצטער. וכשהראו לו את הילד, נתן עיניו בו ואמר: “זה גם לתפארת שבבריאה אינו מגיע. לא על שכמותך הוצאתי את הטובים שבצירופים.”
ומובן מאליו, שגם זה לא הוציא את יומו.
בפעם הרביעית, כשהרגישה הרבנית בדבר, לא חפצה עוד להראות לו את הילד, עד שיבטיח לה תחילה, שזה יהיה בן קיימא, והוא היה אנוס להבטיח.
וכשהביט בצורתו של הנולד, נאנח ואמר: “טובים ממך שלחתי מעל פני, אבל מה אעשה וכבר הבטחתי.”
היה מצטער והולך כל אותו היום, וטען: “רבונו-של-עולם, מכל אוצר הנשמות שיש לך, לא מצאת למעני טובה מזו?”
לאורתא אחזי לית בחלמיה (*בלילה הראו לו בחלום) סולמו של יעקב אבינו. גמדים עולים ונפילים יורדים… והרבנית ראתה בחלומה את ר' המנונא זוטא ואת עוג מלך הבשן.
כשהקיץ ה“מלאך” ענה ואמר: “עתה ידעתי, שיקר בעיני הקדוש-ברוך-הוא נשמה נמוכה המתאמצת ועולה, מאיזו נשמה אצילית שירדה לעולם ונפגמה.”
ואותו הילד היה הרב ר' שלום.
בשני דרכים היה הצדיק מאפטא ידוע לחסידיו: שהיה מחבב את בעלי-תשובה ושהיה עובד את קונו באכילה ושתיה. ואלה מן המקורבים, שהיתה להם אחיזה הגונה בהצדיק, ידעו את הסוד, שאלמלא הוא, לא היתה חס-ושלום תקומה לנכשלים במאכלות אסורות.
ואת בעלי-התשובה היה משבח בפרהסיה ואומר: “רבותא להיות צדיק, כשלא טעמת מעולם טעם חטא? באופן זה היה יכול אפילו זמרי בן סלוא להיות צדיק.”
“דוד המלך לא זכה לאמור ק”ן פרקים תהלים, אלא מפני שהיה בעל תשובה," אמר פעם אחת במוצאי-שבת-קודש בסעודת מלוה-מלכה.
“חזקיהו וירבע ם-בן-נבט,” אמר פעם אחרת, “מי מהם זכה שיתפוש הקדוש-ברוך-הוא בבגדו? הווי אומר, ירבעם-בן-נבט.”
“צדיק מעיקרא הוא בבחינת מקווה מים טהורים. לא יחסר ולא יעדיף משנתנו לו. ובעל-תשובה הוא בבחינת מעיין המתגבר.”
פעם אחת, בצום גדליה, שב הצדיק מבית-התפילה ורמז שיערכו את השולחן, ונטל ידיו לסעודה.
הגבאי חשב, כי שכח הצדיק שהיום הוא יום תענית והזכירו על הדבר.
אבל הצדיק נאנח ואמר: “אילו ידע גדליהו את חולשת הדור, היה צווח מקברו ‘יאכלו ענוים וישבעו’.”
ולאחר שגמר סעודתו, נודע להגבאי, שנכשל הצדיק באותו יום ואכל בסעודתו בשר מאותו השו“ב, שאין הצדיק רואה את שם הוי”ה על החלף שלו.
אז הבין הגבאי שיש דברים בגו, ושהוא למעלה מהשגתו. ולא הרהר חס-ושלום אחרי מידותיו של אותו הצדיק, ורק שמר את הדבר בלבו.
והרבה שנים אחר פטירתו גילה נכדו ר' זיסיא עליו-השלום את הדבר.
כשנפטר הצדיק מאפטא, נסגרו בו ביום כל שערי הגיהנום, והכריזו מלמעלה: “מי שימות היום ילך עם הצדיק לגן-עדן.”
אבל הצדיק לא הסתפק בזה והלך ישר לגיהנום ועמד וקרא: “גיהנום, גיהנום, פתח שעריך לרשע בן צדיק.”
וכשראה שאין השערים נפתחים, הזכיר על עצמו את עוונו, שאכל בצום-גדליהו מחלף שאין עליו שם הוי"ה, אז נפתחו השערים. והצדיק נכנס בכל המדורים ולא שלטה האש רק בחניכי שיניו ובאצטומכתו.
ובראותו את צער הרשעים שבגיהנום עמד ונשבע, שאינו יוצא משם, עד שיצאו עמו כל הרשעים שבגיהנום.
ומלאך דומה חפץ להסכים לדבר זה, ובלבד שיצא תיכף. אבל הצדיק דרש ממנו עוד יתירה, שכל האומר “אחטא ואשוב” לא תשלוט בו אש של גיהנום.
ולזה לא הסכים שרו של גיהנום. הלא גמרא מפורשת היא: “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
והיה אז רעש גדול בעולמות העליונים.
אבל הצדיק מאפטא ידע רק למחות דינים. להמתיק דינים לא ידע שום צדיק, כמו שידע זאת הרוזיני.
ובאותה שעה ישב הצדיק הרב ישראל מרוזין והקטיר את מקטרתו, והעלה מתוך פיו עיגולים עיגולים של עשן ואמר תורה.
"האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הייתכן שהדברים הם כפשוטם? וכי הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר בריותיו? וצערו של זה היכן? גם מחטאו, רחמנא-ליצלן, לא נהנה כדבעי. גם צער החרטה גדול אחר כך – ואתה אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה?
“אבל פשט הדברים כך הוא באמת: האומר אחטא ואשוב, אין מטילים כל ספק בדבר שיעשה תשובה שלמה, ותשובתו תקובל, אחר שאפילו בשעת החטא, רחמנא ליצלן, לא שכח את בוראו.”
באותה שעה נכנע שר של גיהנום ונתקבלו כמה רשעים בתשובה, ונקבע הדבר לשעה ולדורות.
ומאותו היום התחיל הרב ר' זיסיא לנסוע לרוזין.
אברהם-מאיר הזקן נשתתק מתוך שיחתו עם אלקנה האברך, שהיה משותי-מימיו ומקבל ממנו השפעה בסיפורי-קדושים, והתחיל לזמר בחשאי קטע של איזה ניגון, מה שהיה עושה תמיד, כשהיו מוחו ולבו מלאים מחשבות.
ואלקנה נשתקע ברעיונות על הדברים ששמע עתה מפי רבו זה ופתאום נתעורר ושאל:
“והוא היה משמש גם אצל האדמו”ר הזקן, זכותו יגן עלינו?"
“מי?”
“חיים-איצי? בידוע. הוא היה אצלו, זכותו יגן עלינו, כל-וכל. הוא היה מגיש לפניו תבשילי הסעודות ערב ובוקר, חולץ מנעליו ומלווהו לכשיצא, הכל כמו אצלו שליט”א. אבל אז לא היתה בו עוד הלקותא 1, רחמנא-ליצלן."
אברהם-מאיר הפסיק בשיחתו ונתאנח, וסינן מתוך שפתיו בחטיפה:
“והלקותא, רחמנא-ליצלן, באה עליו על-פי מעשה.”
“אינך יכול לספר לי המעשה?”
“מפני-מה לא? שוטה, אין זה בכלל מספר אחרי מיטתו של מת. הדבר הוא במקצת לכבודו. וחוץ לזה, מצווה לפרסם דברים כאלה.”
והזקן ניקה את קנה-מקטרתו וישם קצהו האחד בתוך פיו ואת קצהו השני הושיט להאברך. הלז הוציא מתוך התיק שלו קופסא יפה וחדשה מלאה טבק מן המובחר, מילא את מקטרתו של הזקן, הצית פיסת נייר והגישה אל המקטרת.
הזקן מצץ שתים שלוש מציצות מתוך הקנה והתחיל מספר:
“כשנפטר הזקן, זכותו יגן עלינו, והוא, שליט”א, להבדיל בין חיים לחיים, היה אז עוד צעיר, ממש קטן, כביכול, אז פטרו את כל המשמשים ממקומם, ורק חיים-איצי נשאר על מקומו, כי הוא היה גם קצת מלמדו שיחיה.
וכשישב הוא, שליט"א, על הכסא, התחילו המקורבים והחסידים לנסוע אליו בזמנם ושלא בזמנם, הכול כמו שהיה בעוד הזקן, זכותו יגן עלינו, היה בחיים.
אבל הם לא נושעו. כאילו לקחו מידו, חס-ושלום, את מפתח הישועות.
מקשות-לילד מתו, רחמנא-ליצלן, עקרות לא ילדו, בני עשרים ואחת נתקבלו כמעט כולם לצבא, הרבה רינדרים 2 גורשו מתוך הקריטשמות 3 שלהם. הכול כאילו נהפך העולם. נהפכו סדרי בראשית ויהיו לתוהו-ובוהו.
אין מופת, אין הבטחה ודאית, אין מאמר נפלא.
וחיים-איצי, הרגיש בדבר והיתה לו חולשת הדעת מזה, וכמעט שנלכד בפח של היצר, מפני שנפל בספק: שמא, אולי, מי יודע, וכאלה מטענות אותו הבחור, כשרוצה להעמיד איש חסיד בנסיון, רחמנא-ליצלן.
אבל הוא לא יכול להיות בספק. הוא יודע אותו שליט"א, שהוא קדוש מרחם, שהוא עובד את השם-יתברך ממש כאבותיו, זכותם יגן עלינו. ועמד בנסיון, וגירש את ההרהורים מתוך לבו, והתחיל לבקש את סיבת הדבר.
ביקש ומצא.
ונודע לו שהוא, שליט"א, מסור כולו לעולמות העליונים, ואינו יודע מן העולם השפל כלום.
ולא עוד, אלא כשמתאוננת לפניו איזו קשת-לב, הוא מצרף צירופים מדבריה ומוציא שמות הקדושים, ובורא עולמות חדשים.
אתה מספר לו גזירות רעות על ישראל, רחמנא-ליצלן – צירופים; מקשה לילד – צירופים; שוורים בווינא, שעומדים למכירה בחצי מחירם – צירופים; קריטשמות, משרפות יי"ש, פריצים רעים – הכול צירופים, צירופים של שמות הקדושים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘לרפואה מכאב-שינים,’ והוא אינו יודע מהו כאב ומהו שיניים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘שיזכה לפרנסה,’ והוא אינו יודע מהי פרנסה.
אתה כותב ‘שיהיו מזונותיו נתונים לו מידי הקדוש-ברוך-הוא ולא מידי בשר-ודם,’ והוא נושא את עיניו הבהירות, ושואל: ‘וכי יש דבר שאינו, חס-ושלום, מידי הקדוש-ברוך-הוא?’
בקיצור אינו יודע כלום מהו עולם-זה."
“ומה היה בדבר?”
“ומה היה בדבר? העולמות העליונים האירו באור הגנוז. קודשא-בריך-הוא לא קא בכי ולא קא רגיז כל האי שעתא 4. וראוי היה הזמן שתבוא בו הגאולה.”
“ומפני מה לא באה?” קם האברך על רגליו ונתן את מבטי עיניו ברבו.
“מפני מה לא באה?” צחק הזקן צחוק של יאוש, "מפני שלא חסרה לו. מפני שבספירות העליונות אין הגאולה חסרה. מפני שהכול שם גאול ועומד. רק העולם השפל הוא בגלות, ושכינתא בגלותא. התבין את הענין? זהו סוד של ‘עמו אנו בצרה.’
רק העולם השפל הוא בגלות, ומן העולם השפל, לא ידע שליט"א כלום.
ואז היה מעשה, שיוחנן המקורב חלה, רחמנא-ליצלן, במחלה מסוכנת, ושלח פתקא אליו שיחיה, והפתקא היתה כתובה ממש בדמעות.
וכשעיין הוא שיהיה בהפתקא, נשא את עיניו הקדושות ואמר: תמה אני על יוחנן, שהוא כמדומה לי עובד וירא-שמים ויודע שיעור בעבודת הבורא, ‘בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך,’ כל ימיו צריך אדם להצטער, מתי יבוא לידו דבר זה, ויקיימנו; עכשיו, כשהגיע לידי כך – ומה הוא רוצה, שאלך, חס-ושלום, נגד רצון הבורא?
וחסידים נוסעים ושבים, ונוסעים וכותבים בקשות, לפרנסה, למעמד פרנסה, להינצל מחרפת רעב, חס-ושלום.
אבל הוא שיחיה אינו יודע מהי פרנסה ומהו רעב.
וחיים-איצי היה מצטער מאד על הדבר ועמד וטען: רבונו-של-עולם, כלום למענך בראת צדיקים בעולמך?
ואז החליט בדעתו לעשות דבר, שיש בו סכנת נפשות: לא צירופים חסר העולם. כבר יש די קדושה בארץ, כשיש לו להקדוש-ברוך-הוא צדיקים כמוהו בעולמו. העולם צריך לפרנסה. בעולם יש עול גלות. צריך להביא את העולם בלבו הקדוש. צריך לעשות דבר, שידע שליט"א מהי פרנסה, מהו רעב ומהו עול גלות.
והוא קיבל על עצמו הדבר, ועשה
ואחר תפילת שחרית, כשהגיעה העת להגיש לפניו שיהיה ארוחת-הבוקר, עמד וסגר את הדלת ולא הביא לפניו אפילו כזית לחם.
והוא שיחיה היה טרוד בצירופיו ובבריאת עולמות, ועשה נחת-רוח לשכינה הקדושה, ולא הרגיש כלום.
אך בעוד שהוא עוסק בצירופיו, הרגיש שחסרות לו היום הרבה ברכות לתשלום סכום המאה.
ולעת ערב הרגיש בדבר, וקרא לחיים-איצי, וציווה לו שיגיש לפניו איזו טעימה.
וזה התחיל לבכות, והסתכן בנפשו, ועמד וקרא: רבי, כל טעימה לא אתן היום. צריך שתדע מהו רעב, מהי פרנסה.
ומכיון שפתח פיו, הגיד את הכול:
אין העולם צריך לצירופים.
הצדיקים לא נבראו בשביל העולמות העליונים.
העולם צריך לפרנסה. יש בעולם עול גלות.
יש בני אדם שהם רעבים.
רבי, עמד וצעק, צריך לדעת מהו רעב.
ועוד הרבה הטיח דברים כלפי קדושתו."
“ומה היה בסופו של דבר?”
"סופו של דבר? באותה השנה היה שובע גדול בעולם וכל העקרות נפקדו. מקשה-לילד אפילו אחת לא היתה. וכל מחוסרי פרנסה מצאו מעמדות טובים.
אבל חיים-איצי נענש.
הוא שליט“א נתן בו עיניו, ובאותו הרגע נדבקה בו אותה הלקותא, רחמנא-ליצלן, ולא סרה ממנו עד שנפרד מן העולם.”
הזקן הפסיק את שיחתו ותקע את שתי עיניו בקורות בית-המדרש, והאברך הוציא אנחה מתוך לבו, והתחיל לשפשף בידיו מתוך התפעלות.
עסקי פוליטיקה / יהודה שטיינברג
כשהיה ירוחם הזקן שומע את החסידים שבקלויז עוסקים בפוליטיקה ובמלחמות המתרגשות לבוא, וכשהיה רואה את האברכים מוכיחים מן ה“גאזטות” בעליל, שעתידה להיות מלחמה – מיד היה בא לכלל כעס והיה גוער בנזיפה: “שוטים, אפרוחים, וכי תעלה על דעתכם שהמיניסטר הלז יודע היום שמחר יצא למלחמה? וכשהוא יוצא, הוא יוצא לרצונו, ויודע מפני מה הוא יוצא? אם אתם אומרים כך, הרי אתם שוטים גמורים, ואינכם יודעים בעניינים אלו בין ימינכם לשמאלכם. ואמשול לכם משל למה הדבר דומה. הרי לפניכם עץ, עץ פשוט. יש בעץ שרשים, ענפים, עלים, פרי, ושומר הפרי שנקרא קליפה. יש בין בני-אדם שוטים האומרים, שעיקר העץ הוא הענפים והעלים, מפני שהם עושים צל ומגינים מסביב. ואני אומר: אדרבה, היא הנותנת, שהם אינם העיקר ומשמשים רק לעשות צל. ויש מתחכמים שאומרים, שהשורש הוא העיקר בעץ, מפני שאלמלא השורש לא היו גם הענפים והפרי. והשוטים הללו אינם משמיעים לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם. הלא מוכח גם מדבריהם, שהשורש אינו עיקר, ורק נברא בכדי שישא את הענפים והפרי. ולא עוד אלא שגם הפרי אינו עיקר, וגם התוך שבו אינו עיקר, מפני שהוא נברא להצמיח אילנות חדשים. העיקר הוא רק זה, שאינו משמש לתועלת שום דבר זולתו. והדברים עתיקים. וכן הדבר בנידון דידן. הם חושבים, שעיקר הדבר הוא שהם רוצים לצאת למלחמה, אבל באמת אין הדבר כך, ולדוגמא אספר לכם מעשה ותדעו אחרי-כן מפני מה יוצאים למלחמה.”
ואז היה מנקה את מקטרתו, ממלא אותה טבק ומבעירה בלבת נר-הזכרון, שהיה דולק תמיד ושלא חסר מעולם בקלויז הישן, וחוזר למקומו. והאברכים הצטמצמו וישבו סביבו צפופים, והוא נתן את מבטי עיניו באיזו נקודה שבכותל, ונתכסה בענן של עשן המקטרת, והתחיל לספר:
“דבר ידוע הוא, שאצל הצדיק מרוזין ז”ל היה רופא ששמו גורדון ושהתנה עמו ז“ל, שירפאהו רפואת הנפש והוא ירפא אותו ז”ל רפואת הגוף. אבל אין הכול יודעין את המעשה, איך נתגלגל הדבר והגיע לידי כך.
אצל הצדיק מרוזין ז"ל היה מקורב אחד, ‘שמואל שותק.’ והוא היה ירא ושלם, והיה סמוך עוד על שולחן חותנו. וחותנו היה מחסידי בני הצדיק מאפטא. פעם אחת שמע בבית חותנו מלגלגים, רחמנא-ליצלן, על הצדיק מרוזין והוא חפץ לריב במלגלגים, אבל הדבר היה בשבת, והוא קיבל על עצמו שלא לדבר דברי-חול בשבת. ובלשון הקודש לא היה ידען כל-כך, ושמע ושתק.
ובשביל כך נענש ונשבה בנו אצל נסיך אחד מפולין. והבן גדל שם ושכח את הכול, ויצא לתרבות רעה, רחמנא-ליצלן, ונעשה רופא אצל הנסיך ההוא. והיה ‘שמואל שותק’ מיצר את הצדיק בכל פעם ומבקשו על הדבר, והוא ז"ל היה מתאנח ומבטיח לו זרע של קיימא.
אבל לאחר פטירתו של השותק, בשעת הקידוש של ליל שבת, אחז ממש בכנף בגדו של אותו הצדיק ואמר: איני מניחך, רבי, עד שתבטיח לי בברי, שיחזור בני בתשובה. והוא ז"ל הבטיח.
ידוע, שכשהבעש"ט היה צריך להחזיר נפשות נידחות, רחמנא-ליצלן, היה נוסע נסיעותיו אם אליקסיי הידוע. אבל הרוזיני, כשהיה צריך לדבר, לא היה נוסע, ורק ישב בביתו ונתגלגלו הדברים עד שהיו באים אליו.
באותה השבת אמר הוא ז"ל תורה על הפסוק, ‘על כן יאמר בספר מלחמות,’ וגילה סודות עמוקים, שאין האוזן יכולה לשמוע.
ופתאום נכנסה רוח שטות באותו הנסיך הפולני, ואסף כל חילו, ויצא להילחם בנסיך אחר. וכשעבר דרך רוזין עמד לנוח וללון שם לינת לילה.
ובאותו היום התחיל הוא ז"ל להתאונן על בריות-גופא ואמר שנחוץ לו רופא קבוע, שישב תדיר בביתו, ואחר-כך שלח את משמשו לקרוא לרופא, שבא עם הנסיך לכאן.
הנסיך יעץ לרופא שלו, שילך ויקבל תענוג לראות את הרבי היהודי מצטער בחליו. אבל הרופא אמר: לא הם ולא הנאתם. ולא רצה לילך.
ואותו היום היה שבת-קודש ולאורתא, במוצאי-שבת-קודש, הבדיל הוא ז"ל, כמנהגו, ושאל פתאום אצל מקורביו אם יודעים הם על מה ממונה המלאך פורה.
והמקורבים נבהלו והביטו איש בפני רעהו, ולא ענו כלום.
אז פתח ואמר הוא ז"ל בעצמו בפה קדשו: פורה, הוא שר של שכחה. בשעה שאדם ישן הוא מטיל טיפה אחת בתוך פיו, ואז ישכח האדם את אשר עבר עליו במשך היום, וכשמטיל בו שתי טיפות, הוא שוכח שני ימים, וכן להלן. כמה טיפות שהוא מטיל, כך הוא מספר הימים שהאדם שוכח. וכבר אמרו בשמים להטילו בנידוי, ואולם בדקו ומצאו, שלפעמים הוא מביא טובה רבה לעולם. הריני אומר לכם שהשכחה היא לפעמים מידה טובה.
ומה אתם מדמים בנפשכם? לצפרא ניעור אותו הרופא משנתו בארמון הנסיך, ושכח את הכול, ונדמה לו שהוא ישן בבית אביו, וכשראה שאין ירמולקה בראשו, התחיל מצטער על שהוא בגילוי-הראש ומישש בידו על המיטה למצאה.
ובין-כך ניעור גם הנסיך, ושלח את עבדו לקרוא לרופא. אבל הרופא לא יזוז ממקומו מפני שלא נטל את ידיו. מים, מים – הוא צועק – נו, או, מים.
אבל העבד אינו מבין יהודית, והביט בו משתומם.
וכשסיפר הדברים לנסיך, אמר בלבו: בלי ספק השתגע הרופא, וציווה לגרשהו מתוך הארמון.
כשעמד הרופא בחוץ בגילוי-הראש, אחז בכנף בגדו וחפץ לכסות בה את ראשו, אבל כשמשמש בה, הכיר שעטנז בבגדו, וחרד וקרע אותו עליו.
וכשראו אנשי העיר מן היהודים ושאלו אותו מה זה ועל-מה זה, התחיל בכות, ושאל: איה אבי ואמי?
והם נתנו לו מצנפת ובגדים, והגידו לו שהוא ברוזין.
כששמע שם רוזין, התחיל רוקד מתוך שמחה, וביקש מן האנשים שיראו לו את מעון קדשו של הצדיק.
ומיד הגידו לשכנא הארוך, הגבאי של הרבי, והוא הודיע לו ז"ל.
כששמע בדבר, צחק ואמר שיתנו לו להיכנס.
והרופא נכנס והתחיל לבכות: רבי, איני יודע מה היה לי. אני קראתי קריאת-שמע על מיטתי, וברכתי ‘המפיל’ וישנתי, וכשקמתי היום בבוקר מצאתי את עצמי בארמון גדול אחד בין ערלים. איני יודע איה אבי, איה אמי. גם את בגדי עם הטלית-קטן והירמולקה שלי גנבו והשאירו לי במקומם שעטנז.
והוא ז"ל שאל: אלו הבגדים היכן לקחת?
והרופא ענה: אנשים חמלו עלי ונתנו לי מלבושים.
ואז שאלהו: ומה זה תבכה? הלא יש לך מלבושים כשרים. המה נתנו לך במתנה שלא על מנת להחזיר.
והרופא ענה: מלבושים יש לי, אבל איה אבי ואמי? ועוד הפעם התחיל לבכות ולהתייפח.
ואז ענה לו הוא ז"ל: אם אראה לך את אביך, והוא יצא לתרבות רעה, מחלל שבת ושותה נסך, ואמך פרוצה, הולכת פרועת-ראש – מה תעשה?
אז התחיל עוד יותר לבכות, ואמר: מוטב שלא יהיו לי אב ואם, משאראה אותם כך.
אז העביר הוא ז"ל את יד קדשו על פניו, ומיד שב אליו הזכרון ונזכר בכל אשר עבר עליו. ונפל על פניו, והתחיל צועק מעומקא דליבא: הוי, רבי, אכלתי טריפות, שתיתי יין נסך. כמה שבתות חיללתי.
הוא נזכר בכל העבירות שעבר בכל אותן השנים ועמד והתוודה עליהן, ובכה ובכה כל אותו היום. והוא ז“ל לא אמר כלום, רק עמד ושתק, וקודם שעת המנחה התאנח הוא ז”ל והזכיר לו, ששערי תשובה לא ננעלו, ושאין לך דבר העומד בפני התשובה.
אבל הרופא בכה וענה: רבי, הלא נפשי שקועה בטיט של עוונות ופשעים, האפשר שתהיה לה עוד תקנה?
אני ארפא אותך רפואת הנפש – הודיע לו הוא ז"ל – ולואי שתוכל אתה כמו-כן לרפא אותי רפואת הגוף.
ומאז נשאר אותו הרופא אצל הרבי והיה בעל-תשובה גמור, שצדיקים שאינם מגזע הרוזיני אינם יכולים לעמוד במחיצתו.
עכשיו, היודעים אתם, שוטים, מפני מה יש לפעמים מלחמות בארץ?" היה גומר ירוחם הזקן את סיפורו ונותן עיניו במקשיביו.
והמקשיבים היו מתאנחים ומודים לדבריו בשתיקה. ויהושע-העשיל האברך, חתנו של הגביר, היה מתבייש לימים מספר להביא את הגאזטות שלו לתוך הקלויז, ומונע את עצמו מלשיח בפוליטיקה ומלנבא למלחמות כדרכו תמיד.
ברוך-בנדיט הזקן חלץ תפלין דרבנו תם מעל הקרקפתא והזרוע ונשאר עטוף עוד בחלוקא דרבנן, ויושב אצל הכירה בכדי להראות לקונו, שלא קשה עליו ישיבתו בקלויז. אדרבה, קשה עליו פרידתו מן המקום הזה.
ואז התלקטו אליו שנים-שלושה אברכים שנשארו עוד בקלויז והמתינו לו עם החלק של יי“ש שנשאר למענם מן ה”יאהרצייט." יתר החסידים התפללו היום תפילה חטופה, מפני שהיום יום חמישי בשבוע, יום השוק בעיר, וצריך להיטפל זה אל חנותו וזה אל בני השוק, למכור או לקנות, לתווך בין המוכר והקונה, בכדי שירוויחו, כמה שחתכו מן השמים, ליום השבת.
ומפני אותו הטעם בעצמו, שהיום יום חמישי בשבוע, לא יכול ברוך-בנדיט להיות נחפז ומתפלל עם הציבור “שלהם.” אדרבה, הוא התאחר היום יותר על הרגלו, מפני שהיום יום חמישי לשבת שקורין בו “בשלח.” “שבת שירה” ממשמשת ובאה. הוא כבר חש ומרגיש הארתה והשפעתה של השבת הבאה. הוא התפלל היום באתערותא דלעילא. ניכר הדבר גם על פניו הנלהבים, מעל מצחו הנוצץ.
והם שותים “לחיים,” מברכים את הנשמה של היאהרצייט בעליה, וברוך-בנדיט אינו יכול לעצור בנפשו, שלא לספר את הדיבור, ששמע לפני איזו שנים, ושהוא מנקר עתה במוחו ובלבבו.
“זה היה בשנה האחרונה לפני פטירתו ז”ל. ואני נסעתי אז על שבת-שירה, שלא כמנהגי, ואני רואה בזה ממש השגחה פרטית, ממש כמי שעומד עליו מלאך ומכה על קדקדו: ‘שב בעגלה וסע.’ מן השמים זיכו אותי, שאשמע עוד את הדיבור הזה מפי קדשו ז"ל.
ואז היה ‘שולחן קטן,’ מפני שהיה אז קלקול-דרכים ולא באו אלה שדרכם לבוא, מפני שלא הכול יכולים לנסוע בשעת קלקול-הדרכים.
וזה היה אצלו זכותו יגן עלינו, כלל גדול: יותר שהשולחן קטן, יותר היתה תורתו ודיבוריו נכוחים ומלאים רזין.
והוא הפשיל את ראשו לאחוריו, כדרכו אצל השלחנות. ופתאום פנה אל “העולם” ופתח ושאל: מה קראו היום?
ואנחנו הסתכלנו איש בפני רעהו והשתוממנו, מה ענין לשאלה הזאת? וכי לא שמע הוא ז"ל מה שקראו היום בקלויז?
אבל יהושע’קע הגבאי, שהיה מלומד במופתים ונפלאות, גחין ואמר: ‘בשלח’ קראו היום. ואז התאנח ופתח ואמר:
– יש זמן מעורר קריאה ויש קריאה מעוררת זמן. זמן מעורר קריאה כיצד? כגון בפסח, הזמן הוא זמן של חרות, של גאולה, של בקיעת הים. בעולמות העליונים בכל שנה ושנה בזמן ההוא מתבקע הים. בשרו של מצרים חלים שפטים ועשר מכות וישראל סבא אומר שירה. הזמן מעורר אז קריאה בתחתונים, ובני ישראל עומדים וקוראים בקיעת הים ושיר. קריאה זו היא מסטרא דנוקבא. התחתונים נתלים אז בעליונים.
אבל יש קריאה מעוררת זמן, כגון בשבת של פרשת פינחס, שקוראים פרשת המועדות, וכמו-כן גם בשבת שירה, קריאה זו היא מסיטרא דדוכרא, ולפיכך כוחה גדול. בכל עת שישראל מתאספים בבית-הכנסת וקורין בשבת זו קריאתם – מיד חלה שמחה גדולה בעולמות העליונים. ואפילו שרו של עשו משתתף בשמחה ומסכים על הברכות. אז העליונים נתלים בתחתונים. חסד גדול עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל, שחילק את פרשיות התורה הקדושה באופן שתחול פרשת פינחס באחת משלוש שבתות של אבל. אלמלא הארה זו, שמשפעת עלינו מתוך קריאה זו בפרשיות המועדים, היינו חס-ושלום נשקעים באבל, עד שלא היתה שכינה יכולה לדור עמנו בגלות. מפני שאין השכינה שרויה במקום שיש עצבות מוחלטת. זכאי היה חלק ישראל, אילו חלו הקריאה והזמן ביחד. אז היה הזיווג עולה כביכול, והנדר היה מופר. וזהו סוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות – שבת הקריאה ושבת הזמן – מיד היו נגאלים.' הגאולה הראשונה ממצרים היתה בבחינת קריאה מעוררת זמן, בסוד ‘ויזעקו ותעל שועתם.’ גאולת בבל היתה בבחינת זמן מעורר קריאה, בסוד ‘והרצת את שבתותיה,’ ועל-כן לא היתה השמחה שלמה. בגאולה העתידה תחול הקריאה והזמן ביחד, ואז תהיה השמחה גדולה – גדולה– גדולה. ולפיכך אני אומר לכם, שהקריאה היא דבר גדול בכל עת ובכל זמן ועידן, מפני שמי יודע, אולי עכשיו הוא הזמן? ולא עוד, אלא שאין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר הקריאה, אפילו למי שלא זכה לכוונה אל הזמן. מפני שעל-כל-פנים כוונתו היתה לטובה. ןזהן דבר ידוע, שהקדוש-ברוך-הוא מצרף מחשבה טובה למעשה. לעתיד-לבוא יפקח הקדוש-ברוך-הוא לכל צדיק וצדיק עיניים, שרואות מסוף העולם ועד סופו, ואז יכיר כל צדיק וצדיק בכל מעשה ומעשה את מחשבתו הטובה, שהצטרפה עם כל המחשבות, ויצאו לעולם העשיה.
השומעים הזדעזעו מתוך התפעלות על הדיבור ההוא, וישבו ועסקו בשיחות, ומשיחה לשיחה התגלגלו הדברים על אותו החג, שחגו אלו שנקראים ציונים ביום ב' דחנוכה שנה זו.
אחד המשיחים העיר כלאחר-יד, שרק העניים, בעלי-המלאכות וקצת מן המלמדים הצטרפו ולקחו חלק בחג הלז.
ואז לא יכול שמעון לץ לעצור ברוחו והתלוצץ ואמר: “זוהי שמחה תתאה. העליונים נתלו בתחתונים.”
אבל ברוך-בנדיט גער בו ואמר: “הנח להם לשארית ישראל, שמסתמא לא יעשו עוולה. על-כל-פנים כוונתם היא לטובה, ואין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל כוונה טובה.”
בלילה ההוא… היה מנהגם של בחורי הקלויז, מיד כשגמרו תפילת מעריב לא היו פותחים את הגמרות ולא שום ספר אחר, ורק היו מזדווגים זוגות זוגות והיו משתקעים בצחוק הדומינו או בצלמי האישקוקי בריש-גלי, בפרהסיה, בלי משהו של יראה מפני השמש, החס על הנרות הכלים והולכים לבטלה, ובלי קורטוב של בושה בפני הזקנים. הפקר הוא הלילה. אין מוחה בידם.
והזקנים שבקלויז היו מתלקטים לאחורי התנור, יושבים צפופים ומעסיקים את עצמם בשיחה מתוך קלות-ראש ניכרת. ניכר הדבר, שבכל קלות-ראשם ובכל שיחתם הבטלה חסד גדול עוד עושים הם עם הלילה, ושאילו היו רוצים, היו יכולים לפטור את עצמם גם מ“קדושה וברכו” ומתפילה בציבור.
והזקן אברהם-מרדכי נשען בראשו על יד שמאלו, מביט אל הקורה, על שפתיו תועה איזה צל של צחוק, שאינו מסוגל כלל לבדח את דעת הרואה. אדרבה, מרחוק היה נראה כעין עיקומי-פנים של הנכון לבכות. והוא מעלה עשן מתוך מקטרתו הארוכה ושותק. ומתוך שתיקתו הוא מתחיל לספר:
"ובאותו הלילה הייתי פעם אחת ‘שם,’ כשהיה הזקן, זכותו-יגן-עלינו, עוד בחיים. ועוד היה שם גם שמעיה-בר ור' דויד-יוסיל תם, עליו השלום, עם האברך שלו חיים שמואל’יק ועוד יחידי סגולה, שנסעו שמה ל’זאת-חנוכה.' ואחרי-כן קרה הדבר, שירדו גשמים של זעף, רחמנא-ליצלן, ממש ‘נפתחו ארובות השמים,’ ולא היה בנמצא עגלה לנסיעה. ואז אמרתי להחברה, שבלי ספק מן השמים הוא. סימן שצריכים אנו להתמהמה עד חמשה-עשר בשבט מפני שלחמשה-עשר לא הייתי עוד שם מעולם, וכן גם יתר אנשי החברה לא היו, ושבעיקר הדבר אין מה להצטער, מפני שהכול בהשגחה.
וכן עשינו ונשארנו. וכשהגיע אותו הלילה, ואנחנו ישבנו בקלויז, ופתאום נפלה עלינו מרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, ממש כמו משא כבד, כעין ‘קצתי בחיים.’ וכשהרגשתי בדבר, קרבתי וסיפרתי לשמעיה-בר, והוא ענה לי, שגם הוא הרגיש בדבר, ושדומה לו כמו הכול פה ריק, חס-ושלום, אין ספרים, אין ארון קודש, כמו שאין אנחנו ‘אצלו,’ זכותו-יגן-עלינו, חס-ושלום. וייעץ שנכנס אל האולם.
ומיד נכנסנו כולנו אל האולם ועמדנו אצל פתח חדרו, זכותו-יגן-עלינו.
ובעוד שאנו עומדים צפופים, כפופים ושקועים במרה-שחורה, נפתחה הדלת והוא בעצמו זכרונו לברכה עמד על המפתן ומקטרתו שלו בפיו, וגלגולים של עשן יוצאים ועולים סמוכים ותכופים, כאילו הם מתבהלים וממהרים לצאת בשליחות. והוא שותק, ואנחנו שותקים.
ואחר-כך הוא מוציא את המקטרת שלו מתוך פי קדשו ומתחיל ואומר: משל למה הדבר דומה? למי שיש לו אח בכרכי הים, והשיא אותו האח את בנו או את בתו, והכין סעודה גדולה, והזמין לאותה סעודה את כל גדולי המלכות, והם שיגרו לו מתנות יפות. וכששמע בדבר הרי הוא שמח או עצב? הווי אומר, שמח.
והפסיק מתוך דיבורו ורמז לגדליה הארוך, והלז הוציא בקבוק יין-שרף, והוא זכרונו-לברכה שתה ‘לחיים’ ונאנח ואמר: לכל אומה ולשון יש למעלה צינור מיוחד לקבל על ידו את השפע שלו. אבל כל הצינורות נמשכים ממקור אחד. כשיונקת אומה אחת שפע יותר, נשאר פחות לצינורות הנשארים, וכשיתקלקל צינור אחד, מגיע יותר לצינורות הנשארים. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים שבעים פרים בעד שבעים האומות, כדי שיתברכו הצינורות בשווה, שלא תינק אומה אחת משפעה של חברתה, וכדי להשכין ביניהן שלום ואהבה. ובזכות זה היה צינור ישראל יונק ממקור אין-סוף.
עכשיו, כשישראל שרויים בגולה, בעוונותינו-הרבים, אין להם צינור מיוחד. השפע מגיע להם דרך צינורות של אומות העולם. כשמתמלאים הצינורות יותר מדי, אז יש גם לנו יניקה. אבל במידה שישראל נהנים ומקבלים שפע, במידה זו מתברכים הצינורות. אילו ידעו זאת אומות העולם, היו מבקשים ומתחננים לישראל, שיסעו במרכבות של זהב ושיתעטפו כולם במשי ושיאכלו משופרא דשופרא, כדי שיהיו צרכיהם מרובים ויתברכו יותר הצינורות שלהם. רבונו-של-עולם, שלח את ברכתך בתוך הצינורות של אומות העולם בכדי שתגיע יניקה גם לעם ישראל שלך.
כיוון ששמענו את הדברים הקדושים האלה, נתמלאנו שמחה. ויכול אני להבטיח לכם, שהשמחה היתה שמחה עילאה, ממש השפעה מן שמיא. וישבנו כל אותו הלילה, והיינו שמחים כמו ביומא דפגרא."
השומעים הוציאו אנחה של התפעלות מקרב לבם, ונתנו עיניהם במאיר’ל האברך חתן הגביר. הלז שילש את ידו לתוך צלחתו והוציא משם מטבע של כסף, ומסר ליד השמש, שנעלם כרגע ושב כהרף-עין ובידו בקבוק קטן של “לחלוחית” וכוס זכוכית אחת קטנה.
הבקבוק הקטן לא הספיק לכל החברה, אף-על-פי שהתחכם השמש והביא כוס קטנה כל כך, עד שיש לפקפק אם מותר לקדש בה קידושא רבא. אבל הענין הזה לא העציב את רוח המסובים. וכלום צריך חסיד לשתות דוקא הרבה, כערל להבדיל? די לו, שהוא רואה את המשקה בכלי, והשמחה באה לו מאליה.
אש זרה מצווה להביא, אבל האש האמיתית של הלבבות, יורדת משמים.
ואחרי-כן התחיל חיים-הירש לספר בשם אביו, ששמע מדודו ה“סגי-נהור,” שהיה גיסו של כתן הגבאי, וששמע אותו הגבאי מפי קדשו זכרונו-לברכה באותו הלילה שבשנה אחרת.
"והוא זכרונו-לברכה יצא מחדרו שלא בעונתו ושאל פתאום מן המקורבים, שעמדו על הפתח:
מי איכא דשמיע ליה1, מהו הענין של תפס הקדוש-ברך-הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך?
והשומעים שתקו ולא ענו כלום. וגם למותר היה שיענו. ראשית, מפני שלא ידעו מה לענות, ושנית, מפני שידעו שמסתמא יגיד הוא, זכרונו-לברכה, בעצמו איזה דבר. וכך היה. ופתח ואמר:
הענין של טוב ורע הוא ענין, שהוא כבר בתוך ה’כלים.' למטה מן המקום ומן הזמן. וכל הענין תלוי באמת רק בנקודה אחת, קו קטן אחד יותר הוא חמץ, וקו קטן אחד פחות הוא מצה. וצא ולמד הושע בן-נון, שהוסיפו לו ‘יוד’ קטנה אחת ובאה גאולה על ידו. ואילו חיסרו משמו ‘הא’ אחת היה חס-ושלום יוצא חורבן גדול בעולמות. כל זה הוא בתוך הכלים, למטה מן המקום ומן הזמן. אבל למעלה אין חמץ ואין מצה, אין הוד ואין דוה, אין ענג ואין נגע. בקיצור, אין טוב ואין רע. שם הוא מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
ויש אנשים שהם רק אנשים במקומם ובזמנם. והענין דק מאד. וכשרואה הקדוש-ברוך-הוא, שמעשיו של ה’אנוש' מביאים תועלת רבה לדורות הבאים, אז הוא אוחז, כביכול, בבגדו של אותו האנוש ומגביהו למעלה מן המקום ומן הזמן, ומגלה לפניו את העתיד, והוא שמח במעשיו כצדיק גמור. וסימן זה יהי מסור בידכם: אם יש לישראל טובה מאותן העבירות של אותו האנוש, סימן הוא שכבר מחלו לו כל עוונותיו.
וכששמעו המקורבים את הדבר, נתמלאו שמחה, ושישבו כל אותו הלילה עד שהאיר עליהם היום."
החברה השתקעה בשתיקה, וכל אחד מהם קימט את מצחו והתייגע להשיג בדברים, איש איש כפי מדרגת השגתו ואחיזתו. יותר מכולם נראה שהשיג אלקנה חקרן, אשר מרוב התפעלות התחיל מתנועע בראשו ורובו ומשפשף בידיו, ומפיו יצאו, כמו מעצמם, קטעי ניגון בנוסח של “ובכן יתקדש שמך על כל העמים.” ובתוך כדי שתיקתם עמד גדליה מלמד על רגליו, וישב על מקומו, וחזר ועמד, וחזר וישב, פעמים מספר. ניכר הדבר, שהוא חפץ לספר איזה מאמר, אבל אינו מוצא עוז בלבו, אינו מאמין בעצמו, אם ראוי הוא, גדליהו, שיסופרו הדברים על ידו.
אבל אברהם-מרדכי גער בו. “נפש שפלה, כמה פעמים אמרתי לו שענוותנותו היא גאווה וגסות-הרוח. ולא עוד אלא שנכשל במצות-עשה מדברי קבלה. בפירוש שמעתי מר' חיים-מאיר העובד עליו-השלום, ששמע מפי אביו, שהיה נוסע תמידי ל’שחוזי' זכרונו-לברכה, וששמע מפי קדשו: מי שיושב בחברה ונזכר באיזה מאמר או סיפור-המעשה. אף-על-פי שלכאורה אינו מעניינא, ואינו מספר את הדברים ששמע, הרי הוא בכלל ‘כובש את נבואתו,’ ועליו אמר הכתוב ‘מונע טוב מבעליו’.”
והגערה פעלה על גדליהו הענו, ועמד עוד הפעם וסיפר בחטיפה:
"אני לא שמעתי את הדברים באזני מפי קדשו, אבל שמעתים מפי בנימין מלמד, שסיפר לו איש מהימן, שבאזניו שמע. פעם אחת יצא הוא, זכרונו לברכה, אל הפתח, והראה פנים מאירות, שמעולם לא ראו בו, ממש קרן אור פניו, ושאל פתאום: מי איכא דשמיע ליה, מהו נהרג על קידוש-השם? ושתקו הכול. רק בעני שוטה קפץ ואמר מה שאמר. ואז גער בו הוא, זכרונו-לברכה, בזו הלשון: שוטה, אינך יודע מה אתה סח. אני אומר, שאפילו מי שחטא וחילל את השם, ונהרג על הדבר, הרי הוא בכלל נהרגים על קידוש-השם, מפני שעל ידו נתקדש השם.
ומאז נענש בעני והתחילו הכל לקרוא לו ‘בעני שוטה.’ ולא זזו מקרוא לו כך עד יום מותו."
גדליהו חטף וגמר את סיפורו בנשימה אחת, ובסוף דבריו אחזו שיעול וישאף רוח.
השומעים הניעו עליו בראשם והסיחו דעתם ממנו.
“לית דין בר נש”2, גמגם אחריו אברהם-מרדכי ונאנח.
החברה השתקעה עוד הפעם בשתיקה ובחצאי-ניגונים. אבל ניכר היה הדבר, שאינם שותקים שתיקה בציבור.
לאחרונה פנה קלמן הזקן כלפי החברה, וסיפר מאמר ששמע מספרים בשם ר' נחמן ברסלוור:
“לכל דור ודור יש אוצר נשמות מיוחד, ולצדיקים שבכל דור ודור יש גם כן נשמות מיוחדות אבל הצדיקים הם בהיפך מבני דורם. במידה שהדור גס ומגושם, במידה זו גבוהה הנשמה של הצדיק שבאותו הדור. אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים, ועל כן נשמות צדיקים שבדורנו יותר גבוהות מנשמות התנאים. בעיקבא דמשיחא תהיינה נשמות הצדיקים כביכול מתפוח-העקב של ה’קומה.' והדברים עתיקים. אבל יש שהשרף הממונה על הדבר נותן נשמה קדומה בדור מאוחר על פי סוד הגלגולים. וגם יש שהוא קובע נשמה מאוחרת בדור קודם. ואז יוולד קלקול גדול בעולמות, מפני שאין הדור זכאי לה, ואין אויר אותו העולם מסוגל עוד להבל פיו של אותו צדיק. ואז הקדוש-ברוך-הוא מחביא אותו צדיק מעיני השטן. והם המה אותם ל”ו הצדיקים הנסתרים שבכל דור ודור, מפני שנוח לו לעולם שלא ידעו אותו הצדיק, שהוא אינו שלהם, רק של איזה דור מאוחר, שאחר כמה יובלות.
אבל הקלקול הוא גדול בעולמות העליונים ולפיכך אחר פטירתם של צדיקים כאלו, בכל שנה ושנה ביום שנולד אחד מאותם הצדיקים דנים בפמליא של מעלה את השרף הממונה על הדבר, שנתן נשמה מאוחרת בדור קדום.
אבל אז באים היובלים והדורות המאוחרים ששייכים לאותו צדיק ומטפחים, כביכול, על פני המחייבים שבפמליא של מעלה, וממתיקים את הדינים, והשרף יוצא זכאי."
בני החבורה הרכינו את ראשיהם מפני כובד משא הרעיונות, שעלו על לבבם בשל הסיפור ההוא, והשתקעו עוד הפעם בשתיקה. ואחר-כך התחילו לדבר בר' נחמן ברסלוור ובדיבוריו בשקלא-וטריא: למי הוא – הלנו הוא אם לא לנו?
ביום ההוא התאסף הקיבוץ הקטן של החסידים הגדולים אל תוך הקלייזיל תיכף אחר חצות היום, וכתלמידים שבחדר, הצטיידו איש איש וביצה וכעך בצרורו, והשמש נשא אחריהם בקבוק גדול מלא יין שכולם השתתפו בו – ויצאו.
המה הפליגו לדרך רחוקה. המה יצאו אל “הר-סיני.”
ו“הר-סיני” רחוק רחוק מאד. רחוק מחצר בית הכנסת, רחוק מרחוב החנויות, מבתי-המקולין, מבית-הטבחים, אף מן הבאר שמחוץ לעיר, שלוקחים ממנה תמיד “מים שלנו.” הר-סיני הוא מעבר להר בעמק, על הכיכר הירוקה, אצל היער.
החברה החלו משיחים וקצת משתובבים, בבחינת ילדים. וכשהגיעו ל“הר-סיני” ישבו על הדשא הרך והבשום.
מרחוק נוהג הרועה עדר-צאן. מעבר מזה גועה פרה סוררה, בורחת מעדרה ותועה על הכיכר. מעל לראשי החברה חצה עוף את האויר והוציא שתים-שלוש צעקות של תמיהה והשתוממות. מתחת הדשא נשמעות שריקות תכופות של חגבים, מקוטעות, כמו בלי התחלה ובלי סוף. מן היער נשב רוח קר, מבושם ומשכר. והדשא מה ירוק, מה רך ומה נעים.
החברה החרישה מעט. כנראה היו עסוקים קצת במראה עיניהם ובשמיעת אזניהם. אבל חיש הפסיקו את הדומיה, כמו התביישו בפני עצמם. “מעשה ילדות,” גער איש איש מהם במחשבה על עצמו, “הלא זהו מן הדברים שמוציאים את האדם מתוך עולמו.”
באמת זר ומגוחך היה לראות יהודים גדולים מבלים זמן ויוצאים להתגולל על הדשא.
ומתוך שתיית יינם נגלתה פתאום לעיניים קשת גדולה בין החברה וחץ שחוט. החץ עף ויחץ את האויר, וצעירי החברה רצו לבקשו.
קשת זו מאין באה? כמו על-פי נס נבראה.
אבל לא על-פי נס נבראה. זהו מתעלוליו של שלמה מלמד, הלץ שבחבורה. בכל שנה ושנה היה נוהג כך. גונב מאשתו חישוק אחד מעל חבית של פסח, שיש לו משנה לשנה – הלא בין-כך ובין-כך תהיה צריכה תיקון – ונותק פתיל הסינר של זוגתו ומותחו על החישוק, ויוצא לו קשת. ואת הקשת הזאת הוא נושא בעלמה מעיני החברה, כדי שתהא השמחה פתאומית.
אבל הצחוק הזה לא יארך, סוף סוף הרי יהודים גדולים אינם ילדים. בני החברה ישבו על מקומם ויחלו לשיח מעניינא.
“זכה שלא נראתה קשת בימיו,” מתאנח ר' מוטיל הזקן מתוך התפעלות ואומר, “זוהי מדרגה גבוהה.”
“אבל גם קצת אבלות יש בדבר,” מעיר אלקנה בעל מרה שחורה, תלמידיו של רבי עקיבא. ולפיכך הלא אוכלים ביצים וכעכים.
“כן, אבל האבלות בטלה בתוך ההילולא-רבא. סוף סוף, רבי עקיבא ורבי שמעון בן-יוחאי. מי כתב ספר הזוהר הקדוש? הווי אומר, רבי שמעון בן-יוחאי.”
“מספרים, שאפילו הערביים באים ביום זה ומשתטחים על קברו של אותו צדיק, ומפזזים ומכרכרים ומשתוללים כמשוגעים,” מספר דוד’ל שו"ב בשם זקנו שיש לו בארץ-ישראל.
"לא רק הערביים, עונה ר' מוטיל, “אפילו שאר אומות-העולם חוגגים הילולא של אותו קדוש, אלא שהם משנים את היום ואת השעה כדרכם תמיד לשנות, מפני שזילא להו מילא1 לעשות כמו שיהודים עושים. התבין? כמדומה לי שהם קוראים לאותה הילולא ‘מאי,’ וקבעו לה זמן, חודש כולו.”
“ולי אין הדבר ניחא,” העיר שלמה מלמד, “איזו אחיזה ואיזה חלק יש להן לאותן האומות ברבי שמעון בן-יוחאי שלנו?”
“מפני שאתה שוטה,” עונה לו ר' מוטיל בגערה של חיבה, “ואינך יודע את כל הענין. ואתה בוא ואגלה לך, ולא תשאל עוד שאלות של הבאי.”
בני החבורה החליפו מקומם וישבו מסביב לר' מוטיל כחצי-גורן עגולה, ור' מוטיל מתחיל לספר:
"ידוע הדבר, שכשיצא רבי שמעון בן-יוחאי מתוך המערה ופגש בבני אדם שהם חורשים וזורעים, עמד וקרא: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? ונתן עיניו בהם, ונעשו גל של עצמות.
וכשהלך הלאה וראה בני אדם מטיילים ביערות, בגנים ובין דשאים יפים ושושנים אדומות, שיש להן ריח טוב, והם קוראים: מה נאה ניר זה! מה נאה אילן זה! – עמד וקרא: בני אדם הללו שקועים בהבלי עולם-הזה ואין לבם פנוי לעבודת הבורא וללימוד התורה – ונתן עיניו בהם ונעשו גל של עצמות.
ולא עוד אלא שהתקדרו השמים ורעמו רעמים וברקו ברקים. וזה היה בלי ספק לכבוד יציאתו של אותו צדיק מתוך המערה, ואחר-כך נראתה הקשת בענן. ובני אדם עמדו, והקשיבו והסתכלו, ונהנו מגדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, ואמרו: ברוך שככה לו בעולמו.
וכשראם אותו צדיק גער בם בנזיפה: בני אדם, כלום לכך נוצרתם? ותורתכם היאך משתמרת? – ונעשו כולם גל של עצמות.
ומיד התחילו השושנים נובלות, הדשאים מתייבשים, והעצים הרעננים נשרו עליהם ונשארו ערומים ושחורים כאבלים, ועבי השמים הזדעזעו וברחו בבושת-פנים, ולא נראתה עוד הקשת.
וזה היה עוון גדול לאותו צדיק, מפני שבאמת נבראו כל אלה להנות בהם בני אדם מן המותר להם. ולא עוד, אלא שיש קצת מצווה להביט ולהסתכל ולברך עליהם את הבורא ברוך-הוא. התבין? מפני שבכל אלה יש ניצוצות קדושים, שצריכים עליה.
ואחר פטירתו של אותו צדיק באו הניצוצות הללו וטפחו לו על פניו. ואז נגזר על אותו צדיק שיעלו שושנים יפות ואילנות טובים ועצי בשמים מקברו, ושיבואו ביום מותו תלמידי-חכמים על קברו להביט ולהסתכל.
אבל לא נתפייסו עוד הניצוצות הקדושים, מפני שכשבאו תלמידי-החכמים שבדורו על קברו וראו עצים מלבלבים, התחילו לומדים בעל-פה: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן.
וכשראו ערוגות בשמים ומיני דשאים, התחילו לחשב חשבונות: ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, כמה זרעונים מותר לזרוע בה?
וכשראו עדרי-צאן רוקדים בין הדשאים וצועקים את צעקותיהם התחילו מתווכחים בדיני קרבנות ומום בקדשים.
התבין, מפני מה היה הדבר כך? מפני שכבר שכחו את כל הבלי עולם-הזה. כבר המיתו את היצר שבקרבם. יותר מד' אמות של הלכה לא ידעו. כאילו לא בשבילם הכל צומח שם, ולא בשבילם מאירים שמש, ירח וכוכבים, ואפילו לשם קידוש-החודש ועיבור-השנה לא היו צריכים להביט בשמים, מפני שכבר עמד רבן גמליאל והתקין צורות לבנות הרבה על כתלו.
והתחילו שוב אותם הניצוצות הקדושים, שנשבו בין הקליפות שבהררי שלג, רחמנא-ליצלן, לצער את הצדיק, ולא נתנו לו מנוחה בגן-עדן.
ואז נגזר עליו, שישתתפו גם הערבים וכל אומות-העולם בהילולא שלו, מפני שלאילנות נאים וניר נאה לבם של אלה יותר פתוח. מפני שאין להם עול תורה, התבין? ודבר זה גרם צער גדול לאותו צדיק, ואתחזי להו לתלמידי-חכמים בחלמא2, וגילה להם רז זה:
דבר ידוע הוא, שכשברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, צבר בשבילו מעפרו של כל העולם. והצדיקים שבדור ודור נבראין מעפרו של הר-סיני. וכשגלה ישראל, בעוונותינו הרבים, הלך עמהם גם הר-סיני והתפשט בכל העולם, וביקש מתלמידי-חכמים שבדור שיעשו את ה’הילולא' שלו בכל מקומות פזוריהם, על חלק הר-סיני שבמקומות ההם. ומלמעלה הבטיחו לו סייעתא דשמיא בדבר להזמין להם את חלקו. לפיכך אנו משכימים ויוצאים והם משכימים ויוצאים. הם יוצאים פשוט על קברו. התבין? מקום שיצאו שם אילנות ודשאים בשבילו, ואנו יוצאים אל הר-סיני שלו."
“הא, הי,” קראו החברים מתוך התפעלות, “דברים שהם כבשונו של עולם,” והתחילו שותים “לחיים,” ואחר-כך אחזו איש בשכמי רעהו והתחילו מרקדים בעיגול ומזמרים “השמים מספרים כבוד אל.”
והיו מזמרים ומרקדים, מזמרים ומרקדים, עד שקרבו אליהם הרועים של העדרים, ונתנו גם להם לשתות, והתחילו גם הם רוקדים, והיו הללו שמחים והללו שמחים.
דבר ידוע הוא שהצדיק מסוסוב היה אוהב את כל איש מישראל, בין שהוא צדיק וביק שהוא רשע, והיה מלמד זכות אפילו על הרשעים, המלאים עברות כרימון, ממתיק עליהם תמיד את הדין. ולא עוד אלא שלפניו לא היה כל חוטא ופושע, הכול היה בעינים כצדיקים. הני בריוני, המפסיקים מתוך תפילתם ומשיחים בלשון-הרע וברכילות, היה משבח ואומר: “רבונו-של-עולם, ראה את יהודיך, אילו בשעה שהם חוטאים לפניך, הם מתפללים וקוראים לך קריאת-שמע.” על גנבים מבני ישראל, החותרים בתים בלילי שבת, היה מתאנח וקורא: “ראה פסולת שבישראל, מעמידים את גופם ונשמתם בסכנה, ובכל זאת אינם שופכים דמים. מסתפקים רק בקחתם מה שצריך להם על שבת ולפרנסת ביתם.”
וכשראה רשעים, ולא היה לו עוד כל זכות ללמד עליהם, היה נאנח ואומר: “רבונו-של-עולם, אתה בראת את עולמך ואת יהודיך. הגוף שלך והנשמה שלך. בראת גיהנום וגן-עדן, יצר-טוב ויצר-הרע. ומי מעכב על ידך? גלוי וידוע לפניך, שלא אנו החוטאים אך היצר-הרע שקבעת בנו.”
שכנה אחת גרה אצל ביתו, שהיה לה צער גידול-בנים, רחמנא-ליצלן. בניה היו מתים עליה בקטנותם, ופעם אחת פשכה את שיחה לפני הרבנית והטיחה דברים כלפי מעלה, והרבנית התמרמרה עליה: “צריכה אשה להצדיק על עצמה את הדין. צדיק הוא השם-יתברך בלי ספק, ואין אנו כדאיות גם את חסדיו.”
וכששמע הצדיק כעס עליה וגער בה: “את אומרת צדיק השם יתברך אבל כתוב הדר הוא: ‘לא תעשון כן לה’ אלהיכם,' לא תאמרו: ‘בנים משפטיו’. אדרבה, אני אומר, כי כנה האשה, צדקה האומללה בריבה. וכי איזו טענות יש לרבונו-של-עולם עליה? איננה מלה את בניה? אינה מדלקת נרות בשבת? אינה מפרשת חלה?”
ובאותה השנה נפקדה האשה בזרע של קיימא וזכתה להובילו תחת החופה, והצדיק היה שושבינו.
מקורביו סיפרו, כי היה תמיד מצטער ואומר: “מתי אמות, וכבה את כל אשו של הגיהנום.”
פעם אחת, ביום א' דראש-השנה, היה קטרוג גדול על ישראל למעלה: השו“ב שבסוסוב נתאלמן בשנה ההיא, ונשארה לו מאשתו בתוך בניה גם אחות צעירה יותר משלוש-עשרה שנה ויום אחד, שגדלה בביתו, והשו”ב האלמן נכשל עמה בדבר עבירה, רחמנא-ליצלן. ועמד השטן וקטרג בשלו על כל ישראל, ואז כמעט שנתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום.
ואז נתקלקלו כל השופרות שבסוסוב, וכל התקענים לקו בנגעים על שפתותיהם ולשונם ולא יכלו לתקוע את התקיעות.
אבל כשהרגיש הצדיק מסוסוב בדבר מיד התעטף בטליתו ועמד בתפילה ועשה “עליית נשמה.” וכשנודע לו מעשה השו"ב, עמד וטען: “רבונו-של-עולם, כלום חסר כאן יותר מטבעת קידושין וברכת אירוסין, שתהיה העבירה, אדרבה, עוד מצווה גדולה, שיתוף למעשי בראשית?”
ואז נסתתמו טענותיו של השטן, וחוט הסיקרא שאצל מזבח של מעלה נהפך כולו לבן.
ומיד נתרפאו כל התקענים, וכל השופרות הצטחצחו, וידעו הכול שהוא סימן טוב לשנה טובה.
אבל באותו היום ובאותה השעה נשבע השטן בחרבו להנקם מן הצדיק מסוסוב.
וביום השני, קודם תקיעת שופר הלך הצדיק לטובול במקווה, ויבוא השטן ויערבב לו את הדרך, ויראה לו עלש ני צדי הדרך ערימות של שלג וכפור וקרח. וישכח הצדיק אנה הוא הולך, וגם שכח שהיום הוא יום ב' דראש-השנה, ונדמה לו, שהימים ימי שבט ואדר, והוא הולך לכשר ריחיים לקמח פסח. ופתאום הוא רואה לנגדו ארמון גדול, וחשב שזהו בית-הריחיים ונכנס לשם.
וכאשר אך פתח את הדלת וצעד על המפתן, כן נסגרה אחריו ולא יכול עוד לפתחה.
והנה הוא בתוך היכל גדול ונהדר, ממש בהיכל מלכים, ובאמצע ההיכל שולחן זהב, ועל כסא שן ישובת מטרוניתא, יפה “חוץ מדרך הטבע,” והיא צוחקת ורומזת אליו…
והאח שבפינת ההיכל, אש תוקד בה ומשפיעה חום צח וענוג על כל חללו של ההיכל. והצדיק נהנה כמעט מפני שנגע הקור עד עצמותיו, והמטרוניתא צוחקת-צוחקת ומדברת אליו יהודית.
והצדיק, כיוון ששמע אותה מדברת יהודית, שמח על הדבר, שבנות ישראל, כל-כך יפות הן, והסכים בדעתו שצריך לבקש מאת הרבונו-של-עולם שיתן לכל אחת מבנות ישראל היכלות וארמונות כזה, ואז בודאי תהיינה כולן יפות.
והגחלים שעל האח לוחשות אליו בדיבור ממש: “אל תהי שוטה. העין רואה והלב חומד, והחיים ליהנות ניתנו.”
אבל הצדיק תוהה ומחריש.
אז יצאה היפהפיה וניסתה לגעת בידו באצבע קטנה.
אבל הצדיק מביט עליה בתמיהה ואומר: “בתי, הלא אסור הדבר.”
והיא התחילה לבכות. “אם לא תתן לי לגעת בידך אמות לעיניך.”
“פיקוח-נפש הוא דבר גדול,” חשב הצדיק בלבו, “אבל מה אעשה, ואני ירא מהנאה של רטא,” ויחשוב מעט וימצא לו עצה.
הלך ושם את ידו על הגחלים הלוחשות, עד שנכווה בשרו ונעשה צרבות-צרבות, ולא יכול לגעת בה מפני הכאב. ואז הושיט אליה את ידו הנכווה. “געי בה, בתי, ואל תמותי,” אמר אליה בחמלה רבה.
וכשנגעה בידו, חש כאב נורא, אבל עצר בנפשו וסבל את המכאוב בשמחה גדולה, על שהציל נפש מישראל.
ואז, כשראתה שהיא לא תוכל לו בנגיעה בעלמא, פתחה את פיה והתחילה לשיר שירי עגבים. וקולה רך, נעים, חודר בכל האברים ומעורר את הלב להרהר הרהורים.
כשהרגיש הצדיק, שהקול יורד ונוקב עד לבו, חשש משום הרהור-עבירה, ולקח מחט מעל השולחן וקלה אותו באש, ודקר בתוך אזניו, עד שנעשה חרש.
ואז עשתה הפרוצה מעשה מגונה ונורא. הלכה ופשטה את בגדיה ועמדה לפניו ערומה ממש.
הצדיק חש התפעלות משונה בלבבו, כמו שהוצתה אש בקרבו. והוא הכיר שהאש היא אש זרה, מביאה להרהורים רעים… ומה עשה? הלך וסימא את עיניו.
ובאותו הרגע התחולל רוח סערה וברקים ורעמים בשמים. והוא רואה את הברקים ושומע את הרעמים, אל-על-פי שסימא את עיניו ודקר את אזניו, והכיר, שהברקים והרעמים אינם מן המשים, ויתמה מאד וישא את עיניו – והנה אין היכל ואין ארמון, והוא עומד שקוע עד ברכיו במצולה של טיט ורפש.
ואז נזכר, שהיום יום ב' דראש-השנה, והרגיש בדבר, שמעשה שטן הוא, ושכל זה היה רק נסיון, ופתח ואמר: “רבונו-של-עולם, הכול משרתים לפניך ועושים רצונך. אפילו השטן ממלא את חובתו באמונה. ומה אתה חפץ עוד? ותהי נא עת רצון לפניך, ויכבשו רחמים את כעסך.”
ומיד טהרו השמים, והצדיק עומד לפני בית-המרחץ, וירד וטבל ושב לשמוע את התקיעות.
באותה השנה יצאו תקיעות, שברים ותרועות מתוך השופר, שמעולם לא שמעו עוד בכמו אלו.
ובאותה שעה הכריזו בשמים: “מי שרוצה ללמד סניגוריה על פושעים וחטאים יעמוד קודם בנסיון כהצדיק מסוסוב, ובאופן אחר לא תתקבל סניגוריה שלו.”
וגדולי-הדעת, שיודעים לפעמים את אשר ייעשה מאחורי הפרגוד, מספרים בסוד, שביום פטירתו של אותו הצדיק ביקש את המלאך, שיוליכהו דרך כל המדורים שבגיהנום. ומאז נצטנן הגיהנום הרבה-הרבה, מאד…
מיד כשנכנס אדר, צריכים אתם לכתוב באותיות גדולות ושחורות על קלף בהמה טהורה “משנכנס אדר מרבים בשמחה,” ואת הקלף הזה אתם תולים מעל לראשיהם של בעלי המזרח, כדי שיראו הכול וישמחו.
אבל כשהיה ר' שמחה מוהל קיים, לא היו צריכים כלל לאותו הקלף: מכיון שנכנס אדר, היה מצחו המקומט מתפשט ונעשה נוצץ וחלק, פניו נלהבים, שקועי לחייו דומה שהתמלאו קצת, והיה מלבין שיניים לכל מי שפגש בו.
ואז היו הכל יכולים לקרוא על מצחו: “נכנס אדר והרבו בשמחה.” אנשים, שהיו יודעים אותו ידיעה קרובה, היו אומרים עליו שנשמתו מתפרנסת כל אותו החודש מלחלוחיתם של שני ימי הפורים.
אבל אלו האברכים, שהיו משותי מימיו, היו אומרים שמהשפעתה של תענית-אסתר גרידא כבר היה די לו להתפרנס פרנסה רוחנית אפילו ליותר מחודש כולו.
ובאמת תענוג גדול היה גם לראות את ר' שמחה שרוי בתענית של ערב פורים. זאת היתה חדווה כבושה ויגון מתוך אונס. כל אנחה ואנחה שהיה דוחק את עצמו עליה ומוציאה מתוך פיהו, היתה מגוחכת, מעוררת יותר לשמחה מאשר לעצבות. האנחות האלה היו דומות לאנחות העשיר, בשעה שהוא מוצא את כיסו קטן מכפי הכסף, שהוא חפץ להכניס בו.
דומה שגם הוא בעצמו היה מלגלג במחשבה על אנחותיו הללו, אך הוציא אותם מפיהו פשוט, מפני שלא ייתכן יום תענית מתוך גסות-לב ושמחה גלויה.
צריך היה לראות את ר' שמחה ממשש בליל פורים קודם המגילה בשלושת חצאי-הרובל, שהוכנו כדי לצאת בהם חובת מחצית השקל. ואז היו יכולים לטעות בו ולאמר שהוא אינו כלל מן האנשים שאינם ידועים צורת מטבע. הוא היה ממשמשם, מגפפם ומהפכם לכאן ולכאן, ממש כבעל-הנאה, רחמנא-ליצלן, כמי שאחזו בולמוס של עושר.
בשעת קריאת המגילה היה חש לפעמים קצת צער, מפני שלא היה יכול לכוון את דעתו אל דעת הקורא, במקום שאיזה פסוק משך לבבו להרהר בו ולהשתקע עליו ברעיונות.
“להיות כל איש שורר בביתו,” “כי אין האיש בביתו… הלך למרחוק,” היה מזווג פסוקים ומתאנח עליהם.
“והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי,” “תחת הסרפד יעלה הדס,” אוי רבונו של עולם!
“ובהגיע תור אסתר,” “תור הזמיר הגיע,” אבינו בעל הרחמים!
“ויאמר להביא את ספר הזכרונות,” “ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור.”
“כי אין הצר שוה בנזק המלך,” “אלהים באו גוים בנחלתך.” וי, וי!
למחר, לעת ערב, כשהתפלל מנחה וישב לסעודה במסיבת אנשי שלומו ושותי דבריו, לא היה צריך לשתות כדי לצאת ידי חובת היום, כי באמת כבר היה מבושם עוד קודם ששתה. וכבר היה מעשה, שאחד הליצנים שתה בחשאי את כוסותיו של ר' שמחה, שעמדו לפניו, והוא חשב ששתה בעצמו ושיער בעצמו, שצריך הוא כבר להיות שכור – והיה ממש שכור וסבוא, כביכול, כאחד השכורים.
שמחתו בלילה ההוא היתה גדולה מאד. אך כוס של זכוכית לא היו צריכים לשבור לפניו, כדי להזכירו על חורבן-בית-המקדש, מפני שלו בעצמו היה ענין אחד, שהיה מביאו לידי עצבות כשנזכר בו.
כשהגיעה אצלו השמחה עד הקצה האחרון, עד שגדליהו לץ היה משלשל את כותנתו, במחילה מעל למכנסיו, כעכו"ם גמור, ויחיאל’יק הפרוש היה לובש שמלת אשה, וכינה את עצמו “זרש אשת מפחידי,” אז היה רבי שמחה פותח ואומר כמסיח לעצמו:
“המן מן התורה מנין? רבונו-של-עולם, תינח, להערות ששלחת בנו, לא חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא. מסתמא חטאנו. נהנינו מסעודת אחשורוש. וגם אולי צפון לנו שכר לעתיד-לבוא בשביל זה. אבל המן מן התורה? עוד זאת חסרה לנו? למי נתת חמדה גנוזה שלך, לעמלק או לישראל? הווי אומר לישראל. כלום נהנים אנחנו מעולם-הזה שלהם? אינו בדידהו ואנן בדידן. הפקרת לפניהם חיי-שעה עם כל הבלי עולם-הזה, למה זה נתת להמן הרשע, ימח-שמו, אחיזה בתורה הקדושה.”
והיה מצטער על הדבר, עד שהגיע לידי בכיה. ואז נתפכחה פתאום כל אותה החברה של שכורים וישב לו כל אחד ואחד על מקומו והתאנח ביחידות, עד שנטפל להם שלמ’קה האברך, וסיפר להם מה ששמע בענין זה מאביו המנוח, שהיה מקורב גדול להזקן, זכותו-יגן-עלינו, והתחיל פעם אחת לכתוב את כל ה’תורות," ששמע מפי קדשו, אך משמים לא הסתייע מילתא, ובשעת השריפה הגדולה נשרפו גם הכתבים. לא היה העולם כדאי ל“תורותיו.” ואך אצל יחידי-סגולה נשארו בזכרון.
“ידוע הדבר, שיש קליפות הרבה, רחמנא-ליצלן, בכל אותן הנו”ן שערי טומאה, בר-מינן, שהם מקבילים כנגד נו“ן שערי קדושה, בסוד ‘זה לעומת זה.’ אבל הקשה שבקליפות היא ''קליפת-נוגה.' והיא מתפרנסת מתורה ומצוות ומעשים טובים. כשרואה אותה הקליפה, שנשמתו של הרשע היא יבשה, בלי לחלוחית של מצווה ואין לה במה להתפרנס, מיד היא מתחילה לפתות אותו שיעשה איזו מצווה, ממש כיצר טוב. והיצר-טוב מרגיש בדבר והוא מסית את האדם הלז, שלא יעשה את המצווה ומבטיח לו שכר הרבה כאילו עשה מצווה. אבל ידוע, שבעוונותינו הרבים, אין כוחו של היצר-טוב יפה להסתה ופיתוי, ואז מתהפך אותו הרשע פתאום לצדיק גמור, כביכול, ומתחרט ועושה תשובה. וזה סוד ‘רשעים מלאים חרטה.’ וזהו מצווה לשם פיגול, שנכשל בה שאול, כשחמל על אגג, ימח-שמו, וממקור זה הן כל אותן המצוות שהרשעים עושים. גם המן ימח-שמו היה משורש אותה הקליפה, ולכן היה לו אחזה בתורה הקדושה וידוע הדבר, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. והם הם שבלבלו את בני ברק, כשישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אלמלא אותם בני המן, היתה אז הגאולה. וגם הזמן היה מוכשר לכך. אבל הם באו וקראו: רבותינו, הגיע זמן קריאת-שמע של של שחרית. הם עשו מצווה וקלקלו את הכול. הנני אומר לכם, שתהיו זהירים בדבר, מפני שמצוות כאלה מחריבות עולמות.”
וכיוון ששמע ר' שמחה דברים אלו נתמלא חדווה, ונתמלאה גם כל החבורה שמחה, והיו שותים ושמחים עד בוקר. ובבוקר עמדו על מפתן הקלויז ובדקו את הבאים להתפלל, ואם מצאו ביניהם אחד, שטבל היום את בשרו במקווה, מה שהיה סימן מובהק לשינה מתוך פיכחות באותו הלילה, היו מרכיבים את ה“טבול-יום” על מגרפה ונסעו עמו לשושן.
בליל שני של פסח / יהודה שטיינברג
בליל שני של פסח היו יחידי-סגולה שבין החסידים מקצרים קצת בעריכת הסדר, כדי שלא יאחרו זמן ספירת-העומר, מפני שאותם יחידי-סגולה היו מונעים את עצמם מספירת-העומר תיכף אחר תפילת מעריב. אולי מפני שחולין היה להם להתחיל במצווה זו יחד עם ההמוניים, החוטפים ומברכים וסופרים בלי הסתכלות מוקדמת לדבר, או אולי מפני שחפצו לאחר ככל האפשר את הכניסה לתוך הספירה, שהיא מעין מנהג אבלות בצינעא, ומזכרת בפגימת הקומה, כביכול, ואולי מפני שני אותם הטעמים יחד. אבל על-כל-פנים לאחרה עד אחר חצות גם כן אי אפשר. ומיד אחר שגמרו את חשבונם עם מלאך-המות שב“חד-גדיא,” קמו ונכנסו לתוך הקלויז לספור ספירת-העומר בציבור שלהם.
ובטוח אני, שאילו היה עומד על גבם איזה מגוהץ מן החוץ ושומע מפיהם את הנוסח של ספירת-העומר באותו הלילה, הצובט את הלב כמו בצבת ומנענעו לכאן ולכאן, היה מתפלא על בני אדם הללו, איך זה עברו בתוך-כדי-דיבור מן שמחה מתוך חירות להשתפכות-הנפש מתוך עצב נורא.
דומה היה, ש“חסד שבחסד,” כביכול, פגום בפגימה גדולה ועמוקה, והחבר הקטן הזה משתוקק למלאות את הפגימה בנרו"נ 1שלהם:
זה לא נוסח של ברכה, שאדם מברך, אלא נוסח של ברכה שאדם חייב לברך. והרבה יש בו מנוסח של נשיקת-השבט, שנושק נער נזוף ומבטיח על להבא.
כשצוח ר' שמריהו הזקן “היום יום אחד לעומר,” הרגישו כל הסופרים, שעוד יש לפניהם לספור ארבעים ושמונה ימים, וארבעים ושמונה פגימות עודם צריכים לתקן.
וכשהגיעו לתפילת “רבונו-של-עולם” ואמרו: “כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתנו,” היו דומים באותה שעה ליונים ברות, צחורות, זכות שמרחפות מעל לבצה – מקשקשות בכנפיהן וסולדות מפני הטומאה שמתחתיהן.
ונדיבות-הרוח המבצבצת לפעמים מתוך תפילות ישראל לא הלמה עוד לשום איש, כמו שהיתה הולמת לאותה החבורה. בשעה שהם עומדים לפני ריבונם ומתחננים על “תיקון הנפשות” מכל סוג ופגם ועל “קדושה של מעלה” – הם מקדימים מתפללים “שישפיע שפע רב בכל העולמות.”
לכשגמרו את הספירה היו מתקבצים ויושבים סביב לשולחן, והתחילו מזמרים “חסל סידור פסח.”
אבל זה לא היה זמר סתם. זו היתה מזיגה של קינה וזמרה. של יגון ועליצות; שיר געגועים, שיר פרידה של בן-מלך, שצריך לקום מעל שולחן אביו ולצאת בגולה.
ניכר היה, שבכל פעם, שהם קוראים “חסל,” נקרע חלק הגון מן הלב, ונעתק מתוך החזה, ויוצא דרך הפה. אבידה שאינה חוזרת הם מבכים.
והיו חוזרים על השיר שלוש פעמים. וכשהגיעו בפעם השלישית ל“קומם קהל עדת מי מנה,” התגנח ר' שמריהו הזקן בדמעות והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:
“רבונו של עולם, בכל שנה ושנה יהודיך עומדים ומתחננים לפניך בשעת רצון כזו ''קומם קהל עדת מי מנה.' וכלום קשה ממך הדבר? איה נפלאותיך וגבורותיך? איה נפלאותיך וגבורותיך?”
“כבשי דרחמנא,” מתאנח אלקנה סגי-נהור ועונה: “הן-הן גבורותיו, הן-הן נפלאותיו.”
אבל הוא אינו מקבל תנחומים.
“מפני-מה, מפני מה לא יראה לנו הקדוש-ברוך-הוא נסים? תאמר שלא איכשר דרא 2?” אבל הצדיקים שלנו, שליט“א, היכן הם? הלא ידוע הדבר, שיותר שהדור שפל, יותר גבוהות הנשמות שבצדיקיו. שבעיקבא דמשיחא נשמות הצדיקים נחצבות מתפוח עקבה של הקומה בעצמה. במצרים היה בן-עמרםן? אבל עכשיו יש ל”ו נסתרים, יש ברוך-השם גלויים. הקדוש-ברוך-הוא גוזר והצדיק מבטל, עתיק-יומין נשבע והצדיק מפיר. מדוע הם שותקים כאילו חס-ושלום אין בם יכולת?"
ובכה ר' שמריהו והתייפח, ובכו והתייפחו עמו כל החבורה, עד שבאחרונה עמד אליעזר “בר-מוח” וסיפר מאמר, ששמע בכעין זה מפי קדשו: “זה היה בשבת פ' תשא. וקרה מקרה, שהיו אז אורחים רבים. אף-על-פי שכידוע ‘שבת תשא’ לאו זמן נסיעה הוא. ומכיון שהיו אורחים רבים היה גם ‘שולחן’ בשבת זו. ובין הדיסה והבשר השתקע שליט”א במחשבות והפשיל אתר ראשו לאחוריו, כדרכו, ופתאום פתח ואמר בזה הלשון:
'משה רבנו עליו-השלום, כשראה שישראל חטאו, ונתחייבו, חס-ושלום, שונאי ישראל, כליה, עמד בתפילה. בתפילה עמד לפני הרבונו-של-עולם ואמר: אם תשא חטאתי ואם אין מחני מספרך. לכאורה אין ענין זה לזה, ופשט הדברים קצת קשה. אבל האמת היא, שכשהצדיק מתפלל בעד העם ואין לו פנייה בדבר, אפילו שום נגיעה רחוקה, אז… אז יכול אותו הצדיק לאחוז, כביכול, בכנף בגדו של הקדוש-ברוך-הוא ולאמר: איני מניחך עד שתמלא בקשתי. ואז תפילתו מתקבלת בלי שום תירוץ, מפני שהוא בבחינת בן שמתחטא לפני אביו. אבל כשיש לאותו צדיק פניייה או נגיעה או אפילו טובת הנאה כל שהיא בענין הבקשה, הרי הוא בבחינת עבד, על-מנת לקבל פרס. ואז אינו יכול להתעקש. כלום יש לך עבד שמעז פנים?
ולפיכך קדם משה רבנו עליו-השלום והתנה עם הקדוש-ברוך-הוא: בין אם תשא ובין אם לא תשא חס ושלום חטאתם – מחה אותי מספרך. הריני כאילו איני. כדי שלא תהיה לי נגיעה בדבר.
ובעוונותינו הרבים, כשראה השטן, שיורדים לעולם צדיקים גדולים, בעלי נשמות גבוהות, התחיל מקטרג ואמר: עכשיו אין לי עוד בעולם אפילו כמלא טפח. ולא עוד אלא שהטיל חשש, שמא ידחקו את הקץ ויביאו את הגאולה שלא בזמנה. ואז נתנו לו רשות, והלך והצריך את הצדיקים בפרנסתם לעולם. ולא עוד אלא שעמד והרבה את צרכיהם וצרכי בני-ביתם של הצדיקים. ומפני הדבר הזה אינם יכולים להתעקש בתפילתם, מפני שיש להם נגיעה בדבר'."
כיון ששמעו בני החבורה את הדברים, התאנחו, כמצדיקים על עצמם את הדין, וקמו ונפרדו והלכו לביתם.
והמאמר הזה היה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה כמעט באופן אחד וסדר אחד, אבל בכל שנה ושנה היה חביב עליהם כחדש.
שאלו את ר' הניך הזקן מהו ערכו של שלום-בית, ויגיד לכם.
מפני שזה הכלל: אין לך מי שיודע ומכיר בערכו של דבר כל-כך כמו זה, שאותו דבר חסר לו.
הזקן יודע את ערכם של החיים; הבתולות המתייפות – ערכו של היופי; העני – ערכו של הכסף; והעשיר – של כבוד.
ור' הניך ידע ערכו של שלום-בית, מפני שמועטים הם הימים בחייו, שהיה השלום שורה בהם בביתו.
את השנה הראשונה אחרי חתונתו אינו יכול לצרף בחשבון. כי אז לא היתה חוה שלו מקנטת אותו, פשוט, מפני שהיתה מתביישת עדיין לדבר עמו.
אבל מכיון שנולד להם ולד, כבר נעשו חולין זה לזה, והתחילה האשה מספרת עם בעלה בלי בושת-פנים, והתחילו הקטטות.
והיתה הקטטה הראשונה במה שאביה פסק להם, לזוג, שלוש שנים מזונות במלואן, ולא נתן אלא פחות משנה.
חוה מצאה, שאשם בזה רק הניך-שלומיאל שלה, שכשאומרים לו צא, הוא קם ויוצא לו.
והוא סבר, שראשית היא אשמה יותר בדבר, מסתמא ידעה למפרע, שהבטיחו על מנת שלא לקיים, והסכימה על זה.
ושנית, חייב אדם בכבוד חתנא, מדרבנן. כלום יכול היה להתריס ולקפח את עולמו?
וממש כמו כן היה, כשנגלה הדבר, שחלק גדול מן הנדוניה שנשאר בידי חתנו בתורת הלואה, הוא שמוט לגמרי.
ואחרי-כן התחילו קטטות גדולות בשל עניינים קטנים.
חפץ הוא לפעמים לשבת בלילה וללמוד – היתה גוערת בו.
חפץ הוא לצום לפעמים ב' וה' שב“שובבי”ים ת“ת”1 – חוה כועסת עליו.
אפילו בענייני המסחר היא מתערבת וכועסת.
וחוה הצטערה אז, שאין לה יותר מבן אחד. אילו היו לה שנים, היו יכולים לחלק ביניהם שווה בשווה, בן-לי, בן-לך – ולהתגרש.
ואחרי-כן, כשנתברכה בהרבה בנים, הצטערה ואמרה: “אלמלי היה לה רק בן אחד, היתה מקבלת גט-פיטורין מבעלה, והיתה יושבת לה גרושה כל ימיה.”
וכך העמיד ר' הניך דורות מתוך קטטות, ועסק בפרנסה להרוויח הרבה כסף מתוך קטטות. והוא הצטער על הדבר, אך התנחם וקיווה, שסוף-סוף תחכם אשה זו ותבין, שהדבר מגונה וקצת אסור על-פי-דין, ושזהו בכלל “חייהם אינם חיים,” עד שנפלה בינהם התגרה הגדולה, שפסקו על ידה מלדבר בינם לבין עצמם שנה תמימה.
השנים היו אז בקלקולן. מצב הפרנסה נלקה, ומיחוש שלו הצר לו אז באופן נורא. רופאים יעצוהו, שיסע לחוץ לארץ לעשות ניתוח בעצמו, אבל לא היה לו די כסף על זה. הוא התייאש מן הנסיעה, אך חווה קיבצה פרוטות-פרוטות, צרור כסף בחשאי, קימעא מכאן, קימעא מכאן. הקערה והמשארת לא סיפרו לאיש אם חסר בהן קצת ריפות וקצת קמח. מצפה היתה חוה, שבמהרה-במהרה ימלא הצרור, ויספיק לו לנסיעתו.
וגם היא היתה חולנית במקצת. פסקה מלדת. שכנותיה יעצוה, שתסע לטטרית אחת בכפר פלוני, הרופאה חולים בלחשים.
והוא אמנם ידע, שעל-פי-דין אסור להאמין בכשפים, שמכחישים, כביכול, בהפמליא של מעלה. אבל על-פי-דין אין לך דבר שעומד בפני פיקוח-נפש:
והתחיל מקמץ ומקבץ קימעא פה, קימעא שם, וקיווה שימלא הצרור, ויתן לה, שתסע לכפר פלוני לטטרית פלונית.
והמה הולכים ומקבצים ומקבצים והולכים, אך הצרורות נלקים בחסר.
התחילו חושדים איש את אשתו ואשה את אישה, כי שולחים הם יד בצרורות. ובאחרונה נודע הדבר. היא גנבה מצרורו לצרורה והא מצרורה לצרורו.
אז נפלה ביניהם תגרה גדולה, והניך התחיל מייאש את לבו משלום-בית. רואה הוא, שהיא אשה רעה, ושבודאי היא לו עונש מן השמים על חטאים ופשעים, שצריכים מירוק בעולם-הזה.
ומכיון שהגיע לידי הכרה זו, שוב לא התלונן עליה בלבו ולא הקניטה בדברים, בשעה שהתחילה מצערת אותו, ואין צריך לאמור, שלא פייסה בשעת כעסה, אחר שבעיקר הדבר היא אינה אלא שליח למקום ברוך-הוא. כל מה שהיא עושה, מצווה ועומדת היא. אצל ר' הניך לא היה מעולם שום ספק בדבר, שהאשה אינה בריאה לעצמה, מעין “מלאכה הצריכה לגופה;” היא לא נבראה אלא בשביל האיש, להנאתו או לצערו, והרי מקרא מלא הוא: “עזר כנגדו.”
וככה עברו השנים על ר' הניך. ובינתיים פג צער הקטטות בצער-גידול-בנים. וצער-גידול-בנים, כשהוא לעצמו, נתן סיבות חדשות לקטטות חדשות. ואחר-כך, כשהשיאו את כל בניהם ונעשו קצת זקנים, לא היו עוד לכאורה סיבות לקטטות, אלא שהיו מתקוטטים כבר על-פי ההרגל.
ר' הניך זכה לראות תענוג בבניו. כולם הם עשירים, סוחרים מפורסמים. אך דא עקא: עשרם קלקל אותם. העולם מרננים אחריהם, שהם יותר לאנשים מאשר למקום.
דיה היתה לו נסיעה אחת, שנסע והתארח אצלם, בכדי לדעת, שכל מה שמשיחים העולם הוא – אמת.
בניו הולכים בגילוי-ראש, מפטפטים לועזית. אורחי הבית הם עכו"ם גמורים.
נס גדול הוא אצלו, שאצל הצעיר שבהם ה“מיבשל” עודו מתנהג על טהרת ההכשר.
כששב אל ביתו, סיפר לה את הדברים. ניכר היה, שגם היא מצטערת. אבל מצטערת היתה ביחידות. אפילו בצער זה אינה חפצה להשתתף עמו.
אבל אצל ר' הניך אין הדבר כדאי עכשיו אפילו אנחה אחת. כלום חתן הוא אחר החתונה? האשה – בידוע, שדרכה בכך להכעיס את בעלה.
עכשיו צר לו על בניו. כל ימיו היה מתפלל עליהם שלא ייכשלו חס-ושלום באפיקורסות מתוך מה שקוראים עכשיו השכלה, ושכח לגמרי לבקש רחמים עליהם, שלא יהיו עשירים.
ושנים עברו, ור' הניך הגיע לשנות זקנה.
עכשיו הוא מעיד על עצמו, שאינו ראוי עוד לעסוק במסחר, והיא אדרבה, משגת עליו ואומרת, שבעיקרו של דבר הרי אינו זקן עדיין כלל, אלא שהוא מתעצל, פשוט בפשיטות. חפץ הוא לאמור תהילים הרבה.
ובא הבן הצעיר והכריע. לקח מאת אביו מספר מאות הרובלים, שנשאר לו, בתורת הלוואה, והבטיח לשלוח עיסקא הגונה חודש בחדשו, שיספיק להם למחיה.
ור' הניך התחיל לומד תהילים הרבה ולמד “חק.”
אבל הבן לא שמר את “חוקו.” גם הוא ירד קצת מנכסיו ופסק מלשלוח עיסקא.
ר' הניך מצא, שהדבר היה באמת עוול נורא, אילו קיבל עכשיו מיד בנו עיסקא על ממון, שכבר אינו בעולם. תיתי לו, שהלז אינו נותן. חסרון אחד יש בדבר, שאין לו לפרנסת ביתו.
ובא הצעיר והכריע שוב, שיבואו ההורים הזקנים לחיות בביתו ולאכול על שולחנו.
במקצת היה ר' הניך שמח על הדבר, מפני שקיווה, שכשישב תדיר בבית בנו, יעלה בידו לייהד את הבית במקצת.
ואלא מאי, חוה מתעקשת? בידוע, שאשה צריכה לצער את בעלה.
וכשהתארחו בשבת הראשונה ר' הניך ואשתו בבית בנם…
וכששב יחידי בליל שבת מבית-הכנסת (בנו יצא מביתו קודם שקיעת-החמה ולא שב עד שעה מאוחרת) וחפץ לאמר “שלום-עליכם” הביט על סביביו וראה את כלתו יושבת ושופעת מתוך המוליאר תה לאורחים, והם שותים גלויי-ראש וקודם קידוש.
אז התבייש בפני המלאכים המלווים ולא בירכם. נוח היה לו, שיצאו מבית זה ולא ישובו עוד לשבת הבאה.
וכשישב מוסב אל השולחן וחפץ לזמר “כל מקדש” בין תבשיל לתבשיל, הביט על המסובין היושבים בגילוי-ראש ומפטפטים עברית ולועזית בתערובת, וחס על המלים הקדושות שבזמירות.
דומה לו שהוא יושב בתפיסה.
גם חוה סבלה בשבת זו. חפצה היתה לברך על הנרות ולא מצאה בבית כלתה לא נרות שלמים ולא מנורות של שבת.
הזקן והזקנה הסתכלו איש בפני רעהו. זו היתה קטטה ברמז.
לשבת הבאה הבינו הצעירים, שקשה על הזקנים הישיבה עמם במסיבה אחת, והקצו להם להבא חדר מיוחד בחצרם.
יושבים להם ר' הניך ואשתו כל היום בחדרם בדלים ושותקים איש לעצמו.
אינם משיחים אלא כשהם מתקוטטים. ויכולים הם להתקוטט עכשיו, אפילו כשיש אדם אחר בביתם, מפני שבין-כך ובין-כך אין איש זר מבין עכשיו לשיחתם. כבר בטלו הטוחנות גם בפי ר' הניך גם בפי חוה, ואבד להם “חיתוך-הדיבור.” כך דרכה של הלשון, כשמתרווח לה יותר מדי בתוך הפה, היא מפטפטת דברים שאין בהם טעם.
אבל ר' הניך וחוה מבינים בינם לבין עצמם. ובעיקרו של דבר אין להם צורך להבין בקטטות אלו, מפני שאינן יוצאות מפיהן כדי להשמיע. קטטות הן לעצמן. יותר נראה, שהן מחאות לשעבר, מחאות נגד החיים, מחאת הזיקנה על ימי הנוער, שעברו כל כך מהר בסכלות-ילדים, בפזיזות-נערים ולא השאירו אחריהם לא טעם ולא ריח.
קטטות הן לעצמן, ולפיכך קשה יותר הבדידות אחריהן.
ור' הניך הזדקן, שיבה קפצה עליו. קשה עליו ההליכה. מתפלל הוא בביתו אפילו בשבתות.
בזיקנה הקדימתהו חוה. היא התחילה הולכת בקומה כפופה, בשעה שהוא היה עוד זקוף וזקנו הלבין רק למחצה. אבל בשיבה הקדימה הוא. חוה צריכה היתה עוד לצאת ולבוא, מפני שאם לא כן, מי יבשל קצת חמין ומלוגמא הנחוצים כל-כך לזקנים פעמיים ביום?
קשה היתה על ר' הניך התפילה ביחידות, אבל כבר התרגל לדבר. ורק כשמגיע זמן קידוש-לבנה יש לו קצת צער.
כשמתמלאים ז' שלמים, יוצא הוא אל החצר נשען על משענתו, מחדש ורוקד כנגד הלבנה: “ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך ברוך בוראך.”
נכדיו הקטנים עוברים, עומדים ומביטים מתוך סקרנות. דומה להם שסבא משורר חרוזי-אהבה ללבנה, כעין אותם, שהאחות הבכירה משוררת. אבל ריקודיו?
והוא מגיע עד ל“שלום-עליכם.”
היאמר לשובבים הללו “שלום-עליכם?” המה יצחקו בודאי.
אך לאשרו מזדמנת לו אז חוה. הולכת היא תמיד ברגע זה להכניס עצים לבית. והוא פונה אליה ואומר “שלום-עליכם.”
ואין הוא זקוק לתשובתה, מפני שהרי הוא עצמו חוזר ואומר “עליכם-שלום.”
אבל היא עונה לו, מסננת מבין שפתיה “עליכם-שלום.”
“שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום” – ועוברת לה.
ונכנס הוא אז לביתו ומברך את חוה בקול רם: “ירחא טבא.”
והיא עונה: “ירחא טבא – שתא טבא.”
דומה שחיתוך-הדיבור שב אליהם ללילה זה.
ומכיוון שעובר לילה זה, הרי הכול שב לקדמותו: הזקנה שותקת מתוך קפדנות, הזקן מקפיד מתוך שתיקתו. היא עוסקת בבית ומתאוננת בדברים שאין להם חיתוך-הדיבור, והוא יושב ואומר תהילים על-פה.
-
מלים אלה הן ראשי–תיבות של: ש‘מות, ו’ארא, ב‘א, ב’שלח, י‘תרו, מ’שפטים, ת‘רומה, ת’צוה – כינוי מקוצר לסדרת צומות בימים ב‘ וה’ בשבת בשבועות שבהם קוראים בתורה בפרשיות הנזכרות ↩
ידוע הדבר, שנשמת הצדיק הר“ר אהרון מקרלין ז”ל היתה נשמתו של שמאי, ולפיכך היה קפדן נורא, והיה עובד את הבורא בקפדנותו.
ופעמים רבות קרה, שישב הוא ז"ל ועיין בהאי פתקא (*בפתק הזה) שהגיש לו אחד המבקשים, ופתאום נשא את ריסיו הארוכים ונתן עיניו במבקש, ואז פרחה נשמתו של אותו המבקש, ממש “דא לדא נקשן” (*שיניו מנקשות זו לזו).
ופעמים הרים פשוט את ידו ותקע למבקש מכת-לחי גדולה ומשמיעה קול, והיה מצרף עוד למכה זו קללה נמרצה ובזויה בשפת “גויית,” ממש, כביכול, כאיזה שר או פקיד.
אבל המוכה היה אז שמח ומאושר, והיה נותן בעד זה “תיקון” גדול לחסידים בקלויז, מפני שידע שהקללה אינה קללה, רק צירופים והמתקת-דינים נפלאה בלשון שאין מלאכי מעלה נזקקין לה, והיה גונב בזה את דעת השטן. מכה זו אינה אלא על חשבון מירוק עוונות, שראה בו בלי ספק, ושאחר שהוכה יצא זכאי בדינו ובקשתו תתמלא.
פעם אחת היה קטרוג גדול רחמנא-ליצלן למעלה, ונתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום, ואותו יום כל מי שנכנס לפני אותו צדיק יצא מוכה ומקולל.
אבל כל זה לא הועיל. הגזירה לא נתבטלה.
וכשראה הצדיק שהדבר הגיע לידי כך, עמד בתפילה והיתה לו עליית נשמה והרעיש עולמות.
אז הציעו לפניו שיבחר לו אחת משתי אלה: אם שידחה את קץ הגאולה ליובל שנים יותר, ואם שתצא גזירה, חס-ושלום, על יולדות ישראל שבשנה זו.
וכששמע אותו צדיק בדבר, עמד והכריז: “ומה אם אלף שלמה יאבדו על אות אחת שבתורה (*הכוונה למאמר בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ב‘, הלכה ו’): “שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין ודבר ממך (מן התורה) אינו בטל.”), על-אחת-כמה-וכמה יולדות של דור אחד ביובל שנים של עבודה כתיקונה. יולדות הן פרט והגאולה טובת הכלל. יאבדו פרטים רבים בעד כל כנסת ישראל.”
ועמד והסכים.
למחר התנפל לפני הצדיק חסיד אחד ממקורביו, שהיה כל ימיו חשוך-בנים, רחמנא-ליצלן, והרבה טרח בו אותו צדיק בעצמו, עד שזיכהו בזרע של קיימא והוליד בת, וגידלה והכניסה לחופה. עכשיו אותה הבת מקשה לילד, והיא מסוכנת.
מובן מאליו, שאותו צדיק עמד על דעתו ואמר: “כבר נגזרה גזירה.”
ואותו אב בוכה וצועק: “רבי, איני מניחך.” אבל הצדיק נתן בו עיניו ונפל עליו פחד, והלך לבית ושלח את הפלונית.
והפלונית היתה צעקנית גדולה, והיא התחילה צועקת ומתריסה כנגדו: “רבי, למה נתת לי בת, אם יודע היית שהיא לא תחיה? הלא על זרע של קיימא התחננתי.”
והוא ז"ל התרכך מעט, ומצא שהטענה צודקת, והבטיח לה שתלד הבת את ולדה, אבל אותה בעצמה אינו יכול להציל.
והבת ילדה בן זכר, אבל היא, היולדת, היתה מסוכנת… אחר יאוש.
ומזלה דהאי איתתא (*של אותה אשה) גרם, שאותו יום היה צריך הצדיק ר' אהרן לנסוע לחתנו האדמו"ר הר' אברהם יעקב, זכותו יגן עלינו, מסדיגורא.
והוא נסע, והאב גמר בדעתו לנסוע אחריו, ואולי יתבייש שם בפני חתנו ונכדיו ויטריח את עצמו לבטל את הגזירה – ונסע אחריו.
מי שראה פעם אחת את האברך הר“ר נחום-בר, חתנו של האדמו”ר מסדיגורא, כבר הכיר בו שדרך אחרת לגמרי לאותו הצדיק, ושהוא יהיה “פרי חדש.” וכך היה צריך להיות, אלמלא שקרה אותו המעשה.
וכשבא האב החסיד לסדיגורא ושמע שם את שבחו של האברך הר"ר נחום-בר, התיישב בדעתו ונכנס אצלו וסיפר לו את כל המאורע.
ומיד הרגיש אותו הצדיק בדבר.
והנה מי שלא שמע את יהושע’קה חזנו של האדמו“ר לא שמע עוד חזן אמיתי מעולם. נשמתו היתה ממדור ה”בכיה" שבהיכל ה“נגינה.” כל החזנים הללו, שאתה יודע אותם, דרכם לבכות על “כבקרת רועה עדרו,” על “קרוץ מחומר,” “ומפני חטאינו,” וכדומה מן המקומות; אבל יהושע’קה זה, כשהיה רוצה, היה מביא ליד בכיה גם כשהיה מזמר “עוזר דלים.” ופעם אחת התערבו בדבר והתחיל לזמר “איזהו מקומן,” וכשהגיע ל“שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת,” התחילו העם גועים כשוורים.
וכששמע הר"ר נחום-בר בדבר היולדת, קרא ליהושע’קה ואמר: “יהושע’קה, זמר לי מעט. זמר איזה ניגון עצב.”
ויהושע’קה התחיל מנגן “אודך כי עניתני.”
אבל הצדיק הצעיר צחק בפה קדשו ואמר:
“רבותא לבכות על ‘אודך כי עניתני’! שם הכל בוכין!”
והתחיל יהושע’קה מנגן “מעביר עוונות עמו.”
אבל הצדיק הניע בידו הקדושה: “כל החזנים מנגנים ‘מעביר עוונות עמו’.”
התחיל יהושע’קה לנגן “ותן בלבנו בינה.”
והצדיק צחק בפה מלא: “כל בינה-בינה תפסיה להאי. וכי אינך יודע, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב? זמר במקום שאין הכל מזמרים, כמו למשל, ‘רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות’.”
והתחיל יהושע’קה מזמר “רבי ישמעאל אומר,” והתחילו פתאום יוצאים מתוך פיו קולות ערבים, נעימים, שלא שמעה עוד אוזן בשר-ודם, ושיהושע’קה בעצמו התפלא אחרי כן מאין באו לו אותם הקולות הנפלאים. הוא סיפר אחר-כך בקלויז בין יחידי סגולה, שבאותו הרגע היה חש איתערותא דלעילא (*התעוררות מלמעלה, משמים) השפעה ממש, כמו שמשימין קולות בתוך פיו ואומרים לו “כזה ראה ונגן,” ושאילו היה חפץ אז לסגור את פיו ולידום, לא היה יכול לעשות את הדבר.
והוא היה מזמר ומזמר, ואותו הצדיק הצעיר הפשיל את ראשו הקדוש לאחריו, וכשהגיע יהושע’קה לכלל ופרט, התחילו יוצאים ניגונים, שיהושע’קה דחק את עצמו אחר כך לזכור אותם, ולא יכול בשום אופן לזכרם, ואותו הצדיק חזר כמה פעמים לאותם הדברים. ואחר כך השתתק יהושע’קה, והוא ז"ל התאנח ואמר:
“רבים אומרים, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אי אתה יכול להחזירו. ואני אומר: אין בכלל אלא מה שבפרט. רבונו-של-עולם, הושיעה לפרטים שלך, והכלל ממילא יוושע.”
באותו הרגע הרימה שם החולנית פתאום את ראשה, אחרי שכבר נתייאשו ממנה, וביקשה מעט מים לשתות, וביום השני קמה על רגליה.
ובאותה שעה נתבטלה הגזירה כלה מעל ישראל.
אבל באותה שעה נגזר על שניהם, על הרב ר' אהרן מקרלין ועל הצדיק הר"ר נחום-בר, שלא יאריכו ימים רבים – זה מפני שאינו ראוי עוד יותר לדורו, וזה מפני שאין דורו עדיין ראוי לו.
רבי יעקב הוא שריד מבעלי העבודה שבחסידים. במוחין דקטנות או בשעה שהוא טרוד, הוא מתפלל מתוך סידורו של האר"י אך על-פי-רוב הוא מתפלל שלא מתוך איזה סידור, כי אם בדביקות, פשוט, ובכוונות כפי מידת השגתו. הוא עובד את בוראו מתוך שמחה. בסיגופים ותעניות לא ינהג, אדרבה, הוא מרבה בסעודות. ומובן, כי הארוחות שבסעודה הן אצלו טפל לגבי הברכות שהוא מברך עליהן. בחבלי העולם הזה ודרך-ארץ אינו עוסק, הוא חי בבטחונו בהשם-יתברך, וכלום ראית שועל חנווני או צדיק נעזב? לעת עתה כבר השיא בנים ובנות, ובהיות לו צרכים, בטוח הוא שימציא לו השם-יתברך את צרכיו על-ידי שליחים טובים. פעם ישלחו לו קרוביו, פעם מכיריו. בקיצור, השם-יתברך לא יעזבהו.
אמנם עתה הנה הוא בא במבוכה. פלונית שלו מנקרת במוחו, חובות באטליז, חובות בחנויות; מזכירה לו את החורף המשמש לבוא, בעוד שבני הבית הולכים ערומים ויחפים; אומרת, כי זה שני שבועות לא בישלה כל בשר בנזיד חוץ מימי השבת. אמנם נזכר גם הוא כי אמת הדבר, אבל מאי נפקא-מינה לשטיא זו אם בישלה בשר או מזון אחר?
ופה נצנצה לפניו גם בתו הצעירה ותגבה למעלה משכמו. הלא היא גורמת שעל ידה הוא נכשל בחטא עיגון-בנות. ומשתומם הוא לדעת, איך גדלה בתו זו מהרה כל כך? הוא הסכין לדעת כי יש לו בת קטנה, ומתי נעשה הדבר הזה שהיתה פתאום לגדולה?
אבל הן היא כבר גדלה. העת כבר הגיעה לחשוב על אודות זיווג ונדוניה.
ועל הכול – הנה ימי הסוכות קרובים לבוא.
פלונית שלו אומרת, כי יסע לקרובו העשיר ר' ניסן-הירש. הוא שולח לו מדי שנה סכום קצוב בסוף ירח תמוז, שאז הוא יום הזכרון למות אביו. בשנה הזאת לא שלח לו.
בעיקר הדבר, מה איכפת לו אם יסע? הוא אמנם לא נסע זה שנים רבות בדרך. הנסיעה לא היתה מעולם כבדה עליו. אדרבה, הוא מצא תמיד בנסיעותיו מעין אותו תענוג של הקמצן, האוכל את ארוחתו לאור האש שעל האח. בשבתו בעגלה הוא מתפלל ולומד שעות משניות בעל-פה. מטריח לחזר כמה פסיעות לנטילת-ידים ומקיים כמה מצוות התלויות בדרך. אך הימים האלה, ימי אלול, אינם מסוגלים כלל לנסיעה גופנית כזאת.
אבל באמת הלא צדקה האשה במקצת. הנסיעה כמעט מוכרחת, אם כי שלא בעתה. לכאורה הוא רואה בזה כעין עלבון לההשגחה. וכי בדרך אחרת אינה יכולה, חס-ושלום, ההשגחה לתת ליהודים שלה את מחסורם, אלא אם יסעו בימי ה“התעוררות”? אבל מה יעשה, והנשמות הגסות האלה אינן מבינות את הדבר לעמקו.
והוא מסכים בדיעבד לעצת אשתו ונוסע.
ונסיעתו בפעם הזאת לא השביעתהו רצון. רבים ממכיריו, אשר היה מתאכסן אצלם בנסיעותיו, כבר מתו, רבים זקנו. בשבתו בביתו הוא זוכר בכל יום, בכל שעה, את עולם-האמת, את מדורי-הגיהנום, את חיבוט-הקבר ונהר-דינור, ואולם את המוות בעצמו לא יזכור, במוות ובזקנה לא יחשוב דבר. הוא מבדיל בין יום מחר ליום אתמול רק בזה, שאחד יותר קרוב או רחוק לימי חגים ושבתות מרעהו. ופה הוא רואה ונוכח בפעם אחת, שהעולם אינו עומד כלל במקום אחד. כמדומה לו, שמאתמול ועד היום עברו עשרות שנים.
ועל הכול, הדור הפרוץ הזה, רחמנא-ליצלן. לכאורה אתה רואה לפניך יהודים, אבל כשתדקדק בם, במה הם יהודים? בלא פיאות, באין זקן, הולכים בגילוי-ראש, לבושים ממש כגויים גמורים, מזלזלים במצוות. וי להאי דרא 1, ואוי לזקנתו שהגיעה לכך.
הנה למשל, ר' מרדכי בנצ’יס – ירא חטא וחרד על מעשיו, והעיקר הוא שהוא מאנשי-שלומנו. אבל משעה שהעשיר נחמצו בניו. העושר, העושר הוא בעוכרנו.
והעושר? וכי ניסן-הירש שלי אינו עשיר? ניסן-הירש שלי יחייב את כל העשירים. תכשיט גדול הוא. גם בניו כולם תכשיטים. עוד לפני שש או שבע שנים, כשהתאכסנתי אצלו, כבר הכרתי בנחומ’קה הקטן, שיש בו נשמה גבוהה.
לא העושר, ההשכלה הארורה אשמה. מעת שרבו הליטאים אצלנו, נתרבו האפיקורסים, רחמנא-ליצלן. אוי לעוונותינו הרבים, ממש עיקבא דמשיחא.
אך הנה הוא גומר נסיעתו. הוא נכנס בחפזון לבית ניסן-הירש, אשר רץ לקראתו לקבל ממנו שלום. אך רבי יעקב גם הבט לא הביט בו, ויחזור אחר מים לטהר ידיו, ואחרי כן פנה אל קרובו בשאילת-שלום ויברך ברכת שהחיינו בלא שם ומלכות.
“מה שלומך, ניסן הירש? ברוך המקום שאני רואה אותך. אכן זקנת מעט.”
“אמנם כן,” ענה ניסן-הירש באנחה קלה, “הזמן לא יעמוד תחתיו אבל גם אתה, דודי, זקנת.”
“אני? חלילה,” ענה רבי יעקב ויעבר את ידו על זקנו, כמו חפץ לראות ולהוכיח בו, כי לא זכה עוד להדרת שיבה, “אני הנני כמו שהייתי. ואולם שטותים, ניסן-הירש, דברים של מה בכך. ועל אודות פרנסה?”
“תהילה לאל. אין לי משלוות הרשעים, אבל גם לא מיסורי הצדיקים.”
“תהילה לאל. בטח בשמו הקדוש, הירשל. העיקר הוא הבטחון. ושלום פלונית שלך? ובניך איים?”
“בני…” גמגם ניסן-הירש, “בני הם בחוץ או בבית המדרש… בלי ספק חיש יבואו הביתה.”
ניסן-הירש היה מאלה אשר ייאמר עליהם שהם “עם אלהים ואנשים.” הוא היה בן לאחד הלמדנים החריפים, אשר יצא טבעם בעולם ואשר ייקראו ממרחקים לענייני ברירות והשלשות במקום שאחד מן הצדדים ימצא לטוב לו, שלא יבוא סכסוכם לעולם לידי גמר. חזיון מצוי הוא, שבני הלמדנים החריפים יותר מדי, הם הדיוטים יותר מדי. גם ניסן-הירש לא עבר את המידה הזאת, ואולם אביו השפיע עליו מכבודו ומשמו, ובכל מקום בואו הרבה להלל את בנו, ויצא לו שם עילוי במרחקים, בעוד שבעיר מולדתו ידעוהו להדיוט גמור, עד שחמד אותו שלא בפניו אחד הגבירים, ויקנהו בכסף מלא לחתן לבתו היחידה.
לאחר חתונתו ראה ניסן-הירש, שיש בלב אשתו נטייה רבה לדור הצעיר, ודעתה נוחה ממשכילי העיר. על כן אחז את החבל בשני ראשיו. לפייס דעת אשתו, התרועע לפעמים עם משכילים, ולצאת ידי חובת נחת-רוח לחותנו, התאבק בעפר רגלי החסידים והתהלך עמם בנדיבות ויד פתוחה, כי ידע על-פי הנסיון, אשר אין דבר מקרב דעת החסידים כנדיבות ויד פתוחה. במנהגו זה החזיק גם אחר שמת חותנו, ויהי עומד ברשות עצמו. ויהי לו משנה תועלת ממנהגו זה, כי למד מאת החסידים כל הני “מילי-דבדיחותא” ו“היינו דאמרי אינשי” השגורות על פיהם, ומאת המשכילים – פרזות יפות מכל השפות ומנהגי דרך-ארץ: עד שאמרו עליו החסידים, כי הוא בקי בכל הלשונות ושבע החכמות, והמשכילים האמינו בו כי יכול הוא להיות רב גדול בכרך גדול, ורק נטייתו להשכלה איננה נותנת לו להיטפל לדברים קלי-ערך.
ככה היה ניסן-הירש חציו לאדם וחציו לאדוני. וגם במלבושיו השכיל לצאת ידי חובת שתי הדעות. לפיאותיו נתן תבנית ממוצעה בין בלורית ובין פיאות כשרות ואת מעילו קיצר רק בתבנית קפוטה. בביתו לא שם מצנפת עלראשו, ואולם גם גלוי-ראש לא היה, כי אם חבש מגבעת היפה לרב וגם לאיש נאור, ויהי כמתווך בין מבקרי ביתו החסידים, אשר לבשו ירמולקה מתחת למצנפתם, ובין מבקרי ביתו המשכילים, אשר ישבו שם בגילוי-הראש וכאלה כן אלה הביטו אליו ברצון. “מעורב הוא,” הצדיקוהו תמיד, “זהו שאומרים עם אלהים ואנשים.”
“לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל אל תהא דוחה,” היה אומר ניסן-הירש, בלי אשר ידע בעצמו, איזו היא הימין ואיזו היא השמאל.
כאשר גדלו בניו הכניסם אל הגימנסיה, ומצא בכל זה לנחוץ להתאונן כפעם בפעם באזני החסידים על הצעירים, שאינם מקבלים מרות ועושים מה שלבם חפץ.
ועל-כן כאשר שאל אותו קרובו רבי יעקב לבניו, לא שקט לבו, כי ירא פן יראה אותם גלויי-ראש ועוסקים בספרים חיצוניים, ולכן השתמט ממנו באמתלות שונות להינצל מפגישה לא-רצויה זאת.
אך מאשר פחד לא יכול להינצל. וכמו להגדיל מבוכתו, בשוב הבנים מן הגימנסיה לא סרו הפעם אל חדרם, כי אם באו ישר אל חדר-האורחים ויסירו את מצנפותיהם מעל ראשיהם, כמנהגם.
על פי כפתורי מעיליהם המבהיקים והציונים שעל גבי מצנפותיהם דן רבי יעקב, כי הם שוטרים או פריצים, ויסר בחרדה את מצנפתו מעל ראשו, ובזכרו כי אין בידו תעודת-מסע, נבהל ופניו חוורו כסיד.
ניסן-הירש בא בין המצרים. הוא ראה לו בכל זה לחובה להוציא את קרובו מן המבוכה ולהרגיעו:
“בני הם, דודי. לחינם פחדת, בני הם, ברוך ונחומ’קה.”
מעל פני רבי יעקב אזיל חיוורא ואתי סומקא.
“בניך? בגילוי-ראש? במלבושי גויים? בני ניסן-הירש?”
ניסן-הירש התחיל מגמגם: “הדור הצעיר… דור מרי…”
“לטיא” 2, נתן עליו רבי יעקב בקול, “חלא בר חמרא, עודך מצטדק? בני ניסן-הירש? בני בניו של רבי גדליה חריף הם גויים גמורים? צריכים לבדוק אצלו את המזוזות, את התפילין שלו, את ספריו.”
הוא רץ מתוך כעסו אל ארגז הספרים, וכמו למלאות הסאה באו לידו ספרים רוסים. הסאה נמלאה ונגדשה.
“אוי לי שנכשלתי בך,” צעק האומלל, “מרק פיגולים אכלתי פה. ארור אתה! מסית, מדיח, עבודה זרה, מחטיא הרבים. הוי לעוונותינו הרבים, רבונו-של-עולם. כולו חייב ומשיח עדיין מתעכב.”
רבי יעקב עבר מתוך כעס להשתפכות הנפש ויטיח דברים כלפי מעלה, ומתוך טענותיו עם אלהיו פנה אל קרובו העלוב:
“ניסן-הירש, שמעני. לך והמר דת. לך אתה ושרציך עם הקליפה שלך והמר דתך, והיתה לך זאת לזכות, כי תסיר הערבות מעל כנסת-ישראל, ולא תעוכב הגאולה על ידך.”
[שיבוש בטקסט] מפני רוך לשונו של קרובו ומפני הנעימות אשר בה נתן את עצתו הזרה. הוא כמעט התחנן אליו. הוא ידע את קרובו, כי לשון-ערומים לא ידע, ובכל דבריו ולבו תמים הוא. “האומנם הרחקתי עד כה בדרכי?” – שאל את לבו ויחל לבדוק במעשיו.
“לא,” השמיע רבי יעקב את החלטתו, “לא אוכל עוד להישאר פה. עוד היום אסע הביתה, והגומל לחייבים יגמול גם לרשע זה שהקדיח תבשילו ברבים.”
ועוד ביום ההוא לקח רבי יעקב בתורת הלוואה רובל אחד אצל השוחט להיות לו להוצאות הדרך, ויהי נכון לנסוע.
ניסן-הירש גם נסה לא ניסה לפייסו ולעכבו, כי ידע אשר לשוא כל עמלו. הוא ידע כי בעיני קרובו, אשר ידעו לפני חמש שנים, הרי הוא חוטא ורשע שנתפקר ביום אחד ויסר מעליו עול תורה ומצוות בפעם אחת, בעוד שחסידי עירו הסכינו אל הדבר קימעא-קימעא. אך כאשר עמדה העגלה לפני הבית, ורבי יעקב אסף את חפציו, את תיק הטלית ואת ה“תיקונים” ואת ה“חק,” אז התעורר ניסן-הירש והתאזר בגבורה, ויוצא מכיסו שטר בן עשרים וחמש, ויקרב אל דודו במעט חרדת-נפש.
“זה לך, דודי, להוצאות הדרך והחג…”
“רשע!” צעק רבי יעקב כנשוך נחש, “הלשחדני אתה אומר? מפוקר כמוך, המעלה עשן מקברות אבותיו, אהיה נהנה? אין שלום, אמר אלהי, לרשעים,” צעק כמעט בנוסח תפילה ויך בדלת ויצא, ומתוך כעסו לא נשק גם את המזוזה, וישב על העגלה ויסע לדרכו.
זמן רב לא יכול רבי יעקב לשכך את כעסו ולשכוח את קרובו, ובשבתו בעגלה נאנח פעם בפעם על גלות השכינה ועל השאור שבעיסה המעכב את הגאולה. מסיבת חוסר הכסף היה אנוס להתעכב בדרך ולהישאר ל“ימים הנוראים” באיזו עיר בבית אחד ממכיריו, ויקבל את ה“מכשול” הזה כעונש לנפשו על חשבון עוונות קרובו. “מטרידים אותי מן השמים מביתי,” אמר אל לבו, “וטורפים לי תפילתי בפני, כעבד שמוזג כוס לרבו, ושופכים לו קיתון על פניו.”
אך מעט מעט החל לשכוח את ניסן-הירש ודאגות ביתו התחילו לנקר במוחו. מה אענה לה? האספר לה? התבין אשה זו, כי ניסן-הירש איננו ניסן-הירש?
בנוגע לחובות הבית הנה היא צודקת במקצת. בעצם הדבר רוצה אני מאד לשלם, ורק אין לי. אבל מה תעשה עניה זו, והם אינם מאמינים לה?
וגם בנוגע לבתי, צודקת היא קצת. הלא כבר הגיעה לפרקה וכי דרכן של בנות ישראל לשבת בבגרותן? רבונו של עולם וכי מה איכפת לך אילו לא הייתי בעל-חוב ואילו הייתי משיא את בתי בזמנה? הלא מלתא זוטרתא היא. ולא עוד אלא שאתה בעצמך, כביכול, מפסיד על ידי זה. כמה פעמים אני מתבלבל בתפילתי, בשיעורי לימודי, באמירת “חק” ו“תיקונים.” בבשי דרחמנא!
הנה חג הסוכות ממשמש ובא. בדיעבד אני יכול לברך על אתרוג במתנה על מנת להחזיר. אבל מיום שעמדתי על דעתי, אני נוהג לקנות אתרוג מכספי. עתה משום חשש נוגע בדבר…
ככה עבר את דרכו ביסורים, שלא היו הפעם חביבים עליו, ובבואו הביתה נכנס שלא מתוך שמחה. אבל מה השתומם בשמעו, כי קרובו הנדוי בלבו שלח לו עשרים וחמישה רובל על ידי אחד העוברים ושבים, והכסף כבר בא לידי אשתו.
“את קיבלת כסף מאת רשע זה?” כעס רבי יעקב על אשתו.
“ניסן-הירש… רשע?” גמגמה האשה נבהלה.
“את שטיא גמורה. אינך יודעת כלום. אני אומר לך שהוא רשע ובניו גויים גמורים. ואת הכסף תני על ידי.”
לאשרו עוד מצא את סכום הכסף מלא. לא הספיקה עוד העניה לחלקו בין נושיה, ובהיותה אשה כשרה העושה רצון בעלה מסרה על ידו את כל הכסף.
“אני אחזיר לו את הכסף,” גמר בדעתו.
“עוד היום אחזיר לו את הכסף על ידי הפוסטה,” שנה את מחשבתו בעל-פה, בכדי לחזק דעתו, ויהי שמח ושבע רצון, ויסלסל בעצמו, כי עשה דבר שיש בו מעין מסירות-נפש.
וכשהתפלל בערב וקרא קריאת-שמע של ערבית והגיע ל“בכל מאדך,” נהנה כמעט ואמר בלבו: כגון זו של החזרת הכסף לאותו רשע. ואולם תיכף גער בעצמו בנזיפה, שלא יבוא חס-ושלום לידי גאווה.
ואולם הוא לא החזיר ביום ההוא את הכסף, כי לא ידע איך עליו להתנהג בדבר הזה. הוא לא שלח עוד מעולם כסף על-ידי הפוסטה, ויחכה לראות את פני מוטיל ברדיטשבר היודע לכתוב כל מיני אדריסות שבעולם והוא בקי גדול בהבלי העולם.
ביום השני הצטער מאד על כי לא עלתה בידו לפגוש במוטיל ברדיטשבר. ממש מעשה שטן. ועל-כן גמר בדעתו להתפלל היום בבית המדרש, שמוטיל ברדיטשבר מתפלל שם. “שינוי מקום לתפילה לאו מילתא זוטרתא,” אמר בלבו, “ואולם ‘עת לעשות לאדני הפרו תורתך,’ ואני רואה בזה ממש מעשה שטן.”
“העיקר הוא הגמירה בדעת,” ניחם את נפשו בלכתו לבית-המדרש, “ואני כבר גמרתי בדעתי. הכסף כאילו אינו תחת ידי.”
ובהיותו מתהלך בבית-המדרש על חשבון שהות שעה אחת קודם התפילה, ראה את אפרים-זלמן הנקרא “מצה שמורה” או “לולב-אתרוג,” והוא גם אותו אפרים-זלמן הסוחר בטליתות של ברשד. ואפרים-זלמן זה עומד עתה על ארגזו ומפליא את האתרוג, שנקנה לכבוד הקדוש שליט"א, ואת אחיו בן-מינו, שנפל בגורלו בתוך ארגז אתרוגיו.
רבי יעקב קרב עד הארגז. “קנה בודאי לא אקנה,” אמר אל לבו, “כי אין לי כסף, ואולם לבדוק איזה אתרוג הרי אני יכול לשם הילכתא גרידא.”
והוא מוצא אתרוג אחד, שלכאורה אין לו כל הידור, ושבשביל זה לא דרש אפרים-זלמן בעדו יותר משני רובל. אך רבי יעקב מוצא בו מטמון יקר ורואה בו סגולת האתרוגים. יש בו הכול לפי שיעור ההלכה. אילו היה ירוק קצת יותר, כי אז היה פסול; אילו היה קטן במשהו משהוא עתה, כי אז לא היה בו כשיעור; חזזיותיו המדומות, קמטיו הדומים לסדקים ונקבים, הכול כהלכה, לא פחות ולא יותר. כמעט כל הלכות אתרוג תלויות בפרי הקטן הזה. והעיקר הוא, שהוא כשר לכתחילה.
בלב רבי יעקב עלה רעיון לקנות את האתרוג, אך כנכווה מרעיונו קפץ ממקומו ויברח אל הכותל המערבי, ויסב פניו אל ארון-הספרים ויעיין באיזה ספר לשם היסח-הדעת.
“קנה לא אקנה את האתרוג,” גזר על עצמו, "ואולם בעצמו של דבר האם לא חוסר-בטחון הוא מצדי? בטחון למצוא היום או מחר שני רובל ולמלאות את החסר? הלא סוף-כל-סוף אחזיר את הכסף. אם לא עכשיו, אחזיר לו אחר החג. העיקר הוא כי אחזיר לו.
אמת כי הוא רשע, אבל הכי רשע הוא דבר שאסור בהנאה? אמת, כי לקבל טובה ממנו אסור משום חשש קרבת-דעת, אבל לשאול, ללוות לזמן קטן ממנו ושלא מדעתו – וכי איזו קרבת-דעת יש בה?
וכי אין זה חוסר-בטחון, אני שואל?"
והוא הולך וחוכך בדבר ופוסק פעם לקולא ופעם לחומרא, ולאחרונה הוא קופץ ממקומו ורץ אל מוטיל ברדיטשבר, היושב בקיר הצפוני ומניח תפילין דרבנו תם.
“מרדכי, יש לי לשלוח איזה כסף לקרובי… לניסן-הירש, על-ידי הפוסטה שלהם אני חפץ לשלוח. הלא אתה ידען בדבר הא לך הכסף ושלחהו.”
“מ… מ…?” שאל מוטיל ברמיזה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש.
“המעות שלו.”
“ומה כל החרדה?” שאל עתה מוטיל בשפה ברורה אחרי נשקו את תפיליו, “הלא תוכל לשלוח גם מחר.”
“שלח מתי תשלח, שלח במוקדם. היום עוד תשלח. הא לך את הכסף.”
הוא מונה את הכסף ומוסרו לידי מוטיל, וכמו להכעיס ובכדי להביאו לידי נסיון נמצאו בסכום הכסף שני שטרות בני עשרה ואחד בן שלושה רובלים ושני רובלים פרוטות.
הוא מוסר הכסף לידי מוטיל. “עשרה, עשרים… ושלושה.”
כמו רעד בא בעצמותיו.
“מוטיל, עוד שני רובל עלי למסור לך. אל תשלח עד אם אמלאם היום או מחר.”
רבי יעקב מסר את שני הרובלים ליד אפרים-זלמן “מצה שמורה” ויקח לו את האתרוג. אך לבו נקף אותו במקצת.
מוטיל ברדיטשבר לא שלח את הכסף גם אחרי החג, כי נודע לאשתו של רבי יעקב, כי הכסף שמור בידו, וכפעם בפעם לקחה אצלו רובל ושנים, בתנאי שלא ישלח את הכסף עד אם תשיב אשר לקחה. ורבי יעקב ידע ולא היה רוחו נוחה מזה, ואולם לא מיחה בידה, כי חשש לחוסר-בטחון. “היד ה' תקצר? כאשר יזמין לי להשיב שני הרובלים, כן יזמין לי בטובו להשיב את השאר.”
עברו ימי החג ויבואו ימי החורף בתביעותיהם המרובות. ביד מוטיל עוד נשאר הרובל האחרון, אשר לא נועזה עוד אשתו של רבי יעקב לשלוח אליו יד.
רבי יעקב לא יכול למלאות את החסרון, ואולם לא התייאש גם-כן מלמלאות אותו במוקדם. “עשרים וחמישה חסר אחד עלי להשיב תיכף כשיזמינם לי השם-יתברך,” גזר על נפשו. הוא מצא ברובל הנשאר כעין נחמה ולימוד-זכות על עצמו בכל עת שנקפו לבו. הרי הרובל הזה עד, כי לא קיבלתי את הכסף לחלוטין, רק בתור הלוואה לקחתי, הלוואה מאת מוטיל ברדיטשבר.
אחרי ימים מעטים שב אחד החסידים מעיר מושב הקדוש, אשר נסע שמה בימי ה“התעוררות” ושהה שם עד לאחר חנוכה. רבי יעקב ישב בבית המדרש ויגמור את שיעורו בספר ה“חק,” והשב מעיר הקדוש ישב במסיבת אנשי-השלום ויספר על-דבר הקדוש, ובתוך כך גם על דבר האתרוג של הקדוש ששילמו בעדו ששים וחמישה רובל.
“ששים וחמישה רובל,” קראו המסובים בהתפעלות של שמחה, “ומי הוא זה אשר קנה אותו למענו?”
“מי הוא זה אם לא ניסן הירש?” ענה האיש.
רבי יעקב פנה כלפי המסיח ויבט בו בתמהון.
“הכי ניסן-הירש היה שם?”
“לא, ואולם זריזים מקדימים וזוכים. הוא הקדים להודיע במכתב לחיים-ליב הגבאי, כי רוצה הוא לזכות במצווה ולקנות אתרוג לאדוננו, מורנו ורבנו, ועל פי הטלגרמה הודיעוהו את המחיר והוא נאות, כמובן…”
רבי יעקב נאנח על גבי שיעורו בספר ה“חק” וישקע ברעיונות.
אחרי ימים אחדים ישבו עוד הפעם סגל אנשי החבורה בכנופיה וישוחחו בניסן-הירש, ואחד המסיחים נאנח ויאמר:
“אמת, ניסן-הירש הוא ניסן-הירש, ובהא לא פליגי, אבל בניו אינם כלל ניסן-הירש. בניו התפקרו, רחמנא-ליצלן.”
רבי יעקב התעורר ויבוא לכלל כעס;
“התפקרו, אתה אומר? הדיוט, עם-הארץ, אתה מוציא לעז על בניו של תלמיד-חכם, על זה שנאמר עליו ‘אל תהרהר אחריו ביום.’ חלא בר חלא. האתה יודע מה היא התפקרות? הרי יש בזה כמה מדרגות, ועל רובן נאמר: ‘פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון,’ ‘שארית ישראל לא יעשו עוולה’ – ואתה קופץ ופוסק: ‘שהתפקרו’. אתה, אתה ההדיוט, על זרעו של ניסן-הירש.”
המסיח נבהל מפני כעסו של רבי יעקב ויתחבא באחת הפינות. בלילה, כשעלה רבי יעקב על מיטתו, חשב מחשבות בכדי לישון מתוך רעיונות זכים, וישתקע בעולמות העליונים, שאין שם לא חטאים ולא חוטאים, לא כעס ולא קנאה וששם שורש לכל הנשמות של בני ישראל, בלי הבדל ובלי מוקדם ומאוחר. ורק ישר עולה מתחת כסא-הכבוד.
וכשמתלבשות הנשמות בתוך הכלים, אז נשתנה הדבר ויקבל דו-פרצופים, ונתהווה טוב ורע, חמץ ומצה, ענג ונגע.
“אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון,” נאנח יעקב ויישן מתוך שמחה.
וכשהתעורר בבוקר מתוך שנתו עלה בפיו הפסוק: “לא ידח ממנו נדח,” וירא בדבר הזה אות לטובה.
את הרובל האחרון שביד מוטיל ברדיטשב הוציא רבי יעקב קימעא-קימעא ליינות קידוש והבדלה ומחציתו למצה שמורה, ולא נזהר עוד מקנית יין אצל שמואל-נחמן המוזג, שהעולם מרנן אחריו, שנתפס במינות. ובכלל חש איזו נטיית-הדעת ל“צעירים קלי-הדעת,” ועל זה היה כואב ומצטער לפעמים.
ידוע לכול, שהצדיק, הר"ר משה-ליב מסוסוב, היה עסוק תמיד בהמתקת-דינים, בהמלצה על החוטאים אצל בית-דין-של-מעלה, ובפדיון-שבויים למטה.
פעם אחת הלך לפדות שבויים. נטפל אליו השטן בדמות זקן תלמיד-חכם, שהולך, כביכול, להיות ראש-ישיבה באיזו מן הקהילות.
שמח בו הצדיק ואמר: “אני הולך לעשות רצון קוני, ואתה הולך לעשות רצון קונך. נלך יחד ושמא יצטרף לנו עוד שלישי, נסעד ונברך בזימון.”
התאנח אותו הזקן ואמר: “ספק בדבר אם אתה הולך לעשות רצון קונך. הדור מקולקל, רוב שבויים גנבים, ורובם של ישראל שבויים.” והתחיל מדבר לשון-הרע על ישראל.
נענה לו הצדיק ואמר: “האי מאי? אל תדין את חברך. לפעמים שגם אני גונב. גונב חלת-לחם אצל זוגתי לאיזה רעב.”
“אבל יש גנבים סתם שגונבים ממון לעצמם.”
“כלום הנחת לפני אותו הגנב ממונא דהיתרא והוא שביק ושקיל ממונא דאיסורא?”
“אבל כתוב בתורה: לא תגנוב.”
“זה נאמר קודם החטא.”
“ומאחר שחטא?”
“אחר שחטא הרי יש כבר לפניך לא רק חטא, אלא גם חוטא.”
התחיל השטן מלמד חובה על ה“נתפסים באותו דבר,” רחמנא-ליצלן.
נאנח הצדיק ואמר: “רבונו-של-עולם, העינים שפתחת באדם, שלך הן; היופי שנתת ב’חמת המלאה'1, לך הוא. כלום לעבירה גופה חומד האדם? הווי אומר, ליופי, לניצוץ הקדוש, שנשבה כביכול בגוף העכור.”
“הרי אתה עושה את התורה הקדושה פלסתר.”
“חלילה,” הזדעזע הצדיק, “התורה קדושה, קדושה, מאד. אדרבה, קדושה יותר מדי. נאצלת, נשגבה. והנשמות גבוהות-גבוהות. אלא שהחומר עכור, גס יותר מדי. צריך לזככו, להכניס בו הרבה ניצוצות. העולם צריך לתיקון, צריך לקרב את התורה אל האדם ואת האדם אל התורה.”
התקדרו פתאום השמים בעבים, עבים שחורים, מן העבים הידועים. ורוח סערה קמה, וגשם ירד, גשמי זעף.
נרטב התיק של טלית-ותפילין לאותו צדיק.
“הגע בעצמך,” מנסה השטן שוב לפתות אותו, “התפילין נרטבו. צריך להגיהם. ודאי שהתקלקלו האותיות בפרשיות. כלום כדאי הדבר בשביל איזה חוטא שיושב בשביה?”
“האי מאי?” עונה הצדיק, “בני ישראל הם אותיות של פרשיות תפילין של הקדוש-ברוך-הוא וגם הם מתקלקלים, מתטשטשים בשבי.”
תעה אותו צדיק בדרך והלך כל היום. אין הוא מכיר את ההרים, את העמקים, הנהרות. ההרים הם גבוהים ועקובים יותר מדי, העמקים הם עמוקים יותר מדי, הנהרות הם רחבים, עכורים, מכים גלים. מעלים קצף – הכול זר ואינו על מקומו. עד שבאו לעיר אחת גדולה, שלא היה שם הצדיק מעולם, ונכנסו לבית-מלון.
לאורתא כששכב כבר אותו צדיק במיטתו, שמע פתאום איזה קול צעקה מן החוץ.
תיתי לו, שלא בירך עדיין ברכת “המפיל;” הרים ראשו והסתכל בחלון.
נראה לעיניו בית גדול, מרווח, הרבה אור שופע מתוך חלונותיו, יהודים עומדים בצד מזרח ומתנועעים. והקולות הולכים ומתחזקים.
“לך אדני הצדקה.”
“אל מלך יושב על כסא רחמים.”
וחשב אותו צדיק, שזהו “מקום קדוש,” והיהודים של רבונו-של-עולם עומדים ואומרים סליחות.
תמה בעצמו ואמר:
שמא כבר הגיעו ימי ההתעוררות, ואני כל-כך טרוד בפדיון-שבויים עד ששכחתי את חשבון הימים?
והקול כל-כך מושך, כל-כך מעורר, מביא להרהור תשובה. נדמה לו לאותו צדיק, שקהילת ישראל טובעת בים של דמעות עד פיהם, ומתגמעים ומתגמעים – גם-גם-גם: “לא כרעתם תגמול עלינו.”
בא אותו צדיק לידי הרהור: כל אותה הטרדה למה? סוף-סוף הרי שבוי זה עשה מה שעה, בודאי אינו שלם במעשיו. כלום כדאי הוא זה, שאשכח בשבילו את הסליחות, שאתגולל על המיטה, בשעה שיהודים עומדים ומתחטאים לפני המקום?
ומה אם חוטא זה ישב תפוס? יתענה קצת ברעב? אדרבה, יעלה לו סיגוף זה על חשבון מירוק עוונות.
והעלה מסקנה בלבו לעשות תשובה מהיום. ישגיח לו הקדוש-ברוך-הוא על עולמו שלו, יפרנס רעבים, יפדה שבויים, ואני אעסוק בתורה ותפילה.
וקם והאיר את הנר, והכין את עצמו ללכת לקלויז, לעמוד בסליחות.
קם גם הזקן והכין את עצמו ללכת עם אותו צדיק.
ובחדר השני, שאצל חדר הצדיק, לן רוזן אחד עם בתו היחידה, והיא היתה חולה מסוכנה, בר-מינן. והרופא ציווה שישקו אתה מעט יין, אבל היא נדרה נדר למרקוליס, שלא תשתה יין, ולא חפצה לחלל נדרה.
רמז לו הזקן לאותו צדיק: “רואה אתה? כגון זו היא עבודה שלמה. שמירת המצוות עד לכדי מסירות-נפש.”
חייך אותו צדיק ואמר: “כגון זו היא עבודה-זרה! ואתה צא וראה, כמה מעלות טובות לנו עליהם. אצלם יש חוקים בלי נשמה, בלי תוך, עובדים הם את הגשמיות שבדבר, שאינו משתנה, אבל אצלנו אין קביעות, הכול לפי התוך, ‘לא תוכל להתעלם, ופעמים שאתה מתעלם,’ שס”ה לאוין – ופיקוח-נפש דוחה את כולם."
ומכיון שבא לידי כך, הרגיש בדבר, שגם הוא בעצמו כמעט שנלכד בכעין זו, בחינת עבודה זרה. וכלום מה הן סליחות נגד נפש אחת מישראל? וכלום מה כל התורה כולה, אם לא חמדה גנוזה, שנבראה בשביל ישראל? והרגיש בדבר, שזה מעשה שטן.
“מסית,” נתן עליו בקול, “צא מזה, שמא אזכיר עליך שם שמים.”
מיד כבו הנרות שבאותו הקלויז, נסתתמו הקולות, נעלם הזקן, נבלע המלון באדמה, זרחה השמש, והצדיק עומד באמצע הדרך, במקום שנטפל אליו הזקן.
הצטער אותו צדיק, שלא עמד בנסיון והרהר בגנותם של ישראל רגע אחד.
ומה עשה? שתי קופות של צדקה היו אצלו, אחת משל פדיון שבויים ואחת משל פרנסת עניים, עמד וגנב משל זו ונתן לזו ומשל זו ונתן לזו.
ונזכר, שדיבר אותו הזקן בגנותם של“נתפסים באותו דבר.” מה עשה? עמד וגרש את הרבנית במחשבה ושוב חזר והרהר בה.
ועמד וטען כלפי מעלה: “רבונו-של-עולם, אפילו צדיקים אינם יכולים לעמוד בתורתך הקדושה. תיקון, תיקון העולם! העולם שלך צריך לתיקון. הוסף בו ניצוצים קדושים.”
באותה שעה נפתחו פתחי גיהנום מאליהם, ויצאו משם כל החייבים. הרבה ממלאכי החבלה, שומרי הגיהנום, נספחו אליהם ועלו, ומלאך דומה ישב שלושה ימים בנידוי.
-
כינוי של גנאי לאשה – בפי החכמים ↩
דיבור זה היה מספר לי שלמה הפרוש, בשעה שישבנו שנינו ובררנו “מבוקאות” מתוך חיטי-שמורה בטחנתו של מיחאלקה. טחנתו של גוי זה היתה דעת מהדרין נוחה הימנה, מפני שהיתה טחנה של רוח, רחוקה מחשש, מפני שאין לה זיקה לא עם המים ולא עם אותן העקמימויות של המכונות, שלעולם אינך יודע בהן מידת זהירות. טחנתו של מיחאלקה היתה עומדת רובה של שנה בטלה, והרוחות היו מהתלים בה וסובבים את כנפיה לאחור. יחידה, בודדת עמדה לה על תל בשדה באמצע הירוקה, ורק היונים היו עושות יחוד על גגה, והתרנגול היה משדל את תרנגולותיו של מיחאלקה בחצר הפרוצה.
רחוקה היתה טחנה זו מחשש חמץ.
ובעונה כזו, בשעה שאתה יושב ממש תחת כיפת השמים, והארץ היא בבחינת “תדשא,” והרוח מנשב את האבק מעל נשמתך, והשמש מחממת את הרהוריך ורעיונותיך – אז, במעמד כזה, קשה באמת לעסוק באיזו עבודה מתוך שתיקה.
ואז, באותו מעמד, החזיר שלמה הפרוש את פניו כלפי האויר והתחיל מספר את ה“דיבור,” אלא שכעין הקדמה לדיבור סיפר מעשה.
"מעשה בפרוש אחד שבא לעיר נכריה, ישב שם כל ימות החורף ועסק בתורה ובפרישות. לימי הפורים עשה הפסקה בקריאת המגילה, ושוב חזר לתורתו ופרישותו.
אלא שגג בית-מדרשו היה של קש וסוף. באה חסידה ובנתה לה שם קן, כדרכן של אלו, שמתכוונות לפרשת שמיני, ובלבלה את הפרוש בקרקוריה המשתנים.
הרים הפרוש את עיניו. ואז היה בדיוק הרגע, שחלה בו התקופה, וכידוע, יש אז לסיטרא-אחרא שליטה יתרה.
נכנס בעיניו ניצוץ בהיר יותר מדי והביא בו תמימות שלא כדרכו.
נזכר הפרוש, שימי הפסח כבר בתוך שלושים, הפסיק במסכתא שעמד בה והלך לארון-הספרים להביא לו מסכתא ‘כלה,’ כדי להכין סיום לתענית בכורים.
נתחלף לו ש"ס קטן בחומש ויקרא.
אמר הפרוש בלבו: כסבור אני שכדאי לעיין קצת בשיר-השירים, הרי גם-זה מעניינא דיומא, לכשתרצה.
התקדש והתטהר בפרישותו, והתחיל מעיין בשיר-השירים, והשיג שם הרבה מקומות בפרד"ס, והיתה לו התדבקות עם השכינה, התדבקות ממש, שיש בה מעין הנאה. אתה אינך משיג את הענין, אבל מי שהוא טהור ונבדל מהבלי עולם-הזה מגיע לפעמים לידי מדרגה זו להשיג את השכינה בקומתה, כאילו היא, כביכול, בר-ממש באותה הצורה, שהיא נדרשת בשיר-השירים הקדוש, ואז הוא מתמלא חשק, חמדה, כוסף, אהבה, כמו שכתוב באור-החיים הקדוש. זוהי אש, שאין לה כיבוי ושיש לה יניקה מעולם הנשמות שתחת כסא-הכבוד.
אלא שלא ידע הפרוש שחומש זה לא נדפס בסלאוויטא, אלא באותם הדפוסים הידועים, כמדומה של ברלין.
וחסידה זו מקרקרת על הגג ומבלבלת אותו.
הרים הפרוש את עיניו. ראה דרך החלון את בתו של השמש מפושלת שרוולים ורוחצת אגן של נחושת.
הזדעזע. אמר: ודאי שזה לצורך אפיית המצות ואני לא ידעתי. אלך לשאוב ‘מים שלנו.’.
זו היתה תמיד עבודתו. ידוע הדבר, לדברים אלו יש בר-מצרות למי שלא טעם טעם חטא. הרי לך דוגמא: משלמים לי שני זהובים ליום בשכר בירור מבוקעות, בשעה שאדם אחר אפשר שהיה לוקח פחות מזה.
נכנס לבית השמש, לקח את הכלי ויצא לבאר יחידי.
והבאר עמדה מתחת להר, מאחורי הקלויז, על העמק הירוק.
ראה שם מרחוק עדרי כבשים. נזכר בכבשים שהפריד יעקב-אבינו, וביעקב ורחל נזכר, וגילה שם הרבה רזין.
וכשהגיע לבאר, הסתכל בה וראה שם בבואה. התחלחל ונרתע לאחוריו, אלא שאותה הבבואה מושכת אותו להסתכל בה שוב פעם אחת.
כבש את יצרו, שאב מים בעצימת-עינים וחזר לקלויז, אלא שהבבואה, בר-מינן, רודפת אחריו, ויותר שהוא עוצם עיניו, יותר יפה נראית לו, ממש יופי של שיר-השירים, להבדיל.
נתבלבלה תורתו ותפילתו של הפרוש. הבבואה אינה נותנת לו מנוחה. ‘מאין לי זה?’ הוא תמה ומתחטא לפני קונו, ‘רבונו של עולם, וכי זהו שכרי שמימי לא נסתכלתי בראי?’
וכך עברו עליו הימים, עד שהגיע ערב פסח. והפרוש היה כל-כך שקוע, רחמנא-ליצלן, באותה הבבואה, עד ששכח, איזה מן הגבירים אמר לו היום שיבוא לסעוד על שלחנו בלילות הפסח.
וכשגמר הקהל תפילת מעריב והלכו לביתם, נשאר הפרוש יחידי. אמר: אצא לרחוב, אפשר יפגשני אדם מישראל ויקראני לביתו.
הלך ובא בתוך סימטא אחת.
ושמים צנועים ומלאים רזין היו שטוחים עליו, והלבנה היתה יפה כיפיין של האמהות, וכוכבים עשו זיווגים, והאויר היה מעין ‘תחת התפוח עוררתיך,’ ואחד מן הרוחות, המצויים בין חג חרותנו למתן תורה, נשב ברכרוך ונכנס לתוכו של הפרוש. ודממה. השעה היתה שעת הזדווגות כנסת-ישראל עם עתיק יומין. זהו ענין, שרק ליודעי ח"ן יש בו השגה.
יוצאה לקראתו אשה, סתם אשה, עטופה בצעיף.
ובאותו רגע נסתלקה מעליו הבבואה.
נגשת היא אליו בחשאי, מנענעה בשרוולו ולוחשת באזניו: ‘הישמע לי.’
הסתכל בה הפרוש לאור הלבנה וראה אותה, ממש רחב-רחב.
ואש – אש שאין לה כיבוי, אש נשמות התלקחה בו…
שאל אותה הפרוש: ‘מצות יש בביתך?’
אמרה לו: לפי-שעה יש.'
‘ויין?’
‘נשאר גם קצת יין שלא פג.’
‘וכשרות נהגת בביתך?’
‘כשרה אני לכול.’
התחיל הרוח נושב עליו מערפו, כאילו דוחקו אחריה, ושרה עליו מין כוח נסתר, שמילא את לבו ואת מוחו באור החשמל.
נכנס אחריה.
הסירה מעליה את הצעיף. נגלה לעיניו, מה שאין הפה יכול להגיד ואין האוזן יכולה לשמוע.
עמד אותו הפרוש ודיבר עם קונו דברים שבלב: ‘רבון העולמים. הרגע שלך והנצח שלך. אש זו שנפחת בי אינה אלא ממזבח של מעלה. אבל מה אעשה בתורתך?’
אמר אותו הפרוש לאשה הנצבת לפניו: ‘בתי, טבעת יש בביתך?’
היתה לה לאשה זו טבעת, שנתן לה אחד מעוגביה, בר-מינן, הוציאה והראתה לו.
נאנח הפרוש ואמר: ‘בתי, וכי לא מוטב בהיתר?’
הסתכלה בו, ודמעות נשרו מעיניה.
‘חפצה את למכור לי טבעתך בהקפה?’
‘הן.’
‘תני לי אצבעך ואקדש אותך.’
הרהרה אותה אשה בתשובה ובכתה בדמעות שליש.
עמד וקידשה.
ומשקידשה גס בה לבו וחפץ לגעת בה באצבע קטנה.
נרתעה לאחוריה וטמנה את ידיה.
הבין הפרוש בדבר… והתרחק קצת מעליה.
ישבו אל השולחן זה אצל זו על ספסלים נבדלים, וערכו סדר.
וכשסיפרו את הדברים לפני זצ"ל, התאנח ואמר:
‘ראוי היה זוג זה שיוולד מהם המשיח, אלא שהדור לא היה זכאי לכך.’."
דיבור זה סיפר לי שלמה הפרוש בטחנתו של מיחאלקא.
שני האחים ז"ל / יהודה שטיינברג
דבר ידוע לכול הוא, ששני האחים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זוסיה, היו נוסעים תמיד ביחד ממקום למקום כדי להחזיר את הרשעים שבעולם למוטב. וכשהיו מוצאים רשע, שנשקע, רחמנא-ליצלן בתאוות או במאכלות אסורות וכדומה, לא היו מוכיחים אותו על פניו, כדי שלא לביישו, כי סוף-כל-סוף, אף-על-פי שחטא, ישראל הוא; אלא כשהיו מוצאים רשע כזה, היה רבי אלימלך מתחיל בוכה: “אחי, זוסיא, רשע אני. שקוע אני בחטאים, אכלתי מאכלות אסורות.”
והיה רבי זוסיא עונה: “אחי אלימלך, שערי תשובה לא ננעלו. התוודה על חטאותיך ועשה תשובה.”
והיה מתחיל רבי אלימלך בוכה ומתוודה על אותם החטאים, שנכשל בהם רשע זה. והיה בוכה ומתוודה, עד שהירהר אותו רשע בתשובה והתחיל גם-כן לבכות ולהתוודות ולבקש תיקון מאת שני האחים, זכותם יגן עלינו.
ואתה אל תתפלא על הדבר ואל תהרהר אחרי מידותיהם של צדיקים אלו, איך הוציאו דבר שקר מפיהם לשים את עצמם רשעים ולומר שחטאו, בעוד שהם צדיקים גמורים.
בדבר זה יש סוד, ובוא ואגלהו לך במקצת:
ידוע, שיש הרבה מדרגות בצדיקים. יש צדיק שהוא בבחינת “עיני העדה,” כמאמר הכתוב: “ואם מעיני העדה” וכו', והם בעלי ה“נגלה,” שלומדים תורה לשמה, וזו אינה עוד מדרגה גבוהה. ויש שהם בבחינת שאר אברים, כמו הפה והשיניים, שמפתחות הפרנסה מסורים בידם, וזו המדרגה היותר פחותה. אבל יש צדיקים, שהם בבחינת “לב העדה,” וזו היא מדרגה, שאין למעלה הימנה, מפני שצדיק כזה הוא נשמת האומה, שורש כל נשמות שבדור. וכל הנשמות הן רק בבחינת “ענפים” לנשמתו. כולן מקבלות יניקה ממנה. וכמו שאם יכאב איזה אבר שבאדם, ירגיש קודם כול הלב, כך אם יחטא אדם מישראל ויעשה פגם, רחמנא-ליצלן, בנשמתו, תיכף ומיד תרגיש נשמת צדיק הדור באותו הפגם, כאילו חס-ושלום הוא בעצמו עשה אותו החטא. ואז יש לצדיק צער הרבה מן הדבר. ולעתיד-לבוא יקבלו הרשעים עונש מיוחד וקשה מפני צערם של הצדיקים. וכך היו שני האחים, זכותם יגן עלינו, מתנהגים תמיד, נוסעים ממקום למקום ומתקנים את העולם בתיקון הלבבות.
ופעם אחת באו אל עיר אחת, ושם היה שו“ב יחיד בעיר, ורבים ריננו אחריו, שנכשל בדבר ערוה, בר-מינן. ולא עוד אלא שהיה חצוף גדול ולא קיבל נזיפה משום רב ובן-תורה. והגיעו הדברים לאזני רב אחד גדול, שהיה מתלמידי-הגר”א והיה מתנגד גדול, אבל בכל-זה היה ותיק, ירא-חטא ותמים-דרך ומעולם לא טעם טעם בשר – קצת מפני שהיה ירא, שמא ייכשל בשו“ב שאינו הגון, וקצת מפני חורבן בית-המקדש. “תינח, בזמן שהיה בית-המקדש קיים,” היה שואל ומתמיה, “היה אדם מביא קרבן שלמים והיה יכול לאכול בשר, מפני שגם אותה הבהמה או העוף היו שמחים בדבר לעשות רצון קונם ולהעלות על מזבחו של הקדוש-ברוך-הוא. אבל עכשיו, שאין לנו קרבנות ולא מזבח, איזו שליטה יש לי לכפות עוף חי ומפרפר, שנתן לו הקדוש-ברוך-הוא חיות בעולמו, ולהעביר חלף על צווארו, כדי שאוכל אני הרעבתן את בשרו? ולא עוד אלא שאיני יודע, איך מתירים בשר לאחרים על-פי הדין? הלא מי שעושה זאת הוא אחד מאלה: או שאין בו לב יהודי כשר, והרי הוא פסול לשחיטה על-פי הרא”ש ז”ל; או שלבו נוקפו, ואם-כן הרי יכול הוא בנקל לעשות ‘שהייה’ חס-ושלום."
ומפני אותו הטעם היה מטריף כל השאלות שהיו באות לפניו, מפני שלדעתו בהמה ועוף שחוטים מחזקת איסור עומדים, עד שיוודע לך ברי, בבירור גמור, שהם כשרים.
ומובן מאליו, שהיה מקפיד גדול על השו“בים שיהיו כשרים, יראים ושלמים. וכששמע ברינונים על אותו השו”ב שבעיר ההיא, נסע שמה לתהות על קנקנו.
ונזדמנו שלשתם, הרב ושני האחים, זכותם יגן עלינו, לאותה העיר, ונתארחו שלשתם בבית השו“ב, מפני שהיה השו”ב ההוא מכניס-אורחים גדול וחלק כבוד לאורחיו במאכל ובמשתה, ועוד יותר לאותו הרב, מפני שהכיר בו שהוא רב וגאון מפורסם.
ובלילה כשהיו הכול ישנים, הרהר הרב בבעל-הבית ובכיבודיו, כיבד אותו, ובא לידי חשש של נטיית הדעת. “שמא מששיחד אותי במאכל ומשתה לא אראה בו עוון, ‘השוחד יעור עיני חכמים’ כתיב,” והחליט בדעתו להכריז עליו למחר, ששחיטתו אסורה.
ואז קם הרבי ר' אלימלך והתחיל בוכה: “זוסיה אחי, רשע אני. בעוון חמור נתפסתי.”
ורבי זוסיה עונה: “אלימלך אחי, התוודה על חטאותיך ועשה תשובה. השם-יתברך מקבל שבים.”
והתחיל הרב ר' אלימלך בוכה, מתייפח ומכה בידו על חזהו: “נכשלתי. אויה לי שנכשלתי באשת איש.”
והקול נדחק מתוך הלב הקדוש, הולך ומרחף ביחידות בתוך אויר חללו של החדר ונכנס לתוך החדר השני וחודר אל אזני אותו השו"ב, ונזכר בעוונו, רחמנא-ליצלן, והתחיל מהרהר בתשובה.
והרבי ר' זוסיא שואל: “אחי אלימלך, מתי, ואיה?”
והרבי ר' אלימלך בוכה ועונה: “באותו זמן ובאותו מקום.”
מכיוון ששמע השו"ב כל אותם הסימנים, שהיו ידועים לו היטב – מיד נזדעזע והתחיל בוכה בחשאי.
“אחי אלימלך, היודע אתה את ענשך? גיהנום, חורבן עולמות, מיתת בית-דין. כל הצדיקים נהנים מזיו השכינה, ואתה שקוע, רחמנא-ליצלן, בטומאה.”
ור' אלימלך בוכה, והשו"ב בוכה ומתייפח, ומכה באגרופו על חזהו.
“תשובה, אחי אלימלך, תשובה. התחזק בתשובה.”
והשו"ב התחיל בוכה בקול, והתחרט מאד על עוונו.
“כלום יש לי עוד תקנה, אחי זוסיא?”
“בודאי, אחי. חרטה גמורה לשעבר ושמירה מן החטא להבא. ואז, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. אבל חרטה, אחי, חרטה והודיה בפה. הבושה תהיה למירוק עוון.”
כיוון ששמע השו"ב בדבר, לא עמד עוד על נפשו וקם ממיטתו ונפל על פניו והתחיל מתוודה: “אויה, רבותי, כך וכך עשיתי. מתחרט אני חרטה גמורה.” והתחיל מפרש את חטאיו בקול רם ואמר: “יהי רצון שיהי זה לי למירוק עוון.” והיה שוכב על פניו ובוכה כל אותו הלילה.
כיוון ששמע הרב בוידויו של השו"ב, נתמלא כעס ואמר: “אם כן, הלא אמת מה שסיפרו עליו. הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.” והחליט בדעתו להכריז עליו למחרת, ששחיטתו פיגול.
מפני שתלמיד הגר“א, אף-על-פי שגם הם למדו חכמת הקבלה מרבם, אבל הסוד של”דרך תשובה" אמיתית אינם יודעים ואין להם אחיזה כל שהיא בדבר.
אבל לצפרא, כשקם הרב ממיטתו ונטל ידו וחפץ לקיים בעצמו את המצווה הראשונה של היום: “שויתי ה' לנגדי תמיד,” כמנהגו בכל יום, והתחלחל מאד, מפני שנדמה לו שהוא ראה במקום הוי“ו של שם הוי”ה כמין חלף… חלף פשוט של בני אדם. מתחילה חשב, שהוא באקראי בעלמא, אבל בכל פעם שצייר לנגד עיניו את שם הוי“ה, ראה את אותו החלף. ונפל במרה שחורה עצומה רחמנא-ליצלן, ותפילתו ותורתו ביום ההוא היו מטורפות. והרהר בתשובה והיה שרוי בעצבות. אבל העצבות היתה מסיטרא-אחרא, רחמנא ליצלן. ולא נזקק באותו היום אל השו”ב, וישב בתענית. בלילה קם ר' אלימלך והתחיל מתייפח: “אחי זוסיא, שקוע בחטאים אני. רואה אני חלף בתוך שם הוי”ה."
“תשובה, אחי,” עונה ר' זוסיא, “פשפש במעשיך. שמא חפצת להעביר שו”ב שלא בפניו ושלא בפני אשתו ובניו. דמו ודם זרעו עד סוף כל הדורות. פרנסה, אחי, פרנסה היא דמו של אדם. והדם הוא הנפש."
כששמע הרב בדבר, נזדעזע בכל אבריו ונדמה לו שהוא רואה את אותו השו"ב ואשתו ובניו ובני בניו שחוטים לנגד עיניו ומפרפרים כאותו העוף ואותה הבהמה בבית-המטבחים.
והרבי ר' אלימלך קורא מתוך בכיה: “אחי, זוסיא, עוונות ופשעים.”
“התוודה, אחי.”
“נכשלתי בעוון של שפיכות דמים, מפני שסיגפתי את עצמי, עברתי על לאו של ‘ונשמרתם לנפשותיכם,’ לא אכלתי בשר, והחלשתי כוחי, עד שאיני יכול לעבוד את בוראי מתוך שמחה וללמוד תורה לשמה. חס הייתי על בהמה ועוף יותר מאשר על אדם, שנברא בצלם. ולא עוד אלא שאני, חומר עכור, טיפה סרוחה, התגאיתי על קוני, ואילו אני יותר רחמני ממנו, ואסרתי על עצמי מה שהוא התיר לי. ולא עוד אלא שכל אותם העופות והבהמות קובלות עלי לפני בית-דין-של-מעלה, שלא נתתי להם תיקון. הם טוענים: נבראנו להבריא את בני האדם שיעבדו את הבורא, ולסוף יסחבו הכלבים את נבלותינו.”
כששמע הרב בדבר, התחיל בוכה ומתייפח, ונדמה לו שכל אותם העופות והבהמות, שהטריף בחייו והושלכו לפני הכלבים, קמים עליו ותובעים ממנו תיקון, וכל אותם השוב"ים שפיגל, קמים הם ונשותיהם ובניהם וקוראים אותו לפני בית-דין-של-מעלה.
ורבי זוסיא קורא: “תשובה, אחי, שערי תשובה לא ננעלו. גדול כוחה של תשובה.”
והיה בוכה הרב כל אותו הלילה ושב בתשובה שלמה וחרטה גמורה על דרכיו.
ואחר-כך התחיל ר' אלימלך: “אחי זוסיא, איך נאכל מחר משחיטתו של אותו השו”ב ואיננו יודעים את טיבו?"
“נבדוק את חלפו,” ענה הרב ר' זוסיא, “ואם נמצא עליו שם הוי”ה סימן הוא שהוא שו“ב כשר.”
למחר בדקו את החלף במעמד שלשתם, וראו עליו את שם הוי"ה ברור ומפורש.
ומיד עזב אותו הרב את כסא הרבנות, ונעשה חסיד גמור וכרוך אחרי האחים זכרונם לברכה.
בשל קידוש-לבנה / יהודה שטיינברג
ובדבר זה – סיפר הירש-מנדיל הזקן בין קהל חסידים בקלייזיל בי"ט כסלו – אני הייתי עד ראיה ועד שמיעה. ולוואי שלא הייתי מגיע לידי כך. אבל עכשיו שהגעתי, אשרי שזכיתי לשמוע ולראות.
המוזג מזג מתוך בקבוק קטן את הצנצנת היחידה, שהיתה בין כל החברה, והגיש לפני הזקן. אבל הזקן הסיעה מלפניו בקורטוב של קפדנות והיסח-הדעת גלוי, שם ידו על מצחו, התאנח, והפסיק את אנחתו בצחוק של היתול.
"וגם זהו פלא מפלאות הבורא. האפיקורסים הללו – תינח שהם שונאים כל דבר שבקדושה, ויותר שהדבר קדוש, יותר הוא שנוא עליהם, מפני שכך צריך להיות טבע הדבר, חלק הרע שונא את חלק הטוב. וכבר בדקו ומצאו אפיקורס אחד, רחמנא-ליצלן, שכשהיה הולך ובא תחת עירוב שבתחום ישראל, היה חש כמי שהיכו בחרב על ראשו. כל זה ניחא. אבל פלא הוא הדבר, מהיכן יודעים הם להרגיש את הקדושה שבדבר, כדי שישנאו אותו? הנה, למשל, קידוש-לבנה. כלום יודעים הם את כל אותם הסודות הנשגבים, שצפון בענין זה? ומאין הם יודעים להתנגד כל כך לדבר זה?
הדיוטים. עמדו ובדו להם תירוץ. בכן, חשש של עבודת כוכבים ומזלות. הרואה יאמר, שבני ישראל עובדים לירח בריקודים וקפיצות.
וכי לא מגוחך הדבר? בני ישראל עובדים עבודה זרה. כלום אנו צריכים ללבנה או הלבנה לנו? הווי אומר: הלבנה לנו, שנמלא פגימתה. והם חוששים חשש של הבל – הלבנה היא עבודה זרה לישראל!
ועל קידוש-לבנה אני חפץ לספר לכם.
וזה היה בשנת פטירתו, זכותו יגן עלינו, באותו החודש.
והוא כבר היה חלש. ובכלל לא היה מעולם בעל גוף בריא. ממש רוחני. תמיד היה מתפרנס מן החיות, שהיתה לו מתפילה, מקידוש ומ’שולחנות.'. אבל אז היה ממש צל של גוף ושכב במיטה, וכידוע, היה הוא ז"ל מקפיד גדול על קידוש-לבנה בזמנה, והימים היו ימי גשם, וכבר עברו ארבעה לילות ונשארו רק שלושה בצמצום.
והוא ז"ל שאל, אם יש לבנה בשמים, ויצאנו לראות.
ואז ראינו ממש מלחמה קשה. הלבנה הפגומה נלחמה במחנה של עבים גדולים וקטנים. ויותר סבלה מן הקטנים, מאשר מן הגדולים והרחבים, מפני שהם היו הרבים. התבינו? ראינו, שהיא מתאמצת ובורחת מתחת עב שחור, רחב. הנה זה יצאה, ופתאום סבבוה המון עבים קטנים כסמרטוטים, כקרעים של שקים בלים.
ואנחנו הבטנו. ומה יכולנו לעשות יותר? בטוחים היינו בכוחו של אותו צדיק, שבזכותו תנצח סוף-כל-סוף הלבנה את העבים החשכים.
וכך הוה. ונכנסנו בשמחה ובישרנו לו, זכותו יגן עלינו, שיש לבנה בשמים בעיגול בהיר, ממש כיום שנתלו בו המאורות.
והוא ז“ל ציוה, שיתנו לו קנה מקטרתו, והתחיל מעשן ומוציא גלגולי עשן מתוך פיו הקדוש. והגלגולים נתפשטו ונתפשטו, עד שנתכסה הוא ז”ל כולו בעשן, ובקושי גדול הכרנו את פניו הקדושים מתוך העשן.
ובאותה מידה שנתפשט העשן בחדרו, כן נתפשטו העננים בשמים וכיסו את פני הלבנה. וכשהבטנו דרך החלון וראינו את הדבר, התחלחלנו והודענו לו ז"ל.
והוא ז"ל הניע בידו הקדושה ושב למיטתו.
ולמחר עוד גדלה המלחמה בשמים משל אתמול. כל הרקיע נתכסה בכתמים של עבים קרועים וסחובים, קטנים ורבים, שהיו להם צורה משונה ותואר מבהיל. והלבנה הפגומה שוקעת ביניהם.
ממש, מלחמת הקליפות שבממשלת החושך, רחמנא-ליצלן, עם אור הלבנה.
ואנחנו היינו בטוחים בזכותו ז"ל שגם עכשיו ינצח האור.
וכך הוה. פתאום היה רוח גדול, שלכאורה סייע לעבים, מפני שקיבצם יחד, אבל אחר-כך הסיעם הלאה-הלאה. והלבנה יצאה בהירה כדבעי.
הודענו לו ז"ל בשמחה.
והוא התחיל להגיד תורה על המסווה של משה רבנו עליו-השלום. וכשחזרנו לאחורינו, ראינו דרך החלון, ששבו העבים וכיסו את הלבנה.
ובלילה השלישי, כשבאנו והודענו לו, שיש לבנה, התחיל מפקפק בדבר, שכבר עברו ז' מלאים מן המולד, ולא יצא לקדשה.
ובאותו החודש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון-הקודש.
והדבר נשאר אצלנו לפלא…
עד שישב הוא שליט"א על כסא אביו, והתחיל לערוך ‘שולחנות’ ולהגיד תורה, וקידש את הלבנה בפעם הראשונה בציבור. וגם אז היו השמים מלאים כתמים של עבים, אבל פלא היה לראות, שלא כיסו העבים את הלבנה אפילו כמלוא שערה. והלבנה ממש רקדה לפנינו.
והיתה אז שמחה גדולה. וכשנכנס אל חדרו, גילה ליחידי-סגולה את כל הענין.
– ידוע הדבר, התחיל בפה קדשו, שלכל דור ודור יש צדיקים משלו. ויש צדיק אחד בין כולם שהוא צדיק הדור. וכשקם דור חדש, והצדיק הוא אצלם בבחינת ישן, מפני שצריך לאותו הדור ‘קידוש’ חדש, ‘שולחנות’ חדשים, ‘תורה’ חדשה ו’זמירות' חדשות – הכול חדש, מפני שגם הדור הוא חדש, ואז צריך אותו הצדיק להיפטר מן העולם, בסוד: ‘אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.’ אבל אז מטיחה הלבנה דברים כלפי מעלה, מפני שצדיק הדור ממלא פגימתה, כשהוא מקדשה, ועד שיקום צדיק חדש, תישאר הלבנה פגומה.
וכשהרגיש אבא בדבר, היה לו מסירות-נפש, ומנע את עצמו מקיום המצווה של קידוש-לבנה, כדי שלא תעכב הלבנה את פטירתו. מפני שבין כך ובין כך נשארה פגומה, מפני שראה, שצריך העולם ל’קידוש' חדש, ל’תורה' חדשה ול’הנהגה חדשה. שהדור אינו שלו והוא אינו שלהם. והרי הוא בבחינת ‘קדשים שחוץ לזמנם וחוץ למקומם.’
התבינו עד כמה הגיעה מסירות-נפשו של אותו צדיק, זכותו יתן עלינו?"
השומעים באו לידי התפעלות מרובה, עד ששכחו את המזוג, ונדמה להם שכבר שתו, והתחילו מקפלים טליתותיהם מתוך מחשבות ויצאו אל בתיהם.
כדאי היה לראות את ר' שלמה-ליב “העובד” יושב במסיבת אנשי-שלומו, עורך שלוש-סעודות ונותן לשבת “תוספתה.”
והישיבה לא היתה בביתו דווקא, מפני שהוא היה עני מדוכא ואשתו היתה צעקנית גדולה, אינה מקבלת אורחים בסבר פנים יפות. הישיבה היתה תמיד בבית יחיאל’יק, חתן הגביר דמתא. אבל מה בכך? הלא רק החלה, הדגים ושיורי סעודת שחרית, שהם אוכלים, וגמיעה של יי"ש שהם שותים, היא של יחיאל’יק אבל הישיבה, השלוש-סעודות, “תוספת שבת” – כלום יש ליחיאל’יק זה, שהוא חצי-הדיוט וחצי-חסיד – כלום יש לו אחיזה בכל אלו? הישיבה היא של ר' שלמה-ליב העובד.
ומי שראה את הקיבוץ הקטן הזה יושבים צפופים וכפופים ומשיחים באנחות מקוטעות, בדיבורים בודדים, בחצאי-רמזים, בקטעי-ניגונים של דביקות, ראה בחוש, שבני ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום, הם עומדים למעלה מן הזמן. הם השליטים על הימים והלילות ועושים בהם כרצונם.
בחוץ כבר נפתחו החנויות, העלו נרות של חול, ובני אדם מתחילים יוצאים מתוך הבתים, רצים, זוחלים, נפגשים ומתנגשים איש ברעהו, לכאורה, בפנים מאירות ונהנות עוד מזיוה של שבת, אבל באמת, הדאגות, הסכסוכים, הקטטות ושנאה-וקנאה כבר מבצבצים מתוך הלבבות.
אבל מה לקיבוץ הנבדל הזה עם בני אדם הללו, שמניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה.
ועל רקיע השמים כבר יצא ירח פגום ומאיר באור חולוני, והכוכבים נדחקים ומתנגשים כבריות שברחוב, וקורצים ומדברים דברי-חול.
אבל אין להם עסק לבני הקיבוץ הלז גם עם השמים. הם עומדים למעלה מן השמים. הם מתרפקים ומתחבקים תחת כסא-הכבוד, ונהנים מזיו השכינה, ומרגישים בסוד של “זעיר-אנפין.”
וסוף-כל-סוף הם צריכים לברך ברכת המזון ולהבדיל על הכוס.
וזו היא המצווה היחידה, שר' שלמה-ליב וקיבוצו אינם ממהרים לה ומחמיצים אותה בכל מה שאפשר.
אש ומים, כבר הראה הקדוש-ברוך-הוא נס שעירבבם יחד ויצא לו רקיע השמים.
אבל יגון ושמחה, חדווה ועצבות, יכול היה רק ר' שלמה-ליב לערב, ויצא לו ניגון של “הנה אל ישועתי.”
והיה ר' שלמה-ליב מבדיל על הכוס ומוציא את כולם. וכשחתם ר' שלמה-ליב “המבדיל בין קודש לחול,” והחברה ענו “אמן” – נשתתקו הכול. והיה נשמע רגעים אחדים כמו בת-קול מרחפת בבית ועולה ומתרחקת למעלה, למעלה, למעלה.
ואז הרגישו הכל, שניטל מהם פתאום ובבת-אחת איזה דבר, שלא ניתן לעין רשות לראות בו. החמימות שבלב הולכת ונפוגה, וקרירות על עצבות, רחמנא-ליצלן, נדחקת ונכנסת.
ומעצבות היה ר' שלמה-ליב ירא מאד. “עצבות היא מעשה קליפה, רחמנא-ליצלן,” היה מזהיר תמיד את אנשי שלומו, “צריכים לברוח ממנה, להלחם בה.” והיה שב ויושב על מקומו, והחבורה ישבה כפופים אליו, ויחיאלי’ק כיבדם בסיגרות הראשונות של מוצאי-שבת-קודש. ור' שלמה-ליב התחיל מספר להם המעשה מהבעש"ט הקדוש:
“הבעש”ט הקדוש, כידוע, קודם שנתגלה כל-כך לעולם היה מבקש דרכים, איך לעבוד את הבורא-ברוך-הוא, והיה עובדו פעם מתוך עצבות ופעם מתוך שמחה, פעם בתעניות וסיגופים ופעם בסעודות מצווה. ועונג שבת היה מקיים, כמובן, מתוך שמחה. אבל לפעמים היה נופל גם בשבת במרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, מפני שהיה דואג ומצטער, שלא ייכשל חס-ושלום באיסור סקילה.
עד שנגלה לו אליהו ז“ל וביקש הבעש”ט הקדוש ממנו, שיראה לו את מקומם של שומרי שבתות בגן-עדן, והראה לו. וראה שם מה שראה ומה שאין הפה יכול לדבר, ואפילו למחשבתו של אדם אין שליטה לחשוב בדבר. ובראש כל הכסאות שעמדו שם ראה שני כסאות פנויים, והם גבוהים מכל הכסאות. ושאל הבעש“ט הקדוש את אליהו ז”ל: למי מוכנים הכסאות? וענה לו אליהו ז“ל: לבעש”ט הקדוש ועוד לאחד.
והשתוקק הבעש“ט הקדוש לדעת את שכנו בגן-עדן. ולמוצאי-שבת-קודש ציווה לאליקסיי שלו שיאסור את העגלה, וישב הוא ז”ל בעגלה, ואליקסיי ישב, כמנהגו, אחוריו לסוס ופניו למול העש“ט הקדוש. ונסעו-ונסעו כל אותו הלילה, והיתה להם קפיצת-הדרך, כידוע. ולמחר באו אל עיר אחת גדולה מאד, והיא כולה יישוב של גויים, ושם ארמונות גבוהים ויפים, כאותם שהללו בונים להם. אבל הסוס של הבעש”ט שהיה מלומד בדבר, עזב את כל אותם הארמונות והשערים הרחבים והלך ורץ כמו שמצווה לדבר, עד שהגיע אל בית אחד קטן ונמוך ושם עמד.
ובעל-הבית היה לבוש מלבוש נכרי, מגדל בלורית ומדבר גויית כגוי גמור. ונכנס הבעש"ט הקדוש אצלו, וביקש ממנו בלשון גויית שיקיים בו מצוות הכנסת אורחים, והסכים לדבר.
והתחיל הבעש"ט מסתכל בו ומביט אחריו. והוא ראה, שבעל-הבית קם בבוקר מתוך שנתו ואינו נוטל ידיו, ויוצא מביתו ואינו מתפלל, ואוכל בלי נטילת ידים, ממש כגוי גמור.
וכשמגיע יום השבת הוא מכניס אל ביתו גויים כמוהו, והם שותים בודאי יין נסך, רחמנא-ליצלן, ומעשנים טאבאק. ואחר-כך הם מזמרים, הוללים ורוקדים.
והתחיל הבעש"ט הקדוש מצטער על הדבר, שעלה בגורלו שכן, כזה. והתחיל מהרהר בלבו אחרי מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: ‘למחלל שבת כזה נותנים מקום בגן-עדן’?
והחליט בדעתו לדבר עמו בענין זה, ואולי מן הל"ו נסתרים הוא, וכל מה שהוא עושה הוא רק אחיזת עיניים בלבד.
וגילה לבעל-הבית את כל הענין. אבל הלז ענה: ‘רבי, יהודי אני, אך תינוק שנשבה בין העכו"ם. בעיר הזאת ובכל הארץ הזאת, שאני נמצא בה, אין אף יהודי אחד חוץ ממני. כל מה שידעתי מבית אבותי שכחתי, ורק דבר אחד אני זוכר, שיש שבת ליהודים ושצריך לענגה. ולפיכך יש שאני צם ומתענה כל ימי השבוע, בכדי שאקמץ כסף לעונג השבת. ואני מענגו במה שאני יכול. כל ימות השבוע אני מעשן טאבאק גרוע, בשבת אני מעשן מן המובחר; כל ימות השבוע אני שותה מים, בשבת מן המעולים שביינות, שעולים על שולחן מלכים. ואני מזמין אורחים לביתי ושותה ושמח עמהם, כמו שראית.’
כיוון ששמע הבעש“ט הקדוש בדבר, חפץ ללמדו הלכות שבת ואיסור מלאכות ושאר דברים, שאסור ליהודי. אבל באותו הרגע נשתתק הבעש”ט, רחמנא-ליצלן, ולא יכול לפתוח פה כאילם, והבין הבעש"ט הקדוש, שמן השמים מעכבים על ידו.
וזה פשוט: מפני שסוף-כל-סוף הבחירה ניתנה בלב האדם. אולי – מי יודע – לכשיחכם וידע הכל… מי יודע, אם ישאר בתמימותו. התבינו, עד היכן הענין מגיע? והדברים עתיקים.
וכששב הבעש"ט הקדוש לביתו והיה לו בפעם השנית גילוי-אליהו, ביקש ממנו, שיראה לו ענשם של מחללי שבתות בגיהנום.
והראה לו. וראה מה שראה, ומה שאילו היו הרשעים הללו רואים את אותם הדברים או, לפחות, מאמינים במה שמספרים להם, בודאי לא חיללו את השבת ולא היו עושים מה שעושים, בעוונותינו הרבים. ובין כל מה שראה שם, היו שם שתי יורות גדולות ועמוקות, מעלות אבעבועות של זהב רותח.
ושאל הוא ז“ל: ‘למי הוכנו היורות?’ וענו לו: 'אחת להבעש”ט הקדוש ואחת לירא-חטא אחד.'
ולאורתא רמז הבעש“ט הקדוש לאליקסיי שלו, ואסר את העגלה והחזיר פניו נגד הבעש”ט. ונסעו כל אותו הלילה דרך הרים ויערים ועמקים ונחלים, עד שבאו לתוך עיר אחת גדולה מאד, מוסבה בעירובין מכל עבריה, ואצל כל בית ובית יש סוכה מוכנה משנה לשנה, ואפילו על פתחי ה’שערים' יש מזוזות קבועות. והבין הבעש"ט שהיא עיר שכולה ישראל, ושמח על הדבר. וחפץ להיכנס לאיזה בית להתארח שם, אבל רובם של הבתים היו בתי ישיבות ובתי-מדרשות.
ושאל למקום ראש-הישיבה הגדול שבכולם. והראו לו.
ונכנס אצלו הבעש"ט הקדוש וביקש ממנו שיקיים בו מצוות הכנסת-אורחים. אבל הוא רמז לו באצבע, שאינו יכול להפסיק מתוך גירסתו בגמרא שהוא חוזר על-פה.
והמתין לו הבעש"ט. אבל הוא לא פסק פומיה מגירסא כל ימות השבוע. הוא היה ניצוץ של ר' שמעון בן-יוחאי, שתורתו אומנותו.
וערב שבת עם חשכה הפסיק ממשנתו למשש בבגדיו. ואז נטפל לבעש“ט ושאל אותו מה הוא חפץ. והבעש”ט ענה לו, שהוא חפץ לשבות אצלו, והסכים על הדבר. והתחיל הבעש"ט מסתכל בדרכיו ובמנהגו, וראה שהוא מעלה לכבוד שבת נרות קטנים ביותר.
ושאל אותו על הדבר, והלז ענה לו בלשון הקודש: ‘ירא אני, כשידלקו יותר, שמא אטה (*את הנר – מה שאסור בשבת).’
וכל יום השבת ישב על מקומו ולא הניע באבר אחד. וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה לו בלשון הקודש: ‘חוששני מפני חילול-שבת, שמא אעשה גומץ, שמא ארמוס תולעת ברגלי, שמא אשמיע קול בלכתי.’
וכל יום השבת היה עצב, בר-מינן, ממש שקוע במרה שחורה, מתכווץ ומתכנס, כמי שכפאו שד, רחמנא-ליצלן.
וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה בתלונה ואמר: ‘איך לא אהיה עצב? וכי קל הדבר בעיניך? ארבעים חסר אחת מלאכות, שעל כל אחת אתה מתחייב בנפשך, ועל כל אחת מן המלאכות יש תולדות ותולדי תולדות, ושבות ומוקצה, ודומה למוקצה, ומראית-עין, ותלי-תלים, והררים של הלכות התלויות בשערה, ושכולן מפוזרות ופרושות לפניך כרשת ומצודה, שכמו שתלך וכמה שתיזהר, על כרחך אתה נלכד בה חס-ושלום, גיהנום פתוח לך מתחתיך – ואתה שואל, מפני מה אני עצב?’
וכששמע הבעש"ט הקדוש בדבר, נתמלא עליו רחמים והתחיל מנחם אותו, שהשם-יתברך הוא מקור הטוב והחסד ואינו בא בטרוניה עם בריותיו, והזכיר לו גודל החיוב של עונג שבת ושמחה של מצווה.
אבל ראש-הישיבה היה קצת חרש, לא שמע היטב את דבריו הקדושים של הבעש"ט ולא נקלטו כלל במוחו.
אותו תינוק שנשבה בין העכו“ם היה פיקח ושמע והקשיב וקלט דברים במוחו, אבל שם נשתתק הבעש”ט ולא ניתנה לו רשות לדבר. ופה הותר לבעש"ט לדבר, אבל אותו זקן היה חרש ולא קלט דברי-כיבושין במוחו. והדברים עתיקים.
ואז הבין הבעש"ט, שהדרך היותר רצויה לעבודת-הבורא היא ‘עבודה מתוך שמחה.’ ומאז היה נזהר מאד לכבד את השבת מתוך חדוות הלב, ובמוצאי-שבת-קודש היה מלווה את השבת ונפרד ממנה מתוך שמחה.
וכששב הבעש"ט מאותו הדרך, שאל את אליקסיי מתוך בדיחות-דעת: ‘אליקסיי, איזה מהיהודים יותר כשר בעיניך, זה שבעיר הנכרים, או הזקן הלז?’
אבל בעיני אליקסיי היה הזקן הלז יותר כשר. ‘הוא ירא-חטא ולומד תורה לשמה.’ המליץ עליו אליקסיי. סוף כל סוף אליקסיי הוא אליקסיי. כמה שנים שהיה בביתו של אותו קדוש וראה מה שראה, ובכל זה הרי הוא נשאר אליקסיי.
ולפיכך אני אומר לכם, אחי: היזהרו מן העצבות. העצבות היא קליפה, רחמנא-ליצלן ולא עוד אלא שאפילו מצוות ומעשים טובים ולימוד התורה, כשהם נעשים מתוך עצבות, הרי אותן המצוות ולימוד התורה בבחינת שבויים, כביכול, בידי הקליפה ואינם עולים למעלה. אבל מצוות ולימוד התורה מתוך שמחה עולים תיכף למעלה."
ואז היו כל החבורה מתמלאים שמחה, ורק יחיאל’יק בעל-הבית נשאר עוד שקוע בעצבות. “תינח, בר-אוריין,” היה מתאנח ושואל, “שלומד תורה מתוך שמחה, אבל הדיוט במה הוא שמח?”
“שוטה,” גער עליו ר' שלמה-ליב מתוך חיבה, “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.”
ומיד נתמלא גם יחיאל’יק שמחה, ולא נתן לאורחיו לשוב הביתה, עד שיסעדו אצלו סעודת ר' חידקא בציבור ומתוך שמחה של מצווה.
כלפי ליא? / יהודה שטיינברג
אברהם-הירש מלמד וברוך-שלמה סופר סת“ם ישבו אחרי תפילת שחרית האחרונים בקלויז על שיורי ה”לחלוחית" של יאהרצייט אחר נשמתו של ר' שמחה כהן עליו-השלום.
אברהם-הירש נתן הודיה לרבונו-של-עולם, “שהכל נהיה בדברו,” ובכלל “הכל” גם חסידים ויאהרצייט ויי"ש, שתה ובירך את הנשמה בעליה הגונה, והתחיל מספר בשבחו של המנוח, ומתוך שבחו בא לידי שבחם של הדורות שעברו:
“ואתה בוא וראה, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.”
הלז ישב מוכתר בטלית ותפילין דרבנו תם ולמד את שיעורו במשנה, שלא הספיק היום ללמדו קודם התפילה. הוא נשתתק מתוך לימודו, אבל לא גרע עיניו מתוך הספר. ניכר הדבר, שאינו חפץ להנאות את חברו ולהראות לו בגלוי, שהוא משתוקק לשמוע את דבריו.
“נו? ואתה מכיר היית את ר' שמחה כהן עליו השלום?”
"עשיר גדול היה ר' שמחה עליו-השלום בסוף ימיו. אבל העיקר, שהיה אדם כשר, חסיד עד לכדי מסירות-נפש. הוא היה – שרי ליה מאריה – קמצן, דקדקן על פחות משווה פרוטה. זו היתה חולשה, רחמנא-ליצלן. אבל חסיד היה. ר' קלמן חריף עליו-השלום היה גדול ממנו בתורה ואולי גם בעושר, אלא שלא הגיע למדרגת חסידותו של ר' שמחה. זה היה בעל אמונה סתם ולא יותר.
באותם הימים שאני זוכר, והם שניהם עוד לא היו עשירים כל-כך גדולים כמו שהיו אחר-כך אבל סוחרים גדולים היו תמיד, סוחרי תבואה היו. וקרה הדבר, שר' שמחה התחיל בונה בית חדש, ובאותה שנה צריך היה להשיא את בתו הבכירה וגם לסלק נדוניה של הצעירה, שהיתה כבר מאורסה, בקיצור, צריך היה להרוויח כסף הרבה בלי שום תירוץ, והיה זקוק ל’מקח גבוה.' ומה עשה? הלך וכתב בקשה ושלח לאדמו"ר הזקן, זכותו יגן עלינו, המבדיל בין חיים לחיים, והטעים לו את הדבר, שצריך לו בלי שום תירוץ עלית המקח.
ובאותה העת קרה הדבר, שר' קלמן היה, לא עלינו, בעל חוב גדול, וקרוב היה שימכרו את ביתו בפומבי. ובאותו הזמן היה לו בן, שמלאו לו עשרים ואחת שנה, והלא יודע אתה את חומר הדבר. ובינתיים הסתבכה גם מחלת זוגתו, רחמנא-ליצלן. בקיצור, זקוק היה ר' קלמן ממש לנס. צריך היה להרוויח הרבה-הרבה ממון, כדי שיספיק לו לכל מחסוריו. והוא מסחר אחר לא ידע לבד ממסחר התבואה, אבל עד אותה שעה לא קנה עוד כלום, מפני שבקושי מצא לו כסף בהלוואה. ומה עשה? הלך ושלח בקשה לאדמו"ר, זכותו יגן עלינו, והטעים את דבריו, שזקוק הוא, בלי שום תירוץ לירידת המקח, כדי שיוכל לקנות.
ובאותו מעמד הייתי שם, כשהגיעו שתי הבקשות בעונה אחת ליד קדשו ז"ל. והוא קרא וקרא בזו ובזו והתאנח ואמר: רבונו-של-עולם, עמך ישראל מרובים צרכיהם. מה אעשה להם? – והתחילו עיניו זולגות דמעות.
ואנחנו, מודה אני עכשיו לפניך עלי ועל חברי, שהיו באותו מעמד, כי באנו לידי הרהורים אחרי מידותיו, מפני שמה שייך לשאול: ‘מה אעשה להם?’ הכל רואים בחוש, שצריך מאד לר' שמחה להרוויח הרבה. עיגון-בנות, כלום קל הדבר? וכמו כן לר' קלמן צריך ריווח הגון, מפני שקצת פיקוח-נפש וקצת פדיון-שבויים נוגע בדבר, והלא לפיכך שלחו בקשות. והוא ז"ל עומד ושואל, כביכול, שאלת תם: ‘מה אעשה להם?’
והיה שרוי כל אותו היום בעצבות, רחמנא-ליצלן. ולאורתא, כשנכנסו אל האולם, כמו שהיה נהוג אצלו, פתח ואמר תורה שלא בזמנה ושלא ממין תורותיו הנהוגות אצלו. מסתמא ידוע לך, שהוא ז"ל היה יותר בעל-זוהר משהיה בעל-גמרא:
‘דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה.. בין לזכות בין לחובה. זכות ממש וחס-ושלום חובה ממש. פלא הדבר: איזו זכות יכולה להיות בדיני-ממונות, שלא תהי חובה לאחר? אבל ידוע, שהזעיר שבתנאים היה בעל רוח-הקודש, ויכול היה אפילו להחיות מתים… מתים היה יכול להחיות. כשהתנא הקדוש אומר כך, מסתמא יכול הדבר להיות. רבונו-של-עולם, צרף את מידת-הרחמים שלך למידת-הדין והפוך כל חובות ישראל לזכות כולה, כולה לזכות.’
ובפקודתו ז"ל ענה ירוחם הארחן, שהיה אז גבאי, במכתבים לזה ולזה, שהוא, זכותו יגן עלינו, הבטיח.
ומה היה בסופו של דבר? המקח עלה מיום ליום, ור' קלמן, אף-על-פי שהצטער על הדבר, האמין בהבטחתו הקדושה וקנה בבת-אחת את כל תבואותיו של ר' שמחה, ומכיוון שקנה, עלה המקח עוד יותר ויותר. זו היתה שנת היקרות, בודאי אתה זוכר. הכל התפעלו אז, שהיתה שנת ברכה, הרבה תבואות עשו השדות, ואף-על-פי-כן היתה יקרות נוראה. הרבה טפשים מתחכמים פתרו לעצמם את הדבר: מלחמות, בצורת באיזו ארץ שמעבר להרי חושך. בדותא! כלום מה ענין זה לזה? אנחנו ידענו מהיכן ירק זה חי.
הרבה אלפים של ריווח היה גם לזה וגם לזה. אבל ר' שמחה, הלא אמרתי לך, שקמצן גדול, בר-מינן, היה. מכיון שראה, שיש הבדל כל-כך רב בין המקח של שעת המכירה ובין המקח של יום הנתינה, חשב את הדבר למקח טעות ולא חפץ לתת את תבואתו.
והתחילו מתקוטטים. אבל אז עוד לא היה המנהג ללכת לערכאות. ונסעו ‘שמה,’ והתחילו מציעים טענותיהם לפניו, זכותו יגן עלינו. ר' קלמן טען: ‘כלום כך הוא דרך התגרים? קניה היא קניה. ומה אם היה המקח יורד, כלום היה המוכר מתחרט?’
ור' שמחה טען: “איני יכול. איך לוקח בן אדם ונותן לחברו חמישה אלפים בבת אחת בשל איזו טעות וקלות-דעת של יום אחד קטוע”'
ור' קלמן טוען, ור' שמחה טוען. ור' שמחה מתחיל בוכה: ‘איני יוכל.’
והוא ז“ל תחב בו מבטי עיניו הקדושות. הוא, כנראה, הביט אל תוך לבו וראה, שזה באמת אינו יכול להסכים, אין הדבר לפי כוחו, לפי מידתו וטבעו, התבין? והוא, זכותו יגן עלינו, לא כעס עליו חס-ושלום, אלא, אדרבה, דומה היה, שנתמלא עליו חמלה. ובאמת, כלום יכול היה אדם לכעוס על ר' שמחה באותו מעמד? כלום עמד וכפר: “לא היו דברים מעולם”? או בדה טענות של שקר? הוא הודה, שמכר באותו המקח, מפני שלא ידע שיעלה המחיר עוד יותר, הוא חשב, שברכתו של אדמו”ר כבר נתמלאה. ועיקר טענתו היה, שאינו יכול.
והוא, זכותו יגן עלינו, מכיון שראה, שהדבר כך, רמז להם, שילכו אל הרב דמתא.
והרב שמע את טענותיהם וקיבל קנין משניהם, שלא יתחרטו, ותיווך ומצא איזו פשרה ביניהם. שניהם יצאו מפוייסים וקצת שמחים, ושניהם נתעשרו באותה שנה.
קודם שנסעו הביתה הרימו שניהם סכום הגון והניחו על שולחנו של אדמו“ר, זכותו יגן עלינו, מפני ששניהם התנו בלבם מראשית השנה להפריש איזה מעשר מן הרווחים בשביל אדמו”ר. באותה שנה נבנה הדביר החדש ונשתכלל בכל חדריו. עין לא ראתה עוד יופי כעין זה, שיש שם באותם החדרים, מסתמא יודע אתה.
זהו מדורות הראשונים. עכשיו בוא וראה דורות האחרונים."
השומע תחב עין אחת בספר הפתוח לפניו, כמוסיף עיון בלימודו, והתקין את אזנו כלפי המסיח, אשר עמד ממקומו, טייל פעם אחת לאורך הקלויז וחזר למקומו, כאילו חפץ לתת הפסק וריווח בין הדורות.
"את מרדכי, בנו של ר' שמחה, אתה יודע? ומסתמא יודע אתה גם את שלמה, בנו של ר' קלמן עליו-השלום. בעיקרו של דבר, הרי גם הם יהודים כשרים, חסידים במקצת, ויש בהם קורטוב הגון של אמונה, אף-על-פי שאינם נוסעים תמידיים, שולחים פדיונות ובקשות לפרקים. אבל אין לכחד, חבל על דאבדין. גם הם סוחרי תבואה, וגם להם קרה מקרה כעין זה:
חפץ היה אותו שקץ, מרדכי’לה במשמע, להרוויח ממון רב. וזה אמנם אינו חטא כלל. ממון, הוא דבר, שיש לבני אדם תמיד צורך בו. אפילו לעבודת השם יתברך צריך לפעמים ממון. ומה עשה אותו שקץ? הלך וקנה תבואה הרבה, וכתב בקשה אליו, שליט"א. ובאותה העת הגיעה בקשה גם משלמה.
וקרה הדבר, שמרדכי’לה מכר לשלמה את כל תבואותיו והרוויח ממון קורח. אבל למחרתו עלה המקח יותר-ויותר, עד שגם בחלקו של שלמה עלה ריווח הגון.
אבל מרדכי’לה-שקץ התחרט אף-על-פי שעשו ביניהם שטר מכירה. אלא מסתמא יש להם דרכים לזה: לקיים את הכתוב בשטר, ובכל-זאת שלא לתת את הקנוי.
וכלום מה היה הדבר חסר – אלא לנסוע אליו שליט"א. אבל אמרתי לך, צעירים הם צעירים. הם הלכו לערכאות, והתקוטטו והתקוטטו, ונדונו ושוב התקוטטו. ובתוך כך התחיל המקח יורד, והירידה, הלא יודע אתה, קלה מן העליה. וסופו של דבר היה, ששניהם נעשו, לא עלינו, אביונים ממש.
הוי, דורות, דורות. ‘מלמד שהראה לו הקדוש-ברוך-הוא דור-דור ודורשיו, דור-דור וצדיקיו’."
הלז הרים את עיניו והעמידן על המסיח:
“כלפי ליא?”
“כלפי ליא? כלפי הדורות. כלפי החסידים שבימינו.”
שניהם התאנחו, גמרו את שיורי היאהרצייט ויצאו להם.
אילו הייתם רואים את ר' מוטיל “העובד” בחמישה עשר בשבט סמוך למנחה מאהיל בראשו ורובו על שולחן הקלויז, שפירות ארץ-ישראל פזורים עליו, מתוך הקפדה,שלא יחטפו מהם האברכים הנטפלים אליו בישיבה זו, הייתם יכולים לחשוב שהוא זולל וסובא, רחמנא-ליצלן. נוגע היה בתמרים ברפרוף, בזהירות, בדעה למפרע, ממש כמו שנוגע באיסור בר-מינן.
טועה היה השטן בשעה זו, וחשב שעלתה לו לפתות את עבד אלהים זה ולהכניס בלבו זיק של תאווה לעולם השפל.
אבל די היה לך לראות את החיוך ה“גלוי-וכבוש,” חיוב גאוותני, שתעה על הפנים הקפדניים של אותו האדם, וכבר הרגשת בו, שבטל הוא למפרע כל מין הנאה גשמית, שיכולה להגיע מפירות אלו לחושים הגסים.
מצטער הוא ר' מוטיל, שיש פלוגתא בין הפוסקים, אם יכול אדם מישראל לברך “שהחיינו” על פירות בראייה לבד.
“ניצוץ אחד, ניצוצו של ניצוץ אחד קדוש וזך טובע בבוץ של גשמיות, באכילה והנאת הגוף.”
ויודע ר' מוטיל, שזהו סודה של בריאת העולם: כביכול, שביה וגלות של רצון הבורא בתוך עולמו. והוא מתאנח על הדבר ונכנע.
קשה היה, לפי דעתו, ענין ההשתלשלות מן האין-סוף ברוך-הוא עד לאותו העולם העכור, אלמלא שנמצאה בינתיים ארץ-ישראל, שהיא סוף-סוף, מקודשת בעשר קדושות.
ולוקח הוא את הפירות בידו ומחלקם בכוונה ובדקדוק בין האברכים. מקפיד הוא גם על חלקו, שלא יהיה פחות ממה שנתן להם.
והוא נוטל את התמרה בידו ראשונה, מפני שהיא מנויה בפסוק האחרונה לשבעת המינים, ולפיכך היא חביבה עליו ביותר, ומברך עליה “שהחיינו,” ברכה ברגש, מתוך חדווה פנימית.
“צדיק כתמר יפרח,” הוא מהרהר בלבו, “דשנים ורעננים.”
ואין הוא מקפיד על מה שתמרה זו אינה כל-כך רעננה כפרי בן-יומו, וקמטים יש עליה כעל פני תלמיד-חכם נע ונד וכ“צדיק ורע לו.” כלום ראה מימיו תמרה בת-יומה, שידע להבדיל בינה ובין זו?
רואה הוא אמנם לפעמים פירות בני-יומם. בשבת נחמו, בליל יום-טוב שני של גלויות, או כשהוא לובש בגד ישן, שהפכוהו על קרחתו ותפרוהו לו מחדש, עד שיש בו ספק “שהחיינו,” ואז הוא מהדר אחר פרי חדש לברך עליו “שהחיינו” ולצרף אליו גם את הבגד. אבל איזה דמיון, איזה ערך יש לרעננותם של הללו ולרעננותה של תמרה בחמשה-עשר? הרי לך, למשל, דובדבניות ואדמדמניות שלהם. לכאורה הן נוצצות, רכות, מלאות עסיס, יש בכוחן להעמיד אדם הדיוט בנסיון בימים שאינם ראויים ל“שהחיינו;” אבל סוף-סוף הרי הם גידולי חוץ-לארץ, רמז לדם יש בהן. זהו בוודאי מזוהמתו של “חיויא קדמאה (*הנחש הקדמוני, כינוי בתורת הקבלה לנחש שהשיא את חוה לאכול מפרי עץ-הדעת והביא בכך את המות לעולם).” יש לחשוש בהם משום “ולא תתורו.”
אבל פירות ארץ-ישראל…
אין ר' מוטיל ירא כלל מחשוב עכשיו בהם ובטעמם הגשמי. מאמין הוא, שאין אדם מישראל עלול לחטוא בפירות ארץ-ישראל. אין לשטן עכשיו שליטה עליהם. דומים הם עליו באיזו בחינה לנשותיהם של צדיקים. כמה שהן מתקשטות, וכל מה שהוא מסתכל בהן – אין כלום. גירא בעיני דשטנא.
והוא פותח את לבבו “לדעת,” מגרה הוא בעצמו יצר התאווה בלי שום פחד.
ואחר הטעימה הראשונה הוא מעביר את ידו על מצחו, ובא לידי גדלות-המוחין. טעם הפרי השפיע עליו מקדושת הארץ.
ומתחיל מספר בשבח הארץ, אף-על-פי שהוא לא היה מעולם באותה ארץ-האבות.
אבל מה בכך? כלום לא נהירין לו שבילי הארץ כאילו היה שם? כלום אינו יודע יותר ממי שהיה שם? כלום אינו יודע “בית-אל,” שעומדת תחת אמצע שיפועו של הסולם? ויריחו עיר התמרים, וצפת, וטבריה?
בקי הוא בארץ אפילו מתוך חלום.
ומשבח הארץ הוא מגיע לענין המרגלים, ומגלה בו רזין.
מתקשה הוא על הדבר: אנשים, שהכתוב מעיד עליהם ועל כשרותם, כיצד נכשלו בפירות כל-כך קדושים? פירות, שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, משגיח עליהם מראשית השנה ועד אחריתה?
ובא לידי מסקנה, שהמרגלים הללו היו גבוהים ונאצלים מכל אותו הענין הבהמי של אכילה ושתיה וצרכי הגוף, החומר שלהם הזדכך והגיע למדרגת רוחני. ולכשתרצה, זה היה עיקר עוונם, מפני שבעיקר הדבר “לא תהו בראה,” רצון הבורא הוא, שייהנו בני אדם מעולמו במותר להם, כדי שיכירוהו וידעו לשבח לפניו כדי שידעו לשאת קל-וחומר בעצמם; ומה אם ניצוץ אחד של נועם העליון שנשבה בפירות כך, אל-אחת-כמה-וכמה מקור הנועם והטוב שבאין-סוף ברוך-הוא.
משיחה לשיחה, ממדרגה למדרגה הוא עובר ועולה, עד שהוא קם בהתעוררות. מעשן את מקטרתו ומתחיל מטייל לאורך הקלויז.
מסלסל הוא בעצמו שהוא בן לאותה אומה, שבחר בה הקדוש-ברוך-הוא ונתן לה ארץ מקודשת ומופרשת בעשר קדושות.
הוא התכסה בעשן מקטרתו. שכח את האברכים ואת הכול, משיג הוא השגות. אפילו זמן מנחה שכח.
וזהו אחד ממנהגי ר' מוטיל הקבועים אצלו. כשהוא מסב בחבורת אברכים במתיבתא דפגרא, אינו מסב אלא סמוך למנחה. ירא הוא, שמא יימשך ויבוא חס-ושלום לידי הוללות, ולפיכך הוא מעמיד על עצמו זמן מנחה בחינת “שוטר.”
והוא מתלהב ופוסע ומשיג השגות.
האברכים הזכירו לו: “ר' מוטיל, זכה בחלקך.”
והוא מביט תמה: “איזה חלק?”
“חלקך בפירות. לא אכלת מהם כלום.”
“לא אכלתי?” תמה ר' מוטיל ומחייך על טעותו ושכחתו.
“אבל,” מסתכל הוא בעצמו, “כבר עברה השעה.”
חושש הוא, שמא עכשיו אין זה אלא תאווה בעלמא.
ומניע הוא עליהם ביד: “כבר הגיעה שעת מנחה.”
מתביישים האברכים מלהסתכל בפירות, ומכינים את עצמם לתפילת המנחה.
הנרות שעל העמוד דולקים בצינעא ובדרך-ארץ מפני חשכת הקודש של בין השמשות בקלויז, המאפילה על המתפללים מתוך התלהבות כבושה. דומה שקשה על אותם הנרות להסתכל בפניו של ר' מוטיל, העומד כפוף ועצום-עינים לפני התיבה ומנעים ברגש ומתוך עצבות תבענית: “דאמירן בעלמא ואמרו א–מן.”
דומיה דובבת נפלה על הציבור הקטן, שעמדו כפופי-ראש ורגל ישרה ולחשו שמונה-עשרה.
רק אלקנה אברך-המשי, חתן הגביר-דמתא, התעכב בפיטום הקטורת.
והולך הוא ופוסע ממזרח למערב, מצפון לדרום ומהרהר:
“לא תהו בראה. חפץ הקדוש-ברוך-הוא, שיכירו את טובו על ידי הניצוצים הקדושים.”
“אנא בכח גדול ימינך… תתיר צרורה…”
עומד הוא קרוב לשולחן, מושיט את ידו ומאסף את הניצוצים הקדושים של שיורי ר' מוטיל לתוך כיסונו.
ר' שמאי הזקן ישב במסיבת אברכים ואנשי-שלומו בקלויז והמתיק את יום-הזכרון הראשון לפטירת “זצ”ל" בצנצנת יי“ש ששתו לחיי שליט”א.
השתקע ר' שמאי הזקן בזכרונות, ובלבו התלקחו געגועים לזצ“ל. נתקלו הגעגועים באמונתו ואהבתו לשליט”א, והצטרפו אלו ואלו לאש קודחת, שהלהיבה את פניו ואת מצחו הרחב. עיניו תעו והבהיקו בעולמות אחרים, עולמות שעברו, וחיוך יצא מעולמו הפנימי, אותו החיוך היהודי, המזוג מתמציתם של עצב ושמחה, עבר על שפתיו והאיר את פניו באור הגנוז.
פתח ואמר: “אשרי שזכיתי לפחות להיות באותו מעמד.”
בני החבורה זקפו את עיניהם בהמספר הלוהט. גדליה המלמד, שהיה יושב קבוע בסוף השולחן והיה נכוה תמיד מאור עיניו של חסיד זקן זה, הפקיר את מבטי עיניו לתוך חללו של הקלויז, והכין את אזנו הימנית כלפי המסיח.
“בעיקרו של דבר כבר הרגשנו אז, שקרוב יום הפטירה, אלא שלא יכולנו להאמין בדבר. אדרבה, איך יכולים היינו להאמין? ידענו, שלפי שעה אין לצדיק זה בן שיהיה ראוי למלא מקומו. להאמין באפשרות פטירתו ז”ל, ביתמות שלנו – זה היה למעלה מכוח-אנוש."
מתאנחים בני החבורה מתוך דבקות. גדליה מלמד מסתכן בנפשו ושואל:
“ומהיכן הרגשתם בדבר?”
חיוכו של הזקן מתרחב עד לכדי צחוק-מר:
“מהיכן הרגשנו? יכול היה אפילו תינוק להרגיש בדבר. ובשבת הסמוכה נכנסו אליו יחידי-סגולה, ובתוכם היה גם ר' שמחה הישיש, והוא ז”ל שוכב במיטתו. פתח ואמר: 'מי איכא דשמיע ליה פירוש המאמר ‘עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים?’
נעשינו אילמים.
פתח ואמר: ‘שמחה, כמה בנים זכית להעמיד?’
מרתת ר' שמחה ועונה: ‘תשעה בלי עין-הרע.’
‘וכמה מהם בני תורה?’
‘שלושה,’ הוא עונה מתוך רעדה.
‘וכמה יהודים שומעים תורה שלי?’
מסתכלים אנו.
‘וכשאותם היהודים שלי חוזרים לביתם, לכמה יהודים הם משמיעים את תורתי? הוו יודעים, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים. ורבים-רבים תולדותיהם, אין עין-הרע יכולה לשלוט בהם.’
מסתכלים היינו ומחרישים.
התחיל ז"ל אומר תורה על הפסוק ‘ולא קם כמשה,’ וגילה בו רזין דרזין. אשרי שזכיתי לשמוע.
‘חושבים העולם,’ אמר בפי קדשו, ‘שזה נאמר לשבחו של משה. אבל באמת זה אינו אלא קטרוג. מידת הדין, כביכול, צווחה ואמרה: ולא קם כמשה, עלוב הוא צדיק זה, שלא הספיק בדורו להעמיד אדם כמותו. זה אינו כלל צדיק הדור. זהו בחינת הסריסים, שניבא עליהם ישעיה, ושאינם נוחלים את עולמם אלא בשכר שמירת שבת, כמאמר הכתוב. אומר אני לכם, שקטרוג גדול היה פסוק זה על משה רבנו עליו-השלום. מה עשה? הקדים ונתן מהודו על יהושע. ומידת הרחמים מעידה ואומרת: ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו. ידיו ממש, עליו ממש.’
עומדים אנו ושומעים.
‘וכך אתה מוצא באליהו – מכיון שהגיע יומו לעלות בסערה השמימה, עמדה רוח פסקנית לפני כסא הכבוד וקטרגה: כלום ראוי זה לאותו דבר? כלום הקים אחריו אדם כמותו? מה עשה אליהו? עמד והשפיע על אלישע פי שנים ברוחו.’
אנו תמהים ומחרישים.
התחיל אומר תורה על מאמר ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו’:
‘ולכל דור ודור יש צדיקו שלו. אילו היה יפתח בדורו של שמואל או שמואל בדורו של יפתח, לא היו צדיקים כלל, אלא היו יהודים כשרים ולא יותר, מפני שכל דור ודור צריך לעבודה מיוחדת ותיקון מיוחד, שאין צדיק אחר ראוי לו.’
וסיים בפטירתו של רבנו הקדוש:
‘רבנו הקדוש ציווה לתלמידיו: אל תספידוני בעיירות. כל העולם הם קרוביו של צדיק הדור, ניצוצים של נשמתו. חייבים היו כל העולם בהספדו, אלא שבעיקרו של דבר לא מת כלל בשבילם. החלק שיש להם בו קיים לעד. יעקב לא מת. תורתו של רבנו הקדוש לא כבתה חס-ושלום. מי שמספיד אותו, הרי זה בחינת עבודה זרה, עבודת הגוף. ולא עוד אלא שנכשל בבחינת כפירה, רחמנא-ליצלן. והדברים עתיקים.’
ואנו שומעים ומסתכלים אהדדי, והלב דופק, דופק. מרגיש הלב דברים שאין הפה רוצה לגלותם, ובאים אנו לידי עצבות, ועל דבר זה היה הוא ז"ל מקפיד מאד. הוא היה אומר: ‘משיח לא יבוא אלא מתוך שמחה ומוחין דגדלות.’
ומה היה לנו לעשות? הזדיינו באמונה ובטחון וחכינו.
למחר, בשעת תפילת שחרית בקלויז, נפל ספר מן הדיוטה העליונה שבארון על הקרקע. הרגשנו בדבר ונכנסנו אל ההיכל.
מעולם לא ראיתי צורה יפה כמו שראיתי עליו אז, ממש קרן אור פניו.
רמז ז"ל לר' שמחה: ‘השעון שעל הקיר ממהר ללכת. העמידהו לחמש מינוטין.’
יכול אני להעיד בשבועה, שגם החמה עמדה באותן חמש מינוטין.
מרגישים היינו, כולנו הרגשנו, שהכול עומד, הכול פוסק, הכול ממתין, התבינו? זהו מה שאין הפה יכול לדבר, אבל מרגישים היינו…
קרב לפניו ר' שמחה, התחיל בוכה:
‘רבנו, על מי אתה עוזבנו?’
התגלה חיוך על פניו הקדושים, שלא יכולנו לעמוד בו, ממש משיכה עשה בנו. אסף אותנו, כביכול, ל’קיבוץ אחד' ומסר אותנו למי שמסר.
פתח ואמר:
‘הרבה שמשות ברא הקדוש ברוך-הוא בעולמו. מעולם לא שאלו הצמחים: לאיזה מהם נציית ונגדל לאורו? העיקר הוא אחדות ושלום. כשיהיו ביניכם אחדות ושלום, תרגשנה נשמותיכם לאיזה שורש הן שייכות, ושמה תפנו, אבל זכרו, העיקר אחדות ושלום.’
סיים ואמר: ‘אדוני עוז לעמו יתן, אדוני יברך את עמו בשלום.’
מיד התחיל השעון תוכף בדפיקותיו מאליו. כמדומה, שאלה היו דפיקות אחרות, חדשות לגמרי.
הרגשנו מה שנעשה ברגע זה ולא נועזנו להביט ‘שמה.’
קשה נעשתה עלינו העמידה. הרגשנו בחוש דחקות, דחקות נשמות וניצוצין. תיקון באו לבקש, ולפי שעה גרמו דחקות.
זהו שוב מה שאין הפה יכול להגיד.
התחלחלנו ויצאנו.
נצחו האראלים את המצוקים ונתרוקן ארון הקודש."
נשתתק ר' שמאי, והחבורה השתקעה בעצבות מתוך געגועים. התחיל כל אחד מזמר בחשאי וביחידות קטע של ניגון. זה לא היה ניגון סתם: זה היה בחינת ביטוי נפשי בשעה שהלב מלא מחשבות רבות ונשגבות מכפי ה“כלים,” עד שאתה צריך לשאוב מהם קצת.
התחיל גדליה מלמד מתנועע לכאן ולכאן, מה שהיה אצלו סימן קבוע, שיש לו להשמיע איזה דיבורים שאינו מוצא את עצמו כדאי לאמרם בפני מי שגדול ממנו, אלא שהדיבורים מחנקים לו בגרונו, מעיקים על לבו, מוכרח הוא לאמרם.
הוא התחיל בחשאי ובחטיפה:
"הריני זוכר גם כן אותו היום, אלא שלא זכיתי להיות שם. בבית אבא ישבתי. וכשהגיעה הבשורה לכאן, קרענו קריעה, כדין, וישבנו לקרקע. אז היה ר' מוטיל, עליו-השלום, עוד בחיים.
אדם גדול היה ר' מוטיל. נכנס ר' מוטיל לבית אבא ומצאו יושב אבל ובוכה. גער בו:
‘ריקא, למה אתה יושב?’
התחיל אבא אומר: ‘מה אתה סח? צדיק הדור. יתומים היינו.’
גער בו שוב: ‘שטיא, אין הדור נשאר בלי צדיק אפילו לרגע. קומה ונסעה. החפצים שלי כבר צרורים.’
‘להיכן?’ שאל אבא.
‘להיכן? לצדיק הדור לאחיו שליט“א של זצ”ל.’"
נשתתקה החבורה לרגע אחד. שוב התחילו מוציאים קטעי ניגונים, ביטויי-הנפש. התגברו הקטעים הלוך והתגבר, התחילו מתלכדים, מצטרפים, מתמזגים, והתגלגלו לניגון של חסידים אחד מושך, מצרף ומעלה, ניגון שיש בו קושיא ותירוץ. הקושיא שבו חזקה, מכריעה, נוקבת ויורדת, ואינה מקבלת שום פשרות. אלא שהתירוץ שבו מפייס, מבליע, מוותר, מעין “כבשי דרחמנא, אין להרהר.”
ומתגבר הניגון ומהבהבות הנשמות.
יש בו מעין לוויה ל“זיו שפנה” וקבלת-פנים של “זיו חדש.” זוהי בחינת שבת-נחמו שחלה סמוך לתשעה באב.
ומתגבר הניגון, ומזדקרות הנשמות ומניעות את הגופים.
יד על-שכם, יד על-שכם, חינגא עושים בני החבורה, רוקדים הם ומנגנים בנפש:
קומה ונסעה, קומה ונסעה קדימה ונס-עה.
ועצמות יבשות יכול ניגון זה לעורר.
חיים סופר והירש-יעקיל מלמד יצאו שניהם בערב-שבת-קודש מתוך המרחץ עסוקים בשיחה משל הוויות העולם.
“ועל אודות שמחיי1 לא שמעת כלום?” עוצר הירש-יעקיל בלכתו ושואל, “רעידת הארץ שלא היתה עוד כמוה.”
“גוזמא קא נקיט,” מסנן חיים סופר מתוך שפתיו, “אין לך אסון שלא היה כבר דוגמתו בעולם.”
“אנשים לאלפים נקברו חיים.”
“האי מאי? הרי קרח בשעתו.”
“מספרים, שאחר כך ירד גשם של טיט ואבנים.”
“כלום חידשת? ולמאי – אבני אלגביש?”
“כל הפבריקאות נהרסו, הרבה עניים נהרגו, נשרפו נבלעו.”
“מה צורך יש בהם, אחר שהפבריקאות נהרסו?”
“אבל עוד נשאר הרבה. והא ראיה, מאספים נדבות.”
חיים סופר התחיל מביט לצדדים. ניכר היה, שהוא חפץ לענות לחברו דבר מה, אך נאנח ושתק.
“מספרים שה’גזטין' כותבים, שכל זה בא בסיבת איזה וולקן.”
“וולקן? מהיכן ירק זה חי?”
“וולקן הוא מין דבר, שפולט מתוכו אש. בלי ספק הוא גם בולע אש. כלל גדול הוא: כל מי שפולט, בידוע שהוא בולע, ובולע יותר ממה שפולט. הצד השווה שבהם הוא, שבשבילם רועדת הארץ.”
חיים סופר התאפק בכל העת ההיא מהמשיך בשיחה, מפני שלא יכול לדבר בענין זה, בלי הזכיר שם שמים, מה שלא יכול לעשות, מפני שלא רחץ את ידיו מרוח טומאה השורה במרחץ. אבל כששמע את הדברים האחרונים, לא יכול עוד לכבוש את רוחו. הוא התחיל מביט לצדדים למצוא איזה פתח פתוח להיכנס שמה ולנקות ידיו. מצא ונכנס.
הלז, עסוק בשיחתו, הלך כרוך אחריו. שניהם נכנסו לבית, לא ברכו את בעל הבית בברכת היום, לא דברו עם איש. כלום לברך או לדבר נכנסו? הם קרבו אל הכיור, רחצו את ידיהם שלוש פעמים בסירוגין, הסתפגו, ברכו “אשר-יצר” – ויצאו.
“כמדומה לי שלאו בר אוריין אתה,” התחיל חיים סופר מדבר ברתיחה, אך אדם גס ועם-הארץ פשוט, כלום אינך יודע, רעידת הארץ בשל מה היא? כתוב הדבר מפורש: ‘המביט לארץ ותרעד’ – והוא מתפלסף וחוקר ובודה לו מין בריה של וולקן."
“אבל הם מביאים ראיה: אש, גשם של אפר.”
“חה, חה,” צוחק חיים סופר בהיתולים, השוטים הללו, מכיון שהם חפצים להתפקר, הם יוצאים ותולים את עצמם באילני סרק ומביאים ראיות של הבאי. אש וגשם של אפר. אטו משום הא? וכי יעלה על הדעת, למשל, לומר שהצפרדעים באו על פרעה, מפני שקודם להן היה דם, או שהדבר בא מחמת הערוב? וכי מה ענין זה לזה? היתה שם אש – אדרבה, זהו עוד סימן אחד יותר ל’המביט לארץ,' שהוא, כביכול, כולו אש."
הלה הרכין לו בראשו והצדיק על עצמו את הדין.
“מספרים שנפתחו שם מקורות של נפט באורך ארבעה עשר מיל וברוחב ארבעה. אני אומר לך, שאוצרות קורח יש פה. צא וחשוב, כמה יש במקורות הללו ליטראות נפט כאלה, שזוגתי וזוגתך משלמות בעדן שתי קופיקות. זה יהיה עסק מבורך לעשירים.”
“בוודאי. ואתה אם תדקדק בדבר, תראה בזה ממש אצבע אלהים, מפני שלכאורה כל הדבר הוא למותר. חפץ היה הקדוש-ברוך-הוא לפייס את בעלי הנזק ולהחזיר להם את נזקם, הלא יכול היה להחזיר לכל אחד ואחד את נזקו בנפט, בלחם, בכסף או באיזה דבר אחר, ולא היו צריכים לטרוח ולאסוף נדבות; אבל מפני שהדור אינו זכאי, חפץ הקדוש-ברוך-הוא לצער במקצת את העניים הניזוקים, שיהיה להם עלבון בדבר לקבל נדבות, וגם להטריח את העשירים, שיאספו ויתנו נדבות. ואתה אל תחשוב בלבך, שהנתינה היא דבר קל. קשה הנתינה על האדם, מפני שהיצר מעכב. ומה עשה הקדוש-ברוך-הוא? פתח מקורות נפט לעשירים, שירוויחו ויתנו לעניים בבחינת נדבה. והכל מקבלים את שלהם גם בשכר וגם בעונש. התבין?”
הלז קימט את מצחו, העמיד אצבע על צדעו מהתפלאות, הודה לחבירו על דבריו ובאחרונה פתח וקרא מתוך רגש:
“כבשי דרחמנא! כבשי דרחמנא!”
-
כנראה שיבוש השם שנחיי בפי חובשי בית–המדרש. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.