![יוסף אופטושו [2025]](/assets/thumb/placeholder_man.jpg)
נאֶש הפסיק כתיבתו. הניח את העט, הסיט מעליו את גליוני־הניר הכתובים, ונסמך בגבו אל דופן־הכסא. מבטו נגרר מעל שולחן־הכתיבה, שעליו היה מונח שבועון, שלא נפתח עדיין. כמאליהן קרעו האצבעות את סרט־העטיפה, עלעלו את העתון. עיניו הלאות קראו את התיבה: שמד. היתה זו כותרת, באותיות גדולות יותר, על גבי מאמר. השם גופו הדיד את ליאותו של נאש. מנוחתו נתדנדה. עיניו דהרו על גבי השורות, ומוחו נתקעו בו ספרוֹת:
“– – – בהונגריה מצויים כשלושים עד ארבעים אלפי־משומדים… בסלוואקיה – חמשת־ששת אלפי משומדים… בפּראַג… בוינה… (משומדים הרבה כל־כך…) משומד, ההולך בעצמו לבית־יראתם, שולח את בנו להסתדרות־נוער חלוצית…”
נאש הניח את השבועון והתרומם. התחיל משוטט על פני החדר, משוטט רצוא ושוב. תוך שיטוטו התחילו ידיו מתנועעות, כלפי מעלה כלפי מטה, ככפות מאזנים תלויים, שעליהם מוטלים קיומם של ישראל וכלייתם של ישראל.
“האמנם אנו כלים והולכים?”
החדר, שבו שוטט נאש, נעשה לו פתאום צר. נכנס לחדר־האוכל. מחדר־האוכל נמשך, עם הפרוזדור הצר, הארוך, אל המטבח. ומן המטבח – חזר לחדר־הכתיבה. עמדה בהם דממה. מחוצה לנאש לא היתה שם נפש. בנו־יחידו של נאש, נשוי, היושב הרחק מניו־יורק, מבטיח לו לאָב במכתביו, כי הוא וילדיו יעמדו ביהדותם. אשתו של נאש הלכה למיטינג, שבו מתכוונים לפתוח בניו־יורק בית ספר “פארוקיאל” ביידיש.
והוא, נאש עצמו??
הוא משוטט על פני החדרים עשר דקות, עשרים דקה, משוטט מחצית־שעה. תוך שיטוטו נתרווחו הקירות, נתרומם הגג. מתנשב רוח קר, עוקצני. השמים – מעוננים – שמים, שאינם מבטיחים כל עזרה. מאחוריו – בית־עולם; מעליו – שמים מעוננים.
האמנם אנו כלים והולכים?
נאש ניצב, בעצם־שיטוטו, ליד ארון־הספרים. הוציא ספר, עילעל, ריפרף. עיניו חטפו מכיתות דברים וקיפחום תוך חטיפתם, ואצבעותיו הוסיפו לדפדף, עיניו החריבו ישובים שלימים, עקרו יערות על שרשיהם, שיירו חורבות ובתי־עלמין. יחיד – רבי חייא אלדאודי – הציל את שירי ר' יהודה הלוי; יחיד אחר הציל את שירי ר' משה בן עזרא; שלישי – את שירי ר' שלמה בן־גבירול. שלושת היחידים – יהודים משורינים – נצרו לנו בכל זאת את תקופת־הזהב, תקופת־ספרד. שלושה יחידים בלבד – שלושה יהודים משורינים בלבד…
דיים שלושה צדיקים להציל תקופה… ומה נשאר?
“האמנם אנו כלים והולכים?”
הרעיון בלבד פיזר את העננים, חזר וציפף את הקירות ורוחו של נאש נתרווחה יותר. ומשחזר וישב אל שולחן־הכתיבה, נשמע צלצול בדלת. כדי רגע שקל בדעתו – לפתוח, או לא לפתוח. ברגיל, מישהו בא אצלו, הוא מקדים ומטלפן. וכאן אפשר יתפרץ מי אליו ויבזבז זמנו של נאש, כשהוא עומד לכתוב. מצילת־החשמל חזרה ונצטלצלה. ועד מהרה – בפעם השלישית. הצלצול הרים את נאש מעל כסאו. כמעט שרץ אל הדלת ושאל:
“מי שם?”
“מאנשי־שלומנו, פתח.”
בפתח עמדו פנים, שהיו מוכרות לו לנאש. אולם נאש לא תפס, בהשקפה ראשונה, מי הוא. הפנים, על לסתותיהם המלאות, חייכו. ולא כך הפנים, כשם שחייכו העינים הזעירות, שכאילו אמרו:
“נו, נראה באמת, אם תנחש מי אנוכי?”
וכשפלט נאש: “מוריס? מה מעשיך מוריס?” – נהנתה הברייה ואמרה:
“הידעת, מיסטר נאש, כמה זמן לא התראינו?”
“שתים־עשרה שנה?”
“בהן שלי, ניחשת” – נכנסה הברייה אל הפרוזדור, ונאש סגר את הדלת.
האורח התפשט את מעילו. וקודם שהספיק נאש ליטול את המעיל, הוציאה הברייה מכיס־שחיה קוֹלב אוֹטוֹמאַטי, שנפתח בנֶקש. תלה בעצמו בזריזות את המעיל, והלך מרוצה אחרי נאש. נאש לא ערב לו הביקור. מוֹריס מילנר, שאֵר רחוק של אשתו, לא היה חביב עליו. וכשישב מוריס בנוח בכסא המרופד ולא ידע היכן יניח ידיו הגדולות, אמר נאש:
“על שום־מה לא טילפנת, כי תבוא? הרי אפשר היה, שלא תמצאני?”
“הייתי לא הרחק מזה” – העביר את עצמו מן הכסא המרופד לכסא פשוט, שעמד קרוב יותר אל נאש – “עלה בדעתי, כי ראוי ליכנס מיד אל נאש, ולטכס עמו עצה. והיכן דוֹבָּה? אין היא בבית?”
נאש ניענע בראשו, כי אשתו אינה בבית. רצה להפטר עד־מהרה מן האורח, ושאל:
“ומה עצה אתה מבקש לטכס עמי?”
“בענין הצעירה בבנותי, בענין באֶסי. זכורה היא לך?”
“לאו.”
“לפני חודש מלאו לה שבע־עשרה שנה. נערה נאה, קוֹמנית. בהצצה ראשונה אתה אומר בת־תשע־עשרה, בת־עשרים היא. ולמדה עד עתה יפה־יפה. בבת אחת – היא ממאנת לגמור חוק־האַי־סקוּל. וכדי גמר אין לה אלא שנה אחת בלבד. אני מדבר דברי־כיבושים, אני מדבר דברי תרעומת, אין מועיל. כבר אני בא בטענות לאסתר: “הרי אֵם את, דַבּרי את אליה.” אומרת לי אסתר, כי באסי בלבלה לעצמה את ראשה בבחור.”
“ואתה מכיר את הבחור?” – שאל אותו נאש.
“האם אני מכיר את הבחור?” – נשתפכו עיניו הזעירות לתוך לסתותיו השמנות – “הרי מילדותה גדלה עם פראדי. הרי אנו גרים דלת־מול־דלת. זה חמש־עשרה שנה, שאנו שכנים.”
“ואותו פראדי” – שאל נאש – “הוא בחור הגון? מה מעשיו?”
“גמר לימודי־ביזנאס־סקוּל, ועובד בבנק.”
“הרי טוב.”
“ודאי ניתן לומר הרי טוב” – שיכּך מוריס את דיבורו – “אלא הצרה היא, שפראדי אינו יהודי.”
“מה, שייגץ?” – משך נאש, בעיווי־פנים, את כתפו, כאילו הכוו אותו – “באת אצלי לשאול עצה, מה תעשה, מה תעשה? אבא־אמא חייבים שלא להתיר כזאת… מעט יהודים מצויים כאן, שרודפים אחרי גוי, אחרי שייגץ?”
“גוי, שייגץ” – ניטפשו פניו השמנות של מוריס – “פראדי הוא שייגץ, כשם שבאסי שלי היא שיקצה!… ילדים, ילדים טובים, הרי גדלו אצלי בביתי… מה שייגץ הוא פראדי ועליך, מיסטר נאש, אני תמיה. הרי אתה מדבר, כדרך שהיה מדבר סבּי, אָבי… וכסבור הייתי היפוכו של דבר – נאש, סופר, איש־העולם, יאמר: ‘מוריס, שלח אלי את הילדים, אדבר עמהם דברי כיבושים, אולי פראדי כזה יתגייר’. ואתה, מיסטר נאש ‘גוי, שייגץ…’”
נאש צחק:
“כן, מוריס מילנר ניחשת, אני מדבר כדרך שהיה מדבר סבך, אביך. ואין הבדל אלא בכך, שאילו היה בא יהודי אל סבך, ואולי אף אל אביך, לקבל הכשר, כי בתו תינשא לגוי, היה סבך מגלגל יהודי כזה מעל כל המדרגות.”
“כך דוקא” – עמד מוריס על רגליו.
“כך, מוריס, כך” – ליווה אותו נאש במבטו בלבד.
מוריס מילנר לבש את המעיל, קיפל את הקולב האוטומאטי ובנקש סגר את הדלת אחריו.
נאש חזר וישב אל שולחן־הכתיבה. הסדיר את גליוני־הנייר הכתובים, והירהר, כי כל שהאילן איתן יותר ומסועף, כן תרבה שלכתו באחרית־סתיו, בהסתער רוחות וסופות.
(1943)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.