רקע
יוסף אופטושו [2025]
פרזידנט סמיט
יוסף אופטושו [2025]
תרגום: דב סדן (מיידיש)

היום יום־ראשון בשבת שלפני ראש השנה.

רכבת־הבזק, ניו־יורק־שיקאגו, באה בדהרה, כמותה כשד, בשריקה, בנשיפה. הנוסעים התחילו נִזְרים מתוך הקרונות. קצתם הפליגו ליציאה, אחרים ניצבו על עמדם. מתוך הקרון האחרון יצא ר' יוסל חזן, בעל־קומה, זקנו מגודל, שחור, שקצותיו כבר האפירו, ובמגבעת רבנים. הוא נסע לעבור לפני התיבה, בימים הנוראים, אל בני־עירו, אל אנשי־מלאווה. ר' יוסל העמיד את המזוודה, שהחזיקה בידו, והתחיל תר סביבו, חיפש בעיניו את משלחת־בית־הכנסת “אנשי־מלאווה”, שהוצרכה להמתין לו. באמת, היסס ר' יוסל, אם יסע לשיקאגו. יותר משהיה חזן משורר, היה “אומר”. יתר־על־כן חסיד ירא־שמים. וכאן נסיעה רחוקה כל־כך. אולם בני־עירו דחקו בו, הפריזו מאה ועוד מאה. האשה, הילדים התערבו – “סע יוסל, סע אבא” – ונסע. והיכן הם היהודים, שהוצרכו להמתין לו?

גבאי־בית־הכנסת “אנשי מלאווה”, ברל חייט וברוך קצב, הבחינו ביהודי בעל־הזקן וננערו:

“כנראה זה הוא.”

“באמת נראה כך.”

ברוך קצב, שרחבו יתר על גבהו, הפליג לצד ר' יוסל. בידו־ימין תקע לו “שלום עליכם” ובידו־שמאל נטל מידו את המזוודה. ברל חייט החרה אחריו:

“מיד הכרתיכם, ר' יוסל.”

“וגם אני אותך” – תקע לו החזן יד רכה, חמה – “הרי ברל אתה? האם לא שוררת לפנים אצלי, ימים נוראים, במלאווה?”

“אתם זוכרים, ר' יוסל” – נהנה ברל חייט.

מכוניתו של ברוך עמדה בסימטה צדדית, אפלה. ברוך ישב אל ההגה, ומשנכנסו החזן וברל, הגיפו את הדלתית אחריהם, הודיע ברוך קצב:

“אנו נוסעים ישר לבית־הכנסת.”

“לבית־הכנסת?” – תמה ר' יוסל.

“בני־עירנו מחכים לכם.”

המכונית התגלגלה דרך רחובות וסימטאות, התרוממה במעלה־הר, נישאה במורד־הר, הידסה וחזרה והתגלגלה. החזן לא ידע למי יענה תחילה – לברוך או לברל? שניהם המטירו עליו שאלות, שאלו וחזרו ושאלו לקרובים, לבני־עיר שישבו בניו־יורק, ומשעמדה דממת־רגע נשם החזן נשימת־בינתיים ושאל:

“האם הפרזידנט שלכם, מאכס סמיט, בן־מלאווה? הריני מכיר, כמדומה, את כל מלאווה כולה, ושם כזה אינו זכור לי.”

שני הגבאים נצחקו.

“ודאי בן־מלאווה”– הדהיר הקצב את המכונית – “משהתחיל מעשיר, החליף את שמו. אגיד לכם מיד, ר' יוסל, מי הוא הפרזידנט שלנו מביתו. הוא כבר יושב פה הרבה, למעלה מארבעים שנה. את אביו ודאי הכרתם, את חצקל האדום עם התוכי.”

“חצקל קאַטאַרנאַזש? זה עם תיבת־הזימרה?”

“אַי, אַי, ר' יוסל זוכר” – כבש ברל חייט משמחה את ראשו בכפיו – “באמת היו קורין לו כך.”

“הפרזידנט שלנו, מאכס סמיט, הוא בנו בכורו של חַצקל” – המשיך הקצב את שלו – “הוא עשיר כקורח, יש לו עסק־נעליים, בנו דוקטור, חתנו דוקטור. אולם כשהוא נשאל, מי הוא מביתו, הוא עושה את עצמו פּגר. אין הוא יודע, אין הוא בן־מלאווה לחלוטין. מוצאו מכפר מועט הסמוך למלאווה. נבלה כזאת, בוש באביו, בוש ביחוס־אָביו. ואתם, ר' יוסל, אם אין אתם רוצים לקלקל, למען השם, אל תזכירו לו דבר. אין אתם מכירים אותו, אין הוא מכיר אתכם – אתם זרים. זולת זאת מאכס בחור טוב. נגיסה, לגימה והעיקר – כיסו פתוח תמיד. צריך לעזור לו ל’אחא' ירוד – מאכס אינו מסרב לעולם.”

שתי המנורות במבואי־בית־הכנסת צרמו את העיניים. החזן לא זכר, מתי יצא מן המכונית, מתי נכנס אל בית־הכנסת. כל פנייה שפנה – פנים מוכרות, שראם בנערותו, שראם בבחרותו; הפנים חייכו כנגדו: “ר' יוסל דילן, החזן דילן”. חסל ניו־יורק, חסל שיקאַגוֹ. החזן ראה לפניו את בתי־החומה שבשוק, את הבתים הקטנים המחופים ציפחה, המחופים רעפים, קש. ראה את הרחוב הווארשאי, את הרחוב הפלוֹצקאי, את סימטת־בית־הכנסת. כל מלאַווה קמה בו לתחיה, דיברה מקרבו, חיתה במאות העיניים, עיניים כהות, עיניים אוֹרוֹת, שצפו אל החזן, בלעו כל דיבור שלו, התענגו ושרו את פרקי־תפילות־ימים־נוראים, שיותר משהיו לו לר' יוסל דבר־זימרה, היו לו דבר־“אמירה”. ור' יוסל גופו? כל זוג־עיניים לא זו בלבד מוּכּר יפה־יפה, אלא שהיה לו שם, היה לו כּינוי. הנה משה שקוֹפּ (סוסה), הנה פנחס אוֹגר (רכש) והנה וולף פאואר (בוּר)… ידים לעשרות התרוממו במחיאות, נמשכו אל ר' יוסל:

“הוא־הוא ר' יוסל שמלפנים!”

“‘אמירתו’ סוכּר־למתוק!”

“טוב! טוב!”

“מה פירוש טוב?”

“כל מלה שפתיים תישַק.”

ברוך קצב דחק עצמו במרפקיו בין הקהל, פינה דרך לפרזידנט, שהיה גבוה ורחב מן החזן בעל־הקומה. הקצב הציגו:

“מי אתם, אין אני יודע” – פשט הפרזידנט את ידו לחזן – “אני עצמי איני בן־מלאַווה, אבל להתפלל אתה יודעים. זה היה טוב, טוב במאד. עתה ניסע למסעדה, כשרה, נטעם קמעה.”

מסביב לפרזידנט התחילו מהלכים משרתים, נגררו אחריו, כשומרי־ראש.

במסעדה, שבה נערך שולחן, הושיבו את הפרזידנט ואת זוגתו בראש. מימינו של הפרזידנט – את החזן, משמאלו – את ברל קצב. עם הסעודה, משלגמו כמה כוסיות יין־שרוף, גילגלו בה במלאַווה. – נזכרו דברים, שנשמעו מפי אבות, מפי סבים וסבי־סבים. הפרזידנט בלבד שתק. בשעה שתים־עשרה־בערך, אמרה האשה לבעלה:

“כבר חצות־לילה, מאכס.”

“אז מה?”

“הילדים מחכים לנו.”

“יחכו, היחסנים, הדוקטורים שלי.”

“אני עייפה.”

“לכי, מי מעכב בידך? דברי־החכמה, שאני שומע מפיך כל ימי־החיים, לא אשמע הפעם” – אמר הפרזידנט בקול – “מרבה נכסי במה שתלך, לכי, לכי!”

“מאכס, כבר לגמת לגימה יתירה?” – ביקש ברוך קצב לפייסו בדברי־כיבושים.

“אתה, ברוך פושט־עורות, אתה בלום פיך!” – צחק הפרזידנט במבוסם – “בני, הדוקטורים מתבישים בו באביהם, במאכס סמיט, אולם אתה, ברוך, יחסן אתה כמוך כמוני. הזוכר אתה, ברוך, כשהיינו, במלאַווה, מחזרים יחדיו אחרי שיקצות?”

קהל־המסובים צחקו. הפרזידנט גחן על החזן, ליחש מה באזנו, שהכל שמעו:

“חזן דמלאווה, לא אוכל עוד החרש, לא אוכל. גם אני בן מלאווה. הריני זוכר אתכם והריני זוכר את אביכם, החזן הזקן דמלאווה. הנה זה עתה הזכרתם את סימטת־בית־הכנסת. שם נולדתי. את אבי הכרתם יפה־יפה. מי במלאווה ולא הכיר את חצקל האדום? חצקל קאַטארנאַזש עם התוכי? הכרת אותו, הה?” – עבר הפרזידנט ללשון אתה – “מה לך מחריש?”

“ודאי שהכרתיו” – נבוך ר' יוסל.

“ודע, כי אף שאבי היתה לו פרנסה כַּלביית, היה יהודי תם וירא, שהיה בוכה כל יום־הכפורים כולו, ואני, מאכס, בן כּלביי שכזה, מתבייש בו באבא. מהיום – לא אוסיף עוד, חזן־דמלאַווה, לא אוסיף עוד” – הפך את פניו אל בני עירו – “שומעים אתם, בני־עירי, גם אני יליד־מלאווה, הנני בנו־בכורו של חצקל האדום, שמי מאַנֶס, לא מאכס. מה לכם שותקים, בני עירי, תתענגו על חשבוני! יין, יין שרוף, כאוות נפשכם על חשבוני! – האַי, היכן הוא, בעל־המסעדה? ואני מבטיחכם, ר' יוסל, בלי נדר, השתא בראש־השנה, ביום־כיפור, לא תזוז רגלי מבית־הכנסת. אתם מאמינים לי?”

“אני מאמין לך, מאַנס, אני מאמין לך” – לא ידע ר' יוסל מה יעשה ואמר: – “בגלל זאת בלבד כדאי היה שאבוא לימים־נוראים לשיקאַגוֹ. בגלל זאת בלבד, מאֶכּס, נזכה אנו, בני־מלאווה, בתפילתנו לשנה טוֹבה.”


(1930)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!