בגן הבוטאני נתקעקע עוֹרב. עד מהרה הצריח מחנה שלם, ונפלה אימה מוזרת. בבת־אחת חזרה הדממה כשהיתה – דממה כל־כך, שנשמע בוֹאו של הערב, לרבות הירח במולדו.
ביטי התעוררה.
בחדר־השינה הציצו שמי־דצמבר – כחולים, ריקים; והגן הבוטאני – מושלג, ערום.
ביטי נשארה שוכבת על הספה. ידיה תחת לראשה, רגליה משולבות, ומוחה יגע לחזור ולצוד את מכיתות־האור שנגררו יומם על גבי הריצפה המדונגת, על גבי הקירות, שיחקו שחוק־המחבואים. חסרה היתה את המעבר בין יום לערב, כאילו פסחה עליו תוך תנופתה.
ביטי חיפשה את המעבר בעינים עצומות, לא מצאתוּ, והתרעמה. התרעומת סופה עצבות ־ עצבותו העמוקה של אדם, שעבר את מפתן שנות השלושים. ביטי לא איכפת לה עתה כלום – לא קולומביה, שבה למדה קורסים בפילוסופיה, לא האקדמיה שבה למדה ציור וכיור, ואפילו לא בעלה על בתיו, על משטחי־קרקעותיו, על האהבה אליה.
ואם היא שרויה שמונה שנים עם בעלה, קשורה בו, מתגעגעת עליו בצאתו למסעיו, מה? מה תעשה בצעקה, השוכנת בקרבה, כחטוטרת, תובעת יומם, תובעת לילה, טוענת, על שום־מה, היא, ביטי, בשנת השלושים אינה עדיין אֵם?
בולמוס־האמהות ייבב עתה מכל אֵבר ואבר של ביטי, שינן לה, כי דור אחר דור, עינו בני קארו את גופם, גמלוהו מאכילה; טרחו שגופם יהא דק וכפיף כחץ, והגוף, קל כל כך, אוורירי כל־כך, שׂחק על הרוח, שׂחק על הסער, ונישא מארץ לארץ. אבי־זקן־זקנה של ביטי – נינו של ר' יוסף קארו – הביאוהו יהודים לפולין. אבי־זקנה, ר' שלמה קאַרו, היה רב בקראקא. זקנה – ד"ר מוֹריס קאַרו – היה רבּינר בהיכל־של־מתקנים. אביה של ביטי – סוציאַליסט. והיא, ביטי? אין היא מאמינה בכלום. דורי־דורות שמשפחת קארו מחליפה את בינתה בחיים. כולם העמידו וולדות. ולענין וולדות, הרי אביה, הסוֹציאַליסט, הסכים עם רבה של קראקא, עם אבי־זקנם. “כך היה מעולם” – הבטיחו סבתות ואמהות את ביטי. וביטי? נולדה להם לאבא־אמא, אחת ויחידה. שאֵרה, יוסף, אחרון־בני־קארו, לא נשא אשה… ופתאום חסל אבי־זקן, חסל זקן, חסל אבא, חסל קארו?
לא, לא ולא!
ביטי ירדה מעל הספה. שלפה מַכבנות־שן, והצמות, הקשורות בקלוש, ירדו על כתפיה. העלתה אור וניצבה כדי רגע ליד הקיר וראשה כפוף, כאילו ציפתה למישהו. השערות השחורות, הגבות השחורות מהן, דקות, חדידות, החווירו את הפנים החיוורות־ממילא, היפות, הארכרכות, והעיניים, הכהות, מצמצו, לא יכלו שאת את אור־החשמל.
סדרה צמותיה באמצע ראשה, כאילו הפריעוה בדרכה, ובפסיעות בטוחות התנענעה על רגליה הדקות, הגמישות, ניגשה לשולחן־הטילפון. צלצלה.
“האלו, זה אתה דזשוֹ?”
“כן. מי מדבר?”
“נו, נחש מי מדבר? תבוש, דזשו! זאת ביטי, ביטי בייקאר־קארו, בת דודך שלך…”
“שמע, דזשוֹ, תיכנס היום אצלי”.
“ומי זה יהיה היום אצלך?”
“לא יהיה איש. אף מוֹרטוֹן לא יהיה. הוא בפלוֹרידה”.
“בכמה שעות עלי לבוא?”
“יהא בשמונה”.
ביטי תלתה את השפופרת, ונשארה רגע יושבת אל השולחן הקטן:
– – – מתי היה הדבר? לפני שלוש שנים, לפני חמש, לפני שמונה? דזשוֹ, או כפי שקראה לו אז יוסף, בא אל ההרים, מושבה של הורי־ביטי. מימין – אילנות טעונים שזיפים בשלים; בוֹנגאלו שגגו אדום, אפרים קצורים, שהיו מלאים שמש, פרחים, פרי. משמאל – הנהר הצר, שמימיו רדופים נאוואר סינג (לא כלום) שהשתלשל, התקפלל ובערבים החמים היה נושם בארות צוננים. הוא – בן־עשרים־וחמש; היא – בת־עשרים־ושתים. שניהם צעירים, שניהם רעבים. ובבוא עליהם הרעב, ניסו להשביעו באוֹטוֹ וויינינגר, בלוֹרנס. ופתאום כאילו הוּסר תבלול מעיניהם. שמש כל־כך, פרחים כל־כך, פרי בשל, קיץ בשל, ובאמצע – ביטי ודזשוֹ – בן־עשרים־וחמש ובת־עשרים־ושתים – שנים גרגרניות, בלא קרקעית, שאין להן שביעה עולמית.
ימים שמשיים, בשלים, ערבי־פז. ביטי היתה לה אז מלה אחת־יחידה לכל העולם כולו. והמלה היתה יוסף בכל הצירופים, שניתן לצרפם בארבע אותיות אלו. אותו קיץ היתה ביטי חושבת בקצות־האצבעות, שלא פסקו לתעות בשערותיו של יוסף, היתה חושבת בשפתיים, שהיו צמאות תמיד.
ואחר־כך?
האחים קארו – אביה של ביטי, אביו של יוסף – התנגדו לשידוך, חששו שמא יצאו מהם סהרוריים וחלושי־רוח. יתר־על־כן ספר משניות של ר' יוסף קארו עבר מורשה מילד לילד. על גבי השער נכתב באותיות רש"י נאות:
“– – – מעט באכילה, מעט בשתיה, אל תבוא לכלל כעס. אל תתימר. שמעת לשון הרע – הדק שפתיך כאבני־ריחיים. כל עוד בריאותך מתוקנת – הזהר שלא ישמשך אדם. אף העבד נברא בצלם. אין לך מצוה גדולה ממיתה על קידוש־השם”.
ביטי ידעה, כי הגעגועים העמוקים למות על קידוש־השם נולדו בו בזקן־זקנה בצפת. הרעיון נע ונד, נישא על פני העולם, כמשפחת קארו. ובית קארו לא נשתייר הימנו אלא צמד, היא ויוסף.
עד מהרה סיכסכו את ראשה של ביטי, השיאוה ברוב עושר והשידוך סופו טעות, שלא יצא ממנו אפילו סהרורי.
ויוסף?
יוסף לא נשא אשה. הוא נשאר במכללת־קולומביה, שבה עסק בניסויים בזבובים. חלם להרכיב מינים חדשים, ובכל ניסוי וניסוי הפליג, עד שהזבובים התנוונו, ופסקו להזדווג לחלוטין – – –
ביטי קמה מעל השולחן הקטן והתחילה מחליפה בגדיה.
בשעה שמונה בדיוק בא יוסף.
את העינים השחורות, את השפתים, עטרה ליאות, המצויה בהם בבני־אדם שאינם ישנים כל צרכם. השערות השחורות, הקלושות, כיסו בדוחק את הקערית בקצה־הראש.
פשטו זה לזה ידיהם, הציצו רגע זה בזה, והחרישו. ביטי השתרבבה על הספה והושיבה את האורח על ידה.
“מה בחוץ? קר? הנה תה חם”.
“מי צריך תה? נוח יותר מעט טיול. כל היום כולו ישבתי במעבדה”.
ביטי היתה עסוקה עם עצמה, לא שמעה דברי יוסף. מתחה כלפי מטה את שמלת המשי השחורה, שהגיעה בקושי עד הברכיים, ופתאום שאלה בהעוויה, כאילו דבר של חשיבות יתירה הוא:
“כמה זמן כבר לא התראינו?”
“זו השנה השניה”.
“השתנית, דזשו”.
“מה, זקנתי?”
“איני יודעת, אם זקנת, אבל אתה נראה עייף. האמנם, עבודתך קשה כל־כך?”
“ואת, ביטי, יפית” – התבונן בה יוסף אך עתה.
ביטי הזיזה לצד יוסף ספל תה. היא עצמה הניחה ברישול ידיה הלבנות, הרכות על אצבעותיהן הארכניות, על גבי פסדית־אטלס שחור, כאילו מישהו התקין עצמו לשפר ציפורניה. החרישה רגע, הרימה ידיה, שילבתן כדרך עצבות:
"הידעת, יוסף, בלילה האחרון נראה בחלומי אבינו זקננו, – והראתה באצבע על הקיר, שבו תלוי היה רבה של קראקא, ר' שלמה קארו. – זו הפעם הראשונה בחיי שהוא נראה בחלומי – התפלאתי בחלומי, שאנו יודעים להדָבר, כי התחלתי פתאום לדבר יהודית – – – הוא דאב כי עמנו תכלה המשפחה, – – – אתה – דזשוֹ נשארת רווק, ואני – אין לי בנים – – – עמנו – כך אמר – כלות ארבע מאות שנות קאַרו – – – אחר־כך התעוררתי, ושוב לא יכולתי להרדם – – – וכל היום כולו אני עצבה כל־כך, שצלצלתי אליך – – – "
“את צריכה ילד, ביטי” – יוסף ביקש לחזור בו מדבריו ולא יכול, התחיל מחפש את התה.
“גם אתה צריך, דזשוֹ” – הזריחו עיני־ביטי השחורות.
“אין אני צריך” – הסיט יוסף את הספל – “לא אני – – – איני מאמין בחלומות ואיני מחשיב ייחוס – מה ערך לארבע מאות שנות קאַרו? ניסוי ביולוגי… וגזרה היא לו שיכלה אֵי־פעם… אם לא עם אבי, הרי עמי, עמך, ביטי…”
“לא עמי!” – ביקשה ביטי לעבור לשיחה אחרת, ונזכרה, כי יוסף מבקש לטייל. – “מה בחוץ? לא קר מדי?”
“מזג־אויר נאה! יפה לטיול!”
“ובכן, בוא!” – התיצבה, והכניסה עצמה לתוך פרוותה הקלה.
הערב־יום, היה קר, שלגי. נכנסו לגן הבוטאני, שבו הוריק השלג בין האילנות, והאויר – יבש, קר, – הגמיש את הרגליים, הכניף את הצעד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.