דזשאֶני בת־העשרים, בלוֹנדית, גבוֹת ארוכות, כהות מעל העיניים הכחולות, שכבה בערסל, שהתנודד קמעה בין שני עצי־אגוז ישישים, מסועפים. מבטה תעה במקלעת־העלים של צמד־העצים, תעה תָמה, על־שום־מה העלים עינם כפול. העֵבר העליון, המכוון לשמש, הוא ירוק. התחתון – דהוי ומדוהה, בדומה לכפותיו של כושי.

מן הערפל נראה מורד־ההר, שעליו הבשילו ערוגות־ירק. עמדו שלהי־אוגוסט. הכל מסביב היה בגמר־בישולו – העגבניות היוקדות, שהיו תלויות מאובקות, נמשכו כלפי הקרקע. כפלטי־כרוב המתכרכים, קני־התירס, שקומתם כשל חוֹרש צעיר. הכל היה בגמר־בישולו, הכל ליטף את העין, הרגיעה.

והיא עצמה – דזשאני – אף היא בעונת־בישולה. בעוד חודש, כל לכל המרובה בעוד חמישה שבועות, עתידה היא שתלד. דזשאני רוצה בבת. בעלה, הוֹירבּי, רוצה בבן.

דזשאני היתה מורה־לריקודים. ההוראה לא היתה לה אלא אמצעי בלבד. חלומה היה להפתיע, בין היום למחר את ניו־יורק. להיות מרתה גראהאם חדשה. שעל־כן עשתה לבושה כדרך מרתה גראהאם, כמותה סרקה שערה, הרזתה את לחייה, דימתה את הילוכה לשל מרתה גראהאם. ודזשאני יותר משכבשה בריקודה, כבשה ביציבתה. הרגלים הגמישות, הראש המחוטב על צווארה היפה, כל יציבתה, כל מנהגה – שירה. בא הוֹירבי, פרקליט אמיד כבן־שלושים, ודזשאני נישאה לו.

אך עתה נראה, כי חלומות־בתוליה עתידים שיתקיימו. הוירבי דיבר על שכירת תיאטרון ליום ראשון בלילה, שבו תוכל דזשאני להופיע, עם להקתה, בריקודים חדשים, ריקודי־דזשאני. ופתאום – דזשאני הרה.

דזשאני היתה אומללה. המלה “הריון” ניסרה במוחה, כסנאי בכלובו, כל מה שביקשה להעמיק בהבנת המלה “הריון”, כן נתכווצה זו והלכה, חמקה מבין האצבעות ודזשאני חזרה לבראשית – היא הרה.

היה ודאי לה, כי ילד, העומד להוולד דרך־מקרה, גזרה שיהא מפלצת – היתה דזשאני מרבה באמבטיות־חרדל חמות, מטלטלת משאות, רוקדת, מתגלגלת, בטיולי־מגררת בשלג – לא הועילה דבר.

ומשלא הועילה דבר, פתחה ובכתה. שכבה על הספה ובכתה. וככל שניגרו דמעותיה, היתה בה הרגשה, כי הוולד יוולד בלא עינים. ומשבכתה די שבעה, פסו כוחותיה, ותמיד הוקל לה. או אז השליכה מעליה את שמלת־הבית וניצבה ערומה בפני המראָה. נהנתה מגופה שלה עצמה – ענף רענן, כפיף. קו גמיש נמתח מראשה עד לקרסוליה. עם כל פנייה וכפיפה לבש הקו צורות שונות והוקל לה. זה נמשך כשעה קלה. בעומק נפשה פנימה משהו התבעבע, ליחש לה, כי נשים בחדשי־הריונן האחרונים מתמסמסות, הקוים מתקפחים, מתמוגגים, וננערה בה חימה על בעלה.

כך יצא החורף, האביב והקיץ מישמש ובא.

הוֹירבי הושיב את דזשאני בבוֹנגאלו. העמיד לה משרתת. והוא עצמו נסע בוקר־בוקר במכונית, לניו־יורק, ובערב בשעה שש בקירוב כבר חזר.

דזשאני, שכבר השלימה, זה חדשים, לרעיון־הריונה, התגעגעה עתה, בשכבה בערסל, על פירכוס הנפש הקטנה, שעמדה לצאת לאויר־העולם; התגעגעה כדרך המתגעגעת על אהובה. החימה על בעלה פגה מכבר. עתה, חודש ימים קודם הלידה, היתה תחרות בינה ובין הוירבי: היא רצתה בילדה והוא – בילד.

דזשאני נתמתחה בערסל. לרגליה מונח היה הרומאן של לורנס: “סוֹנס אנד לוֹוארס”. הרימה את הספר, פתחתוֹ והתחילה כותבת על גבי עמוד־השער החלק שמות־נערות; אחד השמות האלה יבחרו היום. איוואט הוא שם נאה. לאַוּראַ צלצולה יפה גם הוא. ואם יהיה ילד? לא. אסור שיהיה, ואף לא יהיה. ילד אינו עדין כל־כך. אינו נישא בבטן כדג קטן, שעם כל שחייה ושחייה הוא מחמם את כל אבריה.

דזשאני הכירה בעצירת־המכונית, כי הוֹירבי בא מן העיר. כדי רגע שקלה בדעתה – לצאת לקראת בעלה, או להמתין שיבוא אליה? כשכבר ביקשה לירד מערסלה, שמעה, כי עם הוירבי נמצא עוד מישהו. כבר נשארה שוכבת. וקודם שתיקנה שערותיה, בא הוירבי במרוצה ובידו עתונים, ז’ורנאלים, תיבה שוקולד:

“האַלוֹ, דזשאני!”

“האַלוֹ, הוירבי!”

וכששניהם התנשקו וחזרו והתנשקו, וכשהוירבי כבר שאל, כדרך ששואלים תינוק קטן, שאל מה הרגשתה, אמר:

“הבאתי לך אורח.”

“את פאַ?”

“ניחשת.”

“האלו, פא!” – התנשקה דזשאני בערסל עם אביה – “טוב שבאת. שב נא פא!” – ופינתה לו מקום על ידה.

אביה של דזשאני, בזקנקן הדוקטור המגוזז, בעצבות שבעיניו, שנראה בהצצה ראשונה רחוק כל כך מדזשאני, נראה, בהתבוננות־יתר, דומה לבתו. אלא שהיתה זו פליאה, מהיכן לו לשוחט בת רקדנית.

וכשישב אביה, פתחה דזשאני את הרומן של לורנס, המוטל על ידה, ואמרה לבעלה:

“הוירבי, מה בעיניך השמות שהכינותי? יש לי פתק שלם.”

“של נערות גרידא?” – חייך הוירבי.

“של נערות.”

“ואם יהיה ילד?” – צחק.

“תבוֹר אתה שם. ותהיה ילדה” – אמרה דזשאני בודאות, שאינה מניחה אפשרות אחרת – “ואתה הסכת ושמע. בחרתי כעשרה שמות” – התרוממה בערסל ונשארה שוכבת, שעונה אל מרפק, והתחילה קוראה:

“נראה לך השם איוואֶט? ולוּסיל? ולאַורא? ודשיאן? ומאַיאַ? זה הוא שם אלילה מכסיקנית…”

“שמעתי כאן פתק שמות גויים. מאיא, את אומרת, הוא שם פסל־מסכה מכסיקנית… ואם, בעזרת השם, תלדי בת, תבחרי שם מתוך הפתק הזה? ואפילו לא עלה על דעתך לקרוא שם אמך? ואמך לא נקראה לא איוואט ולא לוּסיל, ואף לא שם של פסל־מסכה. אמך נקראה רחל־לאה. על שום מה לא תקראי, אם תהיה זאת ילדה – שם רחל לאה? כך מנהגם של ישראל. קוראים בשם סבתה, בשם סבא…”

כדי רגע עמדה דממה. האב ביקש לומר, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא משום שלא שינו שמותיהם. אולם למי יאמר? לחתנו, שפתח בהרשיל וסיים בהוֹירבי? לבתו, שפתחה בשיינדל וסיימה בדזשאני? והוא ענין השם בלבד? בו בלבד קעסקינן? כשהללו יהודים בלא יהידות, כשהללו אינם חיים אלא כדי לחקות את הגוי, ותו לא. הוא לא אמר כל זאת, אך שאל לה לבתו:

“נו, שיינדל, מה הסוף? רצוני שתקראי שם אמך.”

“אין השם נאה בעיני” – התנודדה דזשאני.

“רחל־לאה יפה אלף מונים מאיזו מאַיאַ… יפה, יפה הימנה! ואם לא תקראי לבתך שם אמך, לא אדרוך על סיפך!”

“יהיה ילד, חָמי” – ביקש חתנו להמנע ממריבה ונטל את חמיו תחת זרועו – “יהיה ילד וייקרא בשם אבי.”

“כך הדין נותן” – הלך חמיו אחריו. נכנס לבונגולו וטען לנפשו – “מוטב ילד, מוטב.”

(1942)