![יוסף אופטושו [2025]](/assets/thumb/placeholder_man.jpg)
לזישא לאַנדוֹי ז"ל
כבר עמד עיצומו של יום־הששי, כשהקיץ וולף לאַנדא, התחיל מתמהמה ונשאר שרוי במיטתו, וידיו שלובות למראשותיו.
יום־הששי היה יום־מנוחתו. אל המערכת, שבה עבד, לא היה הולך ביום־הששי. העתון, חרדיי, לא היה מופיע בשבת. יום־ששי היה לאנדא אוכל פת שחרית במיטתו, קורא שירים ונהנה הרבה מעצלותו עד לאחר־הצהריים. אולם אותו יום־ששי לא עלתה לו המנוחה. חובה, כעוֹל כבד, היתה מוטלת עליו ותובעת.
רצונכם, לא היתה זו חובה כלל. הסכיתו ושמעו – ואם בנו האַחר של הרבי מביאַלה, הרבי ר' מנחם־מנדל, בא מפולין לניו־יורק, מה שייכות היא לו, לוולף? אבי־דוד־זקן. הוא, וולף, נינו של הרבי הסטריקוֹבאי, הוא שאַר־שארו של ר' מנחם־מנדל. בפולין לא נפגשו שארי־השארים מעולם. כשבא וולף, בחוּרוֹן בן־שש־עשרה, לניו־יורק, היה ר' מנחם־מנדל, בן החמישים, רבי משכבר. כיום הרבי ודאי בן־שבעים. והוא, וולף? מעצם־המרחק, שבין שאר ושאר נסתחרר ראשו של וולף. ואף־על־פי־כן? לא אחת דומה עליו, על וולף, כי מאז היותו בן־שש־עשרה הוא הולך בדרכי זקן־זקנו, בדרכי הסטריקוֹבאי. הסטריקובאי היה שר שירים למקום ולכנסת־ישראל, ונינו שר שירים ל“נערות כחצאי־לבנוֹת”.
זקן־זקנו של וולף, ר' אברהמל הטשכאנובאי, סבר, כי הטומאה משרה עצמה בלילה על האצבעות, והאצבעות עולות בשינה לנגוע בפנים. היה הצדיק ר' אברהמל ישן בכסיות. ונינו שהיה, להכעיס את הסבים, חולם על “מזמורי נערות” ו“זנבות־חזירים” שר גם את שירת ה“סיטרא אחרא” לרבות מ"ט שערי־הטומאה. ובכן, מה שייכות עשויה שתהיה בין הנכד ובין הסבים והדודים?
ואף־על־פי־כן?
משנודע לו לוולף, כי ר' מנחם־מנדל הוא בניו־יורק, נסתכסכה מנוחתו. לא דיבר עם שום אחד על כך: לא עם אשתו, לא עם שני ילדיו. הוא הבריח מעליו את החדשה, פיתה את עצמו, כי נחלץ ממנה מכבר. אולם אך נשאר עם נפשו, ראה לפניו זקן בן ששה רגל, הדרת־פנים, לבוש אטלס ומשי. זקן ופאות – בוֹהק צחור. העיניים – אבוקות נהירות. כך, סיפרו לו, היו פני הסטריקוֹבאי, פני הביאַלאי. כך היו פני דודו זקנו, ר' רפאל. כך, מן הסתם, פני ר' מנחם־מנדל.
והוא, וולף לאנדא?
לא חתימת־זקן, לא ציצית. בלורית שערות בלוֹנד יורדת על מצחו, משתרבבת על עיניו הכחולות, החלומות. ובזוויות־הפה חיוך־ביטול לאדם, לעולם, חיוך־הביטול של אוסקאר וואַילד, בשעה שנדון על משכב־זכור.
לא אחת, כשוולף היה עומד לפני המראה, סורק את בלוריתו הפרועה, היה שואל את נפשו: “מה שייכות בין חיוך־הביטול שלי ובין הטשכאנובאי, הסטריקוֹבאי, הביאַלאי?”
על גבי השטח למעלה – אין שייכות. אבל בעומק־הנפש נמשך וולף לפשטותו של הטשכאַנובאי, לתמימותו העמוקה. הוא שהיה אומר: “אבותי ידעו להתחבא מפני בני־אדם. ואילו אני, אברהם, חוטא אני. מנעורי רצים אחרי”.
זה שנים וווֹלף נשא בקרבו מזמור־שיר לסַבּוֹ הטשכאנובאי. שורת־המזמור הראשונה היא תמיד על דל־שפתיו. בין בבית, בין במערכת, בין ברחוב – כל אימת שהוא נשאר עם נפשו – נגלית השורה, תובעת ממנו תיקון לעצמה, נשמעת וחוזרת ונשמעת:
וּבְקִרְבַת יֶתֶר חָשׁ דָּמִי
אוֹתְךָ, הַטְשֶכָנוֹבַאי,
כִּי מַמָּשׁ כְּמוֹ לָךְ – הַחַיִּים
לִי חוֹבָה…
וכשמשתערות עליו הטורים האלה ופותחות בתביעתן, הוא רואה, כי עשרים־שנה רימה את עצמו, כי שיריו על “הזמיר הכחול והאדום” לא היו אלא אוּרי־רמיה, שהרחיקו אותו מסביו ואבותיו, ובאמת נעקרת מקרבו תמיד הזעקה:
“אין אני בן חורין! מזקני־זקני נמשכת אלי שרשרת ארוכה.”
והשרשרת גררה את וולף ומשכתוּ אל הרבי, שבא מפולין, אל ר' מנחם־מנדל, שכתב גם הוא שירים בימי־נעוריו.
אחרי הצהריים יצא וולף לאַנדאַ מן הסוֹבווי לאיסט־בּרוֹדוואי. השחיל עצמו לרחוב האֶנרי. אך פה נתרומם בו לבו, נתרומם בפירפור, ולא יכול לשוב למנוחתו.
הרבי השתקע בבית פרטי, בנוי עץ, בן שתי קומות. הוא כבש לעצמו את כל הקומה העליונה. וולף נישא לאטו מעל מדרגות־העץ, שחרקו, ולא ידע מה ידבר עם הרבי. לעיניו ניצבה אם־זקנתו, אשת הרב הטשכאנובאי הצדקת איטלה. האמנם היתה סבתונת קטנה כל־כך? וכשהיתה בחורף, בימי השלגים הגדולים, הולכת אל יולדת עניה, וכוס מרקחת בידה, היו הבנים המגודלים נושאים את אמם הקטנה על כפיהם?
יהודי, בלא מעיל, בטלית־קטן בלבד, זקנו ופאותיו מנופנפות, עצר את וולף:
“ומה תאמר לטוב ולמוטב?”
“כאן מתאכסן ר' מנחם־מנדל?”
“כאן.”
“ומי אתה, המשמש שלו?”
“הן.”
“רצוני לראות את הרב.”
“לא בשבת! בשבת אין הוא מקבל שום אדם.”
“הרי אין עדיין שבת.”
“הרבי, אצלו כבר שבת.”
“הגידו לרבי, כי קרוב בא לראותו.”
“מאי קרוב?” – התבוננו עיניו הפיקחות של המשמש מתוך פליאה וביטול בקרוב, הגלוח.
“הגידו לרבי, כי נכדו של ר' מרדכי מוֹטל בא לראותו.”
“משמע, שאתה נכדו של ר' וולף הסטריקובאי?”
וולף ניענע בראשו ניענוע של הן.
“זמן רב באמריקה?”
“כעשרים שנה.”
“מה, סוחר?”
“לא, עובד בעתון.”
“כתבא?” – המשיך השמש בביטול את הדיבור.
כאן נפתחה הדלת, והרבי, גדול־קומה, כפוף משהו, בקאַפוטה־של־אטלס נכנס חרש בסנדלי בית רכים, מעשה־עור־יעלים, וניצב בפתח. הפוזמקאות הלבנים מאחורי האַטלס השחור. איזור המשי העבה היה קשור במרופרף למתניו. והפנים, פיקחים, דוויים, ממוסגרים בזקן־שיבה מחודד, הביטו בו בוולף, כאילו היה מיצר עליו, כי הנה אפשר ואדם יבזבז כל כך את צלם אלוקים שלו.
הרבי נתן לו שלום ואמר:
“כפי שאני שומע, אתה נכדו של הדוד מוֹטל.”
“כן, רבי.”
“אביך אמר לי, כי יש לו בן באמריקה. הרי שמך וולף, כשמו של הסטריקובאי ז”ל. סבא גדול היה לך, וולף."
“היה לנו אבי־סבא גדול ממנו” – אמר וולף.
“האם אתה לומד תורה?” – שאל לו הרבי.
“מכבר לא למדתי, רבי.”
“חבל, חבל וולף – התחילו פני הרבי מתעננים – אולם אם אתה, כתבא, באת לראותני, באת לראות קרובך רבי, עודך במדרגה. יש בי בטחון, כי עתיד אתה לשוב גם לתלמוד־תורה, ועתה, וולף, כבר שבת אצלי” – הושיט לו הרבי את קצות־האצבעות, נכנס לחדרו בניגון טשכאנובאי ישן וסגר בעדו את הדלת.
וולף נשאר עומד באמצע־החדר והביט בדלת הנעולה. האם חש עצמו נעלב? לאו. מי היטיב כוולף היטיב לדעת, עד מה השבת קדושה לו לגזע הטשכאנובאי, הרי ר' אברהמל הטשכאנובאי התחנן אל רבנים חסידיים, אל רביים, שלא יבואו אצלו לשבת. הרי משום האורחים יהא חייב לנהוג כרבם של חסידים, בעוד שלא סר כל ימי חייו מנוסח אשכנז.
ור' מנחם־מנדל אצלו הרי כבר שבת. ובשבת יצא הרבי, נתן לו לוולף שלום, אמר כמה מלים ונכנס לחדרו המיוחד בניגון טשכאנובאי, העצור בעצמותיו של וולף מימי נערותו. באמצע ניגון־זמירות ראה לפניו את הטשכאנובאי הראשון, ראה את ר' אברהמל, הנחפז בבוקרו של יום־ששי לאחר התפילה, הולך עם משמשו מחנות לחנות, בודק את המשקלות, מבקש לדעת, אם יהודיו נוהגים מאזני־צדק דין־צדק. ובשעה שתיים כבר פוסע השמש לבדוֹ, פוסע ברחובות וסמטאות וקורא לבית הכנסת.
וכשירד וולף במדרגות וכבר היה בהאנרי־סטריט, חזר ובקע בגרונו ניגון־הזמירות הטשכאנובאי, ניגון “כל מקדש שביעי כראוי לו”, ונישא מעל רחובות ניו־יורק.
(1942)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.