![יוסף אופטושו [2025]](/assets/thumb/placeholder_man.jpg)
שעת עשר בבוקר. הפחמים שבתנור־הברזל נתהבהבו זה עתה, לא חיממו עדיין את חדר־הכיתה הגדול של בית־הספר העממי, שבו היה הכפוֹר שורה על הזגוגיות, שורה בסדקי־הדלת, שפניה לחצר.
על גבי הקירות – פרץ, מנדלי, שלום־עליכם, ביאַליק. מסביב לקירות – ארונות ספרים, באמצע החדר – ספסלים. על גבי הספסלים – העליונה שבכיתות. בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה, תלמידים, תלמידות.
המורה, שלמה אשכנזי, ישב בין התלמידים. הפנים הכהות, העינים הגדולות, השחורות, נראו צעירים, אך השערות השחורות בראשו, לצדעיו, כבר האפירו.
המורה, קרא “שלוש מתנות” של פרץ, קרא כך, שכל אחד ואחד מעשרים ושלושה התלמידים נמשך ושיתף את עצמו. החבריה הצעירה עיניהם נפקחו ביתר־רחבות, הם עצמם התחילו לראות, הם עצמם היתה בהם שמחת־יצירה, שמחת־התרת־סבכים.
ומשהפסיק המורה קריאתו, עמדה בכיתה דממה כל כך, שנשמעו פיעפועי ההיבהובים בתנור הברזל, משל מחטים תופרות אריג־משי. נדמה, כאילו הדיבור האנושי בוש מפני “שלוש המתנות”, המתנות המוזרות, שנוצצו בחדר־הכיתה הקר כאוצרות, והלבבות הצעירים פירפרו כמוהו.
איש בחדר הכיתה לא שמע דפיקה בדלת. ומשחזרה הדפיקה שנית, שלישית, אמר בחוּרוֹן למורה:
“חבר אשכנזי, מתדפקים על הדלת.”
בפתח הפתוח עמדה נזירה קשישה עטופה שחורים. בידה־ימין מחרוזות. אשכנזי ניגש אליה בהעוויה שביקשה לומר:
“את רוצה מה, אחות?”
הנזירה דיברה ברהיטה, כאילו היתה חייבת בשליחות. דיבורה בצרפתית:
“האם אתה, מוֹנסייר, המורה אשכנזי?”
“כן, אנוכי.”
“האם היתה לך לפני שנתיים, שלוש שנים, תלמידה רַשל שמה?”
שלמה אשכנזי, שכבר היה עשר שנים מורה בבית־ספר עממי במונטריאַל, כמעט שלא הבין צרפתית. התנצל לפני הנזירה. וכשחזרה על שאלתה באנגלית גרועה, הגריר המורה חמש אצבעותיו על מצחו:
“רשל? תלמידה שלי?”
“רשל באַטיסט” – ניסתה הנזירה לסייעו.
“אַ!” – הבהיקו פני־המורה הכהות – “רשל באַטיסט, ודאי שלמדה מפי. נערה יפה, בלונדית. יתומה עגולה. ודאי שלמדה מפי. בבת אחת נעלמה. אומרים לי, כי היא יושבת בטוֹרוֹנטוֹ.”
בשעה שהמורה דיבר אל הנזירה, הגיחו החבריה מאחורי הספסלים. החבריה עמדו במעגל, הקשיבו לשיחה. הנזירה הצביעה עליהם:
“אין הם צריכים לשמוע.”
המורה פתח דלת צדדית ונכנס עם הנזירה לחדר קר. הנזירה עמדה רגע ועיניה עצומות. קצות אצבעותיה נגררו על גבי המחרוזות, כעל גבי מנענעים, הנועדים להמליט צלילים. אחר־כך פקחה את עיניה, עיניים כחולות, ילדיות, ואמרה לו למורה:
“רשל מתה.”
“מתה? מכבר?” חש המורה הקור נישא מעל גופו, משל לחלוחית קרה מעל נייר־ספיגה.
“רשל המסכנה נתיסרה בעולם הזה על עוונותיה” – דיברה הנזירה אל תוך החלל, שבו נסתלסל הבל־פיה, כעשן – “יתומה. לא היה מי שישגיח עליה. בחור פיתה אותה, החזיקה בבית־בושת במוֹנטריאל. כשסרקה את שערה בצינורות מלובנים, ניצתו. נשרפו פניה, נשרפו עד־מות. שלושה שבועות שכבה בבית־החולים של דזשאַן הקדוש. אם חטאה, מירקה את חטאיה בעולם הזה. ביקשתני, כי אקרא ללוויתה את המורה היהודי שלה. אילו ידעת, מוֹנסייר אשכנזי, כמה ביקשה כי אקראך. בימיה האחרונים לא פסקה מלדבר על סיפור, שקראת עמה, סיפור על “שלוש מתנות” שנתקבלו בשמים, שאלהים בכבודו ובעצמו קיבלם. על ערש־מותה מכרה רשל המסכנה את טבעותיה, עגיליה, שמלותיה. תמורת כל אלה ליקטה חמישים דולאַר. מה מאושרת היתה רשל המסכנה, כשמסרה לי את חמישים הדולאר בשביל אותו בית־ספר יהודי, שבו למדה. הבטחתיה, כי גם מתנתה תתקבל בשמים. מה אתה אומר, מונסייר מורה?” – הושיטה לו את חמישים הדולאַרים – “הנה המתנה.”
“תתקבל, אחות!” – לחץ המורה את ידה – “ודאי שמתנתה של רשל תתקבל. ומתי הלוויה?”
“ממתינים בלוויה לך, מונסייר המורה” – הצביעה הנזירה לצד החלון.
המורה פתח את החלון. מאחורי החלון, על שלג מקושה, עמדה עגלת־המתים. מאחורי עגלת המתים – מכונית אחת־יחידה. מתוך בתי־השכנים הציצו עיניים סקרניות. המורה חזר וסגר את החלון, ושאל את הנזירה:
“והיכן קבורתה?”
“בבית־עולם יהודי.”
“ואנו שנינו נהיה המלווים.”
“אנו שנינו.”
וכשהמורה כבר עמד בערדליים במעיל, אמר לתלמידים:
“הקשיבו, ילדים, יש לנו לוויה. תלמידה שלי וחברת־בית־הספר שלכם מתה. תתלבשו, נלווה אותה כמה רחובות.”
תחילה ירדה הנזירה. אחריה – המורה. הילדים התיצבו צמדים־צמדים מאחורי עגלת־המתים. כמתחת לאדמה נצמח יהודי זקן כפוף, מדובלל־זקן, וקופסה בידו:
“צדקה תציל ממות.”
הלוויה זזה ממקומה.
(1928)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.