רקע
יוסף אופטושו [2025]
קדושים
יוסף אופטושו [2025]
תרגום: דב סדן (מיידיש)

בשעה שש בבוקר הקיץ המהנדס אנגלמאַן והתחיל מחפש סביבו בחשכה:

היכן הוא? מה חלום חלם?

העצבות העוטרת את עיניו, את זויות־פיו העמיקה – החלום, שעינה אותו, כמדומה, כל הלילה כולו, והיה שרוי בקצה־לשונו, לא יכול היה עתה בשום־פנים להזכר בו. בבת אחת משך כלפי מעלה את תריס־האשנב שבקרון־השינה ולעיניו הממַצמצות התפשטו והלכו אַפרים, הרים ונהרות. האכספרס שיקאַגוֹ־ניוּ־יוֹרק לפת בנשיפה, בשקשוק, את הפסים, התנענע, ובניענועיו חזר והרדים את אנגלמן, שנסע לניו־יורק, להתיעצות של מהנדסים. המהנדס אנגלמאן היה גם ממציא. היה לו בשיקאַגוֹ בית־חרושת קטן לניסויים, שבו נבחנו מנועי־מטוסים חדשים, מתוקנים. ובענין מנוע־מטוס מתוקן כזה עמד אנגלמאַן להשמיע הרצאה בהתיעצות־המהנדסים.

אנגלמאַן הגיף את התריס, עצם עיניו והתכרבל. עם הנינועים נעלם הכל – רכבת האכספרס, קרון־השינה, לפיתת־פסי־הגלגלים והפסים. הוא היה בבית־החרושת שלו עצמו, עמד כפוף מעל הסַדנה, בדק את המברגים, בחן את מנגנונו של המנוע החדש. עם העבודה נתרווח מוחו, אורו עיניו. הגלילים במנוע החדש נתכפלו והלכו, לחשו לו, כי בכוחו של מנוע כזה ניתן לטוס לרקיע, להתרומם מעל כסא־הכבוד, ולא בלבד בעולם הרישעה, אלא גם בעולמו כביכול, שברא עולם כעור כזה. ובמרומים כאלה, מה ערך להם לנאצים? מה ערך לו להיטלר? וכשנישאים כנגדו מאות, אלפים מטוסים גרמנים? מה ערכם? הנה מתנועעים מנועי־מכונתו החדשה, מפיצים גלי־חשמל, המשתקים את מטוסי־הגרמנים, עוצרים אותם בעצם־טיסתם, ומדרדרים אותם כּירוּיים ארצה.

והלאה? מה הלאה?

עומקם של השמים נעשה פתאום אדמת־מִקְשָה, אדמת־אש, שעליה נרצחו יהודים, נשרפו חיים.

אנגלמן היה לו אב זקן ושני אחים בפולין, שני אחים גדולים ממנו – משה ופייבל – היכן הם? היכן נשיהם, בניהם ונכדיהם? היכן ניספו? בכבשני טראבלינקה או מאַידאנאק?

מכל קרוביו של אנגלמאַן שרר דוד בניו־יורק. את הדוד כבר לא ראה עשרות שנים. עכשיו, בשכבו בקרון־השינה, אחזוהו געגועים לדודו, לאחי־אמו, שהיה בעירו מבריח דרך הגבול הפרוסי בני אדם, סוסים.

חיים נפרשו, חיי־דודו, נפרשו כחלום. וכתוֹם החלום חזר אנגלמאן וגלל אותו וביתר פרטים, וביתר שמחה ובעומק־יגון. כן יצאו שעות. שעה שש נעשתה שבע, שבע – שמונה, תשע. האכספרס שיקאגו־ניו־יורק נעצר בגראַנד סאנטראַל.

אנגלמאַן תפס מזוודתו ונישא עם זרם־הנוסעים. היום יום־שבת. ודאי היה לו, לא ידע בעצמו על שום־מה, כי אם יסע עתה אל הדוד, ימצאנו בביתו. עוד במלאַווה היה הולך להתפלל בהשכמה. וכשהוא, אנגלמאן ואביו היו הולכים להתפלל בשטיבל, כבר היה הדוד יושב מעל קערה דגים ממולאים.

המהנדס אנגלמאַן השאיר את המזוודה בבית־הנתיבות. נכנס לטאכסי ראשונה ואמר לנהג:

“מאתיים עשרים וחמישה דילאנסי סטריט.”

מחמת הדוחק היתה המונית נעצרת וחוזרת ונעצרת. אנגלמאַן קצר־הרוח חזרו ונפרשו לפניו חיים, חיי־דודו. אפילו כינויו של הדוד הינה אותו – “דער שווארצער וואָלף” (זאב השחור). ודודו היה גבוה וזריז כזאב, ואף שחור. ולא כל־כך משום עורו הכהה, כמו זקנקנו, וגבותיו כעין הזפת.

העיר כולה רעדה מפני הדוד. העיר ידעה, כי שכמותו יכול להטיל דליקה, סחורה־טריפה, להכות שוק על ירך, לקטול חת־תרי.

וזאב השחור עשה כן. הוא שלט בתחום ששה מילין בתחום־הגבול. כל חוזר־סיביר, כל פליט־סוהר – האספסוף היתה להם תמיד “רגל” בבית וולף, תמיד – תחנת־פריקה. בריות חשוכות השתהו בחצרו הגדורה, שאפילו יומם עמדו בו אפלולית וצינה כשל מרתף. הבריות היו שוהות באורוות הסוסים, באסמים.

ופתאום אנוס היה זאב השחור לעקור – הוא דקר בגבול “אוביאזטשיק” אותו יום, כשזאב עקר לאמריקה, העמידו הקהל תיבת־זימרה באמצע־השוק – העיירה על יהודיה, שמחו שנפטרו מנבוזראדן השחור.

זה היה לפני שלושים ושתים שנה. המהנדס אנגלמאַן היה אז נער כבן שתים־עשרה. אל הדוד היה הוא, יוסל, בא בגניבה, שאביו לא יוודע. אביו של יוסל, משכיל חסידי, סוחר־יערות, בוש בגיסו, בזאב, לא רצה שילדיו יהא להם כל מגע־ומשא עם ביתו של זאב. אמו של יוסלי היתה היחידה, שהיתה הולכת בגלוי אל אחיה. על ביקוריה אצל וולף לא היתה האֵם מעולם משמיעה דיבור ובעלה לא שאל אותה מעולם על אחיה, כאילו היה זה רבב במשפחה.

אולם יוסל נמשך אל הדוד. היה מחכה ליום־שבת, כשאביו היה מתנמנם אחרי הסעודה, אחרי הלימוד בשבתות כאלה היה מפליג אל דודו…

לפני הפתח, על ספסל ארוך, ישבו צעירי־ברנשים ופיאותיהם נוסח־קוזאקים. המגפיים, המצחיות – לָכּה. החָבריה מפצחים חמניות, צוחקים, מתגרים בנערות העוברות ושבות. שלהי־שבת שוֹצפים טשוּלינט, ריח־סוסים טעים, ריח־זבל־סוסים.

“הנה החסידל דילן!”

“הנה יוסל!”

הברנשים נטלו לו ליוסל למעגלם, נתנו לו חמניות, נהגו בו מידת שווה בין שווים. וכשהחבריה צידדו אל אורוות הסוסים, כדי לעשן, נתנו גם ליוסל פאפירוסה.

יוסל ודאי היה לו, כי הברנשים יחרישו, ולא יפלטו אפילו הגה באזני הדוד, כי עישן. אך זאת היו חסרים! זאב השחור היה לא בחור אחד מרטש על שום־כך, אף כי הוא עצמו עבד כל מיני עבודה זרה. לשנים, כשהמהנדס אנגלמאַן כבר היה בשיקאגו, היה תמיה וחוזר ותמיה – מה טעם, ששבי־סיביר, חוזרי־סוהר, נוהגים מידת־אחים בנערים? אותם “בריות לא מהוגנות” – כפי שהם מכנים את עצמם – לעולם לא ימסרו, לעולם לא ילשינו, אם נערים מעוללים מה. שעל־כן הקטנים נמשכים אל החבריה כל־כך.

יוסל חיבב את הדוד, חיבב את הברנשים, חיבב את הסוסים. וכשהברנשים נתפטפטו בענין הדוד, לא נלאו מלגלגל סיפורי־מעשיות עליו. סיפור מוזר מחברו. כאן סילק “אוֹביאַזטשיק”, המן הרשע, כאן הטיל דליקה ב“ראַמפאַ”. וולף השחור ניתן להתהדר בו. והברנשים היו מדברים בו בדרך־ארץ כל־כך, כדרך חסידים המדברים ברבם. סיפרו בשבחו של וולף, איך בשנות נעוריו גנב בתו של שְרָרָה ונעלם עמה.

וכל מה שאנגלמן החמיר יותר עם יוסל, כל מה ששמר יותר שלא ילך אל הדוד, כן גברה תשוקתו של הנער ונמשך אליו.

והיום?

היכן ר' משה אנגלמן? סוחר־היערות הנאה, המשכיל החסידי, שהיה יום־יום מוכרח לקרוא שלושה גאַזטין (עתונים) – את ה“היינט”, את “הצפירה” ואת “גאזיטא וואַרשאַווסקאַ”? אנגלמן, שהתימר כל כך בבנו האחר, פייבל בן־השלוש־עשרה שידע להסביר חתיכות אבן עזרא המוקשות ביותר. היכן הברנשים, שהיה להם מדור באורוות־הסוסים של הדוד וולף? והרי הללו לא התיראו מכל. ויהי זה מלאך־המות עצמו. האמנם אינם? אבא, האחים, הברנשים, אין אף יהודי במלאַווה?

יהודי במלאווה?

לא יתכן, לא יתכן.

הטאֶכסי נעצר בדילאֶנסי סטריט. הנהג העלה את האשנב:

“הרי מאתיים־ועשרים־וחמישה, דילאנסי סטריט.”

המהנדס אנגלמן עלה על המדרכה. שילם, נכנס למסדרון ועיכב יהודיה:

“האין היא יודעת, היכן גר כאן וולף דוֹמב? יהודי קשיש.”

“וולף דומב?” – משכה היהודיה כתפיה – “שם כזה לא שמעתי. גר פה איזה וולף, אבל לא דומב. שמו וולף קוֹן, יש לו סוס ועגלה והוא קונה גרוּטאות. ואין הוא יהודי קשיש, אלא זקן ממש בגבורות… הוא גר בקומה הרביעית, כשאתה עולה, ימינה.”

אנגלמן נישא מקומה לקומה, ודיבר אל נפשו:

“אפשר שינה שמו?”

על הדלת תלויה היתה מזוזה ארוכה בנרתיק־פח. אנגלמן צילצל. שמע כעיסה מאחורי הדלת:

“אמרתי להם לגויים, שלא יצלצלו אצלי בשבת, ואין מועיל. מי זה? מי שם?”

“האם גר פה וולף דוֹמב?”

נפתח קצה־פתח. תחילה נראתה כיפה, לאחריה פנים חבוטות וזקן לבן. מתחת לגבות־שׁיבה עבותות, הציצו עיניים זעופות ותמהות:

“מי שואל לווֹלף דומב?”

“אני.”

“מה אתה רוצה ממנו?”

“דוד הוא לי!” – נענה המהנדס – “ומי ששאלתיו, אמר לי, כי פה בבית גר איזה וולף קוֹן, לא דומב.”

הדלת נפתחה ביתר רווחה. אך עתה הכיר אנגלמן את דודו. הוא היה גבוה וזריז־נוע, כבשנות־שחרותו. הפנים והזקן בלבד נשתנו. בפולין היה וולף גוזז את זקנקנו השחור. פה – הפסיק מעשה־הגזיזה, והרי הזקן ארוך ולבן. הוא התבונן בו באֶנגלמן. עיניו הזעופות נתרככו, התחילו מחייכות:

“יוסל?”

“כן, הדוד.”

התנשקו.

“הדוד, למה שינית את שמך?” – שאל אותו המהנדס.

“מה אכחיש, יוסל” – סגר הזקן את הדלת אחריו בשרשרת – “עשיתי שטות, ששיניתי שמי. על שום מה קוֹן? הריני כהן, שידלוני בני־עיר, שאקרא עצמי קון.”

הדוד אחז כתפיו של אנגלמן, הביט אל פיו, ערם עליו קושיות, ובפניו הקמוטות, החבוטות בערו עיניו השחורות:

“מהיכן אתה בא? משיקאַגו? אתה, כמדומה, מהנדס?”

“כן, הדוד.”

“אם־כן, על שום מה לא המצאת מכוֹנוֹנת כזאת, שתחריב את יֶקה־שוטה? זכינו לזמנים, אַפסוּס כזה, היטלר־גנב כזה מושל בכיפה! טוב, יוסל, טוב, שבאת לראות את דודך” – הוציא הזקן מארון בקבוק יין־שרוף ועוגיות – “אילו באת ביום־חול, לא היית מוצא אותי. שבת איני עובד. יש לי באיסט־ריוור חתיכה של ביזנס. הריני קונה גרוטאות – ברזל, חבלי־אניות ישנים. כך גוררים את קומץ־השנים, יוסל. לא מאי דהווה במלאווה, לא דא. הייתי זורק את הביזניס באיסטר־ריוור, אולם חביבים עלי מי־נהר, חביבה עלי הרחבות. זה מזכיר לי את זשוֹל־דאבקה, מזכיר לי את פרגוד גבולה של מלאווה, שבו אני, זאב השחור, הייתי כמלך בגדוד… זוכר, יוסל? ושלך? אבא? האחים? יודעים פה הכל, שמתרחש במלאווה. זוכר אתה, אצלי עבדו שני ברנשים, האחד – שפאק והאחר פישל. הנה בני־כלבים אלה, הגרמנים, נכנסו למלאווה ושרפו את בית־הכנסת. מי, סבור אתה, נבהל להציל את ספרי־התורה? שפאק ופישל. כששפאק יצא מתוך האש וספר תורה בידו, ירו אותו הגרמנים. אתה זוכר את פישל? בן שמונה־עשרה היה מרים קרון קמח. מרוב כעס, שהכלבים ירו את שפאק, תפס לו לאַחַד היורים וקפץ עמו לתוך האש. שניהם נשרפו. שפאק ופישל – אלה קדושים. אני גאה עליהם, על בחורי! היודע אתה, לפחות, יוסל, כי אין לי כל נפש? גלמוד אני. דודתך זה שנתיים שמתה. משק נאה, נאה! והכל סופו הבל – מזג וולף שתי כוסיות יין־שרוף – נו, לחיים, יוסל, לחיים!”

“לחיים, דוד!”

“אף שאתה מהנדס, יוסל, תהא היום חייב לאכול עמי טשולינט, לא יזיקך חס ושלום. לא הרחק מזה, בנוֹראֶק־סטריט, באמת אצל בן־עיר, אצל איש־מלאווה, אני סועד בשבתות. נו, – חזר וולף ומזג את הכוסיות, – לחיים!”

“לחיים, דוד.”

וולף ניגב ביד אמונה את השפם, נגס עוגית ודרך־ידידות הניח ידו על כתפו של בן־אחותו:

“תמצא שם חצי מלאווה. בוא, יוסל!”

“טוב, דוֹד!”

הזקן עמד על רגליו. העמיד את הכיבוד. אחר שמט את כיפתו וחבש מגבעת מקושה:

“הולכים אנו, יוסל, והטשולינט, אבטיחך, יערב לך, טשולינט־דמלאווה.”

וכששניהם היו ברחוב, נטל הזקן את אנגלמן תחת זרועו:

“מאי דאיכא איכא, יוסל, אולם מאז החריב אותו כלב, אותו גרמני, את מלאווה, אני מתגעגע הביתה. הייתי מקריב שנת־חיים ויותרת, שאטייל כך עוד פעם אחת, בשוקה של מלאווה, ברחוב הפלוצקאי, ברחוב הווארשאי… אין עוד שפאק, אין עוד פישל… ברנשים, כמדומה, ברנשי־טרפה… כשצריך היה לחרף נפש על בית־כנסת בוער, על ספר תורה, נתנו הברנשים את חייהם, ניספו כקדושים…”

באמצע־הליכתו עצר הדוד את בן־אחותו. הניח ידיו על כתפיו, הציץ לתוך עיניו:

“טוב, שבאת אל הדוד, טוב!”

ואנגלמן ננערה בו אהבת־נעורים לדוֹד, לברנשים, לשפאק ולפישל, שניספו על קידוש השם.


(1943)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2762 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!