![יוסף אופטושו [2025]](/assets/thumb/placeholder_man.jpg)
לשטאַבזיב – למשה’ק ויוסף, ז"ל
מפצצות־הבעֵרה, שהאויב הבריד מעל הבתים כל הלילה כולו, עמד גיטו־וארשה בלהבות.
משה קלאפטר, במעיל־עור קצר, רובה אַבטומטי מעל כתפו, הילֵך מחצר לחברתה. ממיעוט־שינה וממיעוט־אכילה הצמיק. פסיעתו – זריזה. המבט בעיניו השחורות – תערובת נקמה וזעף – לא סיפר, כי בו, במשה קלאפטר פנימה, מתרוממת חדוה חנוקה, ששלהבות־פצצות־הבערה כבו, שמכונות־ירייה מוצבות בשערים, בחלונים, על הגגות. ולא זו בלבד. כל בית־החומה בן־חמש־הקומות במוּראַנוֹב על שלוש חצרותיו, שהיו מזויינות כמצודה, נתנו בו בקלאפטר ביטחה. ומעל המצודה הדגל היהודי – כחול לבן – התנפנף והתנשבב ללובן ולאודם של הדגל הפולני. הדגלים נקובי־כדורי־הגרמנים, סיפרו, כי יהודים ילחמו עד אחרון־נטפי־דמם.
שתי החצרות הראשונות, אפלות, מבואיהן מקומרים, נמשכו כמנהרות. חצר בתוך חצר. זקפת ראשך – חלונים וגזוֹזרוֹת, שנישאו עד מעל לקומה החמישית. החצרות לא שבתו. ממרתף־האבן, שנכרתה בו זה מקרוב באֵר, נישאו ונחלקו מים על פני החצרות, על פני הקומות. ואף שעמדה אפלה, רחשה הליכה, חפיזה. הכל צפו בשמים האפלים, שהאדימו לא מזריחת־חמה, כי אם מדליקות, שדלקו עדיין בגיטו. הכל היה ודאי להם, כי האויב יפקיע את הגיטו בפצצות־בעֵרה, שהברידם מעל הבתים, כמעט כל הלילה כולו. אִשים דלקו, שערים התפקקו, התמוטטו. בין הלהבות – זעקת גברים, נשים, טף ובכים.
ועתה – עם הנץ – עומד הגיטו כאתמול, כשלשום, כבליל הסדר הראשון, כשפלוגת־צבא גרמנית, נכנסה לגיטו לבצע גירוש חדש.
משנגלה הגרמני בגיטו, קידמוהו מכל העברים יריות. פצצות ורימוני־יד התפוצצו, הפקיעו פה זחל, שם זחל. האויב, שהתחיל נרתע, הניח אחריו חללי־גרמנים, שניספו בלהבות הזחלים המפוצצים שלהם עצמם.
כך נפתח המרד.
קלאַפטֶר ראה בכל אלה ניסים.
ומשנעשו בתי־החומה על חצרותיהם בן־לילה מבצרים, שבהם יהודים, מזויני־פצצות, מכונות־ירייה, רובים־כנגד־זחלים, התאגדו לפלוגות־קרב, לא היה זה נס?
וכשחמש מאות יהודים, מחופשים במדי־גרמנים, התנפלו על ה“פאַוויאק”, הרגו את חיל־משמר הגרמנים ושיחררו אילו אלפי אסירים – לא היה זה נס?
קלאַפטר נכנס לחצר השלישית, שיותר משהיתה דומה לחצר וארשאית, היתה דומה לכברת שוק־סוסים. אולם סוסים לא היו פה מכבר, את קרונות־המשא ואת הסוסים של קלאפטר עיקל הגרמני עוד ב־1940. מסביב לחצר נמשכו אורוות־סוסים בנויות אבן, שבהן נכבלו ונכלאו כחמישים שבויים גרמנים.
בבור, שהיה דומה כחפירה, עמד זחל גרמני, שקלאַפטר כבשו ביום ב' דפסח מידי השונא. הזחל היה מכוסה חטיבות פח מסויידות, בדומה לקיר המסויד, שהתקלף והלך.
קלאפטר הרים חטיבת פח ושאל:
“באיזה פרק, חבריה?”
“הבקענו.”
“עד דלוּגאַ?”
“כן.”
פניו הצמוקות המקושות של קלאפטר אוֹרו. אילו תפס עתה את האחים שטאבזיב – הן משה’ק, הן יוסף – היה מנַשקם. לאחר ראשון הנצחונות על הגרמנים, נכנסה עיקשות בלבם של האחים שטאַבזיב, ליקוב מנהרה אל הרובע הפולני, יומם ולילה – שלושה שבועות תמימים חפרו את המנהרה. האחים שטאַבזיב לא זו בלבד שנהגו בעבודה, אלא עמדו בעצמם במעדרים וחפרו. וצעיר האחים, משה’ק, קצין פולני לשעבר, הוא רב־מג, יושב בעליה ועושה פצצות. ואינו ישן לחלוטין, משל השד שוכן בקרבו. בכוחם של בחורים כמו האחים שטאַבזיב ניתן להפוך עולמות. עצם־הרעיון הפעים את קלאַפטר. אילולא בוש בפני הצעירים בחצר, היה שומט את הרובה מעל כתפו ויורה סתם, יורה על שום שהמנהרה כבר ניקבה, על שום שעובדים עמו האחים שטאַבזיב, על שום שמרחק פסיעות ממנו נמצאים למעלה מחמישים שבויים גרמנים. בכללם "האֶר אוּבאַר לאקסאֶר, חומץ בעיניו!
קלאַפטר ניגש אל שלושת בחורים, שאחזו רובים בידיהם, עמדו מסביב לאורוות־הסוסים, שמרו על הגרמנים השבויים. קלאפטר שאלם:
“מה שלום סמוכי שולחננו?”
“מתחננים, שלא יירו.”
“ו”האֵר אוֹבּאַר“?”
“הוא נעלב עד היסוד בו, שהושיבו אותו בין פשוטי־חיילים.”
קלאַפטר צחק. היה יורה על־אתר את אנשי־הגיסטאפו, באה פקודה לתת להם אכילה פעמיים ביום.
פקודה היא פקודה – הירהר קלאפטר ונכנס לחצר האחרת.
בא לקראתו משה’ק שטאַבזיב, שרוחבו יתָר על גבהו. המדים הגרמניים, כאילו נוצקו לכתפיו הרחבות־ביותר. הזקן שלא גולח, השינה הגזוּלה, החיים שנתונים בסכנת־תמיד, חרתו בעיניו החומות עזוּת, שכנה לטירות. זקף ידיו, כאילו חיפש את קלאַפטר:
“אנו מוקפים מכל העברים תותחים וזחלים. ההתקפה עשויה שתפרוץ כל רגע. והרי הגרמני ודאי לו, כי לא נכנע. אני ואתה – לא כל שכן! אין אנו חייבים אלא בחילופו של תכסיס. תחת התגונן – נשתער על האויב ומיד!”
בא שליח – נער בן־ארבע־עשרה. הודיע:
“האויב נישא במכוניות־משא משורינות, עם רחוב דלוגאַ. בראש – שלושה זחלים.”
“לתקוף את האויב קודם שיגיע למוראַנוב” – פטר קלאפטר את השליח.
גוש־אש עט בשריקה, בנהימה. השריקה והנהימה התכפלו, נישאו מכל העברים. האדמה ניצתה תחת הרגליים. תותחים וזחלים לא פסקה ירייתם וחפזונה – פלי־פלי, טאֵק־טאֵק – לא הניח אפשרות לספור.
מתוך החלונים, מעל הגגות, מן הרחובות קידמו יהודים את התותחים, הזחלים, בכדורים ובפצצות.
כחמישים בחורים במדי־גרמנים עטרו את קלאפטר ושטאַבזיב. קצת בחורים החזיקו בידיהם פצצות ורימוני־יד, אחרים – רובים ומַקלעים.
קלאַפטר, עור ועצמות, כאילו נילוֹש בחוטי־תיל, שאל את הבחורים:
“מי מתנדב?”
הכל הרימו ידיהם. קלאַפטר גחן על בחור, לחש לו מה. מאורוות־הסוסים הוצא “האֵר אוֹבּאֵר” – גרמני רם קומה וצלקת מעל עינו־ימין. קלאפטר שאל אותו:
“האר אוֹבּאר, כמה יהודים הרגת בחייך? אתה ממצמץ בעיניך, האַ? גרמני מטונף, יקה מטונף! הוי, הייתי פושט את עורך!”
קלאַפטר כונן רובהו וירה. הגרמני צנח כשק קמח.
קלאַפטר שוטט מחצר לחצר. אחריו – שטאַבזיבּ – חמישים הבחורים. פתחו את השער. בשיקשוק בא זחל, שני, שלישי. מן החלונות שילחו מַקלעים מניפות־אש, חיפו על הבחורים, שזחלו עם המדרכות, זחלו על ארבע אל הרחוב. זחלו לקראת הזחלים, שהטיחו גלי אש כלפי החלונות, כלפי החומות.
מעל מיצר מוראנוב עמדו פקעות עשן. נשמע נפץ אחד, ועד מהרה אחר. שלושת הזחלים בערו, התפוצצו. בדהרה באה מכונית־משא משורינת ובה חיילים גרמנים. מקלעים טיאטאו את הרחובות. כמטאטא־אש, פינו את הבחורים מעל המדרכות.
משה קלאַפטר יצא מתוך השער. תחת רובה היתה עתה פצצה בידו. הוא רץ באותו זעף עצמו, שהלך וגדל בקרבו. כל פינה שפנה אליה, התחילו הבתים מרתתים. נשמע נפץ כל־כך משל מוראנוב כולו נקרע לשנים.
על יד הזחלים שבערו היתה מוטלת מכונית־המשא המשוריינת, מוטלת כפגר. בין החיילים הגרמנים השסועים, מוטל היה משה קלאַפטר. הגרמנים המוכים נסוגו ממוראנוב.
היה זה יום העשרים למרד.
(1943)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.