רקע
יוסף אופטושו [2025]
אבי־סבא
יוסף אופטושו [2025]
תרגום: דב סדן (מיידיש)

ספרן המחלקה הסלאַווית, רווק בעיצום־שנות־החמישים, כבר עמד באדרתו. ומשנטל את המגבעת, ששוליה רחבים וקמוטים, והיה מוכן לצאת, בא עוזרו במרוצה:

“דוקטור סלוֹמקאֶ, טלפון.”

דוקטור סלוֹמקאֶ הניח את המגבעת וקירב את השפופרת לאָזנו:

“האַלאַוֹ!”

“דוקטור סלומקאֶ? כאן מדברת הילינה… הילינה וויאֶרזשינסקאַ. הייתי רוצה במאוד לראות אותך היום, דוקטור. קיבלתי מכתב מליצמאַנשטדאַט… כן, כן, מלוֹדזש… המכתב הלך דרך שווייץ. וויאֶרזשינסקי יבוא מוואשינגטון אך בשבת, או ביום ראשון. התבוא מיד? תאכל פת שחרית עמנו. טוב, טוב, אני מחכה לך.”

דוקטור סלומקאֶ תלה את השפופרת. על פניו, שהיו מעוננים ומאובקים, התפשט חיוך – הרווק הזקן חש עצמו מעודד, שגברת צעירה, נאה, מזמינתו אליה. נטל את המגבעת, והפליג עם המסדרון המרוצף למדרגות־השיש הרחבות.

דוקטור סלומקאֶ יצא לרחוב. השעה חמש דקות אחרי שש. ערב־ספטמבר צונן, פשוֹט הפיג את ליאותו שלאחר יום עבודה בבית־הספרים.

האֶוואֶניו החמישית, בסביבי הרחוב ארבעים־ושנים, לא היתה בת־מעבר. בריות למאות, לאלפים, זרמו על שתי המדרכות. דוקטור סלומקאֶ נכנס אל בין הקהל. אדרתו – מותרת כפתורים, מגבעתו – בידו־ימין. על פניו המעוננים, שלא ראו איש סביבו, שרה עדיין קוֹרטוב־חיוך. דבלול־שערות כעין החום, שכבר האפירו בסמוך לצדעים, צנח על מצחו, כעין גיגית. עיניו, חלומות, לא ראו מי בא אחריו, מי לפניו. ומוחו של הספרן טילטלו הרחק־הרחק מניו־יורק, טילטלו ללודזש.

דוקטור סלומקאֶ הכיר יפה־יפה את כל משפחתה של הילינה. הוא הכיר את אבי־סבה, את החרשתן הלודזשאי העשיר פרוּסאַק. אבי־סבה היה מחסידי־גוּר, ממקורבי־הרבי. סבה ואביה, – בנקאים וארשאיים, מתבוללים. הילינה היתה כבר בנערותה מומרת. נישאה לוויאֵרזשינסקי, צעיר הפרופיסורים למשפט־הכנסיה. אחרי חורבן פולין נמלטו לרומניה. מרומניה לצרפת. מצרפת לניו־יוֹרק.

דוקטור סלומקאֶ התוודע אל הילינה בבית־הספרים. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע נבהלה אל המחלקה הסלאַווית. לעתים רחוקות ישבה לקרוא ספר. על הרוב דרשה למשפחות פולניות עתיקות, וכשפלטה פעם אחת, כי המאוּזוֹליאום היפה ביותר בלוֹדזש עומד בבית־העולם היהודי, עומד על קברו של אבי־סבה, היתה זו לדוקטור סלומקאֶ הפתעה. הילינה, אשת פרופיסור וויאֶרזשינסקי, יהודיה? מעולם לא היה חושדה בכך. שערותיה – בלונדיות בהירות. עיניה – כחולות. ומבטה – ים ורוחות. בדיבורה, ויציבתה, במבטה – אף לא שיור של יהודיה. דוקטור סלומקאֶֶ שאלה:

“מי היה אבי־סבך?”

“פרוּסאַק.”

“החרשתן?”

כן."

“הרי הכרתיו.”

לאחר השיחה הזאת התחיל דוקטור סלומקאֶ לבוא לביתם של הוויאֶרזשינסקים. הילינה המומרת, שכמעט ולא ידעה דבר בעניני יהידות, מצאה בו, בדוקטור סלומקא, משענת. בראשונה נזדמן לה יהודי, המתפאר ביהידותו. יתר־על־כן בקי כל־כך. לא בלבד ביהידות, אלא גם בתולדות־אבות־הכנסיה. ומשהוכיח דוקטור סלומקא, כי אף אבות־הכנסיה אין להסתמך עליהם, לא אבזביוס, לא הירוֹנימוס, מקוריהם היהודיים הם מכלי שני, שלישי, הרי לא בלבד בעלה של הילינה, פרופיסור וויאֶרזשינסקי, לא ידע מה שישיב, אלא גם הבישוף מפוזנא ניטל לשונו. דבר זה קירב כל־כך את הילינה אל הסַפרן היהודי, שלא די שהיתה שופכת לפניו את לבה, היתה אף מתוודית לפניו, כלפני הכומר הקאתולי שלה. היו לה טענות לאבא־אמא על שהמירו דתה בקטנותה. התימרה, כי לאחר מות אבי־סבה הביאו מגרמניה את דוֹקטוֹר גרונוואלד, גדול־ארדיכלי־בתי־קברות, כי יציב על קבר־אבי־סבה מאוזוליאום. והיה מה לראות – לודזש כולה היתה מתהללת באותו בנין.

דוקטור סלומקאֶ נעצר בדרכו. ברחוב הששים והאֶווניו החמישית הקהל הקליש בהרבה. האויר, – כחלחל, צונן – הצהילוֹ. חמישים וכמה שנותיו של הדוקטור לא הכבידו, לא רבצו כמשא על כתפיו הכפופות מעט. העייפות לאחר יום־העבודה כאילו התפוגגה, ואילולא בית מגוריה של הילינה, היה דוקטור סלומקא פוסע הלאה.

דוקטור סלומקא צלצל. הילינה פתחה לו את הדלת, נטלה אדרתו, מגבעתו, הכניסתוּ, כבן־בית, שמחכים לו, מבקשים לראותו.

רק בחדר־האוכל נשק הדוקטור ידה והבחין, כי פני הילינה עצובות. נראה לו, כי בעצבותה יפתה יותר. תכלת, תכלת רחוקה, עמוקה בעיניה. רעב סביב שפתיה היפות. מכל אלה נישאו כיסופים, כיסופי־שלהי־קיץ.

וכשסלומקאֶ כבר ישב בראש השולחן הערוך, המפית על ברכיו ואכל, שאל:

“ומה כותבים לך, פאַני הילינה, מליצמאַנשטאַדט?”

“מה כותבים לי?” – הוציאה הילינה ממעטפה מכתב, הכתוב על גליוני נייר שקוף – “הגרמנים הרסו את בית־העולם היהודי הישן. נחש, פאַניה דוֹקטורִזשאֶ, מי נהג בעבודת ההריסה?” עיני דוקטור סלומקאֶ, עינים פיקחות, היו כשואלות:

“מי?”

“בנו של הארדיכל גרונוואַלד” – הזיזה עצמה הילינה אל סלומקא – “האב גרונוואלד בנה את המאוזוליאום של אבי־סבי, והבן גרונוואלד הרסו.”

“נוסח נאצים ממש” – חייך סלומקא.

“מה אתה יודע, פאניה סלומקא” – רעד קולה של הילינה – “הריני מהלכת כל היום כולו, כאילו ניטל ראשי. עם ערב צר לי חדרי כל־כך, שהייתי מוכרחת לצלצל אליך. מה ניתן לעשות? באמת הכל יימחה כך ולא יהיה עוד זכר לאבי־סבי?”

“מה פירוש,” – הסיט מעליו סלומקא את הצלחת על צלעות הטלה המכורסמות – “היש לך תצלום אבי־סבך?”

“יש לי.”

“ובכן ממסגרים אותו ותולים בקיר.”

“זה הכל?”

רק עתה התעורר דוקטור סלומקאֶ על כך, כי העצבות בעיני הילינה היא יהודית. עינים כחולות, שערות כה בלונדיות – כל אלה חיפו על המבט הזה. הילינה ביקשה משען בו בספרן. ולא בלבד מבטה של הילינה, אפילו לשונה, דיבורה הפולני הנאה, ניתן בו עתה קמט, קמט יהודי. כאילו נאנחה.

“והמאוזוליאום? באמת, דוקטור, היה זה פאר־המשפחה. לא אבא, לא סבא, אפילו לא אני, המומרת. כל אלה היו לשם הרחוב, לשם רחוב־הפולנים. אולם בינינו לבין עצמנו, כך בארבע עיניים, הרי הכל היה אבי־סבא, הכל – ר' אברהם פרוסאק. ועתה? הא, דוקטור? החריבו את המאוזוליאום, שמוהו כעפר, וחסל אבי־סבא, חסל ר' אברהם פרוסאק.”

קולה של הילינה דק. עם המלים האחרונות התחיל נשבר. האם בכתה?

דוקטור סלומקאֶ תמה – מה כה נוגע ללבה המאוזוליאום של אבי־סבה? החריש, הביט, איך מכיתות אור הלבנה שמבעד החלונות הפתוחים רובצות על גבי הרצפה, אף שהלבנה גופה לא נראתה עדיין. מכיתות האור כבו עד מהרה. פני הילינה נשתנו. נראו עייפות, זקנות, רצוצות.


(1943)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!