בביצות סטוּפסק, כמסע שלוש שעות ממלאָווה, שהו פארטיזאנים.

היתה זו פלוגה קטנה, כל עצמה מנין. הפלוגה היתה מורכבת שתי משפחות. ה“יערן” קוויאַטאק וארבעת בניו וסוחר־השוורים לֶמֶל, שהיה גם שטוף־סיכונים, “מוליכן” ושלושת בניו. נטפל להם איש זר, אוּנגאַר אילם, שיותר משהיה דומה כיהודי, היה דומה כאכר־הררים, ענק.

שתי המשפחות – היערן וסוחר השוורים – ישבו במשך שנים, בית נשוך בבית. ישבו בכברת יער כרוּת ועקוּר, סמוך לגבול הגרמני, שהפריד את יער הרשות הפולנית ויער הרשות הפרוסית. שתי המשפחות עסקו בצייד והברחה. לא היו זזים בלא רובה, בלא אקדח – אויבי־תמיד של המחרשה. דיבורם מועט, רחקו מאכרים שכנים, מיהודי־גבול, הביטו בהם בחשדנות, משל מביט בבני־תחרותו.

שתי המשפחות היו שרויות בשלום ביניהן. שניהם – בין קוויאטאֶק, בין למל – שטופי־סיכונים. שניהם גולגולתיהם נעוצות יפה־יפה בערפם. שניהם שיחק להם מזלם – בנים כאלה כוחם להפוך עולמות. ופתאום – שבר כזה ותהפוכה כזאת. הגרמני לקח את השוורים, לקח את הפרות את הסוסים. וכשהנשים סירבו להגיד, היכן בעליהן, נוֹרוּ אחת־אחת והבתים נשרפו.

הפלוגה לקחה נקם. הנה נוֹרה המפקד של ווּלקא, והנה – המפקד של סטוּפסק. הנה פוצץ בית הנתיבות בוולקא, והנה פוצצה טחנת־המים, שטחנה שיפון וחיטה בשביל הגרמני. משמרות־לילה גרמניים או שנעלמו, או שנמצאו ירויים.

ומעשה־הנקם היו באופן, שהאויב לא יכול להבחין, כי אך ידם של עשרה פארטיזאנים באמצע. הוטל קטון־החשדים בכפר, נשרפו בתיו. נתלו זקנים וטף.

הגרמני הכריז: “מי שיביא את היערן קוויאַטאֶק, את סוחר־השוורים למל – בין חיים, בין מתים, – זוכה בעשרת אלפים מאַרק”.

הם לא הובאו. אף כי לא מעט אכרים בכפרי־הגבול ידעו, מדורם היכן. אדרבה, מכפרי־הגבול סיפקו בידם מזונות. סיפקו בידם פחמים, רימוני־יד ומוקשים. אף הודיעום מקומו של האויב היכן.

כן נקפו שנתיים.

תחילת דצמבר, ושלג יבש יורד זה יומיים. רוחות קרים נופפו מכיתות־שלג, ניפצון אל העצים, אל הגדמים העקורים, שנראו מרחוק כדובים לבנים. השעה שעת־ערב. בן זקוניו של למל, שמשון, רובה בידו, עמד על המשמר, שמר מבואי־סטופסק, שבהן היה צריף־הפארטיזאנים. עם הצינה נישא לאזניו קול חנוק. ליכסן רגלו לפניו והאזין בכל רמ“ח ושס”ה. לא ראה נפש, ולא שמע, כי אם הלמות לבו המחרישה בזעקה את הדממה. מדברים פולנית. כך לכדו לא מעט גרמנים יהודי במלכודת. לא, לא פולנית היא, נמתח שמשון לתוך הערב, מתפללים. הדממה שבה כשהיתה. שוב לא שמע הגה, אך חש את האויב הקרב מכל העברים. יכול הוא להשתער עליו מאחורי כל עץ ועץ. הביצות, היער, הכל צעק: “השלך את הרובה, רוץ לצריף והודע כי האויב צר עלינו”.

שמשון נעשה כולו עיניים ולא ראה כל מאומה. ופתאום – מאחורי שיח מושלג התנוססה בריה גבוהה ורחבה, כבנין. למראית־עין – לא יהודי, לא גרמני, לא פולני. בפניו המגודלים שער היה אֵלם מאוים כל־כך, עד כי שמשון ניטלו רגליו וידיו. מרוב אימה כונן את הרובה וצעק.

“הרם ידים!”

הזר הרים ידיו מעל ראשו. שמשון קשר ידיו וגער:

“לך!”

הוליכו אל הביצות, מקום־הצריף.

הבריה היתה חשודה. קוויאטאֶק התיר מעל שכמה של הברייה תרמיל ופתחו. גרר מתוך התרמיל ככר לחם, ואמר לו לסוחר־השוורים:

“הוא “משלך”, למל.”

למל גרר מתוך התרמיל טלית ותפילין. יצאה שעת־לילה גדולה, עד שהברייה הוכיחתם, בלשון אילמים, כי הוא יהודי, כי הוא בא מאי־שם, בקאַרפטים, כי ברח מאוֹשוויאֶנטשים, שבה שרפו את אשתו וילדיו, שבה שורפים יהודים קרונות־קרונות.

הברייה נשארה עם הפארטיזאנים. הוא נעשה המרכז, והם כינו אותו “אוּנגאַר”. עודם ישנים, ואך הפארטיזאן על המשמר הוא ער, וכבר האוּנגאַר האילם בחוץ בטליתו ותפיליו. היה חובק בידיו אילן מושלג, משל “מזרח”. ראשו המעוטף טלית היה כבוש בידיו וכתפיו הרחבות התכווצו. כפורו של הנץ היה גדוש־יסורים:

“אוי, אבא, אבא… אבינו שבשמים… הושיעה־נא…”

“מי מדבר?” ננער קוויאַטאק ממשכבו.

“באמת, מי מדבר?” יצא למל והקשיב.

“ה”זר" הוא ודאי קדוש" – נענה קוויאטאק.

הכל האמינו בכך. הכל סברו, כי אין הוא אילם, אלא גזר על עצמו תענית־דיבור. מי יודע, מה מכביד על לבו של אדם? יתר־על־כן היה זריז ומקדים להתחקות על עקבי־האויב. היה היחיד, שהביא, בשבוע־ימים, שני גרמנים חיים, סחבם עקודים על גבו.

כך יצא חודש ימים.

הפלוגה נודע להם, כי בשבת לאחר חצות־לילה תגיע רכבת משא, ולא תעצר בסטופסק. הרכבת תוליך קרונות יהודים מצרפת, מאיטליה, תוליכם לאוֹשוויאֶנטשים, למאַידאַנאֶק, לתאי־הגזים.

בסמוך לחצות־לילה התפזרה הפלוגה במוצאו של יער. כל אחד ואחד שכב מתחת לעץ. רוח קרה ושלג נורא חתכו באברים. לא חשת ידיך ורגליך. ומשהתחילה נישאת מעל השלג נשיפת הקטר, נשכחו הקור, הסכנה, כל אחד ואחד זקף ראשו, הטיל מבטו בסוכה של ה“דרוּזשניק” שנראה מרחוק כתל־שלג.

מתוך הסוכה יצא ה“דרוּזשניק” עוטה פרווה, כפוף, פנסו ירוק – “הכל כתיקונו”.

נשיפת־הקטר, שיקשוק־האופנים, נבחת הרוח – הכל נתכפל בלילה, שבו השלג העוקץ נטל את הראייה.

רכבת־המשא התרוממה במעלה־הר. התרוממה גונחת כל־כך, כמו חישבה להעצר. הקטר עבר על פני ה“דרוזשניק”, סחף קרון אחר קרון.

ה“דרוזשניק” כיבה את הפנס. שב אל הסוכה. בעצם ההליכה שמט מעל עצמו את פרוות־הכבשים השחוקה וניצב, ברייה בת ששה רגל, העטופה חטיבת בד לבן. הוא מנה את הקרונות:

“ארבעה, חמישה… שמונה… עשרה…”

נאחז וטיפס במדרגת הקרון האחרון. הרכבת הוסיפה להלך במעלה הר. אזני האונגאר האילם היו עֵרות ומחודדות כל־כך, שיכול היה, בתוך הסופה, לצוד איוושת־רגל, פסיעת־אדם.

האילם נגרר מגג־קרון לחברו. רוח, שלג טרפו את פניו, את כתפיו. נאחז בגגות הקרונות. עיניו – עצומות. שפתיו – מצומתות, וכל כולו תפילה: “תמות נפשי עם פלשתים”. ומשהגיע לאחרון־הקרונות, בקעה ועלתה בו שמחה, הסיר מעל איזורו שני רימוני־יד, הטילם אחד אחד בקטר. רצועות־אש נמשכו כלפי שמים, הציתו את השלג, את הרוח. הקטר התרומם, גרף את הקרון הראשון, מושב־הגרמנים. הנפצים הרצופים החרישו את האזניים ודירדרוּ את האילם בתנופה כל־כך, ששוב לא ידע את נפשו. רק שפתותיו שיננו כמאליהן, כשואלות:

“היהודים ניצולו?”

רוח ושלג השיבו ביללה.

(1947)