ר' שלמה גאַרפינקל התהפך כל הלילה על משכבו – נתנמנם, ננער וחזר ונתנמנם. כך כל הלילה כולו – הלילה שלאחר סדר שני. משהו עינה אותו ביותר בשנתו. לא ידע עצמו מה, ורק עם הנץ, כשננער והתלבש ועמד להתפלל, לא בלבד ששים ושלוש שנותיו ירדו ורבצו על כתפיו, אלא גם עֶסקו הכביד עליו. אף שני בניו היו לו למשא, הבנים על משפחותיהם. וכשכבר עמד בטליתו ותפיליו, התחילו כל סביביו מתגרים בו. ואם יש לו עסק־חוטים, הכובש שתי דיוטות בבליקאֶר־סטריט, מה? ואם יש לו שני בנים, והבנים נשים להם וילדים להם, מה? האם יבושם לו, לשלמה גארפינקל, אותו “שתענוג”. לאו! אין לו נחת, לא מדזשאֶן, לא מפיליפ, העובדים בחנותו. ומכלותיו לא־כל־שכן. הסדרים בלילי־פסח היו לו כמירוק־עוונות. כל מה שיש בו משום יהידות יוצא מאפְן, אַף־הגויות ה“יהודיות”. והנכדים? אף לא מלה יהודית אחת, אף לא מלת־לשון־קודש אחת – גויים גמורים. ובכן, למי הוא עמל שלמה גארפינקל? אך יעצמו אבא־אמא עין, והבנים, קברניטי־גן־עדן, לא זו בלבד שימסרו את ספרי־אבא מתנה לבית־הספרים העירוני, אלא אף יחליפו שמותיהם, לא ישאירו זכר לאביהם. שלמה גאַרפינקל יומר ב“דראֶיפאֶר ברוֹדאֵרס”. ולשם כך הוצרך גאַרפינקל להשחיר מיגיעה, לגרור עצמו על פני שאַפים, כדי למכור אביזרי־חייטים? ואם, בעזרת השם, עלה בעבודתו והעשיר, וחנותו היא הגדולה שבחנויות־החוטים בניו־יורק, מה? ואם שלמה גארפינקל, חסיד מחסידי־גור, איש־מוח, נעשה סוֹלוֹמוֹן (כך קוראות לו כלותיו), מה? אין לו אלא עגמת נפש וצער מבניו ומעשירותו!
מעגמת נפש הקדים גאַרפינקל שעה אחת לפתוח חנותו. יום שני־בשבת, א' דחול־המועד. הוא נישא מקומה לקומה. פה יישר קופסה, שם העלה חלון. נפשו עגמה עליו, שבניו ומשרתיו מאחרים כל כך לבוא לעבודתם. כל המשק כולו לא ישר בעיניו.
שלמה נכנס ללשכתו, שבה היה שומר־הלילה, דזשאַן, מוטל על גבי הרצפה ומנגב במטלית רטובה את האבק. על שולחן־הכתיבה היו גבובים מכתבים לא־פתוחים. גארפינקל ישב בנוח בכורסתו, הכסויה עוֹר שחור, ושקל בדעתו, אם יפתח עצמו את המכתבים, אם יחכה למזכירה. עיניו נגררו מעל ה“טאַימס”, מעל ה“טאָג”, שכבר היו מונחים על שולחנו. מבטו צד והבחין: “פולין… וארשה… יהודים…”
הרים את העיתון. התעמק בו. קרא, כי פולין מתירה יציאתם של שלושים אלף יהודים, מתירה עלייתם לארץ ישראל, והירהר בלבו, כי אלה מן־הסתם הטובים שביהודים. ובפולין יישארו כשלושים ארבעִים אלף יהודים הבושים ביהידותם, המסתתרים מאחורי שמות פולניים, כמותם ככלותיו. יהודים – משומדים לרביע, למחצה ולגמרי – הזאת היא, אמנם, שארית הפליטה של יהודי־פולין?
גאַרפינקל לא קרא עד גמירא. השמיט את העתון מידו ונשאר יושב וראשו מבולבל. יצאה שעה קלה עד שהתאושש.
הסיט את העתון מעליו, הסיט את המכתבים הלא־פתוחים מעליו. אחר מכן התרומם מכורסתו ופניו כשל עומד לכבות אש. גאַרפינקל גבה־הקומה, זקנקנו־שׁיבה גזוז, ניצב באמצע־לשכתו וידיו פרושות:
“מה לעשות?”
הוא, שלמה, חייב לעשות מה, ורגע כמימריה. כמו תמיד, כשהוצרך לפעול מה. בכוחה של רשות, עלו על דעתו קשריו עם סינאטורים, עם שופטים, כסף? פרוטקציה? אלה זוּטוֹת. צריך משהו יותר, צריך “סיעתא דשמיא”. צריך אחת ולעולמים לזעוק וירעשו כל שמי השמים! הוא, שלמה גארפינקל, יהודי פולני, עלול גם הוא להיות בכלל הניספים. האמנם נס הוא שהוא נמצא דוקא בניו־יורק? נמשך לטלפון ונזכר, כי המזכירה איננה עדיין.
“היכן היא, ראֶי?” – שאל את דזשאַן, שניער את האבק מעל ארונות־הספרים הפתוחים.
“לא באה עדיין” – הביט דזשאַן בתמיהה אחרי בעל־הבית – השעה אינה עדיין שמונה, מיסטר גארפינקל?"
גארפינקל לשכתו נעשתה צרה לו. נישא על פני החנות, התרומם מקומה רביעית לחמישית, שוטט ודיבר אל נפשו:
“אלפי פולנים, רבבות פולנים, סייעו להם לגרמנים, להשמיד יהודים, ואני, שלמה גארפינקל, מעסיק בעסקי פולני, מחזיק את דזשאַן עשר שנים ומעלה. מהיכן הודאות, כי דזשאן אינו שונא־ישראל?”
גארפינקל לא ראה בוקרו של יום המגיח, שמשיי, מבעד לחלונות הפתוחים, לא ראה את המשרתים הנכנסים אחד־אחד ומתחילים בעבודתם.
טענות היו לו לאמריקה, לאנגליה, לברית־המועצות. מה ערך אנושיותם, אם הניחו לטבוח ששה מליון יהודים? גרמניה, אוסטריה, פולין – אין לו טענות עליהן. הרי אלה בחינת אדוֹם הרישעות עצמה. רק אמש, בשעת הסדר, היו לו לצעיר־בניו, פיליפ, טענות, על־שום־מה אין משמיטין מתוך ההגדה את “שפוך חמתך”? היש להם ליהודים נחמה אחרת? היש לו, לשלמה גארפינקל, נחמה אחרת? לא. לא, אין לו.
נכנס ללשכתו.
ראֶי – צפרניים אדומות, שפתיים אדומות, עיניים שחורות – בירכתו לשלום והגישה לו את המכתבים הפתוחים. הציץ בה בראֶי ובראשה על תסרקתו השחורה, במכתבים הפתוחים, ואמר בנעימה אַבהית:
“היטיבי עמדי, ראי, ותעבדי היום בחדר הסמוך.”
סייע בידה להוציא מכונת־כתיבה אחת, אחרת. לא איכפת לו, כי בשני ימי־חג הפסח, בהיות החנות סגורה, הצטברו הזמנות הרבה, כי צריך להשיב על המכתבים. הדבר לא יערב להם לבניו – דזשֶאק ופיליפ? להכעיסם יסתגר בלשכתו, יישב כל היום כולו על גבי גמרא, על גבי רמב“ם. גארפינקל התחיל נובר בארון־הספרים. אצבעותיו נגררו מעל גבות הספרים המוזהבים, כמעל מנענעים. הוציא מגילת שיר השירים עם פירוש רש”י וישב לומר שיר השירים, לומר בניגון, פסוק שיר השירים ופירוש רש"י לפסוק. מיד עם הפסוק השני התקשה. “ישקני מנשיקות פיהו” – מהיכן שלשון “ישקני” נשיקת פה? שמא היא נשיקת יד, או נשיקת כתף, כמנהג עמים אחרים? עודו מהרהר, נפתחה הדלת. דזשאֶק תקע את ראשו.
“וואֶלטפרייד ברר לו סחורה בחמש מאות דולאר.”
“נו?”
“הוא מבקש בהקפה.”
“הלא ידעת, שאיני מקיף – אמר האב ותוך דיבורו ניחם על אמירתו – מי אמרת, וואלטפרייד? ההוא מברונסוויל? שלח אותו אלי.”
גאַרפינקל תמה על עצמו, שביקש פתאום לשלוח אליו את הרוכל. זה שנים, שאין הוא מקיף להם לרוכלים, מה יוציא אותו עתה מן הכלל? ואף ששקל בדעתו, עמד על רגליו, משל יוצא להקביל אורח חשוב…
וואֶלטפרייד, גבוה, כתפיו כפופות מעט, פליט התופת הגרמנית, נגרר אל הלשכה. סביב עיניו, עינים שחורות, שרוי היה יגון־דורות, שלא הלם את שמו. גאַרפינקל הושיבו יל ידו ושאל:
“ומה טובות בפיך?”
הדיבור הטוב, קבלת־הפנים הטובה הימנו, הביכו את הרוכל. לא פילל לזה; לא היה בטוח, אם אין הסוחר העשיר משטה בו. עיניו העצבות של הרוכל הביטו בגאַרפינקל, בשיר השירים הפתוח, ברמב"ם הפתוח, מרוב תמיהה הבהיקו פניו, ופלט אמירה:
“לך ודע כי בבליקאֵר־סטריט לומדים תורה.”
“ואתם, וואלטפרייד, מעיינים לפעמים בספר?”
“יהודי, שניצול מהיטלר, מה מעשה אחר נשאר בידו?”
“אם כן, אם אתה יודע־ספר, הגידו־נא לי, מהיכן שלשון “ישקני” פירושו נשיקת פה? אימתי לשון ישקני נשיקת פה ואימתי נשיקת יד?”
“אבן־עזרא אומר: “כל נשיקה שהיא בלא למ”ד היא בפה”. נמצא כי במקום שיש למ“ד, כמו “וישק לו” הכוונה לנשיקת יד.”
גאַרפינקל נהנה מן היהודי. חש, כי היהודי נעשה קרוב לו, נעשה משלו עצמו, קרוב יותר מבניו, והניח את ידו על ברכו של הרוכל:
“כיצד יהודי מתיר לעצמו בימינו להקרא וואֶלטפרייד?”
“קושיה זו עליכם להקשות לאבי־זקני, לרבי ר' ישעיה’לה הפשדווֹזשאי. הוא שקראני כך. ומה אכחיש? באתי אליכם, ר' שלמה גארפינקל, בלב כבד. ואף שידעתי, שאין אתם מקיפים, בכל זאת באתי. כי מה פירוש וואֶלטפרייד, שמחת עולם, אם לא בטחון? תחילה בהשם, ואחר־כך באדם. ומה אכחיש, משראיתי את הרמב”ם על שולחנכם, התגבר בי הבטחון."
“הדין עמכם, וואֶלטפרייד. הדין עמכם” – נטל גארפינקל את יד הרוכל בידו, משל חברים הם מכבר הימים – “מלוא צרככם סחורה תוכלו לקבל מידי בהקפה. נכדו של ר' ישעיה’לה הפשדבוזשאי הוא בטוח בעיני”.
[1947]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.