רקע
יעקב הורוביץ
מסיבה משפחתית נהדרת

יושבים היינו במקירה, מי רכון על צלחתו ועל כוסו, מי תולה עיניו לפניו כרואה מה שהאחרים אינם רואים, מי מהורהר ומחומר ומסומר כמתגונן ממראין בישין, ‏שׁ‎‏‏‎‏‎‎הם רוצים בו ואין הוא רוצה בהם. הקירות היו צבעוניים נוסח אָמֵן־אָמֵן אופנתי לציירים של הדור, הכסאות היו רפודי מושב ומסעדם רפקני לגב, בקבוקי היין הענברי למהדרין, התאמצו להשרות אוירה חגיגית: ואלמלא אותו נופך דק של התהרהרות חומרת, יכול שהיית אומר, כי זוהי מסיבה משפחתית שגירה, כפי שמחבבים אותה להלכה ומתחמקים ממנה למעשה בבתים רבים בכל אתר ואתר.

לא התנהלו כל שיחות. כי השיחות היו כבר אחרי גו. מה שאפשר היה לספר, סופר כהנה וכהנה. כל פרטי הפרטים, כל ההדגשים וההיקשים, כל המשמעויות וההתפרשויות, כל השתלשלות הענינים וכל אותה בירא עמיקתא של אירועים ורגשות – כל זה נתמצה עד תום. אותו מהלך החיים הדחוס, הקטנוני ומזוויע־העצבים בבונקר. ואותם סידורים קודמים שטופי חרד ויגע. ואותו משנק של שמירת־סוד לכתחילה, ובהמשך – אותו מזחל־פחד של גילוי, התלוי־מנגד כל רגע, כל רגע של חיים, כתקתוק שעונו האיום של מלאך־המוות. וכיצד אבא התעזז באחד הערבים לגיחה – סוף סוף בלי אפסניא מכל וכל אי אפשר – ושוב לא חזר. ואותה צלוחית של רעל המיטלטלת־מידנדנת על צוארה של אמא. ואותה ילדה בת ארבע, שהתפרצה בזעקה מקפיאה דם: אמא, עשי שאחיה, עשי הכל־הכל שאחיה!

לא התנהלו כל שיחות. בני המשפחה היו מסובים לסעודה מקרבת־לבבות, האוירה היתה של שבת־דבקים גם יחד, ממש מופת להנאה מפולפלת מחיים טובים ועתרת שלום. היא, האורחת, שזה אך עתה נפלה לביקור מהשפע המתבקע מעבר לים הגדול, ושזה אך מקרוב היתה פליטת גיא ההריגה השטנית, ישבה בזקיפות גב וזחיחות דעת – סוף סוף כל שרידי מקורביה ארחו כאן יחדו, ומה לך נפלא יותר מחמימות מקורביך סביב סביב. פניה היו חוורים מאד, ולא רק משום השכבה המגופפת של פודרה נוסח צרפת הטרום־גילוטינית; אפה החרום היה עדין, רטטני במקצת, לסימן רגישות, המפארת בימינו כל מי שיכול להפגינה; עפעפיה היו מעובים, אך לא מפגיעים מכל וכל, משום בהירות שערותיה, ועשו רושם של ממש רצוי, של רוך קטיפני משקיט; עיניה היו בהירות תכולניות, נוסכות רוגע רווה, וצעירות מאוד. אין ספק, יפה היתה האשה הזאת בנעוריה, עוד לפני צרור שנים, כאשר גזרתה היתה גזרה של נוי, כאשר שערותיה היו בלונדיניות בהירות בסימן השפע, כאשר כפות ידיה היו חטובות־מטופחות, כמין צעצועים מרהיבים של חרסינה נדירה מלפני כך וכך מאות בשנים. גם היא איפקה את לשונה, פשוט אי אפשר היה לפתוח שוב את הפה במסיבה משפחתית נהדרת זו. ופתאם – פתאם נאנחה והפטירה כלאחר־יד: את מרבית תכשיטי קיפחתי בתקופת הבונקר, הלא צריכים היינו להתכלכל איך שהוא, כולנו, וזה היה הפתרון היחידי העובר לסוחר… ושוב הס, הס עמיס של אנשים שמחים בגורלם, מלווה רשרוש משי מעודד של שמלת האורחת. שמלה ירוקה־כספית רחבת שרוולים, מושכת בברק גוניה עין כל רואיה, שגלי־גלגלי קפליה, מתוכננים ע"י אחד בוצינא של חייטים, לא היו מכוונים אלא לתפאור החיים.

לצדה ישב בעלה. לא. לא היה זה בעלה הראשון אלוף נעוריה ושליט חסידה מני אז. הלה נהרג. ולא דוקא בימי הטומאה הבהמית. גייסות המשחררים הם שהוציאו להורג – חשדו שהוא מרגל לטובת הטמאים הללו. ומה לך משכנע יותר מחשד כזה אצל שוחרי הצדק והטוב והאושר בשביל העולם כולו! וכך נותרה לבדה בגיא ההריגה – אלמנה ובתה בת הארבע. וכאשר טולטלה לבסוף ממעמקי התופת לחופי השפע, לא זו בלבד שנמצאה לה שם פרנסה טובה – וכי מה רע בכך כשאשה לא צעירה ביותר, שראתה את אלף עיניו של מלאך־המוות, ושעשתה ככל שאך יכלה להצלת חיי בתה, משרתת סועדים להנאתם; לא חלילה באחת מאותן מסעדות ידועות לשמצה, שהסעודה בהן היא אך טפל־ראוה למשהו אחר לגמרי, אלא בפירוש מסעדה לבני־טובים, או לפחות למתחפשים לבני־טובים מכל מיני טעמים חברתיים. אכן, לא זו בלבד, שנמצאה לה פרנסה טובה, אלא אף נקרה לה הטיפוס הזה, שאמנם אינו צעיר ביותר, אף לא יפה ביותר, אף לא מצוין ביתרון חכמה וידע, אלא פלוני, שכל ימיו התפרנס מיגיע כפיו המיוזעות, הלא הוא מנהל חשבונות בדוק ומנוסה, שאין לך נאמן כמותו לנותן לחמו ולחשבונותיו הערוכים למופת. הוא ישב לצדה. ולא יכול היית לומר מה דעה לו ומה גישה לו לשבת־אחים זה. סוף־סוף לא נותן לחמו לפניו ולא דיפתראות פתוחים, אלא מיני פרצופים זרים וסתומים, ואתה אך תמה אם יש מי שמסכם בכתב ברור את צפונותיהם. יכול שבימי חרפו היה מסוג הג’ינג’ים, מה שחל על שערותיו וגביניו, ואף על הנמשים הבולטים שבפרצופו ובגבות ידיו – אך מאידך גיסא, יכול שלא כך היה, לא ג’ינג’י מכל וכל, אלא מין אפרפר סתמי, מין טיפוס שאם רצית לגרום לו נחת־רוח, אמרת שהוא שחרחר, ואם לאו דוקא, מצאת שהוא נצר נאמן לגזע העכברנים.

יהי כאשר יהי, לא היתה לכך כל חשיבות בשעה נעימה זו של הסעודה המשפחתית. מכל מקום ברור היה, כי היא מצאה בו מבטח איתן ומפרנס לעת צרה – אמנם רק לעת צרה ובדוחק, שהרי אין להעלות על הדעת, כי שכרו בלבד עשוי לספק מה שמשפחה המכבדת את עצמה, חייבת להפגין ברשות הרבים בתקופתנו. והוא מצא בה – אולי מצא מגבת חן, בבואה של יופי, בועה של טוב־לב אנושי, אמנם אך מקצת שבמקצת מזה, לא יותר מדי, כי כל מה שהוא יתר על המידה, לא רק שהוא מבהיל ומבריח, אלא אף מקלקל כל שורה, שורת הסדרים הערוכה בקפידה, שבלעדיה אנה אתה בא בעולם רועש זה?

ועוד אחד היה שם. אף הוא ממתי־מעט הניצולים, אלא שהיה כמעט ילד בהפגיע יום ההצלה. הרי החשבון הוא פשוט למראה פניו, המעידים בו כי אין הוא עתה אלא על סף גברותו. האורחת היא שהביאתו, ולא רק בזמנו, לחוף הזהב והתקוה הטובה, אלא גם עתה, לכאן, אלינו. שכן קשה עליה הפרידה ממנו, מאז הימים הקודרים, מאז האימים התודרים. פליך, היא קוראה לו, פליך בבקשה ממך, פליך הואילה נא בטובך, פליך אני סומכת עליך, פליך ופליך כל הזמן ובלי הפסק. אלא שאותו בעל עכברוני שלוון שלה, שבודאי לא היה באותן מהמורות של מוות, ואינו עד לשום דבר, יש ומביע רמזי רמזים של פקפוק, לאו דוקא שלווני, לגבי פליך זה, אם באמת ובתמים היה שם, ואם באמת ובתמים הובא כמסופר שהובא. וכל זה על אף העובדה הבלתי־מעורערת, שכאשר התוודע לאותה פליטת גורל איום במסעדת בני־טובים הלזו, אותה פליטה מאולמנת שהיא עתה אשתו קבועה במסמרות, היה אותו פליך במחיצתה, ולא יכול היית לראות את זו בלי לראות גם את זה – אלא שאפשר היה בכל־כל לחשוב, שלא בה דבק למעשה, ולא היא דבקה בו למען עצמה, אלא שהכל מכוון לאותה בת שלה, אותה נערה פורחנית, שכולה פלומת משי ופרי מגדים, תקות פלאים וסוד מתוק, אותה נערה שופעת אור חיים והבטחות נאמנות לעתיד לבוא, שבימים ההם, כשהיתה אך ילדה קטנה, התפרצה בצעקת אימים: אמא, עשי שאחיה, עשי הכל־הכל שאחיה!

הנערה הפורחנית ההיא איננה כאן. שכן את הלימודים בקולג' אין לזנוח. ובכלל, הדור הצעיר הזה! בכלל ובפרט – מה לה ולרגשות הללו, שעודם נחלתה של אמא, ואולי אף של בעלה, ואולי אף של פליך. היא כבר השתחררה מכל אלה ואין לה כל צורך במועקה פסולה זו, לא בצורת העלאת זכרונות ולא בצורת חיפוש קרבה, ולא בשום צורה החורגת ממסגרת הקיים, שהוא בלי ספק טוב ומשביע רצון ומבטיח עתידות מכל הבחינות. כן, כן. הדור הצעיר הזה. הנערה איננה כאן. אך זעקתה מאז הימים, זעקת הילדה בת הארבע בכל זאת הגיעה, בעוד מועד הגיעה, כדי שדבר לא יחסר במסיבה המשפחתית הנהדרת.

כך ישבנו, אנחנו זוג האורחים1, וכנגדנו שלשת האורחים, שבת־אחים גם יחד. ותוך כדי אשרי־יושבי ביתך זה, נזכר המארח כי מידת הכנסת־אורחים עדיין אינה שלמה, שהרי לא על המאכלות בלבד יחיה האדם, ומן הדין להוציא מגניזתה את קופסת הסיגרות הכרסניות, שריחן מרומם את הרוח ועשנן גורם לעלית הנשמה. מיד זירז את עצמו וכיוון מצעדיו אל הטרקלין המרווח. כך וכך אמות ארכו וכך וכך רחבו, לפי חשבון המרצפות הנוצצות של הרצפה, ומשם אמר לעבור לחדר עבודתו, שאף הוא מרווח מאד, ובעיקר מפואר באלפי גבי פראטאטא של ספרים מן המסד עד הטפחות לאורך כל הקירות כמעט – הוא פותח את הדלת והנה: סרחון אדיר מכה באפו, חיות יש כאן! מאחורי הכורסה הנרחבת, שמושבה רפוד במירך הרפידה ומסעדה עשוי מעשה סורג, מצטופפים שלשה: כלב־זרזיר רזה ושחור. גון של שחור עמוק מאד, אזניו מגופפות ועיניו כלות מערגה לכל אדוניו; חתול שמנמן ואפור, שפרוותו ממרכים של פיתוי שמורים לבעלי־תריסין; ונמר שעיניו תהום לוהבת, פעורות עד קצה הטירוף, עינים של בלע גמור, צהובות, מפתות, משתקות, עינים כופות אל הלוע, שהרגשת טרף־כהרף־עין תלויה לו מתחת.

הצצה של רגע חטוף וטריקת דלת רועמת. סיבוב המפתח. סגור ומסוגר. החיות סגורות ומסוגרות בספריה. לא יתכן שיפרצו את הקירות. גם את הדלת לא יכריעו. לפי שעה יש בטחון קמעה, הקלה פורתא. יש שהות לתהות על השתלשלות הענינים בשׂום־שכל. רק בשום־שכל. בקור רוח. בהגיון צלול. אסור לפתוח פה לבהלה. רק לא בהלה. רק לא בלבול מוחין. רק לא חפזה של חסר־דעה.

כך ישבנו, אנחנו זוג המארחים, אני ורעיתי, וכנגדנו שלשת האורחים שבת אחים רוגעים גם יחד – מסיבה משפחתית נהדרת. אלא שאותו פליך, אותו ספק פליט טור־ההשמדה ספק שליח השפע המשתפך של העולם החדש, לא יכול שוב להתאפק. נמוך היה ועגלגל, וגם בשעת ישיבתו בלטה נמיכותו. וכאילו כדי לתת תוקף לאיפכא־נמיכות שבישותו האמיתית, הוא מתחיל לספר רשמים מן המסע. כן, המסע הזה עד לכאן. ניוון – זהו. בכל אותם ארצות מפוארות – כלומר שהעבר שלהן היה מפואר, לפי מה שמספרים מחברי המדריכים לתיירים. וכי מה הם למעשה החיים האמיתיים? הווה אומר: תנועה. כל קפיאה, כל מה שאינו מראה סימנים ברורים של השתנות מכוונת, כל מה ששרוי אך בתהליך טבעי של חילוף־חמרים סביל, הרי פירושו רק אחד – מוות. זאת אני אומר לכם, אך צחוק הוא. הלא פליאי ארצות אלו, ששיר רוממותן בגרונכם, הבשילו בעיקר העיקרים מדור דור ועד היום בשינויי צורה וגרסה אך אחת: האמונה השלמה במסורת הכישופים. הלא כך אתה קורא באותו ספר הספרים שלהם:

תדע לך, כי האמת היא, שאותם עירין קדישין, שבעט בהם ודחה אותם לחוף, היו לשדים ואי אתה יכול לומר, שמטבע ברייתם אינם כשרים לעשות מעשים נפלאים, שנבצר מאדם לעשותם. אך שוטה גמור יאמר לך, שמה שנראה כמעשה כשפים הוא מהתעתועים של כח הדמיון והזיה של הוזים בהקיץ, שהרי גם כח הדמיון וגם הזיות־בהקיץ לא יתכנו בלי התפשטות של סמאל ימ“ש, ומכאן שיש התקשרות של ממש בין סמאל ימ”ש והכת דליה ובין המכשפה עושה דברו מטבע ההתקשרות ולא בחלום היא עושה מה שעושה, ולא בדמדום המוחין היא מדמה דברים שלא היו, אלא עושה מה שעושה ברוחה ובגופה, ומגשימה המטרות של סמאל ימ"ש, וכי ממנו כל כוחה…

אומרת לו המארחת: הלא היא הנותנת. הקליפות הללו, הלא דוקא הן באות ללמד גם על האספקלריא המאירה. ואם באנו לכאן, הלא גם משום מצוקת הקליפות באנו. בלי שום זריקת־חול בעינים אנו אומרים, גם לעצמנו וגם לבנינו וגם לכל הרוצה לשמוע: בסוד אבותינו הקדמונים! משום שנתגבל לנו, למי ביודעים ובשיקול הדעת ולמי אך בתחושה נכונה, כי בימים מקדם נולד כאן, דוקא אצלנו, אותו שכל טוב של אדם, אותה מידה טובה של ראיית־דברים כהוויתם, של שקילת זה כנגד זה – מה יפה כוחו של זה לעומת שכנגדו. רק מכח החשבון הנכון, שאינו מעלה הררים כצללים וצללים כהרים, אלא הררים כהררים וצללים כצללים, נתהווה היסוד לקיומו של אדם בעולם הזה. מארץ זו שלנו יצא הקול וגם הכח, שהקים בעולם כל אותם לולים לולים של חכמה ודעת ומידות טובות ושאיפות צרופות ואמונה גדולה בעתיד לבוא. בסוד חיים זה אנו דבקים כולנו…

אומר לה: כגון ציד המכשפות ומדורות של דורות לקרבנות־אדם?

פותח לו המארח: פלוני בן פלוני משומרי אמוני הקרקס, מה לך ולסודות של שלומי אמוני החיים? עיניך מה הן רואות – את הנמר, וכל תנועה שלו וכל זרידה שלו וכל פהוק שלו. אך טרפו, מה דין טרפו, מה דין כל הנטרפים הללו? ומה דינך אתה כשלעצמך, וכל המקורבים אליך, אם יש עמך מקורבים, ואף זאת: מה דין מסיבה נהדרת זו שלנו?

אמר הבעל… למעשה לא אמר דבר. אף לא כהוא זה. שכך יאה וכך נאה לאחד מצבא הגלגלים הרבים הללו, שכך יאה וכך נאה מגלגלין.

מחייך כנגדו פלוני פליך: התנועה, הוא שאמרנו, אך התנועה בלבד. מה אני ומי אני אם לא גלגל קטן בתנועה גדולה. והיכן לך תנועה גדולה יותר, אם לא בארץ זו שמעבר לים, שאת מימיה אני וכל המקורבים שלי שותים? באותן ארצות של אתמול עלו ובקעו דורי דורות צווחות של מצומצמי המוחין: אדם גדול, אדם גדול! נפשות קטנות של עבדים גדולים היו מחפשות אילן גדול להתלות בו. אך בעולם שנתחדש, נתגבל האדם המקובץ, המון אדם רב! וכל אחד יש לו חלק בו. הכל מכוון עתה לאותו מקובץ, כל רגע קטן וכל פרט קטן. גלגלים גלגלים נבנה העולם שנתחדש. מה נפלא זמזום אדירים של כל הגלגלים הללו, שאין בו לא לאות ולא הפסקות, ולא שום קלקול אפילו רגע אחד. היד המכוונת של האדם המקובץ שולטת בכל – כך וכך זריזות, כך וכך יגיע־כפיים, כך וכך המלבוש, המאכל, הנופש, הקריאה, המחשבה, האמונה… כזה ואך כזה הוא הפרט הקטן, שלמעשה ולאמיתו של דבר מכוון כל־כולו אך לפרט הגדול.

נאנחת האורחת החוורת: הכל הולך אחר הזמנים הללו! כך היה במהמורות המוות, ואני שם אך באקראי. שכן יכול שלא היו תוקעים דוקא אותי שם, ויכול שהיו תוקעים שם כל אחת ואחת. שם היה האדם המקובץ, השטן המקובץ, המוות המקובץ, ולא הפרט הגוסס. וכך הוא עכשו בכל המקומות, הן אצל הדבקים בהווה הטוב, שביניהם גם אני יושבת, והן אצל העומדים־מנגד שמצווחים על נפלאות המחר. צאו וראו עד מה נתקפלו יחדו המערב והמזרח על קברו המעופש של כל יחיד ויחיד.

מתרתח המארח: אם כך, אם אתם גוזרים סוף פסוק לפרט, אם נחיל של נמלים ועמלן היא כל ההתרוגגות שלכם וכל ההתכוננות וההתחוננות שלכם – כל אותן חיות של ביבר למה לכם?

משככת המארחת מתוך חובת מעמדה: ושומרי אמוני הקרקס, מה הם יעשו?

אומרת להם האורחת החוורת: החיות היקרות הללו! נס גדול בתוך נס גדול. אותה שרשרת הגירויים של מרבצי גומש, ואותה חכמה רבה של מקפצי הזירוזין, ואותם ממחצי דבקות מזעזעת בחיים – אני אומרת לכם, מה מקום יש להתיאשות כשיש חיות כאלה בעולם!

אומר פלוני פליך: כלום צריכים היינו להפקיר את החיות היקרות שלנו מחמת הביקור אצלכם?

מפטירה אחריו: החיות היקרות מלוות אותנו תמיד. מאז הצלנו אותן מגיא ההריגה באותם ימים איומים מקדם.

וכאשר בהמשך שיחת המקורבים המלבבת, נגש שוב המארח החביב אל דלת חדר־הספרים, מצא שהיה כאן מי שפתחה, אם כי לא לרווחה אלא למסודקין וכשהציץ פנימה – ראה כי החיות עודן כלואות שם, ופלוני פליך נצב עליהן באמצע, עומד ומשנן את פרשת התנועה שדומי אין לה, עומד וזורח נחת־רוח מעצמו וחכמת־חייו והצלחותיו. ואלו אותה אחת שהיתה שם, היתה דמות חדשה, שתחילה לא הובאה בחשבון מכל וכל. זו היתה כושיה – חולצת צבעונין לה, ושמלונת צהובה, ומטפחת סומק על ראשה. אלא – כשהסתכלת בה היטב, נתנצנץ לך לפתע, שאותה שכבת שחמון שעל פניה היא כאותה שכבת חוורון על פני האורחת. וכך היתה עומדת ומצליפה בפרגול אחת לאחת, הכלב והחתול תקועים במקומם מאחורי הסורג של מסעד הכורסה, תקועים ומרתיתים כבעלי תשובה, ואילו הנמר ארוך הגו חומק חומק אחת לאחת ומסובב כברק המסתעף אותה ואותו ואת כל החדר, אחד מפלאי בראשית.

כאשר נטרקה שוב דלת החרדות, ראה עצמו המארח חוזר לחיק משפחתו הנפלאה, משפחת השרידים המאושרים מגיא ההריגה, משפחה השמחה בחלקה ומרוממת את מזלה במסיבת־דבקים נהדרת.

ופתאום היה ברור מאד לזוג המארחים: רק בשום־שכל, בקור־רוח, בהגיון צונן. לא פלומה של רטן, ולא זרזור נושכני, ולא אימת התנועה ללא דומי, משביעים דעתו של אדם. הררים אך כהררים וצללים אך כצללים – זה המעגן ואין אחר. זה ואך זה היסוד לקיומו של אדם, על אף כל המזדנבים בין כיצד מרקדין לכיצד מספדין. זו הפרשה שלנו, זה הדין שלנו, וזו גם ההצלה שלנו והברכה שלנו, זה סוד החיים, שאולי אולי יתפרש גם לאחרים, כפי שכבר נתגלגל והיה באותם הימים הנודעים.

ביני וביני, רושם כל הדברים האלה יודע אך זאת: המסיבה המשפחתית הנהדרת נמשכה והלכה, ואם לא הושבתה ע"י כוחות חיצונים, הריהי נמשכת והולכת גם עתה.


  1. הערת פב“י: כך במקור, למרות שיתכן שצ”ל “המארחים”, כמו בהמשך.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!