רקע
יעקב הורוביץ
אני רוצה לשלוט

מחזה בלב ים בשלוש מערכות

הנפשות:

אוברי (אברהם) לינק

אד לינק בנו, בן 17

גברת ברברה מקר

בנותיה:

יוליהבת 24

אן בת 16

פיליפ פונט מדען

אנדרי רוסטיניאק קברניט

מלחים:

טאנג

כריסטיאן

תום טבח צולע במקצת

תוכי


 

זֶמֶר הַמַּלָּחִים    🔗

פָּרְצוּ הַשְׂרֵפוֹת, גָּאָה גַּל דָּמִים,

הַהֶרֶס אוֹרֵב לָאָדָם,

בָּרַחְנוּ אֵפוֹא מִפַּח הָאֵימִים,

חִפַּשְׂנוּ מִפְלָט בְּלֶב יָם.


הָיוּ אֲהָבוֹת, גַּלֵּי שַׁלְהָבוֹת,

הָיְתָה שְׁאִיפָה לָאָדָם…

נוֹתְרוּ רִק אוּדִים, רְדוּפֵי שִׁפּוּדִים,

כֻּלָּם הֵם בּוֹרְחִים אֶל הַיָם.


הִכְזִיב הַמָּחָר עִם שַׁחַר אַכְזָר,

הָרַעַל בְּלֶב הָאָדָם.

נֶחְרַץ הַחָרְבָּן, עָקוּד הַקָּרְבָּן,

כֻּלָּנוּ טוֹבְעִים בְּלֶב יָם.


מֵאָז דּוֹר־דּוֹרִים גָּדוֹל בַּצּוֹרְרִים

הוּא רַק הָאָדָם לָאָדָם…

תַּגִּידוּ אַתֶּם אוּלַי יְדַעְתֶּם:

מַה טּוֹב מִלִּבְרֹחַ לַיָּם?


אוּלַי בַּסְּפִינָה בִּגְבֹר סַכָּנָה

הָאֶרָס יָפוּג מֵאָדָם…

אוּלַי עוֹד לֹא תַם חֲלום בָּעוֹלָם –

וְעוֹד יֵשׁ תִּקְוָה בְּלֶב יָם.


(על סיפון ספינת־טיול. בחרטום – תא ההגאי. בית־מדרגות לתא המטבח והצוות מזה ובית־מדרגות לתאי הנוסעים מזה. שולחן קט ושמשית־צבעונין גדולה. כסנוחים. סירת הצלה. ודגל האו"ם מתנופף בגאון).


 

מערכה א'    🔗

(בעלות המסך נמצא הקברניט בתא ההגה. שני המלחים כריסטיאן וטאנג עוסקים בהטלאת מפרש. השמש קרובה לשקוע).

קברניט (קורא): טאנג! סאקראמנטו! טאנג!

טאנג (לכריסטיאן): שוב טאנג. כל היום טאנג, טאנג פה, טאנג שם. טאנג – טאנג – טאנג!

(גונג)

כריסטיאן: הגונג! טאנג שמעת? מתקרבת שעת הארוחה.

טאנג: סוף־סוף.

קברניט (שוב): טאנג!

טאנג (עונה): אני פה, שמעתי.

קברניט (מוציא ראשו וקורא): אל תשכח טאנג, את המפרש יש להכין! אנחנו ספינת מפרשים, סאקראמנטו!

טאנג: יודעים אדון הקברניט, יודעים! אנחנו ספינת מפרשים.

(קברניט חוזר לתא ההגה)

כריסטיאן: הוא צודק, טאנג, המפרש הזה נחוץ. גם אמא שלי היתה אומרת: את הקברניט – אסור להקניט!

טאנג: מה פה אמא? אתה תמיד אמא. אפילו לי יש אמא, ואפילו לכלב, ואפילו לצפור.

כריסטיאן: אל תרתח מונגולי שכמוך – עוד מעט נאכל, וכמו שאמא שלי היתה אומרת…. הנה, הביטה נא, מי זה בא! (קול צעדים).

טאנג: איפה?

כריסטיאן: מהמטבח.

טאנג: הטבח? מביא לאכול?

תום (עולה תוך כדי צליעה מבית־המדרגות של המטבח): כן… כן… חמודים שלי, זה בדיוק אני. (כלוב התוכי כרוך על צוארו ובידיו קופיץ וטס בשר קצוץ) אמרתי בלבי, הבה נראה מה עושים למעלה החברים־לעמל שלי, החברים היקרים שלי…

כריסטיאן: שניכם התגעגעתם עלינו – גם אתה תום וגם התוכי שלך. אמא שלי היתה אומרת: דבוקים וחבוקים ומפטפטים כתוכים – זה האושר הגדול!

טאנג: מה יש, תוכי צפור טוב, תוכי סימן טוב.

תום: ודאי, ודאי, גם תוכי רוצה לחיות, לשאוף קצת, כמו שאומרים, רוח צח… ובינתיים אקצץ כאן קציצות לארוחת הערב…

טאנג: אוה… קציצות! איזה לב טוב!

כריסטיאן: שמע, תום, מה שאומר לך, אתה הזהר לך! אתה יודע שהסאקרמנטו בצורת קברניט אינו סובל את הצפור!

תום: אדמן המסכן שלי! (לתוכי) אתה שומע, אין, כמו שאומרים, סובלים אותך.

תוכי: אדמן! אדמן!

תום (לתוכי): כן, כן, הקברניט הרשע המרושע הזה.

טאנג: תוכי סימן טוב לספינה.

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

כריסטיאן: מה הוא צורח?

תום: הוא יודע את שמו: אדמן! וגם: גוד הופ, תקוה טובה!

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום (לתוכי): הנה הנה יקירי, תקוה טובה, לכל מי שנמצא כאן בספינה, גם לצוות וגם לנוסעים וגם לתום הטבח. אך לא הקברניט, כי הוא רשע.

טאנג: צפור בספינה – טוב בספינה.

כריסטיאן: איך השגת אותו?

תום: את מי?

כריסטיאן: איך לקחנת1 את התוכי שלך?

תום (מתבלבל): אה, התוכי… אדמן שלי… באמת, איני זוכר בדיוק… לפני שהפלגנו… פשוט קניתי אותו אצל מישהו…

כריסטיאן: כך? פשוט קנית? אצל מישהו? (צוחק) ספר לסבתא!

תום (נעלב): מה הצחוק הזה? קניתי ודי.

קברניט (קורא): טאנג! סאקרמנטו – טאנג!

טאנג (עונה לו): אני פה. גומרים.

כריסטיאן (לתום): הנה הקברניט, כדאי לסלק מכאן את התוכי. עוד יתרתח ויהיה שמח!

תום: שיתרתח! מה זה איכפת לתוכי שלי.

כריסטיאן: אמר שיזרוק אותו לים.

תום: מה יזרוק? מי יזרוק? מקודם יצטרך לזרוק אותי!

טאנג: לא טוב לזרוק צפור. לא טוב. סימן לא טוב.

קברניט (מוציא ראשו מהתא): טאנג! (רואה את תום) אה, סאקרמנטו! הנה גם הטבח שלנו למזל טוב. (יוצא מהתא) ומה רואות עיני! (יורד).

כריסטיאן: הנה החתונה. ואני הזהרתיך.

קברניט: גם הטבח המגוהץ, וגם התוקי2 המשוקץ, סאקרמנטו! כמה פעמים עלי לומר ולחזור שאין אני רוצה צפרים על הסיפון הזה? מה?

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: מה “כן אדוני הקברניט”? הלא אמרתי לך שאת הצפור הארורה הזאת יש לזרוק לים!

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: ולמה לא זרקת? למה, אני שואל, סאקרמנטו!

כריסטיאן: סליחה אדוני הקברניט, אבל…

קברניט (פונה אליו): מה אבל, איזה אבל, לעזאזל אבל! לזרוק אמרתי ודי.

טאנג: לא טוב לזרוק צפור לים! סימן לא טוב!

קברניט: גם אתה טאנג! כך? מיני פינוקים, טיפוחים, סגולות, אמונות טפלות מימי הבינים, מה? “סימן לא טוב” מה? השכחתם כי אני כאן הקברניט, מה? אני כאן השולט, לכל הרוחות.

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: הוא שחששתי: שכחתם! כך?

כריסטיאן: סליחה רבה, אבל ברור שתום לא יכול לזרוק בעצמו….

טאנג: תום טבח טוב, טוב מאד, אדון קברניט.

קברניט: אני אראה לכם טבח טוב, אני אראה לכם, התפנקויות! סאקרמנטו! סדר זה סדר! וקברניט זה קברניט! ומשמעת זו משמעת! ואין כאן מקום לשום שגעונות! השמעתם, פרועים שכמותכם!

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט (לתום): ואם אין לך אומץ לב לעשות כאשר אמרתי, ואם אתה צריך עוזרים, בכיין שכמוך, מוג לב שכמוך… פחדן שכמוך… הרי אני… הרי אני… (מתקרב אל תום) סאקרמנטו…

תום: מה אדוני הקבר…

כריסטיאן: אדוני הקברניט!

קברניט: אני אלמד אתכם לקח, את כולכם!

טאנג: אדון קברניט! (הקברניט אוחז בכלוב התוכי).

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום: (מוציא את הכלוב מידי הקברניט. נאבקים).

כריסטיאן (משתדל להדחק בין הקברניט ובין תום): אבל… אבל….

קברניט: לים אני אומר! ישר אל הים! (זורק את הכלוב מעבר לראשים אל הים).

טאנג: הצפור… הצפור! לא טוב לזרוק צפור לים! לא טוב! (בהבעה של יאוש).

תום: זרק! זרק את התוכי שלי! (תום מתאושש פתאום ומנופף בקופיץ).

כריסטיאן: תום, תום, מה היה לך! (מנסה להפריד)

טאנג: עזרה, עזרה! (מכה בגונג) עזרה, עזרה!

תום (תקע בקברניט את הקופיץ): כך! ועוד כך! בעד אדמן שלי! בעד התוכי שלי! (הורגו)

טאנג: עזרה, עזרה! (גונג).

כריסטיאן: מה זה עשית, תום! תום!

(תום עומד כמי שחשך עולמו. טאנג שוב מכה בגונג).

אד (המופיע מאחורי סירת ההצלה. אחריו אן): מה קרה כאן? מה קרה?

לינק (עולה מבית המדרגות): למה הגונג פתאום?

כריסטיאן (מצביע על הקברניט המתבוסס בדם): הנה שם, הנה!

אן (צועקת): הוא מת!

לינק: אינני מבין כלום!

אד: תיכף נבדוק. (בודק את גופת הקברניט).

ברברה (עולה גם היא מבית המדרגות): מה הרעש הזה?

אן: לא כלום אמא, רק רצח קטן.

יוליה (שעלתה אף היא, אחריה גם פיליף3): אח, רצח – באמת? אני כל כך נרגשת! (פיליפ ניגש אף הוא לשכוב, ומנסה אף הוא לטפל בו).

לינק: שקט כולכם!

אד: דומה ששום דבר לא יעזור, אבא.

לינק (לאד): מת?

פיליפ: גוסס, מר לינק.

לינק: נסו לחבוש אותו. היכן התחבושות? אינני מבין כלום.

אן (מושיטה): המטפחת שלי.

לינק: וכאן אי אפשר להשאירו.

תום (שהספיק להתאושש): ודאי, ודאי, צריך להעביר אותו למקום נוח יותר.

לינק (לתום): רגע! מה קרא כן? (תום מרמז לכריסטיאן לשיענה).

כריסטיאן: אני… הקברניט היה בתא… ותום היה למטה… אחר כך הקברניט היה למטה…

טאנג: התוכי לים – לא טוב תוכי לים!

לינק: שקט! אינני מבין כלום. האינכם יכולים לספר מה קרה כאן?

אד: נגמר, אבא, הוא מת.

פיליפ: נכון. מת.

לינק: להעבירו מכאן.

ברברה: אח, אדם כל כך סימפאטי, הקברניט הזה. וכל־כך תרבותי. כל כך חבל!

יוליה: איזה מפנה מענין. עד כה היה כל כך משעמם כאן…

לינק: לסלקו, אמרתי.

תום: מיד, אדוני הקפטן, תיכף ומיד. (למלחים) זוזו!

(תום, כריסטיאן וטאנג קרבים למת)

אד: נעבירו לשם, לסירת ההצלה.

לינק: אבל כולם לחזור מיד. לכאן!

תום: כן, אדוני הקפטן.

פיליפ: (משתרע בכורסה שעה שהאחרים מוציאים את הגופה): אני חושש לומר – שזה ממש זעזוע!

אן: מר לינק, אבל הלא זה איום, מישהו הרג אותו!

לינק: כן, אמנם זה איום, גברתי הצעירה. (יושב בראש השולחן), אבל מיד נברר את הכל.

אד: מה פירוש מי?

יוליה (בכורסה): המפנה המענין הוא זה: מר פונט, כאיש מדע, ניגש לענין באופן יסודי.

אן: אנחנו כולנו אורחיו של מר לינק והוא בעל הספינה.

ברברה: בלי התרגשות, בתי, ובכלל בחורות צעירות כמוך… מכל מקום, דומני כי מר פונט צודק בלי ספק…

אן: הניחי, אמא.

יוליה: לאמא שלנו יש כל הזכויות… של אמא.

אן: אח, את… את והמפנה המענין שלך!

תום (מופיע, בידו מגש מלא בקבוקים וכוסות): סליחה, סליחה גדולה…

ברברה: אח, הטבח… ותמיד הוא יודע אימתי להגיש.

תום: סליחה גדולה גברתי, מה למזוג?

לינק: היכן האחרים?

תום: הנה הם באים, אדוני הקפטן.

יוליה: תום, אבל למה אתה קורא למר לינק בשם קפטן?

תום: כי הוא בעל הספינה, גברתי, ובעל הספינה הוא למעלה מכל הספקות והפקפוקים קפטן.

פונט: שטויות. בעל ספינה הוא בעל ספינה וקפטן הוא קפטן.

ברברה: דברים של טעם, דומני. מכל מקום דברים יסודיים מאד.

תום: סליחה גדולה, כשאין בספינה קפטן, בעל הספינה הוא כמו שאומרים הקפטן. (מופיעים כריסטיאן וטאנג. תום פונה אליהם) לא כך, כריסטיאן?

כריסטיאן: אם תום אומר כך… גם אני כך.

טאנג: אנחנו רק מלחים…

לינק (לתום): גמור כבר את ההגשות שלך. עכשיו לענין. אנחנו רוצים לשמוע מה קרה כאן? ובפרוטרוט. (לכריסטיאן) ספר אתה.

אד (חוזר): כך! (מרמז על כוון הוצאתו של המת) נגמר. אבא, הברור לך כי ליד ההגה אין עתה איש?

לינק: אח, אלהים אדירים!

ברברה: ויש סכנה בדבר? סכנה רצינית?

יוליה: סכנת חיים, לכל הרוחות! אח, על מפנה כזה לא חשבתי כלל.

תום: סליחה גדולה, ברשותכם הנתונה אני מרשה לעצמי להסביר, כי אם הים אינו סוער, יכולה ספינה להתנדנד קצת, גם בלי שמקפידים על ההגה, אין בזה סכנת חיים או סכנת נפשות… חס ושלום וחלילה.

ברברה: תודה לאל, מה טוב שלא תמיד דרוש הגה…

יוליה: חבל. ואני בטוחה הייתי כי שוב יתהווה איזה מפנה מענין.

לינק: דומה כי תהני מהמפנה המענין די והותר, גברתי. אך עתה, לעצם הענין. (לכריסטיאן) ספר איפוא – אנחנו שומעים.

כריסטיאן: ובכן המעשה שהיה, אדוני (נותן עיניו בתום, כשהלה מניע ראשו, ממשיך) אדוני הקפיטן, כך היה: הקברניט מנוחתו בגן עדן הקדוש, לא אהב את התוכי…

לינק: איזה תוכי?

תום: סליחה גדולה, אדוני הקפטן. זה התוכי שלי.

אד: הלא ראית, אבא. לתום היה כלוב על הצואר ובו תוכי.

לינק: כן, אני זוכר. ובכן הקברניט לא חיבב את התוכי. אבל מי אשם ברצח?

כריסטיאן: התוכי, אדוני הקפטן. אשם רק התוכי!

לינק: התוכי? התוכי רצח? אינני מבין.

טאנג: זה צפור טוב, אדון קפטן. ותמיד קורא: גוד הופ, גוד הופ!

פיליפ: איך? איך היה קורא?

תום: גוד הופ, תקוה טובה, כמו שאומרים: גוד הופ, אדוני.

פיליפ: גוד הופ… גוד הופ…

יוליה: מה זה מפליא כל כך?

לינק: שוב אינני מבין.

פיליפ: חושש אני לומר, שזה אפילו מפליא מאד.

לינק: כלומר?

פיליפ: האינך זוכר, מר לינק, אותה ספינה קטנה שטבעה זה אך לפני זמן מה?

תום: נכון, נכון. גם אני זוכר. שמה היה למעלה מכל הספקות והפקפוקים גוד הופ, תקוה טובה.

לינק: ומה כוונתך לומר בזה? גם אני זוכר משהו. העתונים כתבו אז, כי היה שם איזה עסק חשוד… איזה מין טיפוס צולע שנקרא אדמס, או בדומה לזה.

פיליפ: מה חשוב השם אדמס. חושש אני לומר שהיה שם מעשה ריגול.

ברברה: ברבו, מר פונט. תמיד הוא קולע אל השערה ולא יחטיא. באמת מזל שאיש תרבותי כזה נמצא על סיפון ספינה אומללה זו.

אד: ספינה אומללה?

אן: ממש גבור מספר המעשים!

יוליה: אן! חדלי לך ממר פונט!

אד (חש לעזרתה): הואילי נא לסלוח גברתי, אם שעה שדנים ברצח כשעוד המת מוטל לפנינו, אין אנו נימוסיים כל כך.

תום: זה נכון ובדרך הטבע. רצח זה לא כל שכן ולא כל שכן רצח.

אן: ואתה תום רצחת את הקברניט. לא יועילו כאן שום התחכמויות!

ברברה: אן! אלי בשמים, מה זה עולה על דעתך?

לינק: עלי להדגיש גברתי הצעירה, כי את העובדות קובע אני.

אן: העובדות ברורות, מר לינק.

פיליפ: חושש אני לומר, ששום דבר אינו ברור.

ברברה: ברבו!

תום: סליחה גדולה, אבל האמת היא לא כל שכן ולא כל שכן אמת. אני באמת… רצחתי את הקברניט.

אן: אה!

ברברה: אלי בשמים, אתה רצחת? אבל למה אתה מודה?

אד: אל תדמה שזו הדרך הבטוחה להתחמקות!

אן: ובכן יש בינינו רוצח!

לינק: אני מבין. ובכן לא נותר לי אלא לנהוג לפי כל דרישות הצדק ולאסור אותך. מלחים! (המלחים אינם זזים).

פיליפ: הם לא יזוזו, סוף־סוף חושש אני לומר שאין הם, כנראה, כל כך בטוחים באשמתו.

אד: גם אנחנו מסוגלים לאסור אותו. (מתקרב לתום).

תום (מושיט את ידיו המשוכלות): בבקשה גדולה, הנה הידים שלי. אבל ברשותכם הנתונה למה לאוסר, איך יכול מסכן שכמוני לברוח?

לינק: אמנם זה נכון!

ברברה: באמת מסכן כזה.

יוליה: לא כל כך מסכן, אמא, מאז הרגשתי כי יש בו משהו.

אן: כן, תאות רצח!

תום: סליחה גדולה, אבל עכשיו… כשהספינה היא כמו שאומרים בלי הגה כמעט, וכאשר המלאי שלנו, כמו שאומרים, המים והמזון…

אד: איזה מלאי? מה רצונך לומר?

לינק: שוב אינני מבין כלום. דבר ברורות!

פיליפ: האיש צודק. הדברים ברורים מאד. העיקר הוא המלאי: מים ומזון!

ברברה: מר פונט, האמנם אין לנו מים ומזון? אלי בשמים! אני מתעלפת.

יוליה: עתה מתחילה הדרמה. אנחנו נרעב, ולבסוף נאכל איש את בשר רעהו?

לינק: גברתי, זה ענין רציני… (לתום) מה בדבר המלאי? (למלחים) מי הממונה על המלאי?

כריסטיאן: המים והאספקה זה עסק של הקברניט והטבח.

טאנג: תום טבח טוב.

אד (לתום): לכמה זמן יספיק המלאי, המים והאספקה?

תום (מושך בכתפיו): סליחה גדולה, אבל זה עצם הענין כעצם בגרון.

פיליפ: כלומר מצב האספקה אינו ידוע.

לינק: מה פירושו אינו ידוע? (לכריסטיאן ולטאנג) גם לכם אינו ידוע?

כריסטיאן (מושך בכתפיו): אם תום אומר כך, הרי זה כך, אדוני הקפטן.

טאנג: אנחנו רק מלחים.

תום: זהו כך, אדוני הקפטן, כאשר נשכרנו אני וחברי־לעמל לספינה זו ברגע האחרון לפני ההפלגה, ע"י סוכן של אניות…

ברברה: ומקודם לא הכרתם איש את רעהו?

תום: ברשותכם הנתונה, זהו בדיוק כך. מקודם לא הכרנו איש את רעהו. ואפילו הקברניט מנוחתו גן עדן, לא הכיר אותנו ואנחנו לא הכרנו אותו.

לינק: כלומר, גם הקברניט נשכר ברגע האחרון ע"י סוכן האניות? אינני מבין, הלא אמרו לי בקנותי את הספינה, כי הכל בסדר גמור, גם הצוות וגם המלאי?

תום: כך אומרים תמיד סוכני האניות וכל מיני סוכנים בעולם. עסק, זה כמו שאומרים, עסק, אדוני הקפטן.

לינק: ואתה, אחר שהתחלת לשמש טבח בספינה זו, לא בדקת את המלאי?

תום: לבדוק? זה לא מתפקידי, זה למעלה מכל הספקות והפקפוקים מתפקידו של הקברניט, מנוחתו גן־עדן – אבל…

אד: איזו כבשה תמימה!

לינק: רגע! (לתום) אבל – מה?

תום: אבל מתוך סקרנותי, סליחה גדולה אני מבקש, מתוך סקרנות של מסכן כמוני, בדקתי כך, כמו שאומרים, במתגנב ומצאתי…

יוליה: אל תחשוש, תום, עשית מה שמחייב השכל הבריא, גלה לנו הכל.

תום: את הכל? באזני כולם, אדוני הקפטן?

לינק: אמור מה בפיך, אין לנו סודות. לכולנו הזכות לדעת וכולנו סומכים זה על זה. אנחנו כולנו בספינה אחת.

תום: ובכן ברשות הנתונה אדוני הקפטן, האספקה…

אן: באמונה! זה באמת יותר מדי!

ברברה: אן, מצדך זה באמת יותר מדי! היכן התרבותיות שלך? מה עקץ אותך פתאום?

אן: מה עקץ אותי? כלום לא עקץ אותי. אבל מה עקץ אתכם – אני שואלת. כאן קרה מקרה איום, והם יושבים להם בניחותה ומתווכחים!

פיליפ: את גברתי, חושש אני לומר, עודך… עודך, אם אפשר לומר כך…

אד: אמור, אמור, מר פונט בלי לחשוש, כי אם לא, אומר אני, פשוט היא אינה מקולקלת עדיין. לכך התכוונת?

יוליה: אבל מר לינק הצעיר, הלא הוא התכוון לענינים של כלכלה בכ'.

אן: אתם תדברו לכם זה כך וזה כך, בשקט כל כך טרקליני, כמו במסיבת תה, אבל כאן ממש נגד עיניכם קרה רצח. רוצח עומד לפניכם והוא חפשי! כלום באמת לא נותר בכם אפילו ניצוץ אחד של רגש אנושי? השכחתם את צלם האדם שלכם? בינו נא, רוצח עומד לפניכם! (למלחים) ואתם, מה שותקים אתם, הלא חבר שלכם נרצח, מה אתם עומדים וממלאים פיכם מים?

כריסטיאן: אנחנו עובדים ולא שוטרים, גברת.

טאנג: אנחנו רק מלחים.

יוליה (לאן): הנה רואה את? זוהי התשובה הניצחת של העולם הגדול.

תום (ללינק): ברשות הנתונה אדוני הקפטן (מצביע על אן) הגברת לא כל שכן ולא כל שכן צודקת. אני מתפטר.

ברברה: מה זאת אומרת מתפטר?

תום: המלאי זה כמו שאומרים לא עסק שלי.

אד: אתה מתפטר? יפה מאד. אבל אין לך ממה להתפטר. הלא אינך ממונה על המלאי.

ברברה: זהו הבלבול הרגיל כשאין הנהגה נכונה. מאז אמרתי, כי מוסד בלי מנהיג, זוהי אנדרלמוסיה.

אן: אמא! הזוהי התרבותיות שלך?

לינק (לברברה): ומה את מציעה, גברתי?

פיליפ (לאד): אמנם תום איננו עדיין ממונה על המלאי, עדיין אמרתי, אבל –

אן: באמונה, אתה רוצה שתום יהיה הממונה? הרוצח?

פיליפ: ראשית לא ברור עדיין אם הוא אשם, שום דבר עדיין לא נקבע…

ברברה: נכון מאד. איש לא אמר שהוא אשם! דומני כי שמעתי שאשם התוכי!

אן: כמה זה איום! איזה עולם, איזה עולם!

לינק: שקט, שקט, רבותי, שקט אמרתי. הבה נברר. ובכן מה מצב המלאי, תום?

תום: סליחה גדולה, אם אדוני הקפטן מצווה, הריני מרשה לעצמי להודיע כי המים יספיקו אולי לשבוע…

ברברה: לשבוע? לשבוע אחד?

פיליפ: והאספקה, תום?

תום: כמו שאומרים המזון, אולי לעשרה ימים, אבל רק אם ננהג, ברשותכם הנתונה, בצמצום למופת־שבמופת.

פיליפ: סאלאט נפלא הכינו לנו בספינה נפלאה זו!

אן: יכול אתה לרדת, אדוני, איש אינו מעכב.

ברברה: אן, אבל כיצד יכול הוא לרדת בלב ים?

אן: זו התשובה היחידה לאורח כמוהו, שמר לינק הואיל להזמינו לספינתו.

יוליה: אין מזמינים אורחים לספינה כשאין במה לכלכל אותם.

אן: כאילו באמת הזמינו אתכם, הלא אך בגללי, אספו אתכם לכאן, כאשר מוכרחים היינו לברוח!

לינק: שקט, שקט רבותי. כך לא נתקדם כלל. (לתום) וכמה זמן לדעתך נצטרך לשהות בים עד שנגיע לאיזה חוף?

תום: זה עצם הענין כעצם בגרון, אדוני הקפטן.

לינק (לכריסטיאן וטאנג): ואתם יודעים?

כריסטיאן וטאנג (מושכים בכתפיהם).

תום (מסביר): סליחה גדולה, מלחים פשוטים אינם בקיאים בדברים כאלה.

לינק: והיכן אלהים אדירים, היכן אנו נמצאים ולאיזה כיוון עלינו להפנות את הספינה?

כריסטיאן: זאת ידע הקברניט, מנוחתו בגן עדן הקדוש, אדוני הקפטן.

ברברה: אלי בשמים, זאת אומרת בלי מלאי, ובלי לדעת היכן אנחנו ולאן אנו הולכים! הלא זה גיהינום!

יוליה: מר לינק צדק. אמנם זה כבר לא כל כך מענין.

פיליפ (לתום): ואתה מסוגל לכוון את הספינה?

תום: סליחה גדולה, אני נשכרתי רק כטבח, אבל –

אד (לכריסטיאן וטאנג): ואתם יודעים כיצד מכוונים ספינה?

כריסטיאן: זה תפקיד של קברניט, אדוני. גם תום יורד־ים ותיק ומנוסה כמוהו, אינו יודע זאת.

טאנג: אנחנו מלחים פשוטים.

לינק (לתום): מה רצית לומר קודם?

תום: אדוני הקפטן, יש לי כמו שאומרים, מין חוש כזה…

אד: ובמין חוש כזה אתה רוצה לכוון את מהלך הספינה בלי מפות, בלי מכשירים, ולהביאנו לאיזה חוף מבטחים?

פיליפ: חושש אני לומר, מר לינק הצעיר, כי יש מצבים בחיים שבלית ברירה גם “מין חוש כזה” הוא משהו. והאיש היחידי שיש לו חוש כזה בלב ים הוא תום.

אן: הרוצח?

פיליפ: רוצח או לא רוצח, לא אני השופט כאן.

ברברה: אנחנו רוצות לחיות!

יוליה: אנחנו רוצות להגיע לאיזה סוף בנסיעה זו.

אד: אני מבין. אתם מוכנים לכל, ובלבד שמישהו יבטיח לכם הצלת חייכם. הבטחה בלבד – וכבר מוכרים את הכל בסיטונות.

ברברה: אבל מה זה עולה על דעתך, מר לינק הצעיר, הלא אנו דואגות לכל, גם לך.

אן: נפלא!

פיליפ: ובכן, במצב ענינים זה, אני מציע שתום יאושר כממונה על המלאי ועל הכוונת הספינה.

אד: השמעתם מה שהוצע כאן? המוכנים אתם למסור לאדם זה, שנגד עיניכם רצח אדם, את הגה הספינה הזאת, את הגה חייכם?

תום: סליחה גדולה, אבל אני, לא כל שכן ולא כל שכן – איני מסכים!

לינק: אינני מבין – מה זאת אומרת?

תום: פשוט מאד, אין לי יכולת.

ברברה: ולמה זה אין לך יכולת, מר תום?

יוליה: הלא אתה עצמך דיברת על חוש, ועל כל מיני ענינים.

תום: אמנם דיברתי. ואמנם יתכן שאצליח במזלי שיתמזל לי להביא את הספינה לחוף. אבל אחר כל מה ששמעתי כאן – לא, לא, אינני יכול!

פיליפ: זו התוצאה המשוועת מהנהלת ענינים גרועה של אנשים תמימים!

אן: האחראים מנהלים אחרת, פשוט דורכים על פגרים.

(הספינה מתנדנדת מצד לצד)

יוליה: הצילו!

ברברה: אנו טובעות!

יוליה: אני הולכת למות! (הספינה חוזרת לנוחה) אבל תום, מר תום, אל נא תשים לב לפטפוטים של טפשים, אנו מתחננות לפניך, אנו כורעות ברך לפניך. (ברברה ויוליה כורעות ברך)

ברברה: קבל נא את הממונות על המלאי, על הכוונת הספינה, הצילנו!

פיליפ: וגם אני מצטרף לתחנונים של המין החלש.

תום: וכולם יעזרו לי? בסכנת חיים ובסכנת נפשות? בעמידה על יד ההגה ובעבודות אחרות?

ברברה ויוליה: כולם, כולם!

תום (ללינק): אם כך, אדוני הקפטן, כל כך מבקשים אותי… ואני באמת…

לינק: רגע, רגע, תום. הנה אומר לך זאת: אם אמנם תביאנו אל איזה חוף בטוח, הרי אני קובע לך פרס – נאמר 10,000 דולארים!

ברברה: ברבו! ברבו!

פיליפ: אמנם רעין מוצלח!

לינק: החצי יינתן לך מיד. (מוציא צרור שטרות)

תום: סליחה גדולה, אדוני הקפטן, אני לא בשביל הכסף… אין לי צורך בכסף!

ברברה: קח, תום, קח!

לינק (תוחב לידו את השטרות): והחצי השני בהגיענו לחוף.

תום: אדוני הקפטן, אני בוכה מהתרגשות, אני טיפוס כל כך סנטימנטאלי… לבי רך כמו חמאה!

טאנג: זה נכון, תום טבח טוב.

פיליפ: סוף־סוף, עכשיו נוכל לנשום לרווחה.

ברברה: נחיה ולא נמות!

יוליה: ונגיע לאיזה חוף – לקרקע תחת הרגלים!

מסך


 

מערכה ב'    🔗

(שעת צהרים. בעלות המסך נשמע קול מתיפח. אח“כ נפסק. קול גונג. שוב קול מתיפח. פיליפ פונט בבגדי מלח עולה על הסיפון בלוית יוליה הלבושה כמי שעושה סדרי בית. פיליפ שומע את ההתיפחות – ואח”כ עושה תנועה של ביטול).

פיליפ: עכשו הגיע תורי. הגונג. הסדרים החדשים הללו – השד יקחני אם באמת יצא מכל זה משהו.

יוליה: אתה מתרברב כמי יודע איזה גבור. מה הרעש כשאדם כמוך עומד קצת על יד ההגה? אבל ניקוי התאים שהטיל עלי הטבח הזה, באמת ענין מאוס.

פיליפ: ובכן אני עולה, להתראות, יקירתי.

יוליה: להתראות, יקירי. (הוא עולה) אני סומכת עליך שלא תתיגע מדי. (כריסטיאן יורד מתא ההגה. יוליה מסתכלת בו. הוא נבוך. יורד במדרגות המטבח).

יוליה: זהו טיפוס, כזה בעל שרירים, פשוט וטוב לב, תערובת של גורילה וכלב. מתאים בדיוק בשביל אשה עובדת! (צוחקת).

אד (עולה על הסיפון, רואה את יוליה): אנא סלחי, גברת יוליה. האם לא ראית את אן כאן?

יוליה: התחמקה ממך ילדתך? אח, זה כל כך טבעי. כל אשה נוהגת להתחמק – לפעמים. האמינה נא לבעלת נסיון: לא כדאי להצטער.

אד: הניחי, זה ענין רציני. היתה כל כך נרגשת. ופתאום איננה.

יוליה: במוקדם או במאוחר תמצא את האוצר שלך…

אד: תמיד האירוניה הזאת, שאפילו – גירוי אין בה.

יוליה: אינני מגרה, מה? הביטו נא איזה גבר נאמן! ושום רומן קטן אינו מושך אותו?

אד: רומן? אתי? הלא את אחותה של אן!

יוליה: ודאי שאני אחותה. ואתה אוהב את אן – אני יודעת זאת. אבל אם אעשה לך קצת עינים – מה זה יחסיר מאן? איזה טפשון! תראה, עוד תתחרט.

אד: תמיד הפזמון האחד. (פונה ללכת)

יוליה: חכה! חכה רגע. יש לי…

אד: מה שוב?

יוליה: שמע, (מתקרבת) כדי שתווכח, כי אינני כפי שאתה מדמה, ואני גם… לא חשוב.. שמע, אגלה לך סוד קטן.

אד: סוד? ואת תגלי אותו לי?

יוליה: סוד ולך. יש לי לפעמים התקפות משונות כאלה, טפשון, שתקנה אין לו. אתה יודע שלבעלי המנוח היו ספינות?

אד: כן, זאת אני יודע, ומה בכך?

יוליה: ואני הייתי מעורבת בעסקיו… במקצת. גם זאת אתה יודע?

אד: וזה כל הסוד?

יוליה: לא. אבל שמע – ספינה כזאת, כמו שלנו, ושמה “גוד הופ” תקוה טובה…

אד: תמיד אתם נטפלים ל“תקוה טובה”, פחות מזה לא כדאי, מה?

יוליה: הספינה היתה שלו.

אד: והספינה שלנו? גם היא היתה של בעלך?

יוליה: ובספינה כזאת יש תמיד מחבוא סתר, ובו מנוע…

אד: מנוע? איזה מנוע?

יוליה: מנוע הוא מנוע. ומנוע אפשר להפעיל… ולהפליג. ובכן יש “תקוה טובה” או לא?

אד: וכל זה את באה לספר לי?

יוליה: המחבוא היה במקרים כאלה תמיד בקרבת המטבח… ועכשיו אני זזה, (פונה אליו שוב) בקרבת המטבח, טפשון! להתראות! (יוצאת)

אד: לעזאזל! משטה בי או מה? אבל למה? (שוב הקול המתיפח) מי זה? (רץ פתאום לסירת ההצלה, מוציא משם את אן, מושיבה בכורסה, משתטח לפניה) ובכן חדלי, חדלי לך, יקירתי.

אן: (מתיפחת כהלכה).

אד: האם את מתכוונת ליוליה? הלא את יודעת שאינני סובל אותה.

אן: אח, לא. מה היא מענינת אותי. אח, אד… אד…

אד: הביטי ילדתי, צריך להתאושש, הנה… הלא סוף־סוף המצב אינו כל כך רע. ואפילו ההפלגה שלנו. הלא מאז חלמנו שנפליג יחדו למרחקים… (אן נרגעת והולכת) אן… אן יקירתי, הנה את מחייכת… וכל החוויות המשותפות שלנו… אני אומר לך אן, לא הכל אבוד, אן!

אן: כיצד לא אבוד? אד, מה אתה סח?

אד: אני בטוח שיש עוד בני אדם בעולם, יש בעלי נפש ובעלי מעוף ובעלי השגות גדולות…

אן: אבל יש גם אחרים, והם הרוב המכריע!

אד: אסור לך לשכוח מה שהיינו תמיד משננים לעצמנו: אסור להנמיך ראש! הביטי, אנו עכשיו בצרה, טוב, אבל מאז ומתמיד היה במצבים כאלה נחלץ הנוער למעשים.

אן: ואנחנו הנוער הזה? אנחנו שנינו? ואפילו נאמר מעשים, אך מה יהיה אחר כך? אחר כך יבוא הסוף, המות – ואם לא מות, ואפילו נצליח, יבוא היאוש, האדישות או… שנהיה דומים לדור הזקנים המכוער… אד, אד!

אד: מה זה היה לך, אן, פשוט קשה להבין את מצב רוחך.

אן: היודע אתה, אד, יש ונדמה לי, כי אני מבוגרת ממך בכל כך הרבה שנים.

אד (נעלב): כלומר: למה את מתכוונת?

אן: האם לא תפסת עדיין את מצבנו?

אד (מבודח): אדרבא, נשמע מה מצבנו.

אן: נציין מקודם רק את העובדות.

אד: כמובן, רק את העובדות.

אן: אהבנו זו את זה וזה את זו.

אד: אהבנו ואוהבים, אן.

אן: אל תפריע. וחלמנו מה שחלמנו. אבל לא הרגשנו עדיין את כל הכיעור הגדול סביבנו. הבית שלי היה נורא. אמא שלי. אחותי. אבל אנחנו היינו שניים ויכולנו איך שהוא להתגבר ולהתנחם כדרך שמתנחמים כל החולמים על עתיד טוב יותר. זה השלב הקל ביותר.

אד: והנה קצת מן החלומות נתגשם. הפלגנו למרחקים…

אן: הנח, אד. הן לא הפלגה היא זאת. זאת היא בריחה פשוטה. ואנחנו פליטים. כל מה שהיה לנו עלה באש. היה לנו מזל שאבא שלך, החמוד הזה, הצליח ברגע האחרון לקנות ספינה זו. חילות הכיבוש, ההתפוצצויות, ההרס, המות – ואנחנו בורחים. ואתה הופעת אצלי, כמעט על הידים נטלתני, כמו ילדונת קטנה הייתי והנה אני כאן. נצלתי. אבל יחד אתי, יחד אתנו…

אד: הלא אי אפשר היה להשאיר שם את אמך ואת אחותך?

אן: ואפילו את הטיפוס הזה, את פיליפ פונט המנופח, המתחפש לאיש מדע ושאין יודע מיהו ומהו המסתתר מאחורי גבו.

אד: הלא אמא שלך ביקשה שנעלה גם אותו.

אן: אמא שלי… כן, אמא התרבותית שלי. מה יודע אתה על אמא שלי! הגידה נא, אד, מה אשמה אני שיש לי אמא כזאת, ואחות כזאת ותורשה כזאת איומה!

אד: את ודאי אינך אשמה, ילדונת. ולהפך, דוקא משום כך…

אן: דוקא משום כך? לא, לא. אתה אינך מבין זאת. לא טעמת את הטעם הזה. התורשה הזאת הלא היא כראי שתמיד מסתכלים בו. זוהי אימה. וזה כל כך משפיל, אד. ועכשו כאן בספינה…

אד: הרי נשתתקו.

אן: תמים אתה, אד. הם לא נשתתקו. הם זוממים. אני מכירה אותם. אמנם טוב שהרוצח הזה, שהוא עכשו ממונה על המלאי ועל מהלך הספינה, הנהיג איזה סדר…

אד: יש ואני ממש נהנה בראותי כיצד מר פיליפ פונט מוכרח לעמוד על יד ההגה, וכיצד אחותך יוליה מוכרחה לסדר את התאים… חחח, זה נחמד.

אן: ילדון שכמוך! אבל כלום אינך מרגיש שאי אפשר לחיות כשההגה הוא בידי רוצח? לאן הוא מוביל אותנו? איזה פח הוא טומן לנו? אינני מאמינה לשקט היחסי הזה. אני כל כך חרדה. אד, כלום אין זה שגעון?

אד: כן זה שגעון. יש בחיים רגעים של שפל, ואחר־כך… בכל ערב שוקעת השמש, אבל אחר כך בוקע שחר חדש!

אן: ואתה מאמין… האמנם אתה מאמין שעוד יבואו ימים אחרים, וגם אחר המעשים אם יהיו מעשים… והלב יהיה קל, ופשוט נשמח שאנחנו חיים ושהעולם שבו אנחנו חיים הוא כל כך נהדר?

אד: את יודעת, אן, שאני מאמין. אני מאמין בדור שלנו. אני מאמין בגיל שלנו. ולא רק מאמין. בלבי אני יודע זאת בבירור, ואם כולנו… אם כולנו יחדו… הלא… הלא… אם…

ברברה (עולה, לראשה מטפחת, בידה מטאטא. קוראת): יוליה! יוליה!

אן: הא לך! שוב אמא!

ברברה (בראותה את השנים): הנה… הנה… ואני את יוליה מחפשת. התחמקה פתאום ואי אפשר למצוא אותה. מאז הונהגו הסדרים החדשים בספינה זו, מאז הוטל על אשה מסכנה כמוני להיות מן חדרנית…

אן: לא נורא, אמא, גם זקנות צריכות לעבוד!

ברברה: אמרתי מסכנה ולא זקנה. אל נא תדמו שאני זקנה. ובכלל, הדור שלי הוכיח במעשים, שאין הוא יורד מן הבמה כלל וכלל!

אד: כן, כן. אנחנו יודעים, רציחות, השמדות, מלחמות!

אן: אבל למה להתחיל שוב בוכוח הישן־נושן כמו בבית! באמת לא כדאי.

ברברה: הביטו נא על האפרוחית המתחכמת! שוב מתחילה לחנך אותי! אילמלי אד זה שלך שמלבה את מרדנותך מאז…

אן: הניחי לאד.

ברברה: הניחי לאד. כמו בבית. שריקה מן החוץ – הבחור הופיע. ומיד היא פורחת אליו. וגם כאן – המערכה השניה. תמיד יחדו. צמד יונים. ומדברים ומדברים ומדברים. (לאו) כלום אינך מבינה, טפשונת, שהדיבורים זו פשוט… פשוט ברכה לבטלה. מילא אד… זה כבר בדמו. סוף סוף היהודים הללו התרגלו לדבר זה אלפי שנים…

אד: גברתי, הניחי נא ליהודים בבקשה.

ברברה: טוב, טוב, אין אני אנטישמית. חלילה וחס. זה כבר לא מודרני היום. אני לכל היותר אנטי־ציונית. אבל אמת היא אמת והעולם דורש מעשים ולא פטפוטים וזאת אני אומרת לכם, תבינו במאוחר או במוקדם גם אתם, סוף סוף תהיו כמונו… ואפילו בספינה זו, בפינה זעירונת זו שלנו, אין כל מוצא למי שרוצה להתקיים, אלא בניהול ענינים מחושב ותרבותי וחוקי, ולא במיני סנטימנטים כאילו־אנושיים. זאת אני אומרת לכם ולטובתכם.

אד: גם את גברתי, רוצה לתקן את העולם?

אן: בוא, אד, עליך לעזור לי לאוורר למטה.

ברברה (לאד): ודאי. ולא רק שאני רוצה – אני וכל מי ששכל בקדקדו. אנחנו נעשה ואף נתקן, וכל מי שאינו במחננו…

אד: אחד דינו. יודעים. אף ראינו זאת.

ברברה: מטבע כנגד מטבע, אדוני הצעיר. עולם מזה כנגד עולם מזה. זה או זה. והדור שלי לא ישב בחיבוק־ידים – זאת אני אומרת לכם.

אן: בוא כבר אד. הלא עוד מעט יגיע תורך לעלות אל ההגה.

אד (לברברה): גברתי, את תשובתנו, תשובת הדור הצעיר… אבל אן צודקת. לא נתווכח. (לאן) אני הולך, אין. (אד ואן יוצאים).

ברברה (מביטה אחריהם): אלה שנים רוצים לשנות סדרי עולם – מצחיק. מה הם מבינים בדרכי עולם. חלומות יפים זה דבר אחד – אבל דבר אחר לגמרי הם החיים, וכל התסבוכות הללו, והפתלתלות הזו, וטבע האדם, והיצרים הללו, ושאיפת הכל לשלוט, רק לשלוט, להיות ראשון, בראש הסולם… אבל רק מי שנתנסה בחכמת החיים יצלח לכך. הנה למשל אני, כמה אני מבינה את כל הטיפוסים הללו, כמה הבינותי אותם תמיד וגם כאן בספינה הזאת. ואני אומרת רק זאת: תחי ברברה מקר! (לוחצת לעצמה את היד).

לינק (עולה, בידו ספר פתוח): הנה… הנה… (מנפנף בספר) מצאתי!

ברברה: מה זה מצאת, מה לינק – את הדרך הקרובה ביותר אל החוף?

לינק: לא. אך אילו הייתי רואה את הנולד מקודם, הייתי לומד מימי נעורי את כל הכלול בספר הזה – הספר היחידי שמצאתי בין חפצי הקברניט המנוח. (קורא) Navigare necesse est, vivere non est necesse – שם לאטיני – הכרח הוא להפליג בים, אך אין הכרח לחיות, הלא זוהי תורת ספנות העולם. זהו. עכשיו הייתי מפיק מכך תועלת. חבל רק שכתוב איטלקית – אבל אין דבר, גם איטלקית אפשר ללמוד. (קורא) יצא לאור בוינציה – כמה זה מוזר, הלא אוסף עתיקות היה הקברניט הזה – נדפס בשנת אלף שש מאות –

ברברה: אינני מבינה, מר לינק, היכול אתה במצבנו להתלוצץ?

לינק: הנה רואה את, גברתי, עכשיו את אינך מבינה. ומקודם כשהייתי אומר, ולוא אך בשעת אותה חקירה אומללה של הטבח, כי אני אינני מבין – היית בזה לי.

ברברה: בזה? מה עולה על דעתך, מר לינק, הרי מעולם אפילו לא רמזתי על כך.

לינק: בלב, גברתי. בלבך היית בזה לי. “אינני מבין”. וכי איזה ערך יש לאדם המכריז, שאינו מבין. כך חשבת בלבך. והנה יודעת את מה שאומר לך – באמת אינני מבין. את העולם הזה שלנו אינני יכול להבין…

ברברה: אתה מר לינק – אתה הסוחר הגדול, הפיקח, בעל הקשרים הרבים, בעל העסקים הענפים – אתה אינך מבין? אך לצון אתה חומד לך ואני כמעט שהאמנתי לך. עד כדי כך אני תמימה.

לינק: ואמנם את תמימה. תמימה מאד. בלבך את חושבת שאין דומה לך בחכמתך, בבקיאותך, בדרכי עולם, ברקימת כל מיני מזימות מחוכמות, בהכנת מפלות חמודות לזה, ולזה במחיר הראוי להתכבד – קומץ הצלחות. אמרת עסקים, קשרים, וחשבת איזה עשיר הוא לינק מטומטם זה – והנה אמנם מטומטם אני, לפי קנה־המידה שלך, הכל נשאר שם, מאחורי הגב, כל העושר, לא רק שלי, גם מה שצבר אבי, ואבי אבי, וגם מה שצברתי אני בשביל בני – הכל נמוג כמו עשן. ואילו את – כל מה שהיה לך, נירות־ערך, מניות, אבני־חן, קישוטים, ובעיקר חכמתך, כל זה העלית אתך לספינה זו, ואת בטוחה, כי הנה את האישה שראית את הנולד! ולא עוד – את אפילו בטוחה שאילו את היית מגלגלת את גלגלי העולם הזה שלנו – הרי הכל היה מסתדר על הצד הנחמד ביותר. ואת היית נהנית מאד, ולפי המקובל בחוגים שלך: ההנאה והתועלת לעולם כרוכות יחדו, ממש גן־עדן של כסילים!

ברברה: כסילים? מה כוונתך לומר, מר לינק: אני כסילה?

לינק: ולא רק את, כולכם, כל העולם שלך. וכי מהו העולם הזה בעיניכם? כדור משחק למזימות קטנות. עולם שיש בו בתי־חרושת ועסקים גדולים ובתי חומות להתפאר בעיר, לשם עשיית הכסף, וקייטנות חמודות ונשפי חשק למיניהם לבזבוז הכסף, וגברים מגוהצים בחסד חייטים, ומחליקי לשון בחסד טפלותם הרוחנית, ונשים המתחפשות עד קצה גבול הגירוי המיני – לשם הנאה כביכול? זה העולם שלכם, וזו כל השאיפה שלכם, ולכך אתם קוראים חיים!

ברברה: ואתה, מר לינק, מהי השאיפה שלך?

לינק: אני? אם לומר את האמת – אני נולדתי באיחור זמן. אילו נולדתי לפני 50 שנה, יודע הייתי מה לענות לך. הנה יש משהו כגון ערכי רוח ומוסר וסדרי חיים, ולא בדרך של מליצה אלא מתוך אמונה כנה: הנה ברור מה טוב ומה רע, דבר זה מותר לעשותו ואילו דבר אחר הוא בחינת אסור. לא הכל נשקל לפי מאזני הרווח, נפש האדם היא משהו, ההשג הרוחני הוא משהו, יצירות אמנות הן משהו, מנהגים נאים הם משהו. איזו אירוניה מרה, אני היהודי, שכל העולם ראה בו קודם־כל מרוויחן, מלמד זכות על ערכים שאינם בחינת שווה־כסף. ולא זו בלבד, אלא שאני נושא נפשי אל ערכים כאלה, אני רואה אור במה שנקרא יחסי אנוש, וסובלנות הדדית, ואני מטיף למה שנקרא: אהבת הבריות!

ברברה: אבל העולם הזה שאתה כל כך מתלהב לו, מר לינק, איננו, ולמעשה לא היה קיים מעולם. רק אתם היהודים, שעמדתם מחוץ למסגרת, סבורים הייתם שהוא קיים, משום שכמה פטפטנים טפשיים כתבו ספרים על כך. אולם למעשה שלטה כת מצומצמת, מצומצמת במספרה ומצומצמת במעלות טובות, והיא שגרפה את כל העושר, היא ששעבדה ודיכאה וניצלה לטובתה את כל האחרים. העולם לא נשתנה, הפוליטיקה שדרכה על פגרים, היא אותה פוליטיקה ממש. ורק בכח המרוויחנים נתרחבה מאד, עכשו פשוט נתרבו הפקחים, המתאמצים לנצל את האחרים בכל הדרכים…

לינק: גברתי, עלי לבקש סליחה ממך, הלא זה ממש כשיעור בכלכלה המדינית מנקודת ראות מסוימת. האמת, לא ידעתי שאת מהרהרת בענינים כאלה.

ברברה: אירוניה? הזמנים נשתנו, מר לינק, ואפילו אשה כמוני, שאם להשתמש בסגנונך היא בזויה בעיניך… (בתגובה על מחאתו) כן, כן, בזויה, מוכרחה היום להרהר בדברים שמקודם היו כמובנים ממילא. אך אל נא תחשוב שאינני מכבדת את הרגשותיך. גם לי יש שעות של חולשת־דעת, של חשבון־נפש, של פחד המוות – ואני מתחילה פתאום להאמין במציאות אלהים… זה משהו הדומה לאהבת הבריות והעולם שלך – אך אלה הם רק רגעים של חולשת־הדעת. כי בחיים אסור לו לאדם להסס, כפי שלמשל היססת בשעת חקירת הטבח…

לינק: הטבח־הרוצח, רצית לומר?

ברברה: רוצח או לא רוצח, העיקר שאתה היססת. אך גם הבינותי אותך, מר לינק.

לינק: הלא צריך הייתי לעשות חשבון מהיר. כלומר: אם לסלק את הרוצח, היה חשש שכולנו יחדו נהיה בחינת נרצחים. הלא מתקבל על הדעת שהוא היחידי היכול להביאנו לאיזה חוף. אף על פי שלא ברור אם אמנם רוצח כזה יראה בכך תועלת לעצמו, לכן אף פרס הצעתי לו…

ברברה: אבל עם נפשך, מר לינק, לא היית שלם. הרגשת הצדק – כפי שאתה ודאי קורא לזה – היא שקלקלה את השורה. וזה הקובע. הרגשת צדק ושלטון אמיתי – הם דברים שלא תמיד הם דרים בכפיפה אחת.

פיליפ (מוציא ראשו מתא ההגה): טאנג! טאנג!

טאנג (ישן על הסיפון תחת השמשיה הגדולה, מפהק ממושכות): אהה…

לינק: אח, זה מר פונט במשמרת שלו. הנה הזכירני, עלי לסיים יחד עם תום את רשימת המשמרות. תואילי נא לסלוח, גברתי. ותודה על השיעור שקיבלתי. (מחווה קידה)

ברברה: הלצון הבלתי פוסק הזה! לצון במקום רצון! (לינק יוצא).

פיליפ (כמקודם): טאנג! טאנג! היכן אתה, לכל השדים והרוחות!

טאנג: שוב טאנג. כל היום טאנג! טאנג פה, טאנג שם. טאנג, טאנג, טאנג. עד כאב אזנים! הסדר החדש הזה מזופת! מחורבן! מטונף! (גונג). גם הגונג כמו כמקודם. גונג פה, גונג שם, גונג, גונג! טוב שזה בשביל לאכול.

פיליפ: טאנג, לעזאזל, טאנג!

טאנג: אני פה! (לעצמו) זה סדר החיים עכשו! וגם לאכול – כמו טנופת. לא כדאי כל החזירות! לא כדאי!

פיליפ: עלה להחליפני רגע, אלי לברר משהו למטה. מהר!

טאנג: טוב, מיד! (לעצמו) שם למעלה טוב יותר. אפשר לשכוח את כל הטנופת. (רוקק, עולה).

פיליפ: (ברדתו): רק אברר משהו.

ברברה (לפיליפ): ממש קברניט. בזמן כל כך קצר הספקת להסתגל. יוצא מהכלל!

פיליפ: אח, גברתי, אילו ידעת – עלי לברר אצל תום למה עלי לשנות מדי פעם את הכיוון, אנו פונים מזרחה ופתאם להפך: מערבה! ואחר כך שוב מזרחה, ושוב מערבה. פשוט אינני יכול להבין.

ברברה: גם אתה “אינך יכול להבין” כמו מר לינק?

פיליפ: אח, הניחי לו לזקן המטומטם!

ברברה: הזהר לך, זאת עצתי הנאמנה, אין הוא מטומטם כל כך!

פיליפ: יתכן, אך עכשו עלי למהר. אלף אלפי סליחות. (יוצא, יורד במדרגות למטבח, פתאום צעקות, פיליפ נזרק הסיפונה, אח"כ יוצאים יוליה וכריסטיאן.)

ברברה: הנהי. שם נתקעה. איזו שטות שלא עלה על דעתי לחפשה שם.

פיליפ (לברברה): זוהי איפוא יוליה הנערצה שלך!

כריסטיאן: לשתוק! אנחנו עכשיו שווה כנגד שווה! נגמר

סדר מיוחסים! העבר ההוא מת!

ברברה: יוליה! מה מתחולל כאן?

יוליה: שום דבר מיוחד. היה כל כך משעמם, והנה התחיל כריסטיאן לספר לי מקורות חייו, סיפר לי על אמו…

פיליפ: וכדי שיהיה לה נוח יותר להקשיב – ישבה על ברכיו!

יוליה: שקר! זהו שקר נבזה!

כריסטיאן: זה עסק שלה! החיים שלה הם שלה!

פיליפ: גם קצת שלי. כי אנחנו דרך אגב גם מאורשים.

כריסטיאן: האשה בימינו אינה שום סחורה פרטית!

יוליה (לפיליפ): באמת זו אך טעות מצערת, ראית מה שלא היה ולא נברא.

פיליפ: כמובן, אין לסמוך על מראה העינים בעולם החדש שלנו! ולחשוב שאשה זו סימלה לי את תמצית חיי!

יוליה: אתה באמת אוהב אותי? באמת?

פיליפ: על כל פנים יותר מבעלך הראשון.

ברברה: מה טעם לדיבורים האלה, הענין ההוא כבר נשכח.

כריסטיאן: מה כאן בעל ראשון? כמה בעלים היו לה?

יוליה (לכריסטיאן): ואתה שתוק!

כריסטיאן: אני? אח, עכשו אני מבין.

פיליפ: כאשר בעלך הראשון עסק בהברחות נשק וסודות של נפט…

יוליה (לפיליפ): בעלי המנוח היה ג’נטלמן גמור.

פיליפ: ודאי. וכג’נטלמן איבד את עצמו לדעת – והדרך פנויה.

ברברה: ואני חשבתי, מר פונט, שאתה ג’נטלמן גמור…

יוליה (לברברה): ומשום כך בחרת בו בשבילי, מועמד לתפקיד של בעלי השני.

ברברה: מעמדו והאפשרויות שלו והסיכויים שלו הצדיקו זאת בהחלט.

יוליה: משום הסיכויים המזהירים בשביל כל העוסקים…. בריגול!

ברברה: משום שחשבתי שהוא ג’נטלמן מודרני.

פיליפ: ובבוא היום – אף הוא יאבד את עצמו לדעת ושוב תתפנה הדרך לכיבושים חדשים! איזה טפש הייתי….

כריסטיאן: טפש או לא טפש – אבל עוד מעט תהיו כולכם טפשים!

ברברה: מה קרה? מה שוב?

כריסטיאן (מצביע על השמים): הנה!

ברברה (לכריסטיאן): אינני מבינה.

יוליה (לכריסטיאן): אתה שתוק!

כריסטיאן: אני מוכן כבר לשתוק, אני שותק מזמן, אבל הם (מצביע על השמים) הם לא ישתקו!

ברברה: מה שם? ענן קטן כזה…

כריסטיאן: ענן קטן כזה שמביא סערה גדולה! זהו.

פיליפ (קופץ על רגליו ומכה בשולחן בהתקפת היסטריה): אבל עכשיו די! סערה או לא סערה – די אני אומר! (מכה בשולחן) אינני רוצה להיות ג’נטלמן שלכם, אינני רוצה להיות טפש מטופש, אינני רוצה לאבד עצמי לדעת!

יוליה: פיליפ, פיליפ, הזוהי אהבתך הגדולה?

כריסטיאן: הוא רק מגלה את פרצופו האמיתי.

ברברה: מר פונט, הרגע, הרגע נא!

פיליפ (מפיל את השולחן): לא ארגע! לא איכפת לי כבר כלום! (מפיל את השמשיה. עולה תום ומעלה תחת בית שחיו חבילה. אחריו לינק).

תום: מה זה היה לכם, ברשותכם הנתונה, רבותי התרבותיים. הגונג דפק ואיש לא ירד לאכול! באמת, זה לא בסדר. תתבישו לכם! רבותי, רבותי, המריבות הללו – הלא זה באמת מנהג פראי ממש. חדלו לכם, חדלו ודי!

לינק: רעש כזה, מה אירע?

יוליה: ההדים הרגילים של משפחה מאושרת.

ברברה: אה, מר לינק, אך דברים של מה בכך.

כריסטיאן: לא כל כך. ואני אומר…

יוליה: אתה שתוק!

לינק: אבל גברתי, סגנון כזה, הלא…

תום: נכון מאד, זהו פשוט חס ושלום וחלילה!

פיליפ: בעלי הברית המושבעים מאז – יחסי אנוש סובלניים יחד עם הרוצח!

כריסטיאן: ואני אומר לכם… (לתום בהצביעו על השמים) הבט!

תום (לפיליפ): סליחה, אדון פונט, הלא זה תור המשמרת שלך!

פיליפ: נכון – המשמרת שלי! טוב, אני עולה. (קורא) טאנג, אני בא! (עולה לתא ההגה. טאנג יורד).

תום: ועכשו בכל אופן ופנים לארוחה! הגונג גינגנג וסדר זה סדר. תאחרו – לא תקבלו כלום.

טאנג: אני הולך.

תום (לטאנג): אתה תשאר. אתה וכריסטיאן תאכלו פה. (האחרים יורדים. לכריסטיאן וטאנג) קודם כל צריך לקפל את המפרשים. כריסטיאן צודק… השמים הללו אינם מוצאים חן בעיני…

כריסטיאן: סוף־סוף!

טאנג: זפת, הכל זפת עכשו, גם שמים זפת גדול! (כריסטיאן וטאנג יוצאים).

תום (קורא אחרי טאנג): כך? זפת? זפת גדול? הזהר שלא תזפת! (נושא ראשו אל השמים המתקדרים) מה זה? באמת מוזר. למעלה מכל הספקות והפקפוקים, סערה או השד יודע מה. (מחשיך כהלכה. נשמע זמר המלחים במרוחק).

תוכי: אדמן, אדמן!

תום: איזה קול מוזר!

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום: זה כמו התוכי שלי. הלא זרקו אותו לים… והנה שם… מי שם? שמע, מי אתה?… איזה אני? מאין אתה בא?…. מן הים? איך ירדת לשם?… ולמה חזרת? (לנפשו) זה לא יתכן. הלא הוא מת!… לא, לא! אינני מתחרט על שום דבר. לא אני! (צועק) לא אני! לא אני!

(כריסטיאן וטאנג חוזרים. מתבהר)

כריסטיאן: מי צעק כאן? שוב חרבון חדש?

טאנג: כל המפרשים – איזה זפת!

תום (לכריסטיאן): אין דבר… אין דבר. זה היה רק… רק קול מן העבר… חמודים שלי.

טאנג (לכריסטיאן): התוכי, אתה זוכר התוכי?

כריסטיאן: איזה תוכי מחורבן קפץ עליך פתאום?

טאנג: תוכי של תום. אין תוכי, אין מזל. רק זפת.

כריסטיאן: מה איכפת. החיים המחורבנים האלה, ועכשו הסערה. יהיה שמח.

טאנג: לא טוב, כריסטיאן, לא טוב. טאנג כמו עכבר, חשק לברוח

תום (מתאושש): משהו לא בסדר, חמודים שלי? אין דבר. את הדיסה שלי לא יקלקלו. לא אני. תיכף הכל יהיה בסדר (מתיר את החבילה שהיתה מונחת בצד).

כריסטיאן: מה יש כאן?

טאנג: בשביל מי זאת?

תום: בשבילכם… וגם קצת בשבילי… בשביל שלשתנו.

כריסטיאן: אבל הרי אמרת כל הזמן, שיש לקמץ במנות?

תום: חס ושלום וחלילה. וגם ויקסי טוב יש כאן, מהאוצר של הקפטן. אל תדאגו – אם אני נותן, סימן שיש די והותר.

טאנג: ואני כמקודם, חבל על התוכי!

תום: התוכי? אח, אדמן המסכן שלי… (מוזג להם) הבה תשתו לחיי אדמן, לחיי התוכי!

כריסטיאן: לחיי גוד הופ! הכל פה התחרבן….

טאנג: אין לאכול, צועקים כמקודם, לא כדאי, לא כדאי…

תום: חברים לעמל, מה הכעס הזה, יש קצת צרות אבל בספינה תמיד כך. ואם אני לא הייתי בסדר, הנה אני מבקש סליחה גדולה – שמע, כריסטיאן, הלא אנחנו חברים?

כריסטיאן: אתה באמת — כך אתה חושב באמת?

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים. הלא לבי נמשך תמיד אך לחברים — ובכן תשתו?

כריסטיאן: ואתה תום, אתה לא תשתה?

תום: גם אני אשתה, גם אני, ודאי, אבל רק קצת, כי אני בתפקיד…

כריסטיאן: ובכן, לחייכם, חברים!

תום: קח, כריסטיאן, קח! (כריסטיאן שותה)

טאנג: אם כריסטיאן שותה…

תום (נותן גם לו): קח, טאנג, קח, חבר! לבריאות! אני אומר לכם…באמת כדאי לחיות, כשכך יושבים בין חברים, ולא עם האינטליגנטים… שאינם יודעים, באמת אינם יודעים כלום… למשל הקפטן הזה… והם השולטים בנו!

כריסטיאן (שותה): עוד סבתה שלי היתה אומרת: להתחבר – טוב רק עם חבר!

תום: זהו בדיוק. ואני מצאתי דרך… אני אומר לכם, חברים־לעמל שלי…

טאנג (שותה): אבל התוכי, תום, התוכי!

תום: מה זה תוכי? כל זמן שהיה לי תוכי, טיפלתי בו, שיחקתי בו, אהבתי אותו…

טאנג: אמת, אמת גדולה!

תום: אבל לא היה לי זמן לחשוב על דברים אחרים.

כריסטיאן: ועכשיו?

תום: עכשיו, כשאין תוכי, חברים־לעמל שלי, הראיתם איך אני מטפל בחכמים הללו? ואיך הקפטן עושה כל מה שאני אומר לו?

טאנג: לא איכפת אינטל… אינטל… גנאטים! לא איכפת כלום!

תום: אני אומר, החיים שלהם רקובים, רקובים עד מאד, עד השורש, אין בהם שום צד בריא!

כריסטיאן: רק המלחים זה יסוד בריא!

תום: זהו. מלחים, חברים־לעמל, כזה צריך לשלוט בעולם, להיות קפטן. ולא טיפוסים רקובים, מפורקקים שאין להם כל מושג מה טוב. רע…

טאנג: כולנו טובים, כולנו.

תום: נכון גדול, בינינו אין רע, כולנו טובים… אבל הראיתם כיצד סובבתי אותם, את החכמים הללו, כיצא איש מהם לא ידע מה לעשות, כיצד ביקשו, התחננו לפני, כסף נתנו לי… אני המציל, אני המושיע, אני גוד הופ – התקוה הטובה שלהם!

כריסטיאן: כן, אתה היית עצום!

טאנג: הלב כואב, בשביל התוכי!

תום: רקק על התוכי, סוף סוף לא שלי היה…

כריסטיאן: של מי היה התוכי? של הקברניט?

טאנג: תוכי של קברניט?

תום: בודאי, הוא היה קברניט של “גוד הופ” והתוכי היה שלו, ואחר ששיחדו אותו טפוסים אחדים להטביע את האניה ואת התכניות לנשק חדש – גנבתי אני את התוכי.

כריסטיאן: אבל למה?

תום: פשוט מאד. לתוכי זה שיננו את הסיסמה, הוא היה המפתח – כמעט תפסתי אותם.

כריסטיאן: ובשביל כך זרק אותו הקברניט לים?

תום: ברור. אבל גם אני כבר ידעתי. כמו שאומרים, דבר וחצי דבר, וצריך היה להפטר גם ממני.

טאנג: ואתה חת־שתים ודי! אתה חכם!

תום: ברור. אבל עכשו – אין כל צורך בתוכי.

טאנג: ומי יביא מזל?

תום: אנחנו, אנחנו המזל. אנחנו בעצמנו נתמזל. אבל אם לכם, חברים־לעמל, אם לכם לא טוב כאן… שצועקים ואין אוכל טוב, ואין קפטן אמיתי…

כריסטיאן: נכון. אין פה לא קפטן, כמו שצריך, ולא קברניט בטוח.

טאנג: אנחנו רק מלחים פשוטים.

תום: גם אני חשבתי כך לא כל שכן ולא כל שכן. ולמה לא אעשה טובה לחברים שלי?

כריסטיאן: איזו טובה?

תום: פשוט מאד. הנה יש כאן סירה…

טאנג: סירה אחת!

כריסטיאן: בשביל כל הספינה סירת־הצלה אחת ויחידה!

תום: מה איכפת לכם הספינה וכל החכמים הללו שבה!

טאנג: לא איכפת? באמת מה איכפת!

תום: תקחו מפרש קטן, אתן לכם מנה טובה של בשר, יש לי כזאת יופי, אתן לכם שני פחים של מים, ואם תהיה לנו רוח קטנה ונחמדה, תוכלו להגיע לקו האניות אפילו בעוד יום או חצי יום… ואתה, טאנג, תוכל לחזור הביתה… אל המשפחה שלך.

כריסטיאן: ואתה תום, גם אתה אתנו?

תום: לא, אני יש לי כמו שאומרים אחריות, יש לי תפקיד, וחובתי לעזוב את הספינה אחרון! אבל אתם – אתם יכולים לעשות כרצונכם, אין עליכם קברניט.

טאנג: אין קברניט, זה נכון!

תום: היודעים אתם מה? אפילו את הכסף שנתן לי הקפטן, אתן לכם. למה לי כסף, ואתם אם תגיעו לאיזה מקום־מבטחים…

כריסטיאן: זה הרבה כסף!

תום: וכי מה לא אעשה בשביל חברים טובים, קחו! (נותן להם את הכסף, נשמע משב רוח)

כריסטיאן: רוח… דומני רוח!

תום: זוזו, נוריד את הסירה!

טאנג: פקודה להוריד – מורידים!

תום (נגש לסירה): הנה הורידו! והנה גם פחי מים בתוכה, כבר הכינותי. דאגתי לכם מקודם, והנה (נותן) גם הבשר.

טאנג: ומפרש?

תום: ודאי, גם מפרש וגם משוטים לכל צרה שתבוא. (זורק מפרש לתוך הסירה).

כריסטיאן: שמע, תום! בוא אתנו!

תום: לא, לא, אני אשאר כאן, אחריות! תפקיד! ואף זאת: אני רוצה ללמד את החכמים הללו לקח שלא ישכחוהו!

כריסטיאן: אתה באמת חבר אמיתי, כמו… כמו אח!

טאנג: הוא כמו… אמא!

תום: אל לכם. אל לכם, חברים־לעמל שלי!

כריסטיאן: אתה האיש הטוב ביותר בכל העולם. (מנשקו)

טאנג: אתה אתנו, לא יכול לעזוב אמא!

תום: לא, לא. אני מוכרח להשאר… לך, לך, טאנג, התוכי היה כאן, כאן גם מקומי.

טאנג: נכון, התוכי היה כאן! (רוח נושבת).

תום: מהרו, מהרו, הרוח מתגברת!

כריסטיאן (יורד לסירה): היה שלום, תום, שלום אחי!

טאנג: לא נשכח אותך, תום! נזכור אותך תמיד! (יורד).

תום: היו שלום, היו שלום! הנה הם חותרים… היו שלום! הרוח נושבת, מיד יתרחקו וגם הספינה תזוז, הם לצד אחד ואנחנו לצד אחר… נפלא שהצלחתי. שוב הצלחתי! כי על אלו, על חברים־לעמל אלה אי אפשר לסמוך. היום הם מאמינים לי, אך מחר – מי יודע. היום הם בעד שמאל, אך אתמול מה היה? מיסודות משתבשבים כאלה מוכרח – כמו שאומרים – אדם הגון כמוני להפטר. סעו לשלום, סעו! הנה הנה, התרחקו כבר החברים־לעמל שלי. והאחרים? האחרים אוכלים זה את זה. השאלה היא אך מי יבלע את מי… איזו רוח! ורק עכשו יכול אני להרגיש כי אני – אני השולט כאן, אני כמו שאומרים – השליט היחידי בספינה זו! כל ימי חיי צפיתי לרגע עצום זה, כל ימי חיי! כמה זמן נתבזבז עד שלמדתי את הלקח מה קל לרכב על החברה הרקובה הזאת! בכל זאת… א. א. הם מסוכנים. כלומר: החברה אן־אד בערבון מוגבל. הדור הצעיר הזה הוא למעלה מכל הספקות והפקפוקים אחר לגמרי. זה נכון. אך טוב שנזדרזתי לשלח את המלחים, כי מי יודע, אולי היו מצליחים לבסוף להשפיע עליהם. ואלו הצליחו – שלום, שלום, תום, לך ולחלומותיך, וסוף גנב לתליה, אמן! אבל אני – אני הייתי חכם מהם, מכולם! אני ניצחתי, אני האחד כנגד האחרים… איזו רוח! כמעט שאין רואים אותם. סעו־סעו, עד שתרדו למעמקים, עד שתחנקו שם יחד עם הסוד שגיליתי לכם על מותו של הקברניט הנבזה. שלום, שלום לכל המתים, כמו שאומרים לקרבנות שלי, וגם לקברניט, וגם לכל המועמדים למות – ולא להתראות! (רוח חזקה מאד) איזו סערה! (קורא לעבר תא ההגה) השגח שם, השגח! (הרוח מתגברת והולכת) השגח! שמע! היי, שמע!… הוא כנראה נרדם שם. (רוצה לעלות לתא ההגה, אבל הרוח מונעתו) לעזאזל, באמת רוח… היי, כוון כהלכה, הוא נרדם! איזה אידיוט! (רוח איומה) שמע, אנחנו עוד נטבע, הספינה נוטה לצד אחד… הרי זה מסוכן באמת! היי, אתם! אתם למטה! עלו כולכם לעזור! סכנה! (מכה בברזל, כקול גונג) אין שומע! אין שומע! (פתאום נראה ראשו של אד, עולה בקושי אחריו אן. תום אליהם) עזרו… עזרו! אל ההגה! (משב רוח אדיר. התורן נשבר) הנה, הנה, הנה… (פיליפ יורד בזחילה מתא ההגה).

פיליפ: אי אפשר, אי אפשר! (הרוח מפילה את תא ההגה).

אד (מחזיק את אן שלא תסחף): אנחנו אבודים!

אן: המת מתנקם, הרצח מתנקם!

מסך


 

מערכה ג'    🔗

(סיפון הספינה ריק מכל. נעלמו התורן, תא ההגה, הגדרות, השמשיה. רואים רק את המכסות המורמים של בתי־המדרגות — אחד לתאי הנוסעים ואחד, קרוב למקום שהיה בו תא־ההגה, למטבח. בוקר).


תום: (מציץ בזהירות מבעד למכסה בית־המדרגות של המטבח. מחזיק חבל): מאז ומעולם ומקדם היה כך, מאז ומעולם ומקדם… האדם הקטן סבל עד… עד שפתאום מתגלגלת סערה — והורסת הכל. אבל החיים דוקא נמשכים, זה דרך הטבע ברשותכם הנתונה, ומי שעיניו בראשו — רואה חיים. ועכשיו, נמתח את החבל. צריך לעשות מחיצה ברורה בין השלטון — זה אני בכבודי ובעצמי — השלטון החוקי שנבחר כמו שאומרים בהדרת עם, ובין הקהל הפשוט. (מותח ומהדק) הנה בין חור לחור הוקם מחסום — כי בלי מחסום אין שלטון. ועכשו, אביא גם את המנות — המנות הקצובות, רק כדי להחיות את הנפש, רק כדי שהאוכלוסיה שלנו לא תמות ברעב ובצמא. לחם צר ומים לחץ — כמו שאומרים בבית התפילה. אמנם לחם אין לי. אבל יש בשר מלוח. וגם זה הפלא ופלא ונס מן השמים במסיבות המיוחדות שלנו. זהו בכל אופן ופנים חומר מזין. הוא קצת מגביר למעלה מכל הספקות והפקפוקים את הצמאון — אבל צריך לסבול. ואדם כמו שאומרים מסוגל להתרגל לכל. ומים — מים יקבלו מהיום ולהבא, נאמר שתי כוסות לנפש. אחת בבוקר, ואחת בצהרים… לא, לא כדאי כשהחום הגדול, הכוס השניה רק בערב הצנון… עוד טיפה? סליחה גדולה. ברשותכם הנתונה יש אצלנו משטר של צמצום, כי עלינו להחזיק מעמד עד שנגיע לאיזה… לאיזה חוף, או נפגוש אניה, או… או משהו דומה. סוף־סוף, עכשיו אי אפשר להזיז את הספינה, אי אפשר, אין טיפה של רוח. גזירה מן השמים, כמו שאומרים. צריך להזדיין בסבלנות, פשוט אין ברירה, עלינו לסבול ולחכות ולהתנחם, שעוד יהיה כמו שאומרים טוב. ומצב זה, אזרחים יקרים שלי, יכול להמשך, מי יודע כמה זמן, ימים, לילות, שבועות, חדשים, מי יודע! אבל משטר הוא משטר. אין ברירה… טוב שלא שכחתי. הנה כאן (מזיז דופן במקום שהיה בו תא ההגה) כאן היה לפני המבול מחבוא של נשק, הנה! (מוציא כמה אקדחים) הנה! אבל עכשיו אין לנו צורך בכם, כדי שלא תביאו חלילה להרהורים של חטא, כמו שאומרים בבית התפילה. (משליך כמה אקדחים הימה) ורק אקדח אחד אשמור לעצמי לכל צרה — אקדח יחידי בכל הספינה, כל הכח לשלטון החוקי! וגם כדורים (בודק) יספיקו, יספיקו בהחלט למעלה מכל הספקות והפקפוקים, ועכשו, אפשר לגשת בלב פתוח ובטוח לחלוקת המנות הקצובות… נאמר מטעם משרד האספקה. (יורד. ברברה מציצה מהפתח של תאי הנוסעים, עולה. בקבוק־תרמוס מידלדל מירכה).

ברברה: אין איש. את יכולה לעלות, יוליה. האויר צח, אם אפשר לומר כך.

יוליה: (עולה): איזה צח, מה כאן צח, חום גיהנום ממש.

ברברה: אמרתי בדרך משל.

יוליה: המשלים הללו שלך — העיקר הם עכשיו דוקא הנמשלים. כולנו נמשלים כאן ובכולנו מושל הטיפוס הזה.

ברברה: הססס! הלא הוא מקשיבן כזה!

יוליה: לא איכפת. היינו הך לי. הכל כבר היינו הך. ימים ארוכים בחום האיום הזה, מנות של צפרים, מים לפי טיפות, והגרוע מכל, סידור התאים, הלא אנו עובדות ממש כעוזרות־בית.

ברברה: אבל כך החלטנו באספה.

יוליה: אספה? את כל כך מצחיקה, אמא.

ברברה: ואת — מה מועילה כאן חכמתך המודרנית?

יוליה: כל מה שהשגתי בחיי — בקסם הנשי שלי השגתי. אבל כאן אין טיפוסים מתאימים…

ברברה: כן, החבורה הזאת היתה מהיום הראשון כל כך המונית.

יוליה: אילו תום כזה… הלא הוא עכשיו מין דיקטאטור. לא נורא. ראינו שאפילו אדם מסוגו… אבל זו אך מחשבה בטלה. חבל.

ברברה: כלומר — לפי נסיונך, אין הוא נתפס לקסם נשי?

יוליה: אינני יודעת…. הוא כל כך… הוא שונה.

ברברה: אך אם לא הוא, הלא יש כאן עוד אחרים.

יוליה: לפי שיטת הסרט הנע של “הביזנס הגדול”. אם לא עסק זה, אפשר לנסות אחר. אף אפשר להדיח מישהו ממעמדו, אם הוא מתעקש מדי. ומי שיבוא במקומו ילמד את הלקח ויהיה נוח יותר, מה?

ברברה: ככלות הכל יש לנו כאן… אגב, יוליה, השמת לב לכך שהמלחים נעלמו. אין רואים אותם.

יוליה: סוף סוף הרגשת בכך גם את! מקודם שיערתי שהם מסוגרים בתאיהם כמונו. אבל אם אין רואים אותם זמן כל כך רב, לא את הדוב הילדותי הזה כריסטיאן, ולא את השפיפון טאנג, הערמומי אפילו יותר משתינו…

ברברה: מי יודע מה גורלם. (נאנחת) אח! אבל אם הם אינם, כלומר אם אינם נראים, הרי יש לנו עוד אד לינק, ואפילו פיליפ שלך, גברים בעלי שרירים, ובכלל… כלומר גברים!

יוליה: כריסטיאן הענק כחול העינים — היודעת את, אמא, הענקים טהורי העינים הללו משכו את לבי מאז.

ברברה: יוליה, אני באמת אינני יורדת לסוף דעתך. פתאום רומאנטיקה, ובפרט עכשו ש…

יוליה: היודעת את, אמא, האם לא נתעורר בלבך, ולוא אף לעתים־נדירות איזה רגש חם, רצון לנהוג לא לפי חישוב זה או אחר, אלא פשוט כאוות נפשך?

ברברה: יקירתי, זכרונות הם לפעמים נעימים מאד, אך רק בשעת כושר, ועכשיו עלינו לעשות משהו להצלתנו, בנת? אם אין את דואגת לאמך המסכנה, שהקדישה לך את כל חייה, ולמדת להפגין כלפי יחס של זלזול מביש כאחותך אן, הרי ודאי ברור לך, שגם את עצמך נמצאת בפח! את עצמך, יולי החביבה! (פיליפ עולה בזהירות).

פיליפ: (בלחש): טוב שמצאתיכן, חיפשתיכן בתא.

יוליה: (בלחש): מה קרה? שוב תגלית מזעזעת?

ברברה: יוליה!

פיליפ: בלי צחוק, יש משהו באמת מין תגלית.

ברברה ויוליה: מה?

פיליפ: הנה זה! (מוציא אולר מכיסו) את זה מצאתי בין חפצי.

יוליה: אולר?

ברברה: אישי הטוב, וזהו לדעתך נשק מועיל כדי…

פיליפ: כל נשק מועיל בשעת צרה!

יוליה: ראה מלחמת דוד בגלית!

ברברה: אדם מעשי כמוך, מר פונט, צריך להבין שאולר קטן כזה….

יוליה: אמא, הניחי נא למר פונט את חלומות הגבורה שלו!

פיליפ: אין זה חלום כלל, להפך, זוהי מציאות, ואף תכנית יש לי.

יוליה: באמת? ואולי אפילו תכנית מהפכנית?

פיליפ: לך פחות מכולם יש יסוד ללגלוג, הלא את יודעת משהו על המבצעים שלי — בהשתתפותך.

יוליה: ודאי, אדון פונט הנכבד, אני זוכרת; אך מי היה המוציא לפועל?

פיליפ: את רומזת, שמח מתכנן יש גם לך, ועכשיו העיקר הוא העושה?

יוליה: אתה מבין כל רמז, מר פיליפ פונט.

פיליפ: כך? ומה תגידי לרמז זה? (שולף מכנף מעילו קופיץ־בשר).

ברברה: כידון?

פיליפ: לאו דוקא. אבל בכל זאת משהו מצאתי, מה?

יוליה: היכן?

פיליפ: כאן, על הסיפון. פתאום רואה אני קופיץ זה תקוע בדופן סמוך למדרגות המטבח.

ברברה: המטבח? קופיץ? הלא בקופיץ זה נהרג הקברניט?

יוליה: מענין מאד, אדון פונט, ואתה אינך תופס כלל?

פיליפ: מה יש כאן לתפוס? תפסתי את הקופיץ והנהו בידי.

יוליה: קופיץ לקיצוץ בשר סמוך למטבה? פשוט, תקעוהו שם בכוונה.

ברברה: מי? תום?

יוליה: חלילה, מלאך מן השמים.

פיליפ: אבל למה?

יוליה: כדי לפתות מישהו להתקוממות מזוינת, טפשים שכמותכם!

ברברה: כדי שתהיה לו סיבה למעשה נקם? יתכן, יתכן מאד.

פיליפ: כלומר, את מרמזת שהוא חושש שמא רוצה מישהו להתנפל עליו?

יוליה: הניסוח המתוקן הוא אחר במקצת: הוא חושש שמישהו, למשל אד לינק, ינסה לעשות איזה מעשה, וכיון שאין הוא יודע מה, הרי יש בכך סכנה בשבילו. לכן תקע את הקופיץ כדי לפתות את המישהו המרדני לפעולה, שתהא ידועה לו מראש פחות או יותר, ומשום כך יוכל להשמר מפניה…

ברברה: רגע, רגע, ילדים… אמרת כי הוא חושש פן אד…

יוליה: כך אמרתי.

ברברה: והרי אד לינק, כאביו הנכבד, הם, אם מותר לומר כך..

פיליפ: רעיון נפלא!

יוליה: עכשו בא תורי שלא להבין.

ברברה: משום שאינך חושבת בכיוון הנכון.

פיליפ: פשוט מאד, את כולנו סגר בגיטו, שומר עלינו, מענה אותנו — עינוי גוף ונפש. כאילו אנו אובייקטים בשביל מחנה השמדה

ברברה: זהו. ואילו אפשר היה לשכנע אותו…

פיליפ: שאנו מוכנים לעשות אתו יד אחת…

יוליה: כלומר שאתם מתכוונים למשחק הישן: לכוון את כל חיציו לשני אנשים בלבד?

ברברה: אם יש בכך הצלה בשבילנו?

פיליפ: ואפילו את הרצח הקטן שלו נסלח לו.

ברברה: ולא נשאל כיצד נעלמו המלחים.

יוליה: ואתם בטוחים שהוא יסכים?

פיליפ: למה לא יסכים?

ברברה: אם יגיע על ידי כך למיעוט של שונאים ולחומה בצורה של ידידים נאמנים.

יוליה: איזו אמצאה גאונית — הרעל האנטישמי הבדוק! אבל מה כאן המניע?

פיליפ: איזה מניע?

יוליה: נפלא. איש המחקר והתחבלן הבינלאומי המפורסם לא עמד עדיין על ערכו של המניע הנפשי לפעולות! בן אדם, הלא זה העיקר: מה הניע אותו בכלל לכל מעשיו?

ברברה: כלומר אילו היינו יודעים מהו המניע הנפשי שלו, היינו יודעים אם תכניתנו עשויה להתקבל על דעתו.

יוליה: את ממש קולומבוס, אמא

פיליפ: ואם לא יסכים…

ברברה: עכשיו אני אינני מבינה.

יוליה: מה יש כאן להבין: אם גם הפיתוי האנטישמי לא ישפיע, יפעיל מר פונט מעשה גבורה.

פיליפ: ש… שקט! מישהו… זה הוא! (מופיע אד).

אד: אל פחד! זה רק אני.

יוליה: שמחה לראותך, מר לינק.

פיליפ: מה כאן פחד? מי מפחד כאן?

ברברה: רבותי, רבותי, לא עת ויכוחים עכשיו, לא זה החשוב…

אד: אלא מה חשוב? שמא כיצד להיפטר ממישהו, או להתפאר במעשי גבורה שלא נעשו?

יוליה: מר לינק, הקשבת לשיחתנו?

אד: כשמדברים, יש גם מי ששומע, זהו חוק פיסיקאלי ידוע, כמדומה.

ברברה: הכך נוהגים בין אנשים ש… ש…

אד: בין בעלי חינוך טוב, בין אנשי תרבות נעלה? אמנם עלי לבקש סליחה. למכור את מישהו מכירת סוסים זה מנהג מקובל, זה ממש מעשה המעיד על תרבות מעודנת….

פיליפ: די! פטפוטים שחצניים אלה נמאסו עלי זה כבר!

אד: שמא אדוני, תשלוף את האולר הגיבורי, שלך, ואולי אפילו את הקופיץ הרצחני ותוכיח את נאמנותך לסדר החדש?

יוליה: הלא מר פונט צודק, הוא מוכן למעשים, ואתה מה? אלמלא היית פחדן כזה…

אד: הייתי מחרף נפשי כדי להציל שוב את חייכן היקרים, מה?

ברברה: שקט כולכם! הפעם הוא עולה באמת… אני שומעת את צעדיו. (קול צעדים. דומיה)

תום: (עולה ומעלה קנקן מים): הה.. כמעט כל החבורה הכבודה והנכבדה, ובמצב רוח מרומם ונשגב, כמו שאומרים, בוקר טוב, בוקר טוב, גבירותי ורבותי!

ברברה, יוליה, פיליפ: (בזה אחר זה): בוקר טוב.

תום: ועכשיו נתחיל בסדר היום, ברשותכם הנתונה, המ… כלומר ברשותי הנתונה, וכיוון שהעיקר בחיים הם המים, ואני עבדכם המסור דואג לכם בכל לבי, נתחיל בחלוקת המים. אך מקודם מוטלת עלי חובה לא כל כך נעימה… להודיע ברבים כי לצער לבי הרב, אין המים מתרבים בספינה זו, אלא להפך, כלומר ההפך הגמור והמגומר הוא הנכון, ומשום כך החלטתי בלבי לטובת הכלל לצמצם במקצת את המנה — עד שירחיב כמו שאומרים.

ברברה: מה זאת אומרת לצמצם?

יוליה: הרי אתה נותן לנו בסך הכל 3 כוסות ליום.

תום: לצמצם הוא לצמצם. במקום שלוש, תקבלו להבא אך שתי כוסות, אחת בבוקר ואחת בערב. זה הכל. תודיעו זאת גם לשאר.

פיליפ: פקודה?

תום: וכי מי כאן ממונה על המלאי? המ… ועכשיו לעצם הענין, כלומר לחלוקה. ועוד זאת. סדר החלוקה מעכשיו יהיה — איש איש לפי התור.

יוליה: כל אחד לחוד?

תום: נכון, זהו פשוט מאוד. הממונה על המלאי נוהג כממונה על המלאי. תמול אתה, והיום אני. ועכשיו (בקול מצווה) תרדו כולכם, לרדת אמרתי! חוץ מהגברת מקר הזקנה. היא הראשונה בתור.

ברברה: הזקנה? התכוונת אלי?

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים. כשיש בנות מבוגרות — פחות או יותר, האם היא כבר זקנה, זה דרך הטבע הרגיל. ובכן רבותי! (כולם יורדים מלבד ברברה) טוב… ובכן נשארנו בלי עדים. ואת, גברתי הכבודה, הנכבדה מאד, רוצה לקבל את הכוס שלך? אבל ארצה, לא אתן לך גם את הכוס.

ברברה: כיצד לא תתן? מר תום, אדון תום!

תום: לא צריך להחניף לי. אני יודע בדיוק את המתגלגל בראשך, למשל מין נסיון קטן לשחד אותי, מה?

ברברה: חלילה. הלא אשה זקנה אני, וכל כך חלשה… אבל אילו למשל…

תום: ידעתי. אדרבא, נשמע את האילו הזה.

ברברה: ולא חלילה בגלל המים אני אומרת זאת, סוף סוף… יודעת אני שמאשה כמוני, זקנה כפי שאמרת, לא תמנע את טיפות המים שלה, ואף תוסיף לה — הרי אתה לא כמו האחרים, אתה לב יש לך, ולא תוכל לראות בעינויי.

תום: אל הענין, בבקשה. בלב פתוח ובטוח, כמו שאומרים.

ברברה: ודאי, ודאי, כל הזמן אני מדברת אל הענין. זמנך יקר, אני יודעת, אך זה לא כל כך קל.

תום: יש גבול גם לסבלנות של אדם סנטימנטאלי כמוני.

ברברה: ודאי, ודאי. ובכן, אני פשוט אינני יכולה להבין מדוע אינך נוהג ברוח תקיפה, כמנהג הדור הזה, הלא אתה כל כך מודרני…

תום: זאת אומרת?

ברברה: כי בעצם, למען האמת לאמיתה, הרי אתה באמת מאנשי… מאנשי…

תום: מאנשי המדרגה העליונה, מגזע של שולטים — לכך את מרמזת? ורק משום טעות מחפירה של הגורל הארור הייתי זמן־מה טבח פשוט ונבזה. ומה היה עושה טיפוס מגזע של שולטים? אני יודע, למעלה מכל הספקות והפקפוקים, הוא היה עושה יד אחת ואגודה אחת עם כל הטיפוסים של המדע והתרבות והנימוסים הטובים, היה ממש כורה ברית אתך ועם הגברת יוליה, ועם מר פיליפ פונט… כולנו חזית אחת, מאוחדת ומלוכדת, נגד המיעוט החלש…

ברברה: מאז ראיתיך, הערכתי את מהירות התפיסה שלך, מר תום, את עומק הרגשותיך!

תום: אבל אני — עוד אינני מוכן לכך. אהרהר בדבר, אהרהר — ועכשיו הנה כוס המים (מוזג לה) שלך, כוס שלמה ומושלמת, וברדתך הואילי נא בטובך לשלוח אלי את מר פונט. (ברברה יורדת).

תום: (יחידי): הכלבה הזקנה מציעה לי ברית אנטישמית — אבל אני מה? למה לי שותפות? למה לחלק אותם לדרגות שונות, את כל אלה, מן המדע והתרבות, והחברה והנימוסים, את כל אלה שהיו ממעכים אותי תמיד כגללים של טנופת? (פיליפ עולה) והנה המדע! ברוך הבא!

פיליפ: (מושיט לו בקבוק תרמוס).

תום: כך, בשפתיים הדוקות, בלי אומר ודברים? אין הצעות, אין תכניות, אין כלום?

פיליפ: אני משער, שלכך אינך זקוק.

תום: ברור למעלה מכל הספקות והפקפוקים. אבל מה תעשה אם אמנע ממך את כוס המים? והחום רב עכשיו. כיצד, מר פונט הכבוד מאד, תחזיק מעמד?

פיליפ: מדוע?

תום: סיבה? מה חשובה הסיבה. אולי משום… שיצוף אצלי מין חשק משונה כזה. שמעתי עליך הרבה, מר פונט, עוד על היבשת, וכאן גונב לאזני עוד משהו.

פיליפ: הקשבת? יוליה והלשון הארוכה שלה!

תום: מצאת. מה לעשות? בזמנים קשים אי אפשר בלי אמצעי זהירות. ונשק, כל נשק, הוא הכרח בל יגונה בתקופתנו. אבל מה עושים כשאין? הנה את כל הנשק שהיה במחבוא ההוא (מצביע עליו) השלכתי לים ברשותך הנתונה ולמזכרת קטנה השארתי אצלי ברשותי הנתונה רק את זה (שולף את האקדח) והוא שמור בכיס שלי. וכשיש נשק, מר פונט, בפרט כשלאחרים אין — אפשר לעשות הרבה, הרבה מאד….

פיליפ: מהי בעצם כוונתך?

תום: ברגע זה, בכל אופן ופנים, אין לי כל כוונות. אבל אני מדגיש ומזהיר: ברגע זה. הנה היו ימים שאפשר היה למכור נשק, ואפילו נשק לא כל כך מיושן או מקולקל, לצד אחד, וגם לצד שכנגד, כמובן תמורת תשלום הגון — בכסף או בגילוי איזה סוד קטן. עסק טוב הוא כשיכול אדם לשרת במזל שמתמזל לו אדונים שונים ולנהל את עניני העולם הקטן והמטומטם שלנו — משחק יפה מאד. אבל כאן — זה לא ידפוק. בכל אופן ופנים, ברגע זה אי אפשר, ובענין הברית, שמדברים עליה — אינני מוכן, מר פיליפ פונט. אתה מבין, אין לי צורך בשותפים…

פיליפ: אבל אם נגיע לחוף, סוף־סוף תצטרך…

תום: כמעט שכחתי. נכון: רצח הקברניט. וכשנגיע לחוף אהיה זקוק לעדי שקר, שיקומו ויעידו, שלא אני רצחתי אותו, אלא שהוא רצח אותי. ואתה… אתה מתנדב למין עדות כזאת. לא, לא. מי יודע לאין נגיע, מי יודע, מר פונט.

פיליפ: מה פירוש: מי יודע?

תום: טוב, טוב, נהרהר בדבר, נהרהר גם בכך. ולפי שעה אני מוזג לך את הכוס שלך, הנה (מוזג) ועכשו רד ושלח אלי… נאמר את הגברת אן. אותה לא ראיתי מקודם על הסיפון. (פיליפ יורד)

תום: (יחידי): עכשו תבוא הפצצה — מי יודע מה זוממת חתולה פראית זו! לעזאזל, זוהי נערה, לה יש באמת דם בעורקיה ולא מים ואפילו אני מוכן לומר שהיא… שהיא… (אן עולה) בוקר טוב.

אן: (שותקת)

תום: את שותקת, גברתי הכבודה והנכבדה, בדיוק כפי שתיארתי לעצמי. הנה מביט אני ורואה לפני בחורה צעירה, שגדלה בבית עשיר, יכלה ללמוד לקרוא ספרים, ולהתחנך על כל הטוב והיפה… כן, כן, לך היתה אפשרות מאז ומעולם ומקדם להיות עדינה ובעלת רגש, אידיאליסטנית, כמו שאומרים, ופתאם, אולי במקרה, נתגלה לך שבעולם זה שלנו יש גם זוהמה — קצת זוהמה, כי הרבה ודאי לא הספקת לראות — ונזדעזעת כולך, זה היה איום מה? והתחלת משאפת למשהו טוב יותר, מה?

אן: (שותקת).

תום: טוב, טוב, תשתקי לך כרצונך, אני אדבר גם במקומך. אבל זאת אומר לך. בספינה הזאת שולט אני. לא בכח, חס ושלום וחלילה. הרי לא כבשתי את הספינה כאיזה שודד־ים פראי. בימינו יש דרכים אחרות, שיטות מודרניסטיות. אני פשוט מאד נבחרתי פה אחד באספה הכללית לממונה על הכוונת הספינה ועל המלאי. כלומר נתמניתי בהסכמה כללית למין מלאך החיים — ומלאך המות. משום שלא היתה ברירה. אני — האדם הגס, הטבח הנבזה, משפל המדרגה, שנתגלגל תמיד בבוץ, שהיה רעב, לא רק ללחם, אבל גם למשהו שמעדן את החיים… היודעת את, מה היה המזון הגופני והנפשי שלי, כמו שאומרים? תמיד אך איזו זוהמה — ועכשיו מה? כשנתמזל לי המזל, אני פולט מתוכי את הזוהמה. זהו. מה תאמרי על כך? הלא זו הסברה של בעל מוח, שצירפתי לעצמי קו לקו זמן רב כל כך, והיא מכוונת להתקבל גם על דעתך, מה? הלא זה כמעט לפי שיטת הנואמים המקצועיים המפורסמים, מה?

אן: (שותקת).

תום: גם על כך, אין את קופצת. מענין, ואולי את רואה בי אך איזה הרפתקן גס־רוח שעלה למעלה בתחבולות של זדון ומתכוון להרעיב את כולם, להכניע את כולם בצמא? יתכן מאד. למה, אני שואל את עצמי, מותר להם? למה מותר היה לאחותך להסתאב בכל מיני הנאות ותענוגות — וכי מה לא היה ליוליה זו שלך? ארמון ואורות ומשרתים ומשי ומשקאות ואהבות? על חשבון מי? ולמה אהיה אני כמו שאומרים עדין נפש? ולמה מוות שנגרם ע"י טיפוס־הבטן הנבזה — כמו שאומרים — טבעי בהחלט למוח, אבל מוות מסיבות אחרות, למשל לטובת איזה רעיון כזה נשגב, כמו שאומרים — נקרא רצח? בקיצור, זה בלבול מוח גדול, ואני מקבל תיכף, ומיד כאב ראש כשאני אך מגלגל בזה. אבל עכשו, זאת אני שואל: כאן, בספינה זו, היתה הזדמנות, פיליפ פונט, למשל, הפרצוף השפל הזה, רצה לשלוט כאן בכולנו — וזה טבעי? כמו טיפוס־הבטן? ואם אני שולט — זה לא טבעי? ובכן מה? אני שולט — אך זה לא נתגלגל סתם ככה. הכינותי הכל הכינותי, משום שיש לי מוח בראש. העיקר הוא תמיד מוח בראש! והנה נבחרתי אני — וזה הכל.

אן: אבל למה?

תום: סוף סוף פתחת את פיך המתוק. ידעתי שעליך יונתי אפשר להשפיע רק בדברים שיוצאים ישר מן הלב. אני מכיר אתכם — את כולכם. את מחשבותיכם. כל מה שמתגלגל במוחות שלכם. אף־על־פי שלא קראתי ספרים הרבה. ואולי — משום שהספרים לא קלקלו את ראשי. כל ההתחשקויות שלכם מונחות כאן — על כף ידי. הנה למשל את — כל כך טובה, ורעננה כמו שאומרים — וכל כך טפשה.

אן: טפשה?

תום: לא, לא, לא רציתי להעליב, חס ושלום וחלילה. פשוט — משום שאת מאמינה כי אפשר לתקן — תיקון של הנפש. שמעתי פעם בבית תפילה דרשה על “יצר לב האדם רע מנעוריו” — רע ולא טוב. זהו. מי שיש לו כסף — רוצה עוד. מי שיש לו אהבה — רוצה עוד. מי שיורד לחיי חברו — רוצה עוד. תמיד: עוד!

אן: ואתה בדיוק כמו כל האחרים?

תום: לא, לא בדיוק. אבל בעיקר העיקרים. סוף סוף אין הבדל גדול — אדם זה אדם. ורק בנקודה אחת, רואה את, כמעט נכשלתי. המלחים הללו — ממש פחד הם הפילו עלי.

אן: המלחים? כריסטיאן? טאנג? היכן הם? באמת — לא ראיתי אותם.

תום: לא ראית אותם, ושום חשש לא התפרפר בלבך העדין, מה? איזה טמטום. טוב, אגלה לך את הסוד. פחדתי שמא יתחשק להם חלק בשלטון שלי. טיפוסים כאלה אינם תופסים שיש שינוי, שיש סדר חדש. הם רגילים לשלטון — אבל של החבורה שלך. ואם מישהו כזה שמקודם היה חבר טוב שלהם — לא, לא. הם היו מסוכנים לשלטון החוקי ומשום כך…

אן: תום! מה עשית? מה עשית שוב?

תום: אל תתרגשי, לא קרה כלום באמת, לא רצחתי אותם, כמו את הקברניט, חס ושלום וחלילה. לא היה כל צורך בכך.

אן: אבל היכן הם?

תום: בים. הנה רואה את, התחשק להם להפליג קצת בסירה. את מבינה, סירת הצלה אחת ויחידה היתה לנו. לכולנו. גם לי. ואתה נתתי להם, לחברים הטובים שלי. עזרתי להם לנסות את מזלם בעולם הגדול. זה היה לפני הסערה הגדולה — אבל מי ידע שתפרוץ סערה. ואפילו את כל הכסף שנתן לי מר לינק, נתתי להם. למה לי כסף? וגם בשר נתתי להם — קצת מלוח, אבל אחר לא היה לי. וגם מים סיפקתי להם, הכל הכל — רק חבל שפח־המים היה מנוקב, חבל…

אן: שילחת אותם למות בטוח בלב ים, בסערה, ואפילו לא יטבעו, ציידת אותם בפח נקוב ובבשר מלוח, בחום הזה — הלא אתה שד איום!

תום: כמו האחרים, לא איום יותר מן האחרים. הרי מוכרח הייתי במסיבות המעציבות האלה להפטר מהם, הם היו מסוכנים, הם היו תופעה שלילית בהחלט בשביל השלטון החוקי, ואני אפילו באצבע לא נגעתי בהם…

אן: רוצח, רוצח בדם קר!

תום: כמו האחרים, כמו כולם בעולם הזה, בדורנו. ולאחרים לא תמיד יש אפילו סיבה מספקת כפי שהיתה לי. כן, כן… ועכשו הרשות נתונה לך לרדת, מים לא תקבלי הפעם, אולי בפעם הבאה, כשתתרככי קצת, יונתי הרתחנית, ושלחי אלי… נאמר — את אד שלך! (אן יורדת) את אד המתוק שלך.

תום: (יחידי): איזו נערה! אילו כזאת אהבה אותי בימי נעורי — מי ומי יודע. ואולי תום יקירי, טוב שלא אהבו אותך. שלא הרדימו אותך. כי לא היית נהפך לטיפוס תום ולא היית עושה היסטוריה! (אד עולה)!

תום: (לאד): הנה אתה, בחור שיש לו חוט שדרה כמו שאומרים. לא, אינני אנטישמי. אני מדבר בלב פתוח ובטוח. וקודם כל, כדי להוכיח לך שאני רחוק מאמצעי לחץ מאוסים, קח את מנת המים שלך. (מוזג לו)

אד: לא חשדתי כלל שאתה אנטישמי.

תום: תודה גדולה. נעים לי לשמוע זאת. אתך אני באמת ובתמים ולמעשה יכול לדבר כדבר גבר אל גבר. הפרצופים הסמרטוטיים הללו — כל כך נמאסו עלי. אין כל הנאה משליטה בהם.

אד: בעזרת אבי המסכן.

תום: מה שנכון — נכון. בעזרת אביך המסכן, שאת אמונו בי ניצלתי, כמו שאומרים. אבל זה לא הכל — וכי מה לא יעשה אדם כדי להגיע לשלטון. זוהי הרגשה נפלאה, אתה מבין, כוח! אתה רוצה והנה הברית הטמאה של טרקלין ועסקים מרקדת לפניך. משתחווים לך, מציעים לך הצעות מזוהמות, מחפשים שעיר־לעזאזל כדי להציל את עצמם… וזה אולי סוד הקיום בתקופה המזוהמת שלנו?

אד: אני יודע שהציעו לך להתקין כאן מחנה ריכוז בשבילי ובשביל אבא.

תום: לא אני. אחרים, קטנים ממני, נתנסו בזה ושברו את הראש. בתקופה זו, בדור החדש שלנו, דרוש יותר, האופק נתרחב, ויחד אתו גלגל החרדות. התקופה שלנו מכינה חזיון דמים, אני אומר לך, כמוהו לא היה אפילו בדור הבלהות והזוועות שלנו… אבל אני —

אד: אני מבין, הספינה אינה מספיקה לך.

תום: חס ושלום וחלילה. הספינה בשביל יורד־ים כמוני, היא כמו העולם בשביל האחרים. אבל, אתה מבין, יש ונדמה לי, כי כל זה…

אד: הרגשת הכח, כל השלטון הזה, מאכזבים?

תום: נכון, מה שנכון — נכון. אמרתי בלבי: הנה תתנשא על כל העלוקות המאוסות הללו, תשלוט בעולם הרקוב והנבזה הזה, תהיה מלך כל הבובות הללו, שאפילו מבט לא זרקו בך — והנה, לבסוף…

אד: והנה הבובות — כממולאות בקש.

תום: כן. כאילו השלטון אינו עיקר. שום חשיבות אין לו. ידעתי שאתה תבין אותי. חבל —

אד: חבל שלא הכרתני קודם? מה?

תום: אתה רואה, יוליה זו — הייתי רואה אותה כיצד היתה מופיעה מרחוק, אני הייתי כמובן תקוע בבוץ והיא מרחפת בעולם אחר לגמרי — כולה זורה אור, כאילו מחלקת את כל השמחות שבעולם לכל הגברים הללו סביבה — אתה יודע מה, הנה אגלה לך…

אד: סוד? גם אתה תגלה סוד?

תום: אל תלגלג! אדם הוא רק אדם, ומה טעם לחייו, כמו שאומרים, אם אין לו אפשרות לגלות למישהו את לבו. ואתה כאן היחידי המסוגל להבינני. הנה בעלה הראשון של יוליה זו, היה עוסק בכל מיני עיסוקים מסוכנים, והיה זקוק לכל מיני…

אד: אבל כל זה ידוע. ובעיסוקים כאלה נוהגים אף לסלק טיפוסים עקשניים מדי.

תום: ודאי, ודאי. את פלוני זורקים לים. או שפתאם, אין איש יודע כיצד, יש תאונה נוראה. או ההתנפלות שודדים ורצח מקרי. צדקת, הדברים ידועים…

אד: ואתה?

תום: אני הייתי יד ימינו של המנוח, נשמתו גן עדן, בעלה הראשון של יוליה. ומשום כך, אתה מבין, רצח אחד פחות או רצח אחד יותר — המצפון שלי נתקלקל לגמרי. ואולם משום כך גם השלטון הזה…

אד: השלטון הזה אינו מספק אותך, מה?

תום: זה הביטוי הנכון. אינו מספק. כי שלטון זו הרגשה שאתה נותן חיים, או מוות, כמו שמתחשק לך, אבל כך היה גם מקודם, במידה ידועה. ואהבה? יותר מדי ראיתי. בעינים שלי, כיצד היתה מחליפה את המרקדים סביבה, עולים ויורדים, עולים ויורדים — לא. זה היה עולם מזוהם. וגם היום הוא מזוהם לא פחות.

אד: ומשום כך אתה משוחח אתי?

תום: גם אתה וגם הנערה שלך, אן הפראית הזאת, קשקשים אתם על עולם יפה יותר. אך כיצד תעמוד ותתנצח עם נערה כזאת. חמודה שכמוה? והנה אתה — אילו יכול הייתי להבין אותך, כמו שאתה מבין אותי! אבל אין לי ידיעות, אני כל כך בור, כמו שאומרים…

אד: הפעם אני אינני מבין.

תום: אמרתי שפתוחה לפני רק דרך אחת, רק אחת!

אד: כשנגיע ליבשה, אוכל אולי…

תום: מה תוכל? לא, לא תוכל שום דבר. שמע מה שאומר לך: הדרך היא אחרת לגמרי.

אד: מה אמרת? תום, מה אתה זומם שוב? (קרב אליו) מה אתה רוקם בראשך?

תום: אל תקרב, אל תקרב אלי, אני אומר!

אד: (מתקרב עוד יותר): תום! תום! (באותו רגע נזרק הקופיץ ונתקע לרגלי תום).

תום: הנה (שולף אקדח ויורה) הפחדן! זרק וברח! (לאד) ואולי התכוון אליך — אבל אחת היא לי! (נגש למדרגות המובילות לתאי הנוסעים) לעלות! הכל לעלות! (כולם עולים בזה אחר זה) כך… בכל אופן ופנים, בדיוק כמו שחשבתי. לעמוד בשורה ולא לזוז! אני תום התמים נוהג בכם בתום לבב, מפרנס ומכלכל אתכם, משקה אתכם ממה שיש לי, וכשפעם אחת ויחידה אני משאיר בטעות… קופיץ של מטבח, מיד, אני מדגיש, מיד, זורקים אותו בי, בי, בממונה שלכם, בשומר חייכם! העסק הזה לא ייגמר בלא כלום. זאת אני מודיע לכם. תגובה של החוק והמשטר תבוא! יהיה עונש! אני אתפסנו, את הבוגד, את הפושע, את המהפכן הפחדני, את הנפש המכורה! לא אסבול על הסיפון הזה חוסר משמעת, אתם שומעים! כאן היתה כוונה, כוונה זדונית משפל המדרגה, כוונה לרצוח, בקופיץ זה לרצוח. ועל כך יש, כמו שאומרים רק תשובה אחת של החוק והמשפט: עונש מות! לא, לא. אינני מתלוצץ! (לאן) חס ושלום וחלילה! את יכולה לעמוד שם כמאובנת, כמין קרבן מוכן־לכל, טוב, טוב — לא בך אני חושד, אני יודע בדיוק במי אני חושד! כן, אני יודע בדיוק מי מסוגל למעשה כזה, שהוא גם נועז — הלא זה רק אד!

לינק: רבונו של עולם! הלא אד היה על הסיפון, על ידך!

תום: אמנם היה על הסיפון — ואף־על־פי־כן יכול לזרוק את הקופיץ. האם לא שמעתם שבמשפטים המתנהלים היום בעולם הגדול, אין השפעה לא לעובדות ולא להגיון ולא להוכחות. גורמים אחרים חשובים יותר.

לינק: הרי לא תוכל להאשים את אד במעשה, שברור לכל כי לא יכול היה לעשותו.

ברברה: מי אומר שזה כל כך ברור? אם להביא בחשבון שהוא אדם צעיר הנוטה להתלהב…

לינק: בושה!

פיליפ (ללינק): איזו חוצפה!

אד: אל נא תתרגש, אבא. הרי אתה יודע ששום דבר לא יועיל כאן.

יוליה: כי משפט הוא משפט, וכל בר־דעת אינו יכול שלא להבין זאת.

לינק: משפט? מאימתי יודעת את מה זה משפט. עוד טוב שלא הכרזת כי זה משפט־צדק!

פיליפ: לכך לא התכוונה.

לינק: ולמה התכוונה? לרצח?

תום: סליחה גדולה ברשות… ברשותי הנתונה, למה להשתמש בביטויים כל כך צורמים: רצח, רצח…! הלא יש ביטויים רכים יותר ושאיפתנו היא להיות תרבותיים. הנה, רואים אתם, זה דרך הטבע, מקודם היינו כאן רבים יותר, ולאט לאט, בהדרגה, פחת מספרנו, קודם הקברניט נשמתו גן־עדן, ואחר כך המלחים…

לינק: המלחים! רבונו של עולם!

ברברה: מה זה עניננו! עשה מה שנראה לו ודי. ואם החליט עכשיו לשחרר אותנו מאלמנטים מפוקפקים…

לינק: אח — מחנה השמדה! הצלתי אותה ואת כל משפחתה, ובשכר זה — מחנה השמדה!

אד: אבא יקר, הרי אתה אך מגביר את שמחת הסאדיסטים האלה!

לינק: מאז השתדלתי שלא לפגוע בשום אדם. סובלנות הדדית, הבנת הזולת — מה ערך יש למלים היפות האלה. הריקניות האלה! חשבתי כמו אחרים, עוורים כמוני, שקיימת אפשרות ליחסים הוגנים בין אדם לחברו. גם אני יכולתי להיות מוצץ־דם, להטיל אשמות על אחרים כדי לטהר את עצמי. להיות זאב בין זאבים. לחפש שעיר־לעזאזל! הנה מצאו — את מי? את בני. ואני בטפשותי דמיתי, כי אולי הוא יזכה לראות עולם מתוקן יותר.

אד: אבא, כלום אינך רואה את הפרצופים אשר לפניך?

לינק: אני פונה (מצביע על אן) אליה! (לאד) חשבת שאתה מבין יותר ממני, אמרת שבני גילי אינם מסוגלים להבין שוב את עולם ההווה, לעמוד על כוחות ההרס הפועלים בו — כי באלה יש להלחם בשיטה חדשה. שמעתי ולא ידעתי אם אמנם אתה צודק. אבל מה היתרון שלכם! (לאן) את הייתה חברה שלו, וכמה היה משבח אותך, כמה את מבינה, וכמה את אחרת מהאחרות, וכמה את נלהבת לכל הטוב והיפה — ולמה את שותקת עכשו, ביום צרה, על סף המות? האינך מבינה מה הם זוממים! (כורע לפניה) הנה אני כורע ומשתווה לפניך, אני מתחנן לפניך!

אד: (פורץ אליו): אבא!

תום: (לאד): אל תזוז! אל תזוז — אמרתי!

לינק: (ממשיך): עשי משהו, עשי משהו למענו, הצילי אותו!

תום: זה כל כך יפה, ואני כל כך נרגש (מוחה דמעה) ועלי להודות — טוב שאינך מתחנן לפני! הרי זה כל כך לא נעים כשהמיטיב שלך מבקש ואתה אינך יכול לעשות שום דבר. זה באמת למעלה מכח אנוש כמוני.

לינק: אותך, אדוני, לא ביקשתי. לא משום איזה רגש גאוה טפשי, אלא משום שאינני מאמין… כי…

תום: הרי אני הממונה כאן.

לינק: כן, אתה הממונה וכנראה גם המחליט. ואני האיש האמנתי בך. הספינה היא שלי ובעצם ידי מסרתיה לך. וגם פרס קבעתי לך — וחלק ממנו קיבלת מראש. תמיד כיבדתיך כאדם, כחבר לצרה — ומה התוצאה?

תום: אבל מה תוכל לעזור היא? היא אינה יכולה לעזור. אבל דבריך היפים נגעו עד לבי, אני כל כך סנטימנטאלי.

ברברה: שילוק! הנה הצליח לרכך אפילו את לבו של תום התמים שלנו.

פיליפ: טעינו כנראה בחשבון! צד זה של המטבע לא עלה על דעת…

יוליה: אפילו בספינה כל כך קטנה, באים הללו ו… ו…

אד: אתם — שתקו! העודכם סבורים שאין יודעים מי ומי אתם?

אן: כולם יודעים זאת.

ברברה: אן? את!

אן: כן, אני. כאשר לא היה כל טעם בדברים — שתקתי. עכשיו כשיש צורך להפגין עמדה ברורה — אינני יכולה שוב לשתוק.

אד: (לברברה): סרסורית זקנה שכמוך, כמה פעמים מכרת את עצמך, את כל מאדך, את בתך, כדי להגיע לאידיאל שלך שנקרא נוחות בחיים העלובים שלך? רק אן הצליחה להמלט מצפרניך — עד כה. (ליוליה) ואת — את שניהלת בידיך העדינות את כל הריקוד המסוכן בגילוי סודות צבאיים. ולא בעלך, שבילה את עולמו אצל שולחן הקלפים. את היית סיוט הדמים, המגפה הארורה בדמות אשה צעירה — את כולכם אני מכיר. (לפיליפ) ואתה מרגל מודרני במסוה של חוקר מדען — כמה רציחות עזרת לבצע, והכל “כדי לקיים חברה אנושית, כדי לעמוד על משמר התרבות בעולם!”

לינק: חחח! ודוקא את הכנופיה הזאת הצלתי ממות ואספתי לספינה!

אד: אני מכיר אתכם היטב, נציגי התרבות! אולי האחד־היחיד שהאמין בסיסמה ששמה תרבות, היה היהודי הזה — לינק! ועתה — לא חשוב אם גם אותו תחסלו, קרבן נוסף אחד אינו מעלה ואינו מוריד. אבל כמה זמן תוכלו להמשיך? הלא גם התומים (מצביע על תום) יבינו סוף־סוף, כי לא כדאי להם לשמש לכם שוט!

תום: איזו לשון! איזו תפיסה של הענינים! מענין מאד, כמו שאומרים, אבל את, אן — למה את שוב שותקת?

אן: אני את שלי אמרתי. ואם המתנקש האמיתי לא יימצא ואד יהיה הקרבן, לא יהיה הוא הקרבן היחידי!

תום: ברבו! הוא הוא שחשבתי בלבי. בכל אופן ופנים לא טעיתי בך. עמדת בנסיון על הצד הנפלא ביותר! ועכשו… (מודד אותם בעיניו אחד אחד) ועכשו…

ברברה: יש לעשות סוף לדבר. את המשפט צריך לסיים!

תום: למה? למה למהר? יש לנו זמן. עלי להרהר בדבר. שמענו גילויים של סודות כל כך מענינים. ובכן — ברשותי הנתונה אין לי ברירה אלא להפסיק עכשו את חלוקת המים. רדו כולם לרדת!

יוליה: והרי אני לא קיבלתי כלום. התטיל עלי עונש?

אד: תום, הרי גם לאבי לא נתת מים. מה אשם הזקן נדיב הלב הזה?

תום: אני רואה — אתם רוצים שהעסק ייגמר בלי כל וענש. אבל זהו דבר בלתי אפשרי. עונש מוכרח להיות. (לאד) אם אביך כל כך נוגע עד לבך, תן לו את מנת המים שלך.

אד: זאת הייתי עושה ממילא, אדוני השופט. (ללינק) בוא, בוא נא, אבא.

לינק: אבל, הרי זה לא יתכן…

אד: בוא נא… בוא! (מוציאו)

יוליה: ואני? ואף לשוחח אתך לא אוכל?

תום: מי אמר זאת? חס ושלום וחלילה. אני אדם אדיב. אדרבא, אקבע לך ראיון. כשהאחרים ירדו, תוכלי להשאר ולשוחח.

ברברה: ומה יהיה הערב? ומחר? לא נקבל מים בכלל?

תום: אהרהר בדבר, אמלך בדעתי באמת ובתמים ולמעשה. אך לך, גברתי הכבודה והנכבדה, מתחשק לי להבא לא לתת מים — הרי צריך לעשות איזו פעולה.

ברברה: לי? דוקא לי? למה להעניש אותי?

תום: כל אחד ישאל: למה דוקא אני? ובכן, נעשה נסיון: מי האשם? (שתיקה) הנה, רואה את, אין מגלים מי האשם.

יוליה: לעזאזל, מיד אמרתי שקופיץ רצחני זה…

תום: הנה, הנה… את יודעת שהיה קופיץ רצחני, את יודעת מי האיש, את יודעת הרבה דברים, מיד חשבתי בלבי שיוליה היא היודעת, תהיה לנו שיחה מענינת, מענינת לא כל שכן ולא כל שכן.

פיליפ: איזו אי זהירות פושעת!

תום: בדיוק כך, אדוני. הנה יש בחיים מקרים כאלה, מקרים מקריים, שלא תמיד הם מקריים כל כך…

ברברה: ואולי יש איזה מוצא — הלא כבר עכשו אני כל כך צמאה. ואם אני מעלה על דעתי את הצמאון אחר כך, מחר, הרי פשוט… פשוט…

אן: אמא, הרפי!

תום: אני מבין, את גברתי הכבודה והנכבדה, מתכוונת לשביתת נשק קטנה, ואולי גם לתנאי שלום? ואמנם, אם את באמת מין טיפוס נחמד כמו שתיאר אותך מקודם אד שלנו, ואילו היית מסכימה, למשל, שבתך היקרה, אן… אן זו…

יוליה: למה אתה מתכוון?

תום: הדברים ברורים בהחלט כמדומני.

ברברה: כלומר שאן תהיה ה… הפלגש שלך?

תום: איזו התבטאות בלתי תרבותית. אבל אני — אינני מציע שום דבר. זה היה רק סתם…

ברברה: ואם אסכים, תתן לי, זאת אומרת לנו, מים?

תום: אפילו ביפסטק מטוגן א־לא־תום!

אן: מקודם אפיל את עצמי לתוך הים!

תום: הנה, רואה את, הדברים יגעים ומבולבלים, השעה אינה כשרה ומוכשרת עדיין למשא־ומתן תרבותי.

ברברה: (מתיפחת): בתי היקרה, התוכלי לראות בצרת אמך הזקנה, באסון אחותך היחידה? כלום אין לך אפילו טיפה של רגש בלבך? האינך תופסת, כי כאן מדובר בחיים או במוות? הלא ענין המים אינו הכל, כאן הכל עומד על הפרק. הלא הוא השולט, הוא עושה ככל שעולה על דעתו, הוא יכול לעשות בכולנו כפי שמתחשק לו… ואת היחידה יכולה להציל את כולנו… בתי היקרה, אן!

אן: אמא, עוד מלא אחת, את מכירה אותי, עוד מלה אחת — ואני קופצת, ישר לים! ואגב: לי לא נתן את מנת המים שלי. זו כנראה היתה ההקדמה.

תום: האידיאליסטנים הללו, איזה פגע קטן ומיד עוזבים את המערכה. זהו. ובכן — די, הפעם די! (לפיליפ) אתה הגבר ובעל היוזמה, כמו שאומרים, הואילה נא להוביל את הנשים לתאיהן למטה. (מכוון את האקדח) ומיד!

פיליפ: כמובן, כמובן. (מוציא את ברברה, רוצה להוציא גם את יוליה).

תום: יוליה תשאר כאן, קבעתי לה ראיון. (פיליפ רוצה לשלב ידו בזרוע אן, אך היא ניתקת ממנו ויוצאת הראשונה, אחריה פיליפ וברברה)

תום: ובכן — נפתח בלב פתוח ובטוח בראיון.

יוליה: אני כל כך מבולבלת, כל זה כל כך חדש בשבילי, ממש מדהים…

תום: אני מבין, המצב הוא שונה, ולא את המציעה, וגם הטיפוס הוא (מצביע על עצמו) חדש, ואינך יודעת מה בדיוק מושך מין טיפוס כזה…

יוליה: כן, אתה כל כך… איך לומר זאת, גברי, אין בך שום סמרטוטיות באמת, מימי לא פגשתי מין גבר כזה.

תום: סליחה גדולה. הנה רואה אני שטעיתי. כי את כנראה רוצה בכל זאת להציע לי משהו, וזהו ענין אחר לגמרי.

יוליה: הגם אתה מגלגל כמו החלושים הללו? הנח, גם אני יודעת ללגלג, אבל הפעם אני כל כך רחוקה מזה.

תום: כי המצב רציני?

יוליה: אבל אל לך לחשוב שאני מתכוונת לטיפת מים נוספת. אני מבינה היטב כי המצב הוא אחר מיסודו, והוא רציני מאד.

תום: אינני מכחיש. מאז ומעולם ומקדם ידעתי שאת מבינה בענינים.

יוליה: אתה הכרתני מקודם?

תום: ודאי, הלא הייתי עושה עסקים עם בעלך נשמתו גן עדן.

יוליה: אח, אם כן, אתה הוא זה… איזה טפשה אני שלא הבינותי מיד.

תום: נכון, נכון.

יוליה: אתה אדמן.

תום: ודאי. אני תום אדמן, השותף המסתורי של פיליפ ושל בעלך נשמתו גן־עדן. מוכן לכל שליחות מסוכנת, כל רצח קטן, בלשוננו קראנו לזה מליק, ואפילו טיבוע אניה כשצריך…

יוליה: והקברניט הזה שבאניתנו…

תום: תארי לך, כמעט ניחש מי אני. ואילו היה מגלה זאת ללינק הזקן…

יוליה: לכן סילקת אותו. איזה גבר, איזה כח החלטה!

תום: ובכח זה את רוצה לשחק קצת עכשיו?

יוליה: רואה אני שבלי גילוי לב גמור, לא…

תום: לא נתקדם. ודאי. ובכן?

יוליה: מקודם… מקודם הזכרת את אן…

תום: אני מבין. את רוצה להציע את עצמך במקום אן?

יוליה: לא. אני רוצה רק שתבין, כי גבר כמוך, מסוגך, מדרגתך, זקוק לאשה הראויה לו. ולא לטפשונת קטנה.

תום: ואת האשה הראויה לי?

יוליה: גבר כמוך ואשה כמוני יחדו…

תום: מה היינו למשל עושים?

יוליה: האינך תופס? הלא יש לי כספים. יש לי קשרים. כל העולם פתוח לפנינו, מחכה לנו. גבר כמוך ואשה כמוני, כשאך נגיע ליבשה, הלא…

תום: רגע, עדיין לא הגענו ליבשה. לפי שעה את מציעה לי… מה את מציעה בעצם?

יוליה: אהבה… ואושר… ושלטון. ולא רק בספינה קטנה, בעולם הגדול, תום!

תום: זה יפה מאד, באמת יפה — אבל קוץ אחד יש כאן.

יוליה: איזה קוץ, יקירי?

תום: לא נגיע ליבשה.

יוליה: כיצד לא נגיע? סוף סוף במוקדם או במאוחר תמצא איזו אפשרות:

תום: אפשרות יש, ודאי, אבל אני אינני רוצה למצוא אותה.

יוליה: וכי מה אתה אומר לעשות?

תום: אני? הרבה, הרבה דברים מענינים.

יוליה: ואינך רוצה להגיע ליבשה, לאהוב, להיות עשיר, להיות חפשי, לשלוט בעולם?

תום: הנה, אהבה זו, מין אהבה קנויה, אהבה של עסק — זה משהו כל כך טפל…

יוליה: טפל?

תום: וכאן, בספינה זו, אני גם עשיר, הכל הוא שלי. וגם חפשי. ויותר מזה: אני היחידי שולט כאן, אני! כל זמן שהספינה מפליגה בים… אני שולט. ואין לי שום פחד — כמו לשליטים בעולם הגדול שלך. אמנם יתכן שעוד ימות זה או זה — אבל אני, אני חי!

יוליה: ימות? מי ימות? למה אתה מתכוון, תום?

תום: אמרתי מה שאמרתי, והדברים ברורים. וכי מה? הצריך אני לסלוח למתנקש? לא, חס ושלום וחלילה, גבר גברי כמוני אינו סולח. ואני אף יודע מיהו. אלא שבינתים התחשקה לי גם אהבה, ואין אהבה בלי הכנעה. לכן אני עושה בכל מיני תחבולות, ואם לא אאיים שארצח את אד… אם לא יהיה קרוב קרוב למות, הרי אן לא תסכים לעולם…

יוליה: אתה באמת מתכוון לאן?

תום: ודאי. אן ולא את. מין אהבה שאינה תלויה בשום דבר. אהבה כזאת — ואחר כך כבר לא איכפת, יבוא מה שיבוא! ולאהבה כזאת את לא תצלחי. (היא כורעת לפניו) די… הרפי ממני! (בועט בה) הסתלקי! (בו ברגע נשמע איזה קול מוזר) מה זה?

תוכי (מבית המדרגות לצד המטבח): אדמן! אדמן!

יוליה: באמת מוזר!

תוכי: אדמן! אדמן!

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים, כאילו קול התוכי שלי.

יוליה: התוכי חזר?

תום (קרב למוצא למטבח): אני חולם, או השד יודע מה!) מציץ בזהירות)

תוכי: אדמן! אדמן! (בהכניס תום את ראשו למבוא המטבחה, עולה אד מבית המדרגות של הנוסעים, בידו מוט ארוך, בזינוק אחד הוא נמצא מול תום, במאבק, תום נופל, מתגלגל עד קצה האניה).

יוליה: (צועקת): הצילו! הצילו! (תום שולף אקדח, אד טופח על ידו, תום נופל הימה).

אד: מאוחר — אותו כבר לא יציל איש!

יוליה: (צועקת): רצח! רצח! (מבית המדרגות של מטבח עולה אן).

אן: המזוין היה דוקא תום — אלא במאבק כזה: סוף רוצח לים! (כולם עולים בזה אחר זה).

לינק: מה קרה?

ברברה: איזה אסון! איזה אסון נורא!

יוליה: רצחו את תום! הם (מצביעה על אד ואין) הם רצחוהו!

פיליפ: אם כך, זאת אומרת…

אד: (מרים את האקדח של תום): אתה אל תזוז!

לינק: אבל כיצד? כיצד?

אד: פשוט מאד, פרצתי את הקיר למטה והגענו לתא המטבח, אן חיקתה ובהצלחה את קול התוכי, תום נדהם ו… ונפל ו… הים בלע אותו!

לינק: ברוך דיין אמת!

ברברה: אבל — אישי הטוב, אן! הלא זה ממש מעשה… מעשה…

יוליה: כמעט מעשה גבורה: זוג נאהבים מסתכן ומציל את כל הנוסעים מצפרני שד מטורף!

פיליפ: ואמנם האמת ניתנת להאמר: הם הצילו את כולנו!

לינק: כן, היו בדור שלי אנשים ממוצא שונה וממעמדות שונים שהצילו אתכם ודומיכם — ואתם שילמתם להם לפי השגתכם. והנה הדור הצעיר, אף הוא מציל אתכם — הבה נקוה שלמד את הלקח וידע גם להשמר מכם!

אן: אבל קודם כל נכוון את מהלך הספינה.

ברברה: כיצד נכוון? מה פירוש נכוון?

אד: באחד הרגעים המשונים שלה, גילתה לי הגברת יוליה כי בספינה זו, ששימשה בעבר בשרות הריגול שלה, טמון מנוע ומלאי של דלק…

אן: החלטנו איפוא לחפש!

לינק: ואתם מצאתם מנוע ומלא?

אד: ואפילו מפות ומכשירים. בעוד יום־יומים נגיע לחוף!

אן: וגם מצב האספקה אינו רע— יש גם מים וגם שימורים.

ברברה: והחזיר המטונף הזה השתדל להמיתנו בצמא!

פיליפ: וגם הרעיב.

לינק: אנו חוזרים איפוא לעולם החיים.

אן: אל עולמו של אד!

לינק: יחי אד!

ברברה: יחי הקפטן אד!

יוליה: וכל האידיאלים שלו!

פיליפ: שיתכנן לנו את העולם לפי תפיסתו!

אד: בואי אן, עוד מעט יכריזו שהם הרוצים בעולם לפי רוחנו!

אן: כן, אד. ואנחנו — אנחנו למדנו לקח: על אופי העולם וטבע האדם!

אד: ובכל זאת: העולם שלנו, העולם של הדור הצעיר — מוכרח להיות טוב יותר! (מרחוק נשמע זמר המלחים).


מסך


סוף


  1. “לקחת” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!