בן י“ח ברחתי מבית אבא. ועתה הנני בן כ”ב. מתגורר אני בעלית-גג ברובע הפועלים ועוסק אני… אנא, נניח נא לעת עתה את הענין האינטימי הזה. הלא רציתי לספר כאן רק על בריחתי.

המעשה היה כך: אין הבנה בין הדור הזקן והצעיר. עובדה ידועה ומעציבה. אין בידי אבא להבין לנפש בנו ולהיות לו ידיד נאמן בכל צרה. וגם אבא שלי היה זר לי, שונאי ממש. הנה בביתנו לא היתה כל חתולה. לכל חברי, החל בבני י"ב ומעלה, נקנו חתולות, ורק לי, רק לי – לא. אכן, ניהלתי עם אבא משא-ומתן רציני מאד. “הנה” – אמרתי – “נכנסתי כבר לפרדס החיים ומבין אני כבן אדם בוגר את העולם והליכותיו; עתה דורש אני ממך, כי תואיל לבוא אתי בדברים. כגבר אל גבר נדבר. הנה אשאלך, אבא: האם אפשר לחיות בלי מאכל כלשהו?” – “לא” – ענה אבא. הקדמתי מצאה חן בעיניו: נוכח לדעת, כי חנני אלקים בפה – לא לאכילה בלבד. המשכתי: “האפשר להתקיים בלי שתיה?” – “לא” – היתה תשובתו. “האם אפשר להתקיים בלי מטה ומחראה?” “מה!” – צרח אבא מתכרכם. “מה סבור אתה” – עניתי במתינות, אם כי חוטם במקצת – “כי תמול נולדתי? הן כבן ח' כבר ידעתי כל אלה, ועוד דברים רבים מאלה, אשר בשמעך תתכרכם עוד יותר. ובענין החתולה – דע לך כי בלי חתולה איני יכול להתקיים. חתולה אני דורש, ודווקא חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר. אתה אינך מתקיים בלי מאכל ומשתה, מטה ומחראה וכו' ואני – אני זקוק לחתולה, ובה כרוכים חיי. ואם עד מחר לא תקנה – מובטח אתה, כי רגלי לא תדרוך על סף ביתך. דוק: חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחד.” צחוק אבי מזעזע חדרי מוחי ענני, פושט בכל חלל נשמתי התוססת-הצעירה, צחוק מעליב-מערה; את הצחוק הזה לא אשכח עד יום מותי…

חתולה לא קנו, ואני הסתלקתי מהבית. חשבוני אמנם למת. את גויתי מצאו על שפת הנהר וקברוה. בכה בכו עלי – גם אבא – וספוד ספדו. ואלה דברי המספידים:

“משוש לבו ומחמד נפשו, מיהר מלאך-המוות לתפשו, נשמה יקרה, אמיצה וברה, צופה מעמקים, חוקר אלקים, לא מצא סיפוקים בכל תורות ולימודים, וילך עם הנעים והנדים וכו' וכו'” ואבא עמד מנענע ראשו בעוד עיניו זולגות דמעות. זכור זכר ודאי את שיחתנו האחרונה על החתולה הלבנה בלי תערובת צבע אחר…

עתה מתגורר אני ברובע הפועלים.

פעם קרה מקרה ועשיתי חשבון-נפש מול נפשי החיוורת. התחלתי משוחח אתה בענין מהותי ועתידי הקרוב. “הנה אהיה מוחץ-זבובים” – הדגשתי אני. – “מי שחרז הראשון: ‘לב – כאב’ הרי גאון היה לדעת הסופר הגרמני הידוע, וגם מוחץ-הזבובים הראשון, גם הוא גאון יהיה, למעלה מכל ספק. דעי” – ביארתי לנפשי החיוורות – “לא היה לפני מוחץ-זבובים, לא במזרח הנרדם ולא במערב הער…” והחתולה הלבנה אשר בגללה יצאתי מבית אבא, החתולה הזאת התחילה רודפת אחרי, מדריכתני מנוחה, נראית בכל כנף-מחשבה מנצנצת. תמיד ראיתי לפני חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר…

אני גאון מוחצי-הזבובים, אשר כל ימי חיי נשאתי נפשי לחתולה לבנה, כי אהבתיה בכל להבת נפשי התוססת – שוטטתי ברחובות. עד היום ההוא לא טעמתי טעם אהבת נשים, כי עזה בקרבי האהבה לחתולה הלבנה שמעודי לא ראיתיה. ובאותו יום הציק לי רעבוני, כי אזלו פרוטותי האחרונות, וגם תומך נדיב לא מצאתי. “הנה” – ביארתי לנפשי החיוורת – “אם אין בני-אדם רוצים לפרנס את גאוניהם, מוטב שיגנזו אורם בקרבם ולא יורו דרך בעמק הבכא הזה”. “עמק עכור” – חזר אחרי קול משונה (כנראה, היה זה קולי שלי החוזר).

ברחובות אפורים, בסמטות צרות תעיתי ולא מיהרתי הביתה, כי בעלת-הבית שלי פשוט גירשה אותי, כיאה לטיפוס בלתי-פורע. אולם השוערת הרחמניה הכניסתני לעלית-הגג והציעה לי מזרן, כי נכמרו רחמיה עלי, על עלוב שכמותי, “ממזר בלי אב, בלי אם” ובלי שם, בקיצור – מחוסר-כל. הלילה עמוק היה ומבלי משים כוננתי פעמי לרחוב שלי – והנה נשמע ילל מתחנן. פניתי אחורנית: הילל נשנה. הסתכלתי סביבי: עיני הבחינה בגוש לבנוני מתנועע. הגוש התקרב. שתי נקודות יקדו מלפניו. הגוש המתנועע לא הבהילני: הרי אין זה יוצא מגדר המציאות. אולם הנקודות הלוהטות… לא! לא אשכחן עד עולם. כמוהן לא היו ולא תהיינה עוד! הגוש התקרב. חתולה עמדה לפני.

כשבן-אדם נושׂא את נפשו לדבר רחוק-המציאות וכשפתאום לפתע נמצא מבוקשו לפניו – אין, כנראה, אסון גדול מזה. וגם אני – היש אסון גדול כאסוני? הנה לפני חתולה לבנה, בלי תערובת צבע אחר. אילו קניתיה, למצער. אילו השגתיה באיזו דרך שהיא. אילו… לא הייתי נדהם כלל. אילו שחורה היתה, או מנומרת, או… אבל דווקא לבנה, בלי תערובת צבע אחר… כבד מנשוא היה האסון! כי מה לי עוד תחת השמש? למה אשא את נפשי ולמי תסיסתה אקדיש?

אחזתי בחתולה. תחת בית שחיי תחבתיה. לדירתי!

בלאט-בלאט חמקתי על פני כל המעלות המובילות לעלית-הגג (לבל תשמע השוערת הרחמניה), ואת דלת-הברזל נעלתי אחרי. את החתולה הטחתי על המזרן – מה נוצצו עיניה! עולם להב יוקד! להב כזה לא ראיתי ולא אראה עוד בחיי. כי נוצצות עיני חתולות – יודע אנכי וידוע ידעתי גם אז, אבל עינים כאלה לא היו לשום בריה בעולם. והנה התחילה מחשבה טורדת מנסרת את גלגלי מוחי: שמא לא מאהבה תלהטנה העינים? שמא מרעבון?… ואני לתומי חשבתי, כי מרוב אהבה, רק מרוב אהבתה אותי להטו עיניה. אל הכוננית נגשתי, שם התגנדרה “קובעת ונציה”, מתנת השוערת הרחמניה, שלא שיערה ערכה. את אולרי פתחתי, אשׁר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין-חפץ, את עורקי בתקתי ואמלא את הקובעת דמי האדום. את דמי הגשתי לחתולה, והיא הטתה את ראשה ולאטה לקקה את הדם, דמי האדום. עתה הבינותי: לא מרעבון להטו עיניה, רק מרוב אהבתה אותי. קרבן-דמים הקרבתי לחתולתי, ועתה נגשתי לגבות חובי, כי אין מקריבים סתם! את להב אולרי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי-אין-חפץ, קירבתי לראשה, והיא (מבינה לרעי!) הרכינתו אל ברכי. את עינה ניקרתי תחילה, את עינה האחת. ואחר- את השניה. מנקר במתינות, בכובד- ראש. את עיניה הלוהבות. והיא לא השמיעה קול. חתולה כזאת לא תהיה עוד בעמק העכור הזה. ומי יוכיח עתה, כי לא מאהבה ללא גבול להטו עיניה? ומי יבין לעמקי נפשה ולמסתוריה? מי יחקור את כל אלה? ואני גולגלתה התחלתי מנסר. במתינות. בכובד-ראש. לא הוציאה קול. על פני הרגשתי את להט עיניה המנוקרות. ובנפשי פשט נוגה מזהיר, מחליק במסילות אין-סוף.

עתה אתהלך ברחובות הקריה ואצחק לבני-אדם ולהמיתם. חיי שקט ואושר היו צונחים עלינו: “יושבים ישישים לנוח, עלים קוטפים מן ה’לוח'” – כדברי הפיטן. אולם אני, שחטתיה. מרוב אהבה חייה קיפחתי.

הה, האוהב! כל אשר אהבת – קום הרוג! טבח! נסר! השמד! ראה, הנה אני תועה ברחובות מאפירים ובקרבי יזהיב כל, ורסיסי אור ניתכים, ניתכים על גדותי לבלי הרף: כה עצום טמיוני בקרבי.

אכן! אהוב אהבתי את חתולתי הלבנה בכל להב נפשי הצעירה. ולא אחדל מאהבה עד יומי האחרון.

והנשים – נשים אינני סובל כל עיקר.

א

ענקי גלגלים מזופתים. סוחבות רצועות. הולמים פטישים. חורק הקטר. מזמזם הדינמו. ניצוצות כחולים מזנקים. הגלגל הגדול – מתון-מתון. עקרב שעון-וולט נע. שתי עששיות חוטי-פחם דועכות. הקרקע גונח. תאונות אורבות בזוית. השמשות מצויצות קעקע-פיח. טיפות שמן רועפות. שריקות פולחות עדי-רגע. עינים חושדות מציצות: מי המעיז לחדור לממלכת רצץ? גניחות קצוצות מצליפות. ידים מדונגות נלחמות בפלגי זעה. מוח אדם נשפך לקלחת משחירה.

להפחית את הזרם!

אצבעות צחורות נרסקות. והעור הרך נקלף. הפיח קובר הכל. הצבע גז. רק אפרורית אין סוף. והמצח המקומט עובד. כל בורג על כנו. עשר טיפות ברגע. אל תגדיל את מכסת הגאז. חביות ברזל מתגלגלות על פסים. שתי שורות כיוּנות רומזות כי הנה הסוף. אזנים דקות מתחרשות. שפוקלאק מצוחצח מרקיד חולצה מפוחמה לפי כל הכללים. לשון מהבהבת רומזת דם. ובתוך הגלגל הענקי, באמצעיתו – סימן צלב גדול.

ושוב פסיעות פלד. אחר אביר-כביר של עשת הולם בלי הרף בפטיש אל הראש. עצבים מסתלסלים. דור חדש, חיים חדשים: זעה – סרחון, זעה – סרחון! בלי רחמים סובב הגלגל, בלי הפוגה מושכת הרצועה. פואימה אפורה וקרה נחרזת: מסתורין וכח זפת. סובב-סובב המקבוע ואין מקום לברית המצחים השקטים.

דורסים גלגלים את אנינות-הנפש. בועטים בבכי תמרורים. לועגים לצער-עולם. לתולעות בני אדם אין תקומה. אין תקומה… סולית ברזל תוקעת מסמרים בגולגולת. במקום הלב – מטקטקת מטולטלת. האדם הקיא את הבשר ודם. אבריו שטוחים אל מול כסא-הכבוד: הלא אתה בישרת, כי יבוא היום הגדול!

אל טבלאות לוגריתמים מתרפס המהנדס הראשי, ואלו קרים וקפואים – כמוחו. על אברות אימה של הנצח מחרף המספר המופשט. ואי-שם אורבת ההתפוצצות. ככלב זומם היא מחכה לשעתה. והשעה בוא תבוא. שמימה יחרגו אברים, אחד אחד, וחדל הזעם. ונחסם פי הרוגז. ופסקו השריקות. ונרדם המספר אל כריסו. רק טעות אחת קטנה… ככלב זומם אורבת ההתפוצצות.

זרועות ברזל סוטרות בלחי. ואין בהן אצבעות. ברזים שׁחורים זבים שמן. מכונית-משא מפרפרת בחוץ. הבנזין מהבהב. ופתאום סרגיד-נחושתן מילל בנרתיקו. בלי הרף צונחים המרים. סובך-נחושת ממיין לכאן ולכאן. מזלגים יורדים ומעלים, יורדים ומעלים. עיני חשמל נדלקות. קתות-שיש זזות. ופתאום מלבלבות לחישות לעבר חופש: היה היו אילנות בעולם. היה היתה שקיעת חמה, ולבנה אדומה התגלגלה מעופרת-השמים אל גלוית-דואר מצוירת. ואילו המנופים דוחפים אל השאון. בלי הפסק מושכות הרצועות המזופתות. ואחד בר-מינן פוסע על רצועה מרצדת ומרעיף את לעגו הישועי. עיניו הירוקות מבליחות: מסתורין! סנטרו כמשולש דוקר את עצמות חזהו המקשקשות: הנה אדם. עינים ירוקות ובשר ירוק ומבט מחריד את מנוחת המכונה. ההתפוצצות אורבת… והרצועות מושכות מושכות את איציק. הכל הולך אל הסוף – ותהום פעורה. יש משחיר סביב, כמקווה של דם ומוגלה. אל הסוף, אל הסוף… נדחף איציק.

הרצועות מושכות והוא הולך. אל הסוף הוא צריך להגיע. הסייף רומז… רומז הסייף על הסף. וזומם אורב הסוף…

ב

לפני שער הבית הישן-נושן מטייל איציק והכנס לא נכנס. מחיצה סמויה מן העין היתה בעוכריו. הוא הרגיש בה. הנה יש מחיצת עשת לפניו והראש לא יעברנה. והשער ישן-נושן. הבית נמוך וגגו חבוש על פדחתו באלכסון כנוטה להחליק מטה. השמשות שבקומה הראשונה השחירו. פשוט משום שאין בהן זיק אורה, אף ניצוץ אחד של חיים. בית נמוך עומד מחוץ לתחומה של העיר הגדולה ופגרים פגרים מגינים עליו לבל תהין חו"ש יד מופקרת להסעיר את מנוחתו ולפרוק את עול הדורות הבלים. ואיציק עודנו מטייל – ושער האלה (הזוכר עוד את ימי הבינים בפריחתם) לפניו. כפתורי ברזל נעוצים בו כהתראה: השמר בן-בלי-אב, פן תהין ורב-אסון ישסה בך מחבליו. לאטו מרים איציק את ידו ופותח את המנעול הכבד-כבד, נכנס למסדרון והולך. מעלות העץ מקרקרות עם פעמיו ובלבו החצוף אין בטחון… אין בטחון. רק קרקורי המעלות הרקובות מני יושן. חתולה שחורה נפחדה, הסמירה שפמה לפניו ונרתעה לאחוריה. אל תפחדי חתולה חתלתולתי, דרכי לשלום.

צחוק מעקם שׂפתיו ונחנק בתוך כרסו הרועדת. גם הכתלים רועדים מתוך גיחוך מופלא ומחניק. והוא כבר בקומה הראשונה. את חבל הפעמון הוא מושׁך והנה צלצול דק פותח את הדלת הנעולה. הוא נכנס למסדרון ושיני זהב מוריקות בתוך פה מעוות מחייכות לקראתו. איציק יושב. עיגולי העשן מתמרים אל התקרה ועיניו החודרות מערות את דמות האשה בשנות הסכנה המעשנת לקראתו. אֶוולינה, אמר, הנה האצבעות האלה, האצבעות המעוקמות, האצבעות המגורמות, משתוקקות לצוארך. הוא מתכרכם עד העורף ועורקיו נפוחים ובולטים על מצחו והיא על הספה מוצצת את הפפירוסה. אין לה מכר בלעדיו. אין מי שאפשר לקוות ממנו למלה טובה, ללטיפה קלה בשעות החורף הארוכות-ארוכות, כשנשמות חוורירות מרחפות בחום החדר המוסק. שיניו נוצצות בפיו, מלתעות זאב-ליל, כי הנה שה לפניו ואין מי, כי ישׁאל לשלומה. והוא יודע, הנה הגרזן במטבח תחת הספסל הרחב והוא ממורט יפה-יפה… ועתה לילה… ובשבתו עוד שעות מספר כאן, או אז… או אז אף כלב פוחח לא ישמע בחוץ… הצעקה תבלע בחלל הריק… לית סכנה!… הולכים ומדגדגים הרהורים אדומים ופוסחים מן העינים ימינה, ושוב הם שבים שמאלה. עיניו רואות את השפתים הלחות, העוטרות את שיני הזהב, שאין אפשרות לנשקן אף בשעת כיבוש עצמי גדול. פשוט אי אפשר. רק שוקיה מקומרות וירכה עגולה. ורביד מתולתל מגרה את שדיה.

השיחה לא קלחה הלילה כדבעי, גם אורחים לא נלוו אליהם הפעם, רק עיגולי העשן השתרבבו באויר המוסק והתגלמו לחלומות העתיד. אוולינה שכובה על הספה ושני ילדיה ובעלה – הם עתה הרחק-הרחק, מעבר לים, באמריקה הזהובה. ולא הוא – הריהם לפניה, ממש לפניה… הם משחקים, צוהלים הילדים. ובחדר אורה ושמחה ואין זכר לעשן המגרד את העינים עד כדי דמע… על מכונת התפירה נערמו תלי תלים של ארג לבן-לבן, שנועד לכתונות… סתם כתנות-לילה לבעל, כתנות-לילה לילדים – והוא, הבעל, יושב מעיין בחשבונות. ומצחו מקומט – אח חביבי, דאגות יש לבעל-משפחה בעולם הזה… העט מקרצף בנייר והדיו מקעקעת והולכת והילדים נושמים במיטות לבנות והתה מעלה אד, והרגלים עיפות-צבות מני עבודת יומן, והפה מפהק באריכות, וכה טוב לחשוב: הנה עמלתי ויגעתי, כה יגעתי!

מחויב אתה, באמת מחויב אתה להביאו אתך – ביקשה אוולינה מאת איציק בפעם האחרונה, בשבתם יחד בחדרה מחוץ לתחום העיר הגדולה, ששרקו בה קטרים והתנגשו בה עגלות-טראם וזמזמו בקרבה מכוניות. ואמנם הבין, כי הפעם עליו להביאו, אותו, את האדם הפלאי, את יוסף שמצרוח, אשר יחד אתו עבד בבית המכונות המזופת, בלב הברזל הנוקשה והאיום.

יש ונדמה לו, כי בתוך השחרורית המעיקה, בתוך הקלשונות האכזרים יש והילה מופיעה מעל לראש מכרו זה ועוטרו. זר אור כחלחל כאור החשמל המסמא. ימים רבים עבדו יחדיו בבית-החרושת, ידיהם משופתות אל האש החורכת את עורם על בשרם, זעתם צורבת את חזיהם הפרומים-השעירים… והוא, האדם הפלאי, יוסף שמצרוח, עומד כמנגן בשעת עבודתו בידיו נגינה עגמונית על כלות האדם מעל אדמת אילנות מלבלבים כנטות צללי יום ורוד אל חיק תלמים שוקקים… או אולי נדמה לו רק כך… אולי נדמה לו, כי המכונן הזה, הפועל בחולצתו האפורה, המזיל זעה מסריחה כמותו, הממתיח את שריריו כמותו, ממש כמותו, כי הוא “אחר”, כי סודות טמונים בו, המקסימים את סביבתו ונוסכים עליה אור חשמל כחלחל. נגש אליו איציק תוך כדי שקשוק הגלגלים וסיפר אתו על אוולינה… הנה יש אשה אחת, אשה סתם, שכרה לה דירה מחוץ לעיר ומחכה לבוא בעלה, לבוא שני ילדיה מאמריקה. יהודים, פשוט יהודים פשוטים. נוסעים מכאן לשם ומשם שבים לכאן. מקור פרנסה קלה בלי מתיחות שרירים, בלי ידי עשו הם מחפשים. ופרנסה אין. אין היא מצויה על נקלה, ושוט שונא-ישראל האויב הצורר- האגגי, בכל מקום. ועד שמוצאים מקום מקלט לשבת בו לבטח, הוי כמה זה קשה! כמעט יוצא מגדר האפשרות. “נשארה פלשתינה או ארגנטינה או הונולולו”…

ובכלל קשה לו, ליהודי, בלי חכמת האלכסון, ובפרט: הנה האשה מחכה לבוא בעלה וילדיה ואין לה מכר בעיר והיא הרחק מן הישוב, כי אינה סובלת את העיר ואת שאונה… גם שם, באמריקה, היו גרים מחוץ לעיר והבעל היה פארמר… היו אי-אלו מעשים בארגנטינה וסוף דבר היא מתפרנסת פה על אי-אלה דולרים המתקבלים משם ואין זה אולי מצד היושר לעזבה לנפשה גלמודה לגמרי. והוא הוא עצמו, הריהו מבקר אצלה מדי פעם ומפני מה לא ילווה אליו גם הוא, יוסף שמצרוח? ולעתים קרובות נמצאים שם גם מכרים סתם, ועליהם צריך כמעט לשמור, ובעזרתם – אי אפשר כלל לבטוח. סטודנטים רעבים, המתנפלים על קערת תבשיל בגרגרנות… סטודנטים יהודים שרק טובה אחת באה לך מהם – בטחון מפני הרצח. כי סוף-סוף יהודי אפילו יצא לתרבות רעה, לא ישלח ידו בחברו חו"ש. יש משום הרגש המונע. גם חזיר קשה לטעום, אפילו אחר שבשר-בחלב מצוי בפה.

עיניו, עיני איציק, מעורפלות, ופיו מדבר, ורגליו מתרחבות באנפילאות העור שלו בשעת העבודה. ומולו יוסף שמצרוח הפועל, חברו, עושה את עבודתו באלם גמור ואי אפשר לדעת, אם השיגוהו הדברים האמורים, או אולי צללו בגלי האויר המפוחם-הברוד, החודר לתוך הריאה ומעורר שיעול מחניק. יוסף שמצרוח משתעל ועובד, ממשיך ועושה ומשתעל. שחוף היה כנראה, וגם כיח ירוק-סמיך הוא מקיא לתוך צלוחית כחולה, המצויה תמיד בכיסי מכנסיו. שחוף הוא כנראה, ועל כן אין המלה שגורה בפיו, כי חס הוא על בריאותו… איציק פונה שוב לעבודתו, מעיף את מריצתו ומאכיל בפחם את לוע הכבשן הפעור – ואין דבר. רק מלים בודדות פרפרו כאן בין גלי האויר המחניק…

ג

בלילה משכו בקבוקים גנדרנים את הלב המצורם. שניהם סרו לבית מרזח, איציק וחברו לעבודה הפלאי. חביות הבירה הגרמנית ממלאות את המזנון ומעלות ריח רע כמתוך קיבות מקולקלות. ריח של נקניקים, של בירה, של טמטום… ולפניהם השרף, הפותח לעתים קרובות פיות חסומים, וצעקה אדומה עוברת על גדותיה. בתוך האדים הכהים-המרפרפים הם חבויים ואין מי שישים לבו אליהם. הפנים כולם גסים מעבודה ומקשי החיים המפריכים. הזקנים אינם מגולחים והידים מסואבות מפיח ובירה. השפם טבול בקצף מסייד. העינים חכליליות והחולצות המכותמות מתרות: השמר, פן תסחף לחברתנו והיית כאחד מאתנו. ואעפ"כ לא שמע להן איציק. עוד אז, בצאתו מבית אבותיו למצוא לעצמו דרך בחיי היום-יומיים – בממלכת הרצוצה. הוא הלך. וסבתא, הנכנפת תחתיה, היתה מחזיקה במצחו, בשבתה על הכירים בשעת הדמדומים, זכר לימים עברו בפולין, ונושקת נשיקה טובה, כה טובה: לך לשלום, בן חביב לי, ישמרך ד' ויצילך מכל פגע רע ומלאך טוב יטכס עצותיו… היא, הזקנה, יושבת-דוגרת על הכירים ומצפה לבוא המחבלים השחורים, הרוכבים על עטלפים בליל עמום ומחריד. כי בעלה, סבא של איציק, נקבר זה כבר והיא מחכה לבואו בכל נשף רפרופים, כי יכה בכנפיו בשמשת החלון. או אז… תצא לקראתו כבימי כלולותיה… כשהכלי-זמר הכו בתופים בליל חתונתה… הרימה מכרסמת מעיו, שהלכו הלוך והרקב קמעה-קמעה… ועתה אין שוב זכר לבשר, לעור, לגידים, לדם… אין לב, אין מוח… אין עינים… רק עצמות לבנות מחכות-מצפות לימות המשיח. בבית המרזח ישבו אל שולחן איציק וחברו יוסף שמצרוח, ובקבוקים מוריקים אולי השכיחו את מרי החיים, ואולי גם לא השכיחו…

יודע אתה, מספר איציק לבעל דברו, הנה יש לי כלה, פה בעיר. אלא שאיני בא אליה לעתים קרובות. פשוט אי אפשר לי להנות מהעולם הזה. איני מעז להנות. כזאת לחש באזני בעל דברו, שישב ולא דיבר דבר, כאילו איננו כלל במציאות, כאילו הפליג עתה בשבילי הזהב של כוכבי סתר. ואיציק מוכרח לספר לו. הכל יספר וידע. הנה יושב ממולו אדם שותק, כאבא בשמים ממש, ככוח נסתר המקשיב-מקשיב ואינו עונה, ואינו עוזר… ואף-על-פי-כן מוכרחים לשפוך לפניו את שיחו, אעפ"כ…

הוא, בן-אמידים היה ועזב את ביתו, עזב את הוריו ואת אחותו הקטנה, שהיתה יושבת על ברכיו ומספרת על ננסים רוקדים כנטות צללי יום… את כלם עזב… בחזהו ניגן החבר השחור, הנושא נפשו לשריטות עד זוב דם… ולא על נקלה זב הדם, לא פשוט הדבר… צריך להעמיק את השינים בבשר, צריך להחדיר את הצפרנים בעור, בקרום הזה, הדק, המכסה את האוצר הגדול, הטמון ליחידים-יחידים… זמנים היו בחייו, כי ילדה תמה הצליפה בשוט על גבו: למען תדע בן-פוחח, ילד פתי, ההולך אחרי שרירות לבו… והוא כה צעיר וכה רחוק מדרכי החיים, הקשורות בטבור האמת הגדולה. ולו, לו לאיציק, יש כלה פה בעיר, ואילו הוא יושב עתה בבית-מרזח… ידוע לו הכל, איננו שכור… מי יעז להכריז, כי השתכר מרוב היין הנמזג לתוכו? מי יעז? ואפילו את בעל דברו הוא רואה, את האדם, אשר נוגה עוטר את ראשו ושתיקתו זולחת סביבו, מאחה את כל הנמצאים בקרבתו למעגל קסמים מתכיל. ואפילו אותו, את עצמו הוא רואה, את עצמו, את איציק, היושב ומדבר-מדבר… והוא הוא גופא? הוא מתחבא שם בפינה רחוקה ומסתכל בעולם שחי ותוסס. ופתאם הוא רואה את עצמו, את הבריה המשונה, היושבת בבית-מרזח ומספרת עם אדם זר על הכלה שיש לו בעיר… והיא בחורה, האוהבת ממש ואותה ישא לאשה…

על כל פנים הוא רוצה לשאתה… מאד רוצה, מאד-מאד… אלא, שאינו מעז… כי איך זה יעזוב את חיי השקשוק, את סיבובי הגלגלים ואת הרצועות הגוזרות על מכונה כי תעבוד? כיצד… ושם מחוץ לתחום העיר הגדולה מחכה הענוגה לבואם, ששמה אוולינה, שבעלה באמריקה, שלה שני ילדים נחמדים מעבר לים… הכל ידוע לאיציק, לא השתכר מרוב היין השופע-שופע בלי סוף… והוא… והם שניהם בבית-המרזח לפני בקבוקים, החולמים על חיים אחרים, חיים טובים מאלה, חיים טובים באמת…

ד

באחד הלילות אירע, כי היו ישובים בבית אוולינה. במנורה עתיקה, מנורה יהודית עתיקה, דלקו שבעה נרות להאיר את החדר הריק. כי אין בו אדם זולתם. רק שלשתם נדחקים אל כנף יריעה מאפירה, אשר לעתים רחוקות-רחוקות הופכת מכסיפה. הם יושבים… על הספה השחורה מתכווצת אוולינה כששיניה הקדמיות מבריקות זהב. הו-הו… כמה שונא איציק את הזהב בתוך הפה. רק את הדינרים המצלצלים בתוך הכף, בתוך הכיס… שקים של דינרי זהב הוא אוהב, נפש יהודית, נפש רוכלים מקדמת דנא… איציק מתחיל מטיף על הכסף, על ערכו הגדול, על הרומנטיקה שיש במטבעות אלו המצלצלות, המתגוללות, המתגלגלות לסיבוב תמידי מכיס לכיס, ממגורה למגורה, מיד מפונקת ליד מסואבת. פרפיטואום-מובילי – ביאר איציק לטינית את החיזור הגדול, את הקילוח בלי כל רפיון. והישח מתחיל מציק, כי בבית-מרזח לא היו היום לטעום את ארוחתם הרגילה ואף בקבוק אחד לא ראו לפניהם, אף כוס אחת קטנה לא היתה בידיהם.. הם מחכים לכיבוד והיא שכובה על הספה, ויוסף שמצרוח צולל בשתיקתו ואינו מרים את ראשו, כאילו היינו הך לו, אם יבוא אוכל אל פיו ויחזיק נשמתו בקרבו… והנה הועלו תפוחי אדמה בקליפתם בקערה גדולה ואיציק מתנפל עליה לטעום את מטעמי הרועים היחפים, הצולים תפוחי-אדמה גנובים במדורות שדה שם הרחק, בארץ היערות וההרים והאדמה הדשנה, הנושפת את יחמותה בבוא האביב לתוך החזה הפרום…

יוסף שמצרוח לא טעם. הוא השמיט את ראשו על זרועו, הליט פניו בשרוולו המטולא- המפוחם, כי לא החליף אפילו את בגדיו לפני בואו. שכן מיד בתוך העבודה, הלכו אל אוולינה לקיים מה שנאמר: ואלמנה ועגונה תקדמו במחולות ובתופים ובמתק אמריכם… שבעת הנרות הניעו צלליהם המשחירים וקליפות תפוחי האדמה צנחו על הרצפה, הלוך וצנוח, מושלכות מידי איציק, הבולע פה מלא, בולע ומספר על הרועים הקטנים, היחפים-הסלאוים, המחללים בחליליהם בערוב השמש, כשהרים כחולים מתכסים אדים שחורים ופורשים לשנת לילם. ואוולינה מוציאה את המכתב, שקיבלה מבעלה מאמריקה, מכתב מלא כיסופים… הוי, כמה הוא מתגעגע על אותם הימים. בהיותו עוד פארמר… שב אז לביתו, אל בני ביתו, המחכים לו, רק לו… והתה אחרי הסעודה והלחם הריחני ואשתו היושבת על מכונה התפירה… והעיקר: הילדים היו עוד קטנים, קטנים מאד. עריסות עמדו בחדר, כשהן צווחות, מיללות, מפריחות את מעט התנומה מעל העפעפים בלילות רוויי-הבלים… אח, אשה יקירה, עקרת הבית – כתב – מתי ישוב הזמן בו נוכל לחיות יחדו, כשכל ה“עסקים” שבינינו יחדלו, כשלא יהיה עוד שינוי הדעות המפריד?… הוא רוצה לבוא לאירופה לראותה, לדבר אתה, אולי תסכים… היא קוראת ואיציק עודנו עסוק באכילתו ויוסף שמצרוח שקוע במחשבות מזהירות, המעבירות אותו מעולם לעולם, בעוד שעטרת הקסמים עונדת את שערותיו כזר מחריד וגם נוסך אמונה לתוך הלב הפועם: שמא! שמא באמת יש בו מאותם הכוחות הנסתרים, המרפאים כל לב דוי, כל מכה טריה…

בלב הליל השחור עזבו שניהם את הבית הקטן מחוץ לתחומה של העיר הגדולה-השואנת ללכת הביתה. הוי, לשכב לישון שעה-שעתיים לפני התריע קול המשרוקית האיומה, המקהילה את הנמלים לקן הזפת, הצורב וחורך, בוער ומקעקע את החזה, את הלב, את כל הבשר המעורה. רק הקטר הוא יודע מה גדול הצרבון. או… מפהק איציק, לישון… לשכב… מיטה…

ה

פעמונים אכזרים צלצלו באזני איציק כשנכנס הלילה לבית אוולינה. במסדרון הבליחו עינים ירוקות נושמות גפרית חריפה והשער נסגר מכוח עצמו ברעש. ידים גסות דפקו בו אימים והרוח בחוץ ילל פצוע. מנורות האדימו לאות סכנה: הנה עבור תעבור הרכבת המהירה, אכספרס, וראשים אל פסים שחורים-קרים ינופצו… הוא עולה על המעלות, עולה ומטפס לדלת אוולינה. הפעמון קורע את הדומיה. הדלת פתוחה לרווחה: הכנסו כל רוחות העולם, לב מהסס מחכה. בואו ופתחו¹ שדי תחתיות בל תמוט רגלכם!… בחדר אין אור הפעם, רק נר שעוה נקלה מהבהב במנורת הנחושת, עוד מעט וגם הוא ידעך. דעוך ידעכו כל זיקי האור, הצללים יפשטו בחלל, שישחיר בלי כל גוון. הוא מקמץ אגרופיו ועיניו ממצמצות ושפתיו מלבינות ודקות דקות מאד. לאוולינה הוא מתקרב והיא על הספה… את רדידה מעל כתפיה הוא מסיר, לאט-לאט הוא מקריב אגרופיו אל עיניה, לאט, לאט… את הרדיד הוא מפצל לחוטיו, כל חוט הוא מוציא. חוט חוט לגונו. את האדומים, את הכחולים, את הירוקים… את הפתילים האדומים הוא מכניס לפניו ולועס, ושפתיו הופכות אדומות מדכי הדם המפכה… את שמלת המשי השחורה הוא משלשל ונועץ בה עיניו: שמלה שחורה… את שניו הוא מטביע ומושך… השמלה מרשרשת, נקרעת… וילדים קטנים, ילדים נחמדים שם, באמריקה דדהבא… הם מצפים לפגישה של שמחה, יום בו יוכלו לראות את אמם היקרה תח'… השמלה נקרעת לשנים, לבנים מרפרפים לאור נר השעוה המהבהב. עוד מעט וידעך גם הוא וחשכת הצל תצנח מעיקה בלי כל גוון… הוא מרים את ידו ומכה… את לחייה הוא סוטר אחת ושתים… מכונה חולקת מלקיות… קבורותיה נזקפות ואף הן מקבלות את מנת חלקן, מכות צונחות והן מאדימות… פסים אדומים מגיחים על הפנים, על הקבורות, על השוקים… כתונת פסים, שעשה יעקב אבינו לבן יקיר לו… בן יקיר לו אוולינה… צחוק משסה-מרוסק מרעיד את אור נר השעוה המהבהב… הכתונת כולה קרע, גזרי בד מלבינים על הרצפה… כעין קרח בימות פסח… והוא עודנו מכה מכה וגוזר… את צפרניו הוא מעמיק בבשר… בשר חי… מי קופץ על בשר?… בזול מאד, חצי בחינם, בואו וקנו, ניתן בחינם, בהקפה, ללא כסף!… היא מיללת! – נושקת לאגרופיו המכים, לאגרופיו הנוקשים… רק נשיקה אחת לפיך! הוא מפנה את פניו, בל תנשק חו"ש לפיו, כי הנה שיני זהב בפיה. ברר… שיני זהב ופה לתשוקה משפילה…

דגלים אדומים תקועים בתפוחי העינים והשערות עוקצות את המבט החרד. צמות שחורות קשורות בתקרה וכופתות את הנשמה הערטילאית. דמעות גדולות מבדלחות ושורטות: כיהלום על גבי זכוכית. צומחות חטוטרות ומגביהות את הסנטר ונכנפות תחת זקן צהוב-אדמדם. חוטים אפרורים משתזרים בכל החדר ובאמצעיתו – משקעת. בתוך המשקעת רובץ על ארבעתיו אדם ירוק, שבטנו צבה ונושפת. החוטים האפרורים משתזרים, מתחילים בציצת ראשו. וראשו כשממית גדולה בעלת רבוא עינים. זבובים מזמזמים, מין גמדים חורגים וסולדים. והלב – על כף היד. הוא מנתר ועומד לקפוץ ו – אין לאן. החוטים מתפתלים ורועדים. רבוא עינים סבות בלי הפוגה. שתי וערב, שתי וערב מפזזות עיני הקורים. והחדר מתמלא עינים וחוטים ושערות ירוקות. יבחוש קטן מנתר ומכה בכנפיו מאין מפלט. במשקעת החדר רובץ האדם הירוק ונושק לבהונות רגליו. הוא מלטף את בטנו הצבה ומחייך. החוטים הכמושים רועדים ועונים לדופק הצחוק והבטן הרועדת. מנחירי אפו – אשד ירקרק. נמלים גדולות בעלות שמונה רגלים סוחבות גוש מחויר ולא ידוע מיהו. הגיחוך מרעיד את כתלי הנייר, כי רק נייר המה כתלי החדר… והנמלים – בצבתי רגליהן הן תופשות ציציות בשר, בשר, בשר חי – וסוחבות. כתמים גדולים. בהרות אדומות מנצנצות על העירומה. והפנים המחוירים כוסו שכבת סולת נקיה. האצבעות ארוכות וגרומות והצפרנים צהובות-שעוה. פרפר שמשנית קורן בראש התקרה, כי מעלה מעלה יש חיים עוד וריוח. יש אויר ואפשר בו להכות בכנפים ויש משק. את הגוף העירום הן מניחות על גבי הקורים הדקים… והשממית מאריכה קרסוליה ומחייכת שפי-שפי… כל העינים מזדעזעות תחת המשא הכבד, כל הקודים נמתחים, כל כתלי הנייר חרדים. אל קצו דועך נר השעוה. והקץ בוא יבוא… רוח תנשב קרירה ונפלו תחתם כתלי החדר. הגוף העירום סולד על הקורים. מעלה מעלה קורן הפרפר שמשנית. שם זוהר יש ואויר בתולה לנשימה. האדם, שבטנו צבה ופניו מוריקים, מושיט גלויה לאיציק: איציק, איציק, צא וראה. הוא נועץ בה עיניו והנה כלתו… שם… היא הבחורה הנאצלה, האוהבת אותו, ועיניה מציצות מן הגלויה באהבה, כל תנועת ידה פשרה אהבה… ויוסף שמצרוח… הוא המושיט לו את הגלויה ושותק… אין מי, כי יעזור. רק מגלבים מצליפים מכל צד…

נר השעוה דעך והחשכה, סיעת כלבים רעבים, פשטה בחלל חסר כל גוון.

ו

לאטו פוקח איציק את עיניו והנה אין זה חדרו. ואין זו מטתו. רק ספה זרה. מה קרה? לאט לאט נערכים והולכים אחד אחד זכרונות האתמול במוחו והוא נזכר באוולינה, בשיניה זהב… ברר… עוברת בו צמרמורת. והנה זוכר הוא הכל. את המסדרון המעורפל, את המעלות המקרקרות ואת השער הנסגר מכח עצמו. את המכות הוא שומע עדיין. אלה המכות שצנחו על לחיי אוולינה. הוא מרים את כף ידו להסתכל בה. נכון, זאת היא הכף, אשר חלקה תמול מכות לחי. ואחר-כך שכב לישון, כי השעה היתה מאוחרת, אוף… הוא מזדרז, לבית-החרושת! הוא פוזל אל השעון וכבר צהרים, אין טעם ללכת. ודאי ישלחוהו. סדר גרמני. יקחם האופל!

אלא, גם טוב יש בענין. לא יוסיף ראותו עוד, את הצבוע, את הקדוש, את הפלאי… נבלה שכזאת! להראות את תמונת כלתו. ובכלל מאין לו זאת? ודאי גנב מתיקו. הוא מוציא את התיק מכיס מכנסיו והנה שם התמונה. ואם כן, מאין היתה לו? ואף-על-פי-כן. ואולי הוליכו דמיונו שולל? האמת, הרי אין זה חוץ מגדר האפשרות. את ידו הוא מרים: אֶט. ומצניחה בחזרה: לא חשוב. יקח האופל את בית-החרושת. כה טוב לשכב על הספה. להשעין את הראש על זרועות בטלות. לנוח קצת. כך שנה, בערך. לא. שנתים. בכלל לנוח. לשכב עד אין סוף… ללא נוֹע. ללא אוכל, ללא תנומה. רק לשכב ולהזות. הרי זה יפה יותר מלהצניח מכות על… מה שמה?… אהה, אוולינה, זאת העגונה… (שיני זהב… ברר…). במנוחה הוא רוצה. מנוחה גמורה, חרדת מות. ובכלל מה ייעשה באשה עגונה זו? הלא יש כאן מין התחייבות גם להבא, מין קרבת נפש ידועה, מין ידידות. צחוק מרסק את אבריו. לא שכח לצחוק עוד את הצחוק, המחריד את לטאות הלב הפועם.

ואותה?… אותה אפשר פשוט להרוג, ולקבור תחת סף הבית. אומרים שזה מביא הצלחה מרובה. או אולי יותר טוב… אולי להוציא את לבה מתוך חזה, למהלו בדבש ובקמח ולהקריבו “לכריסטוס” כדרכי ה“חליסטי” הרוסים. הרהורים אדומים משרכים בדמי עורקיו ומדגדגים את קפיצי שריריו. הגרזן במטבח ממורט יפה יפה ואת מקומו הוא יודע. ולמה לא? כי בכלל למה לה חיים? הן שנים ילדים נחמדים כבר המליטה. ובכלל מה עוד לאשה בעולם החיים הזה? ולמה יכולה אשה שכמותה לצפות עוד? והרי היא נובלת והולכת לאט לאט.

באקדמיה האלכסנדרית הוא נזכר, מימותיו של קיסר הגדול, בקדשי הקדשים של האהבה. והנה מסובות שם כל המורות המלומדות, המנוסות בכל דרכי האהבה. הנה הגיעה העונה כמימים ימימה. כי חוק לא יעבור לחברות האקדמיה האלכסנדרית, לשלוח מדי שנה בשנה אחת, המיועדת עפ“י הגורל, למעבר השמש הלוהטת. שמה, הרחק הרחק, מקום המבוע של נהר כבר ונהר שיחור ונהר פרת, מקום מקוה המים הרבים, השופעים מקרן הישועה. והן מתאספות. מתכנסות כל המנוסות בדרכי האהבה למקום היעוד האחרון ומעלעות מגביעים מלאים יין מתוק, יין קיפרוס האי. ובגביע אחד – סם מות. הכל עפ”י גורל. הקודמת זכתה. מתחילים ריקודי השגעון. ומדי קרוב פעמי הקץ אוחזת, המיועדה עפ"י גורל העשת, בשפוד ורוצעת בבשרה חורים חורים והדם זב, שוטף, נשפך לתוך קיתונות כסף. המיץ היקר האומר לחי כי יחי… האצבעות משתרבבות והראש אינו עובד כלל. אין כל מרכז, הפרדה גמורה. אין מי, כי יחלוק על הרשות. הרשות בידי כולם. הרגלים רוקדות את ריקודן העצמי. הידים אוחזות בשדים, מטפלות בקבורות, סוטרות שוקים מתכווצות. אהוי- אורגיה אחרונה, אשתוללות החיים המופקרים לפני הפתח שערי צפון, הסמויים מן העין עד בוא השעה הנוקבת…

והיא, אוולינה, לא תצלח לדבר. חיה שפלה, הקשורה ברבוא קשרים בחיים הדלים, במעט הלחם, בבטן המתגדשת יום-יום: לוג קפה וביציה, לוג קפה וביציה… ולפעמים ביומא דפגרא גם סיגריה לתוך החזה. טפו, שיני הזהב – יורק איציק. דמעות נוצצות בעיניו מרוב רחמים. אולם יש דבר אחד שאפשר לעשות לה, באמת אפשר. פשוט מאד – לתלותה על עץ. ראשית כל יביא החבל הצלחה. ידוע, כי חבל מוקעים מביא הצלחה מרובה לבעליו. ואם כן אפשר למשל… לחתוך את זרתה למזכרת עולם. אולי גם להחמיצה בחבית של בירה. ידוע כי אצבע כזאת בתוך חבית מלאה מביאה לקוחות לבעל בית-מרזח. ובכלל… הלא יוכל, הוא איציק, לפתוח בית-מרזח גדול ולהתברגן. פשוט מאד: להוציא את כבדה, ולחלקו בין הידידים הטובים – סימן ברכה. לברכה, ולהצלחה, לימים ארוכים, אמן, סלה! והעיקר: יוסף שמצרוח, כשיספר לו את כל אלה…

הדלת נפתחה ואוולינה מגישה ארוחת בוקר לאורחה, הלן אצלה הלילה: קפה וביציה. קפה וביציה – חוזר איציק ומרסק בצחוקו את כל אבריו…

ז

הרכבת משקשקת. הפפירוסות מעשנות. פני הנוסעים מתחלפים. בתי נתיבות. שוטרי גבולין. פספורטין. חיפושים. בדיקות: אין גונבי גבול כאן? סובב הגלגל, מושכת הרצועה, משקשקת הרכבת שק-שיק-שוק. יש כאן שוק: אדמה ובהמה מרחפים אל האין. ופי-י-י שורקת המשרוקית. ולא ההיא של בית-החרושת. משרוקית הרכבת. לפולין, לפולין חופזים הקרונות השחורים, התקוות השחורות, הגעגועים הכהים. יהודים פושטים את מעיליהם. חולצים את נעליהם והטליתים הקטנים מציצים, הציציות מתנופפות, הפאות מרפרפות מאחורי האזנים. הי-הי מכורתי פולין! מכורת הצרות היהודיות, מכורת החיים היהודיים, מולדת הדיבוקים והשדים, מקום הרחובות המעוקלים, הסמטאות השקועות בביצות קדם. הוי קרתי דטנופיא, היכי דשורה שכינתא קדישא ובוציני קדישי ילפי בבי מדרשאות מקום משרץ הספרים הבלים והעשים…

פספורט! בבקשה להראות את הפספורט – מתהדד קול שוטר. הוא מתעורר מחלומותיו, מוציא את הניירות, פותח את המזוודות, מחפש את המפתחות – ואינם. והנה הוא מוצאם ושוב פותח ושוב נועל. שיח ושיג לו עם בעל הדבר, הגוי, המחכה, כפי הנראה, למתן-בסתר. והוא אינו נותן. וסוף דבר: הוא מוכרח לרדת אל מנהל התחנה ושוב שיח ושיג מחדש: פּאַן זאַפּלאַצ’י! ופירוש המלים: מרה תבכה אל חיקך ילוד אשה יהודית, התלוי בחסד שוטרי הגבולין, שלהם חרבות חדות, שלהם הכוח. הוי, ידי עשו! הוא פורע ושב ומברך את המציל מפגע רע. כי מה היה עושה, לוא זזה הרכבת לפני שובו? הנה לפניו, על מרפסת בית-הנתיבות הוא רואה יהודיה מטופלת בעולליה. הרכבת נרתעה ממקומה והם רודפים אחריה, אחרי הקרונות הבורחים. ממא ממא – מילילים קולות מתפוגגים, והכל גז והולך.

שוב הפנים האוכלים ממה שנמצא בצרורות. מי שומן בבצל ומי צנון עם לחם, גם נקניק. קולבאַס, קולבאס מפרג, קולבאַס מקרקא, בשר חזיר. מי אינו זוכר את ימי הכיפורים בשעת הנעילה? בשעה שהיו היהודים האדוקים, כשהיו סבא וסבתא, מתענים ומתפללים בבתי-כנסיות, היו הם, הוא וחבריו למעלליו, נכנסים אל הגוי, בעל הטרקטירה, וזוללים שם קולבאַס לשובע.

יום הכיפורים עם ריח השעוה, עם הנרות המתנועעים, הנכנפים תחתם, הנמסים, התקועים בתפוחי אדמה, בארגזי חול, המודבקים לאדני החלונות, לעמודים, העומדים על הכירים בבית-המדרש המעופש והיהודים הצועקים אל קונם: הוי רבש"ע, שמע והסכת לצרותינו. שמע לנו והושיענו, כי רבות, הוי רבות צרותינו. חלצנו מידי נשותינו, הממררות מאין-פרנסה. כי מה אנחנו ומה חיינו ואתה יודע. הוי, בוחן לבבות כפר לנו, מחל לנו, סלח לנו. הנה… עגבתי לא פעם על נסטוסיה המשרתת, כשהיתה אשתי, היא שרה-לאה תח', הרה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם… ואת הצרות הגדולות, את החרב השלופה הם שוכחים. ואת ירושלים עיר הקודש הרחוקה מי יזכור!

רק הדיין הזקן, בן תשעים, המתנועע אל כותל המזרח, כשקיטל לבן מרוקם כסף עוטהו ועל ראשו הירמולקה המצופה כסף גם היא – הוא היחיד עומד ורועד: רבש"ע, בוחן הלבבות אתה. ואתה היחיד יודע כמה צרות רבות, כמה קיתונות של יגון צפנת לעמך זה בחרת. והם כשה לטבח יובלו. עיניו זולגות והדמעות נגרות נגרות כשהן אדומות. ידיו הרזות-רזות רועדות מני זוקן ופניו – עצמות שעוה. אין בו רוח חיים כמעט ואין בפיו שינים. רק שפתיו דובבות-לוחשות ועיניו נשואות ופוזמקאותיו הלבנים רוטטים באנפילאות העור שעל רגליו. זכרנו ד' – לוחשות-דובבות שפתיו – פקדנו, כי נפקדנו. זכור נא את השחיטות ואת השמות שעשו בנו אויבינו. את האבות השרופים באש ואת האמהות המבותקות ברגזן ואת ראשי העוללים המבוקעים בראש כל חוצות. ולא פעם ולא פעמים ראיתנו בכך. ואוי לך ואוי לעיניך שראיתנו בכך, את עמך הנבחר, שהיה למרמס. ואין לנו פודה ואין לנו גואל ומשיח צדקך לא בא עדיין בעוונותינו הרבים וגאולה אין. ובכל דור ודור קמים מחדש הצוררים לכלותנו וכל סכין נוטה לצוארינו וכל שפוד מכוון לבטנינו וכל עוקץ אל לבותינו. ואין רגע בו נוכל לשכון בטח ולשמוח על תורתך הקדושה, השמורה בידינו לאות ולזכר הברית. זכור אלהינו מלכנו את זרם הדמים, הנשפכים יום יום על קדושת שמך. זכור נא את אהבתנו אליך ושלם לנו כגמולנו, כי עמך אנחנו ואתה אדוננו. ברוך אתה ד' שומר עמו ישראל. וירושלים עיר הקודש זכור, שנתקיימו בה כל הנבואות האיומות, שהיתה הרס ורמץ ושועלים בה יהלכון. תנים יילילו במקום שבתך, ולרגלי הכותל המערבי, השריד האחרון לתפארתך, עומדים חמורים המצניחים צפיעיהם אל המקום הקדוש. שעה אלינו אבינו מלכנו ורחמנו. כי בכל יום מצפים אנחנו אליך, כי תבוא ותביאנו לעיר קדשך, להיכל תפארתך, למקום בו שכן דוד מלכך. ברוך אתה ד' הפודה ישראל מידי הגויים, את ירושלים מידי אומות העולם ומחזיר את היכל הקודש לקדושתו. אמן, סלה.

פניו החורים-הצהובים מתקמטים עוד יותר ועיניו מעורפלות מראות. הדמעות חדלו. ריסי עיניו, שאף שערה אחת לא נשארה בהם, האדימו. העינים עצומות והוא כולו רועד רועד מאד מצום ותענית. מהשתפכות הנפש, מהתרגשותו הפנימית, הגוברת והולכת, כושלות ברכיו. הרי זקן הוא הדיין המתפלל, זקן מאד, בן תשעים ודרכו כדרך כל חי. והוא עודנו מתפלל ומבקש מאת הקב"ה, כי ירצה בתשובתו השלמה ותתקבל תפלתו לפני כסא הכבוד ברצון וכוס הרחמים תשפך על עמו ישראל, אמן סלה… הוא דבוק בתפלתו וידיו, האוחזות בטליתו המרופטה שבלתה משימוש רב, כאילו אוחזות בכנפות הרקיע, כשהן נלחצות להדום רגליו, כשהן משתרבבות בדהרות האשים ולא תרפינה – עד אשר ינענע הוא, בכבודו ובעצמו, הוא עתיק יומין, בראשו לאות הסכמה: כי די, די להם לישראל ושוב ישובו לארצם ונחמו-נחמו-עמי יתנשא על השפתיים². שוב תשוב משובה יהודה, שוב תשוב… ופתאום הוא צונח מת ארצה.

נדחפים המתפללים בבהלה, באימה, ברתת. כי הנה התעלף הדיין. הרופא, המתפלל לכבוד יום הכיפורים, ממהר ובודק, ואין רפואה למכה. כי מת הדיין בשעת תפלתו. נס התרחש. נתנו לו מן השמים לחיות עד שעת הנעילה ביום הכיפורים, למען יכופרו כל עוונותיו אף הקטנים שבקטנים. למען זך וטהור, בלי שמץ כתם יבוא בשערי צדק. הוד ופאר לצדיק ולשמו הטהור. והיהודים עטופי מורא נדחקים אל מקום משכבו, מרכינים ראשיהם, כורעים ומשתחווים לאל בורא שמים וארץ. את שפתיהם הם מקרובים למקום בו צנח הדיין הקדוש, הנפטר הטהור זיע“א. והם מנשקים את המקום. אולי בזכותו יזמין להם הקב”ה פרנסה בעתה, למען לא תפצה פיה שרה-ינטה הפלונית והילדים לא ירעבו עוד ללחם ונסטוסיה לא תהר ולא תלד לחרפת בעל הבית, שיהיה לקלס בעיירה וכל אגפיה. הוי, רבש"ע! מחל, סלח, כפר, כי עוינו, פשענו, חטאנו והשעה דוחקת והשונא אורב ואין מוצא. הוי, סלח, מחל, כפר, כי הסייף בחוץ ורעב בבית ואין אל מי לפנות זולתך. הקהל מתפללים, הנרות דועכים ומסריחים והאויר נדחס מריחות השעוה, שפשטו באויר, עד כדי מחנק…

דוקונד פאַן ידז’י? הי, דוקונד!? הוא פותח את העיניים ושומר הכרטיסים לפניו: לאן האדון נוסע? הוא מתפכח, מחכך את עיניו ואינו יודע שום שם, פשוט אי אפשר להגיד איזה שם. לפולין נוסע, לפולין המרשעת, להשתרע על הקברות, לפלל אל מצבות אבן, אל הדורות המתים. ושום שם אינו זוכר. לאטו הוא קם לארוז את מזוודתו, להוריד, לנעול ו-לצאת. כי הנה הגיע סו"ס לתחנה, לתחנה סתם בפולין, ולמה לא יצא. באמת, למה לא?

ח

הבוקר האיר. הנה עיירה יהודית כמימים ימימה. יהודיות מקרקרות על תרנגוליהן. הנה בעלי הפאות הארוכות, המדברים אל הישמעאלים בלשון חציה יונית וחציה לשון-קודש. הוי, שטרימליך וטיליבס וקפוטות סתם, גאַרטליך וסויבלים. נוזלות הדמעות. תזלנה דמעותי, תזלנה. אין דבר. העיירה היהודית עודנה קיימת, העיירה היהודית נושמת עדיין ומפרנסת את יושביה, נופחת רוח היהדות הגוססת לתוך העצמות השחופות. העיירה היהודית, המעקמת את הרגלים, המסלסלת את סלילי המוח. ועל אף הכל מה טוב לטבול שוב בלשון אידיש זו ולשמוע שוב ושוב: אַ שלאַק זול דיך טראֶפן! פארשרפט זולסטו ואֶרן! ימצאך השבץ, תשרף לצמיתות! ואיציק הולך, הולך ונושק במבט עיניו את תיקי הטלית-ותפילין בידי הבטלנים, השבים רק עתה, בצהרים, מבית-המדרש. הוא הולך, אל חצר בית-המדרש הוא סר להסתכל הסתכל היטב בגללים ובחומות הרטובות משימושים טבעיים. הנה הרפש המסורתי בלי שינויים. לסמטה צרה הוא נכנס. כאן, מובטח הוא, כאן בית-המדרש, וכאן גר הרב דמתא, ובאמת נכון הדבר. כאילו נולד כאן. הוא מוצא את הדרך, הוא מכיר את הכל. אל בית-המדרש הוא נכנס ונרות דולקים שם, נרות אזכרה. שנים בטלנים מתנועעים אל ספריהם הבלים; תורת ד' נשכחת והולכת ודבר ד' בטל והולך. מבלי משים הוא ניגש ומכבה את הנר.

בלילה, בלילה עמוק תצלע נשמה ערטילאית, בעלת נר האזכרה, לחנקו. הוא פוחד פוחד כמו אז. זוכר הוא… תינוק בבית סבא הרב… הנה כיבה נר אזכרה בבית-המדרש. ובלילה, בלילה העמוק צלעו נשמות צהובות, נשמות מקנאות על כנפיהן, באות לנקום נקם, לחנק, והוא יכוסה זעה שחורה ועיניו פעורות לרווחה ופיו גם הוא פעור. צריך לנשום, כי הנה עוד מעט ויאחר את המועד. הנשמות מתדפקות על שמשות החלון והחלון יישבר. הוא פותח בקריאת-שמע, עוצם את עיניו לבלתי ראות, לבלתי ראות דבר. הנשמות מעבר לחלון ופיו מדובב קריאת-שמע: פן תעבורנה הנשמות המקנאות את המחיצה להזיק. משק כנפים שחורות נשמע. עדת עורבים מקרקרים: קרע-קרע, אנחנו באים, אנחנו קרבים, את הכותל נפיל, אל הלב נחדור, את העינים ננקר, אנחנו קרבים, אנחנו רעבים, לנו עיניך ילד פתי, שהשיאך לבך לעשות בנו נבלה. והלב הולם הולם. הוא פונה לרבש"ע, הוא מבטיח: את דרכי מוכן אני ומזומן לתקן, אני מוכן להתפלל יום יום שחרית ומנחה ומעריב, רק הפעם שעה עוד מני. אשוב, אשוב בתשובה שלמה ובלב מלא תודה. הוא מתפלל ולשונו ממלמלת קריאת-שמע. העורבים על השמשות השחורות מתדפקים וחשכה סביבותיו. רק טיפות גשם נוטפות אל הלב. הוא פותח את עיניו והנהו יושב בבית-המדרש והעריב כבר היום. גשם סוחף בחוץ. צריך ללכת. הוא קם… בסמטות המעוקמות, בעיירה היהודית-הפולנית טייל כל הלילה ההוא איציק, מטייל מחפש תקון לנפשו, הנכספת לאותם הימים הטובים, ימי סבא הרב וסבתא הרבנית, ימי סידורים ופאות והושענות. עיירה יהודית, עיירתי – נאנח איציק בדמי הליל.

ושוב הרכבת, ושוב הפנים הגסים-הצווחים: יענקל, ווּביסט דוּ? איכה? הפאות מתנפנפות ברוח והמגפים מטונפים והפאות-הנכריות של היהודיות השמנות שמוטות על הפדחות. ורעש והמולה ואידיש. נזיפות פולניות על התחנות וקללות נמרצות מכל עבר ופינה: שידזי-שידזי-שידזי. ואעפי"כ נודף מכל המחזה הזה ריח של היכל, אף כי מנוון, נשען על רגלי חרש: היהדות הפולנית, ההולכת הלוך והתנוון הלוך ודל.

ט

ושוב בעיר הגדולה באירופה המערבית, ושוב בית-המרזח. ריח הבירה, הנקניקים, והקיבות המקולקלות. האורחים שוהקים כדרכם תמיד והמלצר חותר באצבעו בנחיריו כמימים ימימה, ומגיש מטעמיו – וטוב. טוב לשבת בבית-מרזח זה. ושם בפינה הוא רואה גם את ידידו, היינו את מכרו, את חברו לחיים, את יוסף שמצרוח. הוא נגש אליו והלה יושב, יורק מדי פעם בפעם לתוך הצלוחית הכחולה ומחשה.

איציק מספר: בפולין, בפולין העקרת, עקרת הנשמה היהודית, היה. הכל שם על כנו. הקברים עודם עמוק עמוק באדמה, וחבושה שאַפוקלאַק אדום משרכת הבטלה ברחובות. גם אחותך היקרה – מספר איציק לבעל דברו – זאת הנמצאת אתך תמיד, אחות יקירה שחפת, רוקדת בעדות קדושות על גגות בתי-כנסיות, על גגות בתי-מדרש, תחת ספסלי הקלויזים החסידיים ובבתים פרטיים סתם. בקיצור חיים, חיים יהודיים ממש. והוא עצמו – מספר איציק – הריהו תלוש ממציאות יהודית זאת. אין קרקע מתחת לרגלים ואין עם. את מעט ה“יהדות” הפריח יחד עם השפה. מי שאינו מדבר אידיש אינו מתיחד עם העם, השוקד על שמריו, השומר את קברות אבותיו על אדמת הסלאוים, השוחטים ושוחטים ושוחטים. הקברים מתרבים יום יום והם המושכים את שומרי-הברית להשאר שם. כי איך אפשר לעזוב בלי שוב את אלו הקברים היקרים, את אבות הקטיפה, את אמהות המשי, אלו השוכנים באדמה שחורה ודשנה? ולו, לאיציק, אין עם, אין מולדת, אין קרקע מתחת לרגלים, ואין מוצא. אל אן מושכת הסוסה העוורת את קרון היהדות? היש ולוא רק מקום אחד, ולוא רק תקוה למקום אחד-יחיד, ששם אפשר להכות שרשים? ודומה כי ענה לו הד מוזר: ארץ-ישראל.

או שמא נדמה לו רק כך, כי יוסף שמצרוח ישב אל כוסו ושהה בלי אומר. אי אפשר היה לחשוד בו, כי מלה בודדת התמלטה מבין שפתיו הכחולות-הדקות. כוסות יי“ש הוריקו לפניהם והאדימו ושוב הוריקו. מן הענין הוא לשבת אל שולחן ולהסתכל בגונים חולפים… חולפים… חולפים… והוא – מספר איציק – היה היום בבית כלתו. ובאופן מוחלט הציע לה נשואין. הוא מחויב פעם לגמור. אי אפשר להמשיך ולהמשיך עד אין סוף. והיא קבלתו בשמחה ילדותית וסמוקי לחיים. היא כה צעירה וכה נחמדה! עיניה נוצצו. ובכלל. מה קל להכניס אדם שכמותה לפרדס האושר, החולם אלי יבלי מים רדומים… היא כחורשה נמה באור סהר. היא כאילן רך המשתובב-מתחרה עם פזיזי הרוחות. היא כבכרה צחורה, שהריחה נוה-מדבר אחרי נדודים רבים, אחרי שרב וצמאון. והנה היא רצה אל המים, אף אל מי-ביצה… הוא רועד כולו אל כוסות הי”ש. הוא רועד וצוחק. אל הכוסות, אל הגונים החולפים צחק מסתמא איציק, ובבית כלתו – הרי לא היה. הוא ישב וצחק מול בעל-דברו וסיפר לו מעשים על הילדה התמימה, ילדתו, בעוד שרעדו תאיו בריתמוס הידוע, המרסק אבריו, המקרטע בבטן הריקה ומתדפק אל כתלי המעים: אחת… אחת… אחת….

ההיה אצל אוולינה? פנה אל בעל דברו, כי לא היה בביתה זה כבר, עוד מיום נסעו והוא…. ודאי, שהיא מתגעגעת, שהיא נושאת נפשה לראותו. הריהי עגונה. וטב למיתב טנדו, דרשו רז"ל. קפוצה סנוקרתו. ידוע לו ודאי, ליוסף שמצרוח, כי הוא מכה אותה, מכות ממש. כן, כן. את לחייה הוא סוטר, את שוקיה הוא צובט, את שמלותיה הוא קורע מעל גבה. ככה, פשוט, סתם. הוא בועט בה בעיטות גסות, במסמרי נעליו, בפרסות ברזל… פניו רועדים עדיין ממעווה-צחוק והוא מספר, ממשיך מספר. הוא יביאנה עד כדי… עד כדי נוול גמור, הוא ישכיחנה… למעלה מכל ספק תשכח את עברה, תשכח כי נולדה, כי תמות. תשכח, כי נשמה חיה מפרפרת בבית-חזה מחכה ליום פורקנה. היא מוכרחה לשכוח. על ברכיה תזחל אליו לנשק את כפות ידיו, כפות רגליו, ללקק בלשון את הידים הגסות, המסואבות מני זיעה שחורה… מול איציק ישב בעל דברו יוסף שמצרוח וירק לתוך הצלוחית הכחולה את כיחו הירוק-צהוב. וגם דם ירק. טיפות דם קרוש הציצו מן הכיח מדי פעם.

השאון בבית המרזח גובר והולך. פועלים והולכי בטל נדחפים-נדחקים אל קרני הבירה, אל גלילי הנקניקים, אל התופינים הזולים, אל הביצים השלוקות. ובפינה אל שולחן טעון בקבוקים יושבים שניהם, איציק ויוסף שמצרוח. ובעל הבית, בעל הכרס העבה, ששרשרת זהב מסורבלת מתדפקת עליה, נדחק לשולחנם ומחייך בשיניו המעופשות: הוי, שלום עליך אורח נכבד, רב שלום. הוא נותן שלום לאיציק וטופח על גבו במין חיבה, כי זה ימים רצופים לא נראו שם פני האורח הנכבד. שפתיו השמנות מחייכות ועיניו הירוקות רומזות והשרשרת על הבטן מכרכשת. החורים בשיניו משחירים ועל ראשו אפיליון מנוקד רבב. העיקר, כן כמעט שכח את העיקר – לוחש הוא לאיציק. בתו, זו בתו, שהוא מכיר, עומדת להנשא. מזל טוב, מזל טוב, לוחש לו לעצמו בעל הבית בהנאה ומעביר את ידיו השמנות על כרסו. אכן בתו, זו בבת עינו, עומדת להנשא, והוא, הריהו זקוק מסיבה זו לכספים, צריך לתת לה, כמנהג מני אז, מימי משה רבנו עליו השלום, ולידי החתן – צריך לשקול זהובים, לפחות מנה של זהובים. גם זה לפי המנהג. ועל כן הוא מוכרח לשלם. את חובו הוא, איציק, מחויב לפרוע. ולמה אינו פורע? הרי יש לו מאין. בני משפחתו הרי הם עשירים ידועים. וכלתו, זו הבחורה היפה-הלבנה, גם היא עשירה בת עשירים. חורי שיניו משחירים ובטנו רועדת וצוחקת. שרשרת הזהב על כרסו מכרכשת ועל אצבעו השמנה מנצנצת טבעת מבליטה יהלום גדול. ולמה עזב את עבודתו בבית-החרושת? הישוב עתה לחיק המשפחה ויחדל מחיי חוליגן אלה? האם… יתחתן…? אולם את חובו הוא מוכרח לשלם. כאן אין הידידות מועילה. הוא, בעל הבית, אמנם ידידו הוא, אבל מבחינת הפרעון אין הידידות מועילה ולא כלום. לפרוע… הוא טופח בידו השמנה על גבו ומחייך-מגחך בחיבה מתוך חורי שיניו. גם בהקפה לא יתן לו עוד. נסגר הקונטו – מסנן בעל הבית. אין מה לדבר עד שיפרע את החובות הקודמים.

בלי הרף לוגם איציק מן הכוסות המתחלפות לפניו, המתרוקנות, המתמלאות. דור בא ודור הולך. הוא לוגם, נועץ את שתי עיניו החודרות בבעל-הבית ומאריך לו לשונו. לפתע הוא קם ממקומו ומקריב את אצבעו המשולשת לעיני בעל הכרס המשולשת: ימח… השאגה הרוסית המנחמת מתמלטת מבין שפתותיו. הוא עומד וללא ברכה הוא עוזב את בעל-הבית החרד לעצמותיו, את מכרו מכבר הוא עוזב, את חברו לישיבתו קבע בחבא פועלים זה. הוא יוצא.

י

ברחובות עוטהו ריח הי"ש, ריח הנקניקים, הכעכים, והביצים השלוקות מתרוצצות בקיבתו. נדמה לו: אבן מתנוססת בקיבתו והיא מכבידה, מכבידה מאד. את עיניו הוא פוקח והנה הבית הקטן, בעל קומתים, לפניו. מחוז אמידים. אין חריקות בתי-חרושת ואף שריקות עגלות-טראם אינן נשמעות, רק ריח בנזין וחצוצרות האוטומובילים, החומקים חומקים אל האפס. לפני הבית הלבן הזה עמד, הביט אל השער, קרא את מספרו, שם למעלה, קרא את שם הרחוב. פה בבית הזה, בקומה הראשונה גרה כלתו.

לא פעם ולא שתים ביקר אצלה בימים עברו. לא פעם ולא שתים נשק לה בחדר זה. אולם אז, לא היה אז ריח של בירה, של נקניקים, של יי“ש³ רודף אחריו, אלא בושם, בשמים… המין המשובח, המהול עפ”י המתקונת הידועה אשר קנה בדמים, ממש בדמים, מבעל-מספרה מומחה. הוא מסתובב-מתרוצץ בחוץ, את כל סמטות הסביבה הוא עובר, את כל השלטים למיניהם הוא קורא וגורסם היטב היטב: את טיבם, אם לשבח או לגנאי. את הכל הוא כבר יודע. אֵי סנדלר, אֵי גריסין למכירה, אי מתקנים את הפרימוס, אי מוכרים דרוגים לכל הצרכים. ופיו נודף יי“ש וראשו צלול עליו מאד, רק רגליו מועדות. הוא רוצה כבר לעלות, אולם… אולם השוער יושב שם והוא מתביש מפניו. שׁם יושב הזקן ומסתכל בפני כל נכנס. הוא מכיר אותו מעידן ומעידנים, יכיר תיכף כי מועדות רגליו, כי יי”ש נודף מפיו, כי מכנסיו טלאי על גבי טלאי… הוא עובר על יד השער לבלתי סור אליו… השוער מציץ…

אל שמשת שקופין הוא נגש, שמשת השׁקופין שבחנות הגדולה, להביט אם באמת ניכר, אם נודף ריח היי"ש, אם בולטים טלאיו על מכנסיו, או שמא הוא רק מדמה. את צוארונו הוא רואה, כי מסואב הוא, כי השחיר מזיעה. את כתונתו הוא רואה, כי הכתימה. הן לא החליף את הכתונת כשבוע ימים. ואזי, אזי זוכר הוא, בימים הטובים, בהיותו בורגני, הרי טבל יום יום בבד חדש, הכל מחדש. אמבט היה ברשותו והכל חדש ומחודש אחר הרחצה. החל בתחתוניו וכלה בחליפתו ובעניבתו. הוא מסתכל בשמשת השקופין ובחורות בוסר פקידות או משרתות, עוברות ופורצות בצחוק, מורות עליו באצבע. את ידו הוא מעביר על לחייו: שערות חזיר ממש. לאחוריו הוא פונה והולך הולך לסרוגין ושוב עומד הוא, מסובב את הבית, עובר מסדרון ארוך והנה הוא נכנס לחצר, הוא נמצא בחצר בית כלתו.

טייחים מתקנים שם את הקירות, סולמות נשענים אל הכתלים ודליי צבעונים עולים יורדים מעלה מטה בריתמוס ובצווחה. הוא ניגש ומסתכל. שמע נא – פונה אליו אחד הטייחים – העלה נא בטובך את סיר השופכין הזה, כי עזבני הבחור-העוזר לרגעים. הוא נעתר ומעלה. מעלה מעלה הוא עולה. עד לחלון חדר-כלתו הגיע. הוא מציץ לתוכו: הכל שם לבן. כמני אז. לבנה המטה ואי-המתים לבאֶקלין מחייך לקראתו בטהרת בתוליו. ראשו של בטהובן מגפס מעל למכתבה הלבנה, העמוסה ספרים, מכתבים, גלויות דואר וניירות סתם. את פייר לואי הוא מבחין בהוצאה הצרפתית הצהובה, את ספרי היווני-הצרפתי פייר לואי מפאריס.

מלמטה עולים צווחות וקולי-קולות. נשפך עביט השופכין מידיו, מידי איציק, סייד את הפועל, העומד ומחזיק בסולם, את פניו כיסה בשכבת סיד לבנה. את הסולם הוא מרעיד נרגש. את איציק הוא מנסה להפיל ולהרביץ כראוי. ואיציק אינו יודע דבר. הוא עומד על השלב לפני חלון כלתו. על הסולם המתנועע הוא נמצא ומסתכל בלובן, בספת הקטיפה, שעליה היו יושבים בימים הטובים, הוא והיא, כלתו-אהובתו. שׂוחחו אז על ניצשה וקראו בו יחדו שורות שורות. את פיו היה פותח ומדקלם את האודיסיאה בעל פה. זכרון טוב היה לו אז. דקלם ביוונית את הומרוס: אין טרה הוי פי כירי אפוס טפת אקטונומזן… מלים-מלים-מלים. אינו זוכר השתא אפילו את משמען. סתם מלים יווניות משרכות עתה, צללים רחוקים במוחו, ואז… אז ישבה היא אל הפסנתר, פורטת – שוב אינו זוכר מה. צלילים נוגים היו צונחים, צלילים אדירים. לפתע הוא נזכר בבאַך, כן, זוכר הוא. אהב אותו מאד, את בעל הצלילים הקדושים-האדירים. מה קשה היה לו לשמוע את צלילי העוגב הקדוש יוצאים מבטן פסנתר של חול… הסולם מתנועע והוא עודנו עומד, והצווחות מלמטה מתגברות, והבחור-העוזר שב ומרתיע גם הוא את איציק, שאינו יודע כלום. הוא עומד למעלה על השלב ברגלו האחת ואוחז בידו האחת את המוט ובשניה הוא עג עוגות באויר ורועץ בו כתב חרטומים. העביט שבידו מנפנף כנס נצחון, סמל חייו היום, סמל העבודה, סמל לפרישה הגמורה מכל החיים הנוחים, היפים, הקצובים.

לאטו הוא יורד, לאט לאט. הפועלים המחכים מתנפלים עליו בחימה ומרביצים בו: מי במקל ומי במכחול טייחים ומי ביד נוקשה. את אזניו הם צורמים, צובטים מכל צד. והוא אינו מרגיש. הוא מחייך אל החדר הלבן, הנמצא שם למעלה בקומה הראשונה, חדר שהיה כמעט שלו. אלא שהוא נמשך אל העקלתון, אל דרכיה המטונפות של השקיעה האדומה. את מנת חלקו הם חולקים לו…

והנה מזנקת המשרתת הזקנה, המשרתת שלה, היא מכירה אותו. את צעקתה היא מרימה. על המכים היא מתנפלת וחולצת את איציק מצרתו. פודה מצרת הזבובים, המתנפלים על נבלה בבולמוס: נזדמנה להם נבלה – וחבל. וגם היא יוצאת. זה עתה שבה הביתה. היא יוצאת, כלתו. את הקולות שמעה בחצר. כובעה שמוט על פדחתה והתחש עודנו על צוארה. יצאה לחצר לראות מה ייעשה והנה – ראתה. פניה החוירו. היא קופצת לפקעת הנאבקים. על האדמה היא כורעה מנגבת בממחטתה הריחנית את איציק, את פניו המשורטים. עיניה בוכיות ודמעות גדולות, טיפות גדולות צונחות ורוחצות את פניה. והיא מנגבת-מלטפת ומשעינה. יקום ויוטב לו.

איציק אינו מאמין למשמע אזניו. היתכן? האם באמת כלתו לפניו? היא עצמה… או שמא משטה בו היין הסבוא. או שמא – שמא פורשות הלוצינאציות רשתות מכסיפות לעיניו. או שמא… הוא עודנו מחייך ומנפנף בידו וברגלו האחת. את המכות, שהרביצו בו הפועלים, אינו זוכר… הנה הוא קם והולך. והיא, היא כלתו הלבנה צועדת לצדו ומשעינתו. ומצדו השני תומכתו המשרתת הנאמנה-הזקנה.

הוא הולך. למעלה הן רוצות להוליכו, לחדר הלבן, שם בילה את ימיו הטובים. ימצא שם חליפת בגדים, שהשאיר למזכרת, וגם כתונת. בכלל, על נקלה אפשר ליהפך לאדם אחר. גם כלי גילוח, הכל הכל, רק יעלה, בבקשה. היא מביטה עליו מבין דמעותיה הנושרות בלי הרף, והוא ממאן. אין כוח, אשר יובילנו החדרה. לשם, למעלה… הוא ממאן, אי-אפשר, הוא לא ילך. אם יכפו עליו הר, ממש הר, גם אז לא ילך. אי-אפשר, כי גזרו עליו מן המקומות הנסתרים לבלתי דרוך על אטונים רכים, המחניקים את הד הנעלים הגסות. הוא ממאן, לא ילך, אי אפשר, מן הנמנעות הוא.

יא

ביד כלתו הוא אוחז והם יוצאים החוצה, יוצאים שלובי זרוע כמני אז. היא הבחורה הבורגנית, העוטה שמלה עפ"י האופנה האחרונה ונעלי לכה על רגליה, היא שולבת זרועה בזרוע בחור, שמשחירה מזעה כתנתו, שזקנו אינו מגולח, שנעליו מרופטות וטלאים על גבי טלאים מצייצים את אחורי מכנסיו. גם חורי ברכים מציצים-מלבינים. גם סימני סיד על מלבושו, והמצחיה על פדחתו – מעוררת חששות. הוי, מביטים השוטרים, ומביטים עוברים סתם. הפלא הזה. הזוג הבלתי שכיח. ודוקא ברחובות אלה, ברחובות האמידים, שיש בהם רק בשמים, גהוץ ותפנוק. ואף זכר אין לזעה. באותומוביל הם יושבים. והנהג ממאן לנסוע, כי מי היא פלוני הפריץ, שיצווה עליו, שסופו לתחוב מתנת-חסד לכפו – הסימן המובהק של פריץ. לבסוף הוא נענה. כי כיצד יסרב, כשגברת, ממש גברת במלוא מובן המושג, מבקשת. אח, השד יודע מיהו המסתתר בתחפושת זו. אי אפשר היום לדעת. אולי אחד המרגלים, אולי חבר האמבסדה… טפוי, אי אפשר לדעת!

הם נוסעים. נוסעים… נוסעים… דמעות נושרות מעיניה, דמעות זהב, כי לא ראתה אותו זה כבר. והיא אוהבת, אוהבת אותו, ממש אינה יכולה לחיות בלעדיו. אחריו היתה הולכת אפילו לתא מעופש של פרעושים ופשפשים. והיא מוכנה לרדת אחריו לממלכת הזעה. אבל הוא ממאן: בלי קרבנות! הוא ממאן… ודמעותיה נושרות בלי הרף. והם נוסעים.

המנוע מזמזם, החצוצרה תוקעת: הנה אותומוביל דוהר, בורגנים נוסעים וכסף מלא בכפם. הוא נזכר בכסף, בבעל בית-המרזח. תביעותיו – טפו! חובות יש. חובות… נוסע-מרחף האותומוביל. חובותיו מצלצלים באזניו, משמיעים הד כהה. הד כמכלי-חרש שבור. חובות… לתוך ארנקה הוא מציץ. כאן מטמון הכסף, מטבעות כסף דא לדא נקשין. היא מרגישה, וכולה מסמיקה. את ארנקה היא פותחת לרווחה. שטרות היא מוציאה. תוחבת לתוך כיסו – והוא מחייך. אבל צורב, כה צורב הכיס. עתה הוא מחייך, מוציא את השטרות לזרותם לרוח: לכל הרוחות שטרותיה!

דמעותיה נושרות נושרות, והיא את שפתיה לידיו המסואבות מקריבה ומנשקת. פיה לוחש: סלח: ואיציק אינו שומע, אינו תופס. את הכרס העבה של בעל בית-המרזח הוא רואה לפניו. את שרשרת הזהב, את חורי שיניו המעופשות ואת האפיליון… והוא, איציק, רועד כולו ופיו מתעקם ועיניו – שני חריצים צרים, אף את צבעם שוב אי אפשר להבחין.

צחוק בעל בית-המרזח קורע את הבל האלכוהול, הממלא את תא האותומוביל המזמזם הרודף אחרי חלומות עברו ברחובות העיר הגדולה…

יב

הלילות המבהילים ראו את איציק משרך ברחובות ללא מטרה, כשהוא שקוע בשיחות אינטימיות עם החצות. גושים-ברכים, גדעים מגושמי שוקים של איזה ענק עוור משמשו באויר, התנקשו באדים המתאבכים-המאדימים.

מתוך הערפלים המצטנפים הצטיירה דמות יהודי, הממלמל אנגלית, מלים אנגליות טבולות אידיש-ליטאית, כששני ילדים אוחזים מזה ומזה בכנפות מעילו הקצר-האירופי, בעוד שכתונת חאַקי אמריקאית מציצה מחזיתו סוגרת על הצואר. ונדמה, כי בין המלים, שפלט היהודי האמריקאי הזה, נשמעו בבירור: מזיק צולע… ולא ידע איציק כלפי מי מכוונות המלים הללו, אולם ידוע ידע, כי היהודי המטופל בשני ילדים אלה, הקופאים מני קור ברחובות העיר הגדולה, ודאי אינו אלא בעלה של אוולינה. סוף-סוף בא לראות את אשתו, בא מעבר לים ועתה הוא מחפש בלב הלילה הקר עם שני ילדיו את החדר החם, את הפינה השקטה, את אשתו עקרת הבית. הוא מחפש כוס תה מעלה אד… הו-הו כוס תה. כי קרים הלילות ולהחם את האברים הקפואים, את עצמות הילדים הרכים, צריך.

ולפעמים נדמה היה לאיציק, כי האני המשחיר הנה הופיע ולוחש את הסיסמה הנכונה לאיציק בעל דברו: איציק, מזיק צולע אתה! ואין מי כי יכריע. צללים משני-צורה החרידוהו וגזו. פנסים לבנים התחילו מאירים את דרך היגון, את דרך התלאות, את דכדוכי הנפש, את שבילי המרודים והנדודים. מקרקרים גלגלים, שועטים סוסים מדי פעם בפעם. שיירה גדולה חורקת עלי דרכים עקלקלות. יוצאים רבואות מהגרים מארץ מגוריהם. גורו לכם שדמות עזובות! רדה חיל עלי קריה סוחרת, כי הנה עזובה. יצוא יצאו רוכליך ומרכלתם על שכמם. מקרקרים גלגלים, שועטים סוסים בלב ליל, אדים מרפרפים עוטים את הכל, ואין מי כי יציץ מעבר לפרגוד להפגע.

ואעפ"כ הנה: בראש השיירה קרון טעון כרים וכסתות אדומים וכחולים, כשהם לחים ועליהם תינוקות קטנטנים, מזוהמים. בסוס הרזה, המזורז, נוהג יהודי זקן-זקן. ארוך ומלבין זקנו וכנפותיו משבשבות לעברים. שתי פאותיו ארוכות-מסולסלות מדלדלות משני צדדיו ונעות לדפיקת ההברות, הנעתקות מבין שפתיו הקמוצות. שברי פסוקים ממלמלת לשונו:

תלי תלים עזבתי בירושלים החרבה, כשאש הזעם ליקקה אבנים שרופות, על כן עיני בוכיה, על כן מר לי. חרבן שלישי צפנת לי בצאת עמך למדחפות. הומיה בוכיה נפשי אל שדמות הבר, אל העזובות, אל קברות האבות על אדמה ספוגת דם זו, והם מתהפכים עכשיו בקבריהם תחת צללי הארנים, הם הרבנים, הגאונים, מאורות הגולה, הנחים שם בקדושתם. מוה“רים ואדמו”רים שליטא מנגבים דמעותיהם הזולגות על בנים שובבים, העוזבים את קבריהם בידי גויים: ובתורת משה כתוב לאמור: פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה…

ברגליו היחפות צלקות ופצעים ושבילי מוגלה מהולים באבק הדרך. מקל נודדים בידו, מקל רועים נאמנים לעדרם. וראשו פרוע ומפורע. מכחילים גידיו, רשת שנים לא ייספרו. המקל מתנגש באדמה החרושה והגלגלים מקרקרים את שירם הנוגה. עזוב עוזבים ארץ דוויה זו מהגרים חלכאים, ארץ שספגה דם קדוש דורות דורות. דם הרוגים, שחוטים, נדקרים וקצוצים בידי פראי אדם מתעללים, בידי חיות מתעמרות בגופים צנומים, המפללים אלי סוף מאדים באחרית הימים. והם – האכזרים סולדים מני תאוה סאדיסטית בהבקע בטן הרה ושד גדוש מחלב לבן.

צולעים הסוסים-הפגרים. קפצה עליהם חולשה בלא עת, כי אין שעורה באבוס, ואין מספוא בזמנו. חורקים הקרונות, העלולים להשבר בדרך ארוכה זו, המובילה למעבר הימים, לחופים חדשים, לשמים בהירים מאלה, המאירים באור גדול – כי פה כלו כל הקצין… חפצים וצקלונות וסלים סתם טעונים הקרונות, ומלמעלה כרים וכסתות מצויצים, כחולים, מרוקמים אותיות עבריות בכתב אשורי, ואחריהם צולעים אנשים, נשים וטף…

כלבים בערב רב נובחים סלאוית: שידזי פרחו… והשידזי פורחים, פורחים לארבע הרוחות. והכל צולע. צולעים הגדמים, הפסחים, הקטעים. צולעים החגרים, העורים למחצה והסמויים לגמרי. ובראש צולע הנוהג הישיש ולוחש: אהסוור אני, אחשורוש נודד-עד. השמרו, פן תספחו לקללתי והייתם כמוני נעים ונדים! צולעים הסוסים-הפגרים וצולעים ומקרקרים הגלגלים הגדולים, העשויים לעשות דרכם למדינות הים. קולות לוחשים בשלי, קולות אדירים, כקול הדממה הדקה. הם מעוררים את איציק ומושכים: בוא בן אדם, הנקרא מזיק צולע, בוא הספח אלינו וצלעת אתנו אל ארץ רחוקה, אל ארץ ללא אבות, ללא קברים קרובים אלי לב, ללא שטריימליך וגארטליך ואנפליאות משי ופוזמקים לבנים. הארץ ההיא זבת ביצות וקדחת ונהלולים. הסרפד מצוי שם ודלקת העינים. הצמאון אוכל מבפנים והשרב מבחוץ. בוא אתנו בן בלי עם, שנשכחה שפתו מני פיך. בוא, הלווה אלינו. תצלע אתנו אל מעבר לגבולין לשמש מאכל לתנים במדבריות שוממות על שפת ים כחול. בוא אתנו. תפשיל שם מכנסיך ותשפות לחמה ברכיך בעבודת פרך. הולכים ומקרקרים הקרונות ונודד-עד אחשורוש מנפנף בזקנו המלבין, קורץ בגבות עיניו הבולטות-הלבנות. צולעים הסוסים-הפגרים וצולע איציק אחריהם ומציץ מבין הכסתות האדומות, המצויצות, הכחולות, כשמלת האם הקדושה, הרוכבת על במתי עב. נודדים שבורי אברים, חסרי מוח, חסרי מחשבה, חסרי ידים. כל חסר ייתי… אף אלו, שהם חסרים מטבעות… קדחת יש ב"ה למכביר. גם המוח נמלא בה ואין סכנה. אבק הארצות השונות יגליד את פצעי הרגלים ולא תיראה המוגלה. טרחות הדרך הרחוקה יפריחו את הנביבות שבנשמה. אין דבר. בוא הלווה בן אדם, המכונה מזיק צולע. בינינו, בינינו תמצא דומים לך ואל יחרד לבך, אל יפול רוחך בשמעך קרקורי גלגלים גדולים, העשויים לעשות דרכם למדינות הים, לחופים חדשים, למקום השמש המאירה באחרית הימים, כשיפתחו שערי השמים לכל נכאי הרוח…

צולעים בעלי מומין, צולעים סוסים-פגרים, צולע אחשורוש נודד-עד בראש עמיו, רועה נאמן בנדודיהם – ואחריהם צולע איציק. קר, קר מאד בלילות. האדים המרפרפים שחו ארצה ברביעה זו ועוד רחוק רחוק לגריד. קרנים ורודות בוקעות, אכן, יש עוד קרנים בוקעות אף במחנה הצולעים, אכן:

שמע ד' קולנו והאזינה לאמרי פי מכלאות צאנך ישחרוך ואתה על במתי עב

אשתוללו בניך אהבת וגויים לא ידעוך שסית

אותותיך לא מנעת מנו ונפלאותיך לרבבות

עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים

עולליך לדבר הסגרת וראשית אונך למגפה

גפן פוריה בברד ובני שקמה בחנמל

האויב מתעבר במארבו שולח לשון פיפיות

בתולותיך בראש כל חוצות ובחוריך במחנה צר

גדר קדושה פרצת שרופה באש כסוחה

השב אפך ד' ובנה כמו רמים מקדשך

מה תאנף לנצח שפוך חמתך על הגויים

והשב להם שבעתיים את חרפת בני עמך

השמידם מעל פני האדמה והיו לדומן עליה

שיתמו כזאב חסר עין וכצלמונע כל סומכמו

בערם באש ובלהבה ובסופתך תבהלמו

כי אכלו את בנך אמצת ונפשו דלה מאד

חללים הפילו אין מספר וחרבם שלופה תמיד

נא הבט משמים ד' חננו ממרום שבתך

פתח את שער הקדים ושפוט בעמק יהושפט

לעמק החרוץ יקהלו ופי השטן יסכר…

בלילה הקר הזה שר קול חזק את שברי התהלים האלה, שר בניגון בית-המדרש מתוך לב דוי. ונדמה היה, כי אחשורוש נודד-עד לבש קפוטה של משי ושטריימל חבש על פדחתו, ויצא עם בני עמו לשיר את הבכי הגדול אל ירקרקי שדות. ואני הפשלתי את שרוולי להמטיר מכות באיציק: הספח אלינו, בוא לזמר ולפגר אחרי מרכבת העליות, פן… אלינו בוא, מזיק צולע! אולם איציק ירד עם כל הדיבוקים, השדים והלצים לתהו ם יעודה לנוח מעיים רוחו, ואת מקהלת הבתולות הבוכיות נחמות – לא שמע. אכן, העציבו הסלסולים והקור גבר כמני אז…

יג

את עיניו פקח איציק והן צורבות בלכסנו מבטיו לצדדין. חום יש לו, כנראה. את עיניו הוא פוקח והוא בחדר לבן, כולו לבן. לבנה התקרה ולבנות המיטות על ידו. ובהן בריות ענודי תחבושות לבנות, ובנות לבנות פוסעות על בהונות רגליהן, הן כה טובות ומגישות מים קרים לראשים לוהטים, הן מטפלות בגדולים כבתינוקות, מדברות על לבם ומשדלות ומפייסות. איציק עוצם את העינים. רוצה לזכור את אשר עבר עליו – ואין מה. חלל ריק במוח. על המצח תחבושת קרה, ועל הכסא, שעל ידו, אגן ובו שטים שברי קרח. מגוחך בעיניו המראה. הוא תמה ואינו זוכר כלום.

ואולי כבר מת? שמימה הביאוהו המלאכים הלבנים, המטפלים בנשמות עזובות, המתדפקות על שערי גן-עדן צדיקים יבואו בו. והוא איננו צדיק… הרי קראו לו… אסור להזכיר את השם… שמא שכחוהו פה…

ואולי כאן המבוא לבית-דין של מעלה? מרפאים את המתים תחילה ומכניסים אותם בהבריאם לעזרת הדין, ודיינים אדומים יושבים שם בחצי גורן עגולה ודנין: מי לאש-עולם ומי למיטת-סדום, מי בגפרית ומי במחטים, מי במים ומי בשפודי ברזל… בת אחת לבנה נגשת… (אולי הובא בדרך טעות למחלקת המושלימים ואלה הבנות הן ההוריסות, המובטחות מפי מוחמד?) היא שמחה למראה עיניה, שמחה באמת… כי הנה פקח את עיניו וכנראה כבר עבר הקריזיס… היא מספרת: כן, כן, הקריזיס עבר. הרופא אמר… אבל אסור לפתוח את הפה. אסור להוציא הגה… ופה בית-חולים כללי ואותו מצאו תחת ספסל בגן העיר… (היתכן להשתכר כדרכו ולשכב בקור כזה בבוץ, ביון מצולה ממש?) הרופא אסר עליה… בקיצור, יד לפה. היא כבר יודעת מיהו… כבר באו לשאול עליו מבקריו… בחורה צעירה ויפה וגם פרחים הביאה… איציק פונה לחבצלות הלבנות, שמתוכן מתמר אחד שׂחלב ירוק, ירוק ומתפתל…

והיא המספרת. הלא היא האחות-רחמניה, המשגיחה עליו מטעם… צריך למדוד את החום. המדחום זוחל אל מתחת ללשונו. ומה טוב לשככ כך סתם! עומדת בת לבנה ואצבעה על פיה, אסר הרופא על הדיבור… והיא טובה… בת זרה… אכן, פרוזדור לבית-דין של מעלה פה…ומלאכים מגישים קרח אל ראשים פצועים, אל מוחות קודחים, ומורחים בצחוקם את הלבות השסועים… הוי, מה שסועים הלבות! איציק נאנח. הוא עוצם את עיניו. עוד רגע וגם הלחש אינו נשמע. וה“אם-ישן-אתה” טובע בשפעת צללים מערפלים ומתמשכים… פעמוני כנסיות מעורפלות צלצלו את צלצולם הגדול בערוב היום. ודמויות חוורות כרעו בפישוט רגלים וידים לפני גביעים מופזים לשפוך את מר לבם.

יד

המסדרון ארוך ארוך וטוב לחוסים בצלו משרב יומם. פסלי אבן נצבים מימין ומשמאל, שתי שורות ארוכות כשהן נושקות זו לזו בסוף הערפל. כה טוב לשכון בין צללים. בין הפסלים האלמים מני כאב – נמצא איציק. כאן הוא נמצא. מאובן הכאב, והמרצפת שמתחת לרגלים חיה וזוחלת ויחד אתה מתנועע איציק – על בלימה. כי הכל על בלימה מתנועע, כי הכל אל בליאן קולע, כי הכל מבלי ראשית קולח. ברי לאיציק הכל… בבירור הוא רואה, הוא מרגיש במרצפת, הנעה תחת רגליו באין לה בסיס. אף האבן לבשה רגלים לצאת בחיפושים. כדור הארץ סובב, הלך סובב סביב לשמש, והשמש סובבת, הולכת סובבת סביב ל-X מתימאטית. בבירור רואה איציק את ה-X הזאת, הנסתרת מעיני חול. ופסלי האבן מרימים ידים קפואות ומצניחים אותן שוב. עיניהם עוורות, אין אישון חי, אין ניצוץ חי. רק כאב מאובן נושא ידיו שמימה.

והרגלים – גם הן מורמות, הן רוצות לפסוע על גבי המרצפת הקרה והנעה ו - חוזרות למקומן אין אונים. אין אונים לכאב המאובן. אפורים הם פסלי האבן ללא גוון כפניו של איציק. גם הוא מרים ידיו ומצניחן אל חיקו. ידיו אל חיקו… הוא יושב אל מכתבה גדולה טעונה ספרים וניירות ותמונות אפורות… הכל מאבן אפורה. אנדרטה העמידו לו בני דורו… לא! אלא, הבאים אחריו, אלה, המאמינים עוד לשפת האבן האלמת, הצווחת בשבעים לשונות: כואב, כואב, כואב!… כי הנה דור בא, דור חדש וזומם, המאמין בברזל ובמכונה. תמה ממלכת האבן הקפואה! רק פטיש אל פטיש יהלום ומכונה במכונה תתנקש באור החשמל הכחלחל. גשרי פלד יסיחו על הכאב הגדול ורעש אוירונים מלמעלה. משרוקיות ענקיות תצפצפנה את הימנון הזעה והסרחון אל הפיח המרחף באויר: פיח, פיח, פיח. משחיר הכל, רועש הכל, צווח הכל. ותא לתא יגיד רעדה בפעול האלקטרופור הגדול. שפופרת איומה תשיר בלי הרף בקולות רדיו באוקינוס האויר. תמה ממלכת האבן האפורה. נחסם פי הכאב המאובן.

ואילו עכשיו – הוא במסדרון פסלי האבן, ידוע לו למדי. הוא, איציק, אינו אלא פסל בין הפסלים הקפואים, הוא חוסה בצאלי השרב בפינה נסתרה מעיני חול. ועל המרצפת מחליק אדם. הולך מתמר מערפליו. מחלקיים על רגליו והוא מחליק כעל קרח בימות החורף. הולך האדם ומתקרב. רגליו מוארכות, קופצת לו הדרך. עוד פסיעה אחת והוא אצל איציק יגיע, העומד על מקומו פסל בין הפסלים. הפה רוצה להפער ולצעוק, כי האדם המתקרב אינו אלא זומם. דק הוא המתקרב כשחיף, סימן לזימה. ידיו דקות כזרדים, אכלתו שחפת בטרם עת. הוא ממשיך מחליק ויורק טיפות ירוקות, מני דם קרוש מואדמות. אל איציק הגיע וכבר הוא עומד לפניו. והפה רוצה לצעוק, כי הנה ידוע האדם זה כבר, ידוע מעידן ועידנים ו – אי אפשר. קמוץ הפה ומאובן. והאדם – עומד ומחשה. צלוחית כחולה הוא מוציא מכיסי מכנסיו ויורק לתוכה: הנה, עיניך רואות, כי נזהר אני מאד, לבל תקבל גם אתה שחפת דוהרת, בל תידבק. לדבר רוצה איציק, לדבר-לספר. לשונו כגלגל מכונה מזופתה, שעמדה מלכתה מאפס קיטור, תם הקיטור הדוחף. והאדם – הלא הוא יוסף שמצרוח, מכרו מני אז… מקדמת דנא, בבית מרזח סעדו יחדיו ובבית אוולינה…

לתוך כיסי מכנסיו תוחב יוסף שמצרוח את ידיו ורגליו הדקות פשוקות בהרחבה על המרצפת הנעה: הנה! רק אני היחיד נצב על התנועה. והוא האדם, האדם הפלאי-המחשה. כי חבוי הוא בתוך הסודות הנעלמים וידו מעניקה נחמה לכל מכה טריה, לכל לב דוי. את ידו הוא מרים לאטו ומקרן הנחמה שופעת אורה. מול איציק הוא נצב ומחשה. אבל עלוקות זוחלות בחרו להן את מוחו של איציק לשדה-תחרות, ועתה הן פותחות באגון… כאיש גיבור עומד יוסף שמצרוח ואיציק אינו אלא צולע. אף פסלו אינו אלא צולע, כל ימי חייו צלע בדרכו והיה פוסח על הסעיפים, על כל הסעיפים, שנזדמנו לו במקרה או בכוונה. למה לא קצץ בקופיץ את ראשה של אלווינה? הן עוד אז, בא המועד. עוד אז, כששעון המטבח צלצל את השעה המיועדה. בא המועד לשים קץ לחיי המשפחה ולהופיע כמזיק זומם, שראשו ענוד הילה של זרחן ורקבון. תחת הספסל היה גנוז הגרזן הממורט יפה יפה, המבריק במריטתו ומחכה לבעל הלב העז, הצועד-צועד, הדורך על ערמות גופות מומתות. עכשיו – בא הבעל מאמריקה לתבוע את אשר לו, לשכב בלילות של פהוקים ארוכים ולהוליד עוד בנים ועוד בנות…

וממולו עומד יוסף שמצרוח מחשה. פיו פתוח לרווחה – ומפהק. ממש כהשגחה עליונה. הפה רוצה לצעוק אל השתיקה המחרידה והוא – מאובן, פסל מאובן וצולע. ולמה לא השפיל את כלתו הלבנה? למה לא הורידה מבית התפנוקים ברחוב האמידים להיות… את קשוריה לא קרע מעליה ואת שמלתה הלבנה. ועתה למה תהא מחכה לך, איציק, ככלות ימיה בדמע? וסופה – תנשא לאיש זר, כי כזה מנהג המדינה ודרך ארץ. וסופה – תלד בנים ללא אהבה ואת המשפחה הקדושה לא תבין. אתה חשכת וחמלת.

ראה איציק והבן, האם זאת היא הדרך בה בחרת? ידעת, כי אין יסוד לחיים מפונקים בכרכי הימים. ידעת, כי אין ממש לחיי עיירות קטנות בפינות נדחות. ידעת ובכית להם. ידעת וידך להרים רצית לעצור על הילודים. רק רצית, רצית, איציק… את כלתך הקורנת יכלת לחנך כהנת במקדש העוית הגדולה. אקדמיה אלכסנדרית יכולת לחדש, מקור השבץ, האורגיה והאהבה. את האל הגדול בככוס יכלת להקים מעפריו – והזנחת וחמלת, חרדת מפני המעשה הגדול. כי לא לך המפעל ולא לך התעודה. כי צולע אתה, כי צלעת כל ימי חייך.

וממולו עומד יוסף שמצרוח, המעווה את שפתיו בצחוק של חמלה לפני פסל-לא-ינוע, עומד, צוחק ומחשה. ומבין הפסלים המאובנים זנק צל משחיר… כנראה נחבא שם האני על כליו וכנראה הוא הוא שהתריס את הדיבורים כדרבנות האלו. והפסלים המאובנים לבשו פני איציק. כל הפסלים היו רק הוא… במסדרון ארוך ארוך עמדו פסלי איציק, שתי שורות מימין ומשמאל. גם את ארץ התנים לא עקר איציק מלבו, כי אהבה, ארץ זו הספוגה צרעת וסנוורים. מגובש המיץ הירוק, הנקרא גם הוא דם, בעורקיו ובעורקי בני עמו. עם החי וזוחל על גחונו וממשיך וחי דורות דורות. הבטלה מכרסמת את לשדו. הוי, עם רקוב, מבטלת דורות מאוכל, הזב שברי פסוקים והנזון מפירות זרים!

והוא, הוא איציק, נספח לשיירה זו, העולה לארץ רחוקה ודוויה, לארץ מחרון ד' משורפת, ארץ שאבניה – כעצמות יבשות מני שמש, והרתמים העולים בה – כאברים מיוקעים, הצורחים שמימה. השמים חמרמרו מני שתיקה ורוגז. הקללה האילמת רובצת על כל גוף קודח, על כל ניצוץ חי, המנסה לפרוץ ולעלות. אין חיים. רק צבועים מלקקים את שיירי האתמול הגדול. וגופים גמישים, גופים צעירים נמקים וכלים שם, כי מה איכפת כבר היום. חיים טובים הם מנסים להקים. אבל לפי שעה עוד קללה, קללה, קללה. הקללה בזרע הגבר ובחיק האשה ההרה. ומשיח צדק – לא כאן מקומו, כי אם בשערי רומא של מעלה. מקיאות אניות מעטים-מעטים, ומעטים מופנים גם לעבודת האדמה. כי העם צולע, ופוסח על הסעיפים ואינו יודע אנה ואנה. הקללה בזחילה זו, קללתו של האדם הראשון. ולארץ זו, ממשלת סימן-השאלה הגדול-המשחיר. צלע המחנה, ואחריו צלע גם איציק. למה, למה?

הן לגאול רצית וידך למעשה להרים. אחד אחד רצית לשלחם אל שערי גיהנום, למיטות סדום, למדורות להבה, למסרם בידי כמרים שחורים, המלקים בלי הרף בשרביטי אש. הרי להושיבם רצית על אי גדול ו – לפוצצו בככר דינאמיט. הן הבינות, כי חיים אלה, לא שמם חיים, ואי אפשר עוד להמשיך, לא לכאן ולא לכאן. עם עייף זה, מנודד השינה זה דורות ארוכים, טוב שישכב כבר לנוח על אדמה שחורה וינום אל חיק אלהיו. שיר ערש תשמיע לו הסופה האדומה ויללת כלבים שחורים מני מטבח. ואתה, איציק, הבינות את צעקתו לסוף-סופה-סייף. שיירת חסרי המוח, חסרי הידים, מתי מספר בעלי מומין, האם אלו יבנו הריסות? הריסות… סות… סות… סוטה… וזב דם, מאבריו זב דם, כי הנה עומד לפניו יוסף שמצרוח ומצליף. לשונו חדה וארוכה. היא מתפתלת ומצליפה כמין מגלב של עור, שקצהו עופרת. והוא, איציק צולע, הוא צולע, הוא צולע כל ימי חייו. שתי שורות פסלים – ללא נוע מאפירים מזה ומזה. וכל פסל ופסל אינו אלא איציק, איציק עצמו.

וממולו עומד יוסף שמצרוח, קפצה רוגזה על קצוי שפתיו וקמטים חרשו את מצחו לארכו. כתפוח חורף מקומט היו פניו חמוצים. והפנים האלו דובבו: למה עזבת איציק? למה לא הלכת, עשית, צעקת? כל ימי חייך רצית לעשות ורצית לצעוק – ולא כלום. על פיך קנן הצחוק הציני, המבטל מראש כל מגמה, המוותר מראש על כל מעשה ממש. חמלתי עליך ועל צחוקך הציני-למראית-עין זה. רחמנותי לך חדל-אישים! עמד לפניו יוסף שמצרוח ופניו כתפוח בלה, שהוציאוהו ממרתף בימות חורף, שם בארצות הסלאויות, כשהדרכים מכוסות שכבה עבה של שלג ומגררות חומקות לפני העינים, ופעמוני סוסי השלושלה מצלצלים, הוי, אדמה סלאוית… ומתחת לצללי הפסלים חמק מישהו. כנראה נחבא שם האני אל כליו והוא היה מי שהפריח את המלים הנוקפות, שהתפלשו והלכו באויר ימינה, שמאלה, לכל רוח. אבל הפסלים במסדרון – עמדו והחרישו, אין מה לדבר, אין למי לענות. העולם הוא מסדרון ארוך ובו רק פסלי אבן של איציק.

אולם מעבר לצללים אורב האני הנרגן ומחטט בסלילי המוח. באפרורית אין סופית מתפתלת המלה הנוקרת: שמא. כי אין סוף לחוליות השמא. יוסף שמצרוח עומד מול פסלו של איציק, עומד-מחשה. האם גם הוא נהפך לפסל בין הפסלים? הלא הוא אחר, הוא, יוסף שמצרוח, המחשה כהשגחה עליונה בצעוק בני אדם כואבים מני עפרם. הוא עומד-יורק לתוך צלוחית כחולה. שניה, שניה – יריקה. ומתוך פי איציק, מתמלט לפתע צחוק נורא, בצנוף סוס פרא בערבות כחולות: נתהדדו-צחקו כל התאים להלם הסימפוניה, המנגנת בשבעים כלי-זמר בתוך החזה הסולד… וממולו יוסף שמצרוח… הדהד-צנף סוס פרא… חידחד…אחיות לבנות מתכנסות, רצות, נחפזות מכל פינה: מי החריד את קן הנמלים הלבנות האלו? אין דבר, רחימאי, אין דבר, איציק. הנה פה, בחדר החולים האנושים בבית-החולים הכללי, צנף שכיב-מרע כשׁחוט בסכין פגומה. כנראה חלומות זדון בעתוהו… והאחיות הרחמניות נחפזות. הנה הן נדחקות בדלת ומתנגחות זו בזו. את כולן רואה איציק, השכוב על מיטה לבנה בעוד שפתוחות לרווחה עיניו הבולטות, והן גדולות שבעתיים, והן צווחות, והן משתתקות ושוב מתחילות צורחות מחדש. כצריחות השחוטים הרבים ביום דין גדול, כשסכין פגומה מנסרת את הגרונות.

טו

שחור הלילה. עיניו לוהטות-מבריקות מתחת למסוה הערפל: אורות אזהרה. והעיר ישנה. נוחרים בעלי בתים במיטות-נוצה ונוחרים פועלים כנעניים תחת גשרי פלדות. הם חובקים קדשות שמנות בתשוקה ובאש, כי קר קר הלילה. ובין הערפלים אורב איציק. ישנה האחות בבית-החולים. עבודה רבה היתה ביום. אחות לילה חלתה ואין מי שימלא את מקומה. אין דבר – התנמנמה האחות על כסא השמירה לרגעים. על בהונות רגליו יצא איציק ממיטתו. בלאט, בלאט בל תשמע האחות הישנה, בל תתעורר. את מפתח ארגז-הבגדים הוציא מכיס סינורה. את בגדיו הוא לובש, בגדיו המזוהמים מפיח וסיד ורבב לגוניהם. סימני יין ותעתועים ושגעון.

לתוך בגדיו הוא קופץ בקדחתנות: פן תתעורר האחות הישנה. את הסדין הוא מסיר מעל המטה. אל החלון הוא מתקרב. אין דבר, רק ביום, עבודה מייגעת וקשה. עיניו צורבות בפזלו לצדדין. חום יש לו – כנראה. ומה בצע? את המפתח הוא מחזיר לכיסה, לבל תיגלה הגנבה. את הסדין הוא מסיר מעל המטה. אל החלון הוא מתקרב. אין דבר, רק קומה ראשונה. נואק אי-מי בחדר – וחדל. לא תחוש האחות החולמת לעזרתו, עבודה מייגעת הטרידתה ביום. לאטו יורד איציק מן החלון. הסדין קצר. אין דבר, יקפוץ. ו – קפץ.

חופש וחלל האויר. ערפל בולע את התעתועים, וחבל-שוא – אין. המוח סולד ועיניו צורבות בפזלו. יעבור הכל: האויר הקר יעטהו בגלימתו. על רגליו הוא עומד, והן מועדות. גם זה יעבור, הן זה רק עתה קם ממיטת סדום. חבלי מחלה ממושכה היו בעוכריו. יתגבר, אין דבר. אורות מבריקים: אזהרה! הולך חומק אותומוביל, דמות לבנה נדחקת בו לכרי העור, והיא עטופה פרווה לבנה. לבנה הדמות ואל האור הלבן היא שואפת, אל המנוחה הגדולה מעבר לתחום הזעה. תשאף לשלום! דרכה לברכה!

ברחובות מהבילים רועד איציק מכפור, כי אדרת לא היתה לו מעולם. אצבעותיו נפוחות מני צינה ובטנו רועדת לקצב שיניו הנוקשות. גם זה יעבור, כחמוק האותומוביל אל המנוחה הלבנה. אל בית המכונות הוא נכנס להחם את עצמותיו הרקובות. ידועים לו המבואות מני אז. המפתח בתא השוער על כנו. רק על הגדר צריך לטפס. והגדר רק קומה אחת. את כל השבילים מכיר איציק. הן עבד כאן זה עידן ועידנים. סימני זעתו משחירים עדיין על הכתלים. גם בחדר עבודתו הכל על כנו. כמני אז.

מריצת הפחם במקומה והלוע פתוח ולוחשׁ. גחלים מהבהבות נשארו לפליטה. את המריצה מרים איציק. והיא כה כבדה. בפחם הוא מפטם את הלוע הפעור: בלע, בלע, בן חביב לי מאד. האש בוערת וחם. עוד מריצה הוא מערה. יאכל וישבע התנור. מריצות על מריצות נשפכות. בוער התנור ומאדים הברזל. החום פושט בחדר. בשרווליו המופשלים עובד איציק את עבודתו בזעת אפו. כי “בזיעת אפך” נאמר. על אפך ועל חמתך – משמע.

מריצה רודפת מריצה לפטם את האש האוכלת. הבל חם מלטף את חזהו הפרום. שערותיו נרטבו עד שרשן. משחירות ידיו, מצוירות פחם. אף הפה השחיר אכול אש יוקדת. וראשו בוער כלוע התנור באדמונו. עיניו – שני פנסים בראש רכבת-אכספרס. הריתמוס דופק במרצפת. מריצה רודפת מריצה. ואיציק בין שתיהן מזיע. חורקים גלגלים מאפס זפת. סובבים עקרבי שעונים. רועפות טיפות מלמעלה. רצועות שחורות מרצדות. הגלגלים הקטנים נסחבים. המקבוע עד עוגותיו. שעון וולט מתיפח מאונס.

מריצה רודפת מריצה. זעה נוטפת מן המצח. שרוול מקנחה בקצב אחת, שתים – דופק הגלגל ברצועה. רותח האויר בחדר המכונות. טיפות רותחות רועפות מן התקרה. הפיח ממריא אל על. זיקים עולים שמימה. המכונה הולמת קצב. הדלת נעולה. דופק אי-מי בכוח. דלת ברזל לא תישבר. מלבין התנור בחומו. עקרב שעון-וולט חג חוגותיו. מי מסכן ישים לו לב? סובך ברזל בוחש בזעה. מזלגות מפוחמים דוקרים את החלל. השוקים רחבו מני חום.

מריצה רודפת מריצה. עששית חשמל אדומה פורצת: אזהרה! אי-מי הולם בדלת ברזל: לפתוח! פטיש בברזל מתנקש. וקול צרוד: בשם החוק והממשלה! רועפות קתות-שיש מים. מהביל כל החלל. מים אין כבר בדוד. מלבין מלבין התנור. המגופות חוסמות בקצב. מגרדים קולות את האוזן, עקרב שעון-וולט השתגע.

מריצה רודפת מריצה. זעה אדומה רועפת. הכותונת השׁסועה דבקה בגוף. חשוף הגב. הנעלים נשרו מן הרגלים. חום גיהנום מחניק. וטוב לדלג בהר-געש. סוליות ברזל הולמות בסדן. מסמרים ארוכים ננעצים בראש. תעלות הזפת נמסות. גשרי הברזל מצלצלים. פעמון בית-התפילה פתח בתפילה. ובחוץ – שופר חברת ההצלה. סולמות נראים בחלונות. קובעי-נחושת נוצצים למעלה. קללות נמרצות נמטרות.

מריצה רודפת מריצה. עששיות-חשמל אדומות בכל פינה: סכנה בין-רגע! הולם פטיש בדלת. הומה-מהומה בחוץ. הדוד מזמר מזמור אחרית-הימים. התנור – גיהנום. אדים אדומים נוגהים ועולים. סולמות צונחים מלמעלה. קובעי-נחושת מזנקים מן התקרה. מריצה רודפת… על איציק נפלו… חריקות… פטישים… ברזל בראש… ראש בברזל… פחמים שחורים סביב… נחש אדום חורג שמימה. רועדת-רועשת הארץ. שדי גיהנום אדומים יורקים שלוליות להבה. מוטות מאונכים מזנקים. ושופרות – שופרות של גדוד המצילים…

השעה היתה מוקדמת. אחר עלות השחר וטרם עלות החמה. או השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאד. האחרונה. השעה בה נפרדת האדמה מנחש הלילה המסתורי ולאור רצי־נהירה נפחדים, בודדים, חלוצים חפשניים־רטטניים, בלתי מאוחדים ובלתי מאוגדים, היא נכנסת לגלגולה החדש, המואר היטב וברור מאד, הממושטר ומחוזק אל נכון בצבת קרני אור החמה, הסוהריים הקובעים את גורל כל חי עלי אדמות מאז ומעולם. “אהבתיך, הה, לילה” – מתרוננת האדמה השוגה עדיין בדמיונות הלילה הערפיליים – “אהבתיך, הה, לילה, מקור מנוחתי וים שכחתי, ארכידיוקן האפסיים המרנינים וצלמנוס כל תשוקותי”. כך, או בדומה לכך מתרוננת האדמה המהבילה את אדי הלילה הדוהמים, תמרות וחצאי תמרות ותמרות לשליש ולרביע, מזה דמיות של קונוס ואיפכא־קונוס ומזה אפס־דמות כללי, כאן דקל קיטור עולה שמימה וכאן כלבי אדים עצלים מתפלשים ונגררים ואורבים. ותוך האדים האלו, תוך הערפל הלילי־למחצה והטרם־יומי, תוך אדרת־שיער של הקיטור הסמיך והדביק – הייתי אני. אני עצמי מובל על ידי זיק, הוא שהופיע אלי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכל יינות התרעלה, להרקידני את מחול החיים התמציתי על עברי פי האיומה בפחתים. “בוא” – משׁכני אחריו – “ונרוצה. תא חזי” – לחש באזני – “ותחזינה עינינו בגיא החזיון”!

שני סרדיוטים הוליכוהו. הוא נשען עליהם כעל אחיותיו הרחמניות. צוארו היה מאד רזה ופיקת גרגרתו סלדה ובכתה חרש. שוב עלה הלוך ועלה בדרך אל הגרדום. לא רק הוא הלך לבדו. גם שני הסרדיוטים מלוויו. ואני וזיק היינו הקהל – העולם. החמה עלתה כפורחת. פג קסם הטשטוש האחוה הגדולה הכל־ממזגת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות. הנהו צועד האדון המוות.

אבי חיבבני מאד. כל גאותו הייתי. מקור כל תקוותיו. אמנם יש והייתי גם אויבו המדומה. הענף הצעיר הפורח, המאיים להפוך אילן בפני עצמו ולכסות בצמרתו את עין כל השמים, אבל בדרך כלל הייתי לו המשך, החוליה הנוספת לקראת העתיד. גרעין הגזע שבו התגאה בי, כי לעניות דעתו אני צפוי אלי ימים טובים יותר מימי ההווה שלו.

הלא זה סוד אהבת האבות אל הבנים אצלנו. ההווה שלנו הוא כל כך שחור תמיד, עד שכל אב נוטל רשות לעצמו לקוות שבשביל בנו, ממשיך גזע מחצבתו, ייפתחו אפקים בהירים יותר. וזה סוד שנאת האבות אל הבנים אצל אומות בעלות הווה תקיף, כי הלא הבן הצעיר אינו אלא גזלן, הרוצה אף הוא ליהנות מהיש הקמוץ ביד.

אבי חיבבני מאד. עודני זוכר את התפילין של רבנו תם שלו, שקיבל בירושה מאביו, שקיבלם אף הוא מאביו, כשהגישם לי תוך כדי מבוכה. נרגש היה אז למורת רוחו. עודני זוכר את חרדתו לי, שחס ושלום לא אצא לתרבות רעה להתחבר עם אנשי הפקר. עודני זוכר את דאגתו לחופה שלי ולקידושין שלי שלמען השם ייעשו כדת מֹשׁה וישראל. עודני זוכר את כל מה שזוכר כל בחור מישראל מימי נעוריו הזוהרים. את הימים הטובים וימות החול. את דברי מוסרו הכבושים באיצטלת דברי חז"ל והמהומיו החדמשמעיים. בדמי מתרוננת עדיין בת־קול ביישנותו הבורחת מפני גילוי כל רגש חם כמפני גילוי־עריות. בדמי מתפתנת עדיין מסורת החיים, מסרתו, הטבועה בכל גו ישראל מדור לדור.

גם אני הלכתי בדרך שנקבעה לבני דורי. גם אני ליקקתי, לקק היטב, מפנכות ילדי הנכרים. אבי רצה בזאת יותר ממני. דימה, כי כך יותן לי כוח יותר ומשנה־עוז להתגבר ולעלות. להצליח. כה אהבתיך, אבי, החוליה המקשרת אותי אל העבר, אל אותו עבר מסתורי ששנים רבות בטחתי שאיננו. כמוני כמו רוב בני דורי הלא האמנו שרק אנו ודורנו קיימים. ממני התחיל העולם ואפסי עוד. רק הנמצא בהישג מוחי הוא הנמצא – וזולתו אין. אבי – הלא זה השלב לאחור. לדרך חיים בדוקה באלפי בדיקות. לדרך מות קלה יותר, כי רבים הם שניסוה לפנינו. כי רבים הם שצברו צידת נחמה בשביל ההולכים למות, המוכרחים ללכת למות. אבי חיבבני מאד. ואני – דומה – הנני מחבבו היום עוד יותר.

ידידי הטובים, הראיתם כבר אדם ההולך ונקבר תחת מעי מפולת? הבית בנוי לתלפיות, בנין מוצק מהמסד עד הטפחות, אתה בוטח בו בכל רמ"ח חושיך, שום חשש סכנה אינו פורח ועולה, ופתאום לפתע מתמוטטים הקירות, קורות התקרה נשברות ומטר לבנים ניתך עליך וקובר אותך ואת בטחונך ואת כל ישך. כזה היה אבי כאשר פרשתי לפניו את מגילת עתידי. החדר שרוי היה באפלולית רומאנטית ואנו – אבי ואני – יושבים זה מול זה בשבת המועצה העליונה של השבט, שבטנו. מתוך בטחון בצדקת תורתי השאובה מכלים זרים הסברתי לו, כי היש הרגעי הוא הקובע את גורל כל חי, הוא המכריע במערכת הקיום. בתורתי – המשכתי – אין משום קרדום וידיעותי לא יושיבוני בסתר המדרגה, וכל שאסף אבי למעני ולמען גזעו לא ישא אף פרי מסוטף אחד. כי קיים רק ההווה. וסיכוייו כמר מדלי. ידידי הטובים, הלא יודעים אתם כמוני איכה ישב אבי בדד וחפוי ראש.

ידידי הטובים, בכל מפלגה, כת, חבורה תמצאו את איש “האנחנו”. הוא הפונקציונר במפלגה, הוא הפקטוטום בכת, הוא הרבי כתשיה במכתש החבורה. אילמלי היו בנמצא מפלגה, כת, חבורה – הרי שצריכות היו להיוצר בשבילו, כי אילמלי כן לא היתה לו כל אפשרות של קיום. ומי האיש יוותר על קיום כל כך נכבד? יש חורש ויש קוצר במערכת החיים. ויש גם רבי כתשיה. וגם אני נתקלתי בו בדרכי. כתשיה אינו יפה־רואי, שפתו התחתונה שמוטה וגבתו הימנית נרעדת לסרוגין. כתשיה אינו דהרן ברכיבה, מהרן בצחצוח־לשון וגנדרן בלבושו, ואינו מצטיין בשום מעלה מיוחדת או נצנוץ של כשרון. ואף על פי כן שימש נושא לסיפורים של סופרים רפופי־כשרון ופעם אחת אפילו נקודת־מוצא למסה מדעית. כזה היה חברי, ואילו חברתי – אינני יודע מי היא. אולם אני מכירה. היא טבועה בזכרוני מימי־ילדותי הראשונים. מבטה המשוקע כלפי פנים, עיניה המושפלות אצבעותיה הדקיקות־ענוגות. נשמתי רעדה לקראתה רעד חוזר של נשמתה. תנועתה רוויה בכי ודמעות בקולה ינגנו. צרוֹר צרוּר של כל היגונות היתה לי. ברחתי מפניה כמפני אויב־נפש – היא הדביקתני. את ענק מחנקה להסיר רציתי מצוארי – לא הרפתה מני. חוליות חיי היו מרידה בלתי פוסקת בה, רצון עז להתכחש לקיומה – לא הצלחתי. אכן, אני מכירה היטב. לילות נדודי שיר מזמור חיברו לכבודה. ובעצם, בעצם דמותה כל כך מטושטשת נגד עיני, אינני יודע מי היא.

ידידי הטובים, הנה סיפרתי לכם כבר מגילת חיים שלמה. על אבי ועל ימי נעורי, על חבר וחברה, ועל המוות. כלום עלי באמת כבעל־מלאכה זריז לסכסך דמות בדמות וליצור מצבים דרמתיים, קומיים מלודרמתיים, כדי שתבינו במה וכיצד אני מאמין וכיצד ואיך הייתי רוצה שיתאַשית העולם? ומה יתן ומה יוסיף לכם אם אגלה, כי כובע קש רחב־שולים כיסה את ערמוני שערותיה וריסיה השחורים ארוכים היו מני ארוך, וכי היו בה כל הסגולות הטובות הטבועות בגו נערה פורחת לצו האביב. וכי אחיה אהוב־נפשה כמנהג אחים בכירים נפל שדוד בקרב. וכי אמה הזקנה כמנהג האמהות הזקנות מתאבלת עליו כל ימיה. לא מפני שמת ואיננו. אלא מפני שקבורתו לא נודעה ומצבה על קברו לא הוקמה.

אומרים כי יש נשים אוהביות, המבינות אף בלא רמז, המרגישות כל תנועה, המבטלות את ישותן מפני רצון אהוב־לבן, הממלאות את הרגשת החסר בלב הגבר האהוב בתרופת קיומן הנכנע. אומרים. הלא אלו הן הנשים הקוצרות בוז מחברותיהן הבלתי־נכנעות, שלא זכו למצוא גבר כלבבן. ידידי הטובים, נא אל תבושו, נא הגידו בגת – איש לא ישמע: הראיתם אשה כזאת מימיכם?

אני לא ראיתי.

ידידי הטובים, הזוכרים אתם את הבית השומם ברחוב השומם, כולו עודו מעלה ריח טיח, כל כך חדש ובלתי מביע, כל כך חסר חיים כשלד שטרם יירקם עליו הבשר ויימתח העור? אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכרו היטב. אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכר את עצמי תוך הבית ההוא לעת ערב יושב מול אח מבוערת, השופעת חום ואור וחיים. ומאחורי, הרחק הרחק לצד הקיר הנגדי, חברתי הפורטת על פסנתר. בעצם לא פסנתר היה זה. אלו היו מנענעים בעלי הד מוזר. הד בלא בת־קול. זו היתה מוסיקה מודרנית, מפושקת ושרועה. מפורקת וקלועה. זו היתה מכונת נשימה חסרת נשמה. וזה היה מישטור דייקני מחושב על פי כל כללי השכלול המודרני. זה היה קול הדור החדש, הדור שלנו. הדור המאמין רק בהווה שלו בלבד. הדור הרוצה בחלוקה חדשה של אוצרות העולם הזה כדי לזכות יותר, לחטוף יותר, ליהנות יותר. ולפני הפסנתר ישבה אשה, לא חברתי, אשה מודרנית. לא! שלד אשה המכה בשלד פסנתר. המאמינים אתם לי, כי כמו האודים הלוחשים באח המבוערת לחשתי גם אני באותו מעמד? המאמינים אתם לי, כי אף על פי שגם אני נמניתי עם קהל חסידי תורת ההווה, הרגשתי פתאום כי יש לי אב, אב טוב ורחום, אב ושלשלת אבות, אבות רבים עד סוף כל הדורות. וכי עתיד אין לגמרי, לא לי ולא לבני דורי, ולא לשום אדם. כי מה יכול לבוא לאחר ההווה הקיים־לבדו? ומשקמתי באותו המעמד להחריש את שלד האשה הצועק לקראתי והנה – לפני חברי כתשיה, המופיע כקברן בחופה, כדרכו, ומטרידני בכל לשון של טרדה בשם המפלגה למהר לישיבה סוערת, כי הפעם יוחלט סוף־סוף אם למלחמה או לשלום, הפעם יוכרע גורל העולם. הלכתי. הלא תבינו בי מוכרח הייתי ללכת. כי מי יודע איך יפלו פני הדברים בלעדי? ואת ריסיה השחורים הארוכים מני ארוך של חברתי לקחתי עמי בלכתי לחתוך את גורל העולם. מי אז גאה כמוני וכחברי כתשיה. כך עזבתיה לאנחות פעם אחת – ועוד פעמים הרבה.

הפתח מי שהוא מכם את ארון הספרים אשר לעתיד לעיין באוצר המלים ולעמוד על טיבו של המונח “חזיר”? אני עשיתי זאת וגם נוכחתי כי אמנם בעל־חיים יקר הוא מכל יקר. הגו בעצמכם – כך מצאתי רשום באוצר המלים – בלכתנו לישיבה הסוערת תעינו בדרך ונמצאים היינו בלב הג’ונגל, מעבה עצים מזה ומחסום צומח מזה. ופתאום סובבת מחוגת העולם והנה נעתקים אנו מממד למשנהו ונמצאים אנו במדבר שממה ארץ לא נושבה. ים חול לפנינו וים חול מאחורינו. ומרחוק, בקצה האופק רומז נחל אכזב וכמו בעלי־חיים, אפורי־תואר ודהי־מראה רוחצים בו. ר' כתשיה, הפקטוטום, אוחז בדש בגדי ומוליכני. בצדי השביל אנו הולכים, בצל חומת החול הערוכה לקראתנו אנו נסתרים, כי מי יודע מה ילד רגע בארץ לא נודעה? קרבנו. והנה לפנינו שני חזירים, כגודל הפיל גדלם ועיניהם כלפידים. ובהתרחק הזכר שבהם, אזר ר' כתשיה כגבר חלציו וקרב אל הנקבה המפונדרקת. וכך הוא שואל אותה במיטב כווני חינו: נא הגידי היפה בבנות מינך, היכן אנו נמצאים ולהיכן אנו הולכים? ותוך כדי שאלתו ניתך עלינו מטר בני חצים, מכאן אש ניתזת ומכאן בליסטראות נובחות, מזה מברידות אבני נגף ומזה זוחלים אדי גפרית. ואילו הנקבה היפה בבנות מינה מחזיקה בידינו ומוליכה אותנו לנקרה כרויה במעמקי האדמה, דורות קדומים כוננוה ברוב תבונה והשכל, וכך היא מסבירה לנו פנים: דעו לכם בני נווד עם נחשל, כי מכל החי עלי אדמות לא נותרו היום אלא תרי מינין, האדם והחזיר לבדם, ולא זו בלבד שטרפו והשמידו טאטא והשמד את שאר בעלי החיים, אלא שמלחמה נטושה עתה בין שני המינים האחרונים מי ומי משניהם יישאר חי לאחרונה. ואילו אתם בני נווד עם נחשל, אף על פי שפני אדם פניכם, לבי מנחש, כי עצם מעצמי אתם, על כן נכמרו רחמי עליכם, מי יודע אם לא מעשה צדקה אחרון עשיתי בחיי, כי המחר… כך נאנחה החזירה הצדקנית ונדמה. וכך בזכות מראה פניו של ר' כתשיה, חברי לדרך, ניצל הוא וניצלתי גם אני אתו יחד.

בסורי לבית השומם ברחוב השומם לגלות גם לחברתי מה שגיליתי אני, והנה הבית שוב אינו שומם והרחוב הומה מקהל עם רב. ובבית – “אני הנני מגזע הארי”, מציגה את עצמה מי שהיתה חברתי, “וזה” – היא מצביעה על אורחה הצהוב – “זהו מחבר המוסיקה המודרנית, ארי טהור”. ההייתי צוהב כנגדה או כנגדו בגלל גילוי האריוּת? אני לא צהבתי כנגד הצהובים. ולא בכיתי שהיא עזבה הפעם אותי. אבי, אבי, הלא אתה לא עזבתני.

ידידי הטובים, האם לא מעשה של ערלת־לב הוא מצדי לספר על אהבה ועל חברה ועל חבר, בשעה זו כשהיד נטויה והגרזן מונף, הראשים מתנפצים והעוללים נערפים, והגוזר על אחינו גזר, כי תמנו הפעם לגווע. השומעים אתם כמוני בלילות את צווחות הנשחטים, את חרחורי הגוססים, את יללת היונקים המליטים ראשיהם בחיק אמהות מתות? השורקים גם באזניכם הכדורים, הנובחים המקלעים, הרועמים כלי הזעם בלי הפוגה, כלי כל הפוגה? היודעים גם אתם מהי מוסיקה מודרנית ערוכה לפי כל הכללים של הדיוק המדעי? השחור גם לבכם מאדי חנק תככניים וכל גווכם זב מפצעיהם של שרידי הקרובים אל לבכם ביותר? אתם יושבים עלי כרעיו המצורעים של איוב ומשננים לפני את דברי ההגדה:

ואתא השוחט ושחט – חד גדיא,

ואתא מלאך המוות ושחט – חד גדיא,

ואתא הקדוש־ברוך־הוא ושחט – חד גדיא!

ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: ערום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון, כי אנכי יצאתי ברכוש גדול. כי שלשלת האבות לפני, שלשלת מדור דור. כי אבי, אבי לא עזבני… ואם סיפרתי לכם מה שסיפרתי הרי להסיח מלבי רציתי, ולוא רק לרגע קט, את כל המראין הבישין הפורחים כשחין נגד עיני תמיד, אותה ואותו ואת העולם.

הנה הם הולכים, שניהם, שני הסרדיוטים. בת הארי הנוכחת מטבע הענינים והפקטוטום הנוכח מטבע ענינו – הוא והיא. הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, את האבות של כולנו, בדרך אל התחנה האחרונה. והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צוארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש. מרחוק עולים עמודי העשן. מכיכר הערים שנהפכו על תלן. הס איום מרחף על פני הכיכר. מחרישים הפגרים המובסים הנחים בשדות. החמה זורחת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות.

ערפל או ערפד – או לא זה ולא זה

פקח מיכאל שנטו את עיניו: בקרון רכבת הוא יושב. אין איש על ידו. מנורה זעומה מפתה צללי־ליל להגיח ממסתריהם ומרגיעה: הפחד מה מליל, הפחד לא מילל! ואולם בפינה – כעין דמות. מתאמץ מיכאל שנטו להניס את שפיפון התנומה, הפורש רשת שחורה על עיניו, המעלה חלומות מוזרים… ואינו יכול.

והנה הופיעה הדמות: אשה. ותקוד לפניו ותאמר: את אשר את נפשך ידעתי לא מתמול ולא משלשום. הלא על פסגת הלידות פגשתיך – ואני מצפה לחתני. שלו הייתי כולי כלה רעננה. רמש כי רשרש בעשב דימיתי: פעמי חתני שמעתי, בוא יבוא אף יקחני. רוח שפיים ירדה עלי לעת ערב ללטפני למען ינעם בשרי לחתני. טל־בוקר מגד־שמיים רחץ את עורי למען ילבין פרח־פלא בליל־קסם שי לחתני. באת אתה. לא אתה היית חתני. שמי היה אריאדנה ושם חתני בככוס. אולם שמך היה זר וקר, ועיניך המביטות נכחי רואות אפקים מדמדמים באין. לא אותי ראו עיניך. לא לקראתך התרונן שגעון דמי. ולמה הופעת פתאום להחריב את מגדלורי? את כפי הרותחת לקחת בידיך הקפואות ומשכתני אחריך. אגלי־טל השקיתני ועל במתי־עב הדרכתני. כוכבי־אכזב הדלקת על רקיעי־בלימה להאיר נתיבותי. כי יראת: אולי תחרוג נפשי אל חתני. עתה ידעתי: היית רוצח! מיילל גופי הנסער בלילות־נדודים, יען כי לא פי גבר שתה לרוויה ממעיינות שדי. בקוצי דרכך נפצעו רגלי – איככה אשוב לדרכי? מה יתנו ענניך הקודרים והאדירים, אותו אהבה רחוקה? הלא אשה אני ונבראתי למען אלה החיים!

פקח מיכאל שנטו את עיניו. שפשף את עיניו אחוזות החלום. האמנם הקיץ? לא חזות־תעתועים במדבר? האשה יושבת בפינתה. ייתכן, כי באחת התחנות נכנסה. מסתכל מיכאל שנטו: לא זרה היא… הלא זאת היא דמות הילדה החוורת עוטת־השחורים, זאת היא האשה שבעת־הנסיונות, המספרת בדחילו על הקדוש, שעלה על המוקד מפאת עצמת השנאה לעזר־כנגדו, ועל הנזיר העוין את רוך החיים עד עלותו לשיא השיאים של השגעון. זוועת־אשה! הייתכן, כי רוח אלוהים תרחף על פני החיים בעוד האשה בחיים? הלא אף אפלטון האלוהי הדורש: במדינה המושלמת לא ייתכנו רתוקות בעל ואשה לצמיתות, כי דרור ייקרא לשניהם – אף הוא ידע כי האשה היא התרדמה הטובה לגוויה, הרפאות לנפחדים. נכון הוא: לא נבראה האשה אלא לסתום את הפרצים בהגיון גבר. פיתיה, סיבילה, דיוטימה – היו כוהנות־קודש בהיכל אשר לא לשכל הישר. השכל הישר הוא הבונה, וכוח האשה בהיפוכו.

כזאת דיברה האשה מרינלה באזני מיכאל שנטו לפני שנים. בדבריה יקדה השנאה לנפשה בגלל היותה אשה. למה לא נולדה אף היא כאחד הגברים הנועזים, המיטיבים לצוד נשים במכמרותיהם בבוא תור השעשועים? למה לא תהיה אף היא רוכב משתולל, הרודף רוח לעת חשק? אשה נולדה ועליה לחכות בחיבוק־ידיים. זה טבעה וזה גורלה. ללא הועיל כל מרד – רק היודעת זאת תבכה את ימיה כבת יפתח. אולם נדר־הגורל לא יופר…

לשוא פתח מיכאל שנטו את פיו לנחם. היש נחמה ליודעת? בידעך כי הרע אונה, כי הרעם הכה, כי מלאכי־החבלה עשו את מלאכתם – הישדלך בדברים אפילו החכם באנשים? דיבר מיכאל שנטו על האמונה האלוהית, על ניצוץ הקדושה העליונה, שרק מכח האשה לעוררו. זימר לפניה על שיאי אושר נעלמים, הצפונים לאדם השואף. דיבר מיכאל שנטו בחידות ובמשלים. הסתייע בדברי חכמים ונבונים מכל הדורות – לשוא. את רוחה הנסערת לא הרגיע. עיניה הכחולות־ירוקות הפיקו חכמה, ושפתיה עדינות, מקומרות מתולמות – משכן תעלומות אין חקר, מצולות אהבה גדולה. באלה הרגעים, כאשר ישב מיכאל שנטו נוכח האשה הרעודה משנאת־האשה, הרואה באהבה רק אות קלון לעצמה – באלה הרגעים רצה להקריב את שפתיו אל שפתיה הנסערות ולומר: הלא גם את אלו השפתיים ינשק לבסוף פי גבר. ואולם – בין־רגע הניס את נצנוצי זכרותו בתיעוב. לא זאת האשה תעיר אף תעורר אותו. הלא זאת היא דמות החכמה הנשית, כוהנת בהיכל ולא שפחה חרופה. ובהביטך לתוך העיניים האלו תראה מרחבי עולם. בבבואת המצח הגבוה־הצחור תראה שדות שלג, תשאף רוח הרים ותחיה חיים מרוממים. כתער הוא הסנטר המחודד, סימן הרצון והכוח. אשה תקיפה, מי יקום עליה בזדון? מדבר מיכאל שנטו את דבריו, מסתייע בדברי חכמים ונבונים מכל הדורות, אך הוא עצמו, מיכאל שנטו הגבר, המופלג בתורות, הבקיא בחכמות, דומה שאינו אלא טפש לעומת הדמות הנשית הלזו.

ימים רדפו ימים. לעסקיו הלך מיכאל שנטו. בספרים חיטט לבקש חכמה ומיכאל שנטו לא ידע, כי הוא אחד המתחקים על שורש אמת. לוא שאלהו איש לפשר הביטוי אמת, לא היה מוצא תשובה בפיו. איזה כוח מופלא הושיבו לחפש. בימים ההם ראה ניצוצות וזיקים, סופות וסערות, נמשך אחר שלל צבעים ושפע צלילים. בירחים ההם שכח את האשה מרינלה.

שכח מיכאל שנטו כי יש בעולם נבל־פלא, שמכוחו מתעלה האדם עד היותו לא־אדם. שכח כי צלילי הנבל הם קולות הנשכחים באלה החיים. המזכירים חג, המעוררים זכרונות הגזע הטובים – קמיעי החיים בכלל. כי רק מכוח הזכרונות המדמדמים בדם, מסוגל האדם לעבור בעמק הדחלילים הזה ולא להתפלץ. רק הסגולות הטובות של קמיע־הקסם הזה, של רז־הדם הפלאי – תמצית גלגולי הדורות – המופיעות רק לעת רצון בחיי־אדם, ברגעי השראה, הן אבן־הפינה של החכמה והקיום.

בימים ההם קיבל מיכאל שנטו אגרת מידידו גוסטב רחבין: “בוא אלי לנוח קצת. טוב לחיות בפרבר, לשתות חלב חם ולהתפרקד בגורן על השחת. בוא! מוכנים לך ביצים טריות ובשר אפרוחים וידיד נאמן…”

קם מיכאל משנתו ונסע.

כה טוב להסתכל במבנה הגוף החסון אשר לגוסטב רחבין הידיד. חשוף גב וחזה וחבוש כובע רחב־שוליים, המכנסיים דבקים במתניו, התרוצץ בחדר. כוח עלם שופע מילא את החלל. טוב לראות שרירים בולטים, חזה רחב ולהתענג למראה מערומי עלם. ועם כל זאת: מה נשית היא הגומה בלחיו הימנית!

– “גומת־חן לך גוסטב”, מעיר מיכאל שנטו בצחוק של מבקר־מומחה.

צוחק גם גוסטב רחבין העלם. כך צוחקים העלומים, החזה הרחב, השרירים הבולטים, גומת־החן. צוחקות עיניו האפורות־הטובות, הששות על ידיד, המבינות.

אולם בבוא הלילה, ברפדו את היצוע הרחב לשניהם, נוגות העיניים. אפורות, טובות ונוגות. רצה מיכאל שנטו לנשקו בגומת־החן. אותו לילה דיבר גוסטב רחבין:

– “ככה כתבה מרינלה…”

– “מרינלה?”

כן. מרינלה שונאת־הנשים המושבעת, מרינלה, המתאבלת הגדולה, נתנה את לבה לבעל הגומה. הלא איש שרירים הוא. הלא מבין הוא, חסון הוא, הוא ילמדנה דעת, הוא ישאנה בזרועותיו אל מפרץ־השלווה. מפרץ־השלווה! אל מפרץ־השלווה חותרת כל אשה…

שמח מיכאל שנטו. בוודאי. הגיעו ימים טובים אף למרינלה. הגיעו ימים טובים אף לגוסטב רחבין. הרי קרובים שניהם ללבו. מצא בן־זוג את בת־זוגו. ייתכן שתורת ההשלמה לא תכזב הפעם. מה טובו חסדיך, הגורל! מה טוב לב מיכאל שנטו בשמחת ידידו!

באותו לילה קרא גוסטב רחבין את מכתבה של מרינלה בעל פה:

“הולכת אני מעמך ובלכתי הנני בוכה. אתה היית הקודם הגדול, הטייס הנועז, קל־הכנפיים. כה טוב היה לדדות אתך מגבא אל גבעה, להריח את ריח הבושם אשר לעלומיך, אתה היית אח טוב, הזורה שושנים לרגלי אחותו הקטנה. אתה היית המלאך הטוב המסתיר בכנפיו את הזוועה. ואולם – הלא כמוני תדע גם אתה, כי זה הזקן האכזר, היושב במרומים, ירתק בזדון איש לרעותו כדי לערוך משחקי אהבה וחיים. ידעתי. שנינו לאינו מחוקי החיים. לאינו מעתיד שלאנן, הנשקף לנו תחת תאנה עבותה וגפן פוריה. לא נהיה עבדים לעריץ הנעלם, הרואה בנחת אדם וחווה עובדים בזיעת אפיים ומקימים דור עבדים”.

בכה גוסטב רחבין בעל השרירים לעת לילה – ולא בוש. בעלות השחר נסע מיכאל שנטו. הלא לא סבא מנחם הוא. לא גואל צדק. אדם הנהו. הוא בא לשמוח עם שמחים, כי טובים הם אלה החיים. היתן ידו למורדים? היהיה אח לצרה? או אולי יאזור עוז להתיר אסורים?

עצם מיכאל שׁנטו את עיניו: לא יהגה במרינלה האשה, ההורסה טירה בנויה לתלפיות בחמת שגעון. אין שגעון בעולם. אין חימה. מיכאל שנטו רואה רק את השמיים התכולים. ויש ספרים קדושים בבתי הגנזים ובהם כתובים גבורות הבורא. בספרים אלה יהגה יומם ולילה. כי בהם האמת. ואולי לא זו הסיבה הממריצתו לראות את השמיים התכולים ולבטוח באב הטוב במרומים? אולי לא זו הסיבה, אשר המריצתו לעזוב את בית ידידו עם שחר?

ועתה הנהי פה. הלא מרינלה היא היושבת בקרון הרכבת. בפינה, לאור המנורה הזעומה. הנשכח מלבו זכר המכתב, אשר הריצה לגוסטב רחבין הידיד? מרינלה! שחור מני שחור שערו של מיכאל שנטו, מדובלל הוא וזקוף – קרניים נוגחות. ריננו אחרי מיכאל שנטו הנשים. כי אף עיניו נוגחות – השמעת אף אַת מרינלה? המשום כך השפלת עיניך בפינה לבל יכירך?

תלמידה בכרם משחקים היתה – מספרת מרינלה לידידה מני אז. רחבין? כן, לרחבין נישאה זה כבר (הייתכן: לרחבין, ולא לגוסטב). אמנם, נכון הוא: הנשואים האלה הריהם כהתפשרות עם חוקי החיים. נשואים – מעווה מרינלה את פניה. וכי מה תעשה אשה, השואפת נהורא מעליא? מעטות הברירות: כרם שחקניות או רקדניות, ניצוצות נורא קדמאה… או נעצוצי בושת וזנונים. אורח נשים – מעווה מרינלה את פניה.

אמנם נכון הוא: עיני גוסטב רחבין היו מקור התעודדות, היטיבו נחם. אמנם, נכון הוא: אשרי האשה, כי תמצא ידיד נאמן להעבירה בשלום מדחי אל דחי. על ברכיו ישבה ובכתה את בכיה באין מפריע – חיק אם טובה. וכי למי תתן את בכיה אם לא לידיד הנאמן מכל? את צחוקה תפזר לרבים, את יגונה תשמור לאחד. ולא קלה היא דרך חייה. לא קל לעלות הרה בחברת האמנים. לא אחת ולא שתיים נאסף הרוק בפה: לירוק בבוז על אלה הדלדלנים מגביהי החוטם, הצופים אך בשדיים וברגליים. מה רבה חכמת רחבין בעלה! אין כמוהו יודע להרגיעה. הלא אף את לב המחזיקים בשבט הבימוי הצליח להטות לחסד. את כל זקיפי החיים הכיר. אין כרחבין לחכמת אלה החיים – התרוננה מרינלה בקרון הרכבת.

– “אכן בחרת כלבבך?”

– “בחרתי. בחרתי בתיאטרון. אמנם, רבים הבזיון והרוגז גם פה. התפקידים מעטים והקופצים רבים. נטית־לב של המחזיק־בשבט מכריעה. אולם החכם והבקיא בדרכי עקיפין, לא ייכשל. רחבין הוא הבקיא הגדול, היודע את סוד התחבולות הבדוקות אשר תכזבנה. ואף אני למדתי לעמוד במבחנים. אולם – לא שחקן היה רחבין”.

לא שחקן היה רחבין. לא חבר למקצוע. מקץ ימים לא יכלה לשפוך את לבה אפילו לפני האיש הכל־מבין והאוהב. יש אלפי דברים וחצאי־דברים אשר לא ייאמרו בפה, יש רבבות רמזים שאין להביעם. האפשר לספר פרטים ופרטי־פרטים? הלב הולך בו ברגע אחר דברים אחרים. העצבים מתוחים. וצריך לחשוב על יום מחר. הגוף עייף. ואין פנאי. הלא אי אפשר לשפוך את הלב מדי ערב. מבוקר עד ערב חזרות והצגות. ויש כי בשובה הביתה ולבה עולה על גדותיו, ישן רחבין שנת ישרים… וחסרי־דעת.

למה הכניסה לכור הנסיון? חשב כי זוהי הדרך: כהונה. רחבין לא רצה, כי אף היא תהיה כאחת הבובות הטרקליניות, לא האמין כי יש נשים הרואות בבעל את נזר חייהן. לא האמין אף לא רצה. אולם האמין כי כאיש האשה. אף רצה בזאת. הוא פתח לפניה את הספר הטמא של אלה החיים למען תראה ותבין. הוא הסיר את הצעיף, והיא הציצה. למה הראה לה את שבע תאוות התועבה? הלא עשרת מונים טוב לעוור העומד על פי תהום, מאשר לאיש הרואה כי אין מפלט.

– “ואת מי את אוהבת?”

– “אהבתי ואני אוהבת את רחבין”.

את רחבין היא אוהבת. רק אותו. בו בחרה לאלוף נעוריה בלב תמים. לאחר שכתבה אליו את מכתב־הפרידה, לא עצרה כוח. אל חדרו חדרה ושוב לא נפרדה ממנו. ביום בו נסע מיכאל שנטו…

– “ידעתי שתבואי…”

לא שמעה מרינלה לחש־נחש.

וכעת היא מוכרחה לשפוך את לבה: ילדה רכה היתה (ילדה רכה היא גם היום – חושב מיכאל שנטו). ואף כי הבינה את מזימות הגורל, השלימה אתן בגלל רחבין. החליטה להיות אשה נאמנה, ידידה מסורה, אם לילדיו, עקרת הבית. מה אכפת לה אם זה היושב במרומים, יהנה מזממיו שהצליחו? ואם נפשה תיכלא בסוגר – הלא בגלל רחבין עשתה זאת. ואולם הוא את קרבנה לא הבין. ואולי לא רצה. הוא פתח לפניה את כל השערים…

ומשום מה נחרש מצחו תלמים תלמים? באחד הלילות שבה הביתה, והנה תלמי מצחו משחירים ומעמיקים. סלק את תלמיך – מתחננת אשה נאמנה באזני בעלה. אולם התלמים לא נסתלקו. האם לא התלמים האלה הרחיקוה מהבית? התעצור כוח אשה שופעת תסיסה והתרוננות לראות תלמים משחירים מדי שובה הביתה? הלא את הצללים המאיימים רצתה להשכיח בפנותה אל אולמי הריקודים הפזיזים. רק אותם. אמנם: בנשף ההוא התעלסה באהבהבים. צעירה היא. בבלותה לא תקום לה עדנה. ואם נתפייסה לחוקיהם של אלה החיים, הרי מוטב לשתות מקובעת התענוגות ולא לצלוע בצדי הדרכים. שונאת היא את המתחסדים! רחבין עצמו היה קובע מזמורים לחוות החיים ולשכרון הנעורים ולהימום החושים המלא? היא תלמידתו, אך למה לא סרו תלמיו המאיימים? ואם לא נאות היו הליכותיה בעיניו, למה לא הוכיחה על פניה? רחבין כלא את פיו. והבית היה כבית־חולים.

ידעה, הרגישה, כי רחבין אהב אותה (אהב? ואינו אוהב? רחבין, איכה?), אולם את התלמים שאת לא יכלה. הוא ישב בסירה אחרת, והתחיל מפליג ממנה והלאה. לעזר־כנגדה היא זקוקה. מי יראה לשלומה, מי ישא כליה, מי ילוונה בשובה הביתה מעבודתה? והרי רחבין לא יוכל לעמוד לימינה בכל שעה; ועם מי תארח לחברה בצהריים? התמצא לומר, כי חטאה בשבתה אל שולחן אחד עם זה השחקן הצעיר, נושא מזוודתה, פאול? (פאול? הלא אף אותו מכיר מיכאל שנטו. אך הגם למגיש טס־תקרובת על הבמה, ייקרא שחקן?) חבר הוא, חבר מסור. אף בגיבוש התפקידים יעזור לה. כי טוב לשבת סמוך לחבר שחור־עיניים זה ולדעת: יש על מי להשען, יש בטחון. החטאה בנשקה את זה החבר המסור במצחו נשיקת־תודה? ואם כאלה הם פני הדברים, הרי לא באשמתה מצאו באחד הימים את רחבין על שפת הנהר במצב ההתעלפות?

היאמר איש בעולם, כי בגללה נפל למשכב? הרופאים מודים בעצמם, כי למחלות רבות אין כל רפאות, מלבד טיפול טוב של ידידה נאמנה או אחות אוהבת, אולם היכלה לגדע את עתידה בתיאטרון בגלל מחלה, אשר אף הרופאים לא מצאו שם לה? רחבין עצמו לא רצה בזה. הוא שלחה מעל פניו – התהיה לו לאומנת בעל כרחו? הלא המחלה אינה מסוכנת. רופא־הבית הבטיח, שרחבין ישוב במהרה לאיתנו. התפקיד החדש היה אחד החשובים במחזה, ועתיד היה לחתוך את גורלה. על בהונות רגליה התהלכה בשובה הביתה בתום עבודתה. ולמה היה נותן בה שתי עיניים יוקדות־מתחננות? היא חרדה תמיד לשלומו, והרופא היה מדווח לה לתיאטרון את ממצאי הבדיקה. היא אוהבת רק את רחבין. עליו היה לדעת זאת, כי אין חכם כמוהו. ואיך זה נעלמו לפתע שתי עיניו האפורות־החמות־המבינות? היכלה לדעת כי רעל מפעפע מכלה את חייו? ומי עוד כמוה מוכרחה לעמוד על המשמר יומם ולילה מפחד רכילות החברות? כמו זרה היתה בבית בעלה, כאשה המבקרת את קרובה החולה בבית־חולים.

הבריות ריננו אחריה בעיר. אולם התחדל אשה כמוה מידידות בגלל דיבות שפלות? אין כרחבין בז ללהג הבריות.

אך למה יקדו עיני גוסטב רחבין העלם, שני פנסים מאיימים: סכנה? וכאשר עצם עיניו גדלה האימה שבעתיים. כשכיב מרע היה, באפס מעשה ובאפס דיבור בילה רחבין את ימיו בביתו. בריא הוא בגופו – פסקו הרופאים. בריא הוא – גזרה אשתו מרינלה השחקנית. ואף־על־פי־כן – כאילו שותק דיבורו. כאילו… גוסטב רחבין שתק.

היש חטא בדבר, שאחד משבעים מעריציה הגיש לה זר פרחים בגמר המערכה השניה? ואם נענתה להזמנתו וסרה אתו לאחר ההצגה למסעדה? – הלא רק מפני דרכי נימוס עשתה זאת למען ידידה הטוב, השחקן הצעיר. הרי כך עושה כל שחקנית, כך דורש המקצוע, כי שחקנית בלי מעריצים לא תתכן, כשם שלא ייתכן תיאטרון בלי קהל. האמנם קרו מקרים של פראנויה במשפחת רחבין?

ומה טוב לסור לבאר אחר ההצגה. להניס עיני קדרמות מלב ומעיניים.

השולחנות מצוירים שתי־וערב ורוד. הקירות שתי־וערב ורוד. שתי־וערב תסרקתו של הפסנתרן… שתי וערב ורוד… והנשים המסובות – שתי וערב ורוד הן בים השחור של תלבשות הגברים… בבקשה עוד בקבוק… בבקשה עוד שניים… מרינלה היום המכבדת… ושם מעבר לפרוכת: צל חמק. מרינלה מזמינה היום: שלושה בקבוקים. יחי שתי־וערב ורוד. הקם גוסטב רחבין ממשכבו להציץ מסדקי הפרוכת?

תודה לכם, ידידים! תודה לכם כי ערכתם נשף השתי־וערב הורוד למרינלה. השתי הסביל הייתי אני, והצל המציץ היה הערב, וזכרונות עבר מעטים היו ורודים.

היו שלום, ידידים!

אפשר מאוד שגוסטב רחבין שוכב על משכבו ללא־נוע ועיניו עצומות. אפשר מאוד שאזניו קולטות כל טקטוק־שעון לרגעיו לנחש את שובה של מרינלה. והלא רחבין מני אז היה שמח בשמחתה, היה נהנה מגודל רוחה, מתנועתה הרחבה, מפליטות לשונה המפולפלות, החצים השנונים הללו הפוגעים בלב המטרה.

הך, הפסנתרן, בקלידים! הך בקלידים כבדים להדהים את הפחד העולה. הדודות האפורות מדדות על השולחנות – אחת, אחת, אחת. הדודות הרזות והאיומות. אפן מעוקם ורגליהן רגלי תרנגולות, והפה חסר שיניים –לוע העבר, והכתונת דקיקה – פרגוד אפור־מרופש.

עם בוקר היא שבה הביתה, בלווית הידיד הנאמן, נושא כליה. והנה הדלת נעולה. לדפיקות אין עונה, הייתכן? לא יפתח המפתח שבידה, כי הבריח הפנימי עוצר – השוטר הבקיע בכוח: נתרוקן הקן. מן החלון קפץ איש. על מטתה מתבוססת בקרעיה האדומים הבובה – ההיא אשר קנה רחבין ביום כלולותיהם. כדמות מרינלה וכצלמה היתה…

קרעים שמלת הבובה, רסיסים ראשה.

על ברכיה נופלת אשה להתחטא:

– “לא אני חטאתי לבעלי! לא בי האשם שצלל בתהום אין־חקר. הלא אדם וגורלו. הלא לבקשו יצאתי ברחבי הארץ, לילותי בדמע רוויתי, אף מכהונתי פרשתי – הבי האשם כי לא מצאתיו כדי להשיבו אלי. שמי מרינלה. את ה”מר" טעמתי לרוויה. אולם מה פשר “ינלה”?

וכמו ביום השנאה, כאשר שפכה לפניו מרינלה את מרי לבה, כאשר הוכיחה באותות ההגיון והחכמה את זעם גורלה של האשה, כמו ביום ההוא לא ידע נפשו, לא מצא די חכמה באמתחתו להשיב אחור את ההוכחות המוצקות. כאז כהיום – טפש היה מיכאל שנטו. הרגיש את כוח ההגיון המיוחד־הנשיי המכריע. היש להשיב ריקם את פני האשה? היש למנוע ממנה את קרני־האור המועטות, שכפתה בכוח עדשות נפשה, כי איתן רצונה לחיות אף־על־פי־כן?

את דמעות מרינלה מוחה מיכאל שנטו.

– “שבי, מרינלה, השמיים עודם בהירים ובשמיים אב טוב ורחום!”

– “אתה בעל־הרחמים הגדול, אתה…”

– “לא, לא אני!” פורצת צעקת חרדה מפי הגבר מיכאל שנטו, מי־שהיה ידיד.

חצר מטרה ללא מטרה

צלצלו הפעמונים, קשקשו הצלצלים, הריעו הנוסעים הצוהלים. אופני העגלות מקושטים שושנים ראשי הסוסים ענודים חבצלות־הרים, העגלונים חבושים קובעי־רקפות. שורקות השפתיים, מצליף השוט, מהבהבים הפנסים.

מי הנוסע?

אלה בני־בלי בית, אלה אבירי בירית הקשת, אלה קולומבוסים! המחכים לכוכבם־מדריכם – כולם באו לקדם את פני מרינלה.

– “תחי מרינלה, האשה הנאמנה!”

– “תחי כי יצאה לחפש את אלוף נעוריה!”

– “תחי כי לא מצאתהו!”

עורו הסוסים לכבוד האשה הנאמנה.

עורו כי חג הלילה למלכת הנשים, חג הלילה לחכמה בנשים, אורו מחשכי־אוולת!

תחי מרינלה, השה לעולה!

כל הנרות הועלו בבית, כל הפנסים הודלקו, למנצח על הגיתית!

ושם החג: אריאדנה המחכה לבככוס.

את השם השמור בסוד גילתה מרינלה למיכאל שנטו ידידה החדש. אף קידה החוותה לפניו כאחת מרואות פני לואי הי"ד. כי אריאדנה עוברת ימים רחבי־ידיים והרים גבוהים ונהרות עזים – את בככוס לא תמצא שנית. והיא חוגגת ברוב פאר – חג אזכרת נשמה.

לא ענה לקידתה מיכאל שנטו המוזמן אף הוא לפקוד את נווה האלמנות. בכור הזמזומים והכרכורים, בין ההוללים והמתחבקים, בין הזוללים והמשתכרים ישב גם האורח החדש – הזר.

– “מרינהלה”, נוסר קול צווחני, “לא אהבה את בעלה מימיה”.

– “מרינלה”, מקרקרת לשכנתה באה־בימים שעור פניה כולו פוך, “שיחקה אהבה”.

– “והיום היא משחקת אלמנה”.

– “ומחר תשחק כלה”.

– “ומחרתיים גרושה”.

מיכאל שנטו הטפש ראה פנים קורנים מאור גדול ועיניים תמימות ורודפות טוב וחדוות חיים לשמה. משי, ידי־טיפוחים ענוגות, תנועות מנגנות, גופים גמישים הנעים בקצב, דמויות מרחפות בעולם שכולו נוגה (האפשר כי כל אלה יסודם בשקר?). והלא – ידע מיכאל שנטו – אף־על־פי־כן אפשר להגיע אל שיא האושר, אף־על־פי־כן, מרינלה.

– “אף־על־פי־כן” – מכה אחד אהבן במצלתיים.

– “דום־דום” – עונה שחקן צעיר בתופו.

– “לא־א־א־א־א…” – שורק מאן־דהוא, הג’זבנדיסטן השמן.

– “אנחנו נכבוש את אירופה!”

– “אנחנו נעקור את חיי המשפחה!”

– “אנחנו בני־בלי־אתמול – בני המחר!”

– “הראית את השמן?” שואלת מרינלה את מיכאל שנטו היושב בפנתו, “הלא הוא הוא מעריצי הגדול, הוא הנדיב רחב־הלב, הוא שהזמינני לבאר אחר נצחוני הגדול במחזה”.

השמן ישב בהרחבה על שני כסאות, אצטרובל של נייר על ראשו, אגרופיו מתופפים בעוז: מרינלה, מרינלה, מרינלה!

– “פניו מעידים בו, כי איש הרוח הוא”, בוחן את לב שכנתו מיכאל שנטו.

– “היטבת לראות”.

מזגזגים זוגים, מהדדים פיות, שורקות משרוקיות, נקרעות פרוכיות, קיר פתח לועו:

בככוס הנה בא!

קשקוש, תרועה, הומה־מהומה, לגיון נימפות פורץ, נשים אחוזות תזזית. הוי, צללים! הוי, חלילים! הוי, פיות מריעים!

מי הוא זה?

הלא זה חיל בככוס השכור. בככוס הטוב והמיטיב. בככוס הגדול מאז ומעולם.

והנה הוא בכבודו ובעצמו: בככוס. עור־נמר על מתניו, שריריו עשת, שערו לפידים. הנה הוא מקפץ כנמר, כובש מכשולים, מבעיר תשוקה:

היכן היא? אריאדנה!

על יד מיכאל שנטו עומדת מרינלה.

– “אכן זו התשורה הכינו ידידי לשובי?”

– “אכן זהו השחקן הצעיר, הידיד בצרה?”

– “כן, זהו פאול”.

– “ראיתי”, אומר מיכאל שנטו, "בככוסים וסבסטיאנוסים קדושים, הלא יכהנו קודש בתערוכות ובבתי־נכות. כך ראום גדולים ממני בתורת הגוף והצורה. יש אחד בככוס של טינטוריטו בויניציה העיר. יש אחד עלם רך, מושך לבבות, הלא הוא החלום על אושר. הלא הוא עצמו השכרון, ולא אך סמל קר עוטה אשכולות ענבים. הלא הוא המושך להעפיל הרה אל האולימפוס, להיות שם אל בין אלים. למראהו אתה טועם טעם האמברוזיה, בבואתו מעוררת בלבך את זכר הימים הטובים ההם, ימי חלומות־הפלא, ימי ההמראה על במותי־עב ורודות בדרך אל המרומים.

זגזגו זגזגים, הידדו פיות, שרקו משרוקיות:

בככוס הנה בא!

על יד מיכאל שנטו עומדת מרינלה. מכוסו תשתה את יינו. יסוב העולם לאחור, תרעש הארץ תחתיה.

– “שתה מיכאל שנטו, הלא מחר יבוא, והמחרתיים, ועוד שנה ושנתיים, ובלי סוף, ואנחנו נחיה ולא נמות. לעינינו חוטים יינתקו ואנחנו נהיה כמחרישים. אהבות תזעזענה אותנו, אף תתמקמקנה, שנאות תתלקחנה אף תתנדפנה. ואנחנו נחיה, ואולי לא נזקין, ואולי לא נלמד דבר, אולי נהיה כחוזרים על הגלגל החוזר… שתה מיכאל שנטו…”

מיכאל שנטו שותה מכוסה של מרינלה, היא כוסו.

–“לחיי המוות אני שותה ולחיי הלידה החדשה ברגע המוות. שבעים ושבעה חכמים נתנו את לבם להעמיק חכמה ולחדור אל מלכות האושר. אפס לא נפלו פני החכמים מני אז ועד היום הזה. לחיי הילודים אני שותה, לחיי בככוס הילד! שתי מרינלה לחיי בככוס! הלא תדעיהו. לא בכרכוריו יתגלה בככוס. אף לא בתזזית שגלותיו. אך יש ואשכולות הענבים מוליכים שולל. תני את לבך לשכרון עצמו, ולא לסימנים מלבר. שערים נפתחים לפניך – אל מלכות השמיים. הושיטי ידך, החזיקי במפתח. הנה קול רננים שומעות אזני, אל תהסיהו…”

תם המחזה. נסעו האורחים המוזמנים. תם המשתה.

מדי יום ביומו ביקר מיכאל שנטו אצל מרינלה השחקנית. מדי יום ביומו היה מחכה בפרוזדור שעה ועוד שעות ומדמדם דמדומים כיד הדמיון המדמיע בשקעו בכורסת קטיפה אדומה. ויחד עמו חיכה עוד פלוני: פאול המשרת.

– “פאול?” – היה מיכאל שנטו כמוכה־תמהון שעה שמרינלה הציגתו לפניו. “הלא הוא…”

– “נכון, הוא היה מי שרקד את ריקוד בככוס”.

– “הרי…”

– "אף שחקן היה. אולם עכשיו הוא מקדיש את כל יהבו ורהבו – לי. הוא שומר־הסף בביתי. היש עוד נאמן כמוהו?

פאול השחקן מחוטב־הגוף, בעל העיניים השחורות־העגולות, העגליות, שקד על מלאכתו, פשט אדרות גבירים נדיבים וגבירות נכבדות במסדרון. את מלאכת המשרת מילא ולא בוש. והבית הומה ממבקרים. רבים הבאים לראות את שלום מרינלה. תלמידה מקשיבה היתה מרינלה. מה מיטיבה היא להבין את אלה החיים. לא בתוהו עלו תורות גוסטב רחבין… הידיד… מי שערך את עצי המוקד – לעצמו. ונשמתו… נשמתו עדן. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים!

האין המשרתים מחזירים שלום? או שמא רק מיכאל שנטו הוא שבכבודו לא הקפיד המשרת. הנה שתי עיניים יוקדות – אש זרה. מה אמרה מרינלה? עיני רחבין היו כעיני שור בטבח. והלא גוסטב רחבין הידיד איננו. וכבר נסתם הגולל על שתי העיניים היוקדות. מה אמרה מרינלה? גלגל הוא שחוזר בעולם… מדמדם מיכאל שנטו בשקעו בכורסת הקטיפה האדומה.

ואולי לא מת גוסטב רחבין כל עיקר. גופתו לא נמצאה, סופו לא נודע. אולי התלבש בדמות המוזרה הזאת של שומר הסף? אלא שהאמת היא: גוסטב רחבין מת ולא ישוב לעולם. היש גלגל חוזר? מדמדם מיכאל שנטו.

הומה ממבקרים בית מרינלה. לא ידידים הבאים לדרוש בשלום ידידה, לא חברים וריעים להתרועע, לא אחים לצרה אחת. הנה הולך ובא עב־כרס – בעל התיאטרון. הארובה השחורה שמוטה על פדחתו, שפמו האפור מסומר, עין־חדף בוחנת מבעד למונוקל. הוא נוהג להבליט את שפתו התחתונה – סימן לחשיבות קובעת של בעל בעמיו. כי על פיו ישק התיאטרון הגדול, כל הבמאים, השחקנים, השחקניות, הרקדנים, הרקדניות, המוסיקאים, תוכני הבמה, שומרי התלבשות, החשמלאים, המשגיחים, הקופאים, הסדרנים. רק משום משרתו סר לכאן – לשאת ולתת עם מרינלה בנוגע לתפקידה החשוב, בהגיע תורה לעלות למדרגה של אהבנית ראשית. המשא־ומתן הטורדני נמשך שעה ועוד שעות. מחכה מיכאל שנטו בפרוזדור, יוקדות עיני פאול המשרת.

נוחר פאול המשרת, כי הנה הולך וקרב הקרח. פניו עגולים ככדור, שניו רחבות, בפערו את פיו כאילו הוא מתכוון לבלוע את כל העולם כולו. שפמו האנגלי כמדגיש: אביר האלגנטיות אני. את הזסש"רץ מתיזות שפתיו השמנות באהבה יתרה, ובתיבה “אני” הוא פותח כמעט כל משפט היוצא מפיו – מנהל בנק הוא. מרננים כי את כספו ערם בארגנטינה מעסקים מסוימים. אולם היושם לב למרננים? אדיב רוח הוא, אף נוטה חיבה מסויגת לדלת־העם. הפקדון השמור בבנק שלו בטוח, אף הרבית הגונה. את ידו הושיט הבנקאי למשרת – מה גדולה חיבתו לדלת־העם. ורק המקרה גרם שלא השגיח המשרת פאול ביד המושטת ולא נשקה בהכנעה, כי בו ברגע רכן כדי לחלוץ את הערדליים מעל נעליו. לא נעלב חלילה האדון המנהל (אף התיאטרון תלוי בחסדו במידה רבה), איש המוסר הוא. הלא כוחה של האמנות במוסר. ועל כן הוא מתומכי האמנות. לנטוע מוסר צריך, זהו תפקיד השעה. מקדש יקים לאמנות, ילמד העם ללכת בהצנע, לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. האמנות היא עוגן ההצלה. לשם בירור העניין לאשורו, סר למעון מרינלה. ברם, השיחה המעמיקה הלכה הלוך והמשך והוא יצא עם שחר.

לא סטר מיכאל שנטו בלחי המשרת פאול, המציץ דרך חור המנעול. אכן בצאת האדון הבנקאי ופניו מפיקים נוגה, הושיט לו מיכאל שנטו את ידו.

– “אני אשתדל בכל מאמצי, אנצל את כל השפעתי הגדולה, שהעניין החשוב ישא פירות”, אמר כמדבר קבל עם – ובאקראי לא השגיח בידו המושטת של מיכאל שנטו.

אף ארך־הידיים וגבה־הקומה, הרקקן המקצועי, הקולע ביריקה מן הבמה עד מאחורי הקלעים, בא לבקר את חברתו לתפקיד. הלא הוא האהבן הראשי, הכובש לבבות כהרף עין, המקבל מכתבי־אהבה מנערות ובוגרות, המרפד חדרו בפרחי חמד וזרי נצחון. הלא מן הנימוס הוא שיבוא לכאן, כי במחזה החדש ודאי יהיה עליו לאהבהב על מרינלה, אשה חכמת לב, אף יודעת ספר. עצתה מפז יקרה. את הכוונה הנסתרת היא תופסת בן־רגע. פשוט יקח את ידה, יציץ לתוך עיניה, וישאל: האוהבת את אותי? הרי זה כל כך פשוט ומובן. אך לברכה תהי לו עזרתה. בעצם קצת מתיראים מפניה בתיאטרון. תחילה לא נראו בה כל סימני כשרון. והנה לך פתאום – כוכבת. מי פילל? בסימן ברית־שלום בא הלום. אף כדי לחטוף עצה טובה. מרינלה אינה משתמטת מחברתו. יוקדות עיניו של מי שהיה שחקן פאול.

– “מה היום מימים, פאול?” שואלת מרינלה ברחפה לקראת האורח החביב. “הלהקיץ נרדמים אתה אומר בביתי?” קשות מדברת הגבירה. מחריש המשרת. מיכאל שנטו הישן לא שמע. אף לא ראה את מרינלה, המשלבת ידה בזרוע אורחה החביב להעבירו אל החדרים פנימה. “סבוני אף סבבוני הנערות…” הגיע קול האהבן הראשי ממעבה החדרים ונדם.

המו המבקרים בבית מרינלה. “כתר לי זעיר”, פונה מרינלה בלשון ספרותית גבוהה. מיטיבה היא לדבר אל איש איש כלשונו. והאורח מחכה. “איזה מין חדש של ברנש” – תמה פאול המשרת. “גם ברנש איננו” – ממשיך מיכאל שנטו את חוט המחשבה המתפתל.

עם אור הבוקר קראה מרינלה בשמו. במיטת אפריון שכובה כלה רעננה. ריח הקנמון שבחדר מהמם מאוד. חכליליות עיני הכלה הרעננה – הבכתה האלמנה העזובה, כי הלך מעמה אלוף נעוריה ולא ישוב לנחמה? מעוכים הסדינים, וקרע כמו פצע בשמיכת־המשי הכחולה.

“מרינלה”, נואק קול מעבר לדלת וקופא. ויד אשה עלובה מלטפת שערות גבר בקצות אצבעות ענוגות. רוממות־רוח אראלית. דוממות־מחשבה שמימית. רפרוף ענן בהיר, בהיר ותכול.

– “לא לשם כך דיברתי על בככוס הילד. לא לשם כך עוררתי בלבך את מיתר הטוב. כל אשר עדה עליך, יוכל המחות מקו השני אשר לחייך. הלא קו השני אחר הוא. אלילת החיים את. מהררי קדם. אל תשחיתי יפיך ואורך לתוהו. מעיין אלה החיים בלבך!”

– “לא בלבי המעיין. היה פזמון־פלא, דימיתי כי לי הוא. איננו. תבער שנאתי – אל כולכם, אל כל אוכלי ישותי. מתלקחת עולה השנאה אל מבט גבר טוב, כל־מבין, אל עיניים מטומטמות, אל צחוק ערמומי האומר: הכל ידוע וגלוי. אני מכירה אתכם, הגברים. איני יכולה להאמין. אני שונאת את נפשי. אני שונאת את גופי. אף אתכם. חגורת שנאה אני, אמשוך גברים בחכתי, לשלהב בהם את שנאתי, להסגירם בידי הדרקון האיום, התשוקה. את נשמתי הטובה לקח העריץ הזקן היושב במרומים, ולא ישיבנה. אוסף עתיקות הוא: נשמות נשמשמות. את בעלי לקח ממני. יש עוד קובעת כוס הנקמה. זה מחוטב־הגוף הושפל כבר עד דכא: חולץ ערדליים במסדרון”.

– “פאול נושא־כלי!” – קוראת מרינלה במתק שפתיים וזויות־שפתיה מחודדות מאוד. שתי עיניים עגליות־יוקדות צצו.

– “סורה, כלב! אתה המשרת הנבזה, את חמדת חיי גזלת, עשקת, אף חשקת, הובשת את מקור ישותי. לידיד חשבתיך ואתה את נפשי לקחת…”

את יד מיכאל שנטו מלטפות אצבעות ענוגות באהבה, נגיעה אוורירית. רוממות רוח. דוממות מחשבה. שתי עיניים עגליות־יוקדות סמרו כמחטי הסרפד.

– “סורה, כלב!”

– “הלא שריד נשמתי אתה. זאת ידעת אתה וגם אני ידעתי. תלך מעמי ומתי. מעיניך שואבת אני את שרף החיים. אתה מאמין, אתה רואה תכלת, וזוהר, ועתיד. ועיניך אינן מטמטמות. ואין לעורר את תשוקתך. אתה מחסי. כמו במערה אני. נסתתרתי ובחוץ מטר מוחץ. כמו בעלי המנוח אתה… לא מנוח… הלא הוא קם לתחיה. בעלי אהובי אתה, אתה אלופי יחידי ואין זולתך!”

– “עצמי עיניך. וגז החדר, והשמיכה, והמשרת. נאות הנפש זוהרות. על מי מנוחות תנועי. הלא אלה משכנותיך. בואי. טירה חדשה נקים מאבני גזית. אל האור פני, כי זה יעודך. הווה ועתיד אתן לך. מיתרים נעלמים יתעוררו. תתרונן תפילת לבך מפניה מי יקום? התאוששי!”

את יד מרינלה מנשק מיכאל שנטו. מפעם לבו בחזקה. את האשה המתבוססת בדם ישותה הוא רואה לפניו. הלא עצם ידיה שפכו את זה הדם. רטובה ידו. האין דמעות בעיניו? מה הזהיבו עיני האשה. ומה רב בהן הערפל. לא יקחנה בזרועותיו, לוא ישאנה למרחקים: ילדה פעוטונת, כליל הנשים באשה האחת. לוא ישדלנה בדברים טובים. לוא ינשק את השערות המקורזלות־הערמוניות. לא גבר חסרה עתה מרינלה. לוא יוציא את חץ הרעל מלבה. לא ישאנה לחביון־סתר, כי אין נסתר לפני מרינלה. לא ישקנה מבאר־לחי־רואי, כי הבאר הזאת איננה. מי יקום ויאמר: אני אפתה את מרינלה? אמן.

– “אמן אומרת אני לך, בעלי אהובי, למה לא השכלת להובילני בדרך הטוב? למה לא פתחת פיך ליסרני שבע על חטאותי? למה לא בשוט עריצים הצלפת על גבי החשוף, על קשי־ערפי להוכיחני? שה עוורת הייתי, באשמנים לא דרך תעיתי ויתעתעוני. את הטוב רציתי ותבואני בעתה. בכף זדון תליתי חיי והמאזניים נטו תהומה…”

את פי תהום רואה מיכאל שנטו – לוא יכול להצילה!

אין דום לשגשוג המוחשי. אמצעי־עזר חדשים העלה המוח, העובד החרוץ. יער עבות מקצה הארץ עד קצה. מזמזם כל עץ: קול השגשוג המוחשי. בצנורות־עורקים אוגרים יינות־החיים להשקות, להפריח, להאדיר: אל על. ובהגדע ענף, יזלוף עסיס רותח – ישר מבאר החיים. מזמזם כל עץ ברתת. הושגה הפסגה. נגלה הסוד. הוסר הלוט הכומס. מעתה יודעים אף אנחנו. כולנו. עתה גדול כוחנו לדעת: גם זה הבל. אולם אין דום לשגשוג המוחשי. עתה מזמזם כל עץ. ידיו־זמורותיו הוא מפתח ופורשן לבקש מפלט ורחמים. כי שוט השגשוג מצליף. מאות ידיים: רחמים! והאמיר נישא אל על בגאון: אין פנאי!

עץ מסיג גבול חברו. זה חוק השגשוג המוחשי. זמורות מתאבכות גונבות קרני־שמש אחת מחברתה. דת ודין הוא. שרשים־נחשים מוצצים את יין האדמה המיניקה – ואף את השרשים־העמיתים. כי שוט השגשוג המוחשי מצליף.

באחד ארזל, במרומי עץ עבות, קורן מהנאה – הקוף. הלא זה מחזה שעשועים מאין כמוהו: השגשוג המוחשי. מה טוב להשקיף מגבוה על תגבורת כל חי. סובי סובי תבל, תיבה בלה – הקוף משקיף. זרום־נא עסיס רותח, אדום וירקרק – הקוף נהנה ממחזה השעשועים.

“אני הנני אני וממעשי ידי לא נהניתי”, נואק מיכאל שנטו בצקון לחשו.

“ואני הנני הארי”, שואג היער האיום. “גור־אריה הייתי זה רק עתה ובין־רגע גדלתי והנני אני. הקוף הוא טרפי”.

השקיני־נא מדבש עסיסיך טובים, האדמה אמי", נואק מיכאל שנטו, “מהרי פן תאחרי המועד”.

ופתאום תוקע הקוף, הנהנה הגדול, מוט שנון בעין הארי. שאגת הגבורה ההיולית מרעידה מוצקי תבל.

נושא מיכאל שנטו את עיניו לבקש מפלט מאביו שבשמיים.

אין עונה. ולא יהיה עונה עד עולם. הכיצד?

עבר חלף הקוף. הנרצתה התפילה לפני כס עליון? אין קוף. אין יערות קדם. הכליון חרוץ הוא? והנה שדמות בר, דשא עשב מזריע זרע. כרים נרחבים, ירקון, תקווה. מרשרשים הגבעולים, אין פנאי. הולם לב מיכאל שנטו בחזקה:

“לא אוכל האמן, כי רק למען השגשוג המוחשי תועות הנשמות ברחבי אלה החיים. הלא בדור השגשוג המוחשי אין פנאי. הלא במחי אחד תסולק המפלצת האיומה מכל. היניקי־נא, אמי! אמי האדמה הרחמניה!”

נרצתה האנקה גם הפעם. כפרים תחת כרים צצו פתאום כנגועי מטה־קסם של השגשוג המוחשי. שמוטים הגגות הטובים־רחמנים על פדחות הבתים: צפרא טבא, סבא! צפרא טבא, סבתא! עוד יש פינות־סתר לחיים שאננים. והקילונות של הבארות מעלים את המים בגניחה. חיש חיש. עלה וירוד. והנה: דגל אדום, אש בולעת את הגגות הטובים – רחמנים. פרשים רדופי־זעף על סוסים מזי־קצף אנה ואנה ישטופו. סוסים משתוללים: דרור!

אצבעות גרומות טופפות על פני מיכאל שנטו:

הלא לאלה החיים השוטפים אנה ואנה תתן האדמה את ברכתה, אותך לא תוכל להיניק.

וקול אדיר מרעים בנאות הלב:

אל ישאך לבך, בן אובד, להסיר את לוט הבראשית. אם השגשוג המוחשי כך, מי אתה ומה אתה לעומתו.

ופתאום מלאה הככר קופים אדומים וכחולים וירוקים, שלל צבעי הקשת. מטרטרים גלגלים, רועשת הארץ. תותחי־ענק הם גוררים לשאוג ממרומי הפסגות את זעם החיים…

ולא עוד ייראה הזוהר. ולא עוד צחוק טוב ירענן עיניים. ולא עוד יאמין הלב בחלום התכלת.

אוי לעיניים הרואות את תותחי השגשוג המוחשי, ואוי לאזניים השומעות את שאגותיהם.

בשארית מאמצים מיילל מיכאל שנטו:

“אף אני חטאתי, העויתי, רשעתי…”

“יש יתרון לקוף הראשון, יש יתרון ליער־קדומים. יש יתרון לתוהו ובוהו”.

“אולם מנגנון השגשוג המוחשי דום לא ידע. תינוק פזיז התיר רצועה עוצרת: סוב סוב, הגלגל. עלו! אין פנאי!”

*

כאשר פתח מיכאל שנטו את עיניו העריב כבר היום. והנה ראה את עצמו שכוב על ספת הקטיפה האדומה אשר בפרוזדור. ועל ידו – פאול הישן שנת גבורים.

זכרים וזכרונות

במי הנהר רחב־הידיים טובלים שני אנשים: מרינלה ומיכאל שנטו. אדום בלנרה וידיה הרזות נשקפות ממחשופי האודם: הצילו. הנני – הומה אחד לב. בידיו אוחזת האשה. שבע טובלים המיטהרים. עיניה הצוחקות נעלמות מתחת לצעיף המים, והנה הן מופיעות שוב להזהיר בתכלתן הטובה. כה רכה האשה. כה רכות ההברות המתמלטות מפיה. דומה: ידעת. אך למעשה לא ידעת דבר. כה רכות שערותיה המקורזלות. כה רך עולם המים. אף הסירה הצרה והארוכה החותרת מרחקימה, הלא אף היא כה רכה, כה קרובה אל הלב…

מאדיש הוא הזיווג אך אם בא משמיים. מאדיש וטוב.

שניים אנשים דבוקי ידיים רוקדים בתוך המים את מחול החיים. שניים אנשים רואים בעיני בשר את זיו הרקיע השביעי. לא יש גופים. לא יש נשמות. זהו חדל־חומר אשר לרוח הקדמון טרם הפרדו לשלושה: רוח, נשמה, גשם. לעיני בשר ייראו צללים, באזני בשר יישמעו צלילים, ולשפתי בשר תידבקנה שפתיים־צלצלים. אולם חדל־חומר לא ייראה. ולא יישמע ולא יידבק. אחד הוא וכל־מכיל. וזה דבר האור הקדמון טרם הברא השמש והירח וצבא השמיים.

מזמור ידיים בתוך דכיי הגלים יישמע. מזמור רגליים השקועות בחול. רואות העיניים המתרוננות מבעד למים השקופים. מזמור כל תאי הבשר מרגישים הלבבות הרוטטים. אין שמיים. ואין נהר. ואין גוף. יש אהבה משורש האוב הקדמוני. יש אלוהי־אהבה טובים.

עוגב החדל־חומר מרנן את סוד היצירה. אפסו מלים. אפסו מחשבות. אפסו הרגשות. שניים אנשים שרים שירת החדווה הדוממת:

אנחנו לב העולם. אנחנו מגד הארץ. אנחנו אלה החיים!

"ועל שפת הנהר…

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי…

על שפת הנהר התרבצו יושבי העיר לנוח עם ערב מחום היום. מי הנהר עכורים. הולכים לאט תוך התעלה המלאכותית החוצה את העיר לשניים. גשר ברזל מימין, וכמטחווי־קשת גשר שני משמאל. ומאחור פוהקת הנקרה השחורה אשר לרכבת התחתית. על העשב החרוך־למחצה, המשגשג על גבנוני האדמה, משתטחים מלוא קומתם מבקרי־התמיד של שפת הנהר, ושולחים מבטים לאים אל מול השמיים, העטורים בפאותיהם בפרוכיות עבים פורחים לתפארת־סתם. נעים־זעים גשרי הברזל תחת משא עגלות־הטראם והמובילים, והרכבת התחתית מופיעה לרגעים, נושפת־חורקת זעם ומטילה את פיחה בנקרה השחורה. אולם האבן השואבת לכל המבטים הוא מרחץ־השיט על פני המים, מקלט־עדן לנבחרים מני עם ועדה,

– “הלא הכניסה לשם מותרת אך לבעלנים ולבלנים”, רוגן אחד חסר־שיניים ופוהק.

על המעקה מופיעים גופים מבולנרים לשם התמחות על הנדנדות. אחד פקיד חשוב במחלקת המסים בוחן ברוב עניין את היבלות על בהונותיו. אחד רווק־עד עג ברגליו המחוטבות עוגות־חן באויר, כקובע חוקים חדשים למחולות כושיים. אחת מסורבלת פושקת רגלים סתם. מרחץ עירוני הוא זה, מקלט הנבחרים מני עם ועדה.

והשזפנים שעל שפת הנהר לשיטתם. מרוחי שמן ועצומי עיניים הם שכובים כאן בחום היום. כי פנים שזופים סגולה בדוקה הם למשוך עיניים חומדות. אחד שזפן, חבר מועדון ספורטיבי, המקווה לזכות באחד הימים בגביע המנצחים בתחרות כדורגל, פוער לרווחה את פיו חסר־החטים מזה ומזה (הלא הוא הסימן המובהק כי לא ירוק הוא בין אבירי הספורט) להוכיח לבעל־דברו השתקן: כך וכך תפול ההכרעה. במישוש של מומחה ותיק, בודק בעל־הדבר את שרירי רגליו ועונה בנהימה מרוסקת: ספק חיוב ספק שלילה. בשלוות־נפש גמורה מסתכל במתנצחים אחד צנום־פרצוף בעל עיניים שחורות־עגליות ויוקדות. גם הוא ודאי חבר באחד מועדון ספורטיבי.

השגיח בו הנוהם. את ערפו הוא מפנה אליו. שב ורוקק בבוז נכחו. לא זז ממקומו השכוב. עיניו השחורות היוקדות כמו סמואות ליריקה. לא ראו דבר. קם על רגליו הבריון חסר־החטים והנהו צועד בגאון לקראת השכוב:

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי.

את כף ידו הוא מניף לסטירה, למען ידע הפרחח… ופתאום הורידה. עיני השכוב כמו סמואות ליד המונפה. את קולו נושא הבריון הנרתח להרביץ אמרי־שפר, סילון גובר והולך:

“ארור בואך, נפל זהום, פרעוש יהודי!”

נקהלו סביבותיו בעלי־ברית לשעת חירום חורקי־שן וקופצי־אגרוף, מזי־קצף ובורקי עיניים. הם ניצבים על השכוב ללא נוע. פתאום גחן עליו הבריון הספורטיבי, נטלו בזרועותיו ובהינף אחד:

נפץ!

לתוך המים הטילו בסער. בתרועת נצחון הריעו בני־הברית־לשעת־חירום. רקק בבוז המומחה לשרירים ונהם ספק מרצון ספק מרוגז. על מעקה מרחץ־השיט נשא הפקיד החשוב ממחלקת המסים את עיניו, והוגיע את מוחו כדי למצוא אמתלה מספקת שאיך שהוא תצדיק את אחורו במשרד. הרי הוזמן לכוס תה… על רגליו קפץ מי שנתכבד בתואר אביר מחולות הכושים, המוכן והמזומן תמיד לענות אמן אחר בני עמו השואפים מלחמה. המסורבלת צצה פתאום בבלנרה הכחול, מצודד הלבבות, בין המריעים.

נפץ!

שמע את קול הנפץ מיכאל שנטו, שמעה אף מרינלה. זה רק עתה יצאו ממרחץ־השיט. את הגוף הטובע הם רואים. קפץ האיש המימה. והנהו הודפו אל היבשה. זורר המוצל אחת ושתיים. את עיניו העגליות השחורות הוא פוקח. עכשיו הן רואות. דמות אחת. שתי דמויות. נעצמו העיניים: הגם פה ישך מיכאל שנטו המציל?

“בוא!”, גזרה מרינלה.

לא יכול מיכאל שנטו לעזוב את המוצל לנפשו. על רגליו הקימו להוליכו, והנה הם הולכים. חיש מהר יתייבשו הבגדים. אף אפשר להחליפם בקרוב, בקרוב. אולם בראות הבריון חסר־החטים את המציל־הפגע מוליך את קרבנו וגברת עדינה נכונה לענוד זר נצחון למנוצח דווקא, נתרתח להשיב לשלשתם כגמולם. את עדת מחבליו הוא מקהיל שנית, והנה הם צצים. מי מניף מוט, מי אבן, ומי תכלובת שרשרת חלודה…

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי…

וכה פנה אליהם מיכאל שנטו:

“הסירו מלבכם את החימה העוורת על לא דבר ואת השנאה השפלה. אם לשנוא, הרי טוב כי בשנאה הגדולה תדבקו. קומו והייתם השונאים הגדולים. שונאי נשים, שונאי גברים, שונאי חיים! את זרע השנאה תזרעו בכל מושבותיכם לבל ייפקד עוד השם אהבה עד עולם. קומו לכרות ברית לשנאה הגדולה!”

– “כאחד המטיפים בכנסיה הוא זה”, שיסעו הבריון ורקק לעומתו.

פתאום נשמעה שריקה – שריקת המשמרות, אות כי שוטר מתקרב והולך. מיד נחפזו כולם אל סירות־ההצלה, המרותקות לחוף – לקפוץ כהרף־עין לתוך בגדיהם ולהתעלם מעין החוק.

מיכאל שנטו פנה אליהם שנית:

– “אני את השנאה הפקרתי, קחו לכם את שנאתי…”

והנה אין איש. עזבוהו כולם. אף מרינלה איננה. האהבה והשנאה יחדיו. קרח מכאן ומכאן. רק מרחוק, מהגשר השני, קרצו לו פנסי־חשמל אחדים. היום קרב אל קצו.

הס הושלך על שפת הנהר. רק אחת סירה פגרנית אחרה להגיע למקלטה בעוד יום. שני צללים חותרים מלוא מאמציהם. שתי נשים. ובהתקרב הסירה אל החוף, ראה מיכאל שנטו גופים גמישים: הפגן כוח ולווית־חן. “שתי נשים, רק שתי נשים”, הצטחק אדם ערירי. “אין מרינלה. האשה מרינלה איננה. דממון ואין רוח, חדל־חומר”.

על שפת הנהר בחשכה יושב מיכאל שנטו ואינו יודע כי יושב הוא. אזניו המומות עדיין מהנגינה… השמע נגינה, הייתכן? בגדיו הרטובים דבקים לגופו, אין דבר. שלולית מים תחתיו. פי, ילד רע! לא, לא. אין מים. אין מרינלה. ויש… יש פנאי. יש הרבה פנאי.

האשה מרינלה פנתה והלכה, גוררת אחריה את פאול המשרת, האוד המוצל. ולא ישובו. היא לא תשוב.

זוכר מיכאל שנטו את המטבח רחב־הידיים בבית אבותיו. התנור בנוי לנוי, השולחן המרובע, הרחב, המיטה המכוסה שטיח־תשבץ, ומרים המשרתת. הכתונת יוצאת מחגור שמלתה. החולצה פרומה. השערות בהירות ופרועות. העיניים מימיות־תכולות. הלחיים לוהטות. השפתיים שמנות ומפושקות קמעה… יום הולדתה. ניתנה לה הרשות להזמין חברות לנשף. מצטופפות השכנות־החברות על מיטת־התשבץ, מהן רווקות. מהן נשואות. על השולחן בוהים בקבוקים. אחד גדול, שקוף, מרובע של יי“ש, אחד קטן, עגול, ירקרק של ליקר, אחרים קטנים שחומים של בירה. אף שומן־אווזים וככרות לחם, אף קורקבנים וגרגרות. בין השכנות על המיטה מתכווץ מיכאל הקטן ושומע: כי הנשים מוזרות באור הנרות. הן לוגמות מן היי”ש, והפה טוחן. הן טועמות מן הקורקבנים, וצחוקן פרוע. לוהטים פני מרים בעלת־המשתה. חשופות קיבורות היא ניצבת לפני מיכאל הקטן:

– “נא רקוד אתי, אדוני הצעיר!”

אולם האדון הצעיר מסרב. למשענת־הברזל של המיטה הוא נלחץ, הוא מחזיק בה בכל מאודו.

"יצא שמש ממחבואו,

"הגביר־החתן בוא יבוא!

תחת בית שחיו מדגדגת אחת השכנות, רחמניה, אף יי"ש לא חשכה מפיה. תוך כדי דגדוג היא פורצת בצחוק:

– “רקוד אתה, אדוני הצעיר!”

כל השכנות, הרווקות והנשואות גם יחד, פורצות בצחוק פרוע. לוהטות העיניים, מאדימות הלחיים מבירה מהולת היי"ש:

"המית קול כלה, ימריצו,

"דרוכה קשתו, שנון חיצו!

נלחצת אליו מרים המשרתת. חום שדיים בשלים כמגע האימה. נשימת שפתיים לוהטות חורכות את פניו. השכנה הרחמניה מתירה את ידו בכוח. כל השכנות מקימות אותו על רגליו ומוחאות כפים:

“קום, רקוד אתה, אדוני הצעיר!”

שתי קיבורות מסורבלות, רותחות מחבקות אותו. נשיקה וריח יי"ש…

"רשת־עשת, להבה,

"החתן הנה הוא בא!

בשאגת־פרא נשמט הילד מזרועות מפלצת נלהטת. בחדרו האפל הוא נחבא ואת הדלת הוא מגיף אחריו. אף נועל. לא אור העלה. לאמו המתדפקת אינו פותח. את זאת… זאת האשה שנא… תהום… תהום פערה לועה לבלעו, והוא ירא. האימה הראשונה הסעירתו. לא פשט את בגדיו, לא הרטיב במים צוננים את מצחו הלוהט. לא קרא קריאת־שמע. יד אלה החיים נגעה בו. מ"ט שערי הטומאה נפתחו לפניו פתאום… והנה הוא מקיא. באישון לילה מופיע שד שחור, כגזור מנייר, בדו־ממדים, ומאריך לשון סגלית…

הזאת היא האשה, זאת האשה בעמק אלה החיים?

אולם עתה יודע מיכאל שנטו, כי זכרונות ילדות יכזבו. הלוך הלכו לטמיון כל תורות־הברזל, כל האמונות הטפלות. ואולם מי יכחיש את התכלית? הלא אפקים חדשים קורע הנער, העלם, האיש. מדי שבע שנים חל שינוי בגוף האדם ובמוחו. מדי שבע שנים הוא יוצא לתור ארץ חדשה לממחש רוחו. עם זאת האשה מרינלה כרת ברית בחדל־חומר.

“בחדל־חומר נתתי אמוני”, נואק מיכאל שנטו אחוז צמרמורת. כי קר, קר מאוד.

אולם הזכרונות לא הרפו:

בית־קפה מעשן־ימים מקודר. מושב הסטודנטים. גולי בולגריה, פליטי הונגריה, חשודי המשטרה. וסתם אורחים. אף קלוב חרשים משוחחים אגב תצלובות ידיים. אל שולחן־קבע על יד פרוכת־המבוא שוהקים שניים כרסתנים ולוגמים בירה מקנקניהם. שתיים גזוזות־שיער מסיעות את כדורי הביליארד תוך לוואי של צריחות. מדגדגות הצריחות את כמסי היצרים. אולם באולם הס: אין הד. ואין קופץ. לא כאן מושב המלצרים הגאיונים, המלווים ברבית קצוצה לקוביוסטוסים כשלנים. רק לעתים זוכה סטודנט רעב להתכבד בכוס תה עם עוגה בהקפה – ובנשך.

היו שם עוד בני־אדם: היתה שם מרי הפעוטונת ומיכאל שנטו הסטודנט. ויש כי בלילות משמימים וארוכים, רוויי עשן פפירוסות גרועות, מרכינה מרי הפעוטונת את תלתליה השחורים אל כתף מיכאל שנטו.

בת פקיד היא וגולה. אמה הלכה אחר אהבן. דם צועני סער בעורקי האם, לחיי קבע לא הסכינה. אהבה ורעב. בשמלות משי מרשרשת האם בבית, ופת לחם אין להאכיל את הפעוטונת. נשפך השמפן קיתונות־קיתונות באולמי־הליל, אך כוס חמין אין להחיות את נפש הבת בבית. למה לקחה עמה את הבת בברחה מבית הבעל, הפקיד המוצץ לחם חוקו לשובע? קחי נקם, האשה! אך הלא אם היא. אם על בתה שמחה הללויה! לא תוכל אם נאמנה ואוהבת לעזוב את בתה טרף לחמת גבר. לקול התזמורת ההונגרית נושאת האם את רגליה. מנגן הדם:

מה חמודים החיים בכרך!

אהבו הסטודנטים את מרי הפעוטונת. שלא בפניה שילמו את מחיר הקפה והעוגה למענה. יודעת מרי: רחמנים הם סטודנטים דלפנים. ומי האיש המאמין, כי נגועת עגבת היא? מיכאל שנטו היה האיש. ומלבדו – האמינו כולם. אף אחד מלצד ישר, מהוותיקים, הזהיר את האורחים לבלתי סמוך על ארשת פניה הילדותיים.

מדי יום ביומו היה מיכאל שנטו מביא לה שי – צרור נרקיסים, פרחי טוהר. מדי יום ביומו שינן לעצמו, כי זה יעודו באלה החיים.

לא כאדמה החומדת היא מרי. לא מרים המשרתת, תהום־בראשית פעורה. זהו נטע נעמנים בכרם אלה החיים. היא תוציא מלבו כל זכר המאוס, המתפרפר בלבו למראה כל אשה. היא הלכה בדרכים עקלקלות, הוא ישיבנה. נועד מיכאל שנטו להיות רופא בוחן ובודק ומושיע.

כך התפאר מיכאל שנטו הרופא. שמעי מרי: בגן הזוהר יושבים צדיקים וצדקניות להנות מזיו הלא־עשה בשיבה טובה ובאפס תשוקה. אם בבגדי מלך נולדת, השלך לחזירים את עדייך, וסות אביון תלבש. וראה תראה כי הלא־עשה טוב מעשה.

אולם מרי הפעוטונת בוחרת במלך. ואף את הלילה היא זוכרת בו הטילה בחור חסון על יצועו ופקח עיניה לקראת חמדות־החיים הגנוזות. ומה בצע אם כעבור שבועיים התחילה צבת יוקדת מתהפכת בשיפולי כרסה?

כחית־שדה נבהלת מלטפת מרי הפעוטונת בעיניה את פני מיכאל שנטו איש־חסדה.

בריה נאמנה ומסורה תהיה מרי. כל ניד אצבעו יהיה קדוש בעיניה. כל רמז קל יובן בין־רגע בחוש אשה נכנעת. והוא, החתן עצמו, מיכאל שנטו, יהיה מפלטה ומושיעה. מאשפות ירימנה להושיבה עם נוחלי כבוד. חיש מהר תירפא מחלתה. קומה מיכאל שנטו, התאושש. חזק ואמץ והיית כאחד מבאי־עולם. עורה, מיכאל שנטו, לבנות ביתך. במועד תגיע אל החכמה והנחלה. אל יפול רוחך: הלא גם היא וגם אתה כאחד מבאי־עולם אתם. והיה כי תלד לך ילד… ילד חמד…

מדמדם מיכאל שנטו בלוותו באחד הלילות את מרי הפעוטונת, החוזרת לביתה אחר נעילת בית־הקפה.

בכרכרה רתומת צמד סוסים צוהלים עברה בסער האם הנקלעת מאולם־לילה למשנהו. מחכים החיים ותובעים: אהבה, יין, כרכורים.

לפתח ביתה הגיעו. בידה מזמינה הילדה:

יואל־נא אדוני לפקוד נווי הפעם!

והאדון אינו מבין. הילד מיכאל שנטו אינו רואה. מוליכה הילדה את הילד, אל המסדרון החשוך נכנסו חרש, לבל תשמע השוערת־השפיפון. על בהונות רגליה נזדקפה מרי הפעוטונת לנשק פי ילד:

– “לא ידעתי כי יש שפתיים ככפור”.

אור חשמל האיר את החדר ואת שברי כליו. מיטה רעועה, צפיות אפרוריות משימוש, שני כסאות צולעים, לא תמונות קיסרים ומלכים כמנהג מספרות, בתי מרחץ וכדומה, קישטו את הקירות. ובכל זאת תמונות גזורות מעתונים מצוירים. מסבירה המארחת: –

– “מדם פומפדור… לוקרציה בורג’ה…”

מצפה, מצפה הלב, גדול הרמאים שבעולם!

על כסא יושב מיכאל שנטו. באולם־לילה מכרכרת־מפזזת אמא:

"אורח בא ולא שלוח,

"ולא שלוח…

גם מיכאל שנטו יצא לכרכר סביב הבית:

"רשת־עשת, להבה,

"החתן הנה הוא בא!

והכלה… הכלה תהיה המקשיבה הנאמנה. אמנם לא עוד תתפעם מהנפשות המתהפכות ביסורים, העולות בשלבים אדומים מעלה מעלה. אכן, לא לזאת צפית הרעבה ללחם, הסובלת חרפת מערומים. הלא לרחמי בעל היא מחכה. ולערפו המושך בעול. זאת היא המתכונת של חיי אמת. יום־יום – וחוק הברזל. והוא, הוא יעשה מעשה גדול, גדולי המשוררים דיברו בשבח העשוקות. מתקני החברה, ההוזים הנפלאים של דורנו, בכו על מרי גורלן…

“בואי, ילדתי פעוטתי, לקראת יום חג יום ששון נלך יחדיו. לא פה מנשק ביקשתי. מחברת הצבועים, מחוקקי אלה החיים, נעקרת ביד חזקה וברגל בועטת, ולאותה חברה אשיבך ביד רכה ובעיניים מנחמות…”

יושב מיכאל שנטו על כסאו.

ומרי? מרי פושטת את שמלתה. אין זאת, כי רוח תנומה ירדה עליה פתאום. התנצנצו שני אפרוחי שדיה. שתי זרועות־לבנות־רזות, זרועות ילדונת פעוטונת התחננו ללא קול: אל תשתטה, בחור! כף רגל זעירה, כמלובנת מחרסינה של מייסן, פעתה חרש: על לא דבר. יושבת מרי על כנף מיטתה. מחרישה.

את כובעו תקע מיכאל שנטו על פדחתו. בצעדים גררניים הוא יוצא מדירתה של מרי אחר חצות. אכן, כל הלילה ההוא נחבא איש בפתח הבית וחיכה לשובה של האם הרחמניה, הקשובה להלמות לב בתה, האם הטובה, המדריכה, המחנכת – אך לא שבה. עם דמדומי בוקר ניתקה אחת דמות מפתח הבית. כושלות רגלי מיכאל שנטו כרגלי שכור מיין־ארס… ארוס… ארוסים…

תם סרט הזכרונות.

*

אשה ראית לפניך. על רזי נפשה תהית. על כל נימי הלב. והנה נרעד מיתר נשכח – השתיק את זולתו. המיתר האחד מכריע. מי עוור ולא יראה, כי המיתר פאול הוא הרוטט עתה בלבה של מרינלה? הלא בגדיו הרטיבו, הלא כה קרוב היה למוות… המוות הוליד את החיים. חיים חדשים.

היה עוור ושתום עיניים: מיכאל שנטו.

כאם חסודה אספתו, על זרועותיה נשאתו, כיעלת־נעורים נאמנה פוקדת־חסדים ליבבתו. הניצול היה לה למקור של פריחה. ואתה המציל: פרח!

אמונך שמת בסולם הנגינות, כאשר הלכת ברתם־צעד עם מרינלה. ואולי רק אזניך שמעו את סולם הנגינות? אולי רק נגינות לבך שלך שמעת?

על סף חדר־המיטות אשר בבית מרינלה תקוע מיכאל שנטו, תוהה על שלום פאול המשרת, השב לאיתנו במיטה. במיטת מרינלה. והיא, הגבירה, היא בעצמה ובכבודה משקתו מכדה השופע:

“שתה בן פוחז, תה עם רום, פן באו מי הנהר עד נפש”.

לא ענתה מרינלה לברכת האורח הבלתי־צפוי.

– “בעלי אתה ומי יענה לברכת הבעל? הלא הפכת יום־יומי. השגרתיות הזאת. היש בעולם אשה עכשווית החרדה לשלום בעלה? הלא זה, אך שגר־שגרתיים. אף השם ‘בעל ואשה’ הם שמות חבוטים, ירושת עבר בלה”.

את עיניו לוטש מיכאל שנטו. יד נעלמת הולמת ברקותיו. עד מתי? הבוקר והערב היהיו לאחדים, מרינלה ביום ומרינלה בלילה?

– “מאז ומעולם היה הבעל הזומם שביצורים. דומם וזומם. הלא מקור הרעה הוא. את חווה אמנו פיתה אדם הראשון הבעל, לצותת לקול הנחש, מחשש שהכופה רצונו על אשה, אדם בצלם, מעורר בה אך רוח המרד. בעל כרחה חטאה חווה לאישה ובחרה – ולוא אך בקוף. הבעל, בצוואריך תליתי את הקולר בגין המועקה והמצוקה אשר נפלו בחלקי. מה איכפת אם גם אתה הושפלת עד דכא – דמך בראשך. הלא אתה המנוסה והחכם, ואני האשה, חסרת־נסיון ונבערת מדעת – חובתך לקדם עתידות ולחפש שבילים בטוחים. בגוד בגדתי, אך רוצה אני כי תגלה את תעלולי. אם היות רצית כשור בטבח, לא אמנעך. אולם זאת ידעתי: אתה, הגבר, יכולת לשמור רגלי מדחי, אילו אך רצית בלבב שלם. עשה לך רשת־ברזל לכלוא את פעימות לבי המתפרצות, חשל לך מחסום־קסם, הלא זאת תעודתך. ואם אתה החזק לא תצליח, מה אני ומה כוחי…”

בפתח חדר־המיטות אשר למרינלה ניצב הבעל.

– “אני החייב. הנני מודה ומתוודה. אני הייתי החייב, ואהיה החייב עד עולם. על חטאי אני מכה – כפרה אין לו, ושום תשובה לא תועיל”.

– “לא עוד אשתך־אהובתך אני. כמוך חשבתי גם אני: אחת היא דרכנו עד עולם. אולם עתה דרכי היא אחרת. לא התפקחת לישר הדורים. לא אוכל אף לא ארצה לחדש את מחזה הדמים: לראות נגד עיני גבר מעלע את נטפי דמו. ידעתי: בעצם ידי הרסתי את הטירה אשר בנית לשנינו. אולם למה אין זו טירת־עד אשר לא תקועקע, למה לא החזקת תוקף בשבט מושלים?”

נרדמה מרינלה על יד משרתה החולה, המתפרקד במיטתו. לא שמה לב לבגדיו הרטובים של המציל השוטה. לא יעירנה. לא יבקש כוס חמין. עיניים שחורות־עגליות נעוצות בו: משטמה! הזהו אחד השונאים הגדולים? הזהו שונא הנשים, שונא הגברים שונא החיים? הזה הזורע את זרע השנאה סביב סביב לבל ייזכר עוד השם אהבה עד עולם?

נעוצות בו העיניים השחורות־עגליות… תוסס בהן הפחד…

אל פחד! שוב תשובנה העיניים אל שלאננותן העגליות. “שנת־ישרים, ילדתי”, מפזמן מיכאל שנטו.

את יד האשה, הדבקה בשמיכת־המשי, מנשק אחד גבר.

“שנת־ישרים, הברוכה מנשים”, מפזמן הגבר היודע.

– “לא אני בככוס האליל המתרונן מיין. נומי אריאדנה את תנומת צפייתך, אריאדנה הכלה האלוהית, שכורת יינות מגת החיים. חלמי־נא חלום שלל צבעתיים: Evohe! Bacche, evohe! החזיקי בלוט המסמא, מי יתן ולא תשמטיהו. מי יתן ולא תפקחנה עיניך לראות. כי לא זה השכרון ולא זה האליל. האמיני, כי מכוח אמונך יגדל אונו ואשרך. נומי־נומי אריאדנה הכלה, שכחי את היין האחר, יין הטוב, אשר שתית ממעיינות אחרים…”

שח מיכאל שנטו אל החולה השכוב במיטה לנשקו במצחו לאות ברכה. נזדעזע פאול המשרת – טרוף צמרמורת. אל מול המתנכל בחייו הוא רוקק בבוז. בצעדים גררנים יצא אחד מציל מחדר הניצולים.

משכה קליפה אל קלף

בית יש בקריה בת רבים ורק דרך סמטות עקלקלות, זכר לחשכת ימי־הביניים, יגיעו אליו. נשר הטיח מכרכובים, הלבינים נחשפו. בקועה ומבוקעה המרצפת. סדקים־סדקים בכל אשר תפנה. אכל הזמן, בלע עמל דורות. חדשים הבתים הגבוהים ואילו הנמוכים־הגבנוניים כופים עליך זכר דורות. עקת הבתים הפליטים מהימים הטובים שחלפו, קפצה על כל הסמטה. אתה הולך ותמה: האין מטאטאים בעיר הומיה? האין טיח חדש, האין אדריכלים מתחכמים?

ומסדרון אפל יש באחד הבתים, בור סוד מלפני עשרה דורות ומעלה, שומר הדים והדהדים. אף זגוגיות השער המחודש משחירות, כעשויות עופרת. ריח ספרים בלים אכולי־עש עולה וחודר לתוך הנחיריים: שיבה טובה. ובעת הצהריים יושלך הס גם שם. כי אז אוי לו לפקיד אם יימצא במקום־עבודתו. כך גזרו העירין החדשים בעיר, ברוח הזמן החדש. אכן, עולה כפורח החדש, אף במצודת אויבו האחרונה.

ועוד אות הזמן תמצא במסדרון האפל: לוח שחור הדבוק בקיר – להפיל חיתתו עליך. שבכת־תיל שומרת עליו לבל יזיד התלן נבער־מדעת לקעקע את מגילות־היוחסין אשר לאנוש עלי אדמות. כי כאן הן מוצגות לראווה. וכה קרא התלן נבער־מדעת, הבועט בחומת ההרגל והפוקד דווקא לעת צהריים את המסדרון האפל, בעמדו ליד הלוח השחור:

פלוני בן אוני מת… אוני בן פלוני נולד…

שב על עקבותיו ההתלן המתחקה על תולדות אנוש, שרבב את עצמו מן הסמטה העקלקלה ושינן לנפשו שנן היטב את פרשת הלידות והמיתות. רשרשו ההרהורים:

מה בצע אם נולד פלוני או אוני?

עלה חיוך קל על שפתי מיכאל שנטו. מבטו נתקל במכנסיו המעוטרים טלאים. “הלא אותות הכבוד הם לי”, שיקר לעצמו. למראה שלט מאפיה הכניס יד לתוך כיס המכנסיים, אולם היד לא מצאה דבר. שום מטבע לא נתגלגלה לשם. צריך לחיות, צריך לרצות בחיים. משמע: עיסוק ועמל. כל הפורש מטרחה, ממילא מרחיק את עצמו מאכילה. היווני דימה, כי האלים הכבירים הכל־יכולים אוכלים אמברוזיה ושותים נקטר על פסגות האולימפוס, כי בלי אכילה ושתיה אין חיים. והרי אלילי יוון חיו, אף רדפו נשים, אף נלחמו. אולם האל היהודי אינו אוכל, הנשמה היהודית שבגן־עדן אינה אוכלת. ורק לעתיד לבוא, משיבוא המשיח, ייערך המשתה הגדול, ייצלו הלוויתן ושור־הבר, כי בעידן הגאולה שוב ישגו החיים. מיכאל שנטו המסכן, איש הרוח, שלושה ימים רצופים לא בא אוכל אל פיו…

"הרחיבה צעדי, חדל־חומר

"אזרני חיל,

"הגדילה ישועתי.

חושך הליט את עיניו. למה ילך הראש סחרחר? סח לי הראש… חרחר הראש… חרור הראש… סחרחר…

על מרצפת האבנים ישב. יישב, יינפש, יתאושש. כה כבדו הרגליים. אך עליו לקום ולילך, אל מרינלה. מתפקעים סחוסי הזרועות. והאזניים הומות בלי הרף. רק הכלב הנאמן, הלב, הולם כמני אז. אבן רכב הולכת סובבת, והגמל המושך לא ידע דום. טחני־נא טחנה בליל־חזירים מקמח שחור, לפטם חושים מתפרצים. מת… נולד… לוח שחור… מי הוא המת? הלא מרינלה חיה. הלא פאול ישמרנה מכל רע. מת… מת הבעל, אין לו תקומה. כי הגלגל אינו חוזר חלילה. כך אמרה מרינלה. הרגליים מאובנות. כפות הרגליים מתגוללות באשפה ואין אוסף. לא כדאי לפקוח עיניים. דבקנה־נא בבות בריסים, אל תחזינה העיניים בשפתיה הפשוקות של מרים המשרתת. כעת לא איכפת. צללה המשרתת בים השכחה. ממרחקים מאותת קול ילדה בוכיה. מרי! אין מציל, מרי, באלה החיים. החולמים ההזיינים, מתקני־החברה הנפלאים, נתבדו.

ריח מרק עולה באפו. הלא דוד יש לו בזאת העיר. אחי אביו הוא. גם שתיים בנות לו, שהגיע פרקן להיות לאיש. למה לא יסור אליו? מרק חם מעלה אד, מרק יהודי לכל דקדוקיו. אגלי־שומן צפים על פני הקערה המוגשת בעין יפה, ואטריות חלולות. בשר מטוגן. בשר כשר. בשר יהודי. וכורסות־קטיפה אדומות…

רופא הוא, הדוד, ואת נגעו ירפא כהרף עין. זקן ופאות הוא מגדל לשבח, לפאר, לרומם שמו יתברך, מלאה עיר היהודים תהילתו. כי לא הלך בדרכי הגויים ובאורחותם לא דבק. הציץ בפרדסי הטומאה, ולא נפגע. כיפה הוא חובש לראשו בשבתו לאכול לחם, ועל כסא הרבנות, המגיע לו על פי דין ועל פי חזקה באחת העיירות, לא ויתר. כי מי יודע מה ילד יום.

למה לא יקום מיכאל שנטו ממשכבו, למה לא יחגור שארית כוחו להתנהל אל זה הטוב בבתים, החסוד בבתים? בתרועת גיל ובסבר פנים יפות יתקבל האורח הבלתי־קרוא, אף כיפה תינתן לראשו לשבח, לפאר, לרומם שמו יתברך. ומי יתחקה על שורש דבר? אין משגיחים בדברים שבלב. שמחה וששון יפריח, שמחה וששון לכל בני משפחתו: השׂה האובדת שבה אל המכלאה. המחילה והסליחה מובטחות לו…

כף אל כף תספוקנה הבנות, עיניים חמות עיניים יהודיות צנועות, תקדמנה בברכה את החביב באורחים. הלא מעולם לא האמינה הבת הענוגה, כי שאר־בשרה, מיכאל, יצא לתרבות רעה, כי דבק בשעשועי הגויים, וכתועבתם יעשה. לא ייתכן, כי החכם בדודנים יתימר להפר מצוות אבות קדושים, כי ישים לקלון את הבנים הסרים למוסר אב. מרק מעלה־אד, אטריות צפות, בשר מטוגן.

הנאוה הצנועה, כלה כליל־התפארת, הבת הבכירה, תגיש את המטעמים הטובים לדודנה, אף תשפיל עיניה כמקובל, כי אך הפקרות היא להסתכל בפני בחור בפרהסיה. דינר אל דינר אספה כל ימי נערותה, בהשפלת גב וביגיע כפיים במשרדים ובלשכות אשר למוסדות היהודים – פקדון ליום הכלולות. כל הנערות הולכות אל יום הכלולות. החסודה והפרוצה, כלה ונחרצה, זאת כל התושיה והעצה.

"רשת־עשת… תועבה!

"בדל־בחור – הנה הוא בא.

מרק מעלה־אד ודינרי־זהב רואה מיכאל שנטו.

ואילו הבת הצעירה, זהובת־התלתלים, חרומת־האף ושנונת־הלשון, תגש אף היא אליו. מעורבת היא עם הבריות, אף יודעת פרק בדרכי ההשכלה ושכיות החמדה אשר בקריה בת רבים. אף מחברת בחורים מצניעי־לכת לא תוקיר רגליה. הלא אך בנים למשפחות מיוחסות יחשיבו נערה יהודיה כיאות לה. כך אמר אבא. ומי לך ידיד טוב יותר בעולם מאבא ואמא?…

את ידה תשים הבת הזהבהבת בידו, הלא זה דודנה בן דודה, אח כמעט. אל השולחן תושיבנו לאכול מלחמם ולשתות מיינם, ותגלגל את השיחה בענייני־רוח:

– “אשרי המוצא עזר־כנגדו למשוך בעול יחדיו, אשרי ההולכים בדרכי האבות הצנועים. הלא הם בעלי הנסיון והדעת”.

או:

– “אינני סובלת את האמנות הצרחנית. מה הרעש? את קערת העולם אין להפוך על פיה. הלא כך אמר אבא”.

או:

– כשאנשא לאיש, לא אבזבז את כספנו לתמרוקים, לשרק ופוך. אף שמלות לא ארבה. מוטב לשמור את הכסף לעת צרה".

היא שמרה את כספה לעת צרה, הכסף שאספה בזיעת אפיים בעבודת הגננות. יש גני־ילדים של יהודים, אין מעבידים שם בשבת. אלמלא זאת…

והדוד בעצמו ובכבודו, החבוש כיפה של משי, יושב פאר בראש השולחן ובזו הלשון הוא פותח:

– “הלא יודעים אתם, בני אהובי, כי בקי אני בעשר הספירות של עם לועז, אף ידעתי פרק בהלכות השירה והאסתיטיקה. את בעלי־הדעת התהלכתי, בין שהם בני־ברית, בין שאינם בני־ברית, אולם כולם כאחד שמרו את המצווה מסיני. ממ”ט טעמי הטומאה אין אחד אשר לא שמעתי או קראתי עליו בפרוטרוט – אבל לא נכשלתי. ומורנו הרב משה מנדלסון מה הוא אומר: שלום ושלווה באהלך ודע לך כי עיני שכניך אליך צופיות. ומורנו ורבנו הרב עמנואל קאנט מה הוא אומר: דע לך כי אין עליון על המוסר. וכנגד אלה שקולה הקלה שבמימרות תורתנו הקדושה, אשר קיבל משה רבנו מפי הגבורה, ושאין להרהר אחריה אפילו כחוט השערה, ושאין למעלה הימנה, ושלא תקום כמוה לחכמה ובינה, שכל קוץ בה תלי תלים של הלכה שפונים בו וכל תג בה אומר דרשני…"

– “זוז, זוז!” – נוחר קול מרחוק.

“ואף הקטן שבתגים יגלה סודות ורזים…” – שומע מיכאל שנטו קול הדוד המנגן.

– זוז!"

סוף־סוף פקח מיכאל שנטו את עיניו. שוטר גוחן עליו וגוזר. ועל יד השוטר עוד אדם. שולי אפיליונו הרחבים מאהילים על פניו. האין זה הדוד בעצמו ובכבודו? אך הדוד אינו חובש אפיליון של פרחחי אמנות. לא דוד הוא זה. משכיבים אותו על ספסל במסדרון של כמו־משרד. הוא רואה הכל, עיניו פקוחות. ועכשיו… עכשיו יפשיטוהו ויציגוהו ערום, חלונות כעין קופה. ולפני הקופה מזדנבים גברים ונשים… לא כדאי להסתכל. נעצמו העיניים.

יי"ש מרטיב שפתיו. מישהו מפלג את לסתותיו הצבותות באולר, ומטפטף לפיו את המשקה המגרה, החריף. מה רבו תחבולותיך, האדם, להדריך חברך מנוחה! נוזל השרף על פניו, על סנטרו, אל מתחת לכתונת הוא חודר, עד הטבור הגיעה טיפה ארורה. את מצחו משפשפת יד, יד זרה. יד גבר גרומה. פקח עיניו…

לפני היושב אל המכתבה במשרד העמידוהו. משקפי קרן על עיניו. מי הוא זה האיש, שפניו ידועים לו משום מה? אינו זוכר. קול הידוע לו מתמול שלשום מדבר אליו. מי הוא זה המדבר אליו? כתב־בקשה מגיש לו האיש היושב אל המכתבה ומצווה:

“חתום!”

חותם מיכאל שנטו מבלי משים ואינו יודע מה הוא חותם. הוא יודע רק אחת באותו מעמד: הלא ראיתיו כבר. מסיר האיש את משקפי־הקרן: “פאול! פאול המשרת!”

רק עכשיו נתקלה עין מיכאל שנטו בכתב־הבקשה שנסגר במגרה. את הקול־הקורא אשר תחב פאול לתוך ידו הוא קורא:

“בן־אדם, אח! אין לך בסיס מוצק בחיים, לא עלה בידך לכונן לבטח אשוריך, לא תדע מה לעשות ביום־המחר – ובאת אלינו. שערינו פתוחים לפניך, פה הרווח וההצלה…”

לא הספיק מיכאל שנטו לסיים את קריאתו ולראות את החתימה והנה אחד פקיד אוחז בידו, הוא מובילו בעל כרחו. אדם עטוף לבנים יושב אל שולחן עטור כלי־זכוכית. צעצועי המוח האנושי. אחות רחמניה מסבירה לו פנים. את שפופרת־העץ מקריב הרופא אל חזהו, אל גבו, את שריריו הוא בודק לחסנם, בבית־חרפתו הוא מסתכל מאחורי הפרגוד. נגמר. והנה תחובה פתקה ביד מיכאל שנטו ובאותיות מאירות־עיניים כתוב בה לאמור:

מוכשר, מדרגה ראשונה!

ובבוא הערב, שעת נעילת בתי־החרושת, החנויות והמשרדים, הקים פאול המציל את מיכאל שנטו מצילו על רגליו, סיפר לו כי מיד הכיר את המתעלף, המתגולל באשפה, ידידו הטוב מני אז, שם ידו תחת בית־שחיו באהבה והוליכו אל מעונו.

חדר מרוהט. מיטת־עץ רחבה מהסוג הבעל־ביתי, מגולפת ומצויצת, ספת־עור שחורה, ארון נרחב עם מראה, שולחן־גילוח עם שלוש מראות, מכתבה מגודשת צעצועי־חן, שולחנחן, וכורסה וכסאות רכים ונדנדה – זהו כל הריהוט. לא נפגמה עין מיכאל שנטו משפעת הצבעים, הספה השחורה, המיטה הצהבהבת, הקירות הירקרקים, הוילאות השחומים, הרפידה הכחולה של הכסאות, המרבד האדמוני והתקרה הלבנה. פשוט לא ראה, אך שם לב לאלה: נקיון, דייקנות וסדר. ודאי גרמניה קפדנית מושכת כאן בשבט.

לפני שולחן־הגילוח ישב פאול המציל לעשות את פניו, אף לאורחו יקירו הציע לעשות כמוהו. כי עדיין לא תמה העבודה.

רכס פאול המציל את כפתורי חליפתו השחורה, במבט של בר־הכי בחן את קישור העניבה, את שערותיו הסרוקות־חלקלקות, את קמטי המכנסיים. אף את חליפת מיכאל שנטו בדק בשבע עיניים – הלא הלבישו את חליפתו הישנה, שרצה להפטר ממנה זה כבר. שנית לוקח פאול המציל את ידידו תחת בית־שחיו ומורידו בזהירות במערך מעלות־העץ המקרקרות. רק עיניה הזעומות של השוערת אכולת הרזון הזקופה למטה למטה, הזהירו:

סכנה!

אל ישבו בית־הקפה נכנסו הידידים. ישבו על ספות־הקטיפה הקרחות משימוש, דמויות־אדם זעיר פה זעיר שם. אחד השולחנות כוסה מפה לבנה, מאכלים הופיעו – פלא. אף בקבוק טוקאי משומר צץ פתאום בין הצלחות.

“במה תבחר, תרנגולת צלויה או ביפסטק?”

בקערת־חרסינה מרובעת, המחולקת שקערוריות שקערוריות, הוגש הבשר. ובכל שקערורית ירק למינהו. טועם מיכאל שנטו. אוכל אף לוגם מהגביע. גביע יין? קנקן בירה? כוס מי־סודה? לשוא חקר פאול הידיד, כי הנשאל לא ענה. המציל הזמין על דעת עצמו, והניצול נהג כמצווה. אף בעל המשתה אוכל, אף בעל המשתה, פאול הפקיד האחראי שותה:

לבריאות! להצלחה!

– “שתה־נא להצלחתי”, – מבקש פאול המציל. ומיכאל שנטו שותה להצלחת ידידו.

– “התבין”, מסביר הידיד לידיד, “מכניס אורחים זוכה. זה הכלל”. שותה אחת ושתיים ושלוש מיכאל שנטו:

– “להצלחה!”

כך דורש הנימוס. כך דורשת הכרת־התודה. ובכובד ראש ובכוונה מיוחדת עונה אחריו מכניס־האורחים הפקיד:

– “כן יהי רצון, אמן!”

המלצר, בפראק החדש, המרחף על בהונות רגליו, הגיש קפה תורכי לקינוח הסעודה. קופסת סיגרות, כרסתניות, ריחניות, חגורות־אבנטים, הניח הפקיד האחראי, וזירז את אורחו להתכבד. התאבכו מעגלי הקטורת, התאבכו וכמו השכיחו את אלה הימים, את אלה הזכרונות. איש לא שאל ואיש לא ענה. זה וזה ראה את רעהו במצב משונה, אבל המצב כמו נגדע, ונשארו זה וזה לבדם. התאבכו מעגלי הקטורת, אף הכחילו באולם־הקפה ההומה עתה מאדם רב, והתלכדו היטב עם מעגלי חלומות, גזים והולכים…

זזו והלכו מחוגי השעון הגדול, התלוי מעל לפרוכת, והזיזו את השעות. זזו והלכו יושבי הקרנות, המבטלים שעותיהם בשיחות על זממי הממשלה, על כיבושי המפלגות, על אימת המזרח – פנו לחזור הביתה. כי עוד מעט והחצות יגיע. מדי פעם הציצו פרצופים סקרנים, מי אחר הצגה שביקר בה ומי סתם מאחר: היש כאן דיוקן מוכר? ומשלא מצאו מבוקשם, הסתלקו כלעומת שבאו. אחד עתונאי חרוץ, בעל יד פוזזת, הזיע בפינתו והתאמץ לטגן את המאמר הראשי לעתון־הבוקר. אחד ליצן, חברו למקצוע, עמד עליו והתאמץ להקדיח את תבשילו. לא שם לב הכותב לפליטות הפה של חברו המכשיל, הלא תעתועיו של הלה ידועים היטב. וכי אפשר לסתום את פי הקנאה? אל שולחן השחקניות, שצצו כאן אחר גמר ההצגה והסרת האיפור, ניגש עתה הליצן להעניק אף להן משטף לשונו המתוקה.

– “כמה נייר מקלקל לדעתכן הזקן ההוא, המזיע כאן לילה־לילה?”

– “וכמה מקלקל אתה בעצמך?”

צחוק ושובבות פרצו, נפתח פי בית־הקפה. האורחים המאחרים צחקו, פאול הפקיד צחק, ואף המלצרים הקפאנים דגדגו איש את רעהו מתחת לסנטריהם.

לבסוף נדמו הקולות. אף הליצן חבש כובעו, מתכוון להסחב עם הבנות הפזיזות אל אולמי־הליל. קצת נגינה, קצת משקה, קצת נשים. כי זה כל חלקו מעמלו. סיים את משפטיו האחרונים בעל המאמר הראשי. יד ביד שפשף שופע הנאה מעצמו:

– “חכו־נא, גם אני נלווה אליכם!”

– “ברוכה חברתך” – עיווה את פיו הליצן. אך בלחש נשמע־היטב, הפטיר:

– “חמור זקן”.

אף המתחרים העקשנים בשח־מט, משחק שהלך ונמשך זה שבועות ללא־הכרעה, רשמו את העמדות לאשורן, הפילו את הגלמים וקמו ממושביהם כדי להגרר איך־שהוא אל נשותיהם ואל מיטותיהם.

קם מכסאו גם פאול. ושוב הוא מחזיק בזרוע ידידו. אל קצה האולם הוא מוליכו, עד הפרוכת. והנה נפתח לפניהם עולם חדש: אולם מקומר, תקרתו נשענת על כלונסאות־ברזל, העשויים רימונים ופרחים ופטורי־ציצים לנוי. שולחנות שולחנות סביב. שולחנות ירוקים. קלפים.

שולחן ארוך בירכתי האולם. שתי שורות אנשים מזה ומזה. מחנה מול מחנה. עיניים לוהטות, פנים יוקדים. בראש השולחן יושב אחד פזלן ובידו לוח שחור וקטן. הוא מכריז בקול צרוד:

– “עוד מאה אלפים! מאה אלפים פנויים!”

– “מחנה נגד מחנה יילחם”, מסביר ידיד לידידו. נפלה דממה. כי הנה על כסא המשחק ישב אחד גיבח, צהובה שארית שערותיו, הארי שבחבורה. באצבעות לבנות־מפונקות עצבניות־דקיקות, שצפרניהן ורודות ועשויות להפליא, הוא טורף את צבר הקלפים, שזה רק עתה הוגשו על טס, ועטיפתם חתומה ומחותמת, סימן כי קלפים־בתולים הם.

– “ייתכן, שאחד הזייפנים הצליח לחרות בהם סימנים, להשיבם לעטיפה, ולשחד את המלצר שיגיש דווקא את אלו” – לוחש קול מן הצד.

– “הנה מאה אלפים”, לוחש פאול הפקיד האחראי באזני ידידו ותוחב את השטר לידו. מבלי משים הוא דוחפו עד מושב הפזלן הרושם. נדחק מיכאל שנטו. הלא מחויב הוא לציית בקול מצילו. הלא לו הוא חייב תודה, כי מידו קיבל את אלה החיים. מהאשפה הרימו, מדמדום הרעב העירו, הלא אף האכילו לחם והלבישו בגד, כעין זכות בעלות קנה עליו.

לקח הפזלן את השטר:

– “מה לרשום? מה שמך?”

אולם ה“ירוק” אינו בקי בארחות הקוביוסטוסים. ללא אומר ודברים תוהה מיכאל שנטו, החרש־האלם בידי יוצרו. ובאין מענה מפי הלקוח החדש, התוהה למראה אשה להוטת־פנים היושבת במחנה שמנגד, סימן הפזלן את הפריט באות “א”. אין פנאי.

מי זו הדמות שמנגד?

דומיה. כל עצב מתוח. כל עין לטושה. כל טיפת זיעה על המצח קפואה. מי האיש ממחנה מפוצצי־הקופה ירהיב עוז בנפשו ויצא לקראת הארי הצהוב? הלבינו פני פאול. עיניו השחורות־עגליות בולטות שבעתיים. אולם עתה, עתה הן מקור של כוח. עתה לוהט בהן רצון ברור וחזק. את הסכנה האורבת הן רואות וקופאות מפחד רב. “מה יפה הוא בזה הרגע”, תמה מיכאל שנטו ומסתכל בדמות להוטת־הפנים, האורבת במחנה שמנגד.

הגיבח טורף את הקלפים. בת־צחוק של מנצח מנוסה מרחפת על זוויות שפתותיו. טבעתו, המשובצת איזמרגד בצורת חותם, מבריקה על אצבע עצבנית, המתופפת על צבר הקלפים. נחשים ולא אצבעות. הוא מחכה וטורף. ומחכה שוב.

זמזם לפניו כרסתן מצולק־פנים, בעל סנטר שטוח כשל בולדוג, הס הושלך באולם, שלא קליפת־השום הוא, לא שולי־קדרה, לא קוטל קנים.

“יש והוא זוכה בזו אחר זו”. לוחש פאול הקוביוסטוס וממעך את זרוע ידידו מרוב עצבנות. את זיעתם מנגבים כל המחכים. האשה טחה בפודרה פניה. מכיר מיכאל את הסנטר המחודד, את העיניים הכחולות. את השיניים החדות:

מרינלה!

בפאול המשרת המתפרץ נותנת מרינלה את עיניה.

– “גם לכאן הגעת, שטן מחבל. חטפת ממני את בעלי הראשון, ואף את השני, את כל תוסברי. מה אכנוס ומה אאגור, הלא שוב ושוב תשתרבב להציגני ככלי ריק. ככלב מצורע גרשתיך מעל פני, וככלב אתה נגרר אחרי על אפי ועל חמתי…”

לשה יד אשה עצבנית את הכסיות. נחירי אפה מתרחבים בתמור עשן הפפירוסה. על שכנה הקרח היא נשענת, את אצבעותיו השמנות היא מלטפת לעיני כל.

הה, לוא היתה פושטת עורות! הלא זה כלב מצורע, צרח העודף, קוץ בעיניים, תעוב מזוהם.

לטושות עיני פאול הקוביוסטוס. כי המשחק החל. מרינלה במחנה מחזיקי הקופה מזה ופאול משרתה במחנה המפוצצים מזה. עצורה כל נשימה. הגיר של הפזלן קפא באויר. מנגבת מרינלה את מצחה – הממחטה כנס של ספינה נטרפת. הוקצו הקלפים. קלף אחר קלף מלקט הגיבח הצהוב. הנה הם בידו. תחת השולחן הוא מסתירם, מתון מתון הוא מציץ בהם, רק את קצה הקלף הוא מגלה לעיני עצמו – סגולה בדוקה להצלחה. איש מעדת הדרוכים את סוד קלפיו לא ניחש. סמויה התוצאה מכל וכל. בידו השמנה, בתנועה קצוצה, מכנס הכרסתן מצולק־הפנים את קלפיו. כמניפת־קסם כובשת־עתידות הוא פורשם לעיניו, ומיד הוא מעלימם תחת כף־ידו הרחבה. פניו קפואים. לשוא בוחנם הגיבח, האורב לאישור השערותיו. לא ירוק הוא היושב לפניו. לשוא נועצים בו עיניים דורסניות מחזיקי־הקופה: לא יתפרש הסוד.

“המלך האדום בידו”, צובט פאול הקוביוסטוס את ידידו. עכשיו הרימה מרינלה את ראשה. את שני הידידים ראתה, אף נרתעה, משום־מה. צחוק צרחני־במקצת התמלט מפיה בהמשיכה ללטף את יד שכנה הקרח. נעלמה ממחטתה. גז נס הספינה הטובעת.

מחכה הגיבח הצהוב, ה“יד הראשונה” לכרסתן. הלה מתמהמה מתלהלה. עיניו עצומות, מצחו מתולם: חישובים במהירות הבזק. נפל הקלף: המלך האדום!

בלי לבדוק את קלפיו, בלי כל הצצה – עונה הגיבח, נותן שלל למלך. הלא כל קלף מקלפיו הוא מכיר מלבר. הקלף השני… השלישי… החמישי. שלל כליל. בשני אסימונים אדומים מסמן הכרסתן את נצחונו. צחוק־אושר מהבהב בעיניו העגליות־השחורות של פאול המתנקם: השמרי לך, מרינלה! בשיניה החדות קורעת האשה את ממחטתה. בת־צחוק מלבבת מתאשפזת על פניה בפנותה אל הקרח. טורף הכרסתן את הקלפים. “היד הראשונה” לצהוב. הנשימות עצורות שוב. העיניים לטושות. המלך האדום בידי הכרסתן. קלף רודף קלף. אין פנאי. שלושה קלפים שבה הגיבח. תקוה מבצבצת ועולה אצל מחזיקי הקופה: הארי הצהוב לא יכזיב. אסימון אחד מסמן את נצחונו. גלגל הזכיה חוזר חלילה.

ושוב טורפים את הקלפים. ושוב הם נופלים ומכריעים את כפות המאזניים. גוברת המתיחות. העיניים יוצאות מחוריהן. התנדף מיכאל שנטו – לא הרגישה בו מרינלה, אין פנאי. רועדת זרוע מיכאל שנטו בחיבוקי ידידו. התקווה מהעבר מזה. היאוש מהעבר מזה. נצחון – ופתאום נהפכת הקערה על פיה. הגורל נותן. הגורל לוקח. חמשה אסימונים כבש הכרסתן. זכה.

אל הפזלן, הגזבר, נדחקים הקוביוסטוסים. כל מי שהפקיד פריט בקופה זכה בשניים. את הזוכים קורא הגזבר בשמותיהם ופורע. אל הפריט האחרון הגיע:

– “אות א‘! מי זה אות א’?”

מיכאל שנטו רואה סנטר אשה סולד.

– “תפקיד שוב את פריטך הכפול!” – גוזר בלחש פאול הקוביוסטוס.

– “הלא אתה הנך האות א'?” – נוזף בו הגזבר הפזלן.

– “אני מפקידו” – עונה אחד מגמגם, המתעודד עם צביטת ידידו.

המשחק החל מחדש. רשמו הקוביוסטוסים את פריטיהם.

– “הכרסתן יגיע מעלה מעלה” – לוחש פאול הבקי בתהפוכות הגורל.

צנחה ידה הקפואה של מרינלה. לא עוד תקרוץ עיניים, לא עוד תעורר בצחוקה את שכנה הקרח. כי פנה לה עורף. רעד תוקף את מחזיקי הקופה:

– “לכרסתן משחק המזל!”

– “הוא נוהג לזכות בזו אחר זו!”

קלף רודף קלף. אין פנאי. ידיים דקיקות־מפונקות רועדות כטרופות צמרמורת. עיניים חדות מנסות להסיר את הלוט, להתפרץ בכוח. אולי ייכבש הגורל. הלא זה רק אתמול הבטיח המלצר המטומטם להגיש את צבר הקלפים המסומן. מה פשר להתחכמותו הפעם? ואולי הקדימו הכרסתן? זכה. הכרסתן זכה שנית.

גם הזכיה השלישית לכרסתן. השנאה מתאבכת באולם.

– “שמונה מאות אלף, האות א'!” – מכריז הגזבר.

“תפקיד שוב את פריטך”, מצווה פאול המנצח.

עיני המנוצחים כאש לא נופחה. בכיסי המכנסיים תחובות ידיים: לא קל לפוצץ קופה ולוא זכיתם שבעתיים!

האות “א” זכתה גם בפעם הרביעית. לטושות העיניים: מי הוא זה הבא לקצור יגע זרים? הלא מעודו לא היה כאן, מעולם לא הפסיד פרוטה. מוצץ־דם הוא. פרעוש. פשפש. חורקות השיניים. המרירות עולה. החימה מפעפעת.

– “תפקיד שוב את פריטך” – מצווה המציל והניצול עושה כמצווה.

ידיים נרתחות דחפו את השה־לעולה עד המזבח. “להפקיד שוב”, מגמגם מיכאל שנטו בעמדו מול הפזלן.

חוורים פני מרינלה. לא תעיף עין בכלב המצורע. אולם הוא רובץ שם, היא מרגישה. בכל הרמ"ח היא מרגישה. את מיכאל השונא היא רואה. שוטה העוטה מעטה בעלה, הנה צל רפאים פרץ מקברו להבאיש ריחה אף כאן. קש־ההצלה האחרון יישמט מידיה. לא עוד יניחו לה לדרוך על המפתן הזה. הלא ייגלה הסוד: היא האבן־שואבת אשר משכה את המצליח הגדול, מפוצץ הקופות המפורסם. הלא אך בגלל מיכאל שנטו זכה הצד שכנגד. ובאין לה סם הקלפים, הסם האחרון…

צעדי המלצר הגולש על בהונות רגליו נשמעו. בקרן זווית מוכר לו אחד ממחזיקי הקופה שעון־זהב וטבעת־יהלומים. שקלא וטריא. אצבעות הגיבח מתופפות במשנה עצבנות. ובעיניו האורבות מנצנץ וגובר – הטירוף. הטירוף מתאבך באולם. הטירוף מהביל ומתמר מהראשים. הגיבח יושב ומתופף: הישבור את סורגי הגורל, היצליח הפעם. השרירים רוטטים מליאות איומה. ארכובות פאול המצליח זו לזו נוקשות. על ידידו הנאמן הוא מתרפק, מרעיף זיעה סביב. קלף רודף קלף. אין פנאי. האות “א” זוכה, וילון אדמדם מליט את עיני מיכאל שנטו. את שטרות הגזבר הוא משלשל ללא מנין. לתוך כיסי ידידו הוא תוחבם: קח־נא, מצילי, את גמול חסדך עמדי! קלף רודף קלף. נפוחים כיסי הידיד. קול קורא. קול מכריז. נשימות עצורות. ושוב קול מכריז. גניחות. קלפים נופלים. טריפה, הקצאה, וקלפים נושרים על שולחן. יד מכונסת. יד מתופפת. ליאות עיני מרינלה. לא מניה ולא מקצתיה – נחש־כחש בעיני מרינלה:

– “למה באת הלום, התליין? הלא בביתי פתוחה הדלת לפניך. אכן, לא תליין אתה. לא השונא הגדול. פרעוש קטן אתה. ראיתי. כלי־שרת בידי כלב פחדן, הרגיל לחטט באשפתות. הוא משכך לכאן ואתה הלכת אחריו. את שפל־המדרגה שלו ראיתי כאשר השתולל משמחה למראה אידך בביתי, על כן גרשתיו מעל פני. בגללך גרשתיו. ואתה, אתה אלוף הנשמות, באת לשלם לי כגמולי: החרצה גמורה תחת הערצה ולוא גם מרחוק. קמצוץ אויר נשאר לי לפליטה, הצרה עינך גם בו? הלא חובק זרועות עולם אתה, הבן למצוקות זולתך, ההוכו עיניך בסנוורים הפעם? הנה, השכן הקרח אשר על ידי, שוב לא יאיר פניו. כי הפסיד. כי בגללי הפסיד. סמל ההפסד – ירננו אחרי כאן. בסודי לא ישב איש. מנודה אהיה בבית־הקפה, מצורעת בשער הקוביוסטוסים. הלא מחברת ישרי־תהילה הדיחוני זה כבר. כאן האי האחרון, וגם מכאן באת להניסני. האתה הוא זה האיש הנותן והלא־לוקח, כאשר הבטחת? האתה הוא זה העושק והלא חומל? גבר יודע סוד אתה, והנה הופעת להוקיע את קלון האדם נגד כל העיניים. הלשם כך שקדת על הרזים הגדולים אשר בספר החיים החתום? הרכן ראשך, שובה אלי, לא אשיב פניך ריקם. פנה עורף לכלב המתנקם!”

מרכינה מרינלה את ראשה. וילון אדמדם מליט את עיני מיכאל שנטו. ומבעד לוילון הוא רואה: על ברכיה נופלת אשה. בציצית חייה היא נאחזת, רוצה לחיות. לחיות!

חוסו, הצילו!

ללא זוע יושב מיכאל שנטו על יד ידידו. הוילון האדמדם השחיר. אינו רואה, אינו שומע. המציל מצוה והניצול מציית. האשה הטובעת אחותו היא, אחותו יחידתו, אולם ידיו כבולות. לא יציל. את ראשו הבריך לרגליה באחד הימים הטובים ההם ושפך את תחינתו: קומי, מלכה חסונה, עורי אלה כל־יכולה, הסירי את צעיפך המתועב, ההופך את צלמך למפלצת. האירי פניך, מלכה חסונה, רוממי עבדים נרצעים. עננים כבדים יסיע זהרך מכאן והלאה והלאה. ראשים כתנובות שדי ינועו לכבודך, עיניים יזהירו משפע ברכה. כי אך תולעת הוא אדם נוכח אלוהותו…

– “תפקיד גם הפעם את פריטך!” הומה קול. אולם מיכאל שנטו אינו זז. ראשו נתמך על המרפק. הוילון האדמדם־שחרחר עטף את כל חיתו. ים להבה סביבותיו. דהירות אש שחורה. גופו לחוץ בסד הגיהינום. קצף סייד את פיו. עצביו קפואים. שריריו מאובנים. הלב, העבד הנרצע, הומם…

פקח מיכאל שנטו את עיניו. על אחת הספות של בית־הקפה הוא שכוב. רשרוש הקלפים מגיע מרחוק. פנים גוחנים אליו: פאול המציל. ביד נלאה הוא משפשף את פניו ביי"ש. עיני פאול השחורות, שהיו נוצצות זה רק עתה, כבו. עתה הן כהות. מטומטמות. עיניים שחורות־עגליות כבבית מרינלה…

– “האין בכיסך שטרות מהזכיה שלנו?” – שואל משום־מה ידיד את ידידו המתרומם ממשכבו. מפשפש מיכאל שנטו ואינו מוצא. את כל השטרות מסר.

יד ביד מתנהלים שני הידידים. אור מרפרף. מכהה עיניים ליאות עם שחר. וקר, קר בחוצות לפנות בוקר. נפוחים משום מה כיסי פאול המשרת. לאחוריו הוא פונה בפחד: האין דולק? ברחובות הרחבים, המוארים היטב, הוא מוליך את ידידו. הלא שם קטנה הסכנה. הריקים־והפוחזים מלאכתם אך בחושך.

– “אכן צדק האומר” – מסלסל דבריו אחד הידידים אגב פהוק – “מכניס אורחים סופו לזכות. זה הכלל. ובכלל, הלא לכל הדעות מצווה גדולה היא להאכיל רעבים”.

אל הבית הגיעו. פאול מכניס־האורחים פותח בלאט את השער. אצבעו על פיו: הס! על בהונות רגליהם הם חומקים על פני מערת השוערת הצייקנית. עלו על המדרגות לאור גפרור. את הנעליים הם נושלים מרגליהם לבל תחרוקנה מדרגות־העץ. בלאט בלאט הם עולים. לבל תשמע חלילה בעלת־הבית החסדנית, כי שניים הם הלנים הלילה בחדר. נכנסו. ננעלה הדלת. איש לא ייכנס. חלפה הסכנה. את כיסיו ממשמש בעל החדר (את כיסי האורח יבדוק אחר שיירדם). הלא שלו היא כל הזכיה כולה. רק שלו. על כך אין עוררין. כספו הוא שזכה. ההשקעה היא הקובעת. כך הוא מנהגו של עולם.

במיטה אחת שכבו שני ידידים לישון. דבקו הבבות. אין כוח לקלוף את קליפת הבגדים. הגרביים הספוגים־זיעה דבקו בכפות הרגליים. כמעט שאינך מרגיש דבר. נעצמו העיניים. נשימת־נוחר כבדה פולחת את דממת הליל. ואחד פה לוחש תפילה:

מרינלה!

המיטיב והטבע והמנדולינה

קל להיות זאב כשיש מלתעות, וקל להצליח באלה החיים כשיש מרפקים הודפים כל הנמצא מנגד וקול צרחני המכריז: אך אני! הה, מה קל לחיות בנעימים כשהלשון חלקלקה וטוחנת בדיוק מה שהזולת רוצה לשמוע, וכשהעיניים השחורות־עגליות מביעות התפעלות תמידית מדרכי האוחזים בהגה.

וכשנזדמן מיכאל שנטו בפונדק ארעי עם צנתר־הזהב ההוא, הקפדן לעצמו והסלחן לאחרים, המוכתר בחייו בתואר מאור הגולה –

וכששמע:

– כמדומה לי, שפאול שחור־העיניים הזה, אף שהוא מכת האמנים וצעיר לימים, אף־על־פי־כן במעלה חשובה נתברך, בשאיפה לנעלה ולנשגב ללא ויתור".

אמר מיכאל שנטו ולא עיווה בצחוק את פניו:

– “כן הוא, כדבריך, אדוני. אכן, הוא נתברך במעלה החשובה מכל, בשאיפה לנעלה ולנשגב ללא ויתור”.

ועוד נשאל בהמשך השיחה הסודית:

– “הכדאי להטיל עליו משרה צבורית? שקול היטב במלוא האחריות את דבריך וענה במפורש: הן או לאו”.

ושוב ענה מיכאל שנטו:

– “אני מכירו היטב. את חיי הציל. ראוי הוא לכך, כשיר הוא לכך”.

ייתכן שדברי מיכאל שנטו לא הכריעו את הכף לטובת פאול ידידו. כי מי הוא מיכאל שנטו ובמה נחשבת דעתו? אולם עובדה היא: פאול הפקיד נתמנה מנהל המשרד האחראי להגירה. אמנם ייתכן מאוד, כי ההתמנות באה ממילא.

אולם לעצמו גרם מיכאל שנטו הנאה מרובה בדברו בשבח פאול ידידו. הלא אף בעיני האישיות הנכבדה ההיא נתעלה בגלל ישרו והבנת הזולת. ועוד זאת: לפאול הידיד נודע תוכן השיחה ההיא לא מפי מיכאל שנטו, ובכל הדרכים השתדל מעתה לשלם לו כגמולו.

אכן, פאול הידיד הטוב, שעשה הכל כדי לשלם לידידו כפעלו, ניסה לעודד את מיכאל שנטו, להחזירו אל חיק החיים, להשיב לו את חדוות הקיום – ולא להחמיץ שום הזדמנות כדי לסייע לו איך שהוא להסתלק מכאן.

שוב נבדק מיכאל שנטו על ידי הרופא המשרדי ושוב נתחבה פתקה לתוך ידו. תמורתה קיבל באחד המחסנים העירוניים מכנסי־עבודה רחבים ועבים ושתי כותנות־צמר ונעלי־עבודה צרות־מקורים וכפולות סוליות. ומידי ידידו פאול השיג כרטיס־רכבת חינם. אף ברכות מאליפות קיבל מידידו, הס מלהזכיר נשיקותיו.

בשמחה גלויה ליווה שואף־הנשגב פאול את ידידו הנוסע, הפונה עורף לעיר השנאה והשאון ומפח־הנפש. בממחטתו משבשב פאול בבית־הנתיבות.

"שאו שערים ראשיכם,

"אין חתנים לחופות…

עגלה רתומת שני סוסים מפוטמים חיכתה בתחנה הקטנה. מהמשרד הזדרזו להודיע (מה מעוררת דאגתו של פאול), כי הפועל החדש יצא לדרך.

– “יש חבילות?” – שאל בן־אכר אדום־לחיים את האורח ושינס את מתניו בהרחבה.

– “הנני” – עונה מיכאל שנטו בצחוק רפה.

ירק בבוז בן־האכר ומצמץ בעיניו למראה הפנים החוורים־נמוצים, הידיים הרזות־רפות.

– “חרבון!”

את העיירה הם עוברים, העגלה מתנהלת לאטה. רבות החנויות – שכיות החמדה. אף בית־קפה תמצא כאן לאורחי שבתון. יש בנין־עיריה ומגדלו צופה מי יודע מה. יש בית־תפילה קטן־לבן בצד בית־העלמין. יש הכל. קטן וחביב, מלא הוד וזיו – אמר המשורר העממי. שתי שורות עצי־פרי מזה ומזה, לאורך כל דרך־המלך. שדות בר. וקמה. והאדמה־האם הברוכה.

אכרים ובני־אכרים ושכירי־יום הזדחלו ממחבואיהם בהופיע העגלה הטעונה מטען חדש. הועפו הכובעים לברכה. הלא כמו־אדון הוא האורח החדש. ניגש אחד גבה־קומה, בהיר־שער ושפם ורחב־כתפיים. בהפקידו את האופנוע בידי אחד השכירים.

– “אני המפקח” – הציג את עצמו ברוב נימוס. אף יד הושיט לברוך־הבא. כי בקי הוא בהלכות כרך. לא בזו פינה נידחת בילה את כל ימיו.

צהריים!

בשורה עלו מן החצר בחורים פרומי־כותנות ושזופי־פנים. בחורות ענודות מטפחות לראשיהן ולבושות שמלות בד מצויץ. יש רגליים יחפות ויש נעולות נעלי־עבודה בלי טרח גרביים. ראה מיכאל שנטו את כיסויי־הראש המשונים, זכר לכובעי־חמד, את גוני המטפחות הדהים, ואת הנקיון המשומר בבגדים. אף את העיניים הרבות, התמהות, אף את הפנים החומקים כבמתגנב. על אזניו התדפקו צלילי שלוש שפות, פזיזות־עליזות, שטף־קולות.

הבין מיכאל שנטו:

אלה הם החברים־לחיים לעתיד לבוא. הם שנענו לקול־הקורא: “בן־אדם, אח! אין לך בסיס מוצק בחיים, לא עלה בידך לכונן לבטח אשוריך, לא תדע מה לעשות ביום־המחר – ובאת אלינו… פה הרווח וההצלה…”

אוכל מזין בישלה המבשלת הכפרית: גריסין ועדשים ונתח־בשר לתפארת. אף לחם ריחני ניתן לך מלוא־חפניים. במזלגות־הפח מקשקשים הסועדים ושותים את המים הצוננים מספלים, אידילה כמתואר ביצירות־פאר של משוררים גדולים, חובבי־הטבע. תמה הארוחה. לעבודה!

בשוק הכפריה המבשלת צובט אחד הסועדים, גבה־קומה ובעל־שרירים – בסטירת־לצון עונה ליסל הצדקניה ומחייכת. זהו הדרך הישר – יודע מיכאל שנטו. האפשר להגיע אליו? רק זהו המעולה שבאדם, המבשר את פעמי הגאולה. הלא כך הכריזו גדולי המשוררים מדור דור.

כרדת הדמדומים, עם שוב הזמרים עובדי־האדמה מפרך יומם, מי רכוב על סוס ומי נגרר אחר צב־שוורים, מי טעון מעדר ומי מנופף מגרפה, החלה פרשת החיים, אלה החיים. לא בני אלוהים, כמתואר בזמירות־הרועים הרומיות, לא מסמוסי תוגה חרישית־עורגת, כמסופר בספרי הצרפתים: חליל רועים ושמש שוקעת – לבבות פשוטים המו כאן, גופים עבדו ואכלו ונרדמו לצלילי מנדולינה.

לקראת המהפכה באהבה, הממשמשת ובאה, כמסופר בספרות החדשה, התרגגו צלילים ערבים… הולכת ובאה הגדולה, המלכה, עם רוח־תוגה אחר חד־גבר דלקה, בלובן מעטה וכנף שלווה מדומה, הולכת קרבה שרת־רזים עמומה, כנפי רנניה: אך הומה־מהומה, טופפת־הולכת גת־רזים עמומה, כנפי רנניה: אך מכמר תדהמה, טופפת־הולכת מעלימה את מומה… גם שלב האימה, הנה מכה עד חרמה…

עד חרמה!

עבר הערב הראשון. השמלות הכסיפו עם סהר. הגופים התפרקדו על דשא. העיניים דבקו בגופים. ויש גם עיניים מושפלות – מבושה חבושה.

מה היא בעצם המהפכה באהבה החדשה, כמסופר בספרות החדשה?

בנשוב הרוח הקרה קמו על רגליהן הרובצות. ואף הרובצים כך – נאנחו אנחות עמוקות, חילצו עצמותיהם ונגררו אחר המין היפה. אל מזרנו, המיועד לו, הוליכו מיכאל שנטו. במטבח, המשמש גם חדר־האוכלים, היה מקור המים: הברז. בחדר הצר, בסמוך לו, לנו הבחורות. ובחדר האחרון – מזרני הבחורים. שמיכה לרפידה ושמיכה לכיסוי. ושני הסדינים כחיץ ביניהם. אולם למיכאל שנטו לא היו שמיכות. לא היו סדינים. על כן השתטח בפינתו ולא פשט את בגדיו. שכח ידידו הטוב להכין לו כלי־שינה. הלילה קר, החלונות פתוחים לרווחה לפי חוקי הגהות החדשים. והנה, הנה עוטפתו שמיכה.

– “מי כאן?”

– “אני” – עונה קול. הכיר מיכאל שנטו: צבי צביעלי, הרזה, בעל חתימת הזקן הצהבהב.

– שתי שמיכות לי. די לי באחת".

היום לעבודה.

בלב השמים עמדה החמה לזרז את הפועלים. עייפו הטירונים עד מוות. ישבו לנוח מעמלם. הניע ראשו אחד אכר זקן, מי שראה פועלים לדורותם – כמו אלה עדיין לא ראה. כדברי המשל: זקנת ולא חכמת. האלומות הקשורות והמפוזרות הצהיבו בשדה המגולח. צריך לערמן בערמות ולהסיען הגרנה. והאלומות כבדות וקני־השבלים דוקרים, אף קוצים וברקנים ביניהם. נחים הפועלים. נח מיכאל שנטו. את ידו מרים האכר הזקן לסטור:

מי פרחח יעז לגנוב שעת־עבודה בעצלתיים?

בעוד מועד אחז בידו צבי צביעלי. בשידולים הוא משכך את כעסו. הרי לא מרוע לב עושים כך הפועלים הלא־מאומנים. הימים ילמדום בינה.

בקוץ פצע מיכאל שנטו את ידו. ודמו זב. אל הפלג ירד לשטוף את הפצע. צבי צביעלי היה המזרז.

פלג־מים הקיר מימיו במרחק־מה. בקפיצה אחת תדלג עליו. מזה ומזה עצי־תפוח מבשיל־פרי, אף שיחים עבותים, מקלט בטוח ביום שרב. לא תראה עין זר את הנעשה במעבה שיח. אף ארנבות ירה שם המפקח. כך סיפרו בני־האכרים המאומנים.

אל הפלג קרב מיכאל שנטו. את נעליו הכבדות נשל לצנן במים את כפות רגליו הצורבות. את ידו הפצועה הרטיב. ופתאום… כעין גוף… גוף חומק ועובר… כעין גוף אשה עירום…

מה יעשה עתה לפי חוקי הספר הישר? הוא מכעכע להזהיר. לא סרו העיניים המתחננות ממשוכת השיחים. כעין צמד שדיים… כעין אגן החמד… אף שוקיים…

שוב השתפכה המנדולינה עם עלות הסהר. נכאים. האת זו המפרטטת השוגה־בכיסופים ראה על שפת הפלג?

יום חג, יום ששון הגיע. במסבאה, בבית אכרים בקצה הכפר, התכנסו אכרים ובני־אכרים ושכירי־יום לשמוח עם השמחים כמנהג אבות. על ספסלים ארוכים ישבו בשורה ערוכים והתנצחו בענייני־דיומא לתיאבון. המוזג צהוב־השפם ומיובל־הפנים, מצטחק בערמומיות, מתערב בשיחות אורחיו, יוצק למדורה כאן שמן כאן מים. את כל המשאלות הוא ממלא: שתו בנים לשכרה, כי מורשת אבות היא לנו!

על נשים נתגלגלה השיחה. אחד אדום־לחיים הודיע תוקף, כי אין כבחורות אשר בחצר בעל־האחוזה, ותוך כדי הודעתו שינס את אזור מכנסיו.

– “ליסל יפה שבעתיים!” – התריס אחד מגולח־פנים ולבן־שיער תוך כדי לגימת בירה וגרוד ברכיו החשופות, המציצות מהמכנסיים הקצרים־הטירוליים.

– “בת לך ליסל, משום כך ההשתבחות!”

– “לעזאזל המפקח!” – השיב הפרחח המתכרכם ובמשנה עוז שינס את אזור מכנסיו.

– “הלא אפילו המפקח כך!”

– “אתה תהיה השופט בינינו” – פונה הזקן אל מיכאל שנטו.

אף מיכאל שנטו בלווית צבי צביעלי סר לכאן לתהות על התגלגלות אלה החיים בדרך הישר.

זעם אותתו עיני הפרחח אדום־הלחיים, מי שקיבל בשעתו את פני מיכאל שנטו בתחנת הרכבת. אך מיכאל נאות לשפוט. בכוס היין החמוץ נתן את עיניו ולגם מה שלגם, כדרך השכורים הוותיקים.

– “הבה נווכח” – קרא ברעם־זעם הבריון אדום־הלחיים.

“הבה נווכח!” – הריעו בני־האכרים החסונים, שצופי יין והתבהמות. גיחוך וציוץ ומצמוץ. ותרועת־גיל. וקול אחד מנצח:

– “הבה נווכח!”

צחוק וזמזום, תרועת־גיל וצפצופים, בני־האכרים החסונים הלכו לאט כזרם איתן אל חצר בעל־האחוזה.

קולות ניחרים הריעו לפני בקתת־הפועלים. שינס אדום־הלחיים את מתניו ועלה על מחרשה שבורה וחלודה להכריז:

והקולות עונים:

במעדרים במכושים, במזלגים הזדיינו הנצורים. בגרזן החזיקה מרים כחולת־העיניים, הבת הצעירה. הפרפר הכחול שבצמותיה הבהירות־הארוכות התנפנף אנה ואנה כדגל המחנה.

– “הבחורות!” – רעמו קולות.

מיכאל שנטו התבונן במחזה הנהדר וחיכה לפתרון החידה לפי חוקי הספר הישר. את צבי צביעלי מלווהו חיפשו עיניו ולא מצאוהו. מי מהשכורים הרים אבן, ומי אחז בשברי מחרשה, מי הוציא אולר מכיסו, ומי נופף מקל חובטים.

שכם אל שכם פרצו המתגודדים אל השער. אולם אדום־הלחיים, המצביא, בראותו כי שער־האלה לא ייפרץ, הסיט את גדודיו אל מתחת לחלון. חבית ריקה גולגלה לכאן. נכון כל המחנה להתקפה. ראה זאת מיכאל שנטו ואף ראה את הגרזן המונף בידי מרים הצעירה בבנות.

פתאום צץ המפקח בלווית צבי צביעלי. אין הם טומנים ידיהם בצלחת. את הנרתחים הם מרגיעים, את מלאי־החימה הם מפייסים, במשתוללים הם נוזפים.

– “שוב תשובו בשעת כושר” – משדלם בדברי נועם צבי צביעלי.

– “שוב נשוב” – ממלמל אדום־הלחיים ומשנס את אזור מתניו.

הס הושלך בחצר. הלילה רד. הירח עלה להגיה את מיכאל שנטו המתפרקד על קטיפת הדשא. ועל ידו – מרים הגרזינית.

את ליסל, הכפריה היפהפיה, לא צבט מיכאל שנטו בשוק היליכי – מרים המשרתת. ליסל, מרים… אלה החיים… חיק הטבע… דרך הישר… מחשבות קצוצות מזמזמות בראשו, ואינן מתלכדות יחדיו. זרועו אינה מחבקת גוף פורח־רענן, גוף רווי ריחות טובים, ריחות השדות הברוכים, גוף הרך כמשי סיני, המבטיח מעדני־עדן, פרחי־הפרג הקלועים בשערותיה הבהירות מגרים את אפו, פניו הולכים הלוך התקרב. הישלח יד טמאה אל זה הגוף הרענן? שתי עיניים כחולות־תמימות נעוצות בפניו ברוב פחד.

– “עזת־לב את” – לוחש מיכאל שנטו בהרגישו בגוף הנלחץ אליו פתאום. קלה נגיעתה, משכר ריח שערותיה, מי יבליג? הוי, חלילה להעלות נשכחות. הלא החוט ניתק, הספינה שקעה. חרוב נחרב הבית והשכינה בגלות.

ועתה, עתה נלחצת אליו ילדה תמימה־רעננה.

השיב את זרועו מיכאל שנטו. לא יסגל ידו למלאכת אלה החיים, הלא כלה רעננה לפניו וראויה היא לחתן כדת אלוהים ואדם. הלא אשה נאמנה־נעמנה תהיה זאת הילדה. היא תהיה תפארת בעלה, את סערת רוחו תשכך, את דריכות עצביו תרפה במבט לטפני, שפתיה דובבות חרש: אשת־אמונים אני לך. בן טוב אתה לי, הבעל. ילדים זהובי־תלתלים ובהירי־עיניים אנענע בעריסת־אושר, נגינת עתיד תכול.

את זרועו השיב מיכאל שנטו.

אבלה וחפוית ראש שכובה מרים הצעירה בבנות. ידה השלוחה קפאה. כפוף־גב קם מיכאל שנטו על רגליו להסחב אל מזרנו.

– “עוד יבוא יומך, ילדתי” – פוזם מישהו פזמון מקדם קדמתה.

אכן, דימה מיכאל שנטו, כי הלילה הקריב את חייו על מזבח נהורא מעליא.

את דלת המטבח האפל הוא פותח בלאט, לבל יעיר את הנרדמים, הקמים עם שחר לעבודת יומם. את חדר־הבחורות הוא עובר על בהונות רגליו. והנה: חרגה כתונת לבנה, מאדן החלון קפצה והתכרבלה בשמיכה. אף הצטווחות כבושה שמע מיכאל שנטו.

מדוע זה הציצה הבחורה מן החלון?

כמו צמד שדיים על שפת הפלג.

לא הקיצו הישנים. על משכבו עלה מיכאל שנטו ולבו טוב עליו.

למחרת כפקוד המפקח את רשימת הפועלים נמצא שמרים נעדרת. לא שבה הלילה לחדרה וקדחת זועפת כבלה אותה למשכבה. עצומות היו עיניה ופיה נשם במחוטף. ראשה להט. שתי עיניים אדומות רואה לפניה הקודחת, ועוד עיניים ושוב עיניים, רבוא עיניים וכולן זועפות ומוכיחות…

הובהל רופא האחוזה. אישון גוץ, כדורי, בעל שפם מסומר ועיניים פקחיות־משוטטות. היה נוהג להטיח דברים בשטף לשון ולהפטיר אחריהם בגיחוך קולני. רופא מקדמת דנא היה, הומניסטן.

– “בן יש לי” – מספר הרופא למיכאל שנטו שומר החולה ותוך כדי שיחה הוא ממשמש בקישורי עורבו השחור־המתנפנף, זכר לימי נעורים תוססים – “לא כאבות כבנים. חי אחיתופל!”

מרפרף העורב, משוטטות העיניים, שטף־חטף בפי הרופא:

“בכל תורה שבכתב ושבעל־פה אני כופר, הלא אני” – הוא מתוודה – “הלא אני, אם מותר לי לומר כך, הממתיק־את־מרי־החיים המקצועי, המנחם אבלים, המעודד נכשלים, המטהר מנוגעים… אני ולא בני. הוא מקרקר את החוק ומוסיף פצע לפצע… ואני מרפא. האמת, בני נולד בדור של מגלי תהומות השנאה, דור משוגעים…” נאנח האב. מפרפרים קישורי העורב, זכר למי נעורים תוססים.

– “רק באחד אני מאמין – בחלום. הלא קלודיוס גלנוס, הרופא המפורסם מכל, הוא אשר גילה באסקולפיוס מפרגמון את אלוהי ארצו המצילו מכליון חרוץ, והוא המאמין אמונה שלמה בחלום המרפא, הקובע את אורח החיים לאשורו והמוצא תרופה לכל מכה. הלא רק מכח חלומות אביו פנה לשבילי הרפואה. ולא רק סיבות המחלות נתגלו לו בחלום, אלא גם אופן הריפוי. וכך פתח לפי הוראת שני חלומות את אחד העורקים שבין אצבעות כף־ידו הימנית, ודמו זב עד הגלד הפצע מכח עצמו”.

שטף־חטף בפי הרופא:

“והלא” – ממשיך הרופא ועיניו משוטטות מימין לשמאל ומשמאל לימין – “כבר אמר אוגוסטינוס הקדוש: הפלא אינו נמצא בניגוד לטבע הדברים, אלא שהוא נוגד נסיוננו הדל בלבד. הרי יש משום נבואה בחלום, ולא רק לגבי דברים גדולים. אלברטוס מגנוס מספר, כי ראה בחלום ילד נופל המימה וטובע על יד הריחיים. עודו מספר את החלום לידידיו, והנה אשה ממררת בבכי ומפילה תחינתה שיצילו את בנה, אשר מעד ונפל המימה על יד הריחיים. והפלא שבדבר הוא, כי עד השעה ההיא לא ראו את האשה ולא את בנה. רבוא משלים אפשר להביא, חלומות של רופאים, מרפאי חולים, חלומות של מלכים, שרי־צבא גדולים מכל הדורות, הס מלהזכיר את חלומות אנשי הדמיון, מייסדי הדתות והקדושים למיניהם, והמשוררים – וכולם באמת יסודם. היאך לא נאמין? הלא כך לימדו לרפא נשיכת כלב שוטה. אחד מאנשי הצבא בספרד המדינה חלם, כי סם העשוי מוורד־הכלבים מרפא את הכלבת. בו ביום כאשר כלב שוטה נשכו באמת, הכין לו את הסם ושב לאיתנו. האין זה פלא?”

עמדה לשון הרופא מלכת. עמדו עיניו משיטוטן לרגע קט. ופתאום פלט:

– “הלא משוגעים אתם, משוגעים מאין כמוכם. בחורים עם בחורות בכפיפה אחת, ואפילו מקרה הריון אחד אין כאן… הייתכן? שלא מדרך הטבע הוא, שלא מדרך הישר…”

לא יכלה הקדחת לגופה הרענן של מרים הצעירה. תאוות החיים הקפיצה אותה על רגליה. ואולי עיני מיכאל שנטו שומר החולה, המביטות בה בכעין הכרת־חטא, הן שחוללו את המפנה הפתאומי? עתה היא הצעירה בבנות כמקודם. עתה עיניה הכחולות מלאות צחוק וזוהר:

אושר!

המכונה הקוצרת ברשרוש עוברת. אלומות אלומות נושרת מחיקה. ידי פועלים חובקות את זהב התנובה. והנה מופיעה המכונה השניה. חוטפות הידיים. מזיעים הפנים. נרתעות הידיים. כפופות הגזרות. מזיע מיכאל שנטו. חרוצות ידי מרים הצעירה בבנות. לוהטת השמש, כובשת המכונה. הנה היא באה הגדולה החורקת. את כל הבשל בלי רחמים היא מולקת. הגב הכפוף לפרקיו היא פורקת. בפזיזות ומזמוטי להג עובדת ליסל הכפריה בקהל חברותיה. הלא עבודת־נשים היא זאת, והנה נשלחו לכאן גם פועלי החצר – קלון לגבר, חרפה ובושה. גמישה גזרת מרים, את אלומות מיכאל שנטו היא כורכת עם אלומותיה. כופה את גופו מיכאל שנטו הגבר קפוד־התנועה. עור פניו כגוויל צהוב.

– “מטומטם!” – מגרה ליסל הכפריה.

לא שמה לב מרים הצעירה בבנות, הכחולה בילדות, לצבי צביעלי הפונה אליה בקטון כגדול. אף את ראשה הפנתה ולא ראתה את קידותיו של המפקח ואת קנאתה הבוערת של ליסל המבשלת. ללא הועיל. לא הועילו למפקח תחבולות הפיוסים, העבודה הקלה אשר קבע לה, והעבודה המייגעת לחילופין. לבסוף הוקיר רגליו מבית הפועלים. המשכילים הללו.

אך בבוקר לא־עבות אחד כפקוד המפקח את פועלי החצר לפי הרשימה שבידו, הודיע בקול מהסס, שלצערו הגדול העידו לפניו עדי ראיה, כי מנהגי הפועלים המשכילים, הם שצריכים לשמש אות ודוגמה לזולתם, אינם כשורה. הם ראו, למשל, אחת הבחורות בשדה מקורבת לאחד הבחורים…

התכרכמה מרים פתאום. ולא השפילה עיניה. נגד עיני המפקח היא מפגינה אך בוז. מיטיבה היא לדעת עד־ראיה זה.

וברדת הדמדומים, כשבת הבחורות לפזם פזמונות נוגים לירח ולצבא השמיים, קרב צבי צביעלי אל מרים הבזזנית וראשו חפוי. הירח הוא אשר סייד את פניו. ורק לחישה אחת פלט:

– “סליחה!”

פרפר התכלת במקלעת הצמות המאירות, נזדעזע. הילדה פונה ללכת. עת השינה הגיעה. מוכה חוורון, זוחל צבי צביעלי מכאן והלאה.

ושוב יום חדש.

ושוב עבודת היום מגיעה אל קיצה. את חזהו החשוף רוחץ מיכאל שנטו בחצר. ועל ידו – מרים. את כל הדברים, אשר השמיע באזניה אותו חסון צר־מצח, עליה לגלות. היא מוכרחה. לא די לו בצביטות ליסל המבשלת. מיכאל שנטו יבין ללבה ויפרש את הסתום.

אמר, שיאבד את עצמו לדעת – תוהה מרים הילדה.

הושפלו עיניה. היודעת היא לכוון את הגה ספינתה? החשבה על תכלית? לא. ילדה אינה יודעת, אינה חושבת. עיניה סמויות. אמנם, אמת ונכון הדבר. בלילה ההוא נלחצה אליו, אולם הלילה ההוא נשכח. ובימי חליה? זיק מוזר מתנצנץ בעיניה. הנהו עומד חשוף חזה: מבריקות עיניו, מלבינות שיניו, מגרים הפנים משורבטי־הקמטים, מושכים הסהרונים תחת העיניים… אילו… אילו… ומרים הצעירה בבנות משפילה עיניה.

ובכל זאת לא ייתכן. היא אינה מבינה. הלא אך מחסה ומשען תבקש. רק זאת. למשא היתה לה כנופית צרי־המצח. לממאס המליצות הנדושות. היא נדחפת אל עניינים אחרים, עזוז הנעורים הוא המעלה אותה מעלה מעלה. לעו גם לאו הדברים הזולים, הספרים הזולים – ובכל זאת: טוב לספר לזה הגבר, לשפוך לפניו את הלב. כקיפוד הוא.

הסמיקו מאוד פני הילדה המנחשת.

כה קרובים פני מיכאל שנטו אל פניה. עדנה מתישה עוטפת אותה. פניו קרובים וכה רחוקים.

– “הנשאי לו!” – צרח פתאום קול, קולו של מיכאל שנטו.

ובפנות מיכאל שנטו ללכת אחזה בו יד: צבי צביעלי. שעה קלה עמד גבר מול גבר. איש לא שאל, איש לא ענה.

– “את הדרך הישר בחיים אני מעריץ” – קורצות עיני צבי צביעלי.

– “אני הנני השכל הארור, ההולך בעקיפין” – עונות עיני מיכאל שנטו המבריקות… ודאי אך מכוח הירח.

– “אולם… כל העוכר נפש הוא רוצח”.

– “הנני” – עונה קול נכנע.

– “לא פוקד חיים אתה”.

– “לא פוקד חיים”.

– “אף לא פוקד מוות”.

– “כדבריך…”

– “הנך ספק אמת וספק שקר. הנך מתועתע ומתעתע”.

– “פיך ענה”.

– “לא רוצח אתה” – צורח צבי צביעלי – “קטונת מהיות רוצח. אתה זייפן. את סוד אחיזת־העיניים גילית, ואתה אך בודה במתי־עב, שלא היו ולא נבראו. אתה פוחלץ!”

– “הנני”.

– “צו לביתך!”

– “בית לא בניתי”.

– “הגעת לסוף”.

– “לא… אספה…”

וזאת היא הפעם הראשונה בחייו, בה השמיע מיכאל שנטו צחוק משונה, מגרה עצבים, מקפיא את הדם. רשרוש נשמע מאחוריהם. פנה צבי צביעלי אחורנית והנה צל אדם, המחזיק קנה ארוך בידיו, כעין רובה… היצא המפקח לצוד ציד לעת לילה?

*

נמלך בעל־האחוזה בדעתו. התחרט. בוקר אחד הודיע המפקח בשמו, כי מלאכת השכירים תמה ונשלמה. והוסיף:

– “אין ממש בעבודתכם”.

לא זזו השכירים בעלי ההכרה ממקומם. פה אחד פתח בפזמון:

“זה יהיה האחרון…”

משך בכתפיו המפקח בעל ההשכלה ונתן עיניו במיכאל שנטו, ראש המרד.

“זה יהיה האחרון…” – שרו קולות בפרוץ השכירים לדירתם בחצר בעל־האחוזה.

הופיע שוטר הכפר, מה פירוש “חוק” ומה פירוש “יד חזקה” – הטיף מוסר. התאספו אכרים חמושים במעדרים ובמכושים. לא זזו הנצורים. הופיע המפקח, דיבר רכות. מצא אזניים אטומות ופיות אילמים. תמהו כל אוכלוסי הכפר על עזות המצח של הזרים.

“זכות עבודה וזכות אכילה” – הסבירו להם הפועלים בעלי־ההכרה.

“בולשביקים” – טען מצדו המפקח.

כל עוד לא תם הלחם מן הסל והעדשים משק הצידה, עמדו הנצורים במרים. אולם בתום הלחם, נארזו הצקלונות וקולות הרעימו בגבורה:

“הלאה פושטי עור ארורים! זה יהיה האחרון”.

בצעדם לתחנת הרכבת, לא ליווה אותם איש מחבר הפועלים המקומיים, אך לפני התחנה חיכה שליח מטעם המפקח לפשפש בכליהם, שמא שמו בהם רכוש גנוב.

“לגנבים היינו בעיניהם” – התיפחה מרים הצעירה בבנות.

עיר הומה מאדם. רחובות קלוקלים, גללי סוסים. מרצפות אבן. מי־נהר עכורים ההולכים לאט.

בלשכת הסתדרות הפועלים שבעיר, התיצבו הבחורים למודי הנסיון כאיש אחד, חומה בצורה. את מעשה הנבלה הוקיעו ודרשו: פיצויים. את המבוקש הביא להם מזכיר ההסתדרות, שהטריח את עצמו ללחוץ את בעל־האחוזה אל הקיר.

הנחל איתן ואי הנחלה?

הפיצויים הגיעו. הפצויים נזרו לרוח. בקרון־רכבת יושבים בחורות ובחורים בהרחבת הדעת: אדונים לעצמם. רק אתמול היו עבדים נרצעים למפקח קנאי, לבעל־אחוזה פיאודאלי, לקהל־אכרים מטומטם. עתה דרור!

הומה מאדם הקרון. כותנות־צמר, שרירים, ידיים אמיצות־גרמיות של עולי־הרגל אל סתרי ההרים. הררי אלף. שרוולים מופשלים, מגבעות־אספורט, מקלות מפורזלים. על מדרגות הרכבת הם עומדים ללא חת. יושבים ללא פחד, אספורטאים.

שדות. כרמים. ריחות־אדמה טובים ופיח הקטר. עמדה דום הרכבת. תחנת־הסתעפות. יוצאים עולי־הרגל לשאוף רוח על הרחבה. מקנקני בירה מרעננת הם לוגמים במזנוני התחנה. קטר־הרים נוסף על הקטר הרגיל. שריקה ממושכת.

מעלה מעלה מטפסת הרכבת. נקרה רודפת נקרה. הדרך סלולה לאדם!

ועליך רד השקט הגדול. הדומיה. בעוד מועד סוגרים את החלונות, סכנת מחנק בנקרה. ובתום הסכנה – שלום, שלום עד. הטבע חי וקיים, מלא הוד ומשכנע.

מתפתלת המסילה והולכת: אל על! חמקו השדות. צוקי סלע, צללים, רזי־יה. ומרחוק רומזים קרחונים. הררי־אלף.

יצאו. קטנה התחנה. עדיך מגיע אור־הקרחונים הלבן. עיניך החליפו כח. אורו. אויר שקוף. “ש” גדולה מרחפת על פניך. שלום־שלווה־שקט־שבתון. וקול אלוהים – שדי.

העיירה הקטנה. שלטי בתי המלון – עטרת־תפארת. זרי־גפן מזמינים ללוג יין. וחנויות. ואפדנים. שדות־פרחים. יער מזה וסלע מזה. תמה העיירה.

– “זה הדרך הנכון” – מריע צבי צביעלי. הלא הוא המומחה לדרך הישר.

שוקד צבי צביעלי על המפה. את הסימן האדום הוא מחפש. יש אחד חוט־שני, והוא מוליך בטוחות. צריך אך למצוא אותו.

– “זה השביל” – מוכיח צבי צביעלי בהורותו על הסימן האדום על גבי גזע אחד העצים, עץ מסומן, אבן מסומנת – אבני דרך. עולים השואפים. את הארץ הכניעו תחתיהם. מה טוב לכבוש את סוד הפסגות.

ופתאום: בהלה. הסימן האדום איננו. המומחים שוקדים על המפות. מרצינים פני צבי צביעלי. הלא הוא הרועה ובעקבותיו כל הצאן.

– “הנה הסימן” – מרגיעה מרים את הנבוכים.

– “מורת נבוכים” – התלוצץ לא קולו של מיכאל שנטו. נתפרדה החבילה. זה מאחר וזה מקדים. חופש. התבודדות. התיחדות. והאחרונים־אחרונים – מרים ומיכאל שנטו.

“לאן?”

קול צורח מאחוריהם. במבוכה הם פונים לעברו. בני החבורה מתפרקדים על צחיח סלע ועורכים סעודת־אחים. לחם־ברית – הזבח. מי־מעיין זכים – הנסך. צבי צביעלי – הכוהן. וכך מברך הכוהן:

– “שתו מן הנסך, אכלו מן הזבח, דודים! רוח הרים צחה תחכימכם להבדיל בין טוב לרע!”

אך למה נתן הכוהן את עיניו במרים?

שמח צבי צביעלי בחלקו. כי תמים פעלו, רק לשלום מרים הילדה הוא חרד. ומה בצע, אם זה עקלקל־המוח, מתנהל על ידה? חזון למועד. חזון הרים עתה. הזמן הוא הטוב ברופאים.

צחוק טוב מאיר את פני צבי צביעלי. נעדר מהם כל שמץ של קנאה. את הלילה הארור ההוא שכח. ואם ייתכן שאדם מעניק מכוחו לזולתו, ואפשר להעלות ולהאציל ולרומם, הרי… בלי תפונה עצור איזה כוח נסתר בדמות זו, ששמה מיכאל שנטו.

הם ממשיכים ועולים. רחוקה מהם האכסניה כמהלך שש שעות. כך קבע צבי צביעלי על פי המפה. מאיץ הרועה בעדרו. פן ידביקם הלילה. למטה מרפרפת תחנת־הרכבת הקטנה. והנה אין אפילו תחנה, אין כלום. הדרך מסתעפת־מסתלפת. אין מטה. אין עולם תחתון. רק מרומים. רק “ש” גדולה וקדושה.

בתוך הסלע חצוב השביל הצר. קיר מאונך מזה ומדרון מזה. בהילוך־אווזים הם עוברים ומדלגים. תיל־ברזל בצלע־ההר – המשענת. במתיחות, בדומיה, הם פוסעים לאט. כל מעידה – מוות בטוח. כל עצב, כל שריר, על כנו. ללא ניד עפעפיים. את כוחו השמור במגונז העלה האדם, הדבק בחיים. הימעדו רגלי מיכאל שנטו?

לא. מיכאל שנטו משתוקק לחיות. לא הכחיש זאת מעודו. רבוא פעמים רפרף על עברי פי פחת, וניצול. עיניו רואות את התהום הפעורה, על כן הוא מתמהמה.

מיכאל שנטו אינו פוצה פה. ואף בת־זוגו כמוכת אלם. מסוכן הדיבור ב“משעול־השדים” הזה.

עברו. אנחות־הקלה פורצות בזו אחר זו. שקט־שלווה־שלום.

בזקנו מתגרד האפוטרופוס – צבי צביעלי. נוטה השמש לשקוע ואכסניה אין. קר הלילה מחוץ למחסה… אף שום מערה אין כאן… הלא מרים… ואפילו זה עקלקל־המוח… חבל! שוב מצולה. מוציא צבי צביעלי את המפה מנרתיקה. האם לא נטו מהדרך הישר? “הסימן!”

ושוב גילתה מרים הילדה את הסימן הגואל. לא צבי צביעלי. ואף האפוטרופוס עצמו הודה בעל כרחו: “חוש בטיחות יש לזו הילדה”.

– “אם יש מי היודע מה פשר הדרך־הישר, הרי יודעת זאת הילדה – בחוש”. את הפסוק האחרון אמר מיכאל שנטו. איש ריב ומדון הוא גם במעלה ההרים.

על המקלות נשענים המטפסים. נכחן מביטות העיניים. המחשבות הטורדניות פרחו. עתה החשובה במשאלות הוא מחסה. כל שריר מתוח שוב, כל שעל מדוד. על מסמרי הנעליים הם מחליקים – כפרחחים עלי קרח. התהפך מיכאל שנטו.

– “מיכאל שנטו? ברור” – הפטיר צבי צביעלי ברוגזה.

הבחור החסון, מי שצבט את ליסל הכפריה בשוקה, מילא פיו בוז. האחרים אך מים. את ראשה השפילה מרים הצעירה בבנות.

אין קץ לעליה. הזאת האכסניה? בקתת־עץ נשקפת מרחוק. משניגשו: בקתת־עץ ארעית. ספסלים בה. מחסה לתועים בליל־סער.

– “לא זאת האכסניה!” – מחליט האפוטרופוס.

הדמדומים ממשמשים ובאים. עוד מעט לא ייראה הדרך הישר. הלא אף פנס של כיס אין באמתחתם. אוחזת מרים, הטובה בבנות, ביד מיכאל שנטו עקלקל־המוח.

ולב מיכאל שנטו שומע את קול הלב הדופק על ידו:

ולוא גם תהומה!

הוא אוחז בזרועה.

ומיד נגלה לכל העיניים גג־גמלון־מתרפק בסתר ראש ההר. האכסניה! עמדה השמש לשקוע. עם דמדומים הגיעו. ולברכת האכסנאי מגולח־הקדקוד ולבן־השפם וכלבו הברנרדיני, הבוחן בקפידה את חבורת אפוסי־הכח, ענו כולם פה אחד בשמחה גלויה: “ברוכים נוטרי ההרים!”

בסעודה מזינה היטיבו את לבם. את חדר־הלינה הם בודקים. מזרן על יד מזרן. ושתי שמיכות־צמר. קרים הלילות בהרים.

טוב לדעת: יש מקלט, מזרן, שמיכות וברית־אחים בין אדם לחברו. לא עוד ייפחו הרגליים הבצקות. לא עוד יחרד הלב. ומחר – המחר רחוק.

צבי צביעלי תמים־הפעלים, המנוסה בהליכות שוחרי־הרים, קיבל מידי האכסנאי גלויה – מזה מצולמת האכסניה, ומזה חותמת המקום לאות. וכך חרת צבי צביעלי בשפה ברורה לשון צחה את ברכת המעפילים־הרה אל צמודי־מטה:

“לכבוד בעל־האחוזה, ממרומי פסגה ומעוזה, הננו פוקדים את פוקד־העבודה, כי מלא לבנו הכרת־תודה, שא ברכה עשרת מונים, כי שלחת לעבדיך שלמונים, ועזרת להם לתור הררי־קודש, בשכר פיצויי החודש. מי יתן, וזכותך תגן עלינו לעולמי עולמים, אמן!”

חדווה תמלא את הלבבות. אין עולם זולתך. זהו העולם הזה. וזהו־העולם הבא. זה מושב האלים. ואולם… הלא גם לשוב צריך. אזלה הפרוטה. ושוב עלה בלבבות הד הרוגז הגדול, קנאת העשוק, חמת המנוצל…

רועדות הברכיים עם ערב. עייפו המטפסים הטירונים. יגע מיכאל שנטו. בצד מרים מורת־הנבוכים הוא פוסע. עם כל פסיעה חדשה מצוויחים והולכים השרירים. אך המוח העריץ מצווה ללכת. והרגליים נכנעות.

אל נווה־הקיץ הגיעו. עיר־קייט משופעת בבתי מלון. כל בעלי־הכיס ושואפי־התענוגות כאן לבטח ישכונו. ברחובות – כרסתנים מתגנדרים:

גם אנחנו מעפילי הרים!

הרחובות נקיים להפליא. השוטר על כנו. המלצרים מפגינים נימוסים במדוקדק. המגישות עטורות סינורות צחורים כמנהג ארץ נושבת. ובעל־המלון מגיש ברוב הכנעה לאורחו את פנקס־המשטרה הכרסני לרשום בו: השם הפרטי, שם המשפחה, משלח היד, מטרת הנסיעה, תאריך ויבוא, תאריך וייצא.

– “מה מציקים הם החיים כאן, ומה אראליים הם שם, במרומים, בלי הנימוסים ובלי המשטרה ובלי מועקת הכסף!” – הפליטה מרים.

על גשר־צעצוע עמדו, כנופיה של אורחים־פורחים – כתם צווח בקן השאננות הבעל־ביתית.

– “הנה אמי” – מזדעקת מרים הצעירה בבנות למראה גבירה כבודה במיזע צבעוני, נתמכת על מקל־תכשיט, הקרבה והולכת. גם האם הבחינה בבתה הסוררת. היא מנענעת בראשה בכעין חיבה:

– “נמאסה העבודה?”

– “יצאנו לטייל”.

מנשקת הבת את יד האם בהכנעה. הלא היא עודנה ילדה, וזאת אמה, האשה המנוסה, המבינה, היודעת.

– “וזה מיכאל שנטו” – מציגה הבת.

שמחה הגברת להכירו. שמחה באמת. הבת הקטנה מהללת אותו בכל מכתביה.

– “חוש בריא יש לה לקטנה שלי, ממני בא לה בירושה”.

אבל אל־נא יחשוב חלילה, שהיא זקנה, לא תבין דבר. להפך, כל לבה אך לנוער. מובן: פני העולם משתנים. אך אין צורך לעורר מהפכות. רבות מהפכות ראינו – ומה הנפקא מינה? הדור הצעיר אינו מבין זאת, אינו מסוגל להבין. לא כך האבות והאמהות. הם מנוסים וחכמים יותר. הרי אי אפשר לחבוט ראש בכותל, סתם ככה.

כן, היא מבינה הכל. הוא, מיכאל שנטו, חביב בעיניה. כתבה לה הבת: יסורים. אדם מתהפך על שפודי גיהינום. אשה משכלת היא, אף בכתבי דוסטוייבסקי הגתה, שקדה על מהלך־המחשבות החדש. אך האמת – באליל הנוער הזה, בדוסטוייבסקי, אין כל ממש, כל ממש.

כמובן שלא עכשיו הזמן, ולא פה המקום להסתייע בעובדות. אדרבא, כשישובו העירה, יואיל־נא לסור אל ביתם, ייתכן שתגלה לו פרשה או שתיים מחייה.

מקבל מיכאל שנטו ברצון את ההזמנה. הוא יסור לביתה. הוא שמח להזדמנות הזאת, לפגישה־במפתיע… בפרט…

נזכר מיכאל שנטו בדיונים של חבריו־לצרה.

בפרט… הוא שמח שהגברת תוציא אותו ואת כל בני החבורה ממצוקה. העניין הוא פשוט בתכלית, הגזבר טעה בחשבון – הכסף אזל. עם כל האי־נעימות שבדבר, הוא מוכרח לפנות אליה, לבקש ממנה את החסד, הלוואה קטנה בשביל כרטיסי־הרכבת…

סימני פחד הבהבו בעיני הבת הקטנה. נדהמה למשמע החלקלקות בפי הגמגמן, ואף כאילו חוששת היתה, שמא…

נאנחה הגברת הכבודה, שטר אחר שטר היא שולה מכיסה.

אבל מה תעשה? הסכום הדרוש אינו מצוי אצלה. רק מחציתו – “היספיק?”

*

סוף־סוף הועילו השידולים והתחנונים וההפצרות. במזל טוב נגמרו הבדיקות והחקירות. לא טמן יד בצלחת פאול שואף הנשגבות, מנהל משרד ההגירה.

– “אין לך פה אפילו פתח אחד של תקווה” – מייעץ פאול לידידו.

אדם רגיש הוא פאול שואף הנשגבות, יהמה לבו בקרבו למראה ידיד טוב, המתרוצץ כאן ללא כל תכלית בתוך המהומה המדכאה כל כך, ואילו שם… שם עתיד מזהיר נשקף לו. פאול שואף הנשגבות בטוח, כי…

תמה פרשת הדרכונים, האשרות סודרו, הכרטיסים נקנו. למי דרכון של מדינה ממש, ולמי תעודת הגירה, ולמי תעודה ממשית של מדינה דמיונית.

ברוב עם ותפארת הופיעו נטורי כרך בבית־הנתיבות ללוות את הבנים השובבים, המומי השגעון. זרזרו־זמזמו קולות: “עתידם רופף מאוד”. “פסיכוז”. “אין דבר, שוב ישובו כהרף־עין”.

גבירה כבודה מנגבת את דמעותיה בממחטת־משי למראה בתה הענוגה־הקטנה שהוליכוה שולל. ומי זה היה יכול להעלות על הדעת, כי דווקא את בתה הנבונה אפשר יהיה לתעתע. אכן כל האשם נופל אך על עצמה. כי למה זה לא ראתה את הנולד ולא סגרה את ביתה בפני המתעתע, הרשע הזה, מיכאל שנטו…

ומי זה בא ללוות את מיכאל שנטו?

בא אחד ידיד טוב, ידיד־נעורים, שואף נשגבות מובהק. חיוכים־חיוכים פניו המגולחים למשעי. נוצצות עיניו העגליות־שחורות. הוא בטוח, כי אך עתיד מזהיר נשקף לידידו בארץ החלומות הטובים.

שורק הקטר. שומרי־הרכבת טורקים את דלתי הקרונות. צפצוף. קול חצוצרה

וקולות קוראים:

– “זכרי, בתי, ברע לך שובי אל אמך!”

– “על שפת הים אין קדחת, בני!”

– “אתה בעל תנופה, מיכאל שנטו, ואני – אני בעל־כנף מרוט”.

זזה הרכבת. מפרפרות ממחטות. משבשבים סודרים. אחר הקרונות המתגלגלים רודפים גברים קלי־רגליים. חלף בית־הנתיבות. בורחים מחסנים, בתים, בתי־חרושת. נסים גנים, שדות, גשרים, כל העבר.

העריב היום. מנמנמת מרים העייפה. את ראשה היא מצניחה על כתף מיכאל. וטוב. ובימים עברו?… אין עבר. בורחים הכפרים, העיירות, בתי־הנתיבות, הבדיקות, החקירות, התלאות, המרודים. סובבת־הולכת הרכבת – ודאי חותרת אל איזו תכלית. נוסעים אנשים – הייתכן בלי תכלית?

עיר החוף. פירורי־לשון מתה־עתיקה בפיות עוברי־אורח. אקווא פירושה מים, פומארה – לעשן, איל פרואיביטו – אסור… ופורקו דיאו, פירושו אלוהים הוא חזיר. יודעים הללו את כח הקללה. יגעו וטרחו עד שמצאו את ההקלה בקללה נמרצת, מזעזעת. זהו. קשים הם החיים בכל אתר ואתר… ולכל אדם. רק משהיית ילד… מה טוב כי המוח שב על עקבותיו, אל הימים הרחוקים, ימי השקידה על הספרים, ימי הדגירה על הספסלים, ימי הלעג למורים מצחיקים… החיים השתכשכו בעוז, והלב תסס.

עטופי שמיכות רחבות־חצנים שרכו קראביניירים בנתיבי המשמר. ליושבים על צקלונות לפתח בית־הנתיבות לא הציקו. יהודי זלדקן חטוף־נשימה הופיע מטעם, הכה באצבע צרדה וביקש סליחה. בעשר אלות נמרצות הוא מבטיח, כי הכל יסודר על הצד הטוב ביותר.

– “שכה אזכה לעלות כמוכם, כי תשבעו נחת אצלנו. כי כאן יש ברוך־השם אפוטרופסים, ויש משרד גדול, ויש הרצון הטוב”.

פרשה ראשונה: לינה.

בית שמקודם שימש בית־חולים ממשלתי לחולים נגועי מחלות מידבקות. השמיכות נודפות ריח קרבול. המזרנים מבורדים כתמים חשודים.

– “אין דבר, מרים. הלא רק מקום־מעבר הוא. התחנה הראשונה של דרך־המכאובים. ואם תרצי, תוכלי לקוות מלוא הטנא – אין מפריע”.

פרשה שניה: קול מבשר.

מי־קרח מוצצים בנים ובנות באחת המטעמות שעל שפת־הים. המים צלולים. איך שהוא מכחילים. שקט. שלווה. שלום. “ש” משולשת – ואין שבתון.

– “האין זאת מרים?”

מבינה מרים גם דברים שאינם נאמרים. היא קוראה בעיניים. מיכאל שנטו רואה זאת. עכשיו נוכח. דברים חדשים למד. מסוגל אדם ללמוד עד יום מותו. את מי־הקרח הוא מוצץ. קרח – סגולה לקדחת. גם מיכאל שנטו ישוב לאיתנו.

– “אמן אומר אני לך, מיכאל שנטו!”

נבהל הגומע. פנה אחורנית. פנתה כמוהו מרים: יד גרומה: “נדבה!”

לא הוא הפה לבת־קול. אולם מיכאל שנטו עמד על אחד סוד. קול טמיר דיבר, קול ממעמקים התרה.

הדמות לא התנדפה. בשר־ודם ממש. שערות ארוכות. עיניים כחולות־עכורות משוטטות. עצמות הלחיים בולטות. פה חרוך.

– “מי אתה?”

על הכסא שעל יד מיכאל שנטו תוקע את עצמו האורח הבלתי־צפוי.

שפתיו מרשרשות:

– “אתם הולכים לשם, רעננים שופעי חיים, התקווה הטובה דרבנה אתכם. גם אני הייתי שם…”

– “איזה שם?” – תוהה מיכאל שנטו כמתלהלה.

– “יצאתי כמוכם לארות דבש… יש דין. ויש אמונה. ויש תיקון חברה. ויש קופסות של צדקה… את כל האלילים עבדתי. והנה נופץ כנור־הלב…”

כוס חמין הזמינה מרים טובת הלב:

– “אכול, הבא־משם ורווח לך”.

עמד הים מזעפו. אומרים שלפני ימים מספר השתוללה סערה. שקט הרעם בחמרמרותיו.

הפליגה האניה.

על המכסה תוהה עובר־אורח. סובב הבורג. גוררת אנית־הנווט, מורת־הדרך, את אבירת־הימים המגושמת. כי אף כאן יש חתחתים. ורק הבקיא יתחכם להם.

החוף מרחיק והולך. לפני העיניים העתיד – שטח חלק. מי יחרות כאן אותותיו? מצטמק הלב למראה היבשה הבורחת. כי שם מוצק הכל. אף הרפיפות מוצקה שם. ושם, בעתיד, מי יודע, שם אפשרי הכל.

ואפילו תרצה מאוד, אף תקווה בכל הרמ"ח, כי שמיים אחרים יתכילו שם, וגשמי זעם אחרים יינתכו, וימים רעים אחרים יעכרו את רוחך – הרי למעשה אך תתירא ויש שאף תפקפק בכל מקסמי דמיונך: הייתכן? היש משהו כזה כמו אדם חדש, ארץ חדשה, חיים חדשים?

דום, דום היתוש המנקר! הלא מרים הטובה על ידך. היא מרעידה נחיריה ומאמינה בכל נימי לבה, כי מלכות חדשה תכון, אדם חדש יוולד.

על המכסה רבוץ מיכאל שנטו. הוא רואה את המלחים המתרוצצים אנה ואנה, את האדם הנלחם ברוח, בגלי ים סוערים, האדם המעפיל. הלא דומיהם הם שגילו את העולם החדש – אמריקה. המופלא שלהם היה מחוץ לראשם, הוא היה בזולת. משום כך פעלו והצליחו. בנו מלכות חדשה לכוח, למרץ, להכנעה. המונים חיפשו ומצאו לעצמם אליל: לעשות חיים. לעבוד כפרא, ולעשות חיים. אך אנחנו?

רואה מיכאל שנטו את הגופים הסרוחים על ידו. מפליגה האניה ונושאת צאן אדם ומכמני תקוות. כוורת־חיים נתלשה מהיבשת הישנה־הבלה, אולם התיאחז בקרקע בתולה? על הגלים הסוערים מיטלטל סל־העתיד.

במי־רותחין, אשר קיבלה מידי הטבח השמן, מכינה מרים את סעודת־הערב. ברוך השם: יש ככרות־לחם, קופסאות כיבושים ובקבוק־כרסתן של יין־כיאנטי.

שניים בחורים ממדינת אשכנז תקעו אהלם על ידו. המזוודות ערוכות במניין ובסדר. הכלים והמכשירים על כנם. הצידה לימי־הנסיעה מספקת: צנימים, בשר מעושן, אף מלפפונים. מצבור העולים הפשוט הם פורשים. הם הנבחרים מעם ועדה. המלומדים, בעלי המקצוע. הם שקדו על תורת האתיקה, על תעודתו של ישראל בגויים, על הטעם האמיתי לביאת המשיח. הם יודעים את כל הלמה־ומדוע.

– “אנחנו הנוטים את אוהל המוסר”.

אחד מצועצע־שפם משוטט אנה ואנה. תיק גדול תחת בית־שחיו. חובב־ציור הוא. את הילדה מרים העלה על הנייר למזכרת.

במלאכת הצייר נותן עיניו בעל פאות וזקן. את ידו הוא עושה כאפרכסת וממצמץ בשפתיו מתוך נחת־רוח. פני תם הוא מעמיד.

– “בתמיה, הלא אין כאן כל דמיון?”

– “אכספרסיוניזם!”

הצייר החובב מסביר לו באריכות לשון.

“הנה אתה רואה את החוטם הזה שעל גבי הציור, הריהו כאף הילדה ממש. אלא שהוא מונמך קצת, מגיע עד הפה? זה עשוי בכוונה, כדי להדגיש שהחוטם הזה הוא רגיש, שיש עמו מתאוות־החיים. הוא מסמן קו אופי ידוע. זהו כל עניין האכספרסיוניזם. צריך להביע את הקו המציין. שאם לא כן למה הציור בכלל, הלא התצלומת מדויקת יותר…”

אבל היהודי אינו מבין, אינו רוצה להתעלות עד כדי ההישגים המודרניים.

הוא בשלו:

– “הנה, למשל אני, ציירתי את קבר רחל אמנו. האפשר לצייר את הכיפה בצד הכתלים? אינני מבין…”

– “ר' יהודי היית כבר שם?”

– “שאלה יפה. הלא שם נולדתי”.

כל האניה היתה כמרקחת. יש ביניהם יליד עיר הקודש והם לא ידעו. נתקבצו סביבותיו, התישבו במעגל, הפצירו – והוא מספר.

– “שלכם יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, אל דאגה”.

הבחורים ממדינת אשכנז רוצים לתהות על הסדרים הנהוגים בירידה מהאניה, על מקום ההרשמה, על המצב בשוק־העבודה, על שעור־הקומה המוסרי. אבל היהודי מהסס, אינו יודע בדיוק.

נעה־זעה באניה. למעמקי הקער ירדו הנשים. על הרצפה הן משתטחות. עולה האניה מעלה מעלה. והנה היא שוב שוקעת. לא קלה הדרך, מרים, לא קלה כל עיקר.

– “השגח, סערה קרבה!” – מזהירים המלחים המתרוצצים.

על גדרות הסיפון נשען מיכאל שנטו, בוחן בעיניו את המצולות. צבי צביעלי על ידו. מזמורי תהילים הוא אומר, אולם לים יש מזמור משלו.

שני לימונים תורמים הבחורים ממדינת אשכנז למרים. אף את הלימון היא מקיאה. מקיא אף מיכאל שנטו. רק צבי צביעלי מוסיף לומר מזמורי תהילים. את המצולות לא ראה.

הפוגה. לא. הראש סובב הולך. הלב רוטט. עוצם מיכאל שנטו את עיניו. האניה שוקעת. אילו שקעה באמת – הרי זה פתרון.

“לוא אני בראתי את העולם” – מהבהב פתאום בדל־מחשבה בלב מיכאל שנטו – “הייתי מחריב בשעת־הדין את העולם ומלואו. כי העליות והירידות הללו אך מרגיזות. הן מרוששות את האדם…”

צלילה פתאומית. עליה. חשכה על הסיפון: דבר לא ייראה. דומיה. נפלה תרדמה על דרי־הסיפון הדלפונים. אולם במחלקה הראשונה אור. יקירי האניה מתעלסים בטרקלין, מבלים שעותיהם במשחק הקלפים. למטה – אך דומיה. חושך.

ומה אם המטלטלים הזעומים ייגנבו? הלא נוסעים חשודים עלו בנמל עם שחר. הלא מין טיפוס משונה, מושלמי כפי הנראה, ראתה מרים ובידו הספר החתום מרזי החרטומים הקדמונים.

את עיניה פקחה מרים הנאמנה.

קמעה קמעה מתרוממה האשה ממשכבה. אור זעום מקצה הסיפון מגיע. שני קולות מתלחשים. היא שומעת:

– “דונם אחד מחירו…”

– “הטוב בעסקים – פרדס. וטוב מזה לבנות בית. שנה אחת של שכר־דירה תחזיר את ההשקעה”.

עגנה האניה. פריקת־המטען. תם הלחם. תמו הקופסאות. שני שליחים נשלחו לתור את הארץ. פלוני צר־המצח, מי שהיה רגיל לצבוט את ליטל הכפריה, נותן שתי עיניים זועפות במיכאל שנטו:

למה זה לא דאג לצידה? הלא הוא האחראי, הלא ידידו הוא מנהל הלשכה.

שעות־הצפיה זוחלות לאט. סירה מתקרבת אל האניה:

סוף־סוף!

שק צידה מנפנף צבי צביעלי השליח.

*

עיר־ספר. שתי פלוגות שוטרים חבושי־תרבושים אדומים ומחזיקי מקלות־במבוק קיבלו את פני העבריינים העוברים מספינה לספינה. וזה הכלל:

השמר, היה ילד טוב, אל תחרוג מן השורה! ואם לאו, המקל בראשך. הידיים סוחבות את המזוודות, את הצקלונות, את הסלים, הקופסאות, החבילות. וזה החוק: חייב אדם להטלטל טלטולים רבים.

רק אחד, היהודי המשולח מטעם ר' מאיר בעל־הנס, הצליח לרכך את לב קצין הפלוגה. את שתי המטבעות, את שני השילינגים האחרונים מן המטמון הקריבו שואפי רשות־הכניסה לעיר. כך יעץ המשולח:

– “יש מה לראות בעיר הזאת”.

אולם מיכאל שנטו הלך לא משום שרצה לראות. הלא הלחם תם מהסלים. ובלכתו אחר המתווך הירושלמי ראהו משלשל רק מטבע אחת ליד הקצין.

מיכאל שנטו היה כמחריש.

ירדו העירה.

בזמזום־קול פונה איש לחברו – לשון חדשה, אזניים חדשות. ברוב צווח מכריזים מצחצחי־הנעליים על נקיון־כפיהם. ברוב צווח מקלסים מוכרי־הפירות את סחורתם:

"מה פיש מסארי,

"חלס חווג’ה,

מה פיש מסארי…

סוכנים מפצירים. מפתים בסיגריות, עטים נובעים, מושכים בלהטים…

העריב היום. פנסי־צבעונין הבהבו, משכו. אלף לילה ולילה. לא חנויות הן אלו, אלא היכלות־תפארת. ובכל היכל מחכה נסיכה עורגת לבן־זוגה.

לאחת הדמויות ניגש מיכאל שנטו הירוק. והנה שלט על ידה ועליו כתוב בשבע שפות:

הגיל, המוצא, השפות הרהוטות בפיה, המשקל…

לא הבין מיכאל שנטו את פשר הדבר, לא הבין אף חברו המומחה למנהגי העמים. אל החנות פנימה נכנס, נגרר אחריו צבי צביעלי.

ברוסית עילגת מספרת בעלת־החנות את קורות חייה:

בעלה קצין בצבא הקיסר, עליו השלום. היש טוב מזה? קפיטן. היש מכובד ממנו? והנה נהפכה הקערה על פיה. הלא אף בימי הצרה והמצוקה, בימי הרעב בפלך, או בימי המלחמה האחרונה לא ידעו סבל. אך בא יום הדין: הילדים כאשר אבדו אבדו. אבני־החן היו לשלל העריצים. מדרגה אל דרגה. מחנכת. משרתת… אין מוצא. אין ברירה. אלה החיים וחוק הברזל. לא מנטיה חלילה. מאונס…

פיה הנפתח ברחבות חושף טורי שיני־זהב. עיניה גדולות, מוגדלות ונוצצות, כמנהג בנות הארץ. את אצבעותיה היא שולחת אל ירך האורח…

– “פרדון!”

לקול זעקותיה מתכנסות שכנות. בפתח צבא נשים. אין מפלט. האשה את שכרה תובעת. את ידו מכניס מיכאל שנטו לכיסי מכנסיו, הוא מהפך בהם ומהפך בהם ומעלה – חרס!

צלף!

אחת, שתיים ועוד אחת ושתיים…

מכל צד, מכל עבר, מכל פינה שלוחה יד אשה נוקמת:

זכור תזכור לכבד את האשה ולא תשיב ריקם פניה!

סמוקי־לחיים מתנהלים השליחים בדרכם. הנה הם במגרש־הבורסה המואר. את שיניו בודק מיכאל שנטו.

– “הלא היא צודקת” – מקבל עליו את גזר־הדין צבי צביעלי.

שוב הפלגה. שוב עשן ופיח. האניה קטנה. המקום צר.

– “עוד ירווח לנו” – חולמת מרים הילדונת.

ייגלו לעיניים חופי הזהב ואור יגיה נשמות. כל הפנים מתוחים מצפיה. אף בני הכת העליונה, הבדולים לעצמם במחלקה הראשונה, מתערבים עם נחותי הדרגה: מי יעצור כוח! המנדולינה צצה שני הבחורים ממדינת אשכנז תורמים בקבוק יין מצידתם, דגל מנפנף בגאון. הלוך וטפוף זזות הרגליים.

"אימתי,

"אימתי,

"אור יגה עלינו?

מבצר החוף. הונף הדגל. מאות עיניים לטושות.

– “פלאי הוא המקום הזה”.

– “לא תשבע העין”.

– “למלאכי־עליון נכונה הארץ”.

– “האויר מחכים”.

– “מרכז הצדק”.

– “תבהרת”.

– “אושר”.

– “הבאי”.

את פי מיכאל שנטו חסמה יד. יד צרה של ילדה.

שולשל העוגן. דומי אניה! דום מיכאל שנטו!

שעה רודפת שעה. על יד מרים תקוע מיכאל שנטו. ימים רבים ראו זה את זו. שנים. דור. תלאות ומרודים פקדו את שניהם באניה. שלשלאות ריתקו אותם יחדיו.

שעה רודפת שעה. הממונים מטעם לוגמים עתה את הקפה השחור בתא רב־החובל. סירות־מטען קטנות דבקו בצלע האניה. הנס הצהוב, סמל המגפה, לא הוסר.

סוף־סוף החלה הבקורת. תעודות־המסע עוברות מיד אל יד. בזה אחר זה הם נכנסים. בזה אחד זה הם נפלטים, והחבילות, הצקלונות, המטלטלים – הפקר. אין שומר. שומר מי פילל.

שעת הגאולה. פריקת־המטען. מיד אל יד נמסרים הצקלונות הארגזים, הסלים, הבחורות, הבחורים… בסירות הם מונחים כבקופסה. לוגמים הממונים את תה־הפרידה. ליבשה? הוקפו הכפים המסוכנים. הכל בדרכו יבוא בשלום. צבי צביעלי מפטיר כמנצח:

– “סוף־סוף הגענו”.

שתי שורות שומרי־הבריאות. אין לחרוג מהשורה: סדר, משטר, חוק.

– “הלא כאן מחויבים להקפיד על הנקיון” – כך הסביר צבי צביעלי.

ובהכריז הכושי, הממונה על חיטוי הבגדים, בשפת רמזים, כי בא המועד להתלבש, קרא פתאום קול צרוד:

– “זה יהיה האחרון!”

בלווית מרים ילדתו יצא מיכאל שנטו לבקש מחסה בלילה הבא.

למנצח לידותון באורווה

גבעות־גבנונים מעבר מזה – עדר כלבים ברנרדיניים. משמר־הכבוד של מנזר־קודש. ומהעבר מזה מישור – אדמת הברכה, האם הגדולה. בקצה המישור שרידי עצי שיטים, זכר הימים הטובים, ימי שלום שלווה ושקט.

לרגלי הגבעות־הגבנונים הוקם עתה צריף־עץ גדול – המטבח. הונח היסוד למחנה. כפטריות אחר גשם צצו אהלים מסביב לצריף, אהלים גדולים למשפחות, לחבורות, ואהלים קטנים ליחידים, למתבודדים. אחים לברית־קודש תקעו כאן אהלים – וגם אחי מדנים. במלכות התקוות יש גם אדמת־ביצה וגם אדמת־טרשים – אולם בעל הרצון הדרוך קובע גם כאן: לפוצץ כל סלע, לחרוש כל קרקע!

באוהל־פרושים שבקצה המחנה תקעה גם מימשה מושבה. לא ידע איש בואה. לא שאל איש לבית־אביה. ברוך בואך, מימשה, ברוך שבתך במחנה האחים!

הקיש התורן בפס־הברזל – צלצול הצהריים. מן האהלים מגיחים בזה אחר זה הנחים מעמל בוקר. זה אך לפני שעה קלה שבו משדות־השרב, ממחצבות־הנסיון, מחצר־האנחות. בבות־העיניים דבקות בריסים, סימני השינה על כל הפנים. מחניק בשעת הצהריים במחנה. נוהרים הרעבים אל המטבח. אל השולחן הארוך הם יושבים ומחכים.

ישבה גם מימשה.

נזיד עדשים ותה חסר־סוכר. מה ליש, יחביבי! אין דבר! עוד ימים טובים יגיעו. כך מנחמים הבקיאים בפרשת קרן־הצבי. צבי… צבע… צבוע… צביעלי… מזמזמות מלים, בלי כל סמיכות־הפרשיות. מן הסתם בעטיו של החום.

– “חוק הוא, כלל גדול בכל העולם: רעים הימים הראשונים…”

– “לא יוצאי־דופן גם אנחנו…”

– “צריך לחכות, לעבוד, לקוות…”

כך מנחמים העסקנים־הפקידים מטעם, האנשים הבקיאים בתורות ההתישבות, המנוסים בתנאי־הארץ המיוחדים. הרי לשעבר אכלו גם הם ממרורים לשובע.

– “כמובן, בתנאי־הארץ הרעים, גם זו לטובה”.

– “רזון וקדחת, כדור וספחת לא יפחידונו, שד משחת”.

– “חייבים אנחנו לקבל עול יסורים באהבה”.

כך סיכם צבי צביעלי. זוכה דעתו להתחבב על הלבבות.

בני המחנה נכונים לחכות, לעבוד, לקוות.

ופתאום קול בכי:

מימשה היא הבוכה לעת צהריים. את ראשה היא מחביאה בחיק שכנתה טובת־הלב, מרים הצעירה. נגולה אבן־השתיקה, היא מוכרחה להתוודות קבל עם ועדה:

– “אב היה לי, אנפילאות על רגליו, לבנות הפאות, הזקן, הטלית. ואמא – צלי־אווזים, גלידי־שומן, סופגניות ליומא דפגרא. נוצות מרטה אמא בלילות־חורף הארוכים. החיים היו לבנים, העתיד היה לבן. למה עורף פניתי לאלה החיים הלבנים? למה דחפני הלב לקטר למולך איום? קלגסים חמושים פרצו לבית אבי, שלחו יד בעובד את עבודת אבותיו. במצוקת רעב מתה אמא. הקן הלבן נחרב. לבנונית האבות זוהמה. הלב הלבן האדים. ענן האודם עלה…”

גועה מימשה בבכי בחיק שכנתה מרים.

– “הובר זר ניחמני: על חרבות העבר הלבן ייבנה המקדש האדום… אוי לי, כי סונוורתי. אוי לי, כי בזרועותי חיבקתי את מכה אבי, את תליין אמי!”

את פרפרה הכחול מנפנפת מרים טובת־הלב. ביד חרדנית היא מפייסת את השערות הבוכיות, הזרות. איש מן היושבים לא שמע את הנאקות, לא היה להן מקשיב. הלא אין כאן פורץ גדר חברו, אין בלשים תאבי־דע. איש וסודו ועולו ויסוריו. רק מיכאל שנטו, היה האיש שנמשך אל הפנים החוורים־הצמוקים, העיניים הזועקות; עיניים חרדות כאלה לא ראה מימיו. אין זאת כי אחד נסתר שם איזה אות על מצחה…

לא יכול מיכאל שנטו להסתכל בפני מרים האשה. פרפרה הכחול דהה בלהט השמש וידה החרוצה לא הוסיפה להדהימו. נגוזה ה“ש” הקדושה – שלום־שלווה־שקט. כמו כמשו פניה הצעירים־הרעננים. כמו נטולת־נפש היא. ההיו תבוסות מחרידות גם לה?

יש אחת ילדה טובת־לב, אולם… הלא רבים הם טובי־הלב בעולם. ומי יודע איך יפול דבר אם המים הזידונים יגיעו עד צוואריה?

מרים! רק מרים… כי את השם ההוא, האותיות הצורבות ההן, לא יעלה על שפתיו, לא ימשה ממצולות הנשיה: אף את פאול המשרת שכח. עתה הוא זוכר את מלונות הפוחחים בעיר־החוף, את היד הגרומה־המאיימת. ואף את כרכורי הרעב, את ההורה של אף־על־פי־כן, את השכרון של דווקא. ובכל זאת: מה בצע בכל אלה למראה הבעתה הזועקת? ומה יהא כשנתפכח מהשכרון?

גבעות־גבנונים בעבר מזה וערבת־תנים מזה, דמדומים באים ועוברים. אכן, זאת היא פרשת הדמדומים המחרידים. ובשכבך באוהל ערירי עטים עליך זכרונות טורפים, לוחשות הגחלים מעל אח־הדמדומים המבוערת, מכאוב דורות גוהר עליך. בעל כרחך אתה מכה על חטא.

לפני מרים הנוגה בבנות מתוודה צבי צביעלי:

– “אני הייתי המלשין”.

ומרים הנוגה מחשה.

– “אני הלכתי אל המפקח מתוך כוונה תחילה להוציא דיבתך רעה, כי לא היתה לי ברירה. כי נתיראתי פן יפגע בך זה עקלקל־המוח. הלא אך לטובתך התכוונתי. היש מחילה בלב אדם?”

לפני מיכאל שנטו, השטוח על מיטתו, כורעת מרים הילדה כחולת־הפרפר. את הסוד האיום מוכרחה היא מוכרחה לגלות לטוב שבידידיה… ההודף את היד הענוגה שהכעירה.

הילדה, מי שהיתה ענוגה באחד הימים הטובים, זרה לרוחו. עולמה הוא אחר, שמשה אחרת. הלא אף את פיו לא קרב אל פיה – פי אשה. אמת ונכון הוא: יחיד הוא, וגלמוד, וערירי. בראש חפוי יוצאת ילדה אחת מאוהל אחד. חית־שדה קטנטונת פצועה עד בוש. זוכר מיכאל שנטו את חית־השדה הקטנטונת, שפעתה בלילה ההוא…

לא לשדה יצא השוכב, ולא למחצבה.

"המחצבה מקור כוחנו,

"האבנים כן המזבח…

לא שמע הלמות פטישים ולא הלמות קולות. ומי הוא זה הפטיש המכה בראשו:

“אנצח!”

עתה יודע מיכאל שנטו: פטיש האימה הוא. כל הדורות מקדם קדמתה היו לאחדים בזה דל־גופו – רגג־חגג. אלפי רגשות רותחים בקרבו, עמל מאות בשנים – יגע־רגש של החי. אלפי מסקנות הורסות אחת את חברתה – תהום עלטה ובעתה. חום גיהינום וקור שאול־תחתיות. בזה אחר זה. לסרוגין. חטא האדם, חטאו כל הדורות – והנה העונש האחרון.

איש לא ראה את מיכאל שנטו בסורו למטבח. ואיש לא דאג לשלומו. אדם אדם ומחיצתו. אדם אדם ונפתוליו. אדם אדם וגסיסתו. אין פורץ גדר חברו במחנה, אין בלשים תאבי־דע כאן!

יד אחות־רחמניה, ידה של מימשה, כמנה לו שיירי סועדים. במתגנב היתה מופיעה, האשה הפוקדת את אוהל המתבודד, ובידה: ביצים, כוס חלב…

– “שתה, בן־אובד, אני האחות הרחמניה…”

ילדה רעננה רומם מיכאל שנטו, כדי להראות לה מגדלי־אור, אולם הילדה כל כך קטנה ורפה. לא עצרה כוח. והוא, הלא־רענן, מטפס ועולה, מצוק אל צוק, מעלה מעלה. הוא לבדו. כי החבר הטוב, החבר הנפלא ההוא… הס, הס…

כמו שכרון ניתך עליו – מפל רעיונות, מפל נעורים, ריחות טובים, יד־ענוגה, שושני־פרג – אך מניה וביה נשת המקור. היש באמת מחבוא בטוח בעולם־התעתועים הזה, מקלט־אור לשני גופים ושתי נשמות לעשותם לאחדים? היש באמת תחבולה טובה למוח מנקר ואכזרי, לעצבים פורמים וצורמים?

"היש אחד אי־פלאים,

"מקלט קט של חלכאים?

כך זמזם קול דק, קול הזכרונות הטורפים. ואולם מיד התגלגל רעם:

"המחצבה – המזבח,

"אך הפטיש ינצח!

"הך!

לילה. בין האהלים משוטט השומר ורובהו על שכמו, אור כהה מרפרף באהלים. קוראים צמאים, לוגמים קיתונות של ספרות. הרופא האורח מקלל:

– “דינו של פועל לישון, לעאזל!”

הלא לפי הישגי־הרפואה האחרונים מותר לכל היותר גרמופון לתענוג־לילה אחר יום עמל ופרך. מוסיף הרופא לחרף:

– “ימח שמכם, הלא ההיסטוריה רובצת לפתחכם!”

על מיטתה באהלה שוכבת מימשה ועיניה עצומות.

“זום, זום, זמ…”

מה יזומו אלה החיים? היש לענה מרה עוד יותר? האין סוף למבול הפורענויות? אשה היא ונבראה בצלם אשה לאהוב, לכבד ולאהוב בעל שופע בינה ודעת, בעל חסון ותומך. אשה היא – נכונה היא. את הלבנים תכבס ותכסכס ותגהץ, את הבגדים תבדוק לקרעיהם, תסרוג פוזמקאות – כל מלאכת־הנשים השפלה, טובה ונעימה היא כשתיעשה בשביל הבעל האהוב־הנערץ: הלא לשמע קול צעדיו יפרכס הלב פרכוס של מסירות גמורה בלי שום תנאי, הלא עיניה תתן בו ככלבה באדוניה. היש ממש לעולם בלי בעל?

ומתחת לכלוב לבה חיש מהר חיים חדשים יתרוצצו – מי אשה תוותר על עונג־הישות הזה? הכדאי לאשה ללכת בדרכי המעש, אשר תיחבל גבר חסר־הרחם ביגיעה כה רבה, והלא היא נתברכה בגדולה שבסגולות החיים – בהריון. הגבר־התינוק אך מחקה בשעשועי־רוחו את אמו־האשה. אך מי טפש ימצא דמיון בינו לבינה?

יתרוצצו החיים החדשים ברחמה – אות הברית הקדושה בינו לבינה. האשה ההרה נשגבה שבעתיים מהנשגב שבגברים. האשה ההרה היא קדושת־האדם העליונה. האשה ההרה היא פסגת הסודות הגדולים.

אמנם – היא לא תתעלל בבעל האהוב. לא תראה לו את ערפה הקשה ואת לבה הגא בזכות ההריון. את חסד הימים הטובים תשמור כפקדון טוב. שבעתיים תגמול לו את אהבתו אשר נתן לה. בלבה יהיה שיא החיים, פיה יפלוט רכות וטובות. וידיה עושות כל מלאכה, מכל־בכל־כל.

בוקר־בוקר תשכים קום לפני צאת הבעל היקר למישלחו, את הקומקום תרתיח, את הסיר תשפות, את הארוחה תערוך בטוב־טעם. הלב יתרונן: את הלחם לכל המשפחה היא מכלכלת.

ועתה… עתה היא נמוצה. זרועות זרות ריסקוה. גבר בליעל החזיק בה בידיו המסואבות – והסאיבה. היא נשאה עיניה לנוגה השמים, אך למעשה נדחפה למלכות הצלמוות. היא נכונה לקראת הנצחים, אך צמח לה מרפש הקיקיון.

יום אחד האמינה כמוהו: עכשיו ייבנה ההיכל האדום לכל אומה ולשון, וקרן כל מך ודך תגבה ביום הישועה. לאדם בכללותו אמרה: אבי אתה. ולאדמה בכללותה אמרה: אמי. אך האדם בכללותו והאדמה בכללותה אינם. יש רק היכל אדום, המכניע האיום, מתכונת מכונה אכזרית…

אין אב ואין אם, אין בעל ואין ילד. זהו האפס. ואין תקווה, כי ימים אחרים יבואו. זהו היאוש. ואין רצון לעורר את התקווה המרמה. זוהי הגסיסה האטית.

– “חלילה לך” – מצייץ צבי צביעלי המנחם, היושב על יד השוכבת – “יש עוד ימים טובים באמתחת יוצר אור ובורא חושך. ואפילו תניחי, בנוסח כת המינים, כי רב החושך מן האור, ורבים הימים הרעים מן הטובים בעולם, הלא מכל מקום ולכל הדעות מקצת מן האוצר הטוב צריך ליפול גם בחלקך. כך נותנת הסברה, על פי השכל הישר”.

– "איש ידעתי – מתלהב צבי צביעלי תוך כדי ציוץ – “והוא בן אובד, חליל תקוותו נשבר, ואולם…” – מנגן צבי צביעלי המנחם – “יום הקוסדור הגיע, כי נכונה הכפרה באמתחות השמים. ואין לך דבר עומד בפני בעלי־תשובה. הכי על חטא וקבלי עליך את העונש, ויומך הטוב יגיע”.

וכה אמר הקדוש ההוא בהיותו בעולם החיים:

– אחי ואחיותי, חית־השדה ועוף השמיים! תנו תודה לאלוהי הרחמים לשבחו, לקלסו, לפאר שמו לעד! כי רגליים נתן לכם ללכת וכנפיים לעוף. וסות נתן לכם, ובתיבת נח שמר זרעכם מכליון. הללוהו, אחים ואחיות, בהלל הגדול. כי אתם לא תזרעו בזיעת אפיכם ואף־על־פי־כן אלוהי הרחמים זן ומפרנס את כולכם ומזמין לכם מים זכים בנהרות ובנחלים לרוות צמאונכם. עשה לכם הרים ויערות למקלט, ועצים ענפים למבנה קנים. אכן, השמרו מאוד לנפשותיכם פן תחטאו. ואולם דעו, כי אפילו החוטא במזיד והשב בלב שלם אל אביו שבשמיים, מיד פותחים לפניו את שערי הרחמים, כי עזה משאול הכפרה. פצחו־נא ברינה ובקול תודה להלל, לשבח ולקלס את יוצר הכל המכפר עוונות בעלי התשובה, אמן!

צבי צביעלי מהלל את אלה החיים בהלל הגדול ותוקע בכל השופרות:

כך סילפה מימשה את המזמור הפורץ מפי צבי צביעלי. כך רצו אזניה לשמוע את הדברים הקדושים.

עייפה נפש מימשה. שנת כפרה ירדה עליה – מגד משמי הרחמים. יושב על ידה צבי צביעלי ובת־צחוק מרחפת על שפתיו:

– “כל מזמור טוב – מרדים!”

נודדת השנת של מיכאל שנטו. על מיטת־הברזל הרעועה אשר באוהל המתבודד, הוא מתהפך אנה ואנה, כמו דמות שחורה רחבת צלעות ורחבת גולגולת. הוא רואה אותה מאחוריו, תמיד היא מאחוריו. וידה נטויה – זה הקול המזהיר. ואולי זה הפחד עצמו שלבש דמות נראית לעין. ואולי זו האימה השחורה, אחות השגעון. ואולי… עיניו עצומות. ידיו נרפות, חסרות אפילו צל של רצון. והנה… הנה הוא רואה. החלום הוא? יהודי פולני, בעל האף העקמומי המתגבה כקשת עד השפתיים, והעולה שוב עד מעל לשפה העליונה, יהודי ערמומי ומתחכם מכורבל בפרווה צהבהבת וחבוש שטריימל, עומד וגוחך בנחת־רוח. הזהו מיכאל שנטו עצמו? והנה עוד שני לו. גם הוא בעל אף עקמומי, פרוותו שחורה, מצנפתו שחורה, ואף הוא גוחך ונהנה. את עיניו הוא נושא לאביו שבשמיים כאומר: הפלאת מאוד, תלמיד טוב אני בבית־ספרך, רבונו של עולם! הזהו צביעלי? והנה קול נגינה עולה. האף העקמומי נע בקצב הנגינה. גובר הולך הקצב. גוברת הולכת הנגינה. גם הרגל מכרכרת, גם היד. יד ביד משתלבת. יד האחד חובקת את כתף חברו. והרגליים מפזזות. גלי־אויר נגלים לעין. הלא אלה גלי הנגינה. מוארכים הם. כביצה. עם גלי האויר נישאים שני המכרכרים. כרכור לגובה מקצר את הדרך, כרכור לנומך מאריכה. כרכור מאונך והנה שוב מעויינים. עם גלי־האויר נעים שני מפזזים. המוח רוצה לחדול, הרגליים עייפות – אך אין דום, אחד נסתר מנגן ואתה בעל כרחך מכרכר.

והנה ים מרחוק. הנה שם הגאולה. מי פתי ויאמין, כי קול הנגינה גם למרחקים יגיע? הימה – זהו הדרך. השניים נישאים על גלי־האויר הימה. הגיעו. על פני המים הם מרחפים, כרכור כמערך ביצה, כרכור מוארך, עליה וירידה. הם מגמאים מים. הם הולכים ורחוקים. הנגינה רפה והולכת, כוחה תש והולך. והנה אניות־גומא, שלל צבעיהן מסמא עיניים. הלא אין צבעים כאלה בנמצא. הלא מן הסתם צבעי־מעבר־לסגול נגלו לעיניהם. לעבר האניות הם מטים את הכרכור. כי אך שם מעמד ותנוחה. אך שם הרווח וההצלחה. הגיעו. אולם כדרוך כף רגלם על הסיפון – הוא משתבר והולך. האניה שוקעת והולכת. אנית־נייר – נייר! נייר־צבעונין בצבעי אולטרא־ויולט. קפאה הנגינה. קפאו גלי־האויר. המים הגיעו עד צוואר… עד נפש… באין נגינה. אין גלים מעוררים… הם הולכים וטובעים… והנה צבי צביעלי מזדקף. כף מוצק מצא בלב ים להצלת חייו…

פקח מיכאל שנטו את עיניו:

איהו? איה צבי צביעלי?

את הלחש הנלחש באחד האהלים קולטת אזנו המועזעת של מיכאל שנטו. כל אוושה כל רשרוש קל הוא שומע. אומרים, כי הירח הקפוא, המת, שופך בלילה את אור לעגו על כדור הארץ החי. על בהונות רגליו הידס אחד איש לאוהל אחד. לא זיעת־הפחד מרטיבה את מצחו, לא ימעדו קרסוליו כקרסולי גנב־טירון. לא תסמרנה השערות ממחזות בלהה. את העצבים חישל זה כבר. הוא רואה רק אחד מנחם טוב שוכב מרגלות אשה מורדפת בלי חשך. רק אחד מנחם ולא עוד.

– “פרנציסקוס הקדוש” – הפליט מיכאל שנטו למראה עכביש, הרוקם את רשתו סביב כלונס האוהל.

– “דון־קישוט של טחנת־האמת” – עיווה הירח הקפוא־המת את פניו.

במערך הדון־קישוטיאדה הסתכל מיכאל שנטו שעות רבות.

עם עלות השחר הבעיר שומר־הלילה אש תחת דוד המים למשקה־בוקר. יש שהתרגלו שלא לשתות חמין לפני צאתם לעבודה, כי כל הממעיט בטרחה הרי זה משובח. אך רבים מחברי המחנה היו להוטים אחר המשקה המחיה, אחר כוס החמין. את הישנים מקיץ השומר בזה אחר זה:

– “לעבודה!”

מאוהל ראשון ושני ועשירי ואחרון, פורצים המתעוררים:

– “צ’ורט ס’טובוי!”

– “יחרב ביתך!”

– “פסיא קרב!”

– “תתפקע מכאן ומכאן!”

– “חולירע!”

– “קרויצדונרווטר!”

– “פורקו דיאו!”

– “נאד נפוח!”

– “סמרטוט!”

– “דג מלוח בשמן־זית!”

– “זפת!”

מאוהל אל אוהל שורק הקול הקורא:

– “לעבודה!”

הסירו אחוזי השינה את השמיכות ואת האדרות, ושאר שבעים הבגדים – השומרים מצינה בלילה. לאט לאט הם מעזים להציג רגל על הקרקע ומתבוננים: האין כאן עקרב? אולי ייראה באור המדמדם. בזה אחר זה הם מחכים לתורם לשטוף את פניהם במים אשר בפחים. בזה אחר זה הם מתכנסים במטבח לשתית החמין. את פת־הלחם החרבה הם טומנים בחיק לסעודת הבוקר בשדה. מתוך החשכה מסתמנות הגבעות הגבנוניות. שומר־הלילה שכב לישון באחת המיטות הפנויות.

מי זה המתקנא בשנת השומר? ההיה זה צבי צביעלי?

לא הלכה מימשה חוורת־הפנים עם העובדים. הלא אחות רחמניה היא. השמש יצאה להעניק מלהטה בשפע.

צהריים. נוטפת הזיעה. כל הגוף – מקור זיעה. בפיו נוגע מיכאל שנטו והוא צרוב. אש יוקדת בעצמותיו. פקות הברכיים. מכף רגל עד קדקוד – מחטים. לאט הוא פוסע. אל האוהל הגיע. אל המיטה. נהפך גופו לכדור מתגלגל. במישור אין־סופי מתגלגל גוף־כדור, ובגולגולת הנבובה כדור־מוח קטן.

האוהלה נכנס צבי צביעלי הרחמן לראות למה זה ייפקד מקום מיכאל שנטו בין הסועדים. מדחום הוא תוחב תחת לשונו של השוכב.

– 41 מעלות חום!

אשה בפתח האוהל: האחות הרחמניה הופיעה.

כמו שתי דמויות רואה מיכאל שנטו אחת למעלה ואחת למטה.

– “מימשה” – מנחם צבי צביעלי.

בסדין רטוב עוטפת מימשה הרחמניה את הילד, נכמרו רחמיה על תינוק אסופי זה; אם היא, אם עשוקה, טובה, מבינה. וצבי צביעלי ניצב על ידה.

חום גדול משתפך. לכל תאי הבשר הוא חודר. ופתאום קור. סלילי המוח – קלחי קרח מוארכים, שוברי־אורות. בשדה־הקרח נמצא עכשיו מיכאל שנטו. ומרים המשרתת אדומת־הלחיים מחייכת – ומגרה.

– “הרכב את משקפי השמש” – לוחש איזה קול ידידותי. פונה מיכאל שנטו לאחוריו והנה זה בעל־העגלה, בן־האכר, המשנס את אזור מכנסיו. מה טוב כי מצאה מרים המשרתת חתן כלבבה. ללא שידול טורדני היא מסירה את השמלה. שמלה אחר שמלה – כקליפות הבצל.

– “גם עלינו להתפשט מהצורה המסלפת” – מציע בעל־העגלה – “אתה תהיה הנחש הקדמון ואני… ואני…”

אגודלו עג עוגות, מתפתל והולך – לא בעל עגלה הוא זה. זהו אביו. אביו מורהו. תלמיד־חכם וספרא רבא. ניצב עליו לנחמו. אפשר למצוא עצה לכל מכה, אלא שבני הדור החדש… הם חושבים כי הביצה חכמה מהתרנגולת. ויקם דור חדש – משמע רשעים, משוגעים, ארורי־אלוקים…

האב מספר: יצאתי לקראת הדור החדש. הלא אל בני הלכתי, אל עצמי ובשרי. והנה יער לפני – יער חדש. והיער החדש נושא רגליו והולך. כל עץ נושא רגליו והולך. נעים מרחוק ענפי העצים־הידיים, והשרשים־הרגליים מכרכרים כרכורי שגעון. השמש צורבת – חום גהינום. ופתאום ארמון־קסמים. הזהו ארמון הדור החדש? בפתחו ניצב ללא נוע השוער, מחריד כובע־השנצים המוזהב. את הירמולקה מסיר האב:

– “המותר, פוז’לוסטה, פרושי… הלא אל בני אני הולך, אולי כאן הוא, בארמון־המחר הזה”.

– “בבקשה, פרושי, פוז’לוסטה” – השוער מפנה דרך בנימוס רב. נפתחות הדלתות מכוח עצמן. ובכל חדר מיטת־אפיריון ובכל מיטה… אשה. מרי? היא המחכה?

– “למה עזבתיני, מרי? למה בלי אמירת שלום הלכת מעמי ועקבותיך לא נודעו?” נואק קול ניחר באוהל.

– “הקדוש” – נואק הקודח, ומצביע על צבי צביעלי – “הנה בא הקדוש למשוח את הבר־מינן בשמן המוות”.

– “אין דבר, מרינלה. את כל פשעיך שכחתי. לא אזכור דבר…”

פקח מיכאל שנטו את עיניו. במיטתו הוא שכוב ובאוהל אין איש. רק אחת דמות… אשה… מרים… מרי… מרינהלה… אחת דמות נכנפת תחתיה בפינה. במצחו נוגעת ידו נטולת הכוח – המצח קר, סרה הקדחת. בת־צחוק טובה מרחפת על פני מיכאל שנטו לברך את האחות הרחמניה במזמור תודה.

לחשה ליחושיה מימשה האם, ומיכאל שנטו מצטחק ומלטף את ראשה ואת פניה. מקור רועדת האשה. גוף אין חפץ היא. גוף נמוץ. אין חיים. כמו נוצה נוגעת בחמוקי ירכיה. מחבלי תרדמה מקיצים תאי גופה, שטף חיים מסעיר את היש הנשיי. הזאת היא הנשיקה הראשונה? והיא בתולה איננה. כלה חסודה. אך שקר הם מחזות העבר, בלהות השטן…

חרש פועה אשה באוהל אחד. ומעבר האוהל מזה, ליד הפתח, אורב זוג עיניים יוקדות. הזהו הקדוש?

הלילה ירד על המחנה. זיק לא הבהב. אי־שם עלתה נאקה. מה ליש! אי־שם פרצה יללה. חלס. אי־שם נשמע חרחור כקול חמור בטבח. בוקרא פיל מישמיש. עם בוקר סיפר שומר־הלילה, כי במו עיניו ראה איש יוצא בחצות אל השדה ומשמיע שם קריאות משונות.

השחר בקע שמיים. השחר בקע נפשות מבוקעות. ואילו הבריאים יצאו לעבודה וליזע. שמע מיכאל שנטו את קול החצרן הפוקד את חילו. נחרו הפרדות, חרקו הגלגלים. אי־שם צרח קול:

“יה חכלילי!”

ושוב צעדים חשאיים, האחות הרחמניה. האם המיטיבה. טעה מיכאל שנטו:

האחות הרחמניה לא באה. הקדחת פרצה במחנה, רבים החולים, מרובה המלאכה. ואין דבר.

מעבודת יומו שב צבי צביעלי האוהלה. את כותנתו הרטובה פשט. אל מיטתו קרב. והנה… הנה תחת המיטה… כעין דמות. ולא ידע צבי צביעלי, מי היא זו הדמות. ולא שאל. ולא הביט. על הארץ השתטח גם צבי צביעלי שומר האוהל.

דמות אל דמות קרבה בזחילה. אחד פה מנשק אחד מצח.

התורן מצלצל: ארוחת ערב!

עם בוקר הציץ שומר־הלילה הסקרן לאהלו של מיכאל שנטו להווכח אם לא נטרפה עליו דעתו כליל, והנה מצא תחת המיטה פיסת־נייר מעוכה. לא כבש את יצרו האיש צר־המצח ורחב־הגרמים; מי שהכיר את בעל־האוהל זה ימים רבים, מאז עשותם בחוות־הכשרה בגולה, ומי שחשד בו מאז. נטל שומר־הלילה את פיסת־הנייר ובהכנסו בחצות לאורווה להאכיל את הפרדות, קרא בהעוויה של בוז את דברי הסוד של חברו לעבודה ולחיים:

התגרד שומר־הלילה:

– “פסיא קרב, אף שירים הוא מחבר בסתר ומקשקש בקומקום. פועל רע הוא. רע בהחלט”.

פתאום רשרוש. נבהל שומר־הלילה. את פיסת־הנייר הגנובה הוא קורע וקובר תחת הגללים המהבילים, שהמליטה אחת בפרדות.

לא תיגלה הגנבה! לא יוודע הסוד!

תן מחוצף הציץ, נפגע מפחד האדם, העריץ בחיות, ונמלט.

ויהי לילה, ויהי יום, לא יצא למחצבה מיכאל שנטו. אולם שומר־הלילה התנדב לעבודה נוספת ביום, והניף פטישו כמי שמוכרח לפוצץ מפלצת איומה.

החופה על הגג ומי החתן?

צריף־עץ ירוק ואליו מצומדות סוכות פח רעועות – תחנת הרכבת. ורחבת חול להנאת המחכים, המהלכים אגב חילופי דברים אנה ואנה. שעון עגול בתוך הצריף מזיז את עקרביו בעצלתיים ומחתמת הכרטיסים מטקטקת בחלון הקופה.

לפני שנים מעטות לא היה כאן אות וזכר לצריף. אות מרובעת על גבי שלט לא הרנינה את העין. היתה רק מסלה צרת־פסים תפארת המקום.

אחד בעל פאות מסביר לתייר קרובו:

– “ברוך המקום שהגענו לכך!”

על גל של סמרטוטים יושב פלוני עדוי כתונת שחורה ומטיף לבנות לבנות־החולצות המצטופפות סביבו:

– “בחוץ־לארץ ידעתי זאת: הלאה חרשתנים! ופה ההפך: יד לפה! אפילו לצעוק אוסרים עליך. הפועל עושה כאן חזית אחת עם שונאיו”.

אגרוף שלוח לקראתו:

– “מי שילם לך דמי הסתה?”

– “מנוול!”

– “שכיר האימפריאליזם!”

האגרוף מתנופף:

– “אל האפנדים לך, אל בעלי בריתך!”

שריקה. הרכבת באה.

מיד קפצו הכל. חטפו את הצקלונות. שבו חיי יום־יום אל מסלולם הרגיל.

בהדר מדיו יצא הפקיד־מטעם לקבל את פני הרכבת. צצו סבלים נחושי־פנים וקרועי־סרבלים, התרוצצו אנה ואנה, הניסו את עדת התינוקות חשופי־השת. ואף הוא הופיע. הוא ילד השעשועים של קרית עוז־ומשוש.

מי הוא זה?

הגיעה הרכבת, עמדה דום. את הנוסעים היא מקיאה מלועיה – כומר בשחורים והלמט לבן־טרופי על ראשו, מנפנף בשמשיתו וקורא לסבל; תייר בעל־בשר, מחזיק בידו את מורה־הדרך הפתוח; אשה גיבחת ודקה ועקבי נעליה נמוכים, וודאי אנגליה מהמסיון; קצין מגביה חוטם, הרוצה להיראות כאנגלי מלידה. בליל צווחות וקללות.

– “פיינלי!”

– “טרה ביין!”

– “שצ’וב לופנול!”

– “קרה מיאָה!”

– “וו שטקט אר?”

– “אין על אבוך!”

– “סוף־סוף!”

מטרונית כבודה מחנכת את בתה:

– “פרשרפט זולסט דו וורן!”

שנים ג’נטלמנים מחצצרים את הצרפתית האצילית שלהם מלא הקיטור.

– “הפקידים החשובים של התישבותכם” – לוחש בעל הכתונת השחורה.

גם מימשה ומיכאל שנטו הגיעו עם הנוסעים. בראש מורם יצאו מהרכבת חברי כת המחרישים, כי לא עצרו כוח לנקר את עיני הידידים הטובים, הקרובים והרחוקים גם יחד. (מה טוב, כי אין כאן מרים הבוסרנית – נאנח איש אחד. ובת קול עונה לאנחתו: מה טוב, כי אין כאן צבי צביעלי!) עם הנחשול נסחפו אף הם. נדמו הקולות על הרחבה. שכב הפקיד־מטעם על השולחן לישון שנת צהריים. הסתתרו הסבלים בקרונות־המטען משרב השמש. ורק אחד עודנו עומד ומצפה. הלא הוא ילד השעשועים של קרית עוז־ומשוש. את לשונו הסגלית הוא מאריך, את תלתלי גבורתו הוא מנפנף בכוח, את אגרופו הוא מקמץ ומאיים. מי הוא זה?

פנו לדרכם מימשה ומיכאל שנטו. שלום עליך, השלום! שלום עליך, השלווה בת האלים! שלום עליך, שבתון מפייס נשמות יגעות! חדשו־נא ימינו כקדם, הפריחו־נא תאנה עבותה וגפן פוריה. השיבו חן נעורים, תמימות לב ושכם ברזל לשאת את הכבד והיקר במטענים: החיים!

פלוני ערום־למחצה שופך את המלט מהחבית, חברו מערבבו בחול ומים – נערמות והולכות אבני־בנין, אבני־המלט לא ינומו. מגרש החול חושף כבר טור שיניים – מסד ביטון. יש מלט ברוך השם, יש מלט למכביר!

– “מה פערת לוע כלוויתן?”

– “שפוך, סמרטוט רקוב!”

– “ערבב, נבלה בלה”

– “יללה!”

גשר מוצק נמתח על ים החולות – הכביש. את קיאה מקיאה מכונת־הביטון החדישה, מפטמים בחורים ערומים־למחצה את הלוע הרעב בחצץ, במלט, במים. נעות הידיים, מחרחרים הגלגלים, מטרטרת המכונה. עתה אין לחשוש לפת לחם, עתה חלף סיוט המצוקה.

הה, אל יבנה קרית עוז!

מה בצע אם צפרני הרגליים מציצות ממקורי הנעליים צרובות הביטון. מה בצע אם שעול־נרדמים טרדני נובח בלב הלילה בצריפים. מה בצע אם אמהות הרות מפילות חלילה אחר סחיבת אבנים.

רק עיקר גדול אחד קיים עתה: ישגא־נא בית, יעלו־נא בנינים, יכבשו הכבישים את תוהו החולות.

טובה פת חרבה בימות חול, וטוב בקבוק יין־סוטרן ביום חג ומועד, מלהיב לבבות ומרקיד רגליים.

מלט לרוכבי אתונות צחורות – פוזם והולך מיכאל שנטו.

מה גדול הדור היודע:

אנחנו הדומן.

שניים מתנצחים בהלכות הכלכלה העיונית עוברים על ידם:

– “מעבר לדת, מעבר לגזע, מעבר לשפה הם הצרכים של האדם החי…”

מה שונה היא העיר מן הכפר!

בורחים־רודפים האותומובילים, חורקים־שורקים, כרך. אנשים מקושטים אירופית, הוגים בעתונים, מסירים את הכובעים לברכה. ורוכבי אופניים משתרבטים ביניהם. דוד נפוח הוא הכרך. מישהו מרתיח כאן תמיסות חדשות, בולל שבעים לשון ושבעים נוסחי־חיים לאחדים.

על שפת הים תקוע מחנה הפועלים העירוניים. על גבעת החול הוקמו צריפים מקרשי ארגזים וחביות. כי אין די זהב באוצר המלכות החדשה, חלילה לבזבז את הפרוטות הנאספות אצל רבבות רגוזי־יום לקרשים חדשים. רק הרוח מתעלס באהבה עליונה. הוכרזה סיסמה חדשה לאילוף הגוף: מילא!

רעב וצינה, דוחק ומחסור, עירום ומצוק – מילא!

ואילו הרוח הוגה יומם ולילה: על נפש האדם, על סדרי החברה, על משטר המדינה.

על שפת הים ממש, על החולות, משוטטים גופים ערומים. פקעות חיים מתגוללות, און נעורים מתפרץ, שאף־כוח. כת משתזפים שוחים מעפילים, המשלמים את מס הקרבן לאלילי־הים הזועפים; חולמים מחרישים חפויי ראש ובהולי לב; מחנות ילידי־הארץ, מסומרי שפם ומקפיצי עיניים, עדויים תרבושים אדומים ושמלות ארוכות, המתקבצים לשאוב נחת מזיו הגופים הערומים.

בהגיע מימשה ומיכאל שנטו ידידה אל שפת הים, משו גוף מת מן הים. כשעווה התכרכם כולו. רק שפתיו כמו חיות. סימן־החיים המובהק: צחוק של לעג.

– “נעבור־נא מזה” – מתחננת מימשה בקול רפה.

– “הלא כאן גילו לי האלים את סוד הימים הבאים” – עונה הגבר בצחוק לבר־מינן הצוחק.

עלו על הגבעה.

מסביב לצריף הגדול התרבצו הדיירים. אפשר לישון בו בלילות סגריר, מיטות־ברזל צרות נכונו שם וגם תיבות וארגזים לנוי. לא שינו כאן ממנהגי הכפר. גם פה יישמע הצליל המזעיק לעת ארוחה, גם פה נחפזים אל המטבח לשבת אל השולחנות הארוכים והלא־ערוכים ולצפות.

נזיד־ירקות מגישה התורנית בספלים, רק נזיד. רבים החולים השנה ולחולים זכות־קדימה. רבות ההוצאות השנה: הנה הוחלט במרכז להוציא לאור קונטרס, ומדברים אפילו על יסוד ירחון לבירור שאלות־החברה הבוערות. תקופת הקימוצים הגדולה הגיעה.

לא גרעה מימשה את עיניה מהבמה הרחבה, המפוארת פטורי־ציצים ומסכות מהצדדים, מהמסך המצובע צבע ירוק־רווה – הומים כאן החיים החברותיים, המכוונים לתכלית ברורה.

ישבה מימשה החוורת אל אחד השולחנות הארוכים, בפינה. ישב על ידה מיכאל שנטו. חיכו לרנן נשמות, לשוא. הושפלו עיני המסובים, נמתחו קורי־עכביש אפורים על הפנים: רעב! אך מיכאל שנטו היושב על יד מימשה, לא רצה לראות דבר.

– “ואם חלילה יפרוץ כאן הנגע הגדול: טיפוס־המעים?” – חרדה מימשה. הלא זו סכנה איומה האורבת לבחיר־לבה, למיכאל שנטו ידידה היחיד.

ואילו מיכאל שנטו מנענע בראשו:

– “כאשה כחברתה, כל הנשים האוהבות, חרדות לשלום אהוביהן!”

– “אין דבר, מליש” – מנחם אחד שכן, ששמע את תחשושי החרדה – “הלא יש כאן אצלנו בית־חולים חמוד, וגם אחת חמודה ממונה על החולים, משחדת אותם בדיסות טעימות. רפואות תספיק הקופה הכללית. הראשים הקודחים יקושטו בתחבושות. אין דבר, מליש! ובכלל טוב לשכב במיטה, ולוא גם קשה, מלהשתטח על אדני החלונות מחוסר מקלט, ולהאזין להמית גלים משעממת לילה לילה. טוב למות במיטה!”

פתאום השמיע מיכאל שנטו צחוק משונה.

פיזום־זמזום משמיעים הסועדים:

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגש חלב ליונקים!

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגשת כוס־חמין לחולים!

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגש נזיד חם לרעבים!

– "מה טוב…

דימה מיכאל שנטו לשבת במסיבת צדיקים היורדים לכבשני האש, כולם בני העולם הבא, מנעימים זמירות ליוצר אור ובורא חושך. מתבונן סביבותיו האורח: אולם פאה וזקן וטלית לא ראה. סימן חיצון סמי מכאן. ובכל זאת מורגש: חסידי עליון!

גילתה מימשה על אדן החלון ספר מאובק והגישתו למיכאל שנטו. כשנפתח הדף הראשון נדמה כי לא אותיות־לעג הן האותיות המשתרבבות, לא ספר של תורת החברה – הלא זהו השער הקדוש אשר לספר היצירה מפי המלאך רזיאל.

בצריף הגדול ישבו מיכאל שנטו ומימשה בת־זוגו. בת־זוגו? מימשה הידידה ישבה על ידו, רק משום שלפי שעה לא מצאה מושב אחר.

עייפים האורחים. במחנה הפועלים העירוניים לכודות כל המיטות. אין כאן מודע וריע. לאטו התגנב הלילה. יושבים המטבח ומתנצחים בהלכות אלה החיים. הפיזום־הזמזום נדם. משוטטות עיני מיכאל שנטו, מחפשות פני מכר, אולי איזה שד רחמן יטלטל לכאן פרצוף מוכר. אולם לשוא. זרים כל הפנים. ורק זה האחד… את מצחו מקמט מיכאל שנטו. את הפרצוף הזה ראה, אינו זוכר אימתי. את עיניה משפילה מימשה עד גדות הספל. לב האשה חרד: אין לחם, אין עבודה, אין מיטה…

בו ברגע נזכר מיכאל שנטו בעיניים השחורות־העגליות: מרינלה!

תקוע במקומו הפרצוף המוכר והעיניים השחורות־העגליות מפקפקות: שמא להתנכר. גברה הסקרנות מניה וביה.

– “מיכאל!”

– “פאול!”

את היד המושטה לחץ פאול בחזקה. עורו צפד, אולם עיניו השחורות־עגליות בצביונן עומדות. רק תוספת ברק לבשו.

– החזרתי לשמי את קדמותו העברית" – מחייך הידיד הנאמן מני אז – “עתה שמי שאול”. הוא מתנצל בכעין מבוכה: “הלא, כיצד יפרוש אדם מהרוח הכללית, אף אם בשינוי־שם יש משום סנוביזם ושוביניות מגוחכת…”

מחייך לקראתו הידיד המבין.

– “ומשום מה?…”

– “בעצם לא כלום. חשדו בי. חשבונות הקופאי לא היו בסדר, הייתי בחזקת קוביוסטוס, סוף־סוף נודע להם…”

– “סילקוך?”

– “חס ושלום. הלא נשאתי נפשי אל מלכות העתיד מאז ומעולם. ואף בשעת פרידתנו הבטחתיך כי במהרה נתראה. עודך זוכר?”

מה מוזר צחוקו הלא־נשמע של פאול שואף־הנשגבות־הידוע, שהקריב למען מלכות העתיד משרה נכבדה ופרנסה בטוחה. היה מיכאל שנטו כתמה, כי הצחוק הלא־נשמע הזה היה בשבילו חידוש גדול. נגדעה פרשת העבר; טושטש השם פאול. עתה חי וקיים אך שאול. רק מתוך נימוס הוא שואל לשלומו ולקורותיו: טוב שהופעת פתאום לספק מיטה למימשה בת־הזוג.

מתנצחים בסוגיה חמורה הנקהלים בצריף הגדול.

ופתאום: קפץ! הפרצוף המוכר תקוע על הבמה ומכריז:

“אינני מאמין בכל הפטפוטים ולהגי־השוא של המחטיאים הרבים. יש חוק ברזל, יש אונס פלדות. וכל מחנה המתעים־להכעיס, הלא הם פושעים, הם הרוכלים בדם־התמצית של העם הבין־לאומי. יש דרך לבסס חיי־משפחה חדשים, נמצא התיקון לחיי החברה החדשה; על קבין גבוהים צועד לקראתכם האדם החדש. ואתם, האחים לכל קדמה, כרוזי המחר מדור דור, האתם תעצמו עיניכם ולא תראו את השחר החדש? קרבה והולכת מבשרת האור, כל העולם יוצף בזוהר רב. ואתם, צבא השאיפה הקדושה, התשבו בחיבוק־ידיים ותחכו ליונים הנצלות בידי אחרים? התמכרו בנזיד־אידיאלים קטנים את האידיאל האחד, הגדול?”

המכריז נשא את משלו. אולם אזני מיכאל שנטו היו עייפות. תחנת־שידור אחרת התדפקה, הלא הוא הפיזום הנפלא ההוא, אשר שמע בצריף הזה ובצריפים האחרים, ובו ברגע נזכר בניסוח המתימטי, אשר הראה לו צבי צביעלי ידידו באחד הלילות:

1) א) שחרור מלא של האשה; ב) טיפוח סולם האהבה; ג) חינוך משחרר של הילדים. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חיי משפחה חדשים.

2) א) סילוק הניצול הכלכלי; ב) פשטות יחסים בינו לבינה; ג) תיכון מדינה אדיאלית. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חברה חדשה.

3) א) החיאת מבחר ערכים ישנים למען ההמשך; ב) העמקת סגולות הפרט למען הכלל; ג) עידוד היצירה בכל התחומים. מכאן, אמור: אילוף האדם החדש.

הרהר מיכאל שנטו באותו מעמד:

האמת הנלמדת כאן בזיעה ובדם, בדם שלנו, של אחים ואחיות למוקד אחד – האמת הזאת היא האמת, היא שלנו, ואין זולתה. הנוסח שלנו נוצר כאן, רק כאן.

החווירו פני המטיף על הבמה. נפסק שטף התעמולה. בידו הוא לוחץ את חזהו, שעול טרדני זעזעו. הוא יורד מן הבמה ופונה לעבר מיכאל שנטו.

– “מה נאומי בעיניך?”

– “הנוסח קב ונקי”.

– “אל תתפלא. הלכתי מעמה. לא היא. אני הלכתי. את האשה האחת עזבתי כדי שאגיע לנשים בכללותן”.

– “אינני תופס כל כך…”

– “אתה מבין, אין לך תענוג כתענוגו של העומד על הדוכן, הרואה את רבוא הראשים הנעים, את העיניים המבריקות לאות רצון. לא לשוא שקדתי על תורת המשחק התיאטרלי. התוכן – היינו הך. העיקר: כוח הדיבור. אני אוסף את הערכין מכל הבא ליד. ובעמדי קבל עם, אני רואה נגד עיני את האשה הכבירה, את אשת הענקים, האספסופת, רק היא המעניקה את הסיפוקים המזעזעים עד תמצית המוח. רגע אחד מכריע. העצם טפל, העיקר התחבולה. בעל תחבולות אנוכי, הלא נוכחת”.

– “האם לא טוב יותר לספוג השפלות מהאספסופת הגדולה במקום הבזיונות מפי אשה אחת. כל הנשים מוצצות את הלשד, כולן זוממות לכרות את ראשך מעליך כיהודית – לפיכך, האם לא טוב יותר לעבוד את הכלל מלעבוד את הפרט. העיקר היא מלחמת־התנופה־והמגן כפה כשם, אך האופק גדול כאן לאין ערוך”.

– “רק משחק היה זה מצדך”…

עתה מחייך הידיד. צחוק מוזר הוא. האם גם בקלפים שיחק אך לשם משחק? – הרהר מיכאל שנטו. מה מוזר הוא זה המשרת. זחלן וגאוותן, עיניים עגליות ובעלות הבעה גם יחד.

הזמר הנפלא ההוא, אשר מילא את הצריף בהתכנס בו בנים ובנות, התמקמק באמת. נשבה איזו רוח אחרת, איזו צרימה מחרידה, בצבץ גבעול ארס והעכיר את הלבבות. הדם שוב לא רנן ועיניים רעות נוצצו סביב. עייפים ומנומנמים עוטרים צללי אדם את השולחנות. עיני מימשה עצומות. לא יין ולא הורה. רק נאומים, ורוח רעה…

והידיד שואף־הנשגבות הנלהב, הלוחם מלחמת־תנופה־ומגן לשמה, מסביר לידידו את תכונת החיים כאן:

הנה הבנאי המומחה, אולם מומחה גדול שבעתיים הוא בריקודי פרא עד עלות השחר. בעצם, זאת היא מלאכתו הסגולית, והבנאות היא אך לואי. העיקר הן האידיאות לפי הנוסח הידוע. כוח השכרון הגדול מניע כאן להתגלות במעשים – שכרון המהפכה. העיקר הוא השכרון. הנה, למשל, הבת ההיא. שומעת מן המנין באוניברסיטה. אחד שחור־תלתלים, דוקטור נכבד, גנב את לבה. כל העיירה, עיר מולדתו בפולין, התכבדה בו, בחרה בו לנשיא הקהילה. בקיצור: דג שמן. את המסכנה רימה ובבת־עשירים התחתן. מה תוסיף לה תבונתה ושקידתה על שבע החכמות?

מי שהיתה שומעת מן המנין באוניברסיטה ניגשה אל מימשה (אשה מכירה את אחותה־לצרה), ובלשון פשוטה וברורה הציעה לה את מיטתה.

בגשת הבת הנמוכה, הדקה אל מימשה, דימה מיכאל שנטו שהנה שתי נשמות אחיות מברכות זו את זו בלשון אל־אנושית. משום כך נתמלאו עיניו אגלי־טל, רק משום כך. ולא משום שערות הבת שהיו כנובלות, לא משום פניה הלבנים־חוורים המנוקדים בהרות־שמש־ורשלנות. ואף לא משום גזרתה הדקה, המלובנה ככלי־חרסינה יקר. ובכל זאת: נרעדו נימי הלב, כלמראה תמונה נפלאה, מעשה ידי אמן־חוזה, התלויה אי־שם בפינה אפלה של מסדרון. הלא זה חילול־קודש במלוא חומרתו.

– “זאת היא אשת־חיקי” – מפטיר פאול שואף־הנשגבות, מפגין את צחוקו הלא־נשמע ומשתעל.

– “והלא” – מגמגם איזה קול –“הלא אתה מסתפק באשה הגדולה, באשה הלא־אישית, בקיבוץ הנשים בכללותו…”

– איך לא תבדיל בין מנאמים לתפארת־המליצה ובין מנעמי החיים היום־יומיים?"

– “מימשה!” – נאנק מיכאל שנטו כמי שנגרר לדבר תועבה.

– “על מימשה שמתי ידיים מסואבות ממש כמוהו, אלוהים אדירים!” כך קרא פתאום מיכאל שנטו בקול.

במיטה אחת מתכווצים פאול וידידו מהימים הטובים ההם. במיטה השניה שתי הנשים.

– “לוא הרעים קולי גם בימים ההם” – נאנק פאול בשכבו. באגרופים קמוצים הוא מאיים, כמי שרואה לפניו אויב מסוכן. “ואולם” – הוסיף אחר דומיה קצרה – “עוד חזון למועד!”

את ידו שם מיכאל שנטו על מצח חברו־למיטה, והנה זיעה קרה. בכפות רגליו הוא נוגע והנה קרות הן. את אזנו הוא מקריב אל חזהו: תזמורת צרודה מנגנת מצעד־אבל: אכן, אורחת לא־קרואה שוכבת כאן במיטת־השנים, האחות הירוקה, השחפת! בשתי ידיו אוחז מיכאל שנטו בראש המזיע על ידיו ומנשקו.

בלילה ההוא בשמוע מיכאל שנטו הער את שלוש נשימות הנמים בדיר־הקרשים הצר, ידע: יש גורל איום בעולם. ביום הלידה קובעת יד איומה את דרך חייך, משלבת את הילוכיך בהילוכי האחרים – לא תמלט.

ובאותו ליל החרדה הבין מיכאל שנטו למה זה פנה יריבו פאול לדרך ההסתה הפרועה – הלא כדי להיות יריבו גם בכה. ואף הבין, כי הגורל האיום אשר ריתקו אל פאול, את אזיקיו לא יתיר.

רק בשעה מאוחרת נעור מיכאל שנטו מהתרדמה הכבדה אשר נפלה עליו עם שחר, וראשו כבד עליו. באצבעות קרושות הוא ממשש את לחייו הנפוחות.

פאול ובת לוויתו לא נראו. שני האורחים הלא־קרואים, מיכאל שנטו ומימשה, ירדו ממרומי הגבעה. פנו אל הים, אל הטבילה. אך בטרם ירחיק שמע מיכאל קול בוקע מן הדיר במפתיע:

“שפחותיך אנו לעד, אלוהים היושב במרומי ההישג. הלא אתה צווית ונהי. ערי מסכנות נטשנו בגללך, בתי אבות וחדרי בעלים. בפוך נשים, בכחל ושרק מאסנו. חצץ־דרכים הוא פוכנו ותמיסת ביטון בשמינו. אתה, אלוהים, נגלית אלינו ולא מרינו. לרעב הסגרתנו ולמגינת־לב. ברוך אתה אדוננו, אלוהי המגינות. השקף־נא ממכון שבתך וראה: כמצוותך כן נעשה. ואתה עשה למען שמך. לא לגזל פוזלות עיניהם – אל הצדק ישאפו. אתה הרואה כי לחם־נקודים יבוא אל פינו יום־יום, אף מים נשתה במשורה. אתה לא מנעת מקהל זה בחרת כל פגע־ונגע. שמור־נא חסדיך לבנינו אשר יבואו אחרינו, לדור הראשון לגאולה! הלא לא כזעם המוכסים המתחסדים זעמך. הרי לא אתה צווית לשמור את החוקים הכתובים בידי אדם, לא אתה סייגת את שוחריך בסייגי אוולת. רק לב־האדם הוא אבן־בוחן לך. הוא שקבע, כי לפי חוקינו נחיה, אנחנו, השבט החדש בישראל. החטא הוא שאמהות חרדות, סוגרות רחם מפחד פן ילדים תלדנה לרעב ולקלון ולמצוקה? אלוהים, הסר־נא את הפחד הזה מהלבבות, כי בחדל ילדים נשחק האושר הגדול של האשה אמתך. השב־נא לנו את רחם היולדת!”

– “תה ופת לחם, זאת היא ארוחת הבוקר אצלנו” – הודיעה בעלת הדיר למיכאל שנטו והסמיקה.

שניהם יורדים ממרום הגבעה ועיניהם מושפלות. אל מימשה הגיעו והשיבוה אל המטבח. תוך כדי כך הרהרה האשה מימשה בפלוני שחור־תלתלים… הזהו גורל האשה? ההקיץ הקץ על אשה הרה, על אם השמחה בבניה? הנה זה בא וזה הולך, זה לוקח וזה נוטש… על קוצים דורכת מימשה בחתרה אל הצריף.

ומי שהיתה סטודנטית מייעצת:

“טוב שתשארו במחננו, סוף־סוף הבחורים טובים והלא… הלא אחד גורלנו בכל מקום”.

יצאו האורחים אל החברים בעבודתם.

בעין־הזכוכית בודקים הבנאים את הקירות, לבינה תומכת לבינה, דבק היטב הטיח. מוכנים דפוסי־העץ בשביל המלט – הנגרים נחפזו במלאכתם. זרמו־נא תמיסות ברכה, זרמו!

– “לבינה בדק אני מעלה” – מתפאר פלוני מפרחי הבנין. מיד אל יד נזרקות הלבינים, מעלה מעלה. קצב, דיוק – מכונה.

ובין מעלי הלבינים גם אשה. מה בצע אם באחד הימים התעטפה באצטלה של סטודנטית. ומיכאל שנטו סוחב את אבני המלט.

– “ראו־נא, החמור סוחב!” – זה היה קולו של פאול.

עמדה דום המכונה העובדת. הבנין נגמר. בזר ישועה הכתירו הבונים את בית בעליו. יין הביא בעל־הבית השמח לשתות לחיים עם בני־בלי־בית. לחיי דיירים השוקלים בעין יפה, לחיי העיר הנבנית, לחיי הארץ המתנערת מעפר ישימון, לחיי בעלי הכרס ומזי הרעב גם יחד – שותים הפועלים. הורה על גג הבית השטוח. הורה־עורה.

על הבנין החדש פרושה רשת דקה של חיי דור ההפקר. היש כנוי הזה? על כל הבנינים פרושה הרשת הפלאית הזאת. ולא טיח הוא המחזיק את הלבינים. זהו דם התמצית של דור שלם.

– “לישון!” – מפהקת אחת הבנות.

שאול השחוף היה הראשון, אשר שם ידו על מתני בת־זוגו והתחיל יורד מן הגג. נדמה הורה. סוף־סוף גם מחר צריך לעבוד. זוגות זוגות גולשים מן הגג. אפל הלילה. אפיסת־כוחות ויאוש. מבעד לצמתך רקתך תלבין. יש עוד בנות חולמות, ואולי כאן על גגות הבנינים ובצריפים שעל שפת־הים יוצק המסד למשפחה חדשה ולאהבה חדשה. רעד פקד את מיכאל שנטו. לא ישוב הצריפה. כי שם פאול ומימשה. יין סבא לשכרה ולא השתכר. שוכב מיכאל שנטו על הגג ותפילה חרישית בפיו. בוז לאשה הנכנעת. נופפו־נא את דגל המרד הגדול, שאו נס האימים! כי אנו רוצים לחיות. אנו רוצים נוסחי־חיים חדשים מעיקרם.

נשאר מיכאל שנטו על הגג. ולמטה חצר. נעלמה הלבנה. ורק שם למטה, בחצר, מהבהבים אורות. את עיניו לוטש מיכאל שנטו. דמות… אחת דמות… מכל עבריה סגורה ומסוגרת החצר. אין כל מוצא. והנה עולה ירח אדום ולחייו נפוחות. לקראת הירח האדום מרקדת הדמות. צללים מוזרים מתפלשים על הגג. סוף־סוף הופעת! – לוחש קול. בואי כלה, בואי כלה… הדמות מרימה רגל והנהי נפוחה… בלויי סחבות… את עיניו לוטש החתן על הגג. הרגל שניה זבה… מוגלה… את ידיה שולחת הכלה העורגת לחבק את החתן הרחוק… וידיה כשני שחיפים… בואי כלה! על פני החומה הזקופה מזנק אחד צל. מפרפר לב החתן על הגג. שש כנפים שחורות לצל והוא יורד והולך. הנה הגיע. הנהו על יד הדמות המרקדת. את אולרו פותח הצל ומגרד את המוגלה מעל הרגל. על הגג תקוע אדם קפוא. להב האולר מהבהב באור הירח האדום. היופיע המושיע? את בלויי הסחבות מסיר הצל באולרו. עור שחור נגלה לעין. עורה של הכלה. לוטש החתן הקפוא את עיניו. דמות אשה שחורה במערומיה – מכרכרת למטה. בידיה־שחיפיה היא מפרפרת: הושיעו־נא! מהחצר במסוגרת אין מוצא. אחז בה הצל. את עור המשי, האחרון בעורות, הוא מסיר מעליה. מוגלה, אין דמות. אחד ירח אדום ונפוח. ודמות אדם קופצת מן הגג…

*

– “קום!” – גוזר קול ברוגזה.

– “קום־נא, חמור!”

פוקח מיכאל שנטו את עיניו, אור אדמדם סביבותיו. דומה השתכר.

בשעת ההלולה ובדרכו אל הצריף, השכיבו השכרון בחצר.

– “אני מלכם סבר” – אמר הזר.

הידידות חנטה פגיה

– “אל תטפלי בי” – שורק האיש במיטה – “מי הוא זה הנוכל, אשר הפקידך עלי ושמך אחות רחמניה? רק לאשה מאורשה… מקודשׁה כדת, מותר לטפל באלוף־נעוריה. ואני לא ארשתיך”.

דמות האחות הרחמניה איזה זעה, אינה נעה, היא מחכה באורך־רוח.

בחדר צר, ד' על ד', ששימש לפנים חדר־אמבט באחד מבתי הפרבר אשר לעיר־החוף, שכוב מיכאל שנטו החולה. מימשה בת־זוגו שומרת עליו. לא יכול הקודח שאת את משא התפילה החרישית מפי אשה המתפלשת ביסורים, לא יכול ראות את זה הפרצוף הנמרץ של “מי שהיתה”… אפפוהו פרצופים מכל עבר, פאול ומימשה ומרים הקטנטונת, ועינים… עגליות־שחורות והן צירניות… איך זה הבליג על אסטניסותו ונשקו במצח בלילה ההוא? וכך כתוב בספר לנפש האדם: בנשיקה עוברת סגולת־אדם אל המנושק…

חדר שכרה מימשה בהשכירה את עצמה לעבודה בבית־חולים פרטי. אין חלונות לחדר. בדלת־העץ הוסרה אחת המשבצות ובמקומה נקבעה זגוגית לסימן טוב. אנה ואנה מתגלגלת בעלת־הבית הכרסתנית, הנהי על המרפסת שלפני הדלת, הנהי מציצה מן הזגוגית, בזגיה היא מקשקשת ומזכירה כי שכר־הדירה לא סולק במועד. כי את פרוטותיה הזעומות של מימשה אוכלת המחלה. והמלאך־הגואל עדיין לא הופיע לבשר למיכאל שנטו בר־הדעת, כי פרנסי־העדה החליטו למנותו מרצה־מטעם.

שעות רבות חיכה מיכאל שנטו, בר־הדעת, לפתח צריף־העץ, משכן המוסד התרבותי המרכזי הכללי. חיכה לתורו להופיע לפני בר־הסעד, כבור המזכיר הכללי, ולשמוע מפיו, כי “לא היתה לנו ישיבה לצערי הרב, חבר שנטו, הואילה־נא לסור אלי בעוד יום־יומיים”.

וכעבור היום־והיומיים, חיכה שוב מיכאל שנטו לפתח הצריף.

בזגיה מקשקשת בעלת־הבית הכרסתנית, פניה מביעים השתתפות בצער. היא יודעת, היא מיטיבה לדעת, כי בנים הגונים לאבות הגונים שכרו את חדר האמבט ואוי להם שהגיעו לכך. אך היש בכוחה לבטל את שכר־הדירה? הרי העולם אינו הפקר חלילה. אמנם היא מיטיבה לדעת, כי שכרה לא יקופח, ואולם… הלא חובות רובצים גם עליה, מסים ושטרות. דוחקים אותה, ואף היא מצדה דוחקת.

אמת היא. מימשה האחות הרחמניה, זו הדמות נמוצת־הפנים, זו האשה עמוקת העיניים ועקומת־הבהונות, היא הראשונה אשר הוכיחה בכל מהלך חייה, כי אפשר למתוח גשר על עברי פי תהום. והוא, מיכאל שנטו, בעצם אינו אלא מתעלל שטני בסלסלו פסוקים מורעלים להקיז את שארית דמה. פשוט, מנוול הוא. מונה מיכאל שנטו הקודח את מה שלא נתנה לו: לא נתנה לו את טרוף־הדעת האלוהי; לא העלתו מעלה מעלה אל פסגות האושר הנערג; הלא גם את תום הילדות, המאושרת בגילים, מנעה ממנו. הופיעה לפניו כיודעת, כאשה הלמודה למשוך בעול. אשה מסורה היא, אשה נאמנה היא, אשר הנכונה לכל הקרבנות – אללי!

ומי יודע. אולי במעגל שלאחר־יאוש, טוב דווקא כך. שניים אנשים, זוג למופת, עושים את שארית עבודתם באמונה, מושכים בעול ומחרישים. ימי הגעש והזעם עברו זה כבר. הדם נצטנן. המוח מפגר. העצמות שבורות. הגב כפוף. צמד־חמד לפליטה. את גופה הבוכה אימץ אל חזהו ביום הרחמים הגדולים. והיה אתה לבשר אחד, לניגון היאוש האחד.

בבוקר ההוא דעך אור חייו. פנס דליל נדלק לפניו, והוא דבק בו. חשב להפשיר את עצמותיו הקפואות. מעיין חייו חרב, אמר להפרותו במי שלולית – והנה הגיע עד חדר־אמבט זה…

בכל זאת. ואף־על־פי־כן. הלא יש חיים גם בכה. החי הנקרא האדם המסתגל. הנה אף לו עורכת אשה שולחן, מגישה כוס חמין למיטה, בודקת את הלבנים. בעצם אין מזל רע בכלל. יש רק טוב. וגם התקווה הטובה תתחיל להאיר פניה. יבריא וימצא תעסוקה, וישכור דירה נאה. גם תינוק לא ימנעו תוכנית החיים – ואורות תכלת ירנינו את הלב. אם למופת תהיה מימשה למודת המצוקות, אם נאמנה. בעצה טובה תעמוד לימינו, בשיבה טובה יבלו ימיהם בנעימים, בפרבר־ירק יקימו בית קטן, על המפתן ישבו שניהם ויפיקו עונג, ירחב הלב למראה היונים בארובותיהם ההוגות: שלום־שלום….

והנה נפלו דברים בלתי־צפויים בחיי מיכאל שנטו.

מכתב הגיע. ממרחקים. זה כתבו וזה לשונו:

"מיכאל שנטו!

באולם הקלפים ראיתיך לאחרונה. וידעתי: לעולם לא יינתק החוט המקשר אותי אליך. צלמך לא נמחה מלוח לבי. ויודעת אני אל נכון, כי זאת תדע גם אתה. אתך עצמך הכרעת את כף הגורל – אף בשעת משחק־הקלפים – לזכות השפל במשרתי עושי־רצוני. למה עשית זאת לרעתי ולרעתך? ואני, אמתך, נהגתי כרצון אדוני. כי רק אתה המכריע את כף גורלי.

הופעת כשופט מחמיר. לא הפלתי תחינתי לפניך. ואתה היית כקטר־פלד ההולך על פסיו ואינו נוטה ימינה או שמאלה.

אתה הדחתני ממסילת ישרים עוד בראשית היותי לאשה. חשבת כי צדקה גדולה אתה עושה בהפקירך אותי לכל קופץ. גם לרחבין הייתי בפקודתך. הפלא הוא, כי את בן־זוגי המיועד ביקשתי כל ימי?

אתה האיש המיועד, ידעת כי לך אני, מודע חטאת לנפשי ולא הבאתני אל טירתנו הטובה? ואני לא ידעתי זאת עד ליל־הקלפים ההוא. לפתע שטפתני ההכרה הברורה: לא בדותה סיפר אפלטון סבא, כי הגבר מחפש את בת־זוגו האמיתית. יש רק בן־זוג אחד ויחיד לבת־הזוג בכל העולם כולו. אתה בן־זוגי האחד והיחיד.

התיטפש גם הפעם להשתיק את קול הדם הזועק בעורקי ובעורקיך משום הבלי ידידות כוזבת? וויתרת עלי, לידידים מסרתני, כאילו חיה חסרת רצון והכרה אני.

היום יודעת אני, כי רק האדם המלא, מתוך מפגש בן־הזוג בבת־זוגו, יוכל לטעום מהיין המשומר ברקיע השביעי, רק הוא מלך הבמות הנעלמות, המנצח הגדול על תזמורת האושר.

ואילו אתה, העיקש, לא תאמר אמן? אני חוששת… ואם נכונים חששותי שה אבודה אני לעד… דמי בראשך מאז ועד היום הזה…"

עם קריאת המכתב עלה החום עד ארבעים ואחת מעלה… מיכאל שנטו קדח.

מלכם סבר – הוא שניער את מיכאל שנטו הנרדם משכרון אחר נשף־הסיום על גג אחד הבתים הבנויים – לא שכח את ידידו. מדי פעם היה פוקד את נווהו. ממימשה לא היה גורע עינו. אין לך נאמנה ממנה, ואיך לא יחבבנה. לבו רוחש אך טוב, וכדי להעלות חינה בעיני בעלה, היה אומר שבחה בגלוי. הוא, מלכם סבר הבוחן לבבות, ראה מיד כי לא הכל כשורה בבית הזה, על כן היה מופיע כרופא־מומחה למחלות־הנפש. לגורל הידידים החדשים חרד מאור מלכם סבר. ואף בהיות מימשה על המרפסת, היה יוצא אליה מלכם סבר לשדלה בדברים טובים, ללמדה את נוהג האשה בבעל:

– “עליך להגביה עיניים, אל תראי לו, כי כפותה את אליו לצמיתות. הלא אם תעירי היסוסים בלבו, מיד ירוץ אחריך ככלב משרבב־לשון וירחרח ריחך מרחוק. זה הכלל. ואף כי לא הוא הראוי להיות בעל אשה יקרה כמותך, הרי עובדה היא – לפי שעה דווקא בו דבקת. נהגי איפוא כאשר יעצתיך. ואם תתפתי לבגוד בו כדרך כל נשי העולם, הרי יגדל כוחך שבעתיים. בעל ואשה – שתי כפות המאזניים. לעולם מכריע מי שמעורר פקפוקים. אל תעשי כמעשי־התעתועים של נשים צדקניות, שבעצם אינן אלא קזזיות של אוולת, הן מגלות את כל צפונותיהן לבעל. וכי מהו הפועל יוצא מכך? אשה המגלה הרהורי־חטא, אך מעוררת את תולעת הארס בלב בעלה ומרחיקה אותו ממנה בבת־ראש. האמת הברורה ממיתה. הפקפוק התמידי מעורר. עצם מושג הבגידה מלמדך, כי ענין־סתר הוא, מים גנובים. ואף כי במקרה שלך, אינו זכאי בעלך משום בחינה לנטל הנכבד של הטלת־פקפוקים, הרי בכל זאת בעלך הוא, וחייבת את לנהוג בו מנהג אשה למופת”.

– “נגיעתו של מלכם סבר אך לזרא לי” – מתוודה מימשה. אולם מיכאל שנטו הבעל מדבר בשבח ידידו החדש:

– “כפי הנראה איש טוב הוא. הלא הוא עצמו אומר זאת ושונה וחוזר עשרות פעמים. ואף המליטני הביתה בליל־השכרון ההוא”.

דפיקה קלה העירה את מיכאל שנטו משנתו. רק אתמול קדח, אולם היום הוטב לו, החום פג. מן האשנב הוא משרבב את ראשו. מלכם סבר. נעתר מיכאל שנטו לידידו. מימשה יצאה לעבודת יומה ואיך יתפנק במיטה? הרי טוב לו מזה לצאת עם מלכם סבר. הקדחת של אתמול היתה ודאי מדומה. אמנם, פקות הרגליים, סחרחר הראש. וראה זה פלא: מלכם סבר הוא שהפיג את יינו ואת הקדחת. ומה יפיג עוד?

– “חייב קודח לספוג אור שמש” – קובע מלכם סבר, כאילו תהה על סתר מחשבותיו.

הם הולכים. אין ים, אין צריפים, יש רחובות, שתים ושניים אנשים המתנהלים לאור השמש.

– “אני כאן הכלב הנובח בשממה” – מפרש פתאום מלכם סבר. ואחר דומיה הוא מוסיף:

– “תרדמה, רק אני הער. הורות־רמיה, לשכות־שינה, כבישי־זפת. אני רואה את הפחד העולה מכל אלה… למי בונים אנו את הארץ הזאת? העורבים השחורים כבר מקרקרים מעל לראשינו. התבינני לפחות אתה?”

– “מי אתה?”

– “אני מלכם סבר, חוזה דברים כהוויתם”.

– “אתה חוזה האסון”.

– “למה תסבכני בהגדרות? הלא אין אלו מעלות או מורידות. הנה עלינו, נטשנו רחובות של רוחב ושווקים של שקיקה. הרחובות והשווקים הללו היו שלנו. של אבותינו. שם יכולנו להקים היכלות לתפארת… נתחשק לנו להאחז בקרקע. סימאה עינינו דלות של הכפר. הכרזנו שעלינו למלא את החסר. הפקרנו שפה – הלא בזו השפה דיברו אמותינו ואבותינו, בזו השפה למדו היונקים לצייץ, הנערים לאהוב, הבתולות לחלום, הבוגרים לעשות פרקמטיה, והזקנים שבעי־הימים היו מתים ב”שמע" זה. יתר על כן: זו השפה מן השורש האירופי, יכולה היתה לפתוח לפנינו את השערים למגדלי האומות, היינו יכולים להבין אותם והם להבין אותנו. היינו עשויים להיות נגידים בין נגידי עמים! סוף־סוף היו אולי משלימים אתנו. את כל זה השלכנו אחר גו – באנו לכאן. חידשנו כאן שפה, שהיתה שלנו לפני דורות, נטינו אהלים בלויים על קרקע צרובה, בכינו וצחקנו חליפות מרוב אושר בשערנו את הטוב השמור לנו לעתיד לבוא… אבל העתיד רחוק. לפי שעה וויתרנו ביודעים על מה שהיה לנו, על התפארת והיקר שקל היה להשיגם שם, והיש החדש סמי מכאן…"

– “אמנם נכון הוא, שאין לנו צפור ביד. כי דור הדומן אנחנו. הבנים ישאבו מן המוכן”.

– “גם אני רוצה לחיות, מה לי ומי לי הבאים אחרינו?”

– “אנחנו חיים בגדלות”.

– “אינני מאמין בגדלות, המתעטפת באצטלה של חוזר־על־פתחים”.

– “מה היית רוצה לעשות אתה?”

– “אני רוצה לרכוב על סוס אבירים במולדתי, להיות בעל טירה, לנופץ דגלי ברמה, לפתות נשים מתוך געש כוחות…”

תם הכביש. חולות. חולות סביב. צריפי־פח, בלויי־סחבות…

– “וזאת מלכותנו כיום” – זורד מלכם סבר.

פקות ברכי מיכאל שנטו. ישבו על החול. והנה בין הצריפים מגרש ריק, ד' על ד', ואדם רובץ, על ארבעתיו, שפתו התחתונה־הבולטת רועפת ריר ירקרק.

– “היה מורה לשבע שפות” – מסביר מלכם סבר – “היה גם מומחה לתורת הכלכלה, שפעתו העבירה אותו על דעתו. ביום בהיר אחד לא יכול שוב לרמות את עצמו בעתיד־לבוא תכול – ויצא מדעתו”.

על החול רובצים שלושה משוגעים. פרוסת לחם מוציא אחד מהם, בעל אות ה“שין” החרותה במצחו לסימן ומחלקה חלק כחלק בין האחים. לשון סגלית נוצצת בשמש כמכריזה:

– “אני יודע מי אתה, מלכם סבר אחי, אתה בעל הטירה הנגיד, הנותן לחם לדלת העם”.

נהנה מלכם סבר מהצלחת ההצגה, ומיכאל שנטו מוחא כף, מקוסם מן המשחק הנפלא.

למערכת אחד העתונים העלה מלכם סבר את ידידו החדש מיכאל שנטו. כי סופר נכבד בעמיו הוא מלכם סבר. ואחר שנפלה לידו באקראי פיסת־נייר מניירותיו של מיכאל שנטו, אמר לו בקול נרגש עטוף־דמע:

“סלח נא כי לא הכרתיך עד כה, הלא אחי אתה ברוח!”

ולא הרפה מלכם סבר מידידו עד שהדחיפו לאחת המערכות. אמנם שמע מיכאל שנטו קטע שיחה של מימשה ומלכם סבר בעניין כשרונותיו. ואמנם, דימה שדברי־ביטול מפורשים יוצאים מפי ידידו בנפש וברוח, אולם… הלא טעות לעולם חוזרת. אולי טעה. אפשר מאד.

– “זה הטוב שבידידי” – הציג מלכם סבר את ידידו בחדר הראשון, מושב העוזרים הקבועים של העתון. לפני הררי ניירות, עתונים גזורים בשבעים לשון, ישבו העוזרים הקבועים, מי מרכיב משקפיים ומי מסתתר מאחורי עתונו, מי מסיע את עטו מתון־מתון בחשיבות שאין למעלה ממנה, ומי מריץ את ידו במהירות הבזק – “טיים איז מוניי”.

אמנם למלכם סבר נענו כולם בדרך־ארץ, כיאות לסופר נודע ומוסכם, ואולם מי הוא זה העוף הירקרק הנמשך אחריו?

בעצם, מה בצע? הלא סוף־סוף מישהו צריך לשבת כאן על הכסאות האלה ולמסור כתבי־יד לדפוס. לאמיתו של דבר, יש מידת־מה של נאמנות גם בעושים האלה. ובכל זאת מקרטע הלב – הלא מכאן יכולה להשמע הכוונה החדשה, אי־פעם דיברו מדברים על קול המבשר, על מבשר צדק, על רגלי המבשר… תקוות אסירי בשור לכל בשר… כשרה השעה, עתה יש מקשיבים רבים ברחבי העולם… אך מי בעל עט כאן יודע גם עת חיה – מהי. מי מהם יודע כי דיבור, היא אש גדולה, כי עט היא אשר גדולה. הם אך מחזיקים בטלית שאולה, דבקים בכסא גנוב, ושופכים צוננים על כל אש מתפרצת… מכבי־אש מקצועיים…

הה, נוער שוחר־פסגות, מחנה המצפים הטובים! אתכם יחד אני,מיכאל שנטו הקטן באלפי ישראל, חוגר שק וקורע קריעות הרבה. אתכם יחד אני קורא את הקריאה הגדולה: אוי לכם אם תחמיצו את יין היום הזה! אך הקול שב אלי כלעומת שיצא. כי אין שומע. אני מכיר אתכם, אנשי הכת! דור דור ומחבליו – ואתם מחבלי דורנו. בלית ברירה שותקים, הלב מתמרד ומקרטע: חוצבות כאן הידיים היכלות־תפארת, אי הפה לכל אלה?

העורך הראשי מתמתח בכורסתו ומסלסל את שפמו. בנדנוד קל הוא מברך את מלכם סבר בעל האסכמות, אף מי כמה גדולים וטובים.

– “שב־נא, מלכם סבר, אמנם עסוק אני מאוד, אולם בשבילך…”

– “מאמר ראשי…”

– “לאו דווקא, מכתבים… תשובות… אלה ממררים את חייו של אדם”

תפס מיכאל שנטו. נימת־עידוד מפי העורך הראשי – מי כבר זוכה לכך.

– “מה החרדה, ידידי?” – שואל העורך הראשי את מלכם סבר ומתחייך. למיכאל שנטו לא פנה כלל, אף שלום לא החזיר לו, כי מה הוא ומי הוא בעיניו.

– “הבאתי כתב־יד” – ממשש את הקרקע מלכם סבר.

העורך הראשי קורא בקול את המוגש לו:

“אני הגבר חזיתי אחים שחוטים במאכלת פגומה כמו משור ומדורות אש בוערות לכלות הנפש אשר בגופים זולתי – ולבי לא קפא. כי את הלב מחברת האדם ניתקתי מול עטלפי־תליינים, העולים להוקיע את מבשרי המלכות”.

שמע מיכאל שנטו. היליכי, אולי באמת לא העריך כראוי לו את מלכם סבר זה, אולי יש בו לא רק ברק חיצוני אלא גם עזוז רוחני? ואולם – הזהו הכוח, העשוי לעורר את הגדודים העצומים, המצפים לדברי אלוהים חיים? פשוט מדי, ברור מדי, שקוף מדי. והדרך, היכן הדרך? אמנם אין להכחיש – עצום כח הביטוי. אולם את הלב ניתק – כך הודה במו פיו. אלמלא הניתוק הזה, אלמלא הסינוור הזה… הרי אילו היה בעל לב, היו משלבים יד ביד, היו מקבצים צבא נידחים, היו יכולים לכרות ברית אחים. אולם האחים שלו שחוטים. אין לו אח ואין לו לב. אך יש לו להט אש… אולם מה יוסיף להט אש בלא לב ובלא דרך אל הנכסף הגדול? לא הוא חיפש את השבילים הנעלמים אל במות־סוד, לא הוא מנחש מציאותן. ואף המקרה־ההוא, עצם פריסת הלחם למשוגע בין צריפי־הפח על החולות, הלא אך תעתוע מוזר הוא. תפארת תיאטרלית. גם מלכותו אינה אלא כלפי חוץ. או שמא חוץ ופנים חד הם?

ובכל זאת:

על רקע כת הגמגמנים הללו, גדול הוא מלכם סבר השואף. גדול הוא מכח השאף.

מסתכל בו מיכאל שנטו. הוא רואה את עיניו הפקחיות, החודרות כאילו לפני ולפנים.

אך תוך כדי הסתכלותו שכח מיכאל שנטו לשאול את זה הטוב שבידידיו: למה לא הציגו לפני העורך הראשי? ולמה לא גילה מיד לשם מה הביאו לכאן? הלא לשם מטרה מסוימת פנו אל בית־המערכת… את שכר־הסופרים שלשל העורך הראשי למלכם סבר. כלאחר־יד טומן איש־הרוח מלכם סבר את תמורת־עמלו. יצאו. כל רואם היה קובע: שני ידידים נאמנים הולכים בדרך אחד.

רק עם לילה העז מיכאל שנטו בעלותו על משכבו לזמזם באזני עצמו את דברי שירו אשר מאסו בו כל העיניים. הוא השיר שעורר את הטוב שבידידיו לנשקו במצחו ולהעלותו לבית המערכת. ואחר כך הוציא את פיסת הנייר הממועכה מכיס־מכנסיו, הצית גפרור, ושרף את אחד מגילויי־עטו הראשונים.

ויהי ערב ויהי בוקר. קם מיכאל שנטו והנה מימשה לפניו. לא! לא יישאר שוב בזה הכלא, אשר בנתה סביבותיו אשתו הנאה והחסודה – תה רותח, כותונות נקיות, גרביים מתוקנים. טובה היא וחייכנית, שמלותיה מכובסות ושערה משוח בנפט, ובהונות רגליה עקומות…

אך למה זעזע את רוחה? למה התנדב לנגב את דמעותיה ברחמים רבים? למה שעשע את נפשה בתקוות טובות? מנוול הוא. ועתה הוא שופך עליה את מרי־רוחו, כאילו היא היא המזיזה את קרון החיים כרצונה. לשם מה הוא מייסרה בעקרבי לשונו?

– “בעצם, עיני פרה לך”.

– “אשה בעלת בהונות עקומות, מעוררת הרגשה לא כל כך נעימה”.

– “כל השפחות מושחות שער ראשן בנפט”.

לא פנתה לו עורף. אף לשפלה שבתחבולות פנה עכשיו מיכאל שנטו. את הקולר הוא אומר להעביר לצווארה. הוא רוצה להשאר בעיני עצמו האדם הישר, בכל מחיר. לפני המראה השבורה, סגולת־חמד של מימשה, הוא עומד ורוקק על בבואת מיכאל שנטו המנוול.

לרגליו יושבת מימשה, האחות הרחמניה:

– “אל תלך מעמי, יחידי”.

נרגע מיכאל שנטו. אולי סוף־סוף ישלים עם חיי־הבטחון לפי חוקי המשטרה והבריאות.

– “הרי אני…” – מסמיקה מימשה.

– “הרה?”

את עיניו פוקח מיכאל שנטו לרווחה.

ובזו הלשון התחנן לפני מימשה באחד הימים:

“השארי־נא כאן ימים מספר. דבר חדש נפל בחיי. אני מוכרח לשאוף רוח, לחשוב. אשוב אליך חדש ומחודש, אהיה בעל טוב ואב אוהב. ימים מספר… שעות מספר… שלום עליך, מבשרת החיים החדשים…”

משוטט מיכאל שנטו ברחובות. והנה קול קורא:

– “אל אן, הקודר שבפרחי הכהונה?”

נתקע במקומו. קול קורא. אדם. מה טוב שנמצא בתוך הסערה כלי־רעם. זה היה פלוני הסופר הנכבד.

– “אל־נא תרוץ, מה החפזון, עמוד, נפטפט קצת” – מעודד הסופר הנכבד את הקודר שבפרחי הכהונה. כן, הסופר שמע כבר עליו כמה דעות טובות. והוא שמח בשמחתו. הוא למעשה ידיד הנוער, ולא רק ידיד, שכן הוא עצמו אינו זקן כלל וכלל. כוחו במתניו, כן, כן… הסופר הנכבד מאוד מסלסל את שפמו בהרחבה.

– “אלא” – הוא ממשיך בנימה אלגית – “עליך להזהר מכרכורי המודרניסטים. צריך לכתוב בפשטות. סיפור אינו אלא תיאור ההווי, אין לך סופר חשוב בכל ספרות־העולם, שנתן גט לתיאור הפשוט. כך למשל תיאור הטבע, או תיאור חיי־המשפחה, ואפילו תיאור פסיכולוגי – מכל מקום בשפה פשוטה ומובנת לכל. לוא שמעני, טוב מכל, זאת היא עצתי, לכתוב זכרונות. הסופר צריך שיהיה בראש וראשונה בעל זכרון טוב. למשל, המעשים שקרו בימי הילדות, שיחות הערלים, האהבה הראשונה. תו לתו, קו לקו וצו לצו. כל הסופרים אנשי השם עשו כך, ואל תאמין להללו, המתכוונים להחטיא את הדור הצעיר, הכופרים גם בסופרים הוותיקים. סופר האומר כי הוא חוזה איזה חזון, חזקה עליו שהוא בדאי…”

– “אינני סופר” – מגמגם מיכאל שנטו.

– “תהיה עם ירצה השם” – מנחמו בעל השפם.

– “מכל מקום מה בצע בעצות ספרותיות”.

– “בכל זאת כרה אוזן לעצתי, הרי לא ידפיסוך אם בדרך המטורפים הללו תבחר”.

נפטר מבעל השפם. רק עכשיו נתגלה לו מלכם סבר בדיוקנו האמיתי. אם כזה הוא סופר נכבד בעמיו, הרי מלכם סבר הוא איש הרוח.

אל מלכם סבר פנה מיכאל שנטו. נכנס.

– “הלכת מעמה? ידעתי שכך תעשה. וטוב עשית. ייתכן, שלא היא היעודה לך. ואם תאמר: מוסר־כליות. הבלותה, ידידי. לוא ראית את נגעי החיים, את פגעי הרקבון כמוני, לא היית שם לב לדקדוקי מצפון ודגדוגי כליות כאלה”.

את כל צפונותיו מגלה מלכם סבר לאורחו החביב. על עבודתו הוא מספר, על תכניותיו לעתיד לבוא, על תכסיסיו לגבי קברניטי המפלגות, על מרכבת־הנצחון היעודה לו מאז צאתו לאור עולם. ידיד הוא בנפש. נכון הוא לחלק את כל מה שיש לו לשניים. כשני אחים טובים יחיו יחדיו בחדר זה. עתה אין כל ספק – עתיד הוא להגביה, ולהגיע אל הכבוד הרב, נחלת היחידים.

בודק את החדר מיכאל שנטו. הוא רואה את הספה הבלויה, את כוננית הספרים העשויה מקרשי חבית, את בלויי הגרביים הטמונים מאחורי יריעת ארעי, את קרעי הלבנים בסל האשפה. דקדוקי עניות ורווקות. זו הפואסיה וזו שכרה. ואין יד אשה לנוי. גם לכך אפשר להסתגל כפי הנראה, ולחלום על נחלת היחידים הנאדרים.

– “את שירך תוכל להדפיס על נקלה” – מתעורר פתאום מלכם סבר – “אף שכר־סופרים תקבל, וכדאי שתציין בכותרת: מוקדש ל־ מ.ס., לא פרו סואה אני אומר זאת, אבל כוונתך ברורה ואין כל טעם להעלימה”.

– “האותיות מ.ס.?”

– “הלא לי הקדשת את השיר?”

– “השיר איננו, שרפתיו” – מלמל מיכאל שנטו.

– “מעשה ילדות” – זועף מלכם סבר וגידי מצחו מתנפחים.

רצה מיכאל שנטו לפנות וללכת מפה. אך משהו, איך שהוא, קשה שהוא…

בלילה שכב בעל־החדר על ספתו. בפרווה, זכר הימים הטובים במלכות פולין, הוא מתעטף, כי קרים הלילות בכנען בתקופת השנה הזאת. על הרצפה שכב האורח, וטוב לו כך. הלא הוא נמצא בקרבת ידיד נאמן ודורש אך טובתו.

קול דופק בדלת נשמע בחצות. על בהונות רגליו מהדס בעל־החדר. ללא־נוע שוכב האורח: אינו רואה, אינו שומע, דמות אשה. כדמות אשה מוכרה.

– “יד לפה” – לוחש בעל־החדר.

על הספה שני גופים. והגוף השלישי על רצפת האבן. ואין קול. ואיש לא ידע, כי אורחת ביקרה בחדרו של מלכם סבר מכניס־האורחים.

*

שוב בוקר.

ברחוב כמו קפא תחתיו מיכאל שנטו. הזאת היא באמת מרינלה. את פיו היא מנשקת. והוא אחוז כפור. באה אליו. הוא אביה, אמה, המנחם היחידי, המקלט האחרון.

– “את כל מה שהיה לי שם מכרתי” – מתוודה האשה – “אין דאגה למחייתי. אולם התקבלני?”

חדר מרוהט שכרה מרינלה בעיר.

מטייל מיכאל שנטו על שפת הים. המחשבות אינן זזות. כל המנגנון נשתבש. הוא משוחק כפי הנראה כדבעי. אילו אפשר היה להחליפו. כיצד אמר מלכם סבר: אל תשים לב לדקדוקי המצפון. אך הוא אינו מלכם סבר: הלא הוא מיכאל שנטו.

לילה ויום. טבע. נוף. עומד מיכאל שנטו ויורק. ים וירח ואורות. איזה תיאור ספרותי מרומם!

– “טפו!”

לילה – בלילה שב כל אדם מהוגן לביתו. גם לו יש בית. ואף עקרת בית.

הלך מיכאל שנטו אל ביתו. הרה היא אשתו הנאמנה. יודעים, יודעים.

רק עוד את גבעת החול יעבור, רק עוד מעט־קט, הנה הוא רואה את הבית מרחוק.

מהבהבת מנורת הנפט. על בהונות רגליו קרב מישהו. עומד. מציץ. אחד גבר יושב על המיטה. מי הוא זה? אחד הידידים סתם? שניים יושבים על המיטה. קול הגבר:

– “אהבת נשים – הפלא הקדמון. שום אשה לא משכתני כמוך…”

על יד זגוגית הדלת תקוע איש אחד.

והאשה עונה:

– “מטומטם היה בהיותו כאן עמדי, ועיוור, טיפש גמור הוא. האמין, כי ממנו בא לי ההריון…”

– “אל תגלי את הסוד”.

– “וכאשר באתי אליך בחצות והוא שכוב על הרצפה…”

– “הסי. ולהבא – הזהרי…”

עיני השעון על הדלת נתכסו בצעיף אדמדם. האין זה מלכם סבר? הטוב שבידידים?

עד יד אחד הבתים האחרונים אשר בפרבר עיר החוף, תקוע איש מדומדם ונוהם. הכוכבים הנוצצים במרומים רמזו רמזי־גימטריות, מהללו המגלים את סודות אלה החיים.

אובות מצפצפים ואבות גוזרים ושוב האוב

מחנק באולם. על הדוכן נצב מיכאל שנטו. למעלה ולמטה עיניים, רבוא עיניים לטושות. אורבת הנוראה והנתעבה בחיות: ההמון.

לא דמות לחיה ולא פרצוף. כתמומית שחרורית, רפרופית־רכרוכית, המומית־עמומית, תוהו־כוהו. מהרהר מיכאל שנטו: לתוך עיסת־בראשית זו מכניס את ידו פאול המשרת ונהנה הנאה קמאית. ומלכם סבר נהנה אף הוא, והיה נהנה שבעתיים אילו גילה את סוד ההשפעה הכופה על החיה הזאת. כי לחיה זו יש מנגנון משלה, המנגנון הזה ידוע במקצת לפאול המשרת. את סוד הפעלתו מחפש מלכם סבר, ואילו מיכאל שנטו…

קם מיכאל שנטו, כל עצביו מתוחים, משנה ריכוז בעיניים ובפה. מלחמה! כל תנועת־יד קובעת, כל ניד־שפתיים מכריע.

"האזינו, אני המכניע:

אל תאמינו לבלויי מליצות השאולים ממילוניכם, זיוף הם. חונטי נשמות אינם מסוגלים להחיות. יישארו־נא הם באשר הם.

אילו אתם, אבני המקרה, טולטלתם ביד נעלמה, וכוח־נעלם הוא אשר ערך אתכם נדבכים נדבכים, כוח־נעלם זה מפתה אתכם היום להאמין, כי יש מותר אדם מן הבהמה – אולם, פיקחו־נא עיניכם: הישכם הולכים אחרי עם שמש שוקעת בנפס חפצה אל ים התנומה הגדולה – אינני מבטיח דבר, ייתכן שאין יקיצה.

אמנם אני, הקטן, מיכאל שנטו, מאמין ביקיצה הגדולה!"

דממה הושלכה באולם המלא מפה לפה. מהדהד קולו של מיכאל שנטו. נדם. חום. מחנק. שערי הברזל לא נפתחו למחכים הרבים בחוץ, אפסו המקומות באולם. ושוב מיכאל שנטו העומד ברמה, שהרהיב עוז לסיים:

"ואם תמאנו, בסירה ללא־הגה תושיבכם היד הנעלמה, תסיעכם ואתם לא תדעו, המעשה ייעשה, המשפט ייחרץ, ואתם תעמדו מרחוק.

אמנם אני, מיכאל שנטו, מנסה להאמין, כי צבא שוחרי ההתבדחות ייהפך באחד הימים לצבא מוחרי היקיצה".

בעל האולם צץ פתאום כמנחם בצרה:

– “הקהל אינו להוט בדרך־כלל לדברי־רוח צרופים”.

אולם מיכאל שנטו עמד בשעה ההיא על סוד כמוס.

הדברים האחרונים הגיעו לאזני מלכם סבר.

עלה אף הוא. דממת צפיה נפלה בעלות המשורר בעל האסכמות על הדוכן. אף הבתולות־הבוגרות העמידו פנים של מקשיבות.

פתח מלכם סבר. חמשה רגעים. עשרה. רבע שעה. חצי שעה. ופתאום ברד:

– “די!” – “הס!” – “רד!” – “שקצים!”

– “אל תבלבל את הגרביים!” – “קשקש בקומקום במלכות התומתום!” – “רד!”

– “הורה, הורה, הורה!”

משתלבות זרועות, מריעים קולות, הכסאות הוזזו – הורה. קולות מריעים. דמויות נעות. שוב הורה.

חוור מאוד היה מלכם סבר ברדתו מעל הדוכן, לא יכול שאת אף את הטוב שבידידיו.

בעל האולם צץ שנית כמנחם:

– “תנו להם מוקיונים, מרקדים על חבל!”

– “זה פרי החינוך שלכם, מנוולים!”

בשעה טובה ומוצלחת נסתיים הנשף הספרותי של שני הידידים הטובים.

– “אינני קריין תיאטרלי” – הסביר מלכם סבר לידידו את מצב־העניינים.

אל שדה האבנים יצאו. אווירת קדומים. גיא עצמות מאובנות. ועוד שניים אנשים מאובנים.

באהבה מחבקת יד שברי־מצבה. מה טובה האבן. דומם שוכב מלכם סבר על ערש־אבן.

שני חמורים צחורים, מן הגמאנים הללו, שכרו שני הידידים הנאמנים מכספי ההכנסה של הנשף הספרותי. עם לילה יצאו לבקש את חזון העתידות על ההרים. אבנים מתגוללות, ואשפה, ועבטיט, ואורות מהבהבים מבקתות־החמר של ניני הכנענים. כלבים מזי־רעב קידמום בנביחות־זעם, נתבהלו החמורים, התחילו מדוושים, מקפצים ובועטים את צללי החשכה. עצרום שני הדונקישוטים, כעצת מלכם סבר. נכנסו לאחד הבתים המוארים.

בית־קהווה מעשן דורות מוקדח. הגיש בעל־הבית קהווה כמנהג הארץ מדורי דורות. בקצב התנגשו אבני־המשחק בטבלת האשקוקי מאחורי גב האורחים.

– “יחרב ביתך!”

את הקוביוסטוסים לא ראית, כהה מדי האור, שחורות מפיח־הימים זגוגיות הפנס היחיד. וקול מפייס עונה:

– “מההם תקח את הפסדך!”

ללא אומר וללא תודה גבה בעל־הבית את שכר הקהווה.

– “לא תשבו לשחק, יחביבי?”

ללא ברכה יצאו האורחים. עלו על החמורים. מלכם סבר אינו מן הפחדנים חלילה. אולם למה זה כרוך אחריהם איזה צל?

פנה מיכאל שנטו לאחוריו: אין כל צל. דמיון־שוא הוא. פונה לאחוריו מלכם סבר:

– “הנה שם, הנה יצא מסבכו. הוא ישיגנו”.

כמו קפוא נתקע החמור במקומו, לא יזוז. ללא הועיל אף המסמר הננעץ בצלעו.

– “התעזבני כאן לנפשי?” – גועש מלכם סבר.

ירד מיכאל שנטו מחמורו. אמת ונכון: מלכם סבר אינו פחדן, אינו רואה צללי בלהות, כי אמנם הנה שם, מתנודד איזה צל של ממש.

התמקם מיכאל שנטו בין מלכם סבר ובין האורב – חומה בצורה. חומת הידידות. הוא רואה: מלבינות שיניים שנונות באור הלבנה. נוצצות עיניים זוממות. שלוחות ידיים קפוצות אל מלכם סבר דווקא.

– “הב!”

אולם מה יתן לו מלכם סבר? אין לו מטמונים, ואין לו נשים, ואף נשק אין בכיסו. אין כל כופר נפש.

מקל־חובלים מניף מיכאל שנטו על הרעול. אל חמורו נצמד מלכם סבר. מביט בו מיכאל שנטו אגב הנפת המקל ובוחן: הלפחות יעמיד פני חרד לשלום חברו? בשעת סכנה אין מעמידים פנים. זיעה רועפת ממצחו נטפים נטפים. והגידים נפחו מאוד.

הונף מקל־החובלים בכוח. להב סכין הבריק באור הלבנה. נסוג בעל המקל. נסוג פתאום גם יריבו. מתוח כל שריר. מתוח כל עצב. נוקבות העיניים כל תנועת יריב. הרי לא משחק הוא. זאת היא אחת הפרשיות ממגילת אלה החיים. אכן, למד מיכאל שנטו לפענח כתב־חרטומים זה.

אבן מרים הזר, קלעים להפליא הם ילידי־הארץ. יודע זאת מיכאל שנטו. הסכנה הגיעה עדי אובד. אבן אחר אבן ניתכת. ברד. על חמוריהם נסוגים והולכים הידידים. בחמורים נוהג מיכאל שנטו. פתאום נפגע בשוקו.

נזכר מיכאל שנטו מבלי משים בחדר־אמבט צר ובשני גופים צמודים זה לזה בסתר. ההיה משחק גם שם?

– “אין דבר, מליש, מלכם סבר, האבן פגעה אך בשוק! אל פחד!”

שחר. נעלם הצל. נחלצו מהצרה. נס.

קרני שמש האירו פסגות עתיקות של העתיקה בקריות. רצועות של זהורית על מחשופי האבנים.

– “מה לי זהב, מה לי פרות בשן ומגדלים נוגחי רקיעים. הלא כה טוב לי בין אלה האבנים הקדושות הטובלות בזוהר!”

צלצלו פעמוני הקריה כביום ההלל הגדול. כמלכים כבירים נתקבלו שני הידידים. אות וסימן הוא. כך דימה מיכאל שנטו ותלה עיניו בידידו מלכם סבר. והנה נתנמנם המשורר בעל האסכמות על גב חמורו, והתנדנד לקצב הפעמונים המצלצלים.

יש צלצלי כבוד, אף יש קריה עתיקה, אף יש גורל חולץ מצרה שני ידידים. ואילו חדר־האמבט הצר ההוא, לא היה ולא נברא. דמיון־שוא הוא. פרי תעתועי־מוח חולניים. יש מרחב וסיסמת־קסם: שניים! שני גופים וישות אחת. שתי מחשבות והרגשה אחת. והיינו הך הוא אם איש ואשה הם השניים, או איש ואיש.

*

באחד העתונים הובאה ידיעה על הנשף הספרותי המוצלח, שערך המשורר הנודע מלכם סבר בהשתתפות כמה בני־לוויה אחרים. האולם היה מלא מפה לפה – קבע העתון – והקהל קיבל במחיאות־כפיים סוערות את המשורר ברוך־הכשרון, לקריאות הדרן לא היה סוף, עד שעמדו בפרץ כמה מיקירי העדה והפצירו במשורר המפורסם שלא יסכן מדי את בריאותו, ולא ישעה לדרישות־ההמון החצופות. על הצלחת הנשף הזה מעידה הכנסת הקופה הגדולה.

כך דיווח העתון, שהדפיס את שירי מלכם סבר. ואילו העתונים האחרים עברו בשתיקה מוזרה על הנשף הספרותי, ולא הזכירו אף את הכנסת הקופה הגדולה.

יש הכנסה. יש אפשרות לנסוע. יצאו שני הידידים. ירט הדרך לנגדם. הם נוסעים והולכים. תם הסלע המצורע. נעלמה האדמה החרוכה. תכלת לפניהם – אגם ושמיים. עין־זוהר מתנמנמת בערש אגדית, אמהות־גבעות שומרות נאמנות ינדנדוה עם רוח נושבת. בריקוד חגיגי מתחבקים הלבבות.

הבתים הבנויים מאבן שחורה מרגיעים, מלטפים את העין. יש קירות מצופים סיד כחלחל, ריח בטחון וקבע, ריח יקר של אבות מדור דור. לא נפסקה השלשלת, אנחנו ההמשך, וגם אחרינו יהיו ממשיכים. החצרות מרוצפות טבלאות־אבן גדולות, וכל טבלה במשבצת סיד כחלחל.

במיטה אחת נחים מעמלם מיכאל שנטו ומלכם סבר, הידידים כשני אחים בצרה אחת פורסים מיכאל שנטו ומלכם סבר את לחמם לסעודת הברית.

זהרורית אוורירית פרושה על ככר ארץ־הברכה בטרם יעלה השמש. התינוק־האגם מנמנם. מהעבר מזה משחיר דקל דק וגבוה – יתום. זה סימן הדרך החדשה. והנה המרכבה האיומה – גלגל השמש. מציאות. העריצות. מקור השדפון. הוא המועיד את היום למדרס הקטנוּת, הצרוּת, השׁפלוּת. סמל היקיצה מחלום פלא. השמש. מיד נהפכת ברקת־האגם האגדית לצבע־כחלת מציאותי, יומיומי. הדגל שזה רק עתה השחיר – החוויר, התמקמק. אין סימנים לדרך חדשה. אין כל ממש בתוך גבורת אור־היום.

הם ממשיכים את דרכם, הם עולים. הרים חשופים. זעיר פה זעיר שם חרבות חרדה מימי האבות. מי בעגלה ומי בחמור ומי ברגל חופזים ועולים עולי־הרגל ליעד החג הגדול. מי בחבורה עליזה ומי בודד לעצמו. מן המרחק הבהיקה עיר פלאים כחצובה משיש לבן.

על עברי־פי־פחת התהלכו דומם שני הידידים. עינים חוקרות שלחו סביבותיהם: הלשערי שאול הגיעו? הלא שאול ועדן כרוכים יחדיו וכאן עיר הפלאים. כאן מושב האר"י. פנים קורנים, לבות חוגגים בכל צעד ושעל.

במשקע בצלע המדרון נטוי אוהל, וחבית־מים נכונה לעולי־הרגל הצמאים. מעל חמוריהם צנחו שני הידידים. טוב לשתות עם צבא החוגגים גם את המים העכורים. טוב להרגיש, הנה גם אתה אחד מני רבבה, מן התלכודת הלזו הקרויה אומה.

חשופים הסלעים, עצי־זית ערירים מתאבלים בצדי הדרכים, ככוהנים במקדש חרב. אחד אברך חכם ובקי מגלה לקהל מצטופפים את תולדות ההר לפי רשומות החוקרים מכל אומה ולשון. בידיו הוא מנפנף לברכה למראה שני הידידים הקרבים והולכים: הגם עורבים בחוגגים?

וקול אחד מן השניים, עונה:

– “שאו ברכה מחשופי הרים, ואף אתם חוקרי רשומות מגלי תנובות האבות, ואף אתם צבא הבנים, הקולטים את קול האבות הקורא אליכם מן הרשומות!”

עברו מהם והלאה.

צריפים ואהלים צצו על הסלעים, הכל תקנה כאן בכסף מלא: תה ועוגות וסיגריות. שני בנינים אפרפרים וגגותיהם כיפות אשליה. זהו מכמננו מן המעטים שנשאר לפליטה. יקר לנו זה המכמן. קמיע דורות הוא. מקור הכוח בעבר ומקור הכוח לעתיד. זהו החוט המשלב דורות.

בשקוע השמש נכנסו לתוך החצר להשקות את העיניים הצמאת בשלל צבעי החוגגים, שהתקבצו יחדיו לחסות בצל הקבר הקדוש.

מתרוננים ומתגודדים:

“הקבר הקדוש, קדוש הקבר, חי!”

צבא העוורים והפסחים, הקיטעים והמשותקים, צבא בעלי־המומין מכל המינים, לא הטיל את מוראו על הנכנסים. הלא כהני הפולחן הם כאן, הקבר הוא משאבם מני אז. על כל הפרוזדורים הם צובאים, על רצפות האבן הם מתגוללים, מלאה הארץ צער חי המצפה ליום של פדות.

נפל מלכם סבר על פניו מול הקבר הקדוש. על חטא הוא מכה. מנורת־שמן מאירה את התא באור זעום. דמעות המכים־על־חטא הרבים נבלעות בקבר הדומם.

בחצר פתחו במזמור תרועה. קול תוף וחליל ומצלתיים. משתלבת יד ביד. מי זקן ומי צעיר, מי חבוש תרבוש ומי חבוש כיפה – במעגל חי. שני גלמי־זפת הוצתו על הגג. שישו ושמחו צבא החוגגים לאור הפולחן. מי בעל־מום, יקיאנו לתוך אש־הפולחן. מי אכול־יאוש, ישפכנו לתוך אש־הפולחן. מי נטול־לב, וקרב ורווח לו. משולבת יד ביד, נישאות הרגליים מכוח עצמן, צוהלות העיניים, כי כאן מקור הברכה המשתפכת. בתוף העוז מכה המתופף, נכאים מבריח המחלל בחליל, ואמן דשן עונים המצלתיים. מדדים־מהדסים בעלי המומין, מי על קביים, מי על הידיים, מי זוחל על גחונו – נאחזים־נחרזים במעגל המכרכרים. מי עוור ישפשף עיניו, אולי תפקחנה. מי גידם, יחזיק בשרוול המנפנף, אולי תצמח ידו. מי משותק, ייסחב בזיע החי, אולי יחיה גופו. מכרכרות הרגליים, עצומות העיניים, על גלי המחול נישא הגוף, והפה מריע את תרועת הסוד אשר ליש.

על מערומי הסלעים, אשר מסביב לקבר הקדוש, התפרקדו עולי־הרגל העייפים. באדרותיהם התעטפו שני הידידים – וקר. טוב אף הקור כאשר קול האבות הומה.

שני ידידים נאמנים על צלעי סלעים נאמנים, עטופים גלי הברכה. אין לך ברכה טובה בעולם חוץ מברכת האבות, הנקרנת מקדם קדמתה.

צנח ראשו של מלכם סבר על חזה ידידו מיכאל שנטו. נרדם. אין עין הלילה רואה מיכאל שנטו הער.

רשרוש קל קולטת אזנו. הגם מחרד הקברים מושך גנבים בלילה? את נשימתו הוא מושך בקצב,

כישן. לא יעיר את הידיד. מה נוראים הם רגעי הצפיה לפני המעשה. נשימות שני נרדמים פולחות את האוויר בקצב. הרשרוש קרב והולך. הרגעים זוחלים והולכים. ופתאום – להב סכין. אצבעות מעוותות ועיניים גדולות ונוצצות. סומרות שערותיו של איש אחד. ליפי העצבים מדגדגים מאוד. נחירות… קצב… נשרה הסכין. על המתגנב־בלילה רוכב מיכאל שנטו. באור הכיר את העיניים העגליות.

– “אתה…”

– “אני” – עונה פאול המשרת בנאקה.

לאחת הסוכות המוארות הוליך מיכאל שנטו את אסירו. תה רותח לגמו שני אושפיזים קודרים מאוד. ללא אומר הם יוצאים לתוך הלילה. בזרוע עמיתו מחזיק מיכאל שנטו בחזקה. לא יימלט.

– “אל־נא תמסרני, הלא מלכם סבר נשלח־מטעם להתחקות על מצפוננו…”

– “שקר!”

– “אין צל של ספק”.

הנימה התקיפה הדהימה.

– “מנין לך?”

– “הכסף יענה את הכל”.

בשקלי־כסף שבכיס מזגזג פאול המשרת.

– “שקר! שקר מתועב!”

– “שאל את מרינלה”.

– “מרינלה?”

– “אותך הוליך שולל הוא, וגם היא…”

– “ואתה?”

הנמיך פאול את קולו:

– “הלא אני מכור מעודי לכל הידע לצוות – ולשלם. משום כך הייתי עבד נרצע לאשה־הגבירה. בשביל שפחה יש לי אך תשפוכת בוז. אינני יכול להיות אדון לה. את האספסוף עבדתי. כי הוא יודע לצוות כמו האשה־הגבירה. ואף את טעמו הוא משנה כמוה. אולם עכשיו, כאשר היא פה…”

– “מי היא, מי ההיא הזאת?”

צחוק־לעג ניחר טפח על פני מיכאל שנטו.

אור הבוקר דמדם. מרחוק הלך הלוך והתקרב מלכם סבר. בצעיף תכלת דקה התכרבלו ההרים סביב. כבדרי־סלסלות מרופשׁים נישאו קטעי הערפל עם הרוח. בבקבוקי־פח התחילו מקשקשים המתעוררים משנתם, מזעיקים את חבריהם. הלא עוד דרך ארוכה לפניהם – עצמונה. הרפה מיכאל שנטו מאסירו.

– “ואתה, הזהר לך!”

ושוב טפח על פניו צחוק־לעג ניחר.

התקרב מלכם סבר. לא שאל את ידידו למה נחרד ממשכבו. לא חרד לשלומו. אל באר המים ירדו שני הידידים, את פניהם הם רוחצים. מתוקים וצוננים מי־הבאר. בסלע חצובה הבאר מני קדם. את הבקבוק משלשלים אל העומק – אל סתרי דורות.

סיפר ידיד לידידו את פרשת הלילה הזה. וסיים:

– “את חייך הצלתי זו הפעם השניה. ואם חטאת לי סלחתי…”

בלי אמירת שלום נפרד ידיד נאמן מידידו הנאמן.

ההצגה נכשלה.

*

בשוב מיכאל שנטו אל עיר החוף, נתבשר בשורות טובות. פאול המשרת נשלח להודיעו:

– “ימים טובים ממשמשים ובאים…”

וזה עניין הבשורות הטובות:

אל המזכיר הנכבד של המרכז הידוע הואיל לגשת מיכאל שנטו בר־הדעת. כאן חיכה לתורו כנהוג. פלונית בעלת פנים חולניים מתחננת לפני המזכיר, שיסלק לה בטובו את החוב המגיע לבעלה, מי שכהן בכהונת מורה שנים מספר. אך הגזבר הראשי מסביר למזכיר הראשי, כי חלילה לסבך את החשבונות. העיקר הוא אחד: חייב אדם לחכות לתורו, וד"ל. כך דורשת המשמעת הצבורית. מורה וותיק ומחוסר־עבודה מציע את שרותו למוסד החדש, העומד להפתח בקרוב. המזכיר הראשי מייעץ לו לערוך בקשה כמקובל. הגיע תורו של מיכאל שנטו. לאטו התנהל עפרונו של המזכיר הכללי הראשי. עיניו המושפלות העידו על ענוותנותו. חולצתו הפשוטה־הפועלית הכריזה: אנחנו העם העובד.

באין תשובה מפיו, קם המחכה, מיכאל שנטו, ללכת כלעומת שבא. פתאום הקיץ האיש מדמדומו:

– “בעצם… אף כי אינך מעורה בהווי שלנו… המיוחד… משלנו… אמנם, אתה בעלך השכלה גבוהה… אף אומרים שאתה בחור טוב… אם כי לא משלנו… ודווקא ההשכלה הגבוהה, מזיקה… אנחנו זקוקים בעצם, לפועלים וותיקים… אבל כיוון שהמוסד נפתח….” – נפתח המוסד התרבותי למשתלמים בעלי־מקצוע ונסיון. נפתחה ההרשמה. אל שולחן־הרשמה ארוך הושיבו את מיכאל שנטו, הרוח החיה במוסד העתיד להפתח ורבים הנוהרים: נגרים שאך אתמול למדו להחזיק משור והשתוקקו לתואר מהנדס; בנאים, שזה אך מקרוב זכו לעמוד על טיב פלס־המים ורצו להגיע למעמד ארדיכל; מסגרים שזה עתה יצאו ממעמד של שוליות, ונשאו עיניהם למי יודע מה…

דגר מיכאל שנטו ליד השולחן הארוך במסדרון בית הספר העירוני, ורשם, ושמע את כל החלומות הטובים ושתק. אך לבו לא שתק. לבו פעה למראה צבא השואפים “להיטיב את מצבם”. גם פה? הלשם כך עליתם על אניות גמלוניות וכבשתם את החולות המתים? הלשם כך הקריבו בנות את חינן, בנים את יחוסם, וכל הדור את דם־התמצית של נעוריו? הלשם כך נזרעו השדות הזועמים חללי־קדחת?

תם השעור. בחשבונותיו המסובכים שקוע עדיין מיכאל שנטו המורה, מי שקיבל עליו ללמד הנדסה לא בנוסח הרגיל, אלא מתוך עיון בהתפתחות הרוח האנושית בכללותה – והנה המזכיר הראשי בעצמו ובכבודו.

– “השומעים אינם מרוצים. אינך רודף תועלת. סוף־סוף הם אנשי מעשה. חשבון פשוט, שברים, רבית… הלא מאז אמרתי: השכלה גבוהה אך מזיקה”

את ספר ההרשמה מוסר מזכיר־הקורסים־להשתלמות לכבוד המזכיר הכללי הראשי.

ושוב הוכיחה מרינלה, כי אשה חכמה היא, כי חזקה על כל אשה שהיא חכמה. הלא לא אחת ולא שתיים קבעה בלשון ברורה להפליא:

"לא תוכל, מיכאל שנטו, לפרנס אשה ובנים… "

ושוב ימי בטלה על שפת־הים, ואותם גלים משעממים, והשמיים התכולים תמיד, המחשבות, והפקפוקים והביקורים בבית מרינלה.

עייף מיכאל שנטו. כל מעינותיו נשתו.

– “מה שלום, מרים הרעננה בילדות?”

מחר תשוב את הערבה, באה העירה אך לימים מספר, אבל במחנק הזה קשה לחיות אפילו שעות ספורות. כך אמר גם צבי צביעלי.

את עיניה היא משפילה מבלי משים.

– “אין כצבי צביעלי ליושר, הלא הוא אוהב אותך כאח, וטובתך הוא דורש מאין כמוהו… ועוד שמעתי, כי אשה ארשת לך…”

– “כך וכך הוא, מרים הרעננה… ולצבי צביעלי תודות וברכות… אף הוא ודאי שמח כמוך לקראת חתונתי… שניכם תכירוה…”

– “היא אשה מצוינת” – מסמיקה מרים תלמידתו של צבי צביעלי.

ואחר כך… אחר כך הלך אל מרינלה. וגם את מרים הביא אתו.

על הספה שוכבת בעלת החדר. בפיה סיגרית דולקת ולמרגלותיה כלבה־נאמנה – פאול. איש לא ברך לשלום, ואיש לא ענה. הכל מובן וברור. חופש מידות גמור שולט בבית מרינלה.

מרים רותחת:

– “לעולם לא תביני, כי אושר הוא להיות אם”.

נפול מאוד היה מיכאל שנטו, ומקץ ימים קיבל מכתב: “ידידי הנכבד! לשמחתי הרבה יכולה אני להודיעך, כי טעיתי, אין כל הריון. ובטוחה אני, כי עם בשורתי זו אני מסירה מעליך נטל של מוסר־כליות, ומשיבה לך את שלוות־רוחך הקודמת. ועוד עלי להודיעך, כי מודה אני לך מקרב לב על אותן השעות הטובות אשר הענקת לי, ושוב לא אהיה אבן־נגף לשום אדם בשום פנים. עכשיו אני מבינה: גורל עריץ מדכאני, ואני, הפתיה, האמנתי כי עוד ימים טובים שמורים לי. אין כל טעם להטיל אשמות. סלחתי לך. ולך הלא אין מה לסלוח, רק זאת תדע לך: אף כי ייתכן שלא תאמין לי היום, את טובתך דרשתי תמיד, ואף בשעות יגון ודכאון רב, הייתי כובסת את כותנותיך ומתקנת את גרביך… מאהבה אליך עשיתי זאת… אהבתיך אף כאשר האחרים תעתעוני… מי יתן ולא תגמול לך אחת הנשים כאשר גמלת לי…”

לא נפעם מיכאל שנטו למקרא הקללה הלבבית שבסוף המכתב. רק זאת עשה: מפאול ידידו ביקש לסור למלכם סבר, המשורר הנכבד בעמיו, ולהודיעו כי מימשה אינה הרה. סוף־סוף אולי מנקר מוסר־הכליות אף בלבו.

אך הלה, בשמעו את דברי הבשורה יוצאים מפי השליח, היה כתמה:

– “מימשה, מי זאת מימשה?”

הפרנס, הפרנסה והמתפרנסים

כך הוא. המזכיר הראשי הכללי לא הפיק רצון ממיכאל שנטו, הרואה גם את הפשוט שבדברים בצורה מסובכת. גם את תורת־החשבון הפשוטה ניסה למסור לתלמידיו בדרך חדשה. הייתכן? אנשים כמותו הם כפי הנראה בחינת מיותרים, כי הם מבדילים מדי בין גון לגון, אף בין אמרה טחונה ובין ייחוד של הבעה. והעולם חושק דווקא במטשטשים. אפילו כאן. אפילו במחנה המקריבים את היש…

הוא רצה להוכיח למרינלה הגבירה, המלכה בהיכלות אלה החיים, כי כל אדם הוא כשאר בני־האדם, וחשוב הוא כשאר החשובים בזירת הפרנסה. ולא הצליח.

עכשיו תפס, כי אם יישאר כמות שהוא, שוב לא יעורר ולא יזעזע. לא כלום. הלא גם מרינלה סוף־סוף תפנה לו עורף. זהו כוח החוק השולט באלה החיים.

את הסיגריה היא יונקת וצוחקת:

– מיכאל שנטו, לא יוצלח!"

משום נקמת אשה בגבר, היה במימרתה. את מקום התורפה גילתה, עתה תוכל לפגוע. ולמרגלותיה רובץ הכלב הנאמן, הנכון לכשכש בזנבו או לנבוח זעם כפקודתה. הלא הוא חכם ובקיא בפרשת אלה החיים.

מבית מרינלה מוקיר רגליו מיכאל שנטו. ימי גילוי תעלומות גדולות היו לו הימים האחרונים. הבין את החוקים השולטים בכל חברה אנושית. עכשיו, אילו היה בו ישור כוח, היה יושב על המדוכה ומחשב את התכנית לחיים חדשים. רק עכשיו סיים את בית־הספר היסודי של החיים.

אולם ישור־כוח אין בו. משום כך הוא שותק. משום כך הוא מתלבט בפנות. לפי שעה, מרינלה, שמור מקום־הכבוד לבעל המרפקים!

ובכל זאת ואף־על־פי־כן: על מיכאל שנטו להוכיח, כי יש עמו להטריף את לחם חוקו. לא תלגלג מרינלה. לא ילגלגו בני הדור ממוקמקי־היאוש, אלה שטולסטוי הכמיר את רעננותם, שדוסטוייבסקי העכיר את צלילותם, שהאמסון טפטף באזניהם ארס רומאנטי, שוויינינגר נפנף להם בכיעור החיים, שגרוס חבט בהם את הבוז לכל המין האנושי, שפרויד צבת אותם בצבת לוהטת והושיבם על עקרבים, ש… ש…

הם התיאשו. הם כופרים עכשיו גם בעקרוני הדרך החדשה, שהיתה להם מקודם מקור של תקוות מפליאות. היום אין להם דבר. לכן כל זממם אך בצע, תענוגות, חיי־שעה. דור ההפלגה הוא, בנים אובדים. להם הוא מוכרח להוכיח, כי גם בר־נש כמיכאל שנטו מסוגל איך־שהוא לחיות.

לא רק למעשה, גם בכוח אינו נופל מהם. הוא זוכר את ימי בית־הספר. ואת חבריו. הנה החזרזיר השמנוני בן־האופה. הלא בממתקים היה קונה את לבו ורק עליו היה סומך כאשר הוזעק אל לוח החשבונות. וגם את גוסטב רחבין, ידידו, זוכר מיכאל שנטו. בן עשירים, את פת־בג אבותיו היה אוכל לתיאבון. ואילו הוא, מיכאל שנטו, היה בכל רע, מתפרנס משעורים לעת־מצוא.

והנה: בכוח דמיונו, בתנופת עטו, בסגולתו לחדש – האמינה גם מרינלה. הלא גם עתידות ניבאה לו בימים הטובים. היא עודדתו במפח־נפשו, היא עטרה לראשו עטרות של מחר. ברגעים הטובים ההם, היתה רעיה נאמנה, ידידת־נפש.

החליט מיכאל שנטו: אל בית־המערכת פנה וכתב־יד בחיקו. במסדרון ממתין הסופר המתחיל, כי העורך עסוק מאוד. בחדרו הוא סגור על מנעול ובריח ושוקל בכובד־ראש וחרדת אחריות מי לדפוס ומי לסל־המערכת.

אל חור־המנעול מקריב מיכאל שנטו, מי ששכח את נמוסי־אירופה הנאים, את עינו: על הספה מתפרקד העורך הנכבד ונוחר.

סוף־סוף הגיע תורו של מיכאל שנטו. את כתב־היד הוא מוציא מחיקו: יראה־נא העורך וישפוט. הלא כבוד העורך מבין, הדור הצעיר מצפה בכליון־עיניים לדברי עידוד מפי קברניטי הדור הקודם: למען השלשלת. ועוד דברים רבים אחרים גילה מיכאל שנטו בשעת המבחן לעורך הראשי.

העורך הראשי מדפדף בכתב־היד. חדל.

– "בעצם איני נוהג לעיין בכתב־יד מיד, אולם כאן נהגתי לפנים משורת המנהג, פשוט, חשבתי דברים בגו. ואולם – "

הפסיק העורך הראשי, סלסל שפמו כבורר חיצים מאשפתו, והמשיך:

– “אבל כל זה רחוק מכוחו של דוסטוייבסקי. כי רק זה קנה־המידה שיש לנו: דוסטוייבסקי, חברי נכבדי, זהו סופר מהפכני. נחוצים לנו דוסטוייבסקים”.

– “בין אנשי שלומך יש כפי הנראה דוסטוייבסקים ללא ספור” – חייך אליו מיכאל שנטו בצאתו.

*

מתוודה מיכאל שנטו לפני מרינלה:

– "אמציני־נא, ידידה, כי כל ענפי תקוותי נגדעו. הנה האמנתי באשה, והעליתי אפס. הנה בטחתי בידיד, ומשיתי תוהו. קוויתי כי אעשה ענבים, אך העורך הראשי פסק: באושים. "אולי אני האשם. אולי לא היתה לי כל זכות להניח כי גם בשבילי שמור נתיב אחד מנתיבי הברכה. אולי המום אני מדי, עד כדי עלגנות של גנות… "לא יוצלח הייתי בעיניך. ואני דימיתי לתומי, כי יש דרך גם בשבילי. אך גורלי תקעני בין הלא־יוצלחים. “מלכת הגירויים, אל־נא תדחיני היום, אמציני־נא. שכנעיני כי את היחידה שמרת לי אמונים. אל תביאיני לידי היאוש המר מכל, לידי שנאת כל האנושי”.

יד מרינלה מלטפת את שערותיו. רכה היא ומאוד מרחמת. מרינלה, הלא בשעת רצון היא גננת אלוקית בפרדס עלובי החיים.

בהגיע צבי צביעלי העירה לרגלי ענייניו, הזמינו מיכאל שנטו אל הדירה אשר שכר בשביל מרינלה ובשבילו בלב העיר. גבוהים קירות החדר. מחצי הקיר ומעלה לבן הוא ומחצי הקיר ולמטה ברוד. וברודים הרהיטים החדשים: ספת־הברזל הנמוכה, הרחבה כרוחב ספותיים, המכוסה שטיח ברוד זרוע עיני־טווס אוויליות ומרגיזות. ברוד הארון הגוץ, הטומן בדלתו הפנימית מראה לכל ארכו ורחבו. כחיה קצרת־רגליים אורבת בפינה המכתבה, ומשולש מרופד לפניה. ועוד שטיחים ושרפרפים ותמונות. הרבה תמונות: ענפי עצים עבותים כזרועות חונקות עד גמירא, וכתמי זוהר רבים, כעיניים לטושות, חרדות מאוד ומבשרות אך רע. ועוד גופים מוארכים – נאדות של קומוס מנופחים. אך חדרו של מיכאל שנטו קרח. מחצי הקיר ולמטה שחור הוא. שחור המרבד הפרוש על ספתו הצרה, שחורה המכתבה השחופה, ושחור הכסא הרעוע אשר לפניה. משום מה ריהטה אותו מרינלה דווקא כך.

לא סיפרה מרינלה למיכאל שנטו מה נתארע אצלה מאז פרש מעמה. ואף מיכאל שנטו לא סיפר לה דבר. כי מה כבר היו הימים החוורים ההם ומה בצעם עכשיו? רק טפין של זכרונות שומר הלב – כי יש ושומרים ציצים נובלים למזכרת. ומה תוסיף אם תספר, כי ביום זה וזה, בשעה כך וכך, נזדמנה עם פלוני בן אלמוני? לכן לא גילה מיכאל שנטו למרינלה גם את הסיבה, שהמריצה את צבי צביעלי לסור אל העיר הבזויה בעיניו, ולבית מיכאל שנטו מקורבו לשעבר. הפעם הופיע כקטיגור מלא־זעם והזמין לדין־צדק את מי שהיה מקורבו בגלל מעשה־נבלה. הלא אין להצדיק בשום־פנים עזיבת אשה, שנתנסתה ביסורי־חיים מאין כמוהם.

פסק־הדין האכזרי הוטל על מיכאל שנטו האילם בלא כל משוא־פנים:

– “אין כל ספק, אתה מנוול!”

אך מיכאל שנטו המנוול לא סיפר זאת למרינלה. גם את לילות המועקה המתמשכים והולכים – העלים ממנה.

האמת, אולי לא היתה לו כל הצדקה לעזוב את מימשה לנפשה. אולי כל מה שראה בלילה ההוא בחדרו, היה אך חזון־תעתועים. והנה השיגו הגמול: מרינלה בעטה בו לעיני ידידו.

נסע צבי צביעלי. והוא, מיכאל שנטו, רוצה להאמין בכל מאודו, כי לא חשקה מרינלה בגבר החדש, יהי שמו צבי צביעלי, ולא התכוונה מכל וכל לכבוש גם אותו תחת עקבה.

באחד הלילות הרגיש פתאום מיכאל שנטו ביד חמקמקת מגששת במיטתו. הנה היא… הנה תגע בו. הטעה מישהו, ולא הבדיל בין מיטתו למיטתה?…

לעת בוקר, אחר ליל־נדודים, תלה מיכאל שנטו את עיניו בפני מרינלה. והפנים עוטים “צעיף תענוגות”, כאחר ליל הלולה גדולה. ריסי־עיניה חכלילים, סהרונים מתחת לעיניים, והשפתיים הסטופות הללו. סוקובוס… אינקובוס… שדי גיהינום. זוכר מיכאל שנטו את הדברים המעורפלים ההם של סופרי ימי־הביניים מכלי הנסתרות, שתהו על מציאות השדין והרוחין והלילין, שמתהפכין לכמה גונים ועושים כחפצם בכוח הכישוף… ויש שהם לובשים צורת אדם בלילה ומתעלסים באהבים.

שוב לילה. שוב נדודי שינה. שוב שקשוק. מקשיב מיכאל שנטו. השקשוק נשנה… אחד לא־נראה משקשק והולך.

פתח את הדלת מיכאל שנטו: אין איש בחוץ.

ושוב בוקר. מרינלה תמהה:

– “הרישול הזה? הפרצוף הבלתי מגולח הזה?”

מוכיחה אותו מרינלה אל פניו והוא אינו שומע. בחדל־חומר תקע עיניו מיכאל שנטו, ודומה כי מתנת־חינם הועיד לו פתאום הגורל הרחמן.

אשה אוהבת נוי וטוב־טעם היא מרינלה. התוכל שאת את הקוצים השחורים, הזרועים על פני מיכאל שנטו הרשלן? רק משום כך קמה והלכה מן הבית. אך הלא בנפש חפצה כרתו שניהם ברית קדושה ביניהם לעדי עד…

אכן, כל הנוגע לידידה, נוגע גם למרינלה, רק משום כך היא שואלת?

– “משום מה לא קיבל העורך הראשי את כתבי־היד שלך? הבאמת הם גרועים כל כך?”

מיכאל שנטו אינו עונה. מצטמק הוא בפינתו ושותק. הלא גם את דברי העורך המומחה לדוסטוייבסקי, לא סיפר לה. אך בלבו נחרת קו לקו. כי גם לו אך לב אדם.

לוח החיים לפי החשבון הנכון

חיכה מיכאל שנטו לשובה של מרינלה.

באשמורת הראשונה גלשה מרינלה לשמלת־המשי השחורה, יצאה ונבלעה בחשכה. אותו עזבה לנפשו בבית. הלא הוא, הוא לעולם לא יבין את התענוג האצור בנדודי המכרכרים, את הגירוי המדביר שבתפיפות הג’ז, את השכרון המנחשל את הלב באולם מצופף רקדנים. אמנם יש שמבינים. הלא ממידות גבר הראוי־לשמו הוא לערסל בזרועותיו אשה לקול תוף וחצוצרה ומצלתיים.

את שעון הכיס, ירושת סבו עליו השלום, בעל שלושת מכסי הכסף, הניח מיכאל שנטו על יד מיטתו, בו הוא תולה עינו מדי פעם. אמנם ניסה להתנמנם, קלף את הבגדים מעליו – ולא רווח לו. עוברות חולפות השעות ומדכאות כמו נצח.

עולה צבי צביעלי על דעתו של השוכב. הוא מנסה לשנן לעצמו את התשובה הניצחת אשר נתן לו, ואשר יתן לו תמיד: החוק שלך כדרך סלולה הוא, כביש לכל הלך. אגמי־עד ויערות קדומים לא משכו את לבך מעולם. אתה רואה את הכסות החיצונית, אך שורש כל התופעות זר לך לחלוטין. איך זה עלה על דעתי לסור אל אהלך, לעלות נגד עיניך מעלה מעלה או ליפול תהומה? הרי עתה מתברר, כי לא תפסת דבר. כי היית אך צופה תיאטרלי מטומטם, מוחא כף רק כמצוות אנשים מלומדה.

ובכל זאת, אחר שראית את דיוקני האמיתי, צבי צביעלי, אחר שהיית בעיני בן־ברית והחרשתי אליך כלבן־ברית, צא וראה:

רק הנפש, היא היש הבלעדי. רק כשיטפחנה האדם בדם תמציתו, יכה שרשים.

התנמנם מיכאל שנטו.

ולמחרת כאשר פגש את הנער, המכהן במערכת העתון, אמר לו הלה אגב מצמוץ־עיניים ידידותי מופגן:

– “מרננים בעיר, כי הגבירה האגדית ההיא, אשר באה אליך ממדינת הים, מתכוננת לנסוע מכאן. האווירה שלנו אינה לפי רוחה…”

– “ועוד מרננים, כי גם פלוני פאול, החשוד בהסתה מקצועית, יילווה אליה”.

הסמיק מיכאל שנטו. כן, יודע הוא. הבריות מרננים, זה טבעם מאז ומעולם. זה רק משום שפאול זה מלווה את מרינלה לאולמי הריקודים. לדרכו פנה נער־המערכת, המומחה למצמוץ עיניים.

ידועים למיכאל שנטו כל הדברים האלה, שקל אותם במאזני שכלו, ואף־על־פי־כן לא קיבל, כי עדיין לא הגיע תור הפקפוקים. בת־צחוק טובלבבית מהבהבת על שפתיו תמיד.

ואפילו בשוב מרינלה עם שחר הביתה, מדי יום ביומו אך עם שחר – גם אז הבהבה בת־הצחוק הטובלבבית על שפתיו. הרי בן לסוד גופה. ומה כבר איכפת אם גופה זה מתערסל בחיבוקי זרועות שמנות או שעירות, רזות או חלקלקות? מה איכפת, אם קסמה יסנוור גם באולמי הכיעור הללו.

מאפע הן מחשבות־הארס, הרגילות לכרסם את הלב. מאפע הם אפילו דברי הקנתור של בעל השיניים הבולטות מהשפה התחתונה, זה ילד השעשועים של קרית עוז ומשוש:

"שיינה מיידלי…שייני בויך…

נֶמסט צֶהן בחורים… נם מיך אויך…

אחרי שסיים את פזמונו קרב פתאום המשוגע העירוני אל מיכאל שנטו וצרח:

– “וזה משלי, מיכאל שנטו אחי, מים גנובים ימתקו! וגרשת את האשה מעל פניך וראשך הך בסלע!”

איש למוד־ספר היה המשוגע הזה, וסגנונו התנכ"י הצח – הפלא ופלא.

אך לא היה משום הפלא ופלא, שפאול המשרת התחיל מבקר בביתה של מי שהיתה גבירתו. היש תימה אם מי שהיה משרתה, נכנס בלא כל היסוס לחדר משכבה? ואם מרינלה בוחרת ללכת דווקא עם בן־לוויתה התמידי לשעבר למסעדה, היש כאן משום הפתעה?

בו בזמן נתקבל מכתב ממרים, ידידתו הנאמנה של מיכאל שנטו:

“למיכאל ידידי שלוחה ברכת לבבי. מפי צבי צביעלי שמעתי, כי הלכה מעמך מימשה – באשמתך. ואתה, אף על חטא לא הכית. כי הוכית בתעתועים. על כן באך עונש־צדק – אם אמנם נכונים הדברים בפי המרננים. גם עליך חל חוק הברזל: נפש תחת נפש! כשהבאתני אל בית מרינלה ביום שעשיתי בעיר, הרגשתי: את האשה הזאת, המקרקרת את החיים עד היסוד, אני שונאת. ושבעתיים אשנאנה עתה על נכליה, בהסחבה אחר אחד, שאינו ראוי להתיר שרוך נעלך… האמינה לי, בתחושת אשה חזיתי את הנולד. נשיקת אחות טובה אני שולחת לך ממקום שבתי, אני ואף צבי צביעלי… דע, יש לך ידידים לכל צרה שלא תבוא…”

אפס, לא המשוגע הפוזם ולא המכתב של ידידיו חובקי חוק הברזל, העבירו את מיכאל שנטו על דעתו. פניו מסמיקים ומחווירים לסרוגין בשוטטו ברחוב. דומה הוא לאיש הנאבק עם אחד נסתר, ואף־על־פי־כן בפגוש אותו אחד ממכריו ראה בת־צחוק מהבהבת על פניו, נדנוד־ראש של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

– “שלום עליך, מיכאל שנטו!”

– “שלום עליכם, אנשים טובים!”

– “שפע שלום עליכם, אנשים טובים!”

אולם באין איש עמו בחדר, בשכבו מגולמד אחר צאת מרינלה, היה מוחו מפעפע והולך. מה נורא הוא לשכב ער, כשהעיניים פקוחות לרווחה, הכל שרוי בנמנום ורק המוח לבדו הומה.

באחד הלילות נתנצנץ במוחו: הלא שחקנית היא מרינלה לפי תכונתה, ולא רק לפי מקצועה. ושחקן הלא מוכרח להביע בגופו, בכל אביזרי האדם הדקים שבדקים, את כל סולם החוויות והרגשות. עליז הוא או קודר, לפי התפקיד, לפי מערך הסיטואציה. בשעת הצורך הוא קל־דעת או מחמיר, הוגה מעמיק או פוחז שטחן. הנהו, כלוא בעולמו, בד' אמות הבמה, שם הוא בוכה או צוחק, ואתה הטפש מאמין לו. אתה שוכח, כי במה לפניך לשם משחק. אתה נאחז בסבך השקר, בשום פנים אינך יכול להתפשר עם הרעיון, כי כל מה שעיניך רואות, אינו אלא מעשה רמיה. אף אחר שנוכחת כי קיימת תורה שלמה של תנועות מעומתות, היינו תנועות העשויות לעורר את אמון הקהל, אתה מקשיב ואינך משיג, כי הכל נעשה על פי חוקת־הלהטים. ולא זו בלבד, אלא שאתה מתחיל מתלהב ממראה עיניך. ואתה קובע: כמה היטיבה פלונית השחקנית להביע את כאבה הגדול. תנועת־היד הזאת היתה כל כך משוכללת בקסמה, כאילו הטוב שבאמנים צר את צורתה. אתה מתרכרך למשמע הקול הלוחן, הרווי דמע, המשכנע. אתה יודע, כי אסור להפריז, כי כל הפרזה אך מסלפת. ובכל זאת אינך מזדעזע מכל וכל למראה הזיוף המשוכלל הזה, המחלל את כל הנקרא אמת.

לקוף בחיות נמשל השחקן שבבני־אדם. שניהם חסרי תכלית, שניהם מחקים את הבעות־האמת של האחרים. לשם אהבה קיקיונית על הבמה מקימים היכלות של נייר, מקרינים צבעי תפארת, מורחים כחל ושרק. אך אחר גמר ההצגה, משמתרוקן האולם מצופים, כבים כל הפנסים, מתקפלים ההיכלות, נמרקים הכחל והשרק – עתה אין שום מלכות, ואפילו חלום אין. אפס מוחלט.

ברור כי שחקן לפי טבעו ותכונת־רוחו, מתלהב רק לשעה. משמע שאין הוא מסוגל לתת קבע לחייו. הוא מוכרח להטלטל בין ימין לשמאל, בין טרגדיה לקומדיה; עכשיו אני אוהב, אך מיד ירד המסך. היש לומר כי בחיי יום־יום אחר הוא השחקן משהוא מוכרח להראות על הבמה?

מכאן אמור: שחקן פגיעתו רעה. אף בדברו אליך דברים יוצאים מן הלב, אתה חושד בעל כרחך: אולי הוא אך משטה בי.

– “מה טפש היה מיכאל שנטו שומר האמונים”– נאנק מיכאל שנטו בליל־נדודים. והוסיף בקול רם כמדבר אל איש שיחו:

– “אך מהו המוצא מן הסבך? מה?”

לא נמצא מוצא. אף ללא הועיל היתה התקוממותו הפתאומית על לעז הבריות, על דיבות תפלות שטפלו עליו התינוקות והמשוגעים, על פתפותי רכילות של צפרים מצפצפות על גגות הבתים. הוא התקומם, אף כי שום הגיון לא היה בזה. אבל מי האיש הנוהג אך לפי ההגיון?

ועתה, עתה אינו רוצה לענות בבת־צחוק מהבהבת לכל מכר ומודע, החושב לחובה קדושה לעצמו להביע את השתתפותו האמיתית בצערו של המרומה על ידי מרינלה. מיכאל שנטו רקע ברגליו, גידף, שפך אש וגפרית. אך ללא הועיל. היה בחזקת מי שנטרפה עליו דעתו, עולב אך אינו מעליב. מחנות של ידידים מנחמים הסתערו עליו, זלזלו בשצף־קצף שלו, נרתעו הצדה כשנופף אגרוף. אך לא הרפו.

רק עכשיו נתבררה לו למיכאל שנטו הסיבה, שגרמה למות ידיד נעוריו – גוסטב רחבין.

“הוסט צהן בחורים… זולן זיין אלף…” – נתנסר קול המשוגע ברחוב – אלף… אלף… אלף… אלף נשים היו לשלמה וכולן חכמניות וקסמניות, חלמניות וזמרניות. מכאן אמרו אשה באה בדיפלון, ואינה עושה עצמה צייתנית אלא למי שעשאה כלי…"

“ידידתי, סלחי־נא לי, אולם דבר לי אליך, דבר שאין כמוהו לחשיבות, העשוי לפלס את דרכנו המשותפת או לסלפה ללא תקנה. יתכן מאוד, כי לפני ימים ושנים לא הייתי פונה אליך בצורה אלגית זו, שמבחינה מסוימת היא אך צורמת את נימת־הלב הדקה. אולם היום, אחר שלמדתי משהו מנסיון האחרים, אחר שראיתי את גוסטב רחבין בקלקלתו ואפסונו, אינני יכול שלא לפנות אליך בהצעה שבהגיון. אינני רוצה לגעת כאן בשום פרשה אחרת, ואינני מתכוון לפגוע חלילה אף כמלוא נימא, אבל הגיעה השעה להעלות על הפרק את הסדר חיינו כלפי חוץ. רק ל”כלפי־חוץ" אני מתכוון, כי מגוחך הוא לדבר על עניינים שבלב בדרכי הגיון. הרי ידוע לך, שאינני חסיד שוטה של סתם חוקים מקובלים, אינני צבי צביעלי.

“והיא הנותנת– אי אפשר לנו, בהיותנו תקועים בתוך קן־נמלים זה, להמשיך ולחיות את חיינו כפי שעשינו עד כה. הלא אך סיפקנו להם מנער ועד זקן, מתגרניה ועד עקרת־בית, נושא לשיחת־חולין. מוטב להחניק את זמזום הזבובים הטורדניים הללו בכל מחיר. מוטב לשחק לפניהם. אני מציע איפוא: נתחיל־נא מהיום ולהבא להופיע שנינו יחדו בכל המקומות הפומביים, במסעדות, בהצגות, בנשפים. יראו אותנו, ישתוממו שהולכי רכיל הכזיבו, יתמהו שאנו חיים וקיימים, ואפילו נושמים איך שהוא – וחסל סדר בוץ”.

מיכאל שנטו הפיל תחינתו. ואילו מרינלה – עיניה היו קרות. וזרות. כאילו לא הבינה. כאילו איזה אדם, נמוך ממנה בכמה מעלות, ניסה להנמיכה אליו. מיכאל שנטו נזדעזע. ועוד יותר נזדעזע כשהודיעה לו בלילה:

– “אני יוצאת עם פאול”.

הלכה מרינלה. ואף מיכאל שנטו הלך, כי לא יכול שוב שאת את הבית הריק, השורץ זמזומים ועקיצות, ההומה מדיבות רעות, החדר המתועב הזה.

הגופים צוהלים על שפת הים. בנים ובנות. נעורים ואהבה ויופי. ועדנה. הפנים מוצפים אור. האושר מנצנץ בעיניים. יחדיו הם טובלים במים. יחדיו הם מתגלגלים בחול, הומים כתינוקות. בן ובת שעונים זה על זו בונים טירות־פלא מאכזבי החול. התקיים אהבתם את כל הבטחותיה? היש בכלל שוכני־מטה שהשיגו את מבוקשם? יש אומרים: יש ויש.

מיכאל שנטו רובץ בחול ערירי. הוא סופג את הרגשות המזדחלים על החוף הזה, על שפת־הים הזאת. והוא רואה גם חופים אחרים, חופים רחוקים. רבוא חופים יש בעולם, וכולם זרועים לעת לילה גופים מתחבקים. כאן חיבוק שהוא כולו בהמיות וכאן לילך פורח של אהבה. אך בכל המקומות ובכל השלבים עומדים גביעי הבדולח, היקרים מכל יקר־האדם, להינפץ לרסיסים.

"גביעי התקווה נופצו….

"פתיון שחרי הבאיש!

הפתיון – לחם יבש, העביש. זהו הסיום. כך אומר ההגיון: מקודם ראשית, ואחר־כך ממילא גם סוף. רק סעף זה, הסתעפות ארורה זו, מן הסף הורוד עד הסוף השחור – מתחמר־מתכמר הלב הטפשי הזה.

רמש רומש. הוא נראה בבירור באור הירח. שמונה רגלים מרצדות. והן פונות לכל עבר. הראש מסוגל כפי הנראה לכוון לכל רוח. או שאין כאן ראש אחד. אולי יש ראשים אחדים. ואם רבים, או כשאין ראש כלל וכלל – מה טעם לחיים? מבלי משים הרים מיכאל שנטו את רגלו – ברח הרמש. ימינה הוא פונה ומיד שמאלה. סבך ההצלה. זו כל תקוותו. הוא רוצה לחיות בכל מחיר. אף־על־פי שאין לו ראש…

ואף מיכאל שנטו הרמש מצא סבך־הצלה. שמלת נשף ירוקה, עשויה משי סיני, מהדקת את הגוף וארוכת־שובל, מוסר הוא לבת־זוגו. הלא התרוקנה מרינלה מכל תפארתה כאשר טולטלה אל ארץ הפשטות הנזירית.

מחייכת מרינלה, ספק הכרת־תודה ספק לעג לרש. את דלת הארון פתחה, במראה היא משתקפת. אכן, השמלה עשויה לפי מידתה.

לא ידעה מרינלה, אף לא אכפת היה לה, כי הערים עליה מיכאל שנטו, קרב אליה בשנתה, אחר שובה עייפה עד מוות מריקודיה, נהג בזהירות כגנב מומחה, וגנב את מידותיה. שלוש מלאכות למד בשעות ההן, את מלאכת הגניבה, את מלאכת המדידה, ואת מלאכת האשליה.

ואף סבך־הצלה שני מצא לו: עבודה! ויש לכך הרבה פנים. ראשית כל יוכיח, כי אינו טפיל בחברה האנושית. שנית, ילמד את פרחחי הכת לנהוג בו קצת דרך־ארץ. ושלישית, ידהלל בחינו הגברי כנגד מרינלה, הנה הגיע למטה־לחם, והמכשלות שמקודם לא היו אלא אקראי בעלמא.

ומה היא העבודה, שמיכאל שנטו דבק בה? עבודת תרגום. הלא בקיא הוא בלשונות, העבודה תיעשה במלוא השקידה והדיקנות, ובסך הכל – גם השה שלמה וגם הזאב שבע.

עובד מיכאל שנטו. בזיעת אפיים. הוא מתרגם, ושוב משווה למקור, יש למנוע כל חסר או יתר. אחר כך הוא מעתיק שנית, כי עם ההעתקה נתקן הסגנון. את זכרונו הוא מייגע שוב ושוב – כי יש ותאום־ביטוי מתחמק ממך בעקשנות. במקורות עתיקים הוא מדפדף, כי יש ושם טמון המבוקש. ומעתיק את הכל שלישית, כדי שהמלאכה תצא שלמה ומתוקנת.

אם יצליח הפעם, אם יעורר קצת תשומת־לב, הרי… הרי מובטחת לו עבודה גם להבא, וכסף לא יחסר למטר תשורות בשביל מרינלה.

והספר עצמו?

מה משונה הספר שהוא צריך להעתיקו מלשון ללשון. לכאורה מחבר מן החדשים אך למעשה כמו אחד הקדמונים, המחשב את הקץ והקושר כתרים למועקת אלה החיים. בהקדמה מספרים בשבח המחבר בהרחבת הדעת לאמור, כי הוא מת בהיותו לא־נודע ולא־נחשב באחד הפרברים של קריה הומיה, אלא שעמדה לו זכות גדולה – להתגלות כמעורר את מחשבת בני דורו. המעט הוא?

וכך כתוב בספר “לוח החיים לפי החשבון הנכון או דברים נכוחים על מגפת הליפופין” לאמור:

"אני, הגבר ההולך למות, הנני נותן על פי הדין ועל פי חזקה ובלבב שלם ובנפש חפצה את בשרי לרימה ולתולעה ישני אדמת עפר, ואת נשמתי לגיהינום שאול תחתיות, ואף את נפש זוגתי, ואת נפש בני, ואת נפשות כל המטיפים למיניהם, המתעטפים בטלית של צדק ומשפט ומעבירים קול בכל המחנות, כי רק המה לבדם משולחי־עליון ומפיצי־הטוב. את נפשי אני נותן לגיהינום, כי אגרתי ואספתי כל ימי, ומאשה הרה וזקן, יתום ואלמנה רחמי כלאתי, עשקתי ולא חמלתי. ואת נפש זוגתי, כי סובבתני בחלקת לשונה ביום, ועברה וזעם שפכה עלי לעת לילה, והיא משכתני אחריה ללכת בארחות עקשים ונלוזים במעגלותם. ואת נפש בני, כי ילדי זדון המה, ולידתם באונס ולא מרצון, ולמענם עשקתי זולתם. ואת נפש המטיפים למיניהם, כי אכלו מלחמי ושתו מייני, ולא הוכיחוני על פני על קלוקלות מעללי, כי נתחרדו בלבם פן אמנע מהם חסד שולחני. את האלוהים לא ידעתי מעודי, ואת לקחו הטוב לא שמעתי, על כן לא אפקדנו בזו הצוואה. ואולם את עלובי ברואיו אפקוד, כי בעל כרחם ובעל כרחי הם אחים לכל צרה צרורה ולכל מצוקה מעיקה, ולמענם עשיתי לוח החיים לפי חשבון הנכון, המכונה דברים נכוחים על מגפת הליפופין.

"בני־אדם, כי יהומום אף יהלמום החיים, ידמו כי האהבה היא צרי לכל מכאוב ולכל פגע, להחיש את זרם איתנות החיים במשנה עצמה ומשנה עדנה, וכי יש בכח האדם להכות שורש בחיי זולתו. כל עניין האהבה מצטייר להם בתכלית הפשטות, וכן יפארוה וישבחוה ויהללוה בשירות ומצלתיים כל משוררי־השקר, אשר בכל אומה ולשון. וזה דרך גבר בעלמה, המכונה בפיו יעלת־חן ואיילת־אהבים, להקשר בה בעבותות חדשים בל־יינתקו, ולהתאוות לקחתה לו לרעיה נאמנה לשמוח ממנה לעולם.

"וזה דרך האהבה: בראשית מתיישבת שיחה ולא במיעוטה על קשת עיניינים של הזולת, אך עד מהרה ארובות הרגשות נפתחות, ואחד לשפוני־טמוני זולתו מציצים. את ריח שערותיהם ירחרחו כמשפט הכלבים בחוצות. ואף את הגופות יכוונו לבוחן. חבוקי־זרוע וחבוקי־יד יתלו עיניהם על שפת אגם או ים באספקלריה המאירה של המים, בודקים את צלמם ואת דמותם להתאמתם. את עור בשרם יטעמו – האמנם יערב לחיכם, משל למשמשני פרקמטיא בשווקים. סוף דבר: העיניים עצומות להשלות את עצמם, כי עדנה לאין־ערוך היתה להם הפעם. מה רבו הפתאים הנתעים לחושך אין־דרך לפרפר שם בקורי השממית!

"ואני הגבר, קרעתי את הלוט ונזעמתי להוקיע נגד השמש את הבלי הפוחזים הריקים הללו, המכונים משוררים בשער־בת־רבים, והזורים אבק בעיני כל, וכן עשיתי חשבון הנכון לפתור את חידת הזיווגים לזוועתם.

"משל ראשון:

"זכר ונקבה בדמי ימיהם. שנה ראשונה הכל בדרך הישר אין עקלתון, כדברי המשוררים, העושים בלטיהם ועוכרין המחשבה הצלולה לאמור: מה נפלאת אהבה שלהבתיה. ועל זה חלילה לי להרבות מלין. שנה שניה, מבצבצים ועולים המומין של זה ושל זו בגוף ונפש גם יחד. ומתוך כך כל מחצית הזוג, מהשניים אשר בחייהם ובמותם לא יפרדו, מחפשת תנחומים מעבר לקיר החומה אשר עשו לחייהם. שבת שלום־בית ועל מי־מריבות יפליגו להבאיש על עצמם את החיים בגלל קוצו של פרעוש. ותדע לך ששניהם גורמים רעה גדולה לעצמם, ומתוך כך סוטים מן הדרך הישר והמידות המהוגנות. ומתוך כך אינם חוששים ואינם בושים מה יאמרו השכנים, ואימת העתיד, אשר על כל אדם, לא תמנע הפורענות, קטב מרירי עשוי קליפין קליפין – זה חלקם וזו נחלתם.

"גט, טירוף־דעת, כרת….

"משל שני:

"הזכר בשנות־העמידה והנקבה בדמי־ימיה. הוא יעשה לרגל ענייניו בחוץ והיא עושה מלאכתה בבית. מתכנסים יחדו אך לסעודתם – זכר לעבודת־קודש, הלא זה אות ודגם לאלה החזיונות, אשר חזו המשוררים הקלוקלים רודפי־הזימה, הנכספים בבלותם לתום־ילדות וטהרת סוגדי־צדק, כי זולתם להם אך לטורח וממאס. אכן, עד מהרה נוכחת היא לדעת, כי לבו לענייניו בלבד. היש לך מכה פוגענית יותר לאשה יוהרנית? עניין ובניין, קניין ומניין ימשכו את לבו, ובת־זוגו מאור־עיניו כטיח הטפל? אמנם נולדו בנים ירדה נחמה. אולם גם כך, לא ינום ולא ידום הפגע. ותדע לך ששניהם מוציאים דיבת הזולת רעה לאמור: אין לו הבנה, אין לה הבנה. ומתוך כך יתחקה כל אחד אך על מעשי הזולת והליכותיו. הוא רואה את אזניה אטומות משמוע ואת עיניה עצומות מראות ולבה סתום מהבין את כלל ענייניו־קנייניו־בנייניו־מנייניו, מיד הוא חותר ככפוי שד לקראת עזר חדש כנגדו – כי על עזר־כנגדו יסד את משפט חייו מראשיתם. ושניהם יחדיו וכל אחד לעצמו יודעים היטב, כי אי־אפשר לו לאדם לחיות לבדו. וייתכן, כי על אף הבנים ועל חמת שבעים המכשולים אשר בדרך הזה, יגמרו אומר ככלות כל הקצין: גט! ומתוך כך תחל הפרשה מראשיתה. כך ינהגו ישרי־לבב, הבוחנים מעשיהם ומשתדלים להציל מידי עצמם את שארית הפליטה אשר לחייהם, אך יוסיפו לתעות בדרך האחת באין להם מוצא.

"משל שלישי:

"שניים ריעים נאהבים אף נאמנים, המוצאים את לחם־חוקם בריווח ולא בצמצום, לבלתי היות האחד נכנע לרעהו. אין גדול ואין קטון, כי הזכות והחובה חלק כחלק יחלקו ביניהם, ודוברים אמת בלב ובפה כשומרי־ברית קנאים, אך המחבל מקדם קדמתה לא יתמהמה – קרנם לא תרום. הריע הנאמן נוכח לדעת עד מהרה, כי הנשים העושות במלאכה אחת אתו, קרובות לרוחו יותר מרעיתו שבה דבקה נפשו. וכמוהו כמוה. כי מי יתן ומי יוסיף לה אחד בעל תושיה נאמן, העומד לימינה בכל עת ובכל שעה והיודע לעשותה עזר־כנגדו. הלא טוב לה איש מקרב העושים במלאכה אחת אתה. ואם במלאכה אחת עושים שניהם גם יחד? כי עתה אין קץ לקנאה חמת־גבר ולתלונה המרה מנת־אשה, למגינת לבם של השניים גם יחד. ותדע לך, שאם כה ואם כה אחד הוא הדרך:

"התנכרות, זרות, שנאה…

"ועוד משל רביעי וחמישי… ועשירי… ומשל האלף. ואחד הסך־הכל תמיד:

"התנכרות, זרות, שנאה… גט, טירוף־דעת, כרת…

"כי יש תולעת־סתר המכרסמת בלב האדם, ייתכן שהיא מתאפקת ימים מעטים, אבל לבסוף היא חוזרת אל כרסומה. באישון־ליל תעיר את הבעל משנתו לבדוק העזבה אשת־חיקו את משכבה לפתע. ובפנותו לעבודתו בחוץ, תפיג את בטחון לבו ותאיץ בו להזניח ענייניו ולהתחקות על עקבות זוגתו האהובה־מכל. עם מקורביה, גם אם נקלים הם בעיניו, יארח לחברה, ישכרם ביין מוציא סוד. וכל היורד בסולם, סופו שמתמטה מטה מטה. פסו אמונים, כי סדק פרץ בחומת־נפשו – החשד. כל הגה, היוצא מפיה יינתח בשבעים איזמילים אשר להגיון הדר שבדק, וכל נדנוד ראשה, תלי־תלים של פירושים יהיו תלויים בו. למראית־עין גלויים לפניו כל מעשיה והליכותיה, אבל האומן סמי מכאן. עיניו ישוטטו למצוא ערוות דבר, כי זה חלקו מכל עמלו ואין לך איומה מאימת החשד. את נפשו יענה שבעתיים ובכל השבילים אשר לצלמוות ילך, כאן לא ימעד ולא ייכשל. ממארבו יאזין, יבחון ויבדוק, יחקור וידרוש במופלא ממנו – את ארשת פניה, ואת מדברה, ואת הליכותיה. והיא, אפילו פרחה בנפשה חבצלת האהבה התמימה, כי עתה תתמלא בוז בעל כרחה, כי זה החוק ולא יעבור. היש עוד מצוקה בדוקה כמצוקתו ולא נתנסה בה? וגם בה הדברים אמורים.

"ותדע לך, שאפילו שאר רוח לה ואף אם חבצלת האהבה התמימה פרחה בנפשה, הרי בעל כרחה תמעל בו מכוח נקמת העשוקה בעושקה, לא יינקה. ואם פזיזה היא ודעתה קלה, לא כל שכן, כי כמשפט ציץ האביב נובלת אהבתה, ולבה נמשך והולך אחר כל עז־מצח או יפה־גו, מרבה־להג או מופלג בחכמת הכרכורים. אין גדול ואין קטון, כי הכל טובים לעת מצוא. כי מוסר־אב ומנהג־אם לא יכבלוה בפחזותה. מאחז־עיניים כל נתיבותיה וגונבת דעתו בבניה. ותדע לך שאלו מן הדברים, שהכל מודים בהם למציאותם – אצל הזולת. הם בחינת הרע ולא יעבור באלה החיים, ורק בחזותו אותם בבשרו יזדעזע האדם, ולבו יתחמץ בקרבו. וזה הכלל: לא יגלה הסוד, כי זה טבע המרומה לבלתי תת אמון במוציאים דיבתה רעה, והמרמה בכוונה־תחילה לעולם לא יודה בתרמיתו. מי הגבר ראה אשה שדעתה קלה, כי תכה על חטא אפילו על ערש מותה? ואיזהו חכם, הנוטה להאמין לידידים מלעיזים, מודה בעוורונו ובחרפתו ובבושת־פניו, או השומר אמונים לאשת־חיקו, הנשבעת בשבע אלות: אין כמוני תמימת דרך! וכך חוזר הגלגל:

"תולעת־סתר מכרסמת לב האדם, כי זה לחם־חוקה.

"ועתה, הימצא איש לומר, כי יש נגינה שמימית לנגן בשניים לבבות כאחד ולרתקם זה אל זה לנצח? – –

“עד כאן לוח החיים לפי חשבון הנכון או דברים נכוחים על מגפת הליפופין”.

ויאמר סליק

חמש שעות. הלילה חלף הלך. והוא אינו יודע. אל שולחן עבודתו ישב, שיקע את עצמו במלאכת התרגום, זיקק וליטש. לאו האצבעות מחזיקות העט. קם מיכאל שנטו, התמתח, זקף ראש, אך נגע עמד בעיניו. התרגום מצץ את לשדו, הדברים הנוראים ההם מפי מוכה נגעי־החיים…

אלא שלא בו נאמרו הדברים האלה. גם הוא וגם מרינלה ערכו את החשבון מראש. הם היו מוכנים לקרב־חיים נורא. ההצליחו? היכול הוא לומר בלב שלם כי אמנם הקדימו רפואה למכה?

מיכאל שנטו בטוח כי כך הוא. גם אם מרינלה בועטת בו, הרי לא בו אלא למעשה אך בה עצמה היא בועטת. כי שניהם חוברו יחדיו לעד.

חמש שעות וחצי. חזרה מרינלה. קרב אליה מיכאל שנטו בלב שמח. מה טוב שחזרה דווקא עכשיו. ברגע של פקפוקים והיסוסים. האמת, גם בטחונו התפגפג איך שהוא עם רנן הבריות.

מבוסמה קצת מרינלה, רגליה כושלות כמעט. יין וכרכורים – זה שאר־מעט־מזער שנשמר לה לפליטה. פיה עודו פוזם את הפיזום הכרכרני:

"נא אל תחמיצי שעת הכושר,

"פתחי נא את פרדס האושר,

"איש לא ידע…

נתמלא לבו של מיכאל שנטו רחמים רבים אל הטוב שבידידיו, זו האשה שנתנסתה בנסיונות מרים, שלא מנע ממנה הגורל אפילו טיפה מרה אחת. על עצמו הוא מטיל אשמה כבדה, שלא הצליח לקיים את הבטחתו, ולא מילא את נשמתה עד אפס מקום.

קרב אליה מיכאל שנטו. אין מלים בפיו להביע את שפע הרגשות, אך היא מוכרחה לתהות על שפע הטוב המצוי בו בזה הרגע.

פיו קמוץ, שפתיו נטולות כוח. הוא תקוע לפני המסתכלת במראה הגדולה. את פיו הוא מקריב למצחה. זו ברכתו לה. זו יונת השלום אחר המבול האיום.

מרינלה נשמטת, עיניה קרות ובוטות:

– “לא ישקני כל פרחח בשוק!”

חפוי ראש בוהה מיכאל שנטו. יותר מהדיבור פגע הקול המוזר. הלא לא קולה של מרינלה הוא. האמנם ייתכן גם כדבר הזה? כעין צריחת ג’ז פרצה מפיה.

כיצד נעלמה פתאום הנגינה השמימית, היכן הם הגלים הזוהרים של חדל־חומר. היכן כל החלומות הטובים…קונם, הג’ז אכל את הכל.

נשא מיכאל שנטו את רגליו הכבדות. הלך ולא ידע לאן. הגוף הנמוץ השתטח על המטה. הס! פנס חיים אחד כבה. רוח צפון נשבה בבית הזה.

ושוב בא יום, ועוד ימים ולילות. מיכאל שנטו לא דיבר. הוא דבק בשולחן עבודתו ועבד. הלא הפנס הפלאי כבה. כל הפנסים כבו ורק פנסון אחד נשאר לפליטה – כוח העבודה. כשור הוא מושך בעול. הוא נהפך למכונת תרגום. העבודה נגמרת והולכת.

מכסת כסף קיבל מיכאל שנטו מידי המו“ל. אמנם לא כפי המדובר. הרי הזמנים נשתנו לרעה, דווקא בשבועות האלה נהפכה הקערה על פיה. נתמעטו הקופצים על עניינים משונים, התחילו דורשים פתאום ספרות משקיטה, אידילית. אמנם העבודה נעשתה, וצריך לשלם לעובד. אך כיוון שהסחורה ירדה בערכה, וכיוון שעתה לא ידוע אימתי תהא השעה כשרה להדפסת הדברים האלו, ומסתמא יהיו מונחים כאבן שאין לה הופכין – הרי אי אפשר לדרוש מהמו”ל, שיקיים בדיוק את הבטחותיו. גם החצי מספיק. הרי בשלמו את הסכום הזה הוא עושה אך חסד, ובכלל כל ענייני המולו“ת אצלנו הם אך בחינת חסד. מו”ל בחו“ל עושה עסק, הוא מקווה לגרוף הון, והוא יכול לגרוף הון תועפות. כי ספר מוצלח נפוץ שם לאלפים ורבבות. וכאן – אלפיים, שלושת אלפים. מהפצה כזאת לא תוציא את פרנסתך אפילו בצמצום. והסופרים והמתרגמים הללו, מי מהם יעשה משהו חינם. ולמה לו למו”ל כל הטרחה הזאת? ואם להשקיע כספים – כלום חסרים אנו השקעות בטוחות? בקיצור, את החצי הוא יכול לשלם לו.

– “בכל זאת” – אומר המו“ל הנדהם קצת למראה המסכים מיד לשינוי תנאיו – אעשה הפעם לפנים משורת־הדין, אשלם לך מיד את כל המגיע לך”.

“אפילו הוא חומל עלי” – מסמיק מיכאל שנטו. לקח את הכסף וברח.

– “גם עבודה חדשה מוכנה בשבילך!” – מפטיר אחריו המו"ל בעל העסקים הרעים.

בשוטטו ברחובות, נזכר פתאום מיכאל שנטו כי היום עדיין לא טעם אף כהוא זה. סר איפוא לאחת המסעדות, נענע בראשו למלצר ושפך לקרבו את כל המוגש לו.

“עכשיו אני משחק אדם חי” – הרהר.

אחר כך לא ידע מה לעשות בעצמו. הכסף העיק עליו. הוא מקמט את מצחו – חלול הראש. מלאכת התרגום הארורה הזאת – היא ששידפה אותו עד תום.

נזכר. הלא בזמנו עשה חשבון מדויק, כך וכך יקבל ביום מסירת התרגום, כך וכך יקמץ למחיה, כך וכך יקציב לתלבשתו שלא יהיה כקוץ בעיני מרינלה, וכך וכך לכמה תשורות בשביל מרינלה. ועכשיו: תשורות… כן, את אלה יקנה. שהרי מרינלה היא ידידתו בנפש, ההיה לו ידיד כמוה? הרי היא האשה אשר הצליחה לעורר תקוות טובות בלבו, שחדרה לפני ולפנים, שהבינה, כי אלה החיים נוצרו גם בשבילו, ויחד אתו עלתה לפסגות, שבלעדיה לא היה עולה עליהן מימיו. הילכך אך בצדק מפעם רגש תודה בלבו, ומה כבר אכפת שדווקא בזה הרגע נושרים כל המחטים מאילן העתיד? לא בה האשם. אשמים חוקי הברזל של אלה החיים. היא חפה מפשע. הנה הוא רואה אותה שוב במלוא קסמה ולבו חם בקרבו. יפה היא ומולכת בחדל־חומר, ואף רוקמת שבילי־זהב בפרוכת־הקטיפה.

צמיד, מלאכת־מחשבת, קנה מיכאל שנטו. מכסף מזוקק הוא. עיבודו דק, משולשים צמודים זה לזה, אך אתה מדמה כי הם תלויים על בלימה. משולש זהו כוח האדם הרוצה. הקו התחתון – הבסיס. ושני הקווים העליונים, הסוגרים את השטח ביחד, קובעים בפירוש: כך וכך, רק כך וכך. בכוח הרצון יקיים האדם את הנועד לו מיום לידתו. ושהם מחוברים זה לזה כבדרך פלא – הרי זה אומר: אדם לאדם מתחבר, לא תדע למה, לא תראה את החוט המקשר, ואף־על־פי־כן הם מתחברים, כי כך הוטל עליהם. אי אפשר היה למיכאל שנטו שלא לקנות את הצמיד הפלאי הזה בסורו לחנות התימני. לא אבני־חן ולא סרבול. עבודה מעודנת כזאת לא ראית בין שאר שכיות־החמדה. חוטי המשולשים דק שבדק, קווים אווריריים –וכל המשולשים יחדיו כעין כלל רתוק משקל. כעין סמל החיים המדכאים. כאילו פה יש לצמיד והוא מזכיר: מקווים דקים בנויים הפרטים, אך יש והם מתחברים לכלל גדול רתוק־משקל… אין ככוח הכלל הזה, אין למעלה ממנו!

את הצמיד הזה הגיש מיכאל שנטו למרינלה. לא התכוון לשום דבר, לא היתה כל התחכמות בלבו, לא חיפש אמתלה. פשוט ניגש ונתן לידידו־בנפש מזכרת קטנה, היה כמלח בספינה נטרפת, המאותת איך שהוא לחברו. אם כי ברור לו שהכל הוא אך בכדי, כי הקץ קרוב ואין מנוס.

מרינלה העירה:

– ”תמהה אני אם מותר לקבל תשורות מאיש זר".

יצאה מרינלה מהחדר, אך פאול המשרת, מי שליווה את גבירתו בצאתה, שב כעבור רגע, הסתכל בצמיד והפטיר כמבלי־משים:

– “מה נאה צמיד זה לידה של מרינלה!”

הקיץ מיכאל שנטו מהמונו. את עיניו נתן במשרת: הגם עגל מקיא לעג? עכשו נתברר לו: לא עגל הוא פאול המשרת. או ביתר דיוק: זהו עגל משורש עקל. רק עתה הבין מי הוא זה שעורר את הרוח החדשה בעולמה של מרינלה. העלה על דעתו את הביטויים שהשמיעה, עכשיו תפס מנין לה אלה. ימים רבים נאבקה מרינלה, והנה סוף־סוף נפלה שדודה. והטורף האיום – לא ארי כי אם עגל.

ביקש פאול המשרת:

– “תן לי את הצמיד הזה, ידידי!”

זרק בפניו את המבוקש. יצא.

ושוב הוא מתגורר יחידי לעצמו. לפעמים באחד מבתי־המלון המזוהמים הללו, שאינם מחליפים את הסדינים לכל אורח חדש, לפעמים על החול שעל שפת־הים, לפעמים הוא שוהה סתם ברחובות, ולפעמים הוא סר לבית ידידים.

בית ערבי. למסדרון ארוך אתה נכנס. שטיחים. רק שטיחים. החלונות המסורגים משובצים בחומה עבה. התקרה מקומרה. איזו רוח מגית פולט הבית. אתה מדמה כי בעצם אינך חי, כי אין מציאות, כי אין חיים. יש איזה דמדום, יש גם נשים בהרמון, הרבה גופים נשיים. ועוד יש נרגילה, גם חשיש. אך צעקה מחרידה אין, היא פשוט נחנקת בתוך חומות עבות אלה…

קיבלוהו פנים טובים, קיבלוהו עיניים סתם, האכילוהו ידיים טובות, שום פה לא שאל אף כהוא זה. מי הם הידידים הללו?

מי שהיתה שומעת מן המנין באוניברסיטה ומי שנתיאשה מהבטחות החייים, האשה אשר הגורל גזל ממנה את הדוקטור יפה־התלתלים ואת פאול המשרת, נישאה לאיש. פועל מומחה הוא – נהג. אוהב הוא אותה. האם לא די בזה. הגם היא מוכרחה לאהוב? פרנסתו בטוחה, גם זו לטובה. אבל לא זה העיקר. את מחנה הפועלים העירוניים עזבה, כאשר פאול עזב את המחנה. המקרה הטוב זימן לה את בן זוגה. המקרה הטוב הועיד לה את הבית הערבי. המקרה הטוב גרם, שתוכל לנהוג בבית הזה כעקרת בית ממש – טובים הימים לנהגים. יש עבודה למעלה ראש.

בבית ידידים זה בילה מיכאל שנטו. בעל הבית מסביר לו פנים – כי חבר אשתו כחבר. במסדרון רחב־הידיים אכסנוהו. על אחת הספות הוא ישן. למארחים יש חדר משלהם. אמרו לו בפירוש:

– השאר נא בביתנו ככל שאך תרצה".

ביום הוא נח על הספה ואינו עושה דבר. ידיו תחת ראשו ועיניו פקוחות. אף להרהר שכח. ואילו לעת ערב הוא מלווה את עקרת־הבית. יש בית באחד הרחובות האמידים. עכשיו התחילו מקימים את הקומה השניה, הנוספת. בבית הזה מתגורר דוקטור יפה־התלתלים. מי שהיתה שומעת באוניברסיטה עוברת על ידו, היא רואה את הדוקטור, בעל־הבית מיקירי קרתה, המחשב את חשבונותיו לפני הבנין. היא מברכת:

– “שלום, לך, יקירי!”

הדוקטור אינו מכיר אותה. פועלת חצופה או אפילו מהתלת. הדוקטור אינו עונה. האשה אינה תמהה.

מיכאל שנטו הולך לצידה, הוא מרגיש בחוט הידידות המקשר אותם, הלא זהו החוט העושה את בני המעמד האחד לאחדים, זהו חוט האחים בצרה אחת. וזאת היא תפילת מיכאל שנטו בוקר בוקר. אולם לא כמוה כמוהו. היא אשה, אף הרתה לנהג. ואחר הלידה תצמח לה נחת מהבן או הבת. העתיד מחייך לה ולוא אך במתגנב.

הוא משוטט לתומו ברחוב והנה המו"ל לפניו. שוב הציע לו עבודה. גם את השכר הגביה. הספר יצא לאור, בישר לו, ואף כי לא קיווה להפצה טובה, בכל זאת נפוץ במקצת. בקיצור הוא מוכן לספק לו עבודה בלי מגבלות.

מיכאל שנטו אומר הן, מקבל עליו עול חדש, טוב לעבוד. טוב לשכוח. אולי אשנב הצלה.

עכשיו שוב אינו עושה בבית הידידים. לא יפול למעמסה. הם מצפים עכשיו לאוכלוס חדש מהכוכבים, שכר לו כוך צר.

את מרינלה הוא רואה. באחת המסעדות היקרות היא עורכת שבתות בחברת משרתה.

עייף מיכאל שנטו. היד הרועדת נקפאה כליל. כפי הנראה אפס כוחו, כי שכח לאכול. האדם הוא מכונה. כשאינך מספק לה דלק, המכונה משתתקת. ובכל זאת – הרי אי־פעם אמר מי שאמר, כי טבעת זהב מעולפת פיתוחי־שנהב עתיקים, היא היפה במתנות. זוכר מיכאל שנטו את הדברים. היד מתחילה לרצד. זזה המכונה כפגועת חשמל. צריך להספיק. צריך כסף, הרבה כסף. צריך לגמור את התרגום בזמנו. וכשיגמור, כשיגמור… היד מרצדת.

צריך לעבוד. צריך לקיים את ההבטחה. הלא הבטיח לה טבעת־זהב. דווקא עכשיו חייב הוא לקיים כל מה שהבטיח.

פתאום נעצמות העיניים מאליהן, והן רואות. נצמדת מרינלה אל משרתה מחוטב־הגוף, בזרועותיו היא נישאת לקול הג’ז הנוהם. מסתכלים אורחי־הטרקלין, לוחשים:

– “צמד־חמד!”

– “הרמוניה מלאה של שני גופים תואמים”.

הג’ז אינו מרפה:

“פתחי נא את פרדס האושר…”

וקול רך־לטפני של אשה מסורה מחניף:

– “נחני־נא על כנפי רננים אביר חלומותי, סוף־סוף אחר נדודים רבים מצאנו איש את אחותו”.

ייתכן מאוד שמרינלה אינה אומרת זאת. ובכל זאת יש חוקים קבועים לגוף האדם. יש שגוף נמשך אל משנהו. יש שהאשה מקבלת עליה מרות של גוף גבר ולא את רוחו. ומתקבל על הדעת כי מרינלה, שכל הנקרא רוחני נמאס עליה, נמשכה אל הגוף המחוטב הזה שנית…

סיימו את הריקוד. עכשיו הם יושבים לטעום מן המטעמים. תחת המפה תוחבת מרינלה שטר־כסף למשרתה, כדי שישלם הוא: הרי לא נאה לאשה שהיא תהא המשלמת בחברת גבר. דקות־רגש מפתיעה היא מגלה פתאום.

תמו הריקודים. עייפו המנגנים. דעכו האורות. יוצאים. אל הפרבר הם הולכים. הלא שם שכר פאול חדר לעצמו. כך סיפרו למיכאל שנטו.

ועוד סיפרו לו, כי אחת אשה נדבנית קנתה לפאול סדיני־משי ובקבוקי־בושם, ופיז’מות־משי. אכן, פאר־דורון לחונך ביתו. המשרת שמח, מן הסתם הוא שמח: היש לך עוד נדבנית כגבירתו?

יד מלטפת את מצחו. נזדעזע מיכאל שנטו. הקיץ: מי היד המלטפת? פקח את עיניו: הבוקר אור והוא עודנו גהור אל שולחן־עבודתו. דומה נפלה עליו התרדמה, כוחותיו אפסו, הרי לא אכל לשובע זה ימים ושבועות. אך האשה המלטפת – לא מרינלה היא. ודאי שלא היא. מי יעלה זאת על דעתו. הרי זאת היא מי שהיתה שומעת באוניברסיטה. בדרכה לשוק סרה לכאן, לתהות על שלומו. והנהו ישן־שנת־יגעים.

– “אל תהרוס את חייך, לא כדאי!”

היא יודעת. לה מותר להזהיר. הרי כמדברת אל עצמה היא עכשיו. גורל אחד לשניהם. ובכל זאת: טוב לה שבעתיים. הרי היא הרה. הרי זה גנז־אושר.

– “בעוד ארבעה חודשים…”

יד טובה מנגבת את מצחו. יש עוד אחים ואחיות בעולם. יש כפי הנראה ברית נעלמת של אחים, אשר נתנסו בכל הנסיונות. ייתכן שהברית הזאת היא היש הגדול, הפרוזדור להיכל החזוי…

מגילת חייו פרושה עכשיו נגד עיני מיכאל שנטו. הוא מבין הכל, יודע הכל בבירור גמור, אינו מאשים איש, אף לא את עצמו. את תמצית חייו הוא מעביר נגד עיניו ועושה כבעל המופת ההוא “לוח החיים לפי חשבון הנכון”. הוא יודע בבירור מה תעשה מרינלה, מה היא מוכרחה לעשות, ומה מוכרח לעשות פאול. עכשיו כשהוסר הלוט מעיניו הוא רואה, החשבון האכזרי פשוט וקל. ובכל זאת… בכל זאת הוא מוכרח להגיע עד התחנה האחרונה. הוא מוכרח לשתות את קובעת כוס התרעלה עד תום.

בעיר ריננו הבריות. התחילו מוצאים עניין במיכאל שנטו הסופר המשונה, שנעלם פתאום מהאופק. התחילו מוצאים בו עניין רב. ייתכן שלא סתם טיפוס הוא, יש איזה כוח העצור בו, וכולו חידה שלא נפתרה. את מרינלה שאלו לשלומו. אבל מרינלה אינה יודעת בדיוק. אמנם למודת־נסיון היא, הלא גם גוסטב רחבין מי שהיה בעלה הראשון… כפי הנראה דומה גבר לגבר במסיבות־חיים דומות… לשואלים הטרדנים היא מהמהמת משהו, או שאינה עונה כלל. וכי מה כבר אפשר להסביר. בכל זאת אינם מרפים ממנה. כזבובים הם מזמזמים, עטים עליה. מיכאל שנטו הזכיר בשעתו את הטרדנים הללו, עכשיו, רק עכשיו התחילה להבין. עכשיו נתברר לה כוח הכפיה של החברה. ולבה גועש בוז. היא מגמגמת:

– “נסע לעסקיו”.

– “הוא עסוק מאוד, עמוס עבודה”.

– " החליט לצבור הון".

האמת המרה, מרינלה מוכרחה לענות משהו. הרי בעוד ימים מספר חל יום הולדתה וליום־חג זה הזמינה כל מכר ומודע לביתה. ביום זה החליטה להעלות שוב על נס את אל־ההילולים, האדיר באלים – Evohe, Bacche, Evohe! ורק ברוב אורחים רבה ההילולה. על כן היא עונה על השאלות. מסבירה פנים לכל. כולם יבואו. הרי כה מעטות ההילולות באלה החיים.

ומה פשר השטות שמיכאל שנטו נעלם דווקא עכשיו? מן הדין הוא שיופיע גם הוא. כי בהעדרו לא יהיה קץ לשאלות, לנדנודי־ראש, לעקיצות. ודאי הכין איזו תשורה ליום הולדתה… וגם זאת: סיכוי טוב לקצת נקמה…

יום ההילולה הגיע. בגזוזטרה מסוככת־הקיסוס הועמד שולחן מאכלים. שם המזנון. צלי קר ולשון כבושה. נקניק וגבינה. כורך לאוכלי בשר וכורך לצמחונים. ומשקאות מבירה עד טוקאי – הכל ביד רחבה כמנהג הארץ, כמאכלי הארץ ומשקאותיה. וטעם רב בסידור, רואים בעליל כי יד מנוסה שולטת כאן.

הטרקלין ריק מרהיטים, כולו זרוע פרחים, לולאות של פרחים יורדות מן התקרה, עציצים גדולים בכל הפינות. חופש, וטוב־טעם, הילולה.

שפע אור נסוך על הבקבוקים ועל ההרדופנין, על פלחי הטריות ועל חבצלות־השרון, על דגלי הנייר הצבעוני ועל עלי השרך והדנדנה, ובאמצע החדר ניצבת היא: מרינלה, המלכה.

בזה אחר זה מגיעים האורחים, מי ברגל, מי בכרכרה, מי במכונית. מכל המעמדות, מכל הכיתות, נענו להזמנה ובאו. אין חובת תלבושת, אין אונס. מי בסמוקינג, ומי בחולצה. מי בשמלת־נשף רהויה ומי בשמלת־קיץ דהויה. נכנסים ומברכים במיטב הנימוסין.

– “שלום עליך, בעלת השמחה!”

– “שלום ורב אושר!”

– “שפע ברכות לכוהנת האמנות!”

לא סתם בריות מאכלסים את העיר הזאת. כולם יודעי ספר, כולם להוטים אחר דברי רוח, כולם קראו ושנו, גם אליהם הגיע שמה של השחקנית המפורסמת: מרינלה. לכבוד להם הזמנתה, ולתועלת. מי יודע, אולי לטובת העיר היא מתכוונת – מדששים הפרנסים הנכבדים. אולי אפשר לנצלה לטובת מעמד הפועלים – מגששים עסקני־הכלל הפרוליטרים. אולי תתרום להאדרת האמנות – מלששים הסופרים, אנשי־התיאטרון, הציירים. כולם הופיעו.

כאן כרתו שביתת נשק ביניהם. סמי מכאן מריבות המפלגות, הכיתות, הזרמים. המשורר המשוגע לפרסום־יחיד, מחבק את חברו המשורר השני, מי שהוכרז למתחרהו הרציני על ידי האיפרכין של הבקורת. הנה הם מתרוצצים ומתלוצצים, כל פרחי האמנות, כל הלוחמים למען הרעיון המושיע. הנה הצייר הרזה, המומחה גם לתחבולות ההתפרסמות; עכשיו הוא מטביע במחמאות אותו בעל לשון שנונה, שלא שבע נחת ממנו. ואף היא באה לכאן, המטרונית של התיאטראות, מי שבנתה במות והכתירה מנהלים. עכשיו אין היא מתלוננת על מזימות האחרים, אינה שופכת זעמה על חבר הפוחזים, המכריזים השכם והערב, כי חסד חסותה שמור אך – לחסרי־כשרון. כי פה הוכרזה שביתת־הנשק. כי פה גדול השלום ושנואה המחלוקת.

כמו בעל־שמחה נוהג פאול המשרת, הפוקד את צבא האורחים – הוא דואג למחסורם, מבדח את דעתם ומזווג מין לבן מינו.

יודע פאול את הלכות הנימוסים בטרקלין ובמחנה הפועלים. לאיש איש הוא פונה כלשונו, ומשמיע בדיוק מה שהלה רוצה לשמוע. הרי היה שחקן, אף עסק בעסקי מפלגה, יש לו אוצר בלום של ידיעות, לא יבייש את בעלת הבית חלילה.

סביב מרינלה מצטופפות הגבירות. נושא מן המוכן יש להן. היש לך נושא טוב יותר מהאדון מיכאל שנטו. כולן שמעו עליו, אף כי לא כולן ראו את פניו, והרי עכשיו יש הזדמנות כל כך מוצלחת.

– “מה שלוש האדון מיכאל שנטו?”

– “חבל מאוד שהאדון שנטו איננו”.

– “אני בטוחה שהאדון שנטו יופיע”.

– “מיד כשראיתיו הרגשתי: לא סתם אדם הוא האדון שנטו”.

– “שנטו הריהו מאנשי שלומנו”.

אין פסנתר בחדר ואין תזמורת. הגרמופון החדיש טוב יותר. פאול הוא שהפעיל את הגרמופון, מובן אליו.

"נא אל תחמיצי שעת הכושר,

"פתחי נא את פרדס האושר,

"איש לא ידע…

סובבים הזוגות. כך גזרה מרינלה. באמצע הטרקלין היא נצבת, שמלתה לבנה, זרועותיה החשופות מצופות עטיפת־סלסלה, היורדת משכמה ולמטה עד כפות רגליה. בהרימה יד, כאילו כנף היא פורשת. הקחוון האדום, הכרמני, דבק בחזה, פיה אדום גם הוא, משוח בששר, ועיניה מבריקות ומצוות, שערותיה שהיו מקורזלות, השחירו היום והישירו. דמות חדשה לבשה מרינלה.

נתלכדה תזמורת חדשה. שני ציירים ושני שחקנים, שבנו לעצמם דוכן משולחן על גבי שולחן, מכים בפחים, מצפצפים ומהגים, מצלצלים בצלצלים – ג’ז.

"נא אל תטיפו בשם היושר,

"איש לא יבין…

רוצה מרינלה להשכיח מהלבות את סדרי יום־יום. רוצה מרינלה להחיות ביום חגה את מועדי בני קדם הידעונים, את ימי ההשתלהבות הגדולה, הנשיה הכל־כולית, ימי הימום כל החושים – והוללות עד אפס נשימה.

את ידה היא זוקפת באמצע החדר. נעים הזוגות במעגל. רוקדת מרינלה. מקפיאה כל רצון שואף. אין יחיד. יש אך כלל. גוף אחד כולל־כל במעגל. גוש גלמי; מרינלה רוקדת. מסתלפות־מתפתלות ידיה, רגליה מנתרות לצדדים. לא יד אחת לה, ידיה רבות. לא רגל אחת לה, רגליה רבות. פסל מוזר רב־אנפין. צחוק־חסד ואימה שפוכה.

שליח התייצב פתאום לפני המרקדת. עמדה דום. פועל בחולצה שחורה מגיש סל שושנים לבנות־מלבלבות. רק פאול הבין, והחוויר. הלא זה ודאי שליחו של מיכאל שנטו.

מחבבת מרינלה שושנים מלבלבות. לא בכדי הכתירוה בשם מלכת הפרחים. הלא הם סמל החיים נטולי־המחשבה. מה רב שאר־רוחו של מיכאל שנטו. בכל זאת. לא שכח את יום שמחתה. את ריח השושנים היא סופגת.

גילתה עינו הבוחנת של פאול המשרת פתק במעבה השושנים. אחרי קראו את הכתוב, הוא מוסרו לגבירתו בחיוך נדיב. והוא שהיה כתוב שם:

"נא קבלי את השושנים האלה ביום שמחתך, אולי יזכירו לך הן, כי לידך נמסר מפתח־הזהב ללב מיכאל שנטו. אולי תביני היום, כי האשה היא משורש אש טובה.

ידידת שניכם המפללת לשלומכם".

לרסיסים נופצו שמשות־הצבעונין היקרות בטוס סל־השושנים החוצה. ברגלה רוקעת מרינלה. חג היום לבככוס ולא להשתפכות נשיינית־רגשנית.

אך השליח השחור שיבש את כל הגייסות. פג תקפו של מעגל־הקסם. לאו הידיים והרגליים. אף שעדיין לא הגיעו לפסגת השכרון. גם מרינלה עייפה. לא הצליחה להפיק זממה, לא נתעלתה מעלה מעלה. פקפוקים עורר בה סל הפרחים, אין בכוחה להשתיקם. נשבר מכבש הקסם, אספסוף נע כאן בטרקלין הריקן ולוטש רבוא עיניים. אין מנגינה מהממת, אין אשראת אלים, אין מלכות של בככוס… יש רק גרמופון צורח:

"נא הכניסיני אל פרדס האושר,

"איש לא ידע…

נכון. אין מי שידע משהו. רק היא יודעת היטב לשם מה נתכנסו לכאן כל ההוללים הללו. נכשלה. כל התכנית האגדית פרחה ואיננה. תועפות הכסף לשיפור הטרקלין רחב־הידיים הזה, כמאגר ענקי לגופים מתעלים – עלו בתוהו. הכל עלה בתוהו.

הנשים שוב סובבוה, לא תפטר מהן.

– “מפליא בכל זאת, שהאדון שנטו…”

– ”חסרונו מורגש, אילו היה כאן, הרי…"

– “כל הנשף יתפגפג אם לא יופיע…”

מרינלה מחייכת:

– “לדאבוני… הוא כל כך עסוק… אף בעיר איננו…”

מה נתעבות הן הזוהמניות הללו. רק לשם העוקץ הן נטפלות אליה. לא רק את השם שנטו המאיסו עליה. הרי אף את הנשף כולו – זפת. לעולם לא תוכל שוב לבטא את שמו, וגם העיר הזאת, כל יקיריה עקרבים.

נעים זוגות של משוחחים. לועס הגרמופון את המנגינה החבוטה. עכשיו טוב להמצא בחברת ידיד נאמן. הנהו הידיד: פאול. היש לה מסור ממנו?

שני סבלים תימנים פותחים את הדלת לרווחה. זמזום, לחישות, תמיהות. זר משונה על גבם – זר ברקנים. הם קלועים, מקלעת ספרות כמספר שנותיה. ועוד ארגז הוכנס. ואחריו – מיכאל שנטו.

אנחה מהמיינת בטרקלין:

– “סוף־סוף!”

את סליחת מרינלה המחווירה, הוא מבקש. הרי לא רצה להפר את יום חגה. חשש שמא נוכחותו לא תאדיר שמחה בראשית הנשף. הופיע כדי לקיים את הבטחתו. והנה.

מוריד מיכאל שנטו את המכסה מעל הארגז. מצטופפות הנשים סביבותיו. אוצרות פרס והודו כנוסים שם: משי דמשק, משי סין, עטיפות, גלימות, שלל צבעים, הדר גונים, שפע שפרירים, רקמות משונות, סנדלי הבנה, נעלי־זהב־וכסף, שמלות־נשף מרהיבות, קישורים, כיסים רקומים, כלי־קודש של פולחנים שונים…

– “והטבעת?”

לא שכחה מרינלה.

את טבעת־הזהב מעולפת פיתוחי־השנהב העתיקים, מוסר לה מיכאל שנטו.

– ”אינה מזוייפת, עתיקה באמת?"

– “אומרים שזה חותם שלמה, בכוחו כלא את אשמדאי. מכל מקום אין להטיל ספק בעתיקותה. נמצאה בחפירה החדשה בהר ציון…”

מניעות הגבירות ראשיהן למראה שפעת היקר. החווירו כולן, הקנאה התחילה משכשכת בטרקלין. עיני הגברים ממצמצות: מנין לו הכסף לכך, הרי זה הון תועפות…

נעוצות רבוא עיניים במיכאל שנטו התומך את הקיר. איש אינו ניגש אליו, עיניו יוקדות ומרחיקות. פתאום הבינו כולם:

זהו משחק לחיים ולמוות.

פתאום ניגש פאול המשרת אל מיכאל שנטו, הגיש לו גביע יין, ואמר בקול רם כדי שישמעוהו היטב:

– “שתה־נא, לא אוכל גרשך ככלב, כמצוות מרינלה. עוררת את חמלתי”.

ההצגה האחרונה

לילה. רטיבות. זהו טל. לא שכיבה על החולות לעת לילה מקצצת בבריאות, כפי הנראה כל החיים מקצצים בבריאות. כך דמדם מיכאל שנטו.

בהסתכלו באגן הסהר המלא, בהווכחו פתאום, כי אורו מכסיף את כיכר־החיים הזאת, ונוסך עליה רדימות אגדית, ועושה ממנה בד ראינוע הירואי־שעממני – נזכר באותן האגדות ההירואיות, אשר טחנן בעל כרחו בבית־הספר הקלאסי. את כל הנפשות היפות מכרמו של יפת הוא מזמין:

"בואו־נא גבורי היופי, סמלי ההרמוניה היוונית. הלא למופת הוצגתם מדור דור, הורוני־נא את תורת ההרמוניה. רשף,

תמאפולון אלוהיכם ישים־נא דבריו בפיכם למען תבריקו".

“השבעים מרוב חמודות, חבטו־נא מטה גאונכם!”

“הלא זה דבר סולון החכם אליכם, שמעו ואל תפנו אלי עורף בגאון. הגמיאוני־נא מכדיכם השופעים בלי חשך”.

אין קול. האלים והחכמים מחשים. בלתה תפארת יוון. כאן בארץ התלאובות, במכורת יריבי המתיוונים, מנפצי עצביהם־גילוליהם, לא תובן ההרמוניה, כי מלאה הארץ נביאים לאלוהי האש, מקור הברק והסער.

לבדו שוכב מיכאל שנטו על שפת הים. כי המתים אשר קרא לא באו, והחיים הקיאוהו מחברתם, ואף הוא הסתייג מהם. זהו הכרח. כשם שהכרח הוא לו לשכב עכשיו על החול הלח. משום שהאברים קפואים, העצבים קפואים, אף המוח, המרכז הפלאי, קפוא. אולם גם בתוך הקפאון הזה, יש עוד פקעות אחדות בקליפת הגולגולת הטוות והולכות כאילו לא נפל דבר.

דומה לא נפל דבר. החשוב הוא, כי מיכאל שנטו יעשה דווקא תחת קורת גג אחת עם פלמונית? או החשוב הוא, כי הבריות יתכנו את חייהם לפי הוראותיו דווקא?

כאשר היה עושה בין החיים האמין, כי הכל מוכרח להיות עשוי דווקא על פי שכלו. אך עתה, דומה שאין הוא שוב בין החיים. יש גבול לכוח־הסבל. ומעבר לגבול הזה אין כלום. כיוגי הודי הוא שוכב על מיטת־סדום נטול כל הרגשה. טוות והולכות פקעות המוח:

– “ואילו הזמנתי למשתה־רוח לא את המתים, כי אם את החיים?”

– “בואו־נא אנשים טובים, ידידים נאמנים, אשר שתיתם מדמי ונתתם גם לי מדם־התמצית. ברית הדם כרתנו, השמעו־נא לי אך הפעם”.

גלי הים רועשים, מרדימים. אור־אכזב של הירח הבלה, מרדים. את מאמצי מוחו העובד הוא מכפיל, את רצונו הוא מרכז; הגיע לשיא חייו. הוא מזמין למשתה־רוח את החיים, והם מוכרחים להופיע. עכשיו הוא גרעין מאותו מרץ כל־עולמי, הקובע את פני כל הדברים.

– "החפזו ובואו למשתה־הרוח של מיכאל שנטו. כל רועה נאמן, כל שה נידחת, הים לפנינו, הירח המת מעל לראשינו – לא נבוש. שממה, אין נפש חיה להטרידנו. בואו.

"עלי, מרינלה אשת־חיל, אשר שתית מבארות רבות, רכבת על אתונות צחורות וקרקרת עם עורבים שחורים, כוהנת במקדש הנירוואנה ועובדת את תמוז המתהולל. פצעיך לא חובשו.

"עלי הפרה המקודשת לדורות רבים, סמל הפריה, מרים השפחה – אל דור מתיהר, המדמה כי פיתח תחושות חדשות למדחפות.

"עלי איילה פצועה משלח ציידי־הכרכים, המחללים את צלם הורתם־יולדתם בכל אשה.

"עלי, התקווה התמימה, מרים פעוטנתי, טלי־נא את סל הסמרטוטים והופיעי, כאן כר נרחב לגמוליך.

"עלי מימשה האם הטובה, עלי ונענעי בזרועותיך את היונק, נחמת הפלא לנשיותך.

“עלי מרינלה כלילת הנשים, הפורטת על אלף מיתרים. בקרבך היו לאחדות תכונות־עד מתגודדות ולא תדעי להכריע: תעלומת התאווה או שה אבודה, תקווה רעננה או אם מעניקה – אף כי כל הברירות בידיך”.

הנה הן באות. הן פורחות ויורדות. הירח האגדי שוב אינו משעמם, הריהו תקשיט הכרחי. תיאטרון קלאסי הוא תיאטרונו של מיכאל שנטו הבמאי. ומישטח החול – רקע תיאטרלי, הקולט כל אור נסוך מהזרקורים שבמוח. קלאסיות ומודרניות חוברו כאן יחדו.

הנה צועדת שפי הגבירה, הטרגדיינית זקופת־הקומה, הממצה דמעות שליש בנפלה חלל על במות הגורל. היא נקודת־השריפה, המרכז של תשומת־הלב הכללית.

בסך באות האהבהבניות הקטנות, שופעות חן במתי בתנועותיהן הפזזניות, כתמים חמים בכלל־התחבורת: ילדוּת. הופיעה גם האופיינית. לא זקנה בלה, לא טיפוס מצחיק. אף היא ממצה דמעות – כמו כל פלח־חיים ממועך. אולם האחרת, הגבירה הצועדת־שפי, הקדימתה, ריכזה את מלוא ההשתתפות־בצער כאבן השואבת. אכן, מתוך הרגשת צדדיותה, נכנפת תחתיה הזקנה, פורשת לפינה בלי לעורר את קורטוב החמלה המגיע לה. לא על מנת האושר בלבד ויתרה, אלא גם על – תשואות־החן.

רק מיכאל שנטו לבדו מרגיש בה, ומעניק לה מבט חם וזר. היא האחות לגורל. אך זר הוא לה. כי מה יתנו ומה יוסיפו זה לזו.

עולים אף השחקנים, האבירים המלווים.

נער־המערכת, הלץ המושבע, מכריז קבל עם:

–“חדשות, חדשות מעניינות, נפתח בית־הנכות הלאומי. כל הקודם יזכה לראות את המוצגים לראווה, ואף כל המאחר יזכה לראותם. יש לנו ברוך־השם מכל המינים, חסידים ומתחסדים, אנפנים וחנפנים, פייטנים וקייטנים ושאר בטלנים. בואו והווכחו!”

הושיבו השחקנים את גבירותיהם, גם הם עצמם התישבו במעגל. מיכאל שנטו לבדו במרכז.

פתחה מרינלה:

–"אתה מיכאל שנטו, מסכני, רוממתני וחן־חן לך. ראיתני לפני אלפי שנים, ניחשת את ישותי בריבוי דמויות, נגררת בנחשול, אף חרדת. אולם עכשיו, בתום ההלל הגדול שלך, אשאל: מה לך מלאכת־הקילוסין הזאת? וגם אם אני מפרה את הדמיון היוצר, גם אם אני מעוררת כוחות רדומים – הכדאי הוא?

"גלגלת דברים על ערפל ושלל צבעים; היש ממש בבטויים כאלה? ואף אם אתה עצמך מבין שמצוץ מהם, הן לא יבינו זאת האחרים; ואם אתה מתפאר התפארות, שערכה מפוקפק מאוד, כי “לגלגל העולם חוברת”, הרי בשביל הרבים, ואף בשבילי, אין בדיבורים כאלה כל משמעות. ותועלת של ממש – לא כל שכן.

"אכן צא נא וחשוב, מיכאל שנטו. לקחת דמות אשה, ערפלת אותה, העמדת אותה במצבים בלתי נעימים, טפלת עליה מזימות זדון. כך, למשל, גרסת שמרינלה נמשכה אחריך, דבר שלא היה מעולם. ואף בעלותה אל הארץ המתחדשת לא אותך חיפשה, אלא את פאול. והעיקר, לא הרהבת עוז להבליט כדבעי את זיקת האשה מרינלה לטיפוס המצליח במלחמת־החיים.

"אכן, מיכאל שנטו, החטאת את המטרה. התכוונת לגבש תמצית חיים איתנים, ולמעשה ליקטת אך שברירים. סילפת את האמת, זייפת את הטיפוס החי, לא הצלחת להאיר נתיבות, לא השלמת אפילו את סיפור המעשה. משום מה החסרת את כל השתלשלויות־העניינים לאחר מכן? החרדת פן ייגלה מלוא קלונך נגד כל העיניים?

"רצית להתהדר באיצטלה של יודע – אך נכשלת. כי לא יבינוך, ולא ישאבו מבארך: ולא עוד, אלא שבמקומות רבים השתמשת באמצעים שדופים הצורמים כל כך במסגרתך החרגנית, המקורית למראית עין. כך, למשל, צפצוף המשוגע העירוני, אינו אלא Deus ex machina משומש למדי.

“לשם מה עשית זאת, מיכאל שנטו?”

הס הושלך. הרבוצים במעגל מחכים לתשובה. מיכאל שנטו הזמין את ידידיו, והנה קמה הדמות הראשונה ומשמיעה דברים כדרבנות. בכל זאת הכזיבה קצת הטרגדיינית הראשית. האשמותיה לא הובעו במהוקצעות המתבקשת כאן.

מיכאל שנטו לא קם. יש קופצים רבים לתפקידים של ריעי איוב.

צבי צביעלי שבר את הדומיה.

– "מיכאל שנטו, מכיר אני אותך ואת זממיך. אני יודע את יהירותך – זה פתח האסון. את עצמך אתה מזהה עם איוב והאחרים אך כקליפת השום בעיניך. אבל, הגע־נא, הלא אף הרעיון האיובי אינו שלך. בסמל זה השתמשו כבר רבים ומיצוהו למדי.

"ועוד זאת: כיצד אינך בוש להכריז ברבים, כי ‘לימדתי עיני לראות את קטני המוחין’… וכו'? הכל הם קטני־מוחין וקופים ותנים, רק אתה הצדיק הגמור? ואם כך, איך זה השתת חייך על עכירת נפשות? ואתה עצמך מה עשית? פשוט ברחת מהסכנות, פנית עורף וחסל. מלאכה כזאת היא גם לפי כוחו של הנקלה בטפילי הכרכים. אם כך, שפע הדיבורים המחוכמים, למה?

"יוצא שאתה המתחסד ולא אני. ובכל זאת לא בושת להציגני באור מגונה זה לעיני כל. וכי מה הרע אשר עשיתי? השתדלת בלהטים שפלים להמאיסני. מצדי אני סולח לך, אבל לא מצד האמת לשמה. והיפה מכל הוא, שנשקתני נשיקה של בן־ברית. אי ההגיון בהרגשותיך ובמעשיך?

"ואף אם נעלים עין מחוסר הבנתך בשלמות האופי וכיוצא בזה, הרי מכל מקום אפשר לדרוש ממך לפחות קצת הבנה במהלכי החיים. תיארת מחצבה ועבודה ומלט – ניחא, אבל הרי צריך לחדור גם לחיי הפועל לפני ולפנים. ואתה מסתפק בצרור מלים נבובות. אתה מטה אוזן למזמורים, שאיש זולתך לא שמעם. ואף במקומות שהשפלת קצת את מעופך היהרני, וירדת מבמות המליצה אל קרקע המציאות, שמת לבך אך לקנוניות התעמולה הזולה. לא, לא העלית את דבק הבנין, לא הגעת אל השיתין של היש.

"ואף כשיצאת להוכיח, הסתפקת בהוקעת כמה קווי אופי שליליים – אתה סאדיסט, מיכאל שנטו. כל כוונתך לא היתה אלא להשפיל את האחרים. הלא אתה עצמך הודית: כלי רסוק אני.

"ועוד זאת: רוצה הייתי כי תשמיעני, ולא בקצרה, מה הוא הסך־הכל מלוח חייך. פלוני אהב אשה, והיא מאסה בו. המשום כך בלבד רשאי פלוני זה להתעטר בנזר־הכבוד ולהתיהר בלי גבול?

“עצתי לך: יד לפה. מוטב לגנוז את שפעך המדומה. אנחנו ידידיך הבלתי־נחשבים בעיניך, נחשה. נכשלת בחייך, נכשלת בנסיונך לגלות רזי חיים טמירים. לפחות עמוד בנסיונך וטול את המציאות כמות שהיא, אף אם מרה היא. אמור לעצמך: החשבון נתמצה”.

עכשיו, כשנשמטה הקרקע מתחת לרגליו של מיכאל שנטו, מעז אפילו צבי צביעלי להוכיחו קבל עם. עכשיו אינו מגן על תוקף החוק בלבד. הוא סותר את כל מה שבנו האחרים ופוסק: הם דימו לבנות, אבל לא בנו כל עיקר.

בצחוק פרוע פורצת מרים המשרתת. היא קופצת ממקומה, פורשת זרועותיה, משלבת אותן מאחורי ראשה, ומבליטה את שדיה הכדוריים:

– "מיכאל שנטו, טיפש היית וטיפש אתה עד היום. הם לא העזו להטיח את האמת המלאה בפניך, אני אשה פשוטה, אינני בקיאה בבוקי סריקי – אני ישר לעניין. בהיותך ילד נרתעת מגוף אשה פורח. אלמלא נרתעת בילדותך, לא היתה משתרשת בך השנאה הכבושה לגופניות, לבשריות, וממילא היו מיותרים כל אותם לבטים רוחניים, מקושטים מליצות שדופות. היית יודע בפשטות, כי אשה רוצה להילקח, ושלא ישאלו אלף שאלות. אילו היית יודע זאת, היית איש בריא. הטיפשות היא שגרמה לך את כל הצרות המדומות…

“אני, כשלעצמי, יורקת על כל זה. אתה לא רצית בי בלילה ההוא, והנה מצאתי אחר”.

פאול אינו נהנה מהתפרצות המשרתת. הוא רואה בזה פגיעה גסה במרינלה. הוא מתכונן לעלות על הדוכן, לחצוב להבות, לגלות מזימות. אבל מבטה של מרינלה מחזיק אותו כבשלשלת. עתה היא רוצה להתחקות על שרשי הדברים, משום כך הוא מניע ידו כוותרן ענוון ומשמיע:

– "בעצם קצת נגעו כבר בדברים שרציתי להשמיע, אך לא ניסחו אותם במלוא הבהירות. ראשית, אינני מבין את הצורך או ההכרח בגלילת פרשת־החיים לאורך פרסאות רבות. אפשר להצטמצם, לציין כמה עובדות, למשל: מרינלה אהבה את פאול משום שהיה לפי טעמה יותר מאחרים. בגינו בגדה בבעלה הראשון, בגינו ויתרה על אהבתו של מיכאל שנטו, ואף כי ניסתה להחלץ מהשפעתו, שבה אליו כהרף־עין, כי רק בו בלבד מצאה את הגבר היעוד לה. הרי זה כל כך מובן ופשוט.

"ואם התכוונת לסלף כמה עובדות, היית צריך לעשות זאת במצח נחושה, בכוונה ברורה, בלי היסוסים. אבל הפרפורים וההיסוסים הם המעמידים על האמת לאמיתה ומוכיחים בעליל, כי חסר־כוח אתה עד כדי כך, שאפילו לשקר אינך מסוגל.

“ואשר לי, אינני נעלב חלילה משום הכינויים משרת וכדומה, או משום תיאור עיני, שהן לדעתך עגליות דווקא. ויש לציין, כי לבסוף יצא בדיוק ההפך מכוונתך. רצית להשפילני, אך למעשה הוספת לי כפל חשיבות. הרי בסופו של דבר, ברור, אם אותך עזבה מרינלה כדי להלוות אלי, סימן כי יפה אני ממך, וחכם ממך, וחזק ממך”.

דברי פאול הרגיזו. הנשים נזדעזעו. גם מרי וגם מרים, אשת צבי צביעלי.

מרי טענה, כי מיכאל שנטו לא פגע באיש, כי בעצם נוכחותו היה משום עידוד, כי לעולם לא תשכח לו את השעות הנפלאות בבית־הקפה, את דבריו החמים. הלא אף ללחוץ את היד אין אחרים יודעים כמוהו. ואילו הללו, הלוכדים את הנשים בגברותם, הרי ככלבים הם בחוצות. יש דברים משותפים לכל הנשים. אפשר מאוד שאת היסוד הזה אין מיכאל שנטו רוצה להבין, אבל את האדם באשה רואה אך הוא. בעיני האחרים, אף המתפארים בגישה החדישה, האשה אינה אלא סוג מסוים של בהמה.

מרים החקלאית מחאה כף. כפי הנראה כרתה ברית ידידות עם מרי. גם היא יודעת שמיכאל שנטו הוא ידיד. יתר מכן אין היא דורשת. ויש הרושם, כי הוא סומך יותר על אשה משהוא סומך על גבר. סימן לכך, שכל הנשים מצטיירות לו כמחוברות מהאותיות מ“ר: מרים, מרי, מרינלה – ר”ל מלכת־רוח. הוא מאמין כפי הנראה, ברוח נשית מיוחדת. ולכן כה טוב לפעמים להמצא בקרבתו, כאילו נפתחים שערים נעלמים. את רואה פתאום דברים אשר לא ראית מימיך, את נכונה להעפיל. ואם החסיר את הר' מהשם מימשה, והחליפו בי', הרי עשה זאת בכוונה תחילה, כי השם מימשה מתפרש לו: מלכת יגון.

עכשיו חיכה לשאר הנאומים בלי כל התרגשות, המתיחות פגה. קמעה קמעה השתלטה עליו הרמוניה נפשית, כאילו טיהר את עצמו באגם ברכה.

מבטו נתקל בעיני מימשה. עמדה בריחוק מקום, לא השתתפה בשיחה הכללית, לא הלך לבה לא אחר הקטיגורים ולא אחר הסניגורים. היא היתה פרשה לעצמה. היא לא היתה לוחמת. עד כה נגרפה תמיד מכח כל זרם. עכשיו, אחר שנתפרשה לה מהות החטא, אחר שהבינה כי אין רחמים בדין, פרשה מן הציבור. היא הולכת בדרך אחרת, כעין סמל האם המיניקה, ובכל זאת לא אמהנות בלבד; כעין נזירה, ובכל זאת לא הנזירות השגורה; כעין אהבת הבריות לשמה, ובכל זאת – לא רק זאת.

מלכם סבר לא ויתר על הופעת הסיום:

– “לא נתברכת, מיכאל שנטו, בלהבה יוקדת. דיברת על מורשת אב, על קו השני הנמשך והולך מדור דור, על רוח המזרח המתנער מתרדמת קדומים – אבל אך דיברת. יש דברים שלא ירדת לעמקותם כפי הצורך, ומשום כך אתה שופט אך לפי מראית־העין. ראית בי שחקן, והרי צריך אתה לדעת, שהתיאטרון האמיתי, גם הוא אינו אלא תיאטרון. כל מה שהאדם עושה הוא בחינת תיאטרון, וגם מעשיך, מיכאל שנטו. אין לקרוא תגר: מעשי האדם אינם אלא תיאטרון. לעומת זה צריך בדיקה: איזה תיאטרון מהווים האירועים למיניהם – טוב או רע, נאה או מאוס, עשוי בטעם ומעוף, או שגור ולעוס. מובן שאני עושה תיאטרון, ובכוונה תחילה, אבל לשם החדרת רעיון ברור וגדול. ברעיון הגרעיני הזה אני מאמין, ושום תחבולה להאדירו אינה קלה בעיני, אם יש בה אך כדי להועיל. ושפע החשדים שטפלת עלי – הרי הם ממילא אך עניין טפל שבטפל. ולא איכפת לי. יחד עם זה אני מאמין, כי אם יש מקום הנועד לשנינו, אם יש פסגה לפגישות של שנינו – יבוא יום ונוכל להושיט יד איש לרעהו”.

הנה דווקא ממקום שלא פילל, באו הדברים הנכוחים. לב מיכאל שנטו חם, דמיונו עובד, מחשבותיו מצטללות, מפת חיו הפרושה, מתחילה להאיר בכמה גונים, עכשיו הוא מתחיל להבין לשם מה חי, למה שאף, ומהי בעצם המטרה. הבין כי תחת רגלי כולם יש מישטח ממוקמק. במישטח זה תקועים הוא וחבריו לדרך, ששאפו איש איש כיעודו וככוחו אל מישטח חדש.

הוא הבין למה לא היתה כאן שום אחיזה. כי אחיזה יש רק במישטח אחר לגמרי. באותו מעגל־הנוגה אשר ראה בדמיונו, אשר נצנץ נגד עיניו כגחלילית. הבין את מלחמתו במרינלה, הבין שהיא יצאה לחפשו מתוך הכרעה להכריעו, הרי מישטח אחד שולל משנהו. ואם השתמשה בפאול כבמטה־חובלים, הרי עשתה זאת מתוך נקמת אשה, אשר נפגעה בלוז נשיותה. יש חוקים קבועים בתהפוכות גלגל החיים.

ועוד הבין מיכאל שנטו את גישושי תנועות־הנוער השונות. את המרד בתורת אב ובמצוות אם. רוחות קטב המרירי מנשבות בעולם, וכל הדבק בחיים מבקש אוויר לנשימה. ומשום כך כל הנסיונות המשונים, התורות המוזרות, הניתוחים הנפשיים בכל מחיר, האדם ניתח, כי רצה לעמוד על טיב נגעיו. הוא הוא שהעלה את הנתחנות הנפשית מתהומות.

וכאן גם המפתח: לא הנתחנות עיקר. היא אמצעי. היום נבדק מהו הניתן להדלות. השאר יישאר סתום עד עת מצוא. אבל גם ה“מה” הנמצא־בעין הוא עניין נכבד. רגב של חיוב. האחזות. נדבכים של בניין. ושביב תקווה.

כי דור ההאחזות הוא הדור, שהוא גם דורו של מיכאל שנטו.

ושביב התקווה: האדם החדש אחר היקיצה.

שוב נזכר מיכאל שנטו בלוחו של צבי צביעלי, המדשדש לפי רוח הכלל, המיספר, ההגיון.

וזה הקו:

1) א) שחרור מלא של האשה; ב) טיפוח סולם האהבה; ג) חינוך משחרר של הילדים. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חיי משפחה חדשים.

2) א) סילוק הניצול הכלכלי; ב) פשטות יחסים בינו לבינה; ג) תיכון מדינה אידיאלית. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חברה חדשה.

3) א) החיאת מבחר ערכים ישנים למען ההמשך; ב) העמקת סגולות הפרט למען הכלל; ג) עידוד היצירה בכל התחומים. מכאן אמור: אילוף האדם החדש.

ושוב ידע מיכאל שנטו, כי הלוח הזה, שבאחד הימים נראה לו כמשענת־מה – אך מאכזב. לא במיספר ולא בכלל ולא בחוקים טמון סוד העתיד. הרי יש אך משום שגרה בחוקיו המרתקים של צבי צביעלי – ואף משום הכללה, שאינה אלא טשטוש כל יש נפשי. כי מה פירוש “שחרור מלא של האשה”. אם להבין זאת לפי רוחו של צבי צביעלי, תמצא כאן שעבוד חדש של הטבע הנשי. אמנם אין היא נכנעת לבעל, אך מרות החוקים המרתקים מעיקה יותר ממרותו של בעל. לא, בכך אין משום שחרור. ובמעגל העבדות, כשהתכתיר המסתורי המכונה נפש, מתחבט בין קורי החוקים, אין תקווה לעתיד טוב ושופע אור. מגוחך לגמרי הוא הנסוח: “טיפוח סולם האהבה”. לאיזו אהבה הוא מתכוון? הרי יש כל מיני אהבות. היש לייסד בית־ספר מיוחד לאימון ב“סולם־האהבה”? היש להטיל על מישהו חובה של אהבה? וכן סתום לגמרי “חינוך משחרר של הילדים”. ממש שטות. וכל זה נכלל בסוגיה הראשונה: נסיון מוצלח לתיכון חיי־משפחה חדשים. בעצם אין עדיין שום הצלחה, ואף אין בכך משום תיכון חיים חדשים. והוא הדין לגבי ה“חברה החדשה” ו“אילוף האדם החדש”. דומה כאילו כל השאיפות הנעלות, כשהן מגיעות לצבי צביעלי, מיד הן פושטות את איצטלותיהן רהובות־הקסם ונהפכות לפטפוט טחון.

צבי צביעלי, התורה שלך מפוקפקת, כי חסרת־יסוד היא. הבנין ההגיוני טוב כאמצעי, אבל אך מסלף שעה שהוא נחשב לעיקר בלעדי. מעמדתך הרופפת הזאת יצאת לקרוא תגר עלי, זעקת חמס. אינני משיב על האשמותיך. אתה עוור וחרש. מה יתנו ומה יוסיפו לך דברי.

ורק בזאת אני מודה: אף אתה היית בין מחפשי הדרך אל המירקע העליון. הלוח שלך מוכיח. אף כי נטית לצדדין. לא אני נכשלתי. אני שילמתי בדם תמציתי חלף כל צעד מצעדי. אמנם כל מה שהושג, הם אך סימני־דרך. אולם השלד אשר הרכבת, לא יתמלא לעולם ישות חיה. משום כך אתה אך מזייף. ואין לשכוח: לנטיה סאדיסטית, או לסתם התעללות, לא היה כאן שום מקום. הלא אך תכונותיך היו בעוכריך.

אף למרינלה אין תשובה בפי. כי היא מבינה ומתכחשת. היא יודעת כי התססת רגשות הוא פרוזדור לחיים חדשים. בלעדי כך לא יכונו. ומרגם הלעג שהריקה – אינו בסופו של דבר אלא ריק. היא מבינה את הפירוש הנכון של “גלגל העולם”, ואף יודעת שאך הגבר האמיתי עשוי לפתוח לפניה את שערי החיים. יודעת כי זכר וגבר אינם היינו הך. והאמצעים השגרתיים – גם האכילה והשתיה והשינה הם שגרתיים. ובכל זאת אי אפשר להתקיים בלעדיהם. יש וקורטוב שגרתיות הוא הכרח. בטוחני שהיא מבינה את כל זה, וגם הרבה הקשרים אחרים.

ובכל זאת התכחשה. כי הכרח הוא לה. היא עדיין שרויה בתחום הממוקמק. היא הגיעה אך עד לפרוזדור.

מרינלה – ודמותה הפשוטה יותר, הקמאית יותר: מרים המשרתת, הנקבה. זהו התחום הממוקמק בתכלית. הנקבה, שאין אצלה שילובי התעדנויות, הרי עברה ובטלה לגמרי. זוהי נחלת עבר רחוק. זהו אך זכר עמום של תהום וצלמוות. שם אין אפילו פנס אחד. היש משום פליאה, שפחד תהומי נפל על הילד מיכאל שנטו נוכח הנקבה?

לא נכון הוא, כי הפחד הזה עיוות את חייו. הלא היסוד המזוכך שבו, המזועזע מהבהובי הבלהה סביבותיו, שאף להדבק במקור האינסופי של החיים. השתדל לחתור לתלפיות, שבהן לא נגע המק. משלב אל שלב הלך מיכאל שנטו. כי זה היה יעודו.

היש לענות לפאול? עבד מרינלה, עבד ההמון, עבד תשוקתו. לא מתוך כורח שאין לעמוד בו, אלא מתוך כניעה לטבעו. לא הוא מי שסולל נתיבות. אחר שאחרים ייגעו וימצאו, יאמר אף הוא אמן ויקצור את הקציר אשר זרעו הם. אך פגע הוא טיפוס כזה. אולי פגע הכרחי, אך בכל אופן פגע. כי הוא השונא הטבעי של כל שואף אמיתי.

רק הילדות – הילדות, שהן כתם חם על הרקע התיאטרלי – אינן יודעות דבר על להטי ההגיון. הלב הרענן־התוסס, אף כשהגוף מנוגע, הוא המגיב מניה וביה, אך הוא. סימן שכאן כמוס הסוד. הנשים הברוכות בלב רגיש, רק הן עתידות למצוא בחוש את הפתח להיכל. ועוד מישהו…

מי?

בן־הברית האמיתי: איש הרוח.

מלכם סבר. אולי איפכא מסתדרא היית בשביל רבים ורבות, אבל לא נטית מהדרך. יש שאתה מתעה בכוונה למען תכלית משוערת ויש שאתה טועה. אך יש מקום הנועד לבני־ברית בלבד – זאת ידעתי. שם נפגש. אולי הדרכים השונים יתלכדו אי־פעם ויהיו לאחדים.

אני מאמין, כי דין השעה הוא למצוא את האחיזה הנכונה, ומיד יתבהר ויתברר ויתברך אופן אחר אופן. ואם כך, לא יישכח מן הלב, כי העיקר הגדול־מכל הוא האדם החדש אחר היקיצה. השאר אינם אלא חיבוטי דרך. אך חטא לא יכופר הוא לקשור כתרים לשונאי היקיצה מכוח דבקותם בהווה: מעמד, כת, מפלגה. רק משנגדעה ממנו מרינלה, משנכרת ענף מאילן אלה החיים, הבין זאת מיכאל שנטו.

אולם רק כשיש אמונה זוהרת בלב, רשאי אדם להוקיע את המסגרות הקיימות: הבעלביתיות, הדבקה בקיים מתוך עוורון לנולד; המשפחה דהיום, החרדה לקיומה המצומצם בלבד; המשטר הרכושני, המפרך את האדם ומכבה מתוך כך את כל פנסיו; מערך הכלכלה העכשווי, הכופה להכנע למשטר הקיים; הטחנה המפלגתית, השואפת להשכיח כי היא רק אמצעי למטרה.

רק כשיש אמונה זוהרת בלב, אפשר לתהות על שערי הטומאה לפי מהותם האמיתית. את שערי הטומאה האלה אפשר לתאר. אבל לא את האמונה הזוהרת. כי זוהי ספירה שהיא למעלה מכל תיאור.

וכשיש אמונה זוהרת, חובה לעשות ביודעים למען השתתת התנאים הנוחים לקראת העתיד לבוא.

*

תמה ההצגה. כבה אור הזרקורים שבמוח. השחקניות והשחקנים שהופיעו ככפויי כישוף – נעלמו. שוב נשאר מיכאל שנטו בודד ועזוב לנפשו על שפת־הים.

אך עכשיו אין הוא שוב קפוא, ממוקמק וכלב מת. עכשיו, אחר שדיברו בו שפטים, שעשו בו שפטים, אחר שנוכח, כי זהו המס ההכרחי לאותו עריץ, שכבש את השליטה בעולם – עכשיו הוא יכול לשבת מחדש על המדוכה. עכשיו מתחילה תקופה בסימן האמונה הזוהרת.

הד"ר אריך עמנואל ישב על קצה מטתו, ראשו קבור בשתי כפות ידיו ולבו רוחש מחשבות. הנה אחרי עשור מלא, ראה שוב את ידידו משכבר הימים, חברו לסער מחשבות מעפילות, אחיו לדירה הצרה ד' על ד', שותפו ללחם הלחץ ומסיבות הרוח, יריבו בפרשת האהבה ההיא…

החדר הזה הרך בריהוטו, המכתבה הרחבה, שהכל מסודר עליה נאה־נאה, הרשומות המדעיות, העפרונות לצבעיהם, הגלויות, המעטפות ושאר מזמוטי ספרא רבא; הספה הנוחה בעלת המשענת שעל יד התנור; מכונת הכתיבה; כונניות הספרים הכרסניים והלא־כרסניים, המכורכים והמעוטפים בשבע השפות המדעיות – החדר הזה הנהו רך באמת ואינו אומר אלא: שב ועבוד! כאן בילה ימים, כאן ישב ורשם את פרי חקירתו; כאן התהלך אנה ואנה בחקותו את נהמומי הפרופיסור הקפדן, מי שמרכז בידיו את שלוחות המקצוע בכל רחבי המדינה; כאן התבטל מעבודה שהגיעה לנקודת־קפאון בלי שהפרופיסור הנזכר לעיל יעזור בקלה שבעצות; כאן רפתה האמונה בכוכבו הטוב (הרי אם לא יסיים עבודתו המדעית לשביעות רצונו של הפרופיסור הקפדן, עתידו הרוס); כאן טעם נשיקת אשה באהבה; כאן חי ימים, שנים ואולי יובלות.

פתאום הרגיש בעייפות, המשתפכת והולכת בכל אבריו כזרם חשמלי משתק, ובהעיפו עין בשעון ובהווכחו כי השעה קרובה כבר לבוקר יותר משהיא קרובה לחצות, החל מסיר את חליפת־הטריינינג, תחילה את האנפילאות עם סוליות הגומי, אחר־כך את המיזע האפרורי־ברוד ואת המכנסיים הכהים־רחבים, שבדליהם דלמטה מהדקים את הקרסוליים. ועירום כילד גולש מאמבטיה, התכסה בסדין, חיתל בו את הרגליים מגן מקור, ופרש על עצמו את שמיכת המשי הצבעונית. בהיותו כבר במיטה נזכר פתאום, כי שכח לפתוח את החלון (אף עכשיו בשלהי הסתו היה רגיל לפתוח את החלון לעת לילה, זכר ללינותיו באהלים בימי נעוריו הטובים), קם, תקן את המעוות, ושכב שנית.

מהחדר הסמוך הגיע קול שיעול ומיד לאחר־כך:

– “שוב פתחת את החלון. הרי זה גובל בשטות ממש. רק דלקת ריאות אתה חסר”.

הקול נשתתק תוך כדי אנחה מיואשת, והוא… הוא ענה בכמה המהומים שנשתמעו כעין פיוס ושפירושם האמיתי לא היה ברור כל צרכו, וכיבה את מנורת החשמל שעל גבי השרפרף.

בכל זאת – חשב בתקעו עיניים בחשכה, שהתגבשה לכעין אצטלה גשמית ממש – מעניין הוא, כי עד עכשיו לא נרדמה. יש בה נטיה לריגול. יתכן שזה סימן של מסירות. אין להכחיש זאת. אבל מסירות כזאת מטרידה. ועוד מעניין לדעת את מי אוהבת אשה כמותה יותר: את עצמה (שמא היא חוששת להצטננותה) או את הגבר האהוב?

בינתיים הופנו מחשבותיו למסלול חדש, היינו: לא חדש, כי אם למעגל ההרהורים והזכרונות, שהמהמו והמיינו בראשו בשבתו על המיטה, בהתפלש נגד עיניו בזה אחר זה ימי האושר ההם…

איך זה הגיע הלום? היה בן למשפחה בעלביתית ועשירה באחת המדינות המערביות של אוסטריה־הונגריה, עליה השלום, ובזרם הבולמוסי, שהסעיר בימים ההם את הנוער היהודי־הבעלביתי, נגרף אף הוא. בעצם נמשך הנוער הזה לשני כיוונים סותרים: חיוב היהדות או שלילתה. השוללים היו בעיקר הבנים הטובים, השומעים מוסר אב ותורת אם, המזקינים בעודם באיבם, הדבקים בממש עוד בגילם הרך. כל מעיינם: מעמד נאה, גריפת עושר וכו‘. ואילו המחייבים היו המורדים, הנלחמים באבותיהם כדי להגיע אל אבות־אבות־אבותיהם. היו כעין מופת חי לתורות השונות, שצצו בימים ההם כפטריות אחר גשם, וש“גילו” את קול הדם, את האימפרטיב של הגזע וכדו’. הנוער הזה, מתוך זיקתו הפנימית לזכר האבות, החל באבות התנ"ך וכלה בבעלי המחברים האחרונים, היה בעצם עזוב לנפשו ונטול משענת. ללא מדריך מנוסה וידיד אבהי. היפלא, כי רעיון העזרה העצמית שגשג בלבות הצעירים הללו ולבש צורה מעשית? אם אין אני לי מי לי – גרסו בני הנעורים בימים ההם, אף שלא סלסלו את הדברים בניגון, כפי שעושים זאת היום, ואפשר מאד שאפילו לא ידעו, כי הדברים האלו נאמרו זה כבר, לפני הרבה מאות בשנים. למעשה שאיפתם להדבק באבות, היתה אפלטונית גמורה. לא שמעו את שפת האבות ופרורי העברית הנלמדת בבתי הספר הממשלתיים בשעורי הדת, היו נמסרים על ידי המורים בכוונה תחילה כך שישתכחו במהרה. היה זה גישוש רומאנטי, רומאנטי מאד, לקראת עולמות זרים – “מעניינים”.

היתה זאת התרחקות מהמציאות הפרוזאית, מהחשבנות הפעטעטת של האבות, הזוכרים ימים רעים מאלו, ימי נגישה ודיכוי מצד נגידים שונים, אף מההם שהתחפשו לליבראלים, ושרק הסיסמה הבדוקה האחת יכלה לשכך חמתם: הכסף יענה את הכל!

מתוך ההתרחקות הזאת באה ההתקרבות. ההתקרבות אל הצומח, האורגני, המרחב. אם האבות לא העזו לעזוב את בצרון הגיטו, ורק בתוכו בטחו פחות או יותר בחייהם ורכושם (ורכוש התפרש להם: אפשרות של חיים), הרי הבנים הרחיקו מהם, ומתוך מחאה דבקו דווקא באילן נאה ובשדה נאה. אגודות הנוער, שצצו ברוח הסיסמה לעזרה עצמית, התחילו מטפחות את האהבה־אל־הטבע הזאת, ויתר מכן: בה ראו את שיא שאיפתם בד בבד עם זיקה בלתי ברורה לערכי היהדות, אף שהיו לגבי דידם בחינת ספר חתום בשבעים חותמות.

יתכן, כי המרידה בזיקת האבות לשכניהם הגויים, התלכדה כאן עם המרידה במנהגי האבות המסתופפים בספי הגיטו, ושתי המרידות החשובות האלו היוו מין יש מהותי, אף כי שלילי בעיקרו, הוא אשר שימש לנוער היהודי בימים ההם במקום־ערכים ממשיים. וסימן מובהק כי העיקר היתה כאן המרידה, יש לך בעובדה שכל מה שהיה בחינת בל־תיגע בעיני האבות, דווקא הוא שמשך את לבות הנוער הזה. כך גרפוהו התורות הסוציאליסטיות לגוניהן, וכולן בד בבד; ואף הזרמים היפה־רוחניים למיניהם, שהציפו בימים ההם את עולם התרבות הגרמנית. הכל נבלל כאן לבליל אחד – הכל מניעים למרידה. והפלא: לא מצאו סתירה בין העולמות הרחוקים זה מזה. להפך: התהום הרובצת בין השקפות העולם היא שמשכה שבעתיים, ובפחות או יותר הבנה היו בני הנעורים מתרוצצים על עברי פי פחת, כמו הילדים החקרניים, הנמשכים משיכה עזה אל מימי סכנה וסתר.

כל זה התלכד אף עם מערכת תנאים נוחה מאוד: התאמה מקרית להווי הסביבה (מה שאינו אלא פנים אחרות לטמיעה), מכאן אמור: בני הנעורים נשטפו עם זרם המרידה התוסס בקרב הנוער הגרמני־יפתי, אשר נפגע מיבשושית החובות, הכובלות כל אזרח במסגרת המלכות הגרמנית בימים ההם. המרד הזה היה מופנה למנגנון המדינתי, אשר שיבץ בתוך תרשים מדוקדק את כל זיעי החיים מלידה עד מוות. אחד המניעים החשובים היתה כאן גם עריצות האבות בבית והמורים בבית־הספר, כל־כולם סוגדים לאליל האחד: מילוי־חובה. חוסר הלחלוחית הוא שהדף את הנוער הגרמני אל לחלוחית הטבע, אל הזמרה העממית, אל פשטות היחסים שבטיולים הארוכים, אל החופש בין המינים וכו'.

איך שהוא, מרידת הנוער הגרמני והיהודי נולדו בכור תנאים דומים, ואין כל פלא שהנוער היהודי־מערבי, בהיותו מרוכרך מטבעו וחסר מטרה ברורה ובלא כל ממש יהודי, נשען בכל מאודו על תנועת הנוער הגרמני. יתר מכן: הוא חפן מלוא חפניים מהיש המוכן, הנוח לו כל כך על פי חינוכו ועזוז התפרצותו. הרי ממילא קשה היה להבדיל בין הנוער היהודי לגרמני בשעת טיול או אף תוך כדי שיחה. אותן הזמרות, אותם כלי־הזמר, אותם המלבושים. ויתר מכל: השפה – הסימן המובהק לציר חייהם הרוחניים. ובכל זאת סימן אחד היה המבדיל: קווי הפנים, האף היהודי, השפתיים השמנות, השערות המדובללות, או העיניים המזרחיות־ענוגות־נוגות של הנערות.

ובכל זאת מה גדולה היתה התפרצות ומה רב היה כח התנועה הזאת, שלפחות דבר חיובי אחד היה בה: רצון יהודי. היינו עקשנות ללא פשרה. עקשנות זו היא שהביאה אחדים מבני הנוער הזה אף לשקידה על הלשון העברית. אמנם יש שהשקידה לא הבשילה פרי. אף היום תמצא בוגרים למאות, מהללו שבילו רוב ימיהם בתנועת הנוער, מהם למדו שנים, שנים ממש, במחלקות השמיות של האוניברסיטאות, בקורסים מיוחדים, מפי מורים פרטיים, ואחר כל זה ידיעתם העברית מספקת – כדי אמירת “שלום” בלבד. אך אחדים מהם, אחד מאלף ושנים מרבבה, שקדו על תורה זו בכל מאודם, אף הצליחו. מהם משמשים מורים בבתי־ספר, אף באוניברסיטאות, מהם קמו אף קנאים בודדים לספרות העברית. אבל יודעי דבר אומרים, שמעולם לא ירד יהודי מערבי לעומקה של שפת־עבר. תמיד יש איזו מחיצה מבדלת בין ידיעת המזרחי, בפרט אם היה בחור ישיבה, ובין בקיאות המערבי, אף ששקד על לימודיו ביסודיות גרמנית מובהקת.

הוא, הד"ר אריך עמנואל, עודו זוכר היטב את ההפתעות הנעימות, שגרמו לו כתבי־העת המהפכניים – כי הימים ההם היו בסימן תנופה גדולה ואידיאליות מפליאה מצד עורכים נרדפים עד צואר וסופרים השמים נפשם בכפם למען עורב פורח, שעוד ספק אם הוא יודע לפרוח בכלל. ימי מלחמת העולם היו הימים. ואם בימי השלום לא בטחו הסוציאליסטים בחייהם, הרי בימי מלחמה לא כל שכן, הרי אין לך קל מלערוך משפט צבאי לבוגדים, שונאי המולדת וכו'. ואם חייל אתה, קנין המלכות, ועוסק בסוציאליזם, באצטלת עורך, סופר או סתם קורא, מר גורלך שבעתיים – אם חטאך יתגלה.

כן, בימים ההם שגשג העתון הסוציאליסטי. המו"ל הוא העורך, השקיע בו את כל אונו והונו, והקורא היה מוצא בו סיפוק וסעד. בפרט סיפוק. כי בעצם הקריאה כבר היה משהו ממעשה גבורה. ומי לא יימשך למעשה גבורה במחיר כל כך קטן? והנימה הכללית – היתה כמעט אינטרנאציונלית. מי שזוכר את בגידת הסוציאלדימוקרטיה הבינלאומית בימי המלחמה, יבין מה גדול היה חרוף־נפשם של העורך ועוזריו. פרחי מחשבות מצאת בו, זר־רעיונות של מי שמוגדר במדע בשם “אדם הנבון”. מצאת בו שמות הלוחמים הגדולים, בלא הבדל אומה ולשון. אמנם רובם אישים שהלכו לעולמם, שכן חשש העורך שמא יחשדוהו בקיום קשרי־ריגול עם אנשי האויב. וסוף־סוף לא כדאי היה לסכן את עתונו.

העתון הזה היה בלי ספק מעשה רב. ובאמצעותו אפשר היה לבוא בקשרים עם אנשים מעניינים – עם סופריו. הה, עד מה נמשך הנוער היהודי אחר “האנשים המעניינים”. ואיש מעניין התפרש: איש אשר שאר־רוח לו. כי באין מרכז לחיים, לא במציאות הקרובה, ולא במקורות העבר הרחוק, נחוץ היה איזה יש חי, איזה מקום־מרכז. שגשגה בתנועת־הנוער היהודית הערצת הגבורים, כנהוג בתנועת נוער בכלל. אולם לא אישי העבר משכו את הלבות. לא אלכסנדר־קיסר־נפוליאון. לא בודה־משה־ישו־מוחמד. לא נצשה־דוסטוייבסקי־רמבוא. הללו היו רחוקים מדי, מופשטים מדי. הנוער הזה היה זקוק למגע ישיר, להשפעה מפה לאוזן. לכן העדיף חוברות על ספרים, מאמרים על שירים. והתורות הסוציאליסטיות: היה הוגה בעתונות הפועלית, עד כמה שהיתה פועלית בימי המלחמה, יותר משהיה שוקד על “הרכוש” של מארכס. על כן התפתחה בו הנטיה לשניות ולא לראשונות. הכלי השני היה המכריע. כמובן: התנאים המיוחדים הביאוהו לידי כך.

והנה נגמרה המלחמה. העולם הועמד לפני עובדות חדשות, תנאי חיים חדשים. באותם הימים הכיר אריך עמנואל את יפעם רמזלסקי.

כן. התנאים נשתנו. צצה בימים ההם תורת החסידות היהודית־מזרחית בלבושה המערבי. (אמנם הדברים הושמעו עוד בימי המלחמה, אך השפעתם גברה אחר כך). לשון ההרצאה עצמה היה בה משום מלאכת מחשבת, מלאכת מחשבת גרמנית. בחסידות המגורמנת הזאת, גבר אולי היסוד הגרמני על היהודי. ממש כמו שנפשו, רגשותיו ויפיפיותו היהודיים של היינה נהפכו בגלל שפתו לקנין גרמני טהור. וכן גם אחרים. כי הם נקלטו במסגרת החוג התרבותי־גרמני, והחוג התרבותי הלא הוא המכריע. רמב“ם השפיע, אף המתורגם, מפני שנקלט בחוג התרבות היהודי. אבל ידידיה האלכסנדרוני, אף שעמד במרכז היהדות המצרית, נשאר סופר יווני. לא פשוטות הן דרכי ההשתייכות האלו. הנה, למשל, התנ”ך שלנו. תרגומיו הם קנין ספרותי נבלע של כמעט כל אומה ולשון. אבל יש שאף תרגום אינו מעלה ואינו מוריד. מכריעים הדורות הבאים. יש והם מכניסים לאוצרם, יש והם מוציאים. ושוב התנ"ך: המעט השפעות זרות נמצאות בו? ובכל זאת שלנו הוא, אין מכחיש. (הרי אף כרוזי חביבל־בבל נתבדו). כי זה הכלל: צריך שהיצירה תיבלע בחוג התרבותי.

זוכר הד"ר אריך עמנואל את התלהבותו של הנוער היהודי־מערבי להופעת החסידות בלבושה הגרמני. היה בכך יותר מספרות סתם. כאן היה משהו של אחיזה. את הלשון אפשר להבין. ולא זו בלבד: הלא הערכין הנמסרים הם בלא ספק יהודיים, ואולי יתר מכן: יהודיים תמציתיים. אולי בצורה מגובשת יותר משהם מובעים במקורם העברי. אכן: קם גואל לנוער היהודי ניתן לו התוכן. ניתן לו הממש לשאיפתו. לא וויכוחים סתמים, לא כמיהה חוורוורת; כאן שופר הדור. נמתח הקו המבדיל בין הכא להתם, בין היהודי והלא־יהודי. הוקמו הגבולות. ומשיש גבולות יש לא רק הגבלה והצטמצמות, אלא גם התרכזות וכוח.

בימים ההם הופיעו גם שליחי ארץ־ישראל העובדת, הופיעו והרעישו. הטולסטויאניזם זעזע את הלבות התוססים זה כבר. מי עוד כנוער נכון להקריב על מזבחות האידיאלים את הנוחות הבורגנית? הלא בצלם נבראנו; בצלם ובלא רכוש. והטבע – הלא זהו הסלע האיתן, שבו נאחזו ידים טובעות זה כבר. יגיע־כפים בחיק הטבע – זה גולת הכותרת ההגיונית לדמדומי הנוער. הפלא הוא, כי דווקא הגורדוניזם הארצישראלי, הוא שכבש את הלבבות עד מהרה. הלא אין כמזיגתו במזיגות: גם סוציאליזם אמיתי, וגם עבודה בחיק הטבע, וגם יהדות – שלשת הסיפים של הדור החדש.

הד"ר אריך עמנואל עודו מתהפך מצד אל צד, מתהפך ונאנח לזכר הימים ההם שבילה במחיצת חברו יפעם רמזלסקי – והנה יד אשה נוגעת במצחו, כבודקת אם חלילה אינו חולה, אם חס ושלום אינו קודח. יד אשה רכה. (ידה של כל אשה רכה, האין זאת?)

– “אני, אני כאן, על תפחד” – משקיט הקדל. אור הציף את החדר. פני אריך חרושים דאגה. הבינה האשה לרעו. ישבה על כנף מיטתו, כשרק חלוק־השינה על בשרה וביקשה:

– “נא ספר לי קצת על רמזלסקי. הלא הוא מתאכסן עכשיו בצל קורתנו ומשהו מחייכם צריכה גם אני לדעת… הרי לא יתכן… כי אתם תהוו שיתוף… ואני אהיה כעומדת מן הצד… אתה מבין…”

קשה הדיבור על אריך. הלא אי אפשר לגלגל את פרשת חייהם. אין מלים בפיו. לא מלים היוו את העיקר. אף לא המעשים. היו להם מבטים, רמזים, קטעים, פסוקים, ספרים, שגעונות… מה יספר לאשה זו, מה יסביר לה, לרחוקה מסגנון החיים ההם.

– “ריכרדה, הלא…”

אבל ריכרדה אינה נרתעת. ראשית, הרי ביקשה שלא יפנה אליה בלשון ריכרדה. כי את שמה היא שונאת. הוא יודע היטב על שום מה. הלא כך היה פונה אליה בעלה… ושנית, אל נא ישתמט. הרי אי אפשר לה לקבל את פני רמזלסקי כזר, כי היא מרגישה שקיים חוט הידידות, המאחד את שני הגברים. ואם להסביר לו פנים כלמקורב, הרי כל זמן שלא תשמע כך וכך… ובכלל: ידיד ידידך כידיד. זה יפה ונאה. אבל עומדת לה הזכות, שישתפנה בכמה מהחוויות שעדו עליהם. לא בפועל חלילה, אלא מהפה לאוזן לשם אינפורמציה. אינה מוכת שכל חלילה, אף שפת הרמזים נהירה לה. היא מבינה כי אין למצוא מלים לחוטים הדקים ההם, הנשזרים בין אדם לחברו, אך די לה ברמז, ברמז שברמז. ואם אריך הוא בתוך העניינים, הרי לא כל שכן. בפרט שרמזלסקי עושה רושם כל כך טוב… ואין זו סקרנות נשיית מצדה חלילה. (אף שאין לך אשה בלא סקרנות). אבל, כאמור, יש כמה דברים שאין לשערם, צריך לשמוע כך וכך. ורק מששמעת, אתה יכול לעצב את יחסך הנפשי אל פלוני.

בלא רצון וכמעט מאונס מתחיל הד"ר עמנואל משזר את דבריו. קשה לו לספר. הלא גם בחורה תקועה בתסבוכת ההיא. ולספר עליה – האין זה כווידוי? וכל ווידוי הוא מאוס. פשוט בושה היא להתוודות. וכך הוא מספר:

– “הלא את מכירה אותי. אני מחייב את הבריות, אני אוהד אותם מאז ומתמיד. אני מחפש אותם ומוצא אותם. ולא תמיד דווקא את המעולים שבהם, היינו: את מבחר המין האנושי. הסתפקתי במועט. אין לחשוב חלילה, כי אני שתום־עיניים. ואם היה לי יחס חם אל כמה וכמה…”

ריכרדה פרצה בצחוק:

“רוצה לומר כמה וכמה מאות”.

אבל הד"ר אריך עמנואל היה רגיל לענות על התקפות לעג בפשטות ורצינות. על ידי כך היה “עוקר את השיניים הארסיות”. היתה זו התנהגות בדוקה. אולם לא משום התחכמות נקט דרך תגובה זו. להפך, מתוך תינוקיות מפליאה, המעידה על טוהר לבב. (הלא הליצנים כינוהו תינוק בחיתוליו).

– “לא, לא מאות” – המשיך אריך – “הלא את מיטיבה להכיר את ידידי. וכי רבים הם? הלא חוץ מזינו…”

– “זינו? ידיד נפלא” – עקצה ריכרדה – “הוא העשיר ואתה הקבצן. עד כאן יפה ונאה, הידידות אינה בחרנית. אבל כלום התעניין, ולוא רק פעם אחת, במצבך; למשל, אם אכלת ארוחת־צהרים? אם ידידותו של רמזלסקי דומה לזו של זינו, מוכנה אני לוותר…”

כאן קפץ אריך על רגליו. היה שלטן ברוחו כמעט תמים. אך משנגעת בידידיו, התחיל צווח כעקוץ עקרב. גם בכך התבטאה תינוקיותו המפליאה (באמת תינוק־בחיתוליו נפלא).

החלון הפתוח הפיג את סערת רוחו. הגיפו והתחיל מטייל עירום לאורך החדר, הלוך ושוב. אחר כך ניגש אל השרפרף, שהניח עליו את חליפת הטריינינג, גלש לתוכה ושב לטייל לאורך החדר. ריכרדה התעטפה בשמיכה, ישבה על כנף המיטה וחיכתה, לאיזה המשך חיכתה, לאיזה סוף. כי משהו מוכרח לבוא. (הזוהי סיבה לגירושין?) פניה הביעו כעין סקרנות: מה עתיד להתרחש. (יש נשים המחכות בנשימה עצורה לעתיד להתרחש).

– “בעצם” – השיך אריך בקול שקוט, כאיש השוקל את דברי בר פלוגתיה (הלא יש והיא צודקת) – “בעצם אין כל יסוד להטיל דופי בזינו. הרי הידידות אינה חברה לאחריות הדדית”. – נשתתק. והיה כמתחרט שאמר מה שאמר, כי יתכן שבדבריו היתה מעין הודאה.

– “על ידידות המתחילה בשיחות ומצטמצמת בהן, רק בהן, אני מצפצפת” – אמרה ריכרדה בפשטות. – “ועכשיו אני יכולה לספר לך. דומני, שזינו זה אינו ישר. ראיתי זאת בהתיחסותו לכמה עניינים. אספת מחאה נגד גזירה זו או אחרת – שעה שאתה מרגיש כי לב זה הומה, וזה בוכה, וזה סובל – בשבילו היא כהצגה תיאטרלית. הוא מסתכל לכאן ולכאן. מברך את פלוני, מתפלא שאלמוני לא הופיע. כך הוא. וכך היא ידידותו. הכל חיצוני. כאשר בעלי־החוב הציקו לי אשתקד – חברת החשמל, הפקחן על הדירה, החלבן, הירקן ושאר ה”אנים“, פניתי אל זינו ואמרתי לו כך וכך, עזור הפעם…”

– “העזת לעשות זאת בלא ידיעתי?”

– “כמובן. אתה אינך מרגיש בעלבון האשה, כאשר אינה יכולה להגיש לשולחן ולסתום פיות רעבים. זהו גדול העלבונות. לך לא איכפת. אתה יושב באקדמיה, והשאר הוא קליפת־השום בעיניך. מפני מה אינך פוקח קצת עיניים?”

– “והסוף?”

– “הוא, זינו שלך, הבטיח להתעניין, והתעניינותו נמשכת ונמשכת… עד היום”.

– “כך אמרת לו? מפני…” – ריכרדה לא עצרה כוח. עלבונה הנשיי היה גדול מנשוא. פרצה בבכי. החשבונאות הכספית הפעטעטת, אינה אלא חיידק נורא יותר מטיפוס ודבר. חיים כאלו אינם חיים. ימים רבים הסתירה ממנו את דחקותם. פניה האירה לו, כדי שלא להסיח דעתו מענייניו העומדים ברומו של המדע. הורי לך שלמונים. חושב לפי תומו, כי הכל בסדר. ואותה הוא מעמיד במצב של שקרנית נוכלת, הפוזלת לכיסי ידידיו…

בכוח הבכי מכניעה האשה. בפרט גברים מסוגו של אריך. למראה הדמעות, התפגפגה פתאום תקיפותו. נשאר הילד הרך, תינוק־בחיתוליו. בלי דעת אם לשדל או להחשות, תקע במקומו כסמל היאוש.

וכדי לשכך את בכיה, ישב על ידה וליטף את שתי ידיה ברוב חיבה שרק אנשים טובי־לב מסוגלים להבינה. הוא סיפר, הרבה יותר משהיה מספר אלמלא הכריעוהו הדמעות. הרגיש עצמו כחוטא, והשתדל לתקון את המעוות בדרך זו. היא חדלה מבכיה, אף שידיה מאהילות על עיניה, והקשיבה. נעלבה, אבל היתה המנצחת. (היש לך הנאה גדולה מזו לאשה?)

סיפר אריך על אותם ימים טובים, ימי הסטודנטיות, שבילה בחברת יפעם רמזלסקי, באחד מפרברי קריה. יכלו להתגורר גם בעיר, אבל הרומאנטיקה שבפרבר היא שקבעה. בית ששימש קודם מלון – מלון מהסוג הידוע, הפותח שעריו לזוגות נאהבים. נמלך בעל־הבית והתחיל משכיר את החדרים חדשית, כי הזקין ורצה להרחיק את המרקחה ממנו והלאה. היה מטפל רק בעצי הפרי. בתו היתה מופיעה מדי ראשון בחודש כדי לגבות את המגיע מהדיירים.

ולא רק שניהם עשו בחדר בעל שתי המיטות. בעצם היוו שם קולוניה שלמה. יש ולנו בשתי המיטות ארבעה או חמשה חברים. ומשהאיר הבוקר היו קמים על רגליהם, מתרחצים בזה אחר זה במים הקרים (אף בימות החורף), ועולים לרגל לאוניברסיטה. מהלך כשעתיים ואף למעלה מזה. כי לפי מנהגי הקולוניה לא נאה היה להשתמש בטראם.

החברים. כמנין או למעלה מזה. אחד מתימטיקאי נפלא. מחשב, מחשב, מאמין להביע במשוויה את תמצית החיים. אף בקיא בפילוסופיה. היינו בעיקר בחכמת ההגיון מיסודו של ראסל. כמובן, גם מהוסרל לא הסיח דעתו. (הרי בלא הוסרל אין להבין היום את הפילוסופיה). בחור משונה. מעניין. לא חזר לארצו כדי לעמוד למבחן הצבאי, כי היה אנטימיליטריסטן. הסוף היה, שהוכרז מטעם השלטונות לעריק ועתה אינו יכול לשוב לביתו. עליו להתגולל בנכר, ומי ידוע מתי יגיע לנחלה, או לוא אך למנוחה.

היתה שם סטודנטית וורשאית. פיה מלא צחוק. תמידצחוק. הסיטריקה ממש. נכנסת לחדר ופורצת בצחוק. אומרת דבר ופורצת בצחוק. ולא איכפת לה אם המתימטיקאי שכוב כבר במיטה. לא איכפת לה, שהוא רגיל לשכב עירום. היא נכנסת וצוחקת ומגלה מכבשוני הפסיכולוגיה. היא נשבעת אמונים למסר, לשני הביהלרים, הבעל והאשה. שטרן נתיישן לגבי דידה. היא מדהימה בשמות, בציטאטות. בעצם קשה לדעת מה כוונתה. “ושמא”, שואל המתימטיקאי מחביון מיטתו, “שמא כוונתך להכנס לתוך מיטתי, בבקשה”. בתשובה נשמעת התפרצות צחוק חדשה. לא איכפת לה. הרי המיניות נעקרה ממעגל חייהם. מאן דכר. לא איכפת לה מאומה. ואם הוריה הוורשאים יכניסוה תחת כלונסאות החופה – לא איכפת לה. הרי “צריך לקחת את החיים כמות שהם”.

היה שם החימאי הרזה. טיפוס המסתפק במועט. במועט החמרי. אולם בענייני הרוח אינו אומר די. מאז ימי נעוריו היה מרוויח לחמו ביגיע־כפיו – במתן שעורים. היה עובד במעבדה לתעשייה החימית. אחר כך למד לאטינית. מתוך כתבי שפינוזה דווקא. עמד בבחינת הבגרות, ובהגיעו לאוניברסיטה, נתמנה מיד עוזר במעבדה. כי אין לך בקיא כמותו בכתבי־העת המקצועיים נוסף על בקיאותו בספרי השימוש הרגילים. והחימיה הפיסיקלית, אבן־הנגף של טובי החימאים, מונחת בראשו כבקופסה. בור סוד ממש. צנתר זהב. היה אומר, כי החימיה אינה אלא מדע מקיף, ועל החימאי להיות חכם ובקיא גם במקצועות אחרים. האמת, היה הוגה במדעים המתימטיים והטבעוניים, והכל נערך במוחו, בזה אחר זה, ללא ערבוביה. הסברתו קצרה ונוקבת, דבר דבור על אופניו. צמצום ובירור. אף הגה לא יוציא לבטלה. מדען נסיוני טיפוסי. אבל יחד עם זה אינו מסיח דעתו מהספרות והאמנות – כמנהג המדענים. חלילה. אין כמוהו בקיא בגיתה. דווקא בגיתה. וציירי הולנד הגדולים נהירים לו. מזיגה משונה: גיתה וציירי הולנד, יחד עם דקדוקת מדעית.

ההיתה בין אלה אישיות מרכזית? לא. לא אריך עמנואל ולא יפעם רמזלסקי. כי המרכז המושך את כל העיניים היתה היא. את העיניים ואת הלבבות.

רוכסה!

היה לה גם שם משפחה, כנהוג. אבל בני הכנופיה קראו לה רוכסה, ודי. היתה דקת הרגשה כרגיש שבאמנים. ויפייפות שחרוריתה כחלום של משוררים. גזרתה דקה־שבירה. ריסיה ארוכים־שחורים. עיניה גדולות־עמוקות־שחורות. שפתיה בינוניות, לא־שמנות חלילה. שערה שחור־כחול וחלק כמשי. והפלא ופלא: עם כל נשיותה היתה לה נטיה חזקה ללימודים המתימטיים. ברכות מיוחדת היתה מטפלת בסמלים, מספרים, נוסחאות. ובהבנה. היתה כאם המטפלת בפעוטותיה. אף הספרות לא היתה לה ארץ לא נודעת. קראה. והרבה. גרמנית וצרפתית. והסיקה מה שהסיקה. ויחד עם זה היתה רגישה. הרגשת: כל היוצא מפיך נשקל במאזני הרגישות. ואוי לך אם הקדחת את התבשיל.

לבסוף נתגבשה קבוצה קטנה מהבוהו הסטודנטי. נשארו ארבעתם. רוכסה ופריץ שומר החימאי, אריך עמנואל ואיפעם רמזלסקי. אין לחשוב כי אהבתם המשותפת לרוכסה היא שליכדה אותם, הרי ידידותם נתרקמה עוד לפני הכירם אותה. אבל מצד אחר אין להכחיש, כי על ידי רוכסה ומשום מציאותה העמיקו הקשרים. היוו כעין ברית אחים קשורים זה בזה לעולם. ואף היום, לא חשוב אם הם מחליפים מכתבים או לאו, קיימת ההתקשרות ההיא. יש איזה יש תמידי. הנה, יפעם רמזלסקי, לא ראה אותו זה שנים. אולם עם הופעתו מיד נפתחו מקורות ידידותם, החתומים עד כה, והם משפיעים והולכים כאילו אין בין ימי העבר וההווה כל תהום. כאילו לא נפל דבר במרוצת הזמן. אתה מרגיש ביש קיים. אתה מתחיל מאמין ביסוד הנצחיות. (ואולי מכח הידידות הקיימת יש החוזים את האלוהות הנצחית?) כן. כאילו זה אך אתמול נפרד ידיד מידידו.

ומשעלו ארבעתם באחד הימים לתור הרים ועמקים, כי על ידי כך ניתנה להם ההזדמנות הטובה להמצא יחדו כל שעות היום, הגיעו למלונה עזובה. רועים אחדים, כבני ט"ו, הופקדו מטעם נזירי מנזר מקומי על פרות־בשן. החליטו ללון כאן. כי מה להם העולם כולו כשיש אוויר הרים צח, חלב פרות חם, שמש מאירה עיניים והרגשת דרור באין עיני זרים מטרידות. ואף גג סוכך ממטר יש כאן וקירות מגינים מצינת לילה.

בלילה העלו הרועים אש בחדר היחידי. התפרקדו האורחים, נתנו עיניהם בגזירי העץ המפצפצים ובוערים, וחלמו חלומות טובים אשר מלים אין להם. הרועים (שרידי הרומאנטיקה של המאה העשרים) התחננו: סיפור־מעשה. הלא באי־עולם נזדמנו להם, הרי האדונים ודאי נתגייסו בימי מלמת העולם והיו קצינים כיאה לילידי כרך. סיפור מעשה!

רמזלסקי היה המספר. הרי אין מסרבים לבודד. על חלום האדם באשר הוא, סיפר. מלחמת העולם כבדה עלינו. האדם בצלם אכל את האדם בצלם. נשתתקו הנביאים הטובים. הוכרז יום חג ומועד לכל נביאי השקר. התקוללו התחוללו השתוללו רוחות זעף. התנוצצו התרוצצו התפוצצו סדרי חיים. נתמגמגה המחשבה, נתפקפקה האמונה, נתמקמקו כל הרגשות הטובים. בחפירה שכח החייל כי קיימת אם ואחות. אשה וכלה נתמסמסו. העולם לבש אצטלה חדשה. כאילו נהפך לגברי בלבד. יסוד דנוקבא, הרכרוכית, הענגנגת הנפלאה, המחיה אפילו עצמות יבשות, עצם הנשיות – נתפספסו. דין אחד הוטל על עשיר ורש, משכיל ובור. שוויון גמור השתלט בעולם הגברי, והכוונה: השמדת הנשיות. מלכות גבר, מה איומה היא! דם ותמרות־עשן, קללות נמרצות וניבול־פה. קולע הגבר שבחפירה קולע היטב. לא רק את הנשיות בלבד הרחיק ממנו והלאה, הרי גם את הגבר אחיו, הרובץ בחפירה שמנגד, הוא מוכרח להשמיד. כי התקוללו התחוללו השתוללו רוחות זעף. נחש אש, נחש גז, נחש מוות – הכלים. והמוח – השמדיאל האיום!

בירכתי העורף נתכנפה תחתיה האשה. תמו התענוגות. קפאו הרגליים הרוקדות. כי אזל הכסף. אפס הלחם. תותח הרעב פער לועו. במלכות רעב זו חיו צללי־אדם מבוהלים: אמהות נמקות, בוגרות נמוצות, נערים שלא הספיקו להספח על מלכות הגבר, בעלי מומים למיניהם, פעוטות. במלכות הרעב נבלע כל זיק ארוטי, נגדע זכר העדנה. הנוער החוורוור שאף לשוויון בין שני המינים. הסימן: התלבושת הפשוטה, השווה לנערים ולנערות. כי זו היתה הסיסמה: באין גבר – טובה האשה לכל מלאכה. במשרד, בטראם, בבית החרושת. שם מלכות הגבר המשמיד, וכאן מלכות האשה הרעבה, המעורטלת מנשיותה. כך נתהווה עולם חדש. בצבצו ונתבצרו מושגים חדשים. קם דור חדש שאת שפת אבותיו לא שמע. לא הבין. יש אומרים: נטע בלבו נטע־נעמנים חדש. אולי. כי לפי החוק: אין לך דבר בעולם שהוא לבטלה. אולי זה דור הנעמנים.

רמזלסקי סיים את דבריו. דומיה. לבסוף פרץ הגדול שברועים: “בכל זאת, לא סיפור מעשה הוא”. חשב שהנה יתאר להם את החיים בחפירה, שמע כי במקרים ידועים לא חדל התוקף מריצתו אף אחר שגולגולתו נערפה. שמע על זונות צרפתיות ורוסיות. שמע על שדים ומזיקין וליליות. ואפילו בראינוע אפשר לראות מעשי גבורה גדולים.

הרועים אמרו נואש. מפי אורחיהם המשונים לא הצילו דברים טעם. והם כל כך קיוו. הם חשבו. הם בטחו. והנה אך טעות. להבא ייזהרו ולא יסבירו פנים לכל עוף פורח המחפש מחסה.

תוך כדי גיחוכים זלופי רמזים מהסוג הידוע, הציעו הרועים שמיכות למשכב ובעצמם עלו לעליית־הגג. נתהווה מצב מסובך. כיצד ישכבו? יתכן שדבריו של רמזלסקי הם שגרמו. הלא הם באמת הדור החדש, הדור שנתחנך בימי המלחמה. עד כה הסיחו דעתם מההבדלים המיניים. בחור, בחורה – היינו הך. הסיסמה: אל־מיניות. כך היה עד כה. בימי המלחמה ואחרי הגמרה. והרי לך: החיים שבים למסלולם הקודם. והם, הם נמצאים בפינה נדחת בהרים. הם: שלשה בחורים ובחורה אחת. והיא אינה חלילה מן המאוסות. וכפי הנראה בכל זאת יש הבדל בין בחור ובחורה. הדבר הוברר להם מתוך גיחוכת הרועים. הטבע. הרועים קרובים לטבע. הללו מבינים. ואולם הם: סרפדי הכרך אינם מבינים בענייניים כאלה. אתה חי את חייך בתוך מערפליה ואינך רואה דבר, והנה פתאום נפקחות העיניים וראות. ואתה מזועזע עד מח עצמותיך.

הסמיקה רוכסה. הסירה נעליה, היתכן? עד כה לא היה בהסרת הנעליים כהוא זה. ועכשיו ההשביע מי שהוא רוחות רעים להפוך את סדרי חייהם.

הסמיקה רוכסה. הסירה נעליה היתכן? עד כה לא היה בהסדרת הנעליים כהוא זה. ועכשיו? ההשביע מי שהוא רוחות רעים להפך את סדיר חייהם?

לא פשטו בגדיהם – ממילא מובן. הציעו את השמיכות, אף השאירו כמה מהן לצורך התכסות. אבל השאלה קודדת במח, היא צורבת בלבות, היא ניתזת מהעיניים: באיזה סדר ישכבו? עד כה היה כל אחד מהם מוותר לחברו. מתוך התכחשות. מתוך וויתור ידידותי. כי הלא ארבעתם כאילו מהווים גוף אחד. ומה כבר איכפת אם זה או זה יזכה לשבת על יד רוכסה. אבל פה בהרים, באין אימת הכרך ושקריו המוסכמים עליהם, חל שינוי ברגשותיהם. מי יזכה לשכב על יד רוכסה? להרגיש בה ממש, לקלוט נשימתה?

פריץ היה מי שהוציאם מן המבוך. עשה משכב לעצמו בקצה. מיד החלה תחרות המוותרים. מתוך בושה ואולי גם מתוך תחבולה. (הרי ייתכן, כי דווקא הוותרנות היא שתקרב). כל אחד מיהר לכבוש פינה לעצמו, כל אחד התרחק מרוכסה. הצגה רבתי בחמש מערכות. זה טען, כי מאז הוא נוהג לישון בקצה יש לו חזקה על כך. זה מצא סיבה מכרעת, כי לרוכסה ודאי תנעם קרבתו של חברו. וכך בלי סוף. רוכסה נשארה קרחה מכאן ומכאן. אכן גם זה ענין רע. מה שלא תעשה ומה שתעשה, אחד הוא סך־הכל: מפח־נפש. ישבו ארבעת הנבוכים נשולי נעליים ועל גבי השמיכות ולא ידעו איך ומה. ישבו. שעה רדפה שעה. גברה העייפות. העיניים נעצמו מאליהם. השינה, האחות הטובה, היא שהכריעה את כולם. אף השכיבה אותם זה על יד זה בערבוביה משונה. פקעת של ארבעה ראשים.

הרועים שעלו לעשות משכב לעצמם בעליית הגג, הורידו בלאט את הסולם וירדו לבדוק כיצד ינהגו שלשת הבחורים הכרכיים בבחורה אחת. ומשראו את הפקעת המשונה, אחר ששעה ארוכה לא נשמע מלמטה כל הגה, נתפלאו מאד ונתמלאו בוז לבחורים משונים, שאפילו את חוקת החיים הפשוטה ביותר אינם תופסים.

משנתעוררה רוכסה, ראתה והנה פריץ החימאי ישוב בפינה ומצחצח את נעליה. דמעות הבריקו בעיניה. תוך כדי צחוק ביקשה את המצחצח החרוץ להתקרב אליה – נשקתו. אכן: גם הנשיקה חדרה לגוף אל־מיני זה, שהיה עד כה סמן ל“ידידות טהורה”.

ימים רבים עברו עליהם בנדודים. ירחים. על קרחונים עלו. בשדות השלג הנצחי טיילו. טעמו מכל טעמי הטבע והדרו. לא מנעו מעיניהם הנאת המרחב, תאורות השמש העולה והשוקעת, שפרירי עננים וצחרירי עבים קטנות, גאון שיאים וחמדת רכסים, שממון קרחות ושאננות כרים. הכל ראו, את הכל ספגו לתוכם.

אף על סכנת־נפשות ממש לא וויתרו. וכך אירע כי בעלותם לשדה שלגים, והם מזויינים במשקפי־מגן כנגד צחור השלג, המכה בעוורון, ובכילפות משען, אשר קנה פריץ בפרוטותיו החשוכות־מפיו, שכחו להצטייד בזיזי ברזל לנעליהם. עלו. ופתאום פרוש לפניהם מרחב השלג כסדין ישר בלא כל הדורים. גלש פריץ למטה. לא עץ ולא שיח במדרון זה, אין כל נקודת אחיזה. על אחוריו הוא יושב ומחליק מטה מטה. הידידים הבלתי מנוסים, שלא נתקשרו בחבלים, כמנהג הסיירים המקצועיים, עומדים כנציבי מלח ולוטשים עיניים בהלניות באפס יכולת להושיע. (ודווקא פריץ – חשבה וודאי רוכסה). בתחתית המדרון נעצר המחליק כבכח נס. לפני לוע פוהק ממש. החריצים הללו בשדות השלג, פגיעתם רעה. הם נבקעים פתאום מלהט השמש, בדרך כלל הם עמוקים מאד, והנופל לתוכם, חזקה עליו שלא יצא שלם. שיירת סיירים השיגה את החברוה. המדריך המקצועי נענע בראשו לכאן ולכאן, עמד על הסכנה שהיתה נשקפת לפריץ והמהם תוך כדי לגלוג:

– “הוי, ילדים, ילדים!”

ילדים. הלא אין לך הגדרה שתתאים יותר לרביעיה זו בימים ההם. צחוק ילדותי טוב מנת חלקם, ולא רק על השפתיים החיצוניות. זה היה הצחוק ההוא, המביע את כל הישות. הביטוי לנפש האדם. כי לפי צחוקו ניכר האדם. יש והוא מכסה, יש והוא מגלה. על מה מכסה הצחוק? – על מזימות רעות, מחשבות סתר; הוא כלי הרמאות, אמצעי בדוק של הנוכל באדם, תכשיר הדיפלומט, מסווה האשה; הוא המתק הארסי של הנחש, הוא הברכה שנהפכה לאיומה בקללות. ואולם הצחוק האחר, הקדמון, הוא הברכה. הוא גילוי השמחה המתפרצת, הוא שכרון הנעורים, הוא העדות לבור־לבב. העיניים הצוחקות צחוק תמים, קדמוני לא ישקרו. מי הגבר לא ראה בחייו בנים רעננים, המהנים בצחוקם הטוב: בואו נא, אנשים טובים (הלא מן הסתם טובים אתם), והשתתפו נא בשמחת לבב! הנאהבים מביעים בצחוק את שפע רגשותיהם – במלים לא סגי. הצחוק הוא רץ האהבה הראשון. ניצן רך הוא, נטע טיפוחים, זרע הבל התמים. מה עוללתם בני־קין הרצחנים, שהפכתם את האלוהית שבהבעות האדם למכשיר הפסיכוז ההמוני! הדגנרציה של הצחוק: הלעג, הקלס, השמצה. היש נשק נורא מהלעג? היש תקומה לנלעג? הגילה איזה חוקר נאמן סם־עזר לארס קטלני זה?

צחוק ילדותי־תמים היה מנת חלקם! אביר הצחוק הזה היה פריץ. לא זו בלבד שצחצח את נעלי רוכסה, לא זו בלבד שהאציל ממזגו הטוב על האחרים, אלא אף השפיע ברוחו. ברוח הוויתור. בלבו קנן החשש שמא הוא אנוכיי מדי, שמא הוא לוקח לעצמו יותר מכפי שמגיע לו, מכפי שנכונים לתת לו ממילא. לא אחת ולא שתים היה הוא המפגר בין ההולכים, היה מספח לחברתו את אריך, ומזרז את יפעם להלוות לרוכסה. משום מה? כי לדעתו היו ליפעם רמזלסקי זכויות יתר. הרי הוא שהכיר את רוכסה לראשונה. והוא היה מי שסיפחה לחבורתם. אכן, לא ייתכן כי על ידי כך ייגרע חלקו. המשום כך עליו לוותר על חברתה של רוכסה? הרי ידוע היטב, כי זה ימים ושנים היה יפעם מבלה בחברת רוכסה. את לימודיו היה מזניח, אפילו על חלומותיו, שיא חייו, היה מוותר כדי להמצא בקרבתה. והנה, מה עשה? איחד את ידידיו. החליט לצמצם את מרכזי חייו, שירי־הלל על רוכסה היה אומר באזני ידידיו, ושבחי ידידיו היה מעלה באזני רוכסה, כינסם למקום אחד, השרה אוירה חמימה (את המלאכה הזאת ידע על בוריה) – כך, זאת היא ההיסטוריה של הרביעיה. ועכשיו, משנעשה הצעד המכריע הזה, אחר וויתורו של יפעם על התיחדותו עם רוכסה למען ידידיו (הלא רצה להנותם מההנאה הנגרמת באווירת הקסם הנשיי), היתכן כי הידידים הללו יעצמו עיניהם ולא יראו את מה שעולל לעצמו? ברור, וויתורו זה גורם לו יסורים. אף ייתכן, כי הוא מכה עכשיו על חטא. הוא ודאי חושב, כי אך מעשה שטות עשה בהכנעו לגלי הידידות. רק בימי נעוריו מסוגל אדם להרגשה כזאת: היינו שאינו מאושר בהתיחדו עם אשה הקרובה ללבו, מחשש שמא בזה הוא עושה עוול לידידיו. היש שטות גדולה מהרעיון: שיווי זכויות ארוטי? ברור היה כי יפעם נתפעם ממוסר־כליות בחשבו, כי הגורל העדיפו על פני ידידיו. יצא איפוא לתקן המעוות. הוא עצמו. מרצונו הטוב. הבין זאת פריץ. הבין זאת אריך. כולם הבינו זאת. אפילו בעלת הדבר – רוכסה.

והיא? הנתכעסה עליו? המצאה במעשהו זה משום עלבון לנשיותה? האמת, היא הרגישה את עצמה בחינת השניה במעלה. ואשה בחברת גברים רוצה מטבע היותה להיות הראשונה במעלה. בפרט אשה, שבחייה קרו אי־אלו מקרים. פגעי ידידות: בינה לבין חברתה. אהבה גדולה גרפה את שתיהן, בלא הקטנוניות וצרות־העין והקנאתנות, הממררות ברגיל את הידידות בין הנשים. קונם, לא חיי ידידות היו אלה, זו היתה סימפוניה אדירה, הדהדו פסנתרים בלא הפסק, ניגנו עד שגעון ומוות. זו היתה פרשת חיים בסימן שכרון תמידי – המרמה העילאית. אהבה – כן, יש אהבה בין אשה לחברתה, אף אם אין בה מהגסות ההומיאופאתית. המיניות הגסה אינה העיקר לגבי האהבה הגדולה. יש והיא לוואי. אך לא תמיד לוואי הכרחי.

באותם הימים היתה רוכסה השניה במעלה. למסירותה לא היה קץ. את כל ישותה הקריבה על מזבח הידידות. לא היתה חברה במפלגה, לא היו לה אידיאלים פוליטיים. היה לה רק האידיאל האחד: נאמנות לאשה האהובה. בימים ההם היתה היא מצחצחת את נעלי חברתה האהובה.

ואולם בהתעורר בה ההרגשה הנשית המלאה, משיצאה מגיל הילדות, התחיל תוסס בה רצון חדש. כי האשה רוצה למשול, למשול ולעבוד גם יחד. הייתכן כי היא תהיה רק השניה במעלה, כל ימי חייה? הרי היא זקוקה לטיפול, היא אינה אלא תינוקת (אשה), היא מחכה לאומן טוב, למוביל מנוסה, למדריך נאמן. היבוא? אכן, מרדה בידידותה. הזירה את עצמה מהידידות הנפלאה ההיא, שהטביעה חותמה על מהלך חייה, אולי לעד. היום אינה רואה שוב את פני חברתה. אבל היום היא מבינה היטב מה זה טיפול באשה אהובה. היום היא המומחה לגילויי הרגש הדקים, היא מגלה מיד כל נימה זייפנית. חוש שמיעתה דק. ומדקדק. חוש קליטתה עדין ורגיש. היום, כמעט ביודעים, היא רוצה להיות הראשונה במעלה. הלא משום כך הזירה עצמה מידידתה. והיא רואה הכל בשבע עיניים. היא מבינה את כוונת המטפל בה, את הנסתרות שבנסתרות. כי מבשרה חזתה את הפרשה הפלאית הזאת. האסון הוא, כי כך וכך אתה דורש מהחיים?

ההיתה הראשונה במעלה בלבו של יפעם רמזלסקי? גם הוא הכיר את ידידתה. והוא דומה לה מהרבה בחינות. בתפיסתו המהירה, בהגיונו המפתה, ברגשותיו הגורפים. אכן, לא פלא הוא כי שימש לרוכסה אסקופה לקפיצת השחרור. רוכסה הסירה את עול חברתה ונלוותה אל יפעם. אבל מכוח דמיונו אל ידידה זו, היה בו גם מתכונותיה: היה מרגיש עצמו ראשון במעלה. ויש הבדל אם האשה עובדת גבר אהוב – או אשה. סולם הרגשות שונה כאן מבחינת מה. אבל בכל זאת. בכל זאת. בכל זאת.

ומה פשר וויתורו של רמזלסקי לטובת ידידיו? החולשה היא מצדו או עודף כוח? החלש הוא מהיות אביר של אשה, או שמא אינו חושש למתחרה כלל – מתוך בטחון גמור בכוחו. קרובה לאמת ההשערה השניה. הלא כה דומה הוא לידידה ההיא. והיא בטחה בכוחה, תמיד. אם כה ואם כה, ברור הוא: מבחינתו לא רוכסה היא הראשונה במעלה. ייתכן, שהוא מעדיף את ידידיו, ייתכן שהוא מזלזל בה מכח בטחונו. כי בטחון גמור בנאמנות האשה, אינו אלא זלזול. הארוטיקה יסודה בפקפוק תמידי. יש בה מיסוד הקנאה. קפאון גמור הוא ההפך מארוטיקה. או ביתר דיוק: ארוטיקה היא מיסוד היאוש. יש בה עליות וירידות. ואילו בטחון גמור אינו אלא ארוטיקה שקפאה. ואשה, אף האשה־החברה, לא תסלח זלזול לעולם.

אלה היו מחשבותיה של רוכסה בחברתו של יפעם רמזלסקי, שעה שהשנים הנותרים פיגרו אחריהם במרחק מה. ייתכן שלא כל המחשבות היו ברורות כל צרכן. היו גם מדומדמות ומעורפלות. אבל בהעלותך על גבי נייר מחשבות אדם, אתה מגביר את בירורן, מוסיף נוי הגיוני, כדי שתהיינה מובנות יותר. אלמלא כן לא היה שום ספר בחינת קריא. הרושם ראה כך וכך במו עיניו, כך וכך סיפרו לו, כך וכך הבין מתוך השתלשלות העניינים. ומכל אלה עשה סך־הכל נפשי מזוקק מכח כשרונו. כך הסביר יפעם רמזלסקי לרוכסה את מלאכת הסופר, אילו היה מעלה על גבי נייר את מחשבותיה. ייתכן שמשהו מהלך־רוחה גונב ליפעם. ייתכן מאד.

כמה דברים הבין אז יפעם, אף שלא ירד, בהיותו בתוך העניינים, לעמקם הסופי. רוכסה היתה כמכסה: הצטחקה והחרישה. אולי משום שלא החליטה עדיין לכאן או לכאן. הרגיש יפעם במחנק־מה: כבד מעי עול האשה! ויש לך הרושם, כי האשה לא נוצרה אלא כדי לדרוש מהגבר: הב דא, הב הא. תמיד הב. הב והב. תוך כדי מחשבות אלה הסתכל אחורנית, חיפש בעיניו את המפגרים. דומה שהיה בו גם מיסוד החולשה, לא היה מוכשר לשאת בעול אשה. העלם לא יסכון לעול כזה לעולם. לעומת זה מה נעימה חברת ידידים טובים, שאינם דורשים. כאן אתה הנותן התמידי, ושם אתה גם נותן וגם מקבל.

הבינה רוכסה וחשבה: אילו הייתי אני סופר מהיר, הייתי מעלה על גבי נייר: אל לה לאשה להתחבר עם עלם. מרחק של כ' שנים פוהק בין אשה בת כ' ובין עלם בן כ'. כי זו משחקת כבר את משחק החיים, וזה אינו תופס עדיין את העיקר.

איך נפתרה התסבוכת?

בתכלית הפשטות. יפעם ארח לחברה עם אריך. ורוכסה נשארה בחסותו של פריץ. האחרון היה כמסרב, כי לא לרוחו היה מפנה העניינים הזה. הרי היה בכך משום בגידה בידידיו. נימת הנעורים רטטה בלבו, כשם שרטטה בלב יפעם. (אמנם, עצמת הרטט הזה היתה שונה אצל השניים). הוא פיגר, אולם האפשר לסגת שעה שרוכסה התחילה גם היא מפגרת? האפשר שלא להענות לתחבולתה הנשיית הפשוטה, כשביקשה ממנו להתיר את רצועת ילקוטה? האפשר לעכב את שני הידידים, המתרחקים מהם והלאה?

כל שאירע בשעת התיחדותם, מה שגילתה רוכסה ומה שכיסה פריץ, מה שעשתה היא ומה שהשיב הוא – אין לדעת. וקשה גם לשער. הרי לא שני בני נעורים רגילים הם. הרי מניעים רוחניים ומניעות נפשיות פעלו כאן, כגון: אהבה, ידידות, חשש בגידה, חשבון־נפש וכדומה, ובסך־הכל משהו מסובך מאד. לעומת זה היו גם עובדות של ממש: רק בלילה התלכדו שני חלקי הרביעיה. וכולם הבטיחו פה אחד, כי חרדו מאד לשלום חבריהם, אף יצאו לחפשם. אלמלא זאת מי יודע אם היו נפגשים בכלל. מכל מקום השתדלו להוכיח זה לזה, כי הם אוהבים זה את זה ומסורים זה לזה במידה שאין למעלה הימנה. ההיה משום סימן־מה בהשתדלות להוכיח? מי יבין זאת. אולם מה שקרה כאשר יצאו מהרכבת ונכנסו לטראם, אפשר להבין על נקלה. הבחורים ליוו בטראם את רוכסה הנוסעת לדירת הוריה. על הרחבה התייחדו פריץ ויפעם. וכאן ניגש פתאום פריץ ליפעם ונשקו. איש לא ראה זאת, ואיש לא היה יודע זאת, אלמלא יפעם רמזלסקי, שסיפר את המעשה ברבים ברצותו כיפי הנראה לקנתר את פריץ…

פתאום נפתחה הדלת. קפצו על רגליהם אריך וריכרדה. מה קרה? הרי הלילה כמעט עבר, ומי זה חדר לכאן – גנב, רוצח? יפעם רמזלסקי היה החודר הלבוש פיג’מה, והוא היה מי שפנה אליהם בזו הלשון:

– "בעצם לא רציתי לקנתר את פריץ כל עיקר בהזכירי לו את הנשיקה ההיא. למעשה רציתי שתדע זאת רוכסה – ואתה – (פנה לאריך).

– “הרי אי אפשר היה שלא לספר. לא יכולתי להסתיר מכם את יפיפות נפשו, ולא מצאתי לי צורת ביטוי תואמת יותר. יש והקנתור מוציא ממבוכה. זהו לאמיתו סוד הקנתור. ובגלותי לכם את המעשה רצית בעצם לומר, כי הנשיקה ההיא יקרה בעיני מאד – אחת היא למה נתכוונה, אם להביע הודיה (ר"ל: בגדתי בך, ידידי) או השתתפות בצער (ר"ל: צר לי עליך אחי) אולם הרגשתי: לגבי נשיקה זו לא חשוב ה’מפני מה‘, העיקר כאן ה’מה’. נשיקת אמת של גבר לגבר בדמדומי החיים, מביעה יותר מכפי שיכולות להביע נשיקות אהבה רגילות. יש בכך משום גודל נפש. אתה מדמה לעלות מעלה מעלה. אתה נמצא בראש מגדל גבוה ורואה למטה את מישור החיים. אומרים כי יש קדושה בעולם. אם ישנה, הרי נשיקה כזאת גזורה מיסוד זה. באותו מעמד הרגשתי, כי קיים יסוד דדוכרא בעולם – והוא הבנאי הנפלא, הוא המגשר עולמות, הוא עצם האלגופיות. וזאת אני אומר לכם: יש רגעים ספורים בחיי אדם, המשפיעים על השתלשלות חייו להבא. זה היה רגע כזה. הוא שלימדני לראות גם את החיובי שבחיים. ואלמלא הוא, מי יודע אם לא היו מציפים אותי המרי והיאוש עד גמירה. רגעים כאלה הם הם המעצבים בתוכנו את עזות־הפנים להשאר בחזית החיים ולחכות – לשובם. ייתכן שלא ישובו. אבל אתה מחכה. בכל זאת”.

יפעם רמזלסקי לא יכול, אף שהיה עייף ורצוץ מהנסיעה, לעצום עיניים בבית זה. אם משום הפגישה עם אריך הידיד, או משום הצעדים והקולות בחדר שלמעלה מחדרו. כי חדרו היה בדיוק תחת חדרו של אריך. הוא שגרם כי הופיע משל לנס משמיים.

ריכרדה עמדה על המצב שנתהווה. הבינה בדקותה המיוחדת, פרי חינוך ומוצא אצילים, כי משהו חייב להכתיר את השיחה המשונה הזאת באישון־לילה. הבינה כי הפעם רמזלסקי, שהופיע בפיג’מה, כמוציא את הנוכחים מחוץ למעגל המנהגים הבעלביתיים, מתייחס אליה כפי שהוא מתייחס לידידו ממש. הרי על ידי כך הכניס גם אותה, ממילא, לתוך מעגל הקסם של ידידותם הנעורית. משום כך נתמלא לבה חיבה אל הזר הזה, שחדר פתאום לתוך חייה (קרי: חייהם), והביא אתו טנא זכרונות, שבכוחם להפך את הסדר הקיים. זאת הרגישה היטב מתוך רמזיו של אריך. כוח כזה היה לזכרונות הללו – אבל הנה לא פגעו. להפך. הלא אף למעגל הזכרונות הללו הוכנסה בטבעיות מפליאה, בפשטות מקסימה. אכן, אסירת תודה היא לזה האיש יפעם. הלא נהג בדיוק כפי שקיוותה בחביון לבה. קיוותה ולא האמינה כי יקוים. אריך הזהירה, חשב שיפעם המזלזל במידות הבעלביתיות, יהיה לה לזרא. והנהו דווקא איך שהוא מקורב. חשבה, כי תרח טרחן הוא, והנהו דווקא נוח. כפי הנראה מפותח בו חוש הדקות. אף מיטיב הוא להבדיל בין מותר לאסור. כי מי זה היה מעז, מיד אחר התוודעותו הראשונה, להכנס באישון־לילה לחדרו של זוג? בחוש הדקות שלו הבין, כי מותר. אולי שמע את השיחה המתנהלת, ותפס כי מן הדין הוא שייכנס. כיצד אמר המשורר: יש ורגע בחיים מכריע!

איך הוכתר הרגע הזה?

ריכרדה קמה, התכרבלה בשמיכה, נגשה לארון כלי־הזכוכית שבחדר הסמוך. אותה שעה ישב יפעם על מיטת ידידו, הסתכל בצועד לאורך החדר ולרחבו. כעין מבוכה התבטאה בציעוד זה. וכעין חשש. הרי מובן ממילא – חשב יפעם. הלא שעה שאתה נפגש עם ידידך לשעבר, הוא שקשר קשרים עם שלישי, מתעורר תמיד חשש: שמא הידיד האחרון (או הידידה) לא ימצא חן בעיני הראשון. וזה עניין המבוכה. הרי אין רצון לוותר על מטמון הידידות שבעבר. וכל קנין חדש יקר לא־פחות. מתגלה הרצון לשמש גשר לשני הזרים – סימן כי בחירת הידיד היתה נכונה. הידידות היא מלכות שבלב, בעלת חוקיות ומשטר קבועים. יש ואתה מדמה שזהו כר רענן, ולפי הרוב אתה מרגיש כי זה גוב סתר. (הרי כורתים ברית ידידות מפחד הסכנות האורבות – מה טוב שבת אחים גם יחד). רק הידידים יודעים את המבוא והמוצא של הגוב. על הסוד הזה הם שומרים בקנאתנות. (הלא כך שומרים על המבואות לכל מבצר־עוז). לכן אוי למי שנכנס לשם במחתרת! ואם אחד הידידים מגלה את הסוד לזר, מלמדו את כתב החרטומים של הידידות, מכניסו לגוב הנסתר, הרי אין זו אלא בגידה בברית הראשונה. על כן הוא מחכה בקוצר־רוח ובמבוכה לחוות דעתו של הראשון: כי ייתכן שהלה יאמר אך אמן לבחירתו. ומר מאד אם הידיד אינו משמיע את האמן הזה. הרי אז אין ברירה: צריך לוותר על אחד משניהם: על הראשון או על האחרון. וגרוע מזה הוא מצב של פסיחה על סעיפים, כשקשה לוותר על אחד מהם, דבר העלול להביא להתקרחות מכאן ומכאן. הכלל: מכל בחינה טוב יותר כאשר נכרתת ברית ידידות חדשה, משולשת. הרי אז שמחים כל הצדדים. הבוחר שמח, כי טעמו כטעם ידידו שבעבר. הידיד הראשון מאושר, כי אין כאן מעשה בגידה, וקשרי הידידות יכולים להתקיים גם להבא באין מפריע ובכוח מחודש. וכל חדש עומד למבחן הקודמים. וכל מבחן אינו נעים כלל. כי מצב של אי־בטחון הוא הנבזה במצבים, בפרט כשבנבכי נשמתך אין שום בטחון: אינך סומך לא על טוב־רצונו של הזר, ולא על יציבות רגשותיו של הידיד. ממילא מובן הוא, כי תוך מתיחות חשדנית זו, גובר היסוד השולל, ואפילו אתה בחזקת עד בלתי־משוחד, הרי שאינך יכול לחייב פה מלא את הזר, המופיע פתאום לשפוט. מהי זכותו לשמש כאן שופט? ולא עוד אלא שאינך מכירו, לא את מידותיו הטובות ולא את מידותיו הרעות, לא את שכלו ולא את טעמו. והעיקר: האוירה שלך לא נגעה עדיין באוירתו. משמע שאינך יודע עליו כל מאומה, כי כל זמן שלא מצאת את המפתח לאוירת חברתך, אף שראית אותו בעיניך, אינך תופס דבר. בקיצור: אתה חושד ומורגז ומורעל ממש. אולם משאוירותיכם נגעו זו בזו, משמצאת את עמק השווה ביניכם (משל לבעלי חיים המריחים זה את זה), משנוכחת כי אדם הוא כמוך – הרי מה טוב ומה נעים לך. כי כל הדרכים נפתחות לפניך. אתה יכול לחפש ולמצוא את חסרונותיו – אם לא מצא חן בעיניך. אתה יכול לשלם לו כגמולו – אם לבו רוחש חיבה אליך. נעות־זעות כפות המאזנים, יש והן מזדעזעות, עד שמגיעות לאיזון. ועכשיו, במקרה המוצלח, משהושגה תוצאה חיובית, הרי הידיד החדש מתמלא רגשות טובים לזר הזה, שנעשה קרוב, מציפו רגש התודה, והוא מסור לו בלב ונפש. הרי בעזרתו הוסר מכשול מני דרך. (אף יש והידידות החדשה הזאת חזקה היא מהקודמות, שהרי בקודמות גבר יסוד החששות והחשדים – העלול לשדף כל נטע רך). כך. כך הוא. ואפשר למצוא כאן עוד כמה וכמה פנים, אפשר להרבות ולהוסיף. ואין זה ענין טפל חלילה, הרי על הציר הזה סובבים חיי כל אדם.

יפעם רמזלסקי הסתכל באריך המהלך לאורכו ולרחבו של החדר, ולא השמיע הגה. הצית סיגרית, התחיל מוצצה, מוצץ ומפריח תמרות עשן. הבין כי אין לפתוח בשיחה. אין מה להשמיע ואין מה לשמוע. כי הרי איש כאריך לא יצטדק לפניו ולא יאמר לו: ידידי הנכבד, הרי לא מהידידות לבדה שואבים את כוח החיים, הייתכן גבר בלא עזר כנגדו וכו‘. אף לא יספר: בבוקר לא עבות אחד הכרתיה, שערותיה ועיניה ושפתיה הקסימוני ושעבדוני וכו’. הרי אחת היא איך ומתי. כך או כך. ואין העובדות מעלות או מורידות. (אף שבמקרים ידועים חייב האדם לספר לידידו דוקה את העובדות, בפירוש כך וכך). עכשיו אין דרך אחרת: צריך לפקוח את העיניים ולראות. צריך להטות אזניים לרחשי לבב. הרי לידיד קל להבין הרבה דברים למראה עיניו ומשמע אזניו. ואת המלים המתאימות אפשר להוסיף לאחר־מכן. כך מתברר לך הא ודא. הדיבורים אינם אלא מטרידים, ויש שהם מכסים יותר משהם מגלים. (הרי מכוח הבושה וההיסוסים אי אפשר לגלות את הכל. רק בתנאים מיוחדים פותח האדם את לבו לפני הטוב שבידידיו, וגם אז הוא משאיר שיירים סתומים).

כפי הנראה – חשב יפעם, המפריח ענני קטורת – יש גם פה חספוסים וחספוסונים. הרי אין לך זוג בלעדיהם. חשוב הוא – כוחו של מי גדול יותר: של היסוד המקרב או של היסוד הדוחה. אכן, חשבון מתימטי. ייתכן שצדק המתימטיקאי ההוא אשר רצה להביע במשוואה את תמצית החיים.

ריכרדה שבה. העמידה על השולחן אגן זכוכית. פקדה על אריך לפתוח את בקבוקי היין. אחד של יין שמפן ושנים של יין פשוט. בעצמה פתחה את קופסת הקשטים המשומרים. בקיצור, החלה רוקחת את יין־הפירות המהולל.

הלילה קרב כבר אל קצו בשבת שלשתם אל השולחן ובקבלם מידי ריכרדה איש איש את מנתו. בכף כסף גדולה מזגה לכוסותיהם את המשקה הריחני והמרענן. שתו ידידים, שכרו דודים! לא סתם שתיה היתה זאת. כאן הושבה למשתה־יין קדמותו הסמלית. ואם בסעודה סתם יש משהו מפולחן דתי, הרי במשתה לא כל שכן. משתה יין פירושו שיתוף נשמות. משתכרים כדי להשכיח את הקליפות הגופניות, כדי להתעלס באהבה רוחנית. זוהי תחבולה גאיונית כנגד הבהמיות ההכרחית, מנת חלקו של כל ילוד אשה. משתיקים את החששות, המזיקין הנוראים מכל. מרעילים את החשדים, העלוקות המוצצות את דם התמצית. כך מתירים את אזיקי האלוהי, זהו הסוד של משתה היין. רק הבהמיים שבבני אדם השפילו את השכרון כדי מדרגתם. השכיחו את יסודו האלוהי. שמוהו לחרפה, לחטא, לדראון. מה יפיפיתם המשתאות בהיכלות מלכי קדם, או באולמי היוונים החוגגים את הסימפוסיון כראוי, או בטירות האבירים בימי הביניים! ומה דלותן השתיות במרזחים או אף בסתר הבתים הפרטיים ביבשת הישנה או החדשה כאחד! (מיליונרים גרגרנים או סתם הוללים – היינו הך!) שם ניצוץ הקודש, וכאן סחי וסרחון. שם התפרש השכור כאיש אלהים, וכאן אינו אלא בהמי. היין, ממש כתגליות אנשי הרוח האחרות, נסתאב משהגיע לידיים מסואבות.

ישבו ושתו. לגימה לגימה. ולא דיברו. היין חדר לחדרי גופיהם. רצו להשתכר. רצו להשכיח את היסוסיהם הקודמים. להרעיל את חשדיהם. ורצו לשפוך את לבותיהם. (בפרט ריכרדה). והשתכרו. כי רצו. אנשים המושלים ברוחם אינם משתכרים לעולם, כי אין להם זיקה לכך. הם מציפים מעיהם בכוהל, יש ואבריהם שוב אינם נשמעים להם, אבל המוח עובד כתקנו. כל זמן שהמוח עומד על המשמר, אין מקום לשכרון. אולם משרוצים…. משרוצים, מתגלגל העולם לאלפי גלגולים, נושרים כל המוסרות. נשמטות מאליהן האצטלות המכסות. העיניים נפקחות לרווחה. מנגנון המוח מפתח פעולה נמרצת, אחרת מהרגילה. כל בורג מבריק ומאציל מאורו הרב. והפה משמיע דברים דבורים על אפניהם. עזוזים – חזיזים, רמזים – רזים. לא היין הוא המדבר. זהו הרוח הצורף את סיגי החולין. זהו המרץ הכל־עולמי שנתגבש בפלוני או אלמוני, והשתחרר פתאום מכבלי הגשמיות. עיניים אלוהיות רואות את העולם, את הזהרוריות ואפרוריות גם יחד, והפה מביע. זרום נא, היין האלוהי! עשה נא משימתך צדק!

ריכרדה סיפרה. על עצמה. בת אצילים היתה. ממיטב המשפחות הגרמניות. עודה זוכרת: בהיותה כבת ט"ו נזדמנה באקראי לבית יהודים בערב שבת. הנרות הדולקים, רוח השבתון, המטרונית הכבודה, בעלת הבית המזהירה לכבוד שבת מלכתא – כל אלה השפיעו. הרושם היה חזק. סיפרה זאת לסבתא. וסבתא צוררת היהודים סטרה על לחייה כהוגן. כן. רבים מן האנטישמים שונאים את היהודים רק משום שלא הכירו אותם מן הצד הנכון. הרי כל זרות מפריחה שנאה.

ועוד מספרת ריכרדה. חברתה שונאת יהודים מושבעת. הלכו יחדו לחנות. והנה הציק המוכר. הא לך יהודי! – אמרה החברה. ומשנכנסו לחנות אחרת, הציק ממש כמוהו המוכר שלא היה יהודי. אכן יכלה לסתור את טענות החברה. כך היא נוהגת עכשיו. בפרט עכשיו: משפרחה האנטישמיות שבעתיים.

יפעם: – “אינני מכחיש את מציאותם של יהודים אנטיפאתיים”.

ריכרדה חייכה: – “הרי האנטישמים הגדולים ביותר הם היהודים עצמם”. – היא מבינה. מובן שיש טיפוסים שונים, חיוביים ושליליים. אולם חייב בן מין להגן על בן מינו. יפעם הוכיח לה, כי אך רעה נשקפת ליהודים מההכללה: כל יהודי צדיק. הרי אין לך קיבוץ לאומי בעולם שבניו כולם הם מגלמי אך טוב, כולם אך סמל היופי. אין להסתיר מהאחרים את האמת לאמיתה. האנטישמיות בנויה על ההכללה, ואם ייהרס בנין אב זה, הרי עתידה…

יפעם לא סיים את מחשבתו. עלה על דעתו, כי האנטישמיות אולי לא תפסק לעולם. הרי אין לחשוב, כי קללה זו תוסר פתאום בלא סיבה מכרעת. אם יש השגחה עליונה, אם יש עין צופיה…

ריכרדה הבינה לרעו. ואם דיברה מה שדיברה, עשתה זאת מתוך תגובה על התנהגות היהודים המתבוללים, המזדעזעים למראה חוטם יהודי. הרי היהודי הגרמני, שהצליח לחדור לחוגים היפתיים, חושש שמא יקום לו מתחרה.

– “הללו” – אמר יפעם – “משמיצים את היהדות. אלה התולעים ההכרחיות הנמצאות בכל מקום. אף כי אין להטיל עליהם אשמה, מנקודת הראות החברתית. הרי המבנה החברתי הוא שעיקל את חייו של היהודי, והוא המעקלם עד היום. יהודי שנולד בגרמניה, למשל, ששאב מתרבותה, אינו שייך, בעצם, לגוף, היהדות. אולם אף למחטב הגמני לא נקלט. הוא משתדל, מכוח מצבו המיוחד, לחדור לתוך החברה היפתית המעולה, הרי זה אידיאל חייו, שיא שאיפותיו. ולא רק היהודי, הרי כל גרמני עושה כך, זה טבעי מאד. אולם – וכאן קוץ הטראגיות היהודית המיוחדת – בגלל יהדותו אינו יכול להספג. תמיד בולט איזה זיז. ומצד אחר, אף אם אינו דתי, אינו מעז לעזוב את יהדותו – הרי זו שפלות בעיניו. כך הוא נשאר קשור ומקושר ביהדות בלא זיקה נפשית, ונבצר ממנו להדבק בגוף אחר, הקרוב לרוחו מטעמים הנ”ל. והסוף ההכרחי: בכל חברה תמצא יהודי נסבל, המשתדל בכל כוחו להרחיק את בני גזעו ממנו והלאה. הרי את הריבוי לא יבלעו. ולבסוף יזירו את עצמם גם ממנו. פשוט: תחרות חמרית בכל חומר הדין. זו הסיבה לאיבת היהודי לחברו. והאשם? בעצם אין להאשים את העמים המשפילים (הרי זה דרך התקיף בחלש), ולא את המשטר החברתי (הרי הוא תוצאה ולא גורם); יש להאשים רק אותו…"

יפעם הרצין מאד. כי הנה ראה לפניו את האיום שבאיומים. את מחולל הרעה. את ה“הוא” הנסתר, שכל חייו נלחם בו מלחמת שוא. הרי הוא נסתר, איך תלחם בו? ואין לו ממש, במה תיאחז? יש איזה כוח שולט, אכזרי, ואינו נראה. אתה מגלה כמה מחוקיו – ומה בצע? ואתה, החלוש, יודע כי הוא מקור כל הרעה, ויחד עם זה אתה מבין, כי אי אפשר לפגוע בו מכל וכל. המדענים הכתירוהו בשם חדש: מרץ. מושג מופשט – לך הלחם בו. השפיל את האדם ומהאדם – השפיל את היהודי. יש דרך לצאת מההשפלה הרודפת תמיד (תקופה תקופה וצורתה המיוחדת) – לפשוט את היהדות כבגד (בגד – משורש בגידה). אולם דווקא היהודי איננו בוגד. בסוד דמו הוא. שבעים ושבע הוא כורע, והנה הוא קם ונלחם. במי? בו הוא נלחם דור דור. שידלו בבמות, פייסו בבית־המקדש, בזבחים במזמורי תהלים, השביעו בתורת הסוד, אסר ידיו בחוזה דקדקני, בתרי“ג סעיפים, עשה נפשות בגויים להגדיל שמו, שיעבד את מחשבת האדם לעבודתו, מרד בו, הטיח כלפיו ועשה תשובה, הכתירו בשמות חדשים לפי רוח התקופה וכו' וכו' – הכל לשוא. כל התחבולות העלו חרס. הוא השפיל את האדם, ומהאדם השפיל את היהודי. הסמל הספרותי לכך: איוב. איוב שלא השלים. כי הפרקים האחרונים הם ודאי מזויפים. הרי לא ייתכן שהאל, המוסר את עבדו הנאמן בידי מחבלים רעים, סתם ככה, לשם משחק שעשועים אכזרי – לא ייתכן שהאל הזה יהיה גם אל הרחמים. אין דמיון בין פויסט לאיוב. שני סמלים הם, השונים זה מזה בתכלית. הראשון, החוקר והבוחן והנושא נפש לכך לכך (פויסט פירושו: אגרוף), והשני סביל, נענש על לא דבר, ומתהפך במיטת סדום עד אין סוף (איוב משמע: ההפך מאויב). הצד השווה ביניהם היא הופעת השטן והוא שסימא את עיני המשווים. אולם מה שונה תפקידו! כאן הוא הכל בידי פויסט ועזור לו להשיג את מבוקשו; וכאן הוא הכלי ביד האלהים שהפקיר את איוב… ייתכן, שהמלחמה ב”ההוא" הנסתר, לא תיפסק לעולם. אנחנו הנועזים באבירים!

את הפסוק האחרון זמרר יפעם בעוז. ריכרדה סיפרה: ילדה תמימה היתה לא האמינה במשטר הקיים. שנאה את הקיסר. הרי אף טיפש גמור, אם בן קיסר הוא, עתיד הוא לחתוך גורלם של מיליונים. חשבוה למהפכנית. הרי בימים ההם כל השואף למשטר סביר, היה נחשב למהפכני. הבינה, כי רק הגאוני בבני אדם החיים ראוי לשלוט באחרים. הרי השלטון נוצר לשם הצעדה קדימה, ולא לשם נסיגה לאחור. לשם שיבוח ולא לשם ניצול. הרי אם לא כן, מה טעם לחיים בכלל? זה החוק הבין־אדמי: כל השלטון לאיש המוכשר להועיל לכלל. לא מגד משמים. אין מלך בחסד. הרי רק איש הרוח חונן בחסד השמימי….

הדעות האלה קרבוה לאחד ממנהיגי הסוצילאיסטים. ומשאחרה באחד הלילות לשוב הביתה, ואביה האציל מהטיפוס הישן קיבלה בהצלפת שוט, לא יכלה לבלוע את העלבון וברחה. הסוציאליסטן ההוא החביאה בבית משפחתו בעלביתיות זעירה. ענויים נפשיים היו מנת חלקה בחיק המשפחה הזאת. היא נתקבלה כהאצילה בכל הדרת הכבוד. הכל היו קמים לפניה. אמו של הסוציאליסטן לא העזה לשבת בנוכחותה. נורא! הזחלנות, המשפטים הקדומים, הטמטום – כל אלה הגעילו את חייה. היפלא כי נאותה (אף שהיתה רק כבת י"ז) להנשא לסוציאליסטן הנ"ל. פרשת נשואיה היתה בחינת יציאה מבית העבדים. המצאה בית חורין?

השעינה ריכרדה את ראשה על זרועה. דמעות נוצצות בעיניה. כידוע: משהאדם משתכר הוא נוח לבכות. לחץ יפעם ידה. אף את יד אריך. עכשיו הוא החוליה ההכרחית. וייתכן שבלי החוליה תתפרק השלשלת. אכן, טוב להרגיש: בלעדיך יתפקק החישוק, תתפקע החבית והיין יישפך לחזירים.

כך האיר להם הבוקר. אריך שתק כטבעו. אך שתיקתו דיברה. יפעם זימר מזמורים לכבודו:

– “מימי לא ראיתי טוב לב כמוהו. ולזר טוב הוא שבעתיים. מהידיד ימנע אשר יתן לזר. הרי הידיד נחשב לו כעצמו ובשרו. עד כדי כך מגיעה ידידותו. ולעצמו אין הוא דואג לעולם. מסתפק בכף חרובים. מחלומות הוא טווה את פרוכת חייו. הוא מחפש ומוצא בכל אך את הגרעין הטוב. את הקליפה אינו רוצה לראות. הוא אביר הטוב בעולם הרע הזה. הוא שותק כשהאחרים מדברים, מפחד פן יגרע מהם את הנאת השיח. והוא יודע להקשיב. מיד הוא נכנס בעבי הקורה. משתתף בכל הרמ”ח. והכל משפע הטוב העצור בעצמותיו".

– “כדבריך ממש” – מילמלה ריכרדה – “כתבתי לחברתי האנטישמית. אין טוב ממנו. האחרים רשעים. מבשרי חזיתי זאת. מבעלי שמת. הרי אתה יודע, בעלי מת… מת…”

זמרר יפעם:

"ברוכים המתים לא יחיו

ארורים החיים לא ימותו…"

נרדמה ריכרדה. אריך הרימה והשכיבה במיטתה, בחדרה הסמוך. הידידים לחצו איש את יד רעהו. בכעין סודיות. איזה סוד חדש ליכדם מחדש. כעין חוויה נפלאה, שאין ביטוי לה. הם יותר מידידים סתם, איזה שיתוף חדש נוסף על שיתופם הקיים, הנצחי.

בשעת הפרידה סיפר אריך ליפעם, כי רוכסה נישאה לפריץ.

– “מה שלומו?” – גמגם יפעם.

– “חימאי כפי שהיה. דג מן החשובים. ודאי יעשוהו בקרוב פרופיסור”.

– “כך, כך”.

– “לדעתי נהגו בשׂום־שכל. הרי אין לחיות ערירי. יש ממש בשיתוף החיים”.

אריך הבין, כי יש הכרח חיוני בשיתוף של חיים. אף יפעם הבין זאת זה כבר. אירך צודק: נהגו כהלכה, הרי אהבו זה את זו. והוא, יפעם, לא היה לפי רוחה. לא הוא העוף הביתי. הוא מתבודד כנשר (מה קל לאדם להתנפח בצרתו ולהתנחם בעצם ההתנפחות!) – ומסתתר כחפרפרת (שוב מחמאה: סמל החדירה לעומק בושה, בחיי!) לא הוא החומר למין בעל־בית.

נפרדו.

יפעם רמזלסקי הקיץ. שפשף עיניו. התבונן סביבותיו. נזכר: כן, הלא הוא בבית אריך, הד"ר אריך עמנואל ידידו. מיד קפץ מן המיטה, שטף את זעת הלילה בחדר האמבט, התגלח, התלבש בקפדנות מדוקדקת, ומוכן למאבק החיים ירד לחדר־האוכלים. כאן הסבו כבר כל בני הבית. בעלת הבית, ריכרדה, ישבה ראש (יפעם נשקה בידה), משמאלה אריך, מימינה הבת (האמנת בת בוגרת לה?) ממולה הושיבה את האורח. אכן, שתי נשים בבית הזה (הרי בוגרת נחשבה לאשה) – חשב יפעם – ועוד אשה שלישית: אין להסיח את הדעת מהמשרתת (הרי זה כבר עמדו על חשיבותם והשפעתם על המשרתים בכל בית).

משנופל אורח לתוך משטר ביתי, שתי דרכים לפניו: א) אינו מסגל לעצמו את הסדר המקובל, והרי אז הוא מפריע ומוכיח, כי נכון הפתגם: “שני ימים חביב האורח, ביום השלישי אותו תשלח”; ב) הוא נעשה שווה לכל נפש, יקר ממש. עמד יפעם על הסוד הזה. החליט לאחוז בדרך השניה, הרי לא ליומיים בא לכאן. הקשה הדבר, שהנשים מכריעות בבית? אריך – אריך עסוק, ועליו תהיה מוטלת החובה לשמח, לבדח, להיות התרנגול שבלול, לעשות את כל הדברים שאורח חביב חייב לעשותם. כך, כך.

הקל הוא לרכוש את החיבה הכללית, כשאינך שולל את בני הבית? האמת לאמיתה: קשה אומנות זו. בפרט כשהנשים מושלות בכיפה. שלשה טיפוסים שונים. והרי לכל טיפוס אתה חייב לפנות בנוסחו ובלשונו. הרי כלי עדין היא האשה, אף ההמונית. אתה חייב להרעיד מיתרים ידועים. יש במנגנון הנשיי קפיץ סתר ורק המצליח ללחוץ את הכפתור הנכון, רוכש את אהדתה. ושוב: המותר לעשות כך? האין בכך משום מעשה רמיה, הרי יש כלל: אחת בפה ואחת בלב. הכלל הגדול של תנועת הנוער. אולם אם כך, הרי אין לדבר סוף. הרי קמצוץ של התכחשות אתה מוצא בכל. גם אם אתה אוהב את פלונית, אינך מסוגל לאהבה בכל רגעי חייך. וכשהיא מופיעה דווקא ברגע החדל, אתה מתכחש לישך האמיתי ומתחפש לאוהב. אתה נוהג כך מתוך גישת “כאילו”: ברוב רגעי חייך אתה אוהב. על כן תכוון את מעשיך כאילו אהבת תמיד. הרי בלא ה“כאילו”, אינך מסוגל לחיות כלל…

אריך – אריך נשתנה. אף שדרכו נקבעה זה כבר. הרי היושב כאן, בעולם הנכרי, מוכרח לנקוט קו התפתחות זה. הסימן: ההפשט המופרז. זוהי אבן הפינה הפסיכולוגית לאורח חייו. הממש זר. שעה שהוא דן על פרובלימות ארץ־ישראל, רחוקות ממנו שאלות השעה. כשלון פלוני או אלמוני, אינו גורם לו כאב פיזי. כי בבשרו אינו נוגע. הוא מבין כי ענייניו נפגעו – מבין משכלו. ייתכן, כי בשאלות מופשטות חשובות מכלל התסביך הקרוי יהדות, הוא בקיא יותר מאחרים המחזיקים בממש. אבל הממש רחוק ממנו. ומובן: השאלות הארצישראליות בוערות בלב הארצישראלי, רק בו. כי הוא חרד לשלומו. לבני משפחתו, לארץ מגוריו. טבעי הוא. הייתכן, כי ארצישראלי החי בממש, יגרוס בלבו פנימה פתרון של דולאומיות? הריהו מבין מהו פירושה הממשי של סיסמה זו. הרי הוא רוצה לחיות – היינו להמצא בתוך גוף לאומי; וגוף לאומי אינו אלא חדלאומי. הרי הוא מבין, כי אל הכלל האנושי, יגיע אך בדרך הלאומי. הוא רוצה בכל הרמ"ח להכלל בתוך היש הגדול, הנקרא אומה (אומה לכל פרטיה ודקדוקיה), כי רק כך הוא שומר על היש האישי שלו. ואם מכשילים, הרי הוא מגן (בטיפת דמו האחרונה) על צרכיו ההכרחיים. ואם מוכיחים לו בדרך ההגיון, כי אין הדבר בגדר האפשרות, הרי הוא מוותר. מוטב לא כלום מטשטוש. כי התנאי הראשון לחייו האישיים, הוא, מתן אפשרות לחיי הכלל.

ואילו הרחוקים מהממש, הם וותרנים. הם מוכנים להאחז בניצוץ אחד. כי אביעזרי החיים מוכנים להם בנכר. הם שואבים ביודעים או בלא יודעים מבאר הסביבה. הם מצטרפים ממילא לגוף תרבותי פלוני או אלמוני. ואילו ארץ־ישראל היא להם בחינת נוף. הרי בעצם, גם בלא הנופך הזה אפשר להתקיים. ואילו לארצישראלי אין מלבד חייו המתרקמים שם מותר. אין לו מטמונים שמורים בפוזמק לכל צרה שלא תבוא. ואם אין מספקים לו את צרכיו ההכרחיים, למה לו חיים.

אריך אמר:

– “אנו סומכים על פגיונות הבריטים. לא זה הדרך. ולא רק מהבחינה המוסרית, אלא גם מהבחינה הפוליטית. צריך להטות אוזן לשפת השכנים”.

– “מוסריות? המוסרי הוא לגייס שוטרים במדינה להרחקת הרציחות, הגניבות ושאר הפשעים? המוסרי הוא ה”שופו" הברלינאי?"

התשובה הזאת באה מניה וביה. ולא סיפקה, כי לא היה בה משום סתירת הטעם הפוליטי. הרי הטענה כשלעצמה צודקת. אין לקיים חיי שכנות, כשאינך שומע את שפת שכנך. אבל מה היא הדרך? אין לשכוח את דרגתם הפרימיטיבית. תחרותם ילדותית, שנאתם ילדותית, ומה תעשה? אחרי נצחון פוליטי הם מדהירים את מכוניותיהם ברחובות היהודיים בתרועת גיל להרגיז: אטש! היושב בנכר משער, כי כעמי אירופה או אמריקה הם. על כן הוא מתפלמס עמהם. מה מגוחך היה פולמוסו של המדען המפורסם, האירופאי, עם עורך שבועון כנעני, שמן הסתם לא שמע מעודו לא רק על תורת היחסיות, אלא גם על תורות הקרובות יותר להבנתו של אדם סתם.

יפעם הוכיח בקרירות:

– “רק מי שחוזה מבשרו ראשי לדון. אמנם ייתכן, כי הגאון תופס גם בלא מגע של ממש, אבל מי הוא הגאון הזה?”

אפס לאריך אין להוכיח. הרי אין לתאר צבעים לעיוור. הוא אומר שהוא מבין, אבל ברור שאינו מבין כל מאומה.

– “הרי טוב המעט מלא־כלום. ואם מלכות ישראל בתחומיה ההגיוניים, אינה אפשרית, מזעם התנאים המיוחדים, הרי לפחות…”

לו קל להסתפק במועט הרי כל הנחוץ לו מוכן לפניו. ואילו היושבים בעצם המחנק, מה יעשו הם, מאיזה מקור ישאבו את כוח החיים? תיקו.

הרבה יותר ממנו מבינה ריכרדה. שבילי החיים נהירים לה. הודתה כי אם יגדעו מנפח חייה כך וכך, לא תוכל להתקיים אפילו שעה אחת. ומעניין: היא הרחוקה לפי מוצאה וחינוכה מהקלחת היהודית – מיטיבה להבין.

– “פלא הוא” אמרה ריכרדה – “אף שהננו כה שונים לפי המוצא, הגזע והחינוך, בכל זאת מצאנו לשון משותפת”.

יפעם ענה בקרירות:

– “אין כל פלא. הרי ישרים דרכי מחשבותינו מהבחינה הלאומית (מבחינת הצרכים הראשוניים של כל אדם תרבותי). יש גבול לכל מועט. אתה יכול לוותר עד כך וכך, אבל לא יותר מזה. כי אם כך, אתה מוותר על העיקר. מהבחינה הזאת דומים בני אדם זה לזה. אלמלא כן לא היתה אפשרית ההכללה: אדם. ואם תרצה: האדם התרבותי. בעצם נוצר והולך היום טיפוס של אדם תרבותי בין־לאומי. שקספיר ודוסטוייבסקי, גיתה ובלזאק (ואל נא נסיח את דעתנו מהתנ"ך), הרי הם היום קנין הכלל. הלאומיות היא רק ההדום לכלל התרבויות. אבל ההדום הזה הכרחי הוא. כך הוא היום. ואין לנבא עתידות”.

ריכרדה מבינה. מתעניינת. בסבך הבעיות היא מוצאת את ידיה ורגליה. אף להרצאת נואם רבא הלכה. אין הוא מוצא חן בעיניה. הרי הפאשיזם אינו לרוחה. (אין דעתה נוחה מהתיאטרליות המודגשת, אף כי אין לשלול את הכשרון הנואמי הרב). אמנם אף בפאשיזם המיוחד הזה, יש משום קווים מסמאים. יש בו משום דון־קישוטיות מסוימת. הפאשיזם סתם מעלה את היצרים ההמוניים מחביונם. ואילו זה אידיאלי־יהודי הוא. וזה הכלל: זרם רוחני כשהוא מסתנן במוח יהודי, מיד הוא לובש צורה גבוהה יותר. אין כגזע היהודי לאצילות.

כך זרמו הימים. ארוחות בחברת בני הבית. טיולים בחורשה הסמוכה, ושיחות. יש ויפעם יוצא בערבים העירה. יש וריכרדה נלווית אליו כשאריך עסוק. יש והוא נשאר בבית כשריכרדה נלווית לאריך. ושקט ושלווה סביב. רושם של עיירה קטנה. הרי מחוץ לעיר הוא הבית. בשכונה החדישה – גאוותו של אריך. הישגי האדריכלות האחרונים בולטים כאן. בתים מהוקצעים – כל בית כאורך הרחוב. ובכל בית כך וכך דירות. ובכל דירה שלש קומות: למטה המטבח, המסדרון ועוד חדר. בקומה השניה שני חדרים: חדר האמבט וחדר המלך. ולמעלה עוד שני חדרים עם מזווה, המשמש בשעת הצורך חדר המשרתת. כל הנוחיות מצויות כאן: חשמל, גז, מים, רדיו, טלפון וכו' וכו' – לא יחסר דבר. הרי בלי אלה לא יתקיים האדם המודרני. נעים בשכונה זו, בפרט בקיץ. כשאפשר להתמתח בכורסה שעל הגזוזטרה, להתפרקד בגינה (לכל דירה חלק גינה מיוחד), לספוג את ריחות השדה הטובים ויחד עם זה לדעת: הנה אשב ברכבת התחתית וכעבור כך וכך רגעים אהיה בלב הכרך.

כך זרמו הימים. ארוחות עם בני הבית ושיחות כלליות. אף ההתיחדויות. לא יפעם רמזלסקי שאף לשעות הייחודים. הרי מטבע האדם הוא, כל אדם, להתייחד. כי רק בשנים מתנהלת השיחה כראוי. בלא עיכובים ועיכובונים, היסוסים והיסוסונים. שטן הבושה חדל מקטרוגו. השקרים המוסכמים המצויים בחברה, אף החפשית והאמיתית ביותר, נושרים כעלי שלכת בלים. האדם פושט את אצטלותיו. זהו המפליא בחיי המין האנושי: רק במסיבת שניים הוא מסוגל לגלות את לבו. אמנם גם במצבים האינטימיים ביותר נשאר איזה “מה” אשר לא ייגלה. כעין קש־הצלה אחרון: לא הכל הפקרתי. כי כל אדם רואה בחברו אויב. רק אחר כריתת ברית אחים (פולחן השבעה מיוחד לכל תקופה), הוא חדל מחשוש וחשוד, ומגלה. הוא מגלה קורטוב, הוא מעז לגלות קורטובים. יש והוא מגלה הרבה. אבל לעולם לא יציג את עצמו ככלי שקוף. כי החשש הקדמוני אינו מתפגפג לעולם. איזה חששון משתייר תמיד בתחום הנפש האנושית: הרי פתח הבגידה פתוח תמיד.

כך זרמו הימים: שיחות כלליות. ושיחות עם פלוני בשעות ייחוד. בפרט השיחות בשעות ייחוד.

אריך דיבר על הבעיות הישראליות. את ארץ־ישראל הוא מחייב. ברור. אבל אין הוא שולל חלילה את הנסיונות האחרים. הרי אינו קיצוני קודח ומקדיח. הוא חושב את עצמו לאובייקטיבי. התסביך היהודי מקיף הרבה יותר משתושבתי ארץ־ישראל עשויים לתפוס. כי הם נתונים בד' האמות שלהם ושקועים בהן בכל הרמ"ח. רק לאנשי חוץ־לארץ מתגלה ההיקף המלא. האידישיזם, למשל. הרי אין לבטל את שפת הגלות בעקימת שפתיים. צריך להבין. היהודי האירופאי הנלחם בשוביניזם לכל צורותיו, אינו יכול לחייב את השוביניזם במחנות אחיו. בקיצור: עלינו להיות האידיאליים שבבני אדם. אם האחרים כבני אדם אנחנו כמלאכים. אם עשינו כה הרבה במרוצת דורות רבים, וגם יכולנו – כי מי עוד כמונו כבש את טירות הרוח – הרי ייתכן כי נצליח גם בלא השוביניזם. אם בכח אידיאות נפלאות יכולנו לייבש ביצות העבר, להקריב את הפרטי לטובת הכלל המבוקש, לקבל באהבה כל משלחות רעות לשם הפרחת המשלחות הטובות בעתיד, הרי לא ייתכן כי ניכשל בכה. הסיסמה צריכה להיות: מדת יושר.

יפעם לא הוכיח דבר. הישאל מהי כאן משמעות הדברים הממשית? (אין הוא רוצה כלל לגעת ברדיפות הנוראות במלכות הצדק האדום, הרי לא תפרח כל תועלת מכך). היאך? להכריז על אידיש כי היא לשוננו הרשמית, ללמדה בבתי הספר. לא, הרי הד"ר אריך עמנואל עצמו אינו דורש זאת. איש אינו דורש זאת. והמקשקשים – מקשקשים לשם קשקוש: שוביניזם. הרי… יפעם לא הוכיח דבר, הרי לא תפרח מכך כל תועלת.

אף לא הוכיח דבר בשעה שאריך דיבר ארוכות על הצדק סתם. ובפרט על הצדק בנוגע לשכנים. כאילו לא הרגיש בגיחוך שבתביעותיו. אנחנו המיעוט, אנחנו המורדפים בכל מקום, אנחנו החלשים תמיד – הננו בעיניו כמציקים. לנו הוא מטיף מוסר. בנו התעללו סאדיסטים פראים והנה קמו נביאים חדשים באירופה ומתנבאים בשם הצדק. ובני מדבר, הפראים והערמומים, משפשפים ידיהם, לועגים לחסידים גדולים אלו – ומפיקים תועלת.

יפעם לא הוכיח דבר. אף כשאריך התחיל מהפך בחיים הגלותיים. (הרי אין להם תיקון. רק המבין את פירוש הקרקעיות, יראה את האין־מחר של התוהו הגלותי).

– “האין זו גבורה ממש, כשאתה יושב ברכבת התחתית ועונה מניה וביה ובלא פחד למשקץ את השם היהודי? והרי גם בדפוס נטושה המלחמה. הנה, למשל, מדען כמו אנוונדר מעז היום לכתוב: “האמונות הטפלות הקרובות ברוחן לרוח הקבלה, התהוללו ברחובות הגיטו בימי הביניים ומתהוללות בגוף היהדות המזרחית עד היום. אפשר מאד כי עלילת הדם באמת יסודה, אף שבדת היהודית הכתובה אין זכר לה, בכל זאת ייתכן כי מתוך אמונה טפלה מצאה לה מהלכים בין השדרות החשוכות'… האין המלחמה המדעית באנוונדרים מלחמת מצווה? הרי אם לא תיערך נצא בשן ועין באירופה. ומר היה גורלנו אלמלא הלוחמים יפי־הרוח, שקמו לנו עד כה, כגון הד”ר בלוך והאחרים. אין לומר, כי ישראל קיים רק בארץ־ישראל. אין להצטמצם ואם אתה מחייב את הממש, הרי לך ממש נגד ממש”.

זרמו הימים: שיחות ושחשחות בלא סכסוכים. הנה, למשל, המשרתת. ארנה שמה. שם ברלינאי. יש ואתה חושב: חייה פשוטים בתכלית, לוח חלק. טעות. טעות גדולה. יפעם רמזלסקי, מי שניסה למצוא את הלשון המובנת לבנות הבית, הבין זאת במהרה.

ארנה שמה. אולם לא ברלינאית היא. צ’יכית. מעיד על כך אפה החרום קווי פניה. טבעה העליז הלא־גרמני. אמנם טעות היא להגדיר את הגרמני: כך וכך. העיר הגדולה, מרקחת העמים, מבשילה טיפוסים שונים, בוללת גזעים, הורסת סייגים, בכרך חי, בעצם, טיפוס אחד: הטיפוס הכרכי. צ’יכית היא ואתה יכול לדמות, כי מוצאה הרתיח בה ספקות: הרי אינה כהגרמניות וכדו'. (אף שאלת הדת חשובה: הרי הצ’יכים שלא כגרמנים הצפוניים הפרוטסטאנטיים, הם קתוליים). חס ושלום. אין זכר לפרכה מסוג זה. אף אין בה משום תסביך הנחיתות. הרי כל אלה הם אך מנת חלקו של יהודי. לגבי דידה חסר המניע החשוב מכל: האנטישמיות. בקלות מתבולל בן עם אחד בבני עם אחרים, אין מפריע. אתה מבין את הקלות, שבה נבלעו רבואות הסלאווים, שישבו בצפון גרמניה מדור דור, בגוף הגרמני. (הרי אפילו השם ברלין הוא סלאווי ואינו מתפרש “דוב קט”, כפי שמנסים להוכיח).

ארנה אומללה. ומשהאדם מרגיש עצמו אומלל, קל להביאו לידי השתפכות. כי מי שהוא מאושר מסתגר בשבעה בריחים ואין למצוא כל מפתח לנפש. ארנה אומללה. כל הגיגיה הלכו בדרך האחד. צעירה היא וכל הבחורים מעידים, כי אין נחמדה ממנה. אבל היא אינה שמה לב למחמאות – אינה טפשה כלל – העיקר הוא היחס הרציני, שסופו חתונה של ממש. זמרנית היא, עירנית היא, חביבה היא. כל הבחורים התקנאו במי שנלווה אליה. והוא? (ספר לפי מקצועו) – הוא חזר בו. חיו בשלום זה ימים רבים. זה שנה תמימה. טיילו, רקדו (היש לך תענוג גדול מריקודים?), התנשקו. והנה חזר בו פתאום. טלפן, כי אינו רוצה שוב לראותה. זה דרך הבחורים. אחת שאיפתם תמיד. נצלנים מאין כמותם. והיא דווקא: חתונה או לא כלום. אינו רוצה בה, מילא. תמצא טוב ממנו. יתפקע מקנאה. ארנה גועה בבכי. הרי היא אוהבת אותו. כל כך הרבה ימים ולילות בילו יחדו. הבטיח, כי בקרוב יתארסו ארוסין של פומבי. השד יודע, מה זה עלה באפו! אולי תמצא טוב ממנו…

יפעם מנחמה: ודאי תמצא טוב ממנו. הרי היא המדמדונת. הוא נזכר פתאום במחזה הקלוקל אשר הרעיש את ספי העיר לפני חדשים מספר (הרי לפי הרוב רק גילויי אמנות קלוקלים מרעישים). שם משקטים משרתת בשמלות משי ופרוות יקרות – ומיד היא נהפכה לגבירה. והוא הדין גם כאן. אילו קישטו את ארנה, בנאמנות, לא היתה נופלת כלל וכלל מהגבירות הכרכיות. זמרנית היא וחמדמדונת. חיי כרך: פלמונית לבושה כגבירה, מיד מחזרים אחריה עשירים, העלולים לצאת מכליהם ממש, המסוגלים לוותר מאהבתם אליה אפילו על הנדוניה ושאר הסרחים, ובלבד שיזכו לאהבת גומלין. ואילו אותה פלמונית ממש, כשאינה לבושה וכו', כשהיא משרתת, אין לה אוסף. אשה רקדנית וזמרנית ועירנית, וחמדמדונת, הריהי אוצר בבית עשירים. מי זה דורש יותר? הרי זוהי האשה האידיאלית. רקדנית, כדי שתוכל להבריק בטרקליני נכבדים; זמרנית, כדי שתזמרר את המסמרות האופיריטאיים והקולנועיים במסיבות אינטימיות; עירנית, כדי שתשכיל להדהים בעלי דבר שונים ולכהן פאר בטרקלין בעלה; חמדמדונת, כדי שכל רואיה יתפקעו וידברו בבעלה: כמה מאושר שור־הבר הזה, הרי אף באשה־אוצר זכה.

ארנה מתמגמגת בדמעות. ויפעם מנחמה. חצות. אין איש בבית. היינו: אריך וריכרדה יצאו לדרכם. הבת ישנה, הרי עליה להשכים לבית־הספר. אין ער בבית מלבד שני יצורי אנוש: אחד מפרפר ומתנחם ואחד מנחם ומתפרפר.

אין בדעתו של יפעם להעמידה בנסיון. אולם מתוך סקרנות הוא מלטפה – באותה לטיפה גברית, המדברת אל לב נערה עמונית. והנה: אין לך רגישה כאשה. אתה מדמה כי הנערה הממוגמגה תילחץ אל חזה גברי המזדמן לה – טעית. היא משתמטת. על אף מגמוגה תפסה: ראשית אין לטיפתו גברית אמיתית. היא פורצת ומפריצה. ושנית, אין כאן תכלית. הרי בן מין דבק אך בבן מינו – זה הכלל. ועוד: הלא אינה זונה. ייתכן, כי בכח התאווה הגברית היה מכריע את סירובה. אבל הרי כל מה שעשה, עשה כמתחפש. והיא הרגישה, בחושה הבריא. יפעם נכשל – וניצח. נכשל הגבר המזויף שבו (בעצם נוכח אף הוא, כי רק בת מינו מעוררת את תאוותו הגברית). וניצח, כי נוכח זו הפעם המאה: כל אשה רגישה. מה נפלא הוא המנגנון הנשיי. כך וכך כפתורים. כך וכך צריך ללחוץ. ואם לאו – אין תגובה.

אף ייתכן, כי למנגנונה הנשיי הדק (בלא יודעים, כמובן) התברר, כי אילו היתה כנאותה מיד, היה עניינו של יפעם מתפגפג. אולי משום כך סרבה. אולי היתה זאת התחבולה להגביר את יצריו שבעתיים. הסירוב הלא הוא האמצעי הנשיי הקמאי. אף אפשר כי סירובה היה מתרפרף, אלמלא הפחד שמא תיתפס. והרי אז צפויים לה פטורין מהמשרה וכו'. יש מניעים שונים לנפש האדם. אולם, אילו גבר פורץ ומפריץ היה באותו מעמד…

חרק השער. אריך וריכרדה חזרו. בלא קול התחמקה ארנה. יפעם ירד לקבל את פניהם. נתן שלום, קיבל שלום, ושב לחדרו.

כך זרמו הימים: ווכוחים, ווכוחים ווכחכחים – כך, כך. הרי לבית ריכרדה היו סרים אנשים מחוג ה“מעניינים”. זכר לאותם ימים, כשלא מצאה סיפוק מלא בחברת בעלה הטרוד לפי הרוב בענייני המפלגה וכדו', והיתה אוספת סביבותיה את פרחי הכהונה. הרי רבים מלפידי העיר, סופרים וציירים, שחקנים ומדינאים, שהגיעו היום למרומי הפרסום, היו מחוג מכריה.

נכתכנסו באחד הערבים שני שרידים, השומרים לה אמונים עד היום (האחרים עזבוה אחר מותו הפתאומי של בעלה, אף שהיו ממכריה ולא ממכריו). אחד האורחים הוא בן סופר בעל שם, רופא לפי מקצועו, העוסק בעיסוק חשוב: במיניות. הרי היום זאת היא אחת הבעיות המסייטות בכרכים. ושני הוא חוטר מגזע אצלים, ספר היוחסים שלו משתלשל לת"ק שנה ומעלה. והמעניין: אצל שניהם תמצא משום “דם יהודי”. הראשון, אמו היתה יהודיה, היינו: דם יהודי בעל כרחו. השני, אשתו יהודיה, משמע: הידבקות מרצונו הטוב. (ויש אומרים כי גם הוא בעל כרחו: מכוח האהבה או הממון. הרי אין מידבקים ביהודים סתם).

הספר המפורסם ביותר בגרמניה הוא “במערב אין כל חדש” של רימרק. אולם היום ירד קצת פרסומו. (יתכן, כי עם הימים ישקע בתהום נשיה). והשני במעלה, שפרסומו לא ירד עדיין (ובוודאי לא ירד במהרה) הוא “הזיווג השלם” של וון דה וולדה. ואם הראשון אינו אלא יומן מימי המלחמה העולמית, הרי השני הוא אוסף עצות אינטימיות מפי רופא מומחה, לבעל ולאשה גם יחד.

יפעם התריס:

– “סוף סוף המיכניזציה של החיים תגיע לידי כך, כי יתקינו סדר מדוקדק אף לחיים האינטימיים: ביום זה לפי עמוד זה, בשעה כך, לפי עמוד כך. זוהי מיכניזציה של הארוטיקה, הפינה היחידה שעדיין לא הופקרה. ואם גם לכאן תגיע היד הקרה, המחשבנת, יגיע יומו האחרון של האדם. לפיל המבויית אבד כוח הפריה שלו, האין לחשוב כי עם המיכניזציה של הבינו־לבינה, תישמט משענתו האחרונה של האדם התרבותי: האהבה? הרי רק מכוח האהבה עלה האירופאי מעלה מעלה. מקמוק האהבה הוא שהחניק את עמי המזרח. החשיש או המיכניזציה – שניהם משדפים את הרצון, את הכוח הפועל, שניהם מביאים לחדלון…”

כך סבר גם בן האצילים. כך סברה ריכרדה. כל בעל דקות הרגש התנגד למיכניזציה. ריכרדה טענה, כי אדם המחונן בקורטוב של ארוטיקה חייב למצוא את הדרכים הנכונות. עצות הכתובות בספר – גורעות. הרי הגילוי הארוטי היא הגדולה בהנאות. ארוטיקה בלא חידוש, מיד יום ביומו, שדופה היא ומשדפת את החיים. מכאן שהספר הנ"ל, קמח הארוטיקה הטחון, אינו אלא הגדולה במכות דורנו. בן האצילים נאנח: הרי גם בלא ספרים מהסוג הזה, הולכים החיים הכרכיים הלוך ושדוף.

פנים מוארכים לבן אצילים זה. עדינות יחסנית. קרבה טבעית לרוחניות. הניגוד הגמור להבעה הממושקלת, הטבועה בפני אנשי ה“גוורקשאפטן” הגרמניים. שני הכוחות הפועלים בגוף התרבותי־גרמני: כאן תרבות וכאן שיקול. מתוך התנגחות השניים האלו משתלשל הכוח הפועל, מתבטא היש הגרמני. כפי הנראה אין משום דברים בטלים בשיבוח הגזע. מכאן כי האצילים המתרבתים, ידעו למה הם מתכוונים. ואם כך, הרי אף היהודים הבינו סוד זה. הרי הדם היהודי הוא המתורבת ביותר. (אולי משום כך נטו דווקא הם לקיצוניות השניה, להשתוות והתערבות כללית).

ואילו בן התערובות, פניו הפיקו חכמה (ויתר מכן: חכמה ארסית ממש), אבל שיניו הממוקמקות העידו, כי לא הכל קב ונקי בגזעו. יש ומצדדים בזכות התערובת. הרי משערים, כי אף היהודים אינם אלא פרי תערובת מראשית היותם. כי עוד בכנען התערבו בחיתים ופלשתים היפתיים, והפיקו תערובת גזעית חזקה מאד, עד כדי כך שהתערבותם האחרונה בעמים השכנים (בימי הגלות), לא יכלה לאופיים הקדמוני.

הרופא, בן התערובות, הוכיח מתוך נסיונו, כי יש צורך בהסברה סכסואלית. יש בה ממש הכרח. הרי אין להעלים עין מהעובדות. לאדם הכרכי יש כך וכך תכונות, ועל הרופא מוטלת החובה לעזור לו מכוח המדע. (הרי רק מכוח המדע אפשר לעזור לאדם הכרכי). אילו ידע הקהל הרחב מה רבה תרומת הרופא לביעור מחלות המין בכרך, כמה עזר לקיום המשפחות, להרחקת ההתאבדויות וכו', הרי לא היה סוף לתמהון ודהמון. אילו ערכו סטאטיסטיקה דייקנית, היו מוצאים כי שבעים ממאה מבני כרך זקוקים לעצתו של רופא מיני. ואם כך, מה איכפת אם לפיל המבויית אבד כוח הפריה? הרי לא בכך אנו דנים. ובכלל: לא הפריה היא העיקר בכרך, אולי דווקא ההפך: מניעתה. החשוב במצב הדברים הזה הוא: קורטוב אושר. הרי אף בלא עצת הרופא המיני, לא יושב לאדם הכרכי (שהוא ירוד לפי דעות מסוימות) כוחו הפרימיטיבי. (ואין כל ראיה כי הטיפוס הכרכי גרוע מכל טיפוס אחר מהבחינה החברתית, האסתיטית או המוסרית). מכאן, שהספר הנ"ל חשוב הוא בפרט, למי שאינו מתייען כבת היענה ועוצם עיניו מפחד העובדות.

הרופא, בן התערובות, יצא מכליו. כמעט שהתקפה היסטרית זעזעתו. היה כפקעת עצבים רוטטת. צרח:

– “ואם לרופא מותר, הרי מותר גם למחבר. בפרט שזהו הספר הראשון הנגש לענין גישה מדעית. הרי, למשל, כאן הוטעמה זו הפעם הראשונה השפעתו של הריח (לכל אדם ריח מיוחד) בחיי המין. הרי אפילו הרופא המקצועי מוצא כאן רמזים טובים. לא כל שכן אדם סתם. אני שונא אסטניסטים לשם אסטניסטיות!”

היה ברור: כאן התנגשו שני עולמות. מצד אחד העולם המורכב והפשוט כאחד. הוא שהוקיר את ערכי הרוח המוחלטים. לכאן שייכים הללו, המוצאים סיפוק בערכי הרוח רק כשאינם מושפלים לשם תועלתיות. ומהצד השני: העולם הפשוט והמורכב כאחד. שפוט: מפני שהשתדל – הסימן המובהק לבני התערובות, המהווים את רוב מנינם של הכרכיים – למצות תועלת של ממש מכל נכסי הרוח האנושית. ומורכב: מפני שרוח התועלתיות גרמה לסיבוכים נפשיים, הגדולים פי כמה מסיבוכיהם של אנשי העולם הראשון, המורכב לפי טבע היותו והפשוט בהרכב זה.

הד"ר אריך עמנואל שתק. כדרכו. והיה ניכר כי הדיבורים האלו הנוגעים בעניינים של בינו לבינה, אינם נעימים לו כל עיקר. הוא היה בעל אופי עדין ונפגע מכל צרימה של גסות. לא איכפת לו, כי מכוח המצב שנוצר, שיחה בדרך המופשט הכרחית היא. הרי יש ואתה מוכרח להשמיע כך וכך דברים שהשתיקה נאה להם. כי כך דורש חוש החיים. (מתוך חכמה מעשית עושים כך כדי למנוע סיבוכים מיותרים). ואם תרצה: הרי לשם כך נוצר הדיבור. ולא חלילה לשם הפטפוט המשודף והמשדף.

אולם כאשר נתברר לו לאריך, כי הענין הועלה על הפרק ואין להמלט ממנו, הסתגל למצב הדברים כאירופאי כרכי, והביע את דעתו כאירופאי כרכי בהסכימו לדעת הרופא. הרי אין לאסור על המחבר לחבר ספרים, והכלל כי כל ספר הוא טוב, אם המחבר מצא את הניב התואם ואת הצורה הנאותה לתוכן. אריך נשאר נאמן לטבעו. מצד אחד אסטניס שאין למעלה ממנו – שעה שאינו פועל. ואולם משהוזז ממצבו הרגיל, הריהו מסתייג בתוך ישותו הרוחנית ממרכזי ההרגשה (מפני שהללו מונעים אותו מהפעולה בכלל) והוא עושה בקו ההגיון היבש בלבד. אך לגבי העניינים הדקים (כגון הענין שלנו), אין להביע דבר שעה שאתה מסתייג בתוך ישותך ממרכזי ההרגשה. כי לשם חריצת משפט נחוץ היש הרוחני בכללותו. מסובך מנגנונו הנפשי של אדם. לא רק של האשה. יפעם רמזלסקי נשתקע ברמזים, ברמזי רמזים (רמז, אם תוציא מתוכו את המום – האות מ"ם – ישאר בו הרז) – ונשתתק. נשתתקו גם האחרים. לבסוף העיר אריך:

– “אם תרצה, הרי היהודים האדוקים מצאו את דרך ההרכב לשתי ההשקפות שהובעו כאן. מצד אחד כתבו דברים מפורשים על טהרה וטומאה (לפי הישגי התקופה, מובן ממילא), ומצד שני נמנעו מתוך דקות מפליאה לספר בדברים הללו אפילו בשניים”.

הרופא העיר:

– “יש דרכי מחשבה יהודיים־טיפוסיים שאני תופסם בחוש, ורק אחר כך אני נוכח, כי היהודים השיגו את הישגי זה כבר. כפי הנראה בדמי הוא”.

בן האצילים נאנח:

– “יש לי ההרגשה, כי על אפם ועל חמתם של האנטישמיים, היהודים הם הגזע הנפלא בעולם. יש ואני חושב כי רק מתוך הקנאה, שהם מעוררים, ניתך עליהם זעמם של חסרי היכולת וחדלי הכשרון”.

נתייגעו האורחים. אף בעלת הבית היתה יגעה מדי. הרי השעה היתה כבר מאוחרת. והשיחה שהיתה רתחנית מאד, נגמרה תוך כדי קידות מנומסות ולחיצות יד ידידותיות מאד. מובן: אירופה! יפעם לחץ את ידו של בן האצילים בחמימות יתירה – ונתחרט: הרי אין לדעת, אפשר שהלה יחשבהו לאיש הנדחק – כמנהג יהודי הארץ – לתוך החברה האצילית. קידה. ועוד קידה. יצאו.

כך זרמו הימים: זרמו. שיחות ומתן עצות. הנה הבת. בתה של ריכרדה מבעלה הסוציאליסטן, מי שאיבד עצמו לדעת. טיפוס הזר ליפעם והקרוב, כפי הנראה, לילידי המקום. פשטות. נוכח יפעם, כי קיימת התמימות הנערתית. בספרות הגרמנית מפחלץ הפוחלץ: גרטכן. ובחיים? הנה גרטכן לפני. חיה. צעירה. כבת ט"ז. צמות ערמוניות. אש נעורים. בעצם אשה בכל תג ובכל קוץ. מתוך מישושים נשיים־תמימים מתרוצצות הרגשותיה בקרבה. הרי על המצפה היא עומדת: האין גבר־גיבור מופיע? כן: אף יומן משלה יש לה והוא סגור ומסוגר בשבעים בריחים. אכן לא בדוי מלב הוא: יש נערות הרושמות ביומן את ציוני נפשן. קיים העלם הנאיבי. ויש תום. ואם כן, אולי קיימת גם האהבה התמימה, המסירות ההדדית כדי מיצוי כל האפשרויות. והרי קשה היום להאמין באותה אהבה (ואולי האדם הכרכי אינו מסוגל לשאתה), ואף קשה להאמין בידידות הגדולה מהמשטח ההוא. הרי אפילו רוכסה… כן. ואם תאמר: הרי קיימת ידידותו של אריך – שאני. כי זאת היא ידידות קבועה ועומדת. קיימת לעד. מיוצבת. לא הפועלת. לא הדינאמית, לא היוצרת, ופתאום: הטיפוס גרטכן. מה טוב כי הטיפוס הזה קיים!

שדיה כבר בשלו. היא מסמיקה כשפניה קרובים לפני גבר. היא רועדת בדברה אל גבר. היא נחמדה בסימוקיה. אמת לאמיתה. אכן: יש איזה חן לבתולים. (והרי האדם הכרכי חושב, כי הבתולים אינם אלא מגרעת). כעין ברכת האם־הטבע. ברכה טובה ומעודדת. מרעננת. ודווקא כאן: בכרך! דווקא בבבל מצאת את חבצלת התום. ברוכה את מרקחת עמים!

יש לה מטרה בחיים: תיאטרון. היא מאמינה כי זה יעודה. על ברכיה היא כורעת לפני יפעם הממותח בכורסה הסבאית. כך נוח לה. (הרי אין לה לא סבא ולא אבא). סמל התום המחפש לעצמו איזה יש לצורך הערצה. היא מעריצה – היא מוכרחה לראות בבוגרים הגמורים את גילוי החכמה והיופי. הרי אולי רק הנערה התמימה מעריצה בכל הרמ"ח. עיניה המאמינות תלויות בשפתי יפעם. הן מלטפות. סילון מים חיים. (הרי זה כוח גדול). כך. בנוכחותה מאיר אור חיוני. גרטכן.

יפעם מדבר על לבה. הוא מסביר לה, כי לא קלה כלל הדרך שבה היא בוחרת. כי אין קשה כדרך האמנות. רק מי שיקוד קודש לוהט בלבו, רשאי לבחור בדרך זו. רק כשהאדם מרגיש, כי באמנות הצלתו מטירוף, ממוות. הרוצה להיות אמן דווקא, בלא הכרח נפשי, אינו אמן, אף לא יהיה אמן לעולם. זהו סוד ההצלחה באמנות. כי כאן דורשים מהאדם את תמצית חייתו. דורשים וויתור גמור על אב ואם, בעל ואהוב וילד. כי הראשונה במעלה היא רק אחת: האמנות. בה עליו להגות. יומם ולילה. בשכבו ובקומו. ואם ניטלת ממנו ההשראה, הרי… הרי יוצאת נשמתו.

ועוד דיבר יפעם על הא ועל דא. אם קשה האמנות לגבר, הרי לאשה היא קשה שבעתיים. והיא גרטכן, היא צעירה עדיין, אבל בשעת ההכרעה עליה לדעת הכל: שכן יש ולא הכשרון אף לא עצם הדבקות, קובעים את משעולי האמנות של האשה. הרי צפויות לה רדיפות מסוג בלתי־נעים במיוחד לבעלת־נפש. מהאשה תובעים – את נשיותה. ובתחום התיאטרון, הסרט – שבעתיים. הכל מגישים על טס את תביעותיהם: המנהל, הבמאי, החברים, בעלי המניות, המעריצים וכו'. היא נהפכת למרכז התאוות. ייתכן, שהיא מוכרחה, משום כך וכך, להכנע. ואם אדם בעל נפש היא, קל לשער כמה מיאוס מצטנף בלבה. ואפשר מאד, כי מחמת המיאוס הזה בחיים, בגברים סוחרי־גוף־האדם, נהפכים עליה היוצרות. הרי ייתכן, כי אמנותה, זו שמשכה אליה את רוכלי הנפשות לדרגותיהם, מעוררת פתאום אך בוז. והרי אמנותה, זה כל חלק בחיים. היש מוצא מהשתלשלות עניינים זו? או אז אך דרך אחת פתוחה לפניה: ההתאבדות.

כורעת הבת, גרטכן התמימה. כורעת, שומעת ושותקת. ולבסוף היא מחליטה: היא תהיה משחקת. הוא מוכרחה. הרי גם עכשיו ריכזה סביבה להקה של ילדות. הן מציגות מחזות־ילדים. האמת, לא עשתה עדיין גדולות, אבל כל הרואה את ההצגות… הסמיקה. היא מבינה. הבינה את פשר המכשולים העתידים להערם לפניה. – ואין הם מפחידים. הרי אדם אדם ויעודו. וזה יעודה. וכשהיא מרגישה כך, שוב אין לסגת אחור. הרי גם יפעם הודה בכך. ואם ההתאבדות צפויה לה, גם לכך היא מוכנה. היא מוכנה לכל. כי אין לה ברירה.

מלטף את צמותיה הערמוניות יפעם רמזלסקי. וצר לו. צר לו מאד. הנה אף גרטכן האחרונה הולכת לקראת דראונה. עד מהרה יפוגו התכלתיות והתום. יפוגו יתפגגו, יתפגפגו. ליל מנוח לך, גרטכן. ליל מנוח לך, החלום התכלתי על תום, ברכת הדורות הרחוקים.

נפרדה גרטכן. הרי עליה להשכים קום לבית־הספר.

נכנסה ריכרדה. היא מזמינה את יפעם להלוות אליה. הלילה היא הולכת לבית אנשי הרוח (ואריך עסוק).– מה? מי? למה?

ריכרדה מסבירה. חברת אנשי הרוח אינה אלא התקשרות־בלא־כל־תנאי של “עובדים רוחניים” בעלי מקצועות שונים ובני ארצות שונות. שאיפתה היא להשכין שיווי־משקל בעולם התרבותי בין יצירה רוחנית ובין חשבנות חמרית. הרעיון: הגנה על חופש היצירה הרוחנית. הנטיות הפולטיות, ההומניטאריות, הפציפיסטיות, וכדו‘, אינן תופסות כאן. בכפר קטן במדינת שוייץ בשל הרעיון לתיכון חברתי. קיימים סניפים רבים: בצרפת, שוייץ, הולנד, צ’כוסלובקיה, אנגליה, פולין, אוסטריה, איטליה, אמריקה הצפונית והדרומית וכו’. המרכז בברלין. על חבר אינו מוטל שום מס. האמצעים מגיעים ממקורות צבוריים או נדבניים. זכות התקבלות עומדת למי שמוכיח בממש, כי הוא עובד רוחני. הדת, הגזע, הלאום, המעמד, השקפת העולם, הרכוש הפרטי וכדו' אינם מעלים ואינם מורידים. לשם התוודעות בינלאומית והפראת המחשבה, הוקמו בתי החברה בכל הארצות הנזכרות, וכל חבר רשאי להתארח בהם תמורת דמי מחייתו. וכו' וכו'.

הלכו. ישבו באולם. הנואם הסביר באריכות מה שהספיקה להסביר ריכרדה בקיצור. סיים. יפעם נמשך לתערוכה זו של אנשי הרוח, קיווה כי יופיעו כאן מכריה של ריכרדה – והנה אין איש. פנים חדשות. שמעו עוד הרצאה על רמבוא הגאוני וקריאה מתוך שיריו. נערכה אף מסיבה אינטימית של הנוכחים, כולם זרים, איש לא הכיר איש. הלבות לא נתחממו. לעוטי אכזב ישבו ריכרדה ויפעם. לגמו יין מכוסותיהם, ושתקו. נבוכים היו ושתו.

– “בלבול אלכסנדרוני. ואפילו אלפרד דבלין בעל ‘ככר אלכסנדר’, לא בא”.

ושוב שתיקה ושוב:

– “בעצם לא ראיתי את מכרי הרבים מיום שמת עלי בעלי. לא פרטתי לך פרטים. כן. בעלי התאבד. הידידים הטילו את האשמה עלי. האני אשמה, כי לא יכולנו למצוא את הלשון המשותפת? סיפרתי לך את תולדות נשואינו. אתה זוכר? עולמותינו היו זרים מדי. היה מהמימינים. אני השמאלתי. כי קל יותר להשמאיל לבת אצילים מאשר לחוטר משפחה זעיר־בורגנית. זה כלל גדול. וזה פתח ההתנכרות. חיינו זה בצד זו ולא זה עם זו. הידידים, ידידי, שהיו מבקרים אצלנו לפי בקשתו – הוא חיפש עכשיו את הדרך ללבי באמצעות ידידי, אף שכל הזמן היה מסתייג משיחה בטלה – מצאו כי איש נחמד הוא. ייתכן כי צדקו. אבל לא יכולתי לשוב אליו. הרי מראשית התוודעותנו לא היה בינינו שום שיתוף. מצולת הבעלביתיות פיהקה בינינו. ודאי היה מעדיף לנהוג בי כאבותיו ולכלוא אותי בתוך כלוב. מטרונית זעיר־בורגנית – צחוק. התאבד…”

עזבו את האולם. שוטטו ברחובות. הלכו בואכה הביתה. והדרך ארוכה. ובדרך הארוכה אפשר לשוחח. אפשר לשפוך את הלב.

– “הוא היה קצת אנטישמי. אולי משום כך התחלתי להתחקות על שרשי רגלי היהודים. האנטישמיות אכלה סביבותי. למשל ידידתי. נתגרשה מבעלה היהודי ונהפכה לאנטישמית. בפיה יהודי אינו אלא שם נרדף לחזיר. על סמך נסיונה הפרטי. כך”.

מספרת ריכרדה. הרבה. אף שלא את הכל היא מעזה לגלות. בלבה נצטופף חומר תוסס והוא מוכרח לפרוץ חוצה. יוקל לה.

– “אין לך מושג מה מסובכת בעית הנאמנות של אשה!”

ריכרדה נאנחת ומספרת. למשל ידידתה, זו אינה מחשיבה את הנאמנות כלל. אף משנישאה שנית לאיש (אגב נתברר, כי אף בעלה השני היפתי, הוא ממוצא יהודי – איזה חרבון!), אינה מסרבת לגבר המוצא חן בעיניה. היא טוענת: כלום איני אוכלת כשאין הבעל בקרבתי? יש בכך קורטוב של הגיון. אבל… הרי התמסרותה של האשה אינה פעולה סתמית כאכילה.

– “לא, לא הייתי יכולה!”

לריכרדה מתפרשה ההתמסרות: גוף ונפש גם יחד. אחד בלא השני לא ייתכן. ואף־על־פי־כן אינה מאושרת. האמת, אינה מתייאשת. אבל… תמיד יש איזה “אבל” בחיים. למשל: אהבתה לאריך. רק עכשיו הבינה מה זאת אהבה. ומה זאת קנאה. ומה זאת השתייכות גמורה. וכשמבינים את כל אלה, מתבטלת ממילא גישת ידידתה.

הוא אינו מבין. לדעתו נגרמה האי־הבנה ע“י תנועת הנוער. תנועת נוער בגיל ידוע – מהיכא תיתי. אבל בגיל זה? בימי המלחמה, בצוק העתים, השתלטה בתנועת הנוער ההסתפקות במועט. הדברים הגיעו לשוויון מיני. והרי האשה האמיתית אינה מוכשרת לחיות בעולם של שוויון. אינה גבר. כליה אחרים. רצונותיה אחרים. ואם לבחור בשני דרכי החיים: אווירה של חברות גברית, פשטות היחסים בלא ההתחפשות הנשית, העדר ההתפנקות, התנכרות לכל דקות הרגשות – או עידון צרפתי בתוך אווירה בוגדנית, רווית התכחשות ו”אספרי“… מעשה בפלוני המארקי, שתפס את אשתו בחטאתה, מיד ביקש סליחה אגב אזהרה: מוטב שמאדאם תיזהר להבא, הרי מישהו אחר יכול היה לראותך בכה… אכן, אם לבחור – הרי כל אשה תעדיף את הדרך השניה. הרי כאן לפחות מוטעם העיקר הגדול: נשיותה של האשה. כי אם לא כן, נחנקת האשה. והרי בימינו אפשר למצוא דרך לחיים של אושר. עכשיו הבינה זאת. אבל תנאי־בל־יעבור הוא: חייב הגבר להבין לרוח האשה. חייב ללמוד לנגן על כלי עדין זה. אין צורך בגדולות דוקא. בחכמות מחוכמות. הרי יש ומתנה ששוויה פרוטה, מספקת את האשה. אך צריך לדעת איך להגישה. ה”איך" הוא החשוב. איך להביע את האהבה, המסירות, ההשתייכות. אין לך טוב־לב מאריך. בפרט כשאין שלישי בחברתם. אבל בנוכחות השלישי הוא מחמיר, יש והוא מציק ממש. כאילו הוא מתבייש בדקותו… כאילו נכנס בו דיבוק של תנועת הנוער.

יפעם לא ענה. כי לא היתה כל תשובה מוכנה בפיו. לבסוף דיבר על החינוך. הרי האשה מחנכת את הגבר. בצווארי האשה תלוי קולרה. כשהאשה אינה מחנכת, הגבר אינו מסוגל להבין. רק באסכולת החיים מתלבנים דברים מסוימים, אולי החשובים ביותר. אין ללמוד זאת מתוך ספרים. אין כל מועיל בלקח חכמים. האשה היא מקור החכמה הזאת. רק היא לבדה. ואם כך, הרי גם על ריכרדה…

שבו הביתה.

הד"ר אריך עמנואל ישב על קצה מיטתו וחיכה לשובם. ראשו קבור בשתי כפות ידיו ולבו סעור מחשבות: מה הוא כחו של יפעם רמזלסקי ידידו, שהצליח בימים המועטים הללו למשוך את ידידותם של כל בני הבית? יש ואתה מדמה, כי כולם מכירים אותו זה כבר. וכשיסע מכאן, ודאי יחסר… הרי גם לו יחסר. אינו עוור חלילה. ראה את יחסם של בני הבית, את דאגתם לשלום יפעם. והרי עד כה, בתנועת הנוער, אפילו בתקופת הפריחה של הרביעיה, לא הרגיש בחסרון פלוני או אלמוני. בימי הנעורים הללו לא היה קיים רגש כזה כלל. כפי הנראה הוא מזקין והולך…

ריכרדה נלחצה אל אריך ונשקתו:

– “אני מאושרת כל כך. הבינותי כמה דברים חשובים”.

המהם אריך:

– “הפלא ופלא. הרי גם גרטכן לחשה לי בדומה לכך לפני שכבה לישון”.

ריכרדה הצטחקה.

– “גם ארנה מאושרת. אמרה לי זאת. אף חדלה למרר על חתנה שסרח”.

– “בעצם” – התחיל אריך תוך כדי צעידה לארכו ולרחבו של החדר – “בעצם… גם אני קרוב לבחינה הקרויה אושר. דומני כי כמה ממכשולי הפנימיים נבלעו. כאילו ניטלה ממני פתאום אבן־מועקה. אולי אוכל עכשיו להפנות לעבדותי המדעית ביתר שאת ולהפיק את רצון הפרופיסור הקפדן. הרי בלי המלצתו אין לחלום על שילוב באחת מאוניברסיטאות המדינה. עד היום הייתי דוחה את הענין מיום ליום – כך עברה עלי שנת בטלה. אולי עכשיו…”

ריכרדה עטרה לו עטרת נשיקות ולחשה:

– “אחר שנשבה הרוח הטובה בחיינו… הרי יש רוח טובה מנשבת בעולם. אני מאמינה באפשרות של אושר”.

לחשה ותלתה עיניה ביפעם.

ויפעם סיים:

– “אף אני אינני מאמין… אני היחיד ביניכם שאינו מאושר. שאינו מבין את פירושו הנכון של הביטוי הטפשי הזה. מחר אני נוסע.”.

מברזל אנחנו או מעשה כמעט אמיתי

החבר ד. הפסיק את כתיבתו, עפעפיו לא ייפתחו כבריח רובה חלוד. לנוח במקצת, לנוח! כל כך הרבה פזמונים חיבר בשביל חברים רעבים ללחם הנפש, וכרוזים על צהבת הריאקציה, ומאמרים על שבץ הרוח האנושי – ויחד עם זה נחש הרובה כתינוק בן־רוע! החבר ד. מדמדם: ילדה רזה כפרת־פרעה מתחננת לרגלי גורל פלדי, שאינו עונה אפילו בשלילה. אף לא הגה. ואף הוא, החבר ד. הנערץ, הטחנה הבלתי פוסקת שלא התנועה – הלא היא פעוטונת בכותנת פרומה, יחפה, כתומת דמע… אף הוא, כמוה, מתחנן, בלי ברזל ובלי סיסמה. ואילו הגורל הפלדי אינו עונה אפילו בשלילה. ללא ניד עפעף. והחבר ד. אינו יודע כמקודם כל מאומה, לא על ארצו ולא על התנועה ולא על עצמו. הוא רק עייף ומלטף כסוף פסוק מייגע את הרובה, התינוק המזוהם, התינוק הפלאי…

והנה ניתק את מוסרות הדמדום. החלום הוא זה? הנה תוסס בו שוב היין הרותח, הוא מקהיל את חבריו־בוחריו ונואם. ואיזה נאום! סמבטיון שבנאומיו. מקודם סינוור את עצמו, ואחר כך גם את האחרים. הם הקשיבו מאד, כי ככל אדם כל־כך רצו לשמוע את מחשבתם מובעת בפומבי. לאמור:

חברים, לא הבחירות, תור הבחינות הגיע. מגפר הדרקון בעל עשרת הראשים. מתדפק על השערים: כבשה תמה! אבל אנחנו נלחמנו לזכויותינו, והמדינה היתה סבתא פושרת לפשר בין הרבים. והנה עכשיו עשו אגרוף אחד – סבתא פושרת ותליינים מצוחצחים. עכשיו תיכון מדינה כדי לבלוע זכות חיים בצלם האדם. המדינה הזאת רוצה להתפשט, ואתה שפוך במשפכה כסף וזיעה וילדים. אני אינני משפך. על נפש האדם לא אוותר, כי אם אין אדם – חיים למה לי!

מרמור השומעים עלה כנחלי אש ההולכים אל נהר להבה אדיר:

*

גם החבר ק. נגרף בזרם הפסיכוז. היה אשל בעוזריו, והרעים:

“וברזל נקיא על כל אויבי האדם!”

אף הקיא. הלא היה מי שארש לו גדודי מתנדבים. מגדנות טובות העניק ביד רחבה “רובים, תחוצה, תצודה. החבר ק. היה עיני המחנה. אמנם, מקודם אהב החבר את אשתו של החבר ד., את החברה ה., אבל היה ולא יהיה עוד. בימים הרחוקים ההם. ואילו עכשיו שונו פני הדברים. אין מקום וזמן לאהבה. עכשיו יש רק רובה – תינוק בזרוע. ויש חברים­־אמהות להיניק. אבל באחד הלילות קרא החבר ק. באזני החברים קטעים מעתוני חו”ל לאמור: קם מנהיג פלאי לצבא המתנדבים, נפוליון חדש, כוכב דרך מדרום! הלא הוא הגנרל ד.! החברים לכסנו מבטים. החבר ק. שתק מאד. האמנם מקדיחים הם את דמם כדי לבשל נזיד גנרלים? חבר ד.? החבר ד. איננו. מחשבות אפלות הורידוהו מטה מטה: האמנם בשעה מפוקפקת תציל רק יד חזקה? וחבר ק.? הגם אתה כזה? החברה ה. ודאי מתביישת, כי כזה היא אוהבת – אבל הלא זה היה מקודם. השמעת, חבר ק.? אינו שומע. הוא מגלגל מחשבה כפפירוסה רקובה: אם כך, הלא מוטב לשין קץ לדם הנשפך. היינו הך: כולם מדכאים את הנפש והגוף, מוצצים מסים ומח, בולעים מתחרים ונחנקים מתאוות השלטון. היינו הך!

החבר ד. רוצה להסביר לחבר ק. הלא הם כל כך קרובים זה לזה. בהווה, בעבר – בעיקר בהווה. והלא פשוט לא היה זמן: כרוזים, פזמונים, הצהרות, הבטחות, מכתבים, משלחות פנים ומשלחות חוץ, צירים ועתונאים, אף החזית, ויריות, ושמירה ותכניות. הייתכן? אבל החבר ק. שותק מאד. גורל ברזלי. השכחת את צחוקנו לצירים, המבטיחים לנו וגם ליריבים. השולים דגים עכורים אצלנו ואצל שונאינו, המציעים תחמושת לנו ולצרינו – ביזנס איס ביזנס! חבר ק. היקר, הלא יש עוד אדם, וידידות ואהבה! – ויש גורל ברזלי מאד.

והחבר ד. לא הסביר. והחבר ק. הגורלי לא שמע, כי פתאום נעלם. החבר ד. המפקד, הוציא כרוז־אבל על אבדן אשל חסידי האדם. נפל חלל או נחטף, הטורף השיגו. תהיה נפשו צרורה בצרור הנמרים לשחרור האדם!

ורבים בכו מאד.

מברזל אנחנו – זוהי הסיסמה!

*

באחד הלילות עמד החבר ד. על המשמר. לא יכול לשוב אל הכרוזים, העתונאים, הפקודות. אחרים יעשו זאת, הוא למשמרות עם החברים. ואם יפול, ייתכן שיימצאו טובים ממנו. הנהו רובץ ומפייס שוב את החבר היקר, את התינוק־הרובה. והנה גם התינוק השני, מיסטר ירח, הריק מתאוות כמו נר בלי פתיל. והנה גם צל הסלע המאיים, מאיים כמו כל צל בלילה. ומנחם, כי יש עוד איזה יש נוסף. הצל נע והולך, נע וקרב, כמו אדם. והחבר ד. משדל את התינוק הרובה החורק בשיניו ונובח. נפל. החבר ד. מתנפל על טרפו: מרגל! שונא האדם! פניה – הלא זה… הלא זה החבר ק.! החבר ק. היקר! והחבר ד. יושב על יד הגורל הברזלי הגוסס. החבר ד. אינו חושב. החבר ק. נחשב כמת זה כבר, עוד בימים מקדם. ועכשיו הוא גוסס. החבר ד. מפתח את החגורה, שיקל לו. שינשום לרווחה את נשימותיו הספורות, הוא מפתח את כפתורי מעילו, הוא קורע את כתנתו. הפצע בחזה. נשיקה לוהטת של החברה ה. גליונות ניר ועתון נושר מחיק הפצוע. השחר בוקע. יש הרים, רוכסי הרים סביב. ויש פצוע. הצללים צלופי שוט־הבוקר מתפגפגים. יש אור בעולם. ויש רצח בעולם. החבר ד. נוטל את הגליונות וקורא. קורא ואינו מבין.

"למסור לחברה ה.!

ניחשו לי על פי ידי, כי חיי נוטים לקצם, לא השפיע, אבל העתונים, המתארים את חרדת החזית – הם השפיעו. ואני ירא, אני יודע, כי המוות אורב לכולנו, אולי אחיה עוד אך רגעים ספורים. אינני מפחד מפני המוות עצמו, אבל העצבים – הלא יש גבול למתיחותם. ובכל זאת… לוא היית את על ידי!… אינני מאמין. הלא לא ייתכן שנוכחותך עשויה… אבל הלא אפילו באש תופת זו קל יותר בחברת ידידים נאמנים. ואני – את ידידי איבדתי. איני יכול להתאפק ואני בוש מאד. וכבר לא איכפת לי. אפילו לא ברור לי כבר אם את הנך זו שאני מחפש כל ימי. אולי יש איזו את אחרת שטרם תוולד בשבילי. ואולי זוהי דוקא את. אני מוכרח להפסיק את מחול עצבי. ויהי מה!"

*

פתגם ספרדי עתיק: “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם”. עודני זוכר אותך באותו כפר הנידח. שכבת על ערמת עלים, שארית הפליטה מאשתקד, ורשרשת בשכבך. או שמא לא עלים היו אלה, ורק משהו אחר רשרש באזני? ופתאום אמרת: אני שוכבת לרגליך חמה ואוהבת! חמה ואוהבת היית, ואני ידעתי, כי השכינה בינינו. אבל לא ידעת במה זכיתי לכך. ורק עכשיו בהיותך הרחק הרחק ממני, כי לא הייתי ראוי לכך – יודע אני מה אבד לי. ואני יודע אף במה עשוי אדם לזכות. אבל עתה? אנסה למצוא בשבילי איזה מסדרון ארוך־ארוך וקריר וחרישי. אולי אשמע בו לחש־גחש של אשה אוהבת. דומני שלא אמצאנו, הנני סגור בהרבה דלתות. לא אמצא דבר. “לא זכו – אש אוכלתם”.

*

מעולם היה בעיני לפלא הפיל. כל כך הרבה פקחות בעיניים וכל כך הרבה הרס ברגליים. אמנם, כאלה הם בעצם חיינו. אולי זהו היסוד שעליו בנוי העולם. שיתוף רוחני, הרמוניה נפשית, ידידות עד כלות הנשימה, אהבה עד אפס הכרה – ופתאום אותן הרגליים הכבדות מתופפות על ההרמוניה והידידות והאהבה. לא בכדי האמינו הקדמונים, שמהפיל הושתת העולם. ואף־על־פי‏־כן אני מאמין, עוד היום, בכל מאדי, כי אפשר לחיות אפילו בעולם פילי זה. אני מאמין בידידות ובאהבה ובאדם. ואם תראי עוד את החבר ד. הואילי נא למסור לו את האני־מאמין האחרון של ידידו וידידך ק."

כשהחברים הופיעו לחילוף המשמרות מצאו את גוויתו של החבר ד. ובישיבה מצאוהו. לרגליו היתה שכובה גווית חייל אויב, ובידיו החזיק עתון המודיע:

"חיל הריאקציה חדר לעיר, ומיד פרץ לדירתו של המצביא המפורסם ד. שם מצאו את אשתו ה., שענתה לשאלת החוקרים, כי אמנם יודעת היא היכן בעלה, אבל להם לא תגלה, ומפני המוות אין היא יראה. כשביקשוה להריע לכבוד הריאקציה, זימרה את הפזמון שחיבר בעלה:

'מברזל אנחנו – זו הסיסמה,

וברזל נקיא על כל אויבי האדם!'

מייד כיוונו רוביהם ופצעוה בבטנה. האשה ההרה מתה תוך יסורים נוראים…"

החברים הסירו את כובעיהם. ולא בכו מאד. הם הטילו את שתי הגוויות הצהובות על אלונקה של רובים־ישישים ונשאון תוך כדי פיזום חרישי:

"מברזל אנחנו – זו הסיסמה,

וברזל נקיא על כל אויבי האדם!"

צרור דברים זה, שאני מוסר לדפוס, הוא צרוף דברים בעל פה ובכתב של אחד חבר, שנפל חלל בימי המלחמה של וילהלם קיסר. לא חידוש רעיוני בהם ולא הפתעה ספרותית – ובכל זאת פה ושם מבצבצת נימה מיוחדת, המצדיקה את ההבאה לבית־הדפוס. אולי משהו במשהו יוסיף לפתרון התמיהה הפסיכולוגית: נכונות למלחמה במאה העשרים.

…בשביל הגדולים, המבוגרים, קשור מושג המלחמה בכל הנורא והאיום שבעולם: הרס רכוש, חורבן עמדה חברותית, רעב ומצוקה, מגפה ויסורים, מחול־מוות אכזרי. לא כן אצל ילדים. כי המוות ונושאי כליו אינם מפחידים את הילדים כל עיקר. “אני ארעיל אותך” – מאיימת בת־ארבע על חברתה. ובטוחני שהיא יכולה בתנאים מסויימים לבצע את זממה. “את עיניך אנקר” – רוטן בן חמש, והוא נכון להוכיח למעשה את אמיתות דבריו. כלי־המשחית הם דבר טבעי מאוד בעיני הילדים – אם הם מכוונים לזולת. הילד הוא אנוכיי מטבעו, אינו נפגע מכאב הזולת. המלחמה ועושיה – יש בהם משהו ילדותי, משחק בובות עדויות־מדים, מעין קוביות, שעשועי אור ונפץ, חישובי אשקוקי וההנאה הכרוכה בהם. ורק אחר־כך, עם השנים, בהתבגר הילד, האיש, העם – הם מגיעים לכלל דעה, כי לא טובים המצוקה, הרעב, המגפה, המוות – לא טובים, אפילו הם בראש וראשונה מכוונים לזולת.

…את המת הראשון ראיתי בהיותי כבן י“א. אמנם ראיתי מתים עוד לפני כן, אבל לא נגעו עד לבי כלל. ומאד התפלאתי בשמעי, כי מקרה־מוות פלוני דיכא את רוח הורי ושאר באי‏־הבית. לא הבינותי את צערם. והנה גם במות אחת דודה, יקירת המשפחה, בראותי את הגוף הסרוח בירכתי החדר, בשמעי את הקדיש, את הבכי העצור, את המקוננות – לא נזדעזעתי כלל. ידעתי שהיא מתה, ששוב לא תדבר, שלא תזוז מכח עצמה. אבל לבי היה קר. ופתאום התחילה זוחלת על גבי חרדה, כשרץ לח עלתה לגרוני, כפקעת מידבקת נכרכה על לבי. צמרמורת כרכרה בחוט שדרתי ­­– ואני בורח ככל שרוח באפי. פי הדוק, אך בקרבי פנימה צורח משהו איום, משהו בלתי־סופי… הפחד מפני הלא־מובן, הלא־ברור, מפני ה”מה" העכור, האורב התמידי – הוא שהכריעני. וימים רבים לא מצאתי מרגוע לנפשי.

…במות עלי המת הראשון, נזדעזעתי. אבל בפרוץ המלחמה, היתה דעתי קרה לגמרי. רכבות גדושות צאן. צבא, חיילים דבוקים במדרגות, צמוחים לגגות, והנה הם צונחים, נמחצים תחת הגלגלים, מתיזים ראשיהם בזיזי הנקרות ומתגלגלים פצע־שסע – או אז ראיתי את המשחק. כי המלחמה החלה, המשחק הגדול. ביחד עם חברים מבני י“ג ועד ט”ו נתפקדתי. רצינו להשתתף במשחק החדש, הנפלא מכל מה שראינו עד כה. רק מקרה הוא, שהקצין היה פיקח ולא גייסנו. “מזל” זה נפל בחלקי רק לאחר־מכן, בהגיע תור גילי להתפקד ובימים שבהם נתפכחתי מאד.

…קרוניות אפסניה בלי סוף. הן נסרחות, נגררות, נסחבות, סותמות את כל הדרכים. הן עולות ושוב שבות כלעומת שבאו. וכך בלי קץ. כחידה נמשכת־נמשכת עד אי־פתרון. כהתנועה הנצחית. כהחיים. נושא סובלני למחברי רומאנים מאז ומעולם: נשים אפסנאיות שעלו לגדולה, מרגלות שבאו על ענשן – כרכורי אהבה וקנקני יין, בהלות שוד והתמזלות הקוביה – כל הסממנים של משחק לחיים ומוות.

…ובעקבות האפסניה זרם הפליטים. עגלות, כרכרות, רגלים. כל־כולם מצילים בשקים מרופטים את שארית כלי־הבית. כרים בצפיות צבעוניות, גשם נוצות, תינוקות צרחנים ומזוהמים. סיוט מאלף לילה ולילה. אך מרהיב דמיונו של ילד. כי כולם נהפכו לילדים. מפריחים שמועות ובדים, עושים כנפיים לבהלה, קוראים דרור לדמיון. האויב – מלחשים מפה לאוזן – שורף ועוקר משורש את כל הבתים וזורה מלח על החורבות. אחד גוי חיגר, סנדלר סיטוני בימי שלום, מצביע על ספר־נבואות המבשר את קץ העולם – שנתחבר עוד לפני כך וכך שנים. מילדת מסורבלת ומגולגלת פקיעין־פקיעין, מגלה בסודי סודות מפי כפריות, ששמעו זאת מפליטות מהימנות, כי ראשית־חכמה של האויב הוא לאנוס את כל הנשים, ואחר־כך לערוך מדורה ולצלות בה בשר ילדים.

…משפחתי נסחבה בזרם הפליטים. סוס ועגלה נקנו במשקל זהב ממש. מה יפים היו טלטולי ארחי־פרחי חסרי־גג־ובית לקראת מחר רופף מאוד. ומסביב ערב־רב מרחיב לב, חיילים פצועים, חיילים מתחמקים, עריקים, סתם יחפנים מכל המינים, וכולם חסרי קבע, מחוץ לעין החוק הצופיה, מחוץ לגדר משטר מסייג, מחוץ לכל כללי החיים המקובלים. רעם תותחים וקסם הזיקוקיות בלילה – האין זה עולם אגדי? הנה מניה וביה יופיע המכשף ויראה אותותיו…

…ואמנם הופיע. והפתיע. בבואנו לעיר הקרובה – הנהי כבושה. רצי האויב הקדימונו. חיילים במדים מוזרים. קצינים עטורי ציונים חדשים. חרבות ורובים מסוג בלתי ידוע. היאך יורים מהם? והטכס? הלשון, הפקודות, ההצדעה, הכסף, הנימוסין – הכל חדש ומגרה את חוש הסקרנות. וזאת אני קובע: החיילים הללו בעצם אינם נוראים כל כך, דומים מאוד לחיילים “שלנו”. פיקחים וטפשים, טובי לב וזדוניים, אמיצים ופחדנים, עליזים וקודרים. בני אדם. אכן, אמת זו אך מעציבה. מי יתן והיו באמת שלא כמקובל, לא בדמות אדם.

אחת זקנה, החמאנית שלנו, בוכה לרגלי אמא. ללא מלים. כל קמט מקמטי פניה זועק חמס. בן יחיד היה לה, פרוטה לפרוטה של זיעת־אפיים היתה מקמצת כדי לגדלו לתורה. עתה קרוב היה לגמר לימודיו בבית ספר תיכוני. בזנבו אחר נחש פליטים הדביקו חלוץ האויב, הטיל בו כדור – וחסל. בוכה אמי, אף אבי מבריח זבוב טרדני מזוויות עיניו. רק אני – קר מאד. מלחמה. הרובים ניתנו לחיילים כדי שיירו. מדים, חרבות, כלי קליעה – עולם פלאי, עולם שכולו משחק.

…אנו שבים. כל המשפחה שבה בעגלתה כלעומת שיצאה לדרך. ובדרך גופות מבותקות, איברים פזורים, חפירות מלאות פגרי אדם. הרי זה רק עתה התחולל כאן משחק איום. אמי מתעלפת שוב ושוב, אבל לבי טוב עלי. סודות יש בעולם, והנה הם נגלים לי. יום יום וסודו והפתעתו. מחשבות מתרוצצות בלבי – בשלל צבעים רב. אחר כך, כשנתבגרתי, נפל עלי פחד בהעלותי אותן על זכרוני. אבל אז היו בחינת טוהר ילדותי צרוף: “את עיניך אנקר!” “אני ארעיל אותך!”

…האויב אינו נורא. אפילו להתיידד אפשר אתו. העיר כולה קיבלה צורה חדשה. כשמרביצים, מתחבאים במרתפים. כשמתנפלים בלילות על הבתים ומוציאים כל כלי וכל מלבוש ומשאירים את הנמצאים בהם עירום ועריה, אתה אובד עצות. הרי אפילו לצעוק אתה מתיירא, פן תפגע בך החרב התלואה מנגד. אך מלבד זה: שקט ושלווה. והיפוך ערכים. כל הרחוב שלנו נתון עתה לחסדן של שלש הכובסות. בשנים כתקנן היו עובדות בזיעת אפיים במרתף. עכשיו זכו מן ההפקר. התבצרו באחד הבתים העזובים ושם הן מקבלות בסבר פנים את החיילים. משם יוצאות משלחות עונשין לכאן או לכאן, ושם ניתנות פקודות ההצלה. כל הלילה שומעים שם נגינה וזמרה – הגיע יומן, הן שותות מקובעת כוס החיים לרוויה. לשעה זכו אף הן במשחק הגדול.

…קברנים בעטיפות משונות מעבירים מדי יום את ההולכים־למות לבית־החולים העירוני. וקברנים אחרים בעטיפות אחרות מובילים את עגלות המתים לבית־העלמין. מגפה. נתעוררה הקהלה. הרי לא הפגרים המוטלים באין קובר, הם שגרמו לכך. זה ברור. אות וסימן הוא שהגיעו חבלי המשיח. והתרופה הבדוקה: חתונת־מצווה. את הנדוניה אספו נשים צדקניות, כלי־הקודש מרקדים לפני חתן־כלה, בית־הקברות נהפך לשדה שעשועים. אך פתאום קורסת נופלת הכלה החיגרת, ואחריה מתמוטט החתן הסומא. לא זכו. מגפה בעיר, אף החתונה בבית־הקברות לא הועילה. כי נגדשה הסאה. המשחק הרחיק מדי.

…עוני ובלויים, חוסר מלבוש ולחם, נאפופים וחולי – לא אפרט בפרטי פרטים את הדברים הידועים לכל. אך לא אוכל שלא להזכיר את הגן־עדן, שזרח פתאום לנערים אשר לא הגיעו לפרקם. כל חבר מחברי היה “גבר מצליח”. מבני ט"ז ומעלה. נשים. נשים מכל הסוגים, מכל המעמדות, בכולן אפשר היה לזכות במשיכה קלה. ורבים הם שזכו. רבים אף נתכבדו במנה יפה של מחלה. זכר לחיילים קודמיהם. אך מה איכפת. הרי בעוד שנה־שנתיים יגויסו אף הם, יגויסו ומי יודע אם ישובו.

…שום דבר לא עזר. לא סביאת קפה שחור, לא ריקוד בלתי־פוסק על המדרגות, ושום סם מסמי בית־המרקחת המשפחתי. גויסתי. והרגשתי: שום דבר לא יעזור. ייתכן שבכל זאת אשוב ולבי יהיה כרמאי, אבל אמונה רבה בכך אין לי. משחק הוא. ובסוף כל משחק – אחת היא מי הזוכה – נשברים הכלים. זה הכלל הבדוק. אנחנו המגויסים – הכלים. רבים מחברי נאחזו בקני־קש, העלו תחבולות, הטילו מומים בעצמם, קנו את לבות התת־קצינים הכל־יכולים. תמימים. היש להחזיר את הגלגל חלילה? תדחית של שעה לא תציל את העיקר, רק מפח־נפש תוסיף. אני בטוח: הקיץ הקץ. מתי? בעוד יום, חודש, שנה? היינו הך. אבל בוא יבוא לבטח. מנין לי הידיעה הברורה הזאת? אינני יודע. אך לחייל יש איזו תחושה מיוחדת. רק היא שמצילתו ממוות ברגע זה או אחר של סכנת נפשות. אלמלא כן לא היה נשאר שריד מכל יוצאי־החזית. התחושה המיוחדת ממחישה לי: עוד יום, עוד חודש, עוד שנה… זוהי החרדה הלזו, השרץ הלח המטפס ועולה בשלבי חוט שדרתי. עד גרוני הוא מגיע. עכשיו אני בורח. אך יחד עם זה אני יודע: אין מנוס! מהמשחק האיום הזה אין שום מנוס…

א

שתי נשים עמדו בפתח. ידיהן שמוטות ועיני הקטיפה השחורות שלהן, מביעות תוגה שחקר אין לה. כי פלוני ההלך הלך. הציץ לחדר שנתרוקן, כאילו נפגע מהחלל הריק, כאילו משהו נזדעזע בקרבו – והלך. בהן, בשתי הנשים, לא נתקלה עינו. ואילו עיניהן נתלו בו. בפתח עמדו. הסתכלו כיצד הלך מעימן עולם. אותו עולם שהיווה תוכן חיי שתיהן, של האם ושל הבת.

האם, האלמנה, היתה כבר כבת ארבעים, צמוקה ושחרחורת, קמוטה אך בלתי כפופה. גם עכשיו זריזת־תנועה כחתולה. והבת, בת־הארבע־עשרה, אף היא צנומה, אף היא זריזה. זו מעבר לסף הנשיות מזה וזו מעבר לסף מזה. ועיני הקטיפה השחורות של שתיהן כאשנבים קרועים של חלום אחד.

פלוני הזר קראו לו בראשונה. כי שמו נודע להן רק אחר־כך, הלא לא אצלן אלא אצל השכנה בחדר המושכר היה מבקר. כי מאז מות הבעל והאב והמפרנס, מי שהיה פקיד מצוין ובעל למופת ואב לדוגמה וכיוצא בזה, שהכל היה אצלו מחושב ומדוד וממושקל, הפרוטות של המשכורת, סימני החיבה לאשה וילד, ואפילו היקר־מכל: שנות חייו – מאז היו שתיהן מתפרנסות מהפרוטות שהיו ממציאים שני הבנים, שהפליגו מזה כדי לינוק לחם־חוקם מהפקידות לפי מסורת האבות הפקידים, ומשכר־הדירה שהכניס החדר השלישי. הן שתיהן הסתפקו בשני חדרים, או ביתר דיוק בחדר־שינה ובמרפסת הסגורה – הטרקלין שלהן.

כשנישאה לבעלה שכחה האם את עולמה הקודם, את בית הוריה, ואפילו את הוריה שמתו זה כבר, ואפילו את שכונת מגוריהם שכחה, ויש שהיתה מחליפה את השם “נווה שלום” ב“נווה שאנן”. כאותן הנשים המסורות, לא לפי לשונן אלא לפי טבען, שקעה כולה בעולם בעלה, התפשטה מעצמה כולה דבוקה אך בו, וכמעט שלא היתה לה איזו נשמה משלה – כי מלבד חייו לא ראתה חיים כלל. וכיוון שגם הוא שכח את העיירה שנולד בה, ואת אנשי שלומנו שחיו בה, ואת כל בני משפחתו שודאי ממשיכים לשזור את חוטי קיומם זה בכה וזה בכה, מי במצוקי הצפון ומי בין צוקי הדרום, מי בדחקות גדולה מאד ומי בדחקות פחות גדולה, לפי המסורת והמקובל והמנהג – והיה כולו שקוע אך בעולמו האחד, בעולם פקידותו המעולה, באותם פנקסים שכל סיפרה הרשומה בהם בדיו הכחולה הנובעת מעטו, היתה יקרה לו כאוצר בראשית; כיוון שכך אין כלל פלא, שאף היא – אף־על־פי שלא הספיקה לראות את בעלה אלא שעות ספרות במעת־לעת ובכל זאת הצליחה להתמזג התמזגות שלמה עם הלך־רוחו ומזג־נשמתו ודופק־לבו – שאף היא לא היתה אלא איזה זנב־חשבון, איזו סיפרה אלמונית בפנקסי החיים הברוכים שלהם. עד כדי כך הגיע הדבר, שאפילו הלידות שלה, היו מוסדרות בנוסח של מאזן כללי על יסוד אסמכתה ושובר בצדה – אחת לשנה, שלוש פעמים בזו אחר זו, עד שדלל המעין. ואלמלא מותו של אותו בעל יקר, אלמלא אותן הצרות הרגילות של כל אדם, שכמעט־בגניבה הפסיגו וירדו גם עליה, ובעיקר אלמלא אותה שכנה, שלה השכירה את החדר – אלמלא כל אלה, הרי עד היום הזה היתה שרויה בעולם שכולו תפארת, באותו גן־עדן שכולו חישוב ומידה ומשקל, והיתה נשארת אותה סיפרה צנועה בפנקסי החיים, שרק אחד פקיד קפדן עובר גם עליה בחטיפה בסוף שנת החשבון.

ב

והנה התחכם שר הגורלות, הראש והראשון לבעלי ההלצות, שלא תמיד סופן כתחילתן, כי דווקא אותה שכנה חביבה שלה השכירו את החדר – עף־על־פי¹ שהקפידו מאד בבחירה ולגבר לא היו משכירות בשום מחיר – הדליחה את אגם חייהן השקוף. אמנם אם לשקול במאזני־צדק לא היא עצמה היתה האשמה בכך, אלא הקירות הדקים כמבואר להלן. אבל מאידך, הרי אי אפשר להצדיק את הדין ולומר שאשמות בכך הן עצמן, או ביתר דיוק סקרנותן הנשיית, שלמראית־עין היתה כנרדמת וכמעט־נעלמת עד כה, ופתאום כאילו נתעוררה וקפצה לתוך מעגל חייהן. הלא, בימים הראשונים נהגו כפי שהחליטו מאז: מוטב שלא להתעניין בבריות ולא להתערב בהם, אפילו מוכרחים לגור אתם בכפיפה אחת, לפי הכלל הגדול הבדוק מאז ומעולם, כי כל המרחיק מחברו, מונע צרות מבשרו. ולא כל שכן שכנה, אפילו היא במקרה חביבה. הרי אם תתחיל להתיידד, תתחוב חלילה את אפה למטבח, תשאל דבר זה או אחר, פרוסת לחם או קומץ מלח, כוס חמין או חופן קמח, חוט או מחט, או בכלל. וכיצד תסרב לה דבר־של־מה־בכך כזה, אשר דווקא בשל המה־בככות שלו לעולם לא תראנו חוזר אליך. ומדבר לדבר, מקטן לגדול, המרחק כידוע אינו אלא כפשע. כך עלה במחשבתן תחילה, וכך נהגו למעשה, אלא שלא כך הפטיר הגורל, אותו בעל ההלצות המשונה.

לא ברור עתה כיצד גילו, כי לאותה שכנה יש אם זקנה, אלמנה בודדה. אבל העובדה שאותה אם זקנה, שפרנסתה על צווארי הבת, שכרה חדר לעצמה בקרבת מקום – היא שעוררה את עניינן. הרי מיד את מוכרחה לשאול את עצמך: הייתכן? האמנם הגיע העולם עד כדי כך, שבת אינה יכולה לגור בכפיפה אחת עם אמה הזקנה? והרי הן שתיהן אינן אלא הוכחה חותכת לאיפכא מסתברא. ונוסף על כך: הרי לא ייתכן שבעלות־דבר אלו הן כל כך עשירות, ויכולות להרשות לעצמן מותרות, כגון דירות נפרדות וכדומה. והעיקר: אם אחת משתיהן תחלה חלילה, והכוונה היא כאן בפירוש לאם הזקנה והתשושה, ולא לבת הצעירה ושופעת־החיים – הרי זהו ממש חטא לא יכופר!

ומשעלה עניין ה“כפרה” על הפרק, מיד ראית שיש כאן עניין לענות בו. כי כפרה פירושה הדעה הקיבוצית, דעת הציבור, הכלל. ולא חשוב בעצם אם ציבור זה, כלל זה, הוא רב־פרצופי או מצטמצם בשתי נפשות בלבד. לשון אחרת, מי אם לא בא־כח הציבור ידבר בשם היושר, מי אם לא הוא ישאל “הייתכן”, מי אם לא הוא ישתדל בכל הדרכים להחזיר את פורק־העול הפורש אל חרצובתה המאשירה של החברה. אמנם במקרה דדן שתי הנשים בעלות עיני הקטיפה השחורות, בעלות הבית המחושבות, לא ידעו את כל האמור לעיל, ולא שום פרשה אחרת מתורות החברה, הנותנות טעם ועניין לתופעות קיבוציות והגבות ציבוריות וכיוצא בזה, אלא פשוט הרגישו כי משהו – אף שזה היה מוזר מאד בעיני עצמן – התכווץ בלבן. אבל הרגשה בלב – זה דבר אחד, והגבה של ממש זהו כבר דבר אחר לגמרי. וכיוון שבשדה הציבוריות המעשית היו טירוניות גמורות, ממילא מובן הוא שבעלת הבית שתקה, בתה שתקה, כלפי חוץ לא חל שום שינוי. אלא ששתיהן התחילו להתחקות בעניין רב והולך אחר דרכיה של השכנה כדי לתהות באופן יסודי על קנקנה. כל פרט, כל תג, כל קוץ שהעלו בחכתן, היה בו עכשיו משום חשיבות מיוחדת, וכל אבק פורח לכאן או לכאן, היה יכול להכריע את כפות המאזנים. והרי הן הקפידו מאז ומעולם על מאזני צדק, על מידה ומשקל לפי החוקים וההוראות והתקנות – ברור איפוא שהיו דרושים כאן משנה זהירות וכפל קפדנות, ובעיקר מסירות לעצם העניין. מה טוב ששתיהן נתחנכו על ברכי בעל־חישובים מופלג, שדייקנותו וזהירותו היו למופת לכל הבא עמו בדברים:

פרצוף מיוחד במידה מסוימת. העיניים אפורות ואחת גדולה מחברתה. משום כך גם איזה אי־שוויון בלסתות, ממש שני חתכים שונים לפנים – לפי כיוון ההסתכלות מימין או משמאל. התסרוקת גזוזה, הקומה בינונית, הגזרה על סף השמנמנות, מספר הנעל 36. הקול צלול והשפתיים בשרניות. השיניים קצובות והלשון אדומה. בחדרה נוהגת להתהלך באחת משלש חליפות־הבוקר של משי סיני מזויף. ג' זוגות נעליים, שעקביהן גבוהים במקצת מהמידה המקובלת. לכתנות לילה אין זכר. הלבנים והגרביים בצמצום רב – אבל ממין לא־רע. חוץ משמלות קלות אחדות, שמלת נשף שחורה אחת תפורה בפשטות אבל בטוב־טעם פחות או יותר. רבע תריסר חצאיות ומיזעים וסודרים, ושני כובעים, שברצוצי שניהם צחורים ושניהם מצויידים בצעיפים דקים. עד כאן כלל התלבושת. ואם תוסיף טבעות כסף אחדות ממולאות אבנים שחורות וירקרקות וצמד צמידי כסף – הרי סיימת בזה את פרשת קישוטיה.

ג

אצל השכנה בלה דוסטרו היו רגילות לבקר נשים שלש. מהן אחת לעתים קרובות, אחת לעתים פחות קרובות, והשלישית לעתים רחוקות, הואיל וגרה בעיר אחרת. מעניין ביותר היה כשכל שלוש האורחות היו מזדמנות יחדיו, כי שיחת נשים, שנעשית גלויה כשאין שום גבר בתחום השמע – אין למעלה ממנה לעניין. וחבל רק, שהקירות המבדילים בין חדר לחדר אשר היו דקים למדי, לא היו דקים עוד יותר, כי לא כל ליחוש היה מסתנן ומגיע עד מעבר למחיצה.

אחת מהן, הידידה הקרובה ביותר, מרגריטה בלום זו, המבקרת אצל בלה לעתים קרובות, היתה ילידת אוקראינה, והגיעה לכאן בלווית חתן ואם, אלא כיון שהחתן היה דלפון ממורט ולא הצליח למצוא שום קרדום הגון לחפור בו לעצמו ולנצמדים אליו, החליטה הזקנה, כי מחתן כזה יש רק חשבון רזה, וממחשבה למעשה – הבת נשארה עם האם – אבל בלי חתן. אלא שבסופו של דבר נישאה היפהפיה בעזרתה המעשית של אותה אם לרוקח אלמן חשוך בנים, לאו דוקא בגיל העמידה, אבל לעומת זה מעוטר נכנסים לא מעט. רוזה יפה, זו המבקרת לעתים קרובות פחות, בעלת העיניים הספיריות־המזהירות ופרצוף כחטוב מחרסינה שקופה ע"י איזה אמן ברוך־אלהים מדורות קדומים, המצטיין בדקות רגש ועדינות טעם, היתה אם לשני זוגות ילדים שילדה לסוחר אמיד, בעלה, יליד הארץ כמוה, שנישאה לו לפי המלצתם הלא־מחייבת אבל הבלתי־פוסקת של שדכנים מיודדים לשני הצדדים. הגדולה משלשתן היתה קליר שמפל, מהעיר האחרת, בעלת הקומה וקלסתר הפנים הקלאסיים, שהחליטה כי אין טום לאשה אלא אם היא עומדת ברשות עצמה ויש לה עסק משל עצמה, ועם גברים יש לה עסקים רק כשהיא רוצה.

אמרה בלה: משוגעת כזאת אני, אין לי שום חשק להתחתן.

אמרה מרגריטה: גם אני חשבתי כמוך, אלא שצריך היה איך שהוא להתקדם. וכיצד אפשרי הדבר לשתי נשים חלשות, היינו אמא ואני, כשאין עוזר נאמן בצד. אינני יודעת בעצמי מה מצא בי, לכן יכולה אני לומר בלי אודם בושה: אני לא הייתי מחפשת לעצמי מין בחורה שכמוני. האשה צריכה לפי דעתי לעודד את הגבר. סופר רוסי אחד מסכם: אם אמת היא, שאי־פעם היה קיים גן־עדן, ואם אמת היא שבגן־עדן זה חי או חלם אדם הראשון, ואם אמת היא שחווה היא שהעבירה את אדם על דעתו והדיחה אותו מאשרו הקדמון – הרי מן הצדק הוא שתחזיר לו בחיים המשותפים אתו לפחות מין תחליף לגן־העדן האבוד. האשה המסוגלת לנהוג כך, היא האשה היעודה. אלא שאני – הוסיפה בעצבות – כפי הנראה אינני מסוגלת לכך, ולבעלי לא הצלחתי לספק גן־עדן בבית או מחוץ לבית. ייתכן משום שהוא זקן מדי, וייתכן משום שאני צעירה מדי.

אמרה רוזה: לי אין זמן או אולי – אולי נכון יותר יהיה אם אומר – אין לי כל חשק להתעמק בפלפולים שלכן. יש לי בעל שאינו זקן בהרבה ממני, ויש לי ילדים מולצחים² פחות או יותר, וכסף אינני חסרה. בקיצור אין חסר. אמנם אהבה – שאתן כל כך מתגנדרות בה ולפי מה שכתוב בספרים – כל זה יפה, אבל כל כך רחוק מהחיים. אינני יודעת מה הייתי עושה אני, אילו נזדמן לי עסק שכזה, אבל היום אני יודעת שסידור החיים זה העיקר. לבעלי אני נותנת את שלו והוא נותן לי את שלי. תמורת הכיס הפתוח־לרווחה שלו: ארוחות בעתן, דירה מסודרת ונעימה, וביקור בחברת בחורה לא־מאוסה בתיאטרון, ראינוע, בית־קפה. האמת, כיסופים למשהו אחר אין לי, ורק בנוכחות גברים ייתכן שאגיד משהו שונה מזה ויותר רומאנטי מזה.

אמרה קליר: אני רואה את החיים באור אחר לגמרי. כספו של גבר אינו נחוץ לי. אני גורפת אותו בעצמי – פרנסתי בטוחה, אם אתן רוצות לקרוא לזה בשם זה. ואילו מה שנחוץ לי באמת זהו הגרוי, או השקט הנפלא ההוא, המתיחות המפצפצת בכל העצמות, צמרמורת בגב, שהיקה בלב. בית־קפה בלי כל זה אך משמעם. ועוד יותר משעמם קולנוע או תיאטרון. אפילו סעודת מלכים וחברה מזהירה – אין להן שום טעם. דומני בעצם, כי רק בשביל אותה צמרמורת שבגב, אותה שהיקה שבלב, כדאי לחיות. האמינו לי, מועמדים לבעלים היו לי מכל המינים. ואפילו נסיונות עם בעלים היו לי ברוך השם בדירוג ססגוני למדי. אבל אלה היו וחלפו, ומה שנותר זוהי אך המשיכה הבלתי־פוסקת להרגיש שוב מה שהרגשתי פעם, ומה שרק אשה אוהבת מסוגלת להרגיש: כי הנה היא מאושרת.

ד

כשביקר בפעם הראשונה בחדרה של בלה דוסטרו, קראה לו בשם דן. אבל שתיהן, היינו גברת פרל בעלת הבית ובתה בת הארבע־עשרה, היו בטוחות משום מה, כי שם משפחתו הוא קמבר. לסתותיו היו כחולות מגילוח מדוקדק. מכנסיו האפורים כאילו הצניעו את הקמט, ונעליו שהיו לא חדשות ביותר, אבל לא ישנות מדי, היו מצוחצחות, אבל יחד עם זה חסרות ברק. אפילו בכותונתו הגהוצה מחדש, היה משהו אפור וכהה. מה שהבריק בו, היה רק קצה הקרחת ועיניו האפורות־חודרות. אלו העיניים זה נשקו המסוכן ביותר – כך לפחות שיערה המארחת. לפי הלסתות הכחלחלות המגולחות למשעי, יכול היה לשבת סמוך סמוך אליה על הספה, להשעין את זרועו הגרומה על כתפה המרופדת במקצת, ועצם התנועה הזאת היה מביע כל מה שגבר בעל לסתות מגולחות צריך להביע לאשה לא זקנה ביותר ולא מאוסה ביותר, כשהוא נמצא בחברתה באין מפריע. אלא שנתקבל הרושם, שאלה העיניים האפורות שלו, כאילו חצופות מדי, הן האשמות שלא כך עשה. מה שעשה – זה היה פשוט מצחיק, זה היה יותר מזה: זה היה למטה מכל חישוב משוער. הוא גלגל זכרונות. אבל מה תעשה בזכרונות, אפילו הם במקרה נחמדים, בגיל למטה מששים? אותה נסיעה ארוכה ומקרית בחברתה, ואותו גילוי שעשה כי חתכי פניה שונים זה מזה, ואותו בטחון שהיא נוסעת אל אחר, ואותה שמחה שאחר כזה אינו קיים. קשקושים, רבונו־של־עולם, אך קשקושים!

אופי השיחה היה גלוי, גלוי יותר מדי, ממש עד כדי צרימה. כאילו יש איזו כוונה מיוחדת בכך. כאותו פלוני המלא מחשבות והגיונות וחוויות הקם ומחפש לו איזה פלוני סמלי שכנגד כדי לשפוך לפניו את מלאי שיחו. אמנם אין להכחיש שהיה בגילוי זה גם איזה בטחון בחברו, איזה חוסר חשש – בלי שום ספק היה בזה משום נצנוץ של ידידות־אמת. זאת כפי הנראה לא רק הרגיש אלא גם ידע, אבל מה שלא ידע – ומה שהיא דווקא רצתה לברר בכל מחיר – היה: בעצם מה הוא רוצה ממנה? אפילו היתה לך רשות גמורה לפקפק אם הוא רואה בה אשה – עד כדי כך היתה שיחתו בלתי מישושית ומתולשת. והיא – על אף כל רצונה המהופך, החליטה כנראה לחכות, כי אשה היודעת לחכות יכולה אך לזכות. מכל מקום בעלות הבית, הגברת פרל הצמוקה ורינה בתה קטופת־העיניים, דעתן היתה ברורה מאד. הן עשו להן חשבון, כי אילו אך רצה הוא, מצדה לא היתה צצה שום התנגדות של ממש. פשוט היה מתעורר אצלן החשק לומר לו: בחור, מה אתה יושב כגולם, סוף־סוף בחורות נחמדות אינן מתגוללות בשוק, ואת זו דווקא אנו אוהבות, וכדאי שהיא תפול בחלקך משאתה תפול בחלקה של איזו קליפה שאינה ראויה לך.

כך חשבו הן, אבל הוא במקום לשמוע בעצתן, היה משנן לבלה פרקי פזמונים. הלא את עבודת הטיפול בחולים (הה, כמה זה מאוס ומייגע!) זנחה כדי למצוא איזו אחיזה בחיים של ממש. לפחות מבחינת השכר לא אפסיד בחילופין – אמרה היא כשנשאלה על כך. אבל בפניו הודתה, כי בעצם לא השכר כשלעצמו הוא המושך העיקרי. יש אומרים כי אחת הנטיות היסודיות של נפש האשה, היא הצנעה. אבל אלה האומרים זאת הם קרובים לנפש האשה כמו אתה לירח. כי ההצנעה הזאת, המתגלה בנוכחות פלוני המסתכל, באה רק כדי להסתיר את המשיכה הכבירה דווקא אל הפומבי – שכולם יראוני, שכולם ישמעוני, בצורה אחת ובצורה אחרת, בהעמדת־פנים זו ובמהופך, בכל מיני הסוואות, בגילוי טפח ובהסתר טפחיים, שיראו כל כמה שאפשר פחות כדי שינחשו כל כמה שאפשר יותר – וכל זה למה? כדי שיימשכו אלי כולם; כל אחד לפי הטעם שלו, כל אחד לפי נטיתו המיוחדת – לכולם אני נכונה להראות את מבוקשו, ובלבד שיימשך אחרי. ייתכן כי כל זה בא כדי להרחיב ככל האפשר את היקף הבחירה; כי אם יאמר לך מי, שיש אשה בעולם הנכונה לוותר על בחיר־לבה, אותו אחד ויחיד שהיא בסתר לבה מאמינה בקיומו, אפילו היא כבר הזקינה והוא עדיין לא הופיע – אתה אל תאמין.

קולה צלול והבעתה מרעילה – כך חשבה היא. והוא היה בוחן את סולם ההשפעה הנובעת ממנה, צופה מה יתרון יש בקול ומה בתנועה, מה בהבעה גלויה ומה בגלויה־למחצה ומה בחבויה. והיה עושה זאת בלי עייף ובלי להפגע מהתפרצויות גאוותה הנשיית, התקפות יאוש או התחצפות הבטחון העצמי. היה רוצה לעשות עבודה שלמה, לבנות בשבילה גשר בטוח פחות או יותר, ולמנוע ככל האפשר מכשלות מרות. סוף־סוף, הלא צריך אדם להתפרנס ממשהו. לשם יתר תוקף לעצותיו, היה מסביר כי הקהל נכבש ע“י השניים גם יחד, האחד שסותר למראית־עין את השני, לאמור גם ע”י הידוע היטב ואפילו חבוט – וגם ע"י החדש והמפתיע. והוא הדין לא רק לגבי התוכן, אלא גם לגבי הצורה. אמנם מבחינת הצורה יש תקנה לדבר, אם יש אופי מיוחד וכשרון בצדו, אבל לא כך מבחינת התוכן. תן לקהל רקע פוליטי, סכנה בכך שמא נמאס לו כבר, והוא זקוק בו ברגע דווקא לאיזה סם מרגיע. והרי גם הרקע הפוליטי כשלעצמו, מוכרח להיות מבורר היטב, ומותאם מאד, ומחושב בכל חומר המחשבה, אם לכאן ואם לכאן, אם קיצוניות, ואם למשל פשרנות לגלגנית, או שמא הגשה חלקלקה של איזה פתרון לעת־מצוא. ואם סם מרגיע, הרי הסכנות רבות עוד יותר. וכי יש מי שלא יניע נחיריים וימשוך בכתף: ליריות, סנטימנטים, אהבות – פטפוטים חבוטים, משעמם מאד.

היא אמרה: אינני בטוחה בכך, אבל קרוב לודאי, כי חיי אשה מתנדנדים בין הרצון לשחרור ובין הכמיהה להכבש. שניים שמתחלפים. ואם עוד לפני שנים מספר היה מקום לשאיפת השחרור, נאמר מעול הגבר, הרי היום שאיפה זו קיבלה צורה אחרת לגמרי. החברה היא אויבתה – אם אפשר לומר כך – הגדולה של האשה. זו החברה שהרחיבה את שלטונה בעולם, אם בנוסח זה או אחר, זו הרוצה להשתלט על הבוהו הכללי ולא רק הכלכלי, שהוא כה חביב על האשה מאז ומעולם. רק שינוי גרסה הוא במחנה פלוני או אלמוני מהו תפקידה של האשה בחברה, אבל אין מי שיחלוק על עצם השלטון של החברה באשה. מהלחץ הזה, הדכאון הזה, ההשפלה הזאת, רוצה – דומני – האשה להשתחרר. היש אסון גדול יותר לאשה, אם היא בעלת סגולות נשיות כפי שהן ידועות לנו היום, שהיא צריכה, למשל, לשאול בפומבי מהכלל רשות ללדת – מפני שכלכלת הנולד מוטלת על הכלל? ההגיון אומר: נכון. אבל מה אומר הרגש הנשיי? או, למשל, גיוס לתועלת החברה. הגאווה השאולה מספריו של גבר אומרת: וודאי. אבל ההרגשה האטומה טוענת באחת פינה אפלה: אני רוצה רק בפינה משלי, בפינה שקוטה אחת, שתהא כולה אך שלי. והוא הדין לגבי התביעה כלפי הילד, ואפילו הבעל. שיהא אפילו לא כל כך מוצלח או מזהיר או מבורך במידות מצוינות, אלא שיהא כולו אך שלי. לוא – המשיכה בלה – לא היה לי מין חומר כזה בשביל הופעותי, אולי היה מעורר גל של התנגדות, אבל היה מושך – גם את החסידים וגם את המתנגדים. זהו סיכוי לא רק להצלחה רגעית וחמרית, אלא ייתכן שאף היה נוצר הפה לאותם היגויים אטומים, המתרוצצים באין שומע בלבות רבבות נשים, שאינם רואים אור עולם עד שקמת בלה דוסטרו לבנות לך פינה פומבית משלך, פינה שהיא גם בשביל כולם וגם – כולה אך שלך.

ה

היה מי שאמר, כי העולם חי וקיים בעטיו של השלישי. מכאן אין כמובן שום ראייה ששניים הקשורים זה בזה, אינם מכינים אחד לחברו גיהינום או גן־עדן, לפי טבע התקשרותם – או שאינם מסוגלים לכך בלי עזרתו של אותו נחש קדמוני, אותו שלישי מסתורי, אותו אורח בלתי־קרוא, המופיע תמיד או כמעט תמיד בכל מסיבת־שניים, ושלרגל המסיבות המיוחדות של הופעתו אין להפטר ממנו בשום פנים. העובדה הזאת מרגיזה מאד לעתים קרובות את המסתכל מן הצד, השואל את עצמו: רבונו־של־עולם, האמנם אין לתאר עולם של שניים, שניים ולא למעלה מזה? והתשובה היא שאמנם עולם כזה יתואר מאד, אבל בעיצומו של המעשה העובדה היא עובדה, ואף־על־פי שדשו בה רבים, ממש עד כדי מיאוס, אין שום אפשרות להתעלם ממנה.

שלישי כזה היה רגיל לבקר גם אצל בלה – ואפשר לומר זאת בגלוי – לאו דווקא לקורת רוחן של הגב' פרל ורינה בתה. אם הראשון, כמנהג הראשונים מאז ומעולם, לא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הרי שלישי זה דווקא ידע היטב את מבוקשו. מומחה מיוחד בכוח, משהו מסוג של מכונאי בפועל, מה שנתן לו אפשרות להתעטף קבל־עם באצטלה של מין אמן חפשי. ובלה זו, אם כי נמשכה לראשון, הרי לשלישי זה לאו דווקא, לכן לא יצא לפי שעה שום ממש מידיעתו את מבוקשו. אבל מאידך, לא רצתה להפטר ממנו לגמרי, כי האשה שבה מצאה כפי הנראה, שאין טוב ממחזרים רבים באופק, וכל המרבה רק סכנה אחת צפויה לה מזה: רווח ממשי בצורה זו או אחרת.

פלוני לא היה מחליף זכרונות, אם משום שלא היו לו, או משום איזו הרגשה אטומה שאמרה לו, כי הלא העבר והעתיד הם כל כך רחוקים לעומת אותו הווה, המפרפר ממש על כף היד. ריאליזם ציני זה הוא שמשך את רוב הנשים באווירה הכללית, שהיתה שרויה בעולם לפני המלחמה. אם מפני האכזב שדבק ברוב שאיפותיו של הדור – היינו שלמעשה נשאר לפליטה רק בדל־ההווה, אחר שלמגינת־לב כללית כמעט נגדעו כמו פתאום ענפי עתיד מבטיח, הנזונים מקליפות של עבר רב־שרשים – או משום איזו סיבה אחרת, ריאליזם ציני זה עודו ממשיך לתת אותותיו, ועודו מוסיף פה ושם להשפיע גם היום, כאותו דיבוק, שחייו מאתמול ושאינו שייך כבר להיום, המושיט מנחלת העבר הלילית שלו את ידו השחורה אל אור היום, וחוטף בגניבה כל כמה שהוא מספיק. איך שהוא, אחר עיון קשה לנסח, כפי שנאמר לעיל, כי בלה “לא רצתה להפטר ממנו לגמרי”. ייתכן כי על אף הכל – ובלה הלא גם היא אשה ומה שנאמר על כלל הנשים חל גם על הפרט – אף שלעולם אין לדעת זאת בבירור, הושפעה איך שהוא על ידו, פשוטו של דבר: הוא היה גבר והיא אשה.

גיבח, מספר הנעל 43, מצח צר, שיער גזוז, שפתיים דקות, ידיים ארוכות כשל קוף. מי יודע, אלמלא ידיים רסקניות אלו האמנם היתה מרשה לו להכנס לד' אמותיה? אבל ידיים אלו תבעו את שלהן, ויש לחשוב שרגילות היו להשיג את שלהן. אילו אפשר היה להרכיב את הידיים האלו לגוף אחר, ביתר דיוק – לראש אחר, היה נעים יותר גם לה, אין כל ספק בכך, אלא כיון שלפי שעה זהו דבר בלתי אפשרי, ולכל היותר זה רק חלום לעתיד לבוא – צריך היה לקבל את הידיים ואת בעל הידיים יחד אתן.

הגברת פרל ורינה בתה לא שמעו מעודן מה זה טיילוריזם, ומהי מהותה של אותה ממצצה נפשית הנועדה לשאוב מהעובד את מיץ מרצו האחרון. אף לא שמעו מאומה על המשלבה של חברות ואיגודים, אפילו שמו של אותו אינסול מרעיש העולמות, שעמד בראש מגדל־בבל של 161 חברות־ממון אדירות, לא היה ידוע להן, ולכן לא תארו לעצמן אפילו בחלום, כיצד פועלת מחלבת הכספים האדירה עד כדי זוועה. אמנם ידעו את השם פורד. אבל לא ידעו מהי ההרכזה הענקית לתוצרת מכוניות פורד או לתפוקת עתוני הרסט. ומשום כך אף לא תמהו מדוע זה דווקא הפורדים וההרסטים נתגלו כאנטישמיים מובהקים. הרכזה, המצצה. המכנה – האם מישהו ניסה להסביר למשפחת פקידים זו, כי ייתכן שכאן מקור התהפוכות המדיניות האחרונות? כי אם הקפיטל המסודר שואף לכבוש את כל העולם לתוצרתו במשלבותיו העשויות כישוף בתוך כישוף, כלום מפלגה פוליטית היא כלב? ואם הקפיטל, הפועל במצודותיהם הפרושות של מייצרי הנשק הכל־עולמיים מיסודו של זהרוב, עורר מלחמות כדי להבטיח שוק לעצמו וכל האמצעים היו כשרים לכך, כלום מפלגה פוליטית היא כלב? ואם הקפיטל המאוחד, לפי הורדה גדולה או העלאה קטנה של שכר־העבודה, בונה לעצמו את מגדלי התפוקה והמחזור והרווחים, ותובע בשביל עצמו זכות יחידה להסדרת כוח המחיה וכוח הקניה וכוח הסבל – כלום מפלגה פוליטית היא כלב? הווה אומר: הייחוד של המתייחד הוא המתנגד להרכזה כל־כללית. ומי עוד נוטה לכך כאנשי שלומנו? הלא בר־תמיה זה נושא נפשו לא רק לדגים לשבת, ליין־קידוש, למלווה־מלכה, אלא גם לאיזו חמימות שבלב, ולפרקים לאו דווקא בחיק המשפחה, אלא אפילו למעלה מזה. איזו פינה שקוטה לנפש, איזה מעת־לעת לפחות שתרגיש את עצמך גם אתה כבן־מלך, כי הלא לפני רבונו־של־עולם כולנו שווים, כולנו אחים, כולנו בני־חורין. האין בזה משהו שלא לפי רוח הפורדים וההרסטים? הם לא ישאלו היכן האדם. אדרבא, יגיד נא מר, היכן האדם, בצד בעלי המרכזים או בצד שכנגד? והיכן אהבת האדם? והיכן תכלית החיים? ואם חלילה יאמר האומר, כי יש רשות לפלוני קצת לשכב בשמש, לחם קצת את העצמות המעופשות הללו של גופך, שחיות וקיימות זה דורות על דורות, קצת – נו – פשוט להתעצל, או בגרסה אחרת: לחלום – מה יגידו על כך בעלי ההרכזה? אבל מאידך, אם תאמר: מי אני ומה כוחי, בלית ברירה אני מוכרח לענות אמן ואני נכנע, המצצה – תהא המצצה, הרכזה – תהא הרכזה, עד אפס נשימה, עד אזלת נשמה, עד שכל העולם כולו ייהפך מכונה מדוקדקת מונעת עפ"י מכוון אחד – מה אז? היכן אותו הזיק האחד בגלי החשכות? היכן אלהים?

גברת פרל ורינה בת הארבע־עשרה, לא שמעו מאומה על כך, לא ידעו על כך מאומה, ואף בחדרה של בלה דוסטרו לא השמיעו את הדברים כפי שנוסחו לעיל, אבל משהו מזה דובר שם, ומשהו מזה גונב גם לבעלות־הבית, אף־על־פי שאותם הבנים, האחים פרל הצעירים, שנדדו למדינות הים ושבודאי ראו עולם רחב והוויות עולם ומלואו, לא כתבו על כך דבר. אבל אפילו אלמלא גונב אליהן משהו מכל אותה זוועה, המתעבת את החשק החזק ביותר לחיים, הרי למראה אותן הידיים החזקות, השריריות, הגדולות, של אותו אורח, של השלישי, הן – המסתכלות מן הצד – הרגישו כי אפילו ידיים אלו, כשמשתמשים בהן ביעילות, הריהן מסוגלות לא רק להחניק את הגוף אלא גם את הנפש. הידיים הלא הן המכונה הראשונה בעולם, הן ההווה האכזרי בלי שום עתיד ובלי שום מחשבה על העתיד. והלא רק העתיד הוא האור, הבוקע מגלי החושך של ההווה. אבל הגברת פרל ובתה אפילו לא ידעו בבירור, שיש איזה פשר, ולוא לא כל כך קודר, לידיים. הן פשוט הרגישו, הרגישו באיזו חריקה נפשית, שדמות זו הכניסה לפינה החמימה שלהן מאחורי הפרגוד, שיכלה להיות כולה קורנת תקווה, אותה תקווה שהיא חלום טוב על עתיד טוב יותר, והנה הכל נתערפל והלך בעטיין של הידיים.

אמר ששמו הוא פרד אנדרסן, שהוא אמריקאי, ושירושה ענקית תלויה לו על גבו מדוד עשיר מאנשי הוולסטריט. אשרי המאמין.

ו

סיפר דן קמבר שראה את קליר, זו בעלת החוטם הקלאסי, שהחליטה כי טוב לאשה רק אם היא עומדת ברשות עצמה. אלא שהפעם כפי הנראה דעתה נתבלבלה במקצת. ואין פלא – כי נסיונות בלתי־נעימים יכולים להעביר אפילו גבר על דעתו.

סיפור המעשה של דן התחיל בערך כך. לילה גשום. ומשאין מה לעשות מטלטלים את העצמות הבלות לאיזה מחבוא לא נסתר ביותר, שיש בו למראית עין קצת חום וקצת אור, ומשהו מזויף מוסיקלי, ויותר ממשהו בשלל בקבוקים אמיתיים. ומנסים לחיות. וכדי לעשות בכל זאת משהו, וגם משום שמתיראים קצת מפני המלצר הטרדן — לוגמים משהו. אף שאפשר הפעם לוותר על כל לוואי של מרירות חיצונית. אחר כך מנסים להעביר תחת שבט הסקרנות המאומצת את קומץ הנוכחים, ולנסות כמה ניחושים בלתי־מוצלחים. כך מנסים לחיות. ופתאום איזו דמות רעולה, אבל מוכרה איך שהוא. לפי ההידור של המעיל הפתוח למחצה, לפי טוב־טעם החולצה, לפי שמיטת היד הלאה, לפי ההבעה הכבדה־הקלאסית – לא היה מקום לספק, זו היתה קליר. ומה תאמרו, היא שמחה לקראתו, שלא כדרכה עד כה, כי אמת היא אמת ואין להכחישה – סוף־סוף איננו מבני העליה, אפילו שום יחסן מאיזו בחינה שהיא איננו, וטיפוסים כאלה אינם, כידוע, לפי רוחה וטעמה. אבל הפעם, בלילה גשום, במחבוא נידח זה – אפשר באופן יוצא מן הכלל למצוא, שטוב כי יש כאן איזה בחור, אפילו סתם בחור. שניהם מצאו כי אין טוב מזה.

ידו הצרה, בעלת האצבעות הדקות־מוארכות, רעדה במזגו גם לה כבקשתה. ומה הפלא כשזה שנים, באמת זה כמעט יובל, שלא ישבת בחברת איזו גברת, תארו לכם גברת ממש, אלא שוחחת לכל היותר עם חברות אדישות פחות או יותר, וגם זה לא כפי שציפו ממך. וכאן לפניך גברת קלאסית, כיצד להתבטא, גברת מקסימה, שלא רק מצטיינת בכוח משיכה רב, אלא גם מיטיבה להשתמש בו. וסוף־סוף אינך תינוק, וגם אתה יודע, כי לכל אשה יש התקפות של חולשה, ואם אותה שעה משחק לך המזל ואתה נמצא בחברתה – היא נכונה לתת לך לא רק את הכל, אלא אפילו מה שקוראים אהבת־אמת ובלא שום תנאי. אמנם זה משתמע כמעשה־בדים שלא יאומן, ובכל זאת זה נכון. אבל אם להוותך אתה גורר אחריך צרור הגבות משונות, וסרחי חלומות מעורפלים, ואינך מבני הדור הזה, אלא איזה מין זכר־שנשכח מהדור הקודם, ואתה חושב שאתה יודע, כי יש חטאים בעולם, ויש עונש, ויש משהו הנקרא תשובה ואפילו בעלי־תשובה, וכל מיני בלבולי־מח אחרים – מיד אתה עשוי לבוא על שכרך: נקרע הצעיף הססגוני שמשתזר סביבותיך, ומקריחים ניצני הקסם הגדול שנפתחו לך, ששר־החיים המתקנדס הכין לך ברגע של חסד.

לא ברור מי שגילה לה, הוא או היין, כי יש בדעתו להפעיל עתה את האמצאה, שעשה בשעה שעדיין היו במקצת מהלכים למלים היפות, כגון: אנושות, אושר וכדומה. בכוח האמצאה אפשר להוזיל את מחיר התזונה ב־90%, או אפילו למעלה מזה. נגמרה התלות ברחמי הטבע, חסל סדר גשם, רוח, שרב, ארבה ושאר הצרות הצרורות. ואפילו בעלי הרומאנטיקה יהיו מוכרחים להודות בעל כרחם, כי אין בכך כל רע. סוף־סוף גם בית היוצר החקלאי לענפיו השונים לובש קמעה־קמעה צורה של בית־חרושת, ואין שומעים היום אלא על תפוקה של קפה, צמר־גפן, אורז, גומי, תפוזים. אמנם אין להתעלם ממלחמת המגן הנואשת, שבהכרח יעוררוה בעלי האדירים, יצרני המזון הטבעי למיניהם, השולטנים של הבקר, השייכים של החלב, האמירים של כל מיני השימורים ונושאי כליהם. וזו לא תהיה מלחמה קלה. וכמובן יש לשקול גם זאת: האין אמצאה זו טומנת בחובה איזו מכה חדשה לעולם. צא וחשוב כמה רבבות מחוסרי עבודה יוולדו בין־לילה. מיליונים. אבל מאידך – אם לא הוא, הרי יעשה זאת אחר. הלא מטבע האמצאות הוא, כי בדרך כלל הן נשארות נחלת־יחיד אך זמן קצר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.

קליר הקשיבה, בקשב רב והולך. סוף־סוף ייתכן שבחור זה אינו כל כך סתמי, כבר ראינו שמראית־העין הראשונה מרמה. ואם לעניין אנשי־ מעשה – הלא את הרבית מהרווחים לא תספיק לספור. אפס וונדר־בולטים ואין רוקפלרים לעומת – הכוכב החדש, לעומת – מפעלי שמפל־קמבר. העיקר עכשיו בעל יועץ טוב, איש עסקים, שאין לרמותו ואין להוליכו שולל. ואם הוא, אם הוא רק מסכים, הרי מצדה לא תהיה מניעה. אמנם לאשה לא נאה התואר של מנהל־עסקים, אף שראינו גם זאת, ובקנה־המידה שלנו גם המושג “נאה” נמדד במידה אחרת לגמרי. אבל מכל הבחינות לפי שעה טוב יותר שתיקרא, נאמר: מזכירה פרטית. אמנם גם בתואר זה דבק איזה לוואי של גנאי, אבל מצדה אין שום היסוס. אסור להסס בשעה גורלית. ודווקא טוב שכך נתגלגלו העניינים שלה, איזה מזל שמוכרחה היתה להפקיר את הרפת המתועבת שלה ביחד עם כל הפנסיונרים החביבים. לא רק שכולם נמאסו עליה זה כבר, אבל לתוספת נעימות, נתגלה איזה דבר שלא כשורה, והיו מעורבים בזה אנשים שלא כדין – וסוף־סוף מה היא אשמה בכך, הרי אינה יכולה להיות גם אומנת של גברים מבוגרים, או איזו בעלת־אוב מצרית, המנחשת מנין לפלוני האמצעים לפרוות ולמכוניות ולתכשיטים וכיוצא בזה. אמנם לכאן נכנסה באקראי ולא ידעה עדיין מה ואיך, אבל מיד היתה לה הרגשה, שעתה יחול מפנה בחייה – והרגשתה מעולם לא בגדה בה. תא ודוק, דוק היטב, הרגשת אשה מהי, והרגשת אשה כמוני לא כל שכן.

הוא מזג והוסיף ומזג, לעצמו ולה, לה ולעצמו. העננים שהוורידו כבר בראשית שיחתם, הוורידו עוד יותר. והנה התחיל מאמין, כי בעצם כדאי לאדם לעשות רווחים, ודווקא רווחים גדולים, בפרט שיש גם סיכויים לפעולה גדולה, ולהפעלה גדולה עוד יותר, חלישה על מפעלים כבירים, שלטון יחיד על המקח והממכר העולמי, הטלת מס עובד על רוב מניינה ובניינה של האנושות, הטלת פחד־מות על מיליונים. זה מגרה, זה מהנה, זהו אושר. בפרט בחברת גברת מקסימה זו. בעצם גם הוגעת־מוח רבה לא תהיה, הלא המזכירה הפרטית בעלת ההרגשות, ברצון תקח על עצמה את רוב הטרחה. והוא – הוא יסתכל בה כמעט מן הצד ויהנה ממנה ומהעולם.

הוא מזג לעצמו ומזג גם לה והסכים לכל. והיא נהנתה כפל הנאה למשמע מחשבותיה יוצאות מפורשות מפיו – איזו התאמה נפשית, איזה עתיד מחייך לשניהם. אחזה בידו, הדקה, השבירה, והיתה רוצה להחזיק משהו יותר מוצק, היתה רוצה ללחוץ אותו ללבה, לשתות אותו, היא ידעה מה שרצתה ברגע זה של המפנה הגורלי בחייה. וגם בזה הסכים לה. וכששאלה אותו לדירתו והוא הסביר לה, כי חדרו אינו מותאם עדיין לשום קבלת אורחים נכבדים, הזמינה אותו למלון שלה, סוף־סוף מגיע לשניהם ספל קפה מהביל. והוא הסכים גם לזה. בחיי, בעל מסכים כזה לא היה מאז פרק את עול אמו מעליו. הוא היה השלל שלה, ביזתה המוחלטת, הרווח הנקי שלה. עתה הרגיש גם הוא, כי העיקר הוא – צמרמורת שבגב ואיזו שהיקה שבלב. והלך אל חדרה. נשען עליה, כי אותן הרגליים שלו לא רצו משום מה לזוז, והיה מוכרח להרים ממש כמו בידיים רגל אחר רגל, צעד צעד, כדי ללכת אחר זו, המוליכה אותו למקום שאדם כמוהו רוצה ללכת.

ובחדר מלונה, כששפתה את הקומקום החשמלי, שכב הוא על הספה וחיכה לה. בעצם דמדם, שמיד יתחיל ודאי אותו שיח־ושיג טפל, סוף־סוף בנקודה אחת כל אשה דומה לחברתה: הנה הטרף, הנה העכבישה והנה הזבוב, הנה מתיקות שבהתחמקות המעושה, וההתחפשות הפתאומית, וההשתכחות הגמורה. אלא שעדיין לא הגיע לידי כך, הוא עדיין דמדם משהו, והיא עדיין קשקשה בכלים ורשרשה בשמלות וגלגלה בצחוק דק, כאיזו תרנגולת המשתכרת מגשם בלתי־צפוי – ופתאום אמר:

– “שכחתי לספר לך עוד פרט קטן – את האמצאה הגאונית עדיין לא עשיתי”.

ז

דומני שרבים יענו בהן בלתי־מפוקפק, אם יישאלו: הרצוי הוא להרחיב את אפקי המחשבה, לקלוט ידיעות עולם ככל האפשר, להיות קרוב אצל השאלות והמשאלות של הדור. אבל יהיו גם רבים מאותם הרבים, שיתחילו מהססים בתשובתם כשרק יתברר להם כמה יכולים ידיעות כאלה, ואפקים כאלה, ומשאלות כאלה לא רק להרחיב את הדעת וכיוצא בזה, אלא גם להחריב עולם של ממש, שהיה קיים עד כה, והיה מעניק אפילו איזה רגע של אושר פחות או יותר – בלי לספק תמורתו אף כלשהו הראוי לשמו. אמנם תהא דעתם של אלו כך ודעתם של אחרים אחרת, למעשה אין היא קובעת כל מאומה, כי טבע הוא באדם שהוא נתון להשפעות, והגלגל לעולם אינו יכול לחזור חלילה.

ואם כך הדבר, כיצד ייתכן שגברת פרל זו ורינה זו – הקולטות את הנעשה מאחורי הפרגוד. על אף החינוך המצוין שנתברכו בו, ואף נניח שחוש השמירה העצמית שלהן מפותח לעילא ולעילא – יעשו ולא ייפגעו ע"י כך? אבל הואיל ובדרך כלל תמורות כאלה חלות לא באופן פתאומי ובבת אחת, אלא זרת בצד אגודל ואריח על גבי אריח, אף שיש גם לגבי כך חריגות ממינים שונים, הרי שיש משום עניין מיוחד בשיחה, שנפלה פתאום בין רינה לאמה, משום שרק שיחה פתאומית כזאת, היא אבן הבוחן הבדוקה, ורק לפיה אפשר לשפוט עד להיכן הגיע גלגל התמורה.

במטבח המצוחצח, שד' על ד' שלו נוצצות מזכוכית מנוקה היטב ולובן מאיר עיניים, כשרינה כמדי יום עוזרת לאמה לשטוף את הכלים, השמיעה פתאום:

– “אמה, אני אלך לקיבוץ”.

אילו היתה אומרת זאת בחדר, או אפילו במרפסת הסגורה, לא היה הדבר מדהים כל כך. אבל כאן, דווקא כאן, בקדשי הקדשים של הגברת פרל, בהיכל טבחות זה, השומר בקנאתנות כמעט־פראית את הזכרונות הטובים ביותר מימי חיי המשפחה המאושרים שלה – כאן זה היה באמת יותר מדי. אמנם האמת ניתנה להאמר, כי הגברת פרל לא ידעה היטב מה זה קיבוץ, ומה טעמו הגיאוגרפי ופירושו החברתי, ואפילו לא ידעה באיזו מידה יש ממש באיומי בתה. הרי ידוע שלבעלה, נשמתו עדן, לא היה פנאי לבלבל לעצמו את מוחו העסוק־תמיד בשאלות בלתי־פוריות מסוג זה, ואם הוא כך, היא לא כל שכן. ואף־על־פי־כן אין להכחיש כי גם אליה גונב משהו, עוד בימי נערותה בנווה־שלום המעטירה, בהיותה במקצת תופרת לאחרים ובמקצת קשורה לבית הוריה, אותו בית ורוד בין החולות, ששיער שחום עולה פה ושם בגג־הרעפים שלו, ושיד ירוקה טבועה בשערו למזל, שהנה זה רק עכשיו נזכרה בו אחר שכמעט פרח לגמרי מזכרונה אחר נשואיה הברוכים – גונב גם אליה משהו על עבודה מייגעת בשדות זרים מהנץ החמה עד שקיעתה, ועל חדר אוכל עצמי ומשותף, שלפעמים משתכרים בו ורוקדים בו ומציגים בו, וביחוד נואמים בו, ושיש שם ישנים באהלים אפילו בחורף, ושכולם מקלקלים שם את הקיבה. רצתה לומר לבתה בפשטות גמורה, שהחשבון הברור מראה, כי לא כדאי ללכת למקום שמקלקלים שם את הקיבה, אבל עכשיו לא ידעה כבר כיצד אומרים זאת. ואם להרחיב קצת את הפשטות הגמורה, הרי עד גיל ארבעים כמעט שלא שוחחה, לא רק בעניינים כגון קיבוץ וכיוצא בו, אלא בשום עניין. ובטוחה היא שאפילו אותם בנים, שפרחו מקינם ומצליחים לתועלת עצמם ובכלל למצוא את לחם חוקם בכבוד, והם פקידים נאמנים למסורת האבות, שיש בזה בלי ספק סימן מובהק לכשרונם והבנת העולם ודרכיו – אפילו הם אינם יודעים כיצד ומה עונים לקטנה מתחצפת זו, שדווקא היא מכל בני המשפחה עושה רושם כאילו רצתה לחרוג מהמסגרת הקבועה מאז ומתמיד. בבלבול זה, בחוסר ישע זה, כאותה טובעת שאין לה זמן לשקול ולברר, אלא היא נאחזת בכל הבא ליד, נאחזה היא בפרגוד, היינו בשיחות שחדרו גם אליה מאחורי הפרגוד, מחדרה של בלה דוסטרו.

היא נאחזה בפרגוד ותוך כדי האחזות זו כאילו הרצינה יותר, כאילו קומתה הקטנה והצמוקה גדלה ומתרחבת, כאילו לא היא אלא מישהו אחר, כאילו הפרגוד עצמו הוא המדבר.

– “הלא גם את שמעת מה שמדברים אצל בלה. עכשיו חיים אנחנו בדור של הר… הרכזה, כך הם קוראים לזה. ממציאים. כל יום ממציאים מכונות, תחבולות, מיני כישופים מודרניים. והעיקר שרוצים להפטר מזיעה, מעבודת־ידיים, מצרות כאלה. אפילו גומי סיני… סינטתי הם עושים, ועוד מעט יעשו קפה מחול, ותפוזים מסיד, ובכלל כל הדברים שצריך. ולמה את רוצה ללכת דווקא למקום כזה, שיהיה בקרוב מיותר לגמרי. מוטב כבר פקידות, כמו אבא, כמו כל האחים שלך, כמו כל בר־מזל”.

כאן הפסיקה, נאנחה אנחה עמוקה כעייפה מהשיחה, שכאילו התפרצה ממנה שלא בכוונה תחילה, ונעזרת בזכרונות ימי אשרה המשפחתי ובקומץ החלומות שחסכה לעצמה מאוצרות בעלה, נשמתו עדן, המשיכה לשפוך את לבה:

– "ידוע לכל, שאביך היה פקיד שאין רבים כמותו. פקיד, אני אומרת לך, אם הוא רק פקיד טוב, לא חכם גדול ולא טיפש קטן, כל השערים פתוחים לפניו. פקיד, אני יודעת, אינו קשור דווקא למקום פלוני או אלמוני, או לעבודה מיוחדת זו או אחרת. פקיד טוב נחוץ בכל מקום. מהנדס או רופא או בעל מקצוע אחר, יכול לעבוד אך במקצוע שלו, ואם הוא מתמחה למשל בענף של המקצוע, הוא עובד רק בענף שלו – לא כן פקיד טוב. בכל מקצוע, בכל ענף, בכל חור הוא דרוש. הלא קרוב היום, שהמכונות תעשינה הכל, והפקיד הטוב יספיק כדי לכוון את מהלך כל העניינים בלי שום מומחים מיוחדים. הפקיד הטוב כל העתיד לפניו, וכל התקוות הטובות הן לצדו. היודעת את מה היה חלומו הגדול של אבא? כל האנושות נהפכת לחבר פקידים טובים, וכל העולם כולו משרד גדול אחד. כל איש ואיש יושב אל שולחנו, לפני כל אחד פנקסים, שוברות, עטים, עפרונות, מהדקים, סרגלים, מנקבים ושאר המכשירים – ושקט בעולם, ושלווה בעולם, ואושר בעולם – ".

רינה נדהמה. לא כל כך שאמה, היא שכמעט מעולם לא פתחה את פיה, השמיעה עכשיו כמעט נאום שלם, אלא בגלל מה שהשמיעה. ייתכן שלא הכל יצא מפי הגברת פרל, כפי ששמעה זאת רינה. אך ייתכן מאד, שלא אמרה מה שבעצם רצתה לומר, אלא שהיתה כאן איזו מזיגה משונה של השפעות העבר ושל השיחות מאחורי הפרגוד ביחד עם הגבה טבעית של אם. אבל באזני רינה נתלכד הכל איך שהוא, המלים שנאמרו יחד עם המלים שנבלעו, המלים שלא נאמרו ושצריכות היו להאמר, יחד עם המלים שנאמרו ושלא צריכות היו להאמר – ואחר שהסדירה אותן במהירות הבזק, לא בכלי השכליות שלה, אלא מתוך איזה מין יצריות של חיה נבונה בדרך בני גילה, באצטבאות הפנימיות שלה, והעריכה אותן בשים לב לדברים שנקלטו אצלה בתנועת־הנוער, שאליה נסתחפה בבית־ הספר כמעט בלא־יודעים ובלא רצון מיוחד מצדה – יצא שבסופו של דבר תאמו אלו את אלו להפליא, אם כמובן להביא בחשבון ששם פרשי נעורים בני גילה ופה אמה שלה בת הארבעים, שפרשה מכל עניין שלא היה לפי רוח בעלה. היא הרגישה את העיקר, המשותף, את הבושה הבתולית של לב צעיר ואת היסוד החלומי התמים. אבל כלפי חוץ, כמובן שלא הראתה שום סימן של הבנה. וכדרך בנות גילה היו עיני הקטיפה שלה מצומצמות, לסתותיה מנופחות, וכל דמותה לא הביעה אלא עקשנות אילמת והתנגדות בלתי־פוסקת מראש לכל מה שהגדולים הללו עלולים להשמיע. ואילו עיני הקטיפה של האם הפיקו דווקא ברגע זה שפע של אהבה, הלא בלב אם שלה התגלגלה איזו הרגשה עדיין בלתי־ברורה, שמא זהו הרגע המכריע בגורל שתיהן – אבל עתה, אחר השתפכות שיחה הקודמת, כבר לא ידעה באמת מה לומר. כברק עברה במוחה גם המחשבה, כי ייתכן שהיא עצבנית כל כך משום שבגיל זה ואולי ברגע זה חלה התמורה הגדולה בגוף הילדה שלה – והסמיקה מעצם המחשבה. והבעתה היתה כל כך חסרת ישע שהשפיעה על הבת המנופחת, שפתאום הזריקה את זרועותיה על צווארי אמה, נשקה לה פעם ופעמיים בלחייה, ושאלה כבלי קשר עם כל הקודם:

– “אמא, את היית מאושרת עם אבא, האיה גם אני קצת מאושרת?”

ח

עיניה הקטופות אחוזות־השינה של רינה ברכו בבוקר השכם את דן קמבר בהכנסו. היא כולה קטיפה ואור זרוע לקראתו, אבל הוא לא קטיפה ולא אור. לסתותיו לא הכחילו הפעם מגילוח ועיניו לא האירו. היה שחור, היה מעורפל, כולו מקומט היה בהבלעו בחדרה של בלה. ממש רחמנות שטפה אותך למראה רינה ידידתו. אבל שום רחמנות לא היתה לגבי בלה. חליפת־הבוקר הסינית שלה היתה למשא. ההיבע שלה היה למשא. ולא איכפת לו שאמרה כי ביקר אצלה זה רק עתה – השכם בבוקר – פרד אנדרסן. בלה יצאה לחדר האמבט, ולו לא איכפת. הוא מספר לה, כפי שהוא רגיל בגילוי לב לספר לידידתו, ולא איכפת לו אפילו שעדיין לא חזרה, שעדיין אין איש בחדר.

מנין הוא בא, לא חלילה מחדרו, אף לא מאיזה מסע נצחון. מחבית השומן הוא בא, ישר מהמסבאה הנידחה של המנחם. אתה רואה אנשים, יש ואתה רואה אותם למאות ביום אחד, ואפילו אינך משער מהו שלוחץ את זה ומה את השני. אי־אלו שפנים לחוצים, אי־אלו עכברים מבולבלים. אתה אוכל ששליק ומפטיר ביי"ש, אתה בולע כבב ושוטף גרונך בקוניאק, מקנח בכל מיני מחמצות וחזור חלילה. ואותו המנחם יושב מולך וטוען. ואתה יושב מולו וטוען כנגדו.

– “מלחמה. זה לא טוב. אבל לפני המלחמה גם כן לא טוב”.

– “עזוב המנחם, אתה שתוק, אתה שתה על חשבוני אני אומר ואל תבלבל מלחמה”.

– “אתה דן, אתה שתוק. יש מוח – מבינים מלחמה. להמנחם יש מוח, המנחם מבין מלחמה אחד סבא היה בכפר שלנו, והוא בן שמונים או בן תשעים או יותר אפילו, מה אני יודע, ואומר לי, המנחם הוא אומר, אני בוכה. ואני אומר, סבא אתה כבר בן תשעים, לא ילד אתה ולמה אתה בוכה? אומר סבא, המנחם הוא אומר, אתה אוהב אותי, אתה? אומר אני, סבא, אוהב אני. אומר סבא, אם אתה אוהב אתה, המנחם, אתה נותן לי מה שאני אוהב. אומר אני, ומה אתה סבא אוהב אתה? אומר סבא, חיים אני אוהב, המנחם, אוהב אני… אני המנחם לא יכול לתת חיים”.

– “נכון גדול, המנחם, אבל שום איש לא יכול, ומה אתה גדול מכולם?”

– “אתה דן, אתה לא מבין. עולם גדול זה כמו אחד כפר. בכפר יש אנשים כמו בעולם יש אנשים. איש אחד זה איש טוב, רואה איש שני חלש, בא ועוזר לו, רואה אשה חולה בא ונותן לה, חלב נותן לה, יש שמחה אצל זה, בא אצלו ושמח אתו, ואוכל אתו גדי או שתי תרנגולות, ושותים ושמחים. ויש אחד רע יש, ולא רוצה לעזור, ולא נותן חלב, זה קם ויורק על שני, וגם שורף בית לשני, ולא בא אצלו לאכול גדי או תרנגולות, זה איש רע ושונא סתם ככה, כי זה טבע שלו. אחד רע בכפר, זה לא איכפת. אבל שניים ושלשה, זה רע בכפר, ואי אפשר לחיות בכפר. והולכים מכפר זה, ומי הולכים, המנחם הולכים ואשתי הולכים, וזה לא טוב”.

– “מה הרעש, המנחם, עזבת את הכפר ובאת לכאן אלינו, הרי זה טוב?”

– “לא טוב, זה לא טוב. אתה לא מבין. אני רוצה אני בא, זה טוב. אבל אני בא, כי שם לא טוב, זה לא טוב. הכל לא טוב. אחת אשה יש להמנחם, יש עוד אשה זו. שם בכפר טוב, שם אשה בריאה, ופה, מה פה? הולכים בדרך, הולכים, ונוסעים באניה גדולה עם ארובה גדולה, נוסעים, ובאים. אחד ידיד גדול יש לי פה, והוא בחור חכם גדול, הוא איזה איש גדול באחד בנק, ויש לו שם שולחן גדול, ואפילו במכונה הוא כותב, באותיות גדולות, ועושה חשבון גדול, ונותנים לו שם משכורת גדולה, אפילו עשר לירות. וזה הידיד אומר, המנחם, הוא אומר, אני נותן לך אחת הלוואה, ואתה עושה לך אחד רסטורן גדול, ואני בא אליך, אני וכל החברים שלי, ואתה נותן ששליק וכבב, ולי אתה נותר³ יותר מכולם, עסק טוב זה”.

– “הנה אתה המנחם, רואה אתה. סוף־סוף עשית סידור”.

– “לא טוב זה סידור. רסטורן יש לי, זה אמת, אבל איש טוב זה לא רסטורן, וזה גם אמת. מלחמה אחת יש אומר אני, לא בחוץ יש מלחמה, אבל בלב יש מלחמה כי נגמר איש טוב. וזה לא טוב”.

– “אבל המלחמה תגמר, ויהיה סדר טוב יותר בעולם, המנחם”.

– “המלחמה תגמר, זה אמת. אבל סדר טוב, זה המנחם לא יודע. גם בכפר שלנו יש חתיכה גדולה של שמאל ושל אדום. אחד אומר עולם יהיה טוב, עושים שותפות כולם עם כולם, אחד יש לו ואחד לא יש לו, עושים שותפות. זה נותן פרה שלו, וזה נותן תרנגולת שלו, ושוחטים ומתחלקים. אבל גם זה לא טוב. כי אוכלים ושותים, ונגמר תרנגולת ונגמר פרה”.

– “ואיזה עולם אתה רוצה המנחם?”

– “עולם שלי זה טוב. בעולם של המנחם נותנים לכולם מה שרוצים. זה עולם טוב. לסבא נותן חיים, נותן אני. ולאשה שלי אני נותן בריאות, נותן אני. כי אשה שלי בכפר שלנו, היא כמו בצל, יש בריאות ויש ריח. ופה היא לא טוב. אחד קור יש לה, אני מביא אני אחד רופא, זה רופא לוקח כסף, לוקח ונותן כדור אחד ושניים. היא אוכלת כדור אחד ושניים, ואחד קור יש לה. אוכלת עוד כדור אחד ושניים, ושוב אחד קור יש לה. זה רופא לא טוב, לא יכול לתת בריאות. מה עושים, מה עושים המנחם, יושבים ושותים, שותים ויושבים. למה הולכים לפה, אשה חולה לא טוב. אתה אומר, אומר אתה – היא כועסת. אתה שותק, שותק אתה – היא בוכה. לא טוב אשה חולה. נגמר יום ונגמר לילה, ונגמר בית ונגמר מטה. זה לא טוב, זה מלחמה. וזה לא טוב”,

כל התריסים מוגפים במסבאה של המנחם, שום אור, שום זר, שום מפריע. רק שני תינוקות לא חכמים ביותר, שופכים את לבם זה לזה. באותו מעמד גילה דן להמנחם שאם אין עולם טוב, הוא יורק על העולם, ויורק על אשה, ואפילו על הרבה נשים, ועל הליטרה של אהבה, ואפילו על הידידות הוא יורק. זה לא אותו דן שיושב בין המשפטיים, וכל העולם יורק עליו, והוא מסכן שאינו יכול לעשות כלום, אלא זהו דן שיורק על העולם, כשהוא שכור, הוא יותר חזק מכל העולם.

וכשהאיר השחר והפכיח קצת את גבור היריקות הליריות, הלך מעט המנחם, אבל לא נפרד מהנוחר בשנת הלחוצים שלו, כי בחמוק השכרות חמק גם אסימון הנחמה האחרון, שהיה אולי נמצא באיזה חביון מחביוניו, וכיצד ייפרד ממנו בלי ניחומים? יצא וחיפש ומצא אותו סרסור, שפרצופו מטושטש בזכרונו לגמרי ושבזמן הגאות היה מסובב אותו ולוכד אותו בפח של רחמנות, ומפתה אותו לנסות מזלו במגרשים – כי לא רק שצריך לתת להרוויח קצת גם לבר־נש שכמוני, אלא סוף־סוף משקיעים רק פרוטות, ואין בזה שום חטא אם פתאום המחירים עולים, ואם רוצים שומרים לעצמו נכסי צאן ברזל, ובמקרה הגרוע ביותר, מפסידים רק את הפרוטות של ההשקעה. עכשיו הגיע המקרה הגרוע ביותר: קנה לו אחיזה באדמה, לא כפי שתיאר לעצמו הסרסור, אלא אחיזה לשם אחיזה, ואולי בית יבנה לעצמו – אלא שעכשיו מכר – את הכל. מפוטם בשטרות כסף, בא לפרוע לבלה את חלקה. תא ודוק, דוק היטב, כי זה השיעור האחרון, אחריו לא יבוא כבר שום פרעון נוסף.

בלה חוזרת מהאמבט, מרועננת ומריחה מהפודרה. את חלקה היא לוקחת מידידה, שכך היא מבינה ידידות אמת, וכך מבינה הגברת פרל את מקור פרנסתה המסתורי. ודן מתבהר במקצת, כאילו בתנופה נואשת אחת פרק מעל עצמו איזה חלק מהעול המעיק עליו. אבל לא משום שהיא מספרת, כי אותו פרד הוא בעצם טיפוס של נצלן שפל. אף לא משום שהיא מגלה לו, כי רוזה יפה, ידידתה, אשת הסוחר האמיד, זו בעלת העיניים הספיריות, השמחה תמיד בגורלה – החליטה להפרד מבעלה. בעצם לא אהבה אותו מעולם והחשבון פשוט בתכלית. את הילדים לוקח הוא, את מחיתה משלם הוא, והיא חופשיה לעצמה ורואה חיים. זהו פתרון לא כל כך רע בשביל אשה, רק חבל שכדי להגיע לכך צריך קודם למצוא איזה פרצוף, שאפשר להתחתן אתו.

ופתאום היא שואלת: שמע דן, למה זה לא נתחתן גם אנחנו? האם לא עלה פעם על דעתך, שגם אתה יכול להזדקק לאשה?

ט

אחרי כל אותם הדברים המוזרים, שבאו והתרגשו על הגברת פרל המסכנה, שכל משענות החיים שלה, המחושלות באש העבר המזהיר, נתרופפו פתאום לגמרי, ושלא ידעה עכשיו אפילו במשוער באיזה גלגול היא נמצאת ומה טומנת בשבילה השעה הבאה, והיתה מבולבלת לגמרי בלי אפשרות למצוא מכוח עצמה איזו הסדרה בשביל עצמה, אף־על־פי שלאשרה לא הרגישה בכך בכל אותה חריפות, כפי שנוסח לעיל; ואחר שדווקא רינה הילדה שאבה משטף המאורעות משנה־כוח לגבש לעצמה עולם חדש, בשביל לחיות בו, ומצאה בו לעצמה לא רק שרשים, אלא גם הפריחה גזע, וענפים ועלי־ירק, הגם שהיא כמו אמה, היתה מבולבלת לעתים קרובות, ואף היא לא היתה יכולה למצוא את המלים הנכונות לביאור המצב – אחר כל הדברים האלו, ואפילו אחר אותו מעשה מוזר שרה בשעת אחד מביקוריו של פרד, כשבלה לא היתה בבית ורינה מוכרחה היתה לשמוע את כל מה שסיפר לה על אותו איכרוס הכנעני מהאגדה היוונית שעשה כנפיים לעצמו, ואותן המכונות המוזרות של ליאונרדו דה וינצ’י, ואותם האחים רייט התמימים שהתעקשו דווקא בשנת 1903 באמריקה להניח יסוד לטיסות באוויר, וכל מיני צירופים שבאו אחר כך של הליקופטרים, אורניתופטרים, מונופלנים, ביפלנים, טריפלנים, מולטיפלנים, הידרופלנים, הישגים בגובה, שיאים במהירות, נצחונות בשהיה בלתי־פוסקת באויר וכיוצא בזה – וכיצד פרד סגר את אמה במטבח והיה קרוב אליה, וכיצד בלה הופיעה פתאום בחברתו של דן, ופרד ברח ככלב מורטב, וכיצד אמה התעלפה פתאום – אחר כל הדברים האלו שהיה להם הד רב, ותוצאות חשובות, שגרמו לתמורות אדירות בלב, אף שלא היו נראות לעין החיצונית, הופנתה תשומת לבה העיקרית של הגברת פרל דווקא לדמות אחת, לאשה אחת, שהיתה כמעט נחבאת אל הכלים עד כה. הכוונה היא למרגריטה בלום. הגברת פרל הצמוקה, שלא רק גופה אלא גם לבה היה צמוק ומצומק זמן כה רב, הרגישה עכשיו פתאום, כי שם בפנים, עמוק עמוק בישותה, מלבלב משהו, עדין מאד, איזה ניצן דק ורך, איזה משהו שיכול להיות פעם יפה מאד וחזק מאד ועיקר העיקרים בחיים. זו הפעם הראשונה בחייה הרגישה, כי אפשר באמת ובלא שום תנאי לאהוב את מישהו או את מישהי, בלי לצפות לשום גמול, אלא לשמו בלבד.

הגברת פרל הבינה פתאום, שאין לדון אדם לפי מעשי עצמו, ולא לפי מערכת כל העניינים המתרקמים סביבו בידיעתו או שלא בידיעתו, אף שחלק מהם נעשים או אך נגרמים על ידו. אין לדון את מרגריטה בלום לפי מה שסיפרו עליה, ולפי מה שידוע עליה, לא לפי המשחק העלוב ששיחקה בחתנה הראשון, ולא לפי התיאטרון שערכה לבעלה הזקן עטור הנכסים. הרי אם תסתכל מקרוב בכל תופעת החיים החורגת מהמסגרת הרגילה, ושמרחוק מופיעה כעוטה זוהר מיוחד ועטורה קרני הוד וכמנת־חלקו של אחד נבחר דגול מרבבה בלבד, תמצא כי יש כאן גורמים מיוחדים ותנאים נוחים ומסיבות מסייעות וכיוצא בזה, שבהם אותו דגול מרבבה היה עטוף כבאיזה נייר־אריזה, עד שהופיע לפנינו בדמות לדוגמה, החתומה בגושפנקה של הערכה כללית והערצה מאושרת ע"י כל המשרדים הרשמיים. אם כך, יוצא שאותו יוצא־מהכלל אלמלא אותם גורמים־תנאים־מסיבות לא היה משיג בשום פנים מה שהשיג, ואיש לא היה יודע על קיומו כפי שאין יודעים על קיומך. מכאן שלא תמיד דווקא המעשים שנעשו הם העיקר, ולא תמיד הדמויות הידועות לכל, הן הסמל העליון של היופי המלבלב שבלב. שיש יופי מלבלב בלב – בכך לא פקפקה עכשיו. זאת הרגישה הגברת פרל, וידעה באופן מוחלט. ואם יש יופי כזה, והדגש החזק איננו דווקא במעשים שנעשו, הרי רק האמונה המוחלטת היא העיקר, אותה אמונה שאותו יופי – אשר קיומו בטוח ומשכנו בלב, ובתנאים נוחים יכול לפרוח כאיזו שושנה משכרת בצורת איזה דיוקן מאושר – הוא הא' והת' של החיים שלנו. חותם של יופי כזה היה טבוע בפניה של מרגריטה, בקלסתר פניה הצעירים, השתקף בבת צחוקה המחשמלת, עלה כריח ניחוח מכל הדמות הגמישה, הגבוהה אבל לא רזה מדי, האציל חן מיוחד מכל תנועה שלה. הלא היא היתה עשויה… אך לא, לא כזאת היא, לא שחקנית, לא נגנית, לא רקדנית. אפילו לא נואמת צבורית או עסקנית של צדקה. אבל אין ספק שיכלה להעניק לרבים, אולי לכולנו, אותו משהו שכל כך אנו נכספים אליו. הגברת פרל ידעה כבר, שהיו כל מיני מושיעים וגואלים בכל מיני תקופות, רק שכולם כאחד היו גברים. אבל אילו היה זה אפשרי, כי אשה תופיע כפלא־כוכב בשמי האדם – ואולי צריכה היתה מרגריטה זו להוולד גבר, ומשום שאיזה בעל הלצות בלבל את היוצרות והיא נולדה אשה, נתבלבל שר החיים ובלבל גם את חייה.

בלה דוסטרו לא בכתה אף כלשהו כשסיפרה לבעלת הבית שלה, הגברת פרל, שאותה ידידה שלה, אותה מרגריטה בלום היקרה, שתמכה בה ביד נדיבה (ושוב נתגלה מקור פרנסתה החשאי של בלה), היא שנוצרה למשהו גדול, היא שמוכרחה היתה למצוא לעצמה איזה דבר גדול כדי שתוכל להקריב למענו את כל חייה, לא יכלה להסכים להווה שלה, ולסיכויים שבו ולחוסר עתיד שלה, ובלית ברירה מוכרחה היתה לשים קץ לחייה בזרועות בעלה הזקן.

כך הגיע הסוף לכל התמיהות, וכך הגיע הסוף הפתאומי גם לאותו פרח נפלא של אהבת האדם, שהתחיל נובט בלבה של הגברת פרל. לא התפלאה כלל כששמעה, כי רוזה יפה הגרושה מבעלה התנדבה לצבא, לא התפלאה שזה זמן רב לא הגיעו שום מכתבים מבניה שהפליגו מאז למדינות רחוקות, ומי יודע עתה מה טמן להם פח הגורל, ולא התפלאה שאותה אשה קלאסית, קליר שמפל, הצליחה לפני הכרזת המלחמה האחרונה להבטיח לעצמה מקום באווירון האזרחי האחרון שהפליג מזה בחברת פרד אנדרסן האמריקאי. כלפי חוץ היתה הגברת פרל שוב כמו שהיתה מאז, אשה בת ארבעים, צמוקה ושחרחורת מעבר לסף הנשיות מזה. אבל זריזותה הקודמת כאילו נפגמה כלשהו. עד נקודה זו השפיעו עליה המאורעות החיצוניים – אך לא יותר מזה. ולא הניחה מקום לשום השפעה נוספת אפילו כשהגיעה אליה הידיעה, שבלה דוסטרו עוזבת את החדר אחר מות ידידתה הקרובה ביותר, משום שהיא מתחתנת עם איזה בחור, שמרננים אחריו שהוא גם עשיר וגם צעיר.

את החדר שנתרוקן לא העזו להשכיר. הלא הוא מכיל כל כך הרבה דמויות, הלא גורלות שונים נקברו בו – כבית קברות הוא, שקט ודומם וכמעט קדוש. וכשבאחד הימים דפק פתאום דן קמבר, שהופיע כמנהגו בימים האחרונים מבוסם במקצת, ועמד כתוהה על סף בית הקברות הקדוש שלהן, והפליט שהוא בא עכשיו מההלוויה של אשת המנחם – ופתאום פנה ללכת כלעומת שבא – תלו בו שתיהן, האם והבת, עיניים תמוהות, בפתח עמדו זמן רב ללא נוע, כאילו זה אחד מת, שעל פי טעות משונה נתגלגל לכאן לרגע קט, ולבסוף שקע שוב באותו חושך אין־סופי, שחזרה ממנו אין.

ואולם אותו עולם חדש, אותו יופי וכוח האצור בדמה של רינה, לא הגיע עדיין לכלל ביטוי. ייתכן כי אילו היתה בגירה יותר, היתה נופלת על צווארי דן ההולך מעמה ומנשקת אותו מאד, ואולי גם בוכה. אף ייתכן כי אילו היתה יכולה כבר עכשיו לחשוב מה שתחשוב ודאי באחד הימים, היתה מנחמת את אמה, ומסבירה לה, כי העולם על אף הכל אינו כפי שהוא נגלה למראית־עין, כי אותן הידיים הרסקניות, ואותן המכונות שכה הרבה דובר עליהן, ואותן הטיסות האדירות לכיבוש האוויר, ואותם הכיבושים האחרים שמעוררים זוועה, ואותו ים של דם הניגר מכל הצנורות – כל זה לא לשמו בא, אלא שבכל זאת יש איזה הסבר לדבר. ושעל אף הכל, יש תקווה לעתיד לבוא. ואפילו דן קמבר אינו מקרה אבוד חלילה.

אבל כאמור, היא עדיין לא הגיעה לכלל ביטוי.

אין דבר. יש לי זמן. אחכה.

תמונה על חרבות בית שני

הנפשות:

מוציוס – סוחר עבדים

פריסקוס – קלגס רומאי

פלאוויוס – ראש גדוד

כהן

שלמינון

שבויי יהודה

קלגסי רומי

מוציוס: (סוחר עבדים כרסתן, קרח, חובק סיר שהוציא מן מפולת): הוי זויס נשגב, אתה אשר נתעלית להיות עליון על ביתי; הוי יונו נעלה, נוצרת יקרה של אוצר יקר; ואתה הרקלס הגבור: את חסדכם משכו נא על עבדכם, המקטר לפניכם בענוה כל כך גדולה. (פונה אל הסיר) ואתה סיר חמודות, כתר חיי ועצם ההוויה עלי אדמות, בדמע עיני ארווך, אל לבי המתמוגג אאמצך, בנשׁקות פי אשׁקך כהנה וכהנה. (מפסיק, נמלך בלבו) אכן, עלי לתת תודה, אך למי אתננה? הלשוכני אולימפוס, אשר האירו פניהם אלי הפעם והקרו לפני אוצר חמד זה לסמכני לעת זקנה, או אולי לאחי עטורי התהלה בני ארצי ומולדתי היקרה, לעצם מעצמי ולבשׂר מבשרי, כי לא מנעוני מחטט בגל אשׁפה ארורה זו…

פריסקוס (קלגס רומאי מן המשמרות): עמוד! מי אתה?

מוציוס: הוי אלים אדירים, את פי השטן פתחתי. (רוצה לחמוק).

פריסקוס: עין רומא האדירה ראה תראך, הזר לא תצליח לחמוק.

(מתקרב). ומה זה בסיר אשר בידיך? האמת לנסוך נסך לאלים, או נסך לכריסך השמנה?

מוציוס: לא זר אני… ורק סיר בידי… סיר פשוט, של קשואים…

פריסקוס: קשואים? טוב איפוא, הטעימני נא מקשואיך.

מוציוס (קם לברוח).

פריסקוס (מאיים בשלח): עמוד!

מוציוס: קלגס תושב רומא הבירה אנכי.

פריסקוס (מהסס, בראותו שאין איש בקרבתם): אבל… אין איש סביב… את הזהב אשר בסיר ראיתי. ולעת מלחמה, מי ישים לב לפגר אחד אפילו של תושב רומא.

(מרים את השלח, מוציוס נרתע, אך יריבו משיגו בזנוק אחד)

ואולם… נקל מזה לרטש את בטני היהודים הנופלים למחננו ולבדוק האמנם בלעו מטבעות של זהב כדי להסתירן מעינינו.

מוציוס: ובכן, הרף ממני, גונב קברים.

פריסקוס: ואתה, זאת עצתי נאמנה לך, הבה נחלק את שללך חלק כחלק.

מוציוס: חלק כחלק? כלב, רמאי, רוצח אביך…

פריסקוס: אבי? מי הוא זה ואיזהו אבי? (בעצב פתאום) אבל אחד מידידי מת באשמתי בימי המצור. ועתה בחזון בלהות יופיע אלי…

מוציוס (משתמט ממאחזו): מוג לב, נשבע לשקר, מפיר חוק, שודד מקדשים…

פריסקוס: בחיי ראשך אשר ייכרת, אם עתה ואם כעבור זמן, כי אמת בפיך הפעם; הלא עם הראשונים עליתי על מגדל המקדש הנתעב הזה בהבקעו. כי שמעתי שרבים בו עמודי הזהב, ושערי הזהב, והפיתוחים, הרימונים, פטורי הציצים, זהב שחוט כולם. אויבים סבוני מכל צד והמגדל עולה באש. כי שמו אורב לנו. ידידי המנוח נצב למטה. את הזהב אשר גרפתי, הראיתי לו מן החומה למעלה, והתחננתי שיפרוש את זרועותיו לקראתי. אל זרועותיו הפרושות קפצתי, וכובד גופי מחצו כהרף עין. הוא מת ואנכי נצלתי…

מוציוס (עומד לברוח): מפיח מגפה, הורג אחיו, נבלה מסריחה!

פריסקוס (אוחז בו): אכן, דייני! את שללך הב, או צו לביתך.

מוציוס: הצילו! (מופיע גדוד מוליך שבויים, בראשו פלאוויוס).

פלאוויוס: מה הצעקה הזאת?

מוציוס (משתמט מידי פריסקוס, מתפלש לרגלי הקצין): אדוני הרם, חיי נתונים בידיך, הצילה.

פלאוויוס: תפשוהו! (קלגסים שמים ידיהם על פריסקוס. אל מוציוס) מה בפיך?

מוציוס: אדוני רם המעלה, אדוני ראש הלגיון, אדוני פי הקיסר. שמי הוא מוציוס, מתושבי רומא הבירה. עבד נאמן אני לקיסר, יתנו לו האלים חיים ארוכים, ולסינאטוס הנשגב. בעקבות הלגיונות עיטורי התהלה יצאתי גם אני הנקלה לקרוא אתם יחד Canem in hoc oppido non relinquam חרוב תחרב העיר, כלב מצורע לא נחייה בה.

פלאוויוס: ומה מעשיך פה?

מוציוס (נבוך): אמרתי בלבי: הבה אקנה לי בכספי מן השבויים אשר יימכרו… עטרת עמלי הוא הכסף אשר צברתי לעת זקנתי. ובשביל כך באתי. והנה קם עלי הנבל הזה (מצביע על פריסקוס) איש הבצע, אשר על אף פקודות הקיסר הרחמן רטש את בטני הנופלים אלינו מהבוגדים בעמם כדי לבדוק אם לא טמנו זהב במעיהם. והנה אמר לעשות כמשפט הזה גם לבטני המסכנה (מלטף את בטנו) ולגזול ממני ביד דמים את כל עמלי, יען כי תושב רומא הבירה אנכי ועבד הקיסר…

פריסקוס: שקר וכזב! ראיתי כי חיטט ברמץ וסיר מלא זהב מצא בו.

פלאוויוס: סיר? סיר מלא זהב?

כהן (מבין השבויים): אוי לי!

קלגס: דום יודיאוס ארור, פן…

כהן: או לעיני שכך רואות!

פלאוויוס (מפנה ראשו): מי זה הנוהק הלז?

כהן (עם פניתו של פלאוויוס הונח מלחיצת הקלגס): פה מצא זהב? ואולי זה… מי יודע… אולי פה המחבוא? (זוחל על ארבע) – הכהנים הגדולים החביאו את מטמוני הדביר הקדושים, את הפרוכת מרוקמת הזהב, את ציץ הכהן הגדול, את גנזי הגנזים היקרים מכל יקר. אוי לך, עיר הקודש, כי אש אכלה את לבך ושועלים טמאים באודיך יחטטו…

פלאוויוס: מה הוא מילל?

פריסקוס: בי אדוני, איש סורי אנכי ואת שפתו אני שומע. (לאות פלאוויוס מרפים ממנו הקלגסים) דומה כי פה הטמינו ראשי האויב הארור מגנזיהם, וזה הסיר… (מסביר לפלאוויוס בלחש, ולפי תנועות ידיו ברור שהוא מזרז לחיפושים נוספים במקום).

כהן: אויה לי, לחם הפנים לא ייערך, ומנורת הקודש שודדה. אדמת הקודש רוותה דם, נהרי נחלי דם, למה לא שתית גם את דמי עם דם חלליך?

פלאוויוס (לפריסקוס): לא, לא אחלל את קדושת הקברים.

כהן: למה בשבי נפלתי, למה עבד אהיה לערלי הלב, למנאצי הקודש? כבדה עלי ידך, אלהים.

פריסקוס (מסביר את דבריו לפלאוויוס): הוא בז לנו.

פלאוויוס (לכהן): הידעת את מקום המחבוא?

פריסקוס: גלה את המטמונים.

כהן: ידים טמאות הפכו והפכו בקודש ולא תדענה שובע. ועתה הן מבקשות עוד, תמיד תבקשנה עוד ועוד…

פלאוויוס: אל נהי, בן אדם. אזרח אתה במדינת החיים. כדור משחק אתה בידי אחד איתן. ואם תאמר רק שלש מערכות שיחקתי ולא הגעתי עדיין לחמישית – דע לך כי בשלש דייך. (מחייך) שומה עלי להתחפש הפעם לשליח ומיופה כח של אותו איתן. (לפריסקוס) אמור לו, כי אם יגלה את מקום המטמון, יזכה לראות את המערכה החמישית עד תומה. (פריסקוס מסביר לכהן את דבריו אגב עשיית סימן של כריתת ראש).

כהן: נכון אני, טוב לי המוות. (מרכין ראשו).

פריסקוס: דבר לא נציל מפי הרמש הזה.

פלאוויוס: לפלא בעיני האנשים האלה. כל אדם ישאף למטרה. ייתכן כי הגורל האיתן יועיד לו את היפוכה. אך מפני המוות יפחדו כולם. תחלואים רבים ריפא היפוקראטס הרופא, ובסוף חלה הוא עצמו ומת. הכשדים הגידו לרבים את יום מותם, לבסוף גוועו גם הם. אלכסנדר, פומיוס וקאיוס יוליוס קיסר החריבו ערים בנויות עד היסוד ובמלחמותיהם הורידו שאולה פרשים ורגלים לרוב, אבל גם הם הלכו לעולמם. הראקליטוס מאפזוס זמן ימים רבים לכלות את כל העולם באש, לבסוף מת במחלת המים בין גללי בקר. את דימוקריטוס אוהב הנקיון, המיתו הכנים ואת סוקראטס בר הלב, שרצים ממין אחר. אך בני העם הזה לא יפחדו מפני המוות, ועוד ישאפו אליו. אל מטרה ישאו עיניהם, אף ישיגוה.

פריסקוס (חובט בכהן): אי המטמון? (הכהן אינו מוציא הגה מפיו).

שלמינון (אשה זקופת קומה, עטויה שחורים, מתוך השבויים): אסוף ידיך! (פריסקוס נרתע לאחור).

פלאוויוס (בתמיהה): מי את הגבירה?

שלמינון: את שפתך אני שומעת. על כן אגיד פשר הדברים אשר שאלת.

פלאוויוס: מי את, הגידי.

שלמינון: שבויה אנכי ו…אשה. אם החרבות אנכי. את סוד המטמון לא ידע הכהן הזה, על כן צו והרפו ממנו. אני יודעת את הסוד.

פריסקוס (מזנק אליה): איהו, הגידי.

שלמינון (פונה אליו במלוא גאונה): נא הכה! נא חבוט! (פריסקוס נרתע).

פלאוויוס: יוּנוֹ נשגבה.

שלמינון: שלמינון בת הכהן הגדול חנן בן חנן, נשמת המרד הזה, איננה יוּנוֹ.

מוציוס: אכן, אשת פלאים היא האשה הזאת, (לרגלי פלאווייוס) מאה דינרים אני שוקל, מכור לי את האמה היהודיה הזאת.

שלמינון (לפלאוויוס): אל נא תדמה כי כמוני ככהן הזה, המלחך בלשונו את אפר ירישתו. כי ירישתי בלבבי. אבי ואנכי – שנינו העלינו את אש המרד בזרים. כי ידענו, זהו הדרך אל המוות. אני האשה עוררתי את שמעון בר־גיורא להבעיר את שלהבת הקנאה מעלה מעלה, לחבל ולא לחמול.

כהן: שמעון בר־גיורא, שמעון בר גיורא! מה זה עוללת לנו? לוא במעט החזקנו, כי עתה עמד המקדש על כנו ושום קרבן לא היה סר מעם המזבח.

שלמינון (לכהן): דום לך, ההולך ביללים. (לפלאוויוס) אך אחד השועלים הוא זה, שרחמיו נכמרים על עצמו. לא כמוהו אתה, ואף לא כמו אלה (מצביעה על מוציוס ופריסקוס) – שליחי גאונכם. על כך עניתיך.

פלאוויוס: האשה, לא ירדתי לכוונותיך. אולם זאת אדע אל נכון: לא כמוני כמוך, ולא כמו אותן הנשים את, שראיתי בימי חיי. כה אמר החכם: מאויביך תקח נקם, אם לא תעמוד בפניו… האמנם פניך לנקמה?

שלמינון: הלא תבינני אל נכון. לא כמוני כמוך. אתה אך לנראה בעין, לנשקל בפלס ההגיון – ואני לסוד לבב. אתה תשב פאר על כסא כבוד, ואני את לבך אכבוש – לנקר בו.

פלאוויוס: את לבי? לא. ואולם, נפלאת בעיני, האשה. התוליכיני אחריך? אך כה אמר הראקליטוס: האדמה כי תהפך למים – וחדלה. וזה משפט המים אם ייהפכו לאוויר. וזה משפט האוויר אם ייהפך לאש… את נפשי לא אמיר – כי מת אנכי.

שלמינון: גם אני. אתה למידה הברורה, ואני לטשטושה. את שעל האדמה האחרון אשר יומד בחבל, נתתי שי – לך. כי לי ממלכה אדירה מזו – ממלכת לבב. ובו אעלה את הדראון, את המארה הגדולה, את המגפה אשר דום אין לה.

פלאוויוס: לא אבין דבר. הלא טוב לאשה, אשר חן לה וקסם לה ויופי לה, להעלות את אש האהבה. קומי, התאוששי, ידעתי רבים ברומא המעטירה אשר בין רמים יושיבוך פאר.

מוציוס: אך כפלא תהיה האשה הזאת בעיני כל בחורי החמד אשר ברומא. (לפלאוויוס) מאתים! לא, לא, חמש מאות! לא, לא, אלף דינרים אני שוקל, מכור לי את האמה היהודיה הזאת. (פלאוויוס הודפו ברגלו ממנו והלאה).

שלמינון: מה לי אהבה רפופה. תלשתי כל רגש קלוקל מלבי. רק אחת אעשה לא עשיתי עוד: בנים אלד לנקם. אך לנקם. שלחני בשבי.

פריסקוס (לפלאוויוס): צו ופגעתי בה, במחרפת.

פלאוויוס (בגערת זעם): עבד! (פריסקוס נסוג פתאום אל שלמינון) שמעיני נא אך עוד רגע קט. אל לך לבטוח ברגשי אכזב. הלא אמרת: בפלס ההגיון נשקול. וכדבריך שקלתי. אכן, לחפשי אשלחך, כזוהר בשמים אשימך, כי אשה נולדת להאיר ולא לסנוור. מממלכת הקדור אפדה את רוחך. ולמראה פניך אך ישתחווה כל נענה ויאמר: אשרי, ראיתי אושר! (נמלך בדעתו) רוחי, רוחי, דומה אתה בשבי נפלת.

שלמינון: אל לך בן־אדם. שוב לך אל הסטוים, אל האנדרטאות, אל הפסילים. מלא כריסך יין למראה שפחות רוקדות מעקמות חמוקיים. אכול וחטוף לשונות תוכים ושוקי קופים. אכול אכול והקא, כדי לפנות מקום למאכלים חדשים. ובין הקאה להקאה דבר בלשון פילוסופים, כמשעשע את עצמך ומתמיה את האחרים בחכמתך. לא זה דרכי. על המרומים שלך וותרתי. אני הולכת בתחתיות. לא כעתידך עתידי.

פלאוויוס: אשה איומה, מי עתידות הגיד לך? ומה פשר סוד הלבב אשר בו תתפארי? בואי אחרי. הלא על קיומו של ההווה אין עוררין. הבה נחזיק בו ולא נרפה. כל השאר – הלא הוא אך עוטה צלמות.

שלמינון: אתה תראה אך צלמות.

מוציוס (שוב מתפלש לרגלי פלאוויוס): אדוני הנעלה, אדוני הנשגב, מכור לי את האמה הזאת, ולא – מת אנכי.

פלאוויוס (לשלמינון): הנה זה קול עתידותיך. השמעת? סופך להמכר לשפחה. הבזה בחרת?

שלמינון: עשה כמצוות הגורל. מכרני נא, ואל לך בגודל לב.

פלאוויוס: אשה ההולכת במרי עם נפשה, האין רחמים בלבך ולוא אך על עצמך?

שלמינון: על מי ארחם ולא ריחמתי, על מי אחוס עוד: אבי נפל חלל מתבוסס בדמו. את אמי הורתי הרגו הבריונים, כי אמרו: העלימה מאכלים והעם מתים ברעב. אחי נפל אל מחנכם ממלט את נפשו הקטנה במצוקת הרעב, והנה רטשו קלגסים את בטנו לבקש שם זהב. ואני… אני בת לא־רוחמה. ואתה חזק ועשה את המוטל עליך.

פלאוויוס (למוציוס): את מלוא הסיר תתן במחיר כל השבויים.

כהן: בשבי תלך בת לא־רוחמה, הביטה משמים, אלהים.

מוציוס (בקול רפה): הלא אך בה חשקתי.

פלאוויוס: ראה, זאת אשר גזרתי: כולם או לא כלום.

מוציוס (מושיט את הסיר): אתה הגוזר ואני עבדך המקיים.

פלאוויוס (לקלגסים): הנני מוסר את השבויים האלה לרשות…

מוציוס: מוציוס אפריקאנוס, תושב רומא הקריה.

פלאוויוס: ולו הם עבדים עד עולם. Dabitur!

מוציוס (נושא עיניו השמימה): וונוס, מלכת הדבירים הנעלמים, את לבדך תביני את אשר עשיתי למען שמך. ועתה שלחי נא את בנך אהובך, אמור, לסוכך עלי בנועם. סמכי נא את לבי במימי נצחים וברינת אהבה.

פלאוויוס: שלמינון האכזרית, את רצונך עשיתי, אך זה משפט האתנן. (משליך את הסיר המתגלגל מטה מטה).

פריסקוס: המטמון! (קופץ אחריו).

פלאוויוס: גורל האשה נחתך, ואולי נטו הצללים גם עלי.

מוציוס (מוציא שלח מידי אחד הקלגסים, אל השבויים): ואתם הולכי בטל, כלי חמד קנויי עמלי, איש מכם ודאי לא ישים לבו לעשות כרצון קונו. חמורים כמוכם לא ראיתי מעודי. עורכם עבה כשריון, אף שוט לא יוכל לו. המכה אתכם, אך ייגע בעצמו. זה דרך נבלים מעולם: חטוף ואכול, חטוף וגנוב וגזול וגם סבוא – וברח. מחוץ פני אדם לכם, ורק מעשי ידיכם יענו בכם כי נעווי עורף אתם. אולם אותי לא תרמו. עורכם המוצלף יזהיר בשלל צבעים, ינומר כרדידי קאמפאניה, יאורגמן כמרבדי אלכסנדריה, ירוקם שתי וערב בצורות עוף השמים וחית השדה. חי פולוכס, כי אם לא תפתו את אדירי רומא לסור אל ביתי, כל בחור נאצל, כל גבירה נגידה, לסור ולהנות מזיו בשרכם השזוף, אם לא דבש תהיו לחיכם, עד כי ימלאו את ביתי כל טוב מצרים… כי עתה… כי עתה… קדימה! (הקלגסים מאיצים בשבויים לקום וללכת)

שלמינון (בלכתה, לפלאוויוס): היה שלום, איש ריבי. אתה עשית לא כאשר שקלת בפלס ההגיון, כי אם כאשר צווית. ואני בת לא־רוחמה בשבי אלך – לקראת עתידי, עתיד הנקם.

כהן (מקונן): בשבי הלכה בת לא־רוחמה… (השבויים מוצאים בזה אחר זה).

פלאוויוס: בדד נשארתי. כוכב אחד הופיע פתאם להאיר את שממת חיי, והנה יימסר עתה לבתי הקלון אשר ברומא המעטירה. פלאוויוס, פלואוויוס, לא איש רומא אתה, השולט על אחרים והשולט על נפשו. ולא תדע כל דרך אחר….

מסך

מחזה בלב ים בשלוש מערכות

הנפשות:

אוברי (אברהם) לינק

אד לינק בנו, בן 17

גברת ברברה מקר

בנותיה:

יוליהבת 24

אן בת 16

פיליפ פונט מדען

אנדרי רוסטיניאק קברניט

מלחים:

טאנג

כריסטיאן

תום טבח צולע במקצת

תוכי

זֶמֶר הַמַּלָּחִים

פָּרְצוּ הַשְׂרֵפוֹת, גָּאָה גַּל דָּמִים,

הַהֶרֶס אוֹרֵב לָאָדָם,

בָּרַחְנוּ אֵפוֹא מִפַּח הָאֵימִים,

חִפַּשְׂנוּ מִפְלָט בְּלֶב יָם.

הָיוּ אֲהָבוֹת, גַּלֵּי שַׁלְהָבוֹת,

הָיְתָה שְׁאִיפָה לָאָדָם…

נוֹתְרוּ רִק אוּדִים, רְדוּפֵי שִׁפּוּדִים,

כֻּלָּם הֵם בּוֹרְחִים אֶל הַיָם.

הִכְזִיב הַמָּחָר עִם שַׁחַר אַכְזָר,

הָרַעַל בְּלֶב הָאָדָם.

נֶחְרַץ הַחָרְבָּן, עָקוּד הַקָּרְבָּן,

כֻּלָּנוּ טוֹבְעִים בְּלֶב יָם.

מֵאָז דּוֹר־דּוֹרִים גָּדוֹל בַּצּוֹרְרִים

הוּא רַק הָאָדָם לָאָדָם…

תַּגִּידוּ אַתֶּם אוּלַי יְדַעְתֶּם:

מַה טּוֹב מִלִּבְרֹחַ לַיָּם?

אוּלַי בַּסְּפִינָה בִּגְבֹר סַכָּנָה

הָאֶרָס יָפוּג מֵאָדָם…

אוּלַי עוֹד לֹא תַם חֲלום בָּעוֹלָם –

וְעוֹד יֵשׁ תִּקְוָה בְּלֶב יָם.

(על סיפון ספינת־טיול. בחרטום – תא ההגאי. בית־מדרגות לתא המטבח והצוות מזה ובית־מדרגות לתאי הנוסעים מזה. שולחן קט ושמשית־צבעונין גדולה. כסנוחים. סירת הצלה. ודגל האו"ם מתנופף בגאון).

מערכה א'

(בעלות המסך נמצא הקברניט בתא ההגה. שני המלחים כריסטיאן וטאנג עוסקים בהטלאת מפרש. השמש קרובה לשקוע).

קברניט (קורא): טאנג! סאקראמנטו! טאנג!

טאנג (לכריסטיאן): שוב טאנג. כל היום טאנג, טאנג פה, טאנג שם. טאנג – טאנג – טאנג!

(גונג)

כריסטיאן: הגונג! טאנג שמעת? מתקרבת שעת הארוחה.

טאנג: סוף־סוף.

קברניט (שוב): טאנג!

טאנג (עונה): אני פה, שמעתי.

קברניט (מוציא ראשו וקורא): אל תשכח טאנג, את המפרש יש להכין! אנחנו ספינת מפרשים, סאקראמנטו!

טאנג: יודעים אדון הקברניט, יודעים! אנחנו ספינת מפרשים.

(קברניט חוזר לתא ההגה)

כריסטיאן: הוא צודק, טאנג, המפרש הזה נחוץ. גם אמא שלי היתה אומרת: את הקברניט – אסור להקניט!

טאנג: מה פה אמא? אתה תמיד אמא. אפילו לי יש אמא, ואפילו לכלב, ואפילו לצפור.

כריסטיאן: אל תרתח מונגולי שכמוך – עוד מעט נאכל, וכמו שאמא שלי היתה אומרת…. הנה, הביטה נא, מי זה בא! (קול צעדים).

טאנג: איפה?

כריסטיאן: מהמטבח.

טאנג: הטבח? מביא לאכול?

תום (עולה תוך כדי צליעה מבית־המדרגות של המטבח): כן… כן… חמודים שלי, זה בדיוק אני. (כלוב התוכי כרוך על צוארו ובידיו קופיץ וטס בשר קצוץ) אמרתי בלבי, הבה נראה מה עושים למעלה החברים־לעמל שלי, החברים היקרים שלי…

כריסטיאן: שניכם התגעגעתם עלינו – גם אתה תום וגם התוכי שלך. אמא שלי היתה אומרת: דבוקים וחבוקים ומפטפטים כתוכים – זה האושר הגדול!

טאנג: מה יש, תוכי צפור טוב, תוכי סימן טוב.

תום: ודאי, ודאי, גם תוכי רוצה לחיות, לשאוף קצת, כמו שאומרים, רוח צח… ובינתיים אקצץ כאן קציצות לארוחת הערב…

טאנג: אוה… קציצות! איזה לב טוב!

כריסטיאן: שמע, תום, מה שאומר לך, אתה הזהר לך! אתה יודע שהסאקרמנטו בצורת קברניט אינו סובל את הצפור!

תום: אדמן המסכן שלי! (לתוכי) אתה שומע, אין, כמו שאומרים, סובלים אותך.

תוכי: אדמן! אדמן!

תום (לתוכי): כן, כן, הקברניט הרשע המרושע הזה.

טאנג: תוכי סימן טוב לספינה.

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

כריסטיאן: מה הוא צורח?

תום: הוא יודע את שמו: אדמן! וגם: גוד הופ, תקוה טובה!

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום (לתוכי): הנה הנה יקירי, תקוה טובה, לכל מי שנמצא כאן בספינה, גם לצוות וגם לנוסעים וגם לתום הטבח. אך לא הקברניט, כי הוא רשע.

טאנג: צפור בספינה – טוב בספינה.

כריסטיאן: איך השגת אותו?

תום: את מי?

כריסטיאן: איך לקחנת¹ את התוכי שלך?

תום (מתבלבל): אה, התוכי… אדמן שלי… באמת, איני זוכר בדיוק… לפני שהפלגנו… פשוט קניתי אותו אצל מישהו…

כריסטיאן: כך? פשוט קנית? אצל מישהו? (צוחק) ספר לסבתא!

תום (נעלב): מה הצחוק הזה? קניתי ודי.

קברניט (קורא): טאנג! סאקרמנטו – טאנג!

טאנג (עונה לו): אני פה. גומרים.

כריסטיאן (לתום): הנה הקברניט, כדאי לסלק מכאן את התוכי. עוד יתרתח ויהיה שמח!

תום: שיתרתח! מה זה איכפת לתוכי שלי.

כריסטיאן: אמר שיזרוק אותו לים.

תום: מה יזרוק? מי יזרוק? מקודם יצטרך לזרוק אותי!

טאנג: לא טוב לזרוק צפור. לא טוב. סימן לא טוב.

קברניט (מוציא ראשו מהתא): טאנג! (רואה את תום) אה, סאקרמנטו! הנה גם הטבח שלנו למזל טוב. (יוצא מהתא) ומה רואות עיני! (יורד).

כריסטיאן: הנה החתונה. ואני הזהרתיך.

קברניט: גם הטבח המגוהץ, וגם התוקי² המשוקץ, סאקרמנטו! כמה פעמים עלי לומר ולחזור שאין אני רוצה צפרים על הסיפון הזה? מה?

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: מה “כן אדוני הקברניט”? הלא אמרתי לך שאת הצפור הארורה הזאת יש לזרוק לים!

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: ולמה לא זרקת? למה, אני שואל, סאקרמנטו!

כריסטיאן: סליחה אדוני הקברניט, אבל…

קברניט (פונה אליו): מה אבל, איזה אבל, לעזאזל אבל! לזרוק אמרתי ודי.

טאנג: לא טוב לזרוק צפור לים! סימן לא טוב!

קברניט: גם אתה טאנג! כך? מיני פינוקים, טיפוחים, סגולות, אמונות טפלות מימי הבינים, מה? “סימן לא טוב” מה? השכחתם כי אני כאן הקברניט, מה? אני כאן השולט, לכל הרוחות.

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט: הוא שחששתי: שכחתם! כך?

כריסטיאן: סליחה רבה, אבל ברור שתום לא יכול לזרוק בעצמו….

טאנג: תום טבח טוב, טוב מאד, אדון קברניט.

קברניט: אני אראה לכם טבח טוב, אני אראה לכם, התפנקויות! סאקרמנטו! סדר זה סדר! וקברניט זה קברניט! ומשמעת זו משמעת! ואין כאן מקום לשום שגעונות! השמעתם, פרועים שכמותכם!

תום: כן, אדוני הקברניט.

קברניט (לתום): ואם אין לך אומץ לב לעשות כאשר אמרתי, ואם אתה צריך עוזרים, בכיין שכמוך, מוג לב שכמוך… פחדן שכמוך… הרי אני… הרי אני… (מתקרב אל תום) סאקרמנטו…

תום: מה אדוני הקבר…

כריסטיאן: אדוני הקברניט!

קברניט: אני אלמד אתכם לקח, את כולכם!

טאנג: אדון קברניט! (הקברניט אוחז בכלוב התוכי).

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום: (מוציא את הכלוב מידי הקברניט. נאבקים).

כריסטיאן (משתדל להדחק בין הקברניט ובין תום): אבל… אבל….

קברניט: לים אני אומר! ישר אל הים! (זורק את הכלוב מעבר לראשים אל הים).

טאנג: הצפור… הצפור! לא טוב לזרוק צפור לים! לא טוב! (בהבעה של יאוש).

תום: זרק! זרק את התוכי שלי! (תום מתאושש פתאום ומנופף בקופיץ).

כריסטיאן: תום, תום, מה היה לך! (מנסה להפריד)

טאנג: עזרה, עזרה! (מכה בגונג) עזרה, עזרה!

תום (תקע בקברניט את הקופיץ): כך! ועוד כך! בעד אדמן שלי! בעד התוכי שלי! (הורגו)

טאנג: עזרה, עזרה! (גונג).

כריסטיאן: מה זה עשית, תום! תום!

(תום עומד כמי שחשך עולמו. טאנג שוב מכה בגונג).

אד (המופיע מאחורי סירת ההצלה. אחריו אן): מה קרה כאן? מה קרה?

לינק (עולה מבית המדרגות): למה הגונג פתאום?

כריסטיאן (מצביע על הקברניט המתבוסס בדם): הנה שם, הנה!

אן (צועקת): הוא מת!

לינק: אינני מבין כלום!

אד: תיכף נבדוק. (בודק את גופת הקברניט).

ברברה (עולה גם היא מבית המדרגות): מה הרעש הזה?

אן: לא כלום אמא, רק רצח קטן.

יוליה (שעלתה אף היא, אחריה גם פיליף³): אח, רצח – באמת? אני כל כך נרגשת! (פיליפ ניגש אף הוא לשכוב, ומנסה אף הוא לטפל בו).

לינק: שקט כולכם!

אד: דומה ששום דבר לא יעזור, אבא.

לינק (לאד): מת?

פיליפ: גוסס, מר לינק.

לינק: נסו לחבוש אותו. היכן התחבושות? אינני מבין כלום.

אן (מושיטה): המטפחת שלי.

לינק: וכאן אי אפשר להשאירו.

תום (שהספיק להתאושש): ודאי, ודאי, צריך להעביר אותו למקום נוח יותר.

לינק (לתום): רגע! מה קרא כן? (תום מרמז לכריסטיאן לשיענה).

כריסטיאן: אני… הקברניט היה בתא… ותום היה למטה… אחר כך הקברניט היה למטה…

טאנג: התוכי לים – לא טוב תוכי לים!

לינק: שקט! אינני מבין כלום. האינכם יכולים לספר מה קרה כאן?

אד: נגמר, אבא, הוא מת.

פיליפ: נכון. מת.

לינק: להעבירו מכאן.

ברברה: אח, אדם כל כך סימפאטי, הקברניט הזה. וכל־כך תרבותי. כל כך חבל!

יוליה: איזה מפנה מענין. עד כה היה כל כך משעמם כאן…

לינק: לסלקו, אמרתי.

תום: מיד, אדוני הקפטן, תיכף ומיד. (למלחים) זוזו!

(תום, כריסטיאן וטאנג קרבים למת)

אד: נעבירו לשם, לסירת ההצלה.

לינק: אבל כולם לחזור מיד. לכאן!

תום: כן, אדוני הקפטן.

פיליפ: (משתרע בכורסה שעה שהאחרים מוציאים את הגופה): אני חושש לומר – שזה ממש זעזוע!

אן: מר לינק, אבל הלא זה איום, מישהו הרג אותו!

לינק: כן, אמנם זה איום, גברתי הצעירה. (יושב בראש השולחן), אבל מיד נברר את הכל.

אד: מה פירוש מי?

יוליה (בכורסה): המפנה המענין הוא זה: מר פונט, כאיש מדע, ניגש לענין באופן יסודי.

אן: אנחנו כולנו אורחיו של מר לינק והוא בעל הספינה.

ברברה: בלי התרגשות, בתי, ובכלל בחורות צעירות כמוך… מכל מקום, דומני כי מר פונט צודק בלי ספק…

אן: הניחי, אמא.

יוליה: לאמא שלנו יש כל הזכויות… של אמא.

אן: אח, את… את והמפנה המענין שלך!

תום (מופיע, בידו מגש מלא בקבוקים וכוסות): סליחה, סליחה גדולה…

ברברה: אח, הטבח… ותמיד הוא יודע אימתי להגיש.

תום: סליחה גדולה גברתי, מה למזוג?

לינק: היכן האחרים?

תום: הנה הם באים, אדוני הקפטן.

יוליה: תום, אבל למה אתה קורא למר לינק בשם קפטן?

תום: כי הוא בעל הספינה, גברתי, ובעל הספינה הוא למעלה מכל הספקות והפקפוקים קפטן.

פונט: שטויות. בעל ספינה הוא בעל ספינה וקפטן הוא קפטן.

ברברה: דברים של טעם, דומני. מכל מקום דברים יסודיים מאד.

תום: סליחה גדולה, כשאין בספינה קפטן, בעל הספינה הוא כמו שאומרים הקפטן. (מופיעים כריסטיאן וטאנג. תום פונה אליהם) לא כך, כריסטיאן?

כריסטיאן: אם תום אומר כך… גם אני כך.

טאנג: אנחנו רק מלחים…

לינק (לתום): גמור כבר את ההגשות שלך. עכשיו לענין. אנחנו רוצים לשמוע מה קרה כאן? ובפרוטרוט. (לכריסטיאן) ספר אתה.

אד (חוזר): כך! (מרמז על כוון הוצאתו של המת) נגמר. אבא, הברור לך כי ליד ההגה אין עתה איש?

לינק: אח, אלהים אדירים!

ברברה: ויש סכנה בדבר? סכנה רצינית?

יוליה: סכנת חיים, לכל הרוחות! אח, על מפנה כזה לא חשבתי כלל.

תום: סליחה גדולה, ברשותכם הנתונה אני מרשה לעצמי להסביר, כי אם הים אינו סוער, יכולה ספינה להתנדנד קצת, גם בלי שמקפידים על ההגה, אין בזה סכנת חיים או סכנת נפשות… חס ושלום וחלילה.

ברברה: תודה לאל, מה טוב שלא תמיד דרוש הגה…

יוליה: חבל. ואני בטוחה הייתי כי שוב יתהווה איזה מפנה מענין.

לינק: דומה כי תהני מהמפנה המענין די והותר, גברתי. אך עתה, לעצם הענין. (לכריסטיאן) ספר איפוא – אנחנו שומעים.

כריסטיאן: ובכן המעשה שהיה, אדוני (נותן עיניו בתום, כשהלה מניע ראשו, ממשיך) אדוני הקפיטן, כך היה: הקברניט מנוחתו בגן עדן הקדוש, לא אהב את התוכי…

לינק: איזה תוכי?

תום: סליחה גדולה, אדוני הקפטן. זה התוכי שלי.

אד: הלא ראית, אבא. לתום היה כלוב על הצואר ובו תוכי.

לינק: כן, אני זוכר. ובכן הקברניט לא חיבב את התוכי. אבל מי אשם ברצח?

כריסטיאן: התוכי, אדוני הקפטן. אשם רק התוכי!

לינק: התוכי? התוכי רצח? אינני מבין.

טאנג: זה צפור טוב, אדון קפטן. ותמיד קורא: גוד הופ, גוד הופ!

פיליפ: איך? איך היה קורא?

תום: גוד הופ, תקוה טובה, כמו שאומרים: גוד הופ, אדוני.

פיליפ: גוד הופ… גוד הופ…

יוליה: מה זה מפליא כל כך?

לינק: שוב אינני מבין.

פיליפ: חושש אני לומר, שזה אפילו מפליא מאד.

לינק: כלומר?

פיליפ: האינך זוכר, מר לינק, אותה ספינה קטנה שטבעה זה אך לפני זמן מה?

תום: נכון, נכון. גם אני זוכר. שמה היה למעלה מכל הספקות והפקפוקים גוד הופ, תקוה טובה.

לינק: ומה כוונתך לומר בזה? גם אני זוכר משהו. העתונים כתבו אז, כי היה שם איזה עסק חשוד… איזה מין טיפוס צולע שנקרא אדמס, או בדומה לזה.

פיליפ: מה חשוב השם אדמס. חושש אני לומר שהיה שם מעשה ריגול.

ברברה: ברבו, מר פונט. תמיד הוא קולע אל השערה ולא יחטיא. באמת מזל שאיש תרבותי כזה נמצא על סיפון ספינה אומללה זו.

אד: ספינה אומללה?

אן: ממש גבור מספר המעשים!

יוליה: אן! חדלי לך ממר פונט!

אד (חש לעזרתה): הואילי נא לסלוח גברתי, אם שעה שדנים ברצח כשעוד המת מוטל לפנינו, אין אנו נימוסיים כל כך.

תום: זה נכון ובדרך הטבע. רצח זה לא כל שכן ולא כל שכן רצח.

אן: ואתה תום רצחת את הקברניט. לא יועילו כאן שום התחכמויות!

ברברה: אן! אלי בשמים, מה זה עולה על דעתך?

לינק: עלי להדגיש גברתי הצעירה, כי את העובדות קובע אני.

אן: העובדות ברורות, מר לינק.

פיליפ: חושש אני לומר, ששום דבר אינו ברור.

ברברה: ברבו!

תום: סליחה גדולה, אבל האמת היא לא כל שכן ולא כל שכן אמת. אני באמת… רצחתי את הקברניט.

אן: אה!

ברברה: אלי בשמים, אתה רצחת? אבל למה אתה מודה?

אד: אל תדמה שזו הדרך הבטוחה להתחמקות!

אן: ובכן יש בינינו רוצח!

לינק: אני מבין. ובכן לא נותר לי אלא לנהוג לפי כל דרישות הצדק ולאסור אותך. מלחים! (המלחים אינם זזים).

פיליפ: הם לא יזוזו, סוף־סוף חושש אני לומר שאין הם, כנראה, כל כך בטוחים באשמתו.

אד: גם אנחנו מסוגלים לאסור אותו. (מתקרב לתום).

תום (מושיט את ידיו המשוכלות): בבקשה גדולה, הנה הידים שלי. אבל ברשותכם הנתונה למה לאוסר, איך יכול מסכן שכמוני לברוח?

לינק: אמנם זה נכון!

ברברה: באמת מסכן כזה.

יוליה: לא כל כך מסכן, אמא, מאז הרגשתי כי יש בו משהו.

אן: כן, תאות רצח!

תום: סליחה גדולה, אבל עכשיו… כשהספינה היא כמו שאומרים בלי הגה כמעט, וכאשר המלאי שלנו, כמו שאומרים, המים והמזון…

אד: איזה מלאי? מה רצונך לומר?

לינק: שוב אינני מבין כלום. דבר ברורות!

פיליפ: האיש צודק. הדברים ברורים מאד. העיקר הוא המלאי: מים ומזון!

ברברה: מר פונט, האמנם אין לנו מים ומזון? אלי בשמים! אני מתעלפת.

יוליה: עתה מתחילה הדרמה. אנחנו נרעב, ולבסוף נאכל איש את בשר רעהו?

לינק: גברתי, זה ענין רציני… (לתום) מה בדבר המלאי? (למלחים) מי הממונה על המלאי?

כריסטיאן: המים והאספקה זה עסק של הקברניט והטבח.

טאנג: תום טבח טוב.

אד (לתום): לכמה זמן יספיק המלאי, המים והאספקה?

תום (מושך בכתפיו): סליחה גדולה, אבל זה עצם הענין כעצם בגרון.

פיליפ: כלומר מצב האספקה אינו ידוע.

לינק: מה פירושו אינו ידוע? (לכריסטיאן ולטאנג) גם לכם אינו ידוע?

כריסטיאן (מושך בכתפיו): אם תום אומר כך, הרי זה כך, אדוני הקפטן.

טאנג: אנחנו רק מלחים.

תום: זהו כך, אדוני הקפטן, כאשר נשכרנו אני וחברי־לעמל לספינה זו ברגע האחרון לפני ההפלגה, ע"י סוכן של אניות…

ברברה: ומקודם לא הכרתם איש את רעהו?

תום: ברשותכם הנתונה, זהו בדיוק כך. מקודם לא הכרנו איש את רעהו. ואפילו הקברניט מנוחתו גן עדן, לא הכיר אותנו ואנחנו לא הכרנו אותו.

לינק: כלומר, גם הקברניט נשכר ברגע האחרון ע"י סוכן האניות? אינני מבין, הלא אמרו לי בקנותי את הספינה, כי הכל בסדר גמור, גם הצוות וגם המלאי?

תום: כך אומרים תמיד סוכני האניות וכל מיני סוכנים בעולם. עסק, זה כמו שאומרים, עסק, אדוני הקפטן.

לינק: ואתה, אחר שהתחלת לשמש טבח בספינה זו, לא בדקת את המלאי?

תום: לבדוק? זה לא מתפקידי, זה למעלה מכל הספקות והפקפוקים מתפקידו של הקברניט, מנוחתו גן־עדן – אבל…

אד: איזו כבשה תמימה!

לינק: רגע! (לתום) אבל – מה?

תום: אבל מתוך סקרנותי, סליחה גדולה אני מבקש, מתוך סקרנות של מסכן כמוני, בדקתי כך, כמו שאומרים, במתגנב ומצאתי…

יוליה: אל תחשוש, תום, עשית מה שמחייב השכל הבריא, גלה לנו הכל.

תום: את הכל? באזני כולם, אדוני הקפטן?

לינק: אמור מה בפיך, אין לנו סודות. לכולנו הזכות לדעת וכולנו סומכים זה על זה. אנחנו כולנו בספינה אחת.

תום: ובכן ברשות הנתונה אדוני הקפטן, האספקה…

אן: באמונה! זה באמת יותר מדי!

ברברה: אן, מצדך זה באמת יותר מדי! היכן התרבותיות שלך? מה עקץ אותך פתאום?

אן: מה עקץ אותי? כלום לא עקץ אותי. אבל מה עקץ אתכם – אני שואלת. כאן קרה מקרה איום, והם יושבים להם בניחותה ומתווכחים!

פיליפ: את גברתי, חושש אני לומר, עודך… עודך, אם אפשר לומר כך…

אד: אמור, אמור, מר פונט בלי לחשוש, כי אם לא, אומר אני, פשוט היא אינה מקולקלת עדיין. לכך התכוונת?

יוליה: אבל מר לינק הצעיר, הלא הוא התכוון לענינים של כלכלה בכ'.

אן: אתם תדברו לכם זה כך וזה כך, בשקט כל כך טרקליני, כמו במסיבת תה, אבל כאן ממש נגד עיניכם קרה רצח. רוצח עומד לפניכם והוא חפשי! כלום באמת לא נותר בכם אפילו ניצוץ אחד של רגש אנושי? השכחתם את צלם האדם שלכם? בינו נא, רוצח עומד לפניכם! (למלחים) ואתם, מה שותקים אתם, הלא חבר שלכם נרצח, מה אתם עומדים וממלאים פיכם מים?

כריסטיאן: אנחנו עובדים ולא שוטרים, גברת.

טאנג: אנחנו רק מלחים.

יוליה (לאן): הנה רואה את? זוהי התשובה הניצחת של העולם הגדול.

תום (ללינק): ברשות הנתונה אדוני הקפטן (מצביע על אן) הגברת לא כל שכן ולא כל שכן צודקת. אני מתפטר.

ברברה: מה זאת אומרת מתפטר?

תום: המלאי זה כמו שאומרים לא עסק שלי.

אד: אתה מתפטר? יפה מאד. אבל אין לך ממה להתפטר. הלא אינך ממונה על המלאי.

ברברה: זהו הבלבול הרגיל כשאין הנהגה נכונה. מאז אמרתי, כי מוסד בלי מנהיג, זוהי אנדרלמוסיה.

אן: אמא! הזוהי התרבותיות שלך?

לינק (לברברה): ומה את מציעה, גברתי?

פיליפ (לאד): אמנם תום איננו עדיין ממונה על המלאי, עדיין אמרתי, אבל –

אן: באמונה, אתה רוצה שתום יהיה הממונה? הרוצח?

פיליפ: ראשית לא ברור עדיין אם הוא אשם, שום דבר עדיין לא נקבע…

ברברה: נכון מאד. איש לא אמר שהוא אשם! דומני כי שמעתי שאשם התוכי!

אן: כמה זה איום! איזה עולם, איזה עולם!

לינק: שקט, שקט, רבותי, שקט אמרתי. הבה נברר. ובכן מה מצב המלאי, תום?

תום: סליחה גדולה, אם אדוני הקפטן מצווה, הריני מרשה לעצמי להודיע כי המים יספיקו אולי לשבוע…

ברברה: לשבוע? לשבוע אחד?

פיליפ: והאספקה, תום?

תום: כמו שאומרים המזון, אולי לעשרה ימים, אבל רק אם ננהג, ברשותכם הנתונה, בצמצום למופת־שבמופת.

פיליפ: סאלאט נפלא הכינו לנו בספינה נפלאה זו!

אן: יכול אתה לרדת, אדוני, איש אינו מעכב.

ברברה: אן, אבל כיצד יכול הוא לרדת בלב ים?

אן: זו התשובה היחידה לאורח כמוהו, שמר לינק הואיל להזמינו לספינתו.

יוליה: אין מזמינים אורחים לספינה כשאין במה לכלכל אותם.

אן: כאילו באמת הזמינו אתכם, הלא אך בגללי, אספו אתכם לכאן, כאשר מוכרחים היינו לברוח!

לינק: שקט, שקט רבותי. כך לא נתקדם כלל. (לתום) וכמה זמן לדעתך נצטרך לשהות בים עד שנגיע לאיזה חוף?

תום: זה עצם הענין כעצם בגרון, אדוני הקפטן.

לינק (לכריסטיאן וטאנג): ואתם יודעים?

כריסטיאן וטאנג (מושכים בכתפיהם).

תום (מסביר): סליחה גדולה, מלחים פשוטים אינם בקיאים בדברים כאלה.

לינק: והיכן אלהים אדירים, היכן אנו נמצאים ולאיזה כיוון עלינו להפנות את הספינה?

כריסטיאן: זאת ידע הקברניט, מנוחתו בגן עדן הקדוש, אדוני הקפטן.

ברברה: אלי בשמים, זאת אומרת בלי מלאי, ובלי לדעת היכן אנחנו ולאן אנו הולכים! הלא זה גיהינום!

יוליה: מר לינק צדק. אמנם זה כבר לא כל כך מענין.

פיליפ (לתום): ואתה מסוגל לכוון את הספינה?

תום: סליחה גדולה, אני נשכרתי רק כטבח, אבל –

אד (לכריסטיאן וטאנג): ואתם יודעים כיצד מכוונים ספינה?

כריסטיאן: זה תפקיד של קברניט, אדוני. גם תום יורד־ים ותיק ומנוסה כמוהו, אינו יודע זאת.

טאנג: אנחנו מלחים פשוטים.

לינק (לתום): מה רצית לומר קודם?

תום: אדוני הקפטן, יש לי כמו שאומרים, מין חוש כזה…

אד: ובמין חוש כזה אתה רוצה לכוון את מהלך הספינה בלי מפות, בלי מכשירים, ולהביאנו לאיזה חוף מבטחים?

פיליפ: חושש אני לומר, מר לינק הצעיר, כי יש מצבים בחיים שבלית ברירה גם “מין חוש כזה” הוא משהו. והאיש היחידי שיש לו חוש כזה בלב ים הוא תום.

אן: הרוצח?

פיליפ: רוצח או לא רוצח, לא אני השופט כאן.

ברברה: אנחנו רוצות לחיות!

יוליה: אנחנו רוצות להגיע לאיזה סוף בנסיעה זו.

אד: אני מבין. אתם מוכנים לכל, ובלבד שמישהו יבטיח לכם הצלת חייכם. הבטחה בלבד – וכבר מוכרים את הכל בסיטונות.

ברברה: אבל מה זה עולה על דעתך, מר לינק הצעיר, הלא אנו דואגות לכל, גם לך.

אן: נפלא!

פיליפ: ובכן, במצב ענינים זה, אני מציע שתום יאושר כממונה על המלאי ועל הכוונת הספינה.

אד: השמעתם מה שהוצע כאן? המוכנים אתם למסור לאדם זה, שנגד עיניכם רצח אדם, את הגה הספינה הזאת, את הגה חייכם?

תום: סליחה גדולה, אבל אני, לא כל שכן ולא כל שכן – איני מסכים!

לינק: אינני מבין – מה זאת אומרת?

תום: פשוט מאד, אין לי יכולת.

ברברה: ולמה זה אין לך יכולת, מר תום?

יוליה: הלא אתה עצמך דיברת על חוש, ועל כל מיני ענינים.

תום: אמנם דיברתי. ואמנם יתכן שאצליח במזלי שיתמזל לי להביא את הספינה לחוף. אבל אחר כל מה ששמעתי כאן – לא, לא, אינני יכול!

פיליפ: זו התוצאה המשוועת מהנהלת ענינים גרועה של אנשים תמימים!

אן: האחראים מנהלים אחרת, פשוט דורכים על פגרים.

(הספינה מתנדנדת מצד לצד)

יוליה: הצילו!

ברברה: אנו טובעות!

יוליה: אני הולכת למות! (הספינה חוזרת לנוחה) אבל תום, מר תום, אל נא תשים לב לפטפוטים של טפשים, אנו מתחננות לפניך, אנו כורעות ברך לפניך. (ברברה ויוליה כורעות ברך)

ברברה: קבל נא את הממונות על המלאי, על הכוונת הספינה, הצילנו!

פיליפ: וגם אני מצטרף לתחנונים של המין החלש.

תום: וכולם יעזרו לי? בסכנת חיים ובסכנת נפשות? בעמידה על יד ההגה ובעבודות אחרות?

ברברה ויוליה: כולם, כולם!

תום (ללינק): אם כך, אדוני הקפטן, כל כך מבקשים אותי… ואני באמת…

לינק: רגע, רגע, תום. הנה אומר לך זאת: אם אמנם תביאנו אל איזה חוף בטוח, הרי אני קובע לך פרס – נאמר 10,000 דולארים!

ברברה: ברבו! ברבו!

פיליפ: אמנם רעין מוצלח!

לינק: החצי יינתן לך מיד. (מוציא צרור שטרות)

תום: סליחה גדולה, אדוני הקפטן, אני לא בשביל הכסף… אין לי צורך בכסף!

ברברה: קח, תום, קח!

לינק (תוחב לידו את השטרות): והחצי השני בהגיענו לחוף.

תום: אדוני הקפטן, אני בוכה מהתרגשות, אני טיפוס כל כך סנטימנטאלי… לבי רך כמו חמאה!

טאנג: זה נכון, תום טבח טוב.

פיליפ: סוף־סוף, עכשיו נוכל לנשום לרווחה.

ברברה: נחיה ולא נמות!

יוליה: ונגיע לאיזה חוף – לקרקע תחת הרגלים!

מסך

מערכה ב'

(שעת צהרים. בעלות המסך נשמע קול מתיפח. אח“כ נפסק. קול גונג. שוב קול מתיפח. פיליפ פונט בבגדי מלח עולה על הסיפון בלוית יוליה הלבושה כמי שעושה סדרי בית. פיליפ שומע את ההתיפחות – ואח”כ עושה תנועה של ביטול).

פיליפ: עכשו הגיע תורי. הגונג. הסדרים החדשים הללו – השד יקחני אם באמת יצא מכל זה משהו.

יוליה: אתה מתרברב כמי יודע איזה גבור. מה הרעש כשאדם כמוך עומד קצת על יד ההגה? אבל ניקוי התאים שהטיל עלי הטבח הזה, באמת ענין מאוס.

פיליפ: ובכן אני עולה, להתראות, יקירתי.

יוליה: להתראות, יקירי. (הוא עולה) אני סומכת עליך שלא תתיגע מדי. (כריסטיאן יורד מתא ההגה. יוליה מסתכלת בו. הוא נבוך. יורד במדרגות המטבח).

יוליה: זהו טיפוס, כזה בעל שרירים, פשוט וטוב לב, תערובת של גורילה וכלב. מתאים בדיוק בשביל אשה עובדת! (צוחקת).

אד (עולה על הסיפון, רואה את יוליה): אנא סלחי, גברת יוליה. האם לא ראית את אן כאן?

יוליה: התחמקה ממך ילדתך? אח, זה כל כך טבעי. כל אשה נוהגת להתחמק – לפעמים. האמינה נא לבעלת נסיון: לא כדאי להצטער.

אד: הניחי, זה ענין רציני. היתה כל כך נרגשת. ופתאום איננה.

יוליה: במוקדם או במאוחר תמצא את האוצר שלך…

אד: תמיד האירוניה הזאת, שאפילו – גירוי אין בה.

יוליה: אינני מגרה, מה? הביטו נא איזה גבר נאמן! ושום רומן קטן אינו מושך אותו?

אד: רומן? אתי? הלא את אחותה של אן!

יוליה: ודאי שאני אחותה. ואתה אוהב את אן – אני יודעת זאת. אבל אם אעשה לך קצת עינים – מה זה יחסיר מאן? איזה טפשון! תראה, עוד תתחרט.

אד: תמיד הפזמון האחד. (פונה ללכת)

יוליה: חכה! חכה רגע. יש לי…

אד: מה שוב?

יוליה: שמע, (מתקרבת) כדי שתווכח, כי אינני כפי שאתה מדמה, ואני גם… לא חשוב.. שמע, אגלה לך סוד קטן.

אד: סוד? ואת תגלי אותו לי?

יוליה: סוד ולך. יש לי לפעמים התקפות משונות כאלה, טפשון, שתקנה אין לו. אתה יודע שלבעלי המנוח היו ספינות?

אד: כן, זאת אני יודע, ומה בכך?

יוליה: ואני הייתי מעורבת בעסקיו… במקצת. גם זאת אתה יודע?

אד: וזה כל הסוד?

יוליה: לא. אבל שמע – ספינה כזאת, כמו שלנו, ושמה “גוד הופ” תקוה טובה…

אד: תמיד אתם נטפלים ל“תקוה טובה”, פחות מזה לא כדאי, מה?

יוליה: הספינה היתה שלו.

אד: והספינה שלנו? גם היא היתה של בעלך?

יוליה: ובספינה כזאת יש תמיד מחבוא סתר, ובו מנוע…

אד: מנוע? איזה מנוע?

יוליה: מנוע הוא מנוע. ומנוע אפשר להפעיל… ולהפליג. ובכן יש “תקוה טובה” או לא?

אד: וכל זה את באה לספר לי?

יוליה: המחבוא היה במקרים כאלה תמיד בקרבת המטבח… ועכשיו אני זזה, (פונה אליו שוב) בקרבת המטבח, טפשון! להתראות! (יוצאת)

אד: לעזאזל! משטה בי או מה? אבל למה? (שוב הקול המתיפח) מי זה? (רץ פתאום לסירת ההצלה, מוציא משם את אן, מושיבה בכורסה, משתטח לפניה) ובכן חדלי, חדלי לך, יקירתי.

אן: (מתיפחת כהלכה).

אד: האם את מתכוונת ליוליה? הלא את יודעת שאינני סובל אותה.

אן: אח, לא. מה היא מענינת אותי. אח, אד… אד…

אד: הביטי ילדתי, צריך להתאושש, הנה… הלא סוף־סוף המצב אינו כל כך רע. ואפילו ההפלגה שלנו. הלא מאז חלמנו שנפליג יחדו למרחקים… (אן נרגעת והולכת) אן… אן יקירתי, הנה את מחייכת… וכל החוויות המשותפות שלנו… אני אומר לך אן, לא הכל אבוד, אן!

אן: כיצד לא אבוד? אד, מה אתה סח?

אד: אני בטוח שיש עוד בני אדם בעולם, יש בעלי נפש ובעלי מעוף ובעלי השגות גדולות…

אן: אבל יש גם אחרים, והם הרוב המכריע!

אד: אסור לך לשכוח מה שהיינו תמיד משננים לעצמנו: אסור להנמיך ראש! הביטי, אנו עכשיו בצרה, טוב, אבל מאז ומתמיד היה במצבים כאלה נחלץ הנוער למעשים.

אן: ואנחנו הנוער הזה? אנחנו שנינו? ואפילו נאמר מעשים, אך מה יהיה אחר כך? אחר כך יבוא הסוף, המות – ואם לא מות, ואפילו נצליח, יבוא היאוש, האדישות או… שנהיה דומים לדור הזקנים המכוער… אד, אד!

אד: מה זה היה לך, אן, פשוט קשה להבין את מצב רוחך.

אן: היודע אתה, אד, יש ונדמה לי, כי אני מבוגרת ממך בכל כך הרבה שנים.

אד (נעלב): כלומר: למה את מתכוונת?

אן: האם לא תפסת עדיין את מצבנו?

אד (מבודח): אדרבא, נשמע מה מצבנו.

אן: נציין מקודם רק את העובדות.

אד: כמובן, רק את העובדות.

אן: אהבנו זו את זה וזה את זו.

אד: אהבנו ואוהבים, אן.

אן: אל תפריע. וחלמנו מה שחלמנו. אבל לא הרגשנו עדיין את כל הכיעור הגדול סביבנו. הבית שלי היה נורא. אמא שלי. אחותי. אבל אנחנו היינו שניים ויכולנו איך שהוא להתגבר ולהתנחם כדרך שמתנחמים כל החולמים על עתיד טוב יותר. זה השלב הקל ביותר.

אד: והנה קצת מן החלומות נתגשם. הפלגנו למרחקים…

אן: הנח, אד. הן לא הפלגה היא זאת. זאת היא בריחה פשוטה. ואנחנו פליטים. כל מה שהיה לנו עלה באש. היה לנו מזל שאבא שלך, החמוד הזה, הצליח ברגע האחרון לקנות ספינה זו. חילות הכיבוש, ההתפוצצויות, ההרס, המות – ואנחנו בורחים. ואתה הופעת אצלי, כמעט על הידים נטלתני, כמו ילדונת קטנה הייתי והנה אני כאן. נצלתי. אבל יחד אתי, יחד אתנו…

אד: הלא אי אפשר היה להשאיר שם את אמך ואת אחותך?

אן: ואפילו את הטיפוס הזה, את פיליפ פונט המנופח, המתחפש לאיש מדע ושאין יודע מיהו ומהו המסתתר מאחורי גבו.

אד: הלא אמא שלך ביקשה שנעלה גם אותו.

אן: אמא שלי… כן, אמא התרבותית שלי. מה יודע אתה על אמא שלי! הגידה נא, אד, מה אשמה אני שיש לי אמא כזאת, ואחות כזאת ותורשה כזאת איומה!

אד: את ודאי אינך אשמה, ילדונת. ולהפך, דוקא משום כך…

אן: דוקא משום כך? לא, לא. אתה אינך מבין זאת. לא טעמת את הטעם הזה. התורשה הזאת הלא היא כראי שתמיד מסתכלים בו. זוהי אימה. וזה כל כך משפיל, אד. ועכשו כאן בספינה…

אד: הרי נשתתקו.

אן: תמים אתה, אד. הם לא נשתתקו. הם זוממים. אני מכירה אותם. אמנם טוב שהרוצח הזה, שהוא עכשו ממונה על המלאי ועל מהלך הספינה, הנהיג איזה סדר…

אד: יש ואני ממש נהנה בראותי כיצד מר פיליפ פונט מוכרח לעמוד על יד ההגה, וכיצד אחותך יוליה מוכרחה לסדר את התאים… חחח, זה נחמד.

אן: ילדון שכמוך! אבל כלום אינך מרגיש שאי אפשר לחיות כשההגה הוא בידי רוצח? לאן הוא מוביל אותנו? איזה פח הוא טומן לנו? אינני מאמינה לשקט היחסי הזה. אני כל כך חרדה. אד, כלום אין זה שגעון?

אד: כן זה שגעון. יש בחיים רגעים של שפל, ואחר־כך… בכל ערב שוקעת השמש, אבל אחר כך בוקע שחר חדש!

אן: ואתה מאמין… האמנם אתה מאמין שעוד יבואו ימים אחרים, וגם אחר המעשים אם יהיו מעשים… והלב יהיה קל, ופשוט נשמח שאנחנו חיים ושהעולם שבו אנחנו חיים הוא כל כך נהדר?

אד: את יודעת, אן, שאני מאמין. אני מאמין בדור שלנו. אני מאמין בגיל שלנו. ולא רק מאמין. בלבי אני יודע זאת בבירור, ואם כולנו… אם כולנו יחדו… הלא… הלא… אם…

ברברה (עולה, לראשה מטפחת, בידה מטאטא. קוראת): יוליה! יוליה!

אן: הא לך! שוב אמא!

ברברה (בראותה את השנים): הנה… הנה… ואני את יוליה מחפשת. התחמקה פתאום ואי אפשר למצוא אותה. מאז הונהגו הסדרים החדשים בספינה זו, מאז הוטל על אשה מסכנה כמוני להיות מן חדרנית…

אן: לא נורא, אמא, גם זקנות צריכות לעבוד!

ברברה: אמרתי מסכנה ולא זקנה. אל נא תדמו שאני זקנה. ובכלל, הדור שלי הוכיח במעשים, שאין הוא יורד מן הבמה כלל וכלל!

אד: כן, כן. אנחנו יודעים, רציחות, השמדות, מלחמות!

אן: אבל למה להתחיל שוב בוכוח הישן־נושן כמו בבית! באמת לא כדאי.

ברברה: הביטו נא על האפרוחית המתחכמת! שוב מתחילה לחנך אותי! אילמלי אד זה שלך שמלבה את מרדנותך מאז…

אן: הניחי לאד.

ברברה: הניחי לאד. כמו בבית. שריקה מן החוץ – הבחור הופיע. ומיד היא פורחת אליו. וגם כאן – המערכה השניה. תמיד יחדו. צמד יונים. ומדברים ומדברים ומדברים. (לאו) כלום אינך מבינה, טפשונת, שהדיבורים זו פשוט… פשוט ברכה לבטלה. מילא אד… זה כבר בדמו. סוף סוף היהודים הללו התרגלו לדבר זה אלפי שנים…

אד: גברתי, הניחי נא ליהודים בבקשה.

ברברה: טוב, טוב, אין אני אנטישמית. חלילה וחס. זה כבר לא מודרני היום. אני לכל היותר אנטי־ציונית. אבל אמת היא אמת והעולם דורש מעשים ולא פטפוטים וזאת אני אומרת לכם, תבינו במאוחר או במוקדם גם אתם, סוף סוף תהיו כמונו… ואפילו בספינה זו, בפינה זעירונת זו שלנו, אין כל מוצא למי שרוצה להתקיים, אלא בניהול ענינים מחושב ותרבותי וחוקי, ולא במיני סנטימנטים כאילו־אנושיים. זאת אני אומרת לכם ולטובתכם.

אד: גם את גברתי, רוצה לתקן את העולם?

אן: בוא, אד, עליך לעזור לי לאוורר למטה.

ברברה (לאד): ודאי. ולא רק שאני רוצה – אני וכל מי ששכל בקדקדו. אנחנו נעשה ואף נתקן, וכל מי שאינו במחננו…

אד: אחד דינו. יודעים. אף ראינו זאת.

ברברה: מטבע כנגד מטבע, אדוני הצעיר. עולם מזה כנגד עולם מזה. זה או זה. והדור שלי לא ישב בחיבוק־ידים – זאת אני אומרת לכם.

אן: בוא כבר אד. הלא עוד מעט יגיע תורך לעלות אל ההגה.

אד (לברברה): גברתי, את תשובתנו, תשובת הדור הצעיר… אבל אן צודקת. לא נתווכח. (לאן) אני הולך, אין. (אד ואן יוצאים).

ברברה (מביטה אחריהם): אלה שנים רוצים לשנות סדרי עולם – מצחיק. מה הם מבינים בדרכי עולם. חלומות יפים זה דבר אחד – אבל דבר אחר לגמרי הם החיים, וכל התסבוכות הללו, והפתלתלות הזו, וטבע האדם, והיצרים הללו, ושאיפת הכל לשלוט, רק לשלוט, להיות ראשון, בראש הסולם… אבל רק מי שנתנסה בחכמת החיים יצלח לכך. הנה למשל אני, כמה אני מבינה את כל הטיפוסים הללו, כמה הבינותי אותם תמיד וגם כאן בספינה הזאת. ואני אומרת רק זאת: תחי ברברה מקר! (לוחצת לעצמה את היד).

לינק (עולה, בידו ספר פתוח): הנה… הנה… (מנפנף בספר) מצאתי!

ברברה: מה זה מצאת, מה לינק – את הדרך הקרובה ביותר אל החוף?

לינק: לא. אך אילו הייתי רואה את הנולד מקודם, הייתי לומד מימי נעורי את כל הכלול בספר הזה – הספר היחידי שמצאתי בין חפצי הקברניט המנוח. (קורא) Navigare necesse est, vivere non est necesse – שם לאטיני – הכרח הוא להפליג בים, אך אין הכרח לחיות, הלא זוהי תורת ספנות העולם. זהו. עכשיו הייתי מפיק מכך תועלת. חבל רק שכתוב איטלקית – אבל אין דבר, גם איטלקית אפשר ללמוד. (קורא) יצא לאור בוינציה – כמה זה מוזר, הלא אוסף עתיקות היה הקברניט הזה – נדפס בשנת אלף שש מאות –

ברברה: אינני מבינה, מר לינק, היכול אתה במצבנו להתלוצץ?

לינק: הנה רואה את, גברתי, עכשיו את אינך מבינה. ומקודם כשהייתי אומר, ולוא אך בשעת אותה חקירה אומללה של הטבח, כי אני אינני מבין – היית בזה לי.

ברברה: בזה? מה עולה על דעתך, מר לינק, הרי מעולם אפילו לא רמזתי על כך.

לינק: בלב, גברתי. בלבך היית בזה לי. “אינני מבין”. וכי איזה ערך יש לאדם המכריז, שאינו מבין. כך חשבת בלבך. והנה יודעת את מה שאומר לך – באמת אינני מבין. את העולם הזה שלנו אינני יכול להבין…

ברברה: אתה מר לינק – אתה הסוחר הגדול, הפיקח, בעל הקשרים הרבים, בעל העסקים הענפים – אתה אינך מבין? אך לצון אתה חומד לך ואני כמעט שהאמנתי לך. עד כדי כך אני תמימה.

לינק: ואמנם את תמימה. תמימה מאד. בלבך את חושבת שאין דומה לך בחכמתך, בבקיאותך, בדרכי עולם, ברקימת כל מיני מזימות מחוכמות, בהכנת מפלות חמודות לזה, ולזה במחיר הראוי להתכבד – קומץ הצלחות. אמרת עסקים, קשרים, וחשבת איזה עשיר הוא לינק מטומטם זה – והנה אמנם מטומטם אני, לפי קנה־המידה שלך, הכל נשאר שם, מאחורי הגב, כל העושר, לא רק שלי, גם מה שצבר אבי, ואבי אבי, וגם מה שצברתי אני בשביל בני – הכל נמוג כמו עשן. ואילו את – כל מה שהיה לך, נירות־ערך, מניות, אבני־חן, קישוטים, ובעיקר חכמתך, כל זה העלית אתך לספינה זו, ואת בטוחה, כי הנה את האישה שראית את הנולד! ולא עוד – את אפילו בטוחה שאילו את היית מגלגלת את גלגלי העולם הזה שלנו – הרי הכל היה מסתדר על הצד הנחמד ביותר. ואת היית נהנית מאד, ולפי המקובל בחוגים שלך: ההנאה והתועלת לעולם כרוכות יחדו, ממש גן־עדן של כסילים!

ברברה: כסילים? מה כוונתך לומר, מר לינק: אני כסילה?

לינק: ולא רק את, כולכם, כל העולם שלך. וכי מהו העולם הזה בעיניכם? כדור משחק למזימות קטנות. עולם שיש בו בתי־חרושת ועסקים גדולים ובתי חומות להתפאר בעיר, לשם עשיית הכסף, וקייטנות חמודות ונשפי חשק למיניהם לבזבוז הכסף, וגברים מגוהצים בחסד חייטים, ומחליקי לשון בחסד טפלותם הרוחנית, ונשים המתחפשות עד קצה גבול הגירוי המיני – לשם הנאה כביכול? זה העולם שלכם, וזו כל השאיפה שלכם, ולכך אתם קוראים חיים!

ברברה: ואתה, מר לינק, מהי השאיפה שלך?

לינק: אני? אם לומר את האמת – אני נולדתי באיחור זמן. אילו נולדתי לפני 50 שנה, יודע הייתי מה לענות לך. הנה יש משהו כגון ערכי רוח ומוסר וסדרי חיים, ולא בדרך של מליצה אלא מתוך אמונה כנה: הנה ברור מה טוב ומה רע, דבר זה מותר לעשותו ואילו דבר אחר הוא בחינת אסור. לא הכל נשקל לפי מאזני הרווח, נפש האדם היא משהו, ההשג הרוחני הוא משהו, יצירות אמנות הן משהו, מנהגים נאים הם משהו. איזו אירוניה מרה, אני היהודי, שכל העולם ראה בו קודם־כל מרוויחן, מלמד זכות על ערכים שאינם בחינת שווה־כסף. ולא זו בלבד, אלא שאני נושא נפשי אל ערכים כאלה, אני רואה אור במה שנקרא יחסי אנוש, וסובלנות הדדית, ואני מטיף למה שנקרא: אהבת הבריות!

ברברה: אבל העולם הזה שאתה כל כך מתלהב לו, מר לינק, איננו, ולמעשה לא היה קיים מעולם. רק אתם היהודים, שעמדתם מחוץ למסגרת, סבורים הייתם שהוא קיים, משום שכמה פטפטנים טפשיים כתבו ספרים על כך. אולם למעשה שלטה כת מצומצמת, מצומצמת במספרה ומצומצמת במעלות טובות, והיא שגרפה את כל העושר, היא ששעבדה ודיכאה וניצלה לטובתה את כל האחרים. העולם לא נשתנה, הפוליטיקה שדרכה על פגרים, היא אותה פוליטיקה ממש. ורק בכח המרוויחנים נתרחבה מאד, עכשו פשוט נתרבו הפקחים, המתאמצים לנצל את האחרים בכל הדרכים…

לינק: גברתי, עלי לבקש סליחה ממך, הלא זה ממש כשיעור בכלכלה המדינית מנקודת ראות מסוימת. האמת, לא ידעתי שאת מהרהרת בענינים כאלה.

ברברה: אירוניה? הזמנים נשתנו, מר לינק, ואפילו אשה כמוני, שאם להשתמש בסגנונך היא בזויה בעיניך… (בתגובה על מחאתו) כן, כן, בזויה, מוכרחה היום להרהר בדברים שמקודם היו כמובנים ממילא. אך אל נא תחשוב שאינני מכבדת את הרגשותיך. גם לי יש שעות של חולשת־דעת, של חשבון־נפש, של פחד המוות – ואני מתחילה פתאום להאמין במציאות אלהים… זה משהו הדומה לאהבת הבריות והעולם שלך – אך אלה הם רק רגעים של חולשת־הדעת. כי בחיים אסור לו לאדם להסס, כפי שלמשל היססת בשעת חקירת הטבח…

לינק: הטבח־הרוצח, רצית לומר?

ברברה: רוצח או לא רוצח, העיקר שאתה היססת. אך גם הבינותי אותך, מר לינק.

לינק: הלא צריך הייתי לעשות חשבון מהיר. כלומר: אם לסלק את הרוצח, היה חשש שכולנו יחדו נהיה בחינת נרצחים. הלא מתקבל על הדעת שהוא היחידי היכול להביאנו לאיזה חוף. אף על פי שלא ברור אם אמנם רוצח כזה יראה בכך תועלת לעצמו, לכן אף פרס הצעתי לו…

ברברה: אבל עם נפשך, מר לינק, לא היית שלם. הרגשת הצדק – כפי שאתה ודאי קורא לזה – היא שקלקלה את השורה. וזה הקובע. הרגשת צדק ושלטון אמיתי – הם דברים שלא תמיד הם דרים בכפיפה אחת.

פיליפ (מוציא ראשו מתא ההגה): טאנג! טאנג!

טאנג (ישן על הסיפון תחת השמשיה הגדולה, מפהק ממושכות): אהה…

לינק: אח, זה מר פונט במשמרת שלו. הנה הזכירני, עלי לסיים יחד עם תום את רשימת המשמרות. תואילי נא לסלוח, גברתי. ותודה על השיעור שקיבלתי. (מחווה קידה)

ברברה: הלצון הבלתי פוסק הזה! לצון במקום רצון! (לינק יוצא).

פיליפ (כמקודם): טאנג! טאנג! היכן אתה, לכל השדים והרוחות!

טאנג: שוב טאנג. כל היום טאנג! טאנג פה, טאנג שם. טאנג, טאנג, טאנג. עד כאב אזנים! הסדר החדש הזה מזופת! מחורבן! מטונף! (גונג). גם הגונג כמו כמקודם. גונג פה, גונג שם, גונג, גונג! טוב שזה בשביל לאכול.

פיליפ: טאנג, לעזאזל, טאנג!

טאנג: אני פה! (לעצמו) זה סדר החיים עכשו! וגם לאכול – כמו טנופת. לא כדאי כל החזירות! לא כדאי!

פיליפ: עלה להחליפני רגע, אלי לברר משהו למטה. מהר!

טאנג: טוב, מיד! (לעצמו) שם למעלה טוב יותר. אפשר לשכוח את כל הטנופת. (רוקק, עולה).

פיליפ: (ברדתו): רק אברר משהו.

ברברה (לפיליפ): ממש קברניט. בזמן כל כך קצר הספקת להסתגל. יוצא מהכלל!

פיליפ: אח, גברתי, אילו ידעת – עלי לברר אצל תום למה עלי לשנות מדי פעם את הכיוון, אנו פונים מזרחה ופתאם להפך: מערבה! ואחר כך שוב מזרחה, ושוב מערבה. פשוט אינני יכול להבין.

ברברה: גם אתה “אינך יכול להבין” כמו מר לינק?

פיליפ: אח, הניחי לו לזקן המטומטם!

ברברה: הזהר לך, זאת עצתי הנאמנה, אין הוא מטומטם כל כך!

פיליפ: יתכן, אך עכשו עלי למהר. אלף אלפי סליחות. (יוצא, יורד במדרגות למטבח, פתאום צעקות, פיליפ נזרק הסיפונה, אח"כ יוצאים יוליה וכריסטיאן.)

ברברה: הנהי. שם נתקעה. איזו שטות שלא עלה על דעתי לחפשה שם.

פיליפ (לברברה): זוהי איפוא יוליה הנערצה שלך!

כריסטיאן: לשתוק! אנחנו עכשיו שווה כנגד שווה! נגמר

סדר מיוחסים! העבר ההוא מת!

ברברה: יוליה! מה מתחולל כאן?

יוליה: שום דבר מיוחד. היה כל כך משעמם, והנה התחיל כריסטיאן לספר לי מקורות חייו, סיפר לי על אמו…

פיליפ: וכדי שיהיה לה נוח יותר להקשיב – ישבה על ברכיו!

יוליה: שקר! זהו שקר נבזה!

כריסטיאן: זה עסק שלה! החיים שלה הם שלה!

פיליפ: גם קצת שלי. כי אנחנו דרך אגב גם מאורשים.

כריסטיאן: האשה בימינו אינה שום סחורה פרטית!

יוליה (לפיליפ): באמת זו אך טעות מצערת, ראית מה שלא היה ולא נברא.

פיליפ: כמובן, אין לסמוך על מראה העינים בעולם החדש שלנו! ולחשוב שאשה זו סימלה לי את תמצית חיי!

יוליה: אתה באמת אוהב אותי? באמת?

פיליפ: על כל פנים יותר מבעלך הראשון.

ברברה: מה טעם לדיבורים האלה, הענין ההוא כבר נשכח.

כריסטיאן: מה כאן בעל ראשון? כמה בעלים היו לה?

יוליה (לכריסטיאן): ואתה שתוק!

כריסטיאן: אני? אח, עכשו אני מבין.

פיליפ: כאשר בעלך הראשון עסק בהברחות נשק וסודות של נפט…

יוליה (לפיליפ): בעלי המנוח היה ג’נטלמן גמור.

פיליפ: ודאי. וכג’נטלמן איבד את עצמו לדעת – והדרך פנויה.

ברברה: ואני חשבתי, מר פונט, שאתה ג’נטלמן גמור…

יוליה (לברברה): ומשום כך בחרת בו בשבילי, מועמד לתפקיד של בעלי השני.

ברברה: מעמדו והאפשרויות שלו והסיכויים שלו הצדיקו זאת בהחלט.

יוליה: משום הסיכויים המזהירים בשביל כל העוסקים…. בריגול!

ברברה: משום שחשבתי שהוא ג’נטלמן מודרני.

פיליפ: ובבוא היום – אף הוא יאבד את עצמו לדעת ושוב תתפנה הדרך לכיבושים חדשים! איזה טפש הייתי….

כריסטיאן: טפש או לא טפש – אבל עוד מעט תהיו כולכם טפשים!

ברברה: מה קרה? מה שוב?

כריסטיאן (מצביע על השמים): הנה!

ברברה (לכריסטיאן): אינני מבינה.

יוליה (לכריסטיאן): אתה שתוק!

כריסטיאן: אני מוכן כבר לשתוק, אני שותק מזמן, אבל הם (מצביע על השמים) הם לא ישתקו!

ברברה: מה שם? ענן קטן כזה…

כריסטיאן: ענן קטן כזה שמביא סערה גדולה! זהו.

פיליפ (קופץ על רגליו ומכה בשולחן בהתקפת היסטריה): אבל עכשיו די! סערה או לא סערה – די אני אומר! (מכה בשולחן) אינני רוצה להיות ג’נטלמן שלכם, אינני רוצה להיות טפש מטופש, אינני רוצה לאבד עצמי לדעת!

יוליה: פיליפ, פיליפ, הזוהי אהבתך הגדולה?

כריסטיאן: הוא רק מגלה את פרצופו האמיתי.

ברברה: מר פונט, הרגע, הרגע נא!

פיליפ (מפיל את השולחן): לא ארגע! לא איכפת לי כבר כלום! (מפיל את השמשיה. עולה תום ומעלה תחת בית שחיו חבילה. אחריו לינק).

תום: מה זה היה לכם, ברשותכם הנתונה, רבותי התרבותיים. הגונג דפק ואיש לא ירד לאכול! באמת, זה לא בסדר. תתבישו לכם! רבותי, רבותי, המריבות הללו – הלא זה באמת מנהג פראי ממש. חדלו לכם, חדלו ודי!

לינק: רעש כזה, מה אירע?

יוליה: ההדים הרגילים של משפחה מאושרת.

ברברה: אה, מר לינק, אך דברים של מה בכך.

כריסטיאן: לא כל כך. ואני אומר…

יוליה: אתה שתוק!

לינק: אבל גברתי, סגנון כזה, הלא…

תום: נכון מאד, זהו פשוט חס ושלום וחלילה!

פיליפ: בעלי הברית המושבעים מאז – יחסי אנוש סובלניים יחד עם הרוצח!

כריסטיאן: ואני אומר לכם… (לתום בהצביעו על השמים) הבט!

תום (לפיליפ): סליחה, אדון פונט, הלא זה תור המשמרת שלך!

פיליפ: נכון – המשמרת שלי! טוב, אני עולה. (קורא) טאנג, אני בא! (עולה לתא ההגה. טאנג יורד).

תום: ועכשו בכל אופן ופנים לארוחה! הגונג גינגנג וסדר זה סדר. תאחרו – לא תקבלו כלום.

טאנג: אני הולך.

תום (לטאנג): אתה תשאר. אתה וכריסטיאן תאכלו פה. (האחרים יורדים. לכריסטיאן וטאנג) קודם כל צריך לקפל את המפרשים. כריסטיאן צודק… השמים הללו אינם מוצאים חן בעיני…

כריסטיאן: סוף־סוף!

טאנג: זפת, הכל זפת עכשו, גם שמים זפת גדול! (כריסטיאן וטאנג יוצאים).

תום (קורא אחרי טאנג): כך? זפת? זפת גדול? הזהר שלא תזפת! (נושא ראשו אל השמים המתקדרים) מה זה? באמת מוזר. למעלה מכל הספקות והפקפוקים, סערה או השד יודע מה. (מחשיך כהלכה. נשמע זמר המלחים במרוחק).

תוכי: אדמן, אדמן!

תום: איזה קול מוזר!

תוכי: גוד הופ! גוד הופ!

תום: זה כמו התוכי שלי. הלא זרקו אותו לים… והנה שם… מי שם? שמע, מי אתה?… איזה אני? מאין אתה בא?…. מן הים? איך ירדת לשם?… ולמה חזרת? (לנפשו) זה לא יתכן. הלא הוא מת!… לא, לא! אינני מתחרט על שום דבר. לא אני! (צועק) לא אני! לא אני!

(כריסטיאן וטאנג חוזרים. מתבהר)

כריסטיאן: מי צעק כאן? שוב חרבון חדש?

טאנג: כל המפרשים – איזה זפת!

תום (לכריסטיאן): אין דבר… אין דבר. זה היה רק… רק קול מן העבר… חמודים שלי.

טאנג (לכריסטיאן): התוכי, אתה זוכר התוכי?

כריסטיאן: איזה תוכי מחורבן קפץ עליך פתאום?

טאנג: תוכי של תום. אין תוכי, אין מזל. רק זפת.

כריסטיאן: מה איכפת. החיים המחורבנים האלה, ועכשו הסערה. יהיה שמח.

טאנג: לא טוב, כריסטיאן, לא טוב. טאנג כמו עכבר, חשק לברוח

תום (מתאושש): משהו לא בסדר, חמודים שלי? אין דבר. את הדיסה שלי לא יקלקלו. לא אני. תיכף הכל יהיה בסדר (מתיר את החבילה שהיתה מונחת בצד).

כריסטיאן: מה יש כאן?

טאנג: בשביל מי זאת?

תום: בשבילכם… וגם קצת בשבילי… בשביל שלשתנו.

כריסטיאן: אבל הרי אמרת כל הזמן, שיש לקמץ במנות?

תום: חס ושלום וחלילה. וגם ויקסי טוב יש כאן, מהאוצר של הקפטן. אל תדאגו – אם אני נותן, סימן שיש די והותר.

טאנג: ואני כמקודם, חבל על התוכי!

תום: התוכי? אח, אדמן המסכן שלי… (מוזג להם) הבה תשתו לחיי אדמן, לחיי התוכי!

כריסטיאן: לחיי גוד הופ! הכל פה התחרבן….

טאנג: אין לאכול, צועקים כמקודם, לא כדאי, לא כדאי…

תום: חברים לעמל, מה הכעס הזה, יש קצת צרות אבל בספינה תמיד כך. ואם אני לא הייתי בסדר, הנה אני מבקש סליחה גדולה – שמע, כריסטיאן, הלא אנחנו חברים?

כריסטיאן: אתה באמת — כך אתה חושב באמת?

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים. הלא לבי נמשך תמיד אך לחברים — ובכן תשתו?

כריסטיאן: ואתה תום, אתה לא תשתה?

תום: גם אני אשתה, גם אני, ודאי, אבל רק קצת, כי אני בתפקיד…

כריסטיאן: ובכן, לחייכם, חברים!

תום: קח, כריסטיאן, קח! (כריסטיאן שותה)

טאנג: אם כריסטיאן שותה…

תום (נותן גם לו): קח, טאנג, קח, חבר! לבריאות! אני אומר לכם…באמת כדאי לחיות, כשכך יושבים בין חברים, ולא עם האינטליגנטים… שאינם יודעים, באמת אינם יודעים כלום… למשל הקפטן הזה… והם השולטים בנו!

כריסטיאן (שותה): עוד סבתה שלי היתה אומרת: להתחבר – טוב רק עם חבר!

תום: זהו בדיוק. ואני מצאתי דרך… אני אומר לכם, חברים־לעמל שלי…

טאנג (שותה): אבל התוכי, תום, התוכי!

תום: מה זה תוכי? כל זמן שהיה לי תוכי, טיפלתי בו, שיחקתי בו, אהבתי אותו…

טאנג: אמת, אמת גדולה!

תום: אבל לא היה לי זמן לחשוב על דברים אחרים.

כריסטיאן: ועכשיו?

תום: עכשיו, כשאין תוכי, חברים־לעמל שלי, הראיתם איך אני מטפל בחכמים הללו? ואיך הקפטן עושה כל מה שאני אומר לו?

טאנג: לא איכפת אינטל… אינטל… גנאטים! לא איכפת כלום!

תום: אני אומר, החיים שלהם רקובים, רקובים עד מאד, עד השורש, אין בהם שום צד בריא!

כריסטיאן: רק המלחים זה יסוד בריא!

תום: זהו. מלחים, חברים־לעמל, כזה צריך לשלוט בעולם, להיות קפטן. ולא טיפוסים רקובים, מפורקקים שאין להם כל מושג מה טוב. רע…

טאנג: כולנו טובים, כולנו.

תום: נכון גדול, בינינו אין רע, כולנו טובים… אבל הראיתם כיצד סובבתי אותם, את החכמים הללו, כיצא איש מהם לא ידע מה לעשות, כיצד ביקשו, התחננו לפני, כסף נתנו לי… אני המציל, אני המושיע, אני גוד הופ – התקוה הטובה שלהם!

כריסטיאן: כן, אתה היית עצום!

טאנג: הלב כואב, בשביל התוכי!

תום: רקק על התוכי, סוף סוף לא שלי היה…

כריסטיאן: של מי היה התוכי? של הקברניט?

טאנג: תוכי של קברניט?

תום: בודאי, הוא היה קברניט של “גוד הופ” והתוכי היה שלו, ואחר ששיחדו אותו טפוסים אחדים להטביע את האניה ואת התכניות לנשק חדש – גנבתי אני את התוכי.

כריסטיאן: אבל למה?

תום: פשוט מאד. לתוכי זה שיננו את הסיסמה, הוא היה המפתח – כמעט תפסתי אותם.

כריסטיאן: ובשביל כך זרק אותו הקברניט לים?

תום: ברור. אבל גם אני כבר ידעתי. כמו שאומרים, דבר וחצי דבר, וצריך היה להפטר גם ממני.

טאנג: ואתה חת־שתים ודי! אתה חכם!

תום: ברור. אבל עכשו – אין כל צורך בתוכי.

טאנג: ומי יביא מזל?

תום: אנחנו, אנחנו המזל. אנחנו בעצמנו נתמזל. אבל אם לכם, חברים־לעמל, אם לכם לא טוב כאן… שצועקים ואין אוכל טוב, ואין קפטן אמיתי…

כריסטיאן: נכון. אין פה לא קפטן, כמו שצריך, ולא קברניט בטוח.

טאנג: אנחנו רק מלחים פשוטים.

תום: גם אני חשבתי כך לא כל שכן ולא כל שכן. ולמה לא אעשה טובה לחברים שלי?

כריסטיאן: איזו טובה?

תום: פשוט מאד. הנה יש כאן סירה…

טאנג: סירה אחת!

כריסטיאן: בשביל כל הספינה סירת־הצלה אחת ויחידה!

תום: מה איכפת לכם הספינה וכל החכמים הללו שבה!

טאנג: לא איכפת? באמת מה איכפת!

תום: תקחו מפרש קטן, אתן לכם מנה טובה של בשר, יש לי כזאת יופי, אתן לכם שני פחים של מים, ואם תהיה לנו רוח קטנה ונחמדה, תוכלו להגיע לקו האניות אפילו בעוד יום או חצי יום… ואתה, טאנג, תוכל לחזור הביתה… אל המשפחה שלך.

כריסטיאן: ואתה תום, גם אתה אתנו?

תום: לא, אני יש לי כמו שאומרים אחריות, יש לי תפקיד, וחובתי לעזוב את הספינה אחרון! אבל אתם – אתם יכולים לעשות כרצונכם, אין עליכם קברניט.

טאנג: אין קברניט, זה נכון!

תום: היודעים אתם מה? אפילו את הכסף שנתן לי הקפטן, אתן לכם. למה לי כסף, ואתם אם תגיעו לאיזה מקום־מבטחים…

כריסטיאן: זה הרבה כסף!

תום: וכי מה לא אעשה בשביל חברים טובים, קחו! (נותן להם את הכסף, נשמע משב רוח)

כריסטיאן: רוח… דומני רוח!

תום: זוזו, נוריד את הסירה!

טאנג: פקודה להוריד – מורידים!

תום (נגש לסירה): הנה הורידו! והנה גם פחי מים בתוכה, כבר הכינותי. דאגתי לכם מקודם, והנה (נותן) גם הבשר.

טאנג: ומפרש?

תום: ודאי, גם מפרש וגם משוטים לכל צרה שתבוא. (זורק מפרש לתוך הסירה).

כריסטיאן: שמע, תום! בוא אתנו!

תום: לא, לא, אני אשאר כאן, אחריות! תפקיד! ואף זאת: אני רוצה ללמד את החכמים הללו לקח שלא ישכחוהו!

כריסטיאן: אתה באמת חבר אמיתי, כמו… כמו אח!

טאנג: הוא כמו… אמא!

תום: אל לכם. אל לכם, חברים־לעמל שלי!

כריסטיאן: אתה האיש הטוב ביותר בכל העולם. (מנשקו)

טאנג: אתה אתנו, לא יכול לעזוב אמא!

תום: לא, לא. אני מוכרח להשאר… לך, לך, טאנג, התוכי היה כאן, כאן גם מקומי.

טאנג: נכון, התוכי היה כאן! (רוח נושבת).

תום: מהרו, מהרו, הרוח מתגברת!

כריסטיאן (יורד לסירה): היה שלום, תום, שלום אחי!

טאנג: לא נשכח אותך, תום! נזכור אותך תמיד! (יורד).

תום: היו שלום, היו שלום! הנה הם חותרים… היו שלום! הרוח נושבת, מיד יתרחקו וגם הספינה תזוז, הם לצד אחד ואנחנו לצד אחר… נפלא שהצלחתי. שוב הצלחתי! כי על אלו, על חברים־לעמל אלה אי אפשר לסמוך. היום הם מאמינים לי, אך מחר – מי יודע. היום הם בעד שמאל, אך אתמול מה היה? מיסודות משתבשבים כאלה מוכרח – כמו שאומרים – אדם הגון כמוני להפטר. סעו לשלום, סעו! הנה הנה, התרחקו כבר החברים־לעמל שלי. והאחרים? האחרים אוכלים זה את זה. השאלה היא אך מי יבלע את מי… איזו רוח! ורק עכשו יכול אני להרגיש כי אני – אני השולט כאן, אני כמו שאומרים – השליט היחידי בספינה זו! כל ימי חיי צפיתי לרגע עצום זה, כל ימי חיי! כמה זמן נתבזבז עד שלמדתי את הלקח מה קל לרכב על החברה הרקובה הזאת! בכל זאת… א. א. הם מסוכנים. כלומר: החברה אן־אד בערבון מוגבל. הדור הצעיר הזה הוא למעלה מכל הספקות והפקפוקים אחר לגמרי. זה נכון. אך טוב שנזדרזתי לשלח את המלחים, כי מי יודע, אולי היו מצליחים לבסוף להשפיע עליהם. ואלו הצליחו – שלום, שלום, תום, לך ולחלומותיך, וסוף גנב לתליה, אמן! אבל אני – אני הייתי חכם מהם, מכולם! אני ניצחתי, אני האחד כנגד האחרים… איזו רוח! כמעט שאין רואים אותם. סעו־סעו, עד שתרדו למעמקים, עד שתחנקו שם יחד עם הסוד שגיליתי לכם על מותו של הקברניט הנבזה. שלום, שלום לכל המתים, כמו שאומרים לקרבנות שלי, וגם לקברניט, וגם לכל המועמדים למות – ולא להתראות! (רוח חזקה מאד) איזו סערה! (קורא לעבר תא ההגה) השגח שם, השגח! (הרוח מתגברת והולכת) השגח! שמע! היי, שמע!… הוא כנראה נרדם שם. (רוצה לעלות לתא ההגה, אבל הרוח מונעתו) לעזאזל, באמת רוח… היי, כוון כהלכה, הוא נרדם! איזה אידיוט! (רוח איומה) שמע, אנחנו עוד נטבע, הספינה נוטה לצד אחד… הרי זה מסוכן באמת! היי, אתם! אתם למטה! עלו כולכם לעזור! סכנה! (מכה בברזל, כקול גונג) אין שומע! אין שומע! (פתאום נראה ראשו של אד, עולה בקושי אחריו אן. תום אליהם) עזרו… עזרו! אל ההגה! (משב רוח אדיר. התורן נשבר) הנה, הנה, הנה… (פיליפ יורד בזחילה מתא ההגה).

פיליפ: אי אפשר, אי אפשר! (הרוח מפילה את תא ההגה).

אד (מחזיק את אן שלא תסחף): אנחנו אבודים!

אן: המת מתנקם, הרצח מתנקם!

מסך

מערכה ג'

(סיפון הספינה ריק מכל. נעלמו התורן, תא ההגה, הגדרות, השמשיה. רואים רק את המכסות המורמים של בתי־המדרגות — אחד לתאי הנוסעים ואחד, קרוב למקום שהיה בו תא־ההגה, למטבח. בוקר).

תום: (מציץ בזהירות מבעד למכסה בית־המדרגות של המטבח. מחזיק חבל): מאז ומעולם ומקדם היה כך, מאז ומעולם ומקדם… האדם הקטן סבל עד… עד שפתאום מתגלגלת סערה — והורסת הכל. אבל החיים דוקא נמשכים, זה דרך הטבע ברשותכם הנתונה, ומי שעיניו בראשו — רואה חיים. ועכשיו, נמתח את החבל. צריך לעשות מחיצה ברורה בין השלטון — זה אני בכבודי ובעצמי — השלטון החוקי שנבחר כמו שאומרים בהדרת עם, ובין הקהל הפשוט. (מותח ומהדק) הנה בין חור לחור הוקם מחסום — כי בלי מחסום אין שלטון. ועכשו, אביא גם את המנות — המנות הקצובות, רק כדי להחיות את הנפש, רק כדי שהאוכלוסיה שלנו לא תמות ברעב ובצמא. לחם צר ומים לחץ — כמו שאומרים בבית התפילה. אמנם לחם אין לי. אבל יש בשר מלוח. וגם זה הפלא ופלא ונס מן השמים במסיבות המיוחדות שלנו. זהו בכל אופן ופנים חומר מזין. הוא קצת מגביר למעלה מכל הספקות והפקפוקים את הצמאון — אבל צריך לסבול. ואדם כמו שאומרים מסוגל להתרגל לכל. ומים — מים יקבלו מהיום ולהבא, נאמר שתי כוסות לנפש. אחת בבוקר, ואחת בצהרים… לא, לא כדאי כשהחום הגדול, הכוס השניה רק בערב הצנון… עוד טיפה? סליחה גדולה. ברשותכם הנתונה יש אצלנו משטר של צמצום, כי עלינו להחזיק מעמד עד שנגיע לאיזה… לאיזה חוף, או נפגוש אניה, או… או משהו דומה. סוף־סוף, עכשיו אי אפשר להזיז את הספינה, אי אפשר, אין טיפה של רוח. גזירה מן השמים, כמו שאומרים. צריך להזדיין בסבלנות, פשוט אין ברירה, עלינו לסבול ולחכות ולהתנחם, שעוד יהיה כמו שאומרים טוב. ומצב זה, אזרחים יקרים שלי, יכול להמשך, מי יודע כמה זמן, ימים, לילות, שבועות, חדשים, מי יודע! אבל משטר הוא משטר. אין ברירה… טוב שלא שכחתי. הנה כאן (מזיז דופן במקום שהיה בו תא ההגה) כאן היה לפני המבול מחבוא של נשק, הנה! (מוציא כמה אקדחים) הנה! אבל עכשיו אין לנו צורך בכם, כדי שלא תביאו חלילה להרהורים של חטא, כמו שאומרים בבית התפילה. (משליך כמה אקדחים הימה) ורק אקדח אחד אשמור לעצמי לכל צרה — אקדח יחידי בכל הספינה, כל הכח לשלטון החוקי! וגם כדורים (בודק) יספיקו, יספיקו בהחלט למעלה מכל הספקות והפקפוקים, ועכשו, אפשר לגשת בלב פתוח ובטוח לחלוקת המנות הקצובות… נאמר מטעם משרד האספקה. (יורד. ברברה מציצה מהפתח של תאי הנוסעים, עולה. בקבוק־תרמוס מידלדל מירכה).

ברברה: אין איש. את יכולה לעלות, יוליה. האויר צח, אם אפשר לומר כך.

יוליה: (עולה): איזה צח, מה כאן צח, חום גיהנום ממש.

ברברה: אמרתי בדרך משל.

יוליה: המשלים הללו שלך — העיקר הם עכשיו דוקא הנמשלים. כולנו נמשלים כאן ובכולנו מושל הטיפוס הזה.

ברברה: הססס! הלא הוא מקשיבן כזה!

יוליה: לא איכפת. היינו הך לי. הכל כבר היינו הך. ימים ארוכים בחום האיום הזה, מנות של צפרים, מים לפי טיפות, והגרוע מכל, סידור התאים, הלא אנו עובדות ממש כעוזרות־בית.

ברברה: אבל כך החלטנו באספה.

יוליה: אספה? את כל כך מצחיקה, אמא.

ברברה: ואת — מה מועילה כאן חכמתך המודרנית?

יוליה: כל מה שהשגתי בחיי — בקסם הנשי שלי השגתי. אבל כאן אין טיפוסים מתאימים…

ברברה: כן, החבורה הזאת היתה מהיום הראשון כל כך המונית.

יוליה: אילו תום כזה… הלא הוא עכשיו מין דיקטאטור. לא נורא. ראינו שאפילו אדם מסוגו… אבל זו אך מחשבה בטלה. חבל.

ברברה: כלומר — לפי נסיונך, אין הוא נתפס לקסם נשי?

יוליה: אינני יודעת…. הוא כל כך… הוא שונה.

ברברה: אך אם לא הוא, הלא יש כאן עוד אחרים.

יוליה: לפי שיטת הסרט הנע של “הביזנס הגדול”. אם לא עסק זה, אפשר לנסות אחר. אף אפשר להדיח מישהו ממעמדו, אם הוא מתעקש מדי. ומי שיבוא במקומו ילמד את הלקח ויהיה נוח יותר, מה?

ברברה: ככלות הכל יש לנו כאן… אגב, יוליה, השמת לב לכך שהמלחים נעלמו. אין רואים אותם.

יוליה: סוף סוף הרגשת בכך גם את! מקודם שיערתי שהם מסוגרים בתאיהם כמונו. אבל אם אין רואים אותם זמן כל כך רב, לא את הדוב הילדותי הזה כריסטיאן, ולא את השפיפון טאנג, הערמומי אפילו יותר משתינו…

ברברה: מי יודע מה גורלם. (נאנחת) אח! אבל אם הם אינם, כלומר אם אינם נראים, הרי יש לנו עוד אד לינק, ואפילו פיליפ שלך, גברים בעלי שרירים, ובכלל… כלומר גברים!

יוליה: כריסטיאן הענק כחול העינים — היודעת את, אמא, הענקים טהורי העינים הללו משכו את לבי מאז.

ברברה: יוליה, אני באמת אינני יורדת לסוף דעתך. פתאום רומאנטיקה, ובפרט עכשו ש…

יוליה: היודעת את, אמא, האם לא נתעורר בלבך, ולוא אף לעתים־נדירות איזה רגש חם, רצון לנהוג לא לפי חישוב זה או אחר, אלא פשוט כאוות נפשך?

ברברה: יקירתי, זכרונות הם לפעמים נעימים מאד, אך רק בשעת כושר, ועכשיו עלינו לעשות משהו להצלתנו, בנת? אם אין את דואגת לאמך המסכנה, שהקדישה לך את כל חייה, ולמדת להפגין כלפי יחס של זלזול מביש כאחותך אן, הרי ודאי ברור לך, שגם את עצמך נמצאת בפח! את עצמך, יולי החביבה! (פיליפ עולה בזהירות).

פיליפ: (בלחש): טוב שמצאתיכן, חיפשתיכן בתא.

יוליה: (בלחש): מה קרה? שוב תגלית מזעזעת?

ברברה: יוליה!

פיליפ: בלי צחוק, יש משהו באמת מין תגלית.

ברברה ויוליה: מה?

פיליפ: הנה זה! (מוציא אולר מכיסו) את זה מצאתי בין חפצי.

יוליה: אולר?

ברברה: אישי הטוב, וזהו לדעתך נשק מועיל כדי…

פיליפ: כל נשק מועיל בשעת צרה!

יוליה: ראה מלחמת דוד בגלית!

ברברה: אדם מעשי כמוך, מר פונט, צריך להבין שאולר קטן כזה….

יוליה: אמא, הניחי נא למר פונט את חלומות הגבורה שלו!

פיליפ: אין זה חלום כלל, להפך, זוהי מציאות, ואף תכנית יש לי.

יוליה: באמת? ואולי אפילו תכנית מהפכנית?

פיליפ: לך פחות מכולם יש יסוד ללגלוג, הלא את יודעת משהו על המבצעים שלי — בהשתתפותך.

יוליה: ודאי, אדון פונט הנכבד, אני זוכרת; אך מי היה המוציא לפועל?

פיליפ: את רומזת, שמח מתכנן יש גם לך, ועכשיו העיקר הוא העושה?

יוליה: אתה מבין כל רמז, מר פיליפ פונט.

פיליפ: כך? ומה תגידי לרמז זה? (שולף מכנף מעילו קופיץ־בשר).

ברברה: כידון?

פיליפ: לאו דוקא. אבל בכל זאת משהו מצאתי, מה?

יוליה: היכן?

פיליפ: כאן, על הסיפון. פתאום רואה אני קופיץ זה תקוע בדופן סמוך למדרגות המטבח.

ברברה: המטבח? קופיץ? הלא בקופיץ זה נהרג הקברניט?

יוליה: מענין מאד, אדון פונט, ואתה אינך תופס כלל?

פיליפ: מה יש כאן לתפוס? תפסתי את הקופיץ והנהו בידי.

יוליה: קופיץ לקיצוץ בשר סמוך למטבה? פשוט, תקעוהו שם בכוונה.

ברברה: מי? תום?

יוליה: חלילה, מלאך מן השמים.

פיליפ: אבל למה?

יוליה: כדי לפתות מישהו להתקוממות מזוינת, טפשים שכמותכם!

ברברה: כדי שתהיה לו סיבה למעשה נקם? יתכן, יתכן מאד.

פיליפ: כלומר, את מרמזת שהוא חושש שמא רוצה מישהו להתנפל עליו?

יוליה: הניסוח המתוקן הוא אחר במקצת: הוא חושש שמישהו, למשל אד לינק, ינסה לעשות איזה מעשה, וכיון שאין הוא יודע מה, הרי יש בכך סכנה בשבילו. לכן תקע את הקופיץ כדי לפתות את המישהו המרדני לפעולה, שתהא ידועה לו מראש פחות או יותר, ומשום כך יוכל להשמר מפניה…

ברברה: רגע, רגע, ילדים… אמרת כי הוא חושש פן אד…

יוליה: כך אמרתי.

ברברה: והרי אד לינק, כאביו הנכבד, הם, אם מותר לומר כך..

פיליפ: רעיון נפלא!

יוליה: עכשו בא תורי שלא להבין.

ברברה: משום שאינך חושבת בכיוון הנכון.

פיליפ: פשוט מאד, את כולנו סגר בגיטו, שומר עלינו, מענה אותנו — עינוי גוף ונפש. כאילו אנו אובייקטים בשביל מחנה השמדה

ברברה: זהו. ואילו אפשר היה לשכנע אותו…

פיליפ: שאנו מוכנים לעשות אתו יד אחת…

יוליה: כלומר שאתם מתכוונים למשחק הישן: לכוון את כל חיציו לשני אנשים בלבד?

ברברה: אם יש בכך הצלה בשבילנו?

פיליפ: ואפילו את הרצח הקטן שלו נסלח לו.

ברברה: ולא נשאל כיצד נעלמו המלחים.

יוליה: ואתם בטוחים שהוא יסכים?

פיליפ: למה לא יסכים?

ברברה: אם יגיע על ידי כך למיעוט של שונאים ולחומה בצורה של ידידים נאמנים.

יוליה: איזו אמצאה גאונית — הרעל האנטישמי הבדוק! אבל מה כאן המניע?

פיליפ: איזה מניע?

יוליה: נפלא. איש המחקר והתחבלן הבינלאומי המפורסם לא עמד עדיין על ערכו של המניע הנפשי לפעולות! בן אדם, הלא זה העיקר: מה הניע אותו בכלל לכל מעשיו?

ברברה: כלומר אילו היינו יודעים מהו המניע הנפשי שלו, היינו יודעים אם תכניתנו עשויה להתקבל על דעתו.

יוליה: את ממש קולומבוס, אמא

פיליפ: ואם לא יסכים…

ברברה: עכשיו אני אינני מבינה.

יוליה: מה יש כאן להבין: אם גם הפיתוי האנטישמי לא ישפיע, יפעיל מר פונט מעשה גבורה.

פיליפ: ש… שקט! מישהו… זה הוא! (מופיע אד).

אד: אל פחד! זה רק אני.

יוליה: שמחה לראותך, מר לינק.

פיליפ: מה כאן פחד? מי מפחד כאן?

ברברה: רבותי, רבותי, לא עת ויכוחים עכשיו, לא זה החשוב…

אד: אלא מה חשוב? שמא כיצד להיפטר ממישהו, או להתפאר במעשי גבורה שלא נעשו?

יוליה: מר לינק, הקשבת לשיחתנו?

אד: כשמדברים, יש גם מי ששומע, זהו חוק פיסיקאלי ידוע, כמדומה.

ברברה: הכך נוהגים בין אנשים ש… ש…

אד: בין בעלי חינוך טוב, בין אנשי תרבות נעלה? אמנם עלי לבקש סליחה. למכור את מישהו מכירת סוסים זה מנהג מקובל, זה ממש מעשה המעיד על תרבות מעודנת….

פיליפ: די! פטפוטים שחצניים אלה נמאסו עלי זה כבר!

אד: שמא אדוני, תשלוף את האולר הגיבורי, שלך, ואולי אפילו את הקופיץ הרצחני ותוכיח את נאמנותך לסדר החדש?

יוליה: הלא מר פונט צודק, הוא מוכן למעשים, ואתה מה? אלמלא היית פחדן כזה…

אד: הייתי מחרף נפשי כדי להציל שוב את חייכן היקרים, מה?

ברברה: שקט כולכם! הפעם הוא עולה באמת… אני שומעת את צעדיו. (קול צעדים. דומיה)

תום: (עולה ומעלה קנקן מים): הה.. כמעט כל החבורה הכבודה והנכבדה, ובמצב רוח מרומם ונשגב, כמו שאומרים, בוקר טוב, בוקר טוב, גבירותי ורבותי!

ברברה, יוליה, פיליפ: (בזה אחר זה): בוקר טוב.

תום: ועכשיו נתחיל בסדר היום, ברשותכם הנתונה, המ… כלומר ברשותי הנתונה, וכיוון שהעיקר בחיים הם המים, ואני עבדכם המסור דואג לכם בכל לבי, נתחיל בחלוקת המים. אך מקודם מוטלת עלי חובה לא כל כך נעימה… להודיע ברבים כי לצער לבי הרב, אין המים מתרבים בספינה זו, אלא להפך, כלומר ההפך הגמור והמגומר הוא הנכון, ומשום כך החלטתי בלבי לטובת הכלל לצמצם במקצת את המנה — עד שירחיב כמו שאומרים.

ברברה: מה זאת אומרת לצמצם?

יוליה: הרי אתה נותן לנו בסך הכל 3 כוסות ליום.

תום: לצמצם הוא לצמצם. במקום שלוש, תקבלו להבא אך שתי כוסות, אחת בבוקר ואחת בערב. זה הכל. תודיעו זאת גם לשאר.

פיליפ: פקודה?

תום: וכי מי כאן ממונה על המלאי? המ… ועכשיו לעצם הענין, כלומר לחלוקה. ועוד זאת. סדר החלוקה מעכשיו יהיה — איש איש לפי התור.

יוליה: כל אחד לחוד?

תום: נכון, זהו פשוט מאוד. הממונה על המלאי נוהג כממונה על המלאי. תמול אתה, והיום אני. ועכשיו (בקול מצווה) תרדו כולכם, לרדת אמרתי! חוץ מהגברת מקר הזקנה. היא הראשונה בתור.

ברברה: הזקנה? התכוונת אלי?

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים. כשיש בנות מבוגרות — פחות או יותר, האם היא כבר זקנה, זה דרך הטבע הרגיל. ובכן רבותי! (כולם יורדים מלבד ברברה) טוב… ובכן נשארנו בלי עדים. ואת, גברתי הכבודה, הנכבדה מאד, רוצה לקבל את הכוס שלך? אבל ארצה, לא אתן לך גם את הכוס.

ברברה: כיצד לא תתן? מר תום, אדון תום!

תום: לא צריך להחניף לי. אני יודע בדיוק את המתגלגל בראשך, למשל מין נסיון קטן לשחד אותי, מה?

ברברה: חלילה. הלא אשה זקנה אני, וכל כך חלשה… אבל אילו למשל…

תום: ידעתי. אדרבא, נשמע את האילו הזה.

ברברה: ולא חלילה בגלל המים אני אומרת זאת, סוף סוף… יודעת אני שמאשה כמוני, זקנה כפי שאמרת, לא תמנע את טיפות המים שלה, ואף תוסיף לה — הרי אתה לא כמו האחרים, אתה לב יש לך, ולא תוכל לראות בעינויי.

תום: אל הענין, בבקשה. בלב פתוח ובטוח, כמו שאומרים.

ברברה: ודאי, ודאי, כל הזמן אני מדברת אל הענין. זמנך יקר, אני יודעת, אך זה לא כל כך קל.

תום: יש גבול גם לסבלנות של אדם סנטימנטאלי כמוני.

ברברה: ודאי, ודאי. ובכן, אני פשוט אינני יכולה להבין מדוע אינך נוהג ברוח תקיפה, כמנהג הדור הזה, הלא אתה כל כך מודרני…

תום: זאת אומרת?

ברברה: כי בעצם, למען האמת לאמיתה, הרי אתה באמת מאנשי… מאנשי…

תום: מאנשי המדרגה העליונה, מגזע של שולטים — לכך את מרמזת? ורק משום טעות מחפירה של הגורל הארור הייתי זמן־מה טבח פשוט ונבזה. ומה היה עושה טיפוס מגזע של שולטים? אני יודע, למעלה מכל הספקות והפקפוקים, הוא היה עושה יד אחת ואגודה אחת עם כל הטיפוסים של המדע והתרבות והנימוסים הטובים, היה ממש כורה ברית אתך ועם הגברת יוליה, ועם מר פיליפ פונט… כולנו חזית אחת, מאוחדת ומלוכדת, נגד המיעוט החלש…

ברברה: מאז ראיתיך, הערכתי את מהירות התפיסה שלך, מר תום, את עומק הרגשותיך!

תום: אבל אני — עוד אינני מוכן לכך. אהרהר בדבר, אהרהר — ועכשיו הנה כוס המים (מוזג לה) שלך, כוס שלמה ומושלמת, וברדתך הואילי נא בטובך לשלוח אלי את מר פונט. (ברברה יורדת).

תום: (יחידי): הכלבה הזקנה מציעה לי ברית אנטישמית — אבל אני מה? למה לי שותפות? למה לחלק אותם לדרגות שונות, את כל אלה, מן המדע והתרבות, והחברה והנימוסים, את כל אלה שהיו ממעכים אותי תמיד כגללים של טנופת? (פיליפ עולה) והנה המדע! ברוך הבא!

פיליפ: (מושיט לו בקבוק תרמוס).

תום: כך, בשפתיים הדוקות, בלי אומר ודברים? אין הצעות, אין תכניות, אין כלום?

פיליפ: אני משער, שלכך אינך זקוק.

תום: ברור למעלה מכל הספקות והפקפוקים. אבל מה תעשה אם אמנע ממך את כוס המים? והחום רב עכשיו. כיצד, מר פונט הכבוד מאד, תחזיק מעמד?

פיליפ: מדוע?

תום: סיבה? מה חשובה הסיבה. אולי משום… שיצוף אצלי מין חשק משונה כזה. שמעתי עליך הרבה, מר פונט, עוד על היבשת, וכאן גונב לאזני עוד משהו.

פיליפ: הקשבת? יוליה והלשון הארוכה שלה!

תום: מצאת. מה לעשות? בזמנים קשים אי אפשר בלי אמצעי זהירות. ונשק, כל נשק, הוא הכרח בל יגונה בתקופתנו. אבל מה עושים כשאין? הנה את כל הנשק שהיה במחבוא ההוא (מצביע עליו) השלכתי לים ברשותך הנתונה ולמזכרת קטנה השארתי אצלי ברשותי הנתונה רק את זה (שולף את האקדח) והוא שמור בכיס שלי. וכשיש נשק, מר פונט, בפרט כשלאחרים אין — אפשר לעשות הרבה, הרבה מאד….

פיליפ: מהי בעצם כוונתך?

תום: ברגע זה, בכל אופן ופנים, אין לי כל כוונות. אבל אני מדגיש ומזהיר: ברגע זה. הנה היו ימים שאפשר היה למכור נשק, ואפילו נשק לא כל כך מיושן או מקולקל, לצד אחד, וגם לצד שכנגד, כמובן תמורת תשלום הגון — בכסף או בגילוי איזה סוד קטן. עסק טוב הוא כשיכול אדם לשרת במזל שמתמזל לו אדונים שונים ולנהל את עניני העולם הקטן והמטומטם שלנו — משחק יפה מאד. אבל כאן — זה לא ידפוק. בכל אופן ופנים, ברגע זה אי אפשר, ובענין הברית, שמדברים עליה — אינני מוכן, מר פיליפ פונט. אתה מבין, אין לי צורך בשותפים…

פיליפ: אבל אם נגיע לחוף, סוף־סוף תצטרך…

תום: כמעט שכחתי. נכון: רצח הקברניט. וכשנגיע לחוף אהיה זקוק לעדי שקר, שיקומו ויעידו, שלא אני רצחתי אותו, אלא שהוא רצח אותי. ואתה… אתה מתנדב למין עדות כזאת. לא, לא. מי יודע לאין נגיע, מי יודע, מר פונט.

פיליפ: מה פירוש: מי יודע?

תום: טוב, טוב, נהרהר בדבר, נהרהר גם בכך. ולפי שעה אני מוזג לך את הכוס שלך, הנה (מוזג) ועכשו רד ושלח אלי… נאמר את הגברת אן. אותה לא ראיתי מקודם על הסיפון. (פיליפ יורד)

תום: (יחידי): עכשו תבוא הפצצה — מי יודע מה זוממת חתולה פראית זו! לעזאזל, זוהי נערה, לה יש באמת דם בעורקיה ולא מים ואפילו אני מוכן לומר שהיא… שהיא… (אן עולה) בוקר טוב.

אן: (שותקת)

תום: את שותקת, גברתי הכבודה והנכבדה, בדיוק כפי שתיארתי לעצמי. הנה מביט אני ורואה לפני בחורה צעירה, שגדלה בבית עשיר, יכלה ללמוד לקרוא ספרים, ולהתחנך על כל הטוב והיפה… כן, כן, לך היתה אפשרות מאז ומעולם ומקדם להיות עדינה ובעלת רגש, אידיאליסטנית, כמו שאומרים, ופתאם, אולי במקרה, נתגלה לך שבעולם זה שלנו יש גם זוהמה — קצת זוהמה, כי הרבה ודאי לא הספקת לראות — ונזדעזעת כולך, זה היה איום מה? והתחלת משאפת למשהו טוב יותר, מה?

אן: (שותקת).

תום: טוב, טוב, תשתקי לך כרצונך, אני אדבר גם במקומך. אבל זאת אומר לך. בספינה הזאת שולט אני. לא בכח, חס ושלום וחלילה. הרי לא כבשתי את הספינה כאיזה שודד־ים פראי. בימינו יש דרכים אחרות, שיטות מודרניסטיות. אני פשוט מאד נבחרתי פה אחד באספה הכללית לממונה על הכוונת הספינה ועל המלאי. כלומר נתמניתי בהסכמה כללית למין מלאך החיים — ומלאך המות. משום שלא היתה ברירה. אני — האדם הגס, הטבח הנבזה, משפל המדרגה, שנתגלגל תמיד בבוץ, שהיה רעב, לא רק ללחם, אבל גם למשהו שמעדן את החיים… היודעת את, מה היה המזון הגופני והנפשי שלי, כמו שאומרים? תמיד אך איזו זוהמה — ועכשיו מה? כשנתמזל לי המזל, אני פולט מתוכי את הזוהמה. זהו. מה תאמרי על כך? הלא זו הסברה של בעל מוח, שצירפתי לעצמי קו לקו זמן רב כל כך, והיא מכוונת להתקבל גם על דעתך, מה? הלא זה כמעט לפי שיטת הנואמים המקצועיים המפורסמים, מה?

אן: (שותקת).

תום: גם על כך, אין את קופצת. מענין, ואולי את רואה בי אך איזה הרפתקן גס־רוח שעלה למעלה בתחבולות של זדון ומתכוון להרעיב את כולם, להכניע את כולם בצמא? יתכן מאד. למה, אני שואל את עצמי, מותר להם? למה מותר היה לאחותך להסתאב בכל מיני הנאות ותענוגות — וכי מה לא היה ליוליה זו שלך? ארמון ואורות ומשרתים ומשי ומשקאות ואהבות? על חשבון מי? ולמה אהיה אני כמו שאומרים עדין נפש? ולמה מוות שנגרם ע"י טיפוס־הבטן הנבזה — כמו שאומרים — טבעי בהחלט למוח, אבל מוות מסיבות אחרות, למשל לטובת איזה רעיון כזה נשגב, כמו שאומרים — נקרא רצח? בקיצור, זה בלבול מוח גדול, ואני מקבל תיכף, ומיד כאב ראש כשאני אך מגלגל בזה. אבל עכשו, זאת אני שואל: כאן, בספינה זו, היתה הזדמנות, פיליפ פונט, למשל, הפרצוף השפל הזה, רצה לשלוט כאן בכולנו — וזה טבעי? כמו טיפוס־הבטן? ואם אני שולט — זה לא טבעי? ובכן מה? אני שולט — אך זה לא נתגלגל סתם ככה. הכינותי הכל הכינותי, משום שיש לי מוח בראש. העיקר הוא תמיד מוח בראש! והנה נבחרתי אני — וזה הכל.

אן: אבל למה?

תום: סוף סוף פתחת את פיך המתוק. ידעתי שעליך יונתי אפשר להשפיע רק בדברים שיוצאים ישר מן הלב. אני מכיר אתכם — את כולכם. את מחשבותיכם. כל מה שמתגלגל במוחות שלכם. אף־על־פי שלא קראתי ספרים הרבה. ואולי — משום שהספרים לא קלקלו את ראשי. כל ההתחשקויות שלכם מונחות כאן — על כף ידי. הנה למשל את — כל כך טובה, ורעננה כמו שאומרים — וכל כך טפשה.

אן: טפשה?

תום: לא, לא, לא רציתי להעליב, חס ושלום וחלילה. פשוט — משום שאת מאמינה כי אפשר לתקן — תיקון של הנפש. שמעתי פעם בבית תפילה דרשה על “יצר לב האדם רע מנעוריו” — רע ולא טוב. זהו. מי שיש לו כסף — רוצה עוד. מי שיש לו אהבה — רוצה עוד. מי שיורד לחיי חברו — רוצה עוד. תמיד: עוד!

אן: ואתה בדיוק כמו כל האחרים?

תום: לא, לא בדיוק. אבל בעיקר העיקרים. סוף סוף אין הבדל גדול — אדם זה אדם. ורק בנקודה אחת, רואה את, כמעט נכשלתי. המלחים הללו — ממש פחד הם הפילו עלי.

אן: המלחים? כריסטיאן? טאנג? היכן הם? באמת — לא ראיתי אותם.

תום: לא ראית אותם, ושום חשש לא התפרפר בלבך העדין, מה? איזה טמטום. טוב, אגלה לך את הסוד. פחדתי שמא יתחשק להם חלק בשלטון שלי. טיפוסים כאלה אינם תופסים שיש שינוי, שיש סדר חדש. הם רגילים לשלטון — אבל של החבורה שלך. ואם מישהו כזה שמקודם היה חבר טוב שלהם — לא, לא. הם היו מסוכנים לשלטון החוקי ומשום כך…

אן: תום! מה עשית? מה עשית שוב?

תום: אל תתרגשי, לא קרה כלום באמת, לא רצחתי אותם, כמו את הקברניט, חס ושלום וחלילה. לא היה כל צורך בכך.

אן: אבל היכן הם?

תום: בים. הנה רואה את, התחשק להם להפליג קצת בסירה. את מבינה, סירת הצלה אחת ויחידה היתה לנו. לכולנו. גם לי. ואתה נתתי להם, לחברים הטובים שלי. עזרתי להם לנסות את מזלם בעולם הגדול. זה היה לפני הסערה הגדולה — אבל מי ידע שתפרוץ סערה. ואפילו את כל הכסף שנתן לי מר לינק, נתתי להם. למה לי כסף? וגם בשר נתתי להם — קצת מלוח, אבל אחר לא היה לי. וגם מים סיפקתי להם, הכל הכל — רק חבל שפח־המים היה מנוקב, חבל…

אן: שילחת אותם למות בטוח בלב ים, בסערה, ואפילו לא יטבעו, ציידת אותם בפח נקוב ובבשר מלוח, בחום הזה — הלא אתה שד איום!

תום: כמו האחרים, לא איום יותר מן האחרים. הרי מוכרח הייתי במסיבות המעציבות האלה להפטר מהם, הם היו מסוכנים, הם היו תופעה שלילית בהחלט בשביל השלטון החוקי, ואני אפילו באצבע לא נגעתי בהם…

אן: רוצח, רוצח בדם קר!

תום: כמו האחרים, כמו כולם בעולם הזה, בדורנו. ולאחרים לא תמיד יש אפילו סיבה מספקת כפי שהיתה לי. כן, כן… ועכשו הרשות נתונה לך לרדת, מים לא תקבלי הפעם, אולי בפעם הבאה, כשתתרככי קצת, יונתי הרתחנית, ושלחי אלי… נאמר — את אד שלך! (אן יורדת) את אד המתוק שלך.

תום: (יחידי): איזו נערה! אילו כזאת אהבה אותי בימי נעורי — מי ומי יודע. ואולי תום יקירי, טוב שלא אהבו אותך. שלא הרדימו אותך. כי לא היית נהפך לטיפוס תום ולא היית עושה היסטוריה! (אד עולה)!

תום: (לאד): הנה אתה, בחור שיש לו חוט שדרה כמו שאומרים. לא, אינני אנטישמי. אני מדבר בלב פתוח ובטוח. וקודם כל, כדי להוכיח לך שאני רחוק מאמצעי לחץ מאוסים, קח את מנת המים שלך. (מוזג לו)

אד: לא חשדתי כלל שאתה אנטישמי.

תום: תודה גדולה. נעים לי לשמוע זאת. אתך אני באמת ובתמים ולמעשה יכול לדבר כדבר גבר אל גבר. הפרצופים הסמרטוטיים הללו — כל כך נמאסו עלי. אין כל הנאה משליטה בהם.

אד: בעזרת אבי המסכן.

תום: מה שנכון — נכון. בעזרת אביך המסכן, שאת אמונו בי ניצלתי, כמו שאומרים. אבל זה לא הכל — וכי מה לא יעשה אדם כדי להגיע לשלטון. זוהי הרגשה נפלאה, אתה מבין, כוח! אתה רוצה והנה הברית הטמאה של טרקלין ועסקים מרקדת לפניך. משתחווים לך, מציעים לך הצעות מזוהמות, מחפשים שעיר־לעזאזל כדי להציל את עצמם… וזה אולי סוד הקיום בתקופה המזוהמת שלנו?

אד: אני יודע שהציעו לך להתקין כאן מחנה ריכוז בשבילי ובשביל אבא.

תום: לא אני. אחרים, קטנים ממני, נתנסו בזה ושברו את הראש. בתקופה זו, בדור החדש שלנו, דרוש יותר, האופק נתרחב, ויחד אתו גלגל החרדות. התקופה שלנו מכינה חזיון דמים, אני אומר לך, כמוהו לא היה אפילו בדור הבלהות והזוועות שלנו… אבל אני —

אד: אני מבין, הספינה אינה מספיקה לך.

תום: חס ושלום וחלילה. הספינה בשביל יורד־ים כמוני, היא כמו העולם בשביל האחרים. אבל, אתה מבין, יש ונדמה לי, כי כל זה…

אד: הרגשת הכח, כל השלטון הזה, מאכזבים?

תום: נכון, מה שנכון — נכון. אמרתי בלבי: הנה תתנשא על כל העלוקות המאוסות הללו, תשלוט בעולם הרקוב והנבזה הזה, תהיה מלך כל הבובות הללו, שאפילו מבט לא זרקו בך — והנה, לבסוף…

אד: והנה הבובות — כממולאות בקש.

תום: כן. כאילו השלטון אינו עיקר. שום חשיבות אין לו. ידעתי שאתה תבין אותי. חבל —

אד: חבל שלא הכרתני קודם? מה?

תום: אתה רואה, יוליה זו — הייתי רואה אותה כיצד היתה מופיעה מרחוק, אני הייתי כמובן תקוע בבוץ והיא מרחפת בעולם אחר לגמרי — כולה זורה אור, כאילו מחלקת את כל השמחות שבעולם לכל הגברים הללו סביבה — אתה יודע מה, הנה אגלה לך…

אד: סוד? גם אתה תגלה סוד?

תום: אל תלגלג! אדם הוא רק אדם, ומה טעם לחייו, כמו שאומרים, אם אין לו אפשרות לגלות למישהו את לבו. ואתה כאן היחידי המסוגל להבינני. הנה בעלה הראשון של יוליה זו, היה עוסק בכל מיני עיסוקים מסוכנים, והיה זקוק לכל מיני…

אד: אבל כל זה ידוע. ובעיסוקים כאלה נוהגים אף לסלק טיפוסים עקשניים מדי.

תום: ודאי, ודאי. את פלוני זורקים לים. או שפתאם, אין איש יודע כיצד, יש תאונה נוראה. או ההתנפלות שודדים ורצח מקרי. צדקת, הדברים ידועים…

אד: ואתה?

תום: אני הייתי יד ימינו של המנוח, נשמתו גן עדן, בעלה הראשון של יוליה. ומשום כך, אתה מבין, רצח אחד פחות או רצח אחד יותר — המצפון שלי נתקלקל לגמרי. ואולם משום כך גם השלטון הזה…

אד: השלטון הזה אינו מספק אותך, מה?

תום: זה הביטוי הנכון. אינו מספק. כי שלטון זו הרגשה שאתה נותן חיים, או מוות, כמו שמתחשק לך, אבל כך היה גם מקודם, במידה ידועה. ואהבה? יותר מדי ראיתי. בעינים שלי, כיצד היתה מחליפה את המרקדים סביבה, עולים ויורדים, עולים ויורדים — לא. זה היה עולם מזוהם. וגם היום הוא מזוהם לא פחות.

אד: ומשום כך אתה משוחח אתי?

תום: גם אתה וגם הנערה שלך, אן הפראית הזאת, קשקשים אתם על עולם יפה יותר. אך כיצד תעמוד ותתנצח עם נערה כזאת. חמודה שכמוה? והנה אתה — אילו יכול הייתי להבין אותך, כמו שאתה מבין אותי! אבל אין לי ידיעות, אני כל כך בור, כמו שאומרים…

אד: הפעם אני אינני מבין.

תום: אמרתי שפתוחה לפני רק דרך אחת, רק אחת!

אד: כשנגיע ליבשה, אוכל אולי…

תום: מה תוכל? לא, לא תוכל שום דבר. שמע מה שאומר לך: הדרך היא אחרת לגמרי.

אד: מה אמרת? תום, מה אתה זומם שוב? (קרב אליו) מה אתה רוקם בראשך?

תום: אל תקרב, אל תקרב אלי, אני אומר!

אד: (מתקרב עוד יותר): תום! תום! (באותו רגע נזרק הקופיץ ונתקע לרגלי תום).

תום: הנה (שולף אקדח ויורה) הפחדן! זרק וברח! (לאד) ואולי התכוון אליך — אבל אחת היא לי! (נגש למדרגות המובילות לתאי הנוסעים) לעלות! הכל לעלות! (כולם עולים בזה אחר זה) כך… בכל אופן ופנים, בדיוק כמו שחשבתי. לעמוד בשורה ולא לזוז! אני תום התמים נוהג בכם בתום לבב, מפרנס ומכלכל אתכם, משקה אתכם ממה שיש לי, וכשפעם אחת ויחידה אני משאיר בטעות… קופיץ של מטבח, מיד, אני מדגיש, מיד, זורקים אותו בי, בי, בממונה שלכם, בשומר חייכם! העסק הזה לא ייגמר בלא כלום. זאת אני מודיע לכם. תגובה של החוק והמשטר תבוא! יהיה עונש! אני אתפסנו, את הבוגד, את הפושע, את המהפכן הפחדני, את הנפש המכורה! לא אסבול על הסיפון הזה חוסר משמעת, אתם שומעים! כאן היתה כוונה, כוונה זדונית משפל המדרגה, כוונה לרצוח, בקופיץ זה לרצוח. ועל כך יש, כמו שאומרים רק תשובה אחת של החוק והמשפט: עונש מות! לא, לא. אינני מתלוצץ! (לאן) חס ושלום וחלילה! את יכולה לעמוד שם כמאובנת, כמין קרבן מוכן־לכל, טוב, טוב — לא בך אני חושד, אני יודע בדיוק במי אני חושד! כן, אני יודע בדיוק מי מסוגל למעשה כזה, שהוא גם נועז — הלא זה רק אד!

לינק: רבונו של עולם! הלא אד היה על הסיפון, על ידך!

תום: אמנם היה על הסיפון — ואף־על־פי־כן יכול לזרוק את הקופיץ. האם לא שמעתם שבמשפטים המתנהלים היום בעולם הגדול, אין השפעה לא לעובדות ולא להגיון ולא להוכחות. גורמים אחרים חשובים יותר.

לינק: הרי לא תוכל להאשים את אד במעשה, שברור לכל כי לא יכול היה לעשותו.

ברברה: מי אומר שזה כל כך ברור? אם להביא בחשבון שהוא אדם צעיר הנוטה להתלהב…

לינק: בושה!

פיליפ (ללינק): איזו חוצפה!

אד: אל נא תתרגש, אבא. הרי אתה יודע ששום דבר לא יועיל כאן.

יוליה: כי משפט הוא משפט, וכל בר־דעת אינו יכול שלא להבין זאת.

לינק: משפט? מאימתי יודעת את מה זה משפט. עוד טוב שלא הכרזת כי זה משפט־צדק!

פיליפ: לכך לא התכוונה.

לינק: ולמה התכוונה? לרצח?

תום: סליחה גדולה ברשות… ברשותי הנתונה, למה להשתמש בביטויים כל כך צורמים: רצח, רצח…! הלא יש ביטויים רכים יותר ושאיפתנו היא להיות תרבותיים. הנה, רואים אתם, זה דרך הטבע, מקודם היינו כאן רבים יותר, ולאט לאט, בהדרגה, פחת מספרנו, קודם הקברניט נשמתו גן־עדן, ואחר כך המלחים…

לינק: המלחים! רבונו של עולם!

ברברה: מה זה עניננו! עשה מה שנראה לו ודי. ואם החליט עכשיו לשחרר אותנו מאלמנטים מפוקפקים…

לינק: אח — מחנה השמדה! הצלתי אותה ואת כל משפחתה, ובשכר זה — מחנה השמדה!

אד: אבא יקר, הרי אתה אך מגביר את שמחת הסאדיסטים האלה!

לינק: מאז השתדלתי שלא לפגוע בשום אדם. סובלנות הדדית, הבנת הזולת — מה ערך יש למלים היפות האלה. הריקניות האלה! חשבתי כמו אחרים, עוורים כמוני, שקיימת אפשרות ליחסים הוגנים בין אדם לחברו. גם אני יכולתי להיות מוצץ־דם, להטיל אשמות על אחרים כדי לטהר את עצמי. להיות זאב בין זאבים. לחפש שעיר־לעזאזל! הנה מצאו — את מי? את בני. ואני בטפשותי דמיתי, כי אולי הוא יזכה לראות עולם מתוקן יותר.

אד: אבא, כלום אינך רואה את הפרצופים אשר לפניך?

לינק: אני פונה (מצביע על אן) אליה! (לאד) חשבת שאתה מבין יותר ממני, אמרת שבני גילי אינם מסוגלים להבין שוב את עולם ההווה, לעמוד על כוחות ההרס הפועלים בו — כי באלה יש להלחם בשיטה חדשה. שמעתי ולא ידעתי אם אמנם אתה צודק. אבל מה היתרון שלכם! (לאן) את הייתה חברה שלו, וכמה היה משבח אותך, כמה את מבינה, וכמה את אחרת מהאחרות, וכמה את נלהבת לכל הטוב והיפה — ולמה את שותקת עכשו, ביום צרה, על סף המות? האינך מבינה מה הם זוממים! (כורע לפניה) הנה אני כורע ומשתווה לפניך, אני מתחנן לפניך!

אד: (פורץ אליו): אבא!

תום: (לאד): אל תזוז! אל תזוז — אמרתי!

לינק: (ממשיך): עשי משהו, עשי משהו למענו, הצילי אותו!

תום: זה כל כך יפה, ואני כל כך נרגש (מוחה דמעה) ועלי להודות — טוב שאינך מתחנן לפני! הרי זה כל כך לא נעים כשהמיטיב שלך מבקש ואתה אינך יכול לעשות שום דבר. זה באמת למעלה מכח אנוש כמוני.

לינק: אותך, אדוני, לא ביקשתי. לא משום איזה רגש גאוה טפשי, אלא משום שאינני מאמין… כי…

תום: הרי אני הממונה כאן.

לינק: כן, אתה הממונה וכנראה גם המחליט. ואני האיש האמנתי בך. הספינה היא שלי ובעצם ידי מסרתיה לך. וגם פרס קבעתי לך — וחלק ממנו קיבלת מראש. תמיד כיבדתיך כאדם, כחבר לצרה — ומה התוצאה?

תום: אבל מה תוכל לעזור היא? היא אינה יכולה לעזור. אבל דבריך היפים נגעו עד לבי, אני כל כך סנטימנטאלי.

ברברה: שילוק! הנה הצליח לרכך אפילו את לבו של תום התמים שלנו.

פיליפ: טעינו כנראה בחשבון! צד זה של המטבע לא עלה על דעת…

יוליה: אפילו בספינה כל כך קטנה, באים הללו ו… ו…

אד: אתם — שתקו! העודכם סבורים שאין יודעים מי ומי אתם?

אן: כולם יודעים זאת.

ברברה: אן? את!

אן: כן, אני. כאשר לא היה כל טעם בדברים — שתקתי. עכשיו כשיש צורך להפגין עמדה ברורה — אינני יכולה שוב לשתוק.

אד: (לברברה): סרסורית זקנה שכמוך, כמה פעמים מכרת את עצמך, את כל מאדך, את בתך, כדי להגיע לאידיאל שלך שנקרא נוחות בחיים העלובים שלך? רק אן הצליחה להמלט מצפרניך — עד כה. (ליוליה) ואת — את שניהלת בידיך העדינות את כל הריקוד המסוכן בגילוי סודות צבאיים. ולא בעלך, שבילה את עולמו אצל שולחן הקלפים. את היית סיוט הדמים, המגפה הארורה בדמות אשה צעירה — את כולכם אני מכיר. (לפיליפ) ואתה מרגל מודרני במסוה של חוקר מדען — כמה רציחות עזרת לבצע, והכל “כדי לקיים חברה אנושית, כדי לעמוד על משמר התרבות בעולם!”

לינק: חחח! ודוקא את הכנופיה הזאת הצלתי ממות ואספתי לספינה!

אד: אני מכיר אתכם היטב, נציגי התרבות! אולי האחד־היחיד שהאמין בסיסמה ששמה תרבות, היה היהודי הזה — לינק! ועתה — לא חשוב אם גם אותו תחסלו, קרבן נוסף אחד אינו מעלה ואינו מוריד. אבל כמה זמן תוכלו להמשיך? הלא גם התומים (מצביע על תום) יבינו סוף־סוף, כי לא כדאי להם לשמש לכם שוט!

תום: איזו לשון! איזו תפיסה של הענינים! מענין מאד, כמו שאומרים, אבל את, אן — למה את שוב שותקת?

אן: אני את שלי אמרתי. ואם המתנקש האמיתי לא יימצא ואד יהיה הקרבן, לא יהיה הוא הקרבן היחידי!

תום: ברבו! הוא הוא שחשבתי בלבי. בכל אופן ופנים לא טעיתי בך. עמדת בנסיון על הצד הנפלא ביותר! ועכשו… (מודד אותם בעיניו אחד אחד) ועכשו…

ברברה: יש לעשות סוף לדבר. את המשפט צריך לסיים!

תום: למה? למה למהר? יש לנו זמן. עלי להרהר בדבר. שמענו גילויים של סודות כל כך מענינים. ובכן — ברשותי הנתונה אין לי ברירה אלא להפסיק עכשו את חלוקת המים. רדו כולם לרדת!

יוליה: והרי אני לא קיבלתי כלום. התטיל עלי עונש?

אד: תום, הרי גם לאבי לא נתת מים. מה אשם הזקן נדיב הלב הזה?

תום: אני רואה — אתם רוצים שהעסק ייגמר בלי כל וענש. אבל זהו דבר בלתי אפשרי. עונש מוכרח להיות. (לאד) אם אביך כל כך נוגע עד לבך, תן לו את מנת המים שלך.

אד: זאת הייתי עושה ממילא, אדוני השופט. (ללינק) בוא, בוא נא, אבא.

לינק: אבל, הרי זה לא יתכן…

אד: בוא נא… בוא! (מוציאו)

יוליה: ואני? ואף לשוחח אתך לא אוכל?

תום: מי אמר זאת? חס ושלום וחלילה. אני אדם אדיב. אדרבא, אקבע לך ראיון. כשהאחרים ירדו, תוכלי להשאר ולשוחח.

ברברה: ומה יהיה הערב? ומחר? לא נקבל מים בכלל?

תום: אהרהר בדבר, אמלך בדעתי באמת ובתמים ולמעשה. אך לך, גברתי הכבודה והנכבדה, מתחשק לי להבא לא לתת מים — הרי צריך לעשות איזו פעולה.

ברברה: לי? דוקא לי? למה להעניש אותי?

תום: כל אחד ישאל: למה דוקא אני? ובכן, נעשה נסיון: מי האשם? (שתיקה) הנה, רואה את, אין מגלים מי האשם.

יוליה: לעזאזל, מיד אמרתי שקופיץ רצחני זה…

תום: הנה, הנה… את יודעת שהיה קופיץ רצחני, את יודעת מי האיש, את יודעת הרבה דברים, מיד חשבתי בלבי שיוליה היא היודעת, תהיה לנו שיחה מענינת, מענינת לא כל שכן ולא כל שכן.

פיליפ: איזו אי זהירות פושעת!

תום: בדיוק כך, אדוני. הנה יש בחיים מקרים כאלה, מקרים מקריים, שלא תמיד הם מקריים כל כך…

ברברה: ואולי יש איזה מוצא — הלא כבר עכשו אני כל כך צמאה. ואם אני מעלה על דעתי את הצמאון אחר כך, מחר, הרי פשוט… פשוט…

אן: אמא, הרפי!

תום: אני מבין, את גברתי הכבודה והנכבדה, מתכוונת לשביתת נשק קטנה, ואולי גם לתנאי שלום? ואמנם, אם את באמת מין טיפוס נחמד כמו שתיאר אותך מקודם אד שלנו, ואילו היית מסכימה, למשל, שבתך היקרה, אן… אן זו…

יוליה: למה אתה מתכוון?

תום: הדברים ברורים בהחלט כמדומני.

ברברה: כלומר שאן תהיה ה… הפלגש שלך?

תום: איזו התבטאות בלתי תרבותית. אבל אני — אינני מציע שום דבר. זה היה רק סתם…

ברברה: ואם אסכים, תתן לי, זאת אומרת לנו, מים?

תום: אפילו ביפסטק מטוגן א־לא־תום!

אן: מקודם אפיל את עצמי לתוך הים!

תום: הנה, רואה את, הדברים יגעים ומבולבלים, השעה אינה כשרה ומוכשרת עדיין למשא־ומתן תרבותי.

ברברה: (מתיפחת): בתי היקרה, התוכלי לראות בצרת אמך הזקנה, באסון אחותך היחידה? כלום אין לך אפילו טיפה של רגש בלבך? האינך תופסת, כי כאן מדובר בחיים או במוות? הלא ענין המים אינו הכל, כאן הכל עומד על הפרק. הלא הוא השולט, הוא עושה ככל שעולה על דעתו, הוא יכול לעשות בכולנו כפי שמתחשק לו… ואת היחידה יכולה להציל את כולנו… בתי היקרה, אן!

אן: אמא, עוד מלא אחת, את מכירה אותי, עוד מלה אחת — ואני קופצת, ישר לים! ואגב: לי לא נתן את מנת המים שלי. זו כנראה היתה ההקדמה.

תום: האידיאליסטנים הללו, איזה פגע קטן ומיד עוזבים את המערכה. זהו. ובכן — די, הפעם די! (לפיליפ) אתה הגבר ובעל היוזמה, כמו שאומרים, הואילה נא להוביל את הנשים לתאיהן למטה. (מכוון את האקדח) ומיד!

פיליפ: כמובן, כמובן. (מוציא את ברברה, רוצה להוציא גם את יוליה).

תום: יוליה תשאר כאן, קבעתי לה ראיון. (פיליפ רוצה לשלב ידו בזרוע אן, אך היא ניתקת ממנו ויוצאת הראשונה, אחריה פיליפ וברברה)

תום: ובכן — נפתח בלב פתוח ובטוח בראיון.

יוליה: אני כל כך מבולבלת, כל זה כל כך חדש בשבילי, ממש מדהים…

תום: אני מבין, המצב הוא שונה, ולא את המציעה, וגם הטיפוס הוא (מצביע על עצמו) חדש, ואינך יודעת מה בדיוק מושך מין טיפוס כזה…

יוליה: כן, אתה כל כך… איך לומר זאת, גברי, אין בך שום סמרטוטיות באמת, מימי לא פגשתי מין גבר כזה.

תום: סליחה גדולה. הנה רואה אני שטעיתי. כי את כנראה רוצה בכל זאת להציע לי משהו, וזהו ענין אחר לגמרי.

יוליה: הגם אתה מגלגל כמו החלושים הללו? הנח, גם אני יודעת ללגלג, אבל הפעם אני כל כך רחוקה מזה.

תום: כי המצב רציני?

יוליה: אבל אל לך לחשוב שאני מתכוונת לטיפת מים נוספת. אני מבינה היטב כי המצב הוא אחר מיסודו, והוא רציני מאד.

תום: אינני מכחיש. מאז ומעולם ומקדם ידעתי שאת מבינה בענינים.

יוליה: אתה הכרתני מקודם?

תום: ודאי, הלא הייתי עושה עסקים עם בעלך נשמתו גן עדן.

יוליה: אח, אם כן, אתה הוא זה… איזה טפשה אני שלא הבינותי מיד.

תום: נכון, נכון.

יוליה: אתה אדמן.

תום: ודאי. אני תום אדמן, השותף המסתורי של פיליפ ושל בעלך נשמתו גן־עדן. מוכן לכל שליחות מסוכנת, כל רצח קטן, בלשוננו קראנו לזה מליק, ואפילו טיבוע אניה כשצריך…

יוליה: והקברניט הזה שבאניתנו…

תום: תארי לך, כמעט ניחש מי אני. ואילו היה מגלה זאת ללינק הזקן…

יוליה: לכן סילקת אותו. איזה גבר, איזה כח החלטה!

תום: ובכח זה את רוצה לשחק קצת עכשיו?

יוליה: רואה אני שבלי גילוי לב גמור, לא…

תום: לא נתקדם. ודאי. ובכן?

יוליה: מקודם… מקודם הזכרת את אן…

תום: אני מבין. את רוצה להציע את עצמך במקום אן?

יוליה: לא. אני רוצה רק שתבין, כי גבר כמוך, מסוגך, מדרגתך, זקוק לאשה הראויה לו. ולא לטפשונת קטנה.

תום: ואת האשה הראויה לי?

יוליה: גבר כמוך ואשה כמוני יחדו…

תום: מה היינו למשל עושים?

יוליה: האינך תופס? הלא יש לי כספים. יש לי קשרים. כל העולם פתוח לפנינו, מחכה לנו. גבר כמוך ואשה כמוני, כשאך נגיע ליבשה, הלא…

תום: רגע, עדיין לא הגענו ליבשה. לפי שעה את מציעה לי… מה את מציעה בעצם?

יוליה: אהבה… ואושר… ושלטון. ולא רק בספינה קטנה, בעולם הגדול, תום!

תום: זה יפה מאד, באמת יפה — אבל קוץ אחד יש כאן.

יוליה: איזה קוץ, יקירי?

תום: לא נגיע ליבשה.

יוליה: כיצד לא נגיע? סוף סוף במוקדם או במאוחר תמצא איזו אפשרות:

תום: אפשרות יש, ודאי, אבל אני אינני רוצה למצוא אותה.

יוליה: וכי מה אתה אומר לעשות?

תום: אני? הרבה, הרבה דברים מענינים.

יוליה: ואינך רוצה להגיע ליבשה, לאהוב, להיות עשיר, להיות חפשי, לשלוט בעולם?

תום: הנה, אהבה זו, מין אהבה קנויה, אהבה של עסק — זה משהו כל כך טפל…

יוליה: טפל?

תום: וכאן, בספינה זו, אני גם עשיר, הכל הוא שלי. וגם חפשי. ויותר מזה: אני היחידי שולט כאן, אני! כל זמן שהספינה מפליגה בים… אני שולט. ואין לי שום פחד — כמו לשליטים בעולם הגדול שלך. אמנם יתכן שעוד ימות זה או זה — אבל אני, אני חי!

יוליה: ימות? מי ימות? למה אתה מתכוון, תום?

תום: אמרתי מה שאמרתי, והדברים ברורים. וכי מה? הצריך אני לסלוח למתנקש? לא, חס ושלום וחלילה, גבר גברי כמוני אינו סולח. ואני אף יודע מיהו. אלא שבינתים התחשקה לי גם אהבה, ואין אהבה בלי הכנעה. לכן אני עושה בכל מיני תחבולות, ואם לא אאיים שארצח את אד… אם לא יהיה קרוב קרוב למות, הרי אן לא תסכים לעולם…

יוליה: אתה באמת מתכוון לאן?

תום: ודאי. אן ולא את. מין אהבה שאינה תלויה בשום דבר. אהבה כזאת — ואחר כך כבר לא איכפת, יבוא מה שיבוא! ולאהבה כזאת את לא תצלחי. (היא כורעת לפניו) די… הרפי ממני! (בועט בה) הסתלקי! (בו ברגע נשמע איזה קול מוזר) מה זה?

תוכי (מבית המדרגות לצד המטבח): אדמן! אדמן!

יוליה: באמת מוזר!

תוכי: אדמן! אדמן!

תום: למעלה מכל הספקות והפקפוקים, כאילו קול התוכי שלי.

יוליה: התוכי חזר?

תום (קרב למוצא למטבח): אני חולם, או השד יודע מה!) מציץ בזהירות)

תוכי: אדמן! אדמן! (בהכניס תום את ראשו למבוא המטבחה, עולה אד מבית המדרגות של הנוסעים, בידו מוט ארוך, בזינוק אחד הוא נמצא מול תום, במאבק, תום נופל, מתגלגל עד קצה האניה).

יוליה: (צועקת): הצילו! הצילו! (תום שולף אקדח, אד טופח על ידו, תום נופל הימה).

אד: מאוחר — אותו כבר לא יציל איש!

יוליה: (צועקת): רצח! רצח! (מבית המדרגות של מטבח עולה אן).

אן: המזוין היה דוקא תום — אלא במאבק כזה: סוף רוצח לים! (כולם עולים בזה אחר זה).

לינק: מה קרה?

ברברה: איזה אסון! איזה אסון נורא!

יוליה: רצחו את תום! הם (מצביעה על אד ואין) הם רצחוהו!

פיליפ: אם כך, זאת אומרת…

אד: (מרים את האקדח של תום): אתה אל תזוז!

לינק: אבל כיצד? כיצד?

אד: פשוט מאד, פרצתי את הקיר למטה והגענו לתא המטבח, אן חיקתה ובהצלחה את קול התוכי, תום נדהם ו… ונפל ו… הים בלע אותו!

לינק: ברוך דיין אמת!

ברברה: אבל — אישי הטוב, אן! הלא זה ממש מעשה… מעשה…

יוליה: כמעט מעשה גבורה: זוג נאהבים מסתכן ומציל את כל הנוסעים מצפרני שד מטורף!

פיליפ: ואמנם האמת ניתנת להאמר: הם הצילו את כולנו!

לינק: כן, היו בדור שלי אנשים ממוצא שונה וממעמדות שונים שהצילו אתכם ודומיכם — ואתם שילמתם להם לפי השגתכם. והנה הדור הצעיר, אף הוא מציל אתכם — הבה נקוה שלמד את הלקח וידע גם להשמר מכם!

אן: אבל קודם כל נכוון את מהלך הספינה.

ברברה: כיצד נכוון? מה פירוש נכוון?

אד: באחד הרגעים המשונים שלה, גילתה לי הגברת יוליה כי בספינה זו, ששימשה בעבר בשרות הריגול שלה, טמון מנוע ומלאי של דלק…

אן: החלטנו איפוא לחפש!

לינק: ואתם מצאתם מנוע ומלא?

אד: ואפילו מפות ומכשירים. בעוד יום־יומים נגיע לחוף!

אן: וגם מצב האספקה אינו רע— יש גם מים וגם שימורים.

ברברה: והחזיר המטונף הזה השתדל להמיתנו בצמא!

פיליפ: וגם הרעיב.

לינק: אנו חוזרים איפוא לעולם החיים.

אן: אל עולמו של אד!

לינק: יחי אד!

ברברה: יחי הקפטן אד!

יוליה: וכל האידיאלים שלו!

פיליפ: שיתכנן לנו את העולם לפי תפיסתו!

אד: בואי אן, עוד מעט יכריזו שהם הרוצים בעולם לפי רוחנו!

אן: כן, אד. ואנחנו — אנחנו למדנו לקח: על אופי העולם וטבע האדם!

אד: ובכל זאת: העולם שלנו, העולם של הדור הצעיר — מוכרח להיות טוב יותר! (מרחוק נשמע זמר המלחים).

מסך

סוף

יושבים היינו במקירה, מי רכון על צלחתו ועל כוסו, מי תולה עיניו לפניו כרואה מה שהאחרים אינם רואים, מי מהורהר ומחומר ומסומר כמתגונן ממראין בישין, ‏שׁ‎‏‏‎‏‎‎הם רוצים בו ואין הוא רוצה בהם. הקירות היו צבעוניים נוסח אָמֵן־אָמֵן אופנתי לציירים של הדור, הכסאות היו רפודי מושב ומסעדם רפקני לגב, בקבוקי היין הענברי למהדרין, התאמצו להשרות אוירה חגיגית: ואלמלא אותו נופך דק של התהרהרות חומרת, יכול שהיית אומר, כי זוהי מסיבה משפחתית שגירה, כפי שמחבבים אותה להלכה ומתחמקים ממנה למעשה בבתים רבים בכל אתר ואתר.

לא התנהלו כל שיחות. כי השיחות היו כבר אחרי גו. מה שאפשר היה לספר, סופר כהנה וכהנה. כל פרטי הפרטים, כל ההדגשים וההיקשים, כל המשמעויות וההתפרשויות, כל השתלשלות הענינים וכל אותה בירא עמיקתא של אירועים ורגשות – כל זה נתמצה עד תום. אותו מהלך החיים הדחוס, הקטנוני ומזוויע־העצבים בבונקר. ואותם סידורים קודמים שטופי חרד ויגע. ואותו משנק של שמירת־סוד לכתחילה, ובהמשך – אותו מזחל־פחד של גילוי, התלוי־מנגד כל רגע, כל רגע של חיים, כתקתוק שעונו האיום של מלאך־המוות. וכיצד אבא התעזז באחד הערבים לגיחה – סוף סוף בלי אפסניא מכל וכל אי אפשר – ושוב לא חזר. ואותה צלוחית של רעל המיטלטלת־מידנדנת על צוארה של אמא. ואותה ילדה בת ארבע, שהתפרצה בזעקה מקפיאה דם: אמא, עשי שאחיה, עשי הכל־הכל שאחיה!

לא התנהלו כל שיחות. בני המשפחה היו מסובים לסעודה מקרבת־לבבות, האוירה היתה של שבת־דבקים גם יחד, ממש מופת להנאה מפולפלת מחיים טובים ועתרת שלום. היא, האורחת, שזה אך עתה נפלה לביקור מהשפע המתבקע מעבר לים הגדול, ושזה אך מקרוב היתה פליטת גיא ההריגה השטנית, ישבה בזקיפות גב וזחיחות דעת – סוף סוף כל שרידי מקורביה ארחו כאן יחדו, ומה לך נפלא יותר מחמימות מקורביך סביב סביב. פניה היו חוורים מאד, ולא רק משום השכבה המגופפת של פודרה נוסח צרפת הטרום־גילוטינית; אפה החרום היה עדין, רטטני במקצת, לסימן רגישות, המפארת בימינו כל מי שיכול להפגינה; עפעפיה היו מעובים, אך לא מפגיעים מכל וכל, משום בהירות שערותיה, ועשו רושם של ממש רצוי, של רוך קטיפני משקיט; עיניה היו בהירות תכולניות, נוסכות רוגע רווה, וצעירות מאוד. אין ספק, יפה היתה האשה הזאת בנעוריה, עוד לפני צרור שנים, כאשר גזרתה היתה גזרה של נוי, כאשר שערותיה היו בלונדיניות בהירות בסימן השפע, כאשר כפות ידיה היו חטובות־מטופחות, כמין צעצועים מרהיבים של חרסינה נדירה מלפני כך וכך מאות בשנים. גם היא איפקה את לשונה, פשוט אי אפשר היה לפתוח שוב את הפה במסיבה משפחתית נהדרת זו. ופתאם – פתאם נאנחה והפטירה כלאחר־יד: את מרבית תכשיטי קיפחתי בתקופת הבונקר, הלא צריכים היינו להתכלכל איך שהוא, כולנו, וזה היה הפתרון היחידי העובר לסוחר… ושוב הס, הס עמיס של אנשים שמחים בגורלם, מלווה רשרוש משי מעודד של שמלת האורחת. שמלה ירוקה־כספית רחבת שרוולים, מושכת בברק גוניה עין כל רואיה, שגלי־גלגלי קפליה, מתוכננים ע"י אחד בוצינא של חייטים, לא היו מכוונים אלא לתפאור החיים.

לצדה ישב בעלה. לא. לא היה זה בעלה הראשון אלוף נעוריה ושליט חסידה מני אז. הלה נהרג. ולא דוקא בימי הטומאה הבהמית. גייסות המשחררים הם שהוציאו להורג – חשדו שהוא מרגל לטובת הטמאים הללו. ומה לך משכנע יותר מחשד כזה אצל שוחרי הצדק והטוב והאושר בשביל העולם כולו! וכך נותרה לבדה בגיא ההריגה – אלמנה ובתה בת הארבע. וכאשר טולטלה לבסוף ממעמקי התופת לחופי השפע, לא זו בלבד שנמצאה לה שם פרנסה טובה – וכי מה רע בכך כשאשה לא צעירה ביותר, שראתה את אלף עיניו של מלאך־המוות, ושעשתה ככל שאך יכלה להצלת חיי בתה, משרתת סועדים להנאתם; לא חלילה באחת מאותן מסעדות ידועות לשמצה, שהסעודה בהן היא אך טפל־ראוה למשהו אחר לגמרי, אלא בפירוש מסעדה לבני־טובים, או לפחות למתחפשים לבני־טובים מכל מיני טעמים חברתיים. אכן, לא זו בלבד, שנמצאה לה פרנסה טובה, אלא אף נקרה לה הטיפוס הזה, שאמנם אינו צעיר ביותר, אף לא יפה ביותר, אף לא מצוין ביתרון חכמה וידע, אלא פלוני, שכל ימיו התפרנס מיגיע כפיו המיוזעות, הלא הוא מנהל חשבונות בדוק ומנוסה, שאין לך נאמן כמותו לנותן לחמו ולחשבונותיו הערוכים למופת. הוא ישב לצדה. ולא יכול היית לומר מה דעה לו ומה גישה לו לשבת־אחים זה. סוף־סוף לא נותן לחמו לפניו ולא דיפתראות פתוחים, אלא מיני פרצופים זרים וסתומים, ואתה אך תמה אם יש מי שמסכם בכתב ברור את צפונותיהם. יכול שבימי חרפו היה מסוג הג’ינג’ים, מה שחל על שערותיו וגביניו, ואף על הנמשים הבולטים שבפרצופו ובגבות ידיו – אך מאידך גיסא, יכול שלא כך היה, לא ג’ינג’י מכל וכל, אלא מין אפרפר סתמי, מין טיפוס שאם רצית לגרום לו נחת־רוח, אמרת שהוא שחרחר, ואם לאו דוקא, מצאת שהוא נצר נאמן לגזע העכברנים.

יהי כאשר יהי, לא היתה לכך כל חשיבות בשעה נעימה זו של הסעודה המשפחתית. מכל מקום ברור היה, כי היא מצאה בו מבטח איתן ומפרנס לעת צרה – אמנם רק לעת צרה ובדוחק, שהרי אין להעלות על הדעת, כי שכרו בלבד עשוי לספק מה שמשפחה המכבדת את עצמה, חייבת להפגין ברשות הרבים בתקופתנו. והוא מצא בה – אולי מצא מגבת חן, בבואה של יופי, בועה של טוב־לב אנושי, אמנם אך מקצת שבמקצת מזה, לא יותר מדי, כי כל מה שהוא יתר על המידה, לא רק שהוא מבהיל ומבריח, אלא אף מקלקל כל שורה, שורת הסדרים הערוכה בקפידה, שבלעדיה אנה אתה בא בעולם רועש זה?

ועוד אחד היה שם. אף הוא ממתי־מעט הניצולים, אלא שהיה כמעט ילד בהפגיע יום ההצלה. הרי החשבון הוא פשוט למראה פניו, המעידים בו כי אין הוא עתה אלא על סף גברותו. האורחת היא שהביאתו, ולא רק בזמנו, לחוף הזהב והתקוה הטובה, אלא גם עתה, לכאן, אלינו. שכן קשה עליה הפרידה ממנו, מאז הימים הקודרים, מאז האימים התודרים. פליך, היא קוראה לו, פליך בבקשה ממך, פליך הואילה נא בטובך, פליך אני סומכת עליך, פליך ופליך כל הזמן ובלי הפסק. אלא שאותו בעל עכברוני שלוון שלה, שבודאי לא היה באותן מהמורות של מוות, ואינו עד לשום דבר, יש ומביע רמזי רמזים של פקפוק, לאו דוקא שלווני, לגבי פליך זה, אם באמת ובתמים היה שם, ואם באמת ובתמים הובא כמסופר שהובא. וכל זה על אף העובדה הבלתי־מעורערת, שכאשר התוודע לאותה פליטת גורל איום במסעדת בני־טובים הלזו, אותה פליטה מאולמנת שהיא עתה אשתו קבועה במסמרות, היה אותו פליך במחיצתה, ולא יכול היית לראות את זו בלי לראות גם את זה – אלא שאפשר היה בכל־כל לחשוב, שלא בה דבק למעשה, ולא היא דבקה בו למען עצמה, אלא שהכל מכוון לאותה בת שלה, אותה נערה פורחנית, שכולה פלומת משי ופרי מגדים, תקות פלאים וסוד מתוק, אותה נערה שופעת אור חיים והבטחות נאמנות לעתיד לבוא, שבימים ההם, כשהיתה אך ילדה קטנה, התפרצה בצעקת אימים: אמא, עשי שאחיה, עשי הכל־הכל שאחיה!

הנערה הפורחנית ההיא איננה כאן. שכן את הלימודים בקולג' אין לזנוח. ובכלל, הדור הצעיר הזה! בכלל ובפרט – מה לה ולרגשות הללו, שעודם נחלתה של אמא, ואולי אף של בעלה, ואולי אף של פליך. היא כבר השתחררה מכל אלה ואין לה כל צורך במועקה פסולה זו, לא בצורת העלאת זכרונות ולא בצורת חיפוש קרבה, ולא בשום צורה החורגת ממסגרת הקיים, שהוא בלי ספק טוב ומשביע רצון ומבטיח עתידות מכל הבחינות. כן, כן. הדור הצעיר הזה. הנערה איננה כאן. אך זעקתה מאז הימים, זעקת הילדה בת הארבע בכל זאת הגיעה, בעוד מועד הגיעה, כדי שדבר לא יחסר במסיבה המשפחתית הנהדרת.

כך ישבנו, אנחנו זוג האורחים¹, וכנגדנו שלשת האורחים, שבת־אחים גם יחד. ותוך כדי אשרי־יושבי ביתך זה, נזכר המארח כי מידת הכנסת־אורחים עדיין אינה שלמה, שהרי לא על המאכלות בלבד יחיה האדם, ומן הדין להוציא מגניזתה את קופסת הסיגרות הכרסניות, שריחן מרומם את הרוח ועשנן גורם לעלית הנשמה. מיד זירז את עצמו וכיוון מצעדיו אל הטרקלין המרווח. כך וכך אמות ארכו וכך וכך רחבו, לפי חשבון המרצפות הנוצצות של הרצפה, ומשם אמר לעבור לחדר עבודתו, שאף הוא מרווח מאד, ובעיקר מפואר באלפי גבי פראטאטא של ספרים מן המסד עד הטפחות לאורך כל הקירות כמעט – הוא פותח את הדלת והנה: סרחון אדיר מכה באפו, חיות יש כאן! מאחורי הכורסה הנרחבת, שמושבה רפוד במירך הרפידה ומסעדה עשוי מעשה סורג, מצטופפים שלשה: כלב־זרזיר רזה ושחור. גון של שחור עמוק מאד, אזניו מגופפות ועיניו כלות מערגה לכל אדוניו; חתול שמנמן ואפור, שפרוותו ממרכים של פיתוי שמורים לבעלי־תריסין; ונמר שעיניו תהום לוהבת, פעורות עד קצה הטירוף, עינים של בלע גמור, צהובות, מפתות, משתקות, עינים כופות אל הלוע, שהרגשת טרף־כהרף־עין תלויה לו מתחת.

הצצה של רגע חטוף וטריקת דלת רועמת. סיבוב המפתח. סגור ומסוגר. החיות סגורות ומסוגרות בספריה. לא יתכן שיפרצו את הקירות. גם את הדלת לא יכריעו. לפי שעה יש בטחון קמעה, הקלה פורתא. יש שהות לתהות על השתלשלות הענינים בשׂום־שכל. רק בשום־שכל. בקור רוח. בהגיון צלול. אסור לפתוח פה לבהלה. רק לא בהלה. רק לא בלבול מוחין. רק לא חפזה של חסר־דעה.

כך ישבנו, אנחנו זוג המארחים, אני ורעיתי, וכנגדנו שלשת האורחים שבת אחים רוגעים גם יחד – מסיבה משפחתית נהדרת. אלא שאותו פליך, אותו ספק פליט טור־ההשמדה ספק שליח השפע המשתפך של העולם החדש, לא יכול שוב להתאפק. נמוך היה ועגלגל, וגם בשעת ישיבתו בלטה נמיכותו. וכאילו כדי לתת תוקף לאיפכא־נמיכות שבישותו האמיתית, הוא מתחיל לספר רשמים מן המסע. כן, המסע הזה עד לכאן. ניוון – זהו. בכל אותם ארצות מפוארות – כלומר שהעבר שלהן היה מפואר, לפי מה שמספרים מחברי המדריכים לתיירים. וכי מה הם למעשה החיים האמיתיים? הווה אומר: תנועה. כל קפיאה, כל מה שאינו מראה סימנים ברורים של השתנות מכוונת, כל מה ששרוי אך בתהליך טבעי של חילוף־חמרים סביל, הרי פירושו רק אחד – מוות. זאת אני אומר לכם, אך צחוק הוא. הלא פליאי ארצות אלו, ששיר רוממותן בגרונכם, הבשילו בעיקר העיקרים מדור דור ועד היום בשינויי צורה וגרסה אך אחת: האמונה השלמה במסורת הכישופים. הלא כך אתה קורא באותו ספר הספרים שלהם:

תדע לך, כי האמת היא, שאותם עירין קדישין, שבעט בהם ודחה אותם לחוף, היו לשדים ואי אתה יכול לומר, שמטבע ברייתם אינם כשרים לעשות מעשים נפלאים, שנבצר מאדם לעשותם. אך שוטה גמור יאמר לך, שמה שנראה כמעשה כשפים הוא מהתעתועים של כח הדמיון והזיה של הוזים בהקיץ, שהרי גם כח הדמיון וגם הזיות־בהקיץ לא יתכנו בלי התפשטות של סמאל ימ“ש, ומכאן שיש התקשרות של ממש בין סמאל ימ”ש והכת דליה ובין המכשפה עושה דברו מטבע ההתקשרות ולא בחלום היא עושה מה שעושה, ולא בדמדום המוחין היא מדמה דברים שלא היו, אלא עושה מה שעושה ברוחה ובגופה, ומגשימה המטרות של סמאל ימ"ש, וכי ממנו כל כוחה…

אומרת לו המארחת: הלא היא הנותנת. הקליפות הללו, הלא דוקא הן באות ללמד גם על האספקלריא המאירה. ואם באנו לכאן, הלא גם משום מצוקת הקליפות באנו. בלי שום זריקת־חול בעינים אנו אומרים, גם לעצמנו וגם לבנינו וגם לכל הרוצה לשמוע: בסוד אבותינו הקדמונים! משום שנתגבל לנו, למי ביודעים ובשיקול הדעת ולמי אך בתחושה נכונה, כי בימים מקדם נולד כאן, דוקא אצלנו, אותו שכל טוב של אדם, אותה מידה טובה של ראיית־דברים כהוויתם, של שקילת זה כנגד זה – מה יפה כוחו של זה לעומת שכנגדו. רק מכח החשבון הנכון, שאינו מעלה הררים כצללים וצללים כהרים, אלא הררים כהררים וצללים כצללים, נתהווה היסוד לקיומו של אדם בעולם הזה. מארץ זו שלנו יצא הקול וגם הכח, שהקים בעולם כל אותם לולים לולים של חכמה ודעת ומידות טובות ושאיפות צרופות ואמונה גדולה בעתיד לבוא. בסוד חיים זה אנו דבקים כולנו…

אומר לה: כגון ציד המכשפות ומדורות של דורות לקרבנות־אדם?

פותח לו המארח: פלוני בן פלוני משומרי אמוני הקרקס, מה לך ולסודות של שלומי אמוני החיים? עיניך מה הן רואות – את הנמר, וכל תנועה שלו וכל זרידה שלו וכל פהוק שלו. אך טרפו, מה דין טרפו, מה דין כל הנטרפים הללו? ומה דינך אתה כשלעצמך, וכל המקורבים אליך, אם יש עמך מקורבים, ואף זאת: מה דין מסיבה נהדרת זו שלנו?

אמר הבעל… למעשה לא אמר דבר. אף לא כהוא זה. שכך יאה וכך נאה לאחד מצבא הגלגלים הרבים הללו, שכך יאה וכך נאה מגלגלין.

מחייך כנגדו פלוני פליך: התנועה, הוא שאמרנו, אך התנועה בלבד. מה אני ומי אני אם לא גלגל קטן בתנועה גדולה. והיכן לך תנועה גדולה יותר, אם לא בארץ זו שמעבר לים, שאת מימיה אני וכל המקורבים שלי שותים? באותן ארצות של אתמול עלו ובקעו דורי דורות צווחות של מצומצמי המוחין: אדם גדול, אדם גדול! נפשות קטנות של עבדים גדולים היו מחפשות אילן גדול להתלות בו. אך בעולם שנתחדש, נתגבל האדם המקובץ, המון אדם רב! וכל אחד יש לו חלק בו. הכל מכוון עתה לאותו מקובץ, כל רגע קטן וכל פרט קטן. גלגלים גלגלים נבנה העולם שנתחדש. מה נפלא זמזום אדירים של כל הגלגלים הללו, שאין בו לא לאות ולא הפסקות, ולא שום קלקול אפילו רגע אחד. היד המכוונת של האדם המקובץ שולטת בכל – כך וכך זריזות, כך וכך יגיע־כפיים, כך וכך המלבוש, המאכל, הנופש, הקריאה, המחשבה, האמונה… כזה ואך כזה הוא הפרט הקטן, שלמעשה ולאמיתו של דבר מכוון כל־כולו אך לפרט הגדול.

נאנחת האורחת החוורת: הכל הולך אחר הזמנים הללו! כך היה במהמורות המוות, ואני שם אך באקראי. שכן יכול שלא היו תוקעים דוקא אותי שם, ויכול שהיו תוקעים שם כל אחת ואחת. שם היה האדם המקובץ, השטן המקובץ, המוות המקובץ, ולא הפרט הגוסס. וכך הוא עכשו בכל המקומות, הן אצל הדבקים בהווה הטוב, שביניהם גם אני יושבת, והן אצל העומדים־מנגד שמצווחים על נפלאות המחר. צאו וראו עד מה נתקפלו יחדו המערב והמזרח על קברו המעופש של כל יחיד ויחיד.

מתרתח המארח: אם כך, אם אתם גוזרים סוף פסוק לפרט, אם נחיל של נמלים ועמלן היא כל ההתרוגגות שלכם וכל ההתכוננות וההתחוננות שלכם – כל אותן חיות של ביבר למה לכם?

משככת המארחת מתוך חובת מעמדה: ושומרי אמוני הקרקס, מה הם יעשו?

אומרת להם האורחת החוורת: החיות היקרות הללו! נס גדול בתוך נס גדול. אותה שרשרת הגירויים של מרבצי גומש, ואותה חכמה רבה של מקפצי הזירוזין, ואותם ממחצי דבקות מזעזעת בחיים – אני אומרת לכם, מה מקום יש להתיאשות כשיש חיות כאלה בעולם!

אומר פלוני פליך: כלום צריכים היינו להפקיר את החיות היקרות שלנו מחמת הביקור אצלכם?

מפטירה אחריו: החיות היקרות מלוות אותנו תמיד. מאז הצלנו אותן מגיא ההריגה באותם ימים איומים מקדם.

וכאשר בהמשך שיחת המקורבים המלבבת, נגש שוב המארח החביב אל דלת חדר־הספרים, מצא שהיה כאן מי שפתחה, אם כי לא לרווחה אלא למסודקין וכשהציץ פנימה – ראה כי החיות עודן כלואות שם, ופלוני פליך נצב עליהן באמצע, עומד ומשנן את פרשת התנועה שדומי אין לה, עומד וזורח נחת־רוח מעצמו וחכמת־חייו והצלחותיו. ואלו אותה אחת שהיתה שם, היתה דמות חדשה, שתחילה לא הובאה בחשבון מכל וכל. זו היתה כושיה – חולצת צבעונין לה, ושמלונת צהובה, ומטפחת סומק על ראשה. אלא – כשהסתכלת בה היטב, נתנצנץ לך לפתע, שאותה שכבת שחמון שעל פניה היא כאותה שכבת חוורון על פני האורחת. וכך היתה עומדת ומצליפה בפרגול אחת לאחת, הכלב והחתול תקועים במקומם מאחורי הסורג של מסעד הכורסה, תקועים ומרתיתים כבעלי תשובה, ואילו הנמר ארוך הגו חומק חומק אחת לאחת ומסובב כברק המסתעף אותה ואותו ואת כל החדר, אחד מפלאי בראשית.

כאשר נטרקה שוב דלת החרדות, ראה עצמו המארח חוזר לחיק משפחתו הנפלאה, משפחת השרידים המאושרים מגיא ההריגה, משפחה השמחה בחלקה ומרוממת את מזלה במסיבת־דבקים נהדרת.

ופתאום היה ברור מאד לזוג המארחים: רק בשום־שכל, בקור־רוח, בהגיון צונן. לא פלומה של רטן, ולא זרזור נושכני, ולא אימת התנועה ללא דומי, משביעים דעתו של אדם. הררים אך כהררים וצללים אך כצללים – זה המעגן ואין אחר. זה ואך זה היסוד לקיומו של אדם, על אף כל המזדנבים בין כיצד מרקדין לכיצד מספדין. זו הפרשה שלנו, זה הדין שלנו, וזו גם ההצלה שלנו והברכה שלנו, זה סוד החיים, שאולי אולי יתפרש גם לאחרים, כפי שכבר נתגלגל והיה באותם הימים הנודעים.

ביני וביני, רושם כל הדברים האלה יודע אך זאת: המסיבה המשפחתית הנהדרת נמשכה והלכה, ואם לא הושבתה ע"י כוחות חיצונים, הריהי נמשכת והולכת גם עתה.