– הנח – אמרה – הרי מה שהיה…
עדיין יפה היא – חשב. אמנם לא יופי צעיר. השערות הללו, שהיו ערמוניות, כמעט הכסיפו. עוד פניה שהיה אפרסקי כל־כך, הקמיט בזויות העיניים. אמנם שכבת הפודרה השעיה הוסיפה לו לווית מבע. ואילו השקעים הקלים הללו של הלחיים כמו בפסלה של נפריתיתי מימי קדם…
– כילדים –אמרה – גם אנחנו נהגנו כילדים.
היו תקועים באותו כלוב מרובע של ספינה משרכת שביליה באוקיינוס, שנקרא טרקלין, שהיו בו אך ספה־לשלושה, שני שולחנות וכחצי תריסר כורסאות – ועוד שניהם כתוספת מיותרת. הוא ניסה לרדת לסוף רמזיה, אך היא היתה שקועה בתוך תוכה, עד שלא הרגישה מכל־וכל בהיכנס אותו זאב־ים גברתן, שקומתו קומת עוג, רוחב חזהו כחומה בצורה וגילו – מי יפענחנו.
– הקרחונים הללו, הקרחונים הארורים הללו – חירחר ברוגזה.
– זוהי המציאות – חשב הוא – אותה מציאות גסה הטופחת על פנינו. הרגשות, התרוממות־נפש, הזיות קסם, אותו פלאי־פלאים שפיתחה חיית־האדם, המנסה להשכיח את החיה שבה – כל זה פוקע כבועת־סבון כאשר איזה ענק סומא, ששמו טבע, או יקום, או אין־סוף מסיע פתאום לפתע קרחון אדיר, שמפגעו כל כך שקוף, כל כך ברור, כל כך בטוח, כל כך סופי…
– קארין אולפסן הלזו אינה אלא פקעת של פחדים – אמרה היא כאילו עונה להירהוריו שלו ולחרחוריו של זאב הים גם יחד.
בדיוק כך. זה היה המפתח. בחורה – סתם בחורה. צמוקה למראית־עין. אך לאו דווקא בקו של בלות בטרם־עת. בעלת לסתות בולטות, עיניים ערניות, פה חושני. כאילו יש עמה הכל־בכל־כל, ובכל זאת למעשה – אין לה דבר. חוץ מפחדים, כמובן. פקידה – כך תיארה את עצמה. ומשום שהיא פקידה בחברת־אניות, ניתנה לה הנסיעה חינם אין כסף. זוהי ההצדקה הראשונה להיותה כאן. ויש גם הצדקות נוספות. הבחור שלה – בלי לפרש מיהו בעצם, בעל או ידיד או אך חבר־לעת־מצוא – נעלם. יש משערים שמת. ושוב אך שלוש נקודות – בלי לפרש כיצד נעלם, מה הביאו לכך, ולמה יש משערים שמת. כיון שכך – בא ההמשך – הריהי מפליגה אל קרוב־משפחה רווק מעבר לים. ושוב שלוש נקודות, הפעם סמליות. אכן, מעין הצדקה שניה להיותה כאן על סיפון הספינה. אולם יש עוד הצדקות, ממש ערימה של הצדקות – למשל עצם ההזדמנות הנפלאה לנסוע, לראות עולם, להפליג אל הבלתי־נודע הזה הרומז ממרחקים. פשוט להיות ככל שאך מניחים לך, ועוד כהנה וכהנה. שלשלת ארוכה של הצדקות כנגד שלשלת ארוכה של פחדים.
– כי – יש פחד יסודי, לאמור מה היא כבר ומי היא כבר בכלל… אבל אפילו נניח שגורלה אינו מתאכזר אליה עד כדי כך, הרי ברור שלא תמצא חן; ויש פחד שמא אינה כנדרש דווקא במקרה מיוחד זה; ויש הפצעה צדדית של פחד שמא החטיאה בתלבושותיה, שהרי הוא הוא הקובע את המיוחד שבאשה; ויש פחד בסיסי כי המרחק הזה, יהי קורץ כאשר יהי, בכל זאת אין לו סוף; ויש גם פלג־פחד שאם בכל זאת תגיע למקום שתגיע, יקרה משהו בלתי צפוי ואיום; ויש, כמובן, הפחד הממשי מאד, שהים הסוער, הים הנורא הזה… וכרגע זהו הפחד הגדול שבכולם.
הנהי לפנינו קארין אולפסן זו, הנהי חיוורת ונואשת, כמו שרגילים לומר חיוורת כסיד ונואשת עד מוות, מתרפקת על הקיר כאילו מטה ליפול, סמל ברור לחולשת אנוש, לריפיון הגוף, לאפסותו המוחלטת של האדם.
– מחר – ניחם אותה זאב־הים, סלע הבטחון של כל הנוסעים – מחר יהיה הים סוער עוד יותר.
אך על קארין אולפסן לא השפיעו עתה דבריו מכל וכל. היא הגיעה כבר עד קץ כל השפעה. ה“עוד יותר” פגע בה כבר עתה. למעלה מזה – אין. אך לבדה, רק עם עצמה, אין היא יכולה להישאר. היא נמשכת לחברת אדם. לאיזה מוקד אנושי, שעצם ריבויו מהווה איזה מאחז. אין היא כמו היפוכה הגמור, אותו אולף קארלסן, הסטודנט הצעיר, הצמוד למיטתו בתאו המבודד, מי שאינו מעז לעשות אפילו צעד כושל אחד. הוא מתייחד אך עם עצמו. אינו רוצה שיראוהו במר רוחו ומק גופו. הוא הגבר. ואילו היא, היא האשה…
בטרקלין הספינה התקבצו יחדיו כל עוברי־אורח שנזדמנו לכאן. עתה אחים לגורל אחד, עתה נבטי החיים הזעירים על פני ים אדירים של מוות. זאב־הים כרב־חובל במלוא הכרת חשיבותו, אחר שגם חיים וגם מוות נתונים בידיו, ניתח עכשיו שוב זו הפעם מי־יודע־איזו את דוחות הראדיו, בעיקר בנוגע לנתיב הקרחונים; קארין אולפסן… יודעים, יודעים. היא היתה פקעת מרוכזת של פחדים; הסטודנט אולף קארלסן… שוב יודעים, יודעים, הוא נצמד למיטתו; כן, היינו שם גם אנחנו, היא ואני. ושקועים היינו בדו־שיח אילם ובלתי־פוסק, גם פה. אפילו פה; ואותה אחות רחמניה, שרחבותה המופרזת לכל הדעות אך העידה על טוב־לבה השגרתי – אף היא היתה כאן, יחידה על הספה־לשלושה; ולצידה בתה הצעירה, ספק נערה ספק עלמה, שעיניה הנרחבות לא ראו את העתה כל עיקר, לא תפסו את הרגע הנוכחי, לא שעו לאורלוגין הגורלי, הן היו צמודות אך למחר, שמי יודע מה הוא טומן בקפליו. אלה יורדי הים בטרקלין הספינה. ומחוצה להם היה הים – הים הגדול, בשפע אדירים של כוחות, בתנופות גאוניות של שעשועי איתנים. בנשיפת אימים שוחרת הרס, בחומות חומתיים של מים היוליים. שחור השמיים לא היה אך צבע, זה היה חומר בראשיתי עכור, וממשי מאד כאילו מישושי, וכאילו עומד להתפוצץ מדי רגע ממתח כבירים. ואלומות האור החווריניות־וורדרדות היו כסכינים מושחזים בממדי ענק, שחתכו באכזריות בלהות את מוצקי העננים. היש חוק עולם לכל אלה, היש מי שמכוון את כל אלה, היש מוח פלאים העשוי לחשב את המשיכות והדחיות את התנופה וההדופה, את ההתאגרות וההתפצלות, את הדריכות וההתנפצות? ויחד עם זה – הלא זו חית אדירים נושפת כוח, מפגינה ראשית אונים, זורעת חרדה ומוות. האין זו אותה ריאה, אותה ישות קדומה ממין נקבה בטרם היות העולם? האין כל פרצי אוויר אלה, כל נחשוני החומר הלח, ההתכווצויות וההתרחבויות, כל האופק הרוטט רטיטה של מגור – סימנים מובהקים דווקא של חיים? כי מוות פירושו אך הקרשת כל רחש, הקרחה של הניצוץ המתלקח… כמו הקרחונים הללו…
זאב־הים השופע בטחון עצמי קורן, מצא לנכון להודיע, כי הנה זה אך עתה נתקבל דוח חדש; נחיל גדול של קרחונים מתקרב והולך!
הדברים נאמרו וברגע הראשון כאילו נספגו ע“י רחבותה המהממת של האחות הרחמניה, רחבות לא רק של גוף אלא גם של פנים, שלא היתה דוחה מכל וכל, אלא להיפך, שופעת חמימות כמו אח מבוערת בככר של כפור, מלאה פשטות הוויה כאילו זה כל כך מובן מאליו, גילוי של טיבעיות בלתי חכמנית מיסודה, כאילו כזאת בדיוק היתה האמהנות מאז ראשית ראשיתה, בטרם תושחת ע”י כל מיני גורמי ההתפתחות…אף־על־פי־כן, אם לומר את האמת, יש גם פיקפוקים לא מעטים בנוגע לטיוביות הקמאית הזאת, כלומר אם אותה אמהנות ראשונית לא היתה כולה בּלענית, אֵם בולעת ילדיה, אם לא אכזריות טמטומנית היא היא שהיתה מהותה האמיתית, כעדות אותם מיתוסים קדמונים משורש מוות…
אכן, הפטירה בפשטות משוועת: זה אך לפני ימים מספר נקלעה אחת הספינות בין קרחונים. הם דרסוה ללא רחם עד דוק. איש מהנוסעים לא ניצול.
בתה הצעירה התסכלה בו ברגע בראי כיס – אכן, שפתיה היו מפורכסות כהלכה. בדיוק בגון האדמוני שהלם את שמלתה בעלת המחשוף העמוק כדבעי. הכל אצלה כדבעי, עד קצות נעליה גבוהות־העקבים. הכל־בכל־כל מחמוקי ירכיה עד מגבשי שוקיה ועד עגלתון קרסוליה. הכל־בכל־כל לפי מידות האופנה האחרונה, וגם עתה היא מוכנה ומזומנה לצאת מיד לאיזה מועדון־לילה של מוניטין ולראות חיים כדבעי…
ואילו היא –
היא היתה טרף לזכרונות. אותה צועניה בלה לפני צרור דהוי של שנים אשר ניחשה לה: הישמרי מים סוער!
הוא ידע את המעשה בצועניה, ואף ידע כיצד עשוי מעשה כזה להשפיע אף על החכם שבבני־אדם כאשר הים סוער באמת משתולל למעלה מכל דמיון. מה עושים – חשב – מה למעשה אפשר לעשות במצב עניינים כזה?
לא, זה לא היה מסע אל הבלתי נודע, וזו לא היתה ספינת פליטים או מהגרים בסימן לית־ברירה. זו היתה אוניה שמטרה ברורה לה, מדוייקת, ושמה נמל מסויים מעבר לאוקיינוס. ופתאום – תזוזה לוליינית, הריצפה מתאנכת, אתה נצמד לכל מאחז הסמוך אליך, אתה מחזיק בכל מאודך – כי אם לאו, הרי אתה פשוט מתחסל. אילמלא היו כאן כל הרהיטים מבורגים הברג היטב הרי שהיו הורסים לא רק אותך אלא את כל העומד בדרכם. הכתלים חורקים חירוקים מזוויעים – לא נעים, לא נעים בהחלט. אפילו הבת המודרנית עם כל חמקמקותיה וחמדמדותיה הניסה את בטוחנה הנפשי לכל הרוחות. עתה היא “החווירה כסיד”, כמו לפני שעה קלה אותה קארין אולפסן, שעתה דווקא היתה כמחוסנת והסימן – בשוב הספינה לאיזונה השגור, מנחה ארצה מתעלפת.
אחר שהרימוה, הושיבוה, ריפדוה בכוס מים, לא התאפקה הבת המודרנית: דומני שמר קארלסן נעלם.
נזדעקה האם הרחמניה: מה פירוש נעלם?
קרעה קארין אולפסן את עיניה; הדייל, תבררו אצל הדייל. הדייל יודע.
והנה גם הדייל. מיזע שחור עוטף במהודק חזהו. מכנסיו הכחולים מבליטים את חוד הקמט, נעליו השחורות מבריקות כמתכת – המלה האחרונה של חשיבות.
לא את מר קארלסן לא ראה. הדלת של תאו נעולה, אי אפשר להיכנס.
– כיצד תמהה לקראתו היא – הלא באוניית נוסעים תקינה…
– סליחה – הפסיקה האדון הדייל – איזו אוניית נוסעים? הרי האוניה שלנו אינה אוניית נוסעים תקינה. הראיתם מימיכם אוניית נוסעים שאפילו מנין נוסעים אין בה?
והנה גם כבוד מעלתו: זאב הים. כדרכו בפיקוד הוא עומד מיד על סערת הרוחות. כבקיא ומנוסה הוא פותח מניה וביה בפעולה. הלא ברור. סער זה ששמו קארלסן, המתחולל נגד עיניו, חשוב עתה יותר אפילו מסכנת הקרחונים שעדיין לא הגיעו.
– קארלסן זה – הוא פותח בהרצאה מתוכננת – הלא הוא סטודנט צעיר, והרי אתם יודעים היטב מי ומי הם הצעירים הללו בימינו. יש שהם מתגרים במבוגרים מהם, כאילו מתכוונים להתנקם מחמת העולם הזה שתיכנו בשבילם. יש שמרוב פחדים או אולי מהתייאשות אפילו לא כל כך גדולה, ואולי משום איזה מפח־נפש או חוסר יכולת, הם סוטים מהדרך, כל המעצורים מתפרמים. זהו. הם רוצים להרוס כל סכר, לחסל כל בלם, לחזור לתוהו ובוהו. שכן במצב של תוהו ובוהו יש גם להם מעמד, כלומר לכולם יש עתה מעמד שווה, הכל הוא תוהו, הכל הוא בוהו. אך להיעלם? לא ולא, בשום פנים ואופן. אין כל חשש. בחור כזה אינו נעלם, הוא ישנו. הוא קיים תסמכו עלי, אני מכיר אותם היטב…
הפסיק, כי הדייל המושך בכל החוטים הכריז בקול חגיגי שהשולחן ערוך. ישבו. ואפילו העמידו פנים שהם הולכים לתיאבון. אך הדממה המאולצת העיקה על כולם. אפילו על זאב הים שהיה כל כך בקיא ומנוסה ומסוג הנחלצים מכל צרה.
– הקרחונים הללו – ניסה להנעים למסובים בשיחת ריעים מלבבת – ככל שהם מטילים אימת־מוות על יורדי הים, בכל זאת יש כמה וכמה סיפורים עליזים עליהם, כאלה שממש מרחיבים את הדעת. האמת, על אף הישגי המדע המפוארים של ימינו, עדיין לא נתברר די הצורך כיצד ומתי הם יוצאים למסעותיהם. הרי אילו היו עתותיהם קבועות ונתיבותיהם ברורות, סמי מכאן כל סכנה. ובכל זאת יש עמהם שוב ושוב איזה סוד של הפתעה. פתאום מגלים שהנה הופיעו, שהנה כיוונם הוא כך וכך, שהנה הם מתקרבים והולכים במהירות כזאת וכזאת. אמנם דבר זה כשלעצמו הוא כבר הישג גדול. שהרי התצפיות הללו ומסירתן ברדיו לכל שומר נפשו, הוא בכל זאת משהו. אף שלא תמיד תריס בטוח מהסכנה. והרי עוד לפני שנים לא כל כך רבות, לא היה לנו גם זה. המוות הקרחוני הגיח אז לפתע, ממש נגד עיניך!
הבת המודרנית נתנה בו עיניים בוהות: הוא איננו – אמרה תוקף. כל הזמן הסתכלה בכסא הריק של אותו סטודנט נעלם. שתקה, כאילו הקשיבה, ולבסוף פקעה רצועת הגינונים שלה.
אמה הרחמניה היתה אובדת עצות, הרי התפרצות כזאת בשעת ארוחה, ובייחוד ארוחה על שולחן הקפטן, הוא דבר שלא ייתכן בשום פנים. ובפרט שזה אך עניין כל כך פעוט עמו היעלמות איזה סטודנט, שאין איש יודע מי הוא ומה הוא.
ובכל זאת לא היה נעים. סוף סוף אי אפשר היה להתעלם מהעובדה החותכת שהבחור באמת איננו. הכסא הריק שיווע כמאה עדים.
זאב הים האבהי, מצא שבמקרה מסוג אך זה טוב עושים אם מסיחים את הדעת, פשוט ממשיכים בלי שים לב להטרדות. ובכן, הוא ששמע במו אוזניו, סיפור לו פלוני יורד־ים ותיק. אמנם המעשה הוא לכאורה מוזר במקצת, אך יורד־ים אמיתי ובעל נסיון יעמוד מיד על נכונותו המלאה. יום אחד – כך סיפר בשבת־אחים אותו יורד־ים ותיק – היה עומד על הסיפון, הערפל היה סמיך במיוחד, קשה היה לראות אפילו כהוא זה. למעשה היה זה השכם בבוקר, אך בערפל כזה אין ממש לזמנים, נפלו מחיצות השעות. כל שעה דומה לחברתה, כאילו אתה חי בלי כל זמן, ופתאום – פתאום ראש קרחון לפניו. תמיד מתלבט מהמים אך הראש, כי עיקר הגוש שקוע רובו ככולו במים. אכן, אבדנו – חשב. קרחון קרוב כל כך הוא לא רק בחינת מוות בטוח, אלא ממש כאילו כבר לאחר המוות. הרי אין לך ספינה בעולם העשויה לעמוד בלחץ שטני כזה. אך הפעם – שום דבר. הספינה אפילו לא נוגחה. אמנם הים לא היה רגוע, גם ההתנדנדות היתה חזקה למדי, אך בכל זאת לא נורא. לא היה מקום לאיזו חרדה מיוחדת. ויחד עם זה – אותו ראש־קרחון היה קיים. הוא התלבט ממש נגד עיניו. קרח גבישי כזה, כמזכוכית מלוטשת להפליא. היה כחלחל, מחוויר ומכהה לסירוגין, מה שאך מתקבל על הדעת בערפל ארור כזה. אלא שבתוך תוכו היה עוד משהו. היה שם גרעין בלתי־שקוף, שקשה היה לעמוד על טיבו…
– שוב ניסיתי את הדלת – הכריז פתאום הדייל, שחזר לטרקלין – נעולה. ואם יש מקום להערה נוספת, הריני לציין כי בתא אמנם המיטה מבורגת, אך השולחן והכסאות…
– הם פגעו בו, השולחן פגע בו – הפליטה קארין אולפסן.
– למען הדיוק יש לציין – המשיך הדייל בנימה משרדית – כי בתא היתה גם המזוודה של הנוסע. לפי בקשתו המיוחדת. בדרך כלל אין מרשים אצלנו להחזיק מזוודות בתא, אך זו היתה רכה, של בד, קלה מאד. מן המיועדות לטיסות. זו לא יכלה לפגוע – סיים.
האחות הרחמניה הביעה את תמהונה, שלא כל הרהיטים הוברגו בתאים. הלא זה שגעון – קבעה את הדיאגנוזה.
– אסון, קרה אסון – פעתה קארין אלפסן – השולחנות הללו מרובעים, בעלי קצוות חדים!
הבת המודרנית ניסתה לשחזר את התקרית: כאשר האוניה עמדה על הראש, קפץ השולחן הזה ו… זהו!
– ואולי אך התעלף – ניסתה האם הרחמניה להתנחם.
– האין מפתח־משנה, או כל־פותח – עמדה קארין אולפסן על דעתה, שהרי אי אפשר לעבור על כל העניין סתם ככה, ואפילו במשרדי חברת האוניות היו עושים משהו במקרה כזה.
הדייל היה כנעלב: אצלנו – סינן בין שיניו – אין נוהגים לפתוח תאים שלא בהסכמת הנוסע.
זאב הים התמתח מלוא קומתו. הקפטן – הצהיר – רשאי לחדור לכל פינה בספינתו!
גזר מה שגזר ופנה אל הדלת, אך הדלת נפתחה לקראתו. והנהו, הנה הופיע אולף קארלסן, הסטודנט הצעיר.
– את סליחתכם האדיבה אני מבקש – פנה אל הקפטן ושאר המסובים – דומה שאיחרתי לארוחה. הגונג כנראה היה חלש מדי, לא שמעתיו.
היה מצוחצח למשעי. כאילו לקראת קבלת־פנים רשמית באחד המשרדים הממשלתיים או הצגה תיאטרלית חגיגית. החליפה הכהה, הכותונת הלבנה שכאילו זה אך יצאה מתחת למגהץ, העניבה הלבנה עם חוטי תשבץ שחורים, הנעליים השחורות־נוצצות, חדות המקורים.
– כאילו לחתונה – נאנחה חרש הבת הצנועה.
– פתאום כל כך? – נתבלבל עליה עולמה של קארין אולפסן.
– זהו – פסק זאב הים האמיץ – כל בהלה היא משורש הבל.
חבורת הסועדים הקטנה, הסמוכה על שולחן הקפטן, חזרה אל מערכת גינוניה המקובלים. זאב הים נהפך שוב לקפטן מכניס אורחים חביב, הדייל הפגין שוב את זריזותו הלוליינית בהחלפת הצלחות ומזיגת היין, ושאר המסובים שקעו שוב בשתיקה קיבוצית מאולפת.
גינונים מבפנים והים הזועף מבחוץ. הסעודה סוף סוף הגיעה לסיומה ממש ככל קודמותיה. עתה בא תור השעות הזוחלות הללו, שעות של טלטלות, עליות וירידות, המראות וצלילות, נטיה לכאן ונטיה לשכנגד, ואפילו ממש שכיבה על הצד, ושוב הזדקפות לרגע, ושוב וישתחו. ובתא פנימה – השולחן הזה, ושני הכסאות הללו, והתנועה הבלתי פוסקת שלהם, גולשים לכאן, הנה הם מתרפקים על מיטתך, ושוב חוזרים ונוגחים את הקיר שכנגד. והקירות הללו – חורקים, נאנקים, מתייפחים, הם ממש בוכים כחיה במלכודת שדעתה נטרפת עליה מרוב פחד כשדומה כי אין שום מנוס.
אומרת היא: אתה יודע, סוף־סוף היו לנו גם ימים יפים…
מתריע אני כנגדה מתוך זעפו של הים הסוער: כיצד היו, כיצד אך בעבר?
– לא כדאי – היא ממשיכה מהמיטה שלה באלכסון ממיטתי – לא צריך לרמות זה את זו עכשיו. מי יודע כמה שעות, ואולי אך רגעים נותרו לנו לפליטה. כבר גילו את האמריקה הזאת: ההווה אינו קיים לעד.
מעיר אני מפינתי בשפלות רוחי: הרי את שטענת, כי יש אהבה אמיתית אך אחת ויחידה בחיים.
לועגת: ומה אם אמרתי. אשה, אתה מבין, רוצה להאמין שיש אך אהבה אחת־יחידה בחיים. כזאת אדירה. כזאת נאצלה. כזאת נפלאה מכל נפלא. אצל אשה זהו תהליך מסובך מאד. זוהי הכנה נפשית לתהליך גופני מסובך מאד. האם זה פשוט כל כך כשבתוך תוכך מתלכד חי חדש לגמרי?
והנה שוב ניתור מסחרר, ומיד נפילה תהומה, ובכל זאת לא תהומה, כי שוב ניתור, והנה נטיה פתאומית הצידה, ושוב הזדקפות, ושוב…
דפיקה קלה. הדלת נפתחת: זוהי קארין אולפסן כעל סף המוות.
– המותר?
– וודאי, וודאי. בבקשה היכנסי נא!
הגינונים המגוחכים הללו. אוחזים במתמוטטת. מובילים, מושיבים אותה על המיטה. אך גם לשבת אין היא יכולה. היא פשוט צונחת כמו צרור כבד שנשמט מזרועות בעליו. היא נלחצת אל בעלת המיטה, אל מי שאף היא אשה, אף היא בצרה, אף היא טרופת חרדה… הרי אי אפשר שלא תהיה אף היא טרופת חרדה כמוה. הנה כך יחדיו, כך אולי לא כל כך נורא, רק לא ביחידות, רק לא הבדד האיום הזה… גם החריקות, הגניחות, היללות הללו, כל מקהלת הזעף הזה – כל זה קל יותר כשעוד מישהו נמצא על ידך, כשאינך אחת־יחידה מול האיתנות האימנית הזאת.
שתי נשים בתא עתה – והוא. ולילה של זעם אדירים סביב. צריך לדבר. מוטב להסיח איך שהוא את הדעת. כשמדברים, כשנזכרים ומעלים מה שהיה, כשנאחזים במה שהיה, הרי גם הפחד נעשה לא כל כך בלעדי, הוא מצטמק קצת, הוא אף נעלם לרגעים…
– אתם יודעים – שוזרת קארין אולפסן חוטי זכרונות – אבי היה גבר יפה. רובם כאן בארצות הצפון יפים. כאלה תמירים, בלונדיים, כחולי עיניים. אך הוא עלה על כל האחרים. בעיניו היה משהו כזה, כזה נוצץ. אולי החיה הטורפת מני קדם. אולי כל האבות הללו, שוכני היערות הללו, זובחי האדם, שודדי הים, שואפי הדם הללו… זוכרת אני… הנה הנשים הללו. קטנה הייתי, אולי בת שלוש. והנה אסור לגשת אליו. את אמי אינני זוכרת. אמרו לי שמתה. אחר כך חשבתי, שאולי ברחה, היום אינני יודעת. גדלתי אצל סבתה, אך היא לא דיברה על כך מעולם. קפוצת פה כמצבה. אבי היה מופיע מדי פעם – ליום, לשבוע. לחודש שלם לא הגיע. ושוב נעלם. ושוב בחברת אשה חדשה, זה היה המקצוע שלו. להבטיח נשואים לאחת, ועוד אחת, ועוד אחרת.
דלת ארון־הקיר נפרצה בחוזקה. כאילו הלם מישהו באגרוף ברזל. הוא קם ממיטתו. מגשש, מקרטע, זוחל, גולש, נאחז ברצפה ושוב גולש… סגר את הדלת. הבריחה היטב. שמא יעזור. שוב חזר בדרך שבא, נמלט מחמת השולחן, מזעם הכסאות, מתנדנד יחד אתם, מחליק ומתחלק, משחק במשחק התופסת – והנהו שוב במיטתו, שהיא מבורגת, מחוברת לקיר, בצורת עריסה משוקעת, לא תיפול מתוכה עם כל תנודה קלה. וזה משהו.
– גם בעל היה לי – מצהירה קארין אולפסן חגיגית – הקרובים שידכו אותנו. סוף סוף יתומה כמוני, פקידונת קטנה כמוני, כל גבר הוא בשבילי התמזלות גדולה. כזה בחור טוב היה, בן שכנים, הכיר אותי מאז קטנותי, כנראה אף אהב אותי. לא היה כמו אבי, לא גבוה, ולא תמיר, ולא בלונדי, ולא עיניים כאלה שמשהו מתנוצץ בהן. עודני רואה אותו לפני. הנהו. רחוק מעבר לים. אף משם הוא נמשך אלי. הוא מוכרח ללכת אלי. על פני הים הנרחב הוא דורך. בנתיב נוגה־הירח הוא עולה ויורד. אלי, אלי הוא נמשך. אך לעולם לא יגיע. וכך נעשיתי אלמנה. לא כל כך עליזה. פקידונת קטנה במשרד גדול. בלי אב בלי בעל בלי עתיד…
הפסיקה. קולות הזעם מבחוץ התגברו עליה. אי אפשר היה לשמוע אפילו צעקות. מישהו הלם בקירות. כל מה שהיה בתוך התא היה עתה אחוז רעדה. כל הישות רעדה.
פתאום פלח את הרעדה קולה הגבוה של קארין אולפסן: הלא הוא אחי, אולף קארלסן זה, הכאילו סטודנט, השכור, רודף התענוגות האסורים, החסר כל משען בחייו – אני בטוחה שהוא אחי!
ושוב אתא בוקר. וארוחת בוקר. ולפני־צהריים אפור־ערפילי. ושוב ישבו בטרקלין צמודים למושב, מחכים לזאב הים הכל־יודע, שודאי שוב יבשר להם בקולו העליז את התקרבות הקרחונים. ושוב התרפקה האחות הרחמניה במלוא רוחב גופה, עישנה סיגרה כרסנית, חומה וריחנית, וסרגה משהו – בילוי משעשע ברוח הזמן. בתה המודרנית שוב הבליטה את הבלונדיות המזוייפת ואת הגיזרה האמיתית, את הדר הפירכוס של שפתיה בתואם מפליא לצבע נעליה, ואת כל הראוי לגילוי במסגרת השמלונית הקצרה.
– זוהי כל האמת ואין אחרת – הסבירה מתון מתון האחות הרחמניה – אילמלא השמועות הללו על הדור הצעיר הלזה, לא הייתי נמצאת כאן. שהרי אני אשה עובדת, שם מעבר לאוקיינוס, במקום שאם יתמזל לנו המזל נגיע אליו לבסוף גם בספינה זו. בית חולים כזה נפלא, המלה האחרונה של הייעול. המתקנים החדישים ביותר שזה אך אתמול הומצאו. מה אומר ומה אדבר, שם באמת אפשר למות בשקט גמור. ומשכורת – אלי בשמיים! על משכורת כזאת אפילו לא חלמתי. בתי זו שאתם רואים לפניכם, נשארה אצל קרובי בעלי, ישחרהו אלוהים, כי אני, כפי שאתם רואים, גרושה אני, כשהגעתי לגיל חמישים או משהו כזה, עשה בעלי, ישחרהו אלוהים, מה שכולם עושים, עזב אותי ולקח לו כזאת בת עשרים… צעצוע קטן כזה, לא לעיזור ולא להידור, פשוט חזירות קטנה כמו למשל בתי זו… כלום יכולה הייתי להשאירה שם, כאשר סיפרו וסיפרו, ושוב סיפרו על הדור הצעיר הזה… קמתי ונסעתי. לקחתי אותה ועתה אנו חוזרות לבית החולים הנפלא שלי, שאפשר למות בו בשקט כל כך נהדר. אולי אעשה גם ממנה אחות רחמניה מדופלמת…
ושוב הגינונים המתמשכים הללו, סעודת הצהריים על שולחן הקפטן, הדייל המגומש במיזעו הצבעוני, הצלחות שאינן מתרוקנות, הכוסות שאינן מתחלפות, הידיים החוששות לנוע, העיניים הבולשות את התנודה…
ופתאום מתגלגל צחוקה הרחב, האמהי־קמאי של האחות הרחמניה: ועתה – היא קוראת במשנה עולז – נשמע את הסיפור הנחמד על הקרחונים המתקרבים!
– לא, לא קלעת למטרה – משמיע זאב הים צחוק מקונדס – יש כאן קרחון אחר.
הבת המודרנית פרצה בצחוק – והפסיקה. פתאום תפסה אף היא שקרחון כזה אינו צחוק כלל וכלל.
– מסתכל אני בו – מסיח זאב הים המהורהר לפי תומו – עוקב אחריו. הלא זו לו ההפלגה הראשונה. למה, שאלתי את עצמי, נשכר כזה, מין טיפוס כזה לדייל? ושוב אני מציץ בשאלון שמילא עם הגשת הבקשה להתקבל לשרות. אם כן: סטודנט לרפואה, כן, גם הרפואה לא עזרה למכה, משפחה אמידה, אין לו קשרי קבע, אין לו שום מחלה. מה, לכל הרוחות, דחף אותו לצעד כזה? אם רצה לראות עולם יכול היה לערוך מסעות. לא סתם מקרה הוא. זה לא פשוט כלל וכלל. הנה כפי שאתם רואים, גם לי היה בן. ממש בגילו. אפילו דומה היה במקצת לדייל מטופש זה. גם אשה היתה לי, אך כשהגיעה לגיל חמישים… טוב, אבל לא התחתנתי שוב. פשוט, משום שאינני סובל את האווזוניות המטופשות הללו…
המתעתדת להיות אחות רחמניה – הסמיקה פתאום. אך זאב הים המשיך בלי להעיף בה אפילו מבט אחד.
– עתה, בזמננו – הצביע באצבעו – אחר הפגיעה האיומה בלב העולם, כי אירופה שלנו היתה ועודנה לב העולם. אחרי פשיטת הרגל המחפירה של מה שנקרא ערכי אנוש, אם רוצים לחזור שוב אל משהו הדומה לאחוות האדם, אל מה שעושה את החיים כדאיים שיחיו אותם – הפסיק הפסקה של הדגש ומיד המשיך בשטף לשון – מן ההכרח לבנות מחדש על יסוד אותם ערכי אנוש מאז. אך מקודם יש לעמוד במפורט על טיבם…
הירהרה היא והירהר הוא אתה יחד: הלא הדברים כל כך מוכרים, כאילו זה אך מקרוב אמרם מישהו חשוב, כתבם מישהו חשוב…
– מי אינו יודע – קרא בעולז רב הקפטן המעמיק חקר – את השאף מני אז: דע את האדם! הלא זה השאף לידע – לדעת הכל, להבין הכל! ויש גם שאיפה להעלות את הנאת החיים למדרגה גבוהה יותר, רוחנית יותר. אך כל זה הכזיב עד מר בשעת המבחן הגדול בדורנו. לכן יש שוב ושוב להדגיש קבל עם ועדה, כי הנהיה אחר ערכי אנוש נובעת מרגש עמוק שבנפש האדם: הרגשת אחווה לכל חי, וקודם כל לאדם. וודאי, יש חילוקי דעות אם אמנם רגש זה בא לנו ממקור שמחוצה לנו, או שהוא נטוע אך בתוך תוכנו. אולם הרגשת האחווה הזאת היא משהו כל כך ברור, היא ממשות פנימית שלנו, עיקר מאודנו האנושי….
בו ברגע התהפכה הספינה על צידה. והנה שוב חזרה לאיזונה הקודם.
– הבן שלי – התנודדה האצבע המורמת של הקפטן, שעתה היה אנושי כל כך – הבן שלי שאבד אחר המלחמה. גם הוא כמו הדייל הזה נשכר לספינה. גם לו לא היה שום מעגן. בשביל מה ללמוד, בשביל מי לעמול, בשביל מי ומה לחיות, הרי הערכים הללו של האבות, של הזקנים הללו, של בלויי החיים – נרמסו זה כבר. עתה יש אך מי שמשתכר, מי שמתמכר לאהבהבים של ערב אחד, ויש גם סמים משכרים, ואפילו מעשי שחיתות – משום שכל כך משעמם, ולבסוף מחפשים איזו התרגשות ממעשה פשע ממש, סוף־סוף צריך איך שהוא למלא את החלל הזה ששמו חיים…
ושוב הפסיקה אותו הספינה, שוב התהפכה על צידה. אך כשנתאזנה שוב, לא הקפטן המשיך את ההספד על בנו האבוד.
– שמעתי – טירטר קולו הצרוד של אולף קארלסן הסטודנט הצעיר שקם על רגליו כמי שעומד לשאת נאום חגיגי במסיבת קרואי מועד – שמעתי כי הקפטן הדגול שלנו סיפר לכם סיפור עליז על ראש קרחון ועל נקודה האטומה השקועה בו. איזה סיפור עליז, ממש אפשר להתגלגל מצחוק. ראש קרחון ונקודה אטומה, ראש המוות השקוף ויריבו דבוק בתוך תוכו! כמה זה מצחיק! אך אתם, היושבים כאן שבת אחים, מה יודעים אתם על ראש המוות ועל חלל החיים? אתם המסתתרים כאן במקום בטוח, במחסה מוגן, בספינה שכמעט אינה טובעת. וודאי, היא קצת מרקדת על דבשות הגלים, היא לפעמים קצת יוצאת מגדרה, מדוע לא? אך בכל זאת, אפילו היא משתוללת, בסופו של דבר אתם יודעים, שבעוד רגע, בעוד כמה רגעים, בעוד זמן מסויים, היא מוכרחה להרגע והכל יבוא על מקומו בשלום. הספינה שלכם היא בתחתית הכרתכם מאחז בטוח, היא משענת של ממש, היא קרקע מוצקת תחת הרגליים. אתם אינכם מרחפים בחלל, אין לפניכם ראש קרחון שקוף, שקוף עד כדי אפס! אתם אינכם מחוסרי עבר וגדועי עתיד, אתם יודעים בשביל מה החיים, ומה שכרם, ומה יהיה מחר, ומחרתיים, ובעוד כך וכך שנים. אתם… אומר לכם מה אתם, אתם גועל, גועל קיבוצי גדול, אתם המרמה הגדולה של היקום, אתם הזיוף המגובש של הבריאה. שהרי עתה, עם התקדמות המדע, נתברר כבר אפילו למטומטם שבמטומטמים, כי כל חוקיות היא אך מעשה סחטנות, וכל סדר הוא אך לתועלת העליה־בסולם של איזה נבזה, וכל משטר ומשמעת ציבורית ודירוג העדיפויות – כל זה היא אך שלשלת ארוכה של ניצול שוטים. האמת היחידה, היש הבלעדי, הממש הקיים שאין עליו עוררין – הוא התוהו. כל הנסיון האומלל הזה ליצור מתוך התוהו המבורך משהו אחרי לגמרי, משהו מנוגד בתכלית…
הוא התנודד, כאילו הוא הוא הספינה המיטלטלת על דבשות הזעם. פתאום, ממש כמו הספינה, התאושש, הזדקף מלוא קומתו, וכך ניצב תוקף כמישהו משכמו ומעלה.
– הרוצים אתם לדעת מה היה העיקר הגדול בסיפורו העליז של רב החובל, הרוצים אתם לדעת מה היתה הנקודה האטומה בראש הקרחון? אגלה לכם את הסוד, כי ראיתיה. את הקרחון ראיתי, את ראשו ראיתי, ואף את הנקודה ראיתי. הקרחון היה על ידנו, הלילה. קרוב מאד. כמרחק קפיצה. המוות עבר הלילה על ידנו. קור פעור המוות…
צעקת חרדה פלחה את סוף פסוקו. זו הבת המודרנית קרובה היתה להתקפה היסטרית. אך גם פניה של קארין אולפסן לא העידו על התענגות מיוחדת. שאר הפיות היו בסימן של עיוות משונה, איש איש כדרכו.
– על הסיפון הייתי – המשיך בעל הדבר בקור רוח אכזרי – לא יכולתי לעצום עין, מה שוודאי מובן לכל. והנה אני רואהו לפני. ממש לפני. שום רדיו לא הודיע עליו, שום תצפיות לא הזהירו מפניו, שום קפטן לא הכלילו בדוחו, ובכל זאת ועל אף הכל הופיע, במלוא הדרו, אמיתי ככוחות התוהו, איום כיום הדין, קר כקץ כל בשר. אך אני, התולעת הארורה, שבעל כורחה היא תולעת, פניתי אליו בדרך שלימדוני מילדותי ואמרתי לו: שלום עליך, אדוני הקרחון! שלום בואך, אדוני הקרחון! ברוך אתה לנו, אדוני הקרחון! והוא – הוא הקשיב ונענה. חי ראשי שנענה. תאמרו עלי מה שתאמרו, תאמרו שיכור, תאמרו נרקומן, ניחא, הכל ניחא, אך עתה, רק עתה האמינו נא לי, כי ראיתיהו במו עיני, כי הוא נענה לי. אולי שמע מישהו מכם איזו התפוצצות, איזה קול נפץ בלילה?
– אמת, אמת ויציב – העידה האחות הרחמניה כמו בבית המשפט – שמעתי משהו כזה.
זאב הים העלה אך חיוך מעוות על שפתיו.
– נפץ – נזדמר הנרקומן – קול נפץ והרי לך כל החתונה. ראש הקרחון נסדק לשניים. ממש כראשו של אותו זוס אגדי מסיפוריהם של היוונים הפטפטנים כשנולדה אפרודיתי. ואולי לא אפרודיתי, אלא אתונה, היא אותה שואפת דם ושוחרת הרס קדמונית הנקראת בחילופי אותיות: ענת. אך בשבילי – כאן הפסיק רגע כאילו כדי להדהים את שומעיו עד גמירא – בשבילי היתה זאת נפריתיתי. כלומר בלשון המצרית הקדומה: היפהפיה הנה היא באה. מה לומר לכם? אשה כזאת, חלומית כזאת, אך יחד עם זה גם ממשית מאד, אשה שהיא גם חיים וגם מוות, גם אושר למעלה מכל הבע, וגם שברון־לב שאין דומה לו, גם גורל אכזרי מכל אכזר וגם מזל שאין נפלא ממנו, גם קסמי חמודות של העולם הזה וגם סתרי פלאים של העולם הבא, אשה כזאת אינני מסוגל לתארה בלשון בשר־ודם, שהרי לא היתה כדמות אדם, ושוב היתה משהו שאני מרגיש ומבין בהרגשה והבנה של בשר־ודם. ויחד עם זה היה בה אור גדול, אור התוהו…
ושוב התהפכה הספינה על צידה. החשיך לגמרי. כאילו כיסו איתנים את כל ארובות החיים.
אותו הלילה ארוך בתא, כאשר הלם הגלים שוב החריד את הקירות, כאשר מקהלת הגניחות והשריטות, החריקות והגירודים, השיפשופים והניקופים, השיבוטים והכיתושים בישרה אך התפרקות, התפוררות, התחסלות: כאשר חית הפחד גדלה והלכה מדי רגע ואיימה להתפשט במלוא התא עד כדי מיחוץ כל יש – אותו לילה עליז היא אמרה גם זאת:
– יהיו כוחות התוהו כאשר יהיו, יהי הקץ שלנו קרוב כאשר יהי, תצדק אותה צועניה מתועבת או לאו, זאת אני יודעת, כאשר הים מזדעף עד שהוא נהפך ממש לשוחר טרף איום, הרי הספינה השבירה ביותר, הרי אפילו קרש אחד מספינה כזאת, ואפילו קיסם אחד מקרש כזה, הם משהו. משהו מבורך מאד. אבל לנו, לנו הרי יש לא רק קיסם, ולא רק קרש, ולא ספינה שבירה, לנו יש – סיימה כמתוך תמיהה רבה – לנו יש ספינה שהיא תקינה בהחלט…
– ולא רק זאת – הרהרתי בהיותי כה קרוב אליה אף ממרחק פינתי – ולא רק זאת… אנו חותרים לחוף קבוע וברור, ואנו רוצים משהו, שנינו דבוקים במשהו, ומאמינים במשהו. הלא זהו כל הסוד, זה סוד הנקודה האטומה שבראש הקרחון השקוף בסיפורו העליז של רב החובל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.