עלים מעץ הדעת / אליעזר שטיינמן

עלים מעץ הדעת

אליעזר שטיינמן

איורים מאת: חיה הצובאית

x מוגן בזכויות

vעיון

פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים,; תשמ"ט 1988

הקדמה 🔗

אסופת האמרות, “עלים מעץ הדעת”, היא מבחר מתוך יומן השיחות של מאיר ינאי “כה אמר שטיינמן” (הוצאת אל"ף, 1975), שצורפו לו “פרודות” שונות ומובאות מתוך ספריו המרובים של המחבר.

אליעזר שטיינמן, מבחירי הסופרים העבריים בדורנו, סופר פורה ואיש אשכולות, פרסם בחייו כשישים ספרים, והשאיר בעזבונו כארבעים, אשר שישה עשר מהם ראו אור לאחר פטירתו.

את השם “עלים מעץ הדעת” נתן לקובץ בנו נתן שחם, בנאמנות לסגנונו של האב, אשר ספרו “עלים מעץ החיים”, שנתגלגל לפנים לידיו של מאיר ינאי, עורר את האחרון לנהוג בסופר הדגול מנהג תלמיד ברבו: היה מבקרו לעתים מזומנות, כקובע עתים לתורה, רושם בסתר דברים ששמע מפיו, ומה שרשם קיבץ לאחר־מות בספר שעליו מסתמך קובץ זה.

ספר זה הוא מתנת אהבתי לאליעזר שטיינמן, שנפשי נקשרה בנפשו משנת תשכ“ב ועד ליום פטירתו, ה' באב תש”ל.

אמרותיו של א. שטיינמן בשיחותיו עמי וכתביו, היו לי לעולם ומלואו. תודתי על שהראה לי נתיבות, ופתח לי שערים אל אוצרות חכמת ישראל בהיותו אחד מעמודיה.

מאיר ינאי

תולדות חיו 🔗

אליעזר שטיינמן נולד בעיירה אובודקה שברוסיה בשנת תרנ“ב (1892) ונפטר בתל־אביב ביום ה' באב תש”ל (1970).

בגיל ארבע נתייתם מאביו. התחנך אצל דודיו – אחי אביו ואחי אמו – ולמד תורה בישיבה. בגיל שש־עשרה הוסמך לרבנות ויצא לאודיסה, שם פרסם סיפורים ראשונים ב“רשפים” (תרס"ט) וב“השילוח” (תר"ע). באודיסה פגש את ביאליק אשר סייע לו להתפרנס מהוראת הלשון העברית. בין תלמידיו היתה גם רעיית ביאליק, מניה. מאודיסה עבר לוורשה, שהיתה אז מרכז לפעילות ספרותית רבה. דוד פרישמן, עורך המדור הספרותי של “הצפירה” קירבו ופרסם דרך קבע מסיפוריו ומאמריו. באותה עת גם תרגם מיצירות של דוסטויבסקי, סטרינדברג ואחרים.

בין פרישמן לשטיינמן נקשרו קשרי רעות וחיבה. כאשר יסד אברהם יוסף שטיבל את הרבעון “התקופה” ומינה את פרישמן לעורכו הוזמן שטיינמן להשתתף בו בקביעות, ועבר למוסקבה. בכרכים הראשונים של “התקופה” נדפס בהמשכים הרומן “סחור סחור”. לאחר המהפכה הוציא לאור, יחד עם שלמה צמח, את המאסף הספרותי “ארץ”. לאחר אכזבתו ממהפכת אוקטובר חזר לוורשה, שם השתתף באופן קבוע בעיתונים היומיים “הצפירה” ו“מאמענט”. בימים ההם נתפרסמו ספריו “סיפורים”, “הבן הנודד”, הרומן “אסתר חיות” וכן “ספר המאמרים”.

בשנים תרפ“ג־תרפ”ד הוציא לאור ירחון רדיקלי בשם “קולות”, שמשך כמה מן הסופרים הצעירים וביניהם אורי צבי גרינברג.

בשנת תרפ"ד עלה לארץ, היה ממייסדי אגודת הסופרים ומפעיליה ונבחר לעורך השבועון הספרותי “כתובים” (1926). כעבור שלוש שנים נעשה א. שלונסקי שותפו בעריכה. כעבור עוד שלוש שנים נפרד שלונסקי משטיינמן, ושטיינמן חזר להיות העורך היחיד עד להפסקת הופעת השבועון. תקופת “כתובים” היתה אחת מן הנסערות בחיי הספרות בארץ.

משנת תרצ“ד ועד לפטירתו השתתף דרך קבע ב”דבר“, שיתף עצמו בעריכת המוסף הספרותי, ופרסם בעיתון מסות, הערכות, סיפורים, דברי הגות ומחשבה. בתשכ”ג היה חתן פרס ישראל לספרות.

שטיינמן היה מחלוצי הסיפור העברי המודרני, והרומנים שלו “אסתר חיות”, “זוגות”, “סודות”, “דודאים”, “גן עדן של אנשי שלומנו” הן מיצירות היסוד בספרות העברית המודרנית. עם זאת לא הוסחה דעתו ממורשת ישראל. בלי לזנוח את כתיבתו המקורית הוא עשה כרכים כרכים כדי לחשוף לעם ולבני הנעורים מתפארת החכמה והאצילות שבמורשת זו.

בעשרות הכרכים של “באר התלמוד” ו“באר החסידות” פורש שטיינמן יריעה רבת היקף של דעת ישראל, ועושרו הרוחני.

עשרות הכרכים של יצירת שטיינמן, מהם שראו אור ומהם שלא ראו אור, הם אוצר בלום שניצוצות ניצוצות מתוכו ניתזים גם בליקוטים אלו.

מ.י.

טוב לחיות בלי תירוצים.

הגעגועים הם תמצית החיים, אבל שן הזמן אוכלת גם את הגעגועים.

לדידי אין חיים של כבוד אלא כשהם מתרחשים בצנעה, בחן של ענווה, ובמידה מסוּימת של פרישוּת ובדידוּת.

השׂמח על מה שאין לו הוא העשיר באדם. השׂמחה הזאת היא סולם החיים שראשו מגיע לשמים.

הפחד מפני החיים הטהורים מניע את החיים המדיניים. אין אדם נעשׂה מדינאי אלא לפי שאינו מסתפק בחייו הפרטיים. הוא משתעמם, ואינו יודע מה לעשות בחייו, ועוד מתאווה לעשות בחיי אחרים כבתוך שלו.

אורך־חיים תלוי הרבה באורך־רוח, כשם שבריאות הגוף תלוּיה במידה רבה בחסדי שמים. אל תפוֹל ברוחך כדי שאף רגליך לא תמעדנה.

בבתי־הספר צריך לדבר על קדושת החיים במקום על המגפיים של העריצים.

זִקנה היא שובע: שובע שנים, שובע חיים, שובע דעת, אולם כל זמן שאדם רעב וצמא לחיים ולדעת, שואל לנתיבות עולם ודורש מה לפנים ומה לאחור, כל זמן שהוא צועק על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, אינו מתעייף לקרוא “הייתכן”, גזעו עדיין איתן ורעננות העלומים לא פגה ממנו. הזִקנה היא עייפות נפשית וקהות רוחנית.

הדברים שאין אנו מדברים עליהם, הם הדברים שאנו חיים עליהם. אפשר שאינם גופי־תורה, אבל הם גופי־חיים.

כל הדברים שהם מכבשוני הנפש או מכבשוני הבריאה אסורים בגילוי. הגילוי הוא חילול, אין חן לבריאה, ואין טעם לחיים אלא אם כן הינומת הסוד המופלא פרושׂה עליהם.

תענוג שהושג אינו עוד תענוג. לא עוד אש כי אם אפר, ואנו אל האש תשוקתנו.

אמור לחיים חפצי בכם, גם ללא כל חפץ. או אז לא יהיו לך עוד ימים אשר אין בהם חפץ. מי האיש החפץ חיים יחיה אותם ולא את אורחותיהם.

הכול עתיק ישן; האדמה, השמים, החיים, המוות, הצחוק, הבכי, השמחה, הצער, החכמה, הטיפשות, הטוב, הרע, מעוף הציפורים, געש הים, עתיק הוא החום והקור, הגאות והשפל, הכול עתיק, רק לא האנחה האנושית. כל דפיקת לב תמיד חדשה.

בחיים האינטימיים גם הרע ביותר מתוק. שלי פירושו שמחה, צער, יסורים, והיסורים הם פרי עץ חיי. הכול שלי, מפני שאני הכול.

רק האוויר הוא מזון כשר. האוויר הוא שמחה, חיים, תפילה ושירה. האוויר הוא אור ורוחניות. האוויר הוא מתנת הבורא. נשימות אוויר כהלכה הן אוצר ממקור היצירה.

החול מתאר את החיים, הקדושה יוצרת אותם.

מה שנוצץ ובא, הוא גם הולך ודועך.

כשנשבר ארז, בא קצו. לא כן שיח קטן. שיח קטן מוצא לו מקום. כשנשבר ארז גדול, אין לו תקנה.

הכיסופים והגעגועים הם תמצית נשמת כל חי.

מספידים את המת, ואומרים: “התרוששנו”. כעבור עשר דקות שוכחים.

כל שמקורו נפש, יש לו הישארות הנפש.

כלום יכול העולם להתקיים בלעדַי? יכול. ובכן יהיה זה שהעולם יהיה, ואני לא אהיה, אבל זה לא יהיה עוד העולם של עכשיו. העולם הקיים בשעה שאני כותב שורות אלו לא יהיה עוד. ההוא יהיה אין בו אני. יהיה אחר. נמצא שכל זמן שהעולם הזה קיים אף אני חי וקיים. הווה אומר: אני עולם! כשאני לא אהיה, אף העולם לא יהיה עוד. הרי שאין העולם יכול להתקיים בלעדַי. וזו היא נקודה חשובה מכרעת.

אמנות גרועה מחקה את החיים, אמנות טובה מהווה חטיבת חיים לעצמה.

הנעורים הם כוח היצר, והזִקנה יצר הכוח.

לפעמים אני חושב שהאמנות היא הטרגדיה של החיים. החיים טובים ונעלים מיצירות האמנות. האמנות היא צלם והחיים היכל הקודש.

שום עצם, שאין בו דופי, אינו בר־קיום. כתמים גם בשמש.

ממורי־הדרך ביהדות למדתי כי דרך איננה רק דרך, אלא גם תורת־חיים, המעניקה חיים.

כותבי צוואות הם אנוכיים. הם מבקשים שיזכרו אותם. רגל אחת באדמה, והם מבקשים רחמים וכותבים צוואה.

גם אידיאות מחלידות, מתבלות, מגדלות כרס, מעלות שומן ועובש. נראה שהחיים אינם יכולים לכלכל אידיליה בשום שטח.

לחיות משמע לאהוב, לחיות משמע לצמוח, לצמוח משמע להתעופף. אין חדווה גדולה ממעוף. היה בעל כנפיים. בכנפיים תתרומם מעל לצער ולפחדים.

אין טיפת חיים בלי רסיס תקווה, ואין תקווה שאין בה שורש אכזב.

כשם שאין בגד מוגן מפני קריעה, כך אין טיפת חיים ללא סתירה.

האדם לבדו הוא בעל ואדון לחייו, כי הם בידו ככלי ביד היוצר. ברצותו הוא מקצרם וברצותו הוא מאריכם, ברצותו מעשירם ומגוונם, מרחיבם ומותחם ומגביר את תכולתם, וברצותו ממעט את דמותם ומרושש את תוכנם.

אין חיים, אלא צמאון לחיים.

החיים הם מאבק, ובמאבק חיים. אך מה משמעו של מאבק, אם לא מגע מוחשי בין שני כוחות הנוגדים זה לזה?

רבים חיים בשביל לדעת שאינם חיים.

המוות הוא הצד השני של המטבע חיים. אוהבים את החיים, אבל עתים הצער אהוב מן החיים. לעולם משמשים היסורים תבלין לכל חמדה טובה.

היסורים הם השׂאור שבעיסת החיים, ובודאי הם מלח האהבה, ותבלין השנאה.

המוות הוא עלבון ליצור. הירצחו עלבון כפול. לאמיתו של דבר, אין מוות, שאינו רצח. אין כלל מתים. יש רק נרצחים. כל האוכלים נאכלים.

יש להערים על מלאך המוות. לכן החלטתי להקים ועד שיטפל בהדפסת ספרַי אחרי מותי.

מתי צריך אדם למות? ביום קיץ? או ביום חורף? ביום קיץ יאמר: צר לי להיפרד מן העולם ביום כה יפה. ביום סגריר פשוט לא נעים להסתלק מן העולם.

בעת מחלה, כשהיסורים מגיעים לעיצומם, חשים הקלה. ייתכן כי גם בהתקרב המוות מרגיש האדם הקלה גדולה.

הלוויות בחורף קצרות. המלווים רוצים ללכת הביתה. רבים מקבלים שפעת.

אין אדם שהשנאה אינה גורמת לו צער ומכאובים, כי היא מצמצמת את ישותו, מייבשת נפשו, ומרעילה נשמתו.

יצר הצער ויצר התענוג עומדים כשני כרובים ושומרים את עץ־החיים, שלא ייעשה לעץ יבש ללא טעם וריח.

הצער צודק תמיד.

כשם שיש מצוקת הנחת, כך יש קורטוב נחת במצוקה.

מהו הצער בכללותו? בטחון נמרץ שכדאיים אנו לגורל טוב מזה.

מצב־הרוח הוא גולם, שצריך להשתלט עליו.

מאור הפנים הוא יסוד האדם. מי שאין פניו מאירות, אף נפשו שרויה בחשכה.

כשם שהאור נתפס בחינת יש והתהוות, החשכה מסתברת בחינת אין והתחדלוּת.

מי שאורו פגום, אף הווייתו פגומה, משום כך אין אני יכול לענות אמן אחרי אלה המעלים את סבר הפנים היפות כצו שבנימוס בלבד, או כחובת האדם להאיר לזולתו. לדידי דרוש מאור הפנים לבעל הפנים עצמו, שבלעדי האור הזה, המפיק גם חום, עשויה נפשו לבּוֹל, וכוח החיים שבו עלול לדלול.

♦

פנים קורנות מצאתי אצל היושבים בצל. אלה שהיו חשׂופים לשמש התהילה, תוכם נהיה אפל.

הפרות הרזות של הצער אוכלות את הרזות של השלווה.

בעמק הבכא הזה של עולמנו שום דבר אינו צומח וגדל בלי משקה הדמעות, ורק הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

ארבע שאיפות יהיו לך: שמחה, שמח בחלקך והיה שבע־רצון, קבל הכול באהבה, אל תתלונן, ולעולם אל תפול לתוך עצבות.

כשהנשמה רעבה, מופיעה עצבות. פעם כתבתי שהעצבות היא הגייס החמישי של מלאך המוות.

נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי צרה באה, אשר הישועה לא תשכון בחיקה. מבשרי אחזה זאת.

אין תרופה כנגד השעמום אלא הדבֵקות בקיום כאשר הוא, בטוב וברע בשמחה ובצער. כל התחבולות האחרות נגדו הם רק סמים משכרים המרפאים את סימני המחלה, ולא את המחלה עצמה. הבורח מן השעמום אל החברה, נמלט מן האריה אל גוב האריות.

האדמה תאכל בכל פה את יצוריה, כי שלה הם. מעפרה לוקחו, ואליו ישובו. אין מנוס מגורל הכליון.

הצער הוא ערֵמה גבוהה של מעות קטנות. השמחה היא יהלום זעיר, רק עין בוחנת תראהו.

אין חיים בלי צער. החיים הם לידה מתמדת. כל לידה ניזונה ממכאובים, קל־וחומר פרקי יצירה. היצירה היא שמחה, אבל כוס השמחות וכוס הדמעות ירדו כרוכות לעולם.

מה שמתחיל באש נגמר באפר.

היופי הוא משאת־נפשנו, אולם כנגד כל כזית יופי, מצויים תשעים ותשעה קבים של כיעור.

את היופי אסור להראות. את היופי חייבים לשמור. גם העיניים מלכלכות.

תנאי ליופי יראת־הכבוד מפניו. אמרת הוא שלי, כבר גזרת עליו גלות ממך. יופי הוא מרחק. חיבקת אותו בזרועותיך, אי כאן המרחק? היופי הוא פרח אל תגע בו. נגעת בו, הוא נבל. נשקת לו הוא מת בנשיקה.

נמשל היופי לחודו של צוק שאליו חותרים להגיע ועליו אין לעמוד.

♦

הצניעות היא סייג ליופי. בגד לעור, עור לבשר, ומוסר ליופי. כתפוחי זהב במשׂכיות כסף הוא היופי באגן המוסר. כשהוא חסר מוסר הרי הוא תפוחי זהב באשפה.

♦

מה בצע ביופי אשר לא הלב הרך והענוֹג מקור מחצבתו?

את הזהב נכרה מן העפרות, את הפנינים נדלה ממעמקי המצולות, את היין הטוב נסחוט מדם הענבים ואת היופי נחצוב ממכרות המכאובים.

גם אהבה היא משׂא כבד.

אין אהבה קרה, כשם שאין מים יבשים.

שני יצרים, האהבה והשנאה, נתונים לרוב בשכנות, ויונקים זה מזה, ואף עושים הסכמים ביניהם לעבּד חלקות משותפות, ולוֹוים זה מזה. דומים הם גם בגילוייהם החיצוניים דמיון מופלג.

בשנאה אפשר לחוש כמו בריח. כשמישהו בא אלי עם אינטריגה, אני מרגיש זאת בחושי כמו שמריחים נפטלין.

המסוגל לאהוב בכל נפשו, מגיע גם בשנאתו לבחינת ובכל נפשך. ומי שאינו מסוגל לשנוא כהלכה, טעון בדיקה, שמא דל ומדולדל הוא גם באהבתו.

שונאים אצלנו בהנאה, לתיאבון. יושבים בציבור ושונאים. מתי שמחים? כשנולד ננס. אם מתגלה ננס, מתחילים לטפח את ננסותו.

אהבת החיים ואהבת הבריות ירדו כרוכות לעולם. כל אוהב חיים הוא נוח לבריות.

אשר יאהב ללא גבול, לא ידע שובע גם בתשוקות הרוח.

יחידים, קבוצות, קיבוצים, שבטים, עמים לעולם רבים ומתנצחים זה עם זה, ועושים מלחמות, אם בשדה־קטל, ואם בשלום. אמנם המלחמות יש להן גורמים מוחשיים, רכושניים, חמסניים, אבל הללו הם רק תירוצים ואמתלאות.

אהבה ראשונה שאינה אחרונה, אף ראשונה איננה. היא כצל יחלוף.

התאהבות היא דרך כלל דבר חולף, ואף־על־פי שהיא עצמה חולפת, הריהי מניחה אחריה מין חום שבזכרון. מעין אסרו־חג של אהבה.

לא רק המחלוקת, אלא גם האהבה וכמיהות הגומלין, שבין כל העצמים, הן הוכחה לשברירותו ופגימותו של כל ה“יש”. אף האהבה היא חולי והצטרכות.

על זאת תאבל נפשי, כי חוק הוא לכל מקדש להיבנות בקרבת קבר, וזה המשפט גם למקדש האהבה.

♦

ילדותי עברה בסימן האוטוריטה של האב. כאשר גדלתי ונעשיתי בחור, הגיע תור שחרור האשה. כאשר נהייתי לאב, התחילו מדברים על שחרור הילד. תמֵהני, מתי היה הזמן שלי?

♦

אין התפתחות והתרחבות אלא מתוך העצמיות. כל איש מסוגל להתברך רק ממקורו, לשתות לרוויה מבאר מים חיים הצפונה בטבע עצמו. כל איש יש לו, בדומה למרים, באר משלו המהלכת אחריו. כל איש, בין רב כשרון ובין מי שניצוצו אינו גדול, מקור הברכה שלו גנוז בחביון נפשו.

ההליכה בעקבות אחר גדול, אדיר ומרוֹמם, היא צעידה לקראת הכשלון. החיקוי הוא הרגל רע. הרגל, אפילו נעשה טבע, הוא עדיין בגדר חטא לטבע. נחזיק באמונתנו כי שיר היחוד לפרט, היא שירת היקום, וכי נשמה אחת יחידה, משקלה כנשמת כל חי.

תנו ראש, תנו לב, פקחו עין, הביטו וראו. התהום שוצפת. המבול יורד. מי יתן וישמע בשנית בקולות ובברקים ממרומי החזון צו נגיד הרוח: לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך, ולא תענה עד שקר בעצמך.

לעתים אני פוחד לדבר שמא אני אומר משהו, שכבר אמרתי, או כתבתי. אני פוחד לגנוב מעצמי.

אנו מצווים לזכור את עברנו הפרטי והשבטי או העדתי. לזכור אותו גם בלב ונפש. כולנו בעלי חוב לעבר. אם נקבל עלינו את חובותיו, גם זכויותיו תיזקפנה על חשבוננו. המעטת דמות עברנו, היא קיצוץ בשיעור קומתנו. הבורח מן העבר, מעצמו הוא בורח.

האנחנו הוא האויב הקדמון של האני.

כשמלבישים מישהו כשוטר, הוא מתנהג כשוטר. הרבה תפקידים נתמלאו כהלכה בגלל הבגד.

אפילו רבות חסרת, אם עצמך לך, אינך חסר כלום. מה שאינו בהישג ידך הרי הוא בהישג מבטך.

עשה השקפת־עולמך קנה צופים לעצמך, ולא מגדל צופים לארוב מעליו לזולתך.

♦

כשאדם יוצא לחפש את עצמו, על כורחו הוא תועה בדרך. אין מרחק גדול כמרחק שבין האדם לבין עצמו האבוד.

אדם חייב להיות בן־חורין, חופשי אפילו מעצמו. מי שדעתו אינה שלו, כלום הוא של עצמו?

אי־אפשר בלי חירות פנימית. בלי חופש פנימי אי־אפשר ליצור, ואי־אפשר להגיע להישגים של ממש. אם למשל ידוע פלוני כציניקאי, אין הוא חופשי, משום שהוא משועבד לציניות שלו. אפילו אם יש לך מה להגיד, ואתה יודע איך להגיד, ויש לך גם כשרון, אין זה מספיק. דרושה גם חירות פנימית ושאר־רוח.

כל שיש לו הרבה או מעט משאינו שלו, סימן שאין לו כל צורכו משלו, ושאף שלו אינו שלו. בעל מום הוא.

♦

הדמיון לא נוצר לריק. הוא לבדו כל יש לנו יעניק. אשר דמיונו לו לא יקום, אין לו מאומה ביקום. אין דבר אשר הוא שלי, אף כל חשקי הם רק לדמיוני כלי.

ההחלטות הגורליות הן מהירות. ספונטניות. לבריות אין כוח להחליט, והם רוצים שאחרים יחליטו במקומם.

לחשוב, פירושו לשאול. כיוון שאדם שואל דבר־מה כתוצאה ממחשבתו שלו. אפילו רבים שאלוהו לפניו, הרי זו שאלה חדשה אצלו.

כל מי שלוקח יותר ממה שהכניס בפרי עמלו הנהו לוֹוה, וסופו כי שלם ישלם. מכיסו ישלם, או מכיס בניו ובני בניו.

סכנה בעקבות, אל תלך בעקבות. כל שכן בעקבות הגדולים והדגולים.

אל נא תחסה בצל איש. ולוּ גובהו כארז בלבנון. כל צל מחשיך האור ומרפה את האון. אשר ישפיל נפשו, אותו גם האל חון לא יחון.

♦

התלוי בדעת אחרים שרוי תמיד בפחד, שמא בהביעו דעה כלשהי יפרוץ גדר שגדרה דעת הרבים.

אדם יכול לחיות כשיש לו מה להגיד, והוא רוצה להגיד, ויש לו עוז להגיד.

אין לי טענות אל איש. טענות הן הושענות חבוטות. בטענות מותר לאדם לבוא רק אל עצמו.

היושר הוא גם כושר. כדי להיות ישר, נחוץ כוח.

בדקתי ומצאתי כי רוב האנשים מכזבים ומשקרים רק משום שאין להם אמת להגידה. אילו היתה להם איזו אמת להגידה, אילו היתה להם איזו אמת קשורה ללב, היתה האמת עצמה מדברת מתוך גרונם.

♦

האמת מגיעה מאוחר.

איך אפשר לאמור דברים אמיתיים שיגיעו אל דעת־הקהל, כאשר כל כך הרבה אנשים מרוויחים כסף משקרים?

לפעמים נראית האמת כבית־מטבחיים, והשקר כבית־מרקחת.

עולם בעלי־החיים הוא רע ואכזרי, אבל אינו עולם השקר. האדם עייף מעולמו. לכן הוא נוהר בהמוניו אל גן החיות, להיות שרוי שעה קטנה לפחות, בעולם שכולו אמת.

האומר הכול הבל אמר דבר שקר, האומר הכול שקר אמר דבר הבל.

אסור לשקר, אבל גם אין חובה לומר הכול. יש בכל אדם, כל שכן בבעלי נפש עמוקה, מדור שאינו לפרסום. קיימות הרגשות ומחשבות שבעת חשיפתן הן כזב.

מותר וצריך לומר רק שני שלישים מן הדברים. שליש אחד חייב אדם לשמור לעצמו. אסור לשקר, אבל אסור גם לזעוק את האמת מעל הגגות.

הנאמנים נדירים אף מן הישרים. אין הולכים אחרי מצליחים שנפלו.

הרבה טובים, בעלי רצון ויכולת, מוותרים על אמת תמורת קצת חיים נוחים.

האמת חייבת להיות מקיפה, בלי תחומים. אי־אפשר לומר: עם השכן אני ישר, אבל את הדודה שלי אני מרמה, או עם הילד שלי אני ישר, ועם אשתי לא.

הנצחון הוא עניין רע. כל כשלון שורשו בנצחונות. אסור לנצח. אפילו האמת אינה צריכה לנצח, היא צריכה להאיר, לגלות את הגנוז בלב טוב ורחמן.

כשאתה אומר אמת, החברה איננה מקבלת אותך. כשאתה משקר, אומרים: איננו מאמינים לך, אבל אתה אחד משלנו, ולכן נוכל לעשות עסק.

יש מעט מאוד אופטימיסטים בעולם, אבל יש מעמידי פנים. יש המשקרים למען הנוחיות, ויש המשקרים כדי להיות קדושים.

♦

מוחות גדולים מצויים תמיד. מוחות ישרים נדירים. בין בעלי המוחות הגדולים ישנם מוחות עקומים רבים.

אין שחיתות שאינה מבקשת לעצמה בסיס אידיאולוגי.

מדעי החברה מבקשים להשליט אושר, יושר, שוויון וצדק על־ידי טכניקה במקום תוכן. מבקשים להביא משיח טכני במקום משיח צדק.

עדיין לא ברור לי כיצד מצליחים פוליטיקאים לשקר מבלי להסמיק.

לא כל זועם צודק. לא כל רץ מבשר. לא כל שנון חכם. לא כל מתעטף בשחורים אבֵל, ובוודאי לא כל מספיד אבֵל.

לא כל שפל־רוח עניו, ולא כל מתרחק מדבר שקר בורח מן השווא. אך לא כל חמוץ־פנים לבו מתחמץ בקרבו ולא כל הבוכה בדמעות שליש הוא מפשע חף.

כלל גדול, כל הרחוק יותר מן הלב, שאין זרימת הדם מגיעה אליו במידה הדרושה, הוא חיוור. ההרגל לגלגל בדברים שאינם מהתעניינותם האמיתית, מצמיח בפי רבים לשון של סובין. דברים שאינם יוצאים מן הלב אינם מוצאים לעצמם לבוש לשוני טוב. ואילו המדבר על עניין הקרוב לנקודת לבו קולע דרך הטבע לנקודת העניין. מי שלשונו מטושטשת או מבולבלת, אף יושרו טעון בדיקה.

יש משחיר את תמונת העולם והארץ כדי להגביר את מרירות נפשו והעמקת יאושו עד כדי פציעה. כיוון שהוא פצוע הריהו פטור מן האמונה בניצוץ הטוב. רבים לובשים שחורים ויושבים באבלות על היושר, המצפון, המוסר והצדק כדי להיפטר מתשלום חובם הפרטי לנושאים הללו.

כל זמן שאין דנים גונב־דעת כגונב ממון, ואין נפרעים מן הצבוע והחנפן הגוזלים את הרבים, אין בסיס למלכות הצדק בעולם.

כשרון אינו סימן ליושר. הרבה כשרונות גדולים מכרו את נפשם. אין דבר מסוכן יותר מאשר כשרון גדול באדם קטן.

השקר הורס. מכיוון שהעולם עומד מדורי־דורות על תלו, סימן שהוא בנוי על האמת. האמת היא חירות ומנוחה. השקר מעייף. היות שבני־האדם משתוקקים למנוחה, הם מתאווים לאמת. כל כוח חותמו אמת. לשקר אין חותמת מוצקה.

♦

היושר הוא חשבון, האמת היא דיוק, הצדק הוא דקדוק, השכל הוא משקל, המוסר הוא מידה, הטוב הוא סדר, היופי הוא אור, מוסר־השכל הוא כוח.

נקיון כפיים ונקיון שפתיים אינם מספיקים. תחילה דרוש לב נקי.

אידיאלים בלי רגשות סכנה לעולם. דינים בלי חסדים ואמת בלי רחמנות, יושר שאין עמו טוב־טעם, אי־אפשר לזה שלא לקלקל.

דור דור ושופריו. דור דור ומאמיניו וכופריו, ענן בא וענן הולך, אך השמש יעמוד לעולם. רבים יפיחו כזבים, אך קול נביא האמת יגבר על קולם.

כל זמן שאין החוק מעניש על שפת רמיה, על חנופה, התרפסות והעמדת פנים של “אוהבי העם”, או על רמאות של סבר פנים יפות, יהיה הצדק נלעג והאמת נעדרת.

– כל כך הרבה נציגי צדק, והצדק איננו.

– כל כך הרבה שופרות לאמת, והאמת נעדרת.

– כל כך הרבה התלהבות, ואין ניצוץ אש.

– כל כך הרבה רוממות שוויון, והשוויון מושפל.

– כל כך הרבה מפיצי תרבות ודרכי התרבות אבלות.

לא די להיות ישר. יושר בלבד הוא חצי מלאכה. אדם ישר יכול גם להביא אסון. הישר חייב להיות גם מסודר. מעלה יתרה היא להיות ישר ובעל סדר.

♦

לא תמיד למדתי בעצמי מה שהטפתי לאחרים. אך מי שרודף אמת חייב ללכת כל הזמן עם מקל ביד ולהכות אנשים. אבל אז יחשבוהו למשוגע.

אין כלל עמקות, אלא יש העמקה. העומק עצמו הוא בחינת אין, מצב ביניים. החוליה המקשרת טעות אחת בחברתה.

מה היא עמקות? אומר את האמת: ענין זה גופו, עמוק הוא ממני, עמוק־עמוק מי ימצאנו.

עמקות היא כלות הנפש, אי־סיפוק, כיסופים לאמת, וידיעה ברורה או השערה עמומה, שעדיין לא הגענו אל הנקודה, ולא תפסנו את העיקר.

♦

העמקן הוא נע ונד. אין הוא יודע כלום, או יודע שאינו יודע. השגה טורדת אותו בלי הרף, שעדיין לא השיג את המבוקש.

כל השרוי במעמקים יונק מן התהומות.

אפשר ללמוד נושא ולרדת לעומקו רק כשאוהבים אותו.

יש עין צופיה ששום נברא בעולם לא יעלה למעלת משכיל, ולא יגיע לתור השלמות.

ניתן לומר, שהאדם הוא חלק טבע וחלק על־טבע. יוצא מגדר הטבע, נס. סגולות שאינן בטבע אפילו בכוח, מקננות בקרבו בכוח לפחות, בהגיון, בדמיון, בתשוקה. אין אדם השלם, אך יש שואף לשלמות.

אין דבר השלם ואין פרי מושלם. מי שריחו טוב, אין לו טעם, ומי שטעמו בו, אין ריחו נודף. הענוֹג הוא רך ופריך, והמוצק קשיח.

♦

הטבע מתעצל ליצר אנשים בעלי ערך וצורה. האנשים יוצאים כמו מצות של פסח. אחד שרוף פה ואחד שם. וזה חרוך לגמרי. מצות בלתי־שרופות כמעט שאינן בנמצא.

יום צח ובהיר בשחקים, הוא משוש לב רבים. אדם צח ובהיר בשחוקים פודה ומציל לרבים מן הצער, מן הדאגה, מן הנחיתות ומן היאוש. שמתלווים להם מניעים נסתרים, ששמם הכולל אהבת השנאה.

השהיה לעצמה דבר גדול הוא, ורוח מפרה גנוז בה. אין אדם נכנס במקלו ובתרמילו לתוך הטרקלין, אלא עובר תחילה בפרוזדור, ומתקין עצמו אל הכניסה. כל עניין יש לו פרוזדור משלו, והוא יִשוב הדעת, אבל גם היציאה מן הטרקלין כרוכה בהליכה דרך הפרוזדור.

כדי למצוא אדם אמיתי אחד יש לחפש לפעמים כל החיים.

האדם חייב להיות חזק כמו עץ, ברזל, אבן, ובעיקר להצטייד באורך רוח.

האושר לא בשמים הוא, ולא באוצרות האדמה, לא בקניינים ובנכסים, ולא בתארים ובכיבודים. כשם שכל אדם נולד ונשמה חיה בקרבו, כך כל אחד נולד ומנת אושרו עמו. כדי להיות מאושר אין אדם צריך, אלא לומר מאושר אני. כל האומר אשרַי, הוא מאושר.

הנעורים לאמן הם תקופת הזריעה. לאחרי זאת באה עת הקצירה. יפה הפרהסיה לזריעה, ונאה הצנעה לקצירה. הנוהג בעולם האמנות, הוא נוהג בעולם האנשים. אדם נכנס לעולם בקולי־קולות, ויוצא בחשאי.

רבים ועצומים אויבי נזר הבריאה. אשרי אדם מפחד תמיד. מעון כל אויב וצר היא אדמתנו, ואויבינו פלילים.

חייל אחד אמר: אני רוצה שהמלחמה תיגמר כדי שאוכל להיות חייל.

האדם הוא שדה הטעון עיבוד והשקאה, ואין לו אלא מה שלבו מרגיש.

האדם הוא אדם רק במידה שהוא עולה ומתעלה מעל הטבע, מטיל נידוי ושמתא (חרם) על סדריו ותכסיסיו.

אדם שנופל ברחוב, סובל יותר מן הבושה מאשר מן המכה שקיבל.

הבושה היא המצאתו הנועזת של האדם.

אדם רקוב גם הוא אדם.

לעתים אני רואה אנשים הרצים לכבות שרפות עם דליים בלי מים.

♦

כל מעביד משעבד. כל רודף נרדף. כל מפריד נפרד. כל דו־שיח הוא דו־קרב, וכל מר־נפש הוא רע־לב.

כשם שאין חזקה על האושר, אין שטר ערבות על הקִדמה. יש קדמה המקדמת לתוך החושך, השממה והבערות, ולתוך אבדן צלם האדם.

הים מושך וקוסם אותנו, אבל לא על־מנת לטבוע ולשקוע במצולותיו, אלא בשביל לשחק בעוז ובחן עם נחשוליו. לא יעמוד אדם מול הנחשולים העזים של ים חיינו כאחד נחשל, אלא כאחד נחשון, שנטל עליו לשחות ולעבור את נחל היבּוֹק, נחל המאבק עם ילדי־יום, אל חיק הנצח.

אין מאמינים ושאינם מאמינים. יש אנשים שיש אלהים בלבם, ויש שאין אלהים בקרבם. האחרונים יכולים ללכת לבית־הכנסת, ולהתפלל בקולי־קולות, אבל מאומה לא יעזור, אין אלהים בקרבם.

♦

אנשי קיבוץ רבים, הטוענים שאין אלוהים, אינם מבינים מה שהם שחים, שכן יש אלוהים בקרבם.

חייב אדם לומר אני מאמין במשיח הצפון בי.

כשם שביזוי צלם האדם והשפלת קרנו, חטא, כך פרכוס דיוקנו, ופולחן האישיות עשויים לשמש מקור הרס וחורבן.

מבית היוצר של האדם באו המושכלות, הגיונות הרחמים, החנינה, הסליחה והאהבה. חזיון האצילות הוא חידושו הגמור של נזר הבריאה. הפאר, ההדר והשׂגב, המוסר, הצדק והאמת, הם ילדי דמיונו.

מי שאינו קופץ בראש, אינו מגיע לראש.

♦

מותר לאיש לסתור היום את דעתו מאתמול, בתנאי שיביט על דעתו היום באספקלריה של מחר.

אין איש מתקוטט עם רעהו, אלא אם כן נפלה קטטה בתוך לבו ואין לו עוד שלום בנפשו.

נאמר: “איזהו חכם הרואה את הנולד”. לבי אינו שלם עם הפתגם העתיק הזה. נכון לומר: איזהו חכם הרואה את היש. אלה שמבינים את ההווה, דרגתם גבוהה יותר מאלה שמתנבאים לעתיד.

אלהים יצר את האדם בחכמה. חכמה יש, אבל חן אין.

אדם בונה, גדול מאדם מאמין.

שוטים אינם בוכים, אך חכמים, דמעותיהם קרובות. מוגי־לב אינם בוכים, וגיבורי רוח בוכים הרבה.

סתם כסיל עם הארץ הוא אוויל לעצמו. אך שוטה מלומד יש לו הכלים להפיץ את טיפשותו ברבים.

♦

תבונת הלב היא העיקר. תבונת הלב היא ראש כל בינה. אין חכם אלא חכם הלב.

בכל מציל יש צורך, על־מנת שלא יהיה צורך בו. וכך לעולם יש צורך בחכמים ובאנשי צורה, על־מנת שלא יהיה צורך בהם.

אתה יושב עם אנשים בחדר סגור, ונדמה שנעים לך. אבל שכאתה יוצא מן החדר אל האוויר הצח, מסתבר לך שהיית בחדר דחוס.

אנשים חשובים הם אלה, שמרגישים בחסרונם לאחר שנפטרו.

אינני מתרשם כשאומרים לי: זה נזיר, פלוני קיבוצניק, ואלמוני חזן בבית־הכנסת. אני מתרשם כשאומרים לי מהו האיש ולא מי הוא. ייתכן שהלך להיות נזיר מתוך פחד, או קיבוצניק מתוך עצלות.

מחפשים אינם בגדר חכמים. חכמים מוצאים.

חכם יודע לשמור פיו ולשונו לבל יהיה חכם מדי.

מה שסולחים לתמימים אין סולחים לחריפים.

אם יש מין של טפילים, כולנו טפילים. אין נקי. כל אחד נאכל, וכל אחד אוכל. על הטפיליות ידאג הלב הן מן הצד הנאכל, והן מן הצד האוכל.

המזכיר הזה הוא כמו סבון. כל אחד רוחץ בו קצת את הידיים, ולבסוף לא נשאר סבון. חבל.

אני הולך ברחוב, ופוגש הרבה מתים. דגים ביבשה.

הפוסל את אביו את עצמו הוא פוסל. המוותר על הוריו, מוותר על צאצאיו, שהרי הוא עתיד להיות מוותר על ידיהם. העושה את אביו שכול, נעשה עקר. השולח יד באביו, יד בנו תהיה בו בראשונה.

♦

כשבנים מספרים על אבותיהם שהלכו לעולמם שהם ישרים, הם מספרים את האמת.

♦

האהבה מתחילה מן הבית. ילדים שאינם אוהבים את הוריהם, כשיתבגרו, ישנאו גם את זולתם.

כמה מרובים האנשים המדברים על הרוח, אך הרוח אינה מדברת אליהם, ולא מתוכם.

אין מקום ליאוש. האדם הוא כמו נוצה, והרוחות מנשבות.

גדלות אישית איננה תמיד תריס נגד חולשות קטנות. כל הגדול מחברו, יצר הקטנות שלו גדול. לאנשים גדולים חולשות גדולות.

כל יחיד הוא עולם שלם, אבל אין היחיד בונה את העולם, אלא אם כן הוא מתערב עם הציבור.

השכל חייב לשרת אותנו. האדם חייב להיות אדון לשכלו, שאם לא כן, השכל מתעקם, האיוולת משפיעה יותר מן השכל הישר. בעלי השכל המשובש והעקום משפיעים יותר.

בית חיינו עשוי בתבנית הסולם. לרומו לא יגיע אנוש עד עולם. אפס שומה עליו לטפס, ללכת, הגבה לאין קצה, עוד ועוד, אף לרגע על עמדו לא יוכלו לעמוד, אשר לא יעלה אך ירד. ייעלה מן הארץ אף האד. רק הדמעה אשר על הלחי תיגר, תרד.

♦

הקריאה לשלום ולידידות היא גם כן התגרות. מחרחרי השלום הריהם כמחרחרי המלחמות.

אין לאדם ידידים רבים, אם הגורל מזמן לנו בחיים ידיד אמיתי אחד, זכינו לכנפיים. ידיד אמיתי הוא נס.

♦

אדם זקוק לידיד אמת אחד או שניים בחייו. הידידים האמיתיים באים מאוחר.

הלא ידידים של לא ידידי, הם ידידי.

ידידות היא כמו אדם הבא לים. הים איננו רוצה ממנו דבר, והוא איננו מבקש דבר מן הים. בדרך כלל אין האנשים הולכים אל הים, הם הולכים אל הטיילת, כך שאין ידידות.

רק מעטים מצליחים בחיי הנישואין. זהו ממש נס ששניים זרים זה לזה מצליחים לחיות יחדיו. נס ממש. הנס קיים, אך הוא מתרחש רק לאחוז קטן מן הכלל.

שיחה אמיתית יכולה להיערך רק בין שניים. אין כשיחה בין שני אנשים, הרוצים לשמוע איש את רעהו. מרבית המשוחחים רוצים להשמיע ולא לשמוע. שניים המשוחחים על שלישי, בונים גשר להבנה הדדית.

אלה ששותים אלכוהול בחברותא, ואוכלים אווזים בצוותא מתים בודדים.

אין רחוק כקרוב אשר רחוק הנהו, ואין קרוב כרחוק אשר קרוב הנהו.

תמיד תוכל למצוא אח לצרה. אח לאושר צריך לחפש בלפידים.

בעצם הכול סובלים. סובלים הטובים, וסובלים הרעים, העשירים והעניים, הבריאים והחולים, האומללים והמאושרים. הכול סובלים. סובלים גם אלה שאינם סובלים.

הרבה קושרים כתרים לבורא, ומסירים דעתם מן הנברא.

רבים חושבים שיהיו צעירים, אם יתחברו אל צעירים. יש נשים הנועלות נעליים במספרים קטנים מגודלן הטבעי. מלבד עינוי אין להן מהעניין הזה שום דבר.

הזקנים מחניפים לצעירים, מתבטלים לפניהם. מודדים אנשים לפי הגיל ולא על־פי היכולת.

לב שמח הוא לב צעיר. הזִקנה אינה חלה על דברים שחותמם שכל טוב.

נער שאין בו טעם זקנים, אינו נער השלם. זקן, שרעננות הנעורים בוטלה ממנו לחלוטין, הוא זקן בוסר. טוב להיות זקן חדש מצעיר ישן. מאידך גיסא, גם הזקן הוא כל יום בחינת הרך הנולד. כל יום הוא נולד זקן יותר.

בעולם הרוח אינני מקבל את המונחים צעיר וזקן.

מי שמוכן ללמוד ממי שצעיר ממנו, לעולם לא יהיה ממש זקן.

איזהו זקן? לא זהו הבא בשנים, הבא בחולאים וביסורים, הרוטן תמיד, הבא בטענות כחוני המעגל על הכול, כי אם מי שאין עוד בפיו כל טענה, שכבר השלים עם הגורל, ועל כל מכה ומכה היורדת עליו, הוא מנענע ראשו, ומצדיק על עצמו את הדין. זִקנה היא כניעה ואדישות.

אסור להתקוטט עם זקנים. אסור להזיז שולחן ישן. כשמזיזים אותו, נופל ממנו חלק, או הוא מתמוטט כליל.

לומדים בישיבה עובדים בעמידה, חושבים בהליכה, מזדקנים בשכיבה, מיטמטמים בנסיעות, מחכימים ביחידות ומיטפשים בציבור.

הלועג לזולת, על חוסר אוניו של עצמו, ועל אָזלת ידו הוא לועג.

אנשי השכל הישר מקיימים את העולם. בעלי כשרון בלי שכל ישר הם אנשים של קש. גם בעלי מוח מבריק, אבל בלי שכל ישר, הנם אנשי קש.

תמיד היו הקומוניסטים הגדולים קרובים אצל הבורגנים הגדולים.

מה פירוש שאומרים על מנהיגים כי “מסרו את נפשם”, או “הקדישו חייהם”? הרי הם קיבלו תמורה מלאה, גם כסף, גם כבוד, גם שלטון.

יש אוכלים את הכבוד בסכין ומזלג, ויש באצבעות גסות. הללו מבקשים כבוד, והללו חוטפים אותו. המהדרין מצפים שיגישו אותו להם על מגש של כסף או לפחות של בדיל. גסי־הרוח מוכנים לדלות אותו אפילו מתוך ביב של שופכין.

המוכיח באמת, הוא אדם שמדבר לא רק עם אויבים מבחוץ, אלא גם אינו חושש להוכיח את האנשים מתוך מחנהו.

יש שאינם רוצים ואינם יכולים לדבר אל אדם אחד. הם אומרים: אני יכול לדבר אל אלף אנשים, אם כן למה אדבר אל אחד?

יש היודעים רק לרוץ, ויש היודעים רק לזחול. רק מעטים יודעים להלך כהלכה.

יש אנשים שנגזר עליהם כל חייהם לעשות מעשים שאינם חפצים לעשותם.

יש אנשים שנולדו בלי חך. הם אינם מבחינים בטעמם של דברים.

יש אנשים שהם כמו דייגים הדגים הרבה דגים, ואחר־כך אין להם את מי להאכיל.

יש אנשים היודעים לנגן על פסנתר רק באצבע אחת, כל החיים הם מנגנים באצבע אחת.

יש אנשים שלא באים אלי, כי הם פוחדים שאסתכל בהם ישר לתוך העיניים.

יש אנשים שיש להם ציפורניים בלי אצבעות, ציפורניים בלבד.

יש בני־אדם המופיעים ופועלים כל יום כעיתון יומי. יש הפועלים כשבועונים, יש כירחונים, יש כרבעונים ויש כשנתונים.

יש אנשים טובים ובעלי־ערך בארץ, אבל אין יודעים עליהם. מדברים בדרך־כלל על אותם עשירים דלוחים ורקובים המופיעים בכותרות העיתונים. הללו הם כמו מלפפונים כבושים. הרקובים צפים מלמעלה. המלפפונים הטובים למאכל נשארים מתחת לרקובים. עקרת־הבית אוכלת תחילה את הרקובים מלמעלה, אבל בינתיים מתחילים לרקוב גם אלה שמתחת לראשונים, וחוזר חלילה. יוצא שעקרת־הבית מגישה ואוכלת כל הזמן מלפפונים רקובים.

יש אנשים שחיים כל חייהם מבדיחה אחת. מי שיש לו עשר בדיחות עושה קריירה עולמית.

יש אנשים שהפגישה אתם גורמת להלם. כמו יהודיה המכינה דג לשבת. תחילה הולמת בדג, אחר כך חותכת אותו לחתיכות, ורק אחר־כך מבשלת אותו.

יש אנשים שנולדו עם אוצרות, אבל איבדו את המפתח לאוצרם, וכל חייהם הם מחפשים את המפתח.

יש אנשים שהם כמו מים, אפשר למהול אותם בכל סירופ שרוצים.

יכול להיות שאדם הוא בקבוק. תכניס בו נפט יהיה בו נפט. תכניס שמן, יהיה בו שמן. בושם, בושם. יין, יין.

יש המתחתנים עם אשה בגלל עיניה, או בגלל רגליה, אבל העיקר הוא הלב.

האנשים מתעניינים בדרך־כלל באלה שאינם מעניינים אותם.

יש אנשי תכף. רוצים הכול תכף ומיד. להצליח תכף, לפעול תכף, להינשא תכף ולמות תכף.

יש אנשים שאין להם כוח למות.

יש אנשים העושים דברים חשובים ואומרים דברים נכונים, אבל אינם בגדר אישיות חזקה ולכן אין למעשיהם ולדבריהם כל משקל.

אני מכיר אנשים מפח. הם בעלי אצבעות מתות והם ממיתים כל דבר שהם נוגעים בו.

הכל טעונים רחמים, ואלה שאינם ראויים לרחמים, זקוקים להם ביותר.

לאנשים דלוחים, דם דלוח. כל מה שהם עושים יוצא דלוח. איש דלוח אם יריח בושם, או שיעבור ליד חנות פרחים, או בשמים, יקבל נזלת. אדם דלוח הוא אלרגי לטעם טוב ולמחשבות נקיות.

לכאורה נדמה שהבריות צמאות לגאולת הנפש, אבל מסתבר שהצמאון היה לשגרה.

תקופה נחשונית חייבת לגדל נחשונים.

תינוק שהתרגל לחלב מקופסאות, אינו משער, ודאי, שמצוי גם חלב אם.

הממסד מרומם את כל אלה שמתקיפים אותו. המתקיפים דומים לכלב הנושך ומלקק בעת־ובעונה־אחת.

אברהם יצחק ויעקב החזיקו מעמד משום שהיו משפחה.

אילולא החלשים, לא היו החזקים מבחינים כלל בעצמם שהם חזקים.

אדם מפורסם הוא סך־הכול של אי־ההבנות שנערמו על אודותיו. גם על רעיון אפשר לומר שהוא סך־הכול של אי־ההבנות שנטפלו אליו.

תולדות אנשים מפורסמים הן תולדות של שעות כושר. בית־הנכות של המצליחים ורבי התהילה דומה לבית הזדמנויות של יד המקרה.

מפורסמים נפגשים זה עם זה ועם אחרים. העשירים נפגשים רק בינם לבין עצמם.

יש אצלנו אנשים, אשר בעת שאינם מוצאים את שמם בעיתון, אינם יודעים אם הם חיים וקיימים, או לאו. יש אצלנו גם מוסדות ואנשים שיש להם תדמית, אבל אין להם דמות.

בעיירה שלנו היה משוגע, אשר בזמן המלחמה, כשגייסו את הגברים, הוא סירב להתגייס. הוא אמר: מישהו מוכרח להישאר בעיירה כדי לבכות.

לשגעון יש שכל. הוא מסתתר באין רואה, ויוצא ברגע שנדמה כי אינו קיים.

רבים מתפרנסים מן הטירוף. קונים ומוכרים שגעונות, ובינתיים בונים לעצמם בתים.

המשוגעים הם אנשים ישרים, שלא כדוגמת חולי־הנפש. יש משוגעים היודעים שהם משוגעים.

השגעון מסתתר בתוך ההגיון, וההגיון בתוך השגעון.

רבים אינם חיים ברצינות. אפילו מתחתנים ומתגרשים לא ברצינות. צריך להלחם בליצנים.

מטורפם משפיעים מהר ומיד. דברים אמיתיים חודרים לאט ותחילה מעוררים התנגדות.

בכל אדם צלול מצויה פינה עכורה. יש אנשים שהועידו עצמם למטרה מסוימת, והגשימו אותה כאשר רצו לקלוע גם במטרות שמעבר למטרה שלשמה נועדו ולא קלעו.

עשרה אנשים יכולים להשחית מדינה שלמה.

אילולא ההכרח שיש לי לכתוב, ואילולא האשליה שלי שיש צורך בספרות, לא היה לי רצון לחיות בימינו. כשאני רואה מי בראש המדינה, החברה והתרבות אצלנו, ניטל ממני החשק הפיזי לחיות, אבל לפתע אתה פוגש אדם אחד בעל מאור־פנים, אדם שהוא בן־אדם, בהיר, נקי, נלבב, איש שיחה ואיש נועם. אדם זה מגרש מיד את כל הגיגי היאוש.

כאשר רואים מה שרואים, ושומעים מה ששומעים, יש רצון להקים חוג של אנשים שהחליטו בכל מחיר לא להשתגע.

בכל הזמנים היתה הבוהמה החלוץ למעמד בעלי הבתים.

קלפנים משחקים בקלפים, מדינאים משחקים בעמים ובארצות, הוגי־דעות ופילוסופים משחקים במונחים, סופרים ומשוררים משחקים בהשקפות־עולם, מנהיגי מפלגות משחקים בסיסמאות. רק השחקנים בתיאטרון אינם משחקים.

הבונים הם אלה האוהבים את עבודתם. בעל מקצוע שאוהב את מלאכתו מוציא מתחת ידו תוצרת נאה. מי שעוסק במקצוע שאינו לרוחו, או שחושב שהיה צריך לעסוק במלאכה אחרת, הוא ממורמר וכועס. אך העיקר אינו בונה.

מסביב למעגל קטן של אנשים גדולים ובונים מצוי מעגל גדול של מבלבלים ובלבלנים.

אני מאוכזב מעצמי על שנתאכזבתי מכמה אנשים במאוחר, ולא מהיכרות ראשונה.

הייתי רוצה להיוולד מחדש כדי להקדיש את חיי בשביל להוכיח, כי רוב בני־האדם, מלבד בודדים, מקדישים את חייהם לשטויות.

אין לומדים מן השגיאות. לומדים את השגיאות וחוזרים עליהן.

אינני מאמין במדברים. מדיבורים בלבד אי־אפשר לעשות אפילו כיסא. הרוצה לפי יכולתו, יכול לפי רצונו. איני יכול בלבד, פירושו איני רוצה.

כל דון קישוט מזומן לו מששת ימי בראשית סנשו פנשו שלו.

אשרי אלה שמגיעים לשיאים בערוב יומם.

הייתי אתמול בבית אחד. היה שם טיפש אחד שהצליח במשך חצי שעה לעשות את כל הנוכחים לטיפשים.

♦

החנופה מוציאה אנשים מדעתם. מי שהחניפו לו בצעירותו, נעשה בערוב ימיו עובר־בטל.

מספידים אנשים שהיו כל ימיהם יבשים כחצץ, ואומרים עליהם בהספד, שהיו עצים שתולים על פלגי מים חיים.

רק הנפעם מן הפלא במידה כזו, ששוב אינו חש בפלא, הוא שוחר הפלא לאמיתו.

השמח בחלקו, שמח בכל חלק זמן, ואין אימת הפנאי עליו. אין הוא עושה שעה זו שלב הכנה לשעה הבאה אחריה, אלא מתייחד עם אותה שעה גופה.

אל נא תתהלך בזעמך על איש, כי הזעם אל חיק בעליו ישוב.

כשערך הכסף יורד, יורד גם המוסר. כשאדם יודע כי תמורת עשרה גרוש הוא יכול לקנות לחם, הריהו יציב, אבל אם למחרת הוא נדרש לשלם עשרים גרוש תמורת אותו לחם, הוא משתנה לרעה. אם המטבע אינה יציבה גם הנפש מעורערת.

יש דעת־קהל דעת־רחוב ודעת־יחיד.

האנשים הטוענים בקולי־קולות לחופש הדיבור, הם על־פי רוב מן המגמגמים שאין להם מה להגיד, או שאין להם יכולת להלביש את המחשבה במלים ההולמות. לרוב אין להם גם דעה משלהם.

אין חילוקי־דעות שאין עמהם פירוד לבבות.

מותר להביע דעות רק בפני אנשים שאותם אנחנו מעריכים מאוד.

אין דעה אלא דעה צלולה. חילוקי־הדעות הן לרוב חילוקי־מזג. הרצון עמוק מן הדעה ובו מקור הדעת.

אני מכיר אנשים שאין להם דעה משלהם, אולם כאשר מישהו מביע דעה משלו, הם נגד. כל כשרונם מתמצה בהבעת דעה מתנגדת לזולתם.

אין דעת־קהל, אלא יש דעה שיחידים כופים אותה על הקהל. הקהל הוא כמו תינוק, אוכל מה שנותנים לו.

אנחנו שואלים עצות מפי אחרים, כדי לקבל מהם הסכמה לדעותינו.

כשרון, כמוהו כפצצה. כל כשרון נושא עמו פצצה, וחייב להיזהר. אני פוחד מבעלי כשרונות. כשרון בלי כוונה ובלי דרך, מזיק לבעליו, ומביא נזק לאחרים. כשרון אינו מקצוע. כשרון הוא כמו סוס, תלוי מי הרוכב על הסוס. סוס בלי רוכב הוא רק סוס.

בהופיע כשרונות חדשים, מאבדים את הישנים. אפשר למזוג לתוך כלי ריק, אם מוזגים לכלי מלא, הוא עובר על גדותיו, האדם הוא כלי מוגבל.

איזהו גיבור, הכובש גם את יצר הנצחון, ואיזהו גיבור, היונק רוח גבורה וגדלות־המוחין אף מכשרונותיו.

כאשר מסירים את הכתר מעל המוכתר, נחבל גם הראש.

לא כל הנזירים צדיקים. על צדיקים אמיתיים מרחפת שכינה של בת־צחוק. סבר פניהם יפה, הם מיישרים מבט אל בן שיחתם, ומבטיהם רוויים במאור נשמה משיב נפש.

כל רווק הוא חצי מטורף.

אפשר לוותר על מקצועות רבים. אם נוותר למשל, על עורכי־דין ושופטים, דבר שאין לו סיכוי, ייתכן שהצדק יהיה בולט יותר לעין.

שופטים הם עורכי־דין שהרוויחו הרבה כסף ועתה הם רוצים גם כבוד.

אין מקצוע שאין בו מוקיונים. יש מיניסטר מוקיון, משורר מוקיון, צייר מוקיון, שחקן מוקיון, וכן הלאה.

צריך להקים מוזיאון לטיפשות. במוזיאון הזה צריך להביא מדבריהם, “נבואותיהם” של מדינאים, אמנים, סופרים, אישים ומוסדות. דברי כל אלה שהתנבאו, ומסתבר שפטפטו שטויות, וכל תחזיותיהם נתבדו. כדאי גם להציג במוזיאון את תמונות דיוקנותיהם, כדי שהצופים יראו את הביטוי הטיפשי של דבריהם הטיפשיים.

המושג פרופסור לפסיכולוגיה אינו ברור לי. או שאתה חכם או שאתה טיפש, אבל מה פירוש פרופסור לפסיכולוגיה?

הפרופסורים אינם בונים. הם אינם חקלאים ואינם יוצרים. רובם יהירים, ויש ביניהם גם טיפשים.

יש הרבה גאווה בפרופסורים, ביחוד באלה המלמדים נושאים מתים.

כשם שאחדים גדלים במשרה רמה, נעשים אחרים גדולים רק לאחר שפינו כסאם.

מקימים אצלנו בניינים ציבוריים, שאין בהם צורך. בניינים לראווה ולגאווה, כדי למלא משאלות לב של מבקשי משרות.

העידן החדש! עידן המדע בפתח. עידן המדע זומם לחסל את האדם. בינתיים, כל עוד ניתן לנו לחשוב, להגות, להאזין למוסיקה, לשוחח וליהנות מנופים, צריך לנצל כל רגע.

עם בוא עידן המחשבים יקיץ הקץ על דל"ת האמות של האדם. בעידן הבא יבוא הקץ לפרטיות. הכול ידעו הכול על הכול.

הולך ומתקרב העידן שבו האדם יהיה חשוף ופרוץ. החוץ יהיה בביתו. כבר עכשיו רוב האנשים אינם עושים מה שהם רוצים. אינם אוכלים מה שהם רוצים, אינם מתלבשים כפי שהם רוצים, ואינם מתנהגים כפי שהם רוצים.

אשה בעלת שכל נעלה מן הגבר. אשה כזו נאמנה לילדיה ונאמנה לשכל הישר שלה.

האשה חושבת ברגשותיה. הגבר חושב בשכלו. פעם הקשבתי לדברי הומוסכסואל. דבריו היו מעורבבים.

ועיניתם את נפשותיכם – זוהי אמנות. רק מי שממית עצמו באוהלה של אמנות נכנס לתוך אוהלה, ואם לאו, הוא מבחוץ. האמנות היא דם.

מצוי יופי, טוהר, חן, עלומים, אצילות, נדיבות, אבל הספרות והתיאטרון מאכילים אותנו תפוחים רקובים.

ההומור והסאטירה הם גן־העדן של העניים.

הצורה היא תוכן משוכלל, מגובש, מלוטש. לא רק מי שהביע ראשון איזה רעיון, יש לו זכות אבהות עליו, אלא גם מי שהלביש את הרעיון בצורה הולמת אותו ביותר, והחדיר אותו ללבבות.

יצירה היא פרי רצון חזק, והיא שופעת ממקור הגעגועים.

♦

ייתכן שאין ליוצר יותר מתמונה אחת, וכל היתר רק נסיונות.

לא אכפת לי שאוהבים את באך ובטהובן, אבל אכפת לי שאוהבים אותם על חשבון אחרים.

קומפוזיטור יכול לחבר מנגינה מקורית, אבל עד שלא בא הזמר הטוב, ומפיח רוח במנגינה, בניגון ובצלילים, אין מכירים בקומפוזיטור.

יש לנו מנהיגים הכותבים שירים בשעות הפנאי. כאילו אמרו לנו: ראו, גם אנחנו יכולים לעסוק בבטלנות הזאת, אבל אנחנו עסוקים בדברים אחרים.

יש לנו סופרים שהם כמו מים בואדי. בזמן שטפון הם זורמים, אחרי השטפון נשאר הואדי יבש.

יש סופרים שלכאורה הם אומרים דברים נכונים, אבל בעצם הם חנוונים.

אינני אוהב משוררים הפושטים יד ענודה בצמידי זהב.

הסופר הזה חי טוב מאוד מיום שהכריז כי הוא מת ברעב.

קשה לסופר להתנחם אם אומרים לו שגם לשפינוזה היה כאב שיניים.

סופר חייב לצמוח כעץ. סופרים רבים הם עציצים. עציצים אפשר לטלטל ממקום למקום, עץ לא.

איזהו סופר גדול? זה שאין קוראים אותו אלא מצטטים מתוכו.

כל סופר זר המגיע ארצה מיד יוצאים לקראתו ומכרכרים סביבו, אפילו כשהוא לועג לנו מאזינים לו. גם אם אדם רגיל יעלה על גג הבית ויירק משם על העוברים ושבים, תמיד יימצא קהל צופים שיסתכל במתרחש.

הזבובים אוהבים פצעים. זבוב אינו מבחין באדם בריא, נאה, הזורח ומאיר. כשהוא מגלה פצע, הוא מתחיל לחיות. יש גם סופרים זבובים. הם נמשכים אל הפצע ונוברים בתוכו. האמנות היא זבובית. צא וראה כמה סופרים היו מחזאים ואמנים יצאו לתאר את הפצע.

כדאי לאסור על סופרים לחתום את שמם על יצירותיהם. ראשית, רבים יפסיקו לכתוב. סופרים המתפרסמים בחייהם נעשים מושחתים.

אין מחסור בסופרים גדולים, או במדינאים גדולים. יש מחסור באדם גדול. אדם גדול היה תמיד יקר־המציאות.

הממסד אוכל את הבאים אליו, והללו אינם מרגישים כלל שהם נאכלים. כך קורה גם לסופרים ממוסדים.

יש הכותבים על הנצח ועל מס־הכנסה באותן המלים.

קל יותר לכתוב על השופכין. קשה לכתוב על החיוב שבחיים. על החיים לשמם כותבים מעט. העצלנים כותבים על שופכין, אבק וקורי עכביש.

סופרים ועיתונאים רבים כותבים, לכאורה, בסדר, מפח־הנפש בא מאוחר. הם מזכירים אשה יפה, אשר כשמתקרבים אליה מתברר שהיא סובלת מעגבת.

כאשר אני קורא בעיתונים מאמרי שבח על סופרים, אני יודע מיד מי שתה עם מי קפה. יש אצלנו סופרים הכותבים מאמרי תשבחות איש על רעהו. אחד משלם לשני. ובינתיים קורא הקהל סחורה גנובה, ואינו מבחין בכך.

כל אימת כשמתכנסים הסופרים בוועידתם, מצַוֵח איזה גרפומן. כעבור שנים הוא נשכח, אבל תמיד נמצא לו ממלא מקום.

הגרפומן עובר לעתים באותה דרך עינויים של האמן, וייתכן שדרכו קשה יותר מפני שהיא חסרת כוח השראה. גרפומנים בגיל עשרים, מילא, לפעמים יש בהם אפילו חן, אבל גרפומנים בגיל ארבעים ומעלה הם מחלה נואשת.

אם אתה בעל קול, ותרגיש שעליך לשיר, ממילא תשיר. אלה שכותבים לא מתוך הכרח, אלא רק מתוך רצון שיבחינו בהם, הם גרפומנים.

שנים רבות התפרנסתי מספרות. היה זה חטא. אסור להתפרנס מרוח־הקודש. חייב הייתי לעשות נעליים למחייתי.

עולם האמנות עומד על עולם המסחר. במרכזה של קרית ספר עומד שוק. אמן שאינו משווק את עצמו, אינו עובר לסוחר. זאת הסיבה שאמנים מחבלים תמיד תחבולות איך להכריז על עצמם, ולהודיע שהם חיים וקיימים.

כשנותנים פרס לא בעתו, אין זה פרס כי אם עלבון.

יש המכניסים חומרים טובים לסיר, ובכל זאת התבשיל אינו עולה יפה.

♦

הספרות היא היכל התועים וקן המבוכות והספקות. רוח־הקודש נדירה, ומלאכת הספרות תדירה. בארונה של ספרות מונחים הרבה שברי לוחות וגרוטאות.

רוב קוראי ספרות – נשים. הקוראים הגברים הם מקצוענים, הקוראים מפני שצריך לסקור את הספרים, או מפני שחבריהם לעט כתבו מה שכתבו, ועליהם לדעת מה כתבו.

קראתי ספר בלתי־מוצלח. לא היה בו אלא מה שהיה בו. הכול היה גלוי, פשוט, ושום דבר לא למעלה מזה.

לעולם אינו דומה סיפור המעשה למעשה עצמו.

הדרך אל הספר חסומה בספרים, הדרך אל הסופר, במבקרים, הדרך אל החוקרים, בפרשניהם, הדרך אל הפילוסופיה במוריה ובקתדרות לתלמידים.

אין קוראים. הספרות איננה מקור־חיים. קוראים פרשנות ופרשנים, ולא את הספרות עצמה.

רבי־מכר הם מעוטי זכר. כפי מהירות התפשטותם מהירות התאפסותם.

ספרים חדשים שאין מוכרים אותם במשך שלושה או ארבעה חודשים לאחר הוצאתם לאור, נעשים נכים, ויש צורך לשקם אותם.

בכל פעם שעולה בזכרוני ספר התנ"ך, נמחקת מהגיוני אפשרות המוות. אין מוות בספר זה. ראיה לדבר, כל אישיו חיים וקיימים, ניצבים חיים לפנינו, משל באמת הם חיים ומתהלכים עלי־אדמות בזמן הזה.

בינואר 1932 התקיימה בברלין עצרת של סופרים קומוניסטים. המונים הריעו להם, והיתה התרגשות גדולה. באוגוסט אותה שנה הצטרפו כולם למפלגה הנאצית.

סופרים מתים אהובים יותר מסופרים חיים.

כשקוראים את טולסטוי, דוסטוייבסקי, ניטשה ודומיהם, מדברים אליך החיים עצמם.

האנקדוטה היא נשק הסוואה. משתמשים באנקדוטה כאשר רוצים להסתיר משהו. עניין שיגור פרחים לרגל מאורעות שונים אינו לרוחי. זרי פרחים הם עניין מת. שיחה בת חמש דקות פנים־אל־פנים יש בה חיים.

כמעט בכל דבר תמצא בטלנות.

שן חולה יש לעקור. חתול מת צריך להוציא מן הבית.

אל תאמר: זה קרה לי, אמור: לא עשיתי די כדי שזה לא יקרה לי.

לא כל השתיקות מדברות.

דבר הנביא שאמר, כי על האור אומרים חושך ועל החושך אור, מתקיים יום־יום שעה־שעה.

מוסר בלי מצפון אינו מספיק. גם לשכל יש מצפון. יש צורך במצפון עליון.

כל היש אינו יש, אלא אם כן יש לנו, ויש בנו, ואנו צמודים אליו באהבה ברצון.

כל דבר ביניים הוא חזיון בדים. אין בין השמשות, כלומר אין זמן מסוים שאינו יום ולא לילה, אלא בין השמשות, בין השמשות אינו זמן, אלא בין הזמנים.

סגולה לתיקון עולם, עזות עולמים, וסגולה לתיקון השקפת־עולם, אורך ימים.

הכול חולף חוץ מן ההכול חולף.

נסיון הוא תורה, וכל תורה היא תמצית של נסיון.

הכשרון יכזב תמיד. רק מה שנרכש בעמל בשרים וביגיעות הרוח הוא קניין בר־קיים, אין הגאון אלא כושר ההתמדה, השקדנות והעקשנות.

אין דור שאינו קובל על משבר במוסר, משבר בתרבות, משבר במקורות המזון והמחיה, משבר ביחסי אנוש. אמת היא שכל העתים נתונות בסימן המשבר. השבירה היא ביסוד היצירה.

הטבע הוא עולם הזה, ועולם הבא אינו מעניינו. הנצחיות מאוסה עליו. אינו מחייה אלא על־מנת להמית, כל שהוא נותן הוא לוקח, וכנגד כל מה שנותן, מחסר. לכן כל בריותיו חסרות ופגומות.

אי־אפשר לנשום אוויר עולמנו בלי מעט ערמה. קיומנו הוא מלחמה, ודרושים תכסיסי מלחמה.

אין הבריאה אלא שלבים לעליה. לעולם אל תאמר שהעולם, כבר נגמרה בנייתו, אלא הוא מתבַּנה והולך. מעשי בראשית מתחדשים בכל שעה ורגע.

הנאה שאין רעבון מתלווה אליה, היא שעמום כבד. אושר שבא על סיפוקו אינו עליה, אלא ירידה. מנוחה ללא תנועה היא קללה ולא ברכה.

מה הם האידיאלים? ילדי הרוח של היום, שתופרים להם כותנות פסים משל המחר הרחוק.

אידיאלים בלי רגשות הם סכנה לעולם. אין דין בלי חסד, ואין אמת בלי רחמים.

חברה שאינה מתירה ליחידיה להיות נבוכים, אין היא אם יולדת, אלא אם חורגת.

החברה היא בית־חרושת לסמרטוטים.

הקומוניזם כבר אינו קומוניזם. אחרי חמישים שנה רואים הכול שפשט את הרגל, אבל הוא יכול להתקיים עוד יובלות.

חזיר יכול להתפלש בבוץ חמישים שנה על צדו האחד, אחר־כך להתהפך, ולרבוץ חמישים שנה על צדו השני, וחוזר חלילה.

אם אין אתה יושב בתוך עמך, עמך יושב בתוכך.

מותר לומר רק מה שאפשר לומר. אסור לומר הכול. גם מה שמותר לומר, וגם מה שאפשר לומר, רק לעתים רחוקות מביא לנו תועלת.

תן לנו את היום הזה, את העכשיו. בלי זכרונות ותקוות. את היום, ונוסף לכך גם חבר אחד או שניים.

בעל זוג עיניים טהורות רואה הרבה. אם העולם מדבר, עיני אנוש הן קרני־האור שבמדבר. לעתים שומעות העיניים טוב מן האוזניים.

נסים אינם מתרחשים לפתע. יש לשאוף לנס.

אין מגיעים למדרגה ברוח, בלי יגיעת רוח. אין מקבלים שום נחלה בחינם.

אל תתן יקר וגדולה רק לדברי סגולה. גדל ורומם את הבריאה כולה. הזהב, הפז, חפצי הערך, אוהבים רבים. אתה שפוך רחמיך גם על הקוצים והעקרבים. או־אז תשכיל דעת, כי כל הדברים הם אך לזוהר הגדל אשנבים. אל תהלל את המהולל.

אין פירור ביקום, אשר אין בו מום. מאוד עצוב, עד בלי די עגום. וגם הישר הוא עקום. משפט אחד לתם ולערום, אף בהמר העתים לא יומר מאום, אשר היה, הוא קום יקום.

קח נא, ריבון העולמים, ממני את גן עדנך, ואל נא תתן לי חלק ונחלה בעולם הבא, אך את רוח קודשך אל תקח ממני.

לא יבוא שיא לאחר השיא.

כל ימי־חיי, ועד אחרון ימי אהיה חתן ההולך לחופתו.

כשם שיש ענווה פסולה, כך יש גאווה כשרה.

הצנועים מצניעים גם את צניעותם. אשרי המגיע לגדלות בדומיה.

פגשתי אדם העושה מעשים כבירים למען הזולת. הוא פועל בצנעה, בענווה. ומתוך שמחה. אין יודעים על מעשיו. אפילו שורה אחת לא כתבו עליו בעיתונים. קינאתי בו.

להיות טוב, משמע להיות עניו. כשאין שומעים אותך, אתה כבר טוב.

תכלית משמע: קורת־רוח, מנוחה, שלווה.

אל ילעגו הלעגנים לחלום, הוא המציאות.

האדמה נתנה לנו תפוחי־אדמה. כיבוש הירח יתן סהרורים.

אין מדרגה, שאין מדרגה גבוהה ממנה.

המחשבה היא תכלית.

אין תדיר כנדיר, אין מופלא כשכיח, ואין מצוי כרצוי.

מה אכפת לו לנר ולאדם, אם הוא נר רק לאחד, ולא למאה.

יכול להיות שעושרה הרוחני של כל חברה נמדד במניין האנשים השרויים בה, החוגרים עוז להסתייג ממנה.

אולמים לשעשועים ולבידור משולים לבתי־תמחוי זולים לעניים, המפיגים את הרעב, אבל אינם עוקרים את החרפה של היות עני. אף הללו ייתכן שהם מפיגים במקצת את השעמום, אבל אינם עוקרים את חרפתו.

תבורך כל אשליה הנותנת לנו כוח לעבור בשלום שעות קשות.

לא תיתכן אמנות שווה לכל נפש, היות ואין נפש שווה לכל נפש.

הזמני עובר, והנצחי קיים. הזיבורית נושרת, אך לעידית נכון קיום ארוך. אין מוות במערכי הרוח.

כשם שחלב האם מונח ביסוד בריאות הגוף, כך מוסר אב הוא סוד בריאות הנפש.

הלשון היא המחרשה לרוח, בה גדולי המוחות חורשים את מחשבותיהם.

נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ריקנות שאינה מקיימת קהל חסידים לעצמה. הריקנות מושכת, האפסיות מרתקת, הקלוקל מפתה, והנבוב מלבב ומרבה ניב.

הדברים השמורים בזכרון אינם הדברים שהתרחשו במציאות. הם עוברים עיבוד, תיקון וקלקול. הרוצה לתאר את העולם לפי הזכרון, משול לצייר המתאר את תכלת השמים על־פי עננים המשתקפים בשלולית.

אין בידינו קנה־מידה להבדיל בין הטוב לרע, ובין היפה למגונה, בלתי אם חוש הלב, והוא אשר ישכילנו להבחין בין יונה תמימה לזאב, בין אוהב לאויב.

משלמים בעד כל קורטוב כבוד בקורטוב אי־כבוד. אין שום דבר ניתן בחינם. כל הרף־עין טובה יש לו בצדו שובר של הרף־עין רעה.

הטוב והרע הולכים שלובי־זרוע. אין טוב ללא רע, ואין רע בלי לויית־חן.

לפעמים טוב יצר רע גדול מיצר טוב קטן.

בכל פעם מופיע איזה רשע חדש, שהופך את הרשע הקודם לצדיק.

העולם נבנה ונהרס לא רק על־ידי מעשים, אלא גם על־ידי מעשים שאין עושים.

על יהדות אפשר להישען. היהדות היא גשר על־פני ים זועף.

התלמוד שמר על היהדות. ליוונים היתה אימפריה ולא נשאר ממנה דבר.

המשפחה היא העיקר. המשפחה שומרת על העם. היהודים שמרו על יחודם בגלל הזיקה למשפחה. משום כך גם היו נרדפים. אדם בלי משפחה מסוגל לכול.

אילו לא היה לתיאודור הרצל זקן, ואילו לא היה יפה ובעל ארשת־פנים מכובדת, ייתכן שלא היינו יושבים היום בארץ.

בכל הזמנים מצאו להם הגויים יהודי אחד כדי לחבב אותו, שכן בזכותו יכלו לשנוא את יתר היהודים.

מי שמחבב בדיחות יהודיות איננו מחבב יהודים. אנחנו עם כבד ראש. כשהתבדחנו, התבדחנו על הצרות. מי שאוהב את בדיחותינו, אוהב את צרותינו.

יהודי מתבולל יודע על יהדות יותר מאשר יהודי רגיל, כי המתבולל מתעניין לדעת מה נטש, ובעד מה הוא נגד.

אנו היהודים, נתנו לעולם כמעט הכול, ואנו נוטלים מן הגויים את הפסולת.

האל של הנוצרים הוא יהודי מת.

ייתכן שלא שמעו בקול נביאי ישראל, מפני שאמרו יותר מדי.

♦

מדינה המקיפה בחישוקי ברזל את תושביה סופה להיות גופה מוקפת.

מדינה האוכלת יושביה סופה לכלות את עצמה.

מדינה המרבה פיקוח מוסיפה קיפוח. מרבה סמכות ממעטת את כושר החיים והמרץ של אזרחיה.

מדינה המרבה פיקוח מוסיפה קיפוח.

כוח החיים וכוח הרצון יונקים מחופש הבחירה. היהדות היתה תמיד עניין של בחירה וארץ־ישראל ארץ הבחירה.

מסורת פירושה גם למסור מיד אל יד. מי שרוצה להחזיק בלפיד ולפסוח על היד המוסרת אותו, נכווה. הוא נכווה מפני שאיננו יורש, ואיננו מקבל, אלא הוא זר.

המדינה מחניפה ליהודי העולם. יהודים באים לישראל כדי לקבל כבוד, וחוזרים.

פרופסורים רבים עושים לביבות מתולדות עם ישראל.

כשאנו עוברים ביעף על בית־העלמין של שיטות בתולדות הפילוסופיה, הננו משולים למי שטס באווירון, ורואה גללי עזים על האדמה. הפילוסופיה, יותר ממה שהשכילה את המוחות, בלבלה את הלבבות.

אין הברכה שורה אלא על היגיעה. אף ברוח קוצרים רק מה שזורעים ואין זורעים אלא לאחר חריש עמוק.

רעיון שאין עמו נכונות למסירות־נפש, אינו כלל בגדר רעיון. לא המזבח מקדש את הקרבן, אלא המקרבן מקדש את המזבח.

פירות בשלים נושרים מהר.

הדממה היא השבת של הדיבור.

יש קדושה בתוך החולין, וטומאה בתוך הקדושה.

לעולם מדבר העם מפי מעטים. לאמיתו של דבר, המיעוט הוא הרוב.

החיְדקים השורצים בעולם האורגני, פרים ומתרבים גם בעולם הדעות.

כשעוברים מדירה לדירה נשברים רהיטים, אלה שעברו מן המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה, היה להם יותר קל. המעבר מן המרכבה לרכבת ומן הרכבת לאוטו היה כמו מעבר מחדר לחדר, אבל המאה העשרים, שהצטיינה באוטומציה ובגילוי האטום, היא כמו מעבר מבית אל בית. וזה מפחיד.

אתונה היתה קטנה מאוד כשהשפיעה על העולם.

לא טוב לאדם שהכול ממטירים עליו שבחים, ואין הדעות עליו חלוקות.

לעתים משבחים מישהו כדי להרגיז מישהו אחר.

לשבח מותר רק בכל לבבך, בכל מאודך ובכל נפשך.

בעלי יובלות וחתני פרסים מתלכלכים בשבחים.

משבחים את אלה שכבר אינם יכולים להזיק, ואת אלה שמזלזלים בהם. משבחים את אלה שאין פוחדים מהם.

אנשים מוכרחים לשבח כשם שמוכרחים לגהק, לאהוב או לשנוא. בדרך־כלל משבחים את אלה שאין זה מזיק לשבח אותם. משבחים את איינשטיין משום שהוא מהולל ממילא. בעיקר משבחים את אלה שאינם ראויים לכך.

לא כל מה שאינו אסור מותר.

מה משמע חדש? חדש הוא חידוש הישן. כתוב: חדש ימינו כקדם. כל מה שהוא רק חדש פורח באוויר ונטול־שורשים. רק מה שיונק מן העבר יש לו תקווה לעתיד.

לא תמיד צריך להילחם ברע. הרע הורס לעתים קרובות את עצמו.

מותר להילחם, אם אתה משלם בשביל מלחמותיך.

הדברים הטובים באים לנו בהיסח־הדעת.

הכלכלה היא מיסטיקה. כנגד כל דעה של מומחה ישנה דעה מנוגדת של מומחה אחר. ובכלל, להוכיח אפשר הכול. הכול אפשר להוכיח.

אורך־רוח, ושאר־רוח צמודים יחדיו.

יש גם סנסציות טובות, אבל העיתונות מעדיפה את הסנסציות הרעות.

אני מאמין בנסים. בכל תוכנית צריך להשאיר מקום לנס.

הדור של מלחמת השחרור למד להרוג ערבים, אבל לא למד להוליד יהודים.

אינני מאמין בהצלחה, ואינני זקוק להצלחה. מי אמר שהכשלון הוא רע.

דורשי טובתנו שולחים בנו את החצים השנונים והפוגעים ביותר.

חיוך של אדיבות הוא טוב גם כשאינו אמיתי.

לפרה יש מעלה אחת המעוררת קנאה. לא חשוב מה שתאכל, תמיד תתן חלב.

אם ייבנה בית המקדש, ייכנסו לקודש־הקודשים כהן גדול וצלם.

רוב ההשפעות הרוחניות באות בעקיפין.

לא נוכל להיות אור לגויים, כשאנחנו חושך לעצמנו.

לא ראיתי חלקה בריאה, שאין בצדה חלקה חולה.

חלום צריך להגשים, לפתור, או להרוס. אסור לתת לחלום להתמשך.

אולי מותר להביע יאוש בקול רם, אבל אסור להביע יאוש בצהלת נצחון.

אויב שמפחדים מפניו הוא יריב שאפשר להתכבד בו.

בכל עניין משלמים מס לשטן. לשטן אסור לתת אפילו פירורים.

כל עתיד מקופל בחיק ההווה.

החכמה האמיתית היא השתיקה. הבעל שם טוב לא כתב.

אפשר להיכנס להיסטוריה גם דרך הדלת האחורית. דרך המטבח.

איזה טעם יש לחיי השׂה, אם הוא יודע שהזאב צודק?

אם אפשר לא להיות, אפשר להיות.

יש פתגם הודי האומר כי בזמן שהכלבים נובחים, הוסף ללכת בדרכך ואל תשים לב לכלבים. אני אומר שצריך ללכת גם כשהכלבים אינם נובחים.

יצר הוויכוח הוא לפעמים גדול עד כדי כך, ששוכחים בגלל מה החל הוויכוח.

בעיירה קטנה בנו חייטים בית־כנסת מפואר. כשחנכו את בית־הכנסת, לא הרשו ליודעי קרוא וכתוב להיכנס. הרשו להיכנס רק לאלה שאינם יודעים לקרוא בסידור. כך נוהגים גם בחברה. אין מקום לאלה שהם משכמם ומעלה. קולות אמיתיים מגיעים מפינות נידחות.

קשה להילחם בטחנות רוח, אולם כיום צריך להילחם בטחנות אלקטרוניות. אין סיכוי לבודד להילחם נגד החשמל.

המאה התשע־עשרה הכינה לנו מדורה, ואנחנו במאה העשרים נשרפים.

כיום אני עושה רק מעשים בטוחים. אינני קונה יותר אבטיחים סגורים, רק אבטיחים חצויים שאפשר לראות טיבם.

הקיבה לא יצרה שום תורה.

צריך לאמור את הדברים הנכונים בשעתם. אין טעם לדרוש באוזני הכלה אחרי החתונה.

מאחר שיום יום קורים תקרים בעבודה ובחיים, יש לדאוג לגלגלים רזרביים רבים.

בטבע אוכלים הדגים הגדולים את הקטנים, ובאמנות אוכלים הדגים הקטנים את הגדולים.

כמעט שאי־אפשר לתקן דבר. לפעמים אי־אפשר להיפטר אפילו מזבוב מטריד אחד.

משפיל מאוד להחניף, או להיות מוחנף.

קיימים שני סוגי תקווה. תקווה לפני יאוש ותקווה שלאחר יאוש.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52819 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!