בקיץ בו מלאו למשה’לי עשר שנים צרף אותו אביו, החזן הירושלמי הנודע ר' אשר, למקהלתו. ולא ריקם בא אליה משה’לי, כבר אז ידע את כל המנגינות והתפילות בעל פה, שכן משחר ילדותו היה מטה אוזן ומקשיב לזמרת אביו בבית בשעת החזרות, ובבית־הכנסת.
אותו קיץ, כמדי שנה בשנה, התחיל ר' אשר לערוך את החזרות לימים הנוראים במוצאי שבת נחמו; אחרי ההבדלה התחילו ה“משוררים” נוהרים מכל העברים אל ביתו של ר' אשר, אשר בסמטה הסמוכה לרחוב הקראים. היו ביניהם נערים קטנים וגדולים ואף אברכים הסמוכים על שלחן חותניהם.
בחדר האורחים הגדול והמרווח המוצף אור מנורת נפט גדולה התלויה באמצע התקרה קבל את פניהם ר' אשר בעצמו, יהודי בעל צורה ובעל קומה שזקנו האפור יורד על פי מידותיו. על ראשו כיפה לבנה ורקומה וטלית קטנה רחבה מכסה כל חזהו. הוא קבל את כל אחד מן ה“משוררים” ב“ברוכים הבאים” רחב ובפנים מאירות והזמינם לשבת מסביב לשולחן העגול שמפת השבת עדיין היתה פרושה עליו.
משישבו כולם תפס גם ר' אשר את מקומו ביניהם ליד השלחן, הרכיב לאפו זוג משקפי כסף, פתח את המחזור הגדול ואמר:
– נו, שיהא בשעה טובה ומוצלחת. הפעם מצטרף אל המקהלה שלנו גם משה’לי שלי. עדיין לא שמעתם אותו? ובכן, מיד תשמעו ותשפטו.
ובפנותו לאחוריו קרא:
– משה’לי, היכן אתה? גש הנה, אל תתבייש, שב כאן על ידי.
מירכתי החדר נתקרב אל השלחן הזאטוט בן העשר בצעדים מהססים וישב ליד אביו. עיניו היו מושפלות ופניו הסמיקו מבושה עד לתנוכי אזניו. כל ה“משוררים” הסתכלו בו בשקט והמתינו.
– משה’לי ישיר כמה קטעי סולו – אמר ר' אשר – כבר ב“קדיש” שלפני הסליחות יאמר איזה דבר; ובכן נתחיל.
ור' אשר פתח ב“קדיש”:
– יתגדל ויתקדש שמיה רבה…
קולו של ר' אשר עצור ומאופק ואף המקהלה עונה אחריו בהתאפקות. משהגיע ר' אשר ל“וימליך מלכותיה” הפסיק ונתן אות למשה’לי לשיר את הסולו שלו. נשתררה דממה ומתוך הדממה בקע ועלה קולו הדק והרך של משה’לי:
– בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל…
עיניו של משה’לי עדיין היו מושפלות, רק קולו נשמע ושפתיו לא נעו. כל הנוכחים בחדר עצרו נשימתם. דומה היה כי לא קול נער הוא המתמשך והולך אלא קול חליל מתוק ונפלא או קול הזמיר השר ביער.
ה“משוררים” הצעירים הביטו במשה’לי בקנאה גלויה והאברכים שבמקהלה הניעו ראשיהם ומשכו בכתפיהם:
– אַה, אַה… מתוק מדבש: איי, איי, ר' אשר, הרי זה כלי יקר בלא עין רעה…
ולאחר שה“משוררים” נרגעו מן ההפתעה שהפתיעם הזאטוט הביישן המשיכו בחזרה. בינתים יצא הקול החוצה ומכל הרחובות והסמטאות התחילו יהודים נוהרים אל חצר דירתו של ר' אשר וצובאים על הדלתות והחלונות לשמוע אל הרינה ואל התפילה.
למחרת יצא הקול בכל ירושלים כי בביתו של ר' אשר החזן דרך כוכב, משה’לי בן הזקונים שלו.
ויהודי ירושלים ציפו לימים הנוראים כדי לשמוע את ילד הפלאים.
בתפילת מוסף ביום הראשון של ראש השנה נהרו יהודים מכל קצות ירושלים אל בית־הכנסת הגדול שבו עבר ר' אשר לפני התיבה עם מקהלת משורריו. ר' אשר היה חזן גדול, נעים זמירות ישראל, ושנים רבות הרנין את לבות בני ירושלים בקולו הנפלא ובתפילתו מלאת הרגש. אולם השנה כאילו סר חנו והועם זיוו. אך פתח משה’לי את פיו וכל הקהל הרב הוקסם. ברוב בתי הכנסת בעיר סיימו אותו יום את התפילה בחפזון כדי לבוא אל בית הכנסת הגדול ולהאזין לזמיר החדש.
לבו של ר' אשר פחד ורחב לקראת הצלחתו של בן הזקונים שלו. וכשהאזין לשיחת הקהל אחרי התפילה באמרם “משה’לי עלה היום על אביו”, היה מלא גאוה.
אך בבואם הביתה מבית־הכנסת נגש אליו משה’לי ואמר:
– אבא, דבר לי אליך.
– ומה הדבר, משה’לי? – שאל ר' אשר באהבה רבה.
– מחר לא אשיר במקהלה.
– מדוע?
– ככה… איני רוצה לשיר…
ר' אשר עמד כהלום רעם ולא ידע מה יאמר. סוף סוף התגבר על תדהמתו וחזר ושאל:
– מדוע לא תשיר? מה זה יעלה על דעתך? הלא כה היטבת לזמר את הקטעים שלך. הקהל הלא יצא מכליו.
– משום כך לא אשיר עוד – אמר משה’לי בעקשנות.
ולא הועילו שום טענות ואיומים ושידולים. משה’לי בשלו – הוא לא ישיר. אמא הבטיחה לו מתנות יפות והוא באחת – הוא לא ישיר אף אם ילקוהו ואף אם ימלאו כיסיו זהב.
ולמחרת לא הופיע משה’לי ליד העמוד עם שאר ה“משוררים”. שוב נהרו יהודים מכל בתי הכנסת אל בית־הכנסת הגדול לשמוע את הזמיר הנפלא, אך קול הזמיר נדם. משה’לי ישב במקומו ליד מקום מושב אביו והתפלל במחזורו בלחש.
הכל תמהו: איש את רעהו שאלו: מה קרה? הכיצד? איש לא ידע פשר הדבר.
* * *
עברו שנים. משה’לי גדל ולמד בישיבה. לעתים היה נותן קולו בשיר בבית ואף היה עוזר לאביו בהכנת המקהלה ובהדרכתה, שכן ידע את כל תפילות השנה בעל פה ואף הוסיף על המנגינות נופך משלו. אך לפני הקהל לא הופיע וזר לא שמע את קולו. ואף כשהגיע לפרקו והוריו השיאו לו אשה, לא עבר מעולם לפני התיבה. משה’לי היה סמוך על שולחן חותנו, למד בישיבה ובמקצת התחיל לשלוח במסחר ידו.
ובני ירושלים שכחו כי בביתו של ר' אשר, החזן המכובד והאהוב עליהם, היה זמיר שנשתתק. ר' אשר הוסיף לשרת בקודש ולעבור לפני התיבה בבית הכנסת הגדול, ואף לעת זקנתו עמד לו קולו ותפילתו עדיין הסעירה את לבות המתפללים.
לימים חלה ר' אשר, והימים ימי אלול, עוד מעט ויגיעו הימים הנוראים ור' אשר חלש ואינו יכול לרדת ממטתו. הדאגה בבית רבה ואף הצבור אינו מסתיר דאגתו. מה יהיה? מי יעבור לפני התיבה בימים הנוראים במקומו של ר' אשר? מילא, “סליחות” יאמר מי שיאמר, אך מה יהיה בראש השנה?
ומשנתקרבו ימי החג ור' אשר ידע כי לא יוכל להתפלל אותה שנה, שלח לקרוא לבנו משה’לי ואמר לו:
– מילא, אם לא גלית לי את סודך עד היום מדוע מאסת ב“עמוד” מיד לאחר הופעתך הראשונה במקהלה בהיותך ילד רך, הריני מוחל לך. אולם יודע אני כמה זהיר אתה במצוות כבוד אב ואם. לפיכך הריני גוזר עליך למלא את מקומי ולעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכיפורים.
– אעשה כמצוותך, אבא – השיב משה’לי.
פני ר' אשר אורו ודומה היה שכוחותיו שבו אליו פתאום.
עוד באותו ערב אסף משה’לי את המקהלה והתחיל עורך את החזרות לתפילת ראש השנה.
והקול עבר בקהל כי ר' אשר המוטל חולה במיטתו לא יעבור השנה לפני התיבה ובמקומו יתפלל בנו. היו שזכרו עדיין את הזמיר הקטן מלפנים, אך רובו של הקהל לא ידע ולא זכר. היו גם שהססו אם ראוי הוא הבן שיתפוס את מקום אביו, החזן המהולל.
והנה הגיעו הימים הנוראים. ר' אשר קיוה כי יוכל לבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית של ליל ראש השנה כדי לשמוע את בנו, אך חלש מדי היה ותקוותו לא באה. מיד אחרי תפילת ערבית שמע ר' אשר מחדרו רעש בסמטה. לא עברו רגעים מועטים והדלת נפתחה ולתוך הבית התפרצו רבים מן המתפללים וקראו:
– שנה טובה, ר' אשר, ויישר כחך! אשריך שיצא זה מחלציך!
ובדברם הצביעו על משה’לי שבא עמהם לברך את הוריו בשנה טובה.
– האמנם היטיב כה להתפלל משה’לי שלי? – שאל ר' אשר.
– אל תשאל! כל העיר כמרקחה! התחזק, ר' אשר, ובוא מחר לבית הכנסת; תשמע במו אזניך ותשבע נחת.
למחרת, בשעת תפילת מוסף, היתה הצפיפות רבה כל כך בבית הכנסת כשם שלא היתה מעולם. משה’לי הקסים בתפילתו והרעיד לבבות. בתפילת “ונתנה תוקף” התעלפו רבים ומעזרת הנשים עלה קול בכי ויללה.
פתאום נשתרר שקט בבית־הכנסת ומכל עבר התלחשו:
– ר' אשר בא, ר' אשר בא…
הקהל הצטופף ופינה לו מעבר עד הגיעו למקומו בכותל המזרחי. ר' אשר צעד מתונות כשהוא נשען על משענתו. משהגיע למקומו עמד כשפניו אל הקיר ולא זז משם עד תום התפילה.
ומשתמה התפילה לא היה קץ להתלהבות הקהל שנדחק ללחוץ את ידו של חזן הפלא ר' משה’לי ואת ידו של ר' אשר, האב המאושר.
בשארית כוחותיו חזר ר' אשר לביתו כשמשה’לי תומך בזרועו וכל הקהל נוהר אחריהם.
אחרי “קידוש” נתיחד ר' אשר עם בנו בחדר מיוחד.
פתח ר' אשר ואמר:
– משה’לי בני, התחזקתי הפעם ובאתי לשמוע את תפילתך. אל תהא סבור שאיני יודע את סודך שאתה מסתיר ממני זה שנים רבות. אתה אמנם לא גלית אותו לאיש, אך ממני לא נסתר הדבר. צדיק תמים וישר אתה משחר ילדותך, נשמה גדולה שוכנת בקרבך. כששמעת לאחר אותה הופעה במקהלה, בהיותך תינוק בן עשר, שבני אדם אומרים “משה’לי עלה היום על אביו”, חששת שמא תעבור על מצות כבוד אב בזה שתאפיל עלי ותפגום בכבודי, וגמרת אומר להחבא בצל. ידעתי את סודך ושתקתי משום שלא רציתי לכפות עליך דבר אשר לא עם לבך. אולם עתה זקנתי ואיני יודע אם ה' יחייני ואזכה עוד לעבור לפני התיבה. לפיכך אבקש ממך, בני, אל תמנע את כשרונך הגדול מן העם גם אם יאמרו הבריות גדול הבן מן האב. חייב אתה להיות חזן בישראל, כי רק אחת לכמה דורות יקום אחד כמוך.
משה’לי הקשיב לדברי אביו ולא אמר דבר.
– ובכן, מה בפיך? – שאל ר' אשר בהביטו בפני בנו השותק.
– אבא – אמר משה’לי לאחר שתיקה ממושכת – הרשני נא שלא להשיבך עתה דבר. אסיים את תפילות הימים הנוראים ונראה.
* * *
הימים הנוראים עברו. כל אותו חורף דברו בירושלים על תפילותיו של משה’לי בבית הכנסת הגדול.
וה' שלח רפואה שלמה לר' אשר וכמה שנים אחרי אותו מקרה עוד המשיך להנעים לבני ירושלים בתפילותיו הלבביות. משנפטר בשיבה טובה ליותה אותו כל העיר למנוחתו האחרונה.
אגדת החזן המופלא ר' אשר חיה עד היום בלבותיהם של רבים מזקני ירושלים שזכו לשמוע תפילתו או שמעו עליה מפי אבותיהם.
ומשה’לי שלח ידו במסחר וה' הצליח דרכו. אולם לפני התיבה לא שב ועבר לא בחיי אביו ולא אחרי פטירתו.
הוא העמיד עצמו בצל למען כבוד אביו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.