בשבת שמברכין בה חודש אלול לקחני אבא, זכרונו לברכה, אל ר' לייב, כדי שיצרפני למקהלתו המלווה את תפילתו בימים הנוראים.
בירושלים של אותם הימים לא היו חזנים שאומנותם בכך, אלא בעלי בתים נכבדים שאלוהים חוננם בקול ערב היו מתנדבים ועוברים לפני התיבה בראש־השנה וביום הכיפורים. ור' לייב זה שרוקח היה בכל ימות השנה, היה מבעלי־התפילה המפורסמים. כלומר, קולו לא היה נעים וצלול ביותר, שכן יהודי בא בימים היה, אלא שבעל־בכי היה וזיעזע את הלבבות בתפילותיו. כן היה ר' לייב מיחידי הסגולה שהתפללו בלווית מקהלת משוררים. ומחמת שקולי היה דק וצלול והייתי רגיל להרעיש את הבית בזמרתי, גמר אבא אומר למסרני בידי ר' לייב הישיש שידריכני במקצת, ובעת ובעונה אחת ייעזר אף הוא על ידי.
ר' לייב היה גר ברחוב חברון שבירושלים העתיקה, לא הרחק מישיבת “חיי עולם”. כשעלינו במדרגות העקלקלות שהוליכו לדירתו עלו באפנו הריחות הרגילים של שבת; ריחות של שיירי חמין, פשטידא, טבק להרחה שניתנו בו טיפות מיוחדות לתוספת ריח. טיפות אלה היה מביא עמו ר' לייב מבית המרקחת שלו והיו מפורסמות בכל העיר בשל טיבן וחריפותן.
בפתח הבית קבלה את פנינו אשתו של ר' לייב.
– שבתא טבא, ר' אברהם משה – קראה אל אבי בסבר פנים יפות, שכן הכירה אותו מילדותם – רואה אני שהבאת עמך את ה“צוציק” הקטן שלך. בלא עין־הרע, בחור כהלכה! בן כמה הוא?
– בן שבע – השיב אבא בחיוך – וכבר חשקה נפשו בזמרה.
אותו רגע עלה קול מן החדר:
– נפשו של מי חשקה בזמרה?
זה היה ר' לייב שבא אל הדלת לקבל את פנינו. קולו היה צרוד במקצת. זקנו היה מדובלל ועיניו היו אחוזות תנומה. אין זאת כי זה עתה התעורר מתנומת השבת.
בראותו את אבא ואותי קרא בשמחה:
– שבתא טבא! ברוכים הבאים!
ואלי פנה ואמר:
– האתה הוא הבחור שנפשו חשקה בזמרה?
– הן – גמגמתי בביישנות.
– יפה, ניכנס ונשמע מה בגרונך.
נכנסנו אל חדר גדול שהיה שרוי באפילה למחצה. חלונותיו היו קטנים ווילונות של בד ירקרק־כהה וסמיך האפילו עליהם. רהיטי הבית היו עתיקים ובסגנון הידוע של בעלי־בתים נכבדים. ארון בגדים ישן נושן עם פיתוחי עץ נאים; מזנון גדול ובו כלי זכוכית וכלי חרסינה צבעוניים: ארון ספרים ובו ש"ס גדול וספרי קודש אחרים; ליד שני כתלים משני עברי החדר עמדו שתי מיטות ברזל גדולות, ובאמצע החדר עמד שולחן עגול וסביבו כסאות־עץ גדולים וכבדים. על אחד הקירות היתה תלויה מראה גדולה עם מסגרת מוזהבת ובזויותיה היו נעוצות תמונות־משפחה עתיקות.
ובשעה שאשתו של ר' לייב הגישה לשולחן “כיבוד”, פלחי אבטיח אדום, תאנים ותמרים, הביא ר' לייב עצמו מחזור גדול, פתחו ואמר:
– נו, צוציק, נשמע מה בפיך.
תחילה התביישתי, אך לאחר שקבלתי קצת עידוד דחיתי את המחזור ופתחתי בזמר של שבת שידעתי אותו בעל פה.
משסיימתי נענע ר' לייב בראשו ואמר:
– יפה, יפה… קול של זמיר ממש. התאבה לשיר במקהלה שלי?
– הן – השיבותי.
– יפה; אתן לך כמה פרקי “סולו”. אך בעיקר רוצה אני שתשיר “כבקרת רועה עדרו”.
לבי ניתר בי משמחה. אמנם לא ידעתי מה פירוש המלה “סולו”, אך בשנה שעברה שר אחד הילדים בראש השנה בקולו הדק והנחמד “כבקרת רועה עדרו”, ומאז שאפתי לשיר אף אני לפני כל הקהל קטע נחמד כזה. עתה יתגשם, איפוא, חלומי.
ובאותו ערב, במוצאי־השבת, באתי לביתו של ר' לייב לחזרה הראשונה. אותה שעה כבר נתאספו שם כל חברי המקהלה שמספרם היה ששה: שני גברים מבוגרים שקולותיהם חזקים וערבים, שלשה נערים קטנים, בעלי קולות דקים כשלי, ואנוכי. ר' לייב פתח בקולו הצרוד והחלוש ב“קדיש” שלפני תפילת “מוסף” וציווה עלינו לזמזם אחריו לפי אות והוראות שנתן לנו. כך נמשך הדבר עד שהגענו ל“ונתנה תוקף”. כאן התחיל תפקידי. ר' לייב שר לפני את הקטע “כבקרת רועה עדרו” במנגינת רועים מזרחית עצובה ומשתפכת ואני חזרתי אחריו. כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים עד שידעתי את המנגינה על בוריה. ר' לייב וכל חברי המקהלה התפעלו מתפיסתי המהירה והללוני בפני.
אותו לילה לא יכולתי לעצום עין. ציירתי לי בדמיוני כיצד אעמוד בבית המדרש ליד העמוד לימינו של ר' לייב בראש־השנה ואשיר את ה“סולו” שלי לפני קהל רב העומדים עטופים בטליתותיהם ומאזינים בדחילו ורחימו… הייתי נפעם כולי. ואף למחרת היום התהלכתי כסהרורי.
כמעט בכל ערב הייתי הולך לחזרות לביתו של ר' לייב. כך עברו ארבעת השבועות עד שהגיע ראש־השנה.
בבוקר יום א' של ראש־השנה הלכתי עם אבא לחורבת רבי יהודה החסיד. כידוע היו בחצר ה“חורבה” ארבעה בתי כנסת ובתי מדרש: בית הכנסת הגדול הקרוי ה“חורבה”, בית הכנסת של בחורי ישיבת “עץ חיים”, בית המדרש הישן ובית המדרש החדש. ר' לייב היה עובר לפני התיבה בבית המדרש הישן. שם היו מתפללים מטובי העיר העתיקה ומנכבדיה. הספסלים והשולחנות היו עתיקים ומשופשפים מרוב שימוש.
הקהל כבר עמד בתפילת שחרית. באחת הפינות של כותל המזרח עמד ר' לייב עטוף בטליתו והתפלל בכוונה ובהתלהבות.
משהגיעו לקריאת התורה ניגש אלי ר' לייב ואמר לי:
– עלה נא בטובך אל עזרת הנשים, קח מאשתי את המפתח וגש לביתי. שם תמצא על השולחן את משקפי: קחם והביאם אלי. אך ראה כי תגיע חזרה עוד לפני תפילת מוסף!
הייתי גאה מאד שר' לייב סומך עלי בענין כה חשוב ומהרתי לעשות כמצוותו. נטלתי את המפתח מאשתו שישבה בעזרת הנשים ויצאתי לדרך.
עברתי את רחוב היהודים, אחר־כך פניתי לרחוב “שער השלשלת” וירדתי לרחוב חברון, מקום מגוריו של ר' לייב. ברחובות לא ניראו פני יהודי, רק ערבים מספר ניראו פה ושם. עליתי לחצר ישיבת “חיי עולם”, פתחתי את ביתו של ר' לייב במפתח ואמנם מצאתי על השולחן את משקפיו. נטלתים ונתתים בכיסי ומיהרתי לחזור ל“חורבה”.
כשהגעתי לכניסה לרחוב היהודים גחו פתאום ממחבואם שני פרחחים ערביים, התנפלו עלי, חטפו את כובע הקטיפה החדש מעל ראשי וברחו. רגע עמדתי כהמום בראש גלוי ולא ידעתי מה המעשה אשר אעשה. אך מששבה אלי רוחי ודעתי נצטללה במקצת הבינותי את גודל האסון שבא עלי ופרצתי בבכי גדול.
מה אעשה? כיצד אגיע ל“חורבה” בגילוי ראש ביום הדין? וכיצד יתפלל ר' לייב בלא משקפים? ומה יהא על ה“סולו” שלי שכה עמלתי עליו? רבונו של עולם! למה בא האסון הזה על ראשי! וככל שהוספתי לחשוב בדבר כן גדל בכיי. בכל הרחוב לא ראיתי אפילו יהודי אחד. הכל היו בבתי־הכנסת. רק מזמן לזמן עברו ערבים במקום אשר לא שעו אלי ואל בכיי.
איני יודע כמה זמן עמדתי שם כאובד עצות ומתמוגג בדמעות. והנה עבר על פני סוחר ערבי גבה קומה ובעל שפם שחור ומסולסל. מיד הכרתיו כאחד מבאי ביתנו ואף הוא הכירני.
– מה לך כי תבכה, יא וולאד – שאלני.
רמזתי לו על ראשי והוא כנראה הבין מיד את אשר התרחש. לקחני הערבי בידי והוליכני אל הרחוב הסמוך לרחוב היהודים, הלא הוא שוק הבשמים. אותו שוק הומה תמיד מרוב אדם ובהמה. ערבים יושבים שם בתוך חנויותיהם כשרגליהם מקופלות תחתיהם ועושים סחורה. הסוחר הערבי נגש עמי אל אחת החנויות האלה והתחיל מתאים לראשי תרבושים ערביים. משמצא את התרבוש שהלם את ראשי, צחק מטוב לב, טפח על גבי ואמר:
– יפה וטוב! מע־סאלאם, יא וולאד!
אך אני עדיין הססתי. הסירותי את התרבוש האדום כדם מעל ראשי, הסתכלתי בציצית השחורה ולא ידעתי אם לקבל את החסד אשר עשה עמי הגוי או לא. סוף סוף באתי לידי החלטה. ומשהחלטתי חבשתי את התרבוש, נשאתי את רגלי והתחלתי לרוץ.
שטוף זיעה ונטול נשימה הגעתי ל“חורבה”. אותה שעה המתה החצר מרוב אדם. המבוגרים שבהם הסתכלו בי בתימהון רב והילדים צחקו וצהלו וקראו אחרי: “שייגץ! שייגץ!”
אך אני המשכתי לרוץ והתפרצתי לבית המדרש הישן כל עוד רוחי בי.
בבית המדרש שרר שקט גמור. אחרתי את קריאת התורה ואת תקיעת השופר. הקהל כבר עמד בתפילת שמונה עשרה של מוסף. משראני אבי רמז אלי שאגש אליו. נגשתי אליו ולחשתי על אזנו במלים ספורות את דבר חטיפת הכובע וכיצד הגעתי לחבישת התרבוש. אחז אבי בידי והוליכני אל העמוד ששם עמד ר' לייב מוקף על־ידי משורריו ומיד מסרתי לו את המשקפים. רגע הסתכל בי בתימהון ובשאלה אך לא אמר דבר ופתח בחזרת הש"ץ.
וכשהגענו ל“ונתנה תוקף” שרתי את ה“סולו” שלי “כבקרת רועה עדרו” ברגש מיוחד ובכל הסלסולים וכווני־החן כפי שלימדני ר' לייב. הקהל התמוגג מנחת, אף־על־פי שלא הבין את פשר חבישת התרבוש האדום בעל הציצית השחורה.
רק אחרי התפילה נודע הדבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.