בקיץ בו מלאו למשה’לי עשר שנים צרף אותו אביו, החזן הירושלמי הנודע ר' אשר, למקהלתו. ולא ריקם בא אליה משה’לי, כבר אז ידע את כל המנגינות והתפילות בעל פה, שכן משחר ילדותו היה מטה אוזן ומקשיב לזמרת אביו בבית בשעת החזרות, ובבית־הכנסת.
אותו קיץ, כמדי שנה בשנה, התחיל ר' אשר לערוך את החזרות לימים הנוראים במוצאי שבת נחמו; אחרי ההבדלה התחילו ה“משוררים” נוהרים מכל העברים אל ביתו של ר' אשר, אשר בסמטה הסמוכה לרחוב הקראים. היו ביניהם נערים קטנים וגדולים ואף אברכים הסמוכים על שלחן חותניהם.
בחדר האורחים הגדול והמרווח המוצף אור מנורת נפט גדולה התלויה באמצע התקרה קבל את פניהם ר' אשר בעצמו, יהודי בעל צורה ובעל קומה שזקנו האפור יורד על פי מידותיו. על ראשו כיפה לבנה ורקומה וטלית קטנה רחבה מכסה כל חזהו. הוא קבל את כל אחד מן ה“משוררים” ב“ברוכים הבאים” רחב ובפנים מאירות והזמינם לשבת מסביב לשולחן העגול שמפת השבת עדיין היתה פרושה עליו.
משישבו כולם תפס גם ר' אשר את מקומו ביניהם ליד השלחן, הרכיב לאפו זוג משקפי כסף, פתח את המחזור הגדול ואמר:
– נו, שיהא בשעה טובה ומוצלחת. הפעם מצטרף אל המקהלה שלנו גם משה’לי שלי. עדיין לא שמעתם אותו? ובכן, מיד תשמעו ותשפטו.
ובפנותו לאחוריו קרא:
– משה’לי, היכן אתה? גש הנה, אל תתבייש, שב כאן על ידי.
מירכתי החדר נתקרב אל השלחן הזאטוט בן העשר בצעדים מהססים וישב ליד אביו. עיניו היו מושפלות ופניו הסמיקו מבושה עד לתנוכי אזניו. כל ה“משוררים” הסתכלו בו בשקט והמתינו.
– משה’לי ישיר כמה קטעי סולו – אמר ר' אשר – כבר ב“קדיש” שלפני הסליחות יאמר איזה דבר; ובכן נתחיל.
ור' אשר פתח ב“קדיש”:
– יתגדל ויתקדש שמיה רבה…
קולו של ר' אשר עצור ומאופק ואף המקהלה עונה אחריו בהתאפקות. משהגיע ר' אשר ל“וימליך מלכותיה” הפסיק ונתן אות למשה’לי לשיר את הסולו שלו. נשתררה דממה ומתוך הדממה בקע ועלה קולו הדק והרך של משה’לי:
– בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל…
עיניו של משה’לי עדיין היו מושפלות, רק קולו נשמע ושפתיו לא נעו. כל הנוכחים בחדר עצרו נשימתם. דומה היה כי לא קול נער הוא המתמשך והולך אלא קול חליל מתוק ונפלא או קול הזמיר השר ביער.
ה“משוררים” הצעירים הביטו במשה’לי בקנאה גלויה והאברכים שבמקהלה הניעו ראשיהם ומשכו בכתפיהם:
– אַה, אַה… מתוק מדבש: איי, איי, ר' אשר, הרי זה כלי יקר בלא עין רעה…
ולאחר שה“משוררים” נרגעו מן ההפתעה שהפתיעם הזאטוט הביישן המשיכו בחזרה. בינתים יצא הקול החוצה ומכל הרחובות והסמטאות התחילו יהודים נוהרים אל חצר דירתו של ר' אשר וצובאים על הדלתות והחלונות לשמוע אל הרינה ואל התפילה.
למחרת יצא הקול בכל ירושלים כי בביתו של ר' אשר החזן דרך כוכב, משה’לי בן הזקונים שלו.
ויהודי ירושלים ציפו לימים הנוראים כדי לשמוע את ילד הפלאים.
בתפילת מוסף ביום הראשון של ראש השנה נהרו יהודים מכל קצות ירושלים אל בית־הכנסת הגדול שבו עבר ר' אשר לפני התיבה עם מקהלת משורריו. ר' אשר היה חזן גדול, נעים זמירות ישראל, ושנים רבות הרנין את לבות בני ירושלים בקולו הנפלא ובתפילתו מלאת הרגש. אולם השנה כאילו סר חנו והועם זיוו. אך פתח משה’לי את פיו וכל הקהל הרב הוקסם. ברוב בתי הכנסת בעיר סיימו אותו יום את התפילה בחפזון כדי לבוא אל בית הכנסת הגדול ולהאזין לזמיר החדש.
לבו של ר' אשר פחד ורחב לקראת הצלחתו של בן הזקונים שלו. וכשהאזין לשיחת הקהל אחרי התפילה באמרם “משה’לי עלה היום על אביו”, היה מלא גאוה.
אך בבואם הביתה מבית־הכנסת נגש אליו משה’לי ואמר:
– אבא, דבר לי אליך.
– ומה הדבר, משה’לי? – שאל ר' אשר באהבה רבה.
– מחר לא אשיר במקהלה.
– מדוע?
– ככה… איני רוצה לשיר…
ר' אשר עמד כהלום רעם ולא ידע מה יאמר. סוף סוף התגבר על תדהמתו וחזר ושאל:
– מדוע לא תשיר? מה זה יעלה על דעתך? הלא כה היטבת לזמר את הקטעים שלך. הקהל הלא יצא מכליו.
– משום כך לא אשיר עוד – אמר משה’לי בעקשנות.
ולא הועילו שום טענות ואיומים ושידולים. משה’לי בשלו – הוא לא ישיר. אמא הבטיחה לו מתנות יפות והוא באחת – הוא לא ישיר אף אם ילקוהו ואף אם ימלאו כיסיו זהב.
ולמחרת לא הופיע משה’לי ליד העמוד עם שאר ה“משוררים”. שוב נהרו יהודים מכל בתי הכנסת אל בית־הכנסת הגדול לשמוע את הזמיר הנפלא, אך קול הזמיר נדם. משה’לי ישב במקומו ליד מקום מושב אביו והתפלל במחזורו בלחש.
הכל תמהו: איש את רעהו שאלו: מה קרה? הכיצד? איש לא ידע פשר הדבר.
* * *
עברו שנים. משה’לי גדל ולמד בישיבה. לעתים היה נותן קולו בשיר בבית ואף היה עוזר לאביו בהכנת המקהלה ובהדרכתה, שכן ידע את כל תפילות השנה בעל פה ואף הוסיף על המנגינות נופך משלו. אך לפני הקהל לא הופיע וזר לא שמע את קולו. ואף כשהגיע לפרקו והוריו השיאו לו אשה, לא עבר מעולם לפני התיבה. משה’לי היה סמוך על שולחן חותנו, למד בישיבה ובמקצת התחיל לשלוח במסחר ידו.
ובני ירושלים שכחו כי בביתו של ר' אשר, החזן המכובד והאהוב עליהם, היה זמיר שנשתתק. ר' אשר הוסיף לשרת בקודש ולעבור לפני התיבה בבית הכנסת הגדול, ואף לעת זקנתו עמד לו קולו ותפילתו עדיין הסעירה את לבות המתפללים.
לימים חלה ר' אשר, והימים ימי אלול, עוד מעט ויגיעו הימים הנוראים ור' אשר חלש ואינו יכול לרדת ממטתו. הדאגה בבית רבה ואף הצבור אינו מסתיר דאגתו. מה יהיה? מי יעבור לפני התיבה בימים הנוראים במקומו של ר' אשר? מילא, “סליחות” יאמר מי שיאמר, אך מה יהיה בראש השנה?
ומשנתקרבו ימי החג ור' אשר ידע כי לא יוכל להתפלל אותה שנה, שלח לקרוא לבנו משה’לי ואמר לו:
– מילא, אם לא גלית לי את סודך עד היום מדוע מאסת ב“עמוד” מיד לאחר הופעתך הראשונה במקהלה בהיותך ילד רך, הריני מוחל לך. אולם יודע אני כמה זהיר אתה במצוות כבוד אב ואם. לפיכך הריני גוזר עליך למלא את מקומי ולעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכיפורים.
– אעשה כמצוותך, אבא – השיב משה’לי.
פני ר' אשר אורו ודומה היה שכוחותיו שבו אליו פתאום.
עוד באותו ערב אסף משה’לי את המקהלה והתחיל עורך את החזרות לתפילת ראש השנה.
והקול עבר בקהל כי ר' אשר המוטל חולה במיטתו לא יעבור השנה לפני התיבה ובמקומו יתפלל בנו. היו שזכרו עדיין את הזמיר הקטן מלפנים, אך רובו של הקהל לא ידע ולא זכר. היו גם שהססו אם ראוי הוא הבן שיתפוס את מקום אביו, החזן המהולל.
והנה הגיעו הימים הנוראים. ר' אשר קיוה כי יוכל לבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית של ליל ראש השנה כדי לשמוע את בנו, אך חלש מדי היה ותקוותו לא באה. מיד אחרי תפילת ערבית שמע ר' אשר מחדרו רעש בסמטה. לא עברו רגעים מועטים והדלת נפתחה ולתוך הבית התפרצו רבים מן המתפללים וקראו:
– שנה טובה, ר' אשר, ויישר כחך! אשריך שיצא זה מחלציך!
ובדברם הצביעו על משה’לי שבא עמהם לברך את הוריו בשנה טובה.
– האמנם היטיב כה להתפלל משה’לי שלי? – שאל ר' אשר.
– אל תשאל! כל העיר כמרקחה! התחזק, ר' אשר, ובוא מחר לבית הכנסת; תשמע במו אזניך ותשבע נחת.
למחרת, בשעת תפילת מוסף, היתה הצפיפות רבה כל כך בבית הכנסת כשם שלא היתה מעולם. משה’לי הקסים בתפילתו והרעיד לבבות. בתפילת “ונתנה תוקף” התעלפו רבים ומעזרת הנשים עלה קול בכי ויללה.
פתאום נשתרר שקט בבית־הכנסת ומכל עבר התלחשו:
– ר' אשר בא, ר' אשר בא…
הקהל הצטופף ופינה לו מעבר עד הגיעו למקומו בכותל המזרחי. ר' אשר צעד מתונות כשהוא נשען על משענתו. משהגיע למקומו עמד כשפניו אל הקיר ולא זז משם עד תום התפילה.
ומשתמה התפילה לא היה קץ להתלהבות הקהל שנדחק ללחוץ את ידו של חזן הפלא ר' משה’לי ואת ידו של ר' אשר, האב המאושר.
בשארית כוחותיו חזר ר' אשר לביתו כשמשה’לי תומך בזרועו וכל הקהל נוהר אחריהם.
אחרי “קידוש” נתיחד ר' אשר עם בנו בחדר מיוחד.
פתח ר' אשר ואמר:
– משה’לי בני, התחזקתי הפעם ובאתי לשמוע את תפילתך. אל תהא סבור שאיני יודע את סודך שאתה מסתיר ממני זה שנים רבות. אתה אמנם לא גלית אותו לאיש, אך ממני לא נסתר הדבר. צדיק תמים וישר אתה משחר ילדותך, נשמה גדולה שוכנת בקרבך. כששמעת לאחר אותה הופעה במקהלה, בהיותך תינוק בן עשר, שבני אדם אומרים “משה’לי עלה היום על אביו”, חששת שמא תעבור על מצות כבוד אב בזה שתאפיל עלי ותפגום בכבודי, וגמרת אומר להחבא בצל. ידעתי את סודך ושתקתי משום שלא רציתי לכפות עליך דבר אשר לא עם לבך. אולם עתה זקנתי ואיני יודע אם ה' יחייני ואזכה עוד לעבור לפני התיבה. לפיכך אבקש ממך, בני, אל תמנע את כשרונך הגדול מן העם גם אם יאמרו הבריות גדול הבן מן האב. חייב אתה להיות חזן בישראל, כי רק אחת לכמה דורות יקום אחד כמוך.
משה’לי הקשיב לדברי אביו ולא אמר דבר.
– ובכן, מה בפיך? – שאל ר' אשר בהביטו בפני בנו השותק.
– אבא – אמר משה’לי לאחר שתיקה ממושכת – הרשני נא שלא להשיבך עתה דבר. אסיים את תפילות הימים הנוראים ונראה.
* * *
הימים הנוראים עברו. כל אותו חורף דברו בירושלים על תפילותיו של משה’לי בבית הכנסת הגדול.
וה' שלח רפואה שלמה לר' אשר וכמה שנים אחרי אותו מקרה עוד המשיך להנעים לבני ירושלים בתפילותיו הלבביות. משנפטר בשיבה טובה ליותה אותו כל העיר למנוחתו האחרונה.
אגדת החזן המופלא ר' אשר חיה עד היום בלבותיהם של רבים מזקני ירושלים שזכו לשמוע תפילתו או שמעו עליה מפי אבותיהם.
ומשה’לי שלח ידו במסחר וה' הצליח דרכו. אולם לפני התיבה לא שב ועבר לא בחיי אביו ולא אחרי פטירתו.
הוא העמיד עצמו בצל למען כבוד אביו.
בשבת שמברכין בה חודש אלול לקחני אבא, זכרונו לברכה, אל ר' לייב, כדי שיצרפני למקהלתו המלווה את תפילתו בימים הנוראים.
בירושלים של אותם הימים לא היו חזנים שאומנותם בכך, אלא בעלי בתים נכבדים שאלוהים חוננם בקול ערב היו מתנדבים ועוברים לפני התיבה בראש־השנה וביום הכיפורים. ור' לייב זה שרוקח היה בכל ימות השנה, היה מבעלי־התפילה המפורסמים. כלומר, קולו לא היה נעים וצלול ביותר, שכן יהודי בא בימים היה, אלא שבעל־בכי היה וזיעזע את הלבבות בתפילותיו. כן היה ר' לייב מיחידי הסגולה שהתפללו בלווית מקהלת משוררים. ומחמת שקולי היה דק וצלול והייתי רגיל להרעיש את הבית בזמרתי, גמר אבא אומר למסרני בידי ר' לייב הישיש שידריכני במקצת, ובעת ובעונה אחת ייעזר אף הוא על ידי.
ר' לייב היה גר ברחוב חברון שבירושלים העתיקה, לא הרחק מישיבת “חיי עולם”. כשעלינו במדרגות העקלקלות שהוליכו לדירתו עלו באפנו הריחות הרגילים של שבת; ריחות של שיירי חמין, פשטידא, טבק להרחה שניתנו בו טיפות מיוחדות לתוספת ריח. טיפות אלה היה מביא עמו ר' לייב מבית המרקחת שלו והיו מפורסמות בכל העיר בשל טיבן וחריפותן.
בפתח הבית קבלה את פנינו אשתו של ר' לייב.
– שבתא טבא, ר' אברהם משה – קראה אל אבי בסבר פנים יפות, שכן הכירה אותו מילדותם – רואה אני שהבאת עמך את ה“צוציק” הקטן שלך. בלא עין־הרע, בחור כהלכה! בן כמה הוא?
– בן שבע – השיב אבא בחיוך – וכבר חשקה נפשו בזמרה.
אותו רגע עלה קול מן החדר:
– נפשו של מי חשקה בזמרה?
זה היה ר' לייב שבא אל הדלת לקבל את פנינו. קולו היה צרוד במקצת. זקנו היה מדובלל ועיניו היו אחוזות תנומה. אין זאת כי זה עתה התעורר מתנומת השבת.
בראותו את אבא ואותי קרא בשמחה:
– שבתא טבא! ברוכים הבאים!
ואלי פנה ואמר:
– האתה הוא הבחור שנפשו חשקה בזמרה?
– הן – גמגמתי בביישנות.
– יפה, ניכנס ונשמע מה בגרונך.
נכנסנו אל חדר גדול שהיה שרוי באפילה למחצה. חלונותיו היו קטנים ווילונות של בד ירקרק־כהה וסמיך האפילו עליהם. רהיטי הבית היו עתיקים ובסגנון הידוע של בעלי־בתים נכבדים. ארון בגדים ישן נושן עם פיתוחי עץ נאים; מזנון גדול ובו כלי זכוכית וכלי חרסינה צבעוניים: ארון ספרים ובו ש"ס גדול וספרי קודש אחרים; ליד שני כתלים משני עברי החדר עמדו שתי מיטות ברזל גדולות, ובאמצע החדר עמד שולחן עגול וסביבו כסאות־עץ גדולים וכבדים. על אחד הקירות היתה תלויה מראה גדולה עם מסגרת מוזהבת ובזויותיה היו נעוצות תמונות־משפחה עתיקות.
ובשעה שאשתו של ר' לייב הגישה לשולחן “כיבוד”, פלחי אבטיח אדום, תאנים ותמרים, הביא ר' לייב עצמו מחזור גדול, פתחו ואמר:
– נו, צוציק, נשמע מה בפיך.
תחילה התביישתי, אך לאחר שקבלתי קצת עידוד דחיתי את המחזור ופתחתי בזמר של שבת שידעתי אותו בעל פה.
משסיימתי נענע ר' לייב בראשו ואמר:
– יפה, יפה… קול של זמיר ממש. התאבה לשיר במקהלה שלי?
– הן – השיבותי.
– יפה; אתן לך כמה פרקי “סולו”. אך בעיקר רוצה אני שתשיר “כבקרת רועה עדרו”.
לבי ניתר בי משמחה. אמנם לא ידעתי מה פירוש המלה “סולו”, אך בשנה שעברה שר אחד הילדים בראש השנה בקולו הדק והנחמד “כבקרת רועה עדרו”, ומאז שאפתי לשיר אף אני לפני כל הקהל קטע נחמד כזה. עתה יתגשם, איפוא, חלומי.
ובאותו ערב, במוצאי־השבת, באתי לביתו של ר' לייב לחזרה הראשונה. אותה שעה כבר נתאספו שם כל חברי המקהלה שמספרם היה ששה: שני גברים מבוגרים שקולותיהם חזקים וערבים, שלשה נערים קטנים, בעלי קולות דקים כשלי, ואנוכי. ר' לייב פתח בקולו הצרוד והחלוש ב“קדיש” שלפני תפילת “מוסף” וציווה עלינו לזמזם אחריו לפי אות והוראות שנתן לנו. כך נמשך הדבר עד שהגענו ל“ונתנה תוקף”. כאן התחיל תפקידי. ר' לייב שר לפני את הקטע “כבקרת רועה עדרו” במנגינת רועים מזרחית עצובה ומשתפכת ואני חזרתי אחריו. כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים עד שידעתי את המנגינה על בוריה. ר' לייב וכל חברי המקהלה התפעלו מתפיסתי המהירה והללוני בפני.
אותו לילה לא יכולתי לעצום עין. ציירתי לי בדמיוני כיצד אעמוד בבית המדרש ליד העמוד לימינו של ר' לייב בראש־השנה ואשיר את ה“סולו” שלי לפני קהל רב העומדים עטופים בטליתותיהם ומאזינים בדחילו ורחימו… הייתי נפעם כולי. ואף למחרת היום התהלכתי כסהרורי.
כמעט בכל ערב הייתי הולך לחזרות לביתו של ר' לייב. כך עברו ארבעת השבועות עד שהגיע ראש־השנה.
בבוקר יום א' של ראש־השנה הלכתי עם אבא לחורבת רבי יהודה החסיד. כידוע היו בחצר ה“חורבה” ארבעה בתי כנסת ובתי מדרש: בית הכנסת הגדול הקרוי ה“חורבה”, בית הכנסת של בחורי ישיבת “עץ חיים”, בית המדרש הישן ובית המדרש החדש. ר' לייב היה עובר לפני התיבה בבית המדרש הישן. שם היו מתפללים מטובי העיר העתיקה ומנכבדיה. הספסלים והשולחנות היו עתיקים ומשופשפים מרוב שימוש.
הקהל כבר עמד בתפילת שחרית. באחת הפינות של כותל המזרח עמד ר' לייב עטוף בטליתו והתפלל בכוונה ובהתלהבות.
משהגיעו לקריאת התורה ניגש אלי ר' לייב ואמר לי:
– עלה נא בטובך אל עזרת הנשים, קח מאשתי את המפתח וגש לביתי. שם תמצא על השולחן את משקפי: קחם והביאם אלי. אך ראה כי תגיע חזרה עוד לפני תפילת מוסף!
הייתי גאה מאד שר' לייב סומך עלי בענין כה חשוב ומהרתי לעשות כמצוותו. נטלתי את המפתח מאשתו שישבה בעזרת הנשים ויצאתי לדרך.
עברתי את רחוב היהודים, אחר־כך פניתי לרחוב “שער השלשלת” וירדתי לרחוב חברון, מקום מגוריו של ר' לייב. ברחובות לא ניראו פני יהודי, רק ערבים מספר ניראו פה ושם. עליתי לחצר ישיבת “חיי עולם”, פתחתי את ביתו של ר' לייב במפתח ואמנם מצאתי על השולחן את משקפיו. נטלתים ונתתים בכיסי ומיהרתי לחזור ל“חורבה”.
כשהגעתי לכניסה לרחוב היהודים גחו פתאום ממחבואם שני פרחחים ערביים, התנפלו עלי, חטפו את כובע הקטיפה החדש מעל ראשי וברחו. רגע עמדתי כהמום בראש גלוי ולא ידעתי מה המעשה אשר אעשה. אך מששבה אלי רוחי ודעתי נצטללה במקצת הבינותי את גודל האסון שבא עלי ופרצתי בבכי גדול.
מה אעשה? כיצד אגיע ל“חורבה” בגילוי ראש ביום הדין? וכיצד יתפלל ר' לייב בלא משקפים? ומה יהא על ה“סולו” שלי שכה עמלתי עליו? רבונו של עולם! למה בא האסון הזה על ראשי! וככל שהוספתי לחשוב בדבר כן גדל בכיי. בכל הרחוב לא ראיתי אפילו יהודי אחד. הכל היו בבתי־הכנסת. רק מזמן לזמן עברו ערבים במקום אשר לא שעו אלי ואל בכיי.
איני יודע כמה זמן עמדתי שם כאובד עצות ומתמוגג בדמעות. והנה עבר על פני סוחר ערבי גבה קומה ובעל שפם שחור ומסולסל. מיד הכרתיו כאחד מבאי ביתנו ואף הוא הכירני.
– מה לך כי תבכה, יא וולאד – שאלני.
רמזתי לו על ראשי והוא כנראה הבין מיד את אשר התרחש. לקחני הערבי בידי והוליכני אל הרחוב הסמוך לרחוב היהודים, הלא הוא שוק הבשמים. אותו שוק הומה תמיד מרוב אדם ובהמה. ערבים יושבים שם בתוך חנויותיהם כשרגליהם מקופלות תחתיהם ועושים סחורה. הסוחר הערבי נגש עמי אל אחת החנויות האלה והתחיל מתאים לראשי תרבושים ערביים. משמצא את התרבוש שהלם את ראשי, צחק מטוב לב, טפח על גבי ואמר:
– יפה וטוב! מע־סאלאם, יא וולאד!
אך אני עדיין הססתי. הסירותי את התרבוש האדום כדם מעל ראשי, הסתכלתי בציצית השחורה ולא ידעתי אם לקבל את החסד אשר עשה עמי הגוי או לא. סוף סוף באתי לידי החלטה. ומשהחלטתי חבשתי את התרבוש, נשאתי את רגלי והתחלתי לרוץ.
שטוף זיעה ונטול נשימה הגעתי ל“חורבה”. אותה שעה המתה החצר מרוב אדם. המבוגרים שבהם הסתכלו בי בתימהון רב והילדים צחקו וצהלו וקראו אחרי: “שייגץ! שייגץ!”
אך אני המשכתי לרוץ והתפרצתי לבית המדרש הישן כל עוד רוחי בי.
בבית המדרש שרר שקט גמור. אחרתי את קריאת התורה ואת תקיעת השופר. הקהל כבר עמד בתפילת שמונה עשרה של מוסף. משראני אבי רמז אלי שאגש אליו. נגשתי אליו ולחשתי על אזנו במלים ספורות את דבר חטיפת הכובע וכיצד הגעתי לחבישת התרבוש. אחז אבי בידי והוליכני אל העמוד ששם עמד ר' לייב מוקף על־ידי משורריו ומיד מסרתי לו את המשקפים. רגע הסתכל בי בתימהון ובשאלה אך לא אמר דבר ופתח בחזרת הש"ץ.
וכשהגענו ל“ונתנה תוקף” שרתי את ה“סולו” שלי “כבקרת רועה עדרו” ברגש מיוחד ובכל הסלסולים וכווני־החן כפי שלימדני ר' לייב. הקהל התמוגג מנחת, אף־על־פי שלא הבין את פשר חבישת התרבוש האדום בעל הציצית השחורה.
רק אחרי התפילה נודע הדבר.
קשים ומרים היו שנות המלחמה העולמית הראשונה לתושבי הארץ. השליטים הטורקים הציגו את היישוב ככלי ריק. מחלות מידבקות ורעב כבד קצרו על ימין ועל שמאל בלא רחם. זקנים וטף רבצו על המדרכות המאובקות ברחובות ירושלים עטופים בסמרטוטים ונפוחי כפן וקראו בלי הרף: “לחם… לחם…” ולחם לא היה ומושיע לא קם. ילדים קטנים בראותם בידי אחד האפנדים או בידי אחד מקציני הצבא תפוח זהב, היו רודפים אחריהם מרחק רב כדי לזכות בקליפות.
בשנה האחרונה של המלחמה, שבה נתייתמתי מאמי, זכרונה לברכה, גברו המחלות וגברה המצוקה ודומה היה כי עוד מעט ולא יישאר שריד מן העם אשר בציון. אותו קיץ כבר לא נשאר זכר לנעלי הבלות והתהלכתי יחף, כרוב הנערים בני גילי. אך משהגיעו ימי הסליחות התחיל אבא דואג ומיצר:
– מה יהא עליך? כיצד תלך בראש־השנה לבית הכנסת בלא נעליים?
ועל מצחו המקומט היתה פרושה עננה כבדה ושחורה.
השתדלתי לנחמו ואמרתי:
– אבא, אל נא תדאיב את נפשך; לא אהיה היחף היחידי. רוב חברי יבואו לבית הכנסת יחפים.
אך אבא לא נרגע. והנה נתרחש הנס יומיים לפני ראש־השנה.
בבוקר השכם, בלכתנו הביתה מתפילת שחרית מצאנו באחת מסמטאות השכונה חייל טורקי יחף בבלויי סחבות ובידו זוג נעליים כבדות ומסומרות. בראותו אותנו פנה אל אבא בתנועות ידים וגמגם:
– תן לחם וקח הנעליים…
פני אבא אורו. מיד רמז לחייל לבוא אחרינו והכניסו הביתה, פתח את הארון הבנוי בתוך הקיר והושיט לחייל הרעב כיכר לחם מקמח שעורים. בראות החייל את כיכר הלחם, כרע על ברכיו והתחיל מנשק את ידי אבא מתוך מלמול שלא הבינונו ממנו אף מלה אחת. ובטרם נספיק לפנות כה וכה נעלם החייל עם כיכר הלחם ועל הרצפה נשאר עומד זוג הנעליים.
לא האמנו למראה עינינו. אושר אין קץ היה נסוך על פני אבא ושעה ארוכה עברה עד שיכולנו לפצות פה. לבסוף אמר אבא:
– מדוד אותן!
מיד הכנסתי בהן שתי רגלי ובלב דופק אמרתי:
– אמנם גדולות הן במקצת ממידת רגלי, אך די לי אם לא אבוא יחף לבית הכנסת בראש־השנה.
פתאום לבשו פני אבא רצינות קודרת ואמר:
– הידעת כי נעלי צבא הן?
– ידעתי.
– ויודע אתה כי עונש חמור צפוי לכל הנתפס בנעלי צבא?
– ידעתי.
– ובכן הישמר והיזהר לבל תצא בהן מחוץ לגבולות השכונה.
– אשמר ואזהר, אבא.
באותו יום אחר הצהרים, כשאבא לא היה בבית, קראתי לכמה מחברי היחפים והראיתי להם את אוצר החמדה שלי, נעליים לכבוד החג! למראה שתי הנעליים הגדולות והמסומרות פערו הנערים את פיהם ועיניהם ירו זיקי קנאה.
– נעל אותן – קרא אחד הנערים – ונראה מה צורה להן על רגליך.
מיד נעלתי את הנעליים ולהערצתם של חברי לא היה גבול.
– הבה נצא לטיול ותתרגל בהן – יעצו כמה נערים.
– לא, לא! – קראתי – רק מחר לפנות ערב כשאלך לבית הכנסת אנעלן.
אך בו ברגע חלפה מחשבה במוחי: שמא בכל זאת כדאי לנסותן? ומשעלתה מחשבה זו במוחי שוב לא הרפתה ממני עד שהכריעה את הכף. לא יכולתי להתגבר על יצרי.
– טוב, נלך קצת – אמרתי לחברי.
תחילה אמרנו לטייל רק בתחום השכונה, אך בלא יודעים הגענו עד גבעת הזיתים שממנה מתפתל שביל אל תחנת הרכבת. ובעודנו משוחחים וממלאים פינו תהילת הנעליים החדשות שמענו קול גס ומצווה:
– עמוד!
הפנינו בבהלה את ראשינו אחורנית והנה לפנינו שני שוטרים צבאיים טורקיים מגודלי שפם ורחבי גרם. האחד מהם ניגש ישר אלי, הביט בעינים מזרות אימה וקרא:
– היכן לקחת את הנעליים האלה?
מרוב פחד לא ידעתי נפשי ולא השיבותי דבר.
– חלוץ אותן מיד! – צעק.
בלי אומר ודברים חלצתי את הנעליים ומסרתין לגזלן שעמד על גבי.
מיד מסר אותן בידי השוטר השני ואלי פנה וקרא:
– בוא אחרי!
ובדברו תפסני בזרועי והתחיל להוליכני אחריו. חברי ניסו ללכת בעקבותינו, אך הוא פנה אליהם וצעק בקול מאיים:
– התפזרו, מנוולים!
ומיד ברחו חברי על נפשם והשאירוני עם השוטר הרשע. גם השוטר השני, שקיבל מידי חברו את הנעליים, נעלם.
– לאן אתה מוליכני? – שאלתי את הגוי העריץ בחרדה.
– בלום פיך! – השיב – מיד תראה!
בעינים מלאות דמע וברגלי היחפות והכושלות נגררתי אחרי השוטר המרושע ולבי מר עלי וכליותי מיסרות אותי על שלא שמעתי בקול אבא והבאתי עלי את הצרה הזאת. ועוד יותר מיצר הייתי על אבא שלא ידע מה היה לי ולאן לקחוני.
והנה הגענו לבנין ענקי מול השער החדש, אחד משערי חומת ירושלים. השוטר דחפני פנימה אל מסדרון אפלולי וארוך אין קץ. חיילים טורקים ואפנדים חבושי תרבושים התרוצצו לארכו רצה ושב וכמה מהם נתנו בי עיניהם וצחקו על משבתי. השוטר פתח את אחת הדלתות המרובות שלאורך המסדרון, דחפני לתוך חדר וקרא:
– כאן תשב!
ומיד נעלם.
החדר היה גדול ומלוכלך ומלא יהודים וערבים שנתפסו בקלקלתם או בשרירות לבם של שוטרים צבאיים. רובם ישבו על ספסלי עץ שעמדו מסביב לקירות וכמה מן הכלואים רבצו על הרצפה המלוכלכת. פרשתי לקרן־זוית ועמדתי שם כמאובן והסתכלתי באנשים שסבבו אותי. היהודים היו רובם חנוונים וסוחרים שנתפסו במכרם מצרכים אסורים לפי חוקי שלטון העריצות, או בלא נימוק כלל. הערבים היו רובם פושעים וגנבים ופחדתי להסתכל לעברם. רובם דיברו בקול רם וצורם ועיניהם בערו כלפידים.
ובעודני עומד נכלם ורועד בפינתי ניגש אלי אברך בעל זקנקן תיש שידעתי אותו כחנווני ממאה־שערים ואמר לי:
– האינך בנו של פלוני?
– הן – אמרתי.
– ומה לך פה?
ספרתי לו את דבר הנעליים.
ניחם אותי האברך ואמר:
– אל תדאג; עוד מעט יבוא קצין, שאומרים עליו שהוא אחד מחסידי אומות העולם, וישחרר רבים מעמנו. אך זכור – אל תגיד לו על מה הביאוך הנה.
הוספתי לעמוד בפינתי ועקבתי. אחרי השיחות שהתנהלו בין האנשים שמילאו את החדר. בלבי דאגתי מאד לאבא. בוודאי נודע לו מפי חברי דבר הלקחי למאסר, אך הוא לא ידע היכן לחפשני; ואם יאסרונו לזמן רב ירד חס־ושלום ביגון שאולה, כי נפשו היתה קשורה בנפשי.
מחשבות ותמונות נוגות מאד מלאו את לבי ומוחי והשעות חלפו עד שירד הלילה. בחדר נשתררה חשכה ורק מזמן לזמן הוארה החשכה כשאחד הכלואים הצית סיגריה. איש לא נכנס אל החדר ואיש לא יצא. והקצין שעתיד היה לבוא ולשחררנו לא בא. רבים שרבצו על הרצפה התחילו לנמנם והשיחות פסקו כמעט לגמרי. פתאום נפתחה הדלת ברעש גדול ואל החדר נכנס חייל טורקי שנשא פנס דולק. אחריו צעד קצין טורקי הדור בלבושו ומתון בתנועותיו.
החייל עמד באמצע החדר וקרא בקול רם:
– קומו כולכם ותנו כבוד לאדון הקצין.
מיד קמו היושבים על רגליהם וחיכו לפסק דינם.
הקצין שהיה מגולח למשעי סקר את כל הנמצאים בעיני תכלת טובות, ניגש ישר אלי ושאל:
– מה מעשיך כאן?
עניתי בפחד וברעדה:
– שוטר הביאני הנה היום אחר הצהרים.
– על מה ולמה?
זכרתי את דברי האברך שהזהירני לבל אגלה דבר, ועניתי:
– סתם… איני יודע… על לא עוול בכפי…
פנה הקצין אל החייל שהחזיק בפנס ושאל:
– מיהו השוטר שהביא את הנער הזה?
– איני יודע – השיב החייל.
– האם לא נרשם שמו ופשעו?
– לא נרשם דבר – השיב החייל.
פרץ הקצין בשחוק ואמר:
– חמורים שכמותכם! האמנם סבורים אתם שפנוי אני לטפל בנערי בית־הספר?
אחר כך פנה הקצין אלי ואמר:
– רוץ הביתה מיד!
החייל פתח לפני את הדלת, ולא עברו רגעים מועטים ומצאתי עצמי ברחוב בן־חורין!
העיר היתה שקועה בשינה עמוקה זה כבר. את הסמטאות והשדה שהפרידו בין הבנין שבו הייתי כלוא לבין השכונה עברתי בריצה. שטוף זיעה הגעתי הביתה.
מצאתי את אבא יושב ליד השולחן לפני נר שעוה וקורא בספר התהילים. עיניו היו מוצפות דמעות וידיו סבוכות בזקן השיבה שלו. משראני רץ לקראתי, חיבקני בזרועותיו וקרא:
– התרוצצתי כל היום ולא גליתי עקבותיך; התפללתי לשלומך… איך נצלת מידם?
ישבתי כמה רגעים ונשמתי בכבדות. אחר כך ספרתי לאבא את כל אשר עבר עלי מן הרגע שבו עזבתי את תחום השכונה נעול בנעלי הצבא, על השוטר הגזלן ועל הקצין שאינו אלא אחד מחסידי אומות העולם.
אבא הניע ראשו בעצבות ואמר במרירות:
– הלא הזהרתיך; מדוע המרית פי והבאת כמעט אסון על ראש שנינו?
ישבתי לפניו דך ונכלם ולא ידעתי מה אדבר.
וכשנרגע במקצת הוסיף ואמר:
– הסתכל שם בפינה.
הפניתי ראשי אל עבר הפינה ומה נדהמתי בראותי שם את הנעליים שנלקחו ממני אחר־הצהרים על ידי השוטר הצבאי.
הסתכלתי באבא בעינים תמהות ושואלות, ואבא הסביר:
– מיד לאחר שחבריך באו וסיפרו לי כי נלקחת למאסר, הופיע בשכונה שוטר צבאי והציע לי למכירה את הנעליים. הבינותי כי גזל אותן ממך וקניתין ממנו בכמה פרוטות. ועתה אכול משהו ועלה על משכבך. ודע כי רק פעם אחת מתרחש נס. אל תהין לשוב ולעשות את האיוולת שעשית היום.
למחרת, בערב יום הדין, התהלכתי שוב יחף ככל חברי ואת הנעליים נעלתי בפרוש החג, בלכתי יחד עם אבא לבית הכנסת.
יום א' של ראש־השנה, בשעות הצהרים המאוחרות. ליד השולחן הארוך העומד מול דלת בית־המדרש הפתוחה לרווחה יושב לו שלמה’לי – נער חיוור ובעל עינים שחורות ובוערות – וממלא את חלל הבית בקולו הרענן והמצלצל, בזמרו פסוקי תהילים.
יחידי הוא שלמה’לי בבית־המדרש, אין איש מלבדו.
על רצפת השיש הלבנה מפזזים קרני שמש צבעוניים ועליזים. חודרים הם דרך הזגוגיות הצבעוניות שבמרומי החלונות הגדולים ונופלים ארצה בכל צבעי הקשת: אדומים, כחולים, ירוקים, צהובים ולבנים.
מן החוץ עולה המולת הילדים המשחקים על המגרש הגדול של השכונה, בין עצי הזית והאוקליפטוס הענפים. על הבור, שממנו שואבים בני השכונה את מימיהם כל ימות השנה, עומדות קבוצות קבוצות של גברים ונשים במלבושי יום־טוב ומפטפטים. מבעד החלונות הפונים מזרחה רואה שלמה’לי את חבריו מטפסים ועולים למרומי הר ציון, כדי להסתכל אל רחובות השכונה וסימטאותיה, שנראים משם כנחשים מתפתלים בין הגגות המאדימים ובתי־האבן המלבינים. נערים אחרים משחקים בחבורות ומתרוצצים על הכביש הלבן והרחב המתפתל לרגלי ההר.
לפני זמן מועט בלבד היה אף שלמה’לי מצטרף אל חבורות הנערים הללו ושמח בשמחתם. חדשים רבים היה שלמה’לי יושב ב“חדר” כפוף על גבי הגמרא ומתגעגע לימי החגים, עת ישתחרר מן ה“חדר” המחניק ומעול הרבי, ויוכל אף הוא ליהנות מזיוו והדרו של עולם. באותם ימי הקיץ הארוכים, עת הצטופף עם עוד נערים על הספסל הקשה, היו מחשבותיו נודדות למרחבי שמים כחולים, אל שדות שטופי שמש ואוויר, אל הר ציון המפואר, אל העמק ואל הבריכה הגדולה עם מימיה השקופים והירקרקים. לעתים היה מהרהר: מדוע נתן אלוהים דרור כל כך הרבה לאותם הערבים הקטנים והיחפים? כל היום משחקים הם שם בעמק וטובלים במימי הבריכה הקרירים. פטורים הם מן החדר ואין עולו של הרבי רובץ עליהם. ומעומק לבו היה מקנא בהם.
אולם עתה נשתנה שלמה’לי והיה לאחר. הוא אינו תינוק עוד. באמצע קיץ זה התחיל מניח תפילין וכל מעשיו, הטובים עם הרעים, על חשבונו הם נזקפים. כבאורח פלא חדל לבו למשכו למשחק עם הנערים השובבים והפרועים, ואף להר ולעמק לא השיאו עוד יצר־הרע ללכת. לפנות ערב, בבואו הביתה מן ה“חדר” הולך הוא עם אביו לבית־המדרש להתפלל מנחה וערבית, ובשבתות הוא יושב בבית־המדרש, מזמר מזמורי תהילים ולומד דף גמרא.
וביום הדין הראשון לאחר שהיה לבר־מצווה גמר אומר להתעלות עוד יותר ולהיטהר כאחד הצדיקים מעמודי העולם. את כל ספר תהילים עליו לומר היום!
וכל הקהל נמצא בחוץ, בעולמו הפתוח של הקדוש־ברוך־הוא, למגדול ועד קטן, זקן ונער. ורק הוא לבדו יושב ומזמר בקול נעים ומתוק מתוך ספר תהילות בן ישי. הרבה קבוצות של גברים ונשים כבר הקיפו את פי הבור ואמרו “תשליך”. השמש כבר נטתה לפאתי מערב; עוד מעט ותשקע. ושלמה’לי מזמר ומזמר בלי הרף.
ובהגיעו למזמורי “הללויה” האחרונים הרגיש פתאום בקבוצת נשים ונערות שנתקרבה אל פי הבור, הקיפוהו, פתחו את סידוריהן העבים והתחילו ממלמלות “תשליך”.
שלמה’לי נשא את עיניו ולבו התחיל הולם. בין הנשים הבחין בחברתו חיה’לי. לבושה היתה שמלה לבנה ורקומה עם חגורת משי ירוקה וצמתה השחורה והעבה גלשה וירדה עד לברכיה כמעט. זה כבר אין שלמה’לי משיח עם חיה’לי, ובהיפגשו עמה ברחוב הריהו משפיל את עיניו וחומק־עובר מעל פניה כמבוייש. ומעשה שהיה כך היה:
לפני כשנה מצאו אביו לעת ערב עומד ומשיח עם חיה’לי, חברתו משחר ילדותו. גער בו אביו ואמר:
– הלא תבוש! היכן מצאת נער גדול כמוך משיח עם ילדות? לך מהר הביתה!
ומאז לא דבר עוד שלמה’לי אל חיה’לי – אף כי בעמקי לבו התגעגע אל הילדה השקטה והחכמה, בעלת העינים השחורות והצמה השחורה.
עתה, משראה אותה פתאום בין הנשים בשמלת החג, קורנת ומזהירה בזהרי השמש האחרונים, נתבלבל שלמה’לי ולבו הלם, הלם.
* * *
ובאותו לילה חלם שלמה’לי חלום: מסביב לבריכה הגדולה שבעמק עומדות קבוצות קבוצות של גברים ונשים, נערים ונערות לבושי חג, ואומרים “תשליך”. השמש זורחת ושולחת את קרניה אל המים השקופים והירקרקים. בין עצי הזית והאוקליפטוס הענפים משחקים ילדים וילדות ב“תופסת”. שלמה’לי מתרחק מן המים ומטייל בין העצים. ובנשאו את עיניו והנה ניצבת לפניו חיה’לי ומחייכת אליו ועיניה מביעות חכמה וטוב־לב. שמחה גדולה מציפה את לבו של שלמה’לי. הם מטיילים בין העצים, משיחים ביניהם ומספרים איש לרעותו סיפורי מעשיות.
* * *
פתאום נגעה יד בשלמה’לי והעירה אותו. החלום פג. ליד מיטתו עמדה אמו ואמרה אליו בקול שקט ורציני:
– קומה, שלמה’לי, עת ללכת לבית־הכנסת.
הפעם אחזירכם לירושלים העתיקה מלפני ארבעים שנה.
היתה זו השנה הראשונה למלחמת העולם הראשונה. תושבי ירושלים לא היו רבים אז, ואחרי גירוש נתיני רוסיה נתמעטו עוד יותר. נשארו בה רק יהודים שהיו נתיני טורקיה, גרמניה ואוסטריה ונתיני ארצות אחרות שלא נלחמו בטורקיה. ומובן כי נשארו יהודים חסרי נתינות בכלל. ומספרם של אלה לא היה מועט אז בירושלים.
מי שזוכר את ירושלים של הימים ההם יזכור בוודאי את כל הטיפוסים המוזרים שהיו משוטטים בסמטאותיה ואשר היו רוחשים בחצר חורבת רבי יהודה החסיד ובסביבותיה. בין הטיפוסים הללו היה גם אברך צעיר שאיש לא ידע את שמו. הכל קראו לו “הנזיר” על שום שערו המגודל וזקנו הסבוך שכיסה את כל פניו. מעולם לא דיבר עם איש ומעולם לא ראוהו צוחק. הנזיר היה נוהג להופיע בשעות בין הערביים בחורבת רבי יהודה החסיד, נכנס אל ה“שטיבלאך”, (חדרים קטנים שבהם מתפללים מניינים קטנים), מתפלל תפילת מנחה בצבור וממהר אל ההיכל הגדול כדי לשמוע את השיעור הנערך שם מדי יום ביומו בין מנחה לערבית.
מעטים ידעו היכן גר הנזיר. באחת החצרות הנדחות ברחוב השלשלת, סמוך למקום המקדש, היה לו חדר קטן, ד' על ד' אמות, ובחדרו זה היו מלבד מטה, שולחן וכסא גם פחי סיד ומברשות, שכן מיום בואו לירושלים היה מתפרנס מסיוד בתים וחצרות. איש לא ידע מאין בא ואיש לא גילה סקרנות כלשהי לדעת את מוצאו. כאמור היו רבים הטפוסים המוזרים אז בירושלים ו“הנזיר” לא היה אלא אחד מהם.
אנו הנערים הצעירים שניחשנו כי אברך זה צופן בחובו סוד, נסינו לא פעם להתקרב אליו ולקשור עמו שיחה. אך הוא היה מתרחק מעמנו ונמנע מלפתוח בכל שיחה. רק בבתים שבהם היה עובד שמעוהו מדבר, ואף אז היו דבריו מועטים, כגון על העבודה הנדרשת ממנו, על השכר וכיוצא באלה.
ויום אחד, והוא יום א' של ראש־השנה, נתגלה סודו של “הנזיר”.
באותה שנה התפללתי עם אבא, זכרונו לברכה, בבית המדרש “החדש” (שהיה דווקא עתיק יומין ביותר) אשר בחורבת רבי יהודה החסיד. בתפילת מוסף ירד לפני התיבה הישיש רבי וולף. היתה זו “חזקה” של הישיש הזה מזה שנים. אם ערבה תפילתו לאזני המפללים איני יודע. זקני הדור בגי גילו אמרו עליו שבזמנו היה “בעל תפילה” מצויין; אך אנו לא זכינו לשמוע אותו בימי זהרו, ולעת זקנה היתה תפילתו שורה ארוכה של אנחות וגניחות צרודות. ומאחר שלא נותרה בפיו אפילו שן אחת לא היתה מובנת אף מלה אחת מתפילתו. אך כידוע אין מעבירים אדם מחזקתו, לא כל שכן אם הוא נשוא פנים, ירא שמים ובעל זכויות.
כבר בראשית תפילת מוסף הרגישו המתפללים בחולשתו הרבה של רבי וולף. בבית־המדרש נשמעו התלחשויות. “זקן האיש וזמנו עבר”, “אי, אי, המלחמה הארורה”, “מה פלא? אין מזון, אפסו הכוחות” וכדומה. אך רבי וולף התגבר כארי והמשיך בגניחותיו הבלתי מובנות. וכשהגיע ל“אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם” גנח גניחה אחת גדולה וצנח ארצה מתעלף. מהומה גדולה קמה בבית־הכנסת. מן ההיכל הגדול שבחצר ה“חורבה” הובהל ר' משה הרוקח שהזליף לתוך פיו של רבי וולף כמה טיפות מתוך בקבוק קטן וציוה לקחתו הביתה ולהשכיבו במיטה.
ליד התיבה נתהווה חלל ריק. מי ימשיך בתפילה? המתפללים הסתכלו איש בפני רעהו ורמזו איש אל אחיו לגשת אל התיבה ולהמשיך. אך עברו רגעים מספר ולא נמצא אדם שיתנדב וימלא את מקומו של רבי וולף. והנה הגיח מאחת הפינות שמאחורי התנור הנזיר, שהיה עטוף בטליתו הגדולה עד לבלי הכירו, ונגש אל התיבה. יהודים התחילו דופקים בעמודיהם כדי להשתיק את הקהל הנרגש ובבית־המדרש נשתרר שקט גמור.
והנזיר פתח בקול דק וחרישי:
– אתה זוכר מעשי עולם…
רחש עבר בבית־המדרש ומיד היה שוב שקט, כאילו נעצרה נשימת הכל, וקולו של הנזיר גבר מרגע לרגע ועורר סערה בלבבות. דומה היה כי אינו שר כלל כי אם מספר אגדות קדם, מצייר תמונות, מרקיע שחקים וצולל תהומות. כיצד הגיע הקול החוצה אין לדעת, כי איש מן המתפללים לא העז להניע יד או רגל. אך מרגע לרגע גברה הצפיפות. מכל בתי־המדרש שבחצר, ואף מן ההיכל הגדול, התחילו יהודים רצים כמבוהלים אל בית־המדרש “החדש” להאזין לתפילתו של הנזיר.
אודה על האמת. ירושלים של הימים ההם נתברכה בחזנים ובבעלי־תפילה טובים וחשובים; רבים שמעתי וכמה מהם לא אשכח עד סוף ימי. אולם קול כקולו של הנזיר ותפילה מלהיבה ומזעזעת כתפילתו לא שמעתי עוד מאז.
משנסתיימה תפילת מוסף חזר הנזיר אל פינתו אשר מאחורי התנור וישב במקומו. יהודים רבים הצטופפו ונדחקו וקראו לעברו בהתפעלות מהולה בתמהון “יישר כח!” והוא השיב רק בהנעת ראש צנועה. ובין המתפללים היה יהודי שעלה מוילנה חודש אחד לפני פרוץ המלחמה. הוא פלס לו דרך אל הנזיר וקרא אליו:
– הגידה נא, האינך יאנקלה הוילנאי?
– כן, – השיב הנזיר – אני הוא…
– אה! – קרא היהודי מוילנה – מיד ידעתי! אך פתח את פיו ב“אתה זוכר” ידעתי כי הוא חזן הפלא מוילנה שנעלם לפני שנתיים ולא נודעו עקבותיו! הלא בעצם אזני שמעתי אותו אצלנו כשדרך כוכבו! היכן היית, ר' יאנקלה, וכיצד נתגלגלת לכאן?
אולם הנזיר שתק, עיין במחזורו ולא השיב דבר.
הקהל נתפזר לבית ואף הנזיר הלך אל ביתו אשר ברחוב השלשלת.
והשם יתברך, חיזק את רבי וולף ולמחרת, ביום ב' של ראש־השנה, ירד לפני התיבה והתפלל תפילת מוסף כדרכו שנה שנה. היו מתפללים שרמזו כי יש לבקש מן הנזיר שיתפלל שנית, אך מאחר שרבי וולף שב לאיתנו, הוחזר על כנו ואיש לא העז להעבירו מחזקתו.
כמה ימים לפגי חג הסוכות הזמין אבא, זכרונו לברכה, את הנזיר שיסייד את ביתנו לכבוד החג. הוא הגיע עם שחר עם פחי הסיד ועם מברשותיו והתחיל במלאכתו. כל אותו יום עסק בעבודתו באמונה ופתח את פיו רק בשעה שבקש מאת אמא מעט מים לשתיה. משסיים מלאכתו לפני שקיעת החמה הזמינו אבא לסעודת הערב. וראה זה פלא, הוא נענה להזמנה ונשאר עמנו. אבא, זכרונו לברכה, שזכר אותה תפילה ביום א' של ראש־השנה לא נמחה מלבו, השתדל לדובב את הנזיר, ואחרי ברכת המזון פתח בזהירות:
– ר' יעקב, היודע אתה כי תפילתך השאירה רושם עז בלב כל אנשי ירושלים?
– ידעתי – השיב הנזיר כמבוייש.
– לפי דברי אותו יהודי הרי היית חזן מפורסם בוילנה, – ניסה אבא בשנית – כיצד קרה, איפוא, שזנחת את עירך ואת חזנותך ובאת לירושלים לסייד בתים?
הנזיר שתק שעה ארוכה ולא השיב דבר. לבסוף פתח את פיו ודבר דברים מקוטעים:
– הרי סודי נתגלה… ולמה אסתיר מכם את השאר? ובכן… מעשה שהיה כך היה. אמרתי להקדיש את קולי וכשרוני לעבודת הבורא בלבד. אולם באחת השבתות, אחרי אחת מתפילותי בבית הכנסת הגדול בוילנה, נגש אלי יהודי גרמני שנזדמן לעיר ובקש לשוחח עמי. הוא דבר על לבי לנסוע עמו לברלין ושם יעשני לזמר גדול באופירה. נתפתיתי לו. איני יודע כיצד קרה הדבר, אבל למחרת עזבתי בחשאי את וילנה והלכתי אחרי אותו יהודי גרמני. בברלין התחילו לחנכני ולהדריכני לקראת תפקידי באופירה. למדתי במהירות רבה והתחלתי להופיע על הבימה. כעבור זמן מה שלחתי לאשתי בוילנה גט פטורין. אולם האמת ניתנה להאמר; לא אהבתי את חיי האמנים בברלין, לא יכולתי להסתגל לחיי הפקרות שאין בהם לא יראת שמים ולא יראת חטא. לבי התחיל נוקף אותי והרבה מחשבות חשבתי כיצד לחזור לחיי העבר. לא היה לי במי להוועץ. לחזור לוילנה התביישתי ולפיכך גמלה בלבי ההחלטה לברוח מברלין באין יודעים ולעלות לארץ־ישראל, לירושלים. לא עברו ימים מרובים והוצאתי החלטתי לפועל. באתי לירושלים כדי לעבוד את השם וכדי להתפרנס מיגיע כפי. וברוך השם, כך אני עושה.
– ואינך חושב לעסוק עוד בחזנות? – שאל אבא.
– לא, – השיב הנזיר – לאחר שחיללתי אותה, והמרתיה בזמרת הגויים, לא ארד עוד לפני התיבה. בראש־השנה הרשיתי לעצמי להפר נדרי כדי שלא יושבת חגם של מתפללי בית־המדרש.
היתה שתיקה ארוכה. אבא, זכרונו לברכה, לא הוסיף לשאול עוד שאלות. ולאחר שהנזיר קבל שכר עבודתו נפטר מעמנו בברכה והלך לדרכו.
והמלחמה נמשכה זמן רב והתחילה לתת אותותיה בתושבי ירושלים. מקורות הפרנסה נסתתמו ויהודים רבים התחילו לפשוט יד ולרעוב ללחם. כל עבודה שבתה בעיר ורבים התחילו למכור את כלי ביתם כדי לשבור רעבונם. בינתיים נפוצו מחלות רעות שהפילו חללים רבים. ראשוני הקרבנות היו, כמובן, העניים והאביונים שידם לא השיגה לקבל עזרה רפואית. על מדרכות הרחובות היו מוטלים נפוחי כפן וחולים קשים שלא היה גג מעל לראשם.
זמן מה עוד היה הנזיר מופיע בחצר חורבת רבי יהודה החסיד לתפילה וללימוד השיעור. במלאכתו חדל לעסוק זה כבר כי לא היו נותני עבודה. ובאחד הימים נעלם ואיש לא ראהו עוד. כעבור שבוע ימים מצאוהו מת בחדרו אשר ברחוב השלשלת. גם הנזיר הפלאי נפל עם חללי הרעב בירושלים.
השמש נוטה לערוב. על הר ציון מאספים הרועים את צאנם ועזיהם כי הגיעה השעה לחזור אל הדירים והמכלאות אשר בכפר הסמוך. ברחובות השכונה שממול הר ציון רבה התנועה. יהודים עם נשיהם וטפם, לבושים בגדי חג עם מחזורים בידיהם נחפזים לבית הכנסת. פני הכל רציניים, כל תנועה מלווה רטט של קדושה. הנה קרב והולך היום הקדוש, יום צום הכפורים.
בית־הכנסת הגדול והמפואר המוצף אור וחום מלא מפה לפה. כל המקומות תפוסים. יהודים עטופים טליתות וקיטלים, לבושי גרביים לבנים עם כיפות לבנות ומרוקמות על ראשם, שקועים במחזוריהם. אפילו הנערים שיצאו להם מוניטין כשובבים וקונדסים יושבים במנוחה בצד אבותיהם ואינם מעיזים להניע יד או רגל. לחש חם בדומה להמיית גלי הים עובר על פני בית־הכנסת. הקהל לוחש את “התפילה הזכה”.
בפינת הכותל המזרחי עומד יהודי גבה קומה. פניו עטורים זקן שיבה ועל אפו זוג משקפי כסף. הוד וחן נסוכים על פניו המשולהבים. זהו החזן רבי יצחק. השמש דופק פעמיים בכף ידו על הבימה ומיד נפסק הלחש. שקט ודממה משתררים בחלל בית־הכנסת ונשימת הכל נעצרת. רבי יצחק צועד מתונות אל התיבה. הגבאי בעל הזקן השחור והנאה ששערות שיבה זרקו בו פותח את ארון הקודש. הוא מוציא מתוכו את ספרי התורה ומוסרם בידי זקני העדה וחשוביה. מיד מקיפים הזקנים את רבי יצחק מכל עבר באמצם את ספרי התורה אל לבם. חרש בוקע ועולה קולו של החזן:
– אוי, אוי, אוי! אוי… כל נדרי…
הניגון עתיק היומין חודר אל הלב ומזעזע את הנפש. הכל עומדים על רגליהם נשענים אל העמודים ושקועים במחזורים.
– כל נדרי ואסרי…
קולו הצלול והנפלא של רבי יצחק עצור. מורגש בו רטט של קדושה ופחד מפני יום הדין הקדוש. אך מרגע לרגע הולך קולו וחזק עד הימלא חלל בית־הכנסת כולו רינה גדולה ונפלאה. הנה סוחפת זמרתו גם את קהל המתפללים. הפחד והנשימה העצורה רפו ועתה מזמרים כל המתפללים ביחד עם החזן מתוך תקוה ונחמה. רב יצחק מגיע לסוף תפילת “כל נדרי” והכל מסיימים יחד עמו בקול רם:
– “ושבועתנא לא שבועות”.
הפסקה קלה. מעזרת הנשים נשמע בכי עצור. אך מיד חוזר רבי יצחק ופותח שנית בתפילת “כל נדרי”. הפעם בקול רם יותר וביתר התלהבות. גם קהל המתפללים עוזרים על ידו ביתר התלהבות וביתר עוז. ובחזור רבי יצחק על “כל נדרי” בפעם השלישית, מלא חלל בית־הכנסת שירה וזמרה כזמרת מלאכי השרת.
נסתיימה תפילת “כל נדרי” והכל יושבים במקומותיהם. השמש מחזיר את ספרי התורה אל ארון הקודש ורבי יצחק חוזר מן התיבה למקומו אשר בפינת הכותל המזרחי.
לפני ארון הקודש מופיעה דמות נפלאה: הרב הצדיק ר' מרדכי לייב. כולו עטוף בלובן, זקנו שחור משחור ובעיניו הגדולות והשחורות נשקף עולם ומלואו. פניו חיוורים וכולו אומר קדושה וכובד ראש, כאדם היודע את כל גודל האחריות הרובצת עליו. השמש מגיש לו עמוד והרב נשען עליו בשתי זרועותיו. בחלונות הגדולים מפזזים קווי השמש האחרונים.
הרב פותח בדרשתו בלא ניגון. קולו שקט ומתון; הוא מוכיח, מייסר ומנחם. לבות הכל ועיני הכל מופנים אליו. מקבלים הם באהבה את כל דבריו, הקשים והרכים כאחד. מעזרת הנשים נראים ראשים מכוסים מטפחות משי ופנים צנועות מורמות ומופנות כלפי ארון הקודש, שגם הן בולעות כל הגה היוצא מפיו הקדוש של הרב.
והרב נושא את משלו:
בעיר אחת נפטר יהודי בר אוריין ועשיר מופלג. בצוואתו ציווה את כל הונו לבנו יחידו שיצא לתרבות רעה. אך פרט לצוואה השאיר הנפטר מכתב חתום על שם בנו ובצוואה היה כתוב כי כתום ימי ה“שבעה” יפתח הבן את המכתב ויקראנו ביחידות, באין איש עמו. כתום שבעת ימי האבל עשה הבן כמצוות אביו; נתייחד בחדרו, שבר את חותמת השעווה שעל המכתב, פתחו והתחיל קורא בו. אך בהעיפו עינו על השורות הראשונות נזדעזע כולו. וככל אשר הוסיף לקרוא כן הלכו פניו והחווירו ועיניו חשכו. בדברים קשים מאוד ייסר אותו אביו על דרכיו ומעלליו הרעים, מנה את כל עוונותיו ולא החסיר אפילו אחד מהם. דמעות הציפו את עיני הבן למקרא דברי אביו המת וכל גופו רעד מפחד וחרטה. ובהמשיכו לקרוא פרץ בבכי גדול ויאוש מר תקפו. הוא הצדיק בלבו את אביו שהרי כל ימיו התכחש לתורה ולכל דבר יהודי ואנושי. לבו נשבר בקרבו ולא קמה בו רוח. ובמלים אלה נסתיים המכתב:
“ועתה, בן סורר ומורה, אשר הולדתי לבשתי ולחרפתי, אין לך עוד תקנה. קשים חטאיך מנשוא. ועל כן עצתי לך כי תיכנס אל החדר הסמוך ושם תמצא מפתח לאחד החדרים הנסתרים שבבית. במפתח זה תפתח אותו חדר נסתר ובו תמצא תלייה מוכנה לך. תלה עצמך עליה ויכופר לך על כל עוונותיך ועל כל הצער שגרמת לאביך האומלל”.
אך ראו זה פלא: למקרא הדברים האחרונים האלה הוקל לבן. אביו הראה לו את המוצא מסבך צרותיו. הוא לא היסס אף רגע: מיהר אל החדר הסמוך ואמנם מצא את המפתח במקום שנאמר במכתב. מיד רץ אל הקומה התחתונה ומצא את החדר הנסתר ככתוב במכתב. בפתחו את הדלת נתגלה לעיניו עמוד התלייה שהוקם באמצע החדר, כדת וכדין. והיה שם אפילו הדרגש שעומדים עליו כדי להכניס את הראש בעניבת התלייה. אפלולית מסתורית אפפה את החדר והפילה אימה מסביב. אולם הבן החוטא לא נרתע. בצעדים בטוחים ניגש אל עמוד התלייה, עמד על הדרגש, הכניס צווארו בעניבה ודחף מתחת לרגליו את הדרגש – –
אולם – הוא לא נשאר תלוי. התלייה נהרסה ונתפוררה כולה והוא נפל ארצה. ובשכבו על הארץ ראה פתאום מכתב חתום ועל המעטפה כתוב: “לבני יחידי היקר, שחזר בתשובה שלימה”.
זיעה קרה כיסתה את כל גופו. בקושי קם על רגליו, ישב נטול כח על כסא ופתח את המכתב. וכשם שדברי המכתב הראשון היו קשים ומרים, כן היו דברי המכתב הזה רכים וטובים ומלאי נחומים. וזה היה כתוב במכתב:
“בני, עתה יודע אני שיש לך תקנה; עתה בטוח אני כי לבך טהור ושלם וכי חזרת בך באמת ובתמים. הוכחת דבר זה בהחלטתך לתלות עצמך ולכפר בכך על כל עוונותיך. קום, איפוא, בני, רחץ בשרך במים, החלף את בגדיך ורש את כל הטוב אשר הורשתי לך. חיה בחשבון, עשה אך טוב, קיים את התורה ותמוך בכספך בעניים, בחולים ובמוכי הגורל. ובזכות זה יאריך ה' את ימיך ותהא לעמוד אור לבני עמך”.
הרב מסיים את משלו בפסוק מן התורה והשמש אומר קדיש דרבנן. קהל המתפללים, שהקשיבו לדברי הרב בפיות פעורים ובנשימה עצורה, נאנחים אנחה של הקלה.
בינתיים החשיך היום ומבעד החלונות נשקף הלילה השחור. השמש דופק פעמיים בכף ידו על הבימה והחזן רבי יצחק צועד מתונות ובקומה זקופה אל התיבה. הוא פותח בתפילת ערבית:
– ברכו את ה' המבורך!…
קולו צלול וחם ומלטף. התלהבות הקהל גוברת והולכת וחלל בית הכנסת מתמלא רינה ותפילה.
אותה שנה הקדים הסתיו לבוא; בעשרת ימי התשובה כבר נשבו בירושלים רוחות קרירות ועננים כיסו את השמים. ביום שלאחר צום־גדליהו ישבנו כעשרה נערים בני עשר ואחת־עשרה לפני רבנו ר' משה מרדכי ב“חדר” שברחוב חברון בירושלים העתיקה ולמדנו סוגיה במסכת בבא קמא. על הספסל לימיני ישב כרגיל חברי מאיר’קה, נער שקט וטוב שהיה חביב על הכל. אותו יום היתה דעתי מבולבלת עלי ומוחי לא תפס את דברי הרבי. לבי משכני למעשי שובבות. מכיסו של מאיר’קה ביצבץ סידור כרוך יפה ומקושט באותיות זהב שקבלו במתנה מדודו אשר חזר זה לא מכבר מאמריקה. פשטתי ידי וסחבתי מכיסו את הסידור. מאיר’קה הרגיש בדבר והתרעם עלי בתנועות ידים ובקריצות עינים, שכן היתה גאוותו על הסידור הזה. בינתים הרגיש גם הרבי בתעלולי ובאין אומר ודברים קם ממקומו, ניגש אלי וסטר על לחיי.
כלימה כסתה פני ולבי נתמלא שנאה למאיר’קה. על מה ולמה איני יודע. הרי לא עשה לי כל רעה; להיפך, אני הוא שפתחתי בתעלולים ואני האשם היחידי. אך מוזר הדבר, ברגע שהרבי סטר על לחיי לעיני כל חברי גמלה בלבי ההחלטה להתנקם דווקא במאיר’קה.
וההזדמנות באה מיד אחר הלימוד. לפנות ערב, כשנסתיים השעור, קפצו כל הנערים ועזבו את ה“חדר” בשאון והמולה. רק אני לא נחפזתי; בושתי להיפגש פנים אל פנים עם חברי והמתנתי עד שיצאו כולם. וכשאמרתי לצאת אף אני, ראיתי פתאום על הספסל, במקום שמאיר’קה ישב, את הסידור בעל הכריכה המוזהבת. אותו רגע חלפה מחשבה רעה במוחי – הנה שעת הכושר לנקמה! הבטתי סביבי וכשנוכחתי לדעת כי עין אדם לא תראני, נטלתי את הסידור וטמנתי אותו בחפזון בכיסי והתחמקתי מן ה“חדר”.
כשבאתי הביתה פרשתי לקרן זווית והסתרתי את שללי במקום שאיש לא יוכל לגלותו. וכשקראתני אמא לאכול פת ערבית הייתי כה מבולבל שלא ידעתי מה היא מדברת אלי. חלון החדר היה פתוח ורוח קרירה חדרה בעדו. אבא. שחזר זה עתה מתפילת ערבית אמר:
– מוזר כמה קריר בחוץ; איני זוכר כלל מקרה כזה בירושלים; בימים אלה, בין כסה לעשור רוח כה קרה!
באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. כשפתחתיה עמד על הסף מאיר’קה, נרגש ומכוסה זיעה, כובעו שמוט לצד, לבוש חולצה דקה ופניו לבנים כשייש.
– החזר לי את סידורי – אמר בקול רועד.
רגע קט היססתי; אך מיד הכבדתי את לבי ואמרתי:
– איזה סידור? מה אתה סח?
– אל נא תכחיש! – אמר מאיר’קה – אתה לקחת את סידורי ואני מבקש ממך להחזירו לי. אני מרגיש כי בידיך הוא.
– אתה מרגיש? – אמרתי בקול ערמומי – הרגשה אינה הוכחה. לא לקחתי את סידורך.
עיני מאיר’קה נתמלאו דמעות.
– שכחתי את הסידור על הספסל ואתה היית האחרון שעזב את ה“חדר”.
– לא ראיתי את סידורך ואל תבלבל לי את המוח – אמרתי בחוצפה – עלי לאכול פת ערבית ואל תפריעני!
מששמע אבא את הדברים הסוערים ניגש אל הדלת ושאל:
– על מה אתם רבים, נערים?
– לא כלום – אמרתי – הוא מטפל עלי שקרים.
אבא רצה עוד לשאול דבר מה אך מאיר’קה כבר נסתלק ועזב את החצר.
אך כשעליתי על משכבי התחיל לבי נוקפני והתחרטתי על המעשה הרע שעשיתי. כל הלילה לא יכולתי להרדם ותיכנתי תכניות כיצד להחזיר למאיר’קה את הסידור שלו. רק לפנות בוקר, כשאבא קם לסליחות, נרדמתי.
כשקמתי בבוקר חשתי בראשי ולא היה לי תיאבון לאכול. אמא עטפה לי את ארוחתי במפית ומיהרתי ל“חדר”. את הסידור נתתי באין רואים בכיסי. אל ה“חדר” הגעתי ראשון ובטרם יתאספו שאר הנערים הכנסתי את הסידור לתוך מגירת השולחן הגדול שלידו למדנו. אחרי כן יצאתי מן ה“חדר”, הסתובבתי קצת ברחוב הסמוך וחזרתי אל ה“חדר” לאחר שכל הנערים כבר ישבו מסביב לשולחן והתכוננו לפתוח בשיעור הבוקר.
מאיר’קה ישב על ידי כתמיד, ובידיו הרועדות ראיתי את הסידור המוזהב. הוא בוש להביט בפני והרגשתי שכולו מלא חרטה על שהאשימני בגניבת סידורו, ואני הצצתי לעברו מדי פעם בפעם במבט האומר: הרואה אתה? לשווא העללת עלי עלילות.
אך ככל שהוספתי להציץ לעברו של מאיר’קה הרגשתי שחל בו שינוי. פניו היו חיוורים כסיד, שפתיו רעדו וכולו ישב מכווץ כקופא מקור. עד מהרה הרגיש בכך גם הרבי. ופתאום הפסיק את השיעור, פנה אל מאיר’קה ושאל:
– החולה אתה, מאיר’קה?
מאיר’קה לא ענה דבר. הוסיף הרבי ואמר:
– אם אינך מרגיש בטוב, לך הביתה ושכב במיטה. אפרים ילך עמך.
קמנו ממקומותינו ויצאנו מן ה“חדר”. בדרך לא החלפנו אף מלה אחת בינינו. הבאתי אותו עד ביתו וכראות אותו אמו ספקה כפיה וקראה:
– אוי לי! מה לך מאיר’קה!
ובמששה בידה את מצחו הוסיפה בבהלה:
– הלא בוער אתה כאש!
אחר כך פנתה אלי ואמרה:
– שער בנפשך, אתמול, אחרי שעת מעריב, התרוצץ יותר משעתיים ברוח הקרה בלא מעיל וחיפש בכל רחובות העיר את סידורו החדש. וכשבא הביתה היה כולו שטוף זיעה ולבי אמר לי שיצטנן.
לבי נצבט בקרבי בשמעי את הדברים האלה, ובראותי את מאיר’קה הרועד מקור ידעתי שאני אשם במחלתו. רגשי נוחם כרסמו בלבי והתפללתי לאלוהים שישלח לו רפואה שלמה עוד היום.
ימים מספר לא שמעתי דבר על מאיר’קה. והנה עברה השמועה כי חָלָה בדלקת הריאות. לא ידעתי אז מה מסוכנת המחלה הזאת. אך בליל “כל נדרי” כשהגעתי לבית־הכנסת עם אבא, שמעתי שמצבו של מאיר’קה מסוכן מאד והוא נאבק עם מר המוות. אחרי דרשתו של הרב, כמה רגעים לפני תפילת ערבית, ניגש אלי ר' משה, אביו של מאיר’קה, ובעינים מלאות דמע אמר לי:
– מאיר’קה בני ביקש ממני היום למסור בידך את סידורו החדש שתתפלל בו ביום הכפורים. קחהו נא והתפלל בו לשלום חברך הטוב. חולה מאד הוא, חולה אנוש. הרופא אמר שהמשבר יבוא מחר.
ובדברו את הדברים האלה כיסה ראשו בטליתו כדי שלא ירגישו בדמעותיו השוטפות, וחזר למקומו.
קשה עד מאד למסור את אשר הרגשתי באותה שעה. ראיתי עצמי כרוצח נפש אדם וקול מוזר צעק בקרבי: אם ימות מאיר’קה – ממך ידרש דמו. במו ידיך לקחת את נפשו. ובשל מה? בשל רגשי נקמה על מעשה רע שאתה עצמך עשית ובו לא היתה אשמה כלל! אך מיד צפו ועלו במוחי מחשבות אחרות. מאיר’קה הרי עודנו חי. וכל עוד נשמה באדם לא אפסה תקווה. תשובה ותפלה מעבירין את רוע הגזירה. אשובה, איפוא, בלב שלם ואתפלל אל האלוהים בכל מאודי שישלח רפואה שלימה לחברי החולה.
כל אותו לילה ישבתי בבית־הכנסת עם יהודים מבוגרים וביניהם אבי ואביו של מאיר’קה וסרבתי ללכת לישון. הכל התפלאו על הנער החסיד אך איש לא ידע את המתרחש בלבי. מאות פעמים חזרתי על התפילה: “אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך”. גם למחרת לא יצאתי מפתח בית הכנסת והוספתי להתפלל בלב שבור. בשעת הצהרים התחיל אבא מאיץ בי שאלך לסעוד את לבי. כי נער בגילי די לו אם הוא צם מחצית היום. אך אני לא שמעתי לו והוספתי לשבת ולהתפלל בסידורו של מאיר’קה.
בשעת תפילת מנחה ראיתי פתאום את ר' פייבל הרופא ניגש אל אביו של מאירק’ה ולוחש דבר מה באזניו. מחזות פני שניהם הבינותי שהבשורה היתה טובה. מיד אחרי כן ניגש ר' משה אלי ואל אבי ואמר לנו בפנים מאירות:
– זה עתה הודיעני הרופא שהמשבר עבר ברוך השם בשלום.
בשמעי דברים אלה הרגשתי שמועקה כבדה ירדה מלבי ומעיני פרץ נחל של דמעות גיל. בכיתי רב בכי וכל הפצרותיו של אבא להפסיק את בכיי לא הועילו. בוודאי השתוממו רבים בבית הכנסת על התנהגותי המשונה ואני כמעט החלטתי לספר לאבי את כל האמת. אך ברגע האחרון חזרתי בי והחלטתי כי אך ורק מאיר’קה ידע את האמת לכשיבריא.
אל מאיר’קה הניחו לי להיכנס רק כעבור שבוע ימים. כשנשארנו כמה רגעים לבדנו הנחתי על מטתו את הסידור המוזהב שקיבלתי מידי אביו ביום הכפורים ובמלים מבולבלות התחלתי להתוודות לפניו ולספר לו את כל האמת. אך מאיר’קה הפסיקני ואמר:
– הרי לא היתה כוונתך להרע לי עד כדי כך; ומלבד זה הרי נסתיים הכל בכי טוב, למה, איפוא, נדבר על כך?
ולאחר הפסקה קלה הוסיף:
– היודע אתה, אפרים, הבה ונשמור את הדבר בסוד ולעולם לא נספר על כך לאיש. ואת הסידור קח ויהא לך למזכרת עולם, שהרי בו התפללת לשלומי.
מרוב התרגשות לא ידעתי נפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. בלי אומר ודברים נטלתי את ידו ולחצתיה בחזקה.
מאז היינו תמיד חברים טובים ונאמנים. מעולם לא רבנו ותמיד ראו אותנו יחד אם בבית־הכנסת, אם ב“חדר” ואם בטיולים ובמשחקים. אולם במרוצת השנים הפרידו החיים בינינו. כל אחד מאתנו פנה לעברו. מאיר’קה עזב את הארץ והלך לחפש את פרנסתו בכרכי הים ורק לעתים רחוקות מגיעה אלי ידיעה קלושה ממנו. אולם בכל שנה ושנה, בהגיע יום הכפורים, שבה החוויה הגדולה הזאת מימי ילדותי לחיות בלבי.
אברך צעיר מאד הייתי כשירדתי בפעם הראשונה לפני התיבה ביום הכפורים. בית הכנסת הירושלמי שבו כיהנתי כחזן היה גדול ומלא מפה לפה. בעיקר גברה סערת רוחי בליל “כל נדרי”, ובהתרגשות רבה פיזמתי את פסוקי “יעלה”, “אמנם כן” ו“הנה כחומר ביד היוצר”. כשהגעתי לפסוק “קולי שמע וראה דמע עיני”, שרתי אותו בניגון שלמדתי מפי מורי ורבי בחזנות, הישיש הירושלמי ר' יצחק, זכרונו לברכה.
משסיימתי את הפסוק נתקלתי פתאום במבטו של זקן אחד שישב בכותל המזרח. הוא היה עטוף כולו בטליתו ורק זקנו הלבן ועיניו הבוערות נראו. ומאותו רגע לא גרע ממני הזקן את עיניו עד סוף התפילה.
אך סיימתי את התפילה והקהל ברך איש את רעהו בכתיבה וחתימה טובה, ניגש אלי הזקן ואמר:
– אם אינך ממהר לביתך הייתי רוצה לשוחח עמך.
– בבקשה – אמרתי – אין לנו כל סיבה למהר; האורות דולקים והלילה גדול לפנינו. נשב ונשוחח.
בינתים נתפזר הקהל ורק מעטים נשארו בבית־הכנסת כדי ללמוד ולקרוא מזמורי תהילים. ישבנו על אחד הספסלים האחוריים והזקן פתח בלא כל הקדמה:
– סלח־נא אם אשאלך שאלה. כיצד הגיע אליך הניגון ל“קולי שמע”?
הסתכלתי בו בתימהון ואמרתי:
– הכיצד, מניין? למדתי אותו מפי מורי הישיש החזן ר' יצחק.
– איני מכיר את ר' יצחק – אמר הזקן בחיוך קל – זה מקרוב באתי מרוסיה ועדיין איני מכיר כאן איש.
אמרתי:
– ר' יצחק החזן כבר איננו בחיים; הוא נפטר בשיבה טובה לפני כמה שנים. את רוב הניגונים ששמעת הערב מפי, ובתוכם גם ניגון ל“קולי שמע”, למדתי ממנו.
– ומאין היה ר' יצחק המנוח? – שאל הזקן.
– איש ירושלים היה – השיבותי – בעל תפילה נפלא ויהודי יקר. את ניגוניו קיבל מן החזן ר' אהרן שהיה מגדולי בעלי התפילה בירושלים לפני שני דורות.
– פלאי פלאים… פלאי פלאים… – מלמל הזקן כאילו לעצמו – הנה עברתי, ברוך השם, את גיל הגבורות ורוב ימי הייתי חזן ברוסיה ובארצות אחרות, אך מעולם לא שמעתי ניגון זה מפי שום חזן. פלאי פלאים… כיצד נתגלגל לכאן, לירושלים?
שתקתי ולא אמרתי דבר. רגעים ספורים היתה דממה. והנה נתעורר הזקן כמתוך חלום ואמר:
– הבה אספר לך דבר מה, ידידי הצעיר; חייב אתה לדעת זאת: בטרם מלאו לי עשרים שנה כבר הייתי חזן בישראל. באתי מעיירה קטנה לעיר הגדולה אודיסה שהיתה אז מרכז החזנות ברוסיה, כדי ללמוד ולהוסיף דעת אצל גדולי החזנות בעיר ההיא. עדיין מצאתי שם בחיים את אחד מאבות החזנות ברוסיה, זקן סגינהור. אצלו למדתי כמה מעיקרי החזנות, ניגונים ונוסחאות עתיקים. בין הניגונים שלמדתי מפי אותו חזן זקן היה הניגון ששמעתי הערב מפיך. הניגון לא היה ידוע בין שאר החזנים ורק מרוב חיבתו אלי מסרו לי אותו זקן. אולם לא השתמשתי בו אלא ברגעים של התרוממות הנפש ממש. אוהו… זה שנים רבות שלא עלה כלל בזכרוני.
ישבתי כנדהם והאזנתי לדבריו הנרגשים של הזקן. כמה מאומרי התהילים נתפזרו והלכו לבתים ורק שנים־שלושה יהודים הנוהגים להשאר בבית־הכנסת כל הלילה עמדו ליד עמודיהם ולמדו בניגון עצוב וחרישי.
והזקן המשיך בספורו:
– ומאחר שהניגון הנפלא הזה נתגלגל אליך, חובה עלי לספר לך מאין מקורו. פעם אחת שאלתי את החזן הסגינהור מנין הגיע אליו הניגון שיש בו כל כך הרבה מאוירת הימים הנוראים ובכל זאת ניכר שאיננו יהודי. ניגש החזן אל ארון הספרים שלו, חיטט ומישש באצבעותיו והוציא גליון תוים מצהיב ואמר: “הרואה אתה? הנה זהו הניגון הנמצא בידי זה קרוב לארבעים שנה. יקר הוא לי עד מאד וכשתשמע כיצד נתגלגל אלי תדע אף אתה מה רב ערכו”.
והזקן סיפר את הדברים הבאים:
"הדבר היה בשנות העשרים של המאה הזאת. ואני אז איש צעיר וכבר מכהן כחזן בבית־כנסת מפואר באודיסה, עיר ואם בישראל. והנה חליתי במחלה שרופאי אודיסה לא מצאו מרפא לה ויעצו לי לנסוע לוינה, אשר בה ישבו פרופיסוריס גדולי הרפואה בעולם. נסעתי, איפוא, לוינה ומובן כי אחד הביקורים הראשונים שערכתי, היה בביתו של החזן הצעיר והמפורסם שכוכבו דרך אז בשמי החזנות, הלא הוא שלמה זולצר. נתברר, כי גם שמי היה ידוע לזולצר, שכן הייתי גדול ממנו בכמה שנים ובין הידועים ביותר ברוסיה. הוא קרב אותי מאד ונהג בי כבוד, ובמשך החדשים שהתרפאתי בוינה לא עבר כמעט יום שלא ביקרתי בביתו. על תפילותיו ויצירותיו הנפלאות לא כאן המקום לדבר. נשוב, איפוא, לענין הניגון.
לביתו של זולצר היה נכנס לעתים קרובות גוי וינאי אחד, נמוך קומה ושמנמן, מרכיב משקפים ובעל חיוך טוב ולבבי. זולצר היה נוהג בו כבוד רב, אף־על־פי שהיה עני מרוד, לבוש ברשלנות ונעליו מרופטות. הוא השאיר רושם עלוב ודומני שהיה גם חולני. אותו גוי היה מביא עמו גליונות תוים שהיה מעתיק בשכר בשביל זולצר ובשביל מקהלתו. לעתים היה מוציא מחיקו כמה שירים ומוסרם לידי זולצר. הלה היה מזמר אותם והוינאי היה מלוה אותו ליד הפסנתר. יום אחד הציגני זולצר לפני אותו גוי מסכן שהתודע אלי בשמו “פרנץ שוברט”. אודה ולא אבוש כי שמעתי אז את שמו בפעם הראשונה, אך זולצר הסביר לי, כי הוא נמנה עם גדולי הקומפוזיטורים בעולם ושיריו הס היפים ביותר שנכתבו אי פעם.
משנודע למר שוברט כי אני חזן מאודיסה ביקש ממני לזמר לפניו משהו מתפילות הימים הנוראים בנוסח יהודי רוסיה. מלאתי את בקשתו והוא עצם את עיניו והקשיב רב קשב. משסיימתי, פנה אלי ואמר:
“אתה זמר בחסד עליון וזמרתך רוויה רגש רב. הנוסח שלך נגע עד לבי והייתי רוצה לכתוב בשבילך פזמון ברוח זו. רשום לי את אחד הפזמונים מתפילות יום הכפורים ואחבר לו מנגינה”.
אותו רגע עלו במוחי המלים הנפלאות “קולי שמע וראה דמע עיני”. לא ידעתי לכתוב בשפה זרה מלבד רוסית וזולצר רשם בשביל מר שוברט את המלים באותיות גרמניות ופירש לו אותן. נטל הוינאי גליון ניר והתחיל כותב עליו תוים במהירות מסחררת. כעבור עשר דקות מסר את הגליון לזולצר וביקש ממנו לזמר את אשר רשם והוא ליווהו ליד הפסנתר. אחר כך כתב לי הקדשה ידידותית, חתם את שמו ומסר לי את הפזמון למזכרת. זהו, איפוא, הניגון רשום בכתב־ידו של פרנץ שוברט.
משחזרתי לאודיסה אחרי כמה חדשי ריפוי השמעתי את הניגון בימים הנוראים והמתפללים התלהבו ממנו עד מאד. לא סיפרתי לאיש מאין מקורו ואף לא הרביתי להשתמש בו. אתה הנך הראשון והיחידי שאני מוסר לך את הניגון בעל פה".
– אלה היו דברי החזן הסגינהור – אמר לי הזקן לאחר הפסקה קלה – ומשסיים החזיר בידיו הרועדות את גליון התוים המצהיב לארון הספרים שלו.
הזקן הפסיק לרגע את סיפורו והסתכל בחלל בית־הכנסת המוצף אור כשהוא תפוס מחשבות. פתאום התנוצצו עיניו והמשיך:
– אה… זהו… אני מבין… כעבור שגה מאז ראיתי את כתב־היד של הניגון עלה החזן הסגינהור לארץ־ישראל ולקח עמו את כל ספריו ואת כל כתבי־היד ובתוכם היה בודאי גם פזמונו של שוברט. מכיון שבתקופה הקצרה שחי בארץ־ישראל היו לו בוודאי תלמידים, יתכן שכתב־היד של שוברט נפל בידי אחד מהם ועד היום לא נודע אייהו. אבל… טוב שלא אבד הניגון. טוב שהוא מוסיף לחיות כאן בארץ־ישראל. כי ישר וטוב ואוהב ישראל היה אותו קומפוזיטור מסכן פרנץ שוברט.
הזקן שתק רגעים מספר ופתאום התחיל מפזם חרש את הניגון “קולי שמע וראה דמע עיני; ריב ריבי, שעה ניבי והשיבני סלחתי”… וכשפנה ללכת בברכת “כתיבה וחתימה טובה” עמדו דמעות בעיניו.
בכל ימות השנה היה ר' יצחק יהודי פשוט ואפור. יהודי מכל ימות השנה. עם הנץ החמה היה עובר את סימטאות ירושלים הרדומות, רכוב על חמורו האפור, ופניו להר־הזיתים. שם היה מצרף לעצמו תשעה יהודים כדי “מניין” בשביל האבלים הפוקדים את קברי קרוביהם ומזכירים נשמות יקיריהם המתים ואומרים “קדיש” בשביל הללו כאן. מיוזע, מלובש קאפטאן ארוך ומיצנפת־צמר שחורה, היה מקפץ בין המצבות ומתפלל “אל מלא רחמים” בקול־הבאריטון העמוק והלבבי שלו. כאן היה ר' יצחק איש בית־הקברות או כמו שכינוהו אנשי ירושלים: “ר' יצחק הרשלי’ס”.
משבאו ימי ה“סליחות” נהפך ר' יצחק לאיש אחר. פתאום גדל ונתעלה ושינה צורתו. הוא היה חזן של בית־הכנסת הגדול בשכונת “ימין־משה” הסמוכה לחומת ירושלים העתיקה. שכונה זו, שבנה סיר משה מונטיפיורי לפני כמאה שנה, היתה ראשונה בשכונות ירושלים שמחוץ לחומה. כאן ישבו יהודים מיוחסים, למדנים גדולים, סוחרים ובעלי־מלאכה חשובים. בית הכנסת היה גדול ומפואר. בעד החלונות הגבוהים והצבעוניים נראה הר־ציון, שהרועים הערביים רעו בו את עדרי העזים שלהם. ב“ימין־משה” לא עבר לפני ה“תיבה” כל מי שרצה. כאן הקפידו על כך שיהיו שליחי־הציבור מוסמכים, יודעי נוסח ובעלי קולות עריבים. “בעל תפילה” כזה היה ר' יצחק. ל“סליחות” הראשונות לא היו נשארים בבית אפילו תינוקות. לפנות בוקר, בטרם יבחין אדם בין תכלת ללבן היו נמשכים מכל הסמטאות והחצרות אנשים, נשים וטף אל בית־הכנסת הגדול, שמנורות־הלוקס הגדולות הפיצו מתוכו את אורן החוצה לכל הרחוב. אותה שעה מגיע הרגע הגדול בחייו של ר' יצחק. הנה הוא “משיכמו ומעלה”, בית־הכנסת מלא מפה אל פה, האווירה מחושמלת. כשהתחיל ר' יצחק את ה“קדיש” בנעימת הימים הנוראים, נרעדו כל הלבבות.
ומי אינו זוכר את החזן ר' ישראל מחורבת רבי יהודה החסיד? ה“חורבה” – ככינויה המקוצר בפי אנשי ירושלים – היתה כעין “מרכז רוחני” של ירושלים מאז. ב“חורבה” היו מרוכזים בתי־כנסת, בתי מידרש, “תלמוד תורה”, ישיבה ובית־הדין, שם גר בשעתו אפילו הרב הגאון ר' שמואל סאלאנט, הרב הירושלמי הידוע, שמלך על ה“חורבה” עשרות שנים. פארה של ה“חורבה” היה בית־הכנסת הגדול, שהתפארה בו לא רק ירושלים אלא כל ארץ־ישראל כולה. באותו בית־כנסת ענקי ומיוחד “עברו לפני התיבה” גדולי חזניה של ירושלים. אחרון בהם היה ר' ישראל, שירש מאבותיו את החזנות ב“חורבה”. כשהיה ר' ישראל ניגש לתפילת “מוסף” ביום הראשון של ראש־השנה אחרי תקיעת שופר ומתחיל לומר “הנני העני ממעש”, היה קולו מהלך עלי פני כל החצר הגדולה והדו נשמע עד לסימטאות המרוחקות של העיר העתיקה. מכל צד ופינה היו אנשים נוהרים לבית־הכנסת כדי לשמוע את תפילתו של ר' ישראל.
באותה חצר ממש, בחורבת ר' יהודה החסיד, בריחוק צעדים מספר מבית־הכנסת הגדול, היה בית־המדרש הישן. שם עבר לפני התיבה ר' לייב הרוקח. זקן מופלג כבר היה אז ר' לייב, אבל הלב, הלב!… היתה לו “חזקה” נושנה לעבור לפני התיבה כאן בתפילת מוסף של ה“ימים־הנרראים”. היו לו קהל שלו וגם מקהלת “עוזרים” שהקיפוהו בשעת תפילתו ושימשו לו “משוררים” נאמנים. בכל ימות השנה היה ר' לייב סתם בעל־בית חשוב, רוקח בעל דיפלום מקושטא; אך כשעמד לפני ה“עמוד” ב“ימים־הנוראים” אי־אפשר היה להכירו: ממש מלאך. כולו רוח, ראשו מכוסה בטליתו, עיניו עצומות ופניו כמעט לא נראו מבעד לסבך השערות הכסופות של גבות־עיניו, שפמו וזקנו. ר' לייב היה אומר את תפילת “ונתנה תוקף” בבכי, בזעקה, בהכנעה, בלב שבור.
חובבי חזנות “חדישה” היו הולכים ב“ימים־הנוראים” לשכונת “מאה שערים” כדי לשמוע את מקהלתו של ר' זלמן עם הנערים הסוליסטים, בעלי קולות־זמיר. מכל קצות העיר, ומכל השכונות נהרו יהודים בני כל הגילים לשמוע את מקהלתו של ר' זלמן. הוא התפלל עם מקהלתו בבית הישיבה הגדולה של מאה־שערים וכשהיו ה“זמירים” מזמרים את “ארשת שפתנו” היה מה לשמוע!
ב“בתי האונגרים”, השכונה שהיא היום מבצרם של “נטורי קרתא” ואז גרו בה חסידים נכבדים ובעלי־צורה, שחיו מכספי,חלוקה" שמנה, עברו לפני התיבה בעלי־תפילה חסידיים, על הרוב יהודים מהונגאריה ומן הארצות שנמצאו בחסותה של מלכות אוסטריה מאז. יהודים אלה לבשו קאפוטות רחבות של משי עם אבנטים רחבים ושטריימלים רחבים. הכל היה רחב. עולם אחר, נוסח אחר. ספק ירושלים, ספק חוץ־לארץ. אבל מי ששמע פעם חזן שלהם אומר “הבן יקיר לי אפרים” שוב לא ישכח זאת כל ימיו. אותה אמירה היה בה תוכן יהודי מיוחד. היתה זאת אמירה לבבית ומתוקה שאין להגדירה במלים.
מי שנזדרז והגיע בעוד־מועד לשכונת “כנסת ישראל” בדרום־מערבה של ירושלים, שהתושבים היו שם רובם תושבי ליטה, עוד היה מספיק לשמוע את תפילת “היום תאמצנו” של יאנקלה. יאנקלה עצמו היה יליד ירושלים: חנווני, אך תלמיד־חכם, אברך־משי; הוא ירש את החזנות מאביו, שעלה בילדותו לירושלים מווילנה, שנקראה “ירושלים של ליטה”. יאנקלה היה אברך כחוש, קטן־קומה, ופניו הרזים מוקפים זקנקן קצר וקלוש, עיניו אדומות ואכולות ממחלת הטראכומה, אבל טינור היה לו – הלואי על כל חזני זמננו! מי שלא שמע את תפילת “היום תאמצנו” שלו, שהיתה כעין “פינאל” לכל הסימפוניה של תפילת ראש־השנה הרי זה לא שמע אמן בכלל. כמה עליצות, כמה שמחה, כמה תחנונים וכיסופים! ממש “פלירט” עם הקדוש־ברוך־הוא.
כאלה היו החזנים, שליחי־הציבור ו“בעלי־התפילה” של ירושלים מלפנים שנעלמה ואיננה עוד.
בן שש היה חיימ’קה כשנשא אחיו הבכור אשה. הרבה שנים עברו מאז, אולם רוב פרטי החתונה עדיין חרותים על לוח לבו. זוכר חיימ’קה את החופה המפוארת שהועמדה בחצר ה“חורבה” ברחוב היהודים. אותו יום ערב שבת וערב חג הסוכות היה. בבית היתה התכונה רבה. אבא ואמא היו לבושים בגדי יום־טוב והיו עסוקים למעלה ראש. הרבה קרובים ואנשים זרים התרוצצו והתעסקו בעסק רב. האח הבכור, החתן, היה נרגש מאד. בחצר הקטנה לפני הבית היתה הסוכה הקטנה מוכנה כבשנה שעברה, אולם הפעם לא היתה חשיבותה רבה ביותר. החתונה דחקה את רגליה של הסוכה.
וזוכר חיימ’קה יפה את עצם החופה. הוא היה בין המותנים ובין מחזיקי הכלונסאות. יהודים מגודלי זקן, חבושי שטריימליך ולבושי קפוטות של שבת הביאו אל החופה את הרב הישיש ר' שמואל סלנט שכבר היה אז סגי־נהור, שיסדר את הקידושין.
אך יותר מכל דבר אחר זוכר חיימ’קה את הסוכה הגדולה בה נערך משתה הכלולות במוצאי השבת והחג.
הורי הכלה דרו בחצר גדולה ומרווחת על יד ה“חוש” שהיתה סמוכה לרחוב חב“ד, לא הרחק מן המנזר הארמיני. לאורך כל החצר הזאת נבנתה סוכה מפוארת. קירותיה היו עשויים קרשים חזקים וגגה היה מכוסה סכך וירק. מבפנים היתה מקושטת בשטיחים יקרים, ב”מזרחים" מצויירים ובשלשלאות נייר מצבעים מרהיבי עין. מתקרת הסוכה, שמבעד סדקיה נראו כוכבי השמים, היו תלויים רימונים אדומי לחיים, לימונים ירוקים וצהובים ובקבוקים קטנים ולבנים מלאי יין אדום ונוצץ ושמן זית זך, ספק ירוק ספק צהוב. הרבה אורחים היו מסובים אותו לילה מסביב לשולחנות בסוכה. בראש השולחן ישב החתן מוקף חברים וקרובי משפחה. סמוך לכניסה ישבו ה“כלי־זמר” וניגנו. מטובי המנגנים בירושלים היו, ארקה (אהרן) שפילר, שהיה מנגן בקלרינטה, משה טרומפטר, שהיה תוקע בחצוצרה, ישראל’יק הכנר, בריל באס, שהיה מנגן על הבטנון, ואחרון אחרון חביב – דוד פויקר שהיה מקיש על התופים.
שנים רבות עברו מאז. חיימ’קה גדל והיה לאיש וכבר זכה לגדל בנים ובנות בירושלים. את ירושלים העתיקה עזב זה כבר וישב עם משפחתו באחת השכונות החדשות. רק בימי החגים, כשהיה יורד כמנהגו מימים ימימה אל הכותל המערבי לתפילת מוסף, היה עושה עקיפין בכוונה תחילה ועובר באותה סמטה כדי להציץ מבחוץ באותה חצר שעוררה בו כל כך הרבה זכרונות מן הילדות.
והנה נטרפו הימים. ירושלים עמדה במערכות רבות וקשות נגד אויב אכזרי. הדרך לכותל המערבי נחסמה והיתה בחזקת סכנה. לא ניראו עוד יהודים יורדים אל שריד מקדשנו בסמטאות ירושלים הצרות והעקלקלות.
ובאה המערכה האחרונה שבסופה נחרב שוב הישוב היהודי בירושלים העתיקה. חיים נכנס הפעם אל בין חומות העיר כחייל וותיק, מראשוני ההגנה שנתארגנה בירושלים בשנת תר"פ. חיים היה אז נער צעיר מאד וחברי ההגנה קראו לו “התינוק”. ובמשך כל השנים הללו לא עזב את משמרתו, וכשהגיעה השעה הגדולה להגן על ירושלים העתיקה, התנדב וירד אליה עם חבריו הצעירים כשנשקו בידו.
חיים לא היה היחידי בין אנשי המגן ששיבה זרקה בו. בסמטאות ירושלים נפגש מזמן לזמן בחיילים אחרים שאף הם כבר עברו את גיל הגיוס או שנתקרבו לגבול הגיל הזה.
יום אחד, בהיותו רבוץ בעמדה שעל גג אחד הבתים ברחוב חב"ד, ניגש אליו המפקד הצעיר ואמר לו:
– חיים, מעתה לא תהיה עוד בודד כל כך, נשלח לך “זקן” שינעים לך את שעותיך.
וכעבור שעה קלה נכנס לעמדה ה“זקן” החדש, חמוש מכף רגל ועד ראש. זקנו היה מגודל ועל ראשו כובע פלדה. חיים הכיר את היהודי הזה. הוא היה מנגן בבתי קפה והיה אף הוא מוותיקי ההגנה מתקופת תר"פ. כאנשי ירושלים הכירו האחד את ריעהו אף אם לא היו מקורבים זה לזה קרבה יתירה. עתה שמחו איש על ריעהו שמחה גדולה.
אותו יום לא היתה הפגזה קשה ואף היריות מצד האויב היו ספורות, ושני אנשי ירושלים, ילידיה ומגיניה מילדות נכנסו בשיחה.
– הגידה לי, ידידי, – שאל חיים את המנגן – מה הביאך הנה בימים כה קשים? הידעת כי הסיכויים לצאת מכאן בשלום אינם גדולים?
– ידעתי גם ידעתי – השיב המנגן בסננו את עשן הסיגריה שלו דרך פיו הסגור למחצה – ואף על פי כן באתי. ואתה מה?
השיב חיים:
– אני? אני נולדתי בסמטאות אלה. כל ימי הייתי קשור אליהן בכל נימי נפשי. האוכל לשבת בחיבוק ידים בראותי את הסכנה המרחפת עליהן? יכולתי אמנם לשמור על מחסום באחת משכונות ירושלים החדשה, אך מה יהא על העיר?
– אם כך, – אמר המנגן – למה זה תשאל שאלות? אותם הדברים יכול אף אני לומר לך. גם אני גדלתי בסמטאות אלה ואפילו אבי עשה בהן רוב ימיו. בוודאי שמעת את שמו, שהרי היה מן המפורסמים שבעיר.
– מה היה שמו?
– בריל באס – השיב המנגן – אבי היה פורט על הבטנון בחתונות.
– האמנם?! – קרא חיים בהתלהבות – בריל באס היה אביך? וודאי שהכרתיו! בהיותי ילד קטן שמעתיו מנגן בחתונתו של אחי. זה היה לפני שנים רבות מאד: בן שש הייתי אז. חג הסוכות היה אז והחתונה נערכה בסוכה הגדולה של הורי הכלה לא הרחק מן המקום שאנו עומדים בו עתה…
– המתן רגע! – הפסיקו המנגן בהתרגשות – מתי נערכה אותה חתונה בסוכה?
– לפני ארבעים שנה בערך.
– אם כך הרי נוכחתי אף אני באותה חתונה – התלהב המנגן שוב – אף אני הייתי אז כבן שש ואבי היה לוקח אותי עמו לחתונות חשובות ומיוחסות. זוכר אני עדיין את השמחה ואת הריקודים באותה סוכה נפלאה. אולם מאז לא ראיתי עוד אותה חצר, אף על פי שעברתי על פניה פעמים רבות בלכתי אל רחוב היהודים.
– אף אני לא הייתי מאז בתוך החצר – השיב חיים באנחה קלה.
רגע נשתררה דממה. פתאום נתעורר חיים ואמר:
– שמעני נא, ידידי, שמא נכנס לשם באחד הימים?
– ברצון – הסכים המנגן.
לא עברו ימים מרובים והחברים מצאו להם שעת כושר לעבור אל אותה סמטה ולהכנס אל אותה חצר. הסמטה פונתה זה כבר מתושביה שכן היתה בטווח היריות והפגזים. ההריסות מסביב היו מרובות. כמה בתים היו הרוסים לגמרי וכמה גגות מטו לנפול. כדי להכנם אל החצר, שמדרגות אבן רחבות הוליכו אליה, היה צורך לדלג ולקפץ על פני ערמות אבנים ועפר שנצטברו במקום. סוף סוף הגיעו לשם. השער הקטן היה פתוח והחברים נכנסו דרכו פנימה.
דממה שררה בכל. שום נפש חיה לא היתה במקום. החצר שינתה את פניה; העזובה היתה רבה ולכל ההוד והתפארת מימי הילדות לא נשאר זכר. אולם שלד הסוכה עדיין עמד במקומו. קירות הקרשים נתישנו והיו בהם בקיעים וסדקים. הדלת היתה אף היא במקומה אם כי חסרו בה כמה צירים. החברים המזויינים נכנסו אל הסוכה פנימה. רצפת האבנים היתה מכוסה אבק ולכלוך; הקירות היו ערומים; באחת הפינות עמדו כמה פחים ישנים ואמבטיה של כביסה. אין זאת כי השתמשו השכנים בסוכה זו כבחדר כביסה.
דוממים עמדו החברים והסתכלו בחלל הסוכה שגגה היה מכוסה פח. לבם היה מר עליהם. בבת אחת פג אחד מחלומות ילדותם שנשאו בלבם שנים רבות ואשר היה אחת מנקודות האור המעטות המאירות את נפש האדם.
פתאום פילחה יריה את דממת הצהרים. החברים נעורו כמתוך חלום רחוק והסתכלו זה בפני זה.
– לעזאזל! – רטן המנגן – כבר התחילו שוב, המנוולים!
אך הוציא מלים אלה מפיו ופגז נפל באחת החצרות הסמוכות והתפוצץ ברעש אדיר.
– כן – אמר חיים – התזמורת מתחילה שוב… עלינו לשוב לעמדה.
שוב התפוצץ פגז בקרבת מקום.
– לא נוכל לצאת החוצה בטרם ישתתקו שם – אמר המנגן – מוטב שנכנס אל אחד החדרים שבחצר ונמתין שם רגעים אחדים.
– צדקת – אמר חיים.
ושני החיילים נכנסו אל אחד החדרים שבחצר כדי למצוא בו מחסה מפני הפגזים. לא עברו רגעים מועטים ופגז נפל במרכזה של החצר בקול רעם ורסיסיו נתפזרו לכל עבר.
החיילים הוציאו ראשם לראות את אשר קרה ונתגלה לפניהם מחזה מחריד: שלד הסוכה הישנה נהרס עד היסוד. גג הפח הועף לגובה רב והיה מוטל מרוסק ונקוב על גג אחד הבתים הסמוכים. שברי עצים וזכוכית היו פזורים על פני כל החצר. כמה קירות אבן היו סדוקים וברצפה היו חורים גדולים.
– טוב שלא נשארנו שם – העיר חיים בחיוך מר.
– חבל על הסוכה – אמר המנגן בקול כאוב מארץ.
– לא חבל! – השיב חיים כמתעורר מחלום בלהות – מוטב שלא תהא קיימת כלל משתהא קיימת בצורתה העלובה שראינוה בה לפני חורבנה הגמור. עתה נוכל לשוב אל חלום הילדות ולשאתו בחובנו עד אשר ישוב ה' ויקים את סוכת דוד הנופלת במהרה בימינו.
א
במוצאי יום ראשון של סוכות, מיד אחרי תפלת ערבית, נגש אלי חברי דוב ואמר:
– היודע אתה, כי חנה האלמנה התעלפה היום בבית־הכנסת מרעב?
– שמעתי – השיבותי – ומה נוכל אנו לעשית למענה?
– יש לי תכנית – אמר דוב בחשיבות סודית.
– ומהי?
– נמכור “ערבות” לבני השכונה.
– והיכן תקח “ערבות”? – שאלתי.
גחן אלי דוב ולחש:
– במרחק שלש שעות מירושלים, בין הרי יריחו, יש עמק צר ובו זורם נחל ששמו “עין פארה” ובריכות ומעינות־מים רבים בו. מסביב גדלים ערבי נחל יפים וענפים שאין כמותם בכל הארץ.
– ואת הדרך לשם ידעת? – שאלתי.
– לפני כמה שבועות – אמר דוב – כשחלית בקדחת טילנו לשם עם מורנו, והדרך נהירה לי עתה. אין לנו אלא להכין שק גדול לאיש כדי לתת בהם את הערבות, וצרור מזון, צידה לדרך. וכשנביא את הערבות לירושלים נמכרן ונתן את הכסף לחנה האלמנה.
התכנית לקחה את לבי מיד ונדברנו להיפגש למחרת עם עלות השחר על “הכביש הישר” שלרגלי הר ציון, כל אחד מאתנו שקו וצרור האוכל בידו.
ב
למחרת השכמתי קום, יצאתי את הבית בחשאי, נטלתי מן המטבח את השק ואת צרור האוכל שהכינותי אמש בצנעה לפגי עלותי על משכבי; גם את המקל העבה שהתקנתי לי מענף חזק לא שכחתי לקחת, וכחץ מקשת רצתי אל “הכביש הישר”.
שם כבר המתין לי דוב.
– יפה עשית שלקחת עמך את המקל – אמר – ירידות ועליות גדולות נכונו לנו.
ברחובות שהיו עדיין שרויים באפילה למחצה, היה שקט. מזמן לזמן יצא לו יהודי מאחת החצרות בנחת ובשלוה כשהוא חבוש “שטרימל”, בידו האחת הלולב והאתרוג ובידו השניה טליתו, ופניו מועדות לבית־הכנסת.
לא עברה שעה קלה וכבר היינו מחוץ לעיר בדרך העולה להר הצופים, שמשם היא מוליכה ל“עין פארה”.
בינתים זרחה השמש ורוח צוננת ומחיה נפשות נשבה בפנינו. בלב קל פסענו בשביל החוצה את השדות רחבי־הידים, המכוסים קוצים וחרולים. מרחוק עמדו ההרים כשהם טובלים באור השמש העולה.
בכפר “ענתות”, מולדתו של ירמיהו הנביא, עשינו חניה. סעדנו את לבנו ושתינו ממימי המעין הצוננים. אנשי הכפר, הקטנים עם הגדולים, הקיפונו והסתכלו בנו בסקרנות. כמה מהם הציעו לנו למכירה חלב חמוץ ותאנים. אך אנו לא התעכבנו הרבה ואצנו לדרכנו.
הלכנו לאורך המשעול היחידי בצלעי ההר. מסביבנו נמשכה שלשלת הרי ירושלים־יריחו ומרחוק השתרע מדבר יהודה עד הירדן וים המלח. החום גבר מרגע לרגע ולא היה מחסה מפני השמש הלוהטת. אך ההליכה לא היתה מעייפת ביותר כי הדרך הוליכה למדרון. לאחר הליכה של שעה ראינו פתאום לפנינו בעמק פס ירוק ארוך וצר.
– שם “עין פארה” – קרא דוב בגאוה – בעוד מחצית השעה נהיה למטה.
הירידה נעשתה תלולה יותר מרגע לרגע. לעתים נאלצנו ממש לטפס ולרדת כמעל קיר.
פתאום פלחה יריה את האויר.
– יורים! – קראתי בבהלה – נחזור על עקבותינו, דוב.
– שוטה – השיב דוב בעקשנות – מאחר שהגענו עד הנה נחזור? לא תהיה כזאת! ואף אם נתחיל לטפס חזרה במעלה ההר, הרי יראונו היורים ויפגעו בנו.
הסתתרנו, איפוא, בין הסלעים הגדולים ובלבבות דופקים חכינו ליריה השניה. אך מסביב היתה דממה. כעבור עשרה רגעים החלטנו להמשיך בדרכנו.
שלשלות ההרים משני עברינו כאלו נתקרבו ולפנינו נתגלה העמק הירוק והצר עם ערבי־הנחל הרעננים הגדולים מסביב לאגמים ולבריכות המים.
ג
בזהירות רבה, כגונבי גבול, נתקרבנו אל הערבות הנכספות. פתאום שמענו קול שעול וכהרף עין הפנינו את ראשינו אל עבר הקול. על הסלע החלק מעל למעין שכב אדם אחד מגודל שער וזקן שכסה כמעט את כל פניו. עטוף היה גלימת כמרים בלויה, והסתכל בנו בעינים תמהות.
התחזקנו, נגשנו אליו וברכנו אותו בהנעת ראש, אך הוא לא השיב על ברכתנו.
נמלך דוב ושאל בערבית:
– סליחה, אדוני, היודע אתה מי ירה כאן בסביבה לפני כרבע שעה?
הניע הכומר את ראשו לאות שאינו מבין. אך דוב לא נתיאש, אזר עוז וחזר על שאלתו בגרמנית, באנגלית בצרפתית ובספרדית, לשונות שכל נער ירושלמי המבקר בבית־הספר ידע אותן אז במעט או בהרבה. אך הכומר היה כאילם ולא פתח את פיו. והנה נצנצה מחשבה במוחנו; שמא אילם הוא האיש, ושאלנו אותו בתנועות ידים אם מותר לנו להשתמש בכד החרס שעמד על ידו. מיד השיב לנו אף הוא בתנועת יד, כי מותר לנו. נטלנו את הכד, שאבנו מים מן המעין והרוינו את צמאוננו. לאחר מכן נפרדנו מעל הכומר האילם והמוזר בתנועות ידים וראש והתחלנו לקטוף את הענפים הירוקים והרעננים מערבי הנחל. בזהירות רבה הנחנום בשקים. משהתרחקנו במקצת ראינו ערבי כפרי עומד חציו ערום בתוך הנחל ופורש רשת. בעשב, על שפת הנחל, היה מונח רובה ציד.
– מרחבה! (ברוך הבא!) – קרא אלינו הערבי בידידות בראותו אותנו. ענינו בידידות על ברכתו ושאלנו אותו אם יודע הוא מי היה היורה.
– אני יריתי לתוך המים – השיב הערבי בחיוך – כדי להדהים את הדגים ולמען יקל עלי לשלותם.
אבן נגולה מעל לבנו בשמענו את דבריו. הוא התחיל לספר לנו על כפרו ועל הדגים הטעימים שהוא שולה כאן לעתים, אך אנו נפרדנו מעליו ופנינו לעבודתנו. עד מהרה היו שקינו מלאים ואמרנו לנוח במקצת ולחזור על עקבותינו ירושלימה.
ד
פתאום שמענו פסיעות מהירות. פנינו לאחורינו וראינו את הדיג רץ לעברנו וקורא:
– הסתתרו! מהר! בדוים באים! ראיתי אותם מרחוק בהרים!
ובדברו נעלם בין הסלעים שמאחורי המעין הגדול.
נשארנו יושבים כמאובנים ואלמלא התבישנו האחד מפני חברו היינו פורצים בבכי.
– מה נעשה עתה, דוב? – שאלתי וקולי רעד מפחד.
– לא טוב הדבר – אמר דוב והשתדל להסתיר את מבוכתו – הבה נסתתר.
ידענו יפה, כי לא טוב להפגש עם הבדוים במקום שמם זה. לפיכך נטלנו את שקינו ואת מקלותינו ונדחקנו לבין הסלעים. מבין חגויהם ראינו את מחנה הבדוים מתקרב. רובם היו רכובים על סוסים ולפניהם התנהל עדר של כבשים ועזים. לא היינו בטוחים ביותר במחבואנו ולפיכך חפשנו ומצאנו מערה אחת, נכנסנו לתוכה עם כל רכושנו וישבנו צפופים זה על־יד זה עד יעבור זעם.
– יתכן – לחש דוב – כי בדעתם להשקות את עדרם ואז יעקרו מכאן.
– ומה נעשה אב יתקעו כאן את אהליהם? – שאלתי בדאגה.
– אם ישארו כאן – החליט דוב – נמתין עד צאת הכוכבים ובחשכת הלילה נתחמק ונלך ירושלימה.
– הרי סכנה גדולה היא ללכת בדרכים בלילה – אמרתי בחרדה.
– וגדולה מזו היא הסכנה להשאר במחיצתם של הבדוים – השיב דוב בפסקנות.
בינתים ראינו מתוך המערה, כי הבדוים נתקרבו אל הנחל וירדו מעל סוסיהם. העדר התקבץ מיד מסביב למים ושתה לרויה. גם הבדוים, שמונה במספר, רבצו על חוף הנחל, שתו מן המים ומלאו את בארותיהם. אחר־כך רחצו רגליהם, ישבו במעגל והתחילו סועדים את לבם בפתות שהוציאו מתוך מטפחת גדולה. כל אותה שעה פטפטו בקול רם, אך אף מלה לא הבינונו מדבריהם. ניכר היה שהם מתוכחים ואינם יכולים להגיע לידי הסכם. מיד ידענו, כי אומרים הם להשאר במקום ללינת לילה.
לאחר שנסתיים הויכוח התפשטו כמה מהם ערומים ונכנסו המימה; האחרים שכבו תחת העצים המצלים ושקעו בתרדמה.
בכליון עינים המתנו לרדת הלילה, ובלבנו התפללנו, כי בזכות חנה האלמנה יוציאנו ה' ממקום זה בשלום.
סוף סוף שקעה השמש וצללים כבדים החלו להתפשט על ההרים ועל כל הסביבה. עד מהרה היתה עלטה. הבדוים הבעירו מדורה וישבו סביבה. לאור האש ראינו אותם. כלם היו שם, איש לא חסר.
ה
– זוהי שעת הכושר להסתלק – אמר דוב בלחש – נעלה לאט לאט על ההר שמעל למערה ובחצות נגיע ירושלימה.
לקחנו את רכושנו ויצאנו מן המערה. בחוץ היתה חשיכה איומה ולא ראינו איש את רעהו. גששנו במקלותינו ולא ידענו אנה תולכנה אותנו רגלינו. אך נחמתנו היחידה היתה שאנו ממשיכים ועולים בהר ומתרחקים מן העמק. האויר היה חמים וכל רוח לא נשבה.
המדורה עם שמונת הבדוים מסביבה נעלמה זה כבר והרגשנו שאנו מתקרבים לראש ההר. עליה זו בחשכת הלילה נמשכה כשלוש שעות. לקול כל עלה נדף נחרדנו והשתטחנו על הארץ. סוף סוף, לאחר עמל רב ושטופי־זיעה הגענו לראש ההר ולפנינו השתרעה שפלה עטופה צעיף לילה. האויר נעשה צונן יותר. דרכנו היתה עתה ישרה ובלכתנו לקראת האורות המתנוצצים מרחוק, מעבר ירושלים, נחנו במקצת מן העליה הקשה.
המזרח התחיל מחויר וירח מלא ואדום כאש הגיח מן האופק והתחיל צף ברקיע הזרוע כוכבים. דרכנו היתה עתה מוארה וכבר יכולנו להבחין בכפר “ענתות” שעברנו על פניו בבוקר. נביחת כלבים עלתה באזנינו ובחרנו ללכת בשביל צדדי ולא דרך הכפר.
בשעה שתים אחרי חצות הגענו הביתה בריאים ושלמים עם שקי ה“ערבות” עד הבקר לנו בסכתנו, ובבקר יצאנו לעשות סחורה ב“ערבות” שהבאנו עמנו מ“עין פארה”.
על העונש שקבלנו מהורינו לא אספר הפעם. אולם דבר אחד המתיק לנו את הדין: חנה האלמנה קבלה את כל ההכנסה מן ה“ערבות” – כעשרה גרושים טבין ותקילין.
הרבה טרח עובדיה בבנין סוכה מפוארת לכבוד חג הסוכות בחצרם הקטנה ברחוב חב“ד אשר בירושלים העתיקה. הוא ואחותו הגדולה ממנו, רחל, סחבו צמחים וענפים יבשים מסביבות שער ציון ברשות מכריהם משכונת הארמנים. קורות וקרשים נשארו להם מן השנים הטובות כשעדיין היה אבא בבית. מתחתית ארגז הבגדים הגדול הוציאה אמא “מזרחים” ותמונות צבעוניות של משה רבנו ואהרן הכהן, הרמב”ם והחכם אלפסי שבהם היו מקשטים את הסוכה בכל שנה ושנה. גם האושפיזין אברהם יצחק ויעקב, יוסף ודוד לא חסרו. גם שרשרות מנייר צבעוני הכינו ואפילו אשכולות ענבים, רימונים ולימונים השיג עובדיה בכפר השילוח הסמוך. רק לולב ואתרוג לא השיגה ידם לקנות.
ובאותם הימים פשטה שמועה כי עתה, מאחר שנסתיימה המלחמה והאנגלים שולטים בארץ, ישובו אחרוני השבויים ששירתו בצבא הטורקים בארצות המזרח התיכון ובאסיה הקטנה. ובלבו של עובדיה, אחותו רחל ואמו מרקדה נתעוררה שוב התקווה כי אבי המשפחה, שנעלם מזה שלוש שנים ודבר לא נשמע על אודותיו ישוב אף הוא. בשנת הכיבוש הראשונה חזרו רבים מן היהודים שלחמו בין שורות צבא טורקיה ואשר נעדרו חדשים ושנים, אך מחיים נבון, החנווני הידוע מרחוב חב"ד, לא נשמע אות חיים. הרבה כיתתה מרקדה את רגליה ורצה מאיש אל איש מבין החוזרים לשאול אם לא ראו באחד ממחנות הצבא או באחד ממחנות השבויים את בעלה. אך איש לא ידע להגיד לה דבר. היא כבר נתייאשה וראתה עצמה עגונה וילדיה ראו עצמם יתומים חיים. אף־על־פי־כן כשהגיעה השמועה על החזרת שבויים טורקיים לירושלים, מיהרו שלשתם אל תחנת הרכבת. אולי ירחם השם ובין הבאים יהיה גם יקירם.
השבים עמדו להגיע בערב חג הסוכות ברכבת מדמשק. מן הבוקר נהרו המונים אל התחנה בתקווה למצוא בין השבים את בני משפחתם הנעדרים. מרקדה ורחל נזדרזו לנקות את הבית בשעות הבוקר המוקדמות ועובדיה סיים את קישוט הסוכה אשר בה קיווה לארח הפעם את אביו. אחר כך יצאו שלשתם את העיר העתיקה, עברו את שער־ציון וירדו דרך הר ציון אל תחנת הרכבת. שם כבר הצטופפו המונים, יהודים וערבים, זקנים, נשים וילדים והמתינו בקוצר רוח לבוא הרכבת. שוטרים ערביים ואנגלים שמרו על הסדר. שעות על שעות עמדו האנשים בלהט השמש עד שנשמעה מרחוק צפירה חדה שבישרה את בוא הרכבת. ההתרגשות בין המוני הממתינים גברה ולא עברו רגעים מספר והרכבת בת עשרת הקרונות המאובקים והמפוייחים התפתלה ונכנסה לתחנה. הממתינים השתערו על הקרונות שמתוכם התחילו יוצאים חיילים טורקיים, יהודים וערבים. עלוב מאוד היה מראם; רובם היו לבושים בלויי סחבות ונעליים בלות, על שכמם תרמילים בלים וכולם מגודלי פרע. משני הצדדים תרו העינים אחרי הקרובים והמכרים. מרגע לרגע גברה ההתרגשות; פה ושם התעלפו נשים בהכירן את בעליהן. זקנים וזקנות נפלו על צווארי בניהם וילדים על צווארי אבותיהם. מכל צד ועבר עלו קולות בכי, שמחה וגיל. מרקדה וילדיה התרוצצו בין החיילים והקהל המצטופף וחיפשו את האב. אך הוא לא נראה בשום מקום. הנה כבר יצאו אחרוני החיילים מן הקרונות והוא לא היה ביניהם. עובדיה התרוצץ כמטורף מחייל אחד למשנהו וניסה לשאול על אביו, אך איש לא היה פנוי להשיב על שאלותיו של הנער הטרדן. כל אחד היה נרגש וטרוד בשלו. אולם היו בין השבים כאלה שאיש לא בא להקביל את פניהם. בני משפחותיהם של אלה בוודאי ניספו בימי המלחמה ולא זכו עוד לראות את יקיריהם בחיים. אל אלה נטפל עובדיה והציק להם בשאלותיהם ומן הצד עמדו אמו ואחותו ובכו חרש.
ליד שער היציאה מהתחנה הרגיש עובדיה בחייל צעיר אחד שלבושו העיד עליו שהוא בעל דרגה גבוהה יותר. איש לא בא להקביל את פניו ואף הוא לא אץ לדרכו והביט סביבו כמחפש אחרי מישהו.
– סלח נא, אדוני הטוב – אמר אליו עובדיה – אולי שמעת דבר על אבי?
הצעיר כאילו התחלחל, ובהרגעו שאל:
– מה שמו של אביך?
– חיים נבון – השיב עובדיה – חנווני היה בירושלים.
עיני הצעיר הבריקו בברק מוזר, אך מיד השיב בעצבות:
– לא, לא שמעתי עליו דבר.
עובדיה פרץ כמעט בבכי ואמר לפנות אל אנשים אחרים שנדחקו כדי לצאת את התחנה. והנה פנה אליו הצעיר ושאל:
– הגידה נא עוד פעם, מה שם אביך?
– חיים נבון – השיב עובדיה.
– ומה דמותו?
– דמותו? גבה קומה ודל בשר, שחרחר ועיניו גדולות וצוחקות.
– והיכן אתם גרים?
– ברחוב חב"ד, בעיר העתיקה. על יד בית־הכנסת “בית־אל” – השיב עובדיה ודמעות הציפו את עיניו.
– יפה – אמר האיש – אך אל נא תבכה; אשתדל להיוודע על מקום הימצאו של אביך עוד היום.
ובדברו כך פנה והלך לדרכו.
בינתיים נתרוקנה התחנה מאנשים. רבים חזרו משם מאושרים ורבים יצאו מאוכזבים ובראש מורד. האחרונים שיצאו את התחנה היו מרקדה העלובה עם שני ילדיה. לאט שרכו דרכם מן התחנה אל העיר העתיקה בדרך המוליכה להר ציון. לבדם באו ולבדם שבו. אביהם לא חזר עם החוזרים. ומה יהא עתה? האפסה כל תקוה?
כשהגיעו העירה כבר עמדה השמש באמצע השמים. ברחובות ירושלים הצרים היתה תכונה רבה לקראת החג. המונים הצטופפו ומילאו את החנויות. פני הכל היו מאירות ושמחות.
משנכנסו מרקדה וילדיה אל הבית הנקי והמסודר לכבוד החג הרגישו פתאום בכל הבדידות והשכול ושוב נפתח מקור דמעותיהם. ודומה היה הבית כאילו זה עתה הוציאו ממנו את המת.
אחת השכנות שבחצר, ששמעה את הבכי והיללה נכנסה אליהם והתחילה צועקת:
– ההשתגעתם? מה אתם יושבים ובוכים? הקצרה יד ה' מהושיע? התביישו לכם! הלא בכל יום ובכל רגע יכול להתרחש נס! קומו מהר והכינו עצמכם לקראת החג!
דברי השכנה שנאמרו בצעקה ובבטחון עודדו את המשפחה העלובה ומיד קמו והתחילו עוסקים כל אחד בשלו. עובדיה נטל את חבילת הלבנים הנקיים שאמו הכינה לו והלך לבית־המרחץ שבבנין בית־הכנסת “תפארת ישראל”, ברחוב הקראים. ובשובו משם טהור ורענן כבר עמד היום לערוב והגיעה השעה ללכת לבית־הכנסת. עובדיה היה מתפלל בבית־הכנסת “בית־אל” שבו היה מתפלל תמיד עם אביו. כשבא לבית־הכנסת כבר דלקו המנורות, הרצפה היתה מכובדת ומחצלות קש היו פרושות עליה. הספות המרופדות מסביב לכתלים היו נקיות וחכמים וזקנים ישבו עליהן, כשרגליהם מקופלות. ומעיינים בספרים. מהם שוחחו ביניהם שיחת חולין ומהם לחשו מזמורי תהילים. עובדיה ישב באחד המקומות הפנויים ליד פתח היציאה והמתין לתפילת מנחה.
בינתיים נתאסף הקהל ובית־הכנסת נתמלא מפה לפה. והנה הרגיש עובדיה שמישהו נגע בכתפו. כשפנה לאחוריו ראה את האיש הצעיר שדיבר עמו בבוקר בתחנת הרכבת.
– דבר לי אליך – אמר הצעיר – התוכל לצאת עמי לרגע קט אל החצר?
עובדיה קם ממקומו ויצא אחרי האיש אל החצר. זה הביאו עד המדרגות ואמר לו:
– אל תתרגש נערי, מיד תראה את אביך.
עובדיה נתחלחל. בו ברגע עלה במדרגות אדם גבה קומה לבוש חליפה נאה וחדשה ועטור זקן שחרחר.
– אבא! – קרא עובדיה ונפל בזרועות האיש.
– בני!… בני יקירי! – קרא האיש בחבקו את הנער ובהרטיבו את לחייו בדמעות רותחות.
הצעיר עמד מן הצד וחייך חיוך טוב ומאושר. אחר כך פנה אל הנער שעדיין היה חבוק בזרועות אביו ואמר:
– ועתה רוץ הביתה ובשר לאמך ולאחותך על שובו של אבא. אך נהג בזהירות, אל תבהיל אותן.
אך עובדיה עמד מבולבל ולא נחפז.
– אבא, – שאל – מדוע חיכית עד כה? האם לא באת יחד עם כל השבויים?
– אמנם כן, בני – השיב האב – אך מכיוון שקצין גבוה הייתי בצבא החזירוני ברכבת שבאה אחרי זו שהביאה את החיילים הפשוטים. וצעיר זה הוא סגני וידידי הטוב ששלחתי לפני להכין אתכם לקראת בואי. הסתרתי עצמי עד כה כדי שלא תתרגש אמא ולא יקרה לה חלילה אסון. ועתה, ילדי, רוץ הביתה ובשר לאמא את דבר בואי ואני אבוא אחריך.
בינתיים נודע הדבר בבית־הכנסת והבית היה כמרקחה. מבית־הכנסת עברה השמועה לרחוב הקטן והצר, ובשעה שעובדיה היה בדרך אל חצרם הקטנה כבר ראה את אמו ואת אחותו רצות לקראתו.
– האמת הדבר, עובדיה? – שאלו בלא נשימה – איה אבא?
ובו ברגע, בכניסה לחצר בית־הכנסת נפגשו האב והאם. – – –
קהל רב התאסף סביבם ורבים בכו למראה הפגישה המזעזעת. התפילה החלה באיחור במקצת, וכשנסתיימה ליוו כל המתפללים את המשפחה המאושרת עד ביתם ורבה היתה השמחה ברחוב חב"ד וברחובות הסמוכים.
בית הוריו של ישראל היה הקיצוני בשורת הבתים הקיצונית שבשכונה. מעל לשורת בתים זו השתרעה גבעה רחבת־ידים נטועה עצי זית רבים וענפים. בימות הקיץ היתה האדמה יבשה ומכוסה קוצים וברקנים, אך בימות החורף, אחרי רדת הגשמים הראשונים, היו מופיעים שכירים ערבים, חורשים את האדמה וזורעים אותה שעורה. ובהגיע האביב היו באות רוחות ומנשבות ומכות גלים בים השבלים הירוק.
במעלה הגבעה עמד בית גדול ורחב־מידות, בית אבנים ערבי, מוקף גדר ובעל גג שטוח. בדבר אחד נבדל הבית הזה מבתי הפלחים האמידים בכפרים. מאמצעיתו של הגג השטוח התנשא מגדל קטן, פרוץ לכל הרוחות. בראש המגדל התנוסס צלב ברזל קטן ובתיקרתו היה תלוי פעמון. בבית הזה התגוררה זה דורות משפחה נוצרית־ערבית מיוחסת ובימי ראשון היו מתאספים לכנסיה הפרטית של המשפחה ידידים ומכרים ובני משפחה קרובים ורחוקים ועורכים כאן תפילותיהם. הפעמון הצנוע היה מצלצל לא רק בימי ראשון בבוקר. לעתים היה מצלצל גם בימים אחרים ואז ידעו בני השכונה כי דבר נתרחש שם למעלה על הגבעה: חתונה או לוויה.
יחסי שכנות טובים שררו בין דרי הבית אשר על הגבעה ובין בני השכונה. לאיש מן השכונה לא היתה דריסת רגל על הגבעה ובבית המוקף גדר. שם היו מסתובבים ערבים נשואי פנים, כמרים לובשי גלימות שחורות וכלבים עזי נפש. שומר נפשו ירחק מהם. אולם הם, יושבי הבית הגדול, היו נכנסים לתחום השכונה לעתים קרובות. הם היו אופים את לחמם בתנור השכונה, מוכרים ליהודים את חלב עזיהם ואת פרי הצבר שלהם ועם כמה מהם קיימו אף יחסי ידידות; כלומר, היו נכנסים בשיחת רעים עם השכנים הקרובים ביותר והיושבים על הגבול.
ישראל הכיר את כל בני הבית כמעט משחר ילדותו. היו שם זקנים וזקנות, צעירים בעלי שפם ו“שקצים” ו“שקצות” מכל הגילים; אולם אחד היה שם, נער קטן בגילו של ישראל, רזה וחלוש ותכול עינים, שהיה מתקרב לעתים אל בית הורי ישראל, זורק צרורות אבנים לחצר ומשסה את כלבו הגדול והשחור שהיה כרוך אחריו בכל עת. אך בכל פעם שנביחתו של הכלב היתה נשמעת על הגבול היו בוקעים ויוצאים קולות מן הבית אשר על הגבעה:
– נימר! ארג’ע אַואַם! (נימר, חזור מהר!).
ואז היה הנער החלוש ותכול העינים עוזב את הגבול ומשחרר את ילדי השכונה מן המצור.
דברים אלה היו נשנים מזמן לזמן במשך כמה שנים. וביום בהיר אחד נעלם נימר מן האופק.
עברו שנים. יום אחד ישב ישראל בחצר הקטנה שלפני ביתם וקרא בספר, והוא כבר נער כבן חמש עשרה. והנה הבחין ברחש קל. הוא נשא את עיניו וראה לפניו במורד הגבעה, ממש מעל לחצר, את נימר. אף־על־פי שהנער גבה והעלה בשר הכירו ישראל מיד. עיניו התכולות חייכו ופניו הביעו תרבות. הוא פתח בערבית, שישראל ככל בני שכונת הספר ידעוה על בוריה, ואמר:
– מה שלומך, סרוליק?
– טוב; ואתה, נימר? היכן היית כל השנים האחרונות?
– למדתי בקולג, בבירות, – השיב נימר – עתה חזרתי ואני ממשיך כאן. היודע אתה אנגלית?
– בוודאי – השיב ישראל – ואתה?
– גם אני; שם למדנו הרבה אנגלית. אגב נעשית בחור גדול.
– גם אתה. זוכר אתה שהיית משליך לכאן צרורות אבנים ומשסה בנו את כלבך?
– זוכר – השיב נימר בחיוך מבוייש – עודך מפחד מפני כלבים?
– לא כל כך – השיב ישראל בחיוך רב משמעות – נתבגרנו בינתים ולמדנו כמה דברים חשובים…
– ומה הספר שבידך? אנגלי?
– כן – השיב ישראל – “אוליבר טויסט” מאת דיקנס. חייבים לדעת אנגלית בימינו אלה.
– בוודאי, – השיב נימר – הבאתי הרבה ספרים אנגליים מבירות; אם תרצה אשאיל לך מהם.
ומאותו יום נתקשרה ידידות בין שני הנערים השכנים. נימר היה יוצא ונכנס לביתו של ישראל, מביא לו ספרים ומספר לו על לימודיו ועל העיר הגדולה בירות, בירת הלבנון. נימר נעשה בן בית אצל ישראל והוריו. בחג־הפסח היה נהנה מן המצות, בפורים היה ממלא כרסו מגדנות וממתקים וצוהל מרוב שמחה למראה המתחפשים המשוטטים בשכונה; בחנוכה היה מתפעל מנרות החנוכה הזורעים אורם הזך והצנוע דרך החלון על פני החצר האפלולית. אף הוא היה מהנה את חברו היהודי ואת הוריו בפיתות טריות וזיתים ריחניים במוצאי חג הפסח, באבטיחים גדולים ואדומים שופעי מיץ בשלהי הקיץ ובפרחים ושושנים ורודות בערבי שבתות. אך יותר מכל נהנה נימר מן הסוכה שישראל עם אביו היו בונים בחצר הקטנה של ביתם אשר על הגבול. בסוכה זו היה נימר אוהב לשבת עם ישראל בשעות אחר־הצהרים של ימי חול המועד ולשוחח עמו על דא ועל הא, על מנהגים יהודיים וערביים, על ספרות, על ארץ ישראל ועל ארצות אחרות. ותוך כדי שיחה היה שואל לפשר הציורים ב“מזרחים” התלויים בסוכה, על הפירות ובקבוקי השמן התלויים מתקרת הסכך ועל מקורו של המנהג. וישראל היה מסביר לו.
עברו כמה שנים ושני השכנים כבר היו כבני שמונה־עשרה. ישראל כבר היה אז מורה צעיר בבית־ספר עממי וחבר פעיל בהגנה. ונימר התחיל לעבוד כפקיד בממשלת המנדט, מתהדר בלבושו, מצוחצח ומגוהץ למשעי ומדבר כמעט אך ורק אנגלית. אך גם אז לא הוקיר רגליו מבית חברו היהודי.
והימים אז קשים בארץ והמתיחות רבה. שנאת ערב לישראל גוברת והולכת. מעשי נקם ורצח הם דברים רגילים וממשלת המנדט מאיימת לעקור אותנו ולהפקירנו. בימים אלה יקרה כי נימר יבוא אל ישראל ולא ימצאנו בבית. וכשהוא מוצאו הרי הוא עייף ויגע, חסר שינה, פניו הצעירים חרושי קמטים ובעיניו שוכנת דאגה מהולה בעקשנות. ונימר שואל:
– מה לך, ישראל, שאתה עובד כל כך הרבה?
וישראל משיב:
– כן, עבודה קשה היא ההוראה…
– אני מבין… – קורץ נימר בעיניו קריצה מלאה משמעות – אך אל דאגה… אלוהים יעמוד לימין הצדיק…
ובהגיע ערב חג הסוכות של אותה שנה הציע נימר לבנות את הסוכה בשטח הגבעה שלהם. אפשר יהא להרחיבה קצת ולפארה והישיבה בה תהא נעימה יותר.
ונימר פשט את בגדיו ההדורים, הביא כלונסאות, קרשים וכלי־עבודה וסייע בידי ישראל ואביו לבנות סוכה מפוארת ורחבת ידים על הגבעה הסמוכה לבית בין עצי־הזית הענפים.
ואכן יפה היתה הסוכה אותה שנה והרבה שעות עשו בה שני החברים. רק בערבים מסויימים היה ישראל הולך למקומות מסויימים ונימר הבין ושתק.
ומשעבר חג הסוכות גמרו החברים אומר להשאיר את הסוכה במקומה לאחר שיסירו מעליה הסכך והקישוטים, שתהא מוכנה לשנה הבאה.
יום אחד, כשנפגשו שני החברים, אמר נימר אל ישראל:
– ימים קשים משמשים ובאים והם הרי־סכנות לכם. החשבת על כך, סרוליק?
– חשבתי… – אמר ישראל.
– ואינך חושש לחייך ולחיי הוריך?
– הרי אמרת בעצמך – אמר ישראל בחיוך – כי אלוהים יעמוד לימין הצדיק.
– אמנם כן… אך מי יודע מיהו הצדיק… ואני הייתי רוצה לעשות משהו בשבילכם.
– לא תוכל לעשות דבר, ידידי – אמר ישראל.
– תהיה מלחמה קשה – המשיך נימר – כל ארצות ערב מתכוננות…
– אלוהים יעמוד לימין הצדיק – השיב ישראל וטפח על שכמו של נימר.
לא עברו חדשים מספר והמלחמה פרצה; מלחמת שחרור עם ישראל בארצו. שכונת הספר נתרוקנה מיושביה ורק חיילי ישראל שכנו בה ונלחמו עליה בחירוף נפש. הבית אשר על הגבעה נתרוקן אף הוא מיושביו ומרחוק, מעבר לגבעה סמוך לשער יפו, שכנו חיילי הלגיון הערבי. משני הצדדים הומטרה אש ורבים היו הפגזים שנפלו בשטח הגבעה. ישראל, שהיה בין מפקדי ההגנה, נשאר בשכונתו כדי להגן עליה.
חדשים רבים נמשך המאבק וקרבנותיו היו רבים. ובאחד הימים נשתרר שקט. היתה שביתת נשק ורבים התחילו לחזור לשכונת הספר. בעיקר היו אלה עולים חדשים שחפשו להם מקומות מגורים. רבים מבתי השכונה היו הרוסים עד כדי כך שלא היה כל טעם בנסיון לתקן פרצותיהם. ישראל והוריו מצאו להם דירה נאה באחת משכונות הערבים שנפלו בידינו ואשר תושביהן ברחו על נפשם, והשתכנו שם.
החיים חזרו למסלולם. ישראל סיים שרותו בצבא וחזר לעבודת ההוראה.
יום אחד, בצאתו מבית־הדואר בירושלים, נפגש פנים אל פנים בחברו מנוער נימר. כמוכי תמהון עמדו שניהם זה מול זה ולא יכלו לפצות פה. ופתאום נפלו איש על צוארי רעהו והתחבקו.
– מה אתה עושה כאן, נימר? – שאל ישראל.
– בֵני משפחתי ברחו למצרים עם פרוץ המלחמה – אמר נימר – אך אני החלטתי להישאר כאן. כיום אני פקיד ממשלת ישראל.
– האמנם? פקיד ממשלתי?
– כן; ואני מביא תועלת בידיעותי בערבית ובאנגלית.
– ומה היה על ביתכם ועל הגבעה? – שאל ישראל.
– בשטח ההפקר הם, אם רצונך בכך נרד אל השכונה ונסתכל במקצת.
– הבה נלך – התלהב ישראל לרעיון – זה כבר לא ביקרתי בשכונה.
ושני החברים שמו פעמיהם אל עבר שכונת הספר.
רב מאוד היה החורבן שמצאו בה ומעטים היו בה התושבים, ורובם זרים וחדשים. בלבבות פועמים עברו החברים מסמטה לסמטה בין חורבות, גלי אבנים ותלי עפר עד שהגיעו אל שורת הבתים הקיצונית. בית הורי ישראל היה הרוס כמעט לגמרי ורק הכתלים נשארו עומדים כעדים למלחמה נואשת וכבדה. משם השקיפו שני החברים אל עבר הגבעה ואל הבית אשר בו נולד נימר. נראה כי על בית זה נשפך זעמם של שני הצדדים הלוחמים, הוא היה הרוס כמעט לגמרי ורק המגדל הקטן עם הצלב והפעמון עמד כתלוי באוויר בנס. בין חורבות בית ישראל ובין חורבות בית נימר, בשטח ההפקר, עמדה לה הסוכה החשופה שנבנתה בידי החברים לפני כמה שנים. בה לא פגעו כל הסערות שהתחוללו כאן במשך חדשים רבים.
רגעים ממושכים עמדו החברים והסתכלו סביבם מבלי דבר דבר. אחר־כך פנו לחזור העירה איש איש לפעלו.
אבא, זכרונו לברכה, שנפטר בעיר הקודש בשיבה טובה והוא קרוב לבן תשעים, היה אוהב לספר על ירושלים של ילדותו וימי נעוריו. פעם אחת בשמעו ברדיו מזמירות תימן, או כפי שקוראים להן, נעימות מזרחיות, פתח באחת משיחותיו שכה אהבתי להאזין להן.
וכה אמר:
אלה מחברי הניגונים שמקרוב באו מתימרים להיות מחדשים בלקחם איזה ניגון תימני, פרסי, בוכרי או ערבי ובהפכם אותו לניגון עברי. ובכן, אומר לך שאין כאן חידוש. כבר היו “מחדשים” כאלה לפניהם, אלא שהדור הצעיר אינו יודע ואינו זוכר, לא כל שכן אלה מחברי הניגונים מארץ אשכנז, אוסטריה, הונגריה, רומניה ומדינות אחרות.
הבה אספר לך, איפוא, מעשה בניגון להקפות מימי ילדותי.
כשעליתי לירושלים עם הורי לפני קרוב לשמונים שנה הייתי ילד כבן עשר. רוב היישוב היהודי שבעיר העתיקה (ירושלים שמחוץ לחומה לא היתה עדיין כמעט) היה מרוכז ברחוב חברון ובסביבותיו. איי, היו אז בירושלים יהודים! היכן רואים היום יהודים כאלה? בעלי בתים חשובים, גדולי תורה ואנשי מעשה. יהודים מרוסיה, מפולין, מגליציה, מהונגריה, יהודים בעלי צורה, יקרים ונכבדים.
ובתי הכנסת באותם הימים היו הומים מרוב אדם לא רק בשבתות ובחגים אלא אף בימות החול. אנחנו היינו מתפללים בבית הכנסת של אנשי כולל פולין, ואבא, זכרונו לברכה, היה עובר לפני התיבה ומכבד את ה' מגרונו. ניגוניו היו ניגוני ווהלין שהביא עמו מאוקראינה ויצאו להם מוניטין בכל העיר. בקיצור, עם בואנו לירושלים לא נשתנו מנהגינו במאומה. אותם המלבושים, אותם המנהגים ואותם הניגונים. עם אחינו הספרדים היו אז הקשרים רופפים מאוד. הם הביטו עלינו כעל יצורים משונים ומוזרים ואנו ראינו אותם כערבים לכל דבר. לשון משותפת לא היתה לנו; בלשון הקודש לא דברו אז בירושלים. היו אלה הימים שלפני אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, דוד ילין וחבריהם. ואין צריך לומר שלא היה לנו כל דבר משותף עם הערבים שישבו בשכנותנו. אלה היו מוכרים לנו את פירותיהם וירקותיהם במיטב כספנו; בימות הקיץ היו מביאים לבתינו מים בפחים או בנאדות עשויים מעורות עזים וכבשים ומקבלים שכרם בעין יפה, ובלילות היו באים לגנוב מחצרותינו.
כאמור, היו הניגונים שזמרנו בתפילותינו הניגונים המקובלים מדורי דורות, ניגוני חסידים מחצרות הרביים, ובתפילות הימים הנוראים רבו ה“וולכלאך”, אלה הניגונים רוויי העצבות והגעגועים שמקורם מרומניה.
אולם הניגונים היפים ביותר היו אלה ששרנו בשעת ההקפות. אה, ניגונים! עליזים, מרוממים! והריקודים – עין לא ראתה! הקפות אצלנו… אפילו תינוק בעריסתו לא נשאר בבית. ואם אני אומר אצלנו, כוונתי דווקא לבית־הכנסת שלנו, של אנשי ווהלין. דווקא מבני הכולל שלנו היו הראשונים שהתחילו לעסוק במלאכה ובמסחר פעוט, ודווקא מבני הכולל שלנו, שהיה הדל והקטן ביותר, היו הראשונים שהתחילו לשאת ולתת עם אחינו הספרדים ועם הערבים.
ובליל ה“הקפות” היתה השמחה במעוננו; מה שייך שמחה? שגעון, השתוללות. המזמרים הטובים והנלהבים ביותר, הרקדנים המצויינים ביותר, צעירים חסונים ובעלי קומה שהיו מפשילים שולי קפוטותיהם ורוקדים ושרים עד אור הבוקר.
והיו משתתפים בשמחה גם הגויים שבסביבותינו. מה שייך משתתפים? הם היו באים עם נשיהם וטפם, צובאים על הדלתות ועל החלונות ומסתכלים כיצד היהודים משמחים עצמם בתורה. אך ריקודינו היו זרים להם, ואין צריך לומר – ניגונינו. לפיכך היו ממלאים פיהם צחוק ולעג ואפילו היו מפריעים.
והיה אצלנו אברך אחד, לייבושקה, בן הכולל שלנו, שהיה קונדס גדול. זמר ורקדן מפורסם, נושא ונותן עם הערבים ומעורב עמהם.
פעם אחת, בערב שמחת תורה, אמר:
– הערב אפתיע את כל הקהל בחידוש; ויותר אפתיע את הגויים שבאים ללעוג לנו. מי זה אמר שצריכים אנו לזמר בארץ ישראל אך ורק את הניגונים הישנים שהבאנו משם? הכונו, איפוא.
ובליל שמחת התורה היה בית הכנסת שלנו מלא מפה לפה כתמיד, כל הקהל הקדוש, נשים וטף, ובחוץ “אורחינו” הרגילים, הגויים עם נשיהם וטפם שבאו לחזות במחזה, להתבדח ולצחוק לנו.
והנה התחילו ה“הקפות”. כרגיל יצאו ב“הקפה” הראשונה זקני העדה ונכבדיה, רבנים, כהנים ולוויים. פתחו בניגון מקובל וישן ויצאו במחול ידוע. כך גם ב“הקפה” השניה, השלישית והרביעית. ההתלהבות גוברת והולכת. הצפיפות גדולה. הכל שרים, רוקדים, מוחאים כפים. הנשים, כרגיל, פלשו לבית־הכנסת והילדים עומדים על הספסלים ודגליהם בידיהם. והנה – “הקפה” חמישית. מתכבדים ב“הקפה” פשוטי העם, בעלי מלאכה, חנוונים וכדומה. ר' אשר זעליג בר' חיים צבי מכובד ב“הקפה”… ר' לייבוש בר' יעקב דוב מכובד ב“הקפה”. אין מוקדם ומאוחר בתורה…
ידענו כולנו כי עתה תבוא ההפתעה, החידוש.
לייבושקה נדחק בין הקהל ונתכבד בספר תורה. החזן צועד ראשון ומזמר: “עוזר דלים הושיעה נא”… “אנא ה' עננו ביום קראנו”…
ועתה מה? איש איננו פותח את פיו. כל העינים מוסבות אל לייבושקה. ולייבושקה אינו ממהר. הוא עושה הכנות וממתין שהקהל ישתתק. ומשהיה שקט גמור פתח לייבושקה בניגון החדש שלו. תחילה שר לבדו, יחידי. איש לא הכיר את הניגון, זר היה ומוזר מעולמנו אנו. בקיצור – ניגון ערבי, מין “דבקה”. ולייבושקה לא זימר בלבד, הוא גם רקד את ניגונו, ואף הריקוד היה זר ומוזר – חדש. הקהל האזין והסתכל ולא התערב. גם בחוץ, במקום שצבאו הערבים השכנים, נשתרר שקט והכל פערו פיותיהם. אולם רק רגעים ספורים נמשך השקט. לאט לאט התחיל הקהל מזמזם את הניגון יחד עם לייבושקה. תחילה זמזום ואחר שירה בפה מלא ואחר כך בהתלהבות ובקול רעש גדול. מסביבו של לייבושקה נערכו הצעירים הרקדנים והתחילו לרקוד לעומתו את הריקוד הזר והחדש, את ה“דבקה”. מרגע לרגע גברה ההתלהבות. כל הקהל הגדול שר ורקד. ופתאום קרה דבר פלא: המון ערבים, שעד כה עמדו בחוץ ולעגו – התפרצו לבית הכנסת, הצטרפו למעגל, שלבו ידיהם בידי אחינו בני ישראל ופתחו בזמר ובריקוד שהושאל הפעם מהם.
דומה היה כי לא יהא קץ לריקוד ולזמר של לייבושקה, אנשים נפלו ממש על פניהם מרוב עייפות ועדיין נמשך הריקוד, ולייבושקה מעורר מדי פעם בפעם להמשיך, והערבים המשולהבים מסתכלים בו בהערצה, רוקדים ומזמרים וצועקים:
– אין כלייבוש! אין כיהודים!
ואבא מסיים:
– זה היה הניגון החדש ל“הקפות” שלייבוש הביא. הוא מושר עד היום בשמחת תורה בבתי הכנסת של האשכנזים בירושלים, והיום שרים אותו הצעירים במסיבות שלהם וקוראים לו “הורה”. אך מי מכם יודע את מקורו? וזה לא היה ניגון יחידי ממין זה שהוכנס לבית־הכנסת בירושלים. היו רבים אחרים. ומאחר שאתם אומרים “זמירות חדשות” אמרתי אספר לך במקצת על המחדשים הראשונים.
אורי ורותי היו עסוקים מאוד. בעוד ימים אחדים יהיה חג הסוכות ועליהם הוטל התפקיד לקשט את הסוכה. כל הימים ישבו השנים והתקינו סלסלות ושרשרות מניר צבעוני. ל“מזרחים” עשו מסגרות של ניר כחול ולבן ואת בקבוקי היין ושמן הזית הקטנים עטפו בניר מזהב.
ודני, אחיהם הקטן, עמד מרחוק והסתכל במעשיהם בקנאה. על אף כל הפצרותיו לשתף גם אותו במלאכת המחשבת לא ניתנה לו דריסת רגל.
– עודך קטן, דני – אמרו לו אורי ורותי – עדיין אין לך שכל לעסוק במלאכה זו.
הצטער דני צער רב ובסתר ניסה להדביק כמה שרשרות מן הניר המקולקל שאורי ורותי השליכו. אך כל נסיונותיו לא עלו.
ועד שלמד דני לעשות שרשרת נאה כבר הגיע חג הסוכות והסוכה עמדה בתוך החצר מושלמת ומקושטת כולה.
וכשנכנס דני לסוכה הנפלאה פג צערו ולא ידע נפשו משמחה. הקשוטים המרהיבים בשלל צבעיהם הפליאוהו כל־כך עד שחדל מלהצטער על שאין גם לו חלק במלאכה הזאת.
ועוד מישהו שמח על הסוכה הנחמדה שהוקמה בחצר בין העצים. היתה זו חתולת הבית “אפורה”.
ולמה שמחה “אפורה”? ידוע ידעה כי מגג הסכך תהא קרובה יותר לקן הצפרים שבין ענפי האילן הזקן. ומאז נבנתה הסוכה ישבה החתולה שעות על שעות ושחרה לטרף.
באחד מימי חול המועד, בצהרי היום, ישבה לה החתולה על גג הסכך ונמנמה. והנה עלה באפה ריח. היה זה ריח המרק שהועלה על השולחן בסוכה לארוחת הצהרים.
אמרה החתולה בלבה:
– ריח זה מזכיר לי את ריח הבשר, אך אין זה ריח של בשר ממש, ובאמת, מה ראו בני האדם על כך לבשל את הבשר הטוב והאדום שעות רבות במים עד שיפוג טעמו? אכן סכלים הם בני האדם שאינם יודעים להעריך טעמו של עכבר חי ומפרפר.
ברגע זה הועלה על השולחן צלי בשר. שינתה החתולה את טעמה ואמרה בלבה:
– טעה טעיתי במשפטי על בני האדם: אין הם סכלים כאשר חשבתי. ריחו של צלי הבשר אינו רע כלל וכלל. הלואי ויכולתי לטעום ממנו!
בינתים חולקו מנות הבשר לבני המשפחה שהיו מסובים לשולחן בסוכה ובחלקו של דני עלתה מנה גדולה מן הרגיל. שמח דני, תקע מזלגו בנתח הבשר אשר בצלחתו, הרים ידו כלפי מעלה וקרא:
– ראו נא, ראו איזה נתח גדול קבלתי!
אולם החתולים אינם מבינים בלשון בני אדם. וסבורה היתה החתולה “אפורה” שכוונתו של דני היתה לכבד אותה בנתח צלי הבשר. מיד התפרצה “אפורה” דרך הסכך, קפצה, על כתפו של דני, חטפה את נתח הבשר וחזרה למקומה על גג הסוכה וערכה לה סעודה. ובהתפרצותה פזרה בכמה מקומות את הסכך שעל הגג וקלקלה כמה מקשוטי הסוכה.
כל המסובים נבהלו ודני בכה תמרורים על נתח הצלי שנגזל ממנו. וצער הוסיפו על צערו אחיו ואחותו בהתלוצצם עליו ובאמרם:
– ובכן, דני, היכן המנה הגדולה שלך?
אך אמא לא יכלה לראות בצערו של דני, הוציאה מקערת הבשר נתח גדול יותר מן הראשון ונתנה אותו לו.
– ומי יתקן את שרשרות הניר שנקרעו בינתים? – שאלו אורי ורותי.
– אני! – קרא דני.
וזו היתה הזדמנות לדני להראות את כחו. בעצם ידיו תקן את כל הפגמים שפגמה החתולה. הוא הכין כמה שרשרות וסלסלות חדשות ותלה אותן במקום הנכון.
הכל השתוממו על מעשה ידיו של דני ופזרו לו תהלות ותשבחות. מאותו יום ראוהו אורי ורותי כ“גדול” והרשו לו לקחת חלק בכל משחקיהם.
בימי החנוכה נכבשה ירושלים בידי האנגלים. מכיוון שכל הישוב היהודי בארץ ראה בזה אז מעין אתחלתא דגאולה, אמרתי, אספר לקוראים הצעירים כיצד שוחררה ירושלים מעול השלטון הטורקי האכזרי.
* * *
במשך כל יום השבת, למן עלות השחר, לא פסק רעם התותחים בסביבות ירושלים. כסופה איומה הילכו היריות בחלל האוויר. בחיל ורעדה עמדו היהודים ברחוב השכונה ופניהם הביעו יאוש כפני אנשים שנדונו לכליה, חלילה. כדורי האנגלים אמנם לא נפלו בעיר, אך איש לא ידע מה יהיו פני הדברים כעבור שעה קלה.
לעת הצהרים קמה פתאום מהומה גדולה בכביש שלרגלי הר ציון. גדודי פרשים טורקיים עברו בו במנוסת בהלה ובשאון רב. רק לפני שבוע ימים עברו כאן בבטחון ובצהלת נצחון, עזים כנמרים, ובהחלטה נחושה להדוף את גדודי האנגלים המתקדמים. ועתה – מנוסת מוות הם נסים מפני רודפיהם.
ומנוסה זו הפיחה תקוה בכל הלבבות: עוד מעט ותבוא הגאולה, עוד מעט והאנגלים העומדים בסביבות בית־לחם יעלו על ירושלים ויכבשוה.
בבית הכנסת הגדול נאספו כמה מנינים יהודים מסביב לשולחן הארוך שעליו היה ר' זאב אומר את שיעור השבת שלו. פני הכל היו נוגים וחרושי קמטים מרוב דאגה. איש לא התרכז בלימוד השיעור. אפילו ר' זאב עצמו הרים את עיניו מעל הגמרא אחרי כל יריה ורעם תותח, נענע בראשו ומלמל:
– אה…. אה…. מנו…. ה' ירחם…
ומיד התחיל מנחם את קהל הלומדים שבזכות התורה הקדושה לא יאונה לבית־הכנסת כל רע; וראיה מבית־מדרש גדול ועתיק באחת מערי פולין. לפני שנים רבות קרה הדבר, עת נלחמו ביניהן שתי מדינות אדירות. כדורי התותחים נפלו על פני העיר כברד ממש, בתים ורחובות שלמים נהרסו עד היסוד. ובית־המדרש שבו נאספה הקהלה היהודית כולה נפגע אף הוא; אך הפצצה נשארה תקועה בקיר. עד היום היא תקועה שם, ועד היום משתוממים כל באי אותה עיר על הנס הגדול. ספור זה שמע ר' זאב מפי רבו הגדול ר' שמואל סאלאנט זצ"ל. הכל מתנחמים שבזכות הנר שיודלק הערב לזכר הנסים והנפלאות בימים ההם ניוושע גם בזמן הזה.
ולפתע, מתפרץ נער לבית הכנסת, נושם ונושף בכבדות ומספר כי לייבקה האופה ור' משה “האמריקאני” חזרו זה עתה לבתיהם ובגדיהם טבולים בדם. הם העזו לטייל בסביבות השכונה, תפסום השוטרים הטורקים והכריחו אותם לעזור בהעברת חיילים פצועים לבית החולים. כל המסובים מעמידים פנים שואלות:
– כך, כך, בסביבות השכונה?! פירוש הדבר כי קרובים הם מאד.
לעת ערב פסקו היריות וגם התנועה בכביש שלרגלי הר ציון פחתה. חיילים טורקיים בקבוצות קטנות, עייפים ולבושי סחבות, עברו מזמן לזמן בבהלה ונעלמו, ומששקעה השמש כלתה נפש חיה מן הכביש. זה היה הלילה האיום ביותר שעבר על ירושלים מאז התחיל הקרב בסביבותיה. היריות ורעם התותחים בימים האחרונים נתנו תקוה בלב כי הנה קרובה הגאולה, אך השקט האיום העיק על הכל. דומה היה כאילו גוע ומת היקום כולו, ושאלה אחת ניקרה במוח: מה יביא יום המחרת? גאולה וישועה בחסות הכובשים החדשים, או המשך מר וקשה של עבדות ושעבוד תחת עול הטורקים ובצל תליותיהם.
אך יום המחרת לא הביא עמו כל חדש. הבוקר היה שקט כלילה. ברחובות שוטטו חיילים טורקיים רעבים ומיואשים שחזרו על פתחי הבתים והחנויות ובקשו פרוסת לחם. במקומות רבים איימו גם בנשקם וגזלו ביד חזקה את כל אשר מצאו. כך נמשכו רוב שעות הבוקר. לפתע פלחה ירית תותח את חלל האוויר. איש לא העז להיראות בחוץ. וכעבור כמה רגעים עבר הקול בכל העיר כזרם חשמלי:
– האנגלים! האנגלים כבר נכנסו העירה!! –
כשדה מוצף ארבה כן הוצפו מיד רחובות ירושלים אנשים, נשים וטף. המונים נהרו לעבר כבישי בית־לחם ומוצא לקבל את פני הגואלים. המרה השחורה והיאוש המר נעלמו מעל כל פנים. עיני אלפי אנשים זלגו דמעות מאושר ושמחה. אנשים שברחו מפני התליה הטורקית ושהסתתרו במרתפים חדשים רבים יצאו עתה מכלאם ושאפו אל קרבם את האוויר הצח ונהנו מהרגשת הדרור.
והנה נראו גדודי האנגלים הנכנסים העירה ברכב וברגל. בעיני בני ירושלים הדוויים נראו אז כמלאכים ומושיעים בכובעי הפלדה שלהם רכובים על סוסי הענק. זקנים ונערים הקיפו אותם ודברו עמהם בכל הלשונות, ברמזים ובתנועות ידים; המטירו עליהם שאלות עד אין סוף, והם השיבו על כולן בשקט, בסבלנות ובחיוך טוב.
כל אדם הרגיש עצמו אותה שעה כאילו יצא מעבדות לחרות ואיש לא האמין למראה עיניו. הייתכן כי את האנגלים רואות עיניו? בהקיץ ולא בחלום! הרעב אמנם הציק עוד לכל כביום אתמול, אך איש לא שם לב לדבר. האושר הגדול חיפה על הרעב. אושר כזה אין לתאר במלים. אותו יכלו להרגיש רק אלה שבגורלם עלה לראות במו עיניהם את כבוש ירושלים מידי שלטון העריצות.
לעת תפילת המנחה נתאסף הקהל בבית הכנסת. המנורה הגדולה שמורטה וצוחצחה בידי השמש התנוצצה ליד החלון. אחרי תפלת מנחה הדליק השמש את המנורה, כמנהגו מדי שנה בשנה, ובקול רם ומתרונן זימר את הברכה “שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה”.
מה נפלאות ומקסימות היו אז המלים הללו, שכן כבוש ירושלים אז היה באמת נס חנוכה שהציל את שארית הפליטה מכליון גמור.
בקצה רחוב היהודים, סמוך לחומה המקיפה את ירושלים העתיקה, מתנשאת גבעה. על הגבעה הזאת היה בנוי בית שהיה שונה מכל שאר הבתים שברחוב היהודים. רוב הבתים שברחוב היהודים ובסמטאות שמסביבו קטנים היו ומגובבים זה על גבי זה. ובית זה מרווח וגדול היה, חדרים רבים היו בו והיה מוקף חצר גדולה. חלק גדול מן הגבעה היה משמש מגרש משחקים לילדים שמלאו את הבית במשך רוב היום, שכן היה בית זה בית ספר לילדי משכנות העוני בין החומות. מגרש המשחקים לא היה מגרש משחקים לפי מושגיהם של ילדי הארץ במקומות אחרים! לא היו בו כל מכשירים ולא דברים נאים אחרים העשויים להרחיב דעתו של הילד. זה היה סתם מגרש שנצטברו בו אשפה ולכלוך והמוני זבובים זמזמו שם מבוקר עד ערב.
בימים כתיקונם היו ילדי בית־הספר משחקים על המגרש הזה בשעת ההפסקות במשחקים פשוטים בתכלית: בגולות, בכדור יד, בסביבונים וכיוצא באלה. אולם משבאו ימים טרופים לישוב ומעבר לחומה היו לעתים באים כדורים “תועים”, נצטוו הילדים לעקור רגליהם ממגרש זה הפתוח והגלוי לעין ולהסתפק בחצר הפנימית לצורך משחקיהם. והמגרש נשאר שמם ומופקר למיליוני הזבובים שערכו בו הילולותיהם. ומשנתרבו הכדורים ה“תועים” מעבר לחומה מצד כפר השלוח, הוזהרו הילדים שלא להתקרב לחלונות ולבוא אל הבית דרך הסמטאות העקלקלות והחצרות הסמויות מן העין.
באותם הימים כבר התחילה מלחמת השחרור שלנו. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מנותק מירושלים החדשה ומוקף ים של אויבים. אולם עדיין התנהלו החיים בין החומות כסדרם. בעלי המלאכה עסקו במלאכתם, חנוונים מכרו מרכולתם, תינוקות של בית רבן למדו תורה והמגינים עמדו על משמרתם. יריות וקולות נפץ רעמו מעברים שונים בכל שעות היום והלילה.
קרבו ימי החנוכה. גשמי החורף הקדימו לבוא אותה שנה והשמים דלפו בלי הרף. בבית אשר על הגבעה נדמו קולותיהם הצוהלים של הילדים. אמנם היו עדיין מתגנבים בסתר לכיתותיהם ושומעים תורה מפי מוריהם, אולם היו יושבים שחוחים וצפופים ורועדים לכל קול נפץ וזמזום כדור.
בשעות הבוקר, בערב חג החנוכה, נתכנסו כל הילדים באולם ומנהל בית־הספר עמד וספר לפניהם על פרשת הגבורה של המכבים. המנהל, אדם בגיל העמידה, בעל גוף כחוש ועינים בוערות כלפידים, דבר בהתלהבות על המעטים שנצחו את הרבים ועל הטהורים שהתגברו על הטמאים. פתאום קפץ רפאל, נער כבן אחת עשרה, על רגליו ושאל:
– מורי, האם לא נערוך הערב נשף חנוכה כבשנה שעברה?
דממה נשתררה באולם; השאלה הדהימה את כל הנוכחים, את התלמידים ואת המורים גם יחד. המנהל עמד כהמום ולא ידע מה ישיב. והנה עמד נער שני על רגליו ואמר:
– ובאמת, מדוע לא נערוך נשף חנוכה?
– באמת, מדוע? – החרו החזיקו אחריו כמה ילדים אחרים.
המנהל עמד כמה רגעים כמאובן, התאושש ואמר:
– ילדים, הרי ידעתם כי אין להעלות אור בבתים בלילה ואין להתהלך ברחובות כי בחזקת סכנה הדבר; השנה נוותר על נשף החנוכה המסורתי שלנו ולעומת זאת נחוג את חג המכבים בשנה הבאה במשנה שמחה. נקוה כי עד אז נגאל גאולה שלמה ונשב על אדמתנו לבטח.
והנה קם רפאל שוב על רגליו ואמר:
– מורי, נאפיל על החדר בוילונות כהים ונתגנב בזהירות שאיש לא ירגיש בנו, אך על הנשף לא נוותר.
– כן! – קראו הרבה ילדים בבת אחת – צדק רפאל, לא נוותר על נשף החנוכה!
המנהל עמד כאובד עצות ולא ידע מה יעשה. ולאחר ששקל בדעתו שעה ארוכה אמר:
– יפה, ילדים, נערוך נשף חנוכה: אולם הפעם בלא ממתקים, בלא פירות ובלא לביבות. נדליק את נרות החנוכה, נשיר במקצת ונתפזר.
הילדים קבלו את הדבר בשמחה ובארשת נצחון. כמה ילדים קבלו על עצמם להכין את החנוכיה ולקשט את החדר ועל רפאל הוטל לספק את השמן.
אחרי תפלת מנחה נטל רפאל בקבוק והתחיל לחזר על הבתים כדי לאסוף את מעט השמן הדרוש להדלקת הנרות. השמים היו אפורים כעופרת וגשם דק התחיל יורד. בזהירות ובנתירות קלות כצפור עבר רפאל מחצר לחצר ואסף אל תוך בקבוק את מעט השמן שהיה דרוש לו. איש לא סרב לו, אך כמה מן השכנים יעצוהו שלא יתרוצץ בחוץ. אולם רפאל עשה את שלו וכשהיה בקבוקו כמעט מלא שם פניו אל בית הספר אשר על הגבעה בקצה רחוב היהודים.
בעברו על פני בית הכנסת “רבי יוחנן בן זכאי” נשמע פתאום קול נפץ אדיר ואור גדול האיר את חשכת הלילה, ומיד לאחר קול הנפץ ניתך מטר יריות ממרחק לא רב. רפאל מהר להכנס אל אחת החצרות ואמר להסתתר בה עד יעבור זעם. והנה שמע קול קורא אליו:
– היי, ילד! מה אתה מתרוצץ כאן! רוץ הביתה!
הסתכל רפאל סביבו ולא ראה איש באפלה. שוב קרא הקול:
– אל תסתובב כאן ילד! רוץ הביתה, אמרתי לך!
עתה ידע רפאל, כי הקול בא מעליית הגג וכי קולו של אחד המגינים הוא. פנה רפאל אל עבר הגג וקרא:
– סלח לי, חבר, עלי להגיע לבית הספר; אנו עורכים שם נשף חנוכה.
האיש אשר בעליית הגג פרץ בצחוק:
–ח–ח–ח! נשף חנוכה! מה אתה מקשקש?!
– בחיי, חבר, הנה יש לי גם בקבוק שמן להדלקת הנרות. השומע אתה? הנה פסקו היריות. בבקשה, חבר, אולי תלווני לבית הספר? כולם מחכים שאביא את השמן ונתחיל בנשף.
היתה דממה. היריות אמנם פסקו. רפאל שמע התלחשות בעליית הגג. והנה אמר אליו הבחור מלמעלה:
– חכה רגע קט, ילד, ואלווה אותך.
ומיד קפץ אל תוך החצר בחור חבוש כובע גרב וחגור חגורת כדורים ואקדוח. הבחור נטל את ידו של רפאל ואמר:
– הבה נלך.
בלי אומר ודברים יצאו שניהם מן החצר הקטנה שליד בית־הכנסת “רבי יוחנן בן זכאי” ופנו לסמטה צרה ואפלה מאד שהובילה אל הגבעה אשר עליה עמד בית הספר. מדי פעם בפעם מעדו רגליהם על האבנים החדות והמדרגות החלקות והעקומות. הבחור האיר את הדרך בפנס כיס קטן שבידו עד הגיעם דרך סבך של חצרות אל הבית. אורות לא בקעו משם, אולם ממרחק מה נשמע קולותיהם הרעננים של הילדים שבאו בסתר לחוג את חג החנוכה. כשנכנסו רפאל והבחור המלווה אותו בעד הדלת המואפלת אל האולם המואר הוכו כמעט בסנוורים. כל ילדי בית־הספר עם מוריהם נאספו בו. הקירות היו מקושטים בפסוקי גבורה שנגזרו מניר צבעוני ועל אדן החלון הגבוה עמדה החנוכיה על שמונת גביעי הזכוכית שפתילות לבנות היו תקועות בהם. הכל הריעו לקראת רפאל ומלווהו. המנהל נגש אל רפאל, לקח מידו את בקבוק השמן ואמר:
– כששמענו את ההתפוצצות ואת היריות בטוחים היינו שלא תוכל להגיע, אך רואה אני כי לא נרתעת ואף מצאת לך מלווה מזויין. היו ברוכים. ועתה, ילדים, נגש להדלקת הנרות. רפאל, שטרח להביא את השמן, לו הזכות להדליק נר ראשון של חנוכה ולזמר את הברכות. בואה, איפוא, רפאל, עמוד על הכסא הזה, צק את השמן אל הגביעים וברך בקול.
ובטרם כלה המנהל את דבריו תפס הבחור בעל כובע הגרב את רפאל ובתנופת יד אחת העמידו על הכסא ליד החנוכיה. בידים רועדות יצק רפאל את השמן אל תוך הגביעים, פתח פיו וברך:
– ברוך אתה ה'… להדליק נר של חנוכה.
ותוך כדי כך הדליק את השמש ובשמש את הנר הראשון של חנוכה.
בקול רועד ונרגש המשיך רפאל בשתי הברכות האחרות ולעומתו ענו כל הנאספים בשירת “מעוז צור” אדירה.
זה היה נשף החנוכה האחרון שחגגו ילדי ישראל בירושלים העתיקה שכעבור זמן מה נפלה בידי האויב.
החדר היה שרוי באפלה; על השולחן עמדה עששית קטנה ומעט האור שהפיצה הרקיד על הכתלים הערומים צללי אימה. בחלל החדר עמד ריח חריף של רפואות. בחוץ ירד גשם שוטף; רוח חזקה יללה בין עצי האקליפטוס הגבוהים, ובתוך רעש זה של איתני הטבע חדרו צלצולי פעמונים עמומים מן הכנסיות הנוצריות שעל הר־ציון, ממול לשכונה העתיקה.
במיטה קטנה שניצבה בקרן־זוית שכבה מינדלה מכוסה שמיכות ובגדים ישנים; נחרתה ניסרה את השתיקה ששררה בחדר. ליד השולחן המכוסה שעוונית ישנה וסדוקה ישבה האם ותיקנה בגד ישן; חרש יבבה, לבל יישמע קולה, ודמעותיה הרטיבו את הבגד שבידיה. מעבר לשולחן מזה ישב האב על־גבי ספר שדפיו הצהיבו, ומלמל מלים לא ברורות לתוך זקנו. ביניהם ישב מנדלי כפוף על מחברתו וכתב מה שכתב. פתאום הניח את עטו מידו, קרב אל המיטה הקטנה שבה שכבה מינדלה בת השמונה, ישב על השרפרף הנמוך ולחש:
– מינדלה… את ישנה?
– לא – לחשה הילדה החולה.
– שמעי, איפוא, מינדלה, אם ייפסק הגשם הלילה ומחר יהיה יום בהיר, נצא כולנו, כל כתות בית־הספר, אל הר הקאסטל לשתול שתילים. כבר הוחלט על כך; רק שיהיה יום בהיר.
– כן – לחשה הילדה החולה.
– חבל שאת אינך יכולה לראות בצאתנו את העיר; יפה יהיה. בסך נצא, בשורות ערוכות, ותזמורת בית־הספר תצעד לפנינו ותנגן, וכל המורים ישתתפו אף הם בתהלוכה זו. הזוכרת את, מה יפה היתה התהלוכה בשנה שעברה? הלא עמדת אז עם כל הפעוטות ליד שער יפו והסתכלת. הזוכרת את? הפעם יהיה עוד יותר יפה!
– כן – לחשה התינוקת, ונחרתה הוסיפה לנסר בחלל החדר.
– המורה – הוסיף מנדלי לספר – הבטיח לי, כי גם אני אהיה בין השותלים. את ישנה, מינדלה? נו, טוב, אספר לך הכל מחר לפנות ערב, כשאשוב מן הטיול הגדול. העיקר שיהיה מחר יום בהיר.
מנדלי קם בשקט מן השרפרף הנמוך, חזר אל השולחן, וישב.
– היא נרדמה – לחש אל הוריו, שישבו מדוכאים, שקועים איש איש בשלו.
– הנה סיימתי את תיקון בגדך, מנדלי – אמרה האם בהניחה מידה את עבודתה – ועתה אתפור לך תרמיל לטיול מן המטלית הזאת; כשתצא עם חבריך לטיול, יהיה לך תרמיל לתת בו את ארוחתך. – ובהאנחה מעומק לבה הוסיפה: – הוי, המלחמה הארורה הזאת! מתי כבר תגיע לקצה? עד מתי ישתולל הרעב הזה; עד מתי תשתוללנה המגפות הללו?…
– ומה תתני לי צידה לדרך? – שאל מנדלי בהיסוס.
– אבא קנה מעט קמח דורה מחייל תורכי; אפיתי עוגה נאה. היא תהיה צידתך לדרך.
הגשם הוסיף לרדת בזעף; הרוח הוסיפה לזעזע את צמרות האקליפטוסים שמאחורי החלונות. מנדלי רעד מקור, ובלבו התפלל, שיהא מחר יום בהיר, ושמינדלה תבריא ושיספר לה בשובו את כל הקורות אותו בתהלוכה להר הקאסטל.
ובתפילה זו פרש לקרן־זוית אחרת, שם עמדה ספת־עץ נמוכה; עלה על משכבו, התכסה יפה יפה, ובעוד פסוקי “קריאת שמע” על שפתיו נרדם ויישן.
*
מגע ידה הרך של אמא העיר את מנדלי משנתו. החדר היה מוצף אור־בוקר; בחוץ היה שקט ורננת צפרים מילאה את חלל העולם.
– קומה, מנדלי – אמרה אמא – הרואה אתה? שמע אלוהים את תפילתך והשמים נתבהרו. הגשם פסק והרוח שקטה.
– ומה שלום מינדלה? – שאל מנדלי בחרדה.
– אלוהים ישלח לה רפואה שלמה – אמרה האם באנחה.
יצא מנדלי מן המטה ולא ידע אנה יפנה תחילה: אל מטת מינדלה החולה או אל החוץ המושך בחבלי קסם.
והחוץ גבר. לב הילד נמשך אל השמש, שפיזרה קרניה על פני העצים ועל פני הגגות הרחוצים מגשמי הלילה. לבו ניתר בו משמחה, ובקפיצה קלה כבר היה שוב בבית, ליד מטת אחותו הקטנה.
– מינדלה – קרא, – הכל אספר לך בשובי, כאילו היית גם את עמנו!
במטת־הברזל הקטנה שכבה הפעוטה חיורת ועיניה עצומות. הפעם לא ענתה לו דבר; רק נחרתה הבלתי קצובה נשמעה.
מנדלי נטל את ידיו ולקח את סידורו. הפעם היתה תפילתו חטופה כי קצרה לו השעה. אך בהגיעו לתפילת “רפאינו ה' ונרפא” אמרה בכוונה גדולה ונתכוון כמובן למינדלה, ובלבו הוסיף מלים שאינן כתובות בסידור; “שאמצאנה בריאה ושלמה בשובי”. לאחר שסיים תפילתו נתנה לו אמו את תרמיל הבד שתפרה לו אמש, ובה פרוסת עוגה וכמה תאנים. בלב שמח יצא מנדלי את הבית, כשאמו מלווה אותו במבט מלא אהבה ודאגה.
שכונות ירושלים, בקעותיה, גבעותיה ורחובותיה, היו מוצפים שמש־חורף חמימה, ושלוליות המים רבו בכל מקום. מכל העברים זרמו ילדים וילדות ובידיהם מקלות ותרמילים, ופניהם אל בית־הספר הגדול שבלב השכונה החדשה “זכרון משה”. בחצר בית־הספר כבר נתאספו כל התלמידים והמורים. הכתות היו ערוכות בשורות, כתה־כתה ומורה שלה. שלל צבעים של כובעים שונים, למן ה“קאסקט” האפור וה“קאלפאק” התורכי השחור ועד ה“תרבוש” האדום. בידי התלמידים הגדולים נישאו דגלי בית־הספר, וליד השער נערכו חברי התזמורת וכלי־הנחושת הנוצצים בידיהם. בראשם עמד מורם ומנצחם, איש גבה קומה ששפמו עבה ואפור.
ניתן האות. התזמורת פתחה במנגינת־לכת עליזה, ובזו אחר זו יצאו הכתות את שער בית־הספר לרחובה של השכונה. משני צדי הרחוב עמדו נשים, זקנים וטף והסתכלו במחזה המרהיב. עד מהרה הגיעה התהלוכה לקצה העיר, והמשיכו דרכם לעבר המושבה מוצא.
פתח המורה החביב, שליווה את כתתו של מנדלי, ואמר:
– הרואים אתם, ילדים, את ההרים הגבוהים והחשופים האלה? היו ימים והם היו מכוסים יערות וחורשות; אך בני הארץ הנכרים הזניחו הרים אלה ברוב עצלותם והפכו אותם לשממה. ושומה עלינו, היהודים השבים למולדתנו הישנה, לשוב ולהפוך אותם לגן פורח. עדיין לא הגיעה השעה למעשים של ממש; אויב וצר עודנו שולט בארץ הזאת. אך לא רחוק היום בו ניגאל, ואז נוציא מחשבתנו לפועל. ובינתיים נסתפק בנטיעה סמלית בחג האילנות.
בכביש הצר והמאובק, המתפתל ויורד למוצא, עברו על פני התהלוכה מזמן לזמן קבוצות קטנות של חיילים תורכים קרועים ובלויים ומגודלי פרע. מעיניהם המבוהלות ניבט הרעב, וכולם אמרו עייפות עד מות. אמר אחד המורים לחברו:
– הרבה זמן לא יחזיקו מעמד “גבורים” אלה; עוד מעט ויטואטאו מן הארץ, ואז תבוא שעתנו.
מוצא השוכנת בעמק, טבלה אותה שעה בים של ירק וטללים; שם עשתה התהלוכה חניה לפני ההעפלה אל ראש הקאסטל. אלה שהביאו עמהם משהו בתרמילים אכלו את ארוחתם, ורבים נתפזרו בשדות ללקוט עשבים וירק הראויים לאכילה. אחרים הצטופפו ליד המעין, לרוות את צמאונם. פלחים הציעו תאנים ותפוחי־בוסר קטנים למכירה; אך איש לא קנה מהם את סחורתם, שכן לא היתה הפרוטה מצויה. לאחר מנוחה קלה נסתדרה שוב התהלוכה והמשיכה דרכה אל מרומי ההר.
לעת הצהרים הגיעו אל המקום שבו עמד להתקיים טקס הנטיעה. היתה זו חלקת אדמה מסולעת השייכת ליהודי עשיר מרוסיה, שנידב אותה למטרה זו. עד מהרה נחפרו גומות קטנות באדמה ופרשת הנטיעה התחילה. בכבוד זה זכו רק אותם התלמידים שהצטיינו בלימודיהם, וביניהם היה גם מנדלי. אולם ההפתעה הגדולה באה לאחר הנטיעות. מתוך שקים שהובאו הנה הוצאו חבילות קטנות של מגדנות וחולקו בין כל התלמידים. כשקיבל מנדלי את החבילה הקטנה שלו, פתחה ומצא בה מכל טוב: חמשה תמרים, ארבע דבלות, מעט שקדים, ואחרון אחרון חביב: תפוח־זהב גדול ונאה. זה כבר לא ראה מנדלי מגדנות כאלה, וזה כבר לא ראה צורת תפוחי־זהב. רק קליפות של תפוחי־זהב היה לעתים מוצא ומכרסם בשעה שהציק לו הרעב. ומיד גמלה בלבו ההחלטה: את תפוח־הזהב יביא עמו הביתה, בשביל מינדלה. אם לא זכתה לראות בתהלוכה, תיהנה לפחות מפירות ט"ו בשבט.
בעליצות ושובבות עברו שעות אחר הצהרים על התלמידים, שהיו מפוזרים על פני השדות וההרים המכוסים שלמות־ירק. סמוך לשקיעת החמה הסתדרו שוב לכתותיהם ולשורותיהם וצעדו חזרה העירה.
התהלוכה הגיעה לירושלים עם צאת הכוכבים. במבואות העיר, ליד מושב הזקנים, המתינו לתהלוכה רבים מן ההורים. אולם הוריו של מנדלי לא היו ביניהם. מנדלי לא נתרעם על כך, שכן ידע כי שומרים הם על מינדלה החולה ואינם יכולים לזוז ממיטתה. אף־על־פי שהיה יגע מאד מן העליה הקשה ממוצא לירושלים, נשאוהו רגליו בקלות מפליאה מן הקצה הזה של העיר אל השכונה שממול הר־ציון, בקצה האחר של העיר. לא היתה לו סבלנות להמתין עוד; מה מאד רצה לראות את שמחתה של מינדלה, בהגישו לה את תפוח־הזהב הגדול.
בלא נשימה הגיע לשכונה, ומיד רץ הביתה, ובידיו התפוח. כשנכנס לחצר הקטנה שמע מתוך הבית גניחות חנוקות. לבו התפעם בקרבו. הוא רץ לעבר הדלת הפתוחה ולעיניו נתגלה מחזה מחריד: באמצעיתו של החדר האפלולי דלקו על הרצפה שני נרות והאירו דמות מארכת ולבנה על הרצפה. ליד אותו דבר מוזר ישבה אמו, ראשה בין ידיה והיא מתייפחת מרה. ליד הפתח ישב אבא בראש מורד ושתק שתיקה מוזרה. בחדר התהלכו שתים־שלוש שכנות זקנות, ואף הן לא הוציאו הגה מפיהן.
מנדלי נשאר עומד בפתח וקריאתו המוכנה “מינדלה, ראי מה הבאתי לך!” נשארה תקועה בגרונו. תחת זאת הביט אל אמו ושאל בגמגום:
– אמא… מה קרה1?… היכן מינדלה?
הרימה אמא את ראשה, הביטה אליו בעינים מזרות אימה והראתה על הדבר המונח על הרצפה והמכוסה בסדין לבן ואמרה:
– הנה מינדלה אחותך… אין לך עוד אחות…
– אבל… אמא… הלא הבאתי לה תפוח־זהב… הביטי: שמרתי אותו בשבילה.
אותו רגע הבין מנדלי פתאום את הדבר האיום שאירע. הניח את התפוח על השולחן, כרע על ברכיו לפני הגופה הקטנה העטופה בסדין הלבן ופרץ בבכי מר.
כל אותו לילה ישבו ההורים ליד מינדלה המתה. מנדלי שכב על ספת העץ בקרן הזוית ועיניו הדומעות שוטטו מתפוח־הזהב המיותם שעל השולחן אל הגופה הקטנה שעל הרצפה, ובלבו זעקה גדולה ומרה: “אלוהים? הלא התפללתי הבוקר לרפואה שלמה למינדלה. מדוע לא קיבלת תפילתי?”
-
“קרא”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
בבית־הכנסת הקטן “קרן ישועה”, שבאחת משכונות ירושלים, כבר דלקה המנורה הגדולה התלויה בתקרה ואורה הגדול זרע שמחה ועליצות בכל פנה. המתפללים הקבועים התחילו מתאספים אחד־אחד; מהם לבושים בגדי־חג ומהם בגדי־חול, אך פני כולם קורנים ועליזים.
ליד הבימה עמד הגבאי, אברך בעל קומה ובעל צורה, והשגיח על קערות הצדקה שעליה. באחת מהן היה פתק: “דמי מגילה”. בקערה שניה היה פתק “שקל”, ובקערה שלישית – פתק “בעד השמש”. ר' שלמה השמש, יהודי רחב־גרם ושעיר מאד, ישב על הספסל ליד הפתח ולא גרע עין מן הקערה שלו. אך לא היתה לו לר' שלמה כל סיבה להתמרמר. פורים היום ולב המתפללים טוב עליהם ובקערתו נערמו המטבעות והלכו לא פחות מבקערות האחרות. ור' שלמה נהם לתוך זקנו מרוב נחת בקול הבס שלו וחיוך רחב נתפשט על פניו השעירות.
כל הנכנס נגש אל הבימה, זורק כמה מטבעות אל תוך הקערות והולך למקומו או מצטרף אל אחת מחבורות המשוחחים, כדי לחטוף שיחת־חולין בעניני היום.
החבורה הגדולה ביותר עומדת ליד כותל המזרח סמוך ל“עמוד”. שם יושב הקורא בתורה, יהודי בא בימים, שכל באי בית־הכנסת מתפארים בו. פניו מזהירות מטוב־לב וכל מלה היוצאת מפיו נבלעת בהנאה על־ידי כל השומעים.
בפנה אחרת עמד יוסי, הבחור העליז, בעל ה“רעשן” המפורסם שעשה בעצם ידיו, וסביבו קבוצת בחורים וילדים, שעמדו והשתוממו על מלאכת־ידיו הנפלאה. זה היה רעשן נורא ואיום ומחריש אזנים! תנופה אחת ברעשן זה ובכל הסמטאות הסמוכות קמה בהלה. כל העומדים מששוהו באצבעותיהם, כדי לעמוד על טיבו. עוד מעט וישמיע את קולו!
הגבאי דפק בידיו על הבימה והפסיק בבת אחת את כל שיחות החולין. בבית־הכנסת נשתררה דממה והכל ישבו במקומותיהם. הגבאי הסתכל סביבו; כל המתפללים היו במקומותיהם, איש לא חסר, חוץ מאיציק. אך אין כל פלא; הכל יודעים שאיציק אינו מן המקדימים לתפלה. הוא בא בשעת “רקיקה” ב“עלינו” ולעתים הוא מרשה לעצמו שלא לבוא כלל. ומשהוא בא, הריהו מתהלך על־פני בית־הכנסת, מתלוצץ, עושה העויות משונות ומפריע את המתפללים.
פתחו, איפוא, בתפלת ערבית ומיד אחרי “שמונה־עשרה” התחילו בקריאת המגילה
הקורא ניגש אל הבימה במתינות ובחשיבות יתרה, קרא בקול רם את הברכות והתחיל בניגון הנעים והישן־נושן:
– ויהי בימי אחשורוש…
פתאום הופיע על סף בית־הכנסת אדם זר ומוזר, מיוצאי אנגליה או אמריקה. לבוש היה מעיל־ערב שחור, לראשו כובע־משי קשה ועגול, לאפו משקפי־זהב, וזקנו ושפמו שחורים כפחם. מתחת לבית־שחיו היתה מגילה נתונה בנרתיק ארוך. רגע עמד בפתח והביט סביבו. כל המתפללים הציצו בו מתוך מגילותיהם ותמהו: “איזה יהודי הוא זה? מנין הוא? זר בודאי…”
משהרגיש בו הגבאי ניגש אליו והזמינו לשבת במקום־כבוד, ליד כותל המזרח. היהודי בעל הזקן הנאה נענה להזמנת הגבאי, ישב במקום שניתן לו ופרש לפניו את המגילה על־פני העמוד ברחבות יתרה.
המתפללים הציצו בתמהון חליפות ביהודי הזר והאחד בפני השני. יהודי משונה היה הזר. הוא ישב כעל גחלים, התנועע מצד אל צד ולא מצא מנוחה. רגע קפץ ועמד על רגליו והציץ לתוך המגילה בכוונה עצומה ומיד חזר וישב. לפתע הסב פניו אל הכותל, פרש לפניו את המגילה וחזר בלחש על כל מלה ומלה שהוציא הקורא מפיו.
ובהגיע הקורא ל“המן” התחיל יוסי מרעיש עולמות ב“רעשן” המפורסם שלו. הרעשן אמנם החריש את אזני כל המתפללים, אבל את חינו איבד הפעם. כל תשומת־הלב היתה נתונה ליהודי הזר והמשונה.
והיהודי לא שקט ולא נח אף רגע. פעם החליק על זקנו ופעם סלסל בשפמו תוך העמדת פנים מלאי חשיבות. לפתע נמלך בדעתו והתחיל מטייל על פני בית־הכנסת כשהמגילה פרושה לפניו בידיו.
הקורא המכובד הפסיק לרגע את קריאתו והסתכל בזר, והאברכים התחילו מתלחשים ושואלים זה את זה:
– איזו בריה משונה היא זו?
– אני יודע? מטורף בוודאי!…
וכשהגיע הקורא לעשרת בני המן נגש פתאום היהודי אל יוסי, חטף מידו את הרעשן, התיצב מאחורי הקורא והתחיל מרעיש בכח כה רב, עד שנעו אמות הספים. דבר זה הרגיז מאד את הקורא ואת הגבאי והם התחילו דופקים על הבימה בקוצר־רוח:
– נו נו, שאַ! שאַ!
החזיר היהודי את הרעשן ליוסי והתחיל מהלך על־פני בית־הכנסת בצעדים מתונים, ממזרח למערב ומצפון לדרום, וחוזר חלילה, עד שנסתיימה קריאת המגילה.
כשגוללו המתפללים את מגילותיהם והחזירון לנרתיקיהן עשה כן גם היהודי הזר. ובהניחו את נרתיקו מתחת לבית־שחיו נגש אל הדלת ואמר לצאת. אולם הגבאי, אברך שאינו בטלן, חסם בפניו את הדרך, החזיק בזרועו, הוליכו אחר כבוד אל כותל המזרח ואמר לו:
– הואילה־נא להמתין רגע; דבר לי אליך, אך נסיים תחילה את התפילה.
היהודי ניסה להתנגד וללכת, אך מכיוון שהגבאי לא הניח לו, ישב והמתין. משנסתיימה התפילה הקיפו כל המתפללים את היהודי היפה והמכובד והגבאי שאלו:
– מי אתה, רבי קרוב?
שתק היהודי ולא ענה דבר.
– מדוע אינך עונה? – שאל הגבאי.
שתק היהודי ולא הוציא הגה מפיו.
– אתה מדבר או לא?! – נתן עליו הגבאי בקולו.
פתאום פרץ היהודי בצחוק גדול.
– אהא! – קראו כולם – מתחפש, מתחפש הוא זה!
– חברה! – ציוה הגבאי – קרעו מעליו את זקנו!
בן־רגע התנפלו בחורים אחדים על הלץ ולאחר קרב קצר קרעו מעל פניו את הזקן ואת השפם, ועל הספסל נשאר יושב עיף, שבור ורצוץ – איציק…
גדול היה הרעש ורב היה הצחוק. והשמחה גברה עוד יותר כשהוליכו את “היהודי הזר” על פני רחוב השכונה מלווה הרעשת ה“רעשן” הנורא והאיום של יוסי.
והרעב אז כבד בירושלים. עוד חורף קרב לקצו ועדיין מלחמה בעולם; עדיין ירושלים סוגרת ומסוגרת ורוב בניה רעבים ומתהלכים ברחובותיה שחוחים ונדכאים ועל פניהם המיואשות שאלה אחת: עד מתי?
ומשנתקרבו ימי הפורים כבר היה שמואל’יק יתום. זה כחדשיים שאביו מת והוא עם אמו האלמנה נשארו חסרי כל. כשאבא היה בחיים היה מביא עוד טרף לביתו ככל שהשיגה ידו, פעמים היה יורד לכפר הסמוך לשכונה, מביא משם קצת עופות ומוכרם, ופעמים היה משכיר עצמו למלאכה כל שהיא ופרוסת לחם היתה מצויה בבית. אך מאז חלה בדלקת הריאות שממנה לא קם עוד נסתתמו כל מקורות הפרנסה. ולא פעם היתה אמו יוצאת עם חשיכה, כדי שלא תשורנה עין זר, אל אחד מבתי האמידים, וחוזרת משם כשהיא מסתירה מתחת לסינרה פרוסת לחם יבשה בשביל שמואל’יק בנה יחידה. אותה שעה היה יגון עמוק נשקף מעיניה הכבויות וקומתה התמירה היתה כאילו נכפפת מנטל הבושה.
אך מה לא תעשה אם למען ילדה?
שמואל’יק היה נער שקט וטוב לב ולא אחת נקרע לבו לגזרים בידעו את אשר עושה למענו אמו האצילה והגאה. אך מעולם לא דבר עמה על כך ולא שאל מאין הביאה את הלחם שהגישה לו.
יום אחד לפני חג הפורים בא אל שמואל’יק חברו יוסקה, אף הוא נער עני ויתום, ואמר לו:
– היודע אתה, שמואל’יק? מחר נתחפש ונערוך כמה בקורים בבתי הגבירים. אולי יפול בחלקנו משהו, בכסף או במיני מתיקה.
סלדה נפשו של שמואל’יק מרעיון זה ואמר:
– מוטב לי לסבול חרפת רעב מלבקר בבתי הגבירים ולזכות בפירורים מעל שולחנם.
אך יוסקה לא הרפה ממנו והוסיף לדבר על לבו:
– האמנם לא תרצה להנות בפורים את אמך? הרי לא צדקה נבקש מהם; נכנס בשעת הסעודה מחופשים, נעשה כמה העויות, נבדח אותם ונקבל את שכרנו.
לאחר שיקול דעת מרובה נתפתה שמואל’יק והסכים.
– וכיצד נתחפש שלא יכירונו? – שאל.
אמר יוסקה:
– יש לי מלבושים ערביים, עקאל, כפייה ועבאייה; מסכה אעשה לי מסמרטוט שחור שאנקוב בו שני חורים לעינים.
– וכיצד אתחפש אני? – שאל שמואל’יק בדאגה – אין לי שום בגדים.
הרהרו שני הנערים כמה רגעים. לבסוף אמר יוסקה:
– אני יודע! תתחפש כאשה, עשה לך מסכה ממטלית ולבש שמלה של אמך ואיש לא יכירך.
מצא רעיון זה חן בעיני שמואל’יק והוחלט לשמור את הדבר בסוד עד שעת צאתם מן הבית למלאכתם.
אותו ערב הלך שמואל’יק לבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. בית הכנסת היה מוצף אור של מנורות הלוקס והיתה בו אוירת חג. הנערים התכנסו כולם עם רעשניהם ומקלותיהם והתכוננו להרביץ בהמן הרשע ובעשרת בניו. כל בני השכונה כבר היו בבית־הכנסת, עניים מרודים, גבירים ועשירי מלחמה שעשו מסחר עם אנשי השלטון הטורקי ועלו לגדולה. אחד מעשירי המלחמה הללו היה ר' שמעון, ונהג שררתו ביד רמה. הוא היה קטן קומה ובעל כרס גדולה. קפדן גדול היה ולפני שהתחילו בקריאת המגילה הזהיר את הנערים באזהרה חמורה:
– מי שידפוק וירעיש בקול גדול מדי ולא במקום המתאים יושלך החוצה! השומעים אתם, שקצים?
ואמנם פחדו מפניו הנערים, שכן ר' שמעון היה נאה דורש ונאה מקיים. והא ראיה: אך נזכר השם “המן” בפעם הראשונה, שכחו כמה נערים את עצמם והתחילו חובטים במקלותיהם בחזקה על גבי השלחנות והספסלים. ולא אחר ר' שמעון להתנפל עליהם בשצף קצף ובזה אחר זה הושלכו שלשה ארבעה מהם החוצה לאחר שסטר על לחייהם.
שמואל’יק לא נטל חלק בהרעשה; לבו היה מר עליו. עוד בשנה שעברה כשאביו היה עדיין בחיים, ישב על ידו ועקב אחר קריאת המגילה. ועתה הוא יושב לבדו, יתום עזוב, ומצפה ליום מחר שיוכל להביא דבר מה לאמו משולחן הגבירים. ובלבו הרהר: כיצד אכנס לביתו של ר' שמעון זה? הלא רק יעיף בי עין ואהיה לגל עצמות. וכמעט התחרט על שהסכים ללכת מחר עם יוסקה.
אולם למחרת, כשבא אליו יוסקה בחשאי לעת הצהרים לא עצר כח להתנגד והחליט להתחפש. יוסקה נהפך לערבי ממש ושמואל’יק לבש את שמלת אמו, נתן זוג קפקפי עץ ברגליו, כסה פניו במטלית שנוקבו בה שני חורים לעינים וחרש יצאו החוצה.
שמש אביב עמדה באמצע השמים ובחוץ לא נראה איש מלבד נערים נושאי משלוח מנות. הכל הסבו לסעודת הפורים, משפחה משפחה לשולחנה; מי לשולחן שעלתה עליו ארוחה דלה ומי לשולחן שעלו עליו מטעמים וכל טוב הארץ.
– לאן נלך תחילה? – שאל שמואל’יק את חברו יוסקה בלחש.
– על אף הכל, אל ר' שמעון – השיב יוסקה בבטחון – שם המשפחה גדולה וכולם בוודאי נאספו יחד לסעודת הפורים; משם לא נצא בידים ריקות.
– טוב, איפוא, – אמר שמואל’יק בלי חמדה והלך אחרי יוסקה ברגלים כושלות.
בהגיעם אל בית ר' שמעון מצאו את שער החצר נעול. אף חלון העץ הפעוט שנקרע בתוך השער היה מוגף ואי אפשר היה להציץ פנימה. מן הבית עלה רעש עליז וצלצול כפות ומזלגות. יוסקה התאושש ודפק בשער, אך איש לא פתח להם. הנערים דפקו שנית ושלישית עד שמישהו פתח את חלון העץ הקטן, הביט החוצה וקרא אל תוך הבית:
– הביטו וראו! הנה באו שחקני פורים, מתחפשים! האפתח להם?
– פתח, פתח! – השיבו מן הבית.
ומיד נפתח השער ושני הנערים המתחפשים נכנסו פנימה.
– רקוד קצת – לחש יוסקה לשמואל’יק – עשה העויות משונות כדי להצחיק אותם…
ושני הנערים נכנסו אל הבית בכרכורים ובניתורים ובתנועות מצחיקות.
בחדר הגדול היו מסובים לשולחן ארוך כל בני המשפחה, שלשה דורות כעשרים נפש. על השולחן, שמפה צחורה היתה פרושה עליו, היו חלות גדולות ומזהירות, בקבוקי יין ומאכלי מלכים. הכל היו לבושים בגדי יום טוב ופניהם נהרו. הילדים הקימו רעש בזללם מן הצלחות והקערות. בראש השולחן ישב ר' שמעון כשהוא מבוסם במקצת ורוחו היתה טובה עליו.
– ברוכים הבאים! – קדמו בני המשפחה את שני שחקני הפורים – קרבו הנה!
שני הנערים המחופשים קרבו אל השולחן ולא ידעו מה לעשות. והנה שמע שמואל’יק את אשתו של ר' שמעון, הגבירה בעלת הסנטר הכפול, לוחשת לכלתה הצעירה שישבה לימינה:
– מילא, מי הערבי איני יודעת, אך על השני יכולה אני להשבע שהוא שמואל’יק של אלקה האלמנה; מכירה אני את שמלת השבת שלה שהוא לובש…
– כן, – השיבה כלתה של הגבירה – שמואל’יק הוא… צריך לתת לו משהו בשביל אמו המסכנה…
ובן רגע עבר הלחש מסביב לשולחן:
– שמואל’יק של אלקה… שמואל’יק של אלקה…
עיני שמואל’יק חשכו. אותו רגע לא ראה ולא שמע עוד כמעט דבר. לבו היה כבד עליו ועיניו תרו אחרי הדלת. לברוח משם רצה, להעלם או לשקוע באדמה. והנה דיבר הגביר:
– קרבו הנה, נערים.
קרבו אליו הנערים והגביר הוציא מארנקו כמה פרוטות ונתן לכל אחד מהם. אחר כך פרס מן החלה הגדולה והקלועה שהיתה מונחת לפניו, שתי פרוסות גדולות ונתן להם.
– ועתה – אמר – לכו לכם. שקצים; יום טוב לכם ופורים שמח.
כיצד יצא משם לא ידע שמואל’יק. הוא הלך כמוכה ירח וראשו היה עליו כגלגל. כשהיה בחוץ השאיר את יוסקה לנפשו ורץ מיד הביתה אל אמו. בבית הסיר מעל פניו את המסכה, פשט את השמלה ופרץ בבכי.
אמו נבהלה ושאלה בחרדה:
– מה לך, שמואל’יק שאתה בוכה? ההכה אותך מישהו?
– לא… – השיב שמואל’יק בקול חנוק מדמעות.
– ובכן מה?
הניח שמואל’יק על השולחן את פרוסת החלה והפרוטות שקבל מידי הגביר ואמר:
– הא לך, אמא…
– אבל הגידה לי, – הפצירה בו אמו – מפני מה אתה נרגש כל כך? למה אחה בוכה?
שעה ארוכה לא היה יכול שמואל’יק להוציא הגה מפיו.
בושה וכאב חנקו אותו ודמעותיו הציפו את לחייו. סוף סוף הצליח להפליט כמה מלים:
– הם… הכירו… אותי…
בליל קריאת המגילה היה שמח בבית. שחקני פורים ומתחפשים הופיעו והציגו את המחזה “מרדכי ואסתר” ושימחו את בני הבית בפרצופיהם המשונים ובהעויותיהם המבדחות. גדי טעם ממיני המתיקה שהועלו על השולחן ולבו היה טוב עליו. אך כשנכנסו הביתה ילדים מתחפשים בבגדי גדולים, במגבעות ובזקנים נעשה גדי עצוב. הבין אביו לרוחו והבטיח לו כי מחר אחר־הצהרים ירשו גם לו להתחפש כילדה וכך יבקר בבתי קרוביהם ומכריהם. שמח גדי וחכה בכליון עינים לרגע המאושר.
למחרת השכים גדי לקום והציץ בעד החלון. האח! הכל מכוסה שלג!
רץ גדי החוצה והתחיל עושה כדורי שלג וזורקם באילן הזקן והקרח שעמד בחצר. אך מיד נמאס עליו הדבר. והנה ראה בשלג קופסה ישנה של פח שצרים בה עוגות. שמח גדי על המציאה הזאת ואמר לנפשו: מה טוב! בקופסה זו אפשר לצור אזני המן משלג שתעלינה ביפין על העוגות שהוא עושה מחמר וטיט.
פתאום נצנץ רעיון במוחו. אזני המן כאלה הרי אפשר יהיה להגיש למישהו כמשלוח מנות!
נכנס גדי הביתה והתגנב בחשאי למטבח.
אותה שעה לא היתה שם אמו. הוציא גדי מן המזנון צלחת גדולה וצבעונית שנותנים בה עוגות, יצא החוצה והתחיל עוסק במלאכתו. עד מהרה היו עוגות השלג מוכנות. נכנס אל אמו ושאל:
– אמא, האוכל ללכת לזמן מה?
– כן, – אמרה אמו – אך עליך לחזור במהרה.
– בודאי, אמא! – קרא גדי בשמחה.
ומיד לבש את מעיל החורף שלו, חבש לראשו את המצנפת החמה עם האזניות ורץ החוצה אל החצר. רגע פסח עוד על שני הסעיפים וסוף סוף החליט. הרי בפורים הכל מותר!
הלך גדי אל בית דודתו רבקה, שהיתה קצרת רואי, ובידו “משלוח המנות” שהכין מכדורי השלג. כשנכנס אליה אמר:
– דודה, אמא שלחה לך משלוח מנות.
השתוממה הדודה רבקה ושאלה:
– אמך? היתכן? הלא אני צעירה ממנה ועלי להקדים ולשלוח לה.
שתק גדי ולא השיב דבר. ומאחר שהדודה היתה עסוקה בבשול ובאפיה הוסיפה ואמרה:
– טוב, איפוא, הנח את הצלחת שם על גבי המזנון, אין לי פנאי עתה. בינתים הא לך תפוח.
הסמיק גדי כולו, נטל את התפוח ויצא את הבית בחפזון ובלב נוקף. בדרך הביתה התחרט על מעשהו הרע ואף חשש שמא הרגישו בבית שהצלחת הגדולה והצבעונית איננה. אך כשהגיע הביתה וראה שהכל כמנהגו נוהג נרגע במקצת.
לא עברו רגעים מועטים ודלת הבית נפתחה והדודה רבקה התפרצה פנימה בקראה:
– היכן הוא, גדי שלך? היכן הוא השובב הזה!
– מה קרה? – שאלה אמא בבהלה.
– מה תאמרי לתעלוליו של בנך? הביא לי משלוח מנות ממך, ומכיון שהייתי עסוקה אמרתי לו להניח את הצלחת על המזנון. כשנתפניתי רציתי לראות איך עלו בידך אזני ההמן. נטלתי את הצלחת בידי ונשפכו על פני ועל צוארי מי קרח. תארי לך את בהלתי! ומי יודע איזו נזלת עוד תבוא לי מזה!
השתוממה אמא וקראה:
– הכיצד? ההביא לך גדי צלחת מים?
– לא נכון, לא נכון, – קרא גדי – אין זאת אשמתי שהשלג נמס בינתים!
– ילד רע! – צעקה אמא – הכך עושים לדודה? חכה נא, אספר לאבא ותבוא על ענשך.
– כן, ראוי אתה לעונש חמור! – הוסיפה הדודה רבקה – תעלולים כאלה מסכנים לעתים את בריאות האדם. אבל עתה עלי ללכת כי אזני ההמן שלי עלולים להשרף בתנור.
אמרה ויצאה בחפזון מן הבית.
וכשבא אבא הביתה ספרה לו אמא על המעשה הרע אשר עשה גדי. אך גדי קרא:
– אבא, הלא בעצמך אמרת שבפורים הכל מותר.
– כן, בני – אמר אבא – אך “הכל” אין פרושו מעשים רעים שעלולים להזיק ולהכאיב לזולת. הכוונה היא למעשים שעלולים לעורר צחוק ובדיחות הדעת. וכשנשפכו מי הקרח על פניה ועל צוארה של הדודה רבקה הרי לא עורר הדבר בלבה צחוק אלא כאב ורוגז. לפיכך זכור תזכור כי בעתיד אסור לעשות מעשים כאלה. ועתה, לך אל הדודה רבקה ובקש ממנה סליחה.
עשה גדי כאשר אמר לו אביו, ובשכר זה קבל ממנה שני אזני המן גדולים וטריים. ובאותו יום אחר הצהרים הורשה להתחפש כילדה ולבקר בלבוש זה בבתי כל הקרובים והמכרים.
א
שמש חמה של ערב פסח עמדה באמצע השמים. ירושלים היתה דוממת. ברחובות הארוכים, הצרים והעמוקים לא נראתה כמעט נפש חיה. רק לפרקים רחוקים עבר בצל חייל טורקי שבור ורצוץ, לבוש בלויי סחבות, כפוף תחת משא רובהו, או פלח שנהג בגמל שדבשתו ערומה, כשהוא מחפש לשווא קונה לבהמה העלובה והרעבה.
רק בשכונות היהודיות היתה קצת תנועה. מתוך הדירות שעדיין ישבו בהן בני אדם יצאו מזמן לזמן יהודים זקנים או נשים זקנות כדי לשרוף את מעט החמץ לפי הדין. פה ושם כבר עלו הערימות הקטנות באש והזקנים והזקנות עמדו איש ליד ערימתו שחוחים ועצובים עם סידוריהם בידיהם.
ליד בית המרחץ של אחת השכונות המרוחקות בירושלים הקיפו כמה נשים וכמה ילדים חוורים וכחושים את הבלן הזקן ר' חיים, שעמד בקפוטתו הבלויה ליד גיגית גדולה של מים רותחים וטבל בה כפות, מזלגות, סכינים וכלים מכלים שונים להגעילם ולהכשירם לחג הפסח.
בין הילדים עמד גם ברלי, בנה יחידה של גיטל, ובידיו הקטנות והרזות כמה כלים שהביא להגעלה. הוא לא נדחק בחוצפה כשאר הילדים ודווקא משום כך קרא לו ר' חיים לפני האחרים:
– גש הנה, ברלי, אַל תתבייש.
והבלן הזקן נטל מידו של ברלי את הכלים, טבלם במים הרותחים ותוך כדי כך אחז בסנטרו של הילד ושאלו בחיוך ובלשון רכה:
– היכן אבא שלך?
– איני יודע – השיב ברלי בבישנות ובקול עצוב.
– הוא לא יבוא הביתה לפסח? – הוסיף ר' חיים לשאול והניע ראשו בעצב כאדם היודע ששאל שאלה טפשית, כגון אם ישוב מישהו מעולם האמת.
– איני יודע – השיב ברלי שנית ונתן לבלן את המטבע שכר טרחתו.
כשהלך משם הילד עם הכלים הכשרים לפסח כשטיפות של מים רותחים נוטפות מהם, אמרה אחת הנשים שעמדה שם באנחה עמוקה ובלעג מר:
– כן, אבא שלו יבוא לכשיבוא בעלי…
אך לא בעלה ולא אביו של ברלי היו בין המתים; הם היו “פאַראר”, כלומר עריקים מן הצבא הטורקי, ואיש לא ידע את מקום מחבואם.
– ישועת ה' כהרף עין – אמר ר' חיים באנחה כבדה והמשיך בעבודתו.
ב
גיטל היתה טרודה מאד. היא ניקתה את הבית לכבוד החג, שפתה סיר מלא תפוחי אדמה על הכיריים, הוציאה מתוך תיבה כלי פסח שונים, קערות של חרסינה צבעונית, ספלים, כוסות וצלחות, ניקתה הכל במפית צחורה וסידרה אותם במזנון שטוהר לפסח. לבה היה מר עליה, אך היא לא רצתה להשבית את החג ועשתה את אשר עשתה מתוך אמונה כי בזכות זה יעזור לה השם ובשנה הבאה כבר יהיה בעלה בבית וכל ישראל בארץ הקדושה ייגאלו מיד העריצים הטורקיים.
פתאום התפרץ ברלי הביתה בבכי:
– אמא! אמא!
נתבהלה גיטל ושאלה:
– מה לך, ילדי? מה לך, נשמתי?
אך ברלי הוסיף לבכות ולא יכול להשיב דבר. הכלים הטבולים שהביא עמו נפלו מידיו ארצה.
– דבר בני! – התחננה אליו אמו בבדקה את כל גופו מפחד – ההכה אותך מישהו?
– לא – התיפח ברלי – אבל ר' חיים הבלן שאלני אם אבא יבוא הביתה לחג הפסח. למה אינו בא, אמא? הגידי, מתי יבוא?
ושוב התיפח ברלי בקול מר.
– שקט, ילדי – השתדלה גיטל להרגיע את הילד כשדמעות עלו בעיניה – שקט, מחמדי; אבא ישוב אלינו בקרוב. השומע אתה מרחוק את רעם תותחי האנגלים? בעוד כמה שבועות יבואו הם ויגרשו מכאן את הטורקים הרעים ואז יוכל אבא לשוב אלינו.
– והוא יישאר כבר עמנו תמיד? – שאל ברלי את אמו בהרגעו במקצת.
– בוודאי, ילדי; תמיד, תמיד כבר יהיה אבא עמנו.
עתה נרגע ברלי לגמרי. הוא מחה את דמעותיו בשרוול מעילו ואמר אל אמו בשמחה:
– היודעת את, אמא, אני כבר יודע לשאול אה ארבע הקושיות.
– האמנם? נו, הבה ואשמע.
– הנה, הקשיבי, אמא: “אמא, אשאלך ארבע קושיות” – התחיל ברלי לזמר בניגון.
– לא – הפסיקה אותו גיטל בנגבה במפית צחורה את הכוסות ואת הצלחות – אומרים “אבא, אשאלך ארבע קושיות”.
– אבל הרבי אמר לי שאם אין לי אבא עלי לומר: "אמא, אשאלך – "
– שקט! – הפסיקה אותו גיטל וכיסתה על פניו בכף ידה – שיאריך אביך ימים ושנים. יש לך אבא שיחיה, אבל הוא נסע. ולפיכך עליך לשאול את אבא את ארבע הקושיות.
הקשיב ברלי לדבריה בשקט. אחר כך אמר בחטיפה את ארבע הקושיות שהרבי לימדו בעל פה, חטף תפוח אדמה מבושל ורץ אל בית־המדרש שעמד כל היום לרשותם של הקונדסים שהשתובבו שם כאוות נפשם.
כשסיימה גיטל את עבודתה וערכה את השולחן לליל הסדר כדת וכדין כאשר הסכינה מאז ומתמיד, יצאה החוצה וקראה לברלי לבוא הביתה. היא חפפה את ראשו, סרקה את שערותיו, הלבישה אותו כותנת לבנה ונקיה, מכנסיים נקיים עם קפוטה נקיה ומטולאה וציוותה עליו לבל יוסיף עוד לשחק באבנים ובעפר, שכן עליו ללכת לבית־הכנסת בליל החג בבגדים נקיים.
שמע ברלי בקול אמו ונזהר לבל יתלכלך והסתובב בחשיבות רבה במלבושי החג מן הבית החוצה ומן החוץ לבית.
ג
פתאום התפרץ ברלי הביתה וקרא:
– אמא, בואי וראי מי בא!
יצאה גיטל בחפזון אל החצר וראתה לפניה אשה ערביה לבושה גלימה שחורה כמנהג המקום ופניה רעולים. השתוממה גיטל למראה הערביה ואמרה לשאול אותה מה מעשיה כאן. אולם בטרם תפתח פיה אמרה האשה הערביה בקול של גבר ובלשון יהודית:
– הסי, גיטל, אל תקימי רעש. אני הוא, לייבל.
– לייבל! – קראה גיטל בקול פחדים ופניה אדמו וחוורו חליפות – איך הגעת הנה, ומה המלבושים האלה?
– שקט! – הזהירה האיש המתחפש – למען השם, אל תקימי רעש!
ובהחזיקו בידיה ובידי ברלי נכנסו הביתה.
מיד פשט מעליו את בגדי הנשים עם הצעיף ולפני האשה והילד הופיעה דמות עלובה ושזופה. פניו השעירים היו מאובקים ועיניו היו שקועות בחוריהן.
– ספר נא, – בקשה ממנו גיטל ולבה הלם מפחד והתרגשות – מאין אתה בא? היכן היית? איך הגעת הנה?
אך האיש לא ענה על כל השאלות האלה, כי מיד לאחר שנכנס הביתה והסיר את המסווה מעל פניו, תפס בשתי ידיו את ברלי, הרימו וכסה את פניו בנשיקות חמות ודמעותיו הרותחות התמזגו עם דמעות הילד המבוהל.
– ברלי, אוצרי! – התיפח האב העלוב.
– אמא! אמא! – בכה הילד ופרפר בכל גופו מפחד.
אולם כשהאב התרחץ, סרק את זקנו ולבש מלבושי חג, התרגל אליו ברלי ולבסוף אף שמח עליו שמחה גדולה. זה שנה שאבא היה בנכר ואין פלא שברלי בן השש לא זכר מיד את אביו שהתגעגע עליו כל כך.
ולייבל סיפר על נדודיו ועל עינוייו סיפורים מחרידים. מאז ברח מן החזית כבר ראה לפניו את המוות מאות פעמים ומאות פעמים ניצל מציפורניו. הוא התגולל בערים ובכפרים שונים ולא מצא מנוח לכף רגלו; לא אכל ולא שתה, לא ישן ולא נח ורק באורח פלא מילט נפשו מציפורני המרגלים והשוטרים הצבאיים שעיניהם פקוחות תמיד על הבורחים. ולפני כחודש ימים הגיע לכפר אחד בו יושב ערבי שעמד עמו בקשרי מסחר לפני המלחמה, וזה השיג לו את מלבושי האשה שבהם החליט לבוא הביתה בסתר לכבוד חג הפסח.
– אבל מה תעשה כאן? – שאלה גיטל בדאגה – הלא העיר מלאה מלשינים, מרגלים ושוטרים צבאיים טורקיים.
– לא אשהה כאן זמן רב, – השיב לייבל – בחול המועד אחזור; אשתדל לעבור לצד האנגלים ואם ירצה השם אחזור עמהם בקרוב.
ד
כשעמדה השמש לשקוע נתעוררה השאלה הקשה והחמורה: הילך לייבל עם ברלי לבית־הכנסת או לא.
– הלא תביא על עצמך כליה – טענה גיטל – היה בבית עד אחרי החג ואז תלך לך לדרכך בלא שירגיש בך איש.
– שטיה – אמר לייבל בחיוך קל. – הלא ברלי אינו אלא ילד. בין כך ובין כך הרי יספר שאבא בא הביתה לפסח. ובית־הכנסת הלא בתוך השכונה הוא, בסימטה הקרובה, ויהודים הלא יהודים הם ואין כל חשש.
וגם ברלי התעקש וטען:
– הלא אמא תמיד אמרה שלכשיבוא אבא הביתה ילך עמי לבית־הכנסת כמקודם. למה, איפוא, אלך שוב לבדי?
והאב וברלי ניצחו והלכו לבית־הכנסת בהשאירם את האם בוכיה ודואגת.
בבית הכנסת קיבלו בעלי הבתים הזקנים, וכמה מן הצעירים אשר בשל זכויות שונות היו משוחררים מעבודת הצבא, את לייבל בסבר פנים יפות ובתימהון. הכיצד? הייתכן? מה לו פה? בעצם ימי המלחמה?
אך לייבל לא האריך בשיחה. הקהל התפלל את תפילת החג בהתלהבות, אך האורה והשמחה שלפני המלחמה חסרו. מאחר שהרבה מן האבות הצעירים חסרו בבית הכנסת התבלטו יותר הילדים. אחרי התפילה, כשהגיעו ל“קדיש יתום” נתמלא בית־הכנסת קולות הילדים הרבים שאמרו “קדיש” מי אחרי אב שגווע ברעב, מי אחרי אב שמת במגפה ומי אחרי אב שניספה במלחמה. ובמקהלת ה“קדיש” הנוראה הזאת נשמעו גם קולות של יהודים באים בימים שאמרו “קדיש” אחרי בניהם הצעירים שנפלו.
לייבל היה מזועזע. מעולם לא ראה בבית הכנסת הזה כל כך הרבה אומרי “קדיש”. לבו התכווץ בקרבו; הוא לא שמע כמעט את ברכות החג שניתכו עליו מכל עבר, לא שמע כמעט את פטפוטו העליז של ברלי בדרך הביתה ולא ידע כמעט כיצד הגיע הביתה.
גיטל התאמצה לקבל את בעלה בפנים מסבירות. היא הדליקה נרות והשתדלה להרבות בבית את האור ואת השמחה. השולחן היה ערוך לסדר כבימים עברו. בקבוק היין עמד בתווך והכוסות עמדו מסביבו כחיילים המקיפים את מלכם.
ולייבל פתח בסדר. הוא קידש על היין בנעימת חג. גיטל עמדה לימינו וברלי, שטיפס ועלה על כסא, עמד לשמאלו והקשיבו רב קשב. אחרי הקידוש רמזה האם לילד ואמרה:
– נו, ברלי שאל את ארבע הקושיות.
התבייש ברלי במקצת, אך לבסוף אזר עוז והתחיל בקול רם ובחגיגיות:
– אמא, אשאלך –
– למה פתאום “אמא”? – הפסיקו אביו.
– הרבי אמר שאם אין לי –
– הס, טיפשון – הפסיקה אותו אמא – הרבי אמר שאם אבא נוסע שואלים את ארבע הקושיות את אמא. אבל איך אומרים כשאבא ישנו?
– אבא, אשאלך את ארבע הקושיות – התרונן ברלי, ובקול רם ועולה שאל את הקושיות עד הסוף.
נתמלא לבו של האב נחת והתחיל באמירת ההגדה. וככל שהפליג באמירה כן שכח את צרותיו, את הסכנות האורבות לו ועולם ומלואו.
פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בני המשפחה הקטנה נתעוררו מחלומם המתוק ונשארו יושבים כהלומי רעם.
– אויה! – קראה גיטל בספקה כפיה – מי זה שם?
לייבל קם ממקומו כשהוא חוור כסיד וניגש אל הדלת בברכים כושלות.
– מי זה? – שאל כשהוא רועד כולו מפחד.
כתשובה לשאלתו באו כמה דפיקות נוספות ומחוצפות יותר בדלת.
פתח לייבל את הדלת ומיד קפץ חזרה כנשוך נחש. בפתח עמדו שני שוטרים צבאיים טורקיים מזויינים ומאחוריהם עמד יהודי קטן קומה ובעל עינים טרוטות כשעל שפתיו חיוך של לעג.
לא עברו רגעים מועטים ולייבל נלקח משם למקום בלתי ידוע.
צעקותיה של גיטל בקעו שמים. בסימטה קמה בהלה גדולה, זקן וטף יצאו מבתיהם ונתקהלו סביב דירתה של גיטל.
וכעבור שעה קלה כבר היה הבית שומם ועזוב ורק יללותיה של האשה האומללה עוד בקעו את חלל האוויר.
ברלי כבר ישן את שנתו. רק מזמן לזמן הזדעזע גופו הקטן ומפיו נתמלטו מלים חנוקות:
– אבא!! אבא!!!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אולם שנה אחרי כן ערכה המשפחה שוב את הסדר ביחד בירושלים. לייבל מילא את הבטחתו לאשתו ולבנו יחידו; הוא ניצל וחזר לביתו מיד אחרי התמוטטות השלטון הטורקי בארץ.
בעצם ימי המלחמה הנוראה בשנת תש"ב, נמלטו מחמת המציק שלושה יהודים ממקומות מושבותיהם בפולין העקובה מדם, ומצאו להם מפלט בעיירה קטנה ונדחת בארץ רחוקה. ישבו שלושת היהודים בין הגויים ועסקו איש איש במלאכתו: האחד בחייטותו, השני בסנדלרותו והשלישי בנפחותו. מדי יום ביומו היו שלושת היהודים מתוועדים יחד, קוראים בספר התהילים, לומדים פרק משניות, מספרים על הצרות והתלאות אשר עברו עליהם בימי הדמים בעיירותיהם ועל שחיטת נשיהם וילדיהם ושאר הנפשות הקרובות והיקרות. אך צער רב הצטערו על שאין בידם להתפלל בצבור וקוה קוו כי בקרוב תפסק המלחמה ויוכלו לשוב למקומותיהם לחפש את שארית הפליטה ולעלות לארץ־ישראל.
והנה התחילו השלגים מפשירים, והארץ, שהחלה להתכסות במרבד דשא ירוק, בישרה את בוא חג האביב.
כשבוע ימים לפגי חג הפסח אמר ר' אברהם החייט אל שני חבריו:
– רבותי, היודעים אתם שחג הפסח קרב והולך?
– יודעים אנו, ר' אברהם – השיבו.
– ומה יהא על הסדר?
אמרו שני בעלי המלאכה התמימים:
– הלא אתה הגדול והחכם בינינו, נעשה, איפוא, כאשר תאמר לנו.
– ובכן, – אמר ר' אברהם – מחר, אם ירצה השם, אסע לעיר הקרובה ואקנה צרכי החג ונערוך את הסדר כהלכתו.
וכן היה. למחרת הניח ר' אברהם את מלאכתו ונסע אל העיר הסמוכה, שיש בה ישוב יהודי קטן, והיא מהלך יום מן העיירה. ובשובו משם הביא עמו מכל טוב: מצות, יין, בשר, דגים, פירות וכל מטעמים, ואף כלים חדשים לא שכח להביא עמו.
ובערב חג הפסח הניחו שלושת היהודים את מלאכתם ועסקו בהכנות לסדר; בישלו וטיגנו והכינו את הכל כדת וכדין.
ובהגיע ליל התקדש חג נתאספו השלושה בביתו של ר' אברהם החייט, שהיה קצת תלמיד חכם, יודע ספר וירא־שמים, התפללו את תפילת החג בהתרוממות הנפש, ערכו את השולחן, הדליקו נרות, מזגו את הכוסות ולא שכחו אף את כוסו של אליהו.
וברגע שר' אברהם עמד לקדש על היין נתבהל וקרא:
– רבותי, עיקר שכחתי להביא מן העיר! אין לנו הגדות!
נשארו שלושת היהודים יושבים כמאובנים ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו. אך לאחר רגעי דממה ספורים נרגע ר' אברהם ואמר:
– אל נא ישבית דבר זה את חגנו. שלשתנו יחד נדע בודאי להתגבר על המכשול הזה. הלא כל אחד מאתנו יודע כמה וכמה קטעים מן ההגדה בעל־פה, בודאי יצטרפו הקטעים לדבר שלם. נתחיל איפוא, וה' יהא בעזרנו.
את הקידוש ידע ר' אברהם בעל־פה. עמדו, איפוא, השלושה על רגליהם ור' אברהם פתח וקידש בקול רם ובנעימת חג. אחר כך אמרו “הא לחמא עניא”. ר' יעקב הנפח, שהיה הצעיר שבהם, שאל את ארבע הקושיות ומיד פתחו ביחד ב“עבדים היינו לפרעה במצרים”. ר' יצחק ור' יעקב נעצרו מיד אחרי הפסוקים הראשונים, אך ר' אברהם אמץ את כל כח זכרונו והמשיך. כך עברו בשלום עד חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אך בהגיעם ל“מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” בגד בו זכרונו של ר' אברהם והתחיל תועה בדרך. שני חבריו עזרו לו במקצת, אך עד מהרה נשתתקו ובחדר נשתררה שוב דממה כבדה ומעיקה.
סוף סוף פתח ר' אברהם ואמר:
– היודעים אתם רבותי, מה נעשה? נאמר “הלל” וניגש לסעודה ואלוהים ימחל לנו.
– מוטב – הסכימו שני חבריו.
באותו רגע נשמעה דפיקה קלה בדלת. וכשנפתחה עמד בפתח הלך יהודי צעיר, גבה קומה ודל בשר, זקנו שחור ומדובלל, עיניו בוערות כלפידי אש ובגדיו ארוכים כמנהג יהודי פולין. בידו האחת היה תרמיל ובידו השניה מקל נודדים.
שמחו שלושת היהודים על האורח שמחה גדולה ור' אברהם קרא:
– הכנס, ר' יהודי למה תעמוד בפתח? הלא זה עתה אמרנו “כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח”.
נכנס היהודי הצעיר החדרה, הניח את תרמילו ואת מקלו וישב.
– מאין יהודי בא? – שאלוהו אנשי הבית.
השיב הצעיר הזר בקול נעים ובדברים שקולים:
– הגעתי אל העיירה לפני כמחצית השעה. שאלתי אצל כמה מן התושבים אם יש יהודים במקום והביאוני הנה אליכם. ברוך המקום שמצאתיכם ואוכל לפסוח עמכם. מדרך רחוקה באתי, פליט אנכי והלכתי לאשר נשאוני רגלי. מה טוב ששולחנכם ערוך ואוכל לקיים מצוות ספור יציאת מצרים כהלכה. אך למה תשבו דמומים?
הביטו שלושת היהודים במבוכה איש בפני רעהו ור' אברהם אמר:
– אף אנו פליטים הננו וזה מקרוב השתקענו במקום הזה עד יעבור זעם. הנה הכינונו הכל לכבוד ליל הסדר, דבר לא יחסר מלבד “הגדה” ששכחתי להביא מן העיר הסמוכה. אמרנו את המעט אשר זכרנו בעל־פה, אך עתה נשארנו ולא נוכל להמשיך.
חייך האורח ואמר במאור פנים:
– הסירו דאגה מלבכם! סבור אני כי יודע אני את ההגדה בעל־פה. נתחיל, איפוא, שוב ולבי מלא בטחון כי ה' לא יעזבנו ולא נדלג אפילו על מלה אחת.
והאורח הצעיר התחיל קורא את ההגדה בקול נפלא וצלול ומארחיו ענו וקראו אחריו מלה במלה. וככל שהפליגו כן גדלה שמחתם וכן גבר קולם. וכשהגיעו ל“והיא שעמדה לאבותינו”, עמדו על רגליהם ושרו בהתלהבות כה רבה עד שנתקבצו לקולם רבים מן הגויים מאנשי העיירה ועמדו סביב החלונות והאזינו בהנאה לשירה ולזמרה.
ובשעת הסעודה סיפר הנודד הצעיר ספורי חסידים וספורי נפלאות ושלושת היהודים לא ידעו נפשם מרוב שמחה ונחת.
לאחר הסעודה ברכו ברכת המזון ושוב נהג אותם הצעיר בעל העינים הבוערות לבטח על פני הפזמונים ששר בניגונים שונים ולוקחי לב.
כך זמרו וספרו ביציאת מצרים ארבעת היהודים, שהוגלו ממקומם ונתגלגלו למקום נדח זה, עד אחר חצות. אך עדיין צריכים היו לומר “שיר השירים”, ושירה זו כבר יכלו לומר מתוך סדוריהם. שקעו כלם בסדוריהם והאורח פתח בפסוקים הנפלאים בניגון המסורתי המקובל.
בסיימם את הפרק הראשון הרים ר' אברהם את עיניו ולחרדתו הרבה ראה שאורחם הצעיר בעל העינים הבוערות אינו במקומו ליד השולחן. הפסיק את חבריו וקרא:
– רבותי, היכן אורחנו?
– הלא זה עתה ישב וקרא עמנו! – קראו ר' יצחק ור' יעקב בחרדה.
– אולי יצא החוצה לרגע קט?
קמו שלושתם לחפשו בחוץ אך עקבותיו של היהודי הזר נעלמו, ועמו נעלמו אף תרמילו ומקלו.
הבינו שלושת בעלי המלאכה הטובים ויראי השם מי היה האורח שפסח עמהם ור' אברהם לחש:
– אכן, שלח לנו אלוהים את אליהו הנביא לשמח את לבנו בליל הסדר בגולה דוויה זו. נודה, איפוא, לאבינו שבשמים ונתפלל מעומק לבנו: לשנה הבאה בירושלים הבנויה!
כיום הומה עיר הקודש ושוקקת. תנועה רבה בה. מכל קצווי עולם ומכל פינות הארץ נמשכים ועולים אליה יהודים לישיבת קבע, לביקור ולסיור, לשם עסקים ועבודה. בכל פינה בעיר מורגשת תכונה לקראת החג. השווקים והרחובות הומים כאותה כוורת דבורים. צופרי המכוניות מוסיפים עליצות וחדווה לחיי העיר השוטפים בבטחה. משרדי הממשלה שרובם כבר עברו הנה מן הקריה בתל־אביב מלאים אדם הדורשים לפקידים הרבים. קיצורו של דבר – עיר חיה וערה שדופק החיים הולם בה בכל עוז.
אך לא כן היה הדבר לפני כמה שנים, כשהתחילה מלחמת השחרור שלנו. העיר היתה במצור. מסביב, מכל עבריה, עמדו אויבינו שקמו עלינו לכלותנו, ואפילו בתוכה ישבו צרים שזממו לתת יד לצר בבוא היום.
באותם הימים היתה ירושלים מנותקת משאר חלקי הארץ, אין יוצא ואין בא. רק לפני ימים ספורים הצליחה שיירה גדולה של שלוש מאות מכוניות לפרוץ את קו האש ולהכניס לעיר קמח לאפיית מצות. אך נהגי המכוניות הגיבורים שחרפו נפשם והביאו לחם ליהודי העיר, נתקעו בה ולא יכלו לעזבה ולשוב אל בתיהם ומשפחותיהם לכבוד החג.
ברוב הימים והלילות ההם מילאו את חלל האוויר יריות וקולות נפץ חזקים שבאו מפרוורי העיר הרחוקים והקרובים. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. ואם פגשת באדם היו פניו מודאגות ועיניו תוהות וכאילו שואלות: מה יהיה? מזמן לזמן נראו ברחובות מכוניות גדולות שהסיעו את חיילי השלטון העוזב ממחנותיהם המפורקים. לעומתם נראו ברחובות בחורינו־מגינינו שעדיין הצניעו את נשקם מתחת לבגדיהם.
הגיע ערב חג־הפסח. יהודים התכוננו לערוך את הסדר כמימים ימימה. בצהרי היום טילפן אלי ד"ר דוב יוסף שהיה אז המשביר ופטרון העיר ואמר לי:
– בקשה לי אליך; הנה הגיע ליל הסדר ובעיר נתקעו כשלוש מאות נהגי המכוניות שהביאו לנו מעט קמח. הם מנותקים מבתיהם וממשפחותיהם ולפיכך החלטנו לערוך בשבילם סדר מסורתי באחת המסעדות הגדולות בעיר. בכך נפיג את צערם במקצת וירגישו אף הם בשמחת החג. עשה נא חסד וערוך להם את הסדר.
מובן שהסכמתי לכך מיד.
בליל התקדש חג, לאחר שערכתי סדר חטוף במקצת לבני משפחתי, שמתי פעמי אל המסעדה הגדולה במרכז העיר ששם המתינו לי הבחורים המנותקים ממשפחותיהם. עם צאתי לרחוב קידמו את פני כמה קולות נפץ ויריות שהדהדו מעל לראשי. הקולות חזרו מדי פעם בפעם וליווני כמעט בכל עת לכתי בסמטאות השכונות שהיו ריקות מאדם. אולם מחלונות משכנות ישראל הצנועים בקעו אורות וקולות זמרה והלל. על אף המצור ועל אף המצוקה הסבו יהודים לסדר. מאחד החלונות בקע קול רך, מרטט ומהסס של ילד בארבע הקושיות המסורתיות: “אבא, אשאלך ארבע קושיות; מה נשתנה הלילה הזה?…”
עמדתי כמרותק במקומי והאזנתי עד סוף הקושיות. ואז בקעה מבעד החלון מקהלת גברים שהשיבה את התשובה הידועה והנפלאה: “עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה…”
מעין זרם חשמלי עבר בכל גופי. אכן, זה כוחו של ישראל סבא. גם בלילה הזה נתאספה משפחה גדולה של אבות ובנים כדי לחוג בצוותא ולהלל את שמו יתברך על הנסים והנפלאות ועל החרות שהנחיל לנו בימי קדם, גם בלילה הזה.
מעודד ומאושש המשכתי בדרכי ובמוחי מחשבה אחת: עם כזה, האם לא יגאל ויחיה ויתגבר על כל שונאיו?
ובתוך שאון היריות וקולות הזמרה הבוקעים מכל חלון ופתח, הגעתי למרכז העיר.
המסעדה הגדולה היתה מוצפת אור שפרץ מבעד החלונות גם החוצה והציף את כל הרחוב. מסביב לשולחנות ערוכים בטעם ומקושטים בפרחים ובבקבוקי יין מתנוצצים ישבו הנהגים הגבורים ומלאו את חלל האולם בפטפוטיהם העליזים ושום עננה לא העיבה פני איש מהם. אווירה של חג ממש שררה במקום.
קידם את פני השר לעתיד ד"ר דוב יוסף שזנח אף הוא את משפחתו בליל זה ובא להשתתף בסדר עם בחורינו האמיצים והנפלאים.
ומיד נשתרר שקט. כוס ראשונה של ארבע כוסות נמזגה. הקהל הרב עמד על רגליו. פתחתי ב“קידוש” בנעימה המסורתית של ליל חג הפסח. אחר ה“קידוש” אמר ד"ר דוב יוסף כמה דברים שיצאו מן הלב ונכנסו אל כל הלבבות. בדברים נרגשים תיאר את מעמדנו וסיים בדברי תקווה ועידוד.
בו במקום נמצא גם ילד שהוגבה על כסא ושאל בבטחון ובחגיגיות את ארבע הקושיות. התשובה ניתנה על ידי הקהל הרב בשירה ובזמרה, בתודה והלל ובסעודת מלכים כיאות לליל זה.
איש לא נתן דעתו על היריות ועל קולות הנפץ שבאו מן הרחובות הסמוכים שבהם התבצרו הערבים ואשר לא פסקו כל אותן השעות הנפלאות.
וכעבור שבועות מעטים זכינו כולנו לבשורת השחרור והמדינה העברית.
כשנפטר בעלה של פייגה־רחל, הרב הנכבד בעיירה הקטנה בגליציה, נשארה בודדה וגלמודה. הבנים והבנות פרחו זה כבר מן הקן והשתקעו באמריקה הרחוקה. עמדה פייגה־רחל וכתבה לבניה מכתב בזה הלשון:
“ילדי היקרים, עתה, מאחר שאבא איננו עוד, מה לי ומי לי פה בעיירה הנדחת בגולה? על כן אמרתי אעלה לירושלים עיר הקודש ואעשה בה שארית ימי. הלוואי והיה גם אביכם הצדיק זוכה לעלות עמי; אך בוודאי היה כך רצונו של הקדוש ברוך הוא. אעלה, איפוא, לבדי”.
וכשהגיעה פייגה־רחל לירושלים חפשה ומצאה לה דירה בעיר העתיקה ברחוב חברון, בחצר הגדולה של ישיבת “חיי עולם”. דירתה כללה בסך הכל חדר אחד גדול ואפל עם כפה מקומרת ומטבח קטן בנוי קרשים סמוך לפתח. והזקנה השכילה לפאר את חדרה ולשוות לו את אותו החן וה“בעל־ביתיות” שהיתה רגילה להם בביתה בגולה, כשהיתה קרויה בפי כל “הרבנית”. על מטתה פרשה סדין צחור ומרוקם, על הארון העמידה את פמוטי הכסף עתיקי היומין, על השולחן היתה פרושה מפה צבעונית, הכתלים היו מסויידים בצבע התכלת והרצפה היתה נקיה להפליא. מתפרנסת היתה פייגה־רחל ממעט הכסף שהביאה עמה ומן המעט ששלחו לה בניה מכרכי הים. ולא נותר לה אלא לעבוד את ה', לעשות צדקה וחסד עם עניי החצר והחצרות הסמוכות ולהמתין ליום פקודתה.
ועבודה רבה היתה לה לפייגה־רחל. יום יום היתה הולכת אל הכותל המערבי ושופכת שם את לבה בהלחצה אל האבנים הגדולות והקרות, ומבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולכלל ישראל. אחר כך היתה מבקרת אצל חולים, סועדת משכבם, מביאה להם דבר מאכל ולעתים אף סמי רפואה. ובעיקר היתה פייגה־רחל מטפלת בילדי ה“חדר” שבחצרה. שכן לא רק ישיבה היתה משוכנת בחצר אלא אף “חדר” לתינוקות. יום יום לפנות ערב, כשהיו התינוקות עוזבים את ה“חדר” היתה פייגה־רחל אורבת להם ליד פתח ביתה, מכניסה אותם פנימה, מקנחת להם חטמיהם בקצה סינרה ומחלקת להם דברי מתיקה וקטניות מבושלות. גם בימי שבת ומועד היו התינוקות פוקדים את מעונה ומקבלים מידה פירות וממתקים.
הנה כי כן לא בודדה היתה פייגה־רחל בירושלים עיר הקודש.
אלוהים האריך ימיה ושנותיה וכבר הגיעה לזקנה ושיבה ועדיין ידיה מלאות עבודה ודירתה הצנועה נקיה ומצוחצחת. עדיין הולכת היא יום יום אל הכותל המערבי ומתפללת בבית־הכנסת של הישיבה.
רק פעם אחת בשנה היתה פייגה־רחל מרגישה בבדידותה – בליל הסדר. כל ימיה בחוץ־לארץ היתה רגילה לערוך סדר גדול בביתה לכל בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה ונכדיה. והנה כאן בירושלים אין לה למי לערוך סדר והיא צריכה להיות סמוכה על שולחן זרים. בכל שנה ושנה היא מוזמנת לסדר בבית ראש הישיבה הגר עמה בשכנות. ראש הישיבה, ר' נחומ’ל, מסביר לה אמנם תמיד פנים ומכבד אותה כערכה. אף על פי כן אינה יכולה להתגבר על הכאב הצורב בלבה בהגיע ערב פסח ובבוא ר' נחומ’ל אליה להזמינה להסב עמהם בליל הסדר. אדם הגון וטוב לב הוא ר' נחומ’ל, אך אדם קרוב לעצמו; משפחה גדולה לו, בלא עין רעה, בנים ובנות ונכדים ואורחים קרואים ולא־קרואים. ובין כל אלה מוצאת לה גם פייגה־רחל מקום צנוע בקצה השולחן. לא פעם גמרה אומר להשאר בליל הסדר בחדרה ולא להזקק לשולחן אחרים, אך מה תעשה והיא אשה לבדה ומחובתה לשמוע קידוש, אמירת ההגדה וברכת המזון.
והנה פעם אחת, כחודש ימים לפני חג הפסח, הביא לה הדוואר מכתב מאמריקה מבן הזקונים שלה מאיר’קה ובו היה כתוב:
“אמא יקרה, כשתקבלי מכתב זה כבר אהיה בספינה עם אשתי ובננו הקטן בדרך לארץ־ישראל. ברצוני לחוג את חג הפסח עמך בירושלים. הכיני, איפוא, מכל טוב והכוני לערוך סדר כאשר היית עורכת לפנים בבית. שלך בנשיקות חמות מכולנו”.
כשקראה פייגה־רחל את מכתבו של בנה לא ידעה נפשה מרוב שמחה. שוב לא תצטרך להסב לשולחן זרים. שוב תשב עם ילדיה כבעלת בית! הוי, אבי שבשמים! מה גדול חסדך עמדי.
ולא גילתה פייגה־רחל לשכניה ולמכריה על העומד להתרחש בביתה בחג הפסח; ובבוא ר' נחומ’ל להזמינה לסדר, כשבוע לפני החג, הודתה לו בענוות חן ואף את אזנו לא גילתה, כי אמרה להפתיע את הכל.
כשלושה ימים לפני חג הפסח, בשוב פייגה־רחל מן השוק ואחריה סבל ערבי נושא סל גדול מלא כל טוב, יין, בשר ודגים, פירות וממתקים, שקדים ואגוזים, התפרצו לדירתה כמה מילדי ה“חדר” וקראו:
– סבתה, אמריקאים שואלים עליך! הנה הם עולים במדרגות!
מהרה פייגה־רחל החוצה וראתה לפניה אדם גבה קומה עטור זקנקן שחור, לבוש חליפה שחורה ונאה וחבוש מגבעת משי; לידו עמדה אשה צעירה וחננית חבושה מגבעת רחבת שוליים שנוצות מזדקרות ממנה וביניהם נער כבן עשר לבוש בגדים חדשים שמעולם לא ראו כמותם בירושלים העתיקה.
– מאיר’קה!– קראה הישישה ונפלה בין זרועות בנה.
לא עברו רגעים מועטים וברחוב חברון פשטה השמועה כי בנה וכלתה ונכדה של פייגה רחל באו אליה מאמריקה, ומכל צד ועבר רצו אנשים ונשים, זקנים וטף לראות בפלא הזה. חביבה היתה פייגה־רחל על כל יודעיה בשל מעשיה הטובים ולבה הטהור והכל שמחו בשמחתה.
– אמא – אמר מאיר’קה אל אמו הישישה – אל תחסכי עמל וכסף וערכי סדר כיד המלך. הזמיני אורחים שיסבו עמנו ואשתי רבקה’לה תעזור על ידך.
ואמנם היתה התכונה רבה בביתה של פייגה־רחל בשני הימים שלפני הסדר. הישישה וכלתה הצעירה עמדו במטבח הקטן, בישלו, אפו וטיגנו לכבוד החג. מתחתית הארגז הגדול הוציאה פייגה־רחל כלים צבעוניים של פסח שהעלתה עמה לפני שנים רבות בעלותה לירושלים, כוסות מוזהבות ליין, ספלי חרסינה, כפות ומזלגות של כסף, ושוב זכרה את הימים ההם בהיותה אם למשפחתה הגדולה בבית בעלה הרב.
והנה הגיע ליל הסדר. מאיר’קה עם נכדה הקטן הלכו לבית הכנסת ופייגה־רחל וכלתה רבקה’לה לבשו מחלצות והלכו אף הן. והפתעה גדולה ערך לה מאיר’קה שם. עם השמע הצלילים הראשונים של “ברכו” הכירה פייגה־רחל את קולו הצלול והיפה של מאיר’קה שלה, והקול השתפך על פני כל הבית וזעזע את לבה. רגע היתה פייגה־רחל נדהמת והביטה אל עבר כלתה בעינים תמהות ושואלות. אך כלתה חייכה כלפיה ואמרה בלחש:
– האם לא ידעת כי מאיר’קה הוא חזן מהולל באמריקה?
– אכן ידוע ידעתי כי מיטיב הוא לזמר, ותמיד היה קולו מתרונן בבית, אך לא ידעתי כי נעשה שם חזן גדול כל כך.
– כן, – לחשה הכלה בחיוך – הוא שמר את הדבר בסוד כדי להפתיעך הפתעה נעימה; הרבה זמן השתעשע בתקווה הזאת והנה הגיעה השעה.
ובהיכל הגדול של הישיבה מצלצל קולו האדיר של מאיר’קה ובוקע שחקים. בעזרת־הנשים עומדות המתפללות על קצות בהונותיהן ובולעות כל צליל וכל הגה. ופייגה־רחל – כמרחפת בעולמות עליונים…
והנה נסתיימה התפילה. מבית הכנסת בוקעים קולות נלהבים של “יישר כח” ו“חג שמח”. פייגה־רחל יוצאת מעזרת הנשים ראשונה ולקראתה צועד מאיר’קה בנה בקומתו הגבוהה ובעיניו השחורות והמזהירות ואחריו כל קהל המתפללים.
– יום טוב לך, אמא – הוא קורא ומחבקה בזרועותיו.
– מאיר’קה, בני – ממלמלת פייגה־רחל ודמעות גיל זולגות מעיניה.
ובחדרה הצנוע של פייגה־רחל רב האור והזוהר. מסביב לשולחן מלבדה ומלבד ילדיה ששה־שבעה אורחים. מאיר’קה, החזן המופלא, מקדש על היין וקולו משתפך מעבר לחצר אל רחוב חברון, ויהודים עומדים בפתחי בתיהם, מאזינים ברטט ואינם יכולים לפתוח בקידוש.
הפעם קיצרו רבים ברחוב חברון בהגדה, חטפו וסיימו ובאו בהמוניהם לשמוע אל הרינה והזמרה בביתה של פייגה־רחל ולראות את הסדר הנפלא שערכה הישישה הצדקת. ובין הבאים היה גם ר' נחומ’ל, ראש הישיבה.
א.
ערב ל“ג בעומר בשנת תר”ע. צפת העתיקה החבויה בין ההרים, כאילו הקיצה מתרדמתה שהיא שקועה בה כל השנה, והחיים התחילו מפכים בה בכל עוז. סמטאותיה הצרות והעקלקלות נתמלאו בני־אדם חדשים שזרמו אליה מכל עבר. בכל פנה פנים חדשות ומשונות; יהודים מארצות קרובות ורחוקות, רועשים, סקרניים ומלאים חדות־חיים. על כל גבעה נראו כשהם באים ועולים עם צרורותיהם, ארגזיהם, מזודותיהם וילדיהם.
אך רוב הבאים היו יהודי המזרח מן הארצות הסמוכות לארץ־ישראל. הם תפסו את המקום הראשון. בפניהם השזופים ובמלבושיהם המזרחיים והצבעוניים התהלכו על פני מרצפות צפת ומלאו את חלל־האויר בבליל־לשונותיהם.
והנה הגיעה השעה הגדולה, בה התחילו כל ההמונים הללו לצאת את העיר ולזרום בדרכים ובשבילים המוליכים אל הכפר הערבי הקטן “מירון”, מקום שם נמצא קברו של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי.
נפלא היה הטקס ותאוה לעינים המראה; בראש התהלוכה יצאו ה“כלי זמר” של צפת: יהודים מגודלי זקן בקפוטות של שבת מיטיבי נגן בקלרינטות ובתופים. אחריהם באו רבני צפת, דייניה וחכמיה כשספרי־תורה בידיהם ופניהם נוהרות. ואחריהם באו ההמונים שפצחו בשירה ובזמרה ובמחולות. את המקום החשוב ביותר תפסו התינוקות, אלה הילדים שהועלו לכאן מערים וארצות שונות כדי לקיים בהם נדרים שונים על־פי מסורת עתיקה – לספר בפעם הראשונה את שערותיהם ולקבוע את פיאותיהם ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי. היו כאן ילדים בעלי שער זהוב, צהוב, שחור וחום; ילדים שחורי־תלתלים ושחורי־עינים מעדן, מחלב, מבגדד, מבצרה, וילדים צהובי־תלתלים ועיני תכלת מבתי־האונגרים בירושלים. רוב העולים הלכו ברגל כשהם נושאים את ילדיהם על כתפיהם, אך העשירים רכבו על גבי חמורים, פרדות או סוסים.
במרחק־מה מכל ההמולה והשאון וענני האבק המתאבכים, רכבה על שני חמורים משפחה קטנה אחת, איש ואשתו ובנם הקטן. האיש היה בעל הדרת־פנים בגיל העמידה. זקן שחור עטר את פניו העגולים ולבושו היה כלבושם של עשירי־בגדד. האשה שהיתה בגיל בעלה, לבשה שמלה צבעונית רחבה ועל כתפיה וראשה מטפחות משי. צוארה, חזה ואצבעות־ידיה היו מכוסים עדיים. בזרועותיה נשאה ילד שחרחר וחנני בעל צמות דקות ושחורות ועינים שחורות ונוצצות. על ראשו היה כובע קטיפה קטן וגופו הדק היה עטוף גלימת־משי צחורה.
זו היתה משפחת מזרחי העשירה והידועה מבגדד. שנים רבות שפכו שיחם לפני אלוהים כי יפקדם בבן. פזרו את כספם לצרכי צדקה והתפללו על קברי הקדושים, אך ללא הועיל. ויום אחד הגיע לבגדד חכם אחד מארץ־ישראל ויעץ להם לנדור נדר, כי אם יפקדם אלוהים בבן־זכר, יעלו עמו למירון במלאות לו שלוש שנים, כדי לקבוע את פיאותיו על קברו של ר' שמעון בר יוחאי. בשמחה קבלו עליהם את הדבר וידרו את הנדר. וכעבור שנה נולד להם הבן. ועתה מלאו לילד שלוש שנים והם עולים למירון לשלם את נדרם. הרבה תלאות מצאום בדרך עד הגיעם הנה. אך לבם מלא חדוה וגיל בידעם, כי הנה מתקרב והולך הרגע שבו יזכו לשלם את הנדר.
והאבק עולה עננים עננים, מחניק ומעוור את העינים. השמש שכבר עמדה כמעט לשקוע עוד להטה, ולאט לאט נתקרבה התהלוכה למירון. וככל אשר נתקרבה לשם רבתה השמחה וההתלהבות וגדל השאון.
עם שקיעת השמש הגיעה התהלוכה למירון. העולים נזדרזו לתפוס מקומות בחצר הגדולה אשר בה קברו של הצדיק, ובשדות שמסביב לה. החזקים ואנשי הזרוע נדחקו ותפסו מקומות בתוך החצר ועל גגות הבנינים, והחלשים שאינם יודעים להדחק, הסתפקו במקומות מסביב לחצר, בשדה, מקום שם פרשו להם שמיכות ומחצלות והסתדרו איש על פי דרכו.
משפחת מזרחי קבעה מקומה תחת זית אחד, לא הרחק מן החצר. הם נחו מעמל הדרך וסעדו לבם.
בינתים שקעה השמש ומסביב גברה החשיכה. עיני בנם יחידם נעצמו כמו מאליהן. אמו פרשה שמיכה אחת על הארץ ובשניה כסתה אותו. ומיד נפלה עליו תרדמה ויישן.
ובחצר הגדולה והמרובעת גבר השאון והרעש מרגע לרגע. מכל הסביבה נדחקו אליה ההמונים שהתכוננו ל“הדלקה” הגדולה. מזרחי ואשתו נועצו ביניהם אם כדאי להשאיר את הילד הישן במקומו וללכת אף הם לחזות בשמחת ההדלקה. בהביטם סביבם ובראותם, כי בכל מקום ומקום, ותחת כל עץ יושבות משפחות יהודיות, ובכל מקום השאירו הגדולים את הילדים במקומם והלכו לחזות בהדלקה, החליטו לעשות כך אף הם.
עוד פעם אחת הסתכלו בבנם הישן, כיסוהו היטב והלכו ל“שעה קלה” אל החצר.
אך ה“שעה הקלה” ארכה מאד.
מלאי התלהבות ודבקות רקדו יהודים כשהם קלועים זה בזה בעגולים גדולים מסביב ללהבות ההדלקה, ופיהם מלא רינה וזמרה מפזמוני־שבח לרבי שמעון בר יוחאי. והמראה, הריקודים והפזמונים מסביב למדורה נתחלפו מפעם לפעם. הנה יהודי ירושלים וצפת האשכנזים, הנה הספרדים, הנה התימנים, הנה יהודי קוקז ובגדד, והנה כולם יחד עם בליל־לשונותיהם וזמרתם המעורבת.
והשעות חולפות מבלי דעת. המחוללים דאגו לכך, כי המדורה לא תדעך ומדי פעם בפעם הוסיפו שמן, נפט ואף מלבושי־משי יקרים להגדיל את האש לכבודו של הצדיק.
עם עלות השחר חזרו מזרחי ואשתו אל מקומם תחת הזית. כשנגשה האם אל משכב הילד נתפרצה מפיה זעקה גדולה ומרה:
– רחמים! רחמים איננו!…
ומיד נתעלפה.
כל האנשים מסביב באו בבהלה ונתקהלו סביב הזוג האומלל. בעמל רב השיבו את האם לתחיה. בן רגע פשטו אנשים למאות בכל הסביבה לחפש את הילד האבוד. השמועה, כי ילד יהודי נעלם השביתה את השמחה. כל אדם עזב את עניניו ונתן ידו לאנשים שארגנו את החפושים אחר הילד. היו כאלה שהרחיקו ללכת עד הכפרים הסמוכים, אך ללא הועיל. הילד נעלם ועקבותיו לא נודעו.
כחום היום, בשעות הצהרים, כשהורים מאושרים רבים עדיין התעסקו בגזיזת שערות הילדים, יצאו הורי הילד האבוד האומללים את מירון בדרכם חזרה לצפת, כשהם רכובים על חמוריהם האפורים. שם מסרו על אסונם למשטרה התורכית, שכרגיל לא נקפה אצבע, ובלבות שבורים, ערירים ושכולים חזרו לארצם.
האב לא יכול לעמוד באסון הנורא שקרהו וכעבור כמה חדשים מת משברון לב. האם מכרה את כל אשר לה, עזבה את ביתה ואת משפחתה ועלתה ארצה על מנת להשתקע בצפת. ובלבה התקוה למצוא ביום מן הימים את בנה האבוד.
ב.
אביב של שנת תר"ץ. שבט בידואי תקע את אוהליו סמוך לבאר־שבע, לא הרחק ממדבר סיני. הסוסים, החמורים, השוורים והעזים הרזות פשטו מיד בסביבה לחפש להם מקום מרעה.
באחד האוהלים שכב על עורות כבשים בדואי זקן בעל זקן־שיבה, לחיים צמוקות ועינים כבות. על הקרקע מולו ישב בדואי צעיר וחסון, פניו שזופים ועטורים זקן קצר ושחור ועיניו שחורות ונוצצות. לבוש היה כתונת לבנה, גלימה חומה הדוקה לגופו בחגורת־עור רחבה, ומבעד המטפחת שעל ראשו גלשו תלתליו השחורים. דומם וביראת־הכבוד ישב, כשרגליו מקופלות תחתיו, וחכה למוצא שפתיו של השיך הצנום והישיש ראש השבט, אשר שלח לקרוא לו.
– בני חוסיין – פתח הזקן בקולו החלוש – הנה בא יומי ואני הולך למות; איני רוצה, איפוא, לקחת את סודך עמי לקבר. דע לך, כי אתה אינך אחד מאתנו, מבני היהודים אתה. לפני עשרים שנה, כשנטינו אוהלינו בסביבות העיר צפת גנב אותך אחד מאנשינו מהוריך בליל ה“פנטזיה” ונקחך עמנו. גדלת כאחד מאתנו, גבור, חסון ואמיץ־לב כארי. שלטון גמור לך על הסוסים, החרב והרובה, שבטנו מתגאה בך ותפארת אתה לבני ערב. אך ירא אני, כי אללה יענישני ונשמתי תרד לגיהנום, אם אני, האחרון היודע את מוצאך, לא אגלה לך את האמת לפני מותי. ועתה, בני, עשה כחפצך וכרוב חכמתך. ישמרך אלוהים.
והזקן הוציא מכיס חזיתו מטלית קטנה, פרש אותה והוציא מתוכה “חמסה” קטנה של זהב (מין תכשיט בצורת יד וחמש אצבעות, שבני עדות המזרח נוהגים לתלות על צואר הילדים כסגולה לעין־הרע), מסרה לבדואי הצעיר ואמר:
– חפץ זה שייך לך, קחהו; ואם רצונך בכך, רכב אל העיר צפת, אולי עוד תמצא שם את הוריך. לך בשם אלוהים!
לקח הצעיר את התכשיט מידי הזקן מבלי דבר דבר והניחו בכיס חזיתו. אז עמד על רגליו, הניח ידו על לבו, החוה קידה ויצא את האוהל.
הלילה כבר פרש את ממשלתו על פני כל המדבר. השמים היו זרועים כוכבים כקטיפה שחורה משובצת אבני־חן מזהירות. רגע עמד הבדואי והביט סביבו. אז הלך אל האבוס, מקום שם עמדו הסוסים המנמנמים, הניח ידו על סוסה אחת והוליכה אחריו. משנתרחק מרחק מה מאוהלי־השבט, עלה על גבה ומיד נישא בסערה אל תוך אפלת הלילה.
שני ימים ושני לילות רכב הבדואי הצעיר על סוסתו האמיצה. עלה הרים, ירד בקעות, התפרנס מעשבים ושבלים, עד הגיעו לפנות ערב לאחר השקיעה אל העיר צפת. עיף ויגע עבר ברחובותיה הצרים והעקלקלים, ושאל את העוברים והשבים על מעונו של “שיך” היהודים.
מוכה תמהון והשתוממות היה ה“חכם” הספרדי כשנפתחה דלת־חדרו ודרכה נכנס בדואי גבה־קומה. תחילה נבהל במקצת, אך חיוכו הטוב של האורח המשונה הרגיעו מיד.
– אל תירא – אמר הענק הצעיר – יהודי אני. לפני עשרים שנה נגנבתי מהורי ונשביתי לבין הבדואים. הרי לך סימן.
ויוצא מכיס חזיתו את תכשיט הזהב וימסרהו לידי ה“חכם”.
הסתכל הרב היטב ב“חמסה” ומצא בה חרות באותיות עבריות את השם “רחמים בן עזרא מזרחי”.
בחשד הביט הרב בבדואי הצעיר ובקשו לספר לו כמה פרטים נוספים. אך הבדואי לא ידע לספר יותר משאמר כבר. מיד ציוה החכם לקרוא לכמה יהודים מנכבדי העיר, וסיפר לפניהם את המעשה. משגמר, עמד אחד היהודים וסיפר, כי זכור לו, כי כמה שנים לפני המלחמה העולמית הראשונה קרה מקרה וילד יהודי נעלם ממירון בשעת ההדלקה. אם הילד יושבת עתה בצפת. יקראו לאשה וישאלו את פיה אם אמנם היה שם בנה כשם החרות על ה“חמסה” הזאת.
מיד שלחו להביא את האשה לביתו של החכם. הרב הראה לה את ה“חמסה” ושאלה אם היא מכירה את החפץ הזה, ומיד הכירה אותו. אחר כך בקשוה להסתכל יפה בפני הבדואי ולומר אם מכירה היא בו את בנה.
הבדואי הזדקף לפניה במלוא קומתו, וכשהסתכלה האשה רגע בעיניו הרכות והמחייכות, נפלה אין אונים ונתעלפה.
בל“ג בעומר, שנת תר”ץ, נהרו המונים מכל קצות־הארץ אל מירון: ברגל, על גבי סוסים וחמורים ובמכוניות.
על גבי שני חמורים רכבו אשה זקנה וענק צעיר בעל תלתלים שחורים.
האם המאושרת נסעה עם בנה למירון לשלם את נדרה.
א
עמוד השחר טרם עלה והרכבת כבר עשתה דרכה בין הרי ירושלים. בתים ואילנות, שבאפילת הלילה היו דומים ליצורים משונים ומסתוריים, עברו על פנינו בטיסה.
בקרון שהיה תפוס על ידי קבוצת נוער מירושלים, שאף אני נמניתי עמהם, אי אפשר היה להבחין בפני איש. אולם השמחה היתה במעוננו. הכל פיטפטו בקול רם ואחד נכנס לדברי רעהו. הכל ציפו לרגע הגדול בו יימצאו ב“מירון” וישתתפו בהדלקה הגדולה ובעצרת העם הנפלאה.
מדריכנו ציווה עלינו לפתוח בזמר, ורעש קולותינו נתמזג עם רעש גלגלי הרכבת המטפסת על ההרים.
לאט לאט התחילו קווי אור קלושים מפציעים דרך חלונות הקרון ובישרו את עלות השחר. השמים אורו פתאום וההרים כאילו הסירו מעליהם את צעיף הלילה.
בקרון הסמוך הורגשה תנועה. הנוסעים התעטפו בטליתותיהם והתכוננו לתפילת שחרית בציבור. רבים מעמנו נצטרפו אליהם.
לאט לאט נמוג הערפל הפרוש על ראשי ההרים מפני השמש העולה.
ב.
ליד כל תחנה נעצרה הרכבת ונוסעים חדשים עלו אליה. האנשים באו ממושבות קרובות ורחוקות עם נשיהם וילדיהם. חלוצים וחלוצות באו מקבוצותיהם, שקיהם על גבם ומקלותיהם בידיהם. הכל היו עליזים וחדורים שמחת חג. מה הדבר שאיחד את כל היהודים הללו מכל השכבות? מהו הדבר שמילא את לבותיהם שמחה כזאת? מילת הקסם היחידה “מירון”.
לרגל החניות המרובות בדרך הגיעה הרכבת לחיפה סמוך לשקיעת החמה. שם עברנו לרכבת אחרת ועם רדת הלילה המשכנו דרכנו.
מתחנה לתחנה גברה שמחת החג. הרכבת שרכה עתה את דרכה על פני שדות העמק. אנשי עמל ועבודה מן הקבוצות השונות המפוזרות על פני המרחב הגדול הגיעו אל התחנות הקטנות ביחידות ובקבוצות. בדרך כלל נתרכזו בקרון אחד גדול ושימחו את עצמם לפי דרכם הם.
המנורות הקטנות שבתקרת הקרונות נדלקו והפיצו אור קלוש מסביב. על אחד הספסלים שבקרון החלוצים עמד בחור שחרחר ומגודל שפם בחולצה שנשתרבבה על מכנסי עבודה גסים. עיניו יקדו ופניו היו מכוסות זיעה. בידו היה מקל אשר בו ניצח על כל החבריא. מדי פעם הפליט קריאה:
– לשיר! לשיר עד כלות הכוחות!
והחבריא נשמעה לו ושרה במקהלה את השיר המקסים וכובש הלבבות:
–“המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה הוא בא!”
לא עברו רגעים מועטים וכל הנוסעים, ובתוכם אף קבוצתנו, נדחקו ובאו אל קרון החלוצים ונצטרפו לזמר הסוחף: “המשיח הנה בא!”
איש לא הרגיש בחלוף השעות; איש לא הרגיש צורך בשינה או באכילה. הכל היו שכורי שמחה. קולות החוגגים השתיקו את רעש גלגלי הרכבת. כל אחד הרהר בלבו: עוד מעט נגיע לתחנה הסופית; תהא, איפוא, ההקדמה ל“מירון” ראויה לשמה.
ופתאום נעצרה הרכבת. עברו עשר דקות, עשרים דקה, מחצית השעה. והנה עבר הקול – הקטר נשבר. קצין שליווה את הרכבת עם כמה חיילים נתן פקודה לאנשיו ליטול את נשקם ולעלות על גגות הקרונות. נשתרר שקט בכל הרכבת. עמדנו בעמק הירדן. פקידי הרכבת הסבירו שכעבור שעה קלה יגיע קטר מן התחנה שבכפר הערבי “צמח”, אך בינתים יש לשמור על שקט גמור מחשש התנפלות של בידואים מסביבות המקום.
ג.
רוב הנוסעים עזבו את הקרונות, והתפזרו על פני השדה משני עברי מסילת הברזל ונתפרקדו על העשב כדי לנמנם במקצת. כמה אנשים נשארו בקרונות ונמנמו על הספסלים. השעה כבר היתה אחרי חצות כשמרחוק נשמעה שריקת קטר. מי שלא ראה את השמחה שתקפה את הנוסעים לשמע שריקה זו לא ראה שמחה מימיו. בן1 רגע נתעוררו הכל לחיים. ולא עברו רגעים מועטים והרכבת שוב התפתלה בין שדות עמק הירדן בדרכה ל“צמח”. שוב פצחו הנוסעים ברינה והשמחה גברה מרגע לרגע. הפעם נתפלגו הנוסעים לעדותיהם. מעניין ביותר היה במחלקה התימנית ששימחו את עצמם לפי דרכם. הם שרו שירי תפילה בלשון בלולה מעברית וערבית במנגינות מוזרות, והצעירים שבהם רקדו לקצב מנגינות אלה בהתלהבות עצורה וקדושה. שמחתם מצאה ביטוי אחר לגמרי משמחת החלוצים יושבי העמק.
כעבור שעה הגיעה הרכבת ל“צמח”. מכוניות גדולות המתינו לנוסעים. רבים נסעו לטבריה כדי ללון בה. רבים נסעו לצפת כדי שלא לאחר את ההכנות להילולא. ורוב אנשי הקבוצות יצאו לצפת ברגל, דרך הנמשכת כעשר שעות.
ד.
צפת הישישה והרדומה כאילו עדנה היתה לה. המוני עולים המו ורעשו ברחובותיה ובסמטאותיה. הם באו מכל ערי הארץ, קבוצותיה ומושבותיה. באלפיהם באו כדי לצאת משם אל הכפר הנידח “מירון”, להשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. בשירה ורינה נמשכו החלוצים לעיר המקובלים מכל קצות הארץ. היה זה מחזה נהדר שהזכיר את עולי הרגל מימי קדם.
זה כמה ימים שהחצר הגדולה שמסביב לבית הכנסת אשר בו קבור הצדיק נתמלאה אדם מפה לפה. ישישים וישישות מירושלים ומיישובים אחרים ישבו מסביב לקבר ועיניהם הזילו דמעות.
אולם הצפיפות הגדולה במירון והשמחה הבלתי מרוסנת היו ביום ההדלקה. התלהבותם של היהודים החרדים היתה שונה מהתלהבותם של החלוצים אנשי הכפרים. בה בשעה שהראשונים זמרו זמירות שנתחברו במיוחד לחג זה, ל"ג בעומר, וכל שמחתם מכוונת היתה לצדיק אשר בחייו לא ידע שמחה, לבשה ההילולא של האחרים צורה של הילולא לשמה. אך כלפי חוץ היתה זו שמחה אחת גדולה; הכל רקדו, הכל צהלו והכל שרו במלוא גרונם. כאילו מאליה נתפרדה החבילה לקבוצות קבוצות.
בקבוצה הראשונה רקדו יהודים מגודלי זקן ופיאות ובקפוטות ארוכות בארבעה־חמשה מעגלים צפופים, מעגל בתוך מעגל, ופזמו בלא הרף: “בר יוחאי, נמשחת, אשריך”. אחד קורא והכל עונים.
והנה בני עדות המזרח. גם הם רקדו בהתלהבות דתית. באמצע המעגל הכפול והמשולש ישב בחור אחד על כתפי חברו. שטוף זיעה הניף בשארית כוחותיו את מקלו באוויר כדי להלהיב את חבריו שבלאו הכי כבר היו נלהבים.
ושם אנשי צפת וטבריה. אלה השתמשו בכלי זמר: שני מחללים, מתופף ומצלתיים. “תזמורת” זו ורקדנים אלה משכו אליהם סקרנים רבים.
החלוצים, אנשי הקבוצות, היוו קבוצה רביעית. להם לא היה צורך בכלי זמר. בניגון “יולייליי” ו“הבה נגילה” יכולים הם לרקוד שעות רבות. וכשגרונם ניחר מסתפקים הם בריקוד ובקריאות התלהבות מזמן לזמן.
מסביב לקבוצות גדולות אלה נתהוו גם קבוצות קטנות יותר על הגגות, על השדות ועל הגבעות אשר שם חנו האלפים. על הגזוזטראות מסביב לחצר הגדולה ועל גג בית הכנסת רבצו, ישבו ועמדו בני אדם ממש זה על גבי זה והסתכלו בסקרנות בנעשה בחצר הגדולה.
ה.
בלילה הדליקו באמצע החצר מנורת לוקס גדולה שהפיצה אורה למרחוק.
בשעה תשע בערך גברה הצפיפות. הכל נדחקו אל הגג. מסביב נשמעו קריאות:
– ההדלקה! ההדלקה! הדיין כבר הגיע מצפת!
להדליק את המדורה במירון היא חזקתו של הדיין מצפת העוברת בירושה מאב לבנו.
אף אני נדחקתי אל הגג כדי לראות בהדלקה שהיא הרגע החגיגי ביותר במירון.
באמצע היו מונחות טליתות פסולות טבולות בשמן בגדים אחרים וסתם סמרטוטים.
הדיין הבעיר אש. מיד פשטו הלשונות האדומות ופרצו למרומים והדיין עדיין מוסיף שמן למדורה. הלהבה האירה את פני האלפים שעמדו מסביב והסתכלו.
ממרחקים נראו הדלקות קטנות לעשרות. אלה היו ההדלקות שהובערו בחצרות בתי הכנסת בצפת. מנהג הוא שאחר שמדליקים במירון מדליקים גם אנשי צפת מדורות בחצרות בתי הכנסת.
ומשנשתלהבה האש נשתלהבה גם השמחה מחדש. כל הלילה לא שקטה החצר. אנשים יצאו ונכנסו ונדחקו. אולם אחר חצות לילה השתרעו רבים במקום שמצאו ונרדמו.
עתה כבר לא רקד איש. הכל היו עייפים ויגעים. כשעלה עמוד השחר התחילו רבים לשוב לצפת כשהם רכובים על גבי סוסים וחמורים. אולם רבים נשארו במירון גם ליום השני כדי לחזות במחזה תספורת הילדים. שכן מנהג הוא מימים ימימה להביא למירון את הנערים שהגיעו לגיל שלוש ולספר את תלתליהם ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי ולשייר להם פיאות. זוהי הילולא בתוך הילולא המלווה ריקודים ולגימה לכל דכפין.
בצהרי אותו יום יצאנו חזרנו לירושלים עייפים ויגעים ומלאי רשמים.
-
“בין”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
רבי מאיר, שמש בית הכנסת באחת השכונות שמחוץ לחומת ירושלים, היה יהודי רגזן וקפדן ומעולם לא האיר פנים לאיש, לא לגדול ולא לקטן. הוא הגיע לירושלים מרוסיה ביחד עם זוגתו זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה. ערירים היו ולא היו להם בנים. ברוסיה שרת ר' מאיר בצבא הצאר, אך מחשש אכילת טריפות וחילול שבת ברח מן הצבא ועלה ארצה. מאז בואו קיבל את כהונת השמשות בבית־הכנסת של השכונה ומזה התפרנס בדוחק. כמעט מן היום הראשון לכניסתו לבית־הכנסת כשמש פרש עליו את שלטונו. הוא גער בזקנים כבנערים אם עשו דבר שלא כרצונו ולא נשא פני איש. יוצאים מן הכלל היו הרב, הגבאי ועוד שנים שלושה בעלי בתים חשובים.
אך היה עוד אחד שיצא מכלל זה והוא זלמן, אחד מנערי השכונה השקטים והתמימים שזה לא מכבר התחיל להניח תפילין. זלמן זה היה בעל דמיונות; הוא אהב לספר ולשמוע סיפורי נפלאות. מעולם לא נמשך אחרי משחקי הנערים. הוא אהב לבלות שעות רבות בין כתלי בית־הכנסת, לחטט בספרים העתיקים שמא ימצא בהם סיפורי מעשיות, חידושים ונפלאות, או היה עוזר לשמש בעבודתו באיבוק השולחנות והספסלים. במריטת מנורות הנחושת וכדומה. וכך נקשרה בין השנים ידידות ואהבה חרישית. בשעות הפנאי היה השמש יושב לעתים על מדרגות הבית שממול בית־הכנסת, זקן התיש שלו בין אצבעותיו ומספר סיפורים לזלמן התמים, שהיה יושב לידו ובולע בצמאון כל מלה. רבים ושונים היו הסיפורים: על מלחמות, על פרעות, על מנהגי חיים ברוסיה הרחוקה, על מתמידים ועילויים ועוד. כבר ידוע היה לכל שזלמן ור' מאיר הם בבחינת הנאהבים והנעימים אשר לא ייפרדו.
פעם אחת, בערב חג השבועות, בעצם שנות המלחמה, אמר ר' מאיר לזלמן:
– החיילים הטורקים, ימח־שמם, עקרו כמעט את כל עצי השכונה, ומאלה שנשארו קיצצו את כל הענפים ואיני יודע במה לקשט את בית־הכנסת לכבוד החג. מאין אקח ירק?
הרהר זלמן רגע קט ואמר:
– אל דאגה, ר' מאיר. יודע אני מקום שמשם אפשר להביא ירק לרוב; אבל עלי ללכת לשם רק בלילה, כי ביום לא יתנוני להיכנס לאותו גן.
אמר ר' מאיר:
– אם הדבר צריך להיעשות בהסתר, הרי גניבה כאן.
– ענפים אחדים הם דבר מועט ואין בהם משום גניבה – השיב זלמן בבטחון ובהתלהבות – ולכבוד החג ולכבוד התורה מותר לקחת קצת ענפים מגן של גויים, בפרט משונאי ישראל כגויים מהמושבה הגרמנית!
היסס ר' מאיר זמן רב ולבסוף אמר:
– ייתכן כי צדקת; אבל הישמר והיזהר לבל תיתפס.
באותו ערב עם חשיכה לקח לו זלמן שק ויחד עם ר' מאיר יצא דרך שבילי השכונה אל עבר המושבה הגרמנית. זלמן הלך לפנים ור' מאיר הלך כעשרה צעדים אחריו. המושבה הגרמנית טבלה כולה בירק ובעצים, ובחשכת הלילה דומה היתה ככתם שחור ענקי על פני היקום. חרש נתקרבו השנים אל אחת החצרות הראשונות שהיתה מוקפת גדר אבנים.
– קפוץ אתה אל תוך הגן – לחש ר' מאיר אל זלמן – ואני אעמוד בחוץ ואשמור.
בן רגע טיפס זלמן על הגדר וקפץ אל תוך הגן. הוא גישש באפלה ונתקרב אל אחד העצים והכין את שקו כדי להניח בו את הענפים. אותו רגע שמע זלמן מירכתי הגן כלב מרטן. ובעודנו מביט כה וכה הבחין כי הכלב מתקרב אליו בפסיעות קלות. הרים זלמן קול צעקה והתחיל לרוץ בחשיכה. הוא רץ והכלב הנובח אחריו.
– שמע ישראל – צעק זלמן בקול חנוק.
באותו רגע ראה לפניו דלת פתוחה לרווחה. נכנס בה בחיפזון וסגרה מאחריו.
כשנרגע במקצת ראה שהוא נמצא במחסן גדול של מטילי ברזל שבאחת מפינותיו המרוחקות דלק נר שעווה. בחוץ הוסיף הכלב לנבוח אך זלמן נמלט משיניו. אולם לא זמן רב ארכה שלוותו. בטרם הספיק להביט כה וכה הבחין בקולות מדברים בתוך המחסן, ולא עברו רגעים מועטים ובמדרגות ירדו מן הקומה העליונה של המחסן שני בני אדם, האחד שמן וקצר והשני רזה וגבוה. לשונם היתה גרמנית. זלמן ניסה להסתתר מאחורי אחד ממטילי הברזל הגדולים אך איחר את המועד.
– מה אתה עושה כאן, יהודון? – הרעים השמן בקולו – באת לגנוב!
זלמן רעד כעלה נידף ולא יכול לפצות פה.
– דבר, נער – אמר הגבוה – לשם מה באת לכאן?
פתח זלמן את פיו וגימגם:
– באמת… אני… לא גנב… ירק לחג… הייתי בגן… הכלב רדף אחרי… רציתי להתחבא…
– ומה השק הזה אשר בידיך? בשביל מה נחוץ לך הירק? – צעק הגרמני השמן.
– חג… בית־הכנסת… ר' מאיר…
לדבריו אלה של זלמן פרצו שני הגרמנים בצחוק. הם כנראה תפסו את הענין. הגרמנים בירושלים באותם הימים, אף־על־פי שלא היו אוהבי ישראל, עמדו בקשרי מסחר עם יהודים רבים וידעו משהו על מנהגי ישראל. היו אפילו ביניהם סוחרים ישרים וטובי לב. על חיות־האדם של היטלר ימח־שמו עדיין לא חלם העולם.
פתח הגרמני הגבוה והרזה ואמר:
– האינך יודע שאסור להשחית עצים? האינך יודע שאסור להיכנס לגנים של זרים?
השיב זלמן בקול רועד:
– אבל לכבוד התורה… לכבוד החג… לפאר את בית־הכנסת… אפילו ר' מאיר אמר שמותר…
חייך הגרמני הגבוה ושאל:
– מיהו ר' מאיר זה והיכן הוא?
– הוא השמש של בית־הכנסת… הוא עומד בחוץ… מאחורי הגדר…
שוב פרצו שני הגרמנים בצחוק פרוע.
– בוא אתנו – אמר השמן ולקח את זלמן בידו. אותה שעה פתח הגבוה את דלת המחסן וכלב עז נפש התפרץ פנימה ואמר להתנפל על זלמן. נשמתו של הנער פרחה כמעט, ואילמלא גער השמן בכלב וגרשו מעל פניו היה משסע את זלמן כשסע הגדי. בצאתם החוצה שאל זלמן בחיל ורעדה:
– לאן אתם לוקחים אותי?
השיב השמן:
– הלילה תלון במשרד של ראש המושבה ומחר נעבירך לבית־סוהר כדת וכדין.
פרץ זלמן בבכי והתחיל מתחנן:
– בבקשה… עוד פעם… לא אבוא הנה… הניחו לי ללכת…
נכמרו רחמיו של הגבוה ואמר:
– אם מבטיח אתה שלא תשוב עוד לחבל בעצי הגן שלנו נשלח אותך הביתה הפעם.
– אני… מבטיח… – גימגם זלמן.
– הסתלק איפוא מיד, יהודון! – קרא השמן.
רץ זלמן בכל כוחו אל עבר הגדר. אך ברצותו לטפס ולעלות עליה שמע את קולו של הגרמני הגבוה קורא אחריו:
– בוא הנה, נער! אל תפחד.
נעצר זלמן והביט מאחריו.
– בוא, בוא, – קרא הגרמני בקול מרגיע – היכן השק שלך?
ניגש זלמן אל הגרמני בפיק ברכים ובלב רועד. נטל הגרמני מידו את השק, ניגש אל אחד העצים והתחיל שובר ענפים רכים ומכניסם לשק. זלמן לא האמין למראה עיניו ועמד על עמדו כפסל שיש.
– מה אתה עומד ומסתכל? – שאלו הגרמני הגבוה – עזור לי!
מיד התאושש זלמן ובמרץ רב התחיל קוטף ענפים מן העץ אשר לידו עמדו ומכניסם לשק עד שנתמלא.
– היספיק לך? – שאל הגרמני הגבוה.
– יספיק… תודה… – גימגם זלמן.
– ועתה לך מזה ואל אראה עוד את פניך כאן – צעק השמן.
בין רגע כבר היה זלמן מעבר לגדר עם שק הירק שלו.
הוא לא פילל עוד למצוא את ר' מאיר במקום שהשאירו, ובהעמיסו את שקו על גבו התחיל הולך אל עבר השכונה. פתאום הגיח צל של אדם מאחורי אחד מקירות הבתים וזלמן שמע לחש:
– זלמן, זה אתה?
– כן, ר' מאיר – השיב זלמן בשמחה.
– היכן היית כל הזמן? – שאל השמש בחרדה.
– אל תשאל, ר' מאיר; אספר לך בבית. אצטרך לברך ברכת הגומל.
– איי, איי, איי! ירק יש לך?
– הלא עיניך הרואות, ר' מאיר, מלוא השק.
*
בזכותו של זלמן היה בית־הכנסת מקושט בירק לכבוד חג השבועות גם באותה שנה. אך כיצד הושג הירק ועל כל הקורות את זלמן באותו לילה נורא ידע רק ר' מאיר השמש.
השכונה אשר בה נולדתי יושבת על דרך המלך לבית־לחם. שער יפו היה קרוי בפי הערבים “שער חברון”, שכן משער זה יורדת הדרך לבית־לחם ולחברון. כל ימות השנה לא הרהרנו הרבה בבית־לחם זו, הרחוקה מירושלים כברת ארץ. אולם בהגיע חג השבועות וקולו של הקורא הסתלסל והדהד בין כתלי בית־הכנסת המפואר והטובע בים של ירק ופרחים, “והמה באו בית־לחם בתחילת קציר שעורים”, נתעוררו געגועים עזים בלב לבית־לחם זו מימי קדם. בעיני רוחנו ראינו את רות המואביה המלקטת בשדה אחרי הקוצרים; ראינו את האיש גבור החייל בועז בבואו אל השדה ובברכו את הקוצרים; ראינו את הנערות האוספות בעמרים ואת הנערים העייפים האוכלים לחמם והטובלים פתם בחומץ בהגיע שעתם להנפש.
אותו קורא ירושלמי, שבכוחו היה להלהיב כל כך את דמיוננו, היה כחלק בלתי נפרד ממגילת רות הנפלאה והרעננה. הוא היה אברך פלא. מראהו היה כמראה אחד הגבורים והמשוררים הקדמונים. זקן זהב עטר את לחייו השזופות ועיני התכלת שלו היו אמיצות ומלבבות. קולו היה יפה להפליא והיה משתפך בצלילים שלא מעלמא הדין על פני כל הבית הקדוש. בקראו בתורה ובנביאים בשבתות ובחגים היינו מדמים בנפשנו שהוא הוא הדמות המתוארת בגוילים הפרושים לפניו. הנה ראינוהו בדמות אברהם בעמדו על גבול המדבר ובדברו אל לוט כדברים האלה: “הלא כל הארץ לפניך; הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה”. והנה ראינוהו בדמות יעקב הנאבק עם איש עד עלות השחר. ראינוהו בדמות משה ברדתו מהר סיני העשן ושני לוחות העדות בידו, וראינוהו בדמות דוד מלך ישראל המכה באויב מכה רבה והשר את השירה הגדולה ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו. אותו קורא אלמוני מתחום הילדות הרחוקה, שאת שמו לא אזכור ואשר ימיו עלי אדמות היו קצרים, שכן נספה באחת המחלות הקשות בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא הוא שהלהיבנו בקריאתו המקסימה לצאת ולטייל בשדות בית־לחם.
בהתקרב חג השבועות הראשון לאחר פטירתו של הקורא הנערץ, המתקתי סוד עם שנים מחברי, נערים בגיל בר־מצוה, והחלטנו לערוך טיול לבית־לחם ולראות במו עינינו את כל המקומות היפים שתוארו בצבעים מרהיבים כל כך במגילת רות ובפי הקורא הפלאי.
מובן שהעלמנו את מחשבתנו מהורינו ומחברינו. במוצאי־שבת שלפני חג השבועות הצטיידנו במעט צידה ועם עלות השחר, מיד אחרי תפילת ותיקין, יצאנו לדרך.
בחשאי יצאנו מתחום השכונה הנרדמת ומיד היינו בדרך לבית־לחם. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. תלפיות ושאר השכונות טרם היו בנויות. רק פה ושם התנוססו בנינים וארמונות מפוארים של עשירים ערביים. שדות תבואה בשלה וצהובה השתרעו על פני שטחים נרחבים ופה ושם נראו גם גינות ירק. השמש עלתה אך קרניה לא להטו עדיין. בדרך לא היתה כמעט כל תנועה. רק פלחים מעטים המחמרים אחרי חמוריהם עברו על פנינו מפרק לפרק. לא ראינו כל צורך לשאול אם נכונה הדרך אשר בה אנו הולכים, כי ידוע ידענו שאם נלך בדרך מבלי לנטות ימינה או שמאלה נגיע למחוז חפצנו.
לא עברה שעה קלה והגענו לקבר רחל. מקום זה היה ידוע לנו, שכן לא פעם בקרנו כאן עם הורינו או בטיול עם הרבי שלנו בראש־חודש אלול. מכאן והלאה השתרעה לפנינו ארץ לא נודעת.
והדרך התפתלה בין הרים וגבעות, בין שדות וכרמים. ואנו מחפשים ותרים בעינינו לראות את בית־לחם זו שראינו בדמיוננו.
והשמש עלתה למרומי השמים והכתה על ראשינו. היינו עייפים ושטופי זיעה ונעלינו הבלות היו מכוסות אבק דרכים. אמור אמרנו, הנה נגיע אל שערי העיר ובאזנינו תעלה רינת הקוצרים ואולי נראה כאן גם את זקני העיר היושבים בשער. אולם בהתקרבנו אל מבואות העיר באה המציאות המרה וטפחה על פנינו. בשער העיר, אשר לא תואר ולא הדר לה, בבית קפה ערבי, ראינו מיד את יושבי הקרנות שאינם שונים במאומה מן הערבים תושבי ירושלים. מהם עישנו נרגילות וירקו לצדדין ומהם שיחקו בקוביות ולגמו ספלי קפה. ערביות שרכו דרכן מן המעין הקרוב ועל ראשיהן כדי מים. אורחת גמלים באה מעבר חברון ופניה לירושלים. ובהכנסנו לרחובה הראשי של העיר, רחוב צר בלא מדרכות שבקושי עובר בו קרון רתום לשתי פרדות, עלה באזנינו קול צלצול פעמוני הכנסיות. מיד עמדנו על הדבר. יום ראשון הוא, ותושבי בית־לחם, שברובם נוצרים הם, נקראים לתפילה. פה ושם חמקו עברו על פנינו כמרים מגודלי זקן, חבושי כובעים גבוהים כארובות ועטופי גלימות שחורות וצלבים גדולים על חזיהם. ברחבה הגדולה בסביבת הכנסיה העתיקה רבצו גמלים וחמורים ופלחים מן הסביבה שהביאו מעט ירקות ופירות הכריזו על סחורתם בקולי קולות.
האם השגיח מישהו בשלשת הנערים היהודיים שנתגלגלו פתאום לכאן ב“קשקטים” שלהם, במכנסיהם הקצרים עד מעבר לברכים, בגרביהם השחורים ובנעליהם המרופטות? הגדולים לא השגיחו בנו כמעט לגמרי. ימים קשים היו אז לכל אדם בארץ, ומי זה ישעה לכמה נערים יהודיים העוברים כאן במקרה? אולם לא ארכה השעה ובאחת הסימטאות הצרות והמאובקות עמדנו פנים אל פנים עם אויב בלתי צפוי. חבורה של עשרה או חמשה־עשר נערים ערביים חסמה בעדינו את הדרך והתחילו להציק לנו ולצעוק בלעג: “יהוד! יהוד!”
אימה ופחד נפלו עלינו. כיצד נימלט מידיהם של המחבלים הללו? בינתיים הרימו הערבים הקטנים אבנים והתכוננו לידותן בנו. כאיש אחד הרימונו קולנו בצעקת יאוש. ובאותו רגע שלח לנו ה' מושיע בדמות “ג’נדרם” (חייל) טורקי רוכב על סוס וחמוש מכף רגל ועד ראש. בראותו את חבורת המזיקים שאמרה לעשות בנו שפטים, השתער עליהם בחימה שפוכה ובמגלב אשר בידו פזרם לכל רוח. ואלינו פנה ה“ג’נדרם” ושאל בערבית:
– מה מעשיכם כאן בבית־לחם, יהודונים קטנים?
– באנו סתם… ככה… לטיול…
– בפעם אחרת תבחרו לכם מקומות אחרים לטיולים – צעק הג’נדרם בשצף קצף – לכו לפני ואוציאכם מכאן בטרם יהרגוכם!
וה“ג’נדרם” רכב אחרינו עד שיצאנו את גבולות העיר.
לעת הצהרים הגענו בשלום לירושלים.
אותו יום נוכחתי לדעת כי בית־לחם יהודה שבמגילת רות איננה עוד. קיימת בית־לחם של פלחים ערביים, כמרים נושאי צלבים ופרחחים שונאי ישראל וצמאי דם.
אך מדי קראי במגילת רות אזכור את הקורא המופלא ההוא מן הילדות הרחוקה, ובית־לחם מימי שפוט השופטים ומימי דוד הרועה תעלה שוב לפני כחיה בכל שלל צבעיה.
ליל תשעה באב.
רוח עצבות נסוכה על סמטאות ירושלים העתיקה. דומיה שוררת בכל. רק מפרק לפרק חומק עובר כמתגנב יהודי חלוץ־נעלים, ומתחת בית שחיו ספר קינות. פה ושם מהבהבים אורות קטנים בחלונות הבתים, אך ברוב הבתים אין אור ואין אות חיים. בטבור השמים, מעל לחומות השרויות באפלה, מטייל לו ירח־מגל, ודומה כאילו מלווה הוא אותך בדרכך כריע נאמן ולא יגרע ממך עין.
יורד אני במדרגות הרחבות והחלקות ודומה כי אין להן מספר ואין להן קץ. סמטה אחר סמטה, ומדרגות, מדרגות, מדרגות… נמוכות, חלקות, והרגלים מועדות. בקרן זווית של כל סמטה תלוי פנס שאורו הכהה מוסיף על העצבות ומכביד עוד יותר על הלב. בסמטאות האלה רב הקהל עתה. יהודים מכל החוגים רואה אתה כאן; יהודים מן הישוב הישן, מגודלי זקן ופיאות ולבושי בגדים ארוכים. יהודים מן הישוב החדש, ויהודים שזה מקרוב עלו ארצה; רואה אתה כאן נוער מן העיר ומן הכפר שעלו היום לירושלים כדי לבוא אל הכותל המערבי, לנשק אבניו ולהתייחד1 עם שרידנו האחרון מימי תפארתנו מקדם.
והנה עומדות רגלי לפני הכותל. הצפיפות רבה עד כדי מחנק. מאות אנשים עומדים צפופים ברחבה שאינה אלא סמטה ארוכה וצרה, פתוחה בקצה האחד ואטומה בקצה השני. בלי אומר ודברים עומדים כאן האנשים כשעיניהם משוטטות באבני הכותל הקדושות והעתיקות.
סמוך לכותל בולטת דמות יהודי ישיש בגרבים לבנים ובמגבעת שחורה ועגולה. הישיש פותח בתפילת ערבית.
– והוא ר־חום יכ־פר ע־וון – רועד קולו החנוק מדמעות והדו העמום נשמע ברחבה כולה. וכל הקהל העצום לוחש אחריו מלה במלה בכוונה גדולה וברטט קדושה.
– מי היהודי הזה? – שואלים החדשים זה את זה בלחש.
הם אינם יודעים כי זה ארבעים שנה ומעלה שקולו של הגאון, ראש הישיבה, בוקע ועולה כאן מדי שנה בשנה בליל זה בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, שישוב וירחם את עמו ויסיר ממנו חרון אפו. הם אינם יודעים שישיש זה לא שינה ממנהגו אפילו שנה אחת. והיו שנים שבהן ירד אל הכותל תוך סכנת נפשות עם מניין מצומצם כדי לקונן על חורבן בית המקדש ועל חורבן העם והארץ.
והקול הרועד ממשיך בתפילה, מדגיש את המלים הדגשה מיוחדת כאילו חצובות הן מלבו השבור, וכל הקהל לוחש אחריו. מעברים נשמע בכי עצור, נפלטת אנחה כבדה מלב דווי.
והנה מגיעה התפילה לסיומה. הקהל יושב על הארץ, סמוכים זה לזה. נרות חלב נדלקים ומהבהבים ברוח הקלה, ספרי קינות שעליהם בלו ונצטהבו מיושן נפתחים.
ושוב עולה ובוקע קולו הרועד והחלוש של ראש הישיבה הישיש:
– אי־כה יש־בה ב־דד…
יושב אני על הארץ צפוף ודחוק בין יהודים אחרים ועיני משוטטות על פני החומה הגבוהה והעצומה. מבין נקיקי האבנים הענקיות מבצבצים ועולים צמחי האיזוב. מן החצרות הערביות הסמוכות נישאים לכאן ריחות של אילנות וצמחים המשכרים ומרדימים את כל חושי. דמיוני מטלטלני ומעבירני לעולמות עליונים ואחרים. ואני חולם: בית המקדש עולה בלהבות… דם רב נשפך בחוצות ירושלים… מעל החומות הגבוהות נופלים בני אדם כזבובים… אויה! מי יודע אם במקום שאני יושב בו עתה לא נשפך הדם הזה! רעד יאחזני לרעיון זה ואני חוזר לעולם המציאות.
– על א־לה אני בו־כיה, עי־ני עי־ני יור־דה מ־ים – בוקע ועולה שוב הקול הרועד והמרעיד את הנפש. ושוב מעבירני דמיוני לעולם אחר ורחוק. בצבעים שחורים ואדומים מופיעה לעיני הגולה הדוויה, הרדיפות והרציחות האכזריות שהן התוצאות הישירות מן האסון הגדול שהתחולל כאן לפנים. –
שומע אני יהודים אומרים “קדיש” והקהל קם מעל הארץ.
אני חוזר אל המציאות וקם אף אני על רגלי. הקהל הרב מתחיל להתפזר אחרי אמירת הקינות ורק בפינות, פה ושם, יושבות קבוצות קטנות של יהודים. נרות החלב הנמסים והולכים מאירים באורם הקלוש את פניהם המקומטות והחרושות של ישישים מגודלי זקן ואת ספריהם הגדולים והקדושים הפתוחים לפניהם. באחת הפינות הנידחות ביותר שברחבה יושבים כמה בחורים ולומדים בצוותא מתוך גמרא גדולה ובלויה את פרשת קמצא ובר קמצא. הולך אני מקבוצה לקבוצה ושוהה אצל כל אחת מהן זמן מה. והשעות חולפות ועוברות.
זה שעות רבות שאדם אחד לבוש מעיל שחור וארוך וכיפה פרסית של קטיפה שחורה עומד בלי נוע צמוד לכותל. מכיר אני בו את “בעל התשובה” הפרסי הידוע. לפני שנים רבות הופיע האיש הזה בירושלים ומאז אפשר לראותו לעתים קרובות עומד ליד הכותל המערבי כשראשו נשען אל האבנים הקרות בלי נוע ובלי אומר ודברים ואף בלא ספר בידו. הרבה אגדות מתהלכות בירושלים על איש מוזר ומופלא זה, אך איש אינו יודע דבר ברור מכיוון שאינו מרבה דברים והוא מתרחק מן הבריות. כיצור שלא מהעולם הזה עומד הוא עתה לפני הכותל. ראשו שמוט על חזהו וידיו נשענות על האבנים.
שעת חצות עברה זה כבר. חלק גדול מן הרחבה והכותל כבר עומדים בצל מאחר שהירח נטה מערבה. קבוצות הבחורים והזקנים נתפזרו גם הן ועתה עוזבים את הרחבה האחרונים שבאחרונים בצעדים איטיים ובעינים מורמות כלפי הכותל הדומם.
רק “בעל התשובה” המופלא עודנו עומד בלי נוע נשען אל הכותל כשראשו שמוט על חזהו.
-
“ולתייחד”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
כשפקח נחום הקטן את עיניו כבר דלקה בחדר עששית קטנה ואבא עמד ליד מטתו.
– קומה, נחום’קה, קומה. הרי בקשת כי יעירוך ל“סליחות”. קומה, איפוא.
נחום עדיין היה שקוע כולו בשינה. מאחד הרחובות המרוחקים עלה באזניו קולו העמום של ר' ינקיל השמש, הרווי עצבות וסוד:
– קומו, קומו לסלי־חו־ת!
נחום התהפך על צדו השני ומלמל:
– תיכף, אבא, מיד אקום…
אבל אבא לא סר ממנו וטלטל אותו:
– קום, נחום’קי, ולא – אלך לבית־הכנסת בלעדיך.
בשארית כוחותיו קם הילד, שפשף את עיניו, פיהק פיהוק ממושך והלך חרש אל המטבח לרחוץ את ידיו ופניו. אבא זרז אותו ובעינים עצומות למחצה לבש את בגדיו. כעבור רגעים מספר כבר נמצא מעבר לדלת כשידו ביד אביו.
בחוץ היה חושך. השמים היו זרועים כוכבים נוצצים ורק פה ושם שטו על פניהם עננים קלים. רוח קרירה ומשיבת נפש נשבה. האויר היה רווי ריחות לילה נעימים וחריפים שנישאו מגינות קרובות ורחוקות ומדירי העזים שב“עמק הענבים” אשר לרגלי הר ציון. מעברים נשמע לחשם של ההולכים לבית־הכנסת. אולם איש לא נראה בחשיכה. אך כשהגיעו לרחוב בית־הכנסת היה מוצף כולו אור שחדר מבעד חלונות ההיכל הגבוהים.
רגש גאוה מילא את כל חדרי לבו של נחום. באישון לילה, בשעה שכל חבריו ישנים עדיין את שנתם, כבר נמצא הוא ברחוב! כאחד הגדולים ממש! ומה יהיה מראה פניהם מחר, לכשיוודע להם דבר גבורתו וגדולתו!
והנה הגיעו לשערי בית־הכנסת. אבא נטל את ידיו ליד הפתח והכניסו פנימה. כל המנורות דלקו והאור הרב אילצו לעצום את עיניו ולפקחן חליפות, עד אשר הסתגל אליו.
בבית־הכנסת כבר היה קהל רב; יהודים מבוגרים, בחורים ונערים. הכל ישבו במקומותיהם ועיינו בסידוריהם ובספרי הסליחות.
אביו של נחום ישב במקומו במזרח ואותו, את נחום, הושיב על ידו. נחום סקר את הקהל וחיפש בעיניו שמא ימצא בין הקהל את אחד מחבריו לחדר, אך – לא ולא! אין אף אחד מהם. הוא היחידי והצעיר בכל הקהל. מרוב גאוה והכרת ערך עצמו פתח את סידורו של אבא והתחיל מעיין בו…
– ואיה החזן החדש, אבא? – שאל.
הראה לו אביו באצבעו על יהודי גבה־קומה ורחב־גרם, שעמד לא הרחק מהם ליד הכותל המזרחי. זקן ארוך ומהודר ששיבה זרקה בו עטר את לחייו, ולבוש היה חלוק לבן כשלג עם אבנט משי רחב.
נחום הסתכל בחזן ולבו גדל ורחב. אך זהו חזן, חשב בלבו, תענוג להביט בו!
– והמשוררים אים? – הוסיף נחום לשאול.
– ר' יצחק מנעים זמירות בלא מקהלה – השיב אביו.
– כך?…
בינתים נתמלא בית־הכנסת קהל רב עד אפס מקום. ר' ינקיל השמש דפק שלוש פעמים על השולחן שעל הבימה והגבאי רמז לחזן לגשת אל העמוד.
החזן השתעל שיעול זעיר, קם ממקומו, ובלכתו אל העמוד פתח בקול ערב ומלא:
– פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.
כל המתפללים ישבו כמוקסמים. רעד עבר בכל גופו של נחום. בפעם הראשונה בחייו שמע חזן כזה. קולו צלצל כפעמון בכל פינות ההיכל. כארי עמד ליד העמוד ופזם את הפסוקים האחרונים מתפילת “אשרי”. המתפללים העיפו מבטי התפעלות זה אל זה ופיותיהם היו פעורים. וכשפתח החזן ב“יתגדל ויתקדש שמיה רבה”, קם כל הקהל על רגליו ורבים הצטופפו מסביב לעמוד כדי שלא יאבד מהם, חלילה, אף צליל אחד מן הצלילים הנפלאים.
נחום ישב ליד אביו והקשיב קשב רב לקולו האדיר והנפלא של החזן. הוא לא נדחק אל העמוד, כי הסליחות של ר' יצחק נשאוהו הרחק הרחק וטלטלוהו לעולמות עליונים. שוב לא ראה ולא הרגיש את הנעשה סביבו. נדמה היה לו כי שערי השמים נפתחו והוא רואה את הקב"ה יושב על כסא של אש והמלאכים מרחפים בגן־העדן ואומרים שירה. בדמיונו הצעיר ראה תמונות מרהיבות: שמי תכלת בהירים ושקופים, עצי פרי נוטפים אגלי טל, חורשות ירוקות ומצלות ומשעולים צרים מתפתלים כנחשים. וכנפי המלאכים המרחפים באוויר צחורות, ורינה צוהלת משתפכת מגרונם. ושוב הוא רואה את כסא האש, אך שום דמות לא תראה; לא גוף ולא פנים, רק חיוך… חיוך טוב ומיטיב; חיוך המשתקף מתוך הצלילים הלבביים של ר' יצחק.
למעלה משעה התחטא ר' יצחק לפני רבון העולם, וכשסיים, כאילו נפל נחום מגבהי שחקים ארצה. עיניו נפקחו והנה ראה מבעד החלונות הגבוהים כי הכוכבים החוירו והשחר עלה. רבים מן המתפללים יצאו החוצה לשאוף אוויר צח ויצא נחום אף הוא.
השמים עדיין מכוסים היו עננים קלים ובהירים, האוויר היה קריר והטל ירד על הארץ. ברחובות שרר שקט. רק אי שם חרקה דלת ונשמע קול אשה מדברת או בכי תינוק. מעל לגג בית־הכנסת חגו סנוניות והאנקורים בין ענפי האקליפטוסים מלאו את חלל העולם שירה ורינה.
מתוך בית־הכנסת בקע ועלה קולו של ר' ינקיל השמש בפתחו בתפילת שחרית של חול:
– מזמור שיר חנוכת הבית…
ונחום נכנס לבית־הכנסת וברגש גאוה פתח את סידורו והתחיל מתפלל בכוונה ובלב שלם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.