רעיונות חדשים שמקורם בהתנגדות לאשר שימש יסוד חעיקר בחברה במאה שחלפה, – המסורת והסמכות – כבשו את הלבבות. רוח־דרור, שלבשה לעתים צורת רוח התפקרות, אם לא רוח הפקרות, החלה מנשבת בכל ענפי החיים. נשתלט הרצון להשתחרר מעול העבר ולברר בעיות החיים והעולם בירור חדש ללא כל התחשבות בנסיונות העבר. המסורת היתה בעיני הוגי הדעות של המאה השמונה־עשרה בבחינת יסוד מטעה, שכן כל הכרוך בה מן ההכרח שיהא כושל בכל דרכי מחשבתו. איש־המסורת הוא איש־הכבלים. אין הוא חפשי בהנחותיו ובמסקנותיו. הוא משועבד לאשר הגוּ וחשבו אנשי העבר: הדעות הקדומות עומדות לו כאבן נגף בדרכו. השכל האנושי הוא יסוד־מוסד בהווית החברה כבהוויתו של היחיד, בכוחו עשוי האדם לפעול גדולות ונצורות, להביא לידי התפתחותו של הצבור ולהתעלותו של הפרט, להפיח בלב כל איש את הכרת החירות, שיש עמה טעם והוד קסם בחיי כל יצור. ואמנם חתרו כל אנשי הדור, הוגיו, סופריו, יוזמיו המעשיים, לשנות את פני החברה. סופר מבקר כינה את הדור הזה בשם: “דור־ילד” או “דור־עלם”. יש אמת בהגדרה זו. בני אותה מאה דימו להתחיל הכל מחדש בכל שטחי ההוויה; מכאן העזתם, להטם, סקרנותם הבלתי שכיחה, רצונם למצא פתרון לאשר איננו נתון אולי לפתרון – לכל אותן השאלות האנושיות, שהעסיקו מאז ומעולם את רוח־האדם ללא תשובה. מכאן גם מרצם העצום, חום־לבם, תמימותם, אופטימיותם המופרזת והעדר ספקנות באשר יהגו. אף כי הספק הוא עיקר יסודי בכל דרכי מחשבתם החפשית, הם הטילו ספק בכל, אולם נתנו אמון מוחלט בשכל האדם. המיסתיות והסמכות עוררו את התנגדותם. האמונה באלוהים, שבני המאה השבע־עשרה דגלו בה – לבד מהספקנים המעטים שפרשו לקרן־זוית, – חדלה משלוט בלב בני הדור הבא. אותה תורה של הכנסיה, כי האדם מטבע בריאתו הוא יצור שאינו טוב וכי אלוהים הוא בבחינת שופט עליון, הדן ומעניש את החוטא – לא נתקבלה עוד על לב. הוסחה הדעת מאותה הלכה, שלפיה על האדם להלחם באפיו (בטבע בריאתו), לוותר על תענוגות העולם הזה לשם הבטחת חלקו בעולם הבא.

במאה השמונה־עשרה חל שינוי־ערכין כביר; באה האמונה באדם ובהתקדמות האנושות. במקום פולחן הדת בא פולחן השכל האנושי. כתוצאה מפולחן זה הכירו בזכותו של האדם לבקש את האמת ואת חופש האמונה והדעה. באותה תקופה נוסח אחד העיקרים העליונים במחשבה האנושית: האדם באשר הוא אדם, קדושת האדם שהנהו מטרה בפני עצמה כפי שיגדיר את המושג הזה גדול הפילוסופים – קאנט. אותו עיקר שהפך הודות למיראבו עקרון העקרונות של החברה בזמננו, ואשר בימינו אמרו הדיקטטורים העריצים למחקו מעל לוח לבם של בני הדור. הסובלנות הדתית, הפילוסופית או המדינית נחרתה בנפש כל בן־תרבות. הכל שאפו לשוויון.

מלבד פולחן השכל האנושי נשתלט בחברה פולחן הרגש האנושי. הרגישות נתלוותה אל השכלתנות. רוסו פתח את לבבות הדור, הלהיבם והצמיח כנפים לדמיון האדם בשטח הרגשות ובשטח המחשבות. הוא שהכריז כי יצר האדם טוב מנעוריו, ודחף על ידי כך את מחוללי המהפכה לפעולות ומעשים, שהיה בהם משום העזה; עם זה הרחיקם מן המציאות ומהכרת אופיו האמיתי של האדם. כי לשבחם של הפילוסופים באותו דור יאמר, שלא כולם היו בדעה אחת עם רוסו, שסבור היה כי יצר האדם טוב מנעוריו. היו הוגי־דעות, שלא נחפזו לתת אמון בהנחות איש־ג’ניבה. ואילו אחרים סברו, כי חובה היא לשנות את פני החברה, להכניס למעשה רוח־סובלנות ביחסי האזרחות ולתת במדינה זכות־קיום לעדות, לסיעות ולדתות השונות. חירות־הנפש היתה ליסוד מחשבתו של כל אדם תרבותי. נושאי רעיון היו האנציקלופדיסטים, וולטר היה לוחמה העז והחריף ביותר; רוסו, אם גם נגרר אחרי דמיונו הלוהט, נתן לה את המבע המלהיב ביותר. הודות לחום־לבו המלא רעננות היה רובו של הדור גם דיאיסט מאמין באלוהים. ואילו סיסמת הדור הזה היתה: “האדם באשר הוא אדם”. זוהי המהפכה הגדולה ביותר שנתחוללה ברוח האדם. סיסמא זו, נמצאו הוגי דעות רבים שנלחמו לה. אולם, עד אז, היתה זו נחלתם־שאיפתם המופשטת של פילוסופים ואנשי מוסר. רק במאה השמונה־עשרה קרמה עור גידים ובשר. בחברה הונהגה למעשה שיטת האזרח החפשי, הרשאי לחשוב את מחשבתו ולחוות את דעתו, האחראי לגורל החברה והחייב לנהוג סובלנות כלפי הזולת בעניני אמונה ומדינה; הונח היסוד למשטר העילאי של הדימוקרטיה שבימינו כה רבו ליקוייו, אשר כוחות עריצות אומרים לחתור תחתיו ולהעבירו מן העולם – אותו המשטר המושתת על יסודות של סמכות וחירות כאחת ושבתקופה של זעזעים הוא כאילו נתון לתנודות ואין בכוחו להחזיק מעמד.

היה זה דור מהפכני הן בשפע האידיאות שצצו ועלו בו והן באפיקורסותו העוקרת הרים. הריניסנס – מסורתו נמשכה בדור זה ביתר עוז. הקונצפציה היונית על הטבע והאלוהות חידשה את המחשבה האנושית. השימוש בשיטה מדעית במתימאטיקה ובפיסיקה הרגיל את האנשים לחשוב מחשבה חפשית והגיונית וחתרה תחת יסודות הסמכות; נשתנו מושגי האסטרונומיה בדבר מקומו של כדור הארץ במערכת הקוסמוס; חדלו להאמין בניסים; דיקארט, בעל ה“אני חושב משמע אני קיים” פולס נתיב לראשית המדע, הספקנות והחירות. והוא הדין בקון, שהניח יסוד לשיטה הנסיונית בניגוד לשיטת האסכולסטיקה; שניהם הכשירו את הקרקע להעזתם של בני המאה השמונה־עשרה, אותה מאה שרוב בניה האמינו בכוחות יצירתה, ביכלתו של השכל האנושי לגלות את תעלומות העולם.