א. משפחת מיראבו    🔗

משפחת מיראבו היתה גאה מאד על מוצאה. אביו, ויקטור ריקטי לבית מיראבו המוכנה “ידיד האנשים”, בשל ספר בשם זה שעשה רושם בדורו, התיחס על משפחה גיבּאֶלינית שהיתה אנוסה, לדעתו, להמלט על נפשה מן העיר פלורנס בשנת 1268–1267. התיחסותו לארץ זו בתקופה מפורסמת של מלחמות בין הגאֶלפים והגיבּלינים יש בה כדי לרמוז על הלך נפשה היהיר של אותה משפחה, שהיתה נתונה כל ימיה ברוח סערה, התפרצויות וחתירה עזה למעללי־גבורה וכבוד. אין בכל הכרזות הבאי אלה אמת. ויקטור מיראבו היה נוהג לומר, כי “זה חמש מאות שנה שהכל סובלים מבני בית מיראבו, אשר קורצו מחומר שונה ממנו קורצו האחרים”. ברם אין המציאות מתאימה להכרזותיו מלאות הרהב. גזעו היה אמנם “גזע סוער” שדרכו בסופה, ואילו כור מחצבתו האציל נעוץ במאה השש־עשרה, תקופה בה נהגו רוב הבורגנים דוגמת מונטן, לרכוש לעצמם טירות. אבי המשפחה, ז’ן ריקטי, רכש לעצמו את טירת מיראבו ונשא לאשה את העלמה מרגריט לבית גלאנדבאֶס. ז’ן ריקטי עסק במסחר־אלמוגים ובחרושת אריגי שני וארגמן. העשיר, עלה לגדולה ותפס, בזכות אישיותו המחוננת, עמדה מיוחדת בחברה. נכדו תומאס נשא לאשה, בשנת 1620, את העלמה אן בתו החוקית של המנוח, האציל ההדור רומפיה לבית דה־פונטבּאֶס שגר כאביר בעל אחוזה בביאו והיה מפקד על חמשים אנשי צבא. אותו תומאס קיבל בביתו־טירתו את פני המלך לואי הארבעה־עשר וקבל בשנת 1685 תואר מארקיז.

כתב האצילות הושג איפוא זה מקרוב. דבריו היהירים של ויקטור לבית מיראבו היו אם כן נטולי כל שחר.

עלית משפחתו החלה רק לפני מאה וחמשים או מאתים שנה, לערך, ויחוסה הנעלה קצר עוד יותר. בית מיראבו לא היתה לו כל שייכות לגיבאֶלינים. אך דם סוער זרם בעורקי בניו. רובם ככולם – רוח עזה פעמה בהם. אמיצי לב, שואפי קרבות, יהירים ואוהבי הרפתקאות.

נכדו של תומאס האמור, ז’ן־אנטואן, עיצב את דמות אותם הטיפוסים מבני בית מיראבו אשר פארו את משפחתם, כיהנו במשרות אחראיות במדינה, בצבא ובימיה. בהופעותיהם בחברה הצטינו באפים המוזר ויוצא הדופן. הם העדיפו את חפש הדבור והפעולה על פני מנוחה וכבודים.

חיי ז’ן אנטואן הם פרשה מיוחדת במינה. גבה־קומה, חסון, בעל הבעה אצילה, אמיץ וכולו אומר נדיבות־לב, נכנס בעודו צעיר לימים למחנה “המוסקיטרים”. אמנות המלחמה היתה חביבה עליו, ולא יספרו מרוב הקרבות בהם הוכיח את גבורתו. הוא נתמנה למפקד גדוד רגלים, שהיה בידו האמונה, הפעילה והנאמנה, כחומר ביד היוצר. הוא ניהל את עניני חייליו ברוח של צדק ודאג להם. אך עם זאת לא היה מגעו עם בני מעמדו קל ונוח ביותר. במהותו הנפשית היה אדם חפשי ובלתי תלוי. ולא אחת השמיע אימרות שהפתיעו אנשים שמעמדם עולה על מעמדו. הדוכס דה־ונדום שלא היה מרוצה מתשובה שהשיב פעם ז’ן־אנטואן למלך לואי הארבעה־עשר, אמר לו: “מהיום והלאה לא אציגך עוד בפני המלך, אלא רק בפני האויב”.

בקרבות לא ידע פחד. בכל מקום היה ראשון בלוחמים. היה מפקד החרד יותר לנפש חייליו מאשר לנפשו הוא. בעל כבוד עצמי היה שידע הגן עליו כשאקדח בידו. במקרה אחד, משניסו ליטול מידיו את ההגנה על גשר, שערכו האיסטרטגי היה מכריע, יצא להגן על כבודו כשאקדחו בידו. באותו קרב נפצע פצעים קשים. זרועו הימנית נשברה ובעודו אוחז גרזן בידו השאלית פגע בו כדור רובה שהשחית את עצבי צוארו וגרונו. אנשי האויב רמסו את גופו ברגליהם בחשבם אותו למת, אלא שנמצא רופא־מנתח, שהציל את נפשו ותמך בענק־כסף את ראשו. בעל־מום – כי היה חסר חלק מעצביו ועצמיו, מתפרץ, זועף ואלם – לא נתיאש מן החיים. בשפע מרצו ידע, בשנת הארבעים לחייו, להתחבב על עלמה צעירה, בת עשרים ושלש, ולשאתה לאשה. זו הסתגלה עד מהרה למצב־רוחו הקשה וילדה לו שבעה ילדים, רק שלשה מהם האריכו ימים. ז’ן אנטואן התמסר להנהלת אחוזתו. עיבד שיטת עבודה מיוחדת והפסיד הון רב. אך הוא לא נרתע. חי חיי צנע ולבסוף השכיל לשפר את מצבו ולשכלל את אחוזתו. בביתו נהג שררה. ילדיו – פחד היה אוחזם במעמדו; “לא היה לי הכבוד, היה אומר בנו בכורו, לגעת פעם בבשר אותו אדם נכבד, אותו אב שבתוך תוכו היה בעל לב טוב”…

בן שבעים ואחת היה במותו.

משלשת הבנים שנותרו בחיים, חי הצעיר חיי קלות דעת ופזיזות. התחתן בנשואיו הראשונים במשפחה פשוטה, שהרחיקה מעליו את קרוביו. בנשואיו השניים נשא את האלופה דה קונסברג, המארגראב מבּאֵיריט שבאשכנז ששלחוֹ כבא־כוחו לצרפת… הוא מת צעיר לימים. אישיות שונה לחלוטין היה הבן השני, המכונה “הבאיי”, רוצה לומר: “סוכן המלך”, אדם ששרת את המדינה בתפקידים בעלי ערך רב. בנעוריו חי חיי שכרות והוללות ולא אחת נכלא בבית הכלא. אך עד מהרה התגבר על חולשותיו ונרפא ממחלת השכרות. מני אז החלה פרשת־מעלליו במערכות גבורה. פעמיים נפצע ונלקח בשבי על ידי האנגלים, אחר נתמנה כרב־חובל ולאחרונה הופקד למושל גבאדלופה. שם נתגלה כאדמיניסטרטור מחונן, נבון ומוצלח. אותו מושל נוהג היה לומר על עצמו כי: “אוהבים אותו מעט, מעריכים אותו למדי ויותר מכל יראים מפניו”. הוא הצטיין בתנופתו המדינית, בשאיפותיו ובהשקפותיו החברתיות. דאג למשק המדינה, ליושר וחופש חברתי. היה בעל אותן תכונות, בהן חונן באורח טבעי־משפחתי הטריבון מיראבו. העבדות היתה למורת רוחו ועל כן שנאוהו פקידי המשרדים המיניסטריוניים. אך לא איש כ“הבאיי” ירתע מפני הפקידות. הוא ניהל את מושבתו ביד רמה וברוכה. בשובו לצרפת עתיד היה להתמנות, בעזרת אהובת המלך, למיניסטר הימיה, אלא שכדברי ההיסטוריון “היה הוא חצרן בלתי מוצלח” ולא מילא כהלכה את תפקידו זה. בימי מלחמת שבע השנים, הוטל עליו לשמור על חופי פיקרדיה, נורמנדיה ובריטאניה, תפקיד שמילא אותו בנאמנות ובהצלחה.

“הבאיי” נשאר רווק כל ימיו. חיי אחיו ומשפחתו היו חייו שלו. האחים אהבו זה את זה אהבה עזה. ויקטור ריקטי דה מיראבו – חינוכו היה בראשונה צבאי, כדרך כל בני האצילים. השתתף במלחמה, נפצע, ניסה לקנות לעצמו שביתה בחצר המלכות, אך לא עלה בידו לחדור ולתפוס עמדה בחצר. הוא היה בן למשפחת מיראבו – ולא נולד להיות חצרן. באפיו היה רגזן, בלתי נוח ואיש מדנים. ויקטור דה מיראבו לא התמיד בעבודת הצבא ובשנת 1743 יצא בדימוס. דומה, כי ממרום נגזר על משפחה אצילה זו, היהירה, הרועשת והחדורה אהבה עצמית, שתהא עוסקת באמנות “פלבאית”. – בעבודה ספרותית, שמקור תפארתה לא הצבא, הסייף, אלא הספר והנאום. אביו של מיראבו נתפרסם במאה השמונה־עשרה בספריו על הכלכלה, ספרים שהעמידוהו בשורה אחת עם הוגי־הדעות הגדולים של אותו דור. תורתו האקונומית־חברתית נתפשטה ונקלטה עד מהרה בקרב הציבר והפכה אותו לאחד מנושאי רעיון הקידמה בצרפת. אותה תופעה ציערה את אחיו “הבאיי” צער רב. הוא ראה בכך ירידה למשפחתו: “ידעתי, כותב הוא לאחיו, כי האנשים הרוכשים כבוד והוקרה לעצמם בפריז ובמקומות אחרים ראויים לכך, עם זאת לא אתעלם מאותה עובדא, שמבקשים להכניסך לחברת אנשי הכשרון כדידרו וכדאלאמבר”… אותה עירבובית הפרשיות בין איש־הכשרון ואיש האצולה, לא תמתק לחכו ולא תנעם לבן־הים המיוחס, לשר ולמפקד אציל.

ואילו לאביו של מיראבו ברור היה יתרון היצירה הספרותית של דורו על כל שאר האמנויות. הוא נתפרסם בין יום לאחר כתיבת הספר “ידיד האנשים”. בטרקלינים, בבתי המשפט ואפילו בבתי־הנסיכים הרבו לצטט מאמרים מספרו. חיבה יתרה נודעה לו מן הקהל, אותו קהל ער ורגיש של המאה השמונה־עשרה, אשר שיחק באידיאות כשחק בכדור רגל, ולא העלה על דעתו כי בדרך זו מוכשרת הקרקע למהפכת דמים כבירה ולשינוי ערכים עמוק במבנה החברה. באחד העלונים שנתפרסמו באותה תקופה, נאמר על אותה יצירה, כי מחברה “כותב כמונטן וחושב כמונטסקיה” (לא פחות ולא יותר!) ונעלה מכל ספק הוא כי המרקיז לבית מיראבו נשתכר מאותו פרסום “פלביאי” ממנו נתירא כל כך אחיו. בספר “ידיד האנשים” הובעו דעות חפשיות וחדשות, שהיה בהן משום מהפכה ממש. “הרנטיר הולך־בטל והוא אחראי לכל אסונות החברה”. “בעלי הרכוש־הגדול במדינה, דרכם דרך זאבי־ים באגם”. “כבדו את הקטנים”. ריח של סוציאליזם נודף מאימרות שנונות וקולעות אלה. המארקיז בודאי לא נתכוון כל כך להפיץ דעות אלה בקרב הציבור. שכן היה הכל בחזקת פרי הסתערות בת רגע, מחשבות בזק ללא שיטה מסוימת. ברם, כבר באותו ספר הטעים את הצורך בחופש המסחר בפנים הארץ ומחוצה לה. וכבר עמד מתוך ברק מחשבה מזהירה, כבנו בעתיד, על סכנת המהפכה הקרבה והולכת. “ידיד האנשים” הכניס חידוש בבעית החברה: נקודת השקפה חדשה של מדיניות כלכלית. וולטר ציין כי הציבור כבר עייף משירים, מעשיות, הרהורים מוסריים. המרקיז מגלה את דעתו, כי המעמד השלישי ראוי ליחס מיוחד, לקבלת זכויות ולשיתוף פעולה עם שאר המעמדות משום “שהעול הכבד של המסים מוטל עליו”. ארבעים שנה קודם שעלתה שאלת ערכו של המעמד השלישי בפני “כנסת המעמדות” בשנת 1789 כשמיראבו משמש דובר העם, וסאֶייעס מגדירו כך: “המעמד השלישי מהו? – לא כלום. מה חייב הוא להיות? – הכל” – כבר נוסחה חשיבותו של המעמד השלישי על יד ויקטור ריקטי, ובנו הטריבון מיראבו, ביצע את רעיונו של האב במסיבות היסטוריות מכריעות.

המרקיז נתוודע לרופא ד“ר קינאֶה, אחד מגדולי הפילוסופים של אותה תקופה, שזכה לחסדה של אהובת המלך מאדאם דה פומפדור. תורתו חוללה מהפכה בלב רבים. בביתו היו מתוועדים ומתוכחים דה למברן טארגו, הלבציוס. המו”מ ביניהם היה תמיד סוער; התנגשות הרעיונות היתה לוהטת וחילופי הדברים – רוויים הערות מקוריות. קינאֶה היה סבור, כי יסוד היסודות בחיים הוא החקלאות. “כל המועיל לאדם מקורו בתוצרת האדמה. התעשיה מעבדת אותה והמסחר מעבירה ממקום למקום, אבל העבודה העיקרית היא העבודה החקלאית היוצרת את העושר”. תורתו זו גרמה לתוצאות כלכליות וכספיות בעלות ערך. קינאה היה איש השיטה. הוא היה מורה דרך למרקיז. במכתב לז’ן ז’אק רוסו הכריז: “עיקרי המדע שלי לא שלי הם”. והמרקיז מפרסם ספר חדש בהשפעתו של קינאֶה בשם: “ההלכה של המס”, בו הוא קורא דרור למחשבתו, מזהיר מפני סכנת העתיד ופונה אל המלך בשורות אלה: “מלכי, יש לך עשרים מיליון נתינים, פחות או יותר. לאנשים אלה יש סכומי כסף מסוימים; הם כמעט כולם מוכשרים לאותו שרות שאתה זקוק לו. ואף־על־פי־כן אין אתה יכול להשתמש בשרותם תמורת כסף ואין לך כסף לשלם להם את דמי שרותם. בלשון פשוטה – עמך מתרחק ממך מבלי לדעת זאת”… מאליו מובן כי לאחר שנתכתבו דברים אלה הובהל המרקיז מטעם המלך, הובא למבצר ואָנסן, ואחר הועבר בהשתדלות ידידים, לאחוזתו שבביניון והיה כלוא במעין מאסר־בית.

“ידיד האנשים” היה במחשבתו. לעתים קרובות היה פולט דברי השתתפות בצער המוני העם, המתיסרים והעמלים קשה. באחד מספריו הוא תובע מאת אצילי היחש שלא ימנעו “ממגע עם קבצן שסרחונו ובלויי סחבותיו יש בהם משום קובלנא כלפי זילזול באחוה האנושית”.

אולם, פרשת ההשקפות האנושיות – לחוד, ואורח החיים – לחוד. בפעולותיו היום־יומיות, ביחסיו עם בני משפחתו ועם ידידיו הרי הוא רגזן, נטול סבלנות, איש ריב ומדון, שואף בצע, מעניש ילדיו, משתחרר מעוּלם ומזכם – ביחוד את גבריאל מיראבו, העתיד לפאר את המשפחה – במאסרים בלתי פוסקים. איש לא השתמש לרעה כמוהו בזכות האציל, לכלוא פעם בפעם את בנו, בתוקף “הפקודה החתומה בחותם המלך” (Lettre de cachet).

כל ימיו ניהל משפטים כנגד אשתו בשל עניני רכוש וכספים. לפרקים לא נרתע מסבך את בנו בעניניו אלה, כדי לזכות במשפט או כדי לחייב את אשתו ולהמציא לו כספים ולהעביר על שמו את ירושתה. אין תימה איפוא אם הבן חונך ליחס של חוסר כבוד להוריו ולכל המקיפים אותו. דרך חייו היתה טבועה בחותם היחסים ששררו במשפחתו…, מחבר ה“מאכסימות” וובנאֶרג, שנפגש עמו בשרתם בצבא, ציין את אפיו במלים אלה: “אתה מיראבו יקירי, הנך אדם מלא רגש, בעל מרה שחורה וגועש, גא, חסר קביעות יותר מהים. צמא הנך לתענוגות, מדע וכיבודים ללא מעצור”.

המרקיז הרתחן נשא אשה נטולה כל רגש כבוד עצמי. היא התמכרה למשחקים ושתיה. היתה נתפסת לפגישות ארעיות עם חיילים עוברים וכל שנזדמן לה בדרכה. אמרו עליה, כי היא קורצה מאותו חומר ממנו קורצה קאתרינה קיסרית רוסיה. אשה מוזרה זו שהשגעון היה תוקף עליה לעתים נהגה למסור למאהביה, בני־יום, תעודות אשור… באחד הימים נתגלגלה תעודה כזו לידי הבעל – ומאז נותק הקשר בין הבעל לאשתו… המרקיז מצא נחמה בחיק הגב' דה פאיי, אלא שעם זאת נתן מוצא לרוחו הרוגז בהטלת “פקודות החתומות בחותם המלך” על בנו ועל אשתו, הכריז על בתו הבכירה שהיא מטורפת למחצה וגזר עליה לבלות כל ימיה במנזר; מבנו הבכור שלל את שם משפחתו וכנהו בשם: פייר בופיאר; על בתו הצעירה ציוה להנשא לבחור בן תשע־עשרה, שהיה נטול כל אישיות. סך־הכל מתמיה לגבי אדם שהוחרד ממנוחתו מתוך רגש ידידות למין האנושי!

 

ב. “בן־הנשר”    🔗

כלום יש לתמוה על רוחו הסוערת, הבלתי מחונכת, נטולת המעצורים ומחוסרת המשמעת של מיראבו הילד, מיראבו העלם ואפילו של מיראבו המבוגר, לאור העובדות המתוארות לעיל? “כי כל תכונותיו בתורת אדם מבוגר כבר טבועות היו בו בעודנו ילד. היה בו משהו מוזר, שהביא במבוכה את כל הבאים עמו במגע. הוא היה גדול ושמן, בעל כוחות עצומים, שופע מרץ, חריצות, המצאות, צמא לידיעות, סקרן, בעל דמיונות, שובב, שואף לגדולות ומדבר גבוהה־גבוהה. בהיותו בן שלש שנים חלה במחלת האבעבועות ובשל טיפולה הלקוי של אמו נשאר מצולק כל ימי חייו. דבר ששיוה לו כיעור עצום” – כביטויו של ההיסטוריון מישלאֶה. הויתו הרגיזה את האב, שהמטיר על בנו עונשים רבים, על אף השקפתו המתנגדת לחינוך כזה. אולם בני משפחת מיראבו לא נמנו עם אלה המקפידים על עקביות בפעולותיהם ובתורתם. הבן מילא את העולם בשאונו, בחריפות שכלו, ביזמת־נפשו ובסערת רוחו. תכונותיו אלה החרידו את מנוחת האב, שעמד משתאה וחסר ישע למראה בנו. לפרקים היה מאמין כי יצור מכוער זה – נועד לגדולות; מאליו מובן, כי לא ילד כמיראבו עשוי להיכנע לידו הקשה של המרקיז. יחסו הקפדני של האב רק העלה את חמתו של הבן והביאו לידי מעשי קונדסות. הוא היה בן לאבותיו בכל הווית נשמתו. המרקיז היה מתרעם לפרקים ומונה בבנו את “חסרונותיה של האם”, ממנה ירש את עצמת כוחותיו ואת גודל שפלותו.

מחנכיו היו מתיראים מפניו ומתפעלים ממנו. היה עילוי מילדותו, בעל תפיסה בלתי שכיחה, תוסס ובעל זכרון. אוהב קריאה. ער ומתרשם מכל ספר. מרבה לשאול שאלות ולהביא במבוכה את מוריו. היו מורים שהיו נדהמים לשמע ידיעותיו הרחבות. סוכן הבית פוּאַסון, ששימש גם מורה לילד הפלא, ממאן ללמדו, מפני שאין הוא יכול להקנות לו עוד ידיעות, “משום – כותב הוא למרקיז – שהוא יודע הרבה דברים שלא לימדתיו מעולם, ושום דבר, בערך, ממה שלימדתיו אני. הוא לומד הכל מעצמו ובעצמו, ממלא את מחברותיו הערות שהוא מסתירן ממני, ואינו חושש, שעה שאני מנסח בפניו עובדות והנחות מבוססות ביסוס יפה, לכפור בהן כפירות המשפילות אותי ואת חכמתי, ומנמק נימוקים שיש בהם כדי לבלבל את ישותי ושכלי”. והוא הדין עם כל שאר מוריו שהוזמנו ללמדו, ואשר עזבוהו אחד אחד ומאנו ללמדו. לפיכך מבקש ומתחנן פואסון, המסכן, שישחררוהו מתפקידו בתורת מחנך. האב מוסרו לידים אחרות, נאנמנות יותר, בעלות סמכות ותקיפות יותר – לידי חבר האקדימיה לכתבות ולספרות, למר סיאֵגרה. מקוים כי שינוי השם יביא לשינוי המזל. אך דומה כי מיראבו הצעיר איננו נתון להשפעה. סיגרה, אף הוא מתמלא תרעומת על תלמידו, שאיננו בעל נימוסים. מיראבו מכריז ללא בושה כי איננו זקוק לפירושיו של מחנכו, כי בכוחן רק להשניא עליו את הספרות. ואף המחנך החדש כותב לאב ומבקש לשחררו מן התפקיד שהוטל עליו. “אין הוא נפגע חלילה, מיחסו של התלמיד אליו, הוא, חבר האקדמיה, אינו זקוק להערצתו, אבל הוא מלא צער על אי רגישותו ליופי האמיתי”. בשעה שמענישים אותו הוא מבטיח כי “ידע להכריח לכבד את הבארון הראשון במעלה שבחבל לימוזין”. ולא עוד, אלא שהוא מעורר התרגשות בלב רעיתו, הגברת סיגרה, שאמרה להשפיע עליו השפעה מחנכת. אין היא אוהבת אותו, חלילה, “כי בורחים מפניו שעה שמסתכלים בו ועומדים משתאים שעה שמקשיבים לדבריו”.

אך הנער אינו מגלה כל יראת כבוד לא בפני הנשים ולא בפני האקדמיה. “אנוס הייתי לגרש מהבית שתי משפחות בגללו”, כותב הוא. ומיראבו מועבר לפנימיה צבאית של הכהן שוקאר. במוסד שרר משטר קפדני. העלם אינו מקבל מרות גם כאן. הוא לומד אמנם בהצלחה, מגלה תפיסה בלתי מצויה. הוא לומד לשונות מודרניות, לשונות עתיקות, מתימטיקה, מוסיקה (קול ערב לו) וציור. התנהגותו רעה והכהן המנהל מיעץ לאב לשלחו לבעל משמעת קשה יותר. הדבר נודע למיראבו, הוא מכנס לישיבה את כל תלמידי הפנימיה, מתאר בפניהם את חייו ומזיל דמעות מעיניהם, הוא משכיח מהם את כיעורו בכוח דיבורו והתרגשותו ולבסוף נשבעים כל חבריו לעמוד לימינו כאיש אחד. התלמידים פונים אל המנהל בבקשת סליחה. מנהל המוסד שראה את כל המחזה הזה, נרעש, ומוצא לנכון לפנות בכתב אל האב ולספר את אשר ראה. הוא ממליץ על מיראבו בפני האב. הוא מצרף חיבור שכתב מיראבו הצעיר על “הנסיך דה קונדה ועל סקיפיו האפריקני” ומוסיף: “מרגישים כבר עתה, כי בן הנשר נישא אל על בעקבות אביו המפואר…”

מאגרא רמא לבירא עמיקתא והיפוכו – זה גורלו של מיראבו, עתה וגם בעתיד, עת יעמוד בראש כל נואמי המהפכה הצרפתית, יכניע לבבות ויטיל פחד והערצה על כל הבאים עמו במגע.

דרכם של בני האצילים, בימים ההם, ברורה לפניהם. האמנות הצבאית היא תכלית חייהם. גם מיראבו הצעיר חולם על זרי נצחון כאשר זכו להם אבותיו. האב מוסרו לידי מרקיז אחד בשם לאמבּרט, שגדודו מפורסם במוסרות המשמעת שבו. אך לא ארכו הימים ומיראבו שהצטיין תחילה במלאכתו בא בריב עם המרקיז בשל עניני אהבה, שקוע בחובות, בורח מן הצבא ולפני הבריחה מבטיח לבת פלבּאים אחת לשאתה לאשה. אכן אין גבול להתפרצות רוחו, הוא ממיט חרפה על משפחתו. דודו סוכן המדינה, ה“באיי” אינו רואה מוצא להצלת כבוד המשפחה זולת נסיעה למושבות הולנדיות, אשר כל באיהן לא ישובון. שכן בן האח הוא “אומלל שנולד ליגון אבותיו ולחרפת גזעו”. מצבו מסוכן. למזלו עמדה לו השפעת גיסו, דה סאיין המצילו מעונש קשה. מיראבו נשלח לאי ראֶה, למאסר. מכאן ואילך מתחילה פרשת מאסריו של מיראבו, שרבו בשנות חייו אלה. המאסרים שימשו עילה לעמדתו ופעלו המיוחדים עם פרוץ המהפכה.

 

ג. גבריאל הונורה לבית מיראבו    🔗

הממונה על האי רה הוא המושל דה ולאן, הרואה את עצמו מקופח. לדעתו – לא נועד לתפקיד משעמם זה שהוא ממלא. הוא רוגז על החצר, חש הוא, כי קורץ מחומר ממנו קורצו גדולי המפקדים הצבאיים. מיראבו כובש, מיד עם בואו, את לב דה ולאן. הד צחוקו הרם נשמע בכל תאי המבצר רה. אין הוא אסיר, כי אם בן למשפחה אצילה שראשה שנוא עליו וידוע לו כאדם הנוטה לשים בכלא את בני משפחתו הקרובים ביותר – את אשתו ואת בנו. אציל המשתמש בכל עת “בפקודות חתומות בחותם המלך”. מיראבו מתקרב אל המושל ומעורר בו רחמים והערצה כאחד, ולא עוד אלא שנעים לו להרהר, כי בעונת החורף, המשמשת ובאה – יופג שעמומו הנורא, ממנו הוא מוכן לברוח כמפני מגפה. מיראבו נעלם מדי פעם, לווה כסף מכל המשגיחים עליו, כי כדרכו עולה בידו לרכוש את אהדת כל המקיפים אותו – גברים ונשים שאינן עומדות בפני רוחו הסוערת, העליזה ומזגו – מזג ה“אתלית” שבו חונן כדבריו בדרך הטבע. לבסוף משחררו דה ולאן ובהמלצתו הוא נשלח לשרת במשלחת הצבאית, שנשלחה לאי קורסיקה, מקום שם הצטין באומץ לבו וברוח המצאותיו.

אותה הצטיינות בשדה הקרב עמדה לו, בשעה שחזר מן המערכה. הוא נעשה מקובל על דודו בטירת מיראבו. הפעם שקד למצוא חן וחסד לפניו ולכבוש לבו של “סוכן המדינה”. אמנם בילה מיראבו חדשים רבים בבתי הסוהר, אך לאמתו של דבר היה חפשי רוב עתותיו הודות לאותו “משהו” מקסים ומכניע שהיה באפיו. ואף ה“באיי” דודו הלך שבי אחריו. אמנם לא הסכין לכעורו של הצעיר, שהיה לו תמיד לזרא, אך הוא נכנע לרוח הגאון שבו. באחד ממכתביו אל אחיו הוא כותב: “גבריאל בנך עתיד, אולי, להיות האישיות הגדולה ביותר באירופה, מעין מפקד צבא צרפת או ציה, מיניסטר או אפיפיור”.

אמנם חושש הוא מפני לעגו־ליצנותו, אבל אינו יכול הלתעלם מגודל מחשבתו ורעיונותיו של הצעיר שלעתים מלאי מקוריות הם “וראשו כאילו משמש להם טחנה”. בקיצור הדוד נלכד בחבלי קסמו ומוסר לידיו את ניהול המשק באחוזתו. וכבמטה קסם עולה בידי מיראבו להתניע את הכל, אנשים ובהמות משתלבים בעבודה אינטנסיבית, נשמעים לו ושמחים להענות למרצו במרצם הם. הוא עצמו מבלה את רוב ימיו בשדה, מתחבב על האכרים ועל המשגיחים. הוא מכניס שינויים בשיטות העבודה ובניהול המשק. הוא מלא יזמה ואין קץ להמצאותיו.

הדוד מתמלא התפעלות ומספר במכתביו לאב את פרשת הצלחותיו של הבן. אולם האב אינו נותן אמון בכל אלה. לדעתו, יש לייחס את הצלחתו ל“דבור הזהב של מקור אותה צפור”. והוא מבקש מן הדוד לעוץ לבן, לעיין בספריו על הכלכלה ועל החקלאות. שהרי מטרתו עתה היא להפוך יצור מחונן זה לאיש החקלאות. ואולם, אף האב הקפדן חייב להכנע למציאות ולהרשות לבן לחזור לאחוזתו בביניון ולהחזיר לו את שמו. מעתה יקרא שוב גבריאל הוֹנוֹרה לבית מיראבו במקום פיר בופיאר.

בביניון מתחדשת פרשת הצלחתו בה זכה בטירת מיראבו. הוא אהוב על הכל. הוא משפר את המשק. ולא זו בלבד, הוא מוציא לפועל את תורת אביו במין קלות מפתיעה. במקום משפטים המצריכים הוצאות וגוזלים את מנוחת הנפש, מסתדרות מעין בוררויות, כשכולם, בעלי החוות והאצילים מסייעים בידו. עדיין לא סודרו בשום מקום מתקנים מעין אלה בכשרון ובחן כה רב. הוא נוסע לפריז, מתיצב בפני חצר המלכות, כמשפט כל אציל, אבל הוא מעלה חרס בידו. אין הוא, איש המחשבה התוסס והסוער, מתאים לחיי החצר על נימוסיה השקולים והמדודים. הוא מבלה את ימיו, כמנהגו, בבתי־עקד ולילותיו בעגבים. לא בכדי “מזג הרקולס” לו, וכדברי מבקר מן המאה החולפת: “שטוף זימה הוא כסאטיר”. וכמאמר אביו “אין בני ראוי לאשה אחרת, אלא לקאתרינה קיסרית רוסיה”.

אולם המרקיז זקוק לכספים רבים. ואין הוא נרתע מהשתמש בבנו לשם השגת מטרה זו. הוא הופכו למתווך בינו לבין אשתו. הבן שמח לתפקיד זה. אמנם אין הוא מכבד, לא את אביו ולא את אמו, אלא שנוח לו לראות את עצמו ממלא תפקיד בורר־מכריע. הוא מתיצב בפני אמו, המסתערת עליו בשפע גידופים, (יש גם סברה, שהאקדח הנמצא תמיד בידיה, כדור נפלט ממנו). האם דימתה כי הרגה את בנה, מחשבה זו גררה אחריה התרגשות רבה שבסופה משיג הבן את מבוקשו. האם מביאה אותו לאחוזתה בסיין. בדרך הרבתה האם לדבר סרה באביו והוסיפה לספר על “מחזריה”. סיפורים אלה, שבאו לאחר כל הידוע לו על חיי אמו, ודאי הוא שנטלו ממנו את שארית הכבוד שעוד נותר בלבו להוריו. הוא הצליח בשליחותו אבל היחסים בין האב ובנו מתחדדים. דומה כי אותה פרשה עגומה, שלעתים תצוין בין אבות ובנים, לבשה הפעם צורה מדאיבה כל כך שיפלא בעינינו לראות את מיראבו מסוגל להתרומם מעל לאותה אוירה עכורה, בה שקעה משפחתו.

הוא נשלח לפרובנס. ומה יעשה הבן ולא יחטא? הוא מתעלס באהבים. הוא שם עינו על בת אחת המשפחות העשירות בעיר אֶקס. אותה בת, – רבים רבים המחזרים אחריה, וכולם בנים יפים, רמי יחש. מיראבו, בכוח דבורו הקוסם, בקולו הערב, כובש את לב העלמה ונושא אותה לאשה, על אף התנגדות האב… חותנו, דה מאריניאן, עשיר מופלג מקציב למיראבו סכומים פעוטים למחיתו, בשיעור כמה אלפי פונטים. אביו מסר לו את טירת מיראבו והבטיח ששת אלפים פונט. מיראבו היה חייב פי ארבעה מן הסכום שהוקצב לו; הוא שקע בחובות כיאות לאציל באותה תקופה. נסתבך ונפל קרבן בידי מלוים ברבית, ביחוד לאחר שחילק מתנות ביד נדיבה לרעיתו… המחותנים נועצים ומחליטים לשימו במאסר בטירת מיראבו… אמצעי העונש של האב אינם מגוונים ביותר… במקרה זה, היה באותה פקודה, משום שחרור מידי המלוים ברבית; לאחר מכן מעבירים אותו למאנוסק, מקום בו הוא חי למעשה, חיי דרור, גם כאן בזכות קסמו האישי.

אולם במקום זה – אירע לו מקרה, שלגבי עצמו אינו חשוב בעיניו כחטא. אשתו לא היתה נאמנה לו. ומיראבו הנרגש כותב מכתב לפושע וסולח לאשתו, המבקשת את סליחתו. אולם לא מגודל לבב נהג באדיבות כזו… הירושה הגדולה שצפתה לו אחרי מות אביה היתה בעוכריו…

באותם הימים רכב אל אחותו בגראס שע“י מאנסוק… שם נהגה אחותו שנישאה לאויל, כמנהג משפחתה, לקיים קשרים גוליים עם מאהב שהכל ריננו אחריו. בעיירה נתפרסם פומפלט על חיי כל בני העיר, ולשונות רעות ייחסו את הפמפלט לאחות מיראבו… אציל בשם וילנאֶב מ’אן התיצב בראש הלוחמים בגברת דה קאבריס – אחות מיראבו. והנה בשעה שהובילה האחות את מיראבו אל אחת מידידותיה היפות הגב' דה לה תור רומול, נתקלו בוילנאב. מיראבו החל מקנא לפתע את קנאת אחותו, התפרץ כנגד וילנאב, חרפהו היכהו והפילו ארצה… מיראבו נתון שוב בסכנה, הוא נאשם ברצח. לא היתה דרך אחרת אלא לאסרו ולשחררו מעונש… האב, כדרכו, אחז בנשק הרגיל: ב”פקודה חתומה בחותם המלך" ומיראבו נשלח לטירת אִיף.

 

ד. לובלאס היה לרומיאו    🔗

במבצר איף הפך, כבכל המבצרים הקודמים, לידידם של כל הסובבים אותו. מושל המצודה ד’אַלגר איננו מכביד עליו ביותר. מבשלת בית הכלא מתאהבת בו ומשמשת לו שליחה להעברת מכתביו לאמו, לאחותו ולאשתו. חושיו של מיראבו לא נסו, הוא נעתר לתביעותיה ואינו נמנע מלהשתמש בכספה. לבסוף, מגלה בעלה, המשמש כמשרת המבצר, את חליפת המכתבים בין מיראבו, אמו ואחותו – למרקיז. מיד מתפרץ האחרון בסערת קצף וחושד בקנוניות בין הבן והאם. הוא משתדל להסגיר את בנו בידים קשות יותר. ואילו מיראבו, מרבה לקרוא, עובד כל הימים, יוצא בלילות עובר את הגבול וחוזר לתאו. אשתו משיבה על מכתביו בהתחמקות. אין את נפשה לחיות את חייו, נוח לה לבלות בנעימים באשר תמצא, אך לא בחברת בעלה. “את מפלצת, כותב הוא לה,… את דו־פרצופית, שלום לך לעולמים”. הוא מתיאש ממנה. נעלב, נרגז, בודד. ושוב מוכשרת הקרקע להתפרצות רגשות סוערים ואולי גם טהורים ואיתנים יותר.

והנה אירע שוב מאורע בחיי־מיראבו, שהיה טבוע הפעם בחותם של אהבה טראגית. בפקודת אביו, על יסוד “מכתב חתום בחותם המלך”, העבירוהו לטירת ז’ו. תחילה היה מלא תלונות על קשי־מאסרו. “שולחתי אל תוך מאורת־דובים, אל תוך קן־ינשופים”, מבכה הוא מרה את גורלו. אך לאט לאט הוקלו חייו. הומצאו לו ספרים, אשר מאז ומתמיד, היה קורא בהם בתאוותנות מיוחדת במינה. שכן עוררו בו את דמיונו הלוהט והביאוהו לידי תסיסה שכלית בלתי־פוסקת, הלב מלא התרגשות והמוח – תנועה. לבסוף הוא הופך לידידו החביב של מושל הטירה סן־מורי, המתפעל מעליזות־רוחו, חריפות־שכלו וכשרון דיבורו של מיראבו, ושוב אין הם נפרדים איש מעל רעהו. בכל בקוריו של סן־מורי, בעיר פונטארליה הסמוכה לטירת ז’ו, נלוה אליו האסיר הצעיר שהמושל מתפאר בו… בכל הטרקלינים מופיעים המושל ואסירו כזוג ידידים בלתי־נפרדים.

העוגב־ההרפתקן, איש התאווה הזולה, רודף הנשים ללא־חוק, שמח לקראת כל הזדמנות להתעלס באהבים. הוא נלכד ברשתה של אהבה עזה וטוהרה. לובילאס היה כמעט לרומיאו. גורלו הפך להיות טראגי. לבו מלא אהבה סוערת, פלאית ורווית יגון. מיראבו איש היצרים – נשמתו כאילו מתעלה ומזהירה באור מלבב…

באותה עיר פונטארליה התגורר נשיא בית־הדין המארקיז דה מוניה. בן ששים וחמש היה האיש, ורעיה צעירה לו – בת לנשיא בית־הדין בעיר דיז’ון רופיל, ידידו של וולטר, אוהב שירים וחורז בהחבא חרוזים. שבע־עשרה שנה מלאו לה, בשעה שנישאה. שנתים בילתה בבית בעלה ללא כל הפרעה. עולת־ימים היתה, צנועה ואיש לא עורר את חושיה, כאילו נרדמה בתוך־תוכה. אבל מושל טרית ז’ו נתן בה עינו. בן ששים היה. ובעיניו לא נפל מפני דה מוניה בעלה החוקי, ומתוך קנאה סובב בהתמדה ובעקשנות את האשה הצעירה בחלקות, זו – עלומיה באו לידי תסיסה. היא החלה שופעת כולה פריחה והלכה שבי אחרי אופיצירים־עוברים, שחנו בעירה… אך עם טעם החטא מתגנב אל הלב היאוש המר. והגברת לבית דה־מוניה מתכנסת שוב אל תוך עצמה. סן־מורי, מושל הטירה, שאיננו אומר נואש מאהבתו, מביא לביתה את אסירו, שבכוחו הסוער לעורר נרדמים. הופעתו בטרקלין משנה את מהלך־החיים בחברת פונטארליה. לא הורגלו בעיר זו לאותה סערת־רוח, לאותה חדוות־דיבור, לאותם ניצוצות מחשבה, לאותם סיפורים ואנקדוטות, הידיעות האנציקלופדיות הנפלטות כלאחר־יד ובקלות בלתי־מצוייה. סן־מורי מאושר. הוא רואה את עצמו מנצח וכובש את לב אהובת־נפשו.

אך לא נסתייעא מילתא. גזרה נגזרה ממרום, כי מיראבו וסופיה דה מוניה – אהבה עזה מלאה הרפתקאות, יסורים, רדיפות וצער, תכם מכת רעם ותזעזעם עד למעמקי נפשם. ראשונה לא שמו לב זה לזו! סופיה לא עוררה בו כל רגשות אהבה. דמותה היתה באנאנלית. אבל לא היתה מכוערת, עפעפה השמאלי היה “מקושט” ביבלת; היא היתה בישנית. קמעה־קמעה צפה למעלה למעלה חינניותה המלבבת; עיניה היו יפות; פיה מלא צמאון. מתינות ומתיקות היו נסוכות על פניה. צבע פניה ועור גופה היו שקויי רעננות; כולה אומרת טוב־לב, עדינות וכמיהה למסירות ולחבה.

מיראבו הציץ אל תוך עיניה הטובות ולאט־לאט הוצת כולו והחל בוער באש אהבה. הוא הפך לאיש אוהב. ניתן דרור לרוחו הרוויה פאנטאסיה; נתלהב מרוב תשוקה, ולהבעת רגשותיו לא היה עוד גבול. הוא מתלוצץ בחכמה על כיעורו, על מחלת האבעבועות, על היותו מצולק. מתרגש, מתפעל, מלהיב, מפליא, נוצץ ומזהיר, הומם ומדהים, מקורי, מלא המצאות, מתעלה עד לספירות העליונות ויורד עד לניבול־פה. ועם זה תכונות של בן־שיחה ונואם לו, שכל דבריו נאמרים מתוך שפע של צחוק, לעג ובכי כאחד, שקולו כה נעים, כה מלבב, כה קוסם בהטעמותיו המגוונות והמרובות…

ולא ארכו הימים וסופיה לא עמדה בנסיון. בחביון־לבה שכנו אלוהי האהבה ובערה אש איתנה. סופיה נכבשה כולה; חייה לא נבראו אלא בשביל אהוב־נפשה. מיראבו רואה בה את “רעיתו”, בה כל אותן התכונות, שעליהן חלם כל ימיו. אהבה עזה כמות. אהבה, שאוירתה היא זו שב“הילואיזה החדשה”, לז’אן־ז’אק רוסו. אולם למקרא חליפת־המכתבים שבין זוג האוהבים, הננו שרויים בעולם הרומאנטיות של הדור שלאחריו. כאן משמשות בערבוביה טוהר וחושניות כאחד. מיראבו נתון כולו לאש־אהבתו. הוא מתרומם מעל לרוח־ההרפתקנות שבאהבותיו המרובות והתכופות, אבל אין חושנותו, כוח־“הסאטיר” שבו, עוזבים אותו לרגע, חושנותו זו כאילו נצרפת בכור־האהבה הזכה; היא נעשית לוהטת יותר; היא מעלתו לספירות עליונות; אך לא איש כמיראבו יהיה לנושא אהבה נאצלת, רוחנית ושמימית בלבד. הוא כולו אש־להבה; גופו נשרף מאהבה, מחוסר סבלנות. ממעמקי לבו הוא משווע לרגע, בו יעשו “לבשר אחד”. כעבור חדשים רבים, לאחר שיורחקו איש מרעהו בלחץ הרשות והוריהם־קרוביהם וימצאו שניהם כלואים, יכתוב מיראבו לאהובת־נפשו כמתוך זכר־שכרון את המכתב הבא: “ראשך נשען על זרועותי… צוארך היפה… חיק הבהט שלך… מתמכר לתאותי הלוהטת; ידי המאושרת מעיזה לתעות…; אני כובש את המבצרים האיומים, שתמיד הרחקתיני מהם בשקידה כה רבה… עיניך היפות נעצמות… את רוטטת; את נאנקת… סופיה, האעיזה? אה, ידידתי, התאבי לפחת בלבי רוח־אושר? אינך משיבה דבר… את מסתירה את פניך בתוך חיקי… החדוה והתאוה משכרות אותך; הצניעות מענה אותך; תשוקתי נאכלת; אני גווע… אני קם לתחיה… אני מרים אותך בזרועותי… מאמצים מיותרים… הרצפה נשמטת מתחת לרגלי… אני “בולע וטורף” את חן־יפיך ואין לאל ידי ליהנות ממנו”… מיראבו, אף בשעה שאהבתו היתה עזה וזכה, לא יכול להתגבר על יצרו והיה עבד נרצע לחושנותו השטנית…

סופיה דה מויה – אושר היה נסוך על פניה. עיניה היפות נתעמקו ומבטן היה שקוי הרגשות אהבה מלאות חדוה ושלוה כאחד. מיראבו היה כולו סער. הם התהלכו בעיר כפונטארליה, כשהם נתונים לאשר סיער את נפשם. הכול הרגישו באהבתם – הכול, מלבד כמובן הבעל הישיש והאוהב, שבע השנים, מושל טירת ז’ו: סן־מורי. מיראבו ניהל בימים ההם משא־ומתן עם מו"ל בשויצאריה בדבר מכירת ספרו “מסה על העריצות”, ספר גדוש עובדות והערות ומלא ציטאטות, כתוב בפאתוס מלאכותי ומכוון למלכים־העריצים. “אתם המלכים, כותב הוא, במקום אחד בספר, הזקנה קופצת עליכם ואתם שרויים בהלך־נפש של זקנים שהפכו ילדים בשכלם, שחולשתכם מובילתכם אלי עריצות. שמא ענינכם האהוב עליכם יפקח את עיניכם, ויעורר בכם רגשי זהירות ומוסר כליות נוראים… ידי הקנאים תתנקשנה בנסיכים החביבים והראויים ביותר לאיצטלא של מלכים”… פקודה נתנה מטעם הרשות לגלות את מחברו של אותו ספר… ובעוד אהבתו של מיראבו לסופיה מתלקחת בסערה ועוד האדון לבית סן־מורי, שהכניס את ידידו הנפלא אל בית נשיא בית־הדין דה מוניה, תשעשעהו התקוה, כי הודות לאסיר, לשיחו ומקוריות־רוחו, ימצא מסילות ללב סופיה, והנה הגיעו גם לאזניו השמועות והאנקדוטות הרווחות בצבור על האהבה של הזוג הצעיר… אפוטרופסו של מיראבו נדהם; עיניו נפקחו והוא זועזע עד למעמקי־הנפש. היה לו רושם כאילו נתרגש ובא על ראשו אסון איום ונורא. הקרקע כאילו נשמטה מתחת רגליו, והוא מתמלא רגשי קנאה ונקמה. מיראבו היה בעיניו לבוגד־רמאי, שאיננו ראוי לסליחה. ובאותה שעה באה לידי גילוי העובדה, כי מחבר הספר על העריצות הוא האסיר. המושל־הישיש – לבו נתפלץ בקרבו. שכן האדון לבית סן־מורי עלול להיות אחראי למעשיו של האסיר שהופקד בידיו. פחד אחזהו. הוא שרוי בסכנה פן תאבד לו משרתו… לא היה גבול לצערו בגלל הסבך, בו נסתבך לרגל יחסו האדיב למיראבו, והוא מצוה עליו להיות כלוא במבצר ללא רחמים; האסיר החל מתחנן, מתפרץ, דורש ומאיים, שיניחו לו לחיות בפונטארליה. האדון לבית סן־מורי הכביד הפעם עולו ולא נענה לבקשתו של הכלוא אלא במעט… ניתנו לו ארבעה ימים לשהות בפונטארליה, ולהשתתף בחגיגה לכבוד סן־מורי שבה הוכרזה סופיה למלכה!… לא הועילו הפצרותיו… כעבור ארבעה הימים נעלם…

הוא נמלט על נפשו אל תוך ביתה של דה מוניה, אהובת־נפשו; בין שמלותיה, בתוך הארונות, היה מוצא לו מפלט עד אשר היה אנוס לעבור למקומות־מגורים אחרים. ולילה־לילה היה פוקד את סופיה. באחד הלילות נתעוררו משרתי הבית לשמע רעש וארבו לגנבים. מיראבו לא היה לו מוצא מן הסבך; הוא נתפס. מיד בקש לראות את המרקיז דה מוניה. הוא לבש עוז והמציא בו במקום, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשיה שלא היתה ולא נבראה. סיפר, כי קבל מכתב מאת אביו ומיניה וביה קרא אותו באזניו על־פה; לפי מכתב זה עליו לשוב מיד לברן; בעברו בפונטארליה חשב לנכון להפרד מעל דה מוניה ולברכו על יחסו הידידותי אליו והוא בחר בשעה מאוחרת זו כדי שלא לסכן במציאותו את המאגיסטראט… הדברים נאמרו בתמימות וגילוי־לב, בהתרגשות ובנעימה כאלה, שהישיש האמין באותה שעה למשחק הנפלא… כוח־דיבורו של מיראבו פעל עליו פעולתו הקוסמת.

למחרתו החל דה מוניה להרהר באותו מעשה מוזר ונוכח לדעת, כי רומה; חמתו בערה בו. סופיה נשלחה לביתה לדיז’ון – אל אביה. אהבתה למיראבו לא היתה לרצון למשפחה. סגרוה והשגיחו עליה בשבע עינים. אמה נלוותה אליה בכל מקום. אחותה־נזירה – ישנה בחדרה. אך לב סופיה, מכיון שנפתח, שוב ניטלה ממנה המנוחה. נבצר ממנה שלא לחלום על אהובה, שהסעיר את נפשה. בלבה גמרה אומר, כי אין מוצא לאהבתם, בלתי־אם בריחה לחוץ־לארץ. לא היה עוד טעם לחייה זולת חיי אהבה עם בחיר־לבה; כל מעייניה היו נתונים אך ורק בו. בימי־שהותה בדיז’ון ערך מפקד המשטרה נשף־ריקודים. כל החברה האצילה של העיר הוזמנה שמה ובתוכה גם סופיה וכל משפחתה. והנה עם בואה בלוית אמה אל החגיגיה – עמד לפניה גבריאל, אהוב־נפשה. היא החוירה וכמעט שנתעלפה מרוב התרגשות. האם הרגישה, כמתוך רגש עמום, במחזה ולקחה את בתה הצידה. הוא נתרגש ונתרגז, אבל לא אמר נואש. לא בכדי חדור הוא רוח־הרפתקנות; כעבור שעה מודיע הממונה על הודעת שמות המוזמנים בטרקלין את שמו של המארקיז לבית לאנסיפודראס. לאנסיפודראס לא היה כמובן אלא מיראבו. האסיר לא ראה דרך אחרת לפניו, בלתי־אם הופעתו בנשף המפקד על המשטרה כדי להפגש עם סופיה. הוא רקד עם ידידתה, שסוד אהבתה ידוע לה. האם מיהרה להוציא את בתה מן הנשף ולהצילה מידי הרפתקן נועז, שהטיל עליה אימה ופחד… למחרתו נקרא למפקח: הם נכנסו בשיחה מלבבת ומלאה עליזות עד אשר לבסוף נפרדו כידידים וסופיה, על אף ההשגחה המעולה, נועדה לא אחת עם אהובה…

והזעף גדל. אבי סופיה, האדון לבית רופיה, אמה, דה מוניה, אביו של מיראבו, אבי אשתו דה מארניאן – הכול רגזו; הכול נתלכדו לשם מלחמה בזוג־הנאהבים. סופיה דרשה מאת אהובה לברוח לחוץ־לארץ ולחיות שם חיי־אהבה. היא מוכנה לכול, ובלבד שתהא נמצאת תחת גג אחד עם אהוב נפשה, בחינת בעל ואשה. מיראבו מהסס. אין הוא שוכח, כי הוא נועד לגדולות. הוא חש בסערת־התקופה ויודע, כי גורל רב־חשיבות צפוי לו. הוא מלא תסיסה רוחנית והנהו אחד מנושאי־רעיונות הדור, שהוא מביע בעצמה ובקלות בספריו המרובים, התכופים; שכן אין כמוהו לכוח־עבודה, לכשרון לקלוט דברים ולפלטם. ונפשו סוערת וגועשת; הוא שופע אידיאות. הוא מרגיש בקרבו את דופק הדור. ברם האהבה קודמת לכול, עדיפה מכול, ונוסף על זאת, הנה נפל המיניסטר מאלהרב, אותו אדם שהתנגד ל“מכתב החתום בחותם המלכות”, בו הרבה להשתמש לרעת בנו המארקיז מיראבו וממנו כה הרבה לסבול הבן… הגורל הוטל. גזרה נגזרה; עליו להימלט על נפשו ולהעביר את סופיה עמו…

וכאן מתחילה פרשת־הרפתקאות חדשה, פרשת נדודים ובריחה ממקום אחד למשנהו. סופיה מנסה לנוס והיא נתפסת. מיראבו עובר משויצאריה לצרפת ולסאבויה ולכיוון הפוך. אנשים־בלשים עומדים לשרותו. הוא מפיץ שמועה, כי אהובת־נפשו שוהה בלונדון ובינתים הוא חודר בעזרת אחותו ובלשיו לצרפת וממציא המצאות נועזות ומחוכמות לשם הוצאת סופיה מבית אביה או מבית בעלה. גם הצד שכנגד, אחיו, בעל אהובתו, ואביה, אינם יושבים בחיבוק־ידים. הם מטרידים את השלטון, העומד לשרות החוק, משתמשים אף הם בשרותם של טובי־הבלשים ובשעה שמיראבו שוקד על שמירת סוד־מגוריו ומתאמץ להתחמק מיד רודפיו, לוחצים עליו מכל העברים. אביו אומר עליו בחימה: “נתיחדה לו, לזה, הסגולה להסתיר דרכו מפני הבלשים היוצאים בעקבותיו וסופו שיחריב את העולם בכשרונותיו המעוררים זוועה”. הננו שרויים כאן באוירה ההולמת את הלך־נפשו של מיראבו, איש התנועה והתסיסה, השכל והדמיון כאחד.

על אף השמירה המעולה ועל אף כל הרדיפות, עולה באחרונה ביד הזוג לעבור את הגבול ולמצוא לעצמו מקום מפלט ומקלט בהולאנד, בעיר רוטרדאם. הוא משתקע כאן, כי מדינה זו היתה הארץ היחידה, בה היתה נהוגה מסורת של חרות ידועה ורבים היו בה המולי"ם. מיראבו היה נטול אמצעים ונתמכר כיד כוח־העבודה הטובה עליו למלאכת התרגום. הוא משתכר כדי מחיתו; הופך לאיש פרספקטיבה אירופית; נקודת־השקפתו היא עתה אנושית־כללית; עובד עבודה מאומצת, מתוך שכרון והנאה; לומד, מעיין, מתרגם, כותב ויוצר… כאילו צמחו לו כנפים חדשות… ורואה במו עיניו את ערכה של הסבלנות הדתית ואת חשיבותו של חופש העתונות, חולם על שחרור האכרים, על המסחר החפשי… ביודעים או בלא יודעים הוא ממשיך את מסורת־אביו בעולם המחשבה והתיקונים החברותיים… הוא כמעט מאושר ומוצא מנוחה לנפשו הסוערת בביתו, מקום שם הוא עובד לפעמים משעה שש בבוקר עד תשע בערב… “שעה אחת של מוסיקה מרגעת את נפשי; בת־לוויתי הנפלאה, שחונכה והורגלה לחיי־עושר, לא היתה מעולם כה עליזה, כה אמיצה, כה מרוכזת, שלווה וחביבה כבימי־קיומה עתה; היא ייפתה את חיי. היא העתיקה את הקטעים מן הספרים הדרושים לעבודתי; היא עבדה, קראה, ציירה, הגיהה את ההגהות. עדנת־רוחה ורגישותה נתפתחו התפתחות מלאה, המכחול נופל מידי ולא אשלים את התמונה”… ולא עוד אלא שסופיה נתנה גם שיעורים באיטלקית…

דעותיו מתעמקות; הוא חושב את מחשבתו המדינית של הדור; נעשה עקבי יותר; מפרסם ספר לבני מדינת הס, שנסיכיהם מוכרים אותם לאנגלים ובו הוא אומר: “אם הרשות הופכת לשלטון נוגש ועריץ… התנגדות אליו היא חובה ואזי אין לכנותה בשם: התקוממות”. הוא כותב ספר על מוסיקה ומטיל על הקורא לקבוע את שמו. לדעת המומחים מלא הוא הערות קולעות. באותו ספר הוא מעיר: “המשורר מעמיק את מחשבתי; המוסיקאי מזעזע את לבי”. הוא מתרעם על שמעלים את ההארמוניה על המילודיה, “משום שנוח יותר להיות מלומד מאשר ממציא”. ועם זאת הוא מגן על המוסיקה של המכשירים, “שהנה ותהיה תמיד מטרתו העיקרית של הקומפוזיטור, יסוד אמנותו וכשרונו”. הוא מפרסם ספר “אניקדוטות שיש להוסיף לקובץ דברי הצביעות הפילוסופית”, כולו מכוון כנגד אביו־המארקיז. אינו יכול לנוח והוא נמנה עם אותן הבריות, נטולות השלווה, הנדחפות למעשים ולכתבים שיש בהם כדי להרוס את כל חייהן; שכן הן פועלות בתוקף יצרים שאין לעמוד בפניהם.

אך לא לעולם חוסן. ימי־האושר ספורים. הציד על הזוג מתגבר והולך. דה מוניה שולח שליחים ומבקש את סופיה לחזור אל כתלי ביתו. היא מסרבת. דנים את שניהם בבית־משפט שלא בפניהם. מיראבו נידון למוות – לכריתת ראש; על סופיה להיות כלואה במעין פנימיה, המשמשת בית־עונשין. שוטרי־חרש מוסיפים להדריך את מנוחתה; ציר צרפת דורש את הסגרתם. לבסוף כולאים אותם במאסר. אביו של מיראבו קורא בקול, בשעה שנודע לו דבר הסגרתם: “כבול הנבל והוסגר”. סופיה עשתה נסיון של איבוד־עצמה לדעת. היא מבטיחה שלא תחזור על מעשיה, אם ירשו לה לכתוב מכתבים לאהוב־נפשה. הממונה על הזוג מטעם המשטרה, דה ברוגייר, הופך עד מהרה לידידו של מיראבו; הזוג נפרד בביתו; הפרידה קורעת לב. מיראבו שחלה בינתיים קרא בבכי־תמרורים אל ידידתו: “עשיתיך לאומללה”. סופיה התגברה על סערת־לבה ולא הפנתה את ראשה אליו. הכל נתרגשו למראה מחשה הפרידה; שניהם שולחו לצרפת; מיראבו – למבצר ונסן, וסופיה, שהרתה בינתיים, לפנימיה מיוחדת.

ארבעם ושנים חודש היה כלוא במבצר ונסן. הפעם היתה כליאתו חמורה. האסיר קומם נגדו את כל קרוביו, שרדפוהו בלי הפוגות, התאכזרו אליו והקפידו על ביצוע העונש, שהוטל עליו. מיראבו פנה במכתבים־בקשות אל אביו, אל אמו, אשתו, חותנו, ולא נענה. במשך ששה עשר חודש היה “שרוי באולם צר – בתא בן עשר רגלים מרובעות מתחת לאשנב שדרכו חדר אור השמש רק עם שקיעת החמה, כשהוא יחף, ולבוש סחבות”. רק לב השוטרים והמשגיחים נכמר עליו, והם נאותו, מתוך השתתפות בצערו, להעביר את אגרותיו לסופיה – אגרות מלאות דיקלאמאציות, העתק מחשבות וקריאות. סופיה לא נשארה בפנימיה; היא נשלחה למבצר “לה נובל פראנס”, מקום שבו ילדה בת. מיראבו חלם על בן, אעפי“כ השלים עם העובדה ונתמלא התלהבות, שנתן לה מבע בכל מכתביו. ספיה חרדה לאהובה. היא מדוכאה ורק אהבת מיראבו מחממת את לבה. “אני בוכה בלי הפוגות” כותבת היא. ואהוב־נפשה משיב לה: “היש לי קשר אחר בעולם זולת קשר־האהבה המקשרני אליך?” חייו קשים. דומה עליו כאילו עוד מעט ולא יהיה שפוי בדעתו, הוא חושש מפני שגעון. אבל אחת גמר בלבו שלא לגרום קורת־רוח לאב ולשמור על צלילות־רוחו. הבן לא יתן ש”יכלאוהו בבית־מרפא לכל שארית־ימיו", והוא מתמכר ללימוד לשונות, מתרגם את טאציטוס, בוקאצ’יו, מריק לכלי צרפתי טראגדיות ודראמות, עוסק במוסר, בכלכלה, וכותב אפילו ספר רפואה. אמנם שקדנותו העצומה מגבירה את הכרתו העצמית, מרחיקה מעליו ביעותי לילה ומשכחת את חליו. עלה בידו לכבוש את יצרו הסוער; הוא מפיג את תאוותו בכתיבת שני ספרים “נעדרי־טעם וכמעט פורנוגראפיים” ושומר על חירות־נפשו. רוחו לא נשברה בו ולבסוף כעבור חדשים רבים, באה הקלה במאסרו. מחזירים לו את כל כרכי ספריתו מהולאנד. מיראבו נושם לרווחה.

ממרום נגזר עליו, שיהא מתייסר ביסוריו. בנו – בן אשתו החוקית – מת עליו ואחר גם בתו – בת סופיה, האשה האחת שאהבה אהבת־אמת טהורה. אין גבול לצערו. האב – המארקיז – מתרכך. מות נכדו־יורשו דיכא אותו דיכאון רב. עולמו כאילו נתערטל. זה היה הצאצא היחידי, שעתיד היה להמשיך את מסורת־המשפחה. מות הבת הקל עליו, שכן, לדעתו, הוציא את בנו האלוף לבית מיראבו מסבך קשה. הוא שולח אליו ידיד בשם דיפון לנהל משא ומתן לשם כריתת ברית שלום. האסיר עומד במרדו. אף סופיה איננה נענית להצעת בעלה לשוב אליו; הצעה זו נראית לה פרי “הבל־רוח, מסוכנת ובלתי הגונה” כאחת. מיראבו חש בעיניו וחושש מפני עוורון. לאחר השתדלות מאומצת עולה בידו להתראות עם אהובת־נפשו, להמצא עמה במנזר ולדור בכפיפתה, אך הפרידה עשתה את שלה. הלבבות אינם מתלכדים עוד כלפנים. משהו נשבר בלב. פרשת אהבה לוהטת־טראגית זאת – סופה היה כסוף כל אהבה בעולם: תוגה, מפח־נפש ויאוש. סופיה – טעם חייה ניטל ממנה; שרוייה היתה בעצבות. מיראבו יצא מן המבצר, כשהוא תשוש־כוח, כושל וכמו תוהה ונבוך; קנו לו בגדים, כי “היה ערום כתולע” כתב דודו… היה שבור, מדוכא ונטול תסיסה, עיף ויגע…

 

ה. הנואם כובש הלבבות    🔗

אך לא איש כמיראבו יכנע למר גורלו. עד מהרה הוא חוזר לאיתנו. שוב הוא מלא תסיסה מחודשת מבחינה רוחנית וחושנית. הוא מביעה את דעתו על המתרחש בארצו בחוברות וספרים המזעזעים את הדור כולו. מיראבו יודע כי נוצר לגדולות. חש הוא בכוחות עבודה ויצירה הטמונים בו. הוא מיטיב לחוש בטראגיות שבמסיבות תקופתו. אף חושנותו הטורפת אינה מרפה ממנו. סופיה ענוגת הנפש, עצובה, מטושטשת, נישאת, כעבור שנים, לקצין. אבל אחרי מותו הפתאומי ב־1789 איננה יכולה עוד לחיות ומאבדת עצמה לדעת.

מיראבו עם השתחררותו מעול אהבתה, מתמסר מחדש לאהבותיו הארעיות כלעבידותיו המדעיות, המדיניות והכלכליות מתוך טירוף דעת המציין את אפיו. עלמה צעירה, צנועה, בעלת לב רגיש מתקשרת אליו בכל תום עלומיה קשר של אהבה. מאמינה בכוכבו ובגאוניותו. אינה משגחת ב“חטאים הקלים” ומשמשת אותו בכנות עד יום מותו. דה נירה אינה באה עליו בתביעות, היא יוצרת סביבו אווירה שלווה שיש עמה כדי להקל על יסוריו, טרדותיו וסבלותיו הנודעים מחוסר אמצעים.

רוחה הרוויה ענווה משקיטה את רוחו הסוערת. לבה מרעיד נימים חיוביים אף בלב מיראבו.

האב, המארקיז, שניהל כל ימיו משפטים כנגד אשתו, הפסיד בדין. פירושו של אותו פסק דין היה: כי לא השיג את רכושה הרב. הוא נתרכך, השלים עם הבן – שחזר לאחוזת ביניון.

מיראבו מנסה לבוא בדברים עם אשתו, לחדש את הקשרים החוקיים עמה. אך אין היא נענית לו, על אף מכתביו הנפלאים המלאים יופי, רגשנות ושטף מפתה. אולם אין הוא מעלים עין ממצבו המיוחד, שהרי נידון בפונטארליה, למות ולתשלום קנס של ארבעים אלף ליטרה, שפרעונו חל חמש שנים אחרי שנחרץ פסק הדין. האב – מוכן לפנות אל המלך ולבקש גם הפעם “מכתב חתום בחותם המלך” – במטרה לבטל את העונש. אך מיראבו מסרב למשוע. הוא החליט בתוקף לצאת כנגד כולם, להלחם, לטעון ולבטל את פסק הדין בכוח הסתערותו. בשני בפברואר 1781 הוא מתיצב בפני הנהלת בית הסוהר בפונטארליה, נכנס לתוכו כאסיר מרצונו הוא. מיד הוא דורש את שחרורו. דרישתו נדחית. הוא כותב תזכיר ומוכיח שבפסק־הדין היה משום עיוות־הדין. ששה חדשים הוא כלוא. אולם אימתו הוטלה על העיר. על ראשי המוסדות הומטרו תזכירים על גבי תזכירים. מתוך בית הכלא הסעיר את כל העיר – שנתגעשה במידה כזאת שבבא גיסו דה סיין, שמחים הכל להזדמנות לשים קץ לאותה סערת רוחות שקמה בעקב מציאותו של מיראבו. הצדדים משלימים… מיראבו יוצא בזר נצחון, ראשו מורם – המשפט בוטל.

מיד הוא עבר את הגבול השויצרי, מוכר למו"ל שפירסם את “המסה על העריצות”, ספרים חדשים, שחיבר על “מכתבים החתומים בחותם המלך”, על “המרגל השודד” ספר מלא אנקדוטות ונטול ערך. הוא חוזר אל אחוזת אביו ומתקבל בתופים ובמחולות – דבר המפריע את האב. הכול מרגישים בערכו והכול משתתפים בצערו ובמלחמותיו שהפכוהו גיבור.

עתה בא תורה של אשתו, היא איננה נענית לבקשתו לשוב אליו. מיראבו בא לאֶקס מקום מגוריה. בואו מטיל יאמה וסערה בעיר. האשה וחותנו היו שרויים באווירה של חדווה מיוחדת, של משחקים ושל תענוגות. הופעתו הפתאומית מדריכה את מנוחתה של זו, “הנהנית, לפי דבריו, מאלמנותה החמודה”. הוא משגר מכתבים ומציע לה לחזור אליו. המכתבים נשארים ללא תשובה. ב־1783 אין הוא מסתפק עוד בבקשות. הוא פונה אל אשתו בשם החוק ודורש חיים משותפים. ושוב חוזרת פרשת פונטארליה, אבל ביתר שאת. תזכירים, חוברות, מכתבים עפים־טסים בכל העיר, המתלהבת למקרא הפרוזה המומטרת עליה והנותנת ענין בחייה…

הפרשה מובאת לפני כס המשפט. הכל – נגדו; אולם המשפט, השופטים – ביניהם קרובי אשתו, עורכי הדין, העיר כולה. לסקרנות התושבים אין גבול. מתפרצים אל תוך אולם המשפט. הלבבות סוערים והרוחות הומות. עורך הדין מטעם האשה פורטאליס נושא נאום האשמה, שבו מתוארים בצבעים שחורים ומדהימים חייו – חיי השערוריה של מיראבו. עורך הדין בעל כשרון והנאשם – חטא הרבה – והאשמתו קלה. הכול שמחים לאידו. אבל הנה קם מיראבו ובמחי יד הוא כובש את האולם. מצבו קשה, אשתו ואביה, לא נמנעו מהשתמש במכתבי אביו אליהם, בהם כינה את בנו בשמות גנאי מעליבים, הטיל עליו אשמות אין סוף, גידף וחרף אותו. פורטאליס סיים את נאומו במלים אלה: “מוטב שתחלל מאשר תהלל”. אבל מיראבו לא נתפעל מן ההתקפה הזאת. חמש שעות רצופות, דיבר, סיפר על חייו, סבלו, תיאר את חיי אשתו ואביה, הקלים, הבלתי מוסריים, המלאים שאיפה לתענוגות; הפך את פרשת אביו ומכתביו למעין טראגי־קומדיה, מפני שהאב המסכן, שנגרר אחרי כל מה שסיפרו לו, כאב כאב־אב ונתן מבע לצערו. מאשימיו השתמשו במכתביו לרעת הבן, ללא בושה. “הוא הרבה כל כך לדבר, לילל, לשאוג עד שרעמת האריה האדירה הלבינה מקצף והיתה שטופה זיעה”.

הנאום היה רווי הגיון, שטף של דיבור, כוח של תרעומת, סארקאזם, התלהבות ובנוי בנין מוצק. הוא מנה אחת אחת את כל ההאשמות שהטיחו כנגדו והשיב מתוך הכרה פנימית, כוח הוכחה ונימוקי הכרעה על כל אחת מהן. אשתו ואביה לא יצאו בזר ניצחון ממערכה זו. חייהם וכוונותיהם נתגלו לעיני כול. מיראבו לא נרתע מדבר, בדרך עקיפין, על השופטים ולרמוז, דרך אגב, למפלגתיותם, שירדו למדרגה של “צד” במשפט. אולם גולת הכותרת של הנאום היה סיומו, בו התקיף את עורך הדין פורטאליס. הוא הרים על נס את תפקידו הנעלה של הסניגור. אולם "הסניגור בהסתתרו מאחורי זכותו לא להיות נענש, שהיא זכותו של כל עורך דין, שהחרות היא יסוד־נפשו, אינו ידוע אלא בתכונותיו הפושעות, השוקטות והרוגזות חליפות לפי הצורך; אם תוך שטף הדיבור הוא מפליט קריאות מלאות גידופים, שקר, כעס, התפרצות ודיבות; אם הוא ממציא או מסלף את העובדות; אם הוא מסרס או מזייף את כל התעודות שהוא מביא בפני בית המשפט ונמנע מלקראן, משום שברצונו להבטיח לעצמו אפשרות של התנצלות בשל זכרונו שבגד בו; אדם זה – המשפיל עצמו, והוא מן המעמד החפשי ביותר, ויורד עד למדרגת העבדות הניקלה ביותר… המשורר מארציאל כנהו בשמו הנכון – “הסוחר בשקרים, בסיסמאות ובחרופים”…

עורך הדין פורטאליס נתעלף, לאחר קריאתו זאת של מיראבו – הוסערת, המרעימה והמתרעמת, והיה הכרח להוציאו מן האולם. הקהל – מחציתו פרצה בבכי ומחציתו מחאה כף… בפעם הראשונה בא לידי גילוי מפתיע ומדהים כוח הנואם של מיראבו, עצמת הדיאלקטיקה שלו, המוחצת את המתנגד בהסתערותו; קולו הערב והרווי זעזועים פנימיים היה בו כדי להרעיד את נימי נפשם של המאזינים לדבריו.

פסק הדין שהוצא לא היה לטובתו. אבל אישיותו – עטרת זוהר עילפתו. מן המערכה הזו יצא עטור ניצחון; הכול חשו באורח ממשי בערכו ובכוחו, אשתו נפרדה מעליו גם בדרך החוק. אולם אחרי כן כשבעלה מת, העלתה את זכרו בחיי יום יום, תלתה תמונתו בביתה, שרה פזמונותיו וברכה את הילד, שמיראבו אימץ לו כבן…

 

ו. בפני מועצת האצילים    🔗

חייו קשים, דה נירה צמצמה את הוצאות משק הבית. חובותיו גדולים. הנושים רבים. הוא יוצא לאנגליה, אל ידידים מימי ילדותו בבית חנוך של שושאר.

הופעתו בחברה בריטית, הופעה רועשת וגועשת, תלבשתו מלוכלכת, יהירותו הגדולה, שיחו החותך ונימוסיו הבלתי מהוקצעים, מטילים מבוכה בחברה האנגלית. מאליו מובן, כי חזר לסורו ולא נמנע מכבוש את לב נשי החברה – דבר שהרגיז והרחיק מעליו את הכול. מיד החל מתגעגע על ארצו – “ארץ היינות” שהעדיף על “ארץ הפחמים” המשפיעה לרעה על רוח האדם. הוא עבד קשה, כתב ספרים על דא ועל הא. כי מעולם לא נרתע מפני נושא כלשהו. הוא לא היה עצמאי. אבל שפע כוחות רבים והיה לו זכרון בלתי שכיח. כוח עבודתו היה כביר… והוא היה זקוק לפרנסה.

אותה תקופה מופיע בשמי צרפת, בן שוצריה – נאֶקר. הוא מתקבל בה כמושיע. מתמנה כמיניסטר ומוסר דין וחשבון על מצבה התקציבי של המדינה. היה בזה משום חידוש. אם כי הדו“ח היה מזויף מראשיתו ועד סופו, אבל בעצם הגשת הדו”ח היה משהו מעודד.

המצב הכלכלי היה רע. המצב הכספי – גרוע. המדינה עמדה בפני פשיטת רגל. המעמדות העליונים לא דאגו אלא לניצול המדינה לצרכיהם ולתענוגותיהם. בין החצר והאצילים ובין האומה הוקמה מחיצה. והנה באותם הימים נתוודע מיראבו לשולחני החצר באנשאר, בעל יכולת צירופים כספיים גאוניים, ולקלאָביר, בן שויצריה אף הוא, מתנגדו של נקר – ואיש סודו של דה קאלון, מיניסטר העומד לשרות החצר, והממציא כספים והלואות על אף הקופה הריקה והמצב הקאטאסטרופלי של המדינה. מיראבו למד עד מהרה את פרשת הפינאנסים ופירסם חמישה חיבורים על שאלות כספיות. תקף את הדו"ח של נקר ללא רחמים. החומר הומצא לידו והוא רק הטביע את חותמו. הוא נתקרב לאנשי השלטון והאמין כי הנה ימלא תפקיד מדיני. אך הוא רק נוצל לטובת השליטים. מתוך היותו איש האידיאות, המשיך בפעולתו ובעבודתו הספרותית ברוח בה כתב את La caisse d’escompte. הוא נמנה עם אותם אנשים שהינם עבדים לרעיונותיהם, על כן נמצא מחוץ לחוג השפעתם של כל המושלים מטעם החצר. הוא תוקף את שיטת דה קאלון, מסתכסך עם בומארשה, מחבר “פיגארו” שהתערב בעסקי־מניות ונכשל. לבסוף נשלח מיראבו לברלין באורח בלתי רשמי. ב־1786 הגיע לברלין ונפגש מיד עם פרידריך ועם הנסיך הנרי. הוא לא היה בתפקיד של דיפלומאט רשמי, אך מילא תפקיד דיפלומאטי. עובדה זו הביאה אותו בסכסוכים עם הצירים הרשמיים. ממרום נגזר עליו שלעולם לא יהיה נתון במצב רגיל. הוא היה להוט אחרי מעשים, פעולות. המוח איננו נח, ובברלין הוא מתערב במדיניות פרוסיה, מיעץ עצות, כותב ספר על המונארכיה ותפקידה החדור רוח התקדמות ורצון לתיקונים. פרידריך מת ועל כסא המלוכה עולה בנו. מיראבו משיא לו עצותיו. אפקו מתרחב ומתעמק. ראיתו היא ראיה של בן אירופה. הוא מלא סקרנות ותוסס. מנדלסון מעסיקו והוא כותב חוברת על אישיותו ועל זכויות היהודים. מוחו פתוח לכל רוח חדשה נושבת ובבואו במגע עם יהודים – נלחם את מלחמתם כמנהגו, באומץ ובמרץ כאחד.

הוא כותב מכתבים מלאי ענין על חיי החצר בפרוסיה – מכתבים המגלים, דוגמת סן־סימון כותב הזכרונות, את כל המתרחש מאחורי הפרגוד. וכל זה, כמנהגו, בסערה ובסופה. בעודו בחוץ לארץ באתהו הידיעה שלגביו היא לובשת צורה של בשורה: על “כינוס הנכבדים”. הוא מתרגש לשמע החדשה הזאת. שכן, בעומק לבו מאזין הוא כבר לצלילי הנאומים שינשאו ב“אספה הלאומית” אשר הכרח הוא שתוקם כהמשך ל“כינוס הנכבדים”. בכתביו דיבר לא אחת על הצורך בועידת “כנסת המעמדות”. הוא חזה מראש את אשר עתיד להתרגש ולבוא על המדינה לרגל התהום שעל פיה היא עומדת. במכתבו מברלין לטאליראן, הוא כותב כי דבר “כינוס הנכבדים” הוא לגביו היום היפה ביותר בחייו. כי בעובדה זו יש משום ציון משטר חדש, שבכוחו להפיח רוח חיים במונארכיה. הוא מכריז כי “היה מאושר להיות המזכיר האחרון באותה אספה לאומית, שהיתה לו הזכות והאושר להציעה בראשונה”. חש הוא כי יומו הנה הולך ובא…

הגרעון גדל והולך. תהום נפרעת לרגלי המדינה. הכול חשים צורך בתיקונים. קאלון נפל. במקומו בא לומיני דה ברייאָן. אך המצב לא נשתנה. “אספת הנכבדים” לא אמרה אמן על כל אשר דרשו ממנה. ושוב הופיע הפרלמנט, שהתנגד להצעה ללוות ארבע מאות ועשרים מיליון פראנק. התהום נתעמקה; ההמונים חששו מפני רעב. פעמי המהפכה הוחשו בכל פינות הארץ. מיראבו השמיע את קולו בדרכים שונות, בחוברות ובאיגרות שהוא מריץ אל המיניסטרים. לא היה עוד מוצא, עוגן הצלה היה בכינוס שליחי האומה. אמרו לדחות את קריאת “כנסת המעמדות” ל־1789; אבל מיראבו מזהיר מפני אסון. כל דחיה, סכנת אבדון כרוכה בה למדינה ולבית המלוכה. המיניסטר השומר על החותמות, למאניון, גזר, על פי צו המלך, לרשום את הפקודות, בניגוד לדעת הפרלמנט. היה בזה משום Coup d’état. ההלואה נעשית בגזרת השלטון. פירושה של אותה גזרה – הטלת מיסים – והתקוממות. בדופינה ובברטוניה פרץ מרד. המדינה מזועזעת. עומדים על עברי פי פחת… המהפכה מתקרבת והשלטון מודיע, על אפו ועל חמתו, כי ב־12 באוגוסט של 1789 תתכנס “כנסת המעמדות”…

מיראבו – חייו אינם עשויים לזרום באפיק טבעי ושקט. הוא נטפל לאשה חדשה, אשת מו"ל, ערומה, רעה וקנאית אשר מררה כל כך את חייו עד אשר נוהג היה להתפרץ ולהתקיף בהבל פיו את דה נירה, ולאחר מכן לבקש ממנה סליחה ומחילה. אולם דה נירה, הטובה והרכה עזבה את ביתו, מתוך שאיפה לשלום בית… “שגעונו הפיסי” שוב הוגהו מן המסילה. הוא הבין את העוול שעשה. כי בתוך לבו כיבד את האשה הנפלאה והיה בעזיבתה את ביתו כדי לדכאו.

עקב המחסור התמידי באמצעים, עלה בדעת אהובתו, שהיתה זקוקה לכספים ואשר בעלה עמד בפני פשיטת רגל – לפרסם את מכתביו הדיפלומאטיים מברלין על חיי החצר “חיי נסיכים”. עם הופעת המכתבים קמה סערה, הציבור בלע את הידיעות המגרות והלוקחות לב. היתה זו שערוריה, ביחוד מאחר שבאותו זמן נמצא הנסיך הנרי בגרמניה, שגם עליו לא פסח מיראבו באיגרותיו… הכול זעפו אך את המכתבים מלאי הענין קראו. השלטונות פקדו לשרוף את הספרים; במדפיס נזפו, מיראבו ששמו לא צוין כמחבר הספר, לא נענש. ידעו יפה מי מחבר הספר אולם האשימו את המו“ל שהדפיסו בלא רשותו כביכול… בימים בהם הופצו “המכתבים החשאיים” נמצא מיראבו באֶקס. לאחר שהשלים עם אביו, הופיע בפני מועצת האצילים במחוזו. בני מעמדו נדהמו לראותו בתוך אולם ההתיעצות. הוא הטיל עליהם אימה והם אומרים להרחיקו. אולם הוא חודר לאולם למרות התנגדותם. הם טוענים כי על אף מוצאו האציל אין הוא נוהג מנהג אצילים. אבל מיראבו גמר אומר להשתתף במועצה. הוא מתגבר על כל המכשולים שהועמדו בדרכו, חודר פנימה והריהו מצדד בזכות תיקונים מרחיקי לכת. בתהלוכת בני מעמדו צעד אחרון, כאילו להבליט את עמדת הבינים שלו בין האצילים והעם. בעברו הוא משכנע את המסתכלים בו בכיעורו ובכתפיו העצומות. שלשה ימים רצופים אין הוא פוצה פה. מחריש – ומפתיע בשתיקתו. ביום הרביעי הוא שואג:”הריני שואל אתכם, כלום ממידת הצדק הוא, שאפילו בדורנו אנו, יהיו שני מעמדות שאינם מיצגים את העם? הוא תובע את כינוס כל שלושת המעמדות, וחברי המעמד השלישי – צוהלים. הוא היה להם לפה. האצילים מוציאם אותו מקהלם והוא מסתער עליהם, מזכיר להם את הגראכּכים ואת מאריוס שהפילו את האריסטוקראטיה הרומאית. כעבור זמן הוא חוזר לאקס, עיר מולדתו, מקבלים את פניו כפני מושיע וגואל העם. מלווים אותו בתרועות, קוראים אחריו בקול: “יחי מיראבו”! “יחי מציל המולדת”! מיראבו מאושר וסבור, כי אכן כדאי שבת בבתי סוהר, לסבול, למרוד… העם משלם לו כגמולו, שופך לפניו את לבו. הוא היה לשליח האומה. המהומות בארץ מתרבות. גם מרסאָי העיר הדמיונית והסוערת מתלהבת ומתרגשת. מיראבו מופיע ומאה אלף איש מוחאים לו כף. הוא שיכור ניצחון. אבל הנה פורץ בעיר דרומית זו מרד. הרשות קוראת לעזרתו. הוא בא ומשקיט מיד בכוח דיבורו את המורדים, פונה בכרוז אל העם, מסדר ללא שהיות מיליציה, קובע מחירים ללחם וחוזר לאֵקס, מקום גם שם פורץ מרד… עם הופעתו שקטו הרוחות. השפעתו כבירה. נותנים אמון באישיותו ובדבריו. ולא יפלא עתה, אם בבחירות המתקימות בין ה־3 ל־9 באפריל 1789 נבחר מיראבו ראשון ברשימת מועמדי המעמד השלישי! דומה, כי דרך חייו עד כה שמשה רק מעין מבוא לפעלו ההיסטורי. עתה עומד הוא בשתי רגליו על סף המהפכה… על סף אותה תקופה שהיתה חתומה כולה בחותם אישיותו.