אברהם גבירטיג

נולד: אפריל 1877, קראקוב; ניספה בשואה: יולי 1942

משורר־עם וזמר־עם. יש רואים בו את הטרוּבּאדוֹר היהודי, אחרון ל’זמרי בּרוֹד'. חן של פשטות ונלבבוּת עממית לשירוֹ, תחושתו הלאומית מגעת לשרשים, למתרחש בנשמת העם. שירו חדר אל הבית ואל הרחוב, נדד ועלה על קרשי הבמה והתפשט על־פני תפוצות פולין ואמריקה. נושא שירו – מן הקרוב: המשפחה, הילד, אהבה וגעגועים וענוּת. הלחן הנלווה אל החרוזים – ושניהם מיד אחת ניתנו – מוסיף להם המיית־לב וחמימות־רגש. נודעים היו כמה וכמה משיריו, כגון ‘רייזלה’, שיר של אהבה בתוך הסימטה היהודית, ‘שנות ילדות’, אך כבש ביותר השיר ‘העיירה בוערת’. השיר נכתב אמנם ב־1938 אחרי הפוגרום ביהודי העיירה פשיטיק שבפולין, אך שרוּהו בימי השוֹאה הלוחמים היהודים בקראקוב; השיר חרג מתחומיו הראשונים, קיבל משמעות עמוקה של ראיה למרחוק ואזעקה, לבש רוח של מרי ומרד.

מרדכי גבירטיג (שמו האמתי: בארטיג) – בן למשפחה דלה, ובעודו נער – שוליה של נגר. מנעוריו גילה עירות ואהבה לשירה, לנגינה ולמשחק. ב־1905 ראה אור שירו הראשון. במלחה’ע א' שירת חמש שנים בצבא האוסטרי. בשנות שירותו ולאחר מכן כתב שירים וחיבר או התאים להם מנגינות שהושרו בקרב יהודי גליציה. לימים נתנו עליהם דעתם זמרים ובמאי התיאטראות לאמנות זעירה ועשו להם פומבי רב. השירים יצאו במכוּנס, בצירופים שונים, ב־1920 וב־1936. באוקטובר 1940 גורש עם משפחתו למחנה שבלאגבניק, הסמוכה לקראקוב. באביב 1942 הוחזרו לגיטו קראקוב, וכל אותן שנים הוסיף לכתוב, ומקצת מן השירים הגיעו לידינו, והאחרון הוא השיר הסרקאסטי: ‘כי טוב’. ב־4 ביולי 1942, ביום גירוש היהודים מן הגיטו והסעתם למחנה־המוות בבלז’יץ, נורו מן העורף רבים מן המוּבלים, וביניהם מרדכי גבירטיג. בקראקוב, עיר־מולדתו שכה אהבה, נפל. ‘שלום לך, קראקוב’ שר בגיטו – והוא מעין קדיש על עצמו, פ.נ. על קברו, שלא נודע מקומו – –