גֶּשֶׁם מְקַשְׁקֵשׁ עַל הַגָּג: עָבַר קַיִץ, כָּלָה חָג!

 

א. שירי הטבע הביאליקאיים – פְּשט ודְרש    🔗

ביאליק כתב פחות ממאה ועשרים שירים “קנוניים”, כעשרים וחמישה “שירי-עם” ופחות ממאה שירי-ילדים – יבול לא גדול במיוחד למשורר משיעור קומתו. לכן מפליא למדיי להיווכח שהוא כתב לא פחות משבעה שירים על סוכות – יותר מאשר על כל חגי ישראל גם יחד. תופעה מפתיעה זו אומרת “דָּרשני!”. ראוי לדעת: בשירי הטבע של ביאליק, המשַׁקפים כביכול את עונות השנה כמוֹת שהן, יש תמיד גם יסוד אידֵאי מתוכנן שאינו מתאים לכאורה לשירה רומנטית ספונטנית, המשוחררת מן הכיווּן האלגוריסטי. עדוּת לכך מצויה בטיוטת שירו “משומרים לבוקר” ) 1899 (, שעליה רשם המשורר ראשי פרקים לכתיבת השיר. אלה מצביעים על כוונה אלגוריסטית ברורה ועל חלוקה סימֶטרית מדויקת, כבמשל שבצִדו נמשל. תכונות שכלתניות אלה ספק אם היו נחשפות בתוך שלל פרטי התיאור המוחשיים, אלמלא הערת התכנון ששרדה במקרה: “שני בתים – בוקר הטבע; שני בתים – בוקר עַמנו ותחייתנו”. ¹

הערת תכנון זו מלמדת שלפנינו שיר ה“מתחפש” לשיר טבע תמים, אך תיאוריו מרמזים לרעיונות פוליטיים אקטואליים הקשורים בקונגרסים הציוניים הראשונים שהתכנסו באותה עת. לאורהּ ראוי לבדוק שירי טבע נוספים שגם בהם מתגלה מבנה מתוכנן ומכולכל, החל בבכור שיריו – “אל הציפור” ועד אחרוני הפזמונים ושירי הילדים. לא ייפלא אפוא ששבעת שירי סוכות של ביאליק מכילים בתוכם, בצד תיאורי טבע מרשימים, גם רמזים למצב היהודי ) condition juive ( של שנות “מִפנה המאה” וראשית המאה העשרים.

לריבוי שירי סוכות של ביאליק היו שתי סיבות, לכל הפחות. האחת קשורה במיקומו של החג על-גבי הלוח העברי: חג הסוכות מסיים את תקופת החגים של ראשית השנה העברית, וביאליק חיבב מצבי inter-regnum )“בין רשויות” או “בין השמשות”(. הסיבה השנייה קשורה במוטיב הסוכה – מגורי העראי של בני ישראל בזמן נדודיהם במִדבּר וסמלו של “היהודי הנודד” במִדבּר העמים. ביאליק ראה בסוכה סמל מובהק של הגורל היהודי הטרגי הכופה על בָּניו דור אחר דור לקחת לידיהם את המקל והתרמיל ולצאת לדרך הנדודים הנצחית.

 

ב. השיר המוקדם    🔗

הראשון מִבּין שירי-סוכות של ביאליק הוא שיר-סתיו מוקדם בשם “אחרי הקיץ” שבשוליו רשם העלם הז’יטומירי בן השמונה-עשרה את התאריך “אסרו חג הסוכות תרנ”א". ² לכאורה לפנינו מראות טבע כפשוטם, ובהם טיט, רפש ועצים עירומים במעבה היער, אך בצִדו כלולה גם השלכה )פרוייקציה( של המתחולל בתוך הנפש פנימה: נפשו של האני-הדובר בשיר “אחרי הקיץ” שואפת להמריא מעלה-מעלה, אך נאלצת להשלים עם המציאוּת המדכדכת ולהתבוסס בזוהמת החיים. לפנינו תיאור של תוגה, של דיכאון ואָבדן יצר החיים – מצב שבּוֹ הנפש “נוּגָה תִּישַׁן בַּעֲלָטָה / תִּישַׁן שְׁנַת הַמָּוֶת”. המילים “יְוֵן מְצוּלָה עַבְטִיט רֶפֶשׁ” מותחות קו של אנלוגיה בין מצבו של הפרט, המדשדש בבוץ, לבין המצב הלאומי. גם העם מייחל לשובו של האביב לאחר תקופה מדכאת ונרפשׂת שבָּהּ נאלץ לכתת את רגליו בשלוליות הרפש של עמק הבכא ולהתבוסס ביוון מצולה. ³

מוטיבים משיר זה, שכולו טיט ורפש, מצויים בשירי-טבע נוספים של ביאליק, כגון שירו שירה יתומה“. ב 1900-, בעיצומה של “תקופת התחייה”, בעת שכולם מסביבו שרו את שירת האביב, רמז ביאליק בשיר זה ששירתו היתומה )הבודדת, המיותמת, המיוחדת( של זמיר אחד ויחיד אין בכוחה לבשר את ימות האביב. ⁴ מעניין להיווכח שכבר בשיר הסתיו הראשון שלו – “אחרי הקיץ” – רשם המשורר את התאריך “אסרו חג הסוכות”, לציון סוף החג ותחילתם של ימי החולין שעיקרם התבוססות ברפש והתמודדות עם קשיי הפרנסה. אמנם ב”אסרו חג" אין מתענים, ועדיין מרבים באכילה כבשאר ימות החג, אך מֵעֵבר לכותל מצפים ימים קשים ואפורים של עמל ונשיאה בעול. התעוקה המכבידה על הנפש המעוּנה מתוארת כאן במילים “נֵטֶל תּוּגָה, קִפְאוֹן דָּמִים / וּבָעוֹרְקִים צִיָּה”. לפי שיר מוקדם זה, השַּׁלֶּכֶת שבטבע והתרוקנות השדות לאחר האסיף מדללת את מאגרי הנפש ומביאה על האדם תחושה של שכול וכישלון.

 

ג. השיר ה“'קנוני” – “הקיץ גוֹוע”    🔗

שיר הסתיו הידוע ביותר של ביאליק הוא “הקיץ גוֹוע” – שיר סתיו בן שלושה בתים שכל אחד מהם צבוע בצבעים אחרים ומבטא הלוך-רוח שונה. שיר קצר זה, היורד מגובהי שמים עד אפלת המרתף, אינו מגלה ממבט ראשון את עושרו, שהוא בִּבחינת מכפלה של הממדים הצנועים הגלויים לעין ושל המעמקים הסמויים מֵעין:

"הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם / וּמִתּוֹךְ

הָאַרְגָּמָן / שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם /

הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן. // וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים

יְחִידִים / וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת / יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי

מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה / בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת. // וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב.

עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר / עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה: /

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם? / צְאוּ הָכִינוּ

תַּפּוּחֵי אֲדָמָה".

לא מקרה הוא ששיר זה, המתאר את הסתלקות ההדר המלכותי של העבר ואת ההשתקעות ברפש החיים, לכד את תשומת לִבּם של משוררים נודעים כדוגמת נתן זך ודליה רביקוביץ. ⁵ שיר לירי קצר זה זכה גם לפירושם של חוקרים לא מעטים )יוסף האפרתי, מנחם פרי, זיוה בן-פורת ועוד(; ⁶ ואולם, חוקרי ביאליק ומבקריו התמקדו במרקמו העשיר של שיר זה ובאווירה שהוא יוצר, ולא נתנו דעתם לזיקתו האמיצה של “הקיץ גוֹוע” אל מועד כתיבתו ואל מקום כתיבתו. לשון אחר: ניתוחיו של שיר זה לא לקחו בחשבון את ההֶבֵּטים הקונטקסטואליים החוץ-ספרותיים הרחבים, החיוניים לדעתי להבנתו לא פחות מהֶבֵּטיו הטקסטואליים הדקים.

בפרק ה 14- של ספרי הניגון שבלבבו: השיר הלירי הקצר של ח“נ ביאליק ) 2011 ( שבּוֹ דנתי בהרחבה בשיר הסתיו “הקיץ גוֹוע” ניסיתי להוכיח שמן הראוי שניתוחו יתחשב בעובדה שאת השיר הקטן הזה כתב ביאליק באודסה בסוף קיץ 1905 תחת רישומם של אותם אירועים עצמם שהבעירו את הניצוץ שגרם לחיבורה של הפואמה הגדולה בפרוזה – “מגילת האש”. ⁷ מועד החיבור שופך אור חדש על השיר “הקיץ גווע” ומאיר את רקעו: כידוע, חמש יממות תמימות ביוני 1905 בער נמל אודסה מפגיעת הפְּגזים של אניית הקרב “פוטיומקין”, שעל סיפונה פרץ אותו מרד מלחים גורלי, ששימש “חזרה גנרלית” למהפכה הקומוניסטית וקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים. לַהֲבות האש האדומות ונחלי הדם בישרו את בוא העידן החדש שחתם את התקופה הצארית. אירועים אלה קיבלו עיצוב מיתי ב”מגילת האש", וכאן – עיצוב שעל גבול המיתי והרֵאליסטי.

ניתן להיווכח שכּבר במהפכת הנפל של 1905 ידע ביאליק שהתקופה הצארית, העמוסה פאר והדר עד לכדי רקב, הולכת וקרֵבה לסיומה. הוא גם ידע שיחד עם מפלתה יעלה הכורת על התרבות העברית ברוסיה. הכוחות המהפכניים לא יתירו את קיומה של תרבות עברית “אֶתנוֹצֶנטרית” בלב לִבּה של ההוויה הסוציאליסטית החדשה. לא במקרה תיאַר כאן ביאליק את הקיץ הגוֹוע, עם עלי השלכת הזהובים-אדומים שלו, בצבעי הכתר ואדרת המלכות הארגמנית של מלך הנופל על חרבו, כבמערכה החמישית של טרגדיה קלסית מפוארת. תיאור השלכת ההדורה, מזה, ותיאור ההכנות הפשוטות והפרוזאיות לימי הסגריר הקרבים, מזה, אינם בבחינת פשט בלבד. יש בהם ביטוי לתחושת הלב המתייתם ממראות שלהי קיץ אריסטוקרטיים, בצבעי זהב וארגמן, והמתכונן בדאגה לקראת החורף הדל והאפור – בחיים כבאמנות. לא במקרה מתרחש הבית השני בפרדס )המילה “פרדס” ציינה בראשית המאה העשרים “פארק”, ואודסה שנבנתה במתכונת פריזאית נודעה בפארקים רחבי הידיים שלה(, שבּוֹ מהלכים טיילים הנושאים עין נוהה אחר מעוף החסידות. מנמל אודסה יצאו אז הספינות הלבנות בדרכן ימה או קֵדמה כעדת חסידות השמה פעמיה מזרחה.

פריטים עממיים טיפוסיים, כגון נעליים וַאדרת מטולאת, או מצבור של תפוחי אדמה לימי החורף הקשים, מאכלם של עניים, מתלווים כאן בסוף השיר להרהורים על הסתלקות ההדר הקיסרי וּלעליית כוחו של מעמד העמלים. השינויים ניכָּרים גם באמנות, ראי החיים: במאה העשרים ירשה הספרות האפרורית והאנטי-הֶרואית את מקומה של הספרות ההֶרואית והאריסטוקרטית בת הֶעבר. אם הבית הראשון צבוע בצבעי אדרת המלכות הארגמנית וזהב הכתר, הרי שבהמשך מִשתנים הגוונים המלכותיים, הכבדים וההדורים, והופכים לתמונה שבצבעי פסטל אימפרסיוניסטיים: תמונה ובה טיילים וטיילות מבּני הבורגנות הגבוהה, שהופעתם הנוּגה והענוגה מַשרה על התיאור מין לאוּת דקדנטית ושיממון עגמומי של חוסר מעשׂ, אווירת fin de siècle של spleen, או של ennui. סופו של השיר בתמונה קודרת ומדכאת, ווּלגרית וצעקנית, שצבועה בצבעי חום-אפור-שחור: תמונה מחיי הפרולטריון המטליא בגד ישָׁן ואוגר תפוחי אדמה לקראת החורף.

מן הזוהַר המלכותי של הבית הראשון, השיר מידרדר אל האפרוריות חסרת הנוחם של הבית האחרון, שרקעו הוא אפלת המרתף. תהליכי ההסתאבות ניכָּרים גם בתחומי החברה ובתחומי הלשון. את השיר חותמת השורה המפתיעה “צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה”, המורידה את השיר מגובהי השמים וממרומי ההדר האריסטוקרטי אל תחתית המרתף ואל האמירה “הנמוכה”. ביאליק הן יכול היה להשתמש במילה “בולבוסים” )כבשיר-הילדים “בגינת הירק”(, אך הוא העדיף על פניה את התחדיש הירושלמי “תפוחי אדמה”, שזה אך יצא ממכבש הדפוס )בדרך-כלל נמנע ביאליק ממילים חדשות המדיפות “ריח של צבע טרי”, ואפילו סלד מהן(. כך ביקש אולי לרמוז באירוניה מחויכת לטיבן של מהפכות, שמביאות אִתן טעמים חדשים וּמנהגים חדשים, ללא פָּטינָה של יושן ומכובדוּת.

המעבר מן ההדר אל האפרוריות היום-יומית ניכר אפוא גם בלשון: “בולבוס” היא מילה עם מסורת ארוכה, המושכת אחריה שובֶל של תקדימים )למן המילה bulbos ביוונית(. לעומת זאת הדנוטציה “תפוח אדמה” היא תרגום מילולי של ערד-עפּפיל היִידיש-גרמני. כך שיקף ביאליק בעקימת-אף אירונית את הנוהג החדש לברוא מילים חדשות מבלי לברר אם יש צורך בחידוש. הירידה אל המרתף, אל האדרת המטולאת ואל מצבור תפוחי-האדמה מלמדת כאן על תהליכי הווּלגריזציה שאחזו בעברית בעת שניתנה בידי מחדשים פזיזים שניסו להרחיב בעזרת יבוא מילים מלשונות זרות שאינן מתאימות כלל לפרדיגמה של הלשון העברית, ולא באמצעות שאיבה מן המאגר ההיסטורי של העברית.

ומה הקשר של שיר זה לחג הסוכות? כפי שנראה, מדובר בשיר המתאר במובהק את סוף חג סוכות ואת תחילתם של ימי החולין הבאים אחריו, לפי שהוא בנוי לפי פיוט של תפילת הגשם. פישל לחובר, הביוגרף החשוב של ביאליק, נדרש בספרו ביאליק – חייו ויצירתו )תש“ד( לשיר “הקיץ גוֹוע”, ואיתר בו רמיזות לִמקורות יהודיים בתר- מקראיים בעלי אופי יום-יומי ומעשי. כך, למשל, בבית האחרון מצא לחובר רמיזה לַמקור המִשנאי: “ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר” )שבת ב, ז(. כן הזכיר לחובר את תפילת הגשם שבַּמוסף לִשמיני עצרת הפותחת במילים “אף בְּרי”, וציין כי בְּניגונה נהגו לשיר גם שירי סתיו יהודיים עממיים, כגון אותו שיר עממי המקונן על שהקיץ מסתלק, החורף מגיע ואין כסף באמתחת, וכגון שירו הכמו-עממי של אברהם רֵייזין “הֶערבּסט” )”סתיו"(, המתאר את הגשם הדופק בחלון ואת נעליו המטולאות של הקבצן. ⁸

משמע, ביאליק, שהתחיל את שירו בגובהי שמים הצבועים בצבעי מלכות וסיימו בצבעיהם של המרתף ומצבור הבולבוסים הטמון בּוֹ, עבר בו אל הראִייה המודרניסטית חסרת ההילה הרומנטית. הוא השתמש בתפילת “אף ברי” ובגלגוליה העממיים לתיאור המעבר מחג הסוכות אל ימי החולין הבאים בעקבותיו. מסורת מדרשית, שנרמז עליה בפיוט “אף ברי” של ר' אלעזר הקליר, תפילת הגשם במחזור האשכנזי, “אף ברי” הוא שמו של שר הגשם ולדברי רש"י זהו שמו של המלאך הממונה על העננים. כך או אחרת, את קניית הבולבוסים, מאכלם של אביונים, ואת אגירתם לימי החורף הקשים מצא ביאליק באחד מעיבודיה העממיים של תפילת הגשם הנאמרת בחג הסוכות, בשמיני עצרת. המוטיבים בשירו מזכירים את שורות הפתיחה של השיר העממי שלהלן:

"אַף ברי – אויף מאָרגן נאָך יום־טובֿ אין דער פֿרי, / די שויבן זײַנען צעבראָכן, / ניטאָ

וואָס צו קאָכן. / און קיין געלט איז אַלץ ניטאָ. / אַחת – אין שטוב איז קאַלט און נאַס

/ ווי אויפֿן גאַס, / אין מאַרק מוז מען לויפֿן, בולבעס מוז מען קויפֿן, / און קיין געלט

איז אַלץ ניטאָ". ⁹ ובתרגום פָּרַפרזה: "אף ברי – בבוקר שלאחר החג / חלונות עם

זגוגיות שבורות / אין מה לבשל / ובכלל אין כסף. / ראשית, בבית קר ורטוב / כמו

ברחוב, / חייבים לרוץ לשוק, תפוחי-אדמה חייבים לקנות, / ובכלל אין כסף".

עבר הקיץ, כלו ימי החג, ועתה צריך להמשיך ולמשוך בעול – להתמודד עם קשיי הפרנסה ועם קשיי הקיום של היהודי הגלותי שאינו עומד ברשות עצמו אלא נתון דרך-קבע לחסדי הגויים, לחסדיהם של רועי העדה שאינם דואגים לצאן מרעיתם ולחסדי האל המתנכר לברואיו-עבדיו.

 

ד. שירי הילדים לחג הסוכות    🔗

בין שירי-הילדים של ביאליק יש חמישה שירים לחג הסוכות, וכל אחד מהם נכתב במועד אחר ומשקף פן אחר של החג כמציאוּת וכסמל. הראשון הוא השיר “בַּנֵּכר” שבשוליו נרשם התאריך “תרע”ו אב" אך מחמת צוֹק העִתים הוא נדפס בעיתון-הילדים הניו-יורקי עדן בתשרי תרפ“ו, כעשור לאחר חיבורו. “בנכר” הוא להלכה שיר המתאר אובייקטים דוממים, אך למעשה כלול בו תיאור חשוף של המשורר המזדקן ושל רעייתו, שנאלצו לצאת לדרך הנדודים ולהתגורר ב”סוכה" – במעון עראי שישמשם בשנות נדודיהם ב“מדבר העמים” חלף בית-הקבע הנטוש.

במישוריו הגלויים לעין, שיר הילדים “בנֵכר” הוא שיר לירי ועגמומי על שלהי קייטא – על בוא הסתיו ועל אותם ימים אפרוריים וחסרי חן המגיעים “אחרי החגים”. ואולם, כמו בשיר הסתיו ה“קנוני” “הקיץ גוֹוע”, יש בו רבדים רבים נוספים, ותיאורם הסתווי של הסוכה ושל ארבעת המינים אינו אלא סף ומפתן לאמירות שמעמקיהן סמויים מן העין. למעשה השורה החותמת את הבית הראשון “הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה” מרדימה את תודעת הקורא, ומטעה אותו וגורמת לו להתבונן באתרוג כבילד שעשועים אהוב, שמראהו – בעודו נם את שנתו – משמח את לב הוריו. ולא היא, מדובר באתרוג “זקן” של שלהי החג, החולם, ביחד עם הלולב על אותו רגע נורא שבו יתגלה ש“רֵיחָם פָּג, מַרְאֵיהֶם נָמַר וְהוֹדָם נִפְגָּם”. אין לפנינו תיאור של “אֵב” צעיר ורענן, כי אם תיאורו של מי שהתייבש ועוד מעט-קט הוא יהיה בבחינת “עבר זמנו, בטל קרבנו”.

במעגל האישי “הצר”, בחסותו המגוננת של שיר לילדים “תמים”, העניק למעשה ביאליק לקוראיו את אחד הווידויים הנועזים ביותר שהעניק אי פעם ביצירתו, לסוגיה ולתקופותיה. מותר כמדומה להניח שאלמלא מצא בשיר הילדים שלפנינו “מקלט” בטוח להפקיד בו את סודותיו האינטימיים, ספק אם היה מחפש להם פורקן ביצירה “קנונית” כלשהי. רק בחסותן המגוננת של הפרסונות הבידיוניות, שברא ב“שירי העם”, בשירי הילדים ובאגדות המעובדות, גילה ביאליק נכונות לחשוף סודות נפש ולהיחשף במקצת לפני קוראיו.

ביאליק לא סיפר מעולם בגלוי על חיי נישואיו העריריים, ואפילו לפני חבריו הקרובים הוא לא קרע את סגור לִבּו. לא אחת אף הודה במפורש באי נכונותו להיחשף לפני ידידיו וקוראיו. בתגובה לבקשת קלוזנר שיכתוב את תולדותיו, כתב לו ביאליק את סיפור חייו עד לסוף תקופת הנערות והעלומים, ואת סיפורו סיים במילים: “עד כאן ה’נגלות' בתולדותיי, וה’נסתרות', אלו שהן לדעתי עיקר תולדותיו של אדם – הרי הן מכיבשונו של הלב ואין מסיחין בהן”.¹⁰ אולם, בניגוד לליריקה בעלת הנימה הווידויית, דווקא ביצירה “העממית”, או האגדית, מתגלים במפתיע כמה מן הסודות האישיים של ביאליק, שאותם בחר להסתיר מעין הקורא.

פתגמים שגורים בלשון יִידיש מתארים את ארבעת המינים במוצאי חג הסוכות כסחורה שפג טעמה מאֵין לה דורש. אך תמול שלשום היו האתרוג והלולב מבוקשים ומיוחסים ובעלי ערך, וכבר הם מונחים בקרן זווית, מיותמים ומיותרים. תיאורם בשיר “בנכר” אף מבוסס על פתגם עממי ידוע על המשפחה היהודית הטיפוסית: “ער ווי לוּלב, זי ווי אַן אתרוג, און קינדערלעך ווי סכך” ) = הוא כלולב, היא כאתרוג וילדים לרוב כסכך"(. ¹¹ ואולם, בשיר הכמו-עממי של ביאליק, שכמובן אינו נטול יסודות של וידוי אישי, לאתרוג וללולב, השרויים בדרך נדודיהם )ועל כן הם לנים בסוכה, ולא במעון של קבע(, אין פרי בטן, כבפתגם העממי. לפנינו בני זוג שטעמם פג וריחם נמר, זה בעיני זה ושניהם בעיני הסובבים אותם.

כברבים מ“שירי העם” של ביאליק, לפנינו טרנספורמציה של שני סמלים פרוידיאניים: הנקבי המעוגל ) bulb ( והזכרי המזדקר ) phallus (. בשיר שלפנינו מתואר בקשר שבין דמות נשית מעוגלת, דמוית אתרוג, לבין דמות מוארכת, דמוית לולב, הישֵׁנים זה בצד זה על-גבי אותו ערש. בתיאורם של “הגבר” ו“האישה” )או שני המינים, תרתי- משמע( על מיטתם, נעשה אמנם שימוש בפסוקי שיר-השירים )"וִישֵׁנִים

שְׁנֵיהֶם, וּלְבָבָם עֵר", בעקבות הפסוק “אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר”,

שיר השירים ה, ב(, אך הקישור מטעה, כמובן. לא התעוררות ארוטית לפנינו, כי אם התרפטות הקשר האֶרוטי בין בני הזוג והתרופפותו. התמונה עשויה, כאמור, לשקף את חיי הנישואים הבוגרים, המאכזבים ונטולי האשליות, שטעמם התפוגג והודם נפגם. במכתב למרדכי בן-עמי, נחשף ביאליק באותה עת לפני רעהו, ואגב תיאור חייו האישיים השתמש באֵפיוניה של הערבה מבין ארבעת המינים שבסוכה: “ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם ]…[ וקצתי בחיי”. ¹²

בצד תמונות חושפניות מ“חיי משפחה” שנתרפטו ונתנוולו, לפנינו שיר הרומז גם לתופעות אחרים שהדריכו את מנוחתו של ביאליק בעת היכתב השיר. השיר כפי שכותרתו מעידה עליו, הוא שיר של נֵכָר, של ניכּוּר ואטומיזציה. הוא משקף את החיים במאה העשרים – ב“זמנים מודרניים”, שבהם כל אדם הוא פרודה לעצמו, ללא תחושת אחווה וסולידריות, ללא כל יעדים משותפים. ביאליק הביע לא אחת את חששו פן יתפלג העם ותתפורר אחדותו. דווקא עַם ששמר על אחדותו בהיותו מפוזר ומפורד בארצות הפזורה, עלול לחזור להיות אוסף של שבטים בשובו אל מולדתו. בשיר “בנֵכר” עולה החשש שמא “הַקֶּשֶׁר הֻתַּר”.

אחרי שירו “בנכר” בא תורם של שלושה שירי ילדים קצרים וריתמיים – “חיבוט ערבה”, “קינה על האתרוג והלולב” ו“אסרו חג” – שנתפרסמו תחת הכותרת “פזמונים להושענא רבה”. שירים אלה התפרסמו לראשונה ב 1917- בדו-שבועון שתילים בעריכת משה בן-אליעזר )גלמבּוּצקי(, שראה אור בהוצאת “אמנות” מוסקבה בסיועם של הנדבן הלל זלטופולסקי ובנו משה. ¹³ שתילים היה כתב-העת העברי היחיד שיצא ברוסיה בשנת 1917 – השנה שבמהלכה התחוללו מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר וכן מלחמת האזרחים שבָּהּ השתלטו הבולשביקים והפילו את הממשלה הזמנית הדמוקרטית, שהוקמה מיד לאחר התמוטטות משטר הצאר במהפכת פברואר וּויתור הצאר ניקולאי השני על כיסאו. דומה שאירועיה של שנה סוערת זו, שבָּהּ הקִיץ הקץ על שלטון המונרכיה ברוסיה, ניכרים בשיר הקטן הזה, המתאר חבטות עזות, תבוסה, תימרות אבק ונפילת חללים. במרוצת מלחמת העולם והמהפכה מצאו מיליוני רוסים את מותם, והבית האחרון )“חִלֵּק, בִּלֵּק, / חַבְרֵי נְעָרִים, / צְאוּ לְפַשֵּׁט / עַל הַפְּגָרִים!”( מתאר את המצב האקטואלי שנגלה לנגד עיניהם של ביאליק וחבריו בימות המלחמה והמהפכה.

המילים החותמות את השיר – “צְאוּ לְפַשֵּׁט / עַל הַפְּגָרִים!” – רומזות לתיאור מות שאול ובניו:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת

וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לפְשַׁטֵּ אֶת-הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ

אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ"

(שמואל א' לא, ח)

(. ¹⁴ ולא בכדי: הכינויים “פיליסטיני” ) Philistine ( באנגלית או “פיליסטר” ) Philister ( בגרמנית היו במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים שם-נרדף לאדם פשוט, בּוּר וחומרני, שאינו מגלה כל עניין בתרבות ובאמנות. ביאליק הראה כאן את הווּלגריזציה שפשטה ברוסיה עם סילוקו של הצאר האחרון ועליית כוחו של הפרולטריון: אנשים בּוּרים מתחתית הסולם החברתי תפסו עמדות רמות, וחיסלו את האריסטוקרטיה. הפיליסטיניזם ניכר גם בתחומי התרבות: המשוררים המהפכניים התירו לעצמם לשלב בשיריהם שורות מתוך שירי מהפכה ידועים, ווּלגריזמים, ביטויי עגה זולים וכיוצא באלה חידושים מופלגים שמקומם לא הכירם עד אז בשירה הרצינית והנחשבת. ביאליק בחר אפוא בתיאורם של “פיליסטרים” פשוטים )“חִלֵּק בִּלֵּק”(, ¹⁵ היוצאים לפַשט על הפגרים, לרבות גוויותיהם של בני משפחת המלוכה, כמו הפלִשתים בימי קדם שיצאו לפַשט את החללים וגילו בשדה הקרב את גוויותיהם של שאול המלך ושלושת בניו. נרמז כאן גם גם שמו של כתב-העת הראשון ביידיש “קול מבשר” שנועד להאיר את חשכת חייהם של בני “דלת העם” שלא היו מסוגלים לשלוט בשפה העברית. ¹⁶

גם פתיחתו של השיר הקצר הזה ב“קול מבשר” וסיומו במילה “פגרים” )המשמשת הֶבּראיזם ביידיש(, ולא במילה “חללים” כבמקור המקראי שממנו נלקח הפסוק, מלמדת על הרקע הווּלגרי של הפרולטריון המבקש לשאת ברסן השלטון – של אותם “חילק-בילק” המחוללים את המהפכה וגודעים בחבטות ובמהלומות יד את המנהגים ואת המנהיגים האריסטוקרטיים של העבר.

אחרי “חיבוט ערבה” בא השיר “קינה על האתרוג והלולב”, הכתוב גם הוא )כמו “חיבוט ערבה” ו“אסרו חג” שנדפסו ביחד אתו( בדימטר טרוכאי, שהוא המשקל הטבעי והמומלץ לשירי ילדים. ¹⁷ ואולם, התוכן אינו ילדי או ילדותי כל עיקר. “אתרוגים אחרי סוכות” הוא ניב המבטא דבר שעבר זמנו ובטל קרבנו ועתה אין בו כל ערך. זהו תרגום שאילה של פתגם ביִידיש – “ווי אַן אתרוג נאָך סוּכּות” – המרמז על צניחה קיצונית בערכו של מוצר “יום אחרי החג”.

לביאליק יש שירים רבים המצביעים על נפילה ממרומי הפָּתוס אל תהומות הבָּתוס. השיר “קינה על האתרוג והלולב” הוא מקבילה של שירים “קנוניים” שבמרכזם תיאור של הדר שחלף. תיאור עורו הצפוד של האתרוג ושלדו החשוף של הלולב מלמד על אנלוגיה מרומזת לגוף האדם בזקנתו, והשווּ לפסוק “צָפַד עוֹרָם עַל-עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ” )איכה ד, ח(. עורם הצפוד של האתרוג בשיר הילדים “קינה על האתרוג והלולב” ושל תפוחי הזהב בשיר העם “למי אבן טובה” מלמד על בליית הגוף.. מגילת קֹהלת מסתיימת כזכור בסדרה של אמירות מטפוריות המתארות בלשון נקייה את בליית הגוף לעת זִקנה.

השיר האחרון בשלושת ה“פזמונים” הביאליקאיים לחג הסוכות הוא השיר הקצר “אסרו חג”, אף הוא כתוב בדימטר טרוכאי, ופתיחתו נשמעת לכאורה כפתיחה עליזה, המתארת גשם ראשון שבא בעקבות תפילת הגשם. ואולם, עד מהרה מתפוגגת העליצות והופכת לאווירת שיממון ורפש:

"גֶּשֶׁם מְקַשְׁקֵשׁ / עַל

הַגָּג: / עָבַר קַיִץ, / כָּלָה חָג! // אֶתְמוֹל יוֹם טוֹב / מָחָר חֹל;

/ הַט הַצַּוָּאר, / מְשֹׁךְ בָּעֹל // דֶּלֶף טוֹרֵד / כָּל הַיּוֹם; /

דּוּש בָּרֶפֶשׁ, / דּוּשׁ וָדֹם!".

כמו בשירו ה“קנוני” “הקיץ גווע” גם כאן מתואר המעבר מימות החג לימות החולין והדאגה הבאים אחרי החג. הצירוף המקראי היחידאי “דֶּלֶף טוֹרֵד” )משלי כז, טו( שימש את ביאליק תכופות, הן בתיאורי גשם, הן בתיאורים של אווירה עכורה ודיכאון, כגון בשירו “ביום קיץ, יום חום” )"בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב; / עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב, /

דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –“(. בצירוף זה השתמש ביאליק כבמטפורה גם לשם תיאורה של מלחמת השכנים ב“מאחורי הגדר” )”זה היה דלף טורד, ממושך וּמְיַגע של מעשי איבה קטנים,סמויים מן העין, שאין צועקים עליהם – והם יורדים חדרי בטן כטִפּין של זפת בוערה“(. כן השתמש בו ביאליק כאשר בא למתוח ביקורת נוקבת על כתב-העת המעורר של ברנר )”לא חסר שם, כמובן, גם דלף טורד של ה“טרגיות”, אותה הטרגיות, מיסודו של גוריליק…“(. בשיר הסוכות “עבים חושרים” שינה ביאליק במקצת את הצירוף הכבול “דֶּלֶף טֹרֵד”, והֲפכוֹ ל“זַרְזִיף טוֹרֵד”. המילים “עבר קיץ” שבאות בעקבותיו מציינות גם את עונת השנה הגוֹועת, אך גם את הפֵּרות הבשלים הנאספים בעונה זו )והרי חג הסוכות הוא גם חג האסיף(. המילה “קיץ” היא גם מקבילתה של המילה הארמית “קַיְטא”, והיא מציינת גם את הקַיִט בכל משמעיו. בשיר שלפנינו הקיץ עבר וכלו ימי החג. מעתה ואילך ישררו ימי עמל וקור, שבּוֹ האדם ייאלץ לתת צווארו ולמשוך בעול החיים. כבשיר “אבי” מתואר האדם כשור הנושא בעול ודש בעפר. שׂומה עליו לדוש את אדמת השדה, להוציא לחם מן הארץ ולדשדש בדרכי עפר מרופשות. אותה אווירה קשה של מלחמת קיום ומלחמת דמים ששוררת בשיר “חיבוט ערבה” שוררת בשלושת ה”פזמונים" שלפנינו, שנכתבו בתקופת המלחמה והמהפכה.

השיר השביעי והאחרון בין שירי סוכות של ביאליק הוא השיר “עבים חושרים”, שנשלח ב 1925- לכתב-העת האמריקני לילדים “עדן” ביחד עם השיר “בנכר”, אך השיר לא נדפס. ייתכן שהעורכים לא חשבו שפתיחתו המָקַבּרית )“עָבִים חוֹשְׁרִים, עָבִים כּוֹבְרִים / אֶת הַשֶּׁמֶש הֵמָּה קוֹבְרִים”( מתאימה לילדים, מה גם שהמשכו של השיר רצוף גם הוא במוטיבים של קבורה ומוות.

ראוי להעיר על צירופי הלשון הייחודיים ששילב ביאליק בשיר הסוכות האחרון שלו. בהסתמך על הצירוף המקראי היחידאי “חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים” )שמ“ב כב, יב( יצר ביאליק את הצירוף המקורי “עָבִים חוֹשְׁרִים, עָבִים כּוֹבְרִים”, ובו השורשים חש"ר )אחי קש”ר( וכב"ר )המשמש בלשון חז"ל לסינון בכברה ולציון כברת-דרך(. התוצאה היא תמונה של חשרת עבים כבדה הרובצת על הבית לאחר ימות החג, ומורידה עליו זרזיף טורד ללא הרף )הצירוף “וְזַרְזִיף טוֹרֵד, טוֹרֵד וְאוֹמֵר” נוצר על משקל הצירוף “קוֹל מְבַשֵּׂר, מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר” שנזכר לעיל(.

הצירוף “עַרְבֵי נַחַל – פְּגָרִים מֵתִים” נוצר על בסיס הפסוק "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי-נָחַל " )איוב מ, כב(, שבו גם השורש סכ"ך וגם עצי הערבה מתאימים לחג הסוכות, אך תיאורי הענפים כפגרים עשוי לעורר גם את זכר הפסוק “יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי- נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי-נָשֶׁר” )משלי ל, יז(; ואז במקום תמונת עורבים העטים על הפגרים לפנינו מרחפת תמונה של פגרי עורבים.

בדרך-כלל נהוג לדבר על “יתום ואלמנה”, או על “גר, יתום ואלמנה”, ככתוב במקרא, ואילו כאן לפנינו אלמן ויתום: “וּבַפִּנָּה אַלְמָן וְיָתוֹם – / לוּלָב חִוָּר, אֶתְרוֹג כָּתֹם”. תהליך ההאנשה )פרסוניפיקציה( אינו חל כאן רק אל המינים הנשארים אחרי החג כאבן שאין לה הופכין, אלא גם הטבע העכור והשומם מציץ בחלון ומתבונן בנעשה בתוך החדר )ואולי המילה “מֵצִיץ” באה כאן בהוראת “נשקף” ולא בהוראת “משקיף”(. הצורה היחידאית “נֻטָּש” המתארת ארמון שנעזב מיושביו )“אַרְמוֹן נֻטָּשׁ”; ישעיהו לב, יד( משמש כאן לתיאור הגן העזוב והסוכה העזובה. הרוח שהִשִּׁירה את העלים מתוארת כרוח שנישלה את העץ מעליו )נש“ר ונש”ל הם שורשים אחים, והשווה ל“נָשַׁל הַפְּרִי” בשירו של ביאליק “צנח לו זלזל”(.

בזמן חיבור שיר זה )במעבר לגרמניה לארץ-ישראל, או בחודשים הראשונים לשבתו בארץ( כבר ראה לביאליק לנגד עיניו את חשרות העבים של שני המשטרים הטוטליטריים המתקדרות מעל אירופה – את התבססותו של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ואת ראשיתה של תופעת הנאציזם בגרמניה. שיר הסתיו מתאר כאן אמנם שמים מעוננים המסתירים את השמש )“אֶת הַשֶּׁמֶש הֵמָּה קוֹבְרִים”(, אך הצד ההגותי של השיר מרמז לאבדן האור והנאורות בעולם. דומה שביאליק כתב שירי סוכות רבים כי הם אִפשרו לו לכתוב על המלחמה והמהפכה, שעליהם לא יכול היה לכתוב דברים מפורשים בימי שבתו ברוסיה ובגרמניה תחת עיניה הפקוחות של הבולשת. בחסות הסכך של שירי הסוּכּה שלו הוא יכול היה לרמוז לעניינים שעליהם לא התבטא ביצירתו הקנונית. בדרך-כלל בחר ביאליק לפרוק אותם עניינים שעליהם התקשה לבטא ביצירתו הפרסונלית דווקא בחטיבות הנידחות והלא קנוניות של יצירתו: בשירי הילדים, בשירי העם ובאגדות, ביָדעו שקוראיו לא יחשדו שבחטיבות “תמימות” טמונים סודות כמוסים.