הוד־מלכות אפף את אישיותו; מכיריו וידידיו, כל אלה שקרבו אליו, בני ברית ושאינם מבני ברית, הוקסמו מיפי מראהו ומזוהר־נפשו. היתה בו הדרת־מלכים וטוהר לב הרווי אצילות־רוח עליונה. אף קלימנסו סיפר, כי בחלומו בלילה ראה את דמות דיוקנו המלכותית של הרצל מדובבת אליו ומשיחה לפניו את דבר־ההכרח בתחיתנו. הוא הקסים אף אותו. הכל חשו בהויתו שצדה נפשות במגעה, בשיחה ובחן־נועמה. יצור ברוך־אל היה. ואין פלא, אם הזהיר בשמי־הגולה כזיק־אור, האיר באור מבהיק את חשכת־גלותה ובזמן כה קצר שינה את פני הדור, נפח נשמת־חיים ואמונה בלבבות ונתן טעם לחייהם ושיווה לאומתנו ערך והכרה עצמיים של אומה האחראית לגורלה, חרדה ודואבת לעתידה ומצטיידת בכל המכשירים ההכרחיים לכל עם.

את הפלא הזה חולל במשך שנים אחדות: רק שבע שנים פעל בקרב אחיו ובמותו השאיר אחריו מושגים וכלים, שהיה בהם כדי לחולל מהפכה עמוקה בחיי אומתנו, בת האלפים. הויתו הפכה לאגדה סמלית וטראגית; ואילו פעלו האדיר, היה בו משום מעשי נס. אחד מגדולי ההסטוריונים הצרפתיים מתאר את המהפכה הצרפתית כאחת התופעות המיוחדות שבתולדה. שכן האישים שפעלו בה דימו לחוות בשנה חיי מאה שנה. ורינאן העיר אחת, כי רצינותם־משקלם של המאורעות בימי המהפכה הסוערים העלו על במת־החיים אישים־גאונים, שפעלו ויצרו במשך שנה, במשך שלשה חדשים ואף־על־פי־כן, הטביעו את חותמם העמוק על עמם ועל החברה האנושית. הרצל פעל ויצר במשך שבע שנים בלבד; הוא יצר את התנועה הציונית, שכבר הפכה כיום במעשיה לאחד המפעלים הלאומיים והאנושיים המקוריים והיפים ביותר בעולם. הבית הלאומי העברי הוא כבר כיום בחינת יצירה רבת־ערך. ואותו מפעל הטעון עדיין גידול, – מידי הרצל בא לעמנו. הוא שראה נכוחה את הנעשה סביבו, חדר לתוך עמקי הבעיה האנטישמית וחזה בעיני־רוחו החדות והמרחיקות־ראות, את דרכה של הציונות בעתיד: את פתרונה הממלכתי. מבחינה אנושית כללית גדול ומעורר תמהון יותר נס הרצל מנס אותם המהפכנים הגדולים, עליהם מיחדים את הדיבור הסטוריונים צרפתיים.

הרצל קורץ מאותו חומר ממנו קורצו גדולי הספרדים, אותם היהודים הגאים, האצילים, הנאמנים למקור־מחצבתם והרוויים כיסופי אין־סוף לציון; אותם האישים, שחלמו על שיבה לציון, שרו על געגועיהם לארץ עברם ומהם שאף ניסו לבצע את מחשבתם ולהלביש לבוש של ממש את חלומותיהם: הרצל היה חטר מגזע דון אברבנאל, הדוכס מנאקסוס, שלמה מולכו ויהודה הלוי. היה ספרא וסייפא כאחד; פיטן ואיש־מעשה כאחד; חולם ומבצע כאחד. ומשהגה רעיון נשגב, מיד חש בחובה וביכולת להוציאו לפועל, אף אם יהיה אנוס להתגבר על מעצורים ומכשולים קשים, להרתם לעבודה המיגעת של רב־חובל, עליו תוטל התעודה הכבדה ורבת־האחריות לנהוג בספינה בין סלעי מגור.

כי בעורקיו של הרצל זרם דם יהודי ספרדי, וחוש ה־Grandeza הטבוע בו מלידה הביאהו לידי הרגשת הכבוד לבצע את אשר הגה ויזם. היה בזה לגביו מעין חובת־כבוד, חובת מצפון, ואין בזה יד המקרה בלבד, כי מוצאו הוא מאותה ארץ, בה פעלה אישיות נלבבת וכשופה אף היא כישוף ציוני כרב יהודה אלקלעי, דור לפניו; ארץ סרביה. בחזיון פלאי זה, צפון סוד לאומי גדול, שמקורו דם היהודים הספרים יורשי העברים הגזעיים הקדמונים, שנזל בעורקיהם. שהרי אלה חיו חיים מזרחיים יותר, היו קרובים יותר לארץ־עברנו ולא ניתקו מעולם את הקשר הישר שלהם מעם ציון ולפיכך שמרו יותר על תומם העברי, על תחושת־מוצאם ועל הכרתם הלאומית.

ומכאן אולי סוד פשטותו הגאונית של הרצל. היתה בו חכמת־לב עליונה. דרכו היתה נועזה, ישרה ומלכותית, דרך בן־אלים. נורדוי היה נואם גדול ממנו; הוגה־דעות עמוק ממנו; עתונאי סוער ובעל מזג משפיע יותר, ואף־על־פי־כן לא הפך ליוצר התנועה הציונית, למחוללה, לראשה. זנגויל היה סופר ומספר חשוב לאין־ערוך מהרצל ואף־על־פי־כן לא הטביע את חותם־אישיותו האיתנה והמחוננת כהרצל על האומה. והוא הדין בכל בני־דורו, כוכבי־הלכת של הרצל. סוד התובעה הזאת נעוץ בהויתו האישית של הרצל: בפשטותו העליונה, בגאונותו הנפשית הפלאית: מכיון שבא לכלל מחשבה על דרך־עמו בדורו ועל תעודתו – שוב לא היסס ונתיצב בנתיב־הביצוע, גם אם היה זרוע אבני־נגף מסוכנות ואף אם היתה צפויה סכנה לחייו, למשפחתו ולאישיותו. המצפון קרא לו לצאת לעזרת עמו והוא נענה לו ללא פקפוק במחיר כל הויתו כאדם, כבעל משפחה וכסופר. ועל מזבח הרעיון וביצועו, הקריב את כל אשר לו. נתמכר להקמת התנועה הלאומית לשם יצירת עצמאותו המדינית בכל מאודו. מכאן כוחו האדיר; מכאן גם אותו חזיון, שהפך לאגדה פלאית, אבל מכאן גם שגיאותיו, שאף בהן יש משל מעשה־גאון בכל פשטנותו הנהדרה: אותו משגה, שהוא פרי גר בתוכנו, שעוד בטרם התעמק בבעית־היהודים עלה על דעתו, כי אכן אין לפתור את שאלת היהודים אלא ע"י המרת הדת ומחשבתו, כי כל אחיו יכנסו תחת כנפי הכנסיה הקאתולית, מחוץ לו, כמובן, שכן מתוך גאוה לא יעשה מעשה זה, שהרי הוא מנהיג־אחיו. – בהצעה זו, המוזרה, הגויית, שאחרי־כן לגלג בודאי על עצם אפשרותה – יש לראות את רוחו הדרוכה, הנועזה והחותרת אל חוף־הפתרונות הישרים. והוא הדין בהצעתו ליסד מדינה באוגאנדה: רוחו השואפת לגאולה מהירה, לפתרון ממלכתי הביאתו לידי פתרון ישר, בלתי־אמצעי ופשוט. זו תכונתו הגאונית וזו גם תמורתה.

רבים מבני דורו של הרצל, עסקו בפתרונות־ארעי לבעית היהודים. פינסקר ניתח את החזיון האנטישמי ניתוח מעמיק ותהומי: היהודים הם בחינת דמויות ללא גוף המהלכות ערטילאיות בתוך העמים, והויתם זו של אומה בעלת אופי עצמי והנטולה עם זה סגולות המשותפות לכל קיבוץ מרוכז: סגולות של לשון מקורית, של מסגרת ממלכתית מיוחדת – הויה זו מטילה אימה בכל מקום: יראים מפני היצור האנושי המוזר הזה ובלב מקננים פחד מפניו ומשטמה אליו. ברם פינסקר לא חונן בתכונה של מנהיג; הוא צורף ל“חובבי ציון”; הוא לא נמנה עם יוצריה, מחולליה; הוא לא היה כהרצל גבור המעשה והביצוע; הוא לא הפך לאגדה. כיום הוא אחד מאבות המחשבה הציונית, מקורי ובעל חיתוך־דיבור איתן, משכנע, ואולם אין הוא גבור התנועה, על אף הגיונותיו הקולעים והחטובים חיטוב נהדר.

לעומתו, הרב אלקלעי – משהו משותף לו עם הרצל. אין הוא מגדיר את בעית היהודים, את אפים בין העמים כפינסקר, אבל הוא – הציוני־המדיני הספרדי – קרוב קירבה נפשית, רעיונית ו“פעילותית” ליוצר התנועה הציוני. שניהם – סבות דומות שימשו מניע להתעוררותם הלאומית. ראשית־מעשיהם במאורע מסוים בדורם, שזעזע את נפשם. הרב אלקלעי היה שרוי כולו באוירת העלילה בדמשק; זו דכאתו עד למעמקי הויתו והוא נתן מבע לרגשותיו ושאיפותיו ב“מנחת־יהודה”. הרצל הופתע מהתפרצות השנאה לאחיו בימי־דריפוס, ימי היותו סופרו של עתון וינאי בהיכל בורבון, הוחרד לפתע ממנוחתו והבין, כי אין תקומה לעברים בלתי־אם יחיו חיים עבריים־עצמאיים בתוך מסגרת מדינית עברית. וכולו חלחלה, ביטא את חויותיו באותם הימים וחלומו־פתרונו במדינת היהודים. – בלשונו הרבנית, הביע הרב דור לפני הרצל, את רעיון הציונים המדיניים בכתבו, כי “חסרון ירושלים היתה לחטאת בעוונותינו הרבים”. כבר בהנחותיו־מאמריו של הרב גלומה כל תורתו של הרצל על תקומת ישראל.

ואילו גם הרב אלקלעי היה בו משל הלך־נפשו של הרצל: אף הוא היה איש המחשבה והמעשה, ספרא וסייפא כאחד. אף הוא לא מצא מנוחה בנפשו ונדד למרחקים ולא רק הטיף לציונות, כי אם גם הטיף למעשים ואף יסד חברה בלונדון בשם “שלום ירושלים” ובא בדברים עם בני ברית ושלא מבני ברית בשאלת ארץ־ישראל כארץ תחיתנו. ולא עוד אלא שאף על ספרו “מנחת יהודה” כתב יהודי בשם איגנאץ אינהורן, כידידיו של הרצל על “מדינת היהודים”, שמחברו אינו שפוי בדעתו. שהרי “אין אתה יודע, אם להשתומם על דבריו או להתמרמר עליהם”.

אכן סדנא דארעא חד הוא, וכל רעיון־אמת, הנאמן וההכרחי ביותר לתיקון מעוות, לפתרון בעיה, לשנוי פני אומה, דרכו לעורר חששות בלב רבים מבני הדור… הרצל שגילם באישיותו את הוד מלכות ישראל ונשא את הכתר בגבורה, ביופי ומתוך רוח־הקרבה עליונה, אף הוא – דרכו היתה דרך היסורים, כדרך אומתו. ברם המציאות המרה, התהומית מעלה ממעמקיה אותו הפתרון שנתפרץ ועלה ממעמקי נפשו והפך להכרח עליון. שכן אין פתרון אחר לבעיתנו זולת פתרונו הוא: מאורעות העולם וחורבן הגולה באירופה בימינו מאשרים את נבואותיהם המחרידות של יוצרי תנועתנו הלאומית. – הופעתו המלאה הוד, קסמים ואורה בשמי חיינו הקודרים עודדה את הלבבות ועוררה תקוות לגאולה ואמונה בכוחות־ההגשמה המפעמים את בני עמנו. הרצל ניתן לאומתנו בדור־תהפוכות, תהיה ותעיה כאות־חסד, אות מבשר עתידות. כי בלבו נשא את נבט הבאות: נבט התחיה המדינית ובכוח־כוחה של אישיותו המלכותית, הרוויה תום ורעננות, הרעיף על לבות אחיו היבשים את טללי התקומה הלאומית והכשירם למפעל הקמת מולדתנו בדורנו.