בימי־מבוכה וחורבן אלה שבים המוני ישראל, כמנהיגיו, אל נורדאו. בתופעה זו כרוכה אולי הרגשה של מוסר־כליות על ההזדמנויות הגדולות, שהוחמצו ועל שמתוך התלבטות אין אונים פורט לעתים הדינר הציוני לפרוטות קטנות. עלול היה זכרו של האיש להשכח מלב בני עמו כשם שנעלם זכרו כסופר וכפילוסוף מלב האנושות, אלמלא מסיבות־החיים הנוראות, בהן שרוייה עתה היהדות.
שכן אין להעלים עין מאותה עובדא טראגית, שנורדאו, הוגה־הדעות שנמנה עם גדולי דורו, שהיה מנתח את בעיות השעה מתוך היקף־מבט של פילוסוף ואשר חשב את מחשבתו – מחשבת חכם – מתוך מגע חי וגועש עם פרובלימות־היום, אותו נורדאו לא נקלט בחברה; לדברו היה אמנם הר בכל חלקי־העולם ובימי־חייו שמו לב ליצירותיו ולסקירותיו השנתיות שהיו מתפרסמות שנה־שנה בכרכים ובכתבי־העת בכל ארצות־העולם; אנשי התרבות קראום בענין, רגזו עליהן או סמכו עליהם את ידם; ספריו נפוצו במהדורות רבות; בני דורו היו מתפעלים משכלו החריף, מהרהוריו הסוערים ומדעותיו המקוריות על כל המתרחש במדע, באמנות, בשירה ובמחשבה. שכן ידעו, כי כל היוצא מתחת עטו הוא פרי התעמקות גדולה, הסתכלות נאמנה של אדם, אשר התרבות האנושית יקרה לו מכול.
והנה על אף היותו מעורה בכל רמ"ח אבריו בחיי־הרוח של אירופה, על אף עוז־נפשו וכשרונו כסופר וכהוגה־דעות, על אף היותו משמש פה ללבטי הדור, היה בחינת נטע זר בתוכו. כי כל הויתו בתורת הוגה דעות – היה בה משום סתירה בולטת, זועקת להוי החברה; הכל עורר בו התנגדות, מחאה וכמעט בחילה; תחושתו למראה המתרחש בעולם ולשמע הסיסמאות המהלכות בכל השכבות היתה תחושת איש המוסר והאמת, שנבצר ממנו להיות שוה־נפש לשקרים שבחברה, והוא היה כולו זעף וזעם; הוא לא ידע להחריש והשמיע קולו על כל הרקבון, שנשתלט לדעתו בכל שטחי החיים. ספריו נושאים שמות, שיש בהם משום הבעת התקוממות כנגד כל הויתה של החברה, שעליה נמנה המחבר: “השקרים המוסכמים”, “התנוונות”, “מחלת־הדור”, “פאראדוקסים” – אלה הם הכינויים בהם מכנה הוא לגנאי ומתוך מרירות־נפש קשה את קלסתר־פניהם של בני תקופתו. תכונותיהם עוררו משטמה לא תדע רחם בלבו, וגאוניהם, משורריהם, סופריהם ואמניהם, הדריכוהו מנוחה והעלו חמתו: בודלר, טולסטוי, זולא, איבסן, ניטשה שקלו למטרפסיהם… נורדאו מצא בהם נגעים, מחלות, לקויים. כתלמידו של היהודי האיטלקי הגדול לומברוזו העביר באיזמל חד תחת שבט עברתו את דרכי־יצירתם, את לבטי־נפשם וגילה בהם פגעים, שפגמו בשלמות־דמותם כיוצרים.
סיבת התופעה הזאת נעוצה בתכונתו היהודית. ועם היותו שרוי באוירת־המערב, הוגה את הגיונותיה, נושם את נשמתה, חש תחושה של יהודי למראה כל המתהווה סביבו. מכאן התנגדותו לערכי־הרוח שבחברה האירופית וביתר־יחוד התקוממותו כנגד היצירות הגדולות של בני המערב בדורו. ומכאן גם התרחקותם ממנו עד כדי שכחה, כמעט מוחלטת, מכל אשר יצר במשך עשרות בשנים. שכן הוא לא יכול היה להקלט, לפי כל סגולותיו באותה חברה, שהיתה שנואה עליו.
לעומת זאת מצא את תיקון־נשמתו על קרקע התחיה של אומתו. עם שיבתו לעמו כאילו צמחו לו כנפים; תכונותיו השליליות הפכו לסגולות חיוביות; למראה צער בני גזעו, נתעורר בנפשו זעם אבותיו הנביאים והוא שפך את חמתו על הגויים, רודפי אחיו, בפאתוס גדול, שזעזע את מצפון העולם ואשר חינך את הציונים לחיים של קוממיות, של מחשבה עצמית ושל דאגה לעצמאות ישראלית, נאה וגאה. כי מעטים הם מבין היהודים האישים, שהיו גאים כמוהו על גזעו, על עבר עמו ועל הערכים האנושיים שיצר. הציונות כבשה את כל לבו ומלאה את חדרי־חדריו תוכן; לפתע חש עצמו שלם ברוחו וללא קרעים בנפשו. הוא היה אדם ויהודי כאחד ללא התרוצצות פנימית, והרגשתו האישית נתמזגה מזיגה הרמונית ומלאה עם הרגשתו הלאומית והעולמית. נפשו הגדולה, ששפעה חכמה, עוז־רוח, נבואה וגבורה כאחת, נתמכרה התמכרות־מוחלטת להחיאת עמו, ליצירת תנאים מדיניים־ממלכתיים לחיי־עצמאות עברית. שכן מאז השיג את בעית היהודים בכל היקפה ועמקה, לא יכלה דרכו להיות אלא דרך המלך, דרך הציונות הגדולה.
הוא היה בן־לויה להרצל בכל העפלותיו הנשגבות; תמך בכל מאמציו ויחד עמו נמנה על אבות התנועה הלאומית ומחולליה. ראשית־דברו היה על הקמת חברה עברית עצמאית; ודאגתו הראשונה היתה יצירת “טשארטר”, כלומר מסגרת מדינית לשם הכנסת מיליוני יהודים לארץ. הוא לא האמין בעבודה המעשית, היום־יומית, בפעולות הקטנות המצטרפות בחשבון אחרון למפעל־ענקים. כי לבו היה נתון לגדולות, למעשה־הצלה, שיפתור בהעלם אחד את בעית־היהודים. בחביון־נפשו קננה ההכרה העמוקה, כי “האנטישמיות לא תעלם” לעולם מן החברה. “יותר מדי היא מעורה בעצם אישיותיה של נפש האדם. יותר מדי היא קשורה בסגולות ראשוניות אחדות של המחשבה וההרגשה האנושית”. ואין מקום אלא לפתרון הבעיה, שיהא בעל־מעוף. “צריך להבין, שקיומן של המושבות – אין פירושו – גאולתו של העם היהודי… אנו לימדנו והטפנו תמיד לדבר, שהוא ההפך הגמור מכל מה שנתרחש עד עכשו בארץ־ישראל: לא כניסה אל הארץ בגניבה, בלא זכויות”. כהרצל לא הבין נורדאו לערכה של העבודה המעשית, היום־יומית – דבר שהיה בו משום טעות־ראיה… אלמלא התושבים שכבר ישבו בארץ והאכרים שנתישבו בה – לא היה מקום להכרזת באלפור.
ואין להסיח את הדעת מרוחו הגדולה והמרחיקה ראות, שחדרה מתוך מעוף של נשר אל מעבה־העתיד, צפתה לאשר עלול להתרחש והגתה תכניות־הצלה, הטבועות בחותם ממלכתי־נצחי. בימי־הכרעה עמד על ההכרח בפתרון יסודי של פרובלימות היהודים ודרש במכתב ל“חדשות הארץ” שלא להחמיץ הזדמנות הסטורית “ולעלות לארצנו” בששים רבבות. בימינו אלה אין לקרוא את אגרתו זו בלא התרגשות עצומה; כה קולעות, מעוררות חלחלה וחרדה בלב ושופעות אמת, כנות, צדק ונכונות הן הצעותיו. רק אישיות הרוויה חוש נבואי כנורדאו היה בכוחה למצוא עוז בנפשה להציע תרופות כה שרשיות וליתן ניבים כה עזים ופשוטים לצרכי־עמו.
קולו היה כקול קורא במדבר. בועידת לונדון שנתכנסה לאחר המלחמה הקודמת שאג כאריה פצוע ודרש עמידה על העיקר, על קיום ההבטחה המלאה; לא השלים עם הקטנות, לא נכנע לטענות על המציאות ותבע זעזוע היסודות. אך לא האזינו עוד לתביעותיו. העולם פרצופו נשתנה ואף “עולמנו” אנו הלך בעקבות העולם הגדול: במקום קול ענות גבורה נשמע קול ענות חלושה. ונורדאו כאילו נשכח מלב – מלב יורשיו. דמותו הטראגית והמלכותית של הרצל הלכה הלוך וגדול, קנתה שביתה בלב היהודים באשר הם והאפילה במדה רבה על דמות חברו. כי דומה שאין ההסטוריה סובלת שני אישים דגולים בכפיפה אחת.
בינתים גדל המפעל הציוני בארץ, כדי מתכונת ממלכתית; בינתים נתרגשה ובאה כחתף על ראש היהדות השואה האיומה ביותר, שנתרחשה פעם בתולדות־עמנו, למוד היסורים והצרות. אין גבול לסבל האומה, שחיות־הטרף ההיטלריות אומרות להביא כליה עליה. המציאות היהודית תהומית כיום פי אלף מן המציאות בימי־נורדאו וביאליק ואף־על־פי־כן נאלמו קולות דבּרינו כליל מעוצר יגון, מכובד המצוקה וממשא החורבן.
ובאין הד לסבלנו הנורא, נזכרנו בנורדאו, בשוועתו ובתכניתו המדינית. לכאורה צדקו אנשי־המעשה, שהרי מאז הכרזת באלפור הוקם ישוב בעל־משקל, שאורו מאיר את חשכת־גלותנו; המציאות הפכה ציונית וכל הנסיבות מחייבות את הגשמת הציונות הגדולה. בשעה שנורדאו תבע עליה גדולה, היה הישוב בחינת קרקע־בתולה מנקודת־ראות ציונית והיה צורך בעובדות קיימות, שחסרו אז. עתה קיימות עובדות בארץ ומציאות יהודית ציונית בעולם.
לפיכך אין לתמוה על שהכל חשים בהכרח לשוב אל נורדאו ולדגול בשמו. אין להתפלא על כך, כי כל קריאה בספרי נורדאו הציוניים יש בה משום סם מרפא ללב היהודים החולה שבדורנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.