I    🔗

לא רבים מאתנו יזכרו את ימי ילדותם לטוב. את ימי ילדותם המלאים עונג ורוך ונעימות אין קץ. אהה! אין ילדות לישראל. כמעט יצא העברי הקטן מערש ילדותו, כמעט יציג כף רגלו על הארץ, והנה יבואו אבותיו וכל בני משפחתו לשום עול על צוארו, לאמר: לך אל החדר, מחמד נפשנו, ולְמַד, כי החיים לא שעשועים המה.

אולם אם היה היו, קורא אהוב, רגעי-נעם מעטים בימי ילדותך, אם מבין ערפלי החיים יבריקו לפעמים לנגד עיניך זכרונות נעימים מימים עברו, אז אוכל להגיד מראש, כי הזכרונות האלה קשורים הם בימי החנוכה. בימי הזכרון לגבורת החשמונאים. בערב בערב נתנו לך אז חופש מבית כלאך, מן החדר, וירשו לך להשתעשע כאחד הילדים. גם כלי-שעשועים נתנו לך, התזכרנו עוד? כלי שעשועים מיוחד במינו, גלגל קטן וארבע צלעות לו, ותוים נעלמים מפותחים על ארבע צלעותיו. עד כי היה כלי השעשועים ההוא לסמל רזי עולם ותעלומות סתרי ימי קדם.

– אבי! מה ירמזו ארבע האותיות האלה: נ' ג' ה' ש'?

– ארבע האותיות האלה, בני, הן ראשי תיבות: “נס גדול היה שם”, באר לי אבי, ובקחתו את הגלגל מידי, למען לא ילך לבי אחריו, החל לספר לי את פרשת דבר הנסים והנפלאות, אשר לזכרונם יחגו העברים את ימי החנוכה.

– לפני ימים רבים, רבים מאד, בשבתנו עוד על אדמתנו, שם הארץ ישראל, נמצאו בתוכנו יהודים, אשר לא חפצו להיות יהודים…

– הגם אז היום יהודים כאלה?

– גם אז, בני. מחלה נושנת היא לעמנו… אבל אַל נא תשסע, בני, את דברי בשאלותיך. אז נמצאו בתוכנו יהודים, אשר לא חפצו להיות יהודים, כי אם יונים. הם חפצו כי יהיה העם כלו ליונים. ויסיתו בנו את המלך היוני, את אנטיוכוס הרשע, להכחיד את ישראל ואת דתו מן הארץ. והמלך הרשע הזה בא ירושלימה – עיר ממלכת היהודים, ויחלל את היכל קדשנו, ויעמיד שקוץ משומם – את צלם יופיטער אלהי היונים, על מזבח הקדש, גם דם לרוב שפך, דם אנשים קדושים, אשר בחרו במות מחלל את דתם… אז העיר ה' את רוח מתתיהו הכהן ואת רוח חמשת בניו הגבורים אנשי השם, ויאספו אליהם את כל האנשים אשר לא כבתה עוד אש האהבה בלבם לעמם ולדתם, וגדודי החסידים האלה השליכו את נפשם מנגד לצאת לקרב נגד צבאות היונים הרבים והעצומים. הם נלחמו גם יכלו להם, גם השיבו את ממלכת היהודים על כנה, ובעשרים וחמשה לחדש כסלו טהרו את המקדש ואת המזבח – ועל כן, בני, גם נשמח היום.

– אבל לשמחה מה זו עושה, אבי? הן אם כה ואם כה, ובתשיעי לירח אב הלא נהרס המקדש וממלכת היהודים חדלה מן הארץ, ומה הועיל לנו איפוא העשרים וחמשה לירח כסלו?

– אך נער פותה אתה, בני, לכה איפוא והשתעשע בגלגלך.

אמנם נער פותה הייתי אז. לא בעד היכל הקדש ולא בעד ממלכת היהודים נלחם קהל החסידים נגד צבאות היונים; שתי מחשבות גדולות, העומדות ברומו של עולם, נלחמו אז אשה מול רעותה – רעיון האיליניזמוס ורעיון היהדות. יש צבא על פני הארץ גם להיכלי קודש, גם לממלכות תבל. אולם המחשבות לעולם תעמודנה. רעיון היהדות בא אז בין המצרים ויהי מרחף בין החיים והמות – אם להיות ואם לחדל. ובעשרים וחמשה לירח כסלו התנער הרעיון הזה לתחיה – ויחֶי! הוא התנער לתחיה לא לבד בעד העם הקטן והדל, אשר בין רוכסי הרי יהודה, כי אם בעד כל העמים והלשונות, אשר בשם אל אחד ישבעו ממזרח שמש ועד מבואו, ומקצה ארץ ועד קצה.

אמנם כן, התשיעי לירח אב לא בטל את העשרים וחמשה לירח כסלו.

II    🔗

שני זרמים ישטפו זה ימים כבירים בחיי העמים על פני תבל בעוז וגאון ישאו הזרמים האלה את גליהם מדור לדור ומממלכה אל ממלכה. פעם יפַכו בשקט ובמנוחה כאפיקים בנגב, ופעם ישאו את דכים בשאון ורעש, כמו יחפצו לעבור על פי גדותיהם לבלוע את כל היקום, אשר מסביב להם. פעם ירחיקו ללכת איש מעל אחיו, ופעם יקרבו זה אל זה ללכת תאומים יחדו, ורק לעתים רחוקות יתלקחו גליהם איש ברעהו בשאון וברוגז ובשצף קצף, כמו יחפוץ האחד לבלוע את משנהו, ולסול לו מסלה לבדו בקרב הדורות אשר יולדו על פני הארץ.

היָונוּת והיהדות – אלה שמות הזרמים האלה – שטף גליהם הוא רוח החיים בתולדות בני האדם.

ימים רבים התנהלו הזרמים האלה לאטם, זרם זרם לבדו. אז היו בני אדם על פני הארץ, אבל המין האנושי עוד טרם יִוָלד והנה קרבו הזרמים איש אל אחיו, וישוקו גליהם ויולידו את הציויליזציה.

הרוח היְוָני יצר את גופה, והיהדות נפחה בו נשמת רוח חיים.

מה היה למין האנושי כיום, לוּ בלעה היְוָנות את היהדות לפני אלפַים שנה ותכחידנה מעל פני האדמה – מה היה אז למין האנושי – לא נוכל לדעת היום. רק זאת נדע, כי לוּ נצחה היְוָנות את היהדות ולוּ נשארה מושלת לבדה על פני האדמה, כי עתה לא ארכו ימי ממשלתה, יען כי גוף בלי נשמה חָיה לא יחיה!

ועל כן גם לא בלעה היוָנות את היהדות.

והיא לא לבד כי לא בלעה את היהדות, כי אם גם לא עצרה כח להאריך ימים כתמונה מיוחדת לחיי בני האדם. עוד מראשית הוָלדה ישב המות כאורב לה בחדר. דת היונים העתיקה, והשקפתה על האלהים והעולם – זאת הדת, אשר הטיפה לגיל החיים ולמנעמיהם, זאת הדת, אשר נתנה לבני האדם לשמוח בכל אשר חלק הטבע להם פה בתבל ארצה, דת כזאת לא יכלה להתפתח ולהשתלם, לא יכלה להעיר תקוֹת נשגבות בלב ההולכים בעקבותיה, ובאין תקוה אין חיים.

III    🔗

“הגידה לי, מי הם אוהביך, ואגדך אני, מי אתה”, ככה יאָמר לאיש ואיש; לעמים וללאומים נאמר “הגידו לי, מי המה אלהיכם, ואגדכם אני, מי אתם”.

אל יחיד שגיא כח ורב חסד, אשר כבודו מלא עולם, והשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו – זה הוא אלהים אלהי ישראל.

משפחת אלילים ואלילות בצלם דמות בני אדם, עם תאות בני אדם וחטאות בני אדם – אלה המה יושבי הר האלימפוס על דברת היוָנים.

– קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אליהכם – נאום אלהים אלהי ישראל.

ביפי גופם התגאו האלילים האלימפים, ביפי גופם התהללו גם היוָנים ההולכים בעקבותיהם. יפי הגוף ותענוגי בשרים – זאת דת היוָנים וזאת כל משאת נפשם ותקותם.

– אחרי אלהים תלכו, תטיף היהדות לבניה: מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא אוהב צדקה ומשפט, אף אתה היה כמוהו.

האלילים האלימפים לא יכלו להטיף כדברים האלה. האמור יאמרו לבני האדם: ואהבת לרעך כמוך, אם הם, האלילים, לא חדלו לריב ולהתקוטט איש ברעהו כל הימים. היכול יכלו להטיף לאהבה ולחסד, אם לבם הם היה מלא קנאה וחמת נקם, לא לבד לבני גילם, האלילים, כי אם גם לבני תמותה. פרומיטיוס, אשר מאהבתו לבני תמותה גנב אש מן השמים וילמד לבני האדם להשתמש בו לאשרם בחיים – הוא ידע לספר הרבה מאהבת הצדק והמשפט, אשר הצטיינו בה יושבי האלימפוס.

או האָמור יאמרו לבני האדם “האמת והשלום אהבו” אלה האלילים החומסים מזימות כל היום איש נגד רעהו? או מי מן האלילים יכול להגיד להיונים “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” אם גם אבי האלילים, יופיטר, לא נקה מחטאת זנונים? האם ילמדו היונים צניעות מאפרודיטה, או נזירות מבאקכוס?

אמנם יש אשר יהיו בני האדם טובים ממחשבותיהם, ועל כן יוכלו גם היוָנים להיות טובים מאלהיהם, אבל אוי לגרזן המתנשא על החוצב בו, ואוי לעם המתנשא על אלהיו.

גם אריסטידוס וסוקראטוס היו בין היונים, אבל לא רוח היונות חוללה את האנשים הגדולים האלה, כי אם רוח האדם, אשר נשמת שדי תחייהו. והיונים גם לא הבינו את האנשים האלה ולא הלכו אחריהם. היוָנות לא יצרה תורת מוסר ואידיאלים משותפים להעם כלו. היא למדה את האנשים להבדיל בין היופי והמכוער, אבל לא לדעת טוב ורע.

הטוב בפלוסיפי היונים, אפלטון, ברא בדמיונו ממלכת אוטופיה – עולם שכלו טוב, עולם שאין בו כל מום וגרעון, ומה נחזה בממלכה ההיא? ליסוד חברת האדם הניח אפלטון את העבדות; יען כי בלא עבדים לא יוכלו האזרחים להשתעשע בעניני פוליטקה ופלוסופיה. רק האזרחים לבדם ימשלו בארץ, ואין להעבד ולהגר חלק ונחלה בתוכם… ואפלטון זה לא ידע, כי בידי העם הקטן והדל, אשר בין רוכסי הרי יהודה, יש אוטופיה אחרת מימים קדמונים, אשר אחד מיסודותיה הוא: “חקה אחת ומשפט אחד לכם ולגר הגר בתוככם”.

IV    🔗

והנה התנגשו הזרמים זה בזה.

זה ימים רבים, אשר נסתם חזון מאת הנביאים. כבר באו דברי הנביא… ושבו בנים לגבולם, אבל עוד לא נתקיימה הנבואה הגדולה והנשגבה: והלכו גוים לאורך, וממלכות לנוגה זרחך, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. האין עוד תורה בציון? כחמשת יובלים עברו מאז שבו גולי בבל ציונה ומאז חדש עזרא את נעורי הדת לתת לה מהלכים בקרב העם כלו. דבר לא נפל בישראל בכל הימים הרבים האלה, דבר לא היה לארץ יהודה לכל המלחמות הגדולות ולכל המבוכות הנוראות, אשר השתערו מסביב לה אחרי מות אלכסנדר מוקדון. בת יהודה עשתה את מלאכתה בדומיה ושקט בין נקיקי סלעיה, מבלי למשוך עליה את עיני עמי הארץ, ומבלי להשאיר כל זכר לעבודתה הרוחנית – זכרון לדור אחרון.

האמנם נרדם רוח העם? האמנם נאלם דומיה יחד עם קול נביאיו ומשורריו מימי קדם?

לתולעת השני נדמתה בת יהודה בכל הימים הרבים ההם, לתולעת השני הסגורה ומקופלת בתוך תכריך המשי, אשר תטוה לה כבית מסביב. האם פג רוח החיים בתולעת הנרדמה בתכריכה? לא! בתוך גֵוָה הקטן פנימה יעשה הטבע עתה את מעשיו הנסתרים והנפלאים מאד, עד כי עוד מעט והתולעת הדלה והנמבזה, אשר לא תאר לא ולא הדר, תהפך לצפורת-כרמים בעלת כנפים, אשר בשלל צבעיהן ובנגה זהרן תפליא את עיני כל רואיה, ותחת היותה עד הנה זוחלת ארץ, תתנשא עתה מעלה אל רקיע השמים.

אל תגעו בתולעת השני, כל עוד לא כלה הטבע בה את כל מעשיו הנפלאים! אל תעירו ואל תעוררו את העם, הנרדם למראה עינים, הנרדם ולבו עֵר, כל עוד לא חזק רוחו בקרבו, כל עוד לא שלמו ימי חנוכו – כי ישר עם לאומים ויוכל להם.

היוָלד גוי יום אחד? את אשר היה בימי הנביאים חבל רק ליחידי סגולה, היה יהיה נחלת העם כלו. לדבר הזה דאגו אנשי כנסת הגדולה, אשר הוציאו בחזקה את התורה מידי היחידים וימסרוה להעם. ידע נא העם כלו את התורה, אשר עוד מעט יחרף בעדה את נפשו למות. ידע נא בעד מה ימות! כי אם לא כן איפוא, כי עתה לא יכון לעשות את משלחתו בתבל ללמד גוים בינה באמונת אל אחד ואהבת האדם.

גם הראה העם הזה את כל עמי הארץ כי כבר שלמו ימי חנוכו. בפעם הראשונה יצא עתה העם ללחום לא בעד ארצו ומולדתו, לא בעד הונו ורכושו, כי אם בעד אמונתו ודעותיו. בפעם הראשונה שמו על ראשו זר קוצים וברקנים, ומה נאה היה הזר הזה לתואר פניו!

מכבי עם קהל חסידיו נלחמו בעד היהדות ויחד עם היהדות נתנה למו גם ארץ יהודה. אמנם כי לא לארך ימים היתה ארץ יהודה ליהודים לנחלה. אבל היהדות הלא נשארה בידם לנצח.

אמנם כן, התשיעי לירח אב לא בטל את העשרים וחמשה לירח כסלו. צבאות הרומאים הרסו את היכל הקדש, השחיתו את ארץ יהודה, אולם קצרי כח היו ללחום נגד היהדות ולהכחידה

הארץ.

כ“ה כסלו תרנ”ח.