(זכרונות)    🔗

###.I

יפה הוא האביבי בכל קצוי ארץ, ואולם מה יפה ומה נהדר הוא האביב בעמק-השושנים, אשר מעבר להרי דבלקנים נגבה! שם, לרגלי הר איתן אלה ועד רוכסי הבלקנים הקטנים, אשר לעומתם, תשתרע בקעה נחמדה ורחבת ידים – זאת היא בקעת העיר קאזאנליקה ובנותיה. הבקעה הזאת, אשר תקרא בשם עמק-שושנים, היא משוש ארץ בולגאריה וצבי תפארתה, כי בה בחר הטבע להעניק לה מכל חמודותיו במלוא חפנים, כמו חפץ להתחרות עם עדן גן האלהים, אשר גורש ממנו האדם.

יפה הוא האביב בעמק-השושנים, ועוד ייעף שבעתיים, בגלל אשר במעוף עין אחד יראה שם האדם את האביב עם כל נעימותיו ואתו יחד גם את החורף עם כל הדרו הנורא. על ראשי האיתנים מלמעלה יתנשאו סלעי מגור מכוסים בשלג עולמים, הנוצץ כרצי כסף לאור השמש יומם ולנוגה הירח לילה, ועל מורד ההר מלמטה ישתרעו כרמי חמד מרהיבי עין ויערי עצי-אגוז רעננים רבי צללים; אבל עוד תיף מהם הבקעה מתחת, אשר כגן פרחים כלה, כגן פרחים, אשר בשלל צבעיהם ובריח בָּשמם ימסכו רוח שכרון ונעימית אין קץ על כל איש, אשר לא נסה בכמו אלה. כי לא משדמות בר ולא מענבי גפן יביאו להם יושבי המקום ההוא את לחמם, כי אם מנטעי הוְרָדִים, אשר כשדמות בר יקיפו את העיר קאזאנליק על פני כל העמק מסביב. כי מפרחי הוְרָדִים יכינו להם יושבי המקום ההוא שמן-וֶרֶד, שהוא משלח ידם ומרכולתם לכל קצוי ארץ. ועל כן רק נטעי וְרָדִים יראה ההלך שם על כל מדרך כף רגלו: מימינו ומשמאלו, ומקצה השמים ועד קציהם; ורק זעיר שם זעיר שם יתנשאו מן הבקעה עצי לִבְנֶה רעננים ורמי הקומה, כמו יחפצו להתחרות בגבהם עם איתני הבָּלקנים.

###.II

לגן עדן ושעשועים עשה האלהים את עמק-השושנים, ולגיא-צלמות הפכוה בני האדם. שם מלמעלה על יד מבוא שיבּקא התנגשו שני גוים גדולים ועצומים; עם הרוסים מצפון ועם התוגרמים מנגב קרבו זה אל זה, וייז דמם, דם אחים, על לבנת השלג, אשר מראש מקדמי ארץ התעלם על מרומי הבלקנים כעצם השמים לטוהר.

כשלשה ירחים עברו למן היום ההוא. זר הנצחון כבר יתנוסס על ראש עם הרוסים, אשר מירכתי צפון בא הנה להחיש גאולה לאחיו הבולגרים מידי מעַניהם… קְנֵי-התותח כבר נאלמו דומיה, ורוכסי ההרים לא ישמיעו עוד הד אנקת חללים, קְנֵי התותח סגרו את פיהם, למען תת להדיפלומטים לדבר את דברם, ולמען תת להרופאים לעשות את מעשיהם…

וידי הרופאים מלאות עבודה בעת ההיא. אמנם שבתה המלחמה מן הארץ, אבל עוד לא נרפאו הפצעים האנושים מגֵו גבוריה, ומגפת הטיפוס באה גם היא לעשות שמות בשרידי הגבורים, אשר שרדו מן המלחמה. וקאזאנליק, העיר העדינה, הטובעת כֻּלה בירק כרמיה וגניה, נהפכה לבית חולים גדול, לבית חולים מעורר שמה וזוָעה.

כי אין אדונים לבתי העיר הנאוים והבנוים כלם מעצי אגוז מעשי צעצועים, כל יושביהם יחד, הבולגרים, התורקים וגם היהודים אשר נשארו בחיים. עזבום ביום זעם… ותהי מרבית הבתים האלה לבתי מקלט להנפצעים ולמֻוכֵּי המגפה, ארבעה או חמשה אנשים לבית. ולמן הבקר עד הערב הלך ילך הרופא עם החובש, אשר על ידו, מבית לבית לבקר את חוליו, אשר כל היום היו כמעט נעזבים לנפשם. ככה יעמול וייגע הרופא כל היום מבלי מצוא גם תנחומים לנפשו, כי יביא ברכה בעמלו…

– הוי, הלנצח תאכל חרב אחים? אי שמים, הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו, ומדוע נשלח יד בנפשותיו אנחנו?

###.III

ככה הגיתי בלבבי, בלכתי מַשמים בנשף בערב יום אחד בסביבות העיר לשאוף רוח אל קרבי אחרי עבודתי יומם. האביב כבר שפך את כל הדרו על עמק-השושנים, מבין עפאי עץ אגוז רענן השמיע הזמיר את שירתו, שירת הליל, והמית חליליו, הנוגעת עד הנפש, הרגיעה מעט את רוחי הסוער. מתכלת השמים נשקף הירח במילואו וישפוך את נגהו הקר על כל היקום מסביב, על גבנוני ההרים ועל העיר הנחמדה והשוממה.

ארצות רבות ומדינות שונות עברתי בימי חלדי, אולם אין ארץ עלי תבל, אשר יזרח שם הירח כמו בעמק-השושנים; רק בשחר ימי נעורי, בעיר מולדתי ברוסיה הקטנה, ראיתי כזוהר הזה. ועל כן בהביטי עתה אל הירח, ואזכור את ימי ילדותי, את בית אבותי ואת עיר מולדתי. ואזכור גם את עמי ואת אלהי… זכרת את רגשות נפשי בליל התקדש החג, בשובי עם דודי מבית הכנסת הביתה – גם אז האירה הלבנה את דרכי, כאשר תאיר עתה, אבל אנכי לא שמתי לה לב, כי ערגה נפשי אל “הסדר” ואל כל משושיו… ובבואנו הביתה, והנה השלחן ערוך, הנרות מאירים ועוד יותר מהם יאירו פני כל המסובין, כל פנות הבית תָעֵדְנָה יחד, כי חג היום לה', חג גדול וקדוש לעם ישראל… ובזכרי את כל אלה, ותמלא נפשי תוגה נעימה וגעגועי אין קץ… הוי, מי יתנני כירחי קדם!

אבל הה אלי! הנה הלבנה גם עתה במילואה, ובעוד ימים מספר הלא יחוגו הרוסים את פסחם. לוח השנה אין אתי, אבל מי יודע. אם לא היום או מחר ליל שמורים גם לנו היהודים, ואנכי לא ידעתי.

– ומה היה, לו גם ידעתי זאת? יהודים אין במקום הזה, כל יושבי העיר היהודים נפלו ביום זעם – ושאריתם נסו אל כל אשר נשא אותם הרוח, והנני פה כערער בערבה…

רק בחֶבֶר-עם ירגיש איש, כי קשורה נפשו אל אלהיו ואל דת אבותיו, ועל כן נדמיתי אז בעיני כנצר נקטף מעץ רענן, אשר נשאו הרוח אל ארץ מלחה… עוד ירטיב לח חיים את עורקיו גבעוליו, אבל מה כחו כי יאריך ימים, אם לא שורש בארץ גזעו!

רגש-מות חשתי בנפשי; לשפוך שיחי לפני האלהים לא עצרתי כח, כי נהפך לבי בקרבי ויהי לאבן…

אבל, האם לבדי אנכי פה?… וישראליק! אלכה נא אל ישראליק, אעירהו משנתו, נשיחה יחד ונזכרה ימים מקדם, ורָוַח לשנינו…

IV.    🔗

אם חי אתה עוד ישראליק פה עלי אדמות, אז כבר שבה נפשך המהירה למנוחתה ותעל השמימה – אבל זכרך יקר לי עד מאד, אזכרך, ואזכור את ימי חרפי, את ימי שובי אל עמי ואל אלהי…

כמו חי עוד תעמוד לפני תמונתו הנעימה עם לוית החן, אשר שפכו עליה מחשבותיו הגדולות כמו חי אראה לפני את פניו החִורים. את מצחו התלול, את שערות זקנו הקטן והשחור ואת צחוק התום, אשר לא עבר גם רגע מעל שפתיו. אבל לא בתואר פניו היפים לקח האיש את נפשות כל רואיו…

בשם “ישראליק” קראוהו כל רעיו הנפצעים בבית החולים, ואולם בשם “רבי ישראל” קראוהו בני עמו בעיר מולדתו, אף כי היה עוד צעיר לימים. איפה היא עיר מולדתו לא אדע היום; אולם זאת ידעתי, כי בנעוריו היה תלמיד וָתיק באחת הישיבות אשר בליטא, ובכשרונותיו הגדולים התנכר, כי לגדולות נוצר בארץ. אולם ה' חננו בלב חושב מחשבות ובלשון מדברת גדולות, ויהי הדבר הזה ראשית חטאת לו, כי עזב מהר את למודי ההלכה ויבחר באגדות ומדרשים, אשר ידע לרקום מהם את מדברותיו הנשגבים והחוצבים להבות אש… אש האהבה לדתו ולעמו. למורת רוח אשתו ואבותיה, אשר חפצו, כי יהיה למורה הוראה בישראל, שלח האיש ידו במסחר וקנין, וכמעט החלה ההצלחה להאיר פניה לו, והנה נפל גורלו לצאת בצבא, וישָלח לאחת מערי רוסיה פנימה. בקרב שנה אחת למד ישראל את השפה הרוסית וידבר בה כאיש רוסי מלדה ובטן; ובטרם מלאו ימי צבאו, והנה פרצה המלחמה בארץ, והגדוד, אשר אליו נספח ישראליק, זכה להנצחון האחרון, אשר נצחו הרוסים את התוגרמים במלחמה האחרונה על יד קאזאנליק.

שני שברי כדור-מפץ מחצו את שתי עצמות ירכיו ויפוצצו אותן לרסיסים רבים. בשלשה ירחים היו חייו תלואים לו מנגד, ובכל הימים האלה לא הסתתרה בינתו גם רגע אחד, ויפליא את לב רופאיו וחובשיו במהתלותיו השנונות וברוח הששון והגיל, אשר לא עזבו כל הימים. לפני ימים אחדים נרפאו פצעי בשרו ועורו, אבל, אהה, שברי עצמות ירכיו לא דבקו זה אל זה, ותהיינה שתי רגליו כשני בולי עץ, אשר לא יועילו למאומה…

מיום בואי קאזאנליקה, היה ישראל תחת משמרת פקודתי בבית החולים הגדול, אשר הוקם בבית הספר של היהודים. – אולם עתה, כאשר נרפאו פצעיו, צויתי לשאת אותו אל אחד הבתים הקטנים, אשר בקצה העיר, למען ישוב לאיתנו בשאפו רוח צח; ויקר מקרהו לשכב יחד עם שלשה נפצעים מאחיו היהודים, לשמחת לבבו ולדאבון לב כל רעיו החולים, אשר שִמח אותם תמיד בספוריו הנעימים ושיחותיו הנשגבות…

על שיחותיו אלה התענגתי גם אני אחרי כן לא אחת ולא שתים, בבואי בערב, אחרי כלות עבודתי, לשבת על ידו על הארץ (מטות עץ וברזל לא היו לנו והחולים שכבו על כרי-תבן על הארץ). בקול דממה דקה ובצחוק נעים על שפתיו נשא האיש את מדברותיו על גורל ישראל בעמים ועל עתידותיו לימים יבואו, רבת שבעה לה נפשי עונג ברגעים הקדושים ההם, אשר לא ימושו מזכרוני לנצח…

###.V

ובעת ההיא עד לא נודע לי ישראליק בכל ערכו; אבל המעט, אשר ידעתי על אדותיו, משך כבר את לבי לאהבה אותו, – אלכה נא אל ישראליק – אמרתי בלבי, במסוך היגון את רוחו עלי בלילה ההוא: אעירהו משנתו, אולי יפיג הוא את צערי ממני.

– אבל מה זאת, שאלתי את נפשי בתמהון, בקרבי אל הבית אשר ישראליק ואחוזת מרעיו שוכבים שם, הנה אור בבית, וכן לא יעשה לעת כזאת.

הרחבתי את צעדי ואבוא אל אולם הבית, והנה קול מקהלה עולה באזני מן החדר –

הַשַתָּא עַבְדֵי, לְשָנָה הַבָּאָה בני חורין.

– אמנם, אַחי, נשמע קול ישראליק בתרועת שחוק: לשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין; הפצעים, אשר ברגלינו, יתנו לנו שטר שחרור מעבודת הצבא – שחרור גמור! אבל, אַחי, מי מכם יודע לשאול את “ארבע הקשיות”?

– כלנו למדנו בנעורינו את “ארבע הקשיות”, ענה אחד החולים, אבל בלי סידור לא נדע לשאול אותן. אהה לסידורי הקטן אשר אבד לי ביום נפלי. שאל אתה אפוא, ישראליק, ואנחנו כלנו נענה אחריך.

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

משתאה ומחריש עמדתי כרגעים אחדים באולם הבית, מיראתי, פן אפריע את האנשים מעבודתם את האלהים, אולם לאחרונה לא יכולתי להתאפק עוד ואבוא החדרה.

– “הלילה הזה כלנו מסובין”, כלו האנשים בדממה את שאלותיהם, בהיותם נבוכים כולם לבואו פתאום: לדבר כזה לא פללו האנשים.

– “הלילה הזה כלנו מסובין”, האף אין זאת, הוד מעלתך? פנה אלי ישראליק בקול תרועת שחוק, כאילו לא נפל דבר; “כלנו מסובין”: הפצעים, אשר בבשרנו, לא יתנו לנו לשבת ככל האנשים, ועל כן על כרחנו כלנו מסובין אנחנו.

צחקתי לדבריו, ואמהר לשאול בשלומם ולהרגיע את רוחם.

– אם טוב בעיניכם, אַחי, ספחוני נא גם אותי אל הסדר, אשר ערכתם, הלא יהודי אני כמוכם, אחי, וכמוכם תערוג נפשי לשפוך שיחי לפני האלהים בלילה הזה.

– אבל איפה נקח כוס חמישי למזוג יין להוד מעלתו? שאל אחד החולים בדאגה.

– אין דבר, ענה ישראליק: להוד מעלתו נתן את הכוס, אשר מזגנו לאליהו הנביא, אליהו הנביא מלאך טוב הוא, ולא יקנא, אם ישתה איש כהוד מעלתו מכוסו; האם לא כמלאך טוב יראה אלינו גם הוד מעלתו יום יום בבואו לחבוש את פצעינו ולהעלות ארוכה למכותינו?

ברגש תודה לחצתי בכפי את יד ישראליק בעד הדברים הטובים, אשר דבר אלי בתומו, ואשב אל השולחן הנמוך על שני גזרי עץ, אשר מצאתי בבית.

###.VI

איככה תקנו להם אנשי החיל האלה את “סדרם”?

עוד תמונה אחת, שונה מאד מתמונת ישראליק, תרחף עתה לנגד עיני. האיש הזה, חיים קארחין, מיושבי נגב רוסיה, שכבר הלך לעולמו, בחלותו את מחלת הטיפוס, היה איש גבה הקומה, חסון כאלון, גם אמיץ לב בגבורים. בהשתער גדודו נגד אחת הסוללות על יד מבוא שיבקא נפל שר-המאה שדוד, כי נפצע בשביב כדור כלי תותח, פצע אָנוש מאד. חיל אחז את אנשי הצבא וכמעט אשר החלו לסוג אחור. בעת ההיא וירא קארחין והנה שר המאה מתחבא אל אחד השיחים, תחת ללכת בראש המשתערים, אשר התורקים ממרום מצבם המטירו עליהם אש ומות. אז יחרה אף קארחין ויגש אל הסגן ויכהו בראש קנה הרובה, אשר בידו, ויאמר: הוי ראש כלב! תחת לצאת ולבוא לפנינו הנך מתחבא כשפן! ויפן אל אנשי החיל הנדהמים ויקרא בקול: אַחי! עלו אחרי, הוררא! את הדבר הזה ראה שר האלף, אשר נקרה במקום ההוא, ויהללהו מאד. ואחרי ימים מספר פקד אותו באות הכבוד הגיאָרגי. ובחלות אחרי כן קארחין את מחלת הטיפוס, אשר מת בה, מסר את אות הכבוד הזה למשמרת בידי – והנהו שמור אתי למזכרת עד היום הזה…

ובכל זאת לא לכבוד גבורים נוצר האיש הזה, כי אם לעשות חיל במסחר וקנין. מכתו באחת מרגליו לא היתה אנושה, ובהִרָפְאָה מעט לא הפריעה אותו מלכת נשען על משענתו. וכמעט שבתה המלחמה והבולגרים החלו לצאת ממחבואיהם ולשוב למעונותיהם בקאזאנליק, וימצא לו קארחין ידים לבוא בשיח ושיג עמהם ולקשור ברית מסחר אתם לימים יבואו. על ידי אחד ממכריו הבולגרים צלחה ביד קארחין לקבל מאת היהודים יושבי עיר לאוודיב (פיליפופול) כחמש ליטרות מצה כשֵרה לחג המַצות.

---

הסדר היה ערוך ברוב פאר והדר. ארבעת כרי התבן, אשר עליהם היו “מסובין” עורכי הסדר, הקריב קארחין בעזרת שכניו הבולגרים זה לזה מסביב לתַכָּא נמוכה. ועל התכא מטפַּחַת לבנה, ועליה מסודרים כהלכה מצות ומרורים, בצים מבושלות ובקבוק יי"ג ממבחר יין בולגריה. – “האל הטוב יסלח לנו, בברכנו על היין הזה מאין לנו “יין כשר לפסח”, הרגיע ישראל את רוח רעיו והבולגרים הן לא עובדי אלילים הם”… ארבעה נרות

האירו את פני הבית לשית כבוד והדר על המחזה הנעים הזה…

###.VII

“שפוך חמתך על הגוים!” החל ישראליק, אחרי אכלנו ואחר ברכנו את השם: שפוך חמתך על הגוים, אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר…

– הה, אלי! הפסיק פתאום ישראליק את תפלתו, וירם ראשו מעל הכסת ויקרא בחזקה ובקול בוכים: אבל מדוע זה תשפוך את חמתך על הגוים, אשר ידעוך ועל הממלכות, אשר יום יום בשמך יקראו? מדוע עליהם, על העמים האלה תשפוך את זעמך, זאת המגפה הרעה, אשר תשים שמות בנו.

– לא על גורלי אתאונן, הוסיף ישראליק, בהשפילו את קולו ובפנותו אלי: לא על גורלי אתאונן, אדוני, כי מה אני ומה חיי לעומת האלפים והרבבות שקומטו פה בלא עת. ואף גם זאת, הן מאמין אנכי, כי מהאלהים לבדו כל מצעדי גבר כוננו, והרבה שלוחים למקום… הן גם בביתי יכולתי לשבור את רגלי; האם לא טוב לי עתה, כי אוכל לשאת את ראשי בגאון, בגלל אשר שפכתי את דמי יחד עם אַחי הרוסים בעד כבוד מלכי ובעד כבוד הממלכה, אשר אֶכבד להיות כאחד מעבדיה הנאמנים. ומה אתאונן על גורלי? הנה נשארתי בחיים, ומה טוב מחיים, אדוני? כל עוד חי הנני, כל עוד חושי בי, כל עוד אור עיני עמדי, כל עוד אוכל להגות ולקרוא בספר, כל עוד אוכל לחשוב מחשבות – מאֻשר אנכי בתבל. ואשתי? הה! אשתי תשמח אלי גיל, כאשר תראני קטוע-רגלים. עתה תמלאנה כל משאלות לבה לטובה, כי אנוס אהיה לשבת על התורה ועל העבודה תחת לעסוק במסחר, כאשר חפצתי. משנה

– תאהבני עתה אשתי, חי נפשי, אדוני, קרא ישראליק בצחוק-תום על שפתיו.

– גם נחום איש-גם-זו קטוע רגלים היה. הוא היה גם מוכה-שחין ובכל זאת לא התאונן על גורלו. הוי מה שפרה היתה עלי נחלתי, לו כמוהו מצאתי גם אנכי חברים מקשיבים לקולי! הלא ידעת, אדוני, כי לדַבר ולהטיף כל תאות נפשי; מחשבה כי תעלה על לבבי, אז תציק ותציר לי מאד, עד אם אעלנה על דל שפתי. כך איפוא נוצרתי! וכאשר לא יהפוך כושי את עורו, כן לא ישנה איש את טבעו. אבל, אם יחנני ה' בלשון למודים, הלא אמצא תמיד שומעים לי בתוך עמי, ואם לא, כי עתה מה תועילינה לי רגלי.

– לא על גורלי אתאונן, אדוני, אבל מחשבה מרה אחת תעבור את רוחי ותציק לי כל הימים האלה. זה כאלפַּיִם וחמש מאות שנה עברו למן היום, אשר השמיעו נביאינו את הפתגם הגדול והקדוש: “וכתתו חרבותם לאִתם וחניתותיהם למשמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. כאַלפַּיִם וחמש מאות שנה! ומה אנחנו רואים היום? גוים רבים, אשר ידעו את האלהים, אשר יקראו בשמו כל הימים, הקוראים את דברי חוזיו מעל הספר, לא ידעו ולא יבינו את הפתגם הגדול הזה, לא ידעו ולא יבינו כי יקרו מאד חיי האדם בעיני אלהי החיים. הוי, הַאלהים הוא אשר ישפוך עליהם זעמו, או הם הם אשר ישמידו בזדון את נפשם מתחת שמי ה'?…

VIII.    🔗

באחד מימי הקיץ צֻוֵיתי מאת ראש הרופאים להוביל מאה וחמשים חולים רוכבים על סוסים ולעבור אתם את הרי הבלקנים לעיר גאבראווה, אשר במורד ההר צפונה. מרביתם היו אנשי חיל שכבר נרפאו פצעיהם, אבל לא יצלחו עוד לעבוד את עבודתם בצבא, ועל כן היו למעמסה על בית החולים, אשר היה מלא אז מפה אל פה בחולי הטיפוס. להביאם אל עיר החוף בורגאס ולהעבירם באניה דרך ים השחור ארצה רוסיה – לא מצאו אז לנכון, ועל כן נפקדתי במלאכוּת הזאת, אשר היתה היחידה במינה בדברי ימי המלחמה ההיא.

בתוך החולים האלה היה גם ישראליק מודענו. נפשו ערגה מאד לארץ מולדתו ולביתו, ועל כן הפציר מאד בראש הרופאים, כי יתנהו לשוב ארצה רוסיה. מבלתי יכולת להשתמש ברגליו, השתטח ישראליק על סוסו פנו למטה אל רעמת הסוס, ויחבק בשתי ידיו את צוארו למען לא יצנח ממנו. כאור הבוקר יצאנו את העיר, ובשעה התשיעית בערב באנו עירה נאבראווה. לא אחפוץ היום לתאר את כל טרחי ואת כל עמלי היום ההוא… גם הקורא, אשר לא נסה ככמו אלה, יבין, כי לא דבר נקל הוא לחולים רוכבים על סוסים לעלות על הר מוצק גבוה שבעת אלפים רגל, ואף כי לרדת ממנו.

אחינו ב“ב הד”ר קאניגיסער, זכרו לברכה, שהיה ראש בבית החולים בגאבראווה, וראש פקידי הצבא בעיר ההוא יצאו לקראתי ויקבלו אותי ואת “גדוד הפרשים” אשר לרגלי בסבר פנים יפות. ת“ל כי לא נפקד ממנו איש. הד”ר קאניגיסער זִמן אותי לסעודת הערב, ואחרי אשר השתעשעתי בחברתו שעה אחת, הלכנו שנינו אל בית החולים לראות בשלום “גדוד הפרשים”.

– מה שלומכם, אַחי, שאלתי בבואי אל החדר, ששם שכב גם ישראליק מודעי.

הוא הרים קולו בשחוק ויקרא: “כלנו מסובין!”.

מן העת ההיא לא יספתי לראותו עוד.

אַיֶךָּ, ישראליק ידידי, איך?…

י“ג ניסן תרנ”ח.