פרק א': סוף העולם בא! 🔗
“מטוס־המות מוסיף לסובב את העולם!” “לא ידוע היכן יפול המטוס נושא פצצת האטום!” “המטוס־ללא־טיס נראה מעל סן־פרנציסקו!” “טיס נורבגי התנדב לרדוף אחר מטוס־המות ולפוצצו מעל לאוקיאנוס השקט!” – כותרות־עיתונים אלה השחירו באותיות עצומות בכל קצוי העולם, ומוכרי העיתונים צעקו אותן בכל כוח גרונם. האנשים חטפו את העיתונים או ישבו צמודים אל מקלט־הרדיו והאזינו בנשימה עצורה לשידורי החדשות התכופים.
מה קרה? הבה נקרא בכתבה התוססת מפרי עטו של העיתונאי המוכשר ברקאי בן כוכב, אשר נתפרסמה בעתון התל־אביבי “בקיצור ולענין”.
“האנושות עומדת לפני יום הדין! כוחות ההרס אשר יצרה במו ידיה השתחררו לפתע ומאיימים להחריב אותה ולהשמידה. אילו ידע האדם מראש איזו שואה ימיטו עליו פצצות השטן האטומיות, האם היה יוצר אותן? כל העולם כולו אחוז חיל ורעדה! אבל העולם לא אחר עוד את המועד! העולם יכול לחזור בתשובה! הבה נחזור בתשובה! אם נחזור בתשובה ונחדל מייצור פצצות השטן האטומיות, יתרחש לנו נס והפצצה שבמטוס־המות לא תתפוצץ! בהתקרב השעה השתים־עשרה הגורלית…”
אך מוטב שנפסיק כאן את הקריאה.
הכתבה של ברקאי בן־כוכב אמנם תוססת מאוד, אך אי־אפשר להבין בה מה בעצם התרחש. אנו זקוקים לכתבה עניינית יותר, ככה שתהיה באמת כתובה “בקיצור ולענין”. נפתח, איפוא, את העיתון התל־אביבי “מה חידשו החדשות?” ונמצא בו את כתבתו של העתונאי המתחיל אזניה בר־גיורא. כמתחיל שאינו מתחכם הרבה הוא אומר בה בפשטות:
"ביום ב', בשעות לפני הצהריים, קלטו תחנות־המעקב האלחוטיות במקומות שונים בעולם שידורים בלשון הבין־לאומית אספראנטו, ממטוס סילוני על־קולי מגביה־טוס, שלאומיותו לא נמסרה. השידורים פוענחו, ולחרדת העולם נאמר בהם, כי הטייס מודיע לאנושות שבמטוסו נמצאת פצצת אטום שעוצמת מליון מאֶגאטון – כלומר, שכוחה ככוח חמישים פצצות אטום רגילות – והוא, הטייס, צונח עתה ארצה, ומשאיר את מטוסו ברקיע, כדי שיפול, כאשר יכלה הדלק שלו. בנפלו יפעיל המטוס את הפצצה, אשר תשמיד את רוב האנושות. הסיבה למעשה – דיכאון נפשי.
השידורים פסקו לפתע, והדבר היה לאות שהטייס המטורף עשה כאשר אמר וצנח ממטוסו. הכן צנח – לא ידוע! תחנות־המעקב בכל הארצות החלו מחפשות אחר המטוס, ועד מהרה גילוהו טס ועובר מעל צפון־אמריקה, דרום אירופה, קדמת אסיה, אוסטרליה, וחוזר ומקיף את העולם במסלול זה. כל הממשלות נתכנסו לישיבות־חירום להחליט באילו אמצעים יש לנקוט כדי להגן על האנושות מפני הסכנה המרחפת סביבה – פשוטו כמשמעו! לא הוחלט על שום אמצעי. אין אמצעי. ברגע שיופל המטוס, או יפול מעצמו, תתפוצץ הפצצה, וכנגד פצצת אטום של מליון מאֶגאטון אין מה לעשות. גם אם תסתתר כל האנושות בתוך עמקי האדמה לא תיושע.
חקירה מהירה שנערכה בכל מחסני פצצות האטום בעולם גילתה כי פצצת אטום בת מיליון מאֶגאטון אמנם נעלמה מתוך מחסן סודי ביותר של הצי האמריקני; יש להניח כמעט בודאות כי פצצה זו נמצאת עתה במטוס־המות.
ביום השני נראה המטוס סוטה ממסלולו ומקיף את העולם מעל מערב אירופה, מרכז רוסיה, אסיה התיכונה, האוקינוס השקט, אמריקה הלטינית, האוקינוס האטלנטי. ביום השלישי למעוף־המות שלו חזר המטוס למסלול הראשון, אך גובה המסלול פחת, והרוב סבורים שהוא יפול היום או מחר, ולכל המאוחר מחרתיים".
עד כאן דברי הכתבה העניינית שנתפרסמה ב“מה חידשו החדשות?”
ילא העט מלתאר את הלך הרוחות בעולם. נשאיר זאת לדמיונו של הקורא וניגש לעצם סיפורנו, המתחיל בשעה שבע בערב, ביום השלישי למעופו של מטוס־המות. אנו נמצאים בתל־אביב, בביתו של פנחס, אחד מראשי הבלשים הצעירים. הוא צמוד, כמובן, אל מקלט הרדיו, ומאזין בדריכות. בידו האחת גיליון של “בקיצור ולענין” ובידו האחרת גליון של “מה חידשו החדשות?” עיתונים נוספים פזורים על הרצפה מסביבו. בחדר – האוירה מחושמלת.
הרדיו משדר:
“ואֶלינגטון! תחנת השידור של ניו־זילנד הודיעה זה עתה כי מטוס־המות חלף מעל ניו־זילנד, בגובה שלושת אלפים מטר מעל פני הים יש להניח שיופיע מעל תל־אביב בעוד עשרים שעות, שלוש דקות, עשרים ואחת שניות…”
אותו רגע נשמעה שריקה מבעד לחלון. פנחס קפץ ממושבו, רץ לחלון, ראה ברחוב את אלי, ראש הבלשים הצעירים, אותת לו בידו שיכנס, ורץ בחזרה אל הרדיו.
“כידוע”, הוסיף הרדיו לשדר, “הרי ההימליה הם הגבוהים ביותר בעולם, ואם יתקל בהם מטוס־המות…”
אותו רגע נכנס אלי לחדר.
“השגתי ארבעה כרטיסים לתחרות האיגרוף בין רוברטו פיננסו־אוליאולי ובין יצחק כץ”, הודיע בשמחה לפנחס.
“על מה אתה מקשקש, אלי?” התנהם עליו פנחס. “לכל השדים והרוחות!!! האם בשעה גורלית זו לכל העולם כולו אין לך שום דאגה פרט להשגת כרטיסים לתחרות אגרוף?”
“הו, לא ידעתי שאתה מודאג כל כך”, אמר אלי בחן רב.
“מה פירוש – ‘לא ידעתי’? וכי מי בעולם איננו מודאג, כשכל רגע עלולים להתפוצץ על ראשו מיליון מאֶגאטון? הו, הלואי שיתקל מטוס המות בהרי ההימליה ויתפוצץ שם! זה רחוק למדי מאתנו!”
“גם לתחרות האיגרוף הערב יש חשיבות עולמית. בתחרות האיגרוף בין רוברטו פיננסו־אוליאולי ובין יצחק כץ תוכרע אליפות העולם במשקל נוצה”, העיר אלי.
“במשקל נוצה!!! מה דעתכם עליו!?!” צעק פנחס, מצביע על אלי כאילו הוא מוקיע אותו קבל כל העולם כולו. “העולם עומד להחרב, ואותך מענין רק דבר אחד ויחיד – מי יהיה אלוף העולם במשקל נוצה!”
“סיכוייו של יצחק כץ הם לא רעים”, העיר אלי, במתינות משגעת. “אמנם פיננסו־אוליאולי נמצא לאחרונה בקו־הכושר, והדביר את סטיבנס פארקר באוסטרליה ואת נשימורה קיוטושה ביפן – את האחרון, אחרי שני סיבובים בלבד – אבל כץ גבר במפתיע, זה לא מכבר, על ואן דרוקר בהולנד, וואן דרוקר סיים בשנה שעברה בתיקו את מאבקו עם פיננסו אוליאולי…”
“אוליאולי שמוליאולי!” הרעים פנחס, ושלח מבט חטוף לשעון לקבוע מתי יסתיימו עשרים השעות וכך וכך הדקות והשניות, ויופיע מטוס־המות מעל תל־אביב. “אלי, אתה תוציא אותי מכילי”.
“אני אינני מתרגש כלל”, אמר אלי בניחותא. “עזה תקותי שהאלוף המקומי שלנו כץ יכריע את פיננסו־אוליאולי…”
שמוליאולי", צעק פנחס בכל ריאותיו וגרונו, ופניו אדמו כסלק. “שים לב, אלי ידידי, שים־לב! מטוס־מות הנושא פצצה אטומית בת מליון מאֶגאטון יעבור בעוד עשרים שעות ושתים וחצי דקות מעל תל־אביב, מעל לראשינו! חלחלה עוברת בעצמותי כשאני חושב על כך! וכשאני חושב על כל הדברים שהיה בדעתי לעשות בחיי, ועל חיי הצעירים שיקפדו בלא עת, אזי… אזי… אזי…”
“אזי אני מציע שתלבש בגדים נאים, תסרק את שער ראשך הפרוע, ותלך אתי להזמין את חנה ושוש לתחרות”, אמר אלי.
“זהו נסיון מחושב מצדך להוציא אותי מכילי”, התאונן פנחס, והמשיך בקצף, “אני יודע שבלבך אתה רועד מפחד, כמוני וכמו כל העולם. כל השלוה הזאת שלך אינה אלא העמדת־פנים מוצלחת”.
“טעות בידך, ידידי”, אמר אלי. “וכי על מה ולמה אתרגש, כשברור לי ללא שמץ של ספק כי שום סכנה שהיא אינה נשקפת לא לאנושות ולא לי, ולא לידידי הטוב פנחס”.
“מה!!?!!” נשתאג פנחס, ומיד העיבה דאגה חדשה את פניו, “אולי אינך בקו־הבריאות? אולי נתבלבלה מעט דעתך, מרוב דאגות ופחדים?”
“בקיצור ולענין – אתה שואל אותי, בפשטות, אם אני מטורף”, אמר אלי. “התשובה היא שלילית. דעתי צלולה לגמרי. למעשה, אני כרגע בעל הדעה הצלולה האחת והיחידה בכל העולם המטורף הזה”.
“אלי!” אמר פנחס ביאוש, “טוב ויפה לשמור על קור הרוח ועל בדיחות הדעת כשכל העולם מאבד את עשתונותיו, אבל המעשה שאתה עושה אינו אלא מדיניות של בת יענה. כן, אני חוזר ואומר זאת – מדיניות של בת יענה, הטומנת ראשה בחול ואומרת לעצמה, שאם היא אינה רואה את הסכנה, הסכנה לא תמצא אותה”.
והוא שלח מבט מהיר השעונה, לראות כמה שעות ודקות נותרו. נותרו עשרים שעות וארבעים ושש שניות. זיעה קרה בצבצה במצחו.
ואילו אלי הביט בשאט נפש על העיתונים המתגוללים על הרצפה.
“מפליא, כיצד יכול כל העולם להשתטות כל כך”, אמר.
“אלי, למה ירמזו מיליך?” נצטעק פנחס.
“אם לא תצרח כל כך, ולא תשא נאומים ארוכים כל כך על האנושות ועל בנות היענה, אוכל להרגיע את חששותיך”, אמר אלי בחיוך.
“בסדר! אני מתאפק! אני שותק! אני חוסם את פי!” צוח פנחס, וחסם פיו בנעצו את שיניו בשפתיו.
“אני אומר ששום סכנה שהיא אינה צפויה לאנושות, ואני יודע מה אני אומר”, החל אלי מרגיע את חששותיו של פנחס. “אני אומר זאת על סמך עובדה פשוטה וגלויה לעין, שהכל יודעים אותה, אבל איש אינו שם לבו למשמעותה החשובה – חוץ ממני. אני, כבלש מאומן ומנוסה, כראש הבלשים הצעירים, הבחנתי בה מיד, והסקתי ממנה את המסקנה הנכונה והמעודדת. תמהני עליך פנחס, שגם אתה בלש מאומן ומנוסה כמוני, וחבר הנהגת הבלשים הצעירים, שלא הבחנת בעובדה מזדקרת־לעין זו, ולא הסקת ממנה את המסקנה האמורה. אנא, קרא מחדש את הכתבה הטובה של אזניה בר־גיורא, ב”מה חידשו החדשות?“, מצא את העובדה הבולטת הזאת, והסק בעצמך את המסקנה”.
ובאמרו זאת שם בידי פנחס גליון של “מה חידשו החדשות?” אשר התגולל על הרצפה.
בלא אומר ופניו אדומים במקצת מבושה, מקצת מכעס ומקצת מסקרנות, נטל פנחס את העתון, ושקע בקריאת הכתבה. אנו מיעצים לקורא לעשות אותו דבר עצמו, אם אין הוא שותף לשלותו הגמורה של אלי.
בעוד פנחס קורא בכתבה ניגש אלי לרדיו המשמיע חדשות מרעישות, סובב את כפתורו עד שמצא תחנה המשדרת קונצרט לכינור ותזמורת, ישב בכיסא, עצם עיניו, והתמכר לתענוגות ההאזנה.
פרק ב': מחשבות ראש הבלשים הצעירים 🔗
פנחס קרא בכתבה, וחזר וקרא בה, ופעם שלישית קרא בה, אך שום עובדה חדשה לא נודעה לו מן הדברים שקרא. הביט באלי הנהנה בעינים עצומות ובשלוה מפליאה מן המוסיקה המתוקה, וכמעט שהתנפל עליו.
“אלי!” צרח צריחה גדולה.
אלי פקח עיניו.
“:אלי, עשה עמדי חסד. אם אינך רוצה שדעתי שלי תטרף עלי, אמור לי מהי העובדה המסתורית שלך! לי הכתבה ב”מה חידשו החדשות" אינה מחדשת דבר!"
“כתר לי זעיר”, אמר אלי, ועצם עיניו. "ברצוני לשמוע ללא הפרעות רק את הקטע הזה.
פנחס נעץ שוב שיניו בשפתיו. הרדיו משמיע היה את הקונצרט לכינור ותזמורת מספר אחד למנדלסון, וצלילי הכינור הנפלאים פשטו עתה בחדר, קיפצו ופיזזו, מחול עליז חוללו, התנשאו מעלה וזינקו מטה, נעו אנה ואנה – וכה מתוקים היו! אבל באוזניו של פנחס נשתמעו כחריקת משור חלוד. הוא הסתער על אלי עצום העינים, וטלטל אותו ביד חזקה.
אלי פקח עיניו, ולמראה פניו האיומים של פנחס, למראה הסבל, המתיחות, האימה, הכאב והסקרנות הרשומים בהם, מיהר לומר, “העובדה הגלוייה לעין כל היא שהטיס של מטוס־המות צנח ממטוסו ארצה, אי־שם”.
“ומה בכך?” שאל פנחס, מביט באלי בכסילות.
“מדוע צונח טיס ממטוס?” שאל אלי שאלה פשוטה.
“מ…מ… מדוע?” גמגם פנחס, משלא מצא בעצמו את התשובה הפשוטה כל כך. מבולבל לחלוטין היה.
“הוא צונח ממטוסו כאשר הוא רוצה להשאר בחיים,” אמר אלי, ובחיוך שובב המשיך, “האם דברים אלה מבהירים לך משהו?”
“ככן, וללא”, מלמל פנחס, נבוך לגמרי. “האם אתה מרמז לי, שטייסו של מטוס־המות רוצה להשאר בחיים?”
“לא מרמז, אלא אומר זאת בפירוש”, אמר אלי פשוטות. “ועכשיו צא וחשוב, פנחס! למה זה יצנח אותו טייס ממטוסו ולא ישאר בו, בעת שהעולם אבוד? מדוע ירצה להציל את חייו, אם הוא יודע שישמיד את כל העולם בעצמו?”
“ממדוע?” מלמל פנחס, מרגיש לפתע שהוא מתקרב לאיזו תגלית גדולה.
“כי העולם לא נידון כלל וכלל למות, ואותו טייס יודע זאת, ועל כן צנח בחזרה לאדמה, להוסיף לחיות עם כל שאר בני־האדם,” סח אלי.
“זאת אומרת שהפצצה בת מיליון המאֶגאטון?” אמר פנחס בנשימה עצורה.
“לא תתפוצץ!!!” קבע אלי בודאות. “המטוס יפול, כמובן, אבל הפצצה, יש מנגנון שישמור שהיא לא תתפוצץ מן החבטה החזקה. הטייס צנח לאדמה אך ורק לבל יתרסק בנפול מטוסו. על כן נפשי שלוה לגמרי, ואני מעונין לשמוע את סיומו של הקונצרט, בעת שאתה תכין את עצמך ליציאה”.
ואלי שקע מחדש בהאזנה, בעוד פנחס מביט עליו בפה פעור. “נכון! אלי צודק! הטייס סתם מתח את כל העולם, וכל העולם לא הרגיש שזוהי מתיחה, פרט לאלי, מנהיגם הנערץ של הבלשים הצעירים!” חשב פנחס פעור הפה. “הן לו רצה הטייס להתאבד ולהשמיד את האנושות, לא היה צונח־בורח מן המטוס וחוזר אל האנושות כדי לחיות! מה פשוט הדבר, וכל זאת איש לא תפס זאת, פרט לאלי…”
“אנו מפסיקים את שידור הקונצרט כדי למסור למאזינינו ידיעה משמחת שהגיעה זה עתה”, נשמע מן הרדיו קולו הנרגש של הקריין. “מטוס־המות נפל לתוך דרום האוקיאנוס השקט, והפצצה שבו לא התפוצצה! חוות דעת ראשונה של מומחי־האטום שלנו קובעת, שהמטוס לא התנגש במים, אלא החליק עליהם ושקע בים בהדרגה. הודות לכך נמנעה החבטה החזקה, אשר היתה מפעילה את מיליון המאֶגאטון. האנושות נחלצה מהסכנה הגדולה ביותר שידעה מימיה! החילוץ עדיין אינו סופי, כי עתה יש לגלות את הפצצה המונחת בתחתיות הים ולפרק אותה, כדי שלא יפעיל אותה במקרה איזה בעל־חי תת־מימי…”
פנחס נפל על צוארו של אלי וחיבקו. דמעות התרגשות ושמחה קמו בעיניו, והזיעה הקרה שבצבצה ממצחו נגוזה.
“ועכשיו פנחסי המפונחס, הכן עצמך מיד ליציאה. אנו הולכים להזמין את חנה ושוש לתחרות על אליפות העולם במשקל נוצה, בין הישראלי כץ ובין האיטלקי רוברטו פיננסו־אוליאולי!” אמר אלי.
פרק ג': אביגדור דרום־ציון 🔗
אם נאמר שהאולם רחב־הידים של “היכל־הספורט” התל־אביבי היה מלא מפה לפה, לא נמסור אלא מקצת מהרגשת הדחק והצפיפות ששררה בו. אזרחי תל־אביב, לאחר שסרה מהם סכנת מטוס־המות, רצו לתת פורקן למתיחותם הרבה בהסתכלות בתחרות המרתקת על אליפות העולם במשקל נוצה, והסתערו בהמוניהם על הקופות. בהגיע שעת התחרות התמלאו באדם לא רק חמשת אלפי המושבים של האולם העצום, אלא גם המדרגות המוליכות אליהם וששת היציעים שלו. הרבה עמדו, מחוסר מקום ישיבה. למוכרי העסיס והממתקים לא היתה שום אפשרות לנוע אנה ואנה, כמנהגם, והם נותרו תקועים פה ושם בים האדם הענקי.
“ארבע פעמים עסיס!” צעקה שוש המשולהבת מאמצע היציע השלישי אל מוכר־העסיס, שנמצא בתחתית היציע.
לידה ישבו שאר מנהיגי הבלשים הצעירים – חנה, אלי ופנחס. פנחס אמר לה, “תודה בעד ההזמנה, אך סבור אני שהעסיס לא יגיע אלינו לעולם”.
“אני מוכרחה לכבד אתכם במשהו, לאחר שהזמנתם אותנו על חשבונכם לתחרות”, השיבה שוש בעוז, ושבה והריעה, “ארבע פעמים עסיס!” בנופפה בידה חצי לירה.
מוכר העסיס פרש כפותיו ביאוש, לאות שאין ביכולתו לבצע את ההזמנה אולם שוש לא אמרה נואש.
“העבירו לו, בבקשה”, אמרה ליושב לפניה, ומסרה לו את חצי הלירה.
הלז מסר את הכסף הלאה, ומקץ דקותיים נמצאה חצי הלירה בידי מוכר־העסיס. עתה החלו ארבע כוסות־קרטון עושות את דרכן מיד ליד במעלה היציע השלישי אל הבלשים הצעירים. בעוד הם שותים מתוכן להנאתם נוסיף אנו לסקור את המתרחש באולם. מעל לזירה אשר באמצעו נדלקו עתה הזרקורים הגדולים, והזירה הוצפה אור מסנוור. על ארבעת הדפנות של הזירה בעלת מעקה החבלים נתגלו כרזות פרסומת –
“אכלו את שימורי הבשר של ארגוס, מתוצרת ארצות־הברית”, “אכלו את שימורי הירקות של ארגוס, מתוצרת ארצות־הברית”, “אכלו את שימורי הפירות של ארגוס, מתוצרת ארצות־הברית”, ו“שתו את מיץ התפוזים של ארגוס, מתוצרת ארצות־הברית”…
אך הנה נשמעו רעמי מחיאות כפיים המוניות. בנתיב הצר המוליך מחדרי ההלבשה לזירה הופיע רוברטו פיננסו־אוליאולי רם הקומה, עטוף בגלימת מתאגרפים. הוא הפסיע אל הזירה וסביבו מלויו ופמליה של מעריצים מאיטליה. הקהל התל־אביבי מכניס האורחים חלק לו מנה נדיבה של מחיאות־כפיים סוערות. הוא עלה בדילוג נאה לזירה, עליה כבר ניצב השופט התורכי כמאל נורזוגלו – והרים ידיו העטויות בכפפות אגרוף מעל לראשו בתנועת ברכה, אשר הגבירה את רעמי מחיאות־הכפיים. הכל התפעלו מקומתו הרמה, השרירית של אחד המועמדים הרציניים ביותר לאליפות העולם במשקל נוצה.
רוברטו פיננסו־אוליאולי ישב על שרפרף בזוית הזירה, והחל מקבל עיסוי אחרון מידי מלויו. כל העינים הופנו עתה אל הפתח האחר של חדרי ההלבשה בציפיה דרוכה לכניסתו של האלוף המקומי.
במקום האלוף המקומי פרץ לפתע מתוך אותה דלת סדרן, ורץ אל הזירה. הוא קפץ עליה ולחש בהתרגשות יתירה משהו לאוזני השופט. הקהל העצום עצר את נשימתו.
מה קרה?
השופט כמאל נורזוגלו הרים לפתע ידיו, כמבקש שקט, ניגש אל המיקרופון, והכריז:
“קהל נכבד, הננו מצטערים להודיע כי מר יצחק כץ קלקל את קיבתו באכילת שימורי ארגוס, ומפאת מחלתו אינו מסוגל להופיע הערב”.
שאגת־מחאה נוראה פרצה מפי ההמון הרב. אלה חרפו וגדפו את שימורי “ארגוס”, אשר קלקלו את קיבתו של יצחק כץ ואת הערב שלהם, ואלה חרפו וגדפו את יצחק כץ, שבייש את ישראל באי הופעתו.
קמה באולם סערה נוראה. הכל הרעימו בקולם, ואי אפשר היה להבין דבר.
מכל מקום, ברור היה שהקהל הנכבד אינו נכון לותר על שעשועיו. אחדים ניגשו לזירה, וקרעו בזעם את כרזות הפרסומת של חברת “ארגוס”.
והנה זינק רוברטו פיננסו־אוליאולי משרפרפו אל השופט, ולחש באזניו מה שלחש.
שוב נשא השופט כמאל נורגוזלו את ידיו מעלה. האולם נרגע מעט־מעט. השופט רוצה להודיע מה שאמר לו האלוף האיטלקי!
אמר נורגוזלו לתוך המיקרופון, “מר רוברטו פיננסו־אוליאולי אינו רוצה לאכזב את הקהל הישראלי הנכבד, אשר ציפה הערב לגדולות, והוא מזמין כל בעל אגרוף הנמצא באולם לעלות לזירה ולהתמודד אתו, במקום יצחק כץ, אשר קלקל את קיבתו לאחר שאכל את שימורי ארגוס”.
דממה גדולה נשתררה באולם. מי יהין לקום ולהתמודד עם אגרופיו הנוראים של פיננסו־אוליאולי. אמנם נכחו במקום מספר מתאגרפים נודעים, מבני הארץ ומחוצה לה, אך איש מהם לא קמה בו רוח להענות להזמנה.
עוד הכל מביטים זה בפני זה ואנה ואנה, בתמהון ובמבוכה, ובחור צנום וכחוש טיפס ועלה לזירה.
“אני האיש”, אמר לשופט.
הקהל פרץ בצחוק רועם. האם הקיסם הזה, הגפרור הזה, הטיפוס הדקיק והקלוש הזה יתאגרף עם פיננסו־אוליאולי?
“אין מתנדב אחר?” שאל השופט במיקרופון.
באולם נשתררה דממה. איש לא התנדב. במקום מושבם של הבלשים הצעירים קם פנחס על רגליו.
“לאן?” שאל אותו אלי.
"להתנדב, לכל הרוחות! אמר פנחס. “שהפיננסו אוליאולי הזה לא יחשוב לו שכאן מפחדים כל כך מפניו”.
“שב, חמור חמורותיים, הרי כבר יש מתנדב,” אמר לו אלי.
“זה? זה אינו מסוגל להתגבר אפילו על זבוב! אני אחזיק מעמד כנגד פיננסו לפחות חצי סיבוב, רק בהתחמקות מאגרופיו”.
“פיננסו אוליאולי יסרב להתאגרף עם ילד”, אמרה לו חנה.
“אין זה ענין של גיל, אלא ענין של זריזות”, השיב לה פנחס, אבל חזר וישב במקומו, שהרי כבר הוכיח די והותר את גבורתו והעזתו לבלשים הצעירים האחרים.
משלא נמצא בכל רחבי האולם שום מתנדב נוסף, פנה השופט נורזוגלו אל הבחור הדקיק, ושאל, “האם אדוני מתאגרף מקצועי?”
“לא”, השיב הבחור.
“האם אדוני מתאגרף חובב?”
“לא”.
“ובכן, על סמך מה התנדב אדוני להתאגרף עם מר פיננסו־אוליאולי?”
“על סמך זאת, שאני אינני אוכל כלל את שימורי ארגוס המחלישים את הגוף, אלא אך ורק את שימורי סטדיון המשובחים, המבריאים והיוצקים כח בגוף”, השיב הבחור בקול עז, אשר נשמע היטב גם ברחוקה שבפינות האולם.
השופט הביט בו בתמהון. ובקהל עבר רחש תמיהה. מה הקשר בין עניני שימורים משונים אלה ובין אליפות העולם במשקל נוצה?
רוברטו פיננסו־אוליאולי חייך ולחש לחישה באוזני השופט.
השופט נשא שוב זרועותיו התקרתה, והכריז, “המתאגרף הטוען לאליפות העולם במשקל נוצה, מר רוברטו פיננסו־אוליאולי, מוכן ומזומן לבקר בישראל בתאריך מאוחר יותר, ולהתחרות עם מר יצחק כץ על תואר האליפות, אך לפי שעה מוכן ומזומן הוא, למען הקהל החביב, להשתעשע בצורה בלתי־מסוכנת באגרופיו עם מר…”
“אביגדור דרום־ציון”, אמר הבחור הדקיק.
“אביגדור דרום־ציון”, אמר השופט.
רק מחיאות־כפים ספורות נשמעו בקהל הצופים. איש לא ציפה לגדולות ולנצורות מן התחרות הזאת. פה ושם נראו אנשים קמים ונוטשים את מקומותיהם – בודאי כדי להספיק להצגה השניה בבתי־הקולנוע.
בינתיים הסיר אביגדור דרום־ציון את בגדיו, בזריזות עצומה, ונותר במכנסי־התעמלות בלבד. הסדרנים הביאו לו כפפות ונעלי־התעמלות, ומקץ דקה וחצי היה בחורנו הדק מוכן להתמודדות.
פרק ד': הסיבוב הראשון 🔗
נשמע צלצול הפעמון, והסיבוב הראשון החל. האנשים שנחפזו להספיק להצגה השניה עצרו בתדהמה. איש לא הבין במדויק מה בעצם התרחש על הזירה, אך הכל ראו שמר רוברטו פיננסו־אוליאולי מפורקד ארצה, והשופט נורזוגלו אף הוא מוכה תדהמה, מונה ספרות עד עשר, מעליו.
ב“שמונה” התרומם פיננסו־אוליאולי על ברכיו וב“תשע” קם ודילג חיש לאחוריו, לבל יספוג סנוקרת שמאלית מהממת נוספת מיד העשת הדקיקה של דרום־ציון.
הישראלי הדקיק לא הניח ליריבו שהות להשיב את רוחו. רגליו הצנומות ביצעו מחול זריז סביב האיטלקי העצום. האיטלקי דימה שמטר מהלומות יורד על ראשו, גבו, צלעותיו וחזהו – בעת ובעונה אחת. זרועותיו השריריות סוככו על פניו. עד הנה לא השיב לישראלי ואפילו מהלומה אחת.
“מה מתרחש כאן?”
“מיהו דרום־ציון?”
“איזה נס הוא זה?”
“מה קרה לפיננסו־אוליאולי?”
“אינני מאמין למראה עיני!”
קריאות אלה נתמלטו מפיות ההמון המופתע – והשמח! אלה שהרבו לזלזל באביגדור דרום־ציון, הפכו עתה לחסידיו הנלהבים.
“אביגדור דרום־ציון! אביגדור דרום־ציון! אביגדור דרום־ציון!” החל ההמון שואג בקצב מלהיב.
אך הישראלי לא נזקק לעידוד. סנוקרת שמאלית מפתיעה שלו עשתה את דרכה מתחת לזרועותיו של פיננסו־אוליאולי והגיעה לסנטרו.
דומה היה שהאיטלקי מתנשא מעט באויר, מעוצם החבטה.
אחרי־כן התמוטט וכרע על ברכיו.
נורזוגלו מיהר להרחיק מעליו את הברק הישראלי המפזז על שתיים.
“אביגדור דרום־ציון! אביגדור דרום־ציון! אביגדור דרום־ציון!” שאגות אלה החרישו את קולו של השופט, הסופר ומגיע עד “שבע”.
ב“שמונה” התרומם פיננסו־אוליאולי במפתיע על רגליו – ועבר להתקפה!
הוא התקדם כשזרועותיו העצומות הולמות כקורנסים – באויר הריק. דרום־ציון נסוג מפניו בזריזות כה רבה, שבטרם יבין האיטלקי המסתער קדימה כיצד ואיך כבר נמצא הישראלי מאחורי גבו, וטפח קלות בשכמו, כרוצה להודיעו היכן הוא.
“הוא משתעשע בו! הוא משחק בפיננסו־אוליאולי ועושה אותו לשחוק!” צעק פנחס בהתלהבות עצומה.
קריאתו הדהדה במרחבי האולם, וצחוק רם פרץ מפי קהל־הצופים.
אכן, רוברטו פיננסו־אוליאולי, אשר הבטיח מראש להשתעשע מעט באגרופיו, ובצורה בלתי־מסוכנת, בדרום־ציון, היה ככדור־משחק באגרופי הישראלי.
הוא פנה לאחוריו בחמת־זעם – וחבט! באויר הריק! חבט שוב ושוב – באין! שוב טפח דרום־ציון בחיוך שובב על גבו, מעורפו.
מטכסיס זה לא ניתן לדרום־ציון להתחמק. ראשו נלכד בין שתי הכפפות האדירות, ודומה היה שהוא נמעך. אביגדור דרום־ציון התפרקד ארצה.
הקהל קם על רגליו.
השופט החל למנות, והצופים עצרו בנשימה.
דממת־מות נשתררה באולם, ורק הספרות הדהדו בו –
“שלוש”.
“ארבע”.
“חמש”.
“שש”.
“שבע”.
“שמונה”.
“תשע”.
“עש…”
כחץ שנורה מקשת זינק דרום־ציון ממצב אפרקדן למצב של שילוח סנוקרת שמאלית. הסנוקרת פגעה הישר באפו של פיננסו־אוליאולי. האיטלקי לא היה מוכן לכך. איש לא היה מוכן לכך. האיטלקי הסתחרר לרגע על עמדו, אך סנוקרת ימנית מהירה כברק פירקדה אותו ארצה.
שאגת התפעלות פרצה מפי המוני צופים.
בתחילה לא תפס איש את המתרחש. ההתרחשויות הו מהירות מכדי שתוכל העין לעקוב אחריהן. הן בן־רגע נתחלפו היוצרות, והשופט אשר זה עתה מנה ספרות לדרום־ציון המפורקד, מנה עתה ספרות אחרונות לפיננסו־אוליאולי המפורקד.
בספרה “תשע” קם האיטלקי על רגליו, וצלצול הפעמון שבישר את סיום הסיבוב הראשון מנע את שני המתחרים מהתנגשות נוספת. כל אחד מהם פנה לפינתו, ובאולם קם רעש מחריש־אוזניים של מחיאות כפיים.
הכל החלו מחליפים רשמים. התמורות המהירות שהתחוללו זו אחר זו במרוצת הסיבוב הראשון – הצטיינותו המפתיעה של המתאגרף הישראלי האלמוני, חוסר־אוניו של האיטלקי להשיב לו מהלומה, הטכסיס המופלא של האיטלקי והתשובה המופלאה כפל־כפליים של הישראלי, שממצב אפרקדן שלח סנוקרת־בזק – כל התמורות האלה הראו, לדעת הרבים, כי צפויה הערב תחרות־אגרוף המתחוללת אחת לדור, תחרות שתרשם ותחרת בדברי־הימים, תחרות שתוצאתה, מי ישורנה? כי לעומת זריזותו העל־אנושית של דרום־ציון מציג פיננסו־אוליאולי יכולת־חבטה־חד־פעמית מהממת שכזאת, שדי בעוד טכסיס מוצלח אחד מצדו כדי ללכוד את ראשו של דרום־ציון בין שתי סנוקרות־מות, ולפרקדו אחת ולתמיד ארצה.
“אבל מי הוא דרום־ציון? מדוע לא שמעו עליו עד כה?” שאלה חנה את חבריה.
“נברר זאת אחרי התחרות”, אמר אלי, שקוע במחשבות.
“יש לך טבע שכזה – להפוך כל דבר לתעלומה”, האשים אותו פנחס, “מה לא מובן פה? בחור פשוט משלנו, שכל ימיו חלם על הזירה, כמוני, ובודאי הכין עצמו היטב להתמודדות גדולה, מנצל הערב את ההזדמנות לזכות בבת־אחת בפרסום ותהילה, וזה הכל”.
“האם אכלת פעם שימורי בשר ירקות, פירות או מיצים מתוצרת פטדיון?” שאל אותו אלי, למרבה ההפתעה.
“ללא”, גמגם פנחס בתמהון. “מדוע אתה שואל?”
“סתם רציתי לדעת, אם באמת טובים הם יותר משימורי ארגוס”, אמר אלי סתומות.
“מימי לא שמעתי על שימורי סטדיון,” אמרה שוש. “שימורי ארגוס ידועים למדי, וכבר זללתי אותם פעמים רבות”.
“מה פתאום משוחחים אתם על שימורים?” השתאה פנחס, ואף התרעם. “אני אומר לכם, שדרום־ציון…”
צלצול הפעמון המבשר את תחילת הסיבוב השני קטם את דבריו.
פרק ה': הסיבוב השני 🔗
שני היריבים התקדמו זה לעומת זה בזהירות.
ניכר היה בשניהם, שהסיבוב הראשון לימדם לקח רב, ובעת ההפסקה הספיקו לעכל לקח זה, ועתה מוכנים ומזומנים הם לקדם פני כל הפתעה.
פיננסו־אוליאולי היה הזהיר ביותר. הוא גלגל את אגרופיו לפניו כאופן, בנועו כלפי דרום־ציון, ובחפשו בהלז נקודת־תורפה. שתי התקפות מהירות של דרום־ציון נהדפו בזו אחר זו, והפעם לא עלה בידו לעקוף את יריבו ולבוא מעורפו. מה קרה לדרום־ציון?
האיטלקי הוסיף לגלגל את אגרופיו לפניו, ודרום־ציון נרתע מפניהם וחזר ונרתע, עד שהקהל, אשר ציפה ממנו לגדולות גם בסיבוב זה, החל משמיע, מכאן ומשם, שריקות וקריאות־גנאי.
והנה הלמו אגרופי האיטלקי במהירות הבזק – והפעם מצא את נקודת התורפה! האחד פגע בצלעו הימנית של דרום־ציון והאחר – בצלעו הימנית.
האויר פרח מריאותיו של הישראלי.
כל הדם אזל מפניו בבת־אחת.
גופו נרכן קדימה, כמט ליפול.
האיטלקי הלם מהלומת איתנים בראש המורכן מלמטה למעלה.
קריאת־אימה פרצה מפי המוני הצופים המרותקים. דומה היה שהמהלומה תפריח את ראשו של דרום־ציון מעל גופו.
אך הישראלי רק נזדקף, כאילו יישרה המהלומה האיומה את גופו המט ליפול. האיטלקי הכין עצמו עתה למתן מהלומת החיסול. שמאלו נדרכה –ונשתלחה קדימה!
רבים בקהל הצופים עצמו את עיניהם.
הסנוקרת פגעה הישר בסנטרו של דרום־ציון, וגופו ממתניו ומטה נתכופף לאחור כפיפה משונה.
אך הוא הוסיף לעמוד איתן על רגליו.
חמת האיטלקי התלקחה. מדוע אין הישראלי נופל?
אגרופיו החלו דשים את דרום־ציון, במהלומות מהירות, חסרות־רחמים.
הן פגעו בכל אברי גופו העליונים של הישראלי, – בחזה, בזרועות, בגולגולת. אחדות מהן הרכינו את גופו של הישראלי לפנים, ואחדות – לאחור.
אפס, הוא הוסיף לעמוד איתן על רגליו, בלי להגן על עצמו, ודומה היה שנעליו מסומרות לריצפת הזירה ואילו כל גופו עשוי גומי, על כן הוא חוזר ומתיישר לאחר כל מהלומת־איתנים.
הצופים פערו את פיותיהם, למראה החיזיון המופלא, המרתק – והמזעזע.
טיפות זיעה החלו מבצבצות במצחו של האיטלקי ההולם.
מהלומותיו גברו, ותכפו.
החבטות העמומות, המחרידות, הדהדו באולם השותק, העוצר את נשימתו. הישראלי הוסיף לעמוד על רגליו וחיוך משונה, מפתיע, הופיע על שפתיו.
“הוא משטה בפיננסו־אוליאולי! הוא מוכיח לנו שפיננסו־אוליאולי אינו מסוגל לפרקד אותו,” קרא לפתע־פתאום פנחס. “הוא מרשה לפיננסו־אוליאולי להלום בו כרצונו, ופשוט מצפצף עליו!”
קריאתו הדהדה בכל קצוי האולם, ובעקבותיה פרצו רעמי צחוק אדירים ותשואות ממושכות.
כהרף־עין הבין קהל הצופים את פשר החיזיון התמוה.
וכי ניתן להסביר זאת אחרת? עומד מתאגרף ומניח ליריבו להלום בו, בלי לנקוף אצבע להגנת עצמו, וחרף המהלומות הכבדות ביותר אין הוא מש ממקומו.
דומה היה שדרום־ציון המתין אך ורק לרגע שיבינו הצופים את מעשיו. משהבינו אותם הצופים, עבר הוא להתקפה.
המעבר היה כה מפתיע, כה מהיר, שפיננסו־אוליאולי לא הספיק להניף זרוע כנגד הסנוקרת הטסה אל סנטרו. הוא הוטח ארצה!
הצופים קמו כאיש אחד על רגליהם. בו ברגע נשמע צלצול הפעמון המבשר את סוף הסיבוב השני. פיננסו־אוליאולי חזר כושל אל זויתו, ואילו דרום־ציון חזר אל פינתו־שלו בצעדים קלים ובוטחים, כאילו לא ספג במשך כל הסיבוב כולו אפילו חבטה אחת ויחידה.
פרק ו': הסיבוב השלישי 🔗
בעת ההפסקה רבו הניחושים לקראת הסיבוב השלישי. עתה לא ידע איש מה לצפות מאביגדור דרום־ציון, המפתיע וחוזר ומפתיע מדי סבוב. ברור היה שפיננסו־אוליאולי יעשה בסיבוב השלישי מאמץ נואש לסיים את הענין – אם כך ואם כך. הוא לא נחשב עדיין למנוצח מראש. לא פיננסו־אוליאולי! זה המתאגרף אשר החזיק מעמד תשעה עשר סיבובים כנגד אלוף העולם הקודם סימון מארשאביאק, וחיסל את יריבו בסיבוב העשרים בנוק־אאוט לתפארת.
ברם, מה יכול הוא לעשות כנגד יריב מוזר ומדהים כאביגדור דרום־ציון?
התשובה על כך ניתנה בסיבוב השלישי. פיננסו־אוליאולי פתח אותו בשרשרת טכסיסי־איגרוף נדירים. מהלומה ימנית שלו רדפה מהלומה ימנית – כל הזמן כולו הלם בימנית בלבד, והנה – לפתע־פתאום – הכתה כברק שמאלו, הישר באזנו של הישראלי, אשר נקט עד הנה, למן תחילת הסיבוב, בקרב־הגנה בלבד.
המהלומה האדירה סובבה את דרום־ציון כסביבון ממש, או שמא עשה זאת במתכוין? כי תוך כדי סיבוב התעופפה ימינו הישר אל סנטרו של האיטלקי, והלז הוטח ארצה כמוכה רעם!
נורזוגלו החל סופר, והקהל קם בדריכות על רגליו.
“אחת”.
“שתים”.
“שלוש”.
“ארבע”.
“חמש”.
“שש”.
“שבע”.
“שמונה”.
“תשע”.
רוברטו פיננסו־אוליאולי עשה מאמץ עילאי להתרומם, אך לשוא.
הסיפרה האחרונה נבלעה בסערת מחיאות־כפיים אדירה, שנתגעשה באולם. המונים נהרו אל הבמה, ונשאו על כפיהם את אביגדור דרום־ציון, האלוף העולמי החדש במשקל נוצה. הוא נשא כפותיו מעלה, כמבקש שקט, ומשנשתררה סוף־סוף דממה, והכל ציפו בדריכות עצומה למוצא פיו, קרא בקול גדול:
“אני מכריז בזה כי ניצחתי אך ורק הודות לשימורי סטדיון המצוינים, אותם אני אוכל בוקר, צהרים וערב!”
שוב סערה סערת מחיאות־הכפיים. ברור היה שלמן אותו יום ירבו אוכלי שימורי “סטדיון” מאוכלי שימורי “ארגוס”. האלוף החדש נישא על כפיים בתהלוכת נצחון אל חדרי ההלבשה.
הבלשים הצעירים קמו ממושביהם, מביטים זה בפני זה בהבנה מלאה.
“כל מה שראינו היה מעשה פרסומת מוצלח עד מאוד”, פסק אלי.
“גם אני סבורה כך”, אמרה חנה.
“גם אני”, הודיעה שוש.
“אינני יודע…” אמר פנחס בהיסוס.
“אני אוכיח זאת”, אמר אלי. “הבה נלך לחדרי ההלבשה”.
פרק ז': סנוקרת מפרקדת! 🔗
לא קל היה להגיע אל חדרי ההלבשה. המונים נלהבים צבאו על פתחיהם, וסדרנים גברתניים מנעו את הכניסה לתוכם. אולם הבלשים הצעירים פותרים בעיות שכאלה על נקלה. הם יצאו החוצה, הצטיידו בארבעה זרי פרחים, אצל מוכרת פרחים סמוכה, ונשאו את הזרים אל חדרי ההלבשה.
“זרי נצחון לאלוף הישראלי החדש! פנו מקום!” קרא אלי.
ההמון קידם את פניהם בתשואות נלהבות, ופינה להם דרך. למראה זרי הפרחים הנשאים בידי שני ילדים ושתי ילדות חמודות פתחו להם הסדרנים לרגע, פתח אחד.
בתוך חדרי־ההלבשה הצטופפו והתרוצצו אנה ואנה צלמים ועיתונאים. ליד חדרו של האלוף ניצבו ארבעה סדרנים גברתנים ולא הרשו לאיש להכנס לתוכו.
“זרי נצחון לאלוף הישראלי החדש!” קראו הבלשים הצעירים.
להם פתחו הסדרנים את דלת החדר ברצון.
בפנים נמצאו אביגדור דרום־ציון ורוברטו פיננסו־אוליאולי, מסתודדים זה עם זה ועם ברנש שלישי, בעל צורה של סוכן פרסומת ממולח – מעוגל, חייכני, ערמומי וזריז תנועות.
למראה הבאים מיהרו השלושה להתרחק זה מזה. אביגדור דרום־ציון העלה חיוך מצודד על שפתיו. הבלשים הצעירים הגישו לו את הזרים – קודם כל חנה, אחריה שוש, אחריה פנחס, ואחרון אלי. כל אחד מהם זכה בהבעת תודה מילולית ובלחיצת־יד.
כאשר לחצו אלי ודרום־ציון ידים, נתעוותו פני דרום־ציון מכאב פתאומי.
“מה קרה, ההכאבתי לך?” שאלו אלי.
“ימיני נקועה מעט”, התנצל דרום־ציון.
“הרשה לי, איפוא, ללחוץ את שמאלך בשמאלי,” ביקש אלי.
“תודה, אין צורך שנלחץ יד פעמיים, לא כן?” השיב האלוף החדש.
“אני עומד על כך בתוקף!” אמר אלי. “אני משתוקק ללחוץ כהוגן את יד אלופנו החדש. הלחיצה הקודמת לא היתה ראויה להקרא לחיצה”.
ובאמרו זאת, קרץ לחנה.
דרום־ציון שלח בהיסוס את ידו השמאלית אל אלי, ואלי לחץ אותה בשמאלו. אותו רגע ממש פתחה חנה לרוחה את הדלת, וגל עיתונאים וצלמים פרץ פנימה.
אלי הגביר לחיצתו, ופניו של דרום־ציון התעוותו מכאב. הוא רצה לשחרר את ידו, אך לשוא.
אלי הגביר לחצו.
“עזוב!” גנח דרום־ציון.
“צלמו!” שאג אלי, והגביר לחצו, עד שדרום־ציון כרע על ברכיו.
המצלמות הרבות טקטקו. העיתונאים החלו מציפים את כל מי שנמצא בחדר בשאלותיהם. איש לא הבין מה בעצם מתרחש כאן. אלי הניח לידו של דרום־ציון, ואמר, “רבותי, אני מבקש למסור הצהרה לעיתונות”.
“אם מישהו ימסור הצהרה, הרי זה אני”, קרא סוכן הפרסומת הממולח, מביט באלי בשנאה.
“בבקשה,” אמר אלי לתדהמת הכל.
סוכן הפרסומת טפח על שכמו של דרום־ציון, אשר קם מרעיד מכריעתו, ואמר, “רבותי, לפנינו תוצאה נפלאה של אכילת שימורי סטדיון. בחור צנום וחלוש אכל אותם, והגיע לאליפות העולם במשקל נוצה…”
“זה מספיק!” הרעים קולו של אלי. “רבותי!” המשיך, לתדהמתו של סוכן הפרסומת, ולתדהמת הכל, “אני מאשים את סוכן הפרסומת הזה, את דרום־ציון ואת פיננסו־אוליאולי בהונאת קהל הצופים, ובשעבוד ההגינות הספורטאית לצרכי פרסומת זולה”.
“בחורי, עליך להסביר את דבריך, פן תרגיש את נחת זרועי”, צעק דרום־ציון.
תשובתו של אלי היתה סנוקרת ימנית בסנטרו של דרום־ציון – סנוקרת אשר פירקדה אותו מיד ארצה. הכל פערו פיותיהם בתמהון – ילד פירקד במהלומה אחת את אלוף העולם החדש במשקל נוצה! היתכן הדבר? המצלמות טקטקו.
“זהו ההסבר הטוב ביותר,” אמר אלי לנוכחים המופתעים. “אביגדור דרום־ציון, אם זהו שמו האמיתי, חלש יותר ממני, הילד. ולפי מראהו החיצוני אמנם צריך הוא להיות חלש יותר מילד בן גילי; אולם הוא נבחר על ידי סוכן־הפרסומת הלז ועל ידי בית־החרושת החדש לשימורים, “סטדיון”, כדי להוכיח את טיב השימורים הללו בצורה חותכת – ראו! הנה בחור דק כקיסם־שנים, שהכל רואים שהוא חלש ביותר, מנצח את הטוען לאליפות העולם במשקל נוצה וזאת הודות לאכילת שימורי “סטדיון”! האלוף הישראלי יצחק כץ קיבל בודאי הון תועפות כדי שיתחלה, ויאמר שסיבת מחלתו היא אכילת שימורי “ארגוס”, המתחרים בשימורי “סטדיון”. השופט נורזוגלו קיבל הון תועפות כדי שיודיע בפומבי על מחלת כץ וסיבתה, וכדי שיסייע למזימה בתורת שופט. ורוברטו פיננסו־אוליאולי קיבל גם הוא הון תועפות, ללא שום ספק, כדי שיניח לדרום־ציון לנצחו, וזאת בצורה שתתקבל על דעת הצופים. כל חבטה איומה שחבטו זה בזה היתה מדומה. גם אין לי ספק, שכפפותיו של רוברטו פיננסו־אוליאולי, היו מרופדות היטב מבפנים לבל יזיקו כלל לדרום־ציון, ועם זאת – שישמיעו חבטות מחרידות. הבה נבדוק זאת”.
אך לשוא פנו הנוכחים לחפש בחדר את פיננסו־אוליאולי.
אחד הסדרנים אמר, “מר רוברטו פיננסו־אוליאולי, סוכן הפרסומת שלו והשופט נורזוגלו ברחו מכאן זה עתה מחופשים בבגדי נשים”.
“זוהי ההוכחה הטובה ביותר לאשמתם”, אמר אלי בפשטות.
העיתונאים כתבו בקדחתנות, והמצלמות תקתקו1 שוב ושוב. מרכז תשומת־הלב היה אלי, כמובן.
פרק ח': המכתב 🔗
הבה נחזור לעיין בעיתונות השוטפת, כדי שנצעד עם הזמן, ולא נפגר אחר ההתרחשויות המהירות בעולם. ענין תרמית פרסומת־השימורים תפס רק חלק זעיר בכתבות. ענינים חשובים יותר, חשובים לאין ערוך, העסיקו את דעת הקהל. מכל ארצות העולם, כמעט, יצאו משלחות לחפש אחר מטוס־המות נושא הפצצה האטומית בת מיליון המאֶגאטון, אשר שקע בתהומות דרום האוקיאנוס השקט.
כתב ברקאי בן־כוכב, זקן העיתונאים הישראלים, ב“בקיצור ולענין”:
“אין להניח, – כן, בשום פנים ואופן אין להניח – כי משלחות אלה, שניתן לכנותן לכאורה משלחות רצון־טוב מטעם האנושות – כן, בהחלט ראויות הן לכינוי שכזה – הנן כולן כאחת חדורות רצון־טוב, או חדורות רצון־טוב במידה מספקת. ריח מזימה נודף מרבות – ומזימה שפלה! מזימה מסוכנת! מזימה הצופנת בחובה חורבן חדש לאנושות הסובלת והמתענה. יקומו האנשים הישרים בכל רחבי האנושות ויתריעו בקול גדול – שלא יניחו לשטן חדש, לאשמדאי חדש, לבן־תופת חדש, להלך עלינו אימים. קומו, האנשים הישרים, עורו! דברו! דקות ספורות לפני השעה השתים־עשרה הגורלית…”
חבל שאנו מבזבזים את זמננו בקריאה בכתבות התוססות של בן־כוכב. הן תוססות להפליא, אך מה אפשר להבין בהן?
נפנה, כפי שעשינו קודם־לכן, ל“מה חידשו החדשות?”, שבו כותב בר־גיורא, הכתב המתחיל, באמת בקיצור ובאמת לענין:
"בכל קצוי העולם מובעת הסברה המדאיגה, שבין עשרות המשלחות הלאומיות והפרטיות, שיצאו לדרום האוקיאנוס השקט כדי למצוא את מטוס־המות ששקע במצולותיו, ולפרק את הפצצה האטומית בת מיליון המאֶגאטון שבתוכו, מצויים הרפתקנים חסרי אחריות רבים, שהכשרתם אינה מספקת לביצוע הפירוק המסוכן, והם עלולים להמיט שואה על האנושות, ומובן שגם על עצמם, אם יעלה בידם למצוא את הפצצה, וידם תנסה לפרק אותה.
מלבד סברה זאת מובעת סברה מדאיגה נוספת – שבין המשלחות הלאומיות והפרטיות מצויים אנשים אשר מבוקשם הוא לא לפרק את הפצצה ולהציל את האנושות מן הסכנה הטמונה בה, אלא לשים עצמם לאדונים על הפצצה, ובאמצעות הכוח העצום שתעניק להם – לרדות בעולם, ולהשליט בו את אימתם.
מבחינת החוק הבין־לאומי אין שום אפשרות למנוע מכל משלחת שהיא, בין באניה ובין בצוללת, מלנסות את מזלה ולמצוא את הפצצה. לא נותר, איפוא, אלא לקוות שעל אף התחרות הפרועה בין המשלחות השונות, תגיע אל הפצצה המשלחת האחראית ביותר והמוסמכת ביותר, אשר תמנע מן האנושות את השואה הנוספת, המתרגשת עליה".
עיתונים רבים הקדישו תשומת־לב לא־מעטה למאמצים לגלות את הטייס המסתורי, אשר צנח ממטוס־המות. מכל קצוי העולם הגיעו ידיעות “מוסמכות” על אודותיו.
בניגריה ראה אותו ראש שבט כושי אחד, ממש ברגע הצניחה, והיה מוכן להשבע על כך בשם כל אלילי השבט.
מרת ציציליה ליבנהוק, מאוטרכט שבהולנד, נשבעה בשם כל קדושי הכנסיה הנוצרית, כי ראתה בשעות הבוקר המוקדמות את הטייס המבוקש צונח לתוך היער הסמוך, אך חיפושים ביער לא העלו שום סימן של צניחה.
שומר השדות של גרונימו פנטאליטו, מהכפר סבנה שבברזיל, ראה – כך נשבע – את מטוס־המות פולט מצנח מעל השדה שלו, והרוח נשאה את המצנח כלפי הנהר אמאזון.
דוד מרכולת, מכפר ירוחם שבנגב הישראלי, נשבע וידו על התנ"ך שראה בלכתו לבאר־שבע טייס מסיר מעל גופו ריתמות־מצנח, מקפל את המצנח והולך עמו כלפי הערבה – דקות ספורות לאחר שעבר מטוס־המות מעל המקום.
פטר תומפסון, חואי מניו־זילנד, העיד בשבועה כי ראה את הטייס צונח ממטוס־המות בריחוק שלושה קילומטרים מחוותו. החיפושים לא העלו דבר.
מר סברנס אוסקרסן, קברניטה הנורבגי של אנית־הדלק “אוסלו”, העיד בהן־צדק שראה מעל גשר־הפיקוד של אנייתו, בעת ששייטה במימי הים הצהוב, את טייסו של מטוס־המות צונח ממטוסו לתוך הים, אך מפאת סערה מקומית נבצר ממנו להגיע אליו, ויש לשער שטבע.
בבקו שעל הים הכספי משו דייגים מן הים מצנח, שנתגלה להם צף על המים כרבע שעה לאחר שעבר מעליהם מטוס־המות. לצנחן עצמו לא היה סימן וזכר.
עדויות מעין אלה, “מוסמכות” לחלוטין, מלוות שבועות והצהרות בהן־צדק, ניתנו באלפי מקומות בעולם, ויקצר המצע מלפרט את כולן.
והנה, בעוד כל העולם כולו עוסק בציד טייס מטוס־המות, נתקבלו יום אחד, בעשרות מערכות עיתונים בעולם מכתבים ממנו. כל המכתבים כתובים היו בלשון האספרנטו, ונוסח כולם היה אחיד.
והרי תרגומם לעברית, כפ שנתפרסם ב“מה חידשו החדשות?”, אשר זכה אף הוא, לקנאתו הרבה של “בקיצור ולענין”, במכתב מאת האדם המבוקש ביותר עלי אדמות.
"עורך נכבד, (נאמר במכתב)
לנוכח ההסתערות הכללית של משלחות לאומיות ופרטיות מכל הארצות על דרום האוקיאנוס השקט, במטרה למצוא את פצצת האטום בת מיליון המאגאטון ולפרקה או לקחתה, רואה אני חובה לעצמי להודיע ברבים כי פירוק הפצצה יוכל להתבצע אך ורק על ידי בלבד, כיון שרק אני יודע את סוד נצירת־מנגנון־ההפעלה המיוחד שלה.
כמו־כן, עצם הזזת הפצצה ממקומה יביא להפעלתה, אם לא תבוצע קודם־לכן פעולה מסוימת הידועה אך ורק לי בלבד.
אי־לכן אני מתרה בכל המשלחות שעליהן לפנות מיד את דרום האוקיאנוס השקט. יש להכריז על אותו איזור כעל איזור הסגור לתנועת ספנות. בפצצה שלי לא יגע איש זולתי, ואם יגע אזי…
אהיה אסיר תודה לכבודו, אם יפרסם מכתב זה.
כדי שמהימנותו של מכתבי תהיה מעבר לכל ספק, אני מוסיף את אות־התחנה אשר אותו שידרתי ממטוסי לפני ששידרתי את הודעתי לאנושות.
ככל הידוע לי, לא פורסם האות ברבים, והוא נקלט רק בתחנות־המעקב החשאיות. האות הוא שריקת צלילי הפתיחה של המנון הסטודנטים הבינלאומי.
ברגשי הוקרה וחיבה,
הטייס."
פרק ט': על סיפון “מרתה ארגוס” 🔗
חרטומה של ספינת־הטיול הנאה “מרתה ארגוס” חרש את מימיו הרוגעים של דרום האוקיאנוס השקט. השעה היתה שעת בוקר מאוחרת. רוח קלילה ונעימה, נשבה ממזרח למערב. הנוסעים היושבים על הסיפון עסקו בזלילת ארוחת הבוקר הטעימה, ותוך כדי כך גילגלו שיחה.
“ההליקופטר מאחר היום לבוא!” העיר ברוגזה קלה בעליה של האניה, מר אלכסנדר ארגוס.
“ועל כן אין לנו עיתונים לארוחת הבוקר, ולי קשה לגמוע את הקפה בלי לקרוא בעיתון,” אמרה מרת מרתה ארגוס, רעייתו.
בוקר־בוקר היה הליקופטר יוצא מניו־זילנד ומטיל צרור עיתונים על סיפונה של “מרתה ארגוס”. הבוקר עדיין לא הופיע, ונוסעי האניה לא ידעו, איפוא, לא דבר ולא חצי דבר על אודות מכתבו של הטייס, אשר אותו יום נתפרסם לראשונה בעיתונות, כסנסציה ראשונה־במעלה.
“מרתה ארגוס” הקרויה כך על שם רעייתו החיננית של מר אלכסנדר ארגוס, בעל תעשיית השימורים העצומה, הפליגה גם היא, כפי שניתן לקורא לנחש, לחפש אחר מטוס־המות אשר צלל בתהומות דרום האוקיאנוס השקט.
המיליונר אלכסנדר ארגוס הודיע שהוא יוצא לחיפושים אלה כדי להביא גם תועלת לאנושות וגם פרסומת טובה לתעשיית השימורים “ארגוס”, השייכת לו. ואמנם מאז יצאה “מרתה ארגוס” לדרך זו עלתה מכירת מוצרי תעשיית השימורים “ארגוס” בעשרים־ושבעה אחוזים!
לקראת החיפוש אחר מטוס־המות הצטייד מר אלכסנדר ארגוס במשלחת שלמה. נתאר את אנשיה אחד־אחד.
ראשון יוזכר הפרופסור תומס פאלמר, מומחה אמריקני נודע לאטום, וחובב הרפתקאות נלהב. סימן ההיכר הברור ביותר שלו הוא קומתו – שתי מטר ושבע־עשרה סנטימטר, יחף! לא פחות, ולעיתים מעט יותר, כי הפרופסור תומס פאלמר סיפר לא אחת שבארצות חמות קומתו מתארכת במקצת, בהשפעת החום.
סימן היכר נוסף של הפרופסור לעניני אטום הוא קנה־העישון שלו. וזאת לדעת – אין הפרופסור תומס פאלמר מעשן סיגריות, ואין הוא מעשן סיגרים, ואין הוא מעשן מקטרת, אף אין הוא מקטר נרגילה אלא שואף הוא את עשן הטבק שלו באמצעות קנה־עישון מיוחד במינו אשר המציאו ורשם אותו כפטנט במשרד הרישום לפטנטים של מדינת־ניו־יורק.
מבנה קנה־העישון דומה בכל לחצוצרה, ולו מנענעים ארבעה, ממש כמו לחצוצרה
בלוע הקנה דמוי החצוצרה יש כוך קטן לטבק, והעשן העולה ממנו מסתלסל במעלה פיתולי חצוצרת־העישון הזאת אל הפיה.
כאשר רוצה הפרופסור תומס פאלמר לעשן סתם, אין הוא נוגע במנענעים, ואזי אין הבדל בין החצוצרה ובין מקטרת ענקה. אולם כאשר רוצה הפרופסור פאלמר לעשן ולנגן כאחת, משחקות אצבעותיו במנענעים ואזי נשמעות בשעת העישון תקיעות חצוצרה נחמדות, המנעימות שיר זה או אחר.
אין צורך להוסיף, שהפרופסור תומס פאלמר הוא חובב מוסיקה נלהב.
חבר המשלחת היה גם האמודאי קריירו באטיסטה. עליו נאמר, שאין דבר הנמצא במצולות ים, שאין הוא יכול להוציאו. את הקריירה שלו כאמודאי החל קריירו באטיסטה בעודו ילד, כשולה פנינים במפרץ המכסיקני. באחת מצלילותיו שלה פנינה שגודלה כגודל ענב, התעשר, יצא לטייל בעולם, הגיע גם לארץ ישראל, ישב כשנתיים בקיבוץ ולבסוף קץ בחיי היבשה וחזר לים, כאמודאי באניה של משלחת ארכיאולוגית איטלקית, אשר יצאה לשלות ממצולות הים האגיאי ספינות יוניות עתיקות.
הוא שלה שש־שבע שלדי ספינות, ושמו נתפרסם בעולם. כל משלחת ארכיאולוגית ראויה לשמה צרפה אותו לחבריה ותמורת עבודתו המסוכנת שילמה לו בעין יפה.
קריירו באטיסטה היה רחב גרם, גוץ, עקום רגליים, שפם מכסיקאי עצום קישט את פרצופו המגושם, ועגילים התנצנצו בתנוכי אזניו. בקיצור – דמות של שודד.
הוסיפה לו צורה של שודד ה“מאשאֶטה” הארוכה –זהו שם סכין־הג’ונגל החדה כתער – אשר חגר למתניו, ואשר עמה נלחם עם הכרישים ושאר המרעין־בישין התוקפים אמודאים במצולות־הים.
ואיזה סיפורים מרתקים ידע קריירו באטיסטה לספר!
שמעוהו מספר אחד מהם:
"בוקר לא עבות אחד צללתי למצולות האוקיאנוס האטלנטי, לגלות סימנים ליבשת האבודה אטלנטידה.
האויר הוזרם אלי בצינור שהיה מחובר לקסדה שעל ראשי.
הכל התנהל כשורה.
צללתי, צללתי, עד שהגעתי לסלע שבעמקי הים.
בסלע גיליתי מערה. לא יכולתי להכנס לתוך המערה כשהצינור מחובר לקסדתי, כיון שהצינור עלול היה להסתבך באחד הזיזים אשר בה.
הפעלתי איפוא את מיכל החמצן הנייד, שנשאתי על גבי, ניתקתי את הצינור מקסדתי, סגרתי את פיו בפקק, כנהוג, והשארתיו תלוי מעל פתח המערה. נכנסתי למערה, הלכתי בה כשעה, ודימיתי שזוהי הכניסה הנסתרת ליבשת אטלנטידה, ושעוד מעט אגיע אליה.
לפתע פתאום ראיתי אור מנצנץ לפני!
אור!
מיהרתי אל האור, אך מיד נרתעתי לאחורי.
האור בקע מתוך עינה היחידה של מפלצת־תהומות עצומה!
כיצד אתאר אותה? גדלה היה כשלושה פילים זקנים. את אורכה לא ראיתי, אך ניתן לשער שהיה כאורכה של רכבת שלמה. סביב עינה, שהיתה זרקאור ממש, היו לה שש־עשרה זרועות־נחשים, שכל אחת מהן היתה עבה כעמוד טלפון וארוכה כעמוד מתח גבוה.
כל שש־עשרה הזרועות שלה, נשלחו אלי, לתפוס אותי.
שלפתי את המאשאֶטה שלי, אך ידעתי שלא אוכל להתגבר בעזרתה אפילו על אחת מן הזרועות.
מה עשיתי? מובן שהסתערתי בין הזרועות ישר אל העין, ודקרתי אותה הישר באישון. מפלצת־התהומות התעוורה, ולא ראתה אותי עוד!
מיהרתי לחזור לפתח המערה, כיון שהזרועות הוסיפו לגשש אחרי, ועלולות היו לתפוס אותי, אם הייתי משתהה שם.
בהגיעי לפתח המערה, והנה שוד ושבר! מיכל־החצן שלי נתרוקן כמעט לגמרי, והצינור נעלם ואיננו.
מחנק ירד עלי.
בשארית כוחותי חיפשתי אחר הצינור.
לפתע ראיתיו כרוך סביב גופו העצום של דג־חשמל, אשר הסתבך בו!
לדג־החשמל ההוא היה מקור חד, ודי היה בנקירה אחת של מקור זה להבקיע את בגד האמודאי שלי ולחשמל אותי עד מות.
מה עשיתי?
שלפתי את פנס־הים שלי והדלקתיו. בפנס דלוק קרבתי אל דג החשמל, בתקוה שיחשוב אותי לדג־חשמל כמוהו, ולא יפגע בי לרעה.
ואמנם, כן היה.
קודם שהספיק להבחין שאינני דג ננעצה בו המאשאֶטה שלי, והוא חוסל.
שיחררתי בעזרת מעט הכוח שנותר בי את הצינור מגופו, חיברתיו לקסדתי, וסוף־סוף נשמתי אויר רענן! חזרתי אל פני־המים ועליתי לאניה שממנה צללתי. שבועיים ימים חלפו עד שחזרתי לגמרי לאיתני".
בחור כארזים – קריירו באטיסטה!
פרק י': הקברניט, “השד השחור” ועוד 🔗
טיפוס מענין נוסף במשלחת היה קברניט האניה, הקפיטן גורדון פיצמור. זאב־ים ותיק מאין כמוהו היה גורדון פיצמור. בגיל עשר ברח מבית אביו החורג והתגנב לספינת מפרשים, שהפליגה לים־הצפון, לצוד לויתנים.
כעבור עשר שנים נעשה הוא עצמו לבעליה של ספינה זו.
כעבור עשר שנים נוספות היה לקברניטה של אנית קיטור חוצת־אוקיאנוסים.
כעבור עשר שנים נוספות זכה ב“סרט הכחול”, הניתן לאניה החוצה את האוקיאנוס האטלנטי במהירות־שיא חדשה.
מר אלכסנדר ארגוס שכר אותו במיוחד לצורך משלחת זו, כקברניט אניית־הטיול שלו.
תיאורו של הקפיטן גורדון פיצמור צריך להתחיל ברגליו. הן היו נעולות בכל עת ותמיד מגפיים – אותם מגפיים גדולות שנעל עוד בימי היותו ציד לויתנים, בעת שהיה מנתח את גופותיהם העצומות ומסיר מעל עורם את השומן שלהם.
מעל המגפיים הללו נמצא הקפיטן גורדון פיצמור בכבודו ובעצמו, ובאמת איש מעורר יראת כבוד היה במדי הקברניט השחורים שלו ובכובע־המצחיה2 הלבן.
פניו שזופי הרוחות והשמש היו עזים ועיניו האפורות – חודרות.
כיורד־ים ותיק לעס טבק, ואת מיץ הטבק היה יורק עם כיוון הרוח אל הים.
מבין קציני האניה יוזכר הקצין הראשון סטיבנס קריב. איש צנום, שתקן, יורד־ימים 3מובהק בכל מנהגיו, בעל שער שחור ככנף עורב ועינים שחורות כמעט כשערו, וכן שפם שחור משחור, וכתם שחור לגמרי בלחיו השמאלית.
המלחים היו מכנים אותו, בפשטות, “השד השחור”.
אגדות התהלכו עליו.
המלחים סחו שהוא היה בשעתו קברניט של אנית מבריחים, ושהוא מבוקש עדיין על ידי המשטרות של כמה וכמה ארצות.
מאחר שהיה שתקן שכזה אי אפשר היה להציל מפיו דבר על אודות עצמו.
מר אלכסנדר ארגוס רכש אותו ביחד עם אנית־הטיול מידי המיליונר האיטלקי שהיה בעליה הקודם של האניה.
תאמר האמת, שלפני צאת האניה “מרתה ארגוס” מניו־יורק לדרכה המרתקת קיוה הקצין הראשון סטיבנס קריב כי הוא עצמו יתמנה לתפקיד הקברניט, אך כאשר החליט מר ארגוס לשכור כקברניט את זאב־הים הותיק גורדון פיצמור, שתק הקצין הראשון סטיבנס קריב ולא אמר דבר, כמו תמיד.
כאמור איש שותק היה האיש הזה.
על צות עובדי האניה נמנו עוד טיפוסים מעניינים רבים, ואנו נכיר אחדים מהם במרוצת סיפור זה, ובבוא השעה. בינתיים נמשיך בתיאור משתתפי המשלחת האחרים.
הכתב האמריקני הנודע מוריס ברוּביקר, ממערכת ה“ניו יורק הרלד טריביון”, הצטרף למשלחת כדי “לכסות” את מסעה.
העובדה שהכתב הנודע בחר להצטרף דוקא למשלחתו הקטנה של אלכסנדר ארגוס, אשר יצא לחפש אחר מטוס־המות ולפרק את פצצתו, אך ורק כדי להקנות פרסומת לתעשיית השימורים “ארגוס”, אמרה דרשני. הרי יכול היה על נקלה להצטרף למשלחתה הרשמית של ארצות־הברית, שכללה עשרות אניות־מלחמה ובהן מאות כתבים! בחוגי העיתונאים התלחשו איפוא, שמר ארגוס שילם למוריס ברוּביקר בעין יפה, למען יסכים להמנות על משלחתו, ואף זאת עשה כדי להקנות פרסום נוסף למשלחת ולהראות לכל העולם כולו, שכתב ראשון במעלה הצטרף אליה.
ואילו מוריס ברוביקר עצמו הכחיש זאת בתוקף, וטען כי בחר במשלחתו של א. ארגוס כיון שהוא מאמין שרק היזמה הפרטית תציל את העולם מן הפצצה האיומה!
בטרם נעבור לטיפוס הבא נתאר במקצת את מר מוריס ברוביקר, הכתב הנודע – ויש להצטער שאין ביכולתנו להקצות לתיאור אלא שורות ספורות בלבד, כיון שרק על חוטמו אפשר לכתוב ספר שלם.
חוטם ארוך שכזה עוד לא התהלך על פני האדמה, ואף עוד לא שט על פני הים! אורכו היה שנים עשר סנטימטר וחצי, וצורתו צורת מקור של תוכי. מוריס ברוביקר סרב בכל תוקף שיערכו באפו ניתוח פלסטי ויקצצוהו כהצעת מספר מנתחים מפורסמים. נוהג היה לומר שחטמו מסייע לו לרחרח היכן יש חדשות מענינות.
עד כאן באשר לתיאור משתתפי המשלחת מבני אמריקה.
בדרכה לים הדרום עברה האניה “מרתה ארגוס” בים התיכון, והתעכבה ימים אחדים בחיפה. מר אלכסנדר ארגוס, שהוא יהודי, ערך ביקור אצל שארי־בשר שלו הגרים בארצנו וכן גייס כוחות נוספים משלחת.
על תגבורת זו נמנה, בין השאר, המומחה הישראלי הצעיר לאטום וכל הקשור באטום, הפרופסור אחיה העזתי. בן שלושים, קומתו בינונית, ראשו עטור שער כבש שחום, מסולסל, עיניו הזריזות מרקדות ממש מאחורי משקפיו וכולו אומר תסיסה ומרץ.
מאנשי העתונות של ישראל צרף מר אלכסנדר ארגוס למשלחתו את הכתב הותיק ברקאי בן־כוכב, איש “בקיצור ולענין” ואת הכתב המתחיל אזניה בר־גיורא, איש “מה חידשו החדשות?” שניהם מוכרים לנו מעט מן הפרק הראשון והרביעי של ספר זה.
ולבסוף, כאות הוקרה לאלה ששמו לאל את טכסיסי הפרסומת של חברת השימורים “סטדיון”, המתחרה של “ארגוס” בתחרות האיגרוף על אליפות העולם במשקל נוצה, הזמין מר אלכסנדר ארגוס למשלחתו את ארבעת מנהיגי הבלשים הצעירים – אלי, שוש פנחס וחנה.
ארבעתם נענו להזמנה ברצון והריהם יושבים עתה על סיפון “מרתה ארגוס”, ומסתכלים כמו חברי המשלחת האחרים בנקודה הקטנה, המשחירה באופק.
פרק י"א: המשאל הגורלי 🔗
“זהו הליקופטר”, קבע אלי בודאות.
“הרואה אתה למרחק כה רב?” השתאה מר ארגוס.
“אתמול אכלתי כמות רצינית של גזר”, הסביר אלי.
הקברניט גורדון פיצמור חייך, טפח על שכמו של אלי, הוציא את משקפתו מנרתיקה, ואמר, “מיד נדע אם היטבת לראות, או טעית”.
“או שרק ניחשת”, אמר פנחס
“בלשים צעירים אינם מנחשים, פנחס, אלא מסיקים מסקנות לפי עובדות”, העירה לו חנה.
בינתיים השקיף גורדון פיצמור במשקפתו בנקודה ההולכת וגדלה.
“זהו הליקופטר,” אמר, בעודו משקיף, “אך אין זה ההליקופטר שלנו.”
ואמנם הנקודה השחורה נראתה סוטה לדרום־דרום־מערב, לעבר תמרת עשן קטנה, שהעידה על מציאותה של אניה שם.
“מה חבל!” קראה מרתה ארגוס הנאה. “זהו בודאי הליקופטר הנושא עיתונים לאניה אחרת”.
“מה לא אעשה למענך, יקירתי?!” קרא מר ארגוס בהתלהבות. “אפנה את אנייתנו לאניה ההיא, ואבקש מבעליה, שיתן לי מעט עיתונים בשבילך”.
“תודה, אלכס”, אמרה רעייתו בחיוך.
“גורדון”, פנה ארגוס אל הקברניט, “השיט אותנו במלוא המהירות אל העשן המסתלסל באופק הדרום־דרום־מערבי”.
בעיני הקברניט לא ישרה הפקודה הזאת, המרחיקה את האניה ממסלולה, והדבר ניכר בפניו. בכל זאת לא המרה את פי אדוניו, ואמר לקצין הראשון סטיבנס קריב, שזה עתה סיים לגמוע את הקפה שלו, “תסיט את ההגה שמונה־עשרה מעלות ימינה”.
סטיבנס קריב התרומם באיטיות ממושבו, וחייך בזלזול סמוי. ניכר בו שהוא בז לזאב־הים הותיק על שנכנע מיד לדרישת מר ארגוס, שציוה עליו להסיט את האניה ממסלולה. כרוצה לומר שהוא עצמו היה מעז להמרות את פי ארגוס צעד בזלזול לתא ההגה.
עד מהרה פנתה “מרתה ארגוס” לדרום־דרום־מערב.
בעודה מפליגה שמה ראו נוסעיה את ההליקופטר מתקרב אל העשן המסתלסל באופק, ואחרי־כן חוזר כלעומת שבא ונעלם מן העין.
הים היה חביב, שקט, תכול. עדרי דולפינים שחו מאחורי האניה ובלעו את פסולת המטבח, אשר הושלכה הימה.
הפרופסור תומס פאלמר, המומחה האמריקני לאטום, עישן בחצוצרה שלו וניגן בה בעת ובעונה אחת.
המומחה הישראלי לאטום, הפרופסור אחיה העזתי, הזריז ככספית, טייל הלוך ושוב בצעד נמרץ, כדי לעכל את ארוחת הבוקר.
האחרים התענגו ליד מעקה הירכתיים על מראה הדולפינים המדלגים על פני המים.
לפתע נשמע קולו של הקצין הראשון סטיבנס קריב, “האניה שאליה אנו שטים משנה את כיוונה ושטה לקראתנו”.
“היא חוזרת?” קרא ארגוס בתמהון.
“מסתבר שכן”, אמר הקברניט גורדון פיצמור, כשהוא צופה במשקפתו.
“הבה נתקשר אתה באלחוט,” הציע הכתב מוריס ברוביקר, “ייתכן שההליקופטר הודיע לאניה זאת דבר שאין אנו יודעים אותו עדיין”.
“זאת נעשה”, אמר ארגוס, והכל פנו לתא האלחוט.
“התקשר עם האניה השטה לקראתנו,” אמר גורדון פיצמור לאלחוטאי.
“זה עתה התקשרה היא אתנו,” השיב האלחוטאי, להפתעתם. “הנה המברק, אדוני”.
גורדון פיצמור קרא במברק בקול רם:
הודעה לכל האניות בים הדרום: כאן אנית המשלחת הברזילינית “סאן־סבאסטיאן'. בעיתונים שנתקבלו הבוקר באניתנו נתפרסם מכתב מהימן מאת טיס מטוס־המות, וזו לשונו: “נוכח ההסתערות הכללית של משלחות לאומיות ופרטיות מכל הארצות על דרום האוקיאנוס השקט, במטרה למצוא את פצצת האטום בת מיליון המאֶגאטון ולפרקה או לקחתה, רואה אני חובה לעצמי להודיע ברבים, כי פירוק הפצצה יוכל להתבצע אך ורק על ידי בלבד, כיון שרק אני יודע את סוד נצירת מנגנון־ההפעלה המיוחד שלה. כמו־כן, עצם הזזת הפצצה ממקומה תביא להפעלתה, אם לא תבוצע קודם־לכן פעולה מסוימת, הידועה אך ורק לי בלבד. אי־לכך אני מתרה בכל המשלחות שעליהן לפנות מיד את דרום האוקיאנוס השקט. יש להכריז על אותו איזור כעל איזור הסגור לתנועת ספנות. בפצצה שלי לא יגע איש זולתי, ואם יגע אזי…” עד כאן מכתבו של טיס מטוס־המות. ‘סאן־סבאסטיאן’ חוזרת מיד לברזיל, ומייעצת לכל המשלחות המאזינות לשידור זה לפנות גם הן את האיזור הימי הדרומי, כי יתכן שאפילו ברגע זה מנסה מישהו לפרק את הפצצה, ומעשהו ימיט חורבן גם עליו וגם עלינו. סוף”.
דממת־מות נשתררה בתא־האלחוט לאחר סיום הקריאה.
הכל הביטו במבוכה זה בפני זה.
“מה נעשה?” שאלה מרתה ארגוס בקול אמיץ.
“מה שתגידי נעשה, יקירתי”, מיהר לומר אלכסנדר ארגוס. “רצונך הוא קדוש לי. אם תרצי לחזור, נחזור. אם תרצי להמשיך, נמשיך”.
ועיניו נוצצו בעוז.
דברי מר ארגוס האמיץ הטביעו רושם עז בשומעים.
מרתה ארגוס הודתה לו על נכונותו, ופנתה אל הפרופסור פאלמר.
“הפרופסור,” אמרה בדריכות. “מהי דעתך שלך?”
הפרופסור פאלמר מצץ עשן מן החצוצרה שלו, פלט אותו, ואמר קצרות:
“להמשיך”.
הכול הביטו בו בדריכות.
“האם אתה מאמין, ש…” שאל המומחה הישראלי לאטום, הפרופסור אחיה העזתי.
“כן,” השיב פאלמר קצרות.
“זאת אומרת ש…” המשיך העזתי.
“בהחלט”, אמר הפרופסור
“אבל האם אתה בטוח?”
“לגמרי”.
“סלחו לי, אבל על מה אתם מדברים?” שאל לפתע פנחס.
“אסביר מיד. הפרופסור פאלמר טוען ש…”אמר הפרופסור העזתי, אבל הפרופסור פאלמר נכנס מיד לדבריו: “לא! לא! אינני טוען!”
“אבל זה עתה אמרת ש..”
“אמרתי זאת, וכך אמנם אני סבור. אולם רציתי להוסיף שאין זו טענה, אלא עובדה מוכחת.”
“האם אתה בטוח?”
“לגמרי”.
ביטא פנחס את רצון הכל באמרו, “סלחו לי, רבותי, אבל עדיין אינני מבין במה המדובר. שמא תפרשו לנו את הויכוח שלכם?”
הפרופיסור פאלמר חייך.
“זהו טבעם של אנשי המדע! הננו סבורים שמה שאנו יודעים צריך להיות ידוע גם לאחרים”, התנצל, והמשיך להסביר את עמדתו. “לא רק מתוך אומץ־לב אני רוצה להמשיך. הנני מוכן ומזומן להמשיך בחיפושינו אחר מטוס־המות והפצצה כיון שאין לי ספק, כי אוכל לפרק אותה”.
“מנין לך הבטחון הזה?” שאל בכעס העיתונאי ברקאי בן־כוכב, איש כבן חמישים, בעל שער משוררים אפור, עינים נוצצות, פנים נלהבים וקומה גבוהה. “האם לא התרגשו על האנושות אסונות איומים בגלל בטחון מופרז?”
“יודע אני מה אני אומר,” הכריז הפרופסור האמריקני. “לכל אמצעי יש אמצעי שכנגד. טייס מטוס־המות הודיע במכתבו, כי רק הוא יודע את סוד נצירת מנגנון־ההפעלה של הפצצה, אבל הנחתו זו אינה הנחה מדעית. הוא לוקה בבטחון מופרז, ולא אני. אני אדע את סוד נצירת מנגנון־ההפעלה ברגע שמר קריירו באטיסטה, האמודאי שלנו, יביא לי תצלום תת־מימי של הפצצה. אני אומר לו איזה פעולות עליו לעשות כדי לנצור את המנגנון ולחסל בכך את הסכנה שהפצצה תתפוצץ”.
“אבל במכתבו של הטייס נאמר, כמו־כן, שכל נגיעה כלשהי בפצצה תביא להתפוצצותה, אלא אם כן תבוצע לפני הנגיעה פעולה מסוימת שרק הטייס יודע אותה”, ציין מיד הפרופסור אחיה העזתי.
“גם הנחתו זאת אינה עומדת במבחן הגיון המדעי”, השיב הפרופסור פאלמר בניחותא, והפריח עשן מן החצוצרה שלו. “המדע אומר, שמה שיודע אדם אחד, יכול בהחלט לדעת אדם אחר, אם רק יפעיל את מוחו בהגיון”.
“זאת אומרת שאני רשאי לבטוח בך?” התערב לפתע בשיחה הכתב האמריקני מוריס ברוביקר.
“בהחלט”, אמר הפרופסור פאלמר.
“אני בוטח בך”, אמר מר ברוביקר, ולחץ את יד הפרופסור.
“דומני שאין כבר צורך לשאול אותך לדעתך, מר ברוביקר”, אמרה מרתה ארגוס. “נתרשמתי שאתה תומך בדעתו של הפרופסור פאלמר, ורוצה להמשיך”.
“כמובן”, השיב מר מוריס ברוביקר.
“ואילו אתה, הפרופסור העזתי, דומני שאינך תומך בדעתו של הפרופסור פאלמר”, אמרה מרתה ארגוס לפרופסור הישראלי.
“לא, גבירתי”, הדגיש הפרופסור הישראלי, “אינני תומך כלל בדעתו”.
“ומדוע?” שאלה בתקיפות.
הכל נפנו חיש אל הפרופסור הישראלי.
פרק י"ב: הישראלים 🔗
אחיה העזתי הביט עליהם בכובד־ראש, ואמר בזריזותו הרגילה “כי התקוות של הפרופסור פאלמר מבוססות על ההנחה הבלתי מדעית, שמר קריירו באטיסטה ידע לתרגם את הוראותיו לשפת המעשים, וידיו לא תטעינה בשעת פירוק הפצצה. אינני רוצה לפגוע במר באטיסטה, אבל מר באטיסטה אינו אלא אדם, וידיו עלולות לטעות, ולהמיט שואה על כל העולם כולו. יהא זה, איפוא מעשה בלתי־אחראי מצידנו, אם נמשיך לחפש אחר מטוס־המות, וננסה לפרק את הפצצה באמצעות ידיו האנושיות של מר באטיסטה”.
“נשאל, איפוא, מהי דעתו של האיש אשר ידיו עלולות לחרוץ גורלנו, ואת גורל כל העולם כולו, את מר קריירו באטיסטה”, אמרה מרת ארגוס, בפנותה בבטחון גמור אל האמודאי המכסיקני.
המכסיקני משך בכתפו והתבונן בסקרנות בידיו.
“קריירו באטיסטה אומר שלידים שלו מתחשק לפרק את הפצצה לפי ההוראות שיתנו לו הפרופסורים,” אמר קריירו באטיסטה וחשף את שיניו הצחורות והחדות כשיני זאב טורף בצחוק נועז.
“הידד, באטיסטה!” קרא מוריס ברוביקר, כתבו הנודע של ה“היו יורק הראלד טריביון”.
“אם כך, אתה בעד שנמשיך?” שאלה אותו חיש מרתה ארגוס.
“כמובן” השיב המכסיקני
מרתה ארגוס הביטה בזלזול בפרופסור אחיה העזתי.
“נשאל עתה את שאר הישראלים אשר עמנו”, אמרה ופנתה אל ברקאי בן־כוכב, “חוה דעתך, אדוני”.
“רבותי”, פתח ברקאי בן־כוכב ואמר בהתרגשות גדולה, “מקשיב אני לדבריכם, ומשתאה: האם עלי להאמין למשמע אזני? או האם שומעות אזניכם מה שפיכם מדבר? חמש דקות לפני השעה הגורלית אני קורא אליכם: הרהרו במעשיכם! עומדים אנו על סף החלטה איומה, והנה נשים, זקנים וטף של כל העולם כולו עוברים כבתהלוכה לנגד עיני ושולחים אלי את כפותיהם בתחינה אילמת, אנא, הרהר במעשיך! את קריאתם־תחינתם אני מעביר אליכם!”
והוא נחנק ממש מעוצם התרגשותו.
“כמו מאמריך, כך דבריך”, אמר לו הכתב הצעיר אזניה בר־גיורא, בחור חסון, תמיר, רעמת שער שחורה לראשו, ועיניו אפורות כפלדה. “מדוע אינך אומר בקיצור ולענין: אני מתנגד שנמשיך?”
“כלום אפשר להתייחס בקיצור נמרץ שכזה לבעיה כה נוקבת, כה משוועת?” קרא ברקאי בן־כוכב בלהט. “חמש דקות לפני השעה הגורלית, שעת ההכרעה בשאלה אם להמשיך או לחזור, אני קורא, בשם מצפון האנושות, לכל אלה הרוצים להמשיך אל הפצצה: חזרו בכם!”
”בקיצור הוא מתנגד שנמשיך", אמר אזניה בר־גיורא למרת מרתה ארגוס.
“ואתה?” שאלה אותו מרתה ארגוס בקרירות.
“מתנגד בכל תוקף שנמשיך”, אמר בר־גיורא. “סוף־סוף אין אנו רשאים לשחק בחיי כל העולם כולו כבכדור משחק! אני מוכח לציין שגישתם של הפרופסור פאלמר וקריירו באטיסטה נראית לי חסרת אחריות עד להדהים”.
"ואני נאלץ לציין, לנוכח גישתם השלילית של הפרופסור אחיה העזתי, ושל מר בן־כוכב ומר בר־גיורא, שהישראלים שלנו אינם מגלים4 אומץ לב רב, לתמהוני. חשבתי שהישראלים, עם א……., אמר מר ארגוס.
….־בר גיורא אדמו כאש מעלבון, אך הוא כבש את רוחו.
“אינני רוצה להתהלל, מר ארגוס”, אמר “אך במלחמת השחרור שלנו זכיתי שלוש פעמים בציון־לשבח על מעשי גבורה. הואל נא לרשום זאת לפניך, לפני שתהין להאשים אותי שנית במורך לב. קח דוגמה מן המשלחת הברזילינית החוזרת עתה. בברזיל לא חסרים אנשים אמיצי לב, אך גם הם סבורים, שמן הראוי לחזור ולא לגעת בפצצה”.
“רבותי”, נשמע בזה הרגע קולו של האלחוטאי," בינתיים נתקבלו מברקים מכל האניות שבאיזור. מסתבר שאל כל האניות מכל האומות הגיעו ההליקופטרים נושאי־העיתונים ולמקרא המכתב החליטו כולן כאחת לחזור".
בר־גיורא חייך בנצחון אל מר ארגוס, כאומר “רואה שצדקתי!” ברם, מר ארגוס לא התאפק, והדגיש מחדש, “בכל זאת, מפליא הדבר שבקרבנו הרוצים לחזור הם דוקא הישראלים, ואילו האחרים מרהיבים עוז להמשיך”.
פני בר־גיורא האדימו עתה כסלק, אך הוא עצר ברוחו.
“ההנחה שהישראלים הם אמיצים במיוחד אינה הנחה מדעית טהורה”, העיר הפרופסור פאלמר, מביט בבוז מפורש בחברו למקצוע הפרופסור אחיה העזתי. “יש לבדוק מחדש את ההשקפה הזאת. יתכן מאוד שהא מוטעית”.
הפרופסור אחיה העזתי, שבדרך כלל היה מהיר בתשובותיו, נראה כאובד עצות ודקה תמימה חלפה קודם שאמר, “אני אמיץ, אבל אינני מטורף”.
“אין זה ענין של פחד, אלא של תבונה”, הוסיף בר־גיורא.
כאן לא התאפק הקברניט, גורדון פיצמור, וקרא “קח דוגמה ממני, במקום שתיקח דוגמה מן הברזילינים או….. אני אישית מתנגד שנמשיך, אבל אני יודע להתגבר5. על חששותי ולהמשיך, אם כך חושבים הממונים עלי. כבודו של האדם חשוב יותר מן הבטחון ומן ההגיון”.
בר־גיורא הסמיק שוב, ושתק. נראה היה שכבודה של ישראל הושפל ללא תקנה. ושמא לא? מרתה ארגוס פנתה אל הבלשים הצעירים.
“הנה ארבעה ישראלים נוספים לפנינו”, אמרה, מביטה עליהם בסקרנות ובציפיה. “הם יכולים עדיין להציל את שמה האמיץ של ארצם. אשאל תחילה את הגבירות הצעירות לדעתן. מה את סבורה העלמה שוש? האם עלינו להמשיך?”
כל העינים נפנו אל שוש, והיא חשה עצמה מאוד־מאוד שלא בנוח. פחד מות נשקף מעיניה, ולשוא התאמצה להסתיר אותו. סוף־סוף החליטה שעליה לומר, בשעה גורלית כל־כך, בדיוק מה שהיא חושבת, ולא להעמיד סתם פנים אמיצים, אף על פי שכבודה של ישראל תלוי במידה ידועה בתשובתה.
“אני מתנגדת שנמשיך”, פלטה בנשימה אחת.
פנחס רצה להתפרץ ולומר משהו, אך ידו של אלי נשלחה, וחסמה את פיו.
“תדבר כשיגיע תורך”, לחש אלי לחישה נמרצת.
פנחס שתק, איפוא, אך עיניו היוקדות בזעם, שננעצו בשש המסכנה, סיפרו לכל מה שרצה לומר לה.
“רצוני להסביר את דברי”, מיהרה שוש לומר. “אינני חוששת לעורי. אבל פחד־מות אוחז בי, כשאני מהרהרת בסכנה הנשקפת לעולם. אם נכונים דברי טייס מטוס־המות, שכל נגיעה בפצצה תביא להתפוצצותה, הרי…”
“אין צורך להתנצל”, אמרה מרתה ארגוס ביובש, ופנתה אל חנה. “הבה נשמע את דעתך, חנה”.
“מתנגדת בכל תוקף”, אמרה חנה בשלות נפש, חרף מבטו היוקד של פנחס, שנפנה אליה כמתרה בה שעליה לומר שהיא מסכימה, ולהציל בכך את הכבוד המועט שעוד נותר לישראל באניה זו.
“מהי דעתך שלך, אלי?” שאלה מרתה ארגוס את ראשם ומנהיגם של הבלשים הצעירים.
עיני כולם ננעצו בו.
“מתנגד”, אמר אלי, לתדהמתו הגמורה של פנחס.
“סבורה הייתי שאלי, הנודע שבבלשים הצעירים יוכיח יותר אומץ לב”, אמרה מרתה ארגוס בזלזול.
“אינני פחדן, גבירתי”, אמר אלי, ודמעות התרגשות בעיניו, “והאמיני לי שהמילה היחידה הזאת, מתנגד, עלתה לי במאמצים קשים. אני מלא התפעלות מאומץ לבם של האמריקנים המוכנים להמשיך, אבל מהתנגדותי לא אמוש”.
כאשר שמע פנחס את הדברים האלה חישב לבו להקרע.
“נשמע את דעתו של הישראלי האחרון, של פנחס,” נשמע קולה של מרתה ארגוס.
פנחס פתח את פיו, ורצה לצעוק ממש שהוא רוצה להמשיך, אבל מבטו הנוקב של אלי עצר אותו, והוא סגר את פיו הפעור והרהר. הפחד קינן גם בלבו, אבל יותר משחשש לעצמו חשש לגורל העולם. סוף־סוף גבר בו יושר לבו, הוא אילץ את עצמו לומר, “מתנגד”.
דממה בלתי נעימה השתררה בתא האלחוט לאחר שהשמיע פנחס את תשובתו.
מר ארגוס כחכח בגרונו, ואמר, “החליטי את סופית, מרתה: הנחזור, או נמשיך. מה שתחליטי את – יבוצע!”
“ומה אתה רוצה, אלכסנדר?” שאלה אותו מרתה, ועיניה מבריקות.
“להמשיך, לכל הרוחות!” קרא מר ארגוס.
“גם אני רוצה להמשיך!” אמרה מרתה ועיניה מתנוצצות ממש.
“להמשיך!” הריעו כל האמריקאים פה אחד.
לתרועותיהם הצטרפו בקול ענות שמחה מלחים רבים, שהצטופפו בפתח תא־האלחוט, והאזינו בדריכות למשאל.
הישראלים הביטו זה בפני זה במבוכה.
“השאלה הנשאלת עתה היא: מה יהא על הישראלים, המפחדים להמשיך”, אמרה מרתה ארגוס, וסקרה אותם בבוז.
“מאחר שהרוב מסכים להמשיך, עליהם להכנע לדעת הרוב,” אמר אלכסנדר ארגוס בחומרה. “אילו יכולתי, הייתי מעביר אותם לאניה אחרת, אבל כל האניות האחרות כבר פינו את האיזור. אם יגיע מחר ההליקופטר, נשלח אותם בו בחזרה לניו־זילנד”.
הישראלים האזינו לדבריו כאסירים השומעים את גזר דינם.
“מר פיצמור!” אמר ארגוס בעוז, “חזור למסלול הקודם שלנו! אנו ממשיכים!”
“ממשיכים!” הריעו אנשי המשלחת האמריקנים והמלחים אשר בחוץ, פה אחד.
פרק י"ג: פעולת בזק! 🔗
מקץ שעה קלה נאספו כל הישראלים על סיפון הירכתיים של האניה. הם הרגישו כי אנשי המשלחת וצות המלחים, שעד כה הו מיודדים מאוד אתם, מתבדלים מהם ונמנעים מלדבר אתם.
זו היתה חבורה ישראלית עצובה מאוד…
“אבל מה יכולנו לומר להם?!” התפרצו מילים כואבות מפי הפרופסור אחיה העזתי. “ברור לכל מי ששכל בקודקדו שאסור לאיש להיות אמיץ על חשבון בטחונו של כל העולם. כל הישראלים הבינו זאת, אך אף לא אמריקני אחד ויחיד!”
“חדלו לאכול את עצמכם, חבריה”, אמר אלי. “היתה בי הרגשת בושה מסוימת בתא האלחוט, אבל היא נעלמה. כבר ניתחתי לעצמי את תגובותינו, ונוכחתי לדעת, שאיננו חוששים כלל לעורנו, אלא לשלום העולם, ובני־האדם החוששים לשלום העולם הם ישרים ונבונים, ולא פחדנים”.
דברי אלי הכנים והישרים הכניסו רוח חיה בחבורה הישראלית.
“היטבת להגדיר את תגובותינו”, אמר אזניה בר־גיורא.
“הבה וארשום דבריך ביומן־המסע שלי”, אמר בן־כוכב ברקאי, ורשם את הדברים בפנקסו.
“אינני רושם דבר”, אמר בר־גיורא. “מסופק אני אם נזכה עוד לחזור לארצנו. היום או מחר נגלה את מטוס־המות. קריירו באטיסטה יצלול אל הפצצה, יגע בה, והעולם יחרב”.
“ויקץ הקץ על האנושות”, אמר הפרופסור אחיה העזתי.
שוב ירדה עצבת על החבורה.
“האם עלינו לחבוק ידים ולהניח לחבר המטורפים הזה להביא כליה על האנושות?” שאל אלי שאלה נוקבת.
“למה אתה מתכוון?” קראו שניים־שלושה ישראלים בעת ובעונה אחת.
”עלינו להשתלט על האניה ולהחזיר אותה לניו־זילנד," אמר אלי בהנמכת קול. “אסור לנו להפקיר את גורל האנושות בידי חבר אמיצים מטורפים.”
עיני הישראלים התנוצצו.
:זהו רעיון שראוי לדון בו!" אמרה חנה.
“כבר אין זמן לדון בו”, אמר אלי, “כל רגע יקר”.
“כיצד, איפוא, נשתלט על האניה?” שאל בר־גיורא. “אנחנו שבעה, והם שבעים, כולל המלחים”.
“נתחמש באקדחים שבחדר הקברניט”, אמר אלי.
“מלח חמוש באקדח עומד שם על המשמר יומם ולילה”, העירה שוש.
“אפשר לחסל אות בטכסיס ז’או־ז’יטסו רגיל”, אמר פנחס בחשק.
“המתינו כאן. פנחס ובר־גיורא יבואו אתי”, אמר אלי.
שלושתם הלכו כמטיילים לפי תומם לעבר חדר הקברניט. בדרכם חלפו על פני אנשי המשלחת, שהתכנסו בחדר הראדאר, כיון שאיש הראדאר הודיע, כי נתגלה איזה עצם מתחת למים, בריחוק כקילומטר מן האניה.
“יתכן שזהו מטוס־המות! עלינו לפעול במהירות הבזק!” לחש אלי לאנשיו.
בבואם למסדרון המוליך לחדר הקברניט עצר אותם המלח החמוש באקדח.
“לאן?”
התשובה היתה מכת אגרוף מהממת מזרועו האמיצה של בר־גיורא. פנחס כרע ליד המלח מחוסר ההכרה והחל מפתח את האקדח מחגורתו של הלז. אלי ואזניה פרצו לתוך התא פנימה. הקברניט, גורדון פיצמור, ישב ליד מכתבתו, וכתב ביומן האניה.
הוא נסוב לעברם.
“מה אתם רוצים?” שאל.
די היה במבט אחד בפני שני הישראלים השותקים כדי לדעת מה הם רוצים.
ידו נשלחה חיש לאקדח שלמותניו.
“אליו, בר־גיורא!” פקד אלי.
העיתונאי הישראלי עבר בדילוג אחד את שש הפסיעות שבין פתח החדר ובין הקברניט השולח ידו לאקדחו. גורדון פיצמור הספיק לשלוף את האקדח עד מחציתו קודם שתפסה בכלי היד הישראלית. השנים החלו נאבקים על האקדח כשני נמרים זועפים.
אלי נמצא ליד הקופה שבה נשמרו כלי־הנשק של האניה. הוא טיפל במומחיות במנגנון־הפתיחה, אך הדלת לא נפתחה. המפתחות נמצאו, כמובן, בכיסו של הקברניט, והקברניט נמצא עתה שרוע על הרצפה, ומעליו בר־גיורא המנצח
בר־גיורא קם, ובידו אקדחו של הקברניט.
פרק י"ד: מרד בלב ים 🔗
“את המפתחות”, אמר אלי קצרות לגורדון פיצמור.
“זהו מרד בלב ים!” לחש הקברניט בזעם. “עונשכם יהיה עונש מות, לפי החוק הימי”.
“המפתחות!” אמר אלי, ושלח ידו לקבלם.
“המפתחות!” נשמע קולו של פנחס, שהופיע בפתח החדר, ובידו אקדחו של המלח6 ההמום.
פני שלושת הישראלים הפיקו עוז והחלטה נחושה שכזאת, שפניו הנוקשים של גורדון פיצמור חורו.
“אני מזהיר אתכם אזהרה אחרונה,” נשף. “עוד יכולים אתם לחזור בכם ממעשיכם, להתנצל, להחזיר את האקדחים, והכל יבוא על מקומו בשלום. אסלח לכם, אני מבטיח זאת… הנה! הנה המפתחות!” צעק בפחד, בראותו כי בר־גיורא מניף על קודקדו את האקדח.
הוא הוציא מכיסו ביד מרעדת את המפתחות והניחם בידו המושטת של אלי. אלי פתח מיד את ארון־הקופה של כלי־הנשק, העשוי פלדה מקשה אחת. עשרה אקדחים ושני תת־מקלעים נמצאו בתוכו.
גורדון פיצמור לחץ בזה הרגע בחשאי על כפתור נסתר במכתבתו. פנחס הבחין בדבר במאוחר.
“הזהרו!” צעק.
פתח נפתח בריצפה, ממש מתחת לארון כלי־הנשק. הארון החליק מטה ונעלם.
“ארון הנשק נפל לתוך מדור המלחים”, אמר אלי, מציץ בפתח שברצפה.
קולות בהולים נשמעו למטה. המלחים הבינו את המתרחש, חשו אל ארון כלי־הנשק ותפסו באקדחים ובתת־מקלעים.
“הישראלים רוצים להשתלט על האניה!” קרא אחד המלחים.
“לחסל אותו?” שאל בכעס בר־גיורא, מכון את אקדחו למצחו של הקברניט.
“רחמים! רחמים!” צעק גורדון פיצמור, מחויר כשיד. “לא עשיתי אלא את חובתי! רחמו עלי! אל תהרגו אותי! אני על ברכי ומתחנן: עשו בי מה שתרצו, אך אל נא תהרגוני”.
הוא כרע על ברכיו ופרש כפותיו בתחינה. כל גופו הרעיד מפחד.
הישראלים שלנו לא ראו מימיהם איש מפחד כל כך, והביטו בו בתיעוב.
“לפי שעה לא נהרוג איש”, אמר אלי. “נמנע ככל האפשר מגרימת אבידות בנפש”.
הוא פנה אל בר־גיורא.
“הקברניט יהיה בן־ערובה בידינו. כבול אותו, בר־גיורא!”
בר־גיורא מסר לאלי את האקדח שבידו. הוא עקד את הקברניט המפוחד למטתו במספר חגורות מארון הבגדים של הלז. את פיו חסם במגבת.
פנחס ניצב בפתח החדר, מציץ למסדרון.
“אנשים באים!” צעק.
בראש הבאים צעד מר אלכסנדר ארגוס בכבדו ובעצמו. הוא נזהר מלהכנס למסדרון המוליך אל חדר הקברניט. בהציצו מפינת המסדרון קרא, “הכנעו! בידינו נמצאים הפרופסור אחיה העזתי, ברקאי בן־כוכב, חנה ושוש. יריה אחת מצדכם ואנו נחסל אותם!”
“בידינו הקברניט”, השיב אלי מפתח החדר. “אם תגעו בהם לרעה, נחסל אותו, ואחרי־כן נלחם בכם עד המות”.
“מלחמתכם תהיה חסרת סיכויים. נמצאים אתי מאחורי שישים ותשעה איש, ולנו עשרה אקדחים ושני תת־מקלעים. לכם שני אקדחים בלבד. מוטב שתכנעו לנו מיד, ונחוס על חייכם”, אמר אלכסנדר ארגוס בקול משדל.
“מיד נשיב לך את תשובתנו”, אמר אלי. “עלינו להתיעץ”.
הוא פנה אל בר־גיורא ופנחס:
“עוד לא אבדו כל סיכויינו, כפי שהוא חושב”, לחש להם. “מדור המלחים שמתחתנו נתרוקן מאנשים. בעת שהם ימתינו בפינת המסדרון לתשובתנו, נקפוץ אנחנו למדור המלחים, נחזור משם לסיפון ונתגנב ונבוא מאחוריהם. במקום שהם ישימו מצור עלינו, נשים אנחנו מצור עליהם”.
עיני פנחס ואזניה בר־גיורא התנוצצו בהסכמה.
“אני סומך עליך בכל, אלי”, אמר העיתונאי.
“גם עלי רשאי אתה לסמוך”, העיר לו פנחס.
“אחרי”, לחש אלי.
הם קפצו בזה אחר זה למדור המלחים הריק מאיש.
“פנחס, השאר כאן, וחסל ביריה כל מי שינסה לקפוץ בעקבותינו”, פקד אלי.
“סמוך עלי”, אמר פנחס, ותפס עמדה מאחורי שולחן־עץ גדול, מכון את אקדחו לפתח שבתקרה.
“אחרי”, אמר אלי לבר־גיורא.
הם יצאו בחשאי ממדור המלחים, שנמצא בבטן האניה ועלו במדרגות המוליכות לסיפון.
בדרכם לא נתקלו באיש. נראה היה שכל אנשי האניה נמצאים אצל מר אלכסנדר ארגוס, מוכנים ומזומנים להסתער על חדר הקברניט, ולחסל את שלושת הישראלים הנמצאים שם.
“אולי נשחרר תחילה את השבויים שלנו?” לחש בר־גיורא לאלי.
“אין לנו פנאי”, אמר אלי בתשובה. “מוטב שקודם נתגבר איכשהו על כל אנשי האניה שבמסדרון”.
“צדקת. אם לא נתגבר עליהם מיד נאבד גם אנו את השבויים”, אמר בר־גיורא.
הם הגיחו חרש לסיפון הריק, ועד מהרה הגיעו לפתח המסדרון, שהיה מלא מפה לפה מלחים ואנשי המשלחת החמושים בכלי־נשק, באלות ובסכינים.
“לא נוכל להתגבר עליהם. באקדחי יש רק ששה כדורים, והם למעלה משישים איש”, לחש בר־גיורא לאלי, וזיעה קרה מבצבצת ממצחו.
“תן לי את האקדח,” אמר אלי בהעזה.
בר־גיורא מסר לו את אקדחו, ביד רועדת.
הם קרבו עוד יותר אל החבורה הצרה על חדר הקברניט. איש לא הבחין בהם עדיין…
“ובכן, מהי תשובתכם?” נשמע קולו מחוסר הסבלנות של אלכסנדר ארגוס, מראש החבורה, בתוככי המסדרון.
לתדהמתו העצומה שמע את קולו של אלי קורא בריחוק מה מאחוריו, “הידים למעלה! ומי שיפנה לאחור – יומת!”
פרק ט"ו: נצחון גמור! 🔗
העשרות שבמסדרון הרימו מיד את ידיהם. איש לא העז לפנות לאחוריו. רק אלכסנדר ארגוס, הפרופסור פאלמר וכעשרים אחרים, שנמצאו בראש החבורה, זינקו קדימה ונכנסו לחדר הקברניט. שם ראו את גורדון פיצמור כבול בחגורות למיטתו ופיו חסום במגבת. הפרופסור פאלמר ניגש לשחרר אותו.
אלכסנדר ארגוס הציץ מטה, בפתח המוליך למדור המלחים.
“בום!”
כדורו של פנחס שרק ליד אזנו.
“מי שיראה לי את אפו מבעד לפתח, יחטוף כדור,” הרעים קולו של פנחס.
“אנחנו נכנעים!” צעק מיד ארגוס, וקולו מרעד כעלה ברוח. “אנחנו נכנעים!”
"השליכו אם כן את כל הנשק שבידכם למדור המלחים, פקד פנחס.
כלי־נשק החלו נזרקים מבעד לפתח שבתקרת מדור המלחים. פנחס ספר אותם, ומצא שנזרקו אמנם שני תת־מקלעים, אך רק תשעה אקדחים.
“היכן עוד אקדח אחד?” צעק.
“הוא בידי אשתי, מרתה”, השיב אלכסנדר ארגוס בקול מרעד. “היא שומרת על השבויים, בחדרה”.
אותו רגע הגיע אל פנחס בר־גיורא, שנשלח על ידי אלי.
“מה נשמע באגף שלך, פנחס?” שאל אותו בהתלהבות.
“הם נכנעים לי בהמוניהם, כל הגיבורים האמריקאים הללו,” אמר פנחס בחדוה.
“מה נשמע באגף שלכם?”
“עשרות עומדים שם בידים מורמות מעלה, ואינם מעזים לזוז”, השיב בר־גיורא. “אלי היה עצום! אני נשברתי ברגע האחרון ממש, אבל הוא לקח את העניינים, – זאת אומרת את האקדח – לידיו, והכניע אותם כמו כלום! אתכם, הבלשים הצעירים, תענוג לעבוד!”
“קח איפוא, אחד מן האקדחים המוטלים על הרצפה, ושמור כאן. אני הולך לשחרר את השבויים שלנו”.
בר־גיורא נטל אקדח והחליף את פנחס בעמדתו. פנחס שם פעמיו לחדרה של מרתה ארגוס, ואצבעו על7 ההדק.
הגברת הזאת אמיצה למדי, הרהר, ואף על פי שכל האמריקאים, אשר לפני דקות אחדות הערצנו כל כך את גבורתם, נכנעו לנו בן רגע, למרות שיחסי־הכוחות היו בהחלט לטובתם, היא עלולה להתנגד לי, ולהלחם בי בעוז. מוטב איפוא שאפתיע אותה לגמרי…
הוא הציץ מבעד לחור המנעול של דלת חדרה הסגורה, וראה אותה עומדת ואקדח בידה מול שוש, חנה, הפרופסור אחיה העזתי והעיתונאי ברקאי בן־כוכב, היושבים על הרצפה וידיהם מורמות.
“עוד מעט יצטרפו אליכם שלושת חבריכם האחרים”, שמע אותה פנחס אומרת להם בקולה המזלזל ביותר.
פנחס דפק בדלת.
“הנה מביאים אותם,” אמרה מרתה ארגוס לשבויים, ופתחה את הדלת.
פנחס כיון את אקדחו אל ליבה לפני שהספיקה להפנות אליו את אקדחה, שהיה מכוון אל השבויים. פניה החוירו כשלג. רעד אחז בכל גופה. האקדח נשמט מידה – ונמצא מיד בידיה של חנה.
“הואילי נא להצטרף אל שאר אנשי האניה, גבירתי. כולם מוחזקים בשבי בחדר הקברניט ובמסדרון המוליך לחדר הקברניט”, אמר לה פנחס בנימוס ובחייכו אל הישראלים שלו, הוסיף, “האניה בידינו, חבריה”.
אלה הן תהפוכות הגורל! החבורה הישראלית הקטנה, המנודה והמושפלת גברה בעוז רוחה וביזמתה על כל יריביה ומשלה בכיפה באניה. השאלה הבוערת היתה – מה יעשו עתה?
פרק ט"ז: מועצת־מלחמה 🔗
האניה עמדה מלכת, ונותרה מתנדנדת על גלי האוקינוס השקט. האויר היה שקט כמו הים. שקט מוזר שרר בכל, ואולי היה זה שקט לפני הסערה?
השבויים נשמרו עתה על ידי בר־גיורא, שנמצא במדור המלחים, ועל ידי חנה, שתפסה עמדה בפתח המסדרון המוליך לחדר הקברניט. כל הישראלים האחרים נאספו עתה בתא־ההגה, לערוך מועצת־מלחמה.
הם היו חמושים באקדחים ובתת־מקלע, שנלקחו מרצפת מדור המלחים.
שליטתם באניה היתה מוחלטת.
אפס, להשיט אותה לא ידעו.
“אולי נשחרר מלחים אחדים וקצין אחד, שישיטו תחת פיקוחנו את האניה לניו־זילנד?” אמרה שוש.
“אני מסופק, אם יהיו ביניהם מספר מלחים וקצין, שיסכימו לעשות זאת”, אמר הפרופסור אחיה העזתי.
“ואני, חשש גדול ממלא את לבי, שהם יסכימו, אלא שמספר המלחים הללו והקצין האחד הלז יערימו עלינו ויגזלו מידינו את השלטון באניה”, אמר ברקאי בן־כוכב.
“דבר זה לא יקום ולא יהיה”, השיב לו פנחס בלשונו המליצית: “כל אותם אמיצים וגיבורים, שרצו כל כך להמשיך ויהי מה אל מטוס־המות ואל הפצצה האטומית האיומה, שנגיעה אחת ויחידה בה עלולה להחריב את העולם, כל אלה התנהגו כפחדנים ממדרגה ראשונה וחששו עד מאוד לחייהם היקרים, בקרב הקצר שערכנו אתם. לאחר היריה הראשונה שלי נכנעו כולם, בלי לנהל אפילו משא־ומתן על תנאי הכניעה. הם לא יעזו לגזול מידינו את השלטון על האניה, כי לנו יש נשק, ולהם אין”…
“זוהי הנחה מדעית למדי, כיון שהיא מבוססת על עובדות בדוקות”, אמר הפרופסור אחיה העזתי, “אולם מה אומר אלי? מדוע הוא מחריש?”
אלי היה שקוע במחשבותיו כל עת שיחתם.
“אני שואל את עצמי שאלה מסוימת, ואינני מוצא לה תשובה”, אמר אלי.
“נשמע את השאלה, ואולי נסייע לך למצוא את התשובה”, הציע הפרופסור הישראלי.
“ההשתלטות שלנו על האניה היתה יותר מדי קלה”, אמר אלי. “קומץ ישראלים ושני אקדחים הכריעו תוך דקות ספורות שבעים אמריקנים, עשרה אקדחים ושני תת־מקלעים! אילו היו יחסי הכוחות הפוכים, האם היינו נכנעים כל כך מהר?”
“מובן שלא!” אמר אחיה העזתי.
“זאת ועוד”, המשיך אלי, “התנהגותם הפחדנית של האמריקנית עומדת בניגוד גמור להתנהגותם האמיצה עד כדי טרוף, כאשר היה עליהם ועלינו להכריע בבעיה האם להמשיך אל הפצצה, או לחזור. גם דבר זה תמוה מאוד ואומר דרשני”.
“בהחלט”, אמר אחיה העזתי, ומצחו נחרש קמטים.
“הדבר תמוה כפל כפליים, בהביאנו בחשבון שכל האניות האחרות מיהרו לחזור, ורק באניה זו היו האנשים מוכנים ומזומנים להמשיך”, אמר אלי. “מדוע, איפוא, מיהרו אנשים אמיצים כל כך להפוך לפחדנים?”
“זוהי שאלה חשובה ומענינית, שאלה אשר תענין מאוד את קהל הקוראים שלי”, אמר מר ברקאי בן־כוכב, ורשם מה שרשם בפנקסו.
“השאלה מרגיזה ממש, משום שדקה אחת לפני הקרב נראה עצם תת־מימי על מסך הראדאר של האניה”, אמר אלי. “יתכן בהחלט שעצם זה הוא מטוס־המות המבוקש. מדוע, איפוא, נכנעו הגיבורים הללו כניעה מהירה כל כך, פחדנית כל כך, בהיותם קרובים כל כך אל המטרה שאליה נכספו כל כך?”
“זוהי שאלה נוקבת ממש”, אמר ברקאי בן־כוכב, והוסיף לרשום בפנקסו.
חבל שאיבדתי את הפנקס שלי במהומה", נהם בר־גיורא.
“התוכל להשיב על שאלתי תשובה מדעית, הפרופסור אחיה?” שאל אלי.
“זוהי שאלה תמוהה מאוד, ללא ספק”, אמר אחיה העזתי, וקמטי מצחו העמיקו. “לפי שעה לא אוכל להשיב עליה תשובה סופית”.
“התוכל להשיב עליה תשובה זמנית?” שאל אלי.
“תשובתי הזמנית היא שאנו, הישראלים, הננו בסיכומו של דבר, אמיצים יותר מן האמריקנים”, אמר הפרופסור אחיה העזתי. “אפס, אינני יודע להסביר מדוע הם היו אמיצים יותר מאתנו בשעת המשאל שערכה מרתה ארגוס”.
“שאלה חשובה יותר היא השאלה, אם הם יחדלו להתנהג כפחדנים גמורים. כונתי לאותם מלחים וקצין, שעלינו לשחרר מן השבי כדי שיחזירו את האניה לניו־זילנד. הינסו להשתלט על חלק מן הנשק שבידינו ולכבוש את האניה?” שאל אלי.
“יתכן שכן, ויתכן שלא”, אמר הפרופסור, מהורהר. “העובדות שבידי אינן מספיקות כדי לנסח תשובה מדעית לשאלה זו. כשם שהם הפכו בן רגע מאמיצים לפחדנים, הם עלולים להפוך בן רגע שוב לאמיצים. מי יודע?”
“בעצם לכמה אנשים אנחנו זקוקים כדי להשיט את האניה לניו־זילנד?” שאלה שוש שאלה נבונה. “אם יספיקו לכך אנשים ספורים, נוכל לשחרר אותם מן השבי ללא חשש.”
“שוש, הביאי לכאן את הקצין הראשון. נשאל אותו לכמה אנשים זקוק הוא כדי להשיט את האניה”.
שוש הלכה, בהכניסה כדור לבת־הבליעה של אקדחה האבטומטי.
“מדוע בחרת דוקא בסטיבנס קריב, הקצין הראשון?” שאל אחיה העזתי. “מדוע לא בחרת בקברניט עצמו?”
“יען כי יחסינו עם הקברניט עצמו הורעו מאוד במרוצת הקרב על האניה, ואילו הקצין הראשון סטיבנס קריב, כמעט שלא השתתף בקרב, ויתכן שאתו נוכל להגיע לעמק השוה”, סח אלי.
פרק י"ז: טייפון! 🔗
שוש חזרה, מוליכה לפניה את סטיבנס קריב, וידיו מורמות.
“הורד ידיך, סטיבנס, ונשוחח שיחת רעים”, אמר אלי.
סטיבנס קריב, ה“שד השחור” של “מרתה ארגוס”, הוריד בזעף את ידיו.
“אינני רגיל שילדות יוליכו אותי בידים מורמות”, אמר.
אלי חייך.
“נשכח את העבר”, אמר. “הבה נדבר על העתיד. התרצה לקבל לידיך את הפיקוד על האניה?”
ברק הסכמה נדלק בעיני הקצין הראשון, אך הוא היסס להביע את הסכמתו בדברים.
“לפי אילו תנאים?” שאל בזהירות.
“לפי תנאי אחד ויחיד: שתחזיר את האניה לניו־זילנד”, אמר אלי. “ניתן לך מלחים במספר שידרש לך”.
הקצין הראשון שקע לרגע בחישובים.
“עלי לקבל את הסכמת מר ארגוס לכך”, אמר.
“שוש, החזירי את סטיבנס לשבויים, ולאחר שישוחח עם מר ארגוס, הביאיהו שוב”, פקד אלי.
"הידים למעלה! אמרה שוש לשבוי.
“אולי תפקיד אותי בידי גבר?” אמר הקצין הראשון בזעף לאלי. “כלום לא הושפל כבודי די והותר?”
“אין זו בושה להיות מופקד בידי שוש,” אמר אלי. “בכל זאת, נתחשב ברצונך. פנחס יוליך אותך”.
שוש חייכה בבוז.
פנחס הוליך את השבוי אל שאר השבויים, וחזר עמו לאחר חמש דקות.
“מר ארגוס מסכים שאקבל לידי את הפיקוד על האניה”, הודיע הקצין הראשון לאלי. “מסכים כמו־כן, שאחזיר את האניה לניו זילנד. בכלל, הוא נכון להבטיח בהן צדק, וכל שאר אנשי האניה נכונים להבטיח בהן צדקם, שלא ינסו לתפוס מחדש את השלטון באניה, ומבקשים שתשחררום”.
“זאת לא נוכל לעשות”, אמר אלי. “כמה מלחים יידרשו לך כדי להשיט את האניה לניו־זילנד?”
“כל המלחים”, הישב סטיבנס מיד.
אלי חייך בהתאפקות. “מר סטיבנס חביבי”, אמר לקצין הראשון, “מזימתכם ברורה. אתה ושולחיך מקוים עדיין להשתלט בכח על האניה. על מסך הראדאר ראיתם את מטוס־המות השקוע בים, ואתם משתוקקים להגיע אליו”.
“העצם שנראה על מסך הראדאר לא היה מטוס־המות, אלא צוללת”, מיהר להשיב הקצין הראשון.
“צוללת?”
“צוללת שזהותה אינה ידועה. ניסינו להתקשר אתה באלחוט, ולא נענינו”, אמר הקצין הראשון.
לפתע חורו פניו. עיניו נפנו אל הברומטר. “אל אלוהים! הביטו!” מלמלו שפתיו.
הכל נפנו לברומטר. הוא ירד בחמישים נקודות!
“סערה איומה מתקרבת”, אמר פרופסור אחיה העזתי, וקולו חיור כפניו של הקצין הראשון.
“טייפון!” אמר הקצין הראשון, ודי היה במילה אחת ויחידה זו כדי להעביר בשומעים צמרמורת.
“מה עלינו לעשות?” שאל אלי בפשטות.
“עלינו להמלט מפני הטייפון הזה, ולא – נאבד כולנו. גם אנו גם אתם. כבר אין זמן להתוכח. יש לשחרר מיד את כל אנשי האניה, לשלוח איש־איש לתפקידו, ולהפליג במלוא המהירות דרומה”.
“דרומה? לעבר בו נפל מטוס־המות?” שאל אלי בחשדנות.
“כל הסימנים מראים, שהטייפון מגיע מצפון”, אמר סטיבנס קריב, מרחרח את האויר השקט, המבשר סערה. “אין לנו ברירה אלא להפליג דרומה. אולי נצליח להמלט מפניו, אם נפעל חיש”.
הישראלים הביטו בדאגה ובשאלה זה בפני זה.
“בעצם, אין לנו ממה לחשוש”, אמר לפתע אלי. “כל הנשק שבאניה בידינו. נשחרר את אנשי האניה ונניח להם למלא את תפקידיהם. אנחנו עצמנו נתרכז כאן, בתא־ההגה, ונמתין עד שוך הסערה. כשתשוך הסערה, נצא ונשתלט מחדש על האניה ונשיט אותה לניו־זילנד”.
הישראלים נדו בראשיהם בהסכמה.
“נלך, איפוא, לשחרר את השבויים”, אמר סטיבנס קריב בחוסר סבלנות.
ומר ברקאי בן־כוכב, העתונאי הותיק, רשם ורשם בפנקסו מה שרשם. בר־גיורא שינן את הדברים ששמע כדי שידע אותם בעל־פה. פנקסו אבד לו, ולא יכול לרשום אותם.
השלטון באניה חזר להלכה לידי בעליה הקודמים, אך למעשה ידעו הכל שישראלים יכולים להשתלט עליה בנקל מחדש.
הם נמצאו מרוכזים בתא־ההגה. מלבדם נמצאו שם הקברניט גורדון פיצמור, שנטל את ההגה לידיו, כיון שבשעה קשה זו רצה לכון בעצמו את האניה, וכן הקצין הראשון סטיבנס קריב. מר אלכסנדר ארגוב, רעייתו, הפרופסור פאלמר, הכתב ברוביקר, האמודאי באטיסטה הסתגרו בתאיהם, כי רוח חזקה כבר החלה מנשבת. על הסיפון נמצאו רק המלחים שבתפקיד, והללו קשרו עצמם בחבלים אל ווים, למען לא יסחפום הימה הגלים העצומים, העתידים לכסות את האניה בעוד שעה קלה.
מרה ומרירה היתה שעה זו, שעת הציפיה לטייפון – האיום והנורא מכל פגעי הטבע.
איש לא השלה את עצמו, והכל היטיבו לדעת, כי רק בדרך־נס יכולים הם להנצל. היתרחש להם הנס?
היספיקו להמלט?
הם לא הספיקו להמלט.
פרק י"ח: הברומטר יורד 🔗
הטייפון השיג אותם. תחילה גברה הרוח, וגלים עצומים התנפלו על האניה הקטנה. היא טולטלה אנה וענה כקליפת ביצה. קצף מלוח חדר לתא־הגה, כאשר היכו הגלים באניה. עד מהרה פרצו פנימה גם מים שוטפים…
“מה המצב?” צעק הקברניט.
“הברומטר מוסיף לרדת”, צעק הקצין הראשון.
מוכרחים היו לצעוק, כיון שהרעש שבחוץ החריש את קולם.
“אם נצליח להגיע לאי סורקונאדון, נוכל למצוא מחסה במפרץ המוגן־מרוחות שלו”, צעק הקברניט.
“או שנתנפץ אל הסלעים שלו”, צעק הקצין הראשון.
“עלינו לנסות את מזלנו”, צעק הקברניט, והטה את ההגה בכל כוחו ימינה.
הישראלים האזינו במתיחות עצומה לשיחתם של שני הימאים. אלי ניגש לפתע אל הקברניט, וצעק אליו, “מר פיצמור, בשעה קשה זו עלינו לשכוח את הסכסוך בינינו. במה אנו יכולים לעזור?”
"קחו את דליי כיבוי־הדליקה, שאבו בהם את המים החודרים לתא, ושפכום החוצה,, צעק הקברניט בתשובה.
המים שעל הרצפה גבהו והלכו כככל שגבהו הגלים המתנפלים על האניה הקטנה. הישראלים מיהרו לתפוס בדליים המוצבים בפינות התא, וניגשו למלאכה. שאבו את המים הגועשים והטילום מבעד לפתח אל הסיפון. כאשר שאבו את רוב המים, כיסה גל עצום את כל האניה כולה, ותא־ההגה נתמלא מים חדשים, שגובהם הגיע עד מתניהם של המבוגרים וכתפיהם של הילדים.
“מה המצב?” צעק גורדון פיצמור בקול חנוק.
“הברומטר מוסיף לרדת”, השיב סטיבנס קרייב בצעקה הדורת אימה.
“אבדנו”, מלמל הקברניט.
גל ענק, כעשר קומות־בית גובהו, הסתער על האניה.
“עוד לא אבדנו!” צעק הקצין הראשון. “נפנה אל הגל! אולי נעבור אותו לפני שיתנפץ עלינו”.
שניהם תפסו בהגה, ובעזרת בר־גיורא האיתן והפרופסור אחיה העזתי סובבו את האניה אל מול הגל המתקדם אליה. עד מהרה הרגישו כולם כאילו הם עולים במהירות מסחררת על הר עצום – הגל חטף את האניה הזעירה, ונשא אותה על שיאו, בגובה חמישים מטרים מעל פני הים!
בעוד דקה תתרחש אחת משתי האפשרויות – או שהם יעברו את שיאו של הגל, וינצלו; או שהגל ישליך את אנייתם לאחור, יהפכנה, והם יטבעו!…
הם עברו את שיא הגל!
“מה המצב?” גנח הקברניט.
“הברומטר מוסיף לרדת”, גנח הקצין הראשון.
גל איום מקודמו נראה מסתער על האניה ממרחקים.
וכאילו להרבות את צרותיהם התפרץ בזה הרגע לתא המכונאי של האניה, ובפיו הצעקה המחרידה “חדר המכונות הוצף! המכונות חדלו לפעול!”
“וצינורות השאיבה?” קרא הקברניט באימה.
“חדלו לשאוב!”
הגל הגיע אל האניה והניפה בתנופת־אדירים השמימה. האנשים שבתא הקטן טולטלו אנה ואנה ככדורים בקופסה, והמים שבתא כיסו לרגע את ראשיהם.
אך גם את הגל הזה עברה “מרתה ארגוס” בשלום.
“מה המצב?” התנשם הקברניט.
“הברומטר מוסיף לרדת!” גנח הקצין הראשון, וכיסה פניו בידיו, כי גל שלישי, איום ונורא בגובהו, נראה באופק.
אותו רגע פרץ לתא איש הראדאר של האניה.
“קיבלתי תשדורת מן הצוללת המסתורית”, צעק. “היא מודיעה לנו כי גילתה בסביבה זו את מטוס־המות. הסערה העלתה אותו אל פני־המים! הצוללת מתרה בנו, שאנו עלולים להתנגש בו! הגלים נושאים אותו הישר לעברנו”.
מפני הישראלים אזל הדם, בשמעם זאת.
“התקשר עם הצוללת, ובקש ממנה להמתין בסביבה זו. אם תטבע האניה, תוכל הצוללת לאסוף את הניצולים לאחר שיסתיים הטייפון”, צעק הקברניט.
הגל השלישי הרים את האניה השמימה עוד בטרם סיים גורדון פיצמור את דבריו.
איש מהם לא האמין כי יחלצו מגל זה, אבל הם נחלצו גם ממנו. איש הראדאר הלך להתקשר עם הצוללת. הברומטר הוסיף לרדת. גל רביעי נראה באופק וככל שקרב אליהם ראו שהוא גבוה משלושת הגלים הקודמים, וגועש מהם.
הם עצמו את עיניהם. לאחר דקותיים פקחו אותן, וראו שעדיין לא טבעו.
הגל החמישי התנשא באופק. למראהו חורו פני הקברניט.
“הקשיבו כל אנשי האניה!” קרא גורדון פיצמור במערכת־הקשר הפנימית של האניה. “ריכסו היטב את חגורות ההצלה שלכם, והיכונו לקפיצה הימה”.
התא הוצף לפתע במים עד לראשי הילדים. הגל המחריד הניף לרגע את האניה מעלה, ודומה היה עליהם שהיא מרחפת באויר. אחרי־כן צנחה “מרתה ארגוס” מטה – ועברה גם את הגל הזה בשלום.
“ניסי ניסים!” קרא אזניה בן־כוכב.
“מה המצב?” שאל הקברניט בגניחה.
“הברומטר מוסיף לרדת,” לחש באימה הקצין הראשון.
“מוטב לקפוץ המימה עכשיו, כי את הגל השישי לא נעבור”, קרא הקברניט, מביט אל הגל המתנשא באופק.
“מה אתה אומר, אלי, הנעבור אותו או לא נעבור?” צעקה חנה באזני אלי.
שניהם היו מעומדים על בהונות רגליהם, כדי להגביה את ראשיהם מעל המים הממלאים את התא.
“אותי מענינת שאלה אחרת לגמרי”, צעק אלי בתשובה.
“והיא?” צעקה חנה.
“מדוע הם חוששים רק מפני הסערה, ואינם חוששים כלל מפני מטוס־המות, הצף עתה בסביבה זו על פני־המים, ועלול בכל רגע להתנגש באניה שלנו”, צעק אלי.
“אמנם מפליא הדבר”, צעקה חנה.
צעקתה הוחרשה בנהמתו הנוראה של הגל השישי המתקרב ובא.
מבעד לחלונות התא נראה על פסגת הגל החפץ, אשר מפניו חששו יותר מכל – שלדו של המטוס הסילוני!
הגל נשא את המטוס הישר אליהם!
לא היה ספק, שהאניה והמטוס יתנגשו, ואזי…
“זהו סופנו!” קרא ברקאי בן־כוכב.
“אנו נעבור גם גל זה!” צעק הקצין הראשון.
“המטוס יתנגש בנו!” קרא בר־גיורא.
“שיתנגש!” קרא הקצין הראשון בזלזול.
ההתנגשות לא התרחשה. שלדו של המטוס חלף בריחוק עשרה מטרים מן האניה, והתרחק ממנה עם הגל הנורא, אשר הציף אותם מחדש במים, אך לא הטביעם.
“ניצלנו!” שאגו הישראלים בשמחה מתפרצת.
הקברניט לא צהל כלל וכלל. עיניו הביטו אל הגל השביעי.
הקצין הראשון, סטיבנס קריב, “השד השחור” של “מרתה ארגוס”, החויר כמו כתלי התא הלבנים, בהביטו בברומטר.
הגל השביעי התנפץ כקילומטר לפני האניה, וחומת קצף לבן רותח ומפעפע שגובהה כגובה עשרים קומות בית הסתערה עליהם.
אבל למזלם הרב פחתה חומת הקצף הגועש בגובהה ככל שקרבה אליהם, ובסופו של דבר חלפו ועברו גם אותה בשלום.
“ניצלנו!” קראו הקברניט, “זאב הים” הותיק גורדון פיצמור, ו“השד השחור”, הקצין הראשון סטיבנס קריב ואף על פי שלא חיבבו זה את זה בעבר, נפלו עתה איש על צוארי אחיו.
כידוע, אחרי שבעה גלים הבאים זה אחר זה בא הטייפון לקיצו.
ואמנם נרגע הים מעט־מעט מסביבם. הברומטר החל לעלות. דומה היה שהכל בא על מקומו בשלום. הקצין הראשון יצא לראות מה נשמע באניה.
פרק י"ט: “אנחנו טובעים!” 🔗
מקץ רגע נשמעה בחוץ צעקה מחרידה, “אנחנו טובעים!” לתא התפרץ מלח שחור מפיח, וקרא, “הדודים התפוצצו. חור עצום נקרע בדופן האניה!”
אך לא נותר זמן להוריד את סירות ההצלה הימה. הקברניט פקד במערכת־הקשר הפנימית, “לקפוץ מיד מן האניה!” והראה לישראלים בתנועת יד מצוה, שעליהם לקפוץ ראשונים.
הם פרצו מיד מן התא וקפצו בחבורה אחת מעל מעקה האניה לתוך המים הקרים. כולם היו חגורים חגורות־הצלה, ולא חששו מטביעה.
הם החלו שוחים ומתרחקים מן האניה, אך קול צחוק רועם, שנשמע מעל הסיפון, עצרם.
הם הפנו ראשיהם לאחור, וראו את אנשי האניה עומדים ליד המעקה, ואינם מראים כל רצון לקפוץ הימה בעקבותיהם.
“סידרו אותנו כהוגן, חבריה”, נהם אלי.
בידי אחדים מאנשי האניה היו כלי־הנשק, שהשליכו הישראלים מידיהם לפני קפצם.
מר אלכסנדר ארגוס נופף אליהם בידו ואותת להם שישחו בחזרה לאניה. זאת עשו. מן האניה הורד סולם, והם עלו בו אחד אחד לסיפון, מרעידים מקור.
“ובכן, זה היה טכסיס שמטרתו היה לגזול מידינו את כלי־הנשק, אשר בהם היינו כובשים מחדש את השלטון באניה”, אמר הפרופסור אחיה העזתי.
“זוהי מסקנה מדעית בהחלט”, אמר חברו למקצוע, הפרופסור פאלמר.
“הקצין הראשון שלנו, מר קריב, ביים טביעה של האניה. כאשר נפל על צוארי לחשתי לו שיצא החוצה ויצעק מיד ‘אנחנו טובעים’, ואף ישלח מיד לתא־ההגה מלח מפויח שיספר, כי הדודים התפוצצו. או־אז פקדתי עליכם לקפוץ הימה, ובעשותכם זאת השארתם לנו את כלי־הנשק”, הסביר הקברניט בהנאה.
“ומה בדעתכם לעשות עתה?” שאל אלי בשפתיים חשוקות.
“למצוא את מטוס־המות, כמובן, ואת הפצצה, כפי שהיה בדעתנו לעשות לפני שהשתלטתם על האניה”, השיבה בנועם רב מרתה ארגוס." אולם החלטנו שאת פירוק הפצצה נשאיר לגדולי המומחים בעולם. אנו רק נוציא אותה בזהירות מן המטוס, ונביא אותה למומחים הללו".
“ומעתה נפקח עליכם עין ולא תוכלו עוד להפריע לנו, או להשתלט על האניה”, אמר אלכסנדר ארגוס.
“אולי אתם מסכימים להעביר אותנו לצוללת המצויה בסביבה זו?” שאל אלי.
“רעיון מצוין!” אמר אלכסנדר ארגוס בשמחה. ניכר בו שהוא מעונין עד מאוד להפטר מן הישראלים.
“התקשר מיד עם הצוללת ושאל את קברניטה, אם הוא מסכים לקבל שלושה מבוגרים וארבעה ילדים מאנייתנו,” פקד מיד על האלחוטאי.
הישראלים הלכו בינתיים לתאיהם להחליף את בגדיהם הרטובים ביבשים.
בשובם לסיפון נודע להם כי מן הצוללת הגיעה תשובה חיובית, והיא צפה ועלתה על פני המים בקרבת האניה, לקבל אותם.
פרק כ': בצוללת 🔗
סירה הורדה מן האניה, והקצין הראשון סטיבנס קריב וששה מלחים השיטו בה את הישראלים אל הצוללת, אשר על סיפונה ניצבו מספר אנשים.
“הרי זהו מר סטדיון, בעל בית החרושת לשימורים, המתחרה במר ארגוס”, נהם כאשר התקרבו סטיבנס קריב, בהביטו בתדהמה באחד מאנשי הצוללת.
הישראלים זקפו אוזניהם בשמעם זאת.
“חיזרו מיד לאניה”, פקד קריב על המלחים. “כל הענין אינו מוצא חן בעיני. עלי להתייעץ עם מר ארגוס, לפני שאמסור את הישראלים למתחרהו מר סטדיון”.
המלחים הפנו מיד את הסירה לאחור כלפי האניה.
“קיפצו הימה ושחו אל הצוללת!” פקד לפתע אלי על החבורה הישראלית המופתעת.
“אוף, הלא רק עכשיו החלפתי את בגדי הרטובים!” צעק פנחס, בקפצו הימה.
סטיבנס קריב ומלחיו לא הספיקו לעצור את הישראלים הזריזים. הללו הגיעו עד מהרה לצוללת, ומר סטדיון ואנשיו סייעו להם לעלות על סיפונה ולרדת לתוכה.
סטיבנס קריב ומלחיו שטו חיש בחזרה לאניה, להודיע למר ארגוס על ההתפתחויות המעניינות.
בתוך הצוללת מצאו אלי, פנחס, שוש וחנה מכרים ותיקים – הלא הם אביגדור דרום־ציון ופיננסו־אוליאולי, וסוכן הפרסומת של האחרון, מר צבת נחושתן. הללו קיבלום בסבר פנים יפות, ביחד עם מר סטדיון ושאלום שאלות רבות, – לאחר שהחליפו את בגדיהם הרטובים ביבשים, כמובן.
אלי סיפר להם בשם כל הישראלים את אשר עבר עליהם מאז יצאו לדרכם באנייתו של מר ארגוס.
מר סטדיון, איש קצר קומה, חסון, בגיל העמידה, בעל פנים מרובעים קשוחים, עינים עזות־מבע ושער מסולסל ונמרץ, קימט מצחו, משסיים אלי את סיפורו, ואמר:
“רק כדי לדעת את כונותיו הסמויות של ארגוס הייתי מעוניין להעביר אתכם מאנייתו לצוללתי. גם אני יצאתי, בצוללת זו, ועם חבר מומחים, למצוא את מטוס־המות, לפרק את הפצצה, ולפרסם בכך את תעשיית השימורים שלי בעולם. כאשר נודע לי, משידורי האניות החוזרות, על מכתבו של טייס־המות, אשר נשלח למערכות העיתונים, החלטתי שאחזור גם אני בצוללתי, כיון שחששתי כי כל נגיעה בפצצה תביא להתפוצצותה – ולחורבן העולם. תמה אני לשמע דבריך, אלי, שמר ארגוס, המתחרה הגדול שלי, החליט בכל זאת להמשיך אל הפצצה. אגב, אנו יודעים היכן נמצא עתה מטוס המות. הוא תקוע על ראש סלע תת־מימי, לא הרחק מכאן”.
“נתקדם אליו מיד!” אמר אלי.
“אתה מטורף?” קראה חנה.
גם שאר הישראלים קראו בקול גדול, שאין לעשות כדבר הזה.
“אני יודע מה שאני אומר. אל דאגה, רבותי, לא נביא שום נזק לא לעצמנו, ולא לעולם. רק לתעשית השימורים של ארגוס נביא נזק גדול”.
לשמע דבריו נתלהטו עיניו של מר סטדיון.
“כיצד?” שאל.
“הרהרתי הרבה בשאלה מדוע לא חששה משלחתו של ארגוס להמשיך אל הפצצה, בעת שהכל נרתעו ממנה, ועתה יודע אני את התשובה, אך אין לי פנאי להסביר אותה לכם. כל רגע יקר!” אמר אלי, והמשיך נמרצות, “עלינו להגיע אל המטוס לפני שתגיע אליו משלחתו של ארגוס המתקדמת אליו עתה במלוא הקיטור. עלי לטפל בפצצה לפניהם. בטחו בי, ועשו כדברי”.
“כדבריך נעשה, בחורי!” שאג סטדיון. “כדי לנצח את ארגוס אני מוכן לכל, אני סומך עליך בכל. ובכן, במלוא המהירות, קדימה!”
אלי עקב בפריסקופ אחרי תנועתה של “מרתה ארגוס”. היא שטה במהירות הרבה ביותר שלה בכיוון שבו שטו הם. אך הם הקדימוה כשלושים־ארבעים קילומטרים.
“נצלול במים, כדי שלא יראו לאן אנו שטים”, אמר סטדיון.
פקודתו בוצעה.
“המטוס לפנינו!” קרא סטדיון מקץ שעה.
פרק כ"א: במטוס 🔗
הצוללת קרבה אל המטוס השבור, המוטל על ראש־סלע המזדקר מתוך המים ועצרה. הכל מיהרו לסיפונה.
אלי דילג, לחרדתם העצומה, מסיפון הצוללת אל המטוס, ונכנס לתוכו.
המטוס היה מלא מים עד מחציתו. ליד מושב הטיס צפה במים חבית קטנה, ועליה מצוירת הכתובת – “פצצת אטום בת מליון מאֶגאטון”.
אלי מיהר החוצה.
“זרקו אלי מברג”, צעק לאנשים שעל סיפון הצוללת.
הם מיהרו לזרוק אליו מברג. אלי תפס אותו ביד זריזה ונכנס למטוס. מקץ דקות אחדות הופיע בפתח המטוס, וחיוך משונה נסוך על פניו.
“מה העניינים?” צעקו אליו פנחס וחנה.
“היש לך בצוללת קופסאות שימורים של בית־החרושת סטדיון, מר סטדיון?” שאל אלי את התעשיין הנרגש.
“כמובן,” השיב הלז.
“העבר אלי שק מלא קופסאות כאלה, וממינים שונים”, אמר אלי.
“בשביל מה?” שאל סטדיון בתדהמה גמורה.
“אל תשאל עתה שאלות! מהר! עשן ארובתה של “מרתה ארגוס” כבר נראה באופק”, קרא אלי.
עד מהרה הועבר אליו שק מלא קופסאות שימורים של בשר, ירקות ופרות.
אלי נעלם עם השק בתוך המטוס.
האחראים המתינו לו בקוצר רוח, תמהים וחרדים כאחד.
לאחר חמש דקות יצא אלי מתוך המטוס ובידו שק מלא וגדוש.
הוא הטיל את השק הימה, והשק הכבד טבע מיד במצולות.
אלי דילג בחזרה לספונה של הצוללת.
“הכל בסדר!” קרא בשמחה. “נצלול מיד, ונסתלק מכאן בהקדם. אסור שהם ידעו כי היינו כאן!”
“אבל…” קרא סטדיון.
“אסביר הכל בבוא הזמן,” אמר אלי. “בטחו בי, ועשו כדברי”.
הם נכנסו, איפוא, לצוללת. היא שקעה מיד והתרחקה מן המקום, בהשאירה את המטוס ל“מרתה ארגוס” אשר היתה עדיין רחוקה מדי מלהבחין בהם.
פרק כ"ב: מומחים בין־לאומיים 🔗
מקץ שבועיים ימים ישבו מאות מליונים בכל רחבי העולם צמודים אל מקלטי הרדיו ואל מכשירי הטלביזיה שלהם, לשמוע ולראות, כיצד מפרקים מיטב המומחים הבין־לאומים לאטום את פצצת האטום בת מליון המאֶגאטון, אשר הוצאה בגבורה רבה על ידי המשלחת של מר אלכסנדר ארגוס מתוך מטוס־המות.
כמקום הפירוק נבחר מקום מסוים ביבשת אטלנטידה, בריחוק מאות קילומטרים אחדים מן הציר הדרומי. הובעה תקוה, כי אם תתרחש תקלה בעת הפירוק, ומליון המאֶגאטון שבחבית הקטנה המכילה את הפצצה יתפוצצו, הרי לא יגרם לעולם נזק רב ביותר ורק יבשת אטלנטידה הריקה מאדם תשקע במצולות.
המומחים המפרקים היו כולם מתנדבים נבחרים מן האומות המצטיינות ביותר בחקר האטום – ברית־המועצות, ארצות־הברית ובריטניה הגדולה. הם ידעו יפה כמה גדולות הסכנות והאחריות שהם נוטלים על עצמם, אבל הם בטחו בכוחם המדעי.
ראש־וראשון שבהם היה הפרופסור וסיל שפירא, מברית־המועצות. שני לו במומחיות היה הפרופסור ג’ורג' כהן, מארצות־הברית. השלישי במומחיותו היה הפרופסור ג’והן כץ, מבריטניה הגדולה. כל אחד מהם נחשב, כאמור כבחיר ארצו במחקר האטומי, ורבים בעולם התאבלו על השלישיה הגדולה הזאת, מחשש שהיא תתפרק לאטומים ביחד עם יבשת אטלנטידה.
רק לאנשים ספורים הותר להיות נוכחים במקום־הפירוק בשעת פירוק הפצצה. על הללו נמנו מר אלכסנדר ארגוס ורעייתו, וכל האנשים הבולטים של משלחתם – הפרופסור פאלמר, האמודאי באטיסטה, הקברניט פיצמור, הקצין־הראשון קריב והכתב ברוביקר. היתר זה ניתן להם כאות הוקרה על עוז רוחם, בהמשיכם בחיפוש אחר מטוס־המות, גם לאחר שכל המשלחות האחרות נרתעו מזאת, ובהוציאם את הפצצה מתוך המטוס בצורה שלא הביאה להתפוצצות, על אף איומיו של טייס מטוס־המות במכתבו לעיתונות, כי כל נגיעה בפצצה תביא בהכרח להתפוצצותה.
איש בעולם לא השתומם על רצונם הנועז להיות נוכחים בעת הפירוק ליד הפצצה, שהרי הכל הכירו בכך, שעוז רוחם של האנשים הללו אינו יודע חוק וגבול…
מלבדם נוכחו במקום צות אנשי שידור מתנדבים, וצות אנשי טלביזיה מתנדבים, אשר התעתדו להעביר לעולם באומר ובתמונה את פעולת הפירוק.
מובן שלפני הפירוק בוצעו תצלומי רנטגן בחבית המסוכנת, אולם התצלומים הללו לא הבהירו אלא במעט את הרכבה של הפצצה. הם רמזו על נוכחותם של חומרים שונים ומשונים בתוך החבית וקשה היה לפענח את טיבם של החומרים האלה.
פרק כ"ג: שידור הטלביזיה 🔗
הגיעה שעת השידור. על מסכי הטלביזיה בכל רחבי העולם הופיע האולם רחב־הידים שבתוך הצריף המיוחד, אשר בו תפורק הפצצה.
באמצעו, בין מכשירים בעלי צורות שונות ומשונות וגדלים שונים, נצבו שלושת המומחים הבין־לאומיים לאטום, ולפניהם החבית הטומנת את הפצצה האיומה בת מליון המאֶגאטון.
ברקע נראו מר אלכסנדר ארגוס, רעייתו מרתה ארגוס ומשלחתם.
נעקוב אחרי שידור הטלביזיה… הפרופסור וסיל שפירא ניגש ובידו מברג אל החבית… ידו המחזיקה במברג החלה מרעדת… הפרופסור ג’ורג' כהן נאלץ לתמוך בו… הפרופסור וסיל שפירא החויר והתעלף מרוב התרגשות בזרועותיו של הפרופסור ג’ורג' כהן…. המברג נמצא עתה בידו האיתנה של הפרופסור ג’והן כץ… הוא ניגש לחבית… הוא מחויר, אך ידו אינה רועדת, ומסובבת את המברג בבורג המבריג את מכסה החבית… הבורג הוצא! הפרופסור ג’והן כץ עוצם את עיניו… מתייחד לרגע בזכרונו עם בני משפחתו האהובים…פוקח את עיניו… ידו נשלחת למכסה החבית… ידו מרימה את המכסה…
נס! הפצצה עדיין לא התפוצצה… הפרופסור ג’והן כץ מביט אל תוך החבית… תימהון עצום נראה בפניו… הוא שולח ידו פנימה… הוא מוציא… קופסת שימורים!
הפרופסורים וסיל שפירא וג’ורג' כהן ניגשים עתה לחבית… פניהם אומרים תדהמה… גם הם מוציאים מתוך החבית קופסות שימורים… על הקופסות תוויות של בית החרושת לשימורים “סטדיון”!
מר אלכסנדר ארגוס, שהוא כידוע בעל מפעלי השימורים העצומים “ארגוס”, המתחרים במפעלי השימורים של “סטדיון”, ניגש בצעדים מהירים לחבית… הוא מוציא שתי קופסות מתוכה… הוא מעיין בתויות שעליהן… פניו מחוירים… פניו מוריקים… פניו מסגילים… פניו משחירים… הוא צונח ארצה… מתעלף… הוא נישא החוצה על ידי אנשי משלחתו… רעייתו מתייפחת… היא תובעת להפסיק מיד את השידור… היא טוענת שהשידור מהוה פרסומת עולמית לשימורי “סטדיון”, ואילו מלכתחילה נועד כל ענין מטוס־המות ופירוק הפצצה להיות פרסומת לשימורי “ארגוס”… לפי בקשתה אנו מפסיקים איפוא את השידור…
פרק כ"ד: עתה מותר לגלות! 🔗
והרי מה שהתרחש אותה שעה בניו־יורק.
בביתו של מר סטדיון ישבו ליד מכשיר הטלביזיה מר סטדיון, אלי, פנחס, שוש, חנה, הפרופסור אחיה העזתי, העיתונאי ברקאי בן־כוכב (הותיק) והעיתונאי אזניה בר־גיורא (המתחיל) והתפקעו מצחוק. אלי זכה לעשרות טפיחות כתף נאמנות על כתפיו. משנרגעו הרוחות, והובאו משקאות קלים כדי להרוות את צמאונם של החבריה, הואיל אלי להסביר סוף סוף כיצד פיענח את תעלומת פצצת האטום. עד כה סרב לספר דבר, ודרש כי יבטחו בו ויעשו כדבריו.
תחילה סקר בקצרה את ההתרחשויות עד הרגע שבו ערכה מרתה ארגוס משאל בקרב חברי משלחתו של ארגוס בשאלה אם להמשיך אל הפצצה או לחזור.
כאן חייך ואמר:
"כל המשאל היה מבוים. כל האמריקאים, ולמעשה כל אנשי האניה, היו שכיריו של אלכסנדר ארגוס, וידעו שאין במטוס־המות פצצת אטום, אלא חבית מלאה קופסות שימורים של מפעלי ארגוס. הם ידעו שמר ארגוס שכר טייס ומטוס סילון להפחיד את העולם בפצצת אטום בת מליון מאֶגאטון, אשר לאחר שהטייס יצנח בשלום במקום בטוח תיפול עם המטוס לתוך דרום האוקיאנוס השקט, ותביא בזאת לידי שיגור משלחות רבות במטרה למצאה ולפרקה… הם ידעו, כמו־כן, כי המכתב שנשלח למערכות העיתונים אינו אלא מעשי ידיו של ארגוס עצמו וחלק מתוכנית הפרסומת הענקית שלו לשימוריו… שהרי למקרא המכתב יפנו אניות המשלחות האחרות את ים הדרום פרט למשלחתם, ואיש לא ידע בטרם זמן כי הפצצה אינה אלא חבית שימורים…
רק אנו, הישראלים, לא ידענו את כל הדברים האלה. על כן התנגדנו בתוקף להמשך המסע אל הפצצה הנוראה, והשתוממנו על עוז לבם של אנשי המשלחת האחרים, אשר גילו נכונות להמשיך ויהי־מה… אחרי־כך השתוממנו על פחדנותם של האמריקנים, כאשר פרץ הקרב על השלטון באניה… לא מתוך פחדנות נכנעו לנו, כמובן, אלא משום שלא רצו להלחם לחים ולמות בגלל קופסות שימורים!
וכאשר התחולל הטייפון האיום, וקיבלנו את ההודעה שמטוס־המות נישא בגלים הישר לעברנו, נדהמתי מחדש בראותי כי אין הדבר מפחיד כלל את הקברניט ואת הקצין הראשון… כל דאגתם היה נתונה לגלים, וכאשר עבר המטוס לידינו ממש, כמעט שלא הביטו בו… אז תפסתי, סוף־סוף, שהם יודעים כי המטוס אינו מכיל שום פצצה מסוכנת… ועל כן אין הם יראים ממנו… החלטתי לשלם להם כגמולם!
לפי בקשתי שלחו אותנו מן האניה לצוללת, אחרי הטייפון. הקצין הראשון סטיבנס קריב, שהשיט אותנו לצוללת, ראה לפתע כי אתה, מר סטדיון, עומד על סיפונה, ורצה לחזור מיד ולהתייעץ עם מר ארגוס לפני שימסור אותנו לידיך.
אפס, אני פקדתי על אנשינו לקפוץ מן הסירה ולשחות אל הצוללת… ההמשך ידוע לכם… אספר רק על מעשי במטוס… כאשר נכנסתי לתוכו, ראיתי את החבית ועליה רשומה הכתובת ‘פצצה אטומית בת מליון מאֶגאטון’. לא נפחדתי כלל וכלל. בעזרת המברג שקיבלתי פתחתי את המכסה של החבית, ומצאתיה מלאה וגדושה בקופסות שימורים של ארגוס! מיד ידעתי שאיזה ענין של התחרות מסחרית ופרסומת מסתתר מאחורי התעלומה הזאת… החלטתי להוקיע ענין זה ברבים, ולהוכיח למר ארגוס, שאמצעים לא הוגנים לפרסומת מסחרית אינם משתלמים, כשם שהוכחתי זאת לך, מר סטדיון, בתחרות האגרוף על אליפות העולם במשקל נוצה, בין שכיריך דרום־ציון ופיננסו־אוליאולי!
החלפתי את קופסות השימורים של ארגוס בקופסות שימורים של סטדיון, השלכתי את קופסות השימורים של ארגוס לתהומות הים… ואת התוצאה ראיתם עתה על מסך הטלביזיה!"
שוב ניתך על כתפיו של אלי מטר של טפיחות הערכה נאמנות!
“נרימה כוסותינו לחייו של מנהיגם הדגול של הבלשים הצעירים, אלי!” קרא בעוז הפרופסור אחיה העזתי.
“לחיים! ללחיים! לחיים!” הריעו הכל.
“ולחיי העלומה הבאה!” הוסיף אלי בחיוך.
פרק כ"ה: הפרופסור מאקסים תומפסון 🔗
בסיום שהותם של ידידינו בארצות־הברית של אמריקה ארע להם מאורע, אשר בהמשך הדברים גרם לתסבוכת שלמה.
הם נשלחו על ידי מר סטדיון לטיול בארצות־הברית, וסיירו את הארץ העצומה כחודשיים ימים. ראו את הבית־הלבן שבואשינגטון ואת אשדות הניאגרה שבאגמים הגדולים, עלו על גורדי השחקים של ניו יורק ־ לגג ה“אמפייר סטייט בילדינג” וגגות אחרים – ונסעו בגשר־הזהב של סאן פרנציסקו. יקצר המצע מלפרט את כל מסעותיהם ואת כל הדברים המרתקים שראו עיניהם. המסע מומן, כמובן, על ידי מר סטדיון, והתנהל ברגל ובמכונית, באניה ובמטוס. הם היו כה המומים מן הנפלאות והחדשות שהקיפו אותם, שבתחילה לא הציקו להם במידה רבה הגעגועים למולדת – ישראל. אולם כעבור חודשיים חשו ארבעתם עצבת מוזרה ומצבי־רוח משונים תקפו אותם.
“מה זה יכול להיות?” שאלה שוש בתמיהה גדולה.
“כן! מה קרה לנו?” קרא פנחס.
“חבריה, אנחנו פשוט מתגעגעים הביתה”, הסביר אלי.
“צדקת, אני סבורה שהגיע השעה לחזור לישראל”, אמרה חנה.
שאלה שוש בתמיהה גדולה.
“כן! מה קרה לנו?” קרא פנחס.
“חבריה, אנחנו פשוט מתגעגעים הביתה”, הסביר אלי.
“צדקת, אני סבורה שהגיעה השעה לחזור לישראל”, אמרה חנה.
הם נמצאו אותה שעה ביוסטון, שבמדינת טאֶקסאס, ומשוכנים היו בבית־מלון מהודר שנקרא “פנינת הדרום”. אלי טלגרף, איפוא, מיוסטון לניו־יורק, להודיע למר סטדיון כי בדעתם לחזור מסיוריהם ולשוב לישראל. כן טלגרף לישראל להוריו ולהורי חבריו, להודיעם שהם חוזרים.
בצאתו מן המברקה הבחינה עינו של אלי בטיפוס מוזר במקצת, המסתכל בו בעין חודרת. היה זה איש גבה־קומה בגיל־העמידה, בעל רעמת שיער אפור, מתולתל, עינים אפורות חודרות, וזקן־תיש קצר. לבושו המהודר היה מרושל מעט, כאילו אינו אוהב להקפיד על הסדר.
בהרגישו כי אלי מחזיר לו מבט חודר, לא היסס האיש, קרב וניגש אליו., ואמר:
“הרשה נא לי להציג את עצמי, בחור. אני הוא מקסים תומפסון”.
והוא הושיט ידו לאלי.
אלי לחוץ את היד המושטת, בדחילו ורחימו.
“מקסים תומפסון”, אמר בהתלהבות. “המגלה של האלקטרון בעל המטען החשמלי החיובי”.
“אני הוא, ולא אחר”, אמר האיש בחיוך קל, וסקר את אלי בענין רב. “את עצמך אינך צריך להציג לפני. הצצתי בחתימתך על המברקים ששלחת. אתה הוא אלי עצמון, מנהיגם של הבלשים הצעירים הישראלים, ששמם הולך לפניהם בכל העולם כולו”.
“קטונתי מכל הכבוד הרב הזה”, אמר אלי בענוה.
הפרופסור מאקסים תומפסון הביט אנה ואנה בזהירות, כחושש שמא יאזינו זרים לשיחתם, ובהנמכת קול אמר:
“תמהני, אם תסכים לעשות למעני משהו, אלי”.
“ברצון אעשה למענך כל דבר שתרצה”, אמר אלי בנכונות גמורה.
“אני מודה לך מראש”, אמר הפרופסור תומפסון, “אך לא נוכל לשוחח על כך כאן. אוזניים לכותל! מוטב ניפגש בעוד רבע שעה על גג בית המלון שלך, בארבע עינים”.
אלי הבין מיד כי דבר־סוד גדול יש לו לפרופסור אליו. הוא ידע היטב כיצד מתנהגים במצבים כגון אלה.
“בסדר”, לחש.
“נפרד עתה זה מזה, ונלך למלון בדרכים נפרדות ונסתרות”, אמר הפרופסור תומפסון.
וכה עשו. אלי פנה בחזרה למברקה, כאילו שכח שם משהו, ומיהר ויצא ממנה דרך פתח אחר, המוליך לרחוב הומה מאדם. שם נטמע בהמון העוברים והשבים; הוא פילס את דרכו חזרה אל המלון. הצצה חטופה בשעון־היד שלו סחה לו כי רבע־השעה כמעט ועבר. בריצה פנה אל המעלית.
“מצטער, המעלית מקולקלת”, אמר לו איש־המעלית. “מתקנים אותה, ובעוד חמש דקות היא תפעל מחדש”.
אל לא הרשה לעצמו להמתין חמש דקות. הן יאחר לפגישה החשובה! הוא פנה אל המדרגות. עשרים וארבע קומות היו לבית המלון. בעלותו במרוצה מקומה אל קומה חש אלי כי נשימתו מתקצרת והולכת. בשארית כוחותיו הגיע סוף־סף הגגה, והביט שם על סביבותיו.
הגג היה ריק מאדם.
עודו עומד ומביט כה וכה, ולבו הולם ונשימתו כבדה מן העליה הקשה, ורגש צער גדול בלבו על כי אחר בכל זאת לפגישה הסודית החשובה, – נשמע לפתע קול נהמה מוזרה מאחריו. הוא סב לעבר הקול, וכמעט שהתפלץ מאימה.
פרק כ"ו: אדם – גורילה! 🔗
בפתח הגג עמדה מפלצת ממש, דמות שקשה לתארה במילים – אך ננסה איכשהו לתארה. גורילה־אדם היה זה, או אדם־גורילה – קשה להחליט בענין זה – מצחו מוטה לאחור וחטמו ולסתותיו משוכים קדימה; עיניו קטנטנות ומרצדות אנה ואנה במין טרוף שכזה; שפתיו עבות מאד ושינים גדולות ועקומות, חדות כתער, בולטות מהן; צוארו קצר ומסורבל, גופו רכון, זרועותיו הארוכות מטלטלות לכאן ולכאן ורגליו הקצרות והעקומות מדשדשות. ניכר בו שגם הוא עלה במרוצה מהירה הגגה, והתנשם עתה בכבדות רבה.
מן הראוי להוסיף, כי לבוש היה בגדים של אדם בן־זמננו, אך הללו היו קצרים, כמובן, ממידותיו העצומות, ושער־גופו הסמיך בצבץ מבעד לקרעיהם.
אלי הביט במפלצת זו בפה פעור. הוא חיכך עיניו באגרופיו – אולי הוא חולם כל זאת! לא! הוא אינו חולם זאת! המפלצת עדיין עומדת מולו והוא רואה אותה במו עיניו. ורעה מזאת – היא כבר נחה די הצורך ממרוצתה במעלה המדרגות, ועתה היא מתקרבת אליו!
אלי נרתע לאחור – באימת מות. לא היה לו שום כלי־נשק להגן על עצמו. המפלצת חשפה לעומתו את שיניה החדות כתער, הגדולות והעקומות, והצהובות למראה. קול גרגרני בקע ועלה מפיה. היא עצרה לרגע, כאילו זכרה משהו, והחלה מחטטת בבגדיה בבהילות. בעודה עסוקה בזאת עקף אותה אלי במהירות הבזק, וכל עוד נפשו בו נמלט במורד המדרגות. בהגיעו לקומה העשרים ואחת שמע את המעלית, שכבר תוקנה, כנראה, נוסעת כלפי מעלה, ורעיון עלה בו שיתכן והפרופסור מקסים תומפסון נמצא בתוכה, ובדעתו לבוא עכשיו לגג, אף כי אחר לפגישתם. האם ינסה לעצור אותו לבל ייתקל במפלצת?
אך כיצד יצליח לעצור מבחוץ את המעלית, הנתונה בתוך ארובת אבן עצומה?
הפרופסור יראה את המפלצת מפתח המעלית, וימהר לחזור בו, אמר אלי לנפשו, והוסיף לרדת במרוצה. והנה נשמעו מן הגג צעקות עמומות ונהמות המפלצת. ידידנו אלי החיש את מרוצתו מטה, ובלא נשימה התפרץ לתוך חדרם של הבלשים הצעירים, שנמצא בקומה השמונה עשרה.
פרק כ"ז: “חדל למתוח!” 🔗
פנחס, שוש וחננה הנדהמים למראהו הקיפו אותו מיד בשאלות, אך הוא לא ענה דבר, אלא סגר קודם כל סגור היטב את הדלת, ונעל אותה פעמים, לבל תחדור פנימה המפלצת.
אחרי־כן, משנרגע מעט, אמר:
“מפלצת… גורילה… אדם… בדמות גורילה… גורילה! אדם!….”
יותר מזה לא יכול לומר, לפי שעה. החבריה הביטו עליו וזה על זה בהשתוממות.
“מה אתה מקשקש?” שאלה חנה, בקול נמרץ בעייני.
“גורילה”, גמגם אלי.
“הביאו לו כוס מים”, הציעה שוש.
פנחס מיהר לעשות זאת. אלי גמע את המים בצמאון. עתה מסוגל היה לדבר כשורה.
“כשיצאתי מן המברקה, ניגש אלי אדם בעל הופעה רבת־רושם והציג עצמו לפני כפרופסור מקסים תומפסון”, אמר לחבריה, המאזינים ברוב סקרנות… “ואמנם מיד הכרתיו וידעתי מי הוא, כי זכרתי את התמונות של ממציא האלקטרון בעל המטען החשמלי החיובי, שנתפרסמו בעתונות…”
“מזה אלקטרון בעל מטען חשמלי חיובי?” שאל פנחס, בהכנסו לדברי אלי.
אלי שוש וחנה הביטו בו בתדהמה. שלא לדעת מזה אלקטרון בעל מטען חשמלי חיובי?! באיזו תקופה חי פנחס זה – בתקופת המדע הנאור, או בחשכת ימי קדם?
“בהזדמנות נסביר לך”, אמרה חנה, – המשך, אלי".
אלי המשיך, “הוא נתן בי מיד את אמונו, ורצה לבקש ממני שאעשה למענו איזה דבר סוד. מהו הדבר – זאת לא רצה לגלות לי ברחוב מחשש שישמעוהו אוזניים זרות. נדברנו איפוא, להפגש על גג המלון הזה, בדיוק כעבור רבע שעה. הלכנו לכאן בדרכים נפרדות. בגלל קלקול במעלית נאלצתי לעלות הגגה במדרגות, והגעתי שמה באחור־מה. הגג היה ריק, ושיערתי כי הפרופסור כבר המתין לי עד בוש, והלך לו. והנה, אותו רגע שמעתי רחש מוזר מאחורי, הפניתי ראשי, והנה… והנה… המפלצת…”
מפלצת?!" – קראו השלושה.
“כן, מין גורילה־אדם, או אדם־גורילה, שהתקרב אלי בחיוך נורא על שפתיו העבות, וחיטט אחר משהו בכיסי בגדיו”.
“גורילה לבוש בגדים?” תמהה שוש, וקרצה לחנה ולפנחס.
“אולי תחדל לפטם אותנו בסיפורי המעשיות שלך”, רטן פנחס.
“מצאת לך את מי למתוח”, גחכה חנה.
“אני אומר לכם שראיתי שם גורילה־אדם, מפלצת נוראה, שקרבה אלי, ושבקושי רב נמלטתי ממנה לכאן!”
“איננו מאמינים לך, אלי!” אמרה חנה בסלחנות “וחדל למתוח אותנו”.
“עלינו להתחיל באריזת המזודות לקראת הנסיעה לישראל”, הזכירה לו שוש.
“חבריה, אני אומר לכם ש…” פרצו מילים נואשות מפי אלי!
“הו, חדל כבר משטויות אלה”, קרא פנחס.
אותו רגע נשמעו נקישות כבדות בדלת.
פרק כ"ח: מי שם? 🔗
“לא לפתוח!” התנשם אלי, ופניו חיורים כשיד, “זוהי המפלצת!”
“חדל לבלבל את המוח!” אמרה לו חנה בזלזול גמור ונגשה דלת.
“לא! לא! הזהרי, אל תפתחי!” צעק אלי, ומיהר אליה לעצרה.
אך הוא איחר. חנה סובבה חיש את המפתח. הדלת נפתחה ודמותו הנאה של הפרופסור מקסים תומפסון נראתה לעיניהם.
בגדיו היו אמנם פרועים לא מעט, אך בכללו של דבר לא נראה שונה ביותר מכל פרופסור מפוזר אחר.
“בבקשה להכנס!” אמרה לו חנה ברוב חן.
“תודה”, אמר הפרופסור, ונכנס פנימה. הוא הקיף במבטו האפור את כל הנוכחים, נד בראשו לאלי, ואמר “שלום”.
אלי חזר למנוחתו.
“חרדתי לך עד מאוד, פרופסור”, אמר, “חשבתי שהמפלצת…”
“הו, אלי”, נכנסה מיד שו ל דבריו, “אולי תפסיק?”
“התביש לך”, נזף בו פנחס, “מספיק התחכמת! למה לך לבלבל את ראשו של הפרופסור?”
“אולי תניחו לי לדבר סוף־סוף?” הרעים עליהם אלי בקולו.
הם נשתתקו תמהים – מה קרה לפתע פתאום לחברם?
אלי ריסן את זעמו, ובקול כבוש פנה שוב אל הפרופסור תומפסון, ואמר:
“שמעתי את נהמות המפלצת כשנמלטתי מפניה במורד המדרגות. חששתי שהיא תקפה אותך בצאתך מן המעלית אל הגג, הפרופסור. אני מקוה שהמפלצת לא הספיקה לגעת בך או באיש־המעלית לרעה, וש החזרתם שניכם מיד וסגרתם אחריכם את הדלת. לבי הכני על שלא חשתי מיד לעזרתכם”.
“הו, לא היה שום צורך לעזור לי”, אמר הפרופסור מקסים תומפסון במבוכה גדולה. “המעלית עלתה מקומת־הקרקע אל הגג בנסיעת־נסיון כדי לבדוק אם היא פועלת כהלכה לכל אורך הקו, ולא היה בתוכה אלא איש־המעלית בלבד”.
“האם אתה לא היית בה, הפרופסור?” שאל אלי בתמהון.
“לא, כי כשנכנסתי למלון – לצערי, באיחור־מה – ורציתי לעלות הגגה במעלית אמר לי איש־המעלית כי היא רק עתה תוקנה, ואין הוא רשאי להעלות אותי בה אל הגג, אלא לאחר שיעלה בה קודם הגגה הוא עצמו, ויוכח לדעת אם פעולתה תקינה”, הסביר הפרופסור תומפסון.
“כלומר, הוא לבדו הגיע אל הגג ונתקל במפלצת?” שאל אלי בחרדה.
“במפלצת?” שאל הפרופסור בפיזור־נפש, “אה, כן! מבין אני למה אתה מתכוין… כמובן, המפלצת…”
“אינני מבין כלום!” קרא פנחס, “מי היא המפלצת הזאת?! הרי עלינו להזעיק מיד את המשטרה שתלכוד אותה!!!”
שוש וחנה היו מעבירות את מבטן מאלי לפרופסור תומפסון וחוזר חלילה, וגם הן משתאות לשיחה המוזרה.
הפרופסור מקסים תומפסון גרד במבוכה גדולה בבלוריתו הגדולה.
“הו, אין צורך להזעיק את המשטרה”, אמר סוף סוף. “המפלצת היא…”
והוא נשתתק לפתע, הביט על סביבותיו כאילו רואה בפעם הראשונה את פינחס, שוש וחנה.
“הרשאי אני לדבר כאן גלויות?” שאל את אלי, מרמז תוך כדי דברו על החבריה שלנו.
“כמובן”, אמר אלי. “כולם מן הבלשים הצעירים, שכבר שמעת עליהם”.
“אני חנה,” אמרה חנה ברוב חן.
“אני שוש”, הודיעה שוש בחיננות.
“פנחס”, אמר פנחס קצרות, כגבר.
“נעים לי מאוד מאוד”, הכריז הפרופסור מקסים תומפסון. “אני הוא הפרופסור מקסים תומפסון”.
“ממציא האלקטרון בעל המטען החיובי?” שאלה חנה בהתעניינות מקסימה.
הפרופסור טיהר את גרונו בכחכוח קל.
“ליתר דיוק – לא ממציא האלקטרון בעל המטען החשמלי החיובי, אלא מגלה האלקטרון בעל המטען החשמלי החיובי,” אמר בהקפדה.
“כידוע”, הוסיף, פונה לפתע פתאום אל פנחס, אשר פניו התמהים העידו עליו שאינו מבין ולא כלום בדברים האלה. “כידוע, כל העולם כולו מורכב מתשעים ושנים חמרים יסודיים, כגון מימן, ברזל, נחושת, סידן, פחמן ועוד. גם הגוף שלנו מורכב מחמרי יסוד אלה. החלק הקטן ביותר של כל חומר יסודי נקרא אטום. האטום מורכב מגרעין בעל מטען חשמלי חיובי, וסביבו נעים במעגל חלקיקים הנקראים אלקטרונים, שהם בעל מטען חשמלי שלילי. כל האטומים הידועים בעולמנו הם בעלי מטען חשמלי חיובי בגרעין שלהם ובעלי מטען חשמלי שלילי במעגל האלקטרונים שלהם. עוד לא נמצא בעולמנו אטום שהגרעין שלו הוא בעל מטען חשמלי שלילי ושהאלקטרונים שלו הם בעלי מטען חשמלי חיובי. והנה, אני הצלחתי לגלות אלקטרונים כאלה!”
והוא הביט בפנחס בגאוה מסוימת.
“אבל, הפרופסור תומפסון!” צעק פנחס, כי לא יכול להתאפק עוד, “למי איכפת אם לאלקטרונים יש מטען חשמלי חיובי או שלילי, ומה זה חשוב?!”
“פנחס, רסן את עצמך”, קראה חנה.
“ואת טפשותך”, לחש אלי בזעף.
ואילו הפרופסור תומפסון קרא בתדהמה:
“מה זה חשוב?! ידידי הצעיר, האינך תופס כי העולם שלנו מתפתח ומתקדם אך ורק הודות לכך שהאלקטרונים של האטומים שלו הם בעל מטען חשמלי שלילי וגרעיני האטומים הם בעלי מטען חשמלי חיובי!?! אם המצב היה הפוך, כלומר – האלקטרונים היו בעלי מטען חשמלי חיובי וגרעיני האטום בעלי מטען חשמלי שלילי – הרי העולם לא היה מתקדם ומתפתח, אלא נסוג אחורנית!!!”
“למה אתה מתכון, הפרופסור תומפסון?” גמגם פנחס בחרדה.
גם פני שאר הבלשים הצעירים דמו לסימני־שאלה מודאגים וחרדים.
“אני מתכוין לכך, שכל הדברים שבעולם יחזרו למצב שבו היו לפני מליוני־מליוני שנים, כלומר – למצב שלפני בריאת העולם”, אמר הפרופסור תומפסון.
“אוי ואבוי!” קראה שוש בפחד.
“האם פירושו של דבר, הפרופסור תומפסון, שבעזרת תגליתך תוכל להחזיר את העולם למצב של תוהו ובוהו”?" שאל אלי ברטט.
“יכול אני לעשות זאת על נקלה”, אמר הפרופסור תומפסון בגאוה מקצועית, “אך מובן מאליו שלא אעשה זאת. הנני אדם אחראי ובעל מצפון. אמנם בי עצמי עשיתי כבר נסיונות מענינים אחדים, נסיונות מענינים מאוד!”
“למשל?” שאל אלי.
“למשל”, אמר הפרופסור בקריצת עין, “על ידי בליעת מנה מסוימת של נוזל המכיל אטומים בעלי גרעין שמטענו החשמלי שלילי ואלקטרונים שמטענם החשמלי חיובי הצלחתי לחדש את נעורי, ולהוריד את גילי מחמשים ושלוש לשלושים וחמש! משעלה הניסוי הזה יפה, בלעתי אותה מנה מסוימת של נוזל המשנה את הרכבם של האטומים בעלי הגרעין בעל המטען החשמלי השלילי והאלקטרונים בעלי המטען החשמלי החיובי לאטומים בעלי גרעין שהמטען החשמלי שלו הוא חיובי והאלקטרונים שלהם הנם בעלי מטען חשמלי שלילי, וחזרתי להיות בן חמישים ושלוש!”
“מה אני שומע!?!” נדהם פנחס.
“אחרי כן ערכתי עוד כמה וכמה ניסויים מעניינים מאוד, בי עצמי”, הוסיף הפרופסור מאקסים תומפסון לספר בשיכרון־חושים. “הצלחתי להחזיר את עצמי מאות שנים לאחור, לימי הביניים, ואחר־כן המשכתי בזאת והגעתי עד לימי קדם, ולאחר זאת הרחקתי להגיע עד לימים הפריהיסטוריים, בהם דמו האנשים לקופים יותר מאשר לבריות שבימינו. וכל זאת – בעזת מספר מסויים של טיפות מן הגביע הקטן הזה”.
הפרופסור הוציא מכיסו גביע קטן והראהו לשומעיו הנדהמים.
“ודי היה באותה כמות של טיפות מן הגביע הזה, כדי להחזיר אותי למצבי כיום”, אמר בחדוה, מוציא מכיסו האחר גביע קטן אחר.
“פרופסור, פרופסור…” פתח אלי ואמר בהיסוס, “האם האם.. אתה… אתה.. היית… ה…”
“כמובן!” הריע הפרופסור מאקסים תומפסון, כקורא את מחשבותיו של אלי. “כמובן!” המשיך בחשק, “אני עצמי הייתי המפלצת, האיש הדומה יותר לקוף מאשר לאדם!”
“אתה?!” צעקו הכל פה־אחד, פרט לאלי, שתדהמתו לא הניחה לו להוציא הגה מפיו.
פרק כ"ט: פיזור־דעת – ותוצאותיו 🔗
“מעשה שהה, כך היה”, הסביר הפרופיסור מאקסים תומפסון לחבריה הנדהמים. “כאשר איש־המעלית סרב להעלות אותי במעלית אל הגג, ורצה לנסות תחילה אם המעלית פועלת כתיקונה, ראיתי כי רבע־השעה כבר חלף עבר, ואם אמתין עד שתשוב המעלית מנסיעת־הנסיון שלה ורק אז אעלה בה לגג, עלול אלי הממתין לי שם להתייאש מבואי, וללכת. פניתי איפוא, למדרגות, ומיהרתי לעלות בהן. אפס, הנני כאמור, בן חמישים ושלוש, זקן מעט, ועד מהרה התעייפתי כל כך מן העליה הקשה, שבהגיעי לקומה השלישית לא יכולתי להמשיך עוד. או־אז נצנץ בי רעיון נפלא: מדוע לא אחזיר את עצמי בעזרת גביע הקסמים שלי לתקופה בה היה האדם קומה לקוף, וטיפס בזריזות במהירות ובקלות רבה, על כל עץ והר? מיד הוצאתי מכיסי את הגביע הדרוש, יצקתי מתוכו מנה שתחזיר אותי ארבע־מאות אלף שנה אחורנית, ובלעתי מנה זו. בן רגע הפכתי למה שרציתי, ובצעדים קלים דילגתי במעלה המדרגות הריקות לאורך שאר עשרים ואחת הקומות אל הגג. לשמחתי הרבה מצאתי שם את אלי ממתין לי עדיין, אך לצערי לא שמח הוא כלל לקראתי. בתחילה לא הבנתי כלל מדוע הוא חושש כל כך מפני ורוצה לברוח ממני. שכחתי כליל מהי צורתי. כידוע, הנני מפוזר במקצת”.
“כיצד אפשר לשכוח דבר כזה!?!” קרא אלי בתוכחה.
“אפשר, אפשר! כשמעמיקים חשוב, אפשר לשכוח הכל!” ענה לו הפרופיסור מאקסים תומפסון. “ובכן, רק לאחר שראיתי מקרוב כמה אלי מפחד מפני זכרתי את צורתי המשונה והתחלתי מחפש בבגדי אחר הגביע האחר, אשר מנה מסויימת ממנו תחזיר אותי לצורתי הרגילה בן־רגע. אולם אלי חמק לו ונמלט, וכשמצאתי את הגביע האחר, כבר לא ראיתי בגג. בלעתי מתוך הגביע האחר את המנה הדרושה להחזרת צורתי לתיקונה, ופניתי ללכת אחרי אלי, כדי לקרוא לו שיחזור. אפס, הוא כבר נעלם במורד המדרגות, כחץ מקשת, ואותו רגע הגיעה המעלית בנסיעת־הנסיון שלה אל הגג. איש־המעלית פתח את דלתה וראה אותי עוד בטרם נשתנתה צורתי לטובה. הוא צעק מרוב אימה, והחל משפשף את עיניו באגרופיו, לדעת – החולם הוא, או לא. ניגשתי להרגיע אותו, אך רק נהמות של קוף פרצו מפי, והוא נבהל עוד יותר והסתיר את עיניו בכפות ידיו, כי חשב שאני רוצה לבלעו חיים. אותו רגע חזרתי לצורתי הרגילה, הסרתי את כפותיו בנועם מעל עיניו, ושאלתי אותו בחביבות היכן חדרם של הילדים הישראליים המתאכסנים במלון, כי היה בדעתי לחדש את המגע שלי עם אלי, אשר נמלט מפני. איש־המעלית הביט בי כאילו צמחתי מתוך רצפת הגג, והביט כה וכה לחפש אחר המפלצת. הוא שאל אותי אם ראיתי אותה. אמרתי לו כי בודאי תעתעו בו עיניו, הואיל ואני לא ראיתי שום מפלצת. הוא נרגע לאט־לאט, ואני חזרתי באוזניו על שאלתי. השיב לי, כי אתם דרים בקומה השמונה עשרה, בחדר מס' אלף ושמונה מאות ושישים ושבע. ביקשתיו שיורידני לקומה השמונה־עשרה, ובבואי לקומה זאת באתי לחדרכם, והריני פה”.
פרק ל': הבקשה 🔗
הפרופיסור תומפסון סיים דבריו, חייך אל שומעיו חיוך מרושל במקצת, כמתנצל.
“ואנחנו חשבנו שאלי מותח אותנו, כשאמר שראה מפלצת”, אמרה חנה, במבוכה.
“אני מצטער שגרמתי לך אי־נעימות כל שהיא, אלי, מה עוד שברצוני לבקש ממך ומחבריך שתעשו עמדי חסד גדול”, אמר הפרופיסור מאקסים תומפסון.
“מה מבוקשך?” שאל אלי בסקרנות. הוא נתאושש לגמרי.
“כי תעבירו את שני הגביעים שלי לידידי הפרופיסור נחמיה אבן־גויל, החי בירושלים בירת ישראל. אני חושש להעבירם אליו בידי אנשים שאינם מהימנים עלי, ושאינם יודעים להשמר מטיפוסים חשודים, כי אני חושש שהגביעים יפלו בידי אנשי הקדם”.
“מי הם אנשי הקדם?” שאל אלי בסקרנות כפולה ומכופלת.
“אנשי הקדם הם כת דתית חשאית הרוצה להחזיר את העולם לימי קדם האפלים והחשוכים, לימי העבדות ועבודת האלילים”, הסביר הפרופיסור מאקסים תומפסון לחבריה המאזינה ברוב קשב. “הם שמעו על תגליתי וברצונם להשתמש בה לצרכיהם הנפשעים. אנשי הקדם הציעו לי תמורת התגלית סכום כסף עצום, ששה מיליון דולר או ששים מיליון דולר – זאת אינני זוכר במדויק – ואני, כמובן, דחיתי את הצעתם הנפשעת, כי כוונותיהם הרעות גלויות לי. אני חושש עתה, שהם לא ירתעו משום דבר ובלבד שישיגו את מבוקשם, ושבדעתם לחטוף את סודי ממני. על כן אני מעביר את הסוד, בצורת שני הגביעים האלה והמכתב המצורף בזה, אל ידידי הטוב הפרופיסור נחמיה אבן־גויל החי בירושלים, למען ישמור עליהם וימשיך בפיתוח תגליתי. שמעתי הרבה טובות על הבלשים הצעירים, ורק בידיכם נכון אני להפקיד את הגביעים והמכתב. התקחו אותם אל הפרופיסור נחמה אבן־גויל?”
“כמובן”, אמר אלי, וקיבל מידי פרופיסור מאקסים תומפסון את שני הגביעים הסגורים היטב במכסיהם, ואת המעטפת שהוציא עתה הפרופיסור מכיסו.
“תודה לכם, ודרך צלחה”, אמר להם הפרופיסור מאקסים תומפסון בהתלהבות, לחץ את ידי כולם, ויצא.
הרביעיה שלנו נשארה שותקת, ועיני כל אחד ואחת נעוצות בגביעים ובמכתב.
“הנצליח להעבירם בשלום לתעודתם?” שאלה סוף־סוף שוש בקול רועד.
“אל פחד, שושי”, הרגיע אותה אלי בקולו הבוטח, “נצליח.”
“הבה נארוז את מזודותינו – וניסע!” אמרה חנה. “אסור לנו להתמהמה כאן”.
בהרגשה מעיקה, שסכנות נוראות אורבות להם בעתיד, הכינו הבלשים הצעירים את מזוודותיהם לנסיעה הארוכה לישראל.
פרק ל"א: הפרופסור שהתבלבל 🔗
אך סיימו החברה את אריזת מזוודותיהם, ודפיקה מהירה נשמעה בדלת חדרם.
הם החליפו מבטים. אותה שעה נמצאו הגביעים בתוך נרתיק־העור של חנה. היא הוציאה מתוכו את כל חפציה, ריפדה אותו בפיסות רבות של נייר עתון, ותחבה ביניהן את שני הגביעים באורח שלא ינזקו מדחיפה.
“חנה, סגרי את התיק”, פקד אלי.
חנה סגרה חיש את התיק בסוגרן שלו. משסגרה, נגש אלי לדלת.
שוב נשמעו נקישות תכופות עליה.
“מי שם?” שאל אלי.
“אני, הפרופסור מאקסים תומפסון”, נשמע קולו של הפרופסור.
הם נשמו לרוחה, ואלי פתח מיד את הדלת. הפרופסור נכנס פנימה, ואלי סגר את הדלת אחריו.
“מאז הפקדת בידינו את הגביעים אנחנו עצבניים קצת”, התודה לפניו אלי. “על כן לא מיהרנו לפתוח את הדלת. תחילה הסתרנו אותם כהלכה”.
“טבעי, טבעי!” קרא הפרופסור מאקסים תומפסון. “כאשר סוד מדעי חשוב כל כך ומסוכן כל כך לאנושות נמצא בידי מישהו, המישהו מוכרח להגיב על כך בעצבנות מסוימת. בלשון המדע אנו קוראים לזאת תגובה בלתי־רצונית”.
הפרופסור חייך בנועם, והעביר ידו על רעמת שערו. לבוש היה באותם בגדים שלבש בהיותו אצלם לפני שעה קלה. החבריה המתינו בנימוס שיאמר מה סיבת שובו אליהם, לאחר שנפרד מהם לשלום. אפס, הוא עצמו היה נתון במבוכה, ולא מיהר לומר להם מהו הענין שהחזירו אליהם.
חנה החליטה להק עליו.
“האם חזרת מפני ששכחת משהו, הפרופסור תומפסון?” שאלה אותו.
“הום, הום…” המהם הפרופסור במבוכה, פער את פיו וסגרו, ושוב פערו וסגרו, עד שהצליח להמשיך ולומר, “כן… כלומר… כמובן… שכחתי…”
“מה שכחת, הפרופסור תומפסון?” שאלה חנה בעידוד.
“בענין הגביעים.. כלומר… שכחתי.. זאת אומרת…”
“הרגע, הפרופסור, ואמור דבריך ללא חשש”, עודדתהו חנה.
הפרופסור אזר עוז, ואמר:
“אני חושש, ששכחתי איזהו בדיוק הגביע המכיל את האלקטרונים בעלי המטען החשמלי החיובי, ואיזהו הגביע המכיל את האלקטרונים בעלי המטען החשמלי השלילי”.
פני שומעיו הביעו דאגה.
הפרופסור פרש כפותיו ביאוש.
“מצטער”, אמר, “אבל אני מפוזר למדי…”
“הפרופסור”, הזכיר לו אלי בדאגה גדולה, “על הגביע שצבעו צהוב אמרת שהוא מכיל אלקטרונים בעלי מטען חיובי, ועל הגביע שצבעו ירוק אמרת שהוא מכיל אלקטרונים בעלי מטען חשמלי שלילי”.
“כן!”
“כן!”
“כן!”
קריאות אלה פרצו בזו אחר זו מפי חנה, שוש ופנחס. הדברים שאמר להם והראה להם הפרופסור לפני שעה קלה היו כה חשובים וגורליים, שהם נחקקו בזכרונם לעד. כיצד אפשר לשכוח דברים.
אבל…
“כבר אינני בטוח כל כך בזאת”, אמר הפרופסור תומפסון במבוכה גלויה.
“אבל אתה מוכרח לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים איזה אלקטרונים מכיל הגביע הצהוב, ואיזה אלקטרונים מכיל הירוק!” קרא אלי. “אחרת עלולה להתרחש טעות גורלית, כאשר נמסור את הגביעים לפרופסור נחמיה אבן־גויל”.
“על כן חזרתי”, הסביר הפרופסור מאקסים תומפסון. “אין לי ברירה אלא לקחת את הגביעים למעבדתי, ולבדוק שם מחדש את תוכנם”.
“הנה הם”, אמרה חנה, ומסרה לידיו את תיק־העור הסגור. “הם ארוזים כהלכה בתוך התיק הזה”.
“תודה”, אמר הפרופסור תומפסון, ונטל מידה את התיק.
“אני מצטער עד מאוד שהטרחתיכם והבהלתיכם, אך בענין זה יש להיות זהירים ביותר, ומצפוני הציק לי ולא נתן לי מנוח עד שהחלטתי לבוא הנה, ולקחת את הגביעים לבדיקה נוספת”.
“זו היתה חובתך, הפרופסור, ואנו שמחים שמילאת אותה כהלכה. אסור להשאיר מקום לספק ולטעות בענייני מדע שכאלה”, אמר אלי.
“חן־חן לך”, אמר הפרופסור תומפסון. “אני שמח שהנכם מרגישים בענין זה כמוני. תמיד מוטב לבדוק עוד פעם אחת ולא לסמוך על הזכרון”.
“כמובן” אמרה שוש.
“הנני מבטיח לחזור עם הגביעים תוך חצי שעה”, אמר הפרופסור וכשתיק העור בידו פנה אל הדלת.
“האם חצי שעה תספיק לך לבדיקה ולדרך הלוך וחזור?” שאלה חנה בתמהון.
“הו, כן, הבדיקה תהיה קצרה מאוד”, הבטיח הפרופסור. “אתם יכולים להמשיך בהכנותיהם לנסיעה. מיד אחזור, להתראות”.
“להתראות הפרופסור”.
פרק ל"ב: זהירות! זהירות! 🔗
משיצא הפרופסור תומפסון מחדרם, הביטו הבלשים הצעירים בדאגה מסוימת זה בפני זה, אך לא התאפקו מלחייך.
“פרופסור נשאר פרופסור!” הכריז פנחס. “תמיד הוא מוכרח לשכוח משהו”
“פרופסור שאינו מפוזר־דעת אינו נחשב לפרופסור אמיתי”, התלוצצה שוש.
“הייתי נותן את כל אשר יש לי כדי לראות את הבדיקה שיעשה הפרופסור תומפסון בגביעים”, אמר אלי.
“האם הבדיקה היא כה מענינת?” שאלה חנה.
“אני מניח שהוא יערוך אותה על איזה בעל־חיים, יתן לו בפיו טיפה מאחד הגביעים. נניח שבעל־החיים הוא כלב. אם הכלב שיבלע את הטיפה, ילך ויקטן עד שיהפוך לכלבלב, סימן הדבר שהגביע ממנו לוקחה הטיפה מכיל נוזל של אלקטרונים בעלי מטען חשמלי חיובי”, הסביר אלי.
“זה מסובך מדי בשבילי”, רטן פנחס.
“בדיקה שכזאת דוקא הייתי רוצה לראות!” הכריזה חנה.
אותו רגע צלצל הטלפון בחדרם.
אלי הרים את השפופרת.
“הלו?”
“כאן מדבר הפרופסור תומפסון”, באה התשובה.
“כאן אלי. האם אתה מדבר מן המעבדה שלך, הפרופסור תומפסון?”
“כן”.
“כיצד מתנהלת הבדיקה, הפרופסור”
“איזו בדיקה?”
“אתה יודע… בדיקת הגביעים שנתת לנו, כדי לקבוע איזה מהם מכיל אלקטרונים בעלי מטען חשמלי חיובי”. הרי אינך מפוזר עד כדי כך, שכבר שכחת זאת?
“אינני מבין מה אתה סח, אלי. צלצלתי, כדי לשאול אם ארזתם את הגביעים כהלכה, ודאגתם שלא ייפגעו מדחיפה”.
“מה?!” צעק אלי, והחבריה שנחרדו דבריו עד כה, נחרדו עתה שבעה מונים יותר. “רצונך לומר, שהגביעים אינם בידיך?”
“בידי? הרי הפקדתי אותם בידיכם הנאמנות, כדי שתמסרו אותם לפרופסור נחמיה אבן־גויל, בירושלים.”
“הפרופסור תומפסון!” צעק אלי בבהלה גדולה. “כלום אינך זוכר שהיית אצלנו לפני רבע שעה, בערך, ולקחת מידינו את הגביעים לבדיקה נוספת?”
“כלל וכלל לא הייתי אצלכם לפני כרבע שעה, ומובן שלא לקחתי מידיכם את הגביעים. אמנם מפוזר אני, לעיתים, אך לא עד כדי כך! האם עלי להבין מדבריך, שמישהו בדמותי ובצלמי בא אליכם לפני כרבע שעה, הוליך אתכם שולל שהוא הנו הפרופסור מאקסים תומפסון, לקח מידיכם את הגביעים שהפקדתי בידיכם, והלך?”
"אני חושש מאוד שכל מה שאמרת קרה כאן, אמר אלי ביאוש גדול, “אף כי בשום פנים ואופן אינני יכול להאמין שמישהו הצליח לחקות אותך בשלמות שכזאת ולהטעות את כולנו”.
"אינך יכול להאמין, כיון שאינך מכיר את כנופיית אנשי־הקדם, אמר קולו של הפרופסור תומפסון בחומרה. “אין לי ספק שאחד מהם עשה זאת. רע הדבר! רע! אסור שהגביעים יפלו בידיהם. הם עלולים להמיט באמצעותם שואה איומה על האנושות. להחזיר אותה לאחור מאות ואלפי שנים, ואת עצמם להשאיר בדרגת־ההתפתחות הנוכחית שלהם. כך יוכלו לשלוט באנושות ובעולם שלטון ללא מצרים. אני משתומם, שהם הצליחו לגזול את הגביעים דוקא מידי הבלשים הצעירים. בטחתי בכם בטחון מלא”.
“הנני אובד העצות, הפרופסור תומפסון”, אמר אלי, כמעט בקול בוכים. “מה עלינו לעשות כדי לתקן את המעוות. הרי אם לא נפעל במהירות, אנשי־הקדם יתחילו בשינוי פני האנושות!”
“המתינו לי, מיד אבוא אצלכם”, אמר הפרופסור מאקסים תומפסון.
אלי הניח מידו את השפופרת ביד רועדת.
“שוטים שכמותנו!” קרא ותפס בראשו.
“מדבריך הבינותי, שהפרופסור תומפסון שבא לכאן לפני כרבע שעה היה אחד מאנשי הקדם, שהתחפש לפרופסור, ובאמתלה שברצונו לבדוק מחדש את הגביעים הצליח להוציא אותם מידינו ולהסתלק עמם”, אמרה חנה, שאהבה דברים ברורים.
“ממש כך”, אמר אלי בגניחה. “זהו הכשלון הראשון של הבלשים הצעירים בכל תולדותיהם הארוכים. ואיזה כשלון! הרי הסוד המדעי החשוב ביותר בכל הזמנים הופקד בידינו, ודוקא מאתנו הצליחו להוציא אותו!”
“אבל מי יכול היה להכיר שזהו פרופסור תומפסון מזויף?!” קרא פנחס. “אני נשבע שהוא היה יותר אמיתי מפרופסור תומפסון האמיתי…”
דפיקה בדלת שמה קץ לחילופי הדברים.
אלי מיהר לפתוח אותה.
בפתח ניצב הפרופסור מאקסים תומפסון ובידו… תיק־העור!
הבלשים הצעירים הסתכלו בו ובתיק בעיניים קרועות לרוחה מתמהון.
“הנני מצטער על שהפחדתי אתכם כל כך, ידידי”, אמר להם הפרופסור.
הוא נכנס פנימה, סגר מאחריו את הדלת, ומסר את התיק לידיה של חנה.
בחיוך נעים פנה אל אלי פעור הפה, ואמר, “היה זה תרגיל בלבד. רציתי שתבינו עד כמה עליכם להיות זהירים בשמירה על הגביעים הללו”.
“הפרופסור תומפסון, האם… האם…”
“כן”, אישר הפרופסור מאקסים תומפסון, אשר קרא את מחשבותיו. “אני הוא האיש שלקח מכם את הגביעים באמתלה שיש לבדוק אותם מחדש, ואני הוא האיש שטלפן אליך ואמר לך כי אחד מאנשי הקדם התחפש בדמותי ולקח אותם מכם. אני מחזיר אותם לכם, בתקוה שתהיו זהירים יותר להבא”.
דבריו הממו את החבריה.
“עלי להודות שזעזעת אותנו כהוגן, הפרופסור תומפסון”, אמר אלי, לאחר שהתאושש מעט.
“בכונה זעזעתי אתכם, כיון שרק כך יכולתי להסביר לכם כמה זהירים עליהם להיות. אנשי־הקדם הם טיפוסים נפשעים אך מוכשרים, והם ינקטו כל אמצעי שהוא, כולל האמצעים הדמיוניים ביותר, כדי להשתלט על הגביעים הללו”, הסביר הפרופסור.
“הצלחת ללמד אותנו לקח, שלא נשכח אותו לעולם”, אמרה חנה.
“אני מקוה, איפוא, שמעתה לא יצליח איש להוליך אתכם שולל”, אמר הפרופסור תומפסון בחיוך מקסים.
“אתה רשאי לבטוח בנו לחלוטין; מכאן ואילך לא יגע בגביעים איש, פרט לפרופסור נחמיה אבן־גויל, אשר לו נמסור אותם מיד עם בואנו לישראל”, הבטיח אלי חגיגית.
“הנני מאחל לכם שוב דרך צלחה, איפוא”, אמר הפרופסור תומפסון.
לחץ את ידיהם, ובפתחו את הדלת, נפנה לרגע, ובמבט רציני ביותר נפרד בשתיקה מן התיק שבידי חנה.
“שלום, וכל טוב,” אמר, ויצא.
החבריה נפנו את מבטיהם אל התיק היקר.
.,מכאן ואילך לא נגרע ממנו עין ונשמור עליו יומם־ולילה" אמר אלי. “לבי אומר לי, כי צפויות לנו הרפתקות מפתיעות ביותר, בגלל הגביעים הללו”.
אכן, ארעו להם הרפתקאות מפתיעות ביותר.
-
“טקטו” במקור – תוקן ל“תקתקו – הערת פב” ↩
-
במקור ובכובע־הצמחיה – כובע המצחייה ↩
-
יורד־ימים– לא תוקן. לא מכירה ביטוי כזה.אולי לתקן ליורד־ים? ↩
-
“….לים” במקור חסרות כמה אותיות – השלמתי ל“מגלים” – שאר הקטעים המסומנים בצהוב חסרים–הערת פב"י כל שאר המקומות המסומנים בצהוב חסרים בהן מלים. נסיתי להשיג את הספר בווטסאפ, בספריית אריאלה, רמת אביב ג ושכונת שפירא ללא הצלחה ↩
-
“להת..” הושלם ל“להתגבר” – הערת פב"י ↩
-
“המלך” במקור – תוקן ל“המלח” – הערת פב"י ↩
-
“אל ” במקור – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.