משחזרתי עם הורי לירושלים לאחר שהייה קצרה בחוץ־לארץ, החליט אבא להחזירני אל ה“חדר”.
אמא, שידעה את הצפוי לי מקנאי ירושלים ובטלניה בתקופה שלפני המלחמה העולמית הראשונה, נסתה להתנגד לכך. אך אבא טען:
– לימודי חול עוד יספיק ללמוד; נער בן אחת עשרה מוטב שילמד עוד קצת תורה ב“חדר”.
אך צדקה אמא מאבא. ב“חדר” לא קבלוני הרבי והנערים בסבר פנים יפות. הייתי לבוש אירופית; פיאות לא שיירו לי ונעלי היו נקיות ומבריקות. מיד נתנו בי הכל עין לרעה והתיחסו אלי בחשדנות ובקנאה. יוצא דופן הייתי, “מפואר” מדי. גם הרבי וגם נערי ה“חדר” היו לבושים בגדים מטולאים או קרועים, נעליהם היו מרופטות ומלוכלכות ושערותיהם היו פרועות ומגודלות. דבורם מבוהל ומבולבל, ככל תנועותיהם והליכותיהם.
אף־על־פי שהתנהגתי יפה, למדתי שיעורי ולא עשיתי עוול לשום נער מנערי ה“חדר”, זכיתי בתואר “שקץ”. כך קראו לי בפני ושלא בפני.
בהפסקת הצהרים, כשהיה הרבי הולך לביתו לנמנם במקצת, היו הנערים “הופכים את החדר”; מלכלכים את הרצפה במים, שוברים ספסלים, קורעים ספרים, מקימים רעש. וכשהיה הרבי מפתיע אותם בכניסתו היו מתישבים במקומותיהם, שותקים כשיות אלמות ומעמידים פנים כצדיקים תמימים. הרבי היה נוהג לשאול:
– מי עשה את המהפכה הזאת?
מישהו היה מפליט:
– “השקץ”…
ומיד היה הרבי פונה אלי במבטי זעם נוקבים. הוא היה מודד אותי בעיניו, מסתכל בבגדי הנקיים והשלמים ורוטן:
– הפריץ…
מדי פעם הייתי מספר בבית על הסבל שאני סובל ב“חדר” ועל הרדיפות שאני נרדף, אך אבא בשלו:
– לא יזיק אם תלמד תורה עוד שנה; לבית־הספר עוד תספיק ללכת.
והנה קרה מקרה ששינה את פני הדברים מן הקצה אל הקצה.
שבת אחת, בין מנחה לערבית, שיחקו נערי ה“חדר” בסמטת בית־הכנסת. תחילה שיחקו סתם; אחר כך התחילו לזרוק אבנים איש ברעהו עד שנפצו שמשה בחלון ביתה של אשה אלמנה אחת. מיד התפרצה זו החוצה בצעקות והתחילה רודפת אחרי הנערים. בן רגע פשטה השמועה בכל השכונה:
– ה“שקץ”… ה“שקץ” הוא אשר נפץ את השמשה. וכי איזה נער ירושלמי הגון מסוגל לעשות מעשה כזה ביום השבת?
אותה שעה עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת. והנה התחיל אחד הנערים הפרועים, שייקלה היה שמו, לרדוף אחרי ולצעוק:
– הנה הוא! תפסוהו!
כל עוד נפשי בי נמלטתי משם כשבאזני מהדהדות צעקותיה של האלמנה:
– חכה! חכה! הרבי ידע על כך!
למחרת בבוקר, כשבאתי ל“חדר” קדמוני הנערים בשנאה גלויה. שייקלה הוציא לעומתי לשון ואמר:
– עוד מעט יבוא הרבי ויהיה שמח… תדע כבר כיצד מנפצים שמשות…
לא שעיתי אליו וישבתי במקומי.
לא עברו רגעים מועטים והרבי נכנס וישב בראש השולחן הארוך שמסביבו ישבו כל הנערים עם ספריהם הפתוחים.
לאחר כמה רגעי שתיקה נעץ בי מבטו ואמר בקול כבוש וזועם:
– גש אלי!
קמתי ממקומי ובפיק ברכים נגשתי אליו.
– מדוע נפצת שמשה ביום השבת? – רטן לתוך זקנו המדובלל.
– אני לא שחקתי עמהם ולא זרקתי אבנים – עניתי.
– רצונך לומר – אמר הרבי בלעג – שכל הנערים האלה שקרנים הם ורק אתה דובר אמת?
– לא זרקתי אבנים ולא נפצתי שמשה – עניתי – רק עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת.
– צדיק תמים! – לעג הרבי, וכל הנערים פרצו בצחוק למשבתי.
– ובכן – המשיך – אינך רוצה להודות על האמת?
– לא נפצתי שמשה – אמרתי וקולי רעד מזעם.
– יפה, – אמר הרבי וקם ממקומו.
הוא נטל את כסאו שישב עליו, העמידו באמצע ה“חדר”, הוציא את רצועת העור ממגירת השולחן ורמז לי לגשת אליו.
ב“חדר” נשתררה דממה. אני לא זזתי ממקומי.
– גש הנה, פריץ, – אמר הרבי בקולו הכבוש ובעיניו מבט אכזרי – ברצועה אוציא ממך את האמת!
לא זזתי ממקומי.
פתאום זנק אלי הרבי, תפסני בזרועותיו, משכני אל הכסא שעמד באמצע ה“חדר”, הניח עליו רגל אחת, הניחני על ברכו והתחיל למשוך ולהוריד מכנסי. רגשי זעם ובושה אחזוני. בשארית כוחותי נאבקתי עמו. התהפכתי ובנפלי מברכו ארצה חבטתי קשה בנעלי המסומרות בלסתותיו של הרבי. הוא הרפה ממני והחזיק בשתי ידיו בסנטרו ומפיו פרץ קילוח דם.
אותו רגע קמתי מן הארץ, התפרצתי החוצה כמטורף והתחלתי זורק אבנים גדולות וכבדות אל תוך ה“חדר”. השמשות התנפצו בזו אחר זו ושברי הזכוכית עפו לכל עבר. הרבי והנערים הסתתרו בפינות ומתחת לשולחן ואני הוספתי לזרוק אבנים אל ה“חדר” דרך הדלת הפתוחה ודרך החלונות המנופצים.
כשעייפתי וסערת רוחי שקטה במקצת, נשאתי את רגלי וברחתי.
באפיסת כוחות באתי הביתה. כשראוני הורי נבהלו ונחרדו. בגדי היו קרועים ומלוכלכים, ראשי היה מגולה ופרוע, שכן הכובע נשמט מעליו ונשאר ב“חדר”, ופני בערו כאש. אבא, שעדיין לא הספיק לצאת לעבודתו, עמד כמאובן ואמא ספקה כפיה וקראה:
– מה קרה? רבונו של עולם! הבט וראה מה עשית בנער בעקשנותך!
– הרגעי, הרגעי! – אמר אבא וקרב אלי – ועתה, ספר נא, בני, מה קרה? מי הכה אותך? מדוע הכו אותך?
– הרבי… – גמגמתי – הוא רצה להלקות אותי ולהשפילני לעיני כל הנערים…
– על מה ולמה? – שאל אבא בכעס.
– על דיבה שהוציאו עלי… הם סיפרו שאני נפצתי שמשה בשבת…
– ומי נפץ את השמשה? – שאל אבא כשסערת רוחו גוברת.
– הם… אני רק עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת…
– נערי, – אמר אבא בלטפו את ראשי הלוהט – יודע אני כי דובר אמת אתה תמיד; הבטיחני נא גם עתה כי אמת בפיך ואדע את אשר אעשה.
– אני מבטיחך, אבא, כי רק אמת בפי – אמרתי כשדמעות חונקות בגרוני.
אותו רגע נראה הרבי בחצר; פניו היו קשורות במטפחת וכולו אש להבה.
– בוקר טוב, ר' אלטר – קידם אותו אבא בברכה לגלגנית – מה חדש בפיך?
– מה חדש? ראה מה שעשה לי ה“שקץ” שלכם! את כל שמשות ה“חדר” נפץ! פגע באבנים כבדות בכמה מן הנערים!
– על מה ולמה? – שאל אבא בכעס עצור.
– על שרציתי להלקותו…
– למה רצית להלקותו? – שסע אבא את דבריו.
– משום שה“שקץ” נפץ שמשה ביום השבת!
– הראית בעיניך?
– כל הנערים ספרו!
– שקרנים הם, ואתה יודע זאת!
– הוא שבר כמעט את כל שיני!
– אם לא תסתלק מכאן מיד – הרעים אבא בקולו – אשבור את השיניים שנשארו עוד בפיך! כלך לך מפה, פשפש!
– שקצים! גויים! – הצטעק הרבי – אלמד אתכם דרך ארץ!
אותו רגע נגש אליו אבא, החזיק בצוארון קפוטתו, סחבו אל ירכתי החצר, זרקו החוצה וסגר את השער. אחר כך פנה אלי ואמר:
– חסל סדר “חדר”, בני. ממחר תלך לבית־הספר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.