א.    🔗

כל באי בית־הדואר מכירים אותו, את הנער קטן־הקומה והצנום, הלבוש מכנסי־חקי קצרים ומטולאים וכתונת כהה, ולרגליו – נעלים בלות, גדולות מכפי מידתו. פניו חוורים ועיניו הגדולות והשחורות נוצצות.

בשעות אחר־הצהרים הוא עומד לפני פתח המחלקה למכתבים השמורים בתיבות־הדואר, ובצאת מישהו משם ומכתב בידו – הוא מעכבו בבקשת־תחנונים:

– אדון, סליחה! שמא תוכל לתת לי את הבולים שעל מכתבך, אם… אם אין לך צורך בהם?

על־פי־רוב הוא נתקל באדם זועף, הנוזף בו ומגרשו מעל פניו בחרפה:

– אל תבלבל את המוח! מיד אקרא לפקיד־הדואר וילמדך פרק בדרך־ארץ!

והנער, הוא נסים, בולע את עלבונו – ומתחמק וחוזר למקומו, ליד הפתח, ומוסיף לארוב לאנשים היוצאים בחבילותיהם ובמכתביהם.

אך יש ואחד היוצאים מתעכב, מסביר לו פנים, מחייך אליו, ותוך כדי כך מסיר מעל מכתביו או חבילותיו את הבולים ומוסרם לו.

ויש גם השואלים אותו:

– למה לך בולים? מה תעשה בהם?

על שאלה זו משיב הנער בגמגום ובקצרה:

– לא כלום… ככה… יש לי צורך בהם…

ומדי יום ביומו, עם חשכה, כשננעלות דלתות המחלקה לתיבות־הדואר, עוזב נסים את מקומו, רץ במעלה רחוב יפו ונעלם שם בתוך הקהל הרב הנדחק על המדרכות.

לאן רץ ונחפז נסים אותה שעה? – לא ידע איש עד שגילה את הסוד אחד מבאי בית־הדואר, שהיה מסביר לו פנים ונותן לו את הבולים שעל מכתביו.

הנער עורר את תשומת לבו, והלה החליט לעקוב אחריו ולדעת: מה יעשה נער כזה בבולים?

 

ב.    🔗

יום אחד, משנסגרו דלתות המחלקה לתיבות המכתבים, ונסים התחיל לרוץ במעלה רחוב יפו, נחפז אותו אדם ללכת בעקבותיו. הוא נדחק בין העוברים והשבים שעל המדרכות ולא גרע עין מנסים, עד שראהו נכנס לסימטה אחת. נכנס אף הוא לאותה סימטה והספיק לראות את נסים בהעלמו בשער בנין אחד. נגש האיש אל הבנין ועיין בשלטים הקבועים שם. והנה נזדקר לעיניו בין שאר השלטים הגדולים והקטנים שלט קטן ונוצץ: “יהודה לוי, סוחר בבולים”.

– כך! – חשב האיש בלבו – נער פקח הוא, סוחר מבטן ומלידה. הנה, זהו הסוחר אשר לו הוא מוכר את הבולים שהוא אוסף ליד הדואר. אך תאב אני לדעת מה הוא עושה בכסף הזה ועל מה הוא מוציא אותו?

המתין האיש בפינה נסתרת ליד שער החצר. לא עברה שעה קלה והנער יצא מן החצר ונשא את רגליו בריצה לעבר שער יפו.

נחפז אותו אדם ללכת אחריו, בלי שירגיש בו הנער. נכנס נסים בשער יפו – והאיש אחריו. הגיע לעיר העתיקה – והאיש אחריו. ברחוב השוק הצר והצפוף, שאדם ובהמה נדחקים בו בערבוביה, כמעט שאבד נסים מעיניו. אבל האיש לא אמר נואש; אחת החליט ולא ישנה: לגלות את מצפוני הנער. לפיכך אזר את שארית כוחותיו ובמרפקיו פילס לו דרך בתוך זרם ההמון המגוון שמלא את הרחוב.

השבח לאל; הנה יצאו מן השוק הצפוף. עתה התחילה הריצה בסבך של סימטאות; נדמה היה, שאין להן קץ ואין להן סוף. סימטה אחר סימטה ורחוב אחר רחוב. הנה עברו את רחוב היהודים לכל ארכו. הנה עברו גם את רחוב הקראים. והנה – הסימטה הארוכה והצרה, המוליכה אל רחבת ה“מידן”.

והנער נחפז והאיש אחריו.

 

ג.    🔗

סוף סוף נעצר נסים על יד אחת החצרות. ובטרם יכנס ההצרה הסב בלי משים את פניו וראה את האיש, שנעצר אף הוא בקצה הסימטה. מיד הכיר בו את ה“אדון” הטוב, המעניק לו תמיד מבוליו. חושיו נתבלבלו והוא נשאר עומד כנטוע במקומו.

אותו רגע ניגש אליו האיש, חייך חיוך קל ואמר:

– אל תירא, נערי! עקבתי אחריך, כדי לדעת… אבל אין זה חשוב. הגידה לי, התגור כאן, בחצר זו?

– כן – ענה הנער וכולו אחוז תמהון ופחד – אבל, למה אדוני הלך אחרי? אני… שום דבר רע לא עשיתי.

– אל תירא, נערי! – אמר האיש – לא יאונה לך כל רע. מה שמך?

– שמי? שמי נסים מזרחי.

– ובן כמה אתה? – הוסיף האיש לשאול.

– אני? בן אחת־עשרה. למה זה תשאל, אדון?

– הרי אמרתי לך – הרגיעו האיש – אל תירא. אני רק רציתי לדעת… כן… וכאן גרים הוריך?

– כן – ענה הנער – אמי ושתי אחיותי הקטנות.

– ואביך?

– אבי… אבי מת. נפל בחזית… ביוון…

– כיצד? הוא היה חייל?

– כן, הוא היה חייל ונהרג ביוון.

– ומי מפרנס אתכם?

– אינני יודע, אדון. אמא שלי עובדת. כובסת ומגהצת בבתי זרים, ואני…

– ואתה סוחר בבולים?

– כן, אדון… אני מוכרח… לאמא אין די כסף…

– התוכל להציגני לפני אמך?

– כן. בבקשה, אדון, נכנס לחצר.

נכנסו לחצר האפילה. היו בה כמה וכמה דלתות שהובילו לדירות קטנטנות. הנער פתח אחת הדלתות הללו ולפני האיש נתגלתה תמונה מדכאה. החדר הקטן והצר היה מואר באור עששית של נפט. על מחצלת שעל גבי הרצפה ישנו שני ילדים קטנים, מכוסים בשמיכות בלות. באחת מפינות החדר, לפני פתיליה דולקת שעליה עמד סיר רותח, ישבה אשה כבת שלושים. פניה היו קודרים ועיניה עצובות מאד. בראותה את הנער נכנם בלוית האיש הזר, נשאה עיניה בתמהון ולא אמרה דבר.

– אמא – אמר הנער – האיש הזה רוצה לדבר עמך.

– שלום אדון, – אמרה האשה – בבקשה, תשב.

ישב האיש על הכסא היחידי שהיה בחדר ופתח:

– רציתי לומר לך, גברתי, כי נער יקר הוא נערך. ראיתי את אשר הוא עושה בשעותיו הפנויות, לאחר למודיו בבית־הספר, והדבר נגע עד לבי. הוא סיפר לי על מצבכם, ואני רוצה לעזור לכם.

– מה תוכל לעשות, אדון? אנו חיים, ברוך השם. אני עובדת וגם נסים מביא לפעמים הביתה כמה פרוטות.

– לא, לא, גברתי הטובה! אין זה ענין בשבילו לעמוד חצאי ימים על יד פתח בית־הדואר ולבזבז את זמנו; הוא צריך ללמוד.

– ומה יהיה עלינו, אדון?

– יש לי הצעה, גברתי. התסכימי לעבוד בבית־החרושת שלי? אשלם לך משכורת חדשית קבועה ולא תצטרכי לכבס לבנים בבתי־זרים. העבודה לא תקשה עליך ותוכלי להתפרנס בה בכבוד, וכל מחסורי נסים עלי יהיו.

דמעות גיל שמו מחנק לגרונה של האשה המסכנה. היא לא יכלה להוציא הגה מפיה.

וכעבור ימים מספר עברה אמו של נסים עם הילדים לגור בשכונה הסמוכה לירושלים, אשר בה נמצא בית־החרושת של האיש הטוב והמיטיב. חדר מוצף שמש ואור שכרו להם שם, והאשה התחילה לעבוד ולהשתכר די מחייתה ומחיית ילדיה.

 

ד.    🔗

מר יהודה הלוי, הסוחר בבולים, תמה על שחדל הנער לבוא אליו יום יום, כדי למכור לו את הבולים שאסף. כמה פעמים ירד לבית־הדואר לבקשו שם, אך לא מצאו.

הוא לא ידע שבאותן השעות היה נסים יושב בחדר הקטן והנקי ומכין את שעוריו וקורא בספרים.