משחזרתי עם הורי לירושלים לאחר שהייה קצרה בחוץ־לארץ, החליט אבא להחזירני אל ה“חדר”.
אמא, שידעה את הצפוי לי מקנאי ירושלים ובטלניה בתקופה שלפני המלחמה העולמית הראשונה, נסתה להתנגד לכך. אך אבא טען:
– לימודי חול עוד יספיק ללמוד; נער בן אחת עשרה מוטב שילמד עוד קצת תורה ב“חדר”.
אך צדקה אמא מאבא. ב“חדר” לא קבלוני הרבי והנערים בסבר פנים יפות. הייתי לבוש אירופית; פיאות לא שיירו לי ונעלי היו נקיות ומבריקות. מיד נתנו בי הכל עין לרעה והתיחסו אלי בחשדנות ובקנאה. יוצא דופן הייתי, “מפואר” מדי. גם הרבי וגם נערי ה“חדר” היו לבושים בגדים מטולאים או קרועים, נעליהם היו מרופטות ומלוכלכות ושערותיהם היו פרועות ומגודלות. דבורם מבוהל ומבולבל, ככל תנועותיהם והליכותיהם.
אף־על־פי שהתנהגתי יפה, למדתי שיעורי ולא עשיתי עוול לשום נער מנערי ה“חדר”, זכיתי בתואר “שקץ”. כך קראו לי בפני ושלא בפני.
בהפסקת הצהרים, כשהיה הרבי הולך לביתו לנמנם במקצת, היו הנערים “הופכים את החדר”; מלכלכים את הרצפה במים, שוברים ספסלים, קורעים ספרים, מקימים רעש. וכשהיה הרבי מפתיע אותם בכניסתו היו מתישבים במקומותיהם, שותקים כשיות אלמות ומעמידים פנים כצדיקים תמימים. הרבי היה נוהג לשאול:
– מי עשה את המהפכה הזאת?
מישהו היה מפליט:
– “השקץ”…
ומיד היה הרבי פונה אלי במבטי זעם נוקבים. הוא היה מודד אותי בעיניו, מסתכל בבגדי הנקיים והשלמים ורוטן:
– הפריץ…
מדי פעם הייתי מספר בבית על הסבל שאני סובל ב“חדר” ועל הרדיפות שאני נרדף, אך אבא בשלו:
– לא יזיק אם תלמד תורה עוד שנה; לבית־הספר עוד תספיק ללכת.
והנה קרה מקרה ששינה את פני הדברים מן הקצה אל הקצה.
שבת אחת, בין מנחה לערבית, שיחקו נערי ה“חדר” בסמטת בית־הכנסת. תחילה שיחקו סתם; אחר כך התחילו לזרוק אבנים איש ברעהו עד שנפצו שמשה בחלון ביתה של אשה אלמנה אחת. מיד התפרצה זו החוצה בצעקות והתחילה רודפת אחרי הנערים. בן רגע פשטה השמועה בכל השכונה:
– ה“שקץ”… ה“שקץ” הוא אשר נפץ את השמשה. וכי איזה נער ירושלמי הגון מסוגל לעשות מעשה כזה ביום השבת?
אותה שעה עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת. והנה התחיל אחד הנערים הפרועים, שייקלה היה שמו, לרדוף אחרי ולצעוק:
– הנה הוא! תפסוהו!
כל עוד נפשי בי נמלטתי משם כשבאזני מהדהדות צעקותיה של האלמנה:
– חכה! חכה! הרבי ידע על כך!
למחרת בבוקר, כשבאתי ל“חדר” קדמוני הנערים בשנאה גלויה. שייקלה הוציא לעומתי לשון ואמר:
– עוד מעט יבוא הרבי ויהיה שמח… תדע כבר כיצד מנפצים שמשות…
לא שעיתי אליו וישבתי במקומי.
לא עברו רגעים מועטים והרבי נכנס וישב בראש השולחן הארוך שמסביבו ישבו כל הנערים עם ספריהם הפתוחים.
לאחר כמה רגעי שתיקה נעץ בי מבטו ואמר בקול כבוש וזועם:
– גש אלי!
קמתי ממקומי ובפיק ברכים נגשתי אליו.
– מדוע נפצת שמשה ביום השבת? – רטן לתוך זקנו המדובלל.
– אני לא שחקתי עמהם ולא זרקתי אבנים – עניתי.
– רצונך לומר – אמר הרבי בלעג – שכל הנערים האלה שקרנים הם ורק אתה דובר אמת?
– לא זרקתי אבנים ולא נפצתי שמשה – עניתי – רק עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת.
– צדיק תמים! – לעג הרבי, וכל הנערים פרצו בצחוק למשבתי.
– ובכן – המשיך – אינך רוצה להודות על האמת?
– לא נפצתי שמשה – אמרתי וקולי רעד מזעם.
– יפה, – אמר הרבי וקם ממקומו.
הוא נטל את כסאו שישב עליו, העמידו באמצע ה“חדר”, הוציא את רצועת העור ממגירת השולחן ורמז לי לגשת אליו.
ב“חדר” נשתררה דממה. אני לא זזתי ממקומי.
– גש הנה, פריץ, – אמר הרבי בקולו הכבוש ובעיניו מבט אכזרי – ברצועה אוציא ממך את האמת!
לא זזתי ממקומי.
פתאום זנק אלי הרבי, תפסני בזרועותיו, משכני אל הכסא שעמד באמצע ה“חדר”, הניח עליו רגל אחת, הניחני על ברכו והתחיל למשוך ולהוריד מכנסי. רגשי זעם ובושה אחזוני. בשארית כוחותי נאבקתי עמו. התהפכתי ובנפלי מברכו ארצה חבטתי קשה בנעלי המסומרות בלסתותיו של הרבי. הוא הרפה ממני והחזיק בשתי ידיו בסנטרו ומפיו פרץ קילוח דם.
אותו רגע קמתי מן הארץ, התפרצתי החוצה כמטורף והתחלתי זורק אבנים גדולות וכבדות אל תוך ה“חדר”. השמשות התנפצו בזו אחר זו ושברי הזכוכית עפו לכל עבר. הרבי והנערים הסתתרו בפינות ומתחת לשולחן ואני הוספתי לזרוק אבנים אל ה“חדר” דרך הדלת הפתוחה ודרך החלונות המנופצים.
כשעייפתי וסערת רוחי שקטה במקצת, נשאתי את רגלי וברחתי.
באפיסת כוחות באתי הביתה. כשראוני הורי נבהלו ונחרדו. בגדי היו קרועים ומלוכלכים, ראשי היה מגולה ופרוע, שכן הכובע נשמט מעליו ונשאר ב“חדר”, ופני בערו כאש. אבא, שעדיין לא הספיק לצאת לעבודתו, עמד כמאובן ואמא ספקה כפיה וקראה:
– מה קרה? רבונו של עולם! הבט וראה מה עשית בנער בעקשנותך!
– הרגעי, הרגעי! – אמר אבא וקרב אלי – ועתה, ספר נא, בני, מה קרה? מי הכה אותך? מדוע הכו אותך?
– הרבי… – גמגמתי – הוא רצה להלקות אותי ולהשפילני לעיני כל הנערים…
– על מה ולמה? – שאל אבא בכעס.
– על דיבה שהוציאו עלי… הם סיפרו שאני נפצתי שמשה בשבת…
– ומי נפץ את השמשה? – שאל אבא כשסערת רוחו גוברת.
– הם… אני רק עברתי בסמטה בצאתי מבית־הכנסת…
– נערי, – אמר אבא בלטפו את ראשי הלוהט – יודע אני כי דובר אמת אתה תמיד; הבטיחני נא גם עתה כי אמת בפיך ואדע את אשר אעשה.
– אני מבטיחך, אבא, כי רק אמת בפי – אמרתי כשדמעות חונקות בגרוני.
אותו רגע נראה הרבי בחצר; פניו היו קשורות במטפחת וכולו אש להבה.
– בוקר טוב, ר' אלטר – קידם אותו אבא בברכה לגלגנית – מה חדש בפיך?
– מה חדש? ראה מה שעשה לי ה“שקץ” שלכם! את כל שמשות ה“חדר” נפץ! פגע באבנים כבדות בכמה מן הנערים!
– על מה ולמה? – שאל אבא בכעס עצור.
– על שרציתי להלקותו…
– למה רצית להלקותו? – שסע אבא את דבריו.
– משום שה“שקץ” נפץ שמשה ביום השבת!
– הראית בעיניך?
– כל הנערים ספרו!
– שקרנים הם, ואתה יודע זאת!
– הוא שבר כמעט את כל שיני!
– אם לא תסתלק מכאן מיד – הרעים אבא בקולו – אשבור את השיניים שנשארו עוד בפיך! כלך לך מפה, פשפש!
– שקצים! גויים! – הצטעק הרבי – אלמד אתכם דרך ארץ!
אותו רגע נגש אליו אבא, החזיק בצוארון קפוטתו, סחבו אל ירכתי החצר, זרקו החוצה וסגר את השער. אחר כך פנה אלי ואמר:
– חסל סדר “חדר”, בני. ממחר תלך לבית־הספר.
א.
כל באי בית־הדואר מכירים אותו, את הנער קטן־הקומה והצנום, הלבוש מכנסי־חקי קצרים ומטולאים וכתונת כהה, ולרגליו – נעלים בלות, גדולות מכפי מידתו. פניו חוורים ועיניו הגדולות והשחורות נוצצות.
בשעות אחר־הצהרים הוא עומד לפני פתח המחלקה למכתבים השמורים בתיבות־הדואר, ובצאת מישהו משם ומכתב בידו – הוא מעכבו בבקשת־תחנונים:
– אדון, סליחה! שמא תוכל לתת לי את הבולים שעל מכתבך, אם… אם אין לך צורך בהם?
על־פי־רוב הוא נתקל באדם זועף, הנוזף בו ומגרשו מעל פניו בחרפה:
– אל תבלבל את המוח! מיד אקרא לפקיד־הדואר וילמדך פרק בדרך־ארץ!
והנער, הוא נסים, בולע את עלבונו – ומתחמק וחוזר למקומו, ליד הפתח, ומוסיף לארוב לאנשים היוצאים בחבילותיהם ובמכתביהם.
אך יש ואחד היוצאים מתעכב, מסביר לו פנים, מחייך אליו, ותוך כדי כך מסיר מעל מכתביו או חבילותיו את הבולים ומוסרם לו.
ויש גם השואלים אותו:
– למה לך בולים? מה תעשה בהם?
על שאלה זו משיב הנער בגמגום ובקצרה:
– לא כלום… ככה… יש לי צורך בהם…
ומדי יום ביומו, עם חשכה, כשננעלות דלתות המחלקה לתיבות־הדואר, עוזב נסים את מקומו, רץ במעלה רחוב יפו ונעלם שם בתוך הקהל הרב הנדחק על המדרכות.
לאן רץ ונחפז נסים אותה שעה? – לא ידע איש עד שגילה את הסוד אחד מבאי בית־הדואר, שהיה מסביר לו פנים ונותן לו את הבולים שעל מכתביו.
הנער עורר את תשומת לבו, והלה החליט לעקוב אחריו ולדעת: מה יעשה נער כזה בבולים?
ב.
יום אחד, משנסגרו דלתות המחלקה לתיבות המכתבים, ונסים התחיל לרוץ במעלה רחוב יפו, נחפז אותו אדם ללכת בעקבותיו. הוא נדחק בין העוברים והשבים שעל המדרכות ולא גרע עין מנסים, עד שראהו נכנס לסימטה אחת. נכנס אף הוא לאותה סימטה והספיק לראות את נסים בהעלמו בשער בנין אחד. נגש האיש אל הבנין ועיין בשלטים הקבועים שם. והנה נזדקר לעיניו בין שאר השלטים הגדולים והקטנים שלט קטן ונוצץ: “יהודה לוי, סוחר בבולים”.
– כך! – חשב האיש בלבו – נער פקח הוא, סוחר מבטן ומלידה. הנה, זהו הסוחר אשר לו הוא מוכר את הבולים שהוא אוסף ליד הדואר. אך תאב אני לדעת מה הוא עושה בכסף הזה ועל מה הוא מוציא אותו?
המתין האיש בפינה נסתרת ליד שער החצר. לא עברה שעה קלה והנער יצא מן החצר ונשא את רגליו בריצה לעבר שער יפו.
נחפז אותו אדם ללכת אחריו, בלי שירגיש בו הנער. נכנס נסים בשער יפו – והאיש אחריו. הגיע לעיר העתיקה – והאיש אחריו. ברחוב השוק הצר והצפוף, שאדם ובהמה נדחקים בו בערבוביה, כמעט שאבד נסים מעיניו. אבל האיש לא אמר נואש; אחת החליט ולא ישנה: לגלות את מצפוני הנער. לפיכך אזר את שארית כוחותיו ובמרפקיו פילס לו דרך בתוך זרם ההמון המגוון שמלא את הרחוב.
השבח לאל; הנה יצאו מן השוק הצפוף. עתה התחילה הריצה בסבך של סימטאות; נדמה היה, שאין להן קץ ואין להן סוף. סימטה אחר סימטה ורחוב אחר רחוב. הנה עברו את רחוב היהודים לכל ארכו. הנה עברו גם את רחוב הקראים. והנה – הסימטה הארוכה והצרה, המוליכה אל רחבת ה“מידן”.
והנער נחפז והאיש אחריו.
ג.
סוף סוף נעצר נסים על יד אחת החצרות. ובטרם יכנס ההצרה הסב בלי משים את פניו וראה את האיש, שנעצר אף הוא בקצה הסימטה. מיד הכיר בו את ה“אדון” הטוב, המעניק לו תמיד מבוליו. חושיו נתבלבלו והוא נשאר עומד כנטוע במקומו.
אותו רגע ניגש אליו האיש, חייך חיוך קל ואמר:
– אל תירא, נערי! עקבתי אחריך, כדי לדעת… אבל אין זה חשוב. הגידה לי, התגור כאן, בחצר זו?
– כן – ענה הנער וכולו אחוז תמהון ופחד – אבל, למה אדוני הלך אחרי? אני… שום דבר רע לא עשיתי.
– אל תירא, נערי! – אמר האיש – לא יאונה לך כל רע. מה שמך?
– שמי? שמי נסים מזרחי.
– ובן כמה אתה? – הוסיף האיש לשאול.
– אני? בן אחת־עשרה. למה זה תשאל, אדון?
– הרי אמרתי לך – הרגיעו האיש – אל תירא. אני רק רציתי לדעת… כן… וכאן גרים הוריך?
– כן – ענה הנער – אמי ושתי אחיותי הקטנות.
– ואביך?
– אבי… אבי מת. נפל בחזית… ביוון…
– כיצד? הוא היה חייל?
– כן, הוא היה חייל ונהרג ביוון.
– ומי מפרנס אתכם?
– אינני יודע, אדון. אמא שלי עובדת. כובסת ומגהצת בבתי זרים, ואני…
– ואתה סוחר בבולים?
– כן, אדון… אני מוכרח… לאמא אין די כסף…
– התוכל להציגני לפני אמך?
– כן. בבקשה, אדון, נכנס לחצר.
נכנסו לחצר האפילה. היו בה כמה וכמה דלתות שהובילו לדירות קטנטנות. הנער פתח אחת הדלתות הללו ולפני האיש נתגלתה תמונה מדכאה. החדר הקטן והצר היה מואר באור עששית של נפט. על מחצלת שעל גבי הרצפה ישנו שני ילדים קטנים, מכוסים בשמיכות בלות. באחת מפינות החדר, לפני פתיליה דולקת שעליה עמד סיר רותח, ישבה אשה כבת שלושים. פניה היו קודרים ועיניה עצובות מאד. בראותה את הנער נכנם בלוית האיש הזר, נשאה עיניה בתמהון ולא אמרה דבר.
– אמא – אמר הנער – האיש הזה רוצה לדבר עמך.
– שלום אדון, – אמרה האשה – בבקשה, תשב.
ישב האיש על הכסא היחידי שהיה בחדר ופתח:
– רציתי לומר לך, גברתי, כי נער יקר הוא נערך. ראיתי את אשר הוא עושה בשעותיו הפנויות, לאחר למודיו בבית־הספר, והדבר נגע עד לבי. הוא סיפר לי על מצבכם, ואני רוצה לעזור לכם.
– מה תוכל לעשות, אדון? אנו חיים, ברוך השם. אני עובדת וגם נסים מביא לפעמים הביתה כמה פרוטות.
– לא, לא, גברתי הטובה! אין זה ענין בשבילו לעמוד חצאי ימים על יד פתח בית־הדואר ולבזבז את זמנו; הוא צריך ללמוד.
– ומה יהיה עלינו, אדון?
– יש לי הצעה, גברתי. התסכימי לעבוד בבית־החרושת שלי? אשלם לך משכורת חדשית קבועה ולא תצטרכי לכבס לבנים בבתי־זרים. העבודה לא תקשה עליך ותוכלי להתפרנס בה בכבוד, וכל מחסורי נסים עלי יהיו.
דמעות גיל שמו מחנק לגרונה של האשה המסכנה. היא לא יכלה להוציא הגה מפיה.
וכעבור ימים מספר עברה אמו של נסים עם הילדים לגור בשכונה הסמוכה לירושלים, אשר בה נמצא בית־החרושת של האיש הטוב והמיטיב. חדר מוצף שמש ואור שכרו להם שם, והאשה התחילה לעבוד ולהשתכר די מחייתה ומחיית ילדיה.
ד.
מר יהודה הלוי, הסוחר בבולים, תמה על שחדל הנער לבוא אליו יום יום, כדי למכור לו את הבולים שאסף. כמה פעמים ירד לבית־הדואר לבקשו שם, אך לא מצאו.
הוא לא ידע שבאותן השעות היה נסים יושב בחדר הקטן והנקי ומכין את שעוריו וקורא בספרים.
שנינו למדנו באותה כתה. הוא היה בן עשירים, מעשירי המלחמה; אני הייתי בן עניים. הוא היה חזק, גבה קומה, שבע, לבוש הדר; אני הייתי כחוש, קטן קומה, רעב, ובגדי ישנים ומרופטים ולא לפי מדתי. חבריו היו מבני העשירים היושבים בשכונות המכובדות בירושלים; חברי היו מבני העניים ממשכנות העוני. הם נהגו כבר אז כמנהג הבוטחים בעושרם: אחרו לבוא לבית־הספר, זללו, בזבזו כסף והציקו למורים; אנחנו נהגנו להקדים לבוא לבית־הספר, לעסנו את הפת היבשה שהבאנו עמנו בכיסינו תוך כדי חזרה על השיעורים, ונהגנו כבוד במורים.
שני מחנות. הוא היה מנהיג החבורה שלו; חברי ראו אותי כמנהיגם. הם הביטו עלינו בשאט נפש, לעגו לנו; אנו רק התרחקנו מהם, התעלמנו מהם. נשאנו סבלנו באורך רוח. לא קנאנו בהם, אבל לא חבבנו אותם.
אך נפלאים ומוזרים דרכי אנוש. מסתבר שדוקא בלב הנערים המפוטמים הללו קננה הקנאה. לא היה לנו, העלובים, הרעבים ולובשי הקרעים דבר מלבד האהבה לתורה שלמדונו רבותינו. ועל כך קנאו בנו אותם הנערים, ועינם היתה צרה בנו על החיבה שגילו לנו המורים.
תהום רבצה בין שני המחנות; לא היה מגע כלשהו בינינו.
יום אחד, בשעת ההפסקה הגדולה, שחקתי עם חברי בכדור. והנה נתגלגל הכדור למקום שבו שיחקו חבורת בני העשירים. אצתי לשם כדי להוציאו. מנהיגם שעסק אותה שעה באכילת תפוח גדול ואדום הפליט:
– הסתכלו נא בטלאי שעל מכנסיו.
שמתי עצמי כלא שומע, נטלתי את הכדור וחזרתי אל חברי.
למחרת, כשעברתי על פניהם כשעת ההפסקה, שוב הפליט הבחור גבה הקומה:
– ראו נא, ראו, נוסף לו טלאי חדש על מכנסיו!
וכולם פרצו בצחוק אדיר.
שוב לא הגבתי על העלבון ולא גיליתי דבר לאיש.
מאותו יום גברה חוצפתו של אותו בחור ולא החמיץ שום הזדמנות כדי להעליב אותי ולהלבין פני ברבים. כך עברו ימים ושבועות. נשכתי שפתי בשיני ולא אמרתי דבר. חברי שלא יכלו לראות בצערי התחננו לפני:
– למה תשתוק? עד מתי יתעלל בך? אמור מילה ונעשה בהם שפטים.
– לא – אמרתי – הניחו להם עד שיהא להם הדבר לזרא.
אך מה כוחו של נער שיוכל למשול ברוחו עד אין קץ? בוקר אחד, עם צלצול הפעמון, שעה שהסתדרנו בשורה כדי להכנס לכתה, הפליט הנער בקול רם וחצוף:
– ראו כמה מלוכלך הוא! איך נשב עם הטינופת הזאת בכתה אחת!
צחוק אדיר פרץ מפי כל חסידיו. לבי נתרעש בקרבי ודמי נדלק. יצאתי מן השורה, קרבתי אל הנער שהיה משכמו ומעלה גבוה ממני, הסתכלתי בו בעינים בוערות ואמרתי בקול עצור:
– אמנם בגדי מטולאים, אבל נקי אני יותר ממך.
הנער כאילו נרתע לרגע, אך מיד פער את פיו בלעג וקרא:
– קבצן מתועב!
אותו רגע איבדתי את עשתונותי. זנקתי עליו כחתול פרא, תקעתי את צפרני בפרצופו השמן ושנינו נפלנו ארצה בכל כובד משאנו. כששכב על הארץ התחלתי הולם בו בשני אגרופי בכל מקום שפגעתי. לא ידעתי מה שאני עושה; לא ראיתי לפני דבר. מעין ערפל כיסה על עיני ואזני היו אטומות. קילוחי דם פרצו מנחירי אפו ומפיו ואני הוספתי להלום בו באגרופי כמטורף. הרגשתי בהרבה זוגות ידים שניסו לנתקני ממנו, אך בעטתי ברגלי בכל מי שקרב אלי. סוף סוף גברו עלי והרפיתי ממנו. כמה מורים ותלמידים החזיקו בי בחזקה. על הארץ היה מוטל הבחור שותת דם ונוחר כשור שחוט. כמה מחבריו הרימוהו ונשאו אותו משם.
אזני היו עדיין אטומות והכול מסביבי היה כלוטה1 בערפל. מישהו דיבר אלי, אך דומה היה כאילו באים הדברים ממרחקים:
– מה זאת עשית?
בקושי דיברתי:
– אינני טינופת… אינני קבצן מלוכלך… על מה ולמה נטפל אלי?… מה רעה עשיתי לו?…
לא עברה שעה קלה ומצאתי עצמי בחדרו של המנהל. נבהל ורועד עמדתי לפני שולחנו על רגלי הכושלות ולבי פרפר בקרבי. רגע ארוך שדמה בעיני לנצח הסתכל בי המנהל מבעד למשקפי הזהב שלו, החליק בידו בזקנקנו ולא אמר דבר. אחר כך קם ממקומו, נגש אל הדלת ונעלה. בצעדים מדודים חזר וישב במקומו ועדיין לא הוציא מלה מפיו. סוף סוף אמר:
– שב.
ישבתי על קצה הכסא שהצביע עליו, השפלתי ראשי וחכיתי.
בקול שקט שלא נשמע כמעט, קול רך המעביר צמרמורת בכל הגוף, דיבר המנהל:
– היודע אתה שיכולת לרצחו נפש?
– לא.
– מדוע עשית זאת? – הוסיף לדבר בקול רך, עד כדי חרדה.
– איני יודע…
– הפגע בך הוא ראשונה?
– לא.
המנהל קם ממקומו, ניגש אלי, החזיק בסנטרי, הרים את ראשי ואמר בקול אבהי ומלטף:
– ספר לי, בני, את הכל; אין איש עמנו. מכיר אני אותך שאינך איש ריב ומדון; תלמיד טוב אתה וגאוותנו עליך. הלא דברים בגו.
ברגע זה לא יכולתי עוד למשול ברוחי ופרצתי בבכי. דמעותי שמו מחנק ולא יכולתי להוציא הגה מפי. המנהל חזר למקומו וישב. עברו כמה רגעים עד ששככה סערת רוחי. שוב דיבר המנהל:
– ובכן, נרגעת במקצת; ספר לי את כל האמת.
התחלתי מגמגם:
– זה ימים רבים… שהוא מעליבני ומלבין פני ברבים… כל זמן שלעג לי על בגדי המטולאים ועל עניותי הבלגתי ושתקתי… היום קרא לי באזני כל בני הכתה קבצן מלוכלך, טינופת… והרי… הכול יודעים שמקפיד אני על הנקיון. וכשהופיעה לפני דמותו של אבי האלמן העומד בלילות בפינת המטבח ומכבס את בגדי למען אהיה נקי בבית־הספר, איבדתי את עשתונותי… ועשיתי מה שעשיתי…
דממה עמוקה נשתררה בחדר. את דברי אלה דיברתי כשעיני היו מושפלות לארץ. חיכיתי לגזר דיני. אך השתיקה נמשכה; המנהל לא דיבר דבר. נשאתי את עיני ולתמהוני הרב ראיתי אותו עומד בקצה החדר, גבו מופנה אלי והוא מליט את פניו במטפחתו הלבנה.
הוספתי לחכות כשראשי מושפל. שוב עברו רגעי נצח. והנה שמעתי את צעדי המנהל בהתקרבו אל מקומו ליד השולחן.
– הסתכל בפני – אמר.
הרימותי ראשי והסתכלתי בפניו. עיניו התנוצצו. ידעתי שבכה לשמע דברי.
– האמנם סבור אתה – אמר בקול מרעיד – שזו הדרך לפתור חילוקי דעות?
– לא – עניתי.
– ומדוע לא התאוננת באזני כשהתחילה פרשת העלבונות?
– בזתי לו בלבי ולא ראיתי אותו ראוי לתשומת לב. ו… אינני אוהב להלשין.
– לפי החוק עלי להענישך – אמר המנהל – הידעת זאת?
– כן.
– הריני מוציאך אפוא, מבית־הספר לשבוע ימים. וזכור: לעולם אל תרים ידך על חברך גם אם תגבר סערת רוחך. מעשה ילדות הוא להכות חבר.
הוא ניגש אל הדלת, פתחה ואמר בקולו האבהי והרחום:
– ועתה, נערי, לך וחזור כעבור שבוע ימים.
ובעברי את המפתן הוסיף כמעט בלחש:
– ואל תשכח לבוא למטבח יום יום לאכול את ארוחת־הצהרים עם שאר הנערים.
-
כך במקור. צריך להיות “לוט בערפל”. הערת פב"י. ↩
אחרי תפילת ערבית, עם צאת הכוכבים, יצאו שני החברים שמואל ומשה לטיול, כמשפטם מדי ערב בערב. בלי אומר ודברים ירדו במדרגות הרחבות של רחוב השכונה והמשיכו דרכם לאורך הכביש שבמורד הר־ציון אל עבר המושבה הגרמנית. מן הבריכה בעמק עלה קרקור הצפרדעים, וזה היה הרעש היחידי שהפריע את דממת הלילה.
הנערים שוחחו ביניהם, כרגיל, על הספרים האחרונים שקראו, ותוך כדי שיחה הגיעו למושבה הגרמנית, עברו את רחובה הראשי ויצאו אל מרחבי השדות שטופי אור הירח. פתאום אמר שמואל:
– משה, חושש אני שעלינו לחזור הביתה; איני מרגיש עצמי בטוב.
– מה לך? – שאל משה בחרדה.
– לא כלום… – גימגם שמואל.
החברים חזרו בדרך שבה באו. משה הבין. לא אחת רמז לו שמואל על המחסור והמצוקה בביתם, ולא אחת הרגיש כי חברו צם ימים תמימים.
בהגיעם לשכונה נפטרו החברים איש לביתו. משה התגנב למטבח בחשאי, בלא שירגישו בו. משם הציץ אל חדר האוכל המרווח, וראה את בני הבית מסובים לשולחן לארוחת הערב. על השולחן עלו ככרות לחם לבן, מרק גריסים עם חלב מהביל, זיתים שחורים מן המשובחים ביותר, חמאה, גבינה וביצים. רגש מוזר תקף את משה ולא אזר כוח להכנס הביתה. רגש של בושה היה זה. ידוע ידע כי ברוב בתי השכונה חסר לחם יבש, כי רוב בעלי הבתים גוועים ברעב. ילדים רבים שוברים את רעבונם בקליפות תפוחי־זהב שהם מוצאים בפחי־האשפה ובצדי הרחובות.
והנה קמה אמו מעם השולחן ונכנסה למטבח. בראותה את הנער קראה:
– היכן היית עד כה, משה? הלא זה למעלה משעה שנסתיימה תפילת ערבית.
– איני מרגיש עצמי בטוב, אמא – אמר משה – אשכב לישון.
– ולא תאכל שום דבר – שאלה אמו – הלא האוכל עומד על השולחן.
– לא, אמא – השיב משה – לא אוכל דבר; אני הולך לישון.
ובדברו ירד במדרגות המוליכות אל הקומה התחתונה, מקום שם היה חדר השינה של הילדים, ששימש גם כמחסן. שלש מיטות עמדו באותו חדר; בשתיים מהן היו ישנות שתי אחיותיו הצעירות, ובאחת ישן הוא.
משה עלה על מיטתו ושקע במחשבותיו. מנורת־נפט קטנה התלויה על הכותל האירה את החדר באור קלוש. מסביב לקירות עמדו שקים מלאים וגדושים. משה ידע את אשר בשקים האלה. אביו היה סוחר מצליח שקשרים לו עם אנשי השלטון ועשירי הערבים. עם פרוץ המלחמה ראה את הנולד ואגר צרכי מזון לימים קשים. בחדר הזה שמר את שקי הסוכר, האורז, הגריסים, האפונה, העדשים, התמרים היבשים, הדבלים, החיטה, הקמח והסולת. על הכתלים היו תלויים נקניקים מעושנים וגדולים.
פתאום נצנצה מחשבה במוחו של משה. הוא קפץ ממיטתו כנשוך נחש, הסתכל סביבו כגנב, ונעל את הדלת מבפנים. במהירות קדחתנית התנפל על השקים, חפן מלא חפניו מן הסוכר, מן האורז, מן האפונה ומכל הבא לידו, ומלא בהם את כל כיסיו. ומשלא נשאר עוד כיס ריק, פתח את הדלת במפתח, עלה על קצה אצבעותיו במדרגות, ובאין רואים התחמק והתפרץ החוצה.
כעבור רגע דפק על דלת בית חברו שמואל.
הדלת נפתחה ועל המפתן הופיעה אמו של שמואל, אלמנה דוויה וסחופה, שהרעב והסבל חרשו קמטים עמוקים בפניה. עיניה היו לחות ואדומות. אין זאת כי רק לפני רגעים מעטים מררה בבכי.
– מה לך, משה, כי באת בשעה מאוחרת זו? – שאלה בבהלה – הלא רועד אתה בכל גופך! הקרה משהו?
– לא קרה דבר – הפטיר משה – רצוני לדבר עם שמואל.
– שמואל כבר עלה על מיטתו – השיבה האלמנה – לא הרגיש עצמו בטוב.
– אבל עלי לדבר עמו מיד – אמר משה בעקשנות – בקשי ממנו לבוא אלי לרגע קט החוצה.
נכנסה האלמנה הביתה, וכעבור רגעים מספר יצא שמואל אל משה אל החצר.
– שמואל – אמר משה בהתרגשות עצורה – לא יכולתי להרדם… לבי הלם בחזקה… מוכרח הייתי… ראה, הבאתי לך דבר־מה…
ובדברו התחיל לרוקן את כיסיו. שמואל לא האמין למראה עיניו, ובטרם הביט כה וכה נעלם משה.
* * *
מאותו ערב עברו כשבועיים, ובכל לילה ולילה היה משה חוזר על מעשהו זה.
יום אחד לפני לכתו לבית־הספר קרא לו אביו אל חדר עבודתו, סגר בעדם את הדלת ואמר:
– משה, אוי לאותה בושה! נגלו לי תעלוליך! הגידה מיד מה אתה עושה בכסף שאתה מקבל בעד המצרכים הגנובים!
שתק משה ולא ענה דבר.
התרגז אביו, רקע ברגליו וצעק:
– אם לא תגיד מיד, מרה תהיה אחריתך! השמעת? שתק משה ולא ענה דבר.
– מדוע תשתוק? – צעק אביו.
אך משה כאילם לא יפתח פיו.
הסיר אביו את חגורתו מעל מתניו והתחיל להצליף בנער בלא אבחנה, בידיו, ברגליו ובכל מקום אשר פגע. משה התפתל בכאביו ולא פצה פה. וכשכילה בו אביו את חמתו עזבו לנפשו ויצא את החדר. שבור ורצוץ, כשכל גופו כואב ופצוע, אסף משה את ספריו ומחברותיו והלך לבית־הספר.
** *
למחרת בא שמש בית־הכנסת אל אביו של משה והודיעו, כי הוא מוזמן אל הרב לדין־תורה. בהיכנסו אל בית הרב נדהם למראה עיניו: ליד השולחן ישב הרב ומשמשו, ובקצה שממול ישב בנו משה. ובעודנו תוהה ומשתומם פנה אליו הרב ואמר:
– ר' שלמה, זו לי הפעם הראשונה שבא לפני ענין מוזר כזה… בנך משה הזמינך לדין תורה.
אותו רגע אמר ר' שלמה התקיף לקום ולעזוב את הבית. אך מפני כבוד הרב נשאר יושב במקומו וכולו משתומם וכועס.
– ר' שלמה – המשיך הרב – בנך לא ספר דבר על סיבת ההזמנה; רוצה הוא לדבר את דבריו בנוכחותך.
שוב לא יכול ר' שלמה להוציא הגה מפיו. פנה הרב אל הנער ואמר:
– דבר דבריך, משה, ונשמעה.
פתח משה ואמר:
– רבי, הלא ידוע לך מה רבה המצוקה בירושלים ובפרט בשכונתנו. טובי בעלי־הבתים מתו, אלמנותיהם ויתומיהם גוועים ברעב ואין מציל. חברי הטוב ביותר, שמואל, בנו של ר' נחום המנוח, סובל חרפת רעב ואני לא ידעתי. רק לפני שבועות מועטים הרגשתי בכך, כשהיה קרוב להתעלפות. מאז לא אדע מנוחה; בוחל אני בכל המאכלים הטובים העולים על שולחננו; איני יכול לנגוע בהם כל עוד חברי רעב. ובחדר המיטות שלנו עומדים שקים מלאים כל טוב. לילה לילה אני מסתכל בהם וראשי סחרחר עלי. בחלומי אני רואה אותם מרקדים סביבי, צוחקים בפרצופים משונים וסביבותם מוטלים יהודים נפוחי רעב. החלטתי, איפוא, להציל את חברי ואת אמו האלמנה ממות רעב, ולקחתי מדי פעם קמצים קמצים מן המזון והבאתים לביתם. אבא חשד בי, כי שלחתי ידי בגניבה והפליא מכותי אתמול. חששתי לגלות לו את האמת והבאתי את הדבר לפניך, כבוד הרב.
את כל הדברים האלה דבר משה כשראשו ועיניו מושפלים. וכשסיים הרים את עיניו וראה את שלושת היהודים המבוגרים בעלי־הזקן בוכים בדמעות שליש.
היתה שתיקה ממושכת. סוף סוף קם ר' שלמה ודיבר בקול חנוק מדמעות:
– סלח לי, בני, סלח לי על כל מה שעשיתי לך. מהיום והלאה הרשות בידך להמשיך ולעשות את מעשיך בלא לשאול את פי.
ומאותו יום היה ר' שלמה שולח בידי משה בנו מדי יום ביומו צרכי מזון לכמה וכמה מן המשפחות העניות שבשכונה. כך נמשך הדבר עד תום המלחמה ועד שחזרו הימים להיות כתיקונם.
– אבא, – אמרה שושנה בשבתה אל השולחן לארוחת הערב – כיצד נוהגים אנשים שכתבו ספור, ספור ארוך המשתרע על דפים רבים?
ענה אבא:
– הם שולחים אותו אל אדם שהוא גבוה מעל גבוה וכל־יכול; אדם זה נקרא מו"ל, כלומר, מוציא לאור.
– ומה עושה אדם זה? – שאלה שושנה.
חייך אבא וענה:
– אם הוא אדם טוב, הוא משיב: “אדוני הנכבד, ספורך הוא מעשה ידי אמן, אדפיס את ספורך ותקבל סכום כסף הגון”.
חשבה שושנה רגעים מספר ושאלה:
– אבא, גם המו"ל שלך עושה כך כשאתה מוסר לו את ספוריך?
חייך אבא בעצב ואמר:
– המו"ל שלי איננו אדם טוב. הוא נוהג לומר: “צר לי מאד, אדוני, אך ספורים אלה לא ימצאו חן בעיני הקוראים”.
אמא, שישבה אותה שעה ותקנה את מעיל החורף הישן של שושנה, התערבה פתאום בשיחה וקראה:
– שושנה, אל תבלבלי לאבא את המוח! גמרי את ארוחתך ושכבי לישון!
התחננה שושנה:
– עוד שאלה אחת לי; רק שאלה אחת: מה מראהו של מו"ל?
אמר אבא;
– הנה בא אחד מהם להתגורר ברחוב שלנו. אם ברצונך לראותו, עברי על פני ביתו שבקצה הרחוב לפנות ערב ותראיהו יושב בגינתו שקוע בקריאה.
כשעלתה שושנה על יצועה עלה רעיון נפלא במוחה. היא תקח את ספורה הארוך, שכתבה משך שלושה שבועות רצופים, אל המו“ל הזה. הרי כבר מלאו לה עשר שנים, ומי יודע אם סיפורה אינו מאלה שאבא קורא להם מעשה ידי אמן? ואז יתן לה המו”ל סכום כסף הגון והיא תמסרהו לאבא. כך חשבה שושנה מחשבות רבות עד שנרדמה. כשהקיצה כבר היה החדר מוצף כולו אור שמש הסתו.
אותו יום אחר־הצהרים הניחה שושנה את מחברתה העבה תחת בית שחיה ויצאה את הבית באין רואים.
לבה הלם בחזקה כשהגיעה אל שער הגן של המו"ל. לאחר שנרגעה במקצת דפקה שושנה בשער.
איש גבה קומה לבוש בגדים רגילים מאד פתח לה את השער. שושנה סבורה היתה כי זהו הגנן.
– שלום – אמרה בקול חנוק שלא נשמע כמעט.
– שלום לך, ילדה, – ענה האיש גבה הקומה – מה רצונך?
– אני… רצוני לדבר עם האדון המו"ל בענין… בענין חשוב מאד.
חייך האיש ואמר:
– אני המו"ל בכבודו ובעצמו.
– אתה? – תמהה שושנה ולא האמינה למראה עיניה.
– כן, – הוסיף האיש לחייך בטוב לב – אני הוא; ומה הענין החשוב כי אדע?
– הענין הוא בזה… – גמגמה שושנה בקול רועד והושיטה לו את מחברתה – כתבתי ספור ורציתי להראותו לך.
שוב הופיע חיוך רחב וטוב על פני האיש.
– בואי עמי אל חדר עבודתי – אמר – ונראה.
ותוך כדי דבור החזיק האיש גבה הקומה בידה של שושנה והכניסה אל חדר עבודתו. במקום כתלים היו שם ספרים לרוב, בלי קץ ובלי מספר, מן הרצפה עד התקרה.
אותו רגע נכנסה העוזרת והביאה קומקום מים רותחים, ספלים, תחתיות, עוגות, שוקולדה ופירות.
– כיוונת את השעה, ילדתי, – אמר האיש – ועתה עליך לשתות ולאכול מכל אשר על השולחן.
האיש דיבר אליה בחביבות כה רבה ששושנה לא התבישה עוד וסיפרה לו על הכל. על אבא שכתב ספרים נחמדים ומעטים הקוראים בהם; על אמא העובדת ועמלה כל היום במשק הבית ועוד ועוד. וכה סיימה:
– רואה אתה, איפוא, כי לאבא אין מזל למו“לים. לפיכך כתבתי אני ספור ואני מקוה כי ימצא חן בעיניך. אבא אומר כי אם יכתוב איש ספור שהוא מעשה ידי אמן, אומר לו המו”ל: “אדוני, אדפיס את ספרך ותקבל סכום כסף הגון”.
צחק האיש ואמר:
– לא תמיד מתרחש נס כזה, ילדתי… על כל פנים הייתי רוצה לקרוא את ספורך; ובינתים אומר אני להיפגש עם אבא שלך. שמעתי על ספריו הנחמדים; כמה מהם נמצאים גם בספרייתי. התרצי לקחתני אל אבא שלך, ילדתי?
– בחפץ לב, אבל… האם לא תקרא את ספורי?
– מובן, מובן שאקרא.
והאיש התחיל לקרוא. קרא עמוד אחד, שנים; ופתאום פרץ בצחוק אדיר עד שהתחיל להשתעל ודמעות זלגו מעיניו.
– למה תצחק, אדוני? – שאלה שושנה בחרדה.
– צחקתי משום שנהניתי מאד. אבל… אגמור את קריאת ספורך בפעם אחרת ובינתים נלך להפגש עם אבא שלך.
יצאו יחד ויד שושנה ביד ידידה החדש.
אבא השתומם מאד בראותו את שושנה באה בלווית אדם זר. אך שושנה הניחה את שני הגברים לבדם ורצה אל אמא כדי לספר לה על כל מה שקרה.
זמן רב ישב המו"ל בחדרו של אבא, וכשהלך אמר אבא בשמחה;
– שושנה חמודתי! מה נפלא הדבר אשר עשית!
– האמנם מעשה ידי אמן הוא ספורי? – שאלה שושנה בהתרגשות.
חייך אבא ואמר:
– ספורך… ספורך הביא לנו ברכה רבה. ידידך המו"ל הציע לי משרה נכבדה בבית־ההוצאה שלו, וכל זה בעטיו של ספורך הנחמד.
בהתקרב חג האביב, עם משב הרוחות הרעננות וזריחת שמש חמימה מתעוררים בלב האדם זכרונות וגעגועים לתקופת אביב חייו, תחום הילדות ותור הנעורים.
נעורי, שעמדו בסימן מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שאותותיה היו רעב, מגפות, רדיפות, גרושים והשמדה, לא היו, איפוא, שלשלת זהב. אף־על־פי־כן היו בשלשלת זו כמה טבעות זהב טהור ומזוקק.
הבה אספר לכם הפעם מזכרונות הימים ההם.
באותם הימים, כשרעם התותחים בישר את קץ שלטון הטורקים בארץ ישראל ופתיחת תקופה חדשה, נחרבו הרבה ישובים עבריים ואף למעטים שנשארו היו צפויים כליון וחורבן גמור. מושבות ושכונות רבות בירושלים ובסביבתה נתרוקנו מתושביהן שנספו במגפות או שברחו ונמלטו על נפשם מפני חמת המציק, ובתיהם היפים והמרווחים היו לחרבה ולמעונות תנים.
אף בשכונה הקטנה והיפה “גבעת שאול” הסמוכה לירושלים, היתה יד הגורל האכזרית. מכל תושביה לא נשאר בה שריד ופליט.
שערו נא בנפשכם את דאבון לבי ועצבון רוחי בבואי אל הישוב העזוב הזה בפעם הראשונה.
בצהרי יום שבת, בעצם ימי המלחמה, היה הדבר. ולי אז חבר טוב ושמו יהודה, נער פיקח בעל המצאות. כשהיה חושב מחשבות, או חולם בהקיץ, היה נוהג להטות ראשו אל כתפו השמאלית ולעצום את עינו הימנית. בימי שבת היינו נוהגים לשוטט בסביבות ירושלים ולתור לנו פינה שקטה לקריאה משותפת בספרים. אותה שבת בחרנו בגבעת שאול. עם חום הצהרים הגענו אל השכונה החרבה. הרחובות היו עקומים וזרועים אבנים ומכוסים אבק רב. שמש ראשית קיץ הכתה על ראשינו בלא רחמים ושטופי זיעה בקשנו לנו מקלט להסתתר מפני קרניה הלוהטות.
הגענו אל הבית הגדול שעמד בטבורה של השכונה. במקום החלונות ראינו רק חללים גדולים שאף צורת חלונות לא היו להם עוד, ובמקום דלת מצאנו פרצה גדולה ורחבה שאבנים גדולות היו תלויות מעליה ואיימו להנתק בכל רגע ממקומן. המעבר דרך פרצה זו היה מסוכן ביותר, אך חפצנו להנצל מן החום הבוער בחוץ השכיח מלבנו את הסכנה; ובטרם שקלנו את הדבר בדעתנו, כבר עמדו רגלינו באולם ריק ואפלולי.
הקרירות הנעימה החייתה את נפשנו. מחינו את זיעתנו מעל פנינו ועינינו התחילו משוטטות בחלל האולם הריק.
– יהודה! – קראתי – הסתכל נא בעמודים שעל־יד כותל המזרח. הלא בית אלוהים הוא זה, בית אלוהים שחרב!
– צדקת, יקירי – השיב יהודה בעצב – אכן, בית תפילה היה הבית הזה. הבה נצא מכאן לבל נראה בעלבונה של השכינה.
נחפזנו ויצאנו מבית־התפילה החרב. עמדנו בצלו המועט של אחד מכתליו ותרנו לנו מקום אחר. ממרומי הגבעה ועד מורדה היו פזורים בתים חרבים ועזובים וחלקות אדמה שוממות, שבימי הטובה היו בוודאי גינות ירק ופרחים. גדרות אבנים הרוסות למחצה הקיפו חלקות אלה, ועתה מצאו להן שם מעון לטאות גדולות ושרצים אחרים למיניהם.
יותר מכל הבתים הגדולים והמרווחים אשר על פני השטח הגדול, מצא חן בעינינו בית קטן ועלוב, בעל חלונות קטנים וצנועים ובעל גג שטוח עשוי חמר וסיד.
בחצר הקטנה שלפני פתח הבית כבר היה צל. נכנסנו אל שני החדרים שהקיר החוצה ביניהם היה הרוס ויצאנו חזרה אל החצר הקטנה, פרשנו ממחטותינו על הארץ וישבנו לנוח מעמל הדרך ומן החום הלוהט.
פתחנו את הספר שעמדנו אז בקריאתו במשותף והפלגנו למרחקי הדמיון והמחשבה. לא ידענו כלל כיצד חלפו השעות כשהגענו לסיום קריאתנו. אך משחזרנו למציאות הרגשנו שרוח קרירה ונעימה מלטפת אותנו והצל המועט שבחצר נתארך ונתפשט על פני כל חלקת האדמה.
קמנו והקפנו את הבית הקטן כדי לחזות בשקיעת השמש בין ההרים המקיפים את הכפר “עין כרם” השוכן בעמק.
– הבה נעלה על הגג השטוח ונשב שם, – אמר יהודה – שם תראה לפנינו הסביבה בכל הדרה ואף הרוח טובה שם יותר.
ובטרם הספקתי להשיב דבר כבר עלה על הגג.
טפסתי ועליתי אחריו וישבתי על ידו. עולם ומלואו נגלה לעינינו. מעברים עלה קול צלצול באזנינו. רועים ערביים נהגו את עדריהם בשבילים עקלקלים אל המכלאות והרפתים שבכפרים הסמוכים. שורה ארוכה של גמלים נמשכה על דרך המלך ולצדם צעדו לאטם פלחים וחללו בחליליהם מנגינה עצובה וחדגוונית.
יהודה הטה ראשו אל כתפו השמאלית ועצם את עינו הימנית ובעודני מתכונן לשאול שאלה, פתח ואמר בכובד ראש:
– היודע אתה, רעיון נעלה נצנץ במוחי, כן, רעיון נעלה ונשגב.
החשיתי והמתנתי להמשך דבריו.
– הנחלה הזאת – המשיך – מצאה חן בעיני עד מאוד ואם נרצה נוכל לרכשה לנו.
– הכיצד? – שאלתיו והסתכלתי בו כבמשוגע וחוזה חזיונות – מה יוכלו נערים כמונו לעשות בנחלה זו? הרי הכל חרב כאן ואין נפש חיה בכל המקום. והיכן נקח את הכסף?
שביב אור הבהב בעיניו של יהודה. הוא התחיל לדבר בשקט, אך מרגע לרגע גברה התלהבותו:
– אם הכל חרב כאן, נתחיל אנו להקים את ההריסות; ואם אין במקום נפש חיה, היה סמוך ובטוח שאם אנו נתחיל, יבואו אחרים ויעשו עמנו. ועל שאלתך מה בכוחם של נערים כמונו לעשות בנחלה זו, אשיב מיד. קודם כל עלינו למצוא את בעל הנחלה הזאת, או את יורשיו אם נספה חלילה במלחמה או בארץ גלותו, ולקנותה ממנו. נניח שנמצא את הבעלים; נותר לנו, איפוא, להשיג את הכסף. את החלק האחד יתנו לנו בוודאי הורינו ואת השאר נסלק בתשלומים כנהוג בעולם המסחר. ולכשתקום הנחלה לנו נדע מה לעשות בה.
בלעתי כל מלה ומלה שיצאה מפי יהודה. דבריו נכנסו אל לבי ונתמלאתי הערצה לחברי שגילה הבנה כה רבה בהלכות עולם.
ויהודה המשיך לארוג את חלומו:
– נניח שהנחלה כבר היתה לקניננו. מה נעשה אז? קודם כל נפנה את הבית מן האבנים ומן העפר שנצטברו בו. נביא פועל מן העיר שיקים את הקיר ההרוס שבין שני החדרים ויתקן את שאר הפרצות שבכתלים. אחר כך נסייד את הבית, נכבד את הרצפה ונעביר הנה את הכלים ואת הרהיטים הדרושים לנו ביותר.
– ומה תהא תכלית חיינו כאן? – שאלתי.
יהודה הסתכל בי בתמהון.
– היודע אתה, – אמר – מה פירוש הדבר להקים ישוב הרוס? היודע אתה מה חלקם של החלוצים ההולכים בראש? הנה זו התכלית! אך לא נסתפק בזאת בלבד; לא נטמין ידינו בצלחת ולא נאבד זמננו לריק. אנשי מעשה אינם נוהגים לנוח על זרי הדפנא שלהם. את החלקה רחבת הידים הזאת, נעבד ונזרע אותה ירקות. מן הירקות תהא לנו הכנסה נאה ואת הכסף נשקיע בפיתוח נוסף. נגדל, למשל, עופות. העופות תטלנה ביצים. בתוך זמן קצר יהיו לנו אפרוחים לרוב. נמכור מן הסחורה הזאת וברכוש לנו עז אחת או שתים.
רעיונו של יהודה התחיל להתקבל על לבי מאוד.
– אכן, צדקת – הרי זו הדרך להיות אכרים ממש ברבות הימים.
– בוודאי, – השיב יהודה – רק בדרך זו עולה אדם מעלה מעלה. לא בן לילה מגיעים לשלב העליון אלא מעט מעט ובעמל רב. ובכן, יקירי, היכן עומדים אנו? כן, הגענו לעז. בקצה החלקה, בצד הלול, נבנה לנו רפת קטנה. העז תתן לנו חלב וכעבור כמה חדשים תזכה אותנו בגדי או בשני גדיים…
חייכתי למראה המגדלים הפורחים באוויר שחברי בנה לו בדמיונו, ואף על פי כן נסחפתי בזרם חלומותיו. לפני עיני רוחי ריחפה תמונה מעין זו: לפנות ערב. יהודה ואנוכי יושבים על דרגשים נמוכים בחצר הקטנה המוקפת גדר קרשים הצבועים בצבע ירוק. לפנינו משתרע גן הירק שלנו. על גדר האבנים רובץ לו כלבנו העז והנאמן. מעבר לגדר הגנה מלחכות עזים וכבשות את העשב הרענן. גם גדיים מקפצים שם בשובבות. על המגרש שמאחורי הבית מטיילים תרנגולים ותרנגולות ואפרוחים לאין מספר. בשובך הסמוך לגג הומות יונים צחורות. רוב בתי השכונה בנויים על תלם ותושביהם עושים בכל מלאכה ועבודות בית וגן. נערות בריאות ורעננות נושאות על ראשיהן כדי מים ששאבו מן הבאר או מן המעין. מה נפלא ומה נחמד! תושבים ואכרים אנו בתוך אחינו. הכל רוחשים לנו כבוד; הלא ראשונים היינו לשוב ולבנות את ההריסות!
– על מה אתה חולם? – שאלני יהודה בטלטלו אותי. התעוררתי מחלומי היפה וקראתי בגעגועים:
– חולם אני על הימים הטובים הצפויים לנו כאן. ומתי נתחיל?
– בקרוב, בקרוב, – אמר יהודה ושקע במחשבות.
בינתיים פרש הלילה את ממשלתו על כל הסביבה ואנו לא הרגשנו. מכרמי הערבים הסמוכים עלה באזנינו רשרוש העלים המתנועעים בחזקה לרוח הלילה.
עצבת קלה נכנסה ללבי. או שמא היה זה שמץ של פחד? הרי שומם המקום ומסביב רק תנים וכפרי ערבים.
– הגיעה השעה לשוב העירה – אמרתי.
אך יהודה לא היה בהול כלל.
– מה החפזון? – אמר – מה מצפה לך בעיר? הרוצה אתה ללכת לרחוב יפו הסואן והמלא בחורים ובחורות ריקים ומקושטים? בחלה בהם נפשי! טוב לי לשבת כאן בחיק הטבע שעה אחת מלהיות בחברתם של הללו שנים. הנה כאן על הגג הזה, נפרוש מדי ערב מחצלת קנים ונסעד את סעודת הערב. ואז נשוחח על דברים הקרובים ללבנו ונזמר מן השירים היפים שב“כינור ציון”. ובערבי החורף, עת ירדו גשמי ברכה, נשב בחדרנו החם ונהגה בספרים. מה נעימה תהא הקריאה לאחר יום עבודה פוריה!
רבות עוד שוחחנו וחלמנו על העתיד בשבתנו על הגג ובהביטנו בגעגועים אל השמים הזרועים כוכבים נוצצים. גם בדרך העירה לא פסקנו מלדבר בענין זה שמלא את כל חדרי לבנו.
* * *
מאז לא עבר כמעט יום שלא בקרנו בנחלה “שלנו”. יוצאים היינו לפנות ערב וחוזרים עם רדת הלילה. את הבית ואת חלקת האדמה כבר ראינו כרכושנו ומיום ליום נתחבבה עלינו הנחלה יותר ויותר.
סוף סוף החליט יהודה להביא את עניננו החשוב לפני אביו.
אביו של יהודה היה מיקירי ירושלים, אדם נכבד ומשכיל שהיה בשעתו מסופרי כתב העת “השחר” בעריכתו של הסופר העברי הגדול פרץ סמולנסקין. בדחילו ורחימו הבאנו לפניו את הענין הנכבד ובלבבות רועדים יחלנו למוצא פיו.
הזקן החכם האזין לדברינו והשיב לנו בדברים שקולים וזהירים:
– מבין אני לרוחכם, חביבי. אך צעירים אתם מדי בשביל המשימה הזאת. רבה וקשה העבודה ורבה מאוד האחריות. הקמת הריסות ובנין ארץ למבוגרים נועדו. עוד הארץ בשממתה עומדת ועוד נכונו לנו ימים קשים וגורליים עד שתהא לנו ועד שנשוב ונבנה אותה. גם לכם נכונו תפקידים גדולים בבנין ועוד תזכו להיות בבונים בהגיע שעתכם. אך עתה הניחו דבר זה למבוגרים מכם. אכן, יפה וטובה מחשבתכם ואשרי העם שבנים כמותכם לו, אולם לפי שעה המשיכו בלימודיכם, והשכילו והיו לאנשים.
רכים וטובים היו דברי אביו של יהודה אך לנו היו כרעם ביום בהיר. בבת אחת נתמוטטו ונפלו כל הבנינים והמגדלים היפים שבנינו לנו בדמיוננו. לבנו היה כבד, כל חלומותינו גזו וחלפו לפתע כאותו ענן קל המרחף והמתפזר ונעלם בשולי הרקיע עם זריחת שמש הבוקר.
תחילה לא אמרנו נואש; עדיין השתעשענו בתקוה שיתרחש נס. אך לאט לאט התחיל הספק מנקר במוחנו ואכל את שארית התקוה.
וברבות הימים נשתכחה ה“נחלה” מלב.
* * *
עברו שנים. בנים שבו מארצות גלותם ומשדות הקרב. העליה השלישית הביאה עמה ממיטב הנוער מרוסיה ומפולין שהפריחו כל שעל אדמה שרגליהם דרכו בו. באותם הימים נגאל העמק ונגאלו שטחים גדולים אחרים בכל רחבי הארץ. גם ירושלים ראתה בטובה, ההריסות הוקמו מחדש ושכונות חדשות ויפות נבנו בסביבות העיר. יהודה ואנוכי גדלנו ונתבגרנו ודרכינו נפרדו, זה בכה וזה בכה.
באחד הימים אמרתי בלבי: אלך ל“גבעת שאול” ואראה את הנעשה בה. בבואי לשכונה פחד ורחב לבי. השכונה היתה בנויה כולה על תלה ומיושבת יהודים. לא זו בלבד שהוקמו הריסותיה; בתים חדשים נבנו בה, כבישיה ורחובותיה היו סלולים וכולה המתה ככוורת.
את הנחלה “שלנו” לא הכרתי כמעט. במקום החורבה הקטנה והדלה התנוסס בית אבנים גדול ויפה שחלונותיו גדולים ומרווחים, גגו מכוסה רעפים אדומים וגזוזטראותיו מלאים עציצי פרחים. וחלקת האדמה השוממה טבעה בים של דשאים וצמחים מרהיבי עין.
ובהרהרי בחלום נעורי היפה חייכתי בלבי וזכרתי אה דברי החכם הזקן, זכרונו לברכה.
א
ככל ילידי ירושלים אהבתי בימי נעורי לטייל ולשוטט ברחובותיה ובסביבותיה בכל עת מצוא. תמיד היינו מגלים בה בירושלים נפלאה זו דבר חדש, פינה חדשה שלא השגחנו בה קודם, ותמיד דומה היה לנו כי רואים אנו את המראות העתיקים והמופלאים בפעם הראשונה.
הבה ואשתפכם הפעם, קוראים יקרים, באחד מטיולי סביב חומת ירושלים.
* * *
עומדות היו רגלי על מרומי הר ציון. ראשי היה מורם כלפי מעלה ועיני סקרו את החומה הענקית והעתיקה שקדושת קדומים מרחפת עליה. לא רק האבנים הענקיות של הנדבכים הנמוכים שנשארו מימי שלמה המלך מפילות עליך אימה וממלאות את לבך רחשי כבוד וקדושה, אלא אף אבני הנדבכים העליונים שנבנו על ידי הסולטן סוליימאן “המפואר” מעבירים אותך לעולמות אחרים ורחוקים. שכן גם נדבכים “חדשים” אלה נבנו לפני למעלה מארבע מאות שנה.
היה בוקר אורה; משעת הזריחה נאבקה שמש האביב עם כמה עננים צחורים, דחקה אותם הרחק אל האופק ופרשה את שלטונה על העולם. לרגלי ההר משתרע עמק ובו בריכת מים גדולה ממי הגשמים שנצטברו בה בימות החורף ורצי הכסף שעל חלקתה מסנוורים עינים. על הגבעה מעבר לעמק שוכנת לה לבטח “ימין משה” אשר בה עמדה עריסתי, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים שנוסדה על ידי השר משה מונטיפיורי. בין השכונה לבין הר ציון מתפתלים שני כבישים שהאחד מהם מוליך אל תחנת הרכבת והשני לבית לחם וחברון. מכל עברים נראים ישובים קטנים ובתים בודדים. הכל מסביב פורח ומלבלב.
עקרתי רגלי מן המקום המקסים הזה והלכתי בסימטה הצרה לאורך החומה אל עבר שער ציון. דרך השער הזה, כבדרך כל השערים שעתידים אנו לעבור על פניהם, נכנסים אל העיר העתיקה. מול השער הנקרא בפי הערבים “שער דוד” מוליך רחוב רחב אל “עיר דוד” שעתה אינה אלא שכונה ערבית קטנה.
לאחר שנתרחקתי צעדים מספר משער זה נתגלה לפני פתאום עולם רחב־ידים מלא אור. עם שפע האויר, החמימות והאור עלה באפי ריח כפר, אותו הריח המיוחד לכל הכפרים הערביים בארץ. על ההר הגדול והעגול היו פזורים הבתים הקטנים של כפר השילוח. כל העמק היה מכוסה שפע של פירות וירקות. אין פלא, איפוא, שכפר זה מספק לירושלים את הירקות המשובחים ביותר.
ככל שהרחקתי ללכת כן יפתה החומה וכן גדל פלאה. במקומות אלה ראיתי בנדבכים הנמוכים אבנים שאורכן כשני מטרים ורחבן קרוב למידה זו. בעיקר מצויות אבנים כאלה ליד השער השני אחרי שער ציון הנקרא “השער הקטן” על שום שהוא הקטן שבשערי החומה. שער זה נקרא גם בשני שמות אחרים: “שער האשפה” על שום שדרכו מוציאים את כל האשפה של העיר, ו“שער המערבים” על שום שבאותה סביבה נמצא רובע הערבים המארוקאניים. בעברי על פני השער הזה המה המקום מערביי כפר השילוח שהביאו את פירותיהם וירקותיהם על גבי חמורים העירה.
מרחוק נתגלה לעיני הר הזיתים עם אלפי מצבותיו הלבנות. מבטי נפל גם על אלפי הקברים הפזורים על פני כל הארץ בשטח כפר השילוח, משני עברי נחל קדרון. זהו בית הקברות היהודי העתיק שבו קברו יהודי ירושלים את מתיהם בטרם רכשו לצורך זה את הר הזיתים. לרגלי הר הזיתים התפתל הכביש הלבן והמאובק אל עבר יריחו.
לאט לאט נתרחק השביל שהלכתי בו מן החומה. נתברר שבין השביל לבין החומה נמצא בית קברות מושלמי. פה ושם מפוזרים בתים ערביים קטנים וסביבם גינות ירק קטנות ומעובדות יפה.
משהחלו רגלי להוליכני למורד, לא נמשכה עוד החומה משמאלי. היא קפצה קפיצת נחשון אחורנית ובמקומה נראתה שורת ארנים צעירים וזקופים. ולימיני עדיין היתה פעורה התהום שבתחתיתה נמצא נחל קדרון. לפתע נתגלתה לפני למטה במורד מערה חצובה בסלע ענקי ובתוך הסלע חצובים עמודים. הגעתי, איפוא, לקבר זכריה הנביא. צעדים מעטים בלבד אחרי קבר זה נמצאת “יד אבשלום”. זהו בנין עתיק יומין מאבנים עתיקות בצורת עמודים. כיפת הבנין העתיק הזה מחודדת ובראשה מעין זרוע אדם שידה קצוצה. בקשר לכך מספרים את האגדה הבאה:
לפנים היתה כאן אמנם יד אבנים עם חמש אצבעות. וכשעלה נאפוליאון הראשון לירושלים וראה את היד המורמת התרתח וקרא: “האתה הוא שהעזת למרוד באביך ולהרים עליו ידך?! הקץ לחרפה הזאת!” הרים את רובהו וביריה אחת גדע את היד המורמת.
על ההר מעל לקברים ההיסטוריים הללו בנויה כנסיה רוסית שגגה עשוי ברונזה המתנוצצת כזהב לעיני השמש.
ושוב הייתי בדרך העולה ההרה. שוב נתקרב השביל אל החומה שלארכה עדיין השתרע בית הקברות המושלמי הגדול. באמצע החומה הפונה מזרחה נמצא “שער הזהב” או “שער הרחמים”. יש הקוראים לו גם “השער הנעול” על שום שרק צורת שער לו, אבל למעשה אין שם אפילו סימן של פרצה בחומה. על שער זה מסופרת האגדה הבאה:
לכשיבוא המלך המשיח יונח גשר של ניר מהר הזיתים אל הר הבית. על פני גשר זה יעברו היהודים אשר ייקבצו הנה מכל קצוי תבל. “שער הרחמים” יפתח לפניהם והם יכנסו דרכו ישר אל חצר בית המקדש. אומות העולם שירצו אף הן לעבור על פני גשר זה יפלו לתוך נחל קדרון ויהרגו.
ב
במרחק מה מ“שער הרחמים” נמצא “שער האריות”. שער זה נקרא כך על שום שני האריות שמשני עבריו החצובים באבן. דרך שער זה נכנסים אל הרחוב הנוצרי הנקרא “ויא דולורוזה” (רחוב היסורים). כאן יש הרבה כנסיות ומנזרים עתיקים. כשהגעתי לשער יצאו מתוכו הרבה תיירים אמריקאניים. תיירת אחת שהיתה חבושה כובע קש גדול ישבה על דרגש נמוך וציירה את השער עם הרחוב.
סוף סוף הגעתי לקצה החומה המזרחית והלכתי לאורך החומה הצפונית. כאן מתפתל כביש יריחו. מול החומה הזאת מתנשא הר הצופים וכל סביבתו המופלאה. בראשו עומד ארמון ויקטוריה, זה הארמון הגרמני ששימש מקום מגורים לנציבים הבריטיים הראשונים. במרחק מה מארמון זה מתנשא “עד לעננים כמעט” מגדל רוסי העומד במרכזו של הכפר הערבי “טור”.
הלכתי לאורך החומה ועיני סקרו גבעה שבראשה חורשת זיתים. זקני ירושלים מספרים שמושל ירושלים הטורקי, איברהים פחה הידוע, היה תולה על גבעה זו את מתנגדיו ואת שאר הפושעים שנתרבו אז בארץ. לא עברו רגעים מרובים וכבר עמדו רגלי ליד שער אחר, הלא הוא “שער הפרחים” אף על פי שאין צורתו כשמו. דרך שער זה נכנסים אל הרובע המושלמי הטהור הנקרא “באב־אל־חוטה”. מול שער זה בנוי בית ספר מושלמי רב תפארת.
הרחבתי צעדי והגעתי אל “חצר המטרה” אשר אליה הושלך ירמיהו הנביא בשעתו. במרחק מה משם, מתחת לחומה, נמצאת מערת צדקיהו. האגדה מספרת שדרכה ברח צדקיהו ליריחו כשנרדף על ידי הכשדים. עד היום לא נתאמתו הדברים מכיוון שאיש לא הגיע עדיין ליריחו בדרך זו. והיו תיירים שניסו להרחיק במבוך הזה ולא שבו לראות עוד את אור העולם.
מול מערת צדקיהו נמצא ארמון הממשלה (ממשלת המנדט לשעבר). ארמון זה נבנה על ידי הגרמנים שנים מספר לפני המלחמה העולמית הראשונה. וכאן הגעתי ל“שער שכם” או “שער דמשק”, על שום שמכאן יוצאים הנוסעים בדרכם לשכם ולדמשק. הערבים קוראים לשער זה “באב־אל־עמוד” (שער העמודים), ובצדק: על השער גופו ועל החומה שמשני צדדיו מתנשאים מעין עמודים קטנים ונאים. הרחבה שלפני השער גדולה ורחבה היא ומשמשת מרכז למסחר התבואה והירקות של הערבים. דרך שער זה נכנסים אל הרחובות הסואנים והרועשים ביותר של העיר העתיקה.
משער שכם משתרע כביש רחב במעלה ההר. זוהי “דרך סוליימאן” (שנתפרסמה לרגל הקרבות האחרונים בירושלים). משני עברי הדרך מתנשאים בנינים מפוארים, כנסיות, מנזרים, בתי־מלון ובתי חולים נוצריים שנבנו מחוץ לחומה. בין הבנינים הללו נמצא ה“שער החדש”. שער זה נקרא כך על שום שנבנה בתקופה מאוחרת מאד. דרך השער הזה נכנסים אל הרובע הנוצרי שהוא היפה והחדש ביותר בעיר העתיקה.
כאן מתחילה העיר החדשה. החומה נעלמת מאחורי בתים ובתי מסחר שלאורך רחוב יפו. לא עברו רגעים מרובים והגעתי לשער יפו (הערבים קוראים לו “באב־אל־חליל”, שער חברון), הגדול והחשוב מכל שערי העיר העתיקה. שער זה משמש כניסה ראשית לעיר העתיקה והוא משמש מעין קשר בין העיר העתיקה והחדשה.
אולם כדי להכנס לעיר העתיקה אין צורך להשתמש בשער דווקא, מכיוון שחלק מן החומה נפרץ ברוחב של ששה מטרים בערך על ידי שלטון הטורקים. היה זה בשעה שהקיסר האחרון של גרמניה, ווילהלם השני, ביקר בירושלים לפני כחמישים שנה. לכבודו נפרצה הפרצה והיא נשארה עד היום.
מכאן נמשכת החומה במעלה הר ציון. מגדל דוד מתנשא מן החומה בגאון. אותה שעה נשמע מעליו קול המואזין בקראו את המאמינים לתפילת הצהרים.
באמצע רחוב היהודים שבעיר העתיקה בירושלים היתה חצר גדולה ורחבת ידים שאגפים ופינות נסתרות בה לרוב. אל חצר זו היו עולים במדרגות צרות ועקומות שהיו בנויות תחת כיפה מקומרת. למטה היה הרחוב סואן וגועש רוב שעות היום שכן היה עורק החיים העיקרי של העיר העתיקה. ברחוב זה שרחבו היה ארבע או חמש אמות היו נדחקים ומצטופפים אדם ובהמה יחד. כאן היו בתי מגורים, חנויות המכולת הגדולות, בתי המסחר החשובים, חורבת רבי יהודה החסיד עם ישיבותיה ובתי כנסיותיה והשאון לא פסק עד שעה מאוחרת בלילה. אולם החצר שמעל לרחוב הסואן הזה היתה שקטה ושלוה היתה בה בכל שעות היום והלילה. השכנים שגרו בחצר זו היו מסלתו ושמנו של הישוב הישן, יהודים למדנים ועסקני צבור, נשים צנועות וכשרות וילדים שקטים וחוורים ומנומסים מאוד.
מוטילי בן השש התחיל ללמוד חומש באותם הימים. הוא היה ילד חלוש ושקט מאוד וקטן הרבה מכפי גילו. חביב היה על כל השכנים וכל נשי החצר היו מפנקות אותו במיני מתיקה ונושאות אותו בזרועותיהן. דעתו של מוטילי, שכבר היה בר דעת גמור, לא היתה נוחה מכך ואף אמו היתה מתרעמת במקצת על השכנות. אולם הן בשלהן.
יותר מכולן היתה מפנקת את מוטילי שכנתם אסתר־מלכה שדרה באחד האגפים הפנימיים של החצר רחבת הידיים. אסתר מלכה היתה ישישה מכובדת וחשובה, לאו דוקא מן הוותיקות בירושלים. היא עלתה זה מקרוב מגליציה אחרי מות בעלה הרב, כדי לעשות את ימיה האחרונים בעיר הקודש. לבושה היה נקי וראשה היה מכוסה שביס צחור וחדש גם בשבת וגם בימות החול. רוב שעות היום היתה יושבת בחדרה הקטן והנקי ליד שולחן גדול, על אפה משקפי כסף וכולה שקועה בספר כרסתני כששפתיה ממלמלות חרש. רק בבוקר השכם ולפנות ערב, לפני שקיעת השמש, היתה עוזבת את חדרה הקטן ויורדת אל רחוב היהודים כשפניה מועדות לבית הכנסת.
מוטילי היה אהוב נפשה של אסתר־מלכה. מדי פעם בפעם היתה מכניסה אותו אל חדרה, מושיבה אותו ליד השולחן, נותנת לפניו פירות וממתקים ואומרת לו:
– אַ נו, מוטילי, עשה ברכה.
ומוטילי היה עושה ברכה בקול רם וצלול וטועם מן הפירות ועיניה של הישישה מתנוצצות מרוב הנאה ונחת.
וכשהיה מוטילי קודח, כרוב ילדי ירושלים בימים ההם, ושוכב במיטתו הקטנה, היתה אסתר מלכה באה לבקרו ומביאה לו צעצועים ומיני מתיקה. בימים אלה היה מוטילי מתעקש לעתים ולא רצה לברך על הפירות או לקרוא קריאת שמע. אז היתה אסתר־מלכה מוסיפה לו גם “עשיריה” נוצצת. קסם רב היה לעשיריה זו, שכן אפשר היה לקנות בה כל מה שהלב חשק: חלוה של שומשמין, תפוח מצופה סוכר אדום נעוץ במקל, חיילי עופרת, בקיצור – כל מה שהלב ביקש. למראה ה־“עשיריה” היה מוטילי מתרצה ועושה רצונה של הזקנה.
מדי שבת בשבתו, בשעות אחר הצהרים, היה מוטילי נכנס אל אסתר־מלכה לקרוא לפניה את פסוקי החומש שלמד אותו שבוע בחדר. חלף זה כבר היה מוכן בשבילו רימון אדום־לחיים, אגס בשל וצהוב, ערמונים צלויים או תפוח זהב גדול ולוהט. ואסתר־מלכה היתה מתמוגגת מנחת ומספרת למוטילי מן הסיפורים והאגדות שהיתה קוראת ב“צאינה וראינה” שלה.
מפיה שמע התינוק על גן העדן והגיהינום, על תחית המתים, על צדיקים וצדקניות שארעו להם נסים ונפלאות ועוד, ועוד. יושב היה אצלה שעות על שעות ומרחף בעולם הדמיון. אמו ואביו ידעו היכן נמצא מוטילי והיו קוראים לו רק כשהגיעה השעה להתפלל, לסעוד ולעלות על משכבו.
באחת השבתות, כשרצה מוטילי להכנס אל חדרה של אסתר־מלכה, עכבה אמו בעדו ואמרה לו:
– מוטילי, היום אסור ללכת אל אסתר־מלכה; היא… נפטרה; נשמתה עלתה השמימה…
מוטילי עמד כנדהם, פיו היה פעור ולא הבין את הנעשה.
– ולא אוכל עוד לראותה? – שאל.
– כן, ילדי, – אמרה אמו – אסתר־מלכה היתה צדקת והיא תקום בתחית המתים. ואז נשוב כולנו לראות אותה.
מוטילי לא ידע את נפשו. התכונה בחצר היתה גדולה מן הרגיל. שכנים יצאו ונכנסו לחדרה של אסתר־מלכה ופניהם היו עצובות. רק עם צאת הכוכבים הופיעו בחצר נשים וגברים זרים שמעולם לא היה להם עסק כאן. כולם פנו אל חדרה של אסתר־מלכה. מוטילי נצטווה שלא לצאת מן הבית, אולם מבעד הדלת יכול היה לראות בעבור ההלויה. יהודים נושאי פנסים קשקשו בקופסאות וקראו “צדקה תציל ממוות”; אחריהם נישאה אסתר־מלכה על מטה כשהיא עטופה סדין לבן וכל שכני החצר מלווים את המטה.
רק עתה הבין מוטילי את אשר קרה ופרץ בבכי מר. אמא חבקה ראשו בידיה ונחמה אותו:
– אל נא תבכה, מוטילי, ראה תראה, אסתר־מלכה תשוב ותקום בתחית המתים, הלא צדקת גמורה היתה.
*
עברו שבועות וחדשים. מוטילי לא שכח את אסתר־מלכה; תמיד היה הוגה בה ומתגעגע עליה בסתר לבו. בחלומו היה רואה אותה בשבתה בשבת אחר־הצהרים בחדרה הקטן ליד שולחנה שמפה צחורה היתה פרושה עליו ופמוטי הכסף הגדולים הבריקו. היא היתה מספרת לו את סיפורי הנפלאות והוא היה חוזר לפניה על תלמודו. בהקיצו היה חוזר ושואל את אמו:
אמא, מתי יהיה תחית המתים?
– בקרוב, חביבי, בקרוב, אם ירצה השם.
שבת אחת אחרי חג הפסח אמר מוטילי אל לבו: אתגנב בלאט אל האגף אשר בו היה חדרה של אסתר־מלכה ואראה את הנעשה בו. אמר ועשה. חרש, מבלי שהשגיחו בו הוריו, נתקרב אל חדרה של אסתר־מלכה. וראה זה פלא, דלת החדר היתה פתוחה לרווחה כבימים מאז וליד השולחן שמפה צחורה היתה פרושה עליו ישבה אסתר־מלכה בשביס השבת ובמשקפי־הכסף כשפניה זוהרות מקדושת השבת ועיניה בספר הגדול שהיה פתוח לפניה…
מוטילי נפעם ונרעש ורגע לא ידע אם לעבור את סף החדר ואם לא.
פתאום עקר את רגליו והתחיל לרוץ אל עבר ביתו, התפרץ פנימה וקרא בקול:
– אמא! אבא! תחית המתים! אסתר־מלכה! תחית המתים!
מוטילי רעד כעלה נדף ואמו ואביו לא ידעו כיצר להרגיעו. סוף סוף הושיבה אותו אמו על ברכיה ודברה אליו בשקט ובנחת:
– לא, מוטילי, אין עדיין תחית המתים; לא אסתר־מלכה היא האשה אשר ראית יושבת בחדרה, כי אם אחותה הצעירה ממנה בשנה או שנתים, שעלתה לפני ימים ספורים לירושלים ובאה לגור בחדרה של אסתר־מלכה המנוחה. אף היא אלמנה וצדקת כאחותה ובמות אסתר־מלכה החליטה לעלות לירושלים ולעשות בה אף היא את ימיה האחרונים.
מוטילי שקע במחשבות ולאחר שעה ארוכה נשא אל אמו עיני תחנונים ושאל:
– והמשיח?… ותחית המתים?… ואסתר־מלכה?…
– כן, בני, – אמרה האם – המשיח יבוא, אם ירצה השם, וכל המתים יקומו מקברותיהם, ובתוכם גם אסתר־מלכה.
וודאי ידוע לכם, קוראים יקרים, כי חוץ מכתיבת סיפורים לילדי ישראל אני עוסק גם במקצוע הזמרה והקריאה האמנותית בפומבי. ייתכן כי גם אליכם הגיע קולי מעל לגלי האתר (בראדיו) בזמנים שונים. ואם בימים כתיקונם כך, בימי מלחמה ומצור על אחת כמה וכמה.
בכל העולם נהוג לגייס בימי מלחמה את הכוחות האמנותיים ולשלחם לחזיתות ולבסיסים הצבאיים כדי להנעים ללוחמים את שעות הפנאי והמנוחה שלהם. ומובן מאליו שכמעט כל האמנים המקצועיים נענים לקריאה ברצון ויוצאים למקומות המרוחקים והמסוכנים ביותר כדי למלא את חובתם לחיילים הצעירים המוסרים את נפשם על בטחון העם.
אף אני נעניתי לקריאה הזאת וברצוני למסור לכם הפעם כמה מרשמי ומהרפתקאותי בשרותי זה.
כידוע לכם נותקה ירושלים מיד עם פרוץ המאורעות בחודש טבת לא רק משאר חלקי הארץ, אלא אף מפרבריה ובעיקר מן השכונות הדרומיות כ“מקור חיים”, “תלפיות” ו“ארנונה”. שום מכונית יהודית לא יכלה לעבור בסביבה ערבית בלא להיפגע מיריות או ממוקשים. אף־על־פי־כן שמו רבים את נפשם בכפם ונסעו בדרכים כדי לקיים את הקשר בין העיר ושכונותיה המרוחקות. לא עברו ימים מרובים וכל המכוניות שנדדו בכבישים אלה שוריינו וכך היו נוסעים.
באחד הימים קבלתי הודעה שעלי להופיע ביחד עם כמה מחברי המוסיקאים לפני חיילינו בקונצרט בשכונת “תלפיות” שבדרום ירושלים. זו היתה לי הפעם הראשונה שעזבתי את גבולות העיר ומחסומיה ויצאתי במשוריין. במכונית היתה אפילה. הנוסעים ישבו ועמדו צפופים ועל אף ההתרגשות פתחו הנוסעים בשיחה מלבבת ובלב כולנו היה הבטחון שה' יעבירנו את הדרך בלא כל תקלה ונגיע למחוז חפצנו בשלום.
ואמנם כך היה.
כשהגענו ל“תלפיות” עם שקיעת החמה והנהג פתח את האשנבים הקטנים ואת הדלת ויצאנו מאפילה לאורה, מצאנו כי השכונה שינתה לגמרי את פניה. כולה היתה כמחנה צבאי גדול. הבחורים התהלכו ברחובות ובשדרות חמושי נשק והקשישים עסקו בבצורים. הנשים והנערות עסקו בהכנת ארוחת ערב לחיילים וכוס תה ועוגה לאמנים האורחים.
מיד עבר הקול במחנה שהאמנים הגיעו. רבה היתה השמחה בין החיילים וגדולה היתה הציפיה. מיד לאחר ארוחת הערב התחיל הקהל להתאסף במועדון שבו עמד הקונצרט להתקיים. התכונה היתה רבה. באו כל אלה שלא היו עסוקים בשמירה ובעמדות הקדמיות.
הופעתי במאות רבות של קונצרטים בימי חיי בכל קצווי הארץ, בעריה, במושבותיה ובקיבוציה. אך מעולם לא הרגשתי התעלות והתלהבות כשם שהרגשתי בשעה שראיתי לפני פני החיילים הצעירים הללו הצמאים לזמר עברי נאה ולפרק ספרות קל ומשעשע. ואכן, כשאנו מופיעים לפני גיבורים אלה אין אנו יודעים ליאות ואנו מוסיפים להם לפי דרישתם כהנה וכהנה מחוץ לתכנית.
בסוף התכנית, בחצות הלילה כמעט, נצטרפו החיילים אלינו וזמרו עמנו בהתלהבות עצומה וכמה מהם ליוונו למקום לינתנו. הם לא שכחו להזהירנו שלא לעשן סיגריות בדרך ושלא להדליק גפרור כדי שהאוייב הנמצא בקרבת מקום לא ירגיש בנו ולא יפתח עלינו באש.
במשך הלילה הופרעה שנתנו מחילופי יריות רבות ועם צאת השמש נזדרזתי לתפוס מקום במשוריין הראשון שעמד לצאת לירושלים.
אך הפעם לא שיחק לנו מזלנו והדרך היתה מלאה מכשולים וסכנות. בקרבת השכונה הערבית “דיר אבו טור” עלתה המכונית המשוריינת על מוקש גדול. רצפתה וכמה מגלגליה נתרסקו, אך לאשרנו לא היו אסונות בנפש, מלבד שלושה נוסעים שנסרטו באופן קל. מיד אחרי שעלינו על המוקש נפתחה אש כבדה על המכונית, אך הודות לזריזותו ולאומץ־לבו של הנהג נמלטנו במכונית המרוסקת והגענו לגבולות הישוב היהודי בקרבת שכונת “ימין משה”.
ועתה אספר לכם משהו מתקופת הרעשת ירושלים בפגזי האוייב.
בוודאי תשתוממו, קוראים יקרים, אם אספר לכם שבעצם הימים האיומים ההם היינו מקיימים מסיבות וקונצרטים לחיילים בירושלים ובסביבותיה. אחד המועדונים המרכזיים לחיילים בירושלים הוא מועדון “מנורה”. לשם באים החיילים הנמצאים בחופשה ומוצאים כוס תה וארוחה קלה, עיתון, ספר, פינה לכתיבת מכתבים ואנשים ונשים מסבירי־פנים הטורחים להכין להם כל אלה. במועדון זה מופיעים כמעט מדי ערב בערב אמנים שונים המנעימים לחיילים את שעות חופשתם.
באחד הערבים נדרשתי להופיע במועדון “מנורה” לפני החיילים בתכנית זמרה וקריאה. זה היה אחד הימים הקשים ביותר מימי ההפגזה בירושלים. כל אותו יום הרעיש האוייב את שכונות העיר בפגזיו, הרחובות היו ריקים מאדם כמעט; רק פה ושם עברו בני־אדם בפנים מבוהלות כשהם אצים רצים לעבודה דחופה, לרופא או לחנות כדי להשיג פת לחם.
כדרכי תמיד יצאתי אל עבר מועדון “מנורה” כדי למלא את התפקיד המוטל עלי, בלא להתחשב בסכנה האורבת בכל פינה. בטוח הייתי שלכשאגיע למועדון לא אמצא בו נפש חיה. אך מה הופתעתי כשנכנסתי לבנין הנאה בעל הקומה האחת ומצאתיו הומה ככוורת. מאות חיילים באו מעברים לשמוע את התכנית.
הגיעה שעת פתיחת הקונצרט. אך הנה צרה: הפסנתרנית שהיתה צריכה ללוות אותי לא באה. מובן שאיש לא יכול היה להאשימה, שכן המוות היה מהלך ברחובות אותו יום. מה לעשות? לדחות את הקונצרט לא רציתי. עליתי, איפוא, על הבמה והכרזתי:
– בחורים, מי שיראה בכניסת הבית נערה “ג’ינג’ית” אדומת שער, בחורה כארז, ידע שזוהי הפסנתרנית, יתפסנה ויעלנה על הבמה. אך בינתיים – מי מכם יודע לנגן על פסנתר?
רגע נשתררה דממה באולם. והנה קם חייל צעיר, שחרחר וגבה־קומה, התקדם אל עבר הבמה, קפץ ועלה עליה. הבחורים פרצו במחיאות כפים משמחה וגאווה שאחד מהם יציל את המצב. הגשתי לו את התווים, לחשתי לו כמה הערות, והקונצרט התחיל.
החלק הראשון של הקונצרט עבר בשקט יחסי; לא נשמעו אלא הדי פגזים מרחוק. אך בחלק השני התחילו הפגזים מתפוצצים מסביב למועדון “מנורה” ברעש וברעם. רגע נשתררה אי־מנוחה באולם. אותה שעה שרתי את השיר הידוע והחביב על הקהל “יש לי כנרת” מאת חברי וידיד נפשי צבי בן יוסף ז"ל שנפל חלל בגוש עציון. המשכתי בבטחון ואף החייל־הפסנתרן המשיך ולא הפסקנו אף לרגע קל. עד מהרה התאוששו הבחורים באולם וסיימנו את הנשף בזמרה בציבור בה השתתפו כל המאות שמילאו את האולם.
בצאתי את המועדון היו הרחובות דוממים ועטופי חשכה. הדי הפגזים באו שוב ממרחקים. אך בעברי באחת הסמטאות בקרבת שכונת “מחנה יהודה” נתפוצץ פגז על אחד הגגות ממש מעל לראשי ברעש עצום ואחד הרסיסים פגע ברגלי. המשכתי דרכי לבית במרוצה כדי למצוא מחסה יפה שעה אחת קודם.
לאשרי היה הפצע קל ושטחי.
למחרת הופעתי לפני החיילים בבסיס אחר.
א
עד היום עודני זוכר אותו טיול ביחד עם שנים מחברי למושבה הקטנה שלי, הרטוב, העומדת על הגבול בין הרי יהודה והשפילה, אשר בה עשיתי שנה ויותר בימי ילדותי.
בליל אביב היה הדבר, בימי מלחמת העולם הראשונה. ירושלים כבר היתה שקועה בתרדמה עמוקה כשיצאנו לטיול בדרך “מוצא” המתפתלת כנחש עקלתון בין הרים וגבעות. ירח מלא עמד באמצע השמים הבהירים וזרע אור יקרות על פני היקום. בעמק, בכפר הערבי “ליפתא” נבחו כלבים ואורות קטנטנים הבהבו ודעכו חיש מהר.
רוח קרירה נשבה וליטפה בחיבה את פנינו. לא עברה שעה קלה והגענו אל המושבה מוצא. אף זו כבר היתה שקועה בתרדמה וטבעה בים של צללים, צללי הרים וגבעות, שיחים ואילנות. כל הבתים כבר היו נעולים רק מאחד החלונות נצנץ אור עמום. סמוך לגשר עמד קרון ועל ידו ניצב בחור חסון.
– שלום – קראנו אליו.
השיב הבחור על ברכתנו ושאל:
– מאין, חברה? מירושלים?
– מירושלים – ענינו.
– ולאן פניכם מועדות בשעה מאוחרת זו?
– אנו מטיילים סתם.
בקרון ישבה אשה מנמנמת. לשמע השיחה נתעוררה ושאלה:
– מתי יעלה השחר?
חברי צחקו בחשאי ואני אמרתי בנימוס:
– עוד לא הגיעה שעת חצות והגברת שואלת אם עלה השחר?
מ“ראשון לציון” נסעו ועמדו כאן לנוח שעה קלה בטרם יעפילו אל ההר. האשה הציעה לנו לשבת בקרון ולחזור עמהם לירושלים, אך אנו, שכורי הוד הלילה, הודינו והמשכנו בדרך העולה אל הר ה“קאסטל”. לאחר יגיעה מרובה נמצאנו עומדים בראש ההר. לרגלינו השתרע העמק; את דממת הלילה הפריעו רק קרקורי הצפרדעים. שאון גלגלי הקרון למטה שנעקרו ממקומם עלה באזנינו.
ב
ההר היה כבר מאחורינו. עתה נעשו צעדינו מהירים וקלים. הדרך התפתלה בין חורשות זיתים. הירח טייל בטוחות בשמים. רוח חרישית הניעה את בדי העצים וקול זרם מים נשמע מקרוב. קריאות מחרידות ומרגיזות נפש פילחו את האוויר; זה היה קרקור צפרדעים פראי שגדל מרגע לרגע. לעתים נצטרפו אל הקולות האלה קולות אחרים, זרים, קולות ציפרי לילה, עד שהפכו לסימפונית טבע מלאה הוד וקסם.
ג
ריח גנים וכרמים עלה באפנו. הקולות נתרחקו והלכו ולאחר שעה קלה נשתתקו לגמרי. כשנתרחקנו מן הכפר “אבו גוש” נתרחבו העמקים וההרים עטופי ערפל כחלחל־כהה כאילו ברחו פתאום. סלסולי זמר חדגוני עלו באזנינו ולא עברו רגעים מועטים ושיירת פלחים המחמרים אחרי חמורים עמוסי פירות וירקות באה לעומתנו.
– מרחבה! (ברוכים הבאים) – קראו אלינו.
– מרחבתין – השיבונו על ברכתם והמשכנו דרכנו. איכרים עבריים נוהגי קרונות עברו על פנינו ואחריהם באה עוד שיירה ערבית. רצועות רצועות מן הכביש נבלעו ונעלמו מאחרינו, ועוד הדרך רבה.
– בעיד באב־אל־ואד? (הרחוק שער הגיא?) – שאלנו את אחת השיירות הערביות שעברה על פנינו.
– קודאמאק (לפניכם הוא) – השיבו קצרות.
ואמנם הרגשנו כי קרבים אנו והולכים אל שער הגיא. פתאום נמצאנו מהלכים בעמק צר ורק דרך המלך הסלולה הזכירתנו כי אין אנו תועים בין הרי פרא. מעל לראשינו התעופפו איות וצרחו בקול מר ודאו להן הלאה למרחבי אין קץ. הירח הסתתר זה כבר מאחרי הרים וכיפים והחשכה גברה מרגע לרגע. הצינה חדרה לעצמותינו. הרחבנו את צעדינו וכעבור כמחצית השעה הגענו לשער הגיא.
איזה מרחב! לפנינו השתרעה השפילה ואורות קטנים ורבים הבהבו במרחקים. הירח נתגלה שוב וזרע את אורו על פני כל והאיר את דרך המלך הנמשכת הלאה, הלאה, עד העלמה מן העין.
בשער הגיא, המשמשת מאז ומתמיד תחנה לעגלות ולעוברי אורח שררה אותה שעה דממת מוות ונפש חיה לא נראתה במקום. האילנות הגבוהים עמדו דוממים בלי נוע. באכסניה, מעבר לדלתות הנעולות והתריסים המוגפים, השתעל מישהו שיעול צרוד. שוב באו קולות משונים מרחוק, החרידו את האוויר והפריעו את דומיית הלילה. ישבנו לנוח שעה קלה על יד גדר אבנים.
חברי נתעטפו במעיליהם ונרדמו חיש מהר. רק אני נשארתי ער. בלי משים דובבו שפתי ניגון חרישי ועצוב.
ד
זכרתי שהמקום שאנו יושבים בו אינו בטוח מפני חיות רעות, כגון צבועים, תנים ושועלים, עוררתי, איפוא, את חברי הישנים:
– יהודה, יעקב! קומו ונמשיך דרכנו.
– עוד חצי שעה – התחנן יעקב, נתעטף במעילו ונרדם שוב.
– מיטה חסרה לו כאן, למסכן – התלוצץ יהודה, אך מחמלה על חברנו היגע הימתנו לו עוד שעה קלה.
יללות תנים פראיות שלא פסקו אף לרגע עלו באזנינו מקרוב ומרחוק, ודומות היו יללות אלה לבכי אמהות רחמניות שגזלו מהן את פרי בטנן לעיניהן והוליכום למקום הריגה. והנה התחיל הטל יורד על הארץ. יללות התנים פסקו פתאום ובכל המרחב הושלך הס. חברנו יעקב הקיץ וקמנו ללכת. הדרך הצדדית בה הלכנו עתה היתה מלאה אבנים חדות וחתחתים וההליכה בה קשתה עלינו ביותר. מדי פעם מעדו רגלינו ועד מהרה נתיגענו. מול גבעת הכפר “ישוה” ירד פלח כשהוא נוהג בפרותיו וצועק עליהן בקול אימים. ואנו הולכים ומצפים לעלות השחר.
הולכים ומצפים. הולכים וכושלים.
ה
כשנצנץ השחר במזרח נתגלתה לעיני הטחנה מרחוק. הכרתיה מיד בעצי האקליפטוס הרמים העוטרים אותה מכל עבריה. מהרתי לבשר לחברי שקרובים אנו למטרתנו. בשורה זו חידשה כוחותיהם, ולאחר זמן מועט הגענו אל הטחנה.
זו טבלה כולה בטל בוקר. לבי פעם בי מרוב שמחה למראה פינת חמד זו של ילדותי. הכל היה שקט שם אותה שעה. רק קריאות תרנגולים נשמעו מעברים. זכרתי כי מן הטחנה מוביל משעול צר ומתפתל דרך הגבעה אל החווה.
במשעול זה נהגתי את חברי ובדרך הראיתי להם פינות חבויות שעוררו בי זכרונות נעימים ויקרים.
– הנה, כאן היה מעונו של השוחט – ספרתי לחברי בגעגועים. – לא פעם הבאתי אליו את עופותינו לשחיטה.
והיכן הוא עתה? שאלה זו צפה ועלתה במוחי בראותי את הבית הרוס והמקום שמם. טפסנו על סלעים, דרכנו על קוצים וברקנים ולאחר יגיעה מרובה הגענו עד שערי החווה.
השערים היו סגורים על מסגר. בחצר פנימה, על יד האורוות והרפתים, עמדו קרונות שבורים למחצה. פה ושם התגוללו מחרשות ומעדרים. מול החווה נפתחה דלת ביתו של אחד האיכרים, ואדם בעל קומה קטנה וכרסתני יצא אל החצר הקטנה. עטוף היה בגלימת חורף, ראשו היה מגולה ורגליו היו נתונות בסנדלים ישנים ומרופטים. הוא פתח פשפש קטן והרבה עופות התפרצו החוצה בהמולה רבה והתחילו מלקטים בחפזון את הזרעונים שפיזר להם אדונם האיכר על הארץ. מעל הגג התעופפו ובאו יונים ולקטו אף הן את הזרעונים מעל האדמה.
קווי השמש הראשונים זרחו על הר צרעה; השדות מסביב היו מכוסים דשא ירוק ורענן רווי טל בוקר. מעבר לשדות ולכרמים שטופי קרני השמש נראתה תחנת הרכבת “הרטוב” עטורה אילנות רמים.
ובעוד אנו עומדים ומזינים עינינו מהדר הטבע נפתחו שערי החווה לרווחה; החורשים יצאו אל השדה ואנו נכנסנו אל החצר.
כשהיה ציון ילד קטן היה נוהג לבוא עם אביו אל בית־הכנסת הגדול והמרווח של הישיבה הנשקפת אל פני הר הזיתים ולהזין עיניו במראות הנפלאים הנשקפים מבעד החלונות הגדולים. הישיבה היתה בנויה על גבעה, סמוך לבית־החולים של העיר העתיקה. זה היה בנין חדש שנבנה בשביל תלמידי החכמים מעדות המזרח. כיפת ההיכל המרכזי היתה גבוהה ומקומרת ומקושטת בציורים נאים. החלונות היו גבוהים ובחלקם העליון מורכבים מזגוגיות צבעוניות, ממש כקשת בענן. על ספות מרופדות היו יושבים החכמים, יהודים בעלי צורה שהשכינה היתה שורה עליהם, ומלאו את חלל ההיכל בקולותיהם הערבים בהתפלפלם בדברי תורה. בקרוב מקום, למטה מן הבנין, היה השער הקטן שדרכו היו נכנסים יום יום פלחי הסביבה אל העיר העתיקה. מחוץ לחומה, משני עברי נחל קדרון השתרע הכפר הגדול, כפר השילוח, ומאחריו התנשא הר הזיתים שרבבות מצבותיו היו מפוזרות על פני שטח גדול. שעה ארוכה יכול היה ציון לשבת ליד אביו, שהיה מלומדי הישיבה, ולהסתכל במרחבים הללו. כשגדל במקצת ונתקרב לגיל בר מצוה היה מצטרף לעתים לחבורת הנערים שהיו משחקים ומשתובבים על המגרש שמאחורי הישיבה הסמוך לחומה.
ציון אהב פינת חמד זו. רחובות העיר העתיקה וסמטאותיה היו צרים ואפלים, הבתים והחצרות היו צפופים, ואת השמים יכולת לראות רק אם זקפת ראשך כלפי מעלה. וכאן, השארת את הצפיפות הזאת מאחוריך ויצאת למרחב. לא אחת החליט ציון בלבו כי לכשיגדל ויתבגר ויעמוד ברשות עצמו, יבנה לו בית קטן סמוך לישיבה שחלונותיו יפנו אף הם אל עבר הכפר ואל עבר השדות הרחבים והר הזיתים.
ובאחד הימים, בבואו אל הישיבה עם אביו, מצא ציון כי כל החלונות הפונים אל החומה נחסמו בשקי חול ובאבנים גדולות. ההיכל הגדול פּוּנה ואין לומדים ומתפללים בו עוד. תלמידי החכמים נתכנסו לחדרים הפונים אל הרחוב ולמדו שם את משנתם. משהו נצבט בלבו של ציון. ידוע ידע כי פרצה מלחמה. ידוע ידע כי העיר העתיקה נותקה מן העיר החדשה, אין יוצא ואין בא מלבד חיילים ושוטרים בריטיים. בלילות, בשכבו על משכבו, היו מהדהדות יריות מכל עברים ולעתים היו קולות נפץ חזקים מזעזעים את כל הבית.
לימים נפסקו הלימודים בבית־הספר וההליכה ברחובות ובסמטאות נאסרה על הילדים. רק המבוגרים היו מתגנבים חרש ובזהירות מחצר לחצר ומסמטה לסמטה כדי להביא הביתה ככר לחם או דלי מים. באותם הימים כבר התחילו הפגזים מתפוצצים פה ושם ובית החולים הסמוך לישיבה נתמלא פצועים וחללים.
ציון היה יושב כל היום בבית עם הוריו ואחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. מתגעגע היה למעט אור ולמרחב הנשקף מבעד חלונות הישיבה, ומתגעגע היה למגרש הרחב והירוק הסמוך לחומה
יום אחד חזר אביו מרחוב היהודים והודיע בקול מעודד:
– אומרים ברחוב שהגיעה תגבורת מחוץ לעיר; הלילה נכנסה בחשאי פלוגת צעירים משלנו מזויינים כהלכה ונצטרפו למגינים הנמצאים בישיבה.
אנחת הקלה נתמלטה מפי אמו של ציון בשמעה את הדברים האלה ודובבה בשפתיה:
– ישמרכם אלוהים ויציל את כולנו מכל פגע רע.
עברו עוד ימים וציון היה כלוא בבית כציפור בכלוב. אולם מנוחתו נדרכה. הוא לא ידע מה עלתה לחבריו בני גילו ומה מעשיהם. בסתר לבו שאף לצאת מכלאו ולראות את הנעשה בעיר. ומדוע לא יתגנב חרש וינסה להגיע אל הישיבה? ושמא ישאל את פי אביו?
משלא יכול היה עוד למשול ברוחו פנה אל אביו ושאל:
– אבא, היש אפשרות ללכת אל הישיבה?
– מה זאת יעלה על דעתך, בני? – השיב אביו בגערה – ההליכה ברחוב בחזקת סכנה היא והישיבה אינה עוד ישיבה כי אם מבצר, שדה קרב.
ציון לא הוסיף לשאול עוד, אבל במוחו ניקרה המחשבה: כיצד להגיע לשם? כיצד להצטרף אליהם? רוחו נסערה. הוא חייב להגיע לשם, הוא חייב! ומדוע לא יוכל להועיל ללוחמים? מדוע לא?
ובאותו לילה, כשירדה החשכה ואפפה את כל הסמטאות והחצרות מסביב, ועל רצפת הבית שפתחו וחלונותיו היו חסומים בשקי חול ישנו הוריו ואחיו ואחיותיו הקטנים את שנתם, פתח ציון את הדלת בלאט ויצא מן החצר אל הסמטה. מעברים נשמעו התפוצצויות פגזים ויריות רובים. ציון שרך דרכו לאורך קירות הבתים וחיש מהר עבר מסמטה לסמטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה מלבד חתולים מבוהלים שקפצו ויצאו מתוך פחי אשפה ועכברושים גדולים שטפסו על הקירות ועל הגדרות הנמוכות.
וכך עבר ציון במהירות ובלא להקים רעש כל שהוא סמטאות רבות עד שלבסוף עמדו רגליו בסמטה המוליכה אל חצר הישיבה. פתאום קרא מישהו בקול עמום:
– מי שם? מי המתקרב?
השיב ציון אף הוא בקול עמום:
– אני, יהודי…
אותו רגע יצאה מפתח אחת החצרות דמות שנתקרבה אל הנער. היה זה בחור עטוף במעיל וחבוש כובע גרב ובידו רובה נטוי.
– מה אתה עושה כאן, נער? – שאל הבחור בלחש.
תחילה לא יכול היה ציון להוציא הגה מפיו, אך לאט לאט שבה אליו רוחו והוא גמגם:
– אני… אני רוצה… להיות אתכם…
– ההשתגעת, נער? – קרא הבחור – רוץ מיד הביתה! היכן אתה גר?
– ברחוב חברון – השיב ציון.
– ברחוב חברון? מי שלח אותך?
– איש לא שלח: באתי בעצמי. אני רוצה לעזור.
– לעזור? הסתלק מיד, פן ארביץ בך כהלכה! אבל, לא, לא. אל תרוץ עכשיו לבדך ברחובות; עלול אתה ליהרג מפגז. בוא עמי.
והבחור החזיק בידו של ציון והלך עמו לאורך הסמטה עד שהגיעו לחצר הישיבה. שם מסרו לידי שומר אחר ואמר לו:
– הכנס אותו פנימה; מצאתי אותו ברחוב.
בחצר הסתובבו בחורים מזויינים, כולם חבושי כובעי גרב ועטופים במעילים חמים. ציון הוכנס לחדר גדול, אחד מחדרי הישיבה המרובים שנהפך למעין מפקדה. החלונות והדלת היו מואפלים ועל השולחן שעמד במרכזו של החדר הבהבה עששית קטנה. מסביב לשולחן ישבו כמה בחורים ולגמו ספלי קפה. אחד הבחורים פנה אל ציון ושאל:
– איך הגעת הנה?
– מן הבית – השיב ציון.
– מי שלח אותך?
– איש לא שלח.
– מה שמך?
– ציון.
– מי אביך?
– הוא חכם, לומד פה בישיבה.
– ומה רצונך?
– אינני יכול לשבת עוד בבית – דיבר ציון תחנונים – אני רוצה להיות פה, לעזור לכם.
– עזרה יפה! הסבור אתה כי זהו גן ילדים או בית תינוקות?
– לא – השיב ציון כשהוא רועד כולו מהתרגשות ופחד – אבל, באמת, אני רוצה לעזור. אעשה כל מה שתגידו לי.
הבחורים הסתכלו איש בפני רעהו, והבחור שחקר את ציון אמר:
– טוב, נראה. בן כמה אתה?
– בן שתים־עשרה, בקרוב אהיה בר מצוה.
– אתה רעב? אכלת היום?
– לא… כן, אכלתי. בבוקר אכלתי.
– משה – פנה הבחור אל אחד מחבריו – תן לו פרוסת לחם עם נתח גבינה ויאכל.
ציון ישב על המחצלת שהיתה פרושה על הרצפה ומיד הוגשה לו פרוסת לחם עם גבינה וספל קפה. הוא בירך בלחש והתחיל לנגוס בתיאבון את הלחם.
ובחוץ היתה דממה. רק מפעם לפעם הגיעו הדים עמומים של פגזים מתפוצצים אי שם במרחקים.
פתאום התפרץ אל החדר בחור אחד וקרא:
– שוב הובאו כמה פצועים קשים. בית החולים מלא; ידי הרופאים והאחיות מלאות עבודה. מה נעשה?
– הגוייסו כל רופאי העיר העתיקה? – שאל הבחור שהיה בוודאי המפקד.
– נאמר לי כי יש עוד שני רופאים כאן בעיר העתיקה שלא הופיעו. שמא אינם יודעים כי עזרתם נחוצה?
– היכן גרים הם?
– האחד גר ברחוב חברון והשני ברחוב חב"ד.
– מי יוכל להביאם?
– כרגע אין איש המתמצא בחצרות הללו בחשכת הלילה.
כשמוע ציון את הדברים האלה קפץ וקרא:
– אני יודע, אני מתמצא! אני מכיר את הרופאים מרחוב חברון ומרחוב חב"ד. הם זקנים, אבל אני יודע בדיוק היכן הם גרים.
רגע שתקו הבחורים. והנה פנה המפקד אל ציון ואמר:
– התוכל למצוא את החצרות בחשכה הזאת?
– בהחלט! אפילו בעינים עצומות! – קרא ציון – אלך אתכם ואראה לכם.
– טוב – אמר המפקד – משה ויצחק, קחו את הנער הזה אתכם ולכו להביא את הרופאים. קחו עמכם גם את האחות רחל מבית־החולים.
לבו של ציון ניתר בו משמחה בצאתו עם שני הבחורים והאחות אל הסמטאות האפלות. תחילה הלכו לרחוב חברון. בדרך נתקלו בדמויות והחליפו עמהן שריקות חרישיות. בחורי ישראל היו אלה ששמרו על נפשות רבות מישראל שישנו את שנתם המקוטעת והחטופה. עד מהרה הביא ציון את אנשיו אל חצר הרופא הזקן שמיהר ללבוש את מעילו והלך אחריהם. משם שרכו דרכם לרחוב חב"ד דרך רחוב היהודים ומצאו גם את הרופא הישיש השני. עתה הלכה כל החבורה אל עבר הישיבה בצעדים חרישיים ונחפזים. על־יד בית־הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי היתה התפוצצות אדירה, פגז פגע באחד הגגות ורסיסיו נתפזרו לכל עבר. בני החבורה הרכינו ראשיהם והמשיכו לצעוד בחפזון. והנה כבר עמדו רגליהם בסמטה אשר בין הישיבה ובין בית־החולים. שוב נחרדה הסביבה כולה לקול נפץ אדיר ובאותו רגע ממש נכנסו בני החבורה לחצר בית־החולים אשר בו פרפרו ביסוריהם כמה וכמה פצועים שלא היה מי שיטפל בהם.
הרופאים הישישים והאחות רחל נגשו מיד לעבודת ההצלה. וברגע ששני הבחורים, משה ויצחק, אמרו לחזור אל הישיבה ראו כי ציון איננו עמהם.
– היכן ציון? – שאלו איש את רעהו בחרדה.
– האם לא נכנס עמנו אל חצר בית־החולים?
הם פנו כה וכה, אך ציון לא היה בחצר.
– הנשאר בחוץ?
– נצא ונראה.
משה ויצחק יצאו החוצה והסתכלו מסביב באפלה. הפגז שהתפוצץ לפני הכנסם לבית־החולים הרס את מחצית השער וחלק מן הגדר. והיכן ציון? החברים התחילו לגשש באפלה מסביב למפולת. והנה מצאוהו. ציון שלא הספיק להכנס אל החצר בעוד מועד ביחד עם בני החבורה נפגע באחד מרסיסי הפגז ונפל חלל. הוא היה מוטל מת בשלולית קטנה של דם.
למרים הקטנה מבית העולים שבאחד מפרברי ירושלים לא היו שום זכויות מלבד הזכות ללכת לבית־הספר, לרוץ אל החנות בשליחות אמא להביא מצרכים שונים ולעזור בניקוי הבית. ובוודאי שלא היתה לה זכות להשתתף בזמרה בצבור שעורכת המחלקה לחנוך ותרבות של המדינה בשביל לומדי שיעורי הערב. לשעת הזמרה בצבור היו מתאספים המבוגרים, גברים, נשים, בחורים צעירים ועלמות חן. כשהיה המורה לזמרה פותח בשיר והמנגן כאקורדיון היה ממלא את חלל הכתה הגדולה בצליליו המתוקים, היו כל ילדי בית העולים מתאספים וצובאים על הפתח ומתחננים לפני השמש שיניח גם להם להכנס. אך הוא היה מקשיח את לבו, מגרש אותם בחרפה וקורא אחריהם:
– יאלה, לכו מזה! זה לא בשביל ילדים!
בין הילדים שנמשכו אחר הצלילים היתה גם מרים הקטנה בת העשר. אף־על־פי שהשמש היה מגרש את הילדים מחצר בית־הספר היתה מרים נשארת באחת מפינות החצר, מתכרבלת ומתכווצת כדי שלא יראוה, ומטה אוזן לנגינה ולזמרה.
כך נמשכו הדברים כמה שבועות.
פעם אחת, כתום השיעור והמורה לזמרה יצא אל החצר עם קהל הלומדים שהתפזרו לכל עבר, הגיחה מרים הקטנה ממחבואה, נגשה אליו, ובתתה בו עיניה השחורות והחייכניות דברה תחנונים:
– מורה, בבקשה, תגיד לו לשמש שירשה לי להכנס.
המורה לא הבין פשר הדברים ושאל את הילדה:
– להכנס לאן?
– לכתה, לשיר. אני אוהבת לשיר ואני אוהבת לשמוע, והשמש מגרש את הילדים הקטנים ולא מרשה להכנס. בבקשה, מורה, תגיד לו. אני לא אפריע, אני אשב במנוחה ואשיר.
עתה תפס המורה את הענין. הוא החליק על ראש הילדה רכות ואמר:
– בוודאי, בוודאי אגיד לו. בואי לשיעור הבא ואכניס אותך.
פני הילדה צהלו והיא קראה בשמחה:
– תודה, מורה, אני אבוא.
ומיד נשאה רגליה וברחה אל עבר הגבעה אשר עליה מפוזרים הבתים הקטנים והצריפים הדלים. והמורה שם פניו אל שער בית העולים אשר משם יוצא האוטובוס לירושלים.
כעבור ימים מספר, בהגיע המורה אל בית העולים לשיעור בזמרה בצבור, קבלה מרים הקטנה את פניו ליד תחנת האוטובוס. עיניה השחורות להטו, שערותיה היו מסורקות וסדורות בסרט אדום ושמלתה היתה נקיה. המורה הכירה מיד. רמז לה לגשת אליו ושאל אותה:
– באת לשיר, כן?
– כן, מורה.
– ומה שמך? זאת לא אמרת לי עדיין.
– מרים – השיבה הקטנה בחיוך ביישני.
– ומאיזו ארץ באת?
– מפרס.
– יפה, מרים. בואי, איפוא, ותכנסי עמי לכתה.
בכתה כבר נאספו כל לומדי שיעורי הערב וציפו לתחילת השיעור בזמרה בצבור. כשנכנס המורה בהחזיקו בידה של מרים הקטנה חייכו רבים למראיה, אך המורה אמר:
– מהיום תשתתף עמנו גם מרים.
המורה הושיב את מרים על הספסל הראשון ופנה אל הלומדים:
– היום נלמד שיר קצר הכולל רק חמש מלים: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. מי יכול לכתוב את המלים הללו על הלוח?
בין הלומדים נמצאו בוודאי מעטים שהיו מצליחים לכתוב מלים אלה על הלוח בלא שגיאות. אולם גם המעטים הללו, שכבר למדו קצת לשון בשיעורי הערב, לא העזו להציע את עצמם פן יכשלו. והנה קפצה מרים הקטנה וקראה בחדוה:
– אני יודעת, מורה!
שוב חייכו רבים מבין הלומדים והסבירו פנים לחברתם הקטנה והחדשה שחשה לעזרתם.
והמורה קרב כסא אל הלוח, החזיק במרים והעמידה עליו, נתן בידה את הגיר ואמר:
– יפה, מרים, כתבי ונראה.
ומרים כתבה ביד בטוחה ובאותיות גדולות את המלים שהכתיב לה המורה. ואמנם לא היתה בכתיבתה אף שגיאה אחת. משסיימה פרצו כל הלומדים במחיאות כפיים. מרים הפכה פניה אל חבריה המבוגרים ובחיוך טוב החוותה לפניהם קידה קלה, והיא עודנה עומדת על הכסא. אמר אחד מבין הלומדים, יהודי יוצא הונגריה מגודל שפם וממושקף:
– אכן אמנית היא הקטנה מבטן ומלידה.
בו ברגע פתח המנגן באקורדיאון במנגינה והמורה שר את השיר לפני הכתה.
– ועתה – אמר – נלמד את השיר קטעים קטעים. שוב קפצה מרים ממקומה וקראה:
– מורה, לא צריך ללמוד; אני כבר יודעת את השיר בלי ללמוד!
הפעם פרצו כל הלומדים בצחוק רם והמורה אמר למרים:
– היתכן? הלא שמעת אותו פעם אחת בלבד.
– רוצה לשמוע, מורה? – קראה מרים.
– שתשיר, שתשיר! – קראו אחדים מן הלומדים.
ובן רגע כבר עמדה מרים שוב על הכסא. המנגן באקורדיאון פתח במנגינה ונתן לה אות להתחיל. וראה זה פלא, מרים שרה את השיר כולו בדיוק נמרץ ובלא כל שגיאה. שוב פרצו מחיאות כפיים לאות הערצה לחברה הקטנה מצד חבריה המבוגרים. אולם מרים לא ירדה מן הכסא כי אם פנתה אל המורה ואמרה בהסוס מה:
– סליחה, מורה, אני שקרתי לך קצת; פעם אחת כבר שמעתי את השיר הזה ברדיו במועדון שלנו.
המורה החליק בידו על ראשה של הזמרת הקטנה והשיב:
– אין דבר, בכל זאת היה נחמד מאד.
השיעור הזה עבר בהתרוממות הנפש ומרים הוזמנה על־ידי המורה והלומדים לבוא גם לשיעורים הבאים.
לשיעור הבא הופיעה מרים בלווית כמה וכמה מחברותיה. השמש הקפדן עצר אותן בחצר ולא הניח להן להכנס. הרשות ניתנה אך ורק למרים, בחירת המורה. אך מרים לא נכנעה. היא נגשה אל המורה ואמרה:
– מורה, אתה רואה את הילדות האלה? הן לומדות כולן בכתה שלי; הן כולן נקיות ומסורקות ואני מבטיחה לך שאף אחת מהן לא תפריע.
המורה פנה אל הלומדים ושאל:
– מי מתנגד?
השיבו הלומדים בקול אחד:
– שתכנסנה! שתכנסנה!
ואשה אחת מיוצאות תוניס אמרה:
– החברות של מרים הן גם החברות שלנו.
ובשיעור הזה כבר היתה השמחה גדולה. מרים וחברותיה צעדו בראש. קולותיהן כסו על קולות הלומדים המבוגרים והללו נגררו אחריהן ברצון ובעונג.
וכך נמשכו השיעורים לזמרה בצבור כמה שבועות ומכל עברי בית העולים באו התושבים וילדיהם וצבאו על הפתח ועל החלונות כדי להאזין לזמרה היפה.
יום אחד, כשנתאספו הלומדים לזמרה בצבור מצאו בכתה אשה צעירה שישבה לא הרחק מן הלוח ושוחחה עם המורה. פנה המורה אל מרים וחברותיה ואמר:
– האשה הזאת היא משירות השידור; היא באה להאזין לזמרתכן. אם תשאו חן בעיניה תופיעו ברדיו ותשירו מן השירים שלמדתן כאן.
באותו שיעור הראתה מרים הקטנה את כל כוחה וגבורתה. וחברותיה סייעו בידה והוסיפו נופך משלהן.
לא עברו ימים מרובים ובמועדון של בית העולים ישבו רוב התושבים צפופים ודחוקים מסביב למקלט הרדיו. בפינת הנוער הופיעו אותו יום מרים וחברותיה, הילדים שלהם! ברגש גאווה ובסיפוק רב האזינו לסלסולי מרים והילדות האחרות שהנעימו הפעם לא רק להוריהן ולחברותיהן כי אם לכל ילדי הארץ.
לפני זמן מה עשיתי את השבת בשכונת “תלפיות”. לפנות ערב, עם נטות השמש לצד מערב, יצאתי לטיול קצר בלווית ישיש אחד מכובד, מוותיקי השכונה ובוניה. צעדנו לאטנו בין השדרות הנאות והגענו אל הגבעות המקיפות את השכונה אשר משם נשקפת ירושלים וסביבותיה מכל העברים. הנה “בית הכרם” הטובלת בים של ירק ו“בית וגן” הגבוהה והרחוקה; הנה “רמת רחל” הבנויה ממש על הגבול, ושם בעמק הדרך העולה לבית־לחם והמעברה הגדולה על עשרת אלפי נפשותיה. ושם, מאחוריך, מדבר יהודה והרי מואב העטופים ערפלים כחלחלים. ומרחוק – הר ציון וחומת ירושלים, ומאחורי החומה העיר העתיקה המנותקת והנתונה בידי צר ואויב.
פתח הישיש ואמר:
– כמה כואב הלב שאין אנו יכולים לסור אל העיר העתיקה, לשוטט בסמטאותיה, לשמוע את קול התורה שהיה בוקע ועולה מבתי מדרשיה ולרדת אל ה“כותל” ולהתיחד עם השכינה. מה רבים הזכרונות העולים על לבך כשאתה מסתכל לעבר החומות… זוכר אני את היום אשר בו עלינו על אדמת “תלפיות” כדי לבנות בה בתים חדשים וחיים חדשים; אך זוכר אני גם את התקופה אשר בה לא העזו עדיין בני ירושלים לחלום על שכונות מרוחקות מחוץ לחומות. הוי, בני ירושלים של הימים ההם! מי יזכרם היום ומי יספר בשבחם? העוני והדלות היו מנת חלקם, אך הלב היה פתוח כפתחו של אולם. והיתה אהבה ואחוה ואמון. קטן וצפוף היה הישוב בין החומות, אך אי הסופר אשר יתאר את היהודים הנפלאים ההם, היהודים התמימים והישרים, את גודל לבם, עמלם ודחקם?
הישיש נשתתק. עיניו התנוצצו מרוב התרגשותו אך על שפתיו ריחף חיוך קל. לא הפרעתי את הדממה והמתנתי להמשך דבריו. והישיש המשיך:
– ומכיוון שנגענו באותם היהודים, שרבים מהם נולדו ומתו בין החומות ובסמטאות הצרות והאפלות מבלי שיצאו מתוכן אף פעם אחת בחייהם, מצוה לספר בשבחם. הנה נזכרתי במעשה שאירע לי לפני כחמישים שנה, כשבקרתי בפעם הראשונה בארץ־ישראל. שהיתי אז בארץ כששה שבועות ורוב זמני עשיתי ביפו ובמושבות. פעם אחת נאלצתי לעלות לירושלים באורח דחוף כדי להתייצב לפני אחד משרי הטורקים ששלטו אז בארץ. איני זוכר עוד מה היה הענין; בוודאי איזו שתדלנות. שכרתי לי, איפוא, מקום ב“דיליז’אנס” של ר' הרש־מלך, זוהי המרכבה הגדולה שהיתה רתומה לשלשה סוסים ואשר שימשה תחליף לרכבת שעליה היו אומרים ליצני הדור שהיא מתקדמת קמעה וחוזרת מיד פי שנים מכפי שהתקדמה. יהודים פשוטים ושונאי “הרפתקאות” היו מבכרים, איפוא, לנסוע ב“דיליז’אנס”. אמנם גם ב“דיליז’אנס” לא היתה הנסיעה נוחה ביותר. ר' הרש־מלך היה חס על סוסיו, יותר משהיה חס על נוסעיו. בנוסעים הבריאים והצעירים היה נוהג כך: בעליה היה מצוה עליהם לרדת מן העגלה משום צער בעלי חיים; סוף סוף הרי יש גבול גם לכוחותיהם של הסוסים. בירידה היה שוב מצוה עליהם לרדת מן העגלה מפני סכנת הדרדרות. ובדרך הישרה הרי תענוג ללכת קצת ברגל ויש לתת גם לסוסים להחליף כח. רדו, איפוא, שוב מן העגלה במחילה מכבודכם. אף־על־פי־כן היו מתקדמים כל הזמן עם ר' הרש־מלך. יצאנו, איפוא, מיפו לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, והגענו לירושלים בשעה תשע בלילה. הדיליז’אנס נעצר בסביבת שער יפו ליד אחד ה“חאנים” ואנו הנוסעים יצאנו מתוכו שבורים ורצוצים מן הדרך הקשה והארוכה ומן הטלטולים על פני שוחות, אבנים וסלעים. אותה שעה כבר היתה העיר שקועה בתרדמה. ברחובות לא נראתה נפש חיה ומשום חלון לא נצנץ אור. נכנסתי העירה דרך שער יפו, עברתי את שוק ה“בטרק” הריק והשומם והגעתי לרחוב היהודים. קויתי למצוא אדם שיוליכני לאיזו אכסניה ללון שם עד הבוקר. אך גם ברחוב היהודים לא מצאתי נפש חיה. מסביב היה חושך ואפלה ורק קולם של חתולים נצים הפריע את הדממה. הרעב הציק לי ועפעפי היו אחוזות תנומה. הגעתי לכלל יאוש ולא ידעתי אנה אפנה. בתיהם של אנשי ירושלים היו אמנם פתוחים תמיד לרווחה לכל עובר אורח, אך מה אעשה בשעה זו? והנה הבחנתי באור קלוש שהבהב בחלון אחד הבתים הקטנים. נגשתי אל הבית ודפקתי על דלתו. מיד נפתחה הדלת וזקנה אחת הופיעה על המפתן.
– את מי אתה מחפש? – שאלה.
השיבותי:
– באתי זה עתה מיפו; אני עייף ויגע, רעב וצמא ואיני יודע לאן אפנה.
השיבה הזקנה בתרעומת קלה:
– מה שייך לאן תפנה? הלא יהודים אנחנו! הכנס הביתה.
נכנסתי לבית וישבתי ליד השולחן שמנורת נפט קטנה עמדה עליו והפיצה אור מועט. אמרה הזקנה:
– בוודאי רעב אתה; אלך ואכין לך סעודה.
ולא עברו רגעים מספר והזקנה הגישה לפני לחם וירקות וביצים וספל קפה מהביל. נטלתי ידי, אכלתי, שתיתי וברכתי וכל אותה שעה עמדה עלי הזקנה לשרתני. משסיימתי שאלה:
– ומקום ללון יש לך?
–אין – אמרתי.
אמרה הזקנה:
– תוכל ללון כאן. בחדר הסמוך יש מטה. אלמנה אנכי והחדר פנוי. הכנס לשם ושכב לישון. לי יש עוד מעט עבודה כאן, עלי ללוש את הבצק ולהכין את הלחם לאפיה בתנור למחר בבוקר.
הודיתי לאשה על החסד שהיא עושה עמדי, נכנסתי לחדר הסמוך, פשטתי את בגדי, עליתי על המטה וקראתי “שמע” ומיד נעצמו עיני ונרדמתי.
למחרת בבוקר קמתי, התרחצתי, התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין ועמדתי להתפלל. ובטרם סיימתי תפילתי כבר היתה מוכנה בשבילי סעודת בוקר. נטלתי ידי וסעדתי את לבי. לאחר ברכת המזון נטלתי את תרמילי ולפני צאתי את הבית פניתי אל הזקנה שליותה אותי אל הדלת בשמחה ובמאור פנים ושאלתי:
– הואילי נא בטובך לומר לי, סבתא, מה שכרך?
– איזה שכר? – שאלה בתמהון.
– נו, בשביל המזון והלינה.
נתנה בי הזקנה זוג עינים וקראה בזעף:
– אלוהים עמך, ר' יהודי! היודע אתה את אשר תדבר? זימן לי הקב"ה מצוה כל כך גדולה בהיסח הדעת, מצוות הכנסת אורחים, ואתה רוצה לקנותה מידי בכסף? בוש והיכלם! לא שיערתי כי יעלה בדעתך לרצות לגמול לי רעה תחת טובה! וכי מה סבור אתה? אכסניה אצלי, או בית מלון!?
נדהמתי למשמע דבריה ועוד יותר נדהמתי למראה פניה הזועפים. פייסתי אותה ונפטרתי ממנה בברכת שלום.
הישיש כילה דבריו והוסיף בהצביעו אל עבר חומת העיר העתיקה:
– כאלה היו בני ירושלים בין החומות הללו ונאה ויאה לספר בשבחם.
בצעדים מתונים ירדנו מן הגבעה וחזרנו אל לב השכונה.