לפני זמן מה עשיתי את השבת בשכונת “תלפיות”. לפנות ערב, עם נטות השמש לצד מערב, יצאתי לטיול קצר בלווית ישיש אחד מכובד, מוותיקי השכונה ובוניה. צעדנו לאטנו בין השדרות הנאות והגענו אל הגבעות המקיפות את השכונה אשר משם נשקפת ירושלים וסביבותיה מכל העברים. הנה “בית הכרם” הטובלת בים של ירק ו“בית וגן” הגבוהה והרחוקה; הנה “רמת רחל” הבנויה ממש על הגבול, ושם בעמק הדרך העולה לבית־לחם והמעברה הגדולה על עשרת אלפי נפשותיה. ושם, מאחוריך, מדבר יהודה והרי מואב העטופים ערפלים כחלחלים. ומרחוק – הר ציון וחומת ירושלים, ומאחורי החומה העיר העתיקה המנותקת והנתונה בידי צר ואויב.
פתח הישיש ואמר:
– כמה כואב הלב שאין אנו יכולים לסור אל העיר העתיקה, לשוטט בסמטאותיה, לשמוע את קול התורה שהיה בוקע ועולה מבתי מדרשיה ולרדת אל ה“כותל” ולהתיחד עם השכינה. מה רבים הזכרונות העולים על לבך כשאתה מסתכל לעבר החומות… זוכר אני את היום אשר בו עלינו על אדמת “תלפיות” כדי לבנות בה בתים חדשים וחיים חדשים; אך זוכר אני גם את התקופה אשר בה לא העזו עדיין בני ירושלים לחלום על שכונות מרוחקות מחוץ לחומות. הוי, בני ירושלים של הימים ההם! מי יזכרם היום ומי יספר בשבחם? העוני והדלות היו מנת חלקם, אך הלב היה פתוח כפתחו של אולם. והיתה אהבה ואחוה ואמון. קטן וצפוף היה הישוב בין החומות, אך אי הסופר אשר יתאר את היהודים הנפלאים ההם, היהודים התמימים והישרים, את גודל לבם, עמלם ודחקם?
הישיש נשתתק. עיניו התנוצצו מרוב התרגשותו אך על שפתיו ריחף חיוך קל. לא הפרעתי את הדממה והמתנתי להמשך דבריו. והישיש המשיך:
– ומכיוון שנגענו באותם היהודים, שרבים מהם נולדו ומתו בין החומות ובסמטאות הצרות והאפלות מבלי שיצאו מתוכן אף פעם אחת בחייהם, מצוה לספר בשבחם. הנה נזכרתי במעשה שאירע לי לפני כחמישים שנה, כשבקרתי בפעם הראשונה בארץ־ישראל. שהיתי אז בארץ כששה שבועות ורוב זמני עשיתי ביפו ובמושבות. פעם אחת נאלצתי לעלות לירושלים באורח דחוף כדי להתייצב לפני אחד משרי הטורקים ששלטו אז בארץ. איני זוכר עוד מה היה הענין; בוודאי איזו שתדלנות. שכרתי לי, איפוא, מקום ב“דיליז’אנס” של ר' הרש־מלך, זוהי המרכבה הגדולה שהיתה רתומה לשלשה סוסים ואשר שימשה תחליף לרכבת שעליה היו אומרים ליצני הדור שהיא מתקדמת קמעה וחוזרת מיד פי שנים מכפי שהתקדמה. יהודים פשוטים ושונאי “הרפתקאות” היו מבכרים, איפוא, לנסוע ב“דיליז’אנס”. אמנם גם ב“דיליז’אנס” לא היתה הנסיעה נוחה ביותר. ר' הרש־מלך היה חס על סוסיו, יותר משהיה חס על נוסעיו. בנוסעים הבריאים והצעירים היה נוהג כך: בעליה היה מצוה עליהם לרדת מן העגלה משום צער בעלי חיים; סוף סוף הרי יש גבול גם לכוחותיהם של הסוסים. בירידה היה שוב מצוה עליהם לרדת מן העגלה מפני סכנת הדרדרות. ובדרך הישרה הרי תענוג ללכת קצת ברגל ויש לתת גם לסוסים להחליף כח. רדו, איפוא, שוב מן העגלה במחילה מכבודכם. אף־על־פי־כן היו מתקדמים כל הזמן עם ר' הרש־מלך. יצאנו, איפוא, מיפו לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, והגענו לירושלים בשעה תשע בלילה. הדיליז’אנס נעצר בסביבת שער יפו ליד אחד ה“חאנים” ואנו הנוסעים יצאנו מתוכו שבורים ורצוצים מן הדרך הקשה והארוכה ומן הטלטולים על פני שוחות, אבנים וסלעים. אותה שעה כבר היתה העיר שקועה בתרדמה. ברחובות לא נראתה נפש חיה ומשום חלון לא נצנץ אור. נכנסתי העירה דרך שער יפו, עברתי את שוק ה“בטרק” הריק והשומם והגעתי לרחוב היהודים. קויתי למצוא אדם שיוליכני לאיזו אכסניה ללון שם עד הבוקר. אך גם ברחוב היהודים לא מצאתי נפש חיה. מסביב היה חושך ואפלה ורק קולם של חתולים נצים הפריע את הדממה. הרעב הציק לי ועפעפי היו אחוזות תנומה. הגעתי לכלל יאוש ולא ידעתי אנה אפנה. בתיהם של אנשי ירושלים היו אמנם פתוחים תמיד לרווחה לכל עובר אורח, אך מה אעשה בשעה זו? והנה הבחנתי באור קלוש שהבהב בחלון אחד הבתים הקטנים. נגשתי אל הבית ודפקתי על דלתו. מיד נפתחה הדלת וזקנה אחת הופיעה על המפתן.
– את מי אתה מחפש? – שאלה.
השיבותי:
– באתי זה עתה מיפו; אני עייף ויגע, רעב וצמא ואיני יודע לאן אפנה.
השיבה הזקנה בתרעומת קלה:
– מה שייך לאן תפנה? הלא יהודים אנחנו! הכנס הביתה.
נכנסתי לבית וישבתי ליד השולחן שמנורת נפט קטנה עמדה עליו והפיצה אור מועט. אמרה הזקנה:
– בוודאי רעב אתה; אלך ואכין לך סעודה.
ולא עברו רגעים מספר והזקנה הגישה לפני לחם וירקות וביצים וספל קפה מהביל. נטלתי ידי, אכלתי, שתיתי וברכתי וכל אותה שעה עמדה עלי הזקנה לשרתני. משסיימתי שאלה:
– ומקום ללון יש לך?
–אין – אמרתי.
אמרה הזקנה:
– תוכל ללון כאן. בחדר הסמוך יש מטה. אלמנה אנכי והחדר פנוי. הכנס לשם ושכב לישון. לי יש עוד מעט עבודה כאן, עלי ללוש את הבצק ולהכין את הלחם לאפיה בתנור למחר בבוקר.
הודיתי לאשה על החסד שהיא עושה עמדי, נכנסתי לחדר הסמוך, פשטתי את בגדי, עליתי על המטה וקראתי “שמע” ומיד נעצמו עיני ונרדמתי.
למחרת בבוקר קמתי, התרחצתי, התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין ועמדתי להתפלל. ובטרם סיימתי תפילתי כבר היתה מוכנה בשבילי סעודת בוקר. נטלתי ידי וסעדתי את לבי. לאחר ברכת המזון נטלתי את תרמילי ולפני צאתי את הבית פניתי אל הזקנה שליותה אותי אל הדלת בשמחה ובמאור פנים ושאלתי:
– הואילי נא בטובך לומר לי, סבתא, מה שכרך?
– איזה שכר? – שאלה בתמהון.
– נו, בשביל המזון והלינה.
נתנה בי הזקנה זוג עינים וקראה בזעף:
– אלוהים עמך, ר' יהודי! היודע אתה את אשר תדבר? זימן לי הקב"ה מצוה כל כך גדולה בהיסח הדעת, מצוות הכנסת אורחים, ואתה רוצה לקנותה מידי בכסף? בוש והיכלם! לא שיערתי כי יעלה בדעתך לרצות לגמול לי רעה תחת טובה! וכי מה סבור אתה? אכסניה אצלי, או בית מלון!?
נדהמתי למשמע דבריה ועוד יותר נדהמתי למראה פניה הזועפים. פייסתי אותה ונפטרתי ממנה בברכת שלום.
הישיש כילה דבריו והוסיף בהצביעו אל עבר חומת העיר העתיקה:
– כאלה היו בני ירושלים בין החומות הללו ונאה ויאה לספר בשבחם.
בצעדים מתונים ירדנו מן הגבעה וחזרנו אל לב השכונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.