למרים הקטנה מבית העולים שבאחד מפרברי ירושלים לא היו שום זכויות מלבד הזכות ללכת לבית־הספר, לרוץ אל החנות בשליחות אמא להביא מצרכים שונים ולעזור בניקוי הבית. ובוודאי שלא היתה לה זכות להשתתף בזמרה בצבור שעורכת המחלקה לחנוך ותרבות של המדינה בשביל לומדי שיעורי הערב. לשעת הזמרה בצבור היו מתאספים המבוגרים, גברים, נשים, בחורים צעירים ועלמות חן. כשהיה המורה לזמרה פותח בשיר והמנגן כאקורדיון היה ממלא את חלל הכתה הגדולה בצליליו המתוקים, היו כל ילדי בית העולים מתאספים וצובאים על הפתח ומתחננים לפני השמש שיניח גם להם להכנס. אך הוא היה מקשיח את לבו, מגרש אותם בחרפה וקורא אחריהם:
– יאלה, לכו מזה! זה לא בשביל ילדים!
בין הילדים שנמשכו אחר הצלילים היתה גם מרים הקטנה בת העשר. אף־על־פי שהשמש היה מגרש את הילדים מחצר בית־הספר היתה מרים נשארת באחת מפינות החצר, מתכרבלת ומתכווצת כדי שלא יראוה, ומטה אוזן לנגינה ולזמרה.
כך נמשכו הדברים כמה שבועות.
פעם אחת, כתום השיעור והמורה לזמרה יצא אל החצר עם קהל הלומדים שהתפזרו לכל עבר, הגיחה מרים הקטנה ממחבואה, נגשה אליו, ובתתה בו עיניה השחורות והחייכניות דברה תחנונים:
– מורה, בבקשה, תגיד לו לשמש שירשה לי להכנס.
המורה לא הבין פשר הדברים ושאל את הילדה:
– להכנס לאן?
– לכתה, לשיר. אני אוהבת לשיר ואני אוהבת לשמוע, והשמש מגרש את הילדים הקטנים ולא מרשה להכנס. בבקשה, מורה, תגיד לו. אני לא אפריע, אני אשב במנוחה ואשיר.
עתה תפס המורה את הענין. הוא החליק על ראש הילדה רכות ואמר:
– בוודאי, בוודאי אגיד לו. בואי לשיעור הבא ואכניס אותך.
פני הילדה צהלו והיא קראה בשמחה:
– תודה, מורה, אני אבוא.
ומיד נשאה רגליה וברחה אל עבר הגבעה אשר עליה מפוזרים הבתים הקטנים והצריפים הדלים. והמורה שם פניו אל שער בית העולים אשר משם יוצא האוטובוס לירושלים.
כעבור ימים מספר, בהגיע המורה אל בית העולים לשיעור בזמרה בצבור, קבלה מרים הקטנה את פניו ליד תחנת האוטובוס. עיניה השחורות להטו, שערותיה היו מסורקות וסדורות בסרט אדום ושמלתה היתה נקיה. המורה הכירה מיד. רמז לה לגשת אליו ושאל אותה:
– באת לשיר, כן?
– כן, מורה.
– ומה שמך? זאת לא אמרת לי עדיין.
– מרים – השיבה הקטנה בחיוך ביישני.
– ומאיזו ארץ באת?
– מפרס.
– יפה, מרים. בואי, איפוא, ותכנסי עמי לכתה.
בכתה כבר נאספו כל לומדי שיעורי הערב וציפו לתחילת השיעור בזמרה בצבור. כשנכנס המורה בהחזיקו בידה של מרים הקטנה חייכו רבים למראיה, אך המורה אמר:
– מהיום תשתתף עמנו גם מרים.
המורה הושיב את מרים על הספסל הראשון ופנה אל הלומדים:
– היום נלמד שיר קצר הכולל רק חמש מלים: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. מי יכול לכתוב את המלים הללו על הלוח?
בין הלומדים נמצאו בוודאי מעטים שהיו מצליחים לכתוב מלים אלה על הלוח בלא שגיאות. אולם גם המעטים הללו, שכבר למדו קצת לשון בשיעורי הערב, לא העזו להציע את עצמם פן יכשלו. והנה קפצה מרים הקטנה וקראה בחדוה:
– אני יודעת, מורה!
שוב חייכו רבים מבין הלומדים והסבירו פנים לחברתם הקטנה והחדשה שחשה לעזרתם.
והמורה קרב כסא אל הלוח, החזיק במרים והעמידה עליו, נתן בידה את הגיר ואמר:
– יפה, מרים, כתבי ונראה.
ומרים כתבה ביד בטוחה ובאותיות גדולות את המלים שהכתיב לה המורה. ואמנם לא היתה בכתיבתה אף שגיאה אחת. משסיימה פרצו כל הלומדים במחיאות כפיים. מרים הפכה פניה אל חבריה המבוגרים ובחיוך טוב החוותה לפניהם קידה קלה, והיא עודנה עומדת על הכסא. אמר אחד מבין הלומדים, יהודי יוצא הונגריה מגודל שפם וממושקף:
– אכן אמנית היא הקטנה מבטן ומלידה.
בו ברגע פתח המנגן באקורדיאון במנגינה והמורה שר את השיר לפני הכתה.
– ועתה – אמר – נלמד את השיר קטעים קטעים. שוב קפצה מרים ממקומה וקראה:
– מורה, לא צריך ללמוד; אני כבר יודעת את השיר בלי ללמוד!
הפעם פרצו כל הלומדים בצחוק רם והמורה אמר למרים:
– היתכן? הלא שמעת אותו פעם אחת בלבד.
– רוצה לשמוע, מורה? – קראה מרים.
– שתשיר, שתשיר! – קראו אחדים מן הלומדים.
ובן רגע כבר עמדה מרים שוב על הכסא. המנגן באקורדיאון פתח במנגינה ונתן לה אות להתחיל. וראה זה פלא, מרים שרה את השיר כולו בדיוק נמרץ ובלא כל שגיאה. שוב פרצו מחיאות כפיים לאות הערצה לחברה הקטנה מצד חבריה המבוגרים. אולם מרים לא ירדה מן הכסא כי אם פנתה אל המורה ואמרה בהסוס מה:
– סליחה, מורה, אני שקרתי לך קצת; פעם אחת כבר שמעתי את השיר הזה ברדיו במועדון שלנו.
המורה החליק בידו על ראשה של הזמרת הקטנה והשיב:
– אין דבר, בכל זאת היה נחמד מאד.
השיעור הזה עבר בהתרוממות הנפש ומרים הוזמנה על־ידי המורה והלומדים לבוא גם לשיעורים הבאים.
לשיעור הבא הופיעה מרים בלווית כמה וכמה מחברותיה. השמש הקפדן עצר אותן בחצר ולא הניח להן להכנס. הרשות ניתנה אך ורק למרים, בחירת המורה. אך מרים לא נכנעה. היא נגשה אל המורה ואמרה:
– מורה, אתה רואה את הילדות האלה? הן לומדות כולן בכתה שלי; הן כולן נקיות ומסורקות ואני מבטיחה לך שאף אחת מהן לא תפריע.
המורה פנה אל הלומדים ושאל:
– מי מתנגד?
השיבו הלומדים בקול אחד:
– שתכנסנה! שתכנסנה!
ואשה אחת מיוצאות תוניס אמרה:
– החברות של מרים הן גם החברות שלנו.
ובשיעור הזה כבר היתה השמחה גדולה. מרים וחברותיה צעדו בראש. קולותיהן כסו על קולות הלומדים המבוגרים והללו נגררו אחריהן ברצון ובעונג.
וכך נמשכו השיעורים לזמרה בצבור כמה שבועות ומכל עברי בית העולים באו התושבים וילדיהם וצבאו על הפתח ועל החלונות כדי להאזין לזמרה היפה.
יום אחד, כשנתאספו הלומדים לזמרה בצבור מצאו בכתה אשה צעירה שישבה לא הרחק מן הלוח ושוחחה עם המורה. פנה המורה אל מרים וחברותיה ואמר:
– האשה הזאת היא משירות השידור; היא באה להאזין לזמרתכן. אם תשאו חן בעיניה תופיעו ברדיו ותשירו מן השירים שלמדתן כאן.
באותו שיעור הראתה מרים הקטנה את כל כוחה וגבורתה. וחברותיה סייעו בידה והוסיפו נופך משלהן.
לא עברו ימים מרובים ובמועדון של בית העולים ישבו רוב התושבים צפופים ודחוקים מסביב למקלט הרדיו. בפינת הנוער הופיעו אותו יום מרים וחברותיה, הילדים שלהם! ברגש גאווה ובסיפוק רב האזינו לסלסולי מרים והילדות האחרות שהנעימו הפעם לא רק להוריהן ולחברותיהן כי אם לכל ילדי הארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.