רוח מערב הומה ושורק על פני העיירה הערבית בזעף עז. הוא מיילל בארובות הגג יללת כלב, שרגלו נדחקה בין הדלת והמזוזה, מתעמר בעננים האפורים הרצים דחופים ומבוהלים ממעל לראש, כהתעמר גברת מדנים בשפחותיה העלובות, ובעצי הברוש, שעל גבול גן הירק, הוא משחק איזה משחק-שטן כל-כך אכזר ופראי, שלמראהו ולשמעו יתחמץ בעל-כורחו הלב היותר מתון ואמיץ. ואולם למנחם יַריצ’ובר המתהלך בחדר זועף ונרגז הנה והנה נדמה כל הזמן, שכל המהפכה המתחוללת בחוץ מאחורי החלונות איננה אלא בשל השלט של חנות אביו, זה השלט החלוד וחדל-הצבע, שמכל הנוסח הערבי המחוק שלו נשארו לפלטה רק המלים: “ניס’ל יריצ’ובר… נמצא למכירה…” ושבהיותו תלוי כאיבר מדולדל בקצה חבל אחד הוא משמיע לפרקים קרובים לרגל המלאכה התופתית מיני חביטות-רעמים, שיש, כמדומה, סִיפֵּק בידן פעם לעורר משנתם ישני עפר ואחר-כך בפעם הבאה לאבּנם שוב, להקים ולאבן, וכך חוזר חלילה. השתיקה הקצרה המפסקת בין חביטה לחביטה איננה באה אלא כאילו לשאול את מנחם: “ההיטב חרה לך, ידידי?” – וכמעט יענו רק בעד מנחם פניו המכורכמים של רווק שחום ובעל בלורית וכתב-יד של סופר ועצבני, עצבני עד קצה ציפורניו ושערותיו: “כן, היטב חרה לי עד מוות!” – ותוך כדי דיבור יתפוצץ שוב ויפול מלמעלה רעם כפול-שמונה: טרך-טך-טך-ט-ר-רך!… והספיח והשחיס של אלפי תרועות ומהלומות שרקניות ונהמניות לא יאחרו לבוא בעקבותיו. אז נעקר מנחם ממקומו כשפוך מי-גלשים ורץ כמטורף אל ה“סַלון”, או כמו שהוא קורא לו “סַלון ממאיר”, לפי שאחותו צַ’רנֶה מקפידה על נקיונו והוא אינו יכול לעמוד בכל דרישותיה, עומד שם באמצעיתו וצועק בקצף ומתחנן כאחת לכל מלוא ארבעת החדרים:

– אמא, אמא, מדוע אין מהדקים את השלט?

אדרבה, בן-טיפוחי – עונה לו קול האם נוזף וקנתרן מן המטבח – מדוע לא תלך באמת אתה בכבודך ובעצמך להדק את השלט? וכי ברצינות חושב אתה, שזו היא עבודה בשביל אבא לעת זקנתו?

טענותיו של מנחם מסתתמות בן-רגע. בעומק נפשו הוא מודה כמעט, שהצדק אִתה. פשיטא: קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא. אבל איך וכיצד יֵצא החוצה לעת כזאת? איך ילפות בידיו העירומות את השלט הקודח מקור? הן הרוח מעכב בעד הנשימה ועושה את הבשר חידודים חידודים, וזה לפני רגע החל גם הגשם שוב, לא גשם סתם, כי אם מבול, דלף טורד… הוא ממהר להתחמק אל חדרו וסוגר את הדלת בעדו לבלי שמוע את התוכחה הרַבָּתי השגורה בפי אמו: “בן גידלתי ורוממתי, ברוך השם… בימים מלפנים היה ראוי להיות כבר אב לחמישה בנים… והוא… השומע אתה, אם לא הצלחת להיות דוקטור, הֱיֵה לפחות חנווני… תצמח ממך למצער התועלת הזאת – להחליף פעם את האב הזקן הנקפא שם בחנותו… אך לא ולא! דבר לך כנפשך שובעך! בשבעים מקלות לא תבריחהו, את התכשיט הזה, החנותה…”

דברי האם נכונים רק למחצה. מנחם אמנם הוא לא רק אקסטרן בעלמא, שקיפחו אותו ברוסיה שלוש פעמים בבחינות כי אם גם אקסטרן בעל עצבים, ובכל זאת בימים כתיקונם הוא לוקח אִתו ספר והולך ויושב בחנות. לחקוק על לוח זכרונו את מחיר הסחורות למיניהן זה בשבילו דבר יותר קשה מ“קורנליוס נפוטוס”, ולפיכך בשבתו שם הוא מסב מדי פעם בפעם את ראשו אל הדלת המובילה מן החנות הביתה ושואל: "אבא, מה הוא מחיר האוקיה של פלפל הודי? וכיוצא בזה, ותיכף לאחר שפטר את הקונה הוא שוכח את המחיר. לפתות קונה ולשדלו בדברים? – חס ושלום! ובה בשעה, שהוא יושב ושוקל במאזני שכלו: “השארת הנפש, כביכול, כמו שאתם מלמדים אותי, רבותי, וחיים נצחיים, כמו שאני מבין אותם, כלום זה היינו הך? היתכן?” – בה בשעה גונבים ממנו פרחחי הערבים שקדים וצימוקים למכביר. ואולם ביום סגריר וענן – האמת ניתנה להיאמר – לגמרי מן הנמנע אז להכניסהו החנותה. דומה, שגם עינויי נירון ומדורות ספרד לא היו מועילים אזי להלבישהו צורת חנווני לו אף לרגע. מין שנאה ארסית דקה מן הדקה ממלאה ומגדישה בימים כאלה את כל ישותו, מין גועל-נפש יוקד ונוקב עד התהום מחלחל אז בקרבו לכל ערבי מלופלף העין, לכל כלב רזה רועד מקור, לכל קופסת גפרורים, לכל רסיס פחם… האב השלים כבר עם העובדה וגם האם נכנעה כמעט.

והשלט שם ממעל למשקוף החנות איננו אומר די. הוא רועש ומרעים ככלי-תותח בין ההרים, כמו במחשבה תחילה ובכוונה ברורה להפוך את הבית וכל מלואו למעי מַפָּלָה ולהשאיר בחיים רק את מנחם כדי להכותו בשיגעון. נדמה, שמחשבת השלט החלה לצאת לפועל, יען כי מרוצתו המבוהלה, אשר הצעיר רץ לאורך כל קירות החדר, אגרופיו הקמוצים, שיניו החורקות ועיניו המזרות זיקי בהלה יש בהם באמת משהו מעין טירוף הדעת. מזמן לזמן הוא נושך את שפתו התחתונה עד כדי כאב ולוחש לחש-נהימה אל צד השלט:

– נבלה! נבלה! יקחהו אופל!

רץ, רץ, לבסוף הוא מתנפל באין-אונים על כיסא. אוטם את אוזניו בשני אגודליו ובשאר אצבעותיו דוחק את מצחו כמו במכבש, כשזרועותיו נשענות לפניו על השולחן. אבל תקוותו נשארת מעל – חביטות השלט מוסיפות לזעזע את הקירות, את השולחן, את הרצפה והכיסא תחתיו ואפילו את קרביו בתוך בטנו. אז הוא מסיר פתאום את ידיו מעל אוזניו, ומבטו אובד עצות ומלא יאוש אילם מתחיל לתעות על פני זגוגיות החלונות השטופות מי גשם דלוחים, כמבקש ככלות הנפש את האמצעי האחרון והמכריע. ברגע זה עצמו מאפיל לנגד עיניו איזה צל על אחת הזגוגיות התחתונות. הוא מסתכל – פנים, פני הפועל אשקלוני העומד בחוץ רטוב “עד הפתיל האחרון”, מביט אליו בעד החלון וקורא בצהלת ליצנות:

– הוי, מנחם, ואתה לא נֻחָם, וַיעֲריצובר, נוסחא אחריתא: רָצוצובר, ולא חצצו בינה ובינָך! כהתימך ליַחֵם – תפוּחַם, כגלותך לקרץ – ישרצו בך!… לכן כה אמר הפִּיצִ’יקָטו דילורוזו הקטן היושב לו בקרן-זווית ומפצח זרעונֵי אבטיח משנת השמיטה: יחיו פרעושיך! למוץ נבלתך יקומון!"…

פני הצעיר המציצים עליזים וצוחקים מתחת לברדס הכְּתֵפִיה השחור והטוב. שטף הלצון הזה תחת שמיים קודרים ושוממים השופעים מטר סוחף יש לאל ידם להפליא אפילו את מי שהוא מלומד בניסים. גם מנחם איננו יכול למנוע מהם את בת-הצחוק שלו הנוגה והמקומטת, שבתוך מסגרת פניו המרוגזים וגבותיו המכווצות והמסומרות כמחטי קיפוד מעוררת גם היא תימהון.

– מה אתה עושה בזה? – שואל מנחם את אשקלוני.

– באתי הנה – עונה הלז – לעשות נפשות לרעיון אחד, לרעיון ההתבוללות של שקדים. ואיתימא – לרעיון בלבול שקדים, על שום שהם מבלבלים את מוחות כורמינו כדבעי.

מנחם מבין, שבעל שיחו בא אל העיירה הערבית להשיג הרכבות של שקדים מתוקים.

– ומצאת?

– כן – אומר הפועל – עוד אמש שלחתין אל המושבה.

– עליך יהיה ללון אצלנו, אשקלוני. הרואה אתה, איך גאו המים בעמק?

– לא, אני הולך כעת הביתה. עבודה…

– אבל איך?

– עיניך הרואות.

ברגע זה הם נדהמים שניהם לקול חביטה אחת מן הכי אדירות, אשר שמר השלט בבית-גנזיו בשביל עתיד יותר מפואר.

– אָ-הָ-הָ! – מוציא אשקלוני בקורת-רוח מיוחדה – השומע אתה לֵיזר, איך ה“שִקְשָׂה” ¹ מנחרת!?

מנחם נזכר תיכף במכתו האנושה ובהגישו יותר את פניו אל הזגוגית, הוא מתחיל בקול תחנונים:

– אחי, רחימאי, עשה אתי חסד, וחיתה נפשי בגללך. הדק נא את השלט.

– אין דבר יותר קל מזה – אומר אשקלוני בפשטות. – אבל הן לזה דרוש סולם. שלח לי את צַ’רְנָה והיא תראני את מקום מנוחתו כבוד של הסולם.

– טוב… – ניחא… – עונה מנחם כמעט בשמחה.

דבר אהבתו של אשקלוני לצ’רנה איננו סוד כמוס לאיש, אף למנחם בכלל. הוא חושד במקצת גם בטיב הראיון העתיד לבוא בין ה“פלישתי” העליז ובין אחותו. ואולם השאלה הזאת איננה מעסיקה אותו אף כמעט. שאלת השלט עומדת ברומו של עולם.

אחרי עבור רגעים מספר יוצאת אל אשקלוני דרך דלת החצר צ’רנה, נערה יפה וחסונה כבת תשע-עשרה, גבוהת קומה, שחורת עיניים ושיער, כחולת-סינר ובעלת שפתיים מעוררות תיאבון. עיניה המזהירות בזוהר בהיר ומעוור של צהרי קיץ מבליטות את מסכנות הטבע ביום העגום הזה.

על פני שכמיה החטובות עוברת סמרמורת, ספק מחמדה, ספק מקור. בתנועה מהירה הוא מכניס אותה תחת כנף הכתפיה ומחבקנה חיבוק הדומה יותר לחניקה. בדיר-העצים האפלולי, מקום שמה הם באים לבקש את הסולם, הוא מפזר מטר נשיקות רותחות ורעבות על לחייה ועל חמוקי עורפה וצווארה המבהיקים מלובן.

– הנה בא דוּבי ויתנפל על כוונת הדבש, ומלקק מלקק הוא דובי – אומרת היא בבת-צחוק ובלחש בושה עגבנית המגדילים את חינה שבעתיים.

הוא מאציל עליה מטחב בגדו, צורב את פניה ברוח פיו ומעכב את נשימתה בנשקו אותה בשפתיה.

– הוי, קונדס, אכזר, הלחונקני אתה אומר? – מתאמצת היא להיעקר מבין זרועותיו.

הוא איננו נותן לה להישמט. רגע ארוך הם נועצים איש בפני רעותו מבט חודר ורעבתן. פתאום היא שואלת:

– והסולם?

צחוק אדיר פורץ מפי שניהם.

– הנה מצאתיו, את סולמי המעלה אותי אל נאות גן-עדן – צוהל אשקלוני מגיל באמצו את צ’רנה את לבו.

סוף-סוף הם מתעייפים. אז הם מתחילים לתעות שניהם, חבוקים וצמודים, כהלומי איזה יין טמיר, מן הדיר אל האסם, מן האסם אל המרתף, בהיסח-דעת גמור מן הרוח והגשם המטפחים עליהם. לבסוף נמצא הסולם במרתף, ורגעים מועטים טרם יעברו, והשלט עומד כבר קבוע על שני וויו וקשור ומהודק לעוד חבל אחד.

אז תבוא קצת הרווחה למנחם. מעומד לפני החלון הדלוח והרוחץ בדמעותיו הגדולות והכבדות, הוא שולח את מבטו לפניו אל גיא-החיזיון המשתרע שם לנגדו עטוי מסווה אפור ומזדעזע בלי חשך. נוּגה, נוגה הוא המחזה. שוממה ובהכנעה אילמת ישבה לה העיירה הקטנה על פני מורד ההר מימין בעדר בתי-האדמה שלה, השקועים עד מחציתם בסלע, בשורות הצַבָּר הבלים מרוב ימים, בעצי התמר העומדים למעצבה גלמודים ונדים בצמרותיהם אל שני המסגדים המושלים בשיא קומתם על פני כל המושב, כשואלים אותם בעוצר פחד ויגון: “מה לעשות? מה לעשות לעת כזאת?”

– שיממון, שיממון נורא בכול. לולא העשן היוצא ומתפשט מסדקי “תַבּונים” אחדים, אלו הפירמידות השחורות, שבקרבן יֶחֱסו בחושך תנורי העיירה המבטיחים “פיתות” מאופרות לפי גדול וטף, ושאחר-כך ימס ויתמזמז בתוך רשת הגשם כמוך מטונף ממושך וממורט הנה והנה באיזו יד גדולה ולא עדינה, היה אפשר לחשוב את כל זה לבַּרֵלְיֶף ² מת ומאובן, אשר הדביקתהו יד יוצר טמיר וסודי בתקופת פלאי ובאלף לא ידוע אל המדרון. מאשר תעיף עיניך אין נפש חיה, זולתי פרה קצוצת אוזן אחת, שנשכחה בחורשת הזיתים מלב בעל שפל-ברך, עומדת בראש מורכן, את גווה נתנה למכים, הם זרמי הגשם העוקצים ומטפחים על גבה וירכיה בלי רחמים וחנינה. צר, צר על הבהמה העלובה!… ושם מלמטה כל העמק סואן ורועש לקול המולת מימי הפלג האדירים, אשר סחפהו לכל רוחבו בִּן לילה. צבע מימיו מזכיר צבע פניו של תלוי או טבוע, והמייתם – יליל עדת כלבים שוטים בליל ישימון. אבל הבט! מי זה הוא העומד שם על שפת הפלג מזה? – אה, הן זה הוא אשקלוני. הנה הוא חולץ את מגפיו ולוקחם על שכמו, מפשיל את שולי מכנסיו עד לירכיו, ואת חוצני כתפייתו – על גבו ועובר את הפלג ברגל. אך זה הוא “פלישתי”! המים מגיעים כמעט עד חגורתו ומלחכים אט את שולי בגדיו. אבל אין דבר. הנה עבר כבר בשלום. הנה הוא יתנער משפעת הרטיבות, אשר דבקה בו, ינעל נעליו ו“יביא את עצמו בסדר” ובעוד חצי שעה, כשפניו פני להבים ורסיסי זיעתו מתערבים על מצחו בנטפי הגשם, הוא יגיע עד המושבה העברית המאדימה בגגות-רעפיה שם בראש ההר משמאל, יבוא אל ה“קבוצה” ויתחיל להשמיד צלחת אחרי צלחת של כרובית ופולים מתובלים בשמן-שומשמין, או בנות-גנים מטוגנות בחלמוני ביצה שלמים, המביטים מעל המחבת כעיניים גדולות ונבונות. מי יודע, אולי לאלה ורק לאלה ייקָרא חיים.

הרוח מנסה את כוחותיו להסיח את השלט ממקומו, אבל לא יוכל לו. הגשם מתגבר כפליים. מפלשי העבים רצים כבני לוויתן מבהילים ונושאים זוועה על פני גגות הבתים כנכונים בכל רגע לפעור לועם ולבולעם. מנחם נועץ מבטו באלה העננים הדומעים עצב ויגון, הצוברים שכבות שכבות זה על גב זה ואיש בצד אחיו כהררי תופת וצלמוות, ולבו לא יתנהו להאמין, לא רק להאמין, כי אם גם להניח, שממעל להם יש תכלת, או שהיקום ישוב עוד פעם בזמן מן הזמנים לחום קיץ ולנגוהות שמש. על כל פנים שולט בנפשו משום-מה הביטחון, שהוא, מנחם, לא יזכה עוד לראות באלה. תוגה חודרת מסתמנת בכל קווי פניו, כששפתיו לוחשות מאליהן ומבלי משים:

נַד אָמְרַצִ’ינִים פֶּטְרוֹגְרַדָם

דִישַל נוֹיַבְּר אָסֶנִים חְלַדָם³

אה, מהרהר מנחם, פטרבורג איננה כל-כך אומללה תחת נשימתו הקרה של נויַבר כמו עיירה ערבית שוממה ונידחת עטויה צבעי מוות ושכוחה מאלוהים ומאנשים בין ההרים – תחת גשמיו הטורדים של אדר. אהה, כמה מחניק פה הכול היום! כמה מעכיר הכול את הרוח, מעכיר עד לידי דמעות, עד לידי כאב פיזי! הנה הנֶהָ ארץ השמש והקיץ הנצחי! אומר מנחם לעצמו במין תרעומת – אם לזמזם במזרח חרוזי משורר צפוני הוא רק דבר של שרירות-לב פשוטה, הנה המזרח, כפי שהוא מתואר בשירי אותם המשוררים הצפוניים, הריהו זיוף, זיוף פשוטו כמשמעו. אתם תמצאו אצלם חול יוקד, עצי תמרים, ובצילם את הגמל הטרדיציוני, אתם תרחצו אצלם באור שמש כאוות נפשכם, ומאומה – אתם שומעים – מאומה, אף חצי מלה, אף רמז דרמז לא תמצאו אצלם על ימים ארורים מעין אלו, כמו היום. ריבונו של עולם! – קובל מנחם, אשר “יחזה מבשרו”, מבשרו הקר ממש, את כל השקר של אותם המשוררים – וכלום אותם חמשת ירחי החורף עם כל החמדה הגנוזה בתוכם בשביל מצב-הרוח ושיווי-משקל העצבים וסתם בשביל חזה חשוף ורגל יחפה – כלום כאין וכאפס נחשבו בעיניכם? ומה עלינו, יושבי המזרח, לעשות אז? להיטשטש? להתאדות? או אולי להגר לחצי הכדור הדרומי? אמנם הוא, מנחם, הוא “יושב מזרח” סגור במרכאות כפולות עם הערות אחדות נחוצות בשולי הגיליון, אבל זה איננו משנה את הדבר אף במעט.

רגע נשארת כל העיירה שׂפונה וחבויה בעלטת הערפל. אין מסגדים, אין תמרים, אין פרה קצוצת-אוזן… הכול, הכול טבע ונקבר בים העופרת.

נשארו לשלל לעין רק בית השכן וחנותו. זהו יהודי מטופל באשה ושבעה ילדים, אשר בא הנה לפני ירחים מספר, אחרי פושטו את הרגל באחד מפלכי סיביריה, ושכר חנות ממש על-יד בית משפחת יריצ’ובר, שהיתה עד כה המשפחה היהודית היחידה בעיירה, ולפיכך כשהאב והאם רוצים לסמנו, אין להם בשבילו כינוי אחד מלבד “מכה בצידו”. הורי מנחם שונאים את כל משפחת הסיבירי בכל נימי נפשם ובכל מאודם – הן הוא גוזל את פת-הלחם מפיהם, ה“סיביריאק” הארור הזה, הוא מקלקל להם את כל פרנסתם. מנחם זוכר, שגם את אביו-זקנו, את אבי אמו, שנא אביו במין שנאה בהמית כזאת על אשר לא סילק לו את כל הנדוניה כפי המובטח. כמה סבל מנחם במשך כל ימי ילדותו יחד עם הזקן היקר וכמה הוא כרקב בעצמותיו זכרון הדברים גם עכשיו אחרי מותו! תחת נטל התוגה המכבידה על נפשו הוא עובר מתרעומתו על משוררי הצפון אל מחשבות מרות, אשר תכונה יותר כללית תכונתן: כמה כיעור וחלאה יש בעולם הזה! יושבים להם שני יהודים, שני נודדי עולם, שני סחופים ודוויים, בקיצור שני ז’ידים מצורעים בכפר, במושב אחד, ועל עם הארץ כל יהבם ופרנסתם. אהבו לכל הפחות איש את אחיו ותכסה אהבתכם זו על כל פשעיכם. סלחו לכל המצער איש לרעהו את דבר הצרעת הממארת, אשר דבקה בבשר כל אחד מכם. אך מה? מה ערך יש לכל המוסר, אשר הוא מטיף, בעוד אשר הוא בעצמו, הז’יד המצורע השלישי, איננו יכול לסלוח ליתר השניים את דבר הספחת המשפחתית המשותפת לכולם? בהחלט אפשר להוציא משפט, שהציווי “ואהבת לרעך כמוך” הוא מאלה, שנוסחתם לא עלתה ביותר בידי המחוקק, מפני שהאנטיתזה שלו “ושנאת לרעך כמוך” היא מקל חובלים קשה ואכזר יותר מדי בשביל הרֵע, יהיה מי שיהיה. אבל על מה שהוא, מנחם, מיצר וכואב, זהו על הרימה והתולעה שבלב…

היום רבה התנועה והמבוכה בבית הסיבירי: ילדתו היותר קטנה, “הזֶרֶת”, חולה מחלה מסוכנת. היה בבוקר החובש מהמושבה העברית, זה עכשיו נכנסה גם האחות מהמיסיון האנגלי, האב רץ מיואש מן החנות אל הבית וחזרה, פני האם והבת הבכירה שחרו משחור – וכנראה אין עוד שום סימן לטובה. בדמיונו של מנחם מצטייר, שעיקר האסון הוא לא מה שהילדה הקטנה חלתה, כי אם מה שהיא חלתה ביום סגריר, יום שומם ורע כזה. הוא דומה לשמוע גם קול גניחה ובכי מגיע מבית השכן. ואולי הוא טועה, אולי זה איננו אלא יליל הרוח… על מפתן בית הסיבירי עומדת בתו צִפְּ’קֶה, ילדה צהובת-שיער כבת חמש, היא האחות החולה, הגדולה ממנה, קומתה כפופה קצת לפניה וידיה הקטנות והשמנות שלוחות החוצה תחת זרמי הגשם הזורמים מעל הגג ובקול ילדותי עלז וחשוך-דאגה היא שרה:

אֱלֹהִים, אֱלֹהִים,

תֵּן גֶּשֶם לַיְלָדִים!

לֹא מְעַט וְלֹא הַרְבֵּה

רַק צַלַחַת נָא מַלֵּא!

השלווה התמימה והבלתי פגומה אשר בקול הקטנה נוגעת עד נפש מנחם ומכניסתהו לתוך התרגשות של דמעות. על לבו, לב צעיר החושב אפילו בשנתו בקטעי הקרוא והשָנוי, עולה זכרון שירו של ויקטור הוגו " L’enfant Chantait! " – הילד שר בשעה שאמו שכבה מתה בארון מקושט פרחים וסחוף בזוהר קרני שמש האביב.

מן החדר השלישי מגיע צלצול כפות ומזלגות יחד עם קולה של צ’רנה הקוראה לו לאכול. הוא מסרב – גם התיאבון סר מעליו היום, גם הפגישה עם ההורים לפני השולחן לא תנעם לו ביותר. סמוך לזה הוא שומע את האב סוגר את החנות לזמן ארוחת-הצהרים המאוחרת – אין, כנראה, פדיון. ה“מכה בצידו” אשם. הרוח והגשם אינם מרפים אף לרגע. נשמע קול המולת המים המשתפכים בקוצר-רוח רתחני מן המרזבים אל הבור המספיק מי שתיה לכל השנה. קר, קר ורע. מנחם מתהלך הנה והנה ומחמם את ידיו הקפואות ברוח פיו. האנגליה הזקנה יוצאת בעצב נפרז מן הבית, פותחת את המטריה שלה וכשהיא פוסעת בביצת צידי הרחוב פסיעות זהירות כחתלתול רודף ניקיון היא מתרחקת בתוך ערפילי הגשם, להגדלת כבודה ותפארתה של הנצרות והכנסיה הפרוטסטנטית, המוכנות לכל מיני קורבנות. איזה אפנדי צעיר בא רכוב על סוס אמצמץ אל חצר יריצ’ובר, את בהמתו הוא מוסר למשרת אשר אִתו להעמיד ברפת ובעצמו נכנס הביתה להתחמם ולהגיח כוס יין אל גרונו. זאת לו לא הפעם הראשונה להיות בביתם. מדי פעם בפעם הוא יושב לא-קרוא אל השולחן ומתחיל לדבר עם צ’רנה ולשואלה ארוכות בעיניים ובהעוויות של נואף קרתני, איזו נערות ברוסיה, שחומות או צהובות, גבוהות או נמוכות, אי-אלה מחולות היא אוהבת, איזה מי-ריח הם היותר מקובלים בחברה הגבוהה, המצובלזה. צ’רנה עונה לו בחפץ-לב על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון, למרות הבינה, שהוא גס וטיפש.

על כיסא העומד סמוך למיטה מונח ספר פתוח וממעל לו תלויה על הקיר מנורה קטנה. מנחם נזכר, שיום שלשום עבר עליו בטוב – הוא קרא את הספר בחנות ואחר-כך בלילה על משכבו בהתעוררות חשק נלבב. מאוד נהנה מן הקריאה. ולעת ערב, כשאצבעו נתונה בתוך ספרו הסגור לו מאחוריו, הוא עזב את החנות ויעל ההרה לראות את שקיעת החמה. בין שיחי הצבר ועצי הרימונים המכוסים ירקרק-חרוץ רצו והשתעשעו ילדי ערבים חשופי שת ומגואלי פנים, מכרסמים קליפות תפוחי-זהב המורמות מעל האשפה וצועקים בקול פראי את התפילה “אבינו שבשמיים” באנגלית רצוצה, שלא היתה יותר אנגלית מסינית. מוסלמים באים בימים ונשואי פנים התכוננו, מי על גגו ומי תחת תאנתו, להתפלל את תפילת הערב. סלסולי החזן ממרום המסגד מסכו מין עצבת מתוקה ויקרה על הוד השקיעה. הוא איננו זוכר שקיעה כל-כך נהדרה לפני זה: עננים זכים מופזים בקצותיהם בכתם אופיר, קרני זהב טהור הנדחקות ומתמתחות דרך קרעי העננים כמכחולים רבים דקים וארוכים דרך חור המצבוע המכוסה בשלל צבעים. ועוד דבר-מה, והוא, כמדומה, העיקר, שאין שום לשון בעולם יכולה לבאר ולהביע, אבל מה שהנפש מבינה, מבינה היטב, געגועים עזים מאין כמוהם תקפו את מנחם אל מרחק-הפז הבהיר והאין-סופי, אל זה המערב מקום שם עברו מיטב שנות עלומיו, מקום שם הוזה, חולמת בין יערות אוקראינה עיר מולדתו הקטנה, מקום שם עזב את אהובתו הרוסית ואַרְיָה לעולם. אהה, אלי! שמה… שמה…

"Dahin, dahin

Möcht’ich mit dir, o, mein Geliebter, zieh’n…"

ואריה! אליל לבו! השארת-נפשו! היודעת היא, החושדת היא, מה הביא אותו, את הספקן, לנתק ביד חזקה ובלב מפרפר את החרצובה, אשר קשרה אותם? – חלום! היאומן כי יסופר? הוא היה למיסטיקון! גם זו בוודאי בא לו בעקב חולשתו. גם דפיקות השלט, גם דפיקות לבו האוהב מצאו לפניהן אותה הקרקע התחוחה והרעועה… זה היה באחד הלילות לפני כשבעה חודשים. בחלומו והנה הוא, מנחם, שוכב מגוהר במין סירה קטנה הדומה יותר לארון של מת והרצה כחץ מקשת על פני מימי נהר הדניֶפר, ועיניו נתונות בשמי התכלת. לרגליו יושב הספָּן, אבל מנחם איננו רואהו מפני שאינו יכול להרים את ראשו ולא להזיז אף איבר אחד. והסירה רצה ומתרחקת מהחוף במהירות בלתי מצוירת. ושם מאחוריו על שפת הנהר עומדת כל משפחתו, אביו ואמו ואחותו וכל שאריו ושארותיו למגדול ועד קטן, וסופקים כף ובוכים וסופדים מספד מר כמספד למת, ואף על פי שמבטו הקפוא מביט כמצומד אל מרום חוג השמיים, הוא רואה בכל זאת את כולם. מדוע ועל מה זה הם בוכים כה מרה? שואל הוא את נפשו הנעכרה מיגון. האומנם אותו הם מבכים? אבל כלום הוא מת? הוי, כמה אדיר חפצו לאמור, לרמז לספן, שישוב. הוא בטוח, שבידו הוא לנחם את כל משפחתו ולהשקיט את רוחה. ברי לו, שדי היה לו לגשת אליהם, להתרומם מעל מקום משכבו ולברכם בשלום, ולשמחת כולם לא היה קץ וגבול. אבל הוא אינו שולט בלשונו, הוא חדל-אונים להזיז גם את אצבעו הקטנה. ויליל עשרות קולות עבים ודקים, צעירים וזקנים, המגיע לאוזניו מהחוף קורע את לבו לגזרים… הוא הקיץ מחלומו מלא חרדה. ביחוד אחזו פלצות וזוועה את נפשו בשוותו לנגדו את דמיון סירתו לסירת חרון המיתולוגי המעביר בה את נשמות הפושעים על פני נהר הסטיקס אל הגיהינום. אחרי רגעים אחדים הוא זכר את דבר אהבתו הדורשת ממנו לבגוד בדת אבותיו וידע למה מרמז החלום. כשהאיר הבוקר הוא כתב בעודו במיטתו מכתב פרידה ארוך לואריה ולא יסף לראותה.

זה היה שלשום. היום, לא! היום איננו יכול לקרוא שורה וחצי שורה. רוחו כל-כך רעה עליו, כל לבו הוא מכה טריה, שכל נגיעה בה אסורה, שאפילו הלטיפה מכאיבה. גם אהבתו התרחקה ממנו ונראית לו כדבר, שאירע לאחד מחבריו. מה הם משתטים שם בתוך ספריהם? מי מאמין עוד כיום להבלי הזיותיהם? האדם טבול מכף רגלו ועד קודקודו במ“ט שערי טומאה וטינופת, טבול בעצם כוחות טבעו והוויתו, ואין שום ספירות בעולם יכולות לשנות בקרבו אף כחוט השערה, וכדי שלא תעלה באפיו באשת חייו הקשה, הנוראה מהכיל, הוא סותם את נחיריו במיני כדורי מוך עגלגלים ומהודרים הנושאים את השמות “דת”, “ספרות”, “אמנות” וכדומה והוא מאמין באמונה תמימה, שפעל ריאקציה חימאית על עצם מקור הבאשה. אבל מי תמים איננו יודע כיום, כי אל, המקדיש הרבה תשומת-לב למה שמעכלת קיבתי ברגע זה תחת הלכות חמורות של כשר וטריפה, איננו אל גדול, גיבור ונורא, כי אם אל קטנטן, קטנטן ומסכן מאוד? מי אינו יודע, ששום אַנְדַּנְטֶה רֶלִיגיוזו לא של יוהן סבסטיאן באך ולא של “כל נדרי” לא העלה עוד מזור אף ללב אחד שבור מאהבה אומללה או ממות ילד אהוב? אבל ביחוד מרעימה הנצרות! כלום שמעתם מימיכם שיטה שרלטנית כעין זו? לשפך רצח ודם, פגעים ואסון בכל פינה ועבר, וכל זה בשם תורה ידועה המטיפה לאהבה ולענוות כבשים – אכן לזה דרוש חיתוך הדיבור! כן, כן. ועושה דברה המיסיון מצודד נפשות לתורה הזאת, בעוד אשר כל העולם הנוצרי כובש ארצות, בונה בתים, נוטע כרמים ונושא נשים, למכהו לא יתן לחי ועל כותונתו התחתונה לא יוותר, כלומר חי על-פי משה. והספרות והאמנות, אלה “השקרים היפים” המרוממים אותנו, כביכול? הנה העיתונים גומרים את ההלל הגדול על האורטוריה “הולדת הילד” לאחד הקומפוזיטורים הצעירים ולא ישבעו מספר על ההתלהבות הבלתי רגילה, שבה נתקבלה בכל ערי הבירה. טוב, אבל תארו לכם לרגע שהפסנתרנית בעצמה ובעצם שעת מלאה לפני קהל אלפי שומעים את האורטוריה הנשגבה הזאת אחזוה פתאום ציריה והיא ניגשה ל”לידת הילד" באופן היותר רציני – ונתגלה הרז… מדוע היתה האורטוריה במציאות עושה רושם אחר על קהל השומעים מאשר האורטוריה, אשר בדה מלבו הקומפוזיטור הצעיר? או מדוע אוהבים הסופרים תמיד לשפר הכול בספריהם ולשים בפי גיבוריהם לשון מדברת גדולות הלוקחת את לב גיבורותיהם הענוגות והיפה-פיות? ציירו לנו, רבותי, את גיבוריכם חצי שעה לאחר שקיבלו שמן-קיק, ציירו לנו אותם בבי-המסותא ובחדר-המשכב או כשעושים להם ניתוח של טחורים – ונראה מה תהיה גדולתם. אה, אתם אומרים, שאלו הן תימות לא בשביל בֶּלְ-לטריסטיקה, אלא בשביל לֶדְ-לטריסטיקה, חוששים אתם ל“ספרותכם היפה” שלא תיהפך ח“ו ל”ספרות מכוערת" – אבל אנה הוא, מנחם, בא עם בית-החומר שלו, עם כל התועבות האלה, התלויות לו כקופה של שרצים מלפניו ומאחוריו? כל זמן שאינכם יודעים איך מבדילים במציאות בין הדבש והדונג, כל זמן שלא הראיתם לנו איפה ינווה בחיינו היופי המצורף מכל הסיגים, כל ספרותכם ואמנותכם מאפס ומאפע הנה גם יחד.

כמה השעה?

גם בימים כתיקונים אין יודעים בפינה הזאת את מהלך העת. על פי שעוני הערבים המתחילים את ספירתם משקיעת החמה קשה לאנשי המערב לשער את נקודותיו השונות של קו היום, ואדם בעל שעון מיושבי הכרכים כי יעבור דרך העיירה הוא חזון יקר למדי, ביום מעונן שכזה – לא כל שכן. על פי האפלולית האפורה השפוכה בחללו של העולם יכולה כעת להיות השעה העשירית בבוקר או השעה הרביעית אחר הצהריים. מכיוון שזה עתה נדם בבית צלצול הכפות והמזלגות של ארוחת הצהריים, יותר קרובה לוודאי ההשערה האחרונה. ואולם למאי נפקא מינה? למי איכפת מהלכו-זחילתו של יום כזה, שכמדומה לא יהיה לו סוף לעולם? למה שאי-אפשר בהחלט להתייחס בשוויון-נפש פילוסופי, הוא הקור ברגליים. כאן, רואה אתה, נחוצים אמצעים רדיקליים – ויהי מה. מנחם מוציא את ראשו מן הפתח ומכוון לרגע, שאמו עוזבת את המטבח ועומדת לשוחח עם האפנדי על נישואין מאושרים ואומללים, אז הוא מתגנב אל הכיריים וממלא משם את פוזמקאותיו אפר חם וכשהוא נועל שוב את נעליו הוא מרגיש תיכף בעליל, שבכל ההטחה שהוא ואחרים מטיחים כלפי העולם הזה, יש קצת מעין גוזמה והוצאת לעז. ואולם בשובו אל חדרו, והנה אהה, מתלאה! השלט, השלט הארור חובט שוב! מה היה לו? מה הוא רוצה עוד? מנחם פותח את אשנב החלון ומתבונן במבט אלכסוני ורואה, שהחבל הישן נקרע והשלט נשמט מעל וויו ונשאר תלוי בקצה החבל החדש אשר קשר זה עתה אשקלוני. מתחילה שוב סדרה של מצוקות למנחם. השלט הולם כעת בכוח שבעתיים יותר חזק ומהלומותיו יותר תכופות מבתחילה, כאילו הוא ממהר למלא את אשר החסיר במשך שעת השתיקה של אונס, אשר גזרו עליו. וכל מהלומה ומהלומה מרעימה כאיום אכזר חדש לזעזע ולנתש את מוחו של מנחם ממקום שבתו ולפוצץ את תוף השמיעה באוזניו לרסיסים. מה לעשות? לאן לברוח? הוא עושה תנועת פרצים אינסטינקטיבית אל הדלת. ברגע זה הוא שומע את קולה של צ’רנה מן החדר הסמוך:

– הילדה מתה.

שעה קלה הוא עומד בעיניים תועות כהלום זוועה ומסיח כמעט את דעתו מן השלט. מתה? מתה? היום? אהה, איזה אסון למות ביום נורא כזה! איזה שבר גדול!… מנחם איננו זוכר כמעט את רושמי פני הילדה המתה, יען כי הוא ראה אותה לא יותר מפעמיים-שלוש, ואין לו באמת שום יחס ברור אליה מלבד יחס של רחמים עזים ורותחים על מותה ביום אפל, רע ומר כזה. הוא ניגש אל החלון. מבעד לגשם המטפח ודולף כקודם הוא רואה את חנות הסיבירי סגורה ומביתו אין איש יוצא ובא. דממה אפורה לוטה הבית. הוא דומה רק לשמוע בכי יללה המתפרץ ומגיע משם, אבל אולי הוא טועה, אולי זו איננה אלא יללת הרוח.

מן השמיים מרחמים על מנחם. האפנדי, שנמשך אל תוך שיחה מעניינת ומלבבת מאוד עם אם מנחם על התימה: עיני תכלת ושערות שחורות היש ביניהן התאמה והרמוניה ואצל מי יותר – אצל גברים או אצל נשים – נרגז גם הוא מדפיקות השלט, אשר לא יתנוהו לשמוע את כל הנימוקים בעד וכנגד ונותן צו קצר ונמרץ למשרתו היושב ברפת להסיר תיכף את השלט לגמרי ולא יוסיף להדריכהו מנוחה.

אחרי-כן נופל הלילה פתאום על פני העיירה, כמו שהוא מוכשר לנפול רק בימים כהים וחשוכי-נחמה כאלה. על-פי חשבונו של מנחם נשארו עוד כשעתיים עד הלילה, והנה הצעיף השחור זוחל ומכסה הכול. העיירה, העמק, המושבה העברית שם בראש ההר – הכול נבלע ונספג כהרף-עין. נֵד שחור וכבד הולך ונחמר מאחורי החלון ואין ממנו מציל.

צל פרש חולף ברחוב: זה נפרד האפנדי וממהר לביתו ומשרתו אחריו. הדלת תיסוב על צירה ואל החדר השלישי נכנס מאן-דהוא. מנחם מטה אוזן מבעד לדלת הפתוחה לחצאין ושומע:

– אבא מבקש את ר' ניסן ואת ר' מנחם לבוא אל הלוויה.

“ר' מנחם” – כך קורא לו הרשל, הגדול בארבעת בני הסיבירי, נער בעל פנים כפריים ומגושמים, הלומד עוד אצל ה“רבי” ושהיה לבר-מצווה לפני ירחים מספר. לסעודת-מצווה זאת סירב אז ר' ניסן יריצ’ובר לבוא. – לכאורה, מהרהר מנחם, למה הוא ואבא דרושים להם? הן מניין, אם שכזה נחוץ, בכל אופן לא יצטרף, אם גם שניהם יבואו. אלא שכנראה הפחד מפני המוות – הוא המעורר את בני האדם להידחק ולהצטופף איש אל רעהו כעדר צאן בשעת הסערה. – הוא לובש את אדרת-החורף הישנה והמשוחקה שלו ויוצא. בחוץ הרוח שקט וגשם דק רועף. אלפי זרמים מעל הגגות מתמידים בעבודתם המטרידה. בעוברו את החצר מצטרף אליו אביו, שזה עכשיו סגר את חנותו. הם הולכים שניהם מבלי הוציא ביניהם אף מלה, כשהמים והביצה מצפצפים תחת נעליהם. נכנסים אל בית הסיבירי. אין אומרים “שלום” בבית האבל, ור' ניסן צריך להיות שבע-רצון, שהוא פטור מעשות רמיה בנפשו. מהחדר האחרון מגיעים קולות אחדים של יללה חרישית וחנוקה. בחדר השני לכניסה מונח שטוח על הרצפה איזה דבר דק וארוך מכוסה אטון שחור ולשני צדדיו דולקים שני נרות בפמוטיהם. מנחם נזכר, ששמע לפנים, כי הגסיסה מאריכה את המתים, והביטו על הגוף המת המצויר מתחת לאטון, הוא חושב: “אמנם כן הוא”. קודר ונדכא בעיניים קמות בחוריהן ובידיים מסולקות לאחוריו מתהלך בחדר הנה והנה הסיבירי. מלבדו יושבים על יד השולחן ושומרים את פתחי פיהם מלמד הילדים של האבל, יהודי יליד צפת בעל עיניים עמוקות והוגות כבן ארבעים וחמש, והתימני הזקן סעדיה, שבא הנה מהמושבה לקנות “כָּרָמוֹת” ⁴ להסקה בשביל בית-הכנסת, שהוא מכהן בתוכו בכהונת שַמָּש. יושבים. אחרי תפיפה קלה של אצבעות בשולחן במשך רגע קצר של שתיקה כללית פונה ר' ניסן אל המלמד ושואלהו, מאיזו מחלה מתה הילדה. אז מתחיל האב בקול יבש וקטוע מכאב פנימי לספר על האסכרה, שבאה עליה כחתף, ואחרי-כן את פרשת מעלותיה ופיקחותה המופלגה של המתה, שלמרות גילה של שתי שנים וחצי היא דיברה והבינה “הכול, הכול, ממש כמו גדול”. ושוב שתיקה ארוכה המכבידה ביותר על נפשו של ר' ניסן. הוא מחפש במה להפסיק אותה, ובחושבו, שאבל כבד כזה על מות פעוטה בת שנתיים ומחצה הוא מוגזם ומופרז במקצת, הוא מעיר בקול מושפל:

– נו-נו, מזג-אוויר…

– מְהו – עונה כממלא אחריו המלמד.

– חוששני – מוסיף הוא בקול קצת יותר חזק – שאם ייכנסו הגשמים אל המולד אז הספקת קמח של פסח תהיה בשבילנו מהחמורות ביותר…

כמדקרות חרב הם הדברים באוזני מנחם. פניו מתמלאים דם מרוגז. רק בהתאמצות בלתי רגילה עולה לו למנוע את יד-ימינו מלתת מכת-לחי לאביו. איך וכיצד זה מהינים לדבר על קמח של פסח בשעה שפה מוטלה על הרצפה בריה רכה ועלובה, שנקטפה ביום רע ושומם כזה! הוי, איזו חלאה! איזו זוהמה!… הנה הִנָם הם החיים!… ואולם ברגע זה נמשכת תשומת-לב כולם אל הדלת הנפתחת. נכנס הרשל רטוב ומרופש עד חגורתו ופנס דולק בידו.

– נו? – שואל הסיבירי את בנו.

– אין איש חפץ להשכיר את בהמתו – אומר הנער במרירות – יראים פן יטבעו בוואדי. ומוסטפה מבקש בעד חמורו לירה…

– לירה זהב?! – אין יכולים להתאפק מקרוא ר' ניסן וסעדיה התימני.

– יהודים! – מוציא פתאום הסיבירי קול רועד מיאוש ותחנונים חודרים בפנותו אל היושבים מסביב לשולחן – יהודים! אנא רחמו!… אהה, איך אביא את מתי אל קבר ישראל?!

ר' ניסן מוצא כאן הזדמנות להיות גוֹמל חסד עם אויבו מבלי שהמצווה תעלה לו אף בפרוטה והוא מנסה דבר אל התימני:

– ר' סעדיה, הלא כָּרָמוֹת כבר קנית ומחר בבוקר בין כך וכך עליך לשוב אל המושבה. קח איפוא את הבר-מינן אל חיקך – הן צורבא דרבנן כמוך יודע בוודאי בעצמו למדי עד כמה צריך להיזהר מהלנת המת – ועבור כעת ברגל את הוואדי, מימיו רק מי ברכיים, ותרוויח בהיסח הדעת חצי מג’ידיה. הַא, ר' סעדיה?

כולם מחכים בקוצר-רוח לתשובתו.

– אני מתפחד – מוציא התימני הזקן בשפה רפה.

איזה ניצוץ חדש מבריק בעיני כולם פתאום, כאילו השמיעם הזקן דבר, אשר לא שיערוהו מקודם. “הוא פוחד, הוא פוחד. האדם הזה הרזה, דק-החוטם ועדין-השפתיים פוחד מפני החושך, הבדידות וילדה-מתה בזרועותיו”. כולם מעיפים עין מבלי משים בלילה השחור העומד ומביט בעד החלונות ואין איש מבליג על ההרהור: “אמנם כן, יש ויש ממה לפחד.”

– ובכל זאת? – אין ר' ניסן מסתפק.

– אני מתפחד – חוזר הלז.

אז מתעורר המלמד, אשר שתק עד הנה, וקם ממקומו בתנועה האומרת “עת לעשות” וכשעיניו בוערות בשלהבת שחורה ועמוקה ובלתי מובנה לאיש מיושבי החדר, הוא ניגש עד ר' סעדיה, שח עליו ולוחש בפניו לחש נמרץ של נגיד ומצווה:

– אני גוזר עליך לעשות את הדבר ולהיות שליח לסוד הגדול של מעבר יבוק עם כל הכוונות התלויות בו!

בין היהודי הצפתי, שלא ראה במשך חיי חלדו מאומה מלבד צפת וטבריה, אשר לבו איננו יודע שירה יותר נשגבה משירת הזוהר והקבלה ואשר כל נשמתו טבולה בזיו המסתורין של קבר ר' שמעון בן יוחאי, כפר מירון ומערת עכנאי, ובין היהודי מצנעא, ששאף גם הוא מארץ התלאובות שלו בכל כוחות נפשו המסכנה והמצומקה אל שירת הרז והנסתר, אשר בספירות ובקברים הקדושים, נמצאה נקודת מגע משותפת. אותו הניצוץ מופיע גם בעיניו הקטנות של ר' סעדיה בשעה שהוא מודיע את החלטתו:

– ניחא.

מיתר הנוכחים אין איש מבין את פשר השינוי הפתאומי. על פי ברק עיניו של התימני הזקן מבינים רק, שהוא איננו פוחד, שהאדם הזה דק-החוטם ועדין-השפתיים איננו פוחד עוד.

אחרי ה“מחילה”, שכל הנוכחים בני המשפחה, מלבד צִפְּקֶה הישנה שנת ישרים, מבקשים מאת הנפטרת מתוך געיית יללה המחרידה את הבית, עובר ר' סעדיה ומצלצל בלוג של פח ישן וזרוע נקודות חלודה ומכריז “צדקה תציל ממוות”. חצי המג’ידיה, שכר הליכתו, נופלת שמה מיד הסיבירי וגם השאר נותנים אל הלוג פרוטות. מנחם פונה הצידה במרירות של שאט-נפש: איזו נשמות גסות!… ואיזה ליקוי-דעת גמור בפני המוות!… לבכות! לבכות! כמה היה הוא, כמדומה מאושר, לו יכול לפרוץ בבכי כמו אם הילדה המתה! אבל אצלו, הנוח תמיד לדמעות ולהתרגשות, חמרמר היום הכול בתוך נפשו ומעיין דמעותיו נקפא כשלולית בבוקר של שבט.

אחרי-כן כורע ר' סעדיה על ברכיו ומניח את הגוף המת בתוך מין אבוס קטן מטולטל, שהכניס זה עתה הרשל מן החצר, ויוצא את הבית כשהוא נושא את האבוס לפניו בשתי ידיו וכל הגברים – אחריו. הרשל הולך עם הפנס בידו לימין התימני להאיר את הדרך. הרגליים טובעות בבוץ, נטפי הגשם נכנסים מאחורי הצווארון, שערות הזקָנים נמשכות ומתבדרות הנה והנה – מתעורר הרוח שוב. צללים ארוכים ארוכים מכסים את הסמטה המרופשה לכל אורכה, נכנסים לרגעים איש לתחום רעהו ושוב נפרדים ומפזזים אחרי הלוויה. הנה הפלג. כולם עמדו על שפתו, גם הצללים הצטופפו מאחוריהם – ומחכים. המלמד ניגש אל הרשל ועוזר לו למצוא “יושב בסתר” בסידור. אך ברגע זה עוברת רוח-פרצים ומכבה את הנר. בחושך מבעד למלמול שברי פסוקים וצליפות זרמי הגשם שומעים את ר' סעדיה נכנס המימה ואת הסיבירי בוכה. פלצות פתאום תאחז את מנחם: הוי, מה זה? מה זה? הן הפלג השחור הזה הוא הסטיקס, נהר הגיהינום, והצל המתרחק שם לרוחבו עם הגוף המת בזרועותיו הוא חרון! האף אין זאת? אהה, מדוע ועל מה זה תרדוף אותו תמונת הבלהות הזאת, מדוע לא תרפה ממנו? האמנם היה כבר מאז אותו ליל החלום למפלצת נפשו, לזוועת חייו?!… ומאין איפוא הפחד הגדול הזה, אשר יתקפהו ואשר יתגבר בקרבו בה במידה שהוא שומע יותר את הפסוק המשקיט: “לא תירא מפחד לילה”…

– “מפח יקוש, מדֶבֶר הַווֹת… משֶבֶר באופל יהלוך, מקֶטב יָשוּד צהריים… כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך”…

“מעבר יבוק”, מהרהר המלמד הצפתי מתוך פסוקיו ומתאמץ לכוון את כל הכוונות התלויות בדבר, כשעיניו העמוקות נוצצות בחושך וכשלבו ירחב מקורת-רוח עילאה לעומת הסוד הגדול היוצא לפועל נגד עיניו.

“מעבר הסטיקס”, חושב מנחם ולבו בקרבו יתפלץ מעוצר פחד ויגון.

ומסביב – דלף ושואה, אנקת נכאים ויליל ישימון…