ישימון / לוי אריה אריאלי (אורלוף)

 

סיפור בשלושה חלקים    🔗

חלק א    🔗

1    🔗

כל העיניים נישאו מעל הקלפים ופנו אל פתח האוהל. משם, עוד לפני שהורמה היריעה הלוהטת משמש תמוז ביד אחד משני הצללים, שהופיעו מבחוץ, נשמע קול בריא ודָשן של איש בימי העמידה.

– הרי לך, חַמְדִי, טירון… תלמיד… זה עתה בא. הוכיח לך הגורל נושא עמוד ותווים אחֵר, תחת אותו החזיר הארמני דדז’ורדז’י שברח, יקללהו אללה.

והיריעה הופשלה, ובפתח הופיעו, כשהם כופפים ראשיהם להיכנס, פניו הרווּיים צחוק רחב ויין-שרף זול של הבַּש-צַ’ווּש ¹ומאחורי כתפו עלם יפה וענוג כבן עשרים ושתיים לבוש תלבושת עירונית הדורה.

התלבושת הזאת והיופי הזה היכו את כל יושבי האוהל בתימהון פתאום. רק פעם, כשבמקומות השוממים והרחוקים מישוב האלה הופיע בין האוהלים חתלתול עם סרט ורוד ופעמון בצווארו, השתוממו המנגנים ככה. משחק הקלפים נשכח מלב וכולם נעצו עיניים רעבות באורח הצעיר.

– תְּפַדַלוּ! תְּפַדַלוּ! ²– הבליג בכל זאת מיד על תמהונו חמדי, הוא הצַ’ווּש ³הממונה על האוהל.

העיגול נדחק קצת על רגליו המקופלות תחתיו בשביל לפנות מקום לשני הבאים, והבש-צ’ווש לא התמהמה לכרוע ולתפוס את מקומו, כשהוא צוחק צחוק של אדם שיכור, שאומנותו ומומחיותו בשיכרון ושבהתאם לתנאי כוסו וכיסו וכרסו הוא מגלה פעם נפש של “ילד טוב” ופעם – של רשע מרושע.

– אה, הראית איזו ארנבת הבאתי לך, חמדי?

חמדי הביע שובע-רצון בפניו הצעירים המחוסרים חתימת זקן והשזופים במקצת ויאמר ביתר תוקף ונימוס של חן:

– אבל בי, יַסִיד! ⁴ שב כאן, כאן, ברוך אלוהים!

– אין דבר, אין דבר, אדוני! – ענה העלם בבַיישנות רכה בשבתו על מדרגת האדמה השלישית, אשר במבוא האוהל – כאן אשב, כאן יותר טוב.

מידת הכנסת האורחים המזרחית התקוממה נגד זה בכל עוז, שהאורח יֵשב על-יד הפתח. נשמעו מן העיגול עוד קולות הממלאים אחרי הזמנתו של חמדי. אולם העלם עמד בשלו – בעומק האוהל היה החום מחניק יותר מאשר בחוץ, ופה על-יד המבוא היה אפשר בכל זאת מזמן לזמן לחטוף לוגֶם אוויר צח מתחת ליריעה המופשלה.

בעיני האנשים האלה, אשר יעדו לעלם מקום בראש בעומקו של האוהל, כמו לאיזה שֵיך ונשוא-פנים, היה הדבר גם מוזר גם לאי-רצון. “איזה גאוותן!” ואולם איש לא העז אפילו במסתרי לבו להתרעם – כך הודו כולם לב אחד בַּמרחק, אשר ביניהם, החיילים הגסים בעלי החוטמים המתקלפים והשפם כמברשת, ובין העלם הענוג הזה.

ממחטה לבנה ככנף שַחַף, שהוּצאה מכיסו של זה למחות את זיעת מצחו ולגרש את הזבובים, שהסתובבו כאן על-יד המדרגות בזִמזום מחריש מעל לקערה מלאה קליפות אבטיחים וזגי ענבים, עלולה היתה להגדיל בעיני האנשים עוד יותר את המרחק הזה. עם הקאפריסה שלו השלימו איפוא, לכאורה. בינתיים נשען חמדי על האִצטבה, שנחפרה באדמה כעין כוך למתים, ושאל את העלם:

– אתה זה עכשיו נלקחת לצבא?

– כן, לפני חמישה ימים.

– מאיזו עיר אתה?

– מירושלים.

– ויודע אתה לנגן?

– מעט – ענה העלם.

קצת לא נעים היה לחמדי להודות לעצמו, שרעננות קולו ונועם מִדבָּרו הפשוט והנאווה של בן-שיחו לוקחים את לבו. הוא שאל שוב:

– במה אתה מנגן?

– בחליל, בחליל – ענה הבש-צ’ווּש בעד הצעיר – פשיטא בחליל. כי על כן הן נפל בחלקך. לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.

גם חמדי ניגן בחליל ולכן חלף רגע ענן קנאה על פני מצחו: אהבתו העצמית של אמן לא סבלה שום מתחרה במקצועו. אמנם, העלם זה עכשיו אמר, שהוא מנגן רק “מעט”… אבל מי זה יודע לְמה היהודי המוזר והיפה הזה קורא “מעט”.

– אתה הנך איפוא מירושלים עצמה, זאת היא עיר מולדתך? – המשיך חמדי לשאול בסקרנות יתֵרה בשווֹתו לנגד עיניו את אי-הדמיון הגמור, שבין אורחו הצעיר ובין היהודים הירושלמיים, שמדי ראותו אותם מתעורר בו חשק עז למרוט קצת בפיאותיהם.

– לא, לא עיר מולדתי.

– ואיזו היא עיר מולדתך?

– רחוקה, רחוקה – אמר קצת בהשתמטיות בקולו העלם – לא שמעת עליה.

– לא שמעתי… – הוציא כתָפוּס מחשבות הצ’ווש והִרפה מהעמיק חקר בשאלה הזאת, שמְצָאה סוף-סוף לא חשובה משום צד בשבילו. – ובכן, מירושלים. והרי אצלנו יש כאן יהודי אחר מירושלים. שמִיל שמו, שמיל – הוסיף הוא בלעג גלוי בעיניו. – המכירהו אתה?

– שמיל? – שאל העלם ויתאמץ לזכור בין מכיריו מירושלים איש בשם שמואל. – לא.

– אה, זהו יהודי מבדח את הדעת, שמיל שלנו – עבר הלעג מעיני הצ’ווש ויתפשט בכל צורתו ובקולו. – ואתה מה שמך?

– שמי דוד אוֹסטרוֹבסקי.

גם השם “דַהוּד סטרַבּוסקי” – אחרת לא יכלו אלה בני הקדם לבטאהו – נראה נלעג מאוד ומעורר צחוק למסובין, אולם בלב איש לא עלה לעשות ממנו מטעמים לבדיחה: האצילות אשר שכנה בעיני העלם החומות-כהות, בלובן פניו המבהיק ובכל ישותו המקסימה, כאילו יעצה בלחש לכל אחד: “כבוֹש את שנאתך הפעם. עם היהודי הזה מוטב לחיות בשלום”.

אחרי ענוֹתו, שאשה וילדים אין לו, נשאל אוסטרובסקי מאת אנשי העיגול מה זה “מַדז’וּר” ומה זה “מַנוּר”. השאלה הזאת היתה למנגני הצבא מה שהיתה בימי הביניים האבן היהודית לאלכימאים: שָנִים על שנים ישבו מנער ועד זקן על מדוכה זו ועוד לא זכו לראות בעיניהם את האיש, שיוכל לבאר וליישב את הדבר לאשורו. לא לחינם איפוא נחשבה כאן השאלה הזאת לאבן בוחן למנגן מובהק.

אוסטרובסקי החל לבאר, אך בראותו, שאיש אינו מבין את הטרמינים הזרים בפיו, הפסיק פתאום את ביאוריו:

– סליחה, רבותי, כעת אני עייף. בפעם אחרת.

הצ’ווש חמדי קרץ קריצת ערמומיות חשדנית על סביבותיו כאומר: “כַּלֵךְ לך, אפנדי, לחפש טיפשים יותר גדולים ממנו. כשהגעת לידי מדז’וּר ומַנוּר אפסו פתאום כל כוחותיך. יודעים אנחנו ערכם של תירוצים כאלה וערך למדנותך”. וכשכל העיגול השיב לו בהכנעת חנופה בקריצה דומה לקריצתו, הרגיש חמדי ברגש סיפוק עמוק, שכבוד המנגן שבו הושב כליל על כנו.

בין כה וכה והיום החל לערוב. פה ושם התחילו להפשיל בתוך האוהלים את היריעות, ורוח צח ומשובב נפש החל לזרום ולהתגנב לרגעים תכופים מתחתן. עם בוא הערב התעודדה נפש כל חי. הסוסים של חיל הפרשים, אשר חנה באוהליו פה קרוב, החלו לצהול איש לרעותו בצהלת געגועים שמחה, זכה ומצלצלת לכל מרחבי המדבר; הפרדים והסייחים לא ידעו נפשם מגיל, וגושי העפר, אשר השליכו רגליהם למעלה מתוך קפיצתם הפראית, נִדמו רגע לשברי הר געש; גם הגמלים נושאי מכולת הצבא השליכו מעל צורתם את עצב חרבוני היום והביטו בסבר פנים ובתיאבון אל החיילים, אשר יצאו כולם בהמון מאוהליהם וישבו בצללי העגלות והצריפים המטולטלים להיטיב את לבם באבטיחים: הגמלים ידעו, שאין חולק, כי קליפת האבטיחים מגיעה להם.

גם חמדי ישב בחוץ ואכל בחברת ידידיו אבטיח גדול ואדום כפרח ורדינון, וכשבעיניו נוצצה גדלוּתוֹ של הָאָמָן הוא דיבר:

– מה הוא האַלְט או הטרוֹמבּוֹן? אפס ואין! סתם חספא בעלמא! יודעים רק לגמגם: אֶס-טַ-טַא! אֶס-טַ-טַא! – ויותר לא כלום! ושאל אותם: מה אס-ט-טא? לשם יה אס–ט–טא? ומה מלבד אס–ט–טא? – לא כלום. אולם אתה נסה נא לעשות דבר-מה בלי החליל, יַחַבִּיבִּי. הראני דבר פלא כזה. הן החליל עובד בעשרים ואחד מפתח ובמַדז’וּר ובמַנוּר. כן, נסה נא דבר-מה בלי החליל… אה, יַאֶפנדי – פנה הוא אל אוסטרובסקי כרב אל תלמידו – עליך לשנס היטב, היטב את מותניך בכדי ללמוֹד את החליל לכל פרטיו ודקדוקיו. או אז תזכה לעלות במעלות התארים ותהיה גם אתה צ’ווש. זה לך לא טרומבון, אחי, ולא סקסופון! זהו חליל! המבין אתה? הוא עובד בעשרים ואחד מפתח ובמַדז’וּר ובמַנוּר.

להגו של חמדי על עשרים ואחד מפתח ועל מִינוֹר ומז’וֹר הראו בָרי לאוסטרובסקי, שמי שעתיד להיות רבו הוא בה במידה בור בענייני נגינה כמו גנדרן ריק ועלוב המוצא איזה סיפוק משונה בפיזור אבק בעיני עמי-ארצות אחדים המלחכים את פינכתו. וכאילו משהו רוזם ומתרה הדף אותו הדיפה קלה ומבלי משים במעמקיו: “עם רבך זה תהיינה לך התנגשויות, היכון”. אולם בפני אוסטרובסקי אי אפשר היה להכיר מאומה. עיניו היו נטויות בשעה זו חולמות אל מרחקי המישור ושתו בצמא את צבעי תבערת השקיעה ואת אדי ההרים הרחוקים ואת כל המחזה הזר והחדש הזה של חיי המדבר.

רחוק, רחוק על עצם גבול האופק האפילו כתמים כהים ועליהם התנוססו פה ושם נקודות מזהירות. הוא ידע כבר, שאלה הם תותחי האויב. ורגש צעיר ורענן פיעמהו – הוא לא היה מעולם כה קרוב למלחמה ואת קול התותח היה שומע רק בימי גנוסיא ובערבי רַמַדָן, ועתה הוא יראה בעיניו אותם המעשים הגדולים, שעליהם סיפרו לו עד הנה רק הספרים. כל החבורה הביטה בדומיה ובתשומת-לב על עיניו הנעוצות בדבקות כזו במרחק, אך חמדי, שנעלב משתיקתו של אוסטרובסקי, אמר ככה בעלמא כמדבר אל חלל האוויר:

– כלום יש אשר גם בין החַוַוגִ’ים יימָצאו דרווישים קדושים, שנדרו נדר שתיקה וגזרו על מוצא שפתיהם?

אוסטרובסקי העביר לאט את עיניו היפות אל פני חמדי ויאמר ברצינות שקטה, שיבשותה הבהילה קצת את החבורה:

– אין אנוכי מבין, על איזה מפתחות אתה מדבר, העל מפתחות החליל גופא או על מפתחות הסולמות? ומה זה עשרים ואחד מפתח? ואיזה כלי, מלבד התוף איננו מנגן במזור ובמינור?

גל צינה סחף את חזהו של חמדי למשמע הדברים האלה. בפניו הצעירים והחטובים בערו קצף ומבוכה כאחת. מי הוא זה החדש, שזהו אך לפני חצי שעה בא הנה – וישפוט שפוט ובבטחה מחוצפה ובלתי משוערה כזו ידבר על עניינים עמוקים ונשגבים מבינת כול?… לשתוק?

– זהו לתת בעצם ידו את “תמר הבכורה” לתלמידו. לענות קנתרנוּת? – זה הרבה יותר מסוכן, גזרה שמא יפילהו היהודי המצוחצח והמנומס הזה (ישרוף אללה אותו ואת נימוסו!), יפילהו פלאים לעיני כל המסובין ולא יוסיף קום. אבל לענות צריך – ותיכף. הערבי הצעיר עשה התאמצות עזה בנפשו ויאמר בחֶנֶף רך לאיש, שהיה כבר בעיניו כמתחרה וכאויב:

– אל נא בקצפך, יַחַוַוגָ’ה, לא להכעיסך חליל נתכוונתי, חי אַללה!

זאת היא מחובתנו, חובת צ’ווש ומורה, להדריך את תלמידינו בדרך הניזם ⁵והעַסְכָּרִיֶה ⁶והנאמנות לכבוד הוד מלכותו השולטן. כי אכן הן חדש אתה אִתנו – אמר הוא בטון המשתמע לשני פנים – ולא תדע עוד את דרכינו ומנהגינו עד מה. האף אין זאת? – העביר הוא את עיניו על פני העיגול כמבקש הסכמתו.

ראשים אחדים נִענעו בחיוב מתוך שתיקה, אבל חמדי לא קיבל סיפוק. בשתיקת האנשים הוא הריח ריח פקפוק. הוא דימה לראות את עיניהם קורצות בעורמה: “נאמנות להוד מלכותו השולטן – לחוד, ומַדז’וּר ומַנוּר – לחוד”. רגע נבהל מדברי עצמו: הן הצעיר הזה הוא אדם מן החוץ, אשר לא לוּמד בעול, והוא הזכירהו לקבל מרוּת, מרותו שלו, של הצ’ווש חמדי. הנה, הנה יעיר זה תיכף את חמתו של הלז והוא יענה לו ברצינותו היבשה והשקטה איזה דבר רע ואכזר. אולם פחדו של חמדי היה פחד שווא: אוסטרובסקי לא ענה מאומה, עיניו היו שקועות בהסתכלות המרחק כקודם.

ניגשה להקת פרצופים מאוהלים אחרים להזין עין במראה החייל החדש, וכמחזה קסם ופלאות הופיעה לנגד עיניהם גִזרת הפנים הלבנים והעדינים בתוך אבק חרבוני המדבר ותלאובות החיים הצבאיים. “הנה העניק לו אללה הטוב והמיטיב בידו הנדיבה!” – חשבו אחדים מהם בחיוך חשאי ורענן מלבלב בקרב לבם, ואחרים – ברגש קנאה. היו עוד כאלה שהתקנאו יותר מהכול בתלבושתו החדשה, בשרשרת שעונו ובנעליו המבריקות של אוסטרובסקי, ועוד אחרים שקינאו בחמדי: הנה מזל! עמדה ההשגחה והזמינה לו תלמיד, שבוודאי יכפר לפרקים מזומנים את פניו במִנחה, בַּקְשיש בלע"ז.

את הרעיון הזה לא התמהמה להביע אחד הבאים והוא ערבי כבן שלושים וחמש, גוץ ובעל חוטם עבה ושפתיים כחולות ובשריות מאוד, רגליו עקומות ומוסבות מברכיהן ולמטה החוצה, ולפניו הרחבים יש דבר-מה המזכיר פני קרנף זועף. שמו היה אַבּוּ-שַקֶר. הוא גחן קצת אל צד אוסטרובסקי וכאילו לא הבין הלז כן ערבית או כאילו היה חירש, הוא החל לדבר אליו בקול מורם באר היטב ברמזי עין ואצבעות ממוללות – רמז לספירת מעות – ולהדריכהו:

– מהראוי, יַחַוַוגָ’ה, מהראוי היה להביא איזה דורון למוֹרְךָ… הבינות?… כן, ואז ייטב לך תחת ידו, ייטב מאוד. הבינות?…

פני חמדי נהרו מגיל. הוא ראה שוב את עצמו בכל הודו והדרו על פסגת כבודו של מנגן גדול וצ’ווש חרוץ ועוטה שלטון, שאליו בחנף כולם ידרשו.

– וכדאמרי אנשי – אמר לקרנף בקורטוב לעג צעיר קטן בעל שפם שחור ועשוי יפה ובעל צורה דקה צרפתית, הוא הגלב של התזמורת:

– כדאמרי אנשי: שוּט שט המלח ויטבול את משוטו במים – ויירטב המשוט…

– ונראה לי – נשמע קולו הבדחני של זקן החבורה, הוא אבּו-ג’מיל המתופף, ערבי טוב ופיקח כבן חמישים ושתיים שנה, שקונכיות אוזניו הצרות והזקופות נתנו לו מאחוריו הבעה של מפיסתופל ביתי ולא מסוכן:

– נראה לי, שאמרי אנשי עוד: שוּט שט המלח ויתן את משוטו במים – וייתקל באבן…

וקריצת עין ופִרכוס מעשה שפן בשפמו השב אל צד חמדי השלימו יפה את מחשבתו.

דוד אוסטרובסקי החל להסתכל בעונג בבריות החדשות, אשר ישבו מסביבו, ולהקשיב ללהגן השמח. היתה בהסתכלותו אותה הרעננות השלמה, אשר תשכון כשחר הוד רק על פני אוהל העלומים הטהורים והבלתי מוכתמים, ולמרות ראוֹתוֹ לא אחת ושתיים את בני מינם של האנשים האלה בעיר ובכפר, הוא גילה בהם ובסביבם בכל רגע רק חדשות ונצורות. אך משוֹשֹו של חמדי הופר שוב. גרעיני הכפירה וקלות הראש, שהתחיל אבו-ג’מיל מפזר בתוך אִפּרְכִייַת ממשלתו, היו לו למורת-רוח.

– זקן אתה, דודי – פלט הוא בזעף – ומוחך עודנו רפוס כמוחו של תינוק רך נולד…

ואחרי השליכו הצידה ברוגז את זנב הפאפירוסה, רטן:

– הנה אנשים, בחיי הנביא!

– הרי אתה כועס כבר – החל הזקן לפייסו – הן יודע אתה, שאצלי הכול כדאי בשביל המלה היפה, הלוהטת. האח, המלה הלוהטת! בחיי מוחמד, אני לא אפקפק לצלות עליה אפילו את אבי ואת אמי, עליהם השלום!

השומעים נתנו בצחוק קולם. כולם חיבבו את המתופף הזקן ואת הלצותיו, שלא תמיד היו מצטיינות בצניעות ובהערצת המסורת והמנהגים המקובלים. ואחד שאל:

– תָּמֵהַ אני ומקשה: מה לפומפיה ישנה וחלודה כמוך, אבו-ג’מיל, בינינו? מה לך ולעבודת הצבא? הלוא טוב טוב טחנך קפה בריחיים קטנים בדְזַ’מִיָה ⁷של כפרך מטחנך את התוף.

– בִּחְייַתְּ שַווַרְבַּךְ ⁸, צדקת! – ענהו אבו-ג’מיל בידידותו המלבבת. – אבל אשתי – מנשים באוהל בקוצים תכוֹרך! – חזקו עלי דבריה ללכת לעבוד בשביל אחי הצעיר בצבא, משום שאני, כידוע לכם, הריני לא-יוּצלח גדול לגבי פרנסה ולו, לעומת זאת, יש חנות גדולה של צדף וקמיעות ועוד דברים טובים. והרי אני עובד בשבילו והוא מספק לאשתי ולבני את מזונותיהם. מצד אחד עסק כלל וכלל לא רע. אומר גם אני חלקי: הלוא טוב טוב תופפי בלחיי התוף משתתופף אשתי בשתי לחיי אָני.

שוב לא קימץ איש בצחוק, ואבו-ג’מיל פנה פתאום אל אוסטרובסקי כאל מודעו ומכרו מתמול שלשום:

– ואתה יַחַוַוגָ’ה, דע לך, כי בדְז’וּזְדָן ⁹שלי הריני רק בשמונה או בעשר שנים גדול ממך, חי הדוֹמִינַנֱטָה והסוּבּ-דומיננטה והסוּבּ-סוּבּ-דומיננטה! – הוא ביטא: “סוּבּ-סוּבּ-סוּבּ” ממש באותו הטון הנחרץ והבעת הגבות והשפם הנִמרצה, שבהם היה מקלל קללת אב כפולת-שמונה. – אגב, יַחַוַוגָ’ה, הרי אתה בא היום מן העיר. אולי שמעת שם חדשות, מה מדברים שם על הדומיננטה ועל הסוּבּ-דומיננטה? קודם כול: מה הן בעצם דומיננטה וסוּבּ-דומיננטה? לא שני כּוֹיִים מעלים גירה או לוויתנים מכוּנפי כנף רננים ודבשתם דבשת גמל?… יען כי הרי אני כבן חמישים שנה, מנגן אני לא מתמול ולא משלשום, והנני אובד עצות לחלוטין בדבר טיבן של שתי הבריות הללו, אַללה יִלְעַן אִיל כַּזֶב? ¹⁰

המתופף החל למצוא חן בעיני אוסטרובסקי, “לו יש, כמדומני, ניצוץ של ארטיסט – חשב הוא. – על כל פנים הוא מתלוצץ ועם אשתו הוא מתקוטט כארטיסט אמיתי, וגם פרנסתו הלקויה סימן טוב היא לכִשרונותיו המוסיקאליים”, והוא ענה בצחוק חן, שהאיר והקסים את נפש הזקן:

– טוב. עוד חזון למועד. על דברים כאלה טוב לדבר לא מעוּמד על רגל אחת.

בעיני חמדי הבריק ששון, מעין שמחה לאיד, כאילו מזמן הוא רק חיכה לשמוע את הדברים האלה. הוא קרץ שוב בלעג הפעם גלוי לחבורתו ואמר:

– ודאי, ודאי, עוד חזון למועד, לא את כל התורה כולה על רגל אחת, אַלְלָה יִרְדָה עֲלֵיכּוּם, ודאי… מעֲלוּם…

אוסטרובסקי עיכב רגע ארוך את מבטו על פני חמדי. “האומנם כל-כך גדולה תאוות הכבוד אצל האנשים האלה?” – השתומם הוא בלבו. – “אבל הרי אני באתי הנה בלי שום כוונות רעות להסיג את גבול מי שהוא”. אולם כהרף עין והוא הסיח את דעתו כליל ממחשבות אלו – כל רִגשו המתרונן היה נתון כבר לדברי עַבְּד-אַל-עֲזִיז, המכונה “שיך”, שקם ממקומו וקרא בקול רם של מוסלמי חרד וּותיק בהעבירו את עיניו חליפות משעונו אל השמש התלויה בעצם קצה האופק.

– אחים! מאמינים! חכו עוד רק חמישה דקים! ויהי נועם הנביא עליכם!

הימים ימי רַמַדָן, והדברים היו מכוּוָנים אל אותם מתי המספר מהמנגנים, שגם פה, רחוק ממסגדי העיר ומסלסולי פזמוני חזניה, נכון מנהג אבותיהם בידיהם לצום ולהרבות בתפילה בימים אלה… בברק מַאֲוַיים כמוסים נטו כל העיניים אל קערות הנחושת המלאות נזיד, שעמדו בין אוהל לאוהל והעלו אד טעים.

– אה, שמיל! – נשמע פתאום קולו המלגלג של חמדי – בוא הנה, בוא איפוא הנה. הנה ראה אלוהים בעונייך וישלח לך חבר….. המְשַרי… בוא… הֶ-הֶ-הֶ…..

לעג הערבי צבט צביטה בלבו של דוד, אך תיכף נִמחו גם עקבותיה. הוא הביט הצידה. במרחק חמישה צעדים ממנו עמדו שתי פרדות, ואיש-צבא, יהודי דק-בשר כבן שלושים ושלוש, זקנו הקצר צהבהב-כתום ועיניו מאובקות-הריסים עצובות וחושבות, טרח לפרוק מעליהן את חביונות המים, שזה עתה הביא מן המעיין. אחרי גומרו את עבודתו ניגש “שמיל” בפקפוק של ענווה יתירה אל היושבים ובהביטו במין הכנעת ידידות מתגנבת בפני אוסטרובסקי, אמר אל חמדי בערבית רצוצה ובנגינה יהודית מוטעמה:

– נו, נו? מה רע? מה לך כי נזעקת, חמדי צ’ווש? כלום לא ראית מימיך יהודי?

חמדי ועוד אחדים פרצו בצחוק בוז רועש על מבטא היהודי.

אוסטרובסקי קם והושיט לו את ידו. “שמיל” ענה לו “עליכם שלום” וגבותיו ושפתי החלו לרעוד מהתרגשות. סערת רוחו גדלה עד אשר לא יכול לדבר, ורק אחרי שביקש דוד “סליחה” מאת המסובין ופרש יחד אתו הצידה אל בין אוהלי חיל הפרשים, אמר היהודי בדבקות קטועה ונרגשה:

– אוי, אוי, אוי, השם יתברך בעצמו שלח את מעלתו לכאן. אח. הן לא נשאר לי מאומה אלא או לברוח או – שונאי ציון – לשלוח יד בנפשי.

דוד הביט נבהל בעיני בעל שיחו הלחות והמאובקות וישאל:

– מה קרה?

– אה, השנאה לישראל – המשיך הלז – היינו האנטיסמיטיזמוס… הרי זה… הרי זה סכנת נפשות!… קודם היו הם צורבים את ידי ופני בסיגריות בוערות… כעת הריני מטרה לכל קליפה וחרצן של אבטיח… נו… ו… ו… והלעג והביזיון… אלי, עד מתי, עד מתי הגלות הזאת?!

אוסטרובסקי לא הוסיף לשאול, הוא הבין בן-רגע מה עלול היה לסבול מין יהודי מסכן ונדכא כזה בין קפדנים ורשעים כחמדי וסיעתו. לבו התחמץ בקרבו וגבותיו המכוּוצות רעדו ואחר שתיקה קצרה אמר:

– אין דבר! אומץ-לב, ר' שמואל! הנני מקווה שעוד פעם לא יעזו ולא יהינו.

הדברים נשמעו כהבטחה, ובעיני “שמיל” הבריקו דמעות מהתרגשות תודה.

2    🔗

ההתוודעות נעשתה ביניהם חיש קל. שמו של הלז היה שמואל ניפומיאשצ’י, על-פי אומנוּתו צייר-בתים, ואשה ושלושה ילדים עזב בירושלים “כמו באמצע הים”. כאן, בתזמורת הטורקית, ניגן הוא זה כשנה וחצי טרומבון. גם אוסטרובסקי לא היה לו זר לגמרי: הוא ראהו בירושלים יוצא ונכנס בבית המינדלינים, כשצייר אצלם את הבית לחתונת בתם הבכירה. דוד נתאדם ולבו החל לפעום בתכיפות חרדה מתוקה: בת המינדלינים הצעירה היתה ארוסתו.

– חְמֶה – חייך ניפומיאשצ’י נרגע ומעוּדד בחיוכו היה מרטט דבר הדומה לתנחומיו והתחטאותו של ילד חלש, שניצל מעונש. – אין דבר חסר באמת אלא כלי נגינה… שם – הראה הוא לצד תותחי האויב – שם שחיטה והריגה וכל ארבע מיתות בית-דין, וכאן… כשאני אומר לו, שני קצוות ביתר! באי גיסא ובאידך גיסא… נו, כן! – הוסיף הוא בלעג דק:

– חמוּר להם באמת להמוני בני אדם להתנפל ולהביא כליה אחד על השני פשוט, כדרך הזאבים ממש. קצת נוי ושיפור מבעי ליה. משפרים איפוא את הדבר במוסיקה, במארש יפה, כגון יש אצלנו מארש אחד “אַטַקָה”.

– האוהב הוא את הכלי שלו? – שאלהו אוסטרובסקי.

– כיצד לומר לו – אמר ניפומיאשצ’י ובקולו התגבר שוב היגון – את מצוקת לבי תקצר יד הטרומבון מלהביע, זהו כלי, שלנגן בו “חתיכת מוראל” קשה ואפילו אי אפשר. אולם לולא המכתבים הרעים מן הבית ואילמלא החלומות המבהילים – אין לך לילה, שלא אראה את ילדי ואת אשתי מתים על הארץ, מתים בחרב או ברעב, ונרות דולקים למראשותם – ולולא הטרדות והצרות פה… נוּ, ויש עוד ועוד – הוסיף הוא באיזו טמיריות לא מובנה – ולוּ היתה עוד התזמורת שלנו כדבעי למהווי, כי אז… כי אז הייתי מוכן לפשוט עד כותונתי האחרונה בעד העונג לנגן בתזמורת… ואולם – הוסיף הוא אחרי שתיקת מה – כלום יש כאן מי שיכיר בערכו של מנגן הגון? כלום יש אף אחד מי שאהבתו למוסיקה תשכיחהו לרגע את שנאתו לחבריו?

ובעודו מספר על הקנאה והשנאה האוכלת כצרעת ממארת במנגני הצבא, ממש כמו בין חוגי האמנים הגדולים, הגיעו הם עד אוהל קטן העומד בקצה שורת אוהלי התזמורת ושפרוכת פּתחוֹ מותאמה יפה ומבוּססה משני עבריה בטורי כפתורי נחושת. זה היה האוהל המיוחד לכלי הנגינה. ברגע זה עצמו ניגש אל האוהל חייל צעיר אחד מהתלמידים והחל להתיר בצד אחד את כפתורי הפרוכת. אחרי התכופפו והיכנסו פנימה נשמע משם קול תלונתו: – אה, ילקקהו השָיְטָן עד גמירא! מנוס אין ממנו, מרע מרעים זה!

ניפומיאשצ’י ואוסטרובסקי הציצו אל פנים האוהל. החייל הצעיר

החזיק בידו קלרינט קטן בטון מי בֶמוֹל, מרקהו ושִפשפהו בשרוול מעילו וקילל את האבק. ואכן למרות היות האוהל ערוך בטוב-טעם ומתוקן בשים-לב מיוחד לתעודתו, לא יכול לשמור לגמרי על הכלים מאבק. הרוחות, שהיו קמות מצד הים אחרי הצהריים, היו כמעט כל יום חזקות מאוד, וענני אבק צהובים וכבדים היו מתאבכים ומכסים את עין הערבה, חודרים בכול ומנוססים הכול, והסוכות והאוהלים היו חָגים ומפרפרים כממחטה המתייבשת בחבל.

דוד נתן את עינו בכלים הערוכים על פני יריעת הבד הפרושה על הארץ, ולבו רחב מקורת-רוח. אלה ההליקוֹנים השוכבים הוזים פה בצל בנפתולי מפלי נחושתם המבריקה כאיזה נחשים ודרקונים אגדיים, אלה הבריטונים והסאקסופונים הכורעים רובצים בחשיבות שָלִישֵי כבוד בפמליית המוסיקה, היודעים שהכול חייבים ומודים בכבודם והשותקים אמנם, שותקים במתינות הַשקֵט רק עד בוא עת לדבר, וכל אספסוף החלילים, האבובים ושופרות היקר, שהתרפקו פה לרגלי החצוצרות הגדולות והרציניות כנכדים קונדסים קטנים לרגלי סבותיהם – כל זה הפיח בקרבו רגש, שאין לו שם אחר מלבד חרדת קודש. הוא דימה לשמוע את קול נהמתם החשאית והמבעתת של ההליקונים יוצאת מהולה ומתוּבלה בצפצופו המתגנב של הפיקולו ובהגיונו המלנכולי של הקלרינט הגדול סי במול, בעוד אשר החליל שכם אחד עם הסאקסופון סופרנו והקרן האנגלית קלעו להם בדבקות וביד חרוצים איזו מקלעת של קולות עדן נפלאים, שכולם זיו ואור שבעת הימים – והשירה, ששמעו אוזניו, היכתה גלים בדמו ודובבה בלחש תפילה את שפתיו. ובעוד הוא מקשיב ריחפה לנגד עיניו העצומות למחצה תמונה: המוני אדם רב עוברים, עוברים בסך על ארץ רבה, בחור ובתולה וזקן ואם מכסה ביד רחמניה את מערומי עוללה שם הם… מבין נקרות עיניהם יציץ יגון הגעגועים הגדולים, ונפשם במאוויים עליהם תתעטף… ידיהם פרושות אל עָל ומבין פתחי פיהם תָקֵר ותִקְלח כשמן אפרסמון אותה השירה… אין זאת כי מעיק כּחוֹל נֵטֶל עדנת היגון על כל העדה הרבה הזאת ושירתה תצלצל כתפילה: “אבינו! מלכנו! תן חיים, תן אושר ללבנו היתום!”… כך נוסע, שוטף ים שחור זה לעדותיו ולמחנותיו, ובראש כל מחנה הולך שמואל ניפומיאשצ’י. אך זה פלא – בראש כל מחנה חדש הוא מופיע שוב בקומתו הממוצעת, בעיני הילד הנוגות והמאובקות ובזקן משיוֹ הקטן, שלא הונפה עליו תער. ומאחוריו משרכות דרכן המסכות המתות של אשתו ושלושת ילדיו!… גם ניפומיאשצ’י שר, אך עוד מעט ויִתר הלב ויתפוצץ לשֵמע שירתו.

דוד התעורר. קול ניפומיאשצ’י המדבר הפסיק את חזונו. לתמהונו הוא ראה בידי עצמו חליל המוּגש אל פיו לנגן בו. אבל שפתיו היו חרוכות ויבשות והחליל מכוסה שכבת אבק עבה, והוא החזיר את הכלי למקומו על היריעה.

הם יצאו את האוהל. החייל הצעיר לא היה כבר פה, הוא נשא את הקלרינט וימסרהו לידי מורו הצ’ווש, שהתנדב להיטיב את הלבבות אחר הפסקת צום הרמדן, כנהוג בין בני ערב. זמן-מה נדדו עוד שני היהודים לבדם בין האוהלים, וניפומיאשצ’י שאל וחקר הרבה ובגעגועים עזים את אוסטרובסקי על ירושלים. נו, מה שם? כיצד? בברֵכת טבילת אהרון, אשר בנחל קִדרון, ודאי שנתמעטו מאוד המים בשרב זה? הא? ועל פני השער של מערת כלבא-שבוע, כפי ששמע, תלו שלט חדש. האמת הדבר? והרי מוקשה: למה כעת בימי המלחמה שלט? הן תיירים ואורחים אינם באים. אלא הווי אומר: מפני הכבוד, מפני כבוד המקום… נו, וקלוּב הפועלים – מה? עודנו חי וקיים? ו“בית-העם” עם נואמיו המדברים רק בלשון הקודש? פעם היה הוא, ניפומיאשצ’י בעלן להיכנס אל שני הבתים האלה ולגרור אחריו גם את פסיה-רחל שלו, והאנשים מצאו חן עד מאוד בעיני שניהם… הה לצים! מדברים הם רק בלשון-הקודש! אחרת אין הם רוצים!… והאמת הדבר, כי רבים שם חללי הטיפוס והאינפלואנצה ושהופיעה שם גם מין קדחת חדשה, היספַּנית קוראים לה?… אח-אח-אח! מי יודע מה יהא שם על פסיה-רחל והילדים!…

קול נגינה ותוף העירו אותם לגשת אל כנופיות המנגנים. פה היתה גדולה ההילולא. הערב כבר השתרר ובתוך נוגה המערב הנדעך ואור קרני הירח הצעיר היה כה מלבב צפצוף הקלרינט הקטן וכה חדש לדוד מחול הדֶבּיצָ’ה המלווהו. פני הצללים הרוקדים ומתחככים בכוסף תאוונִי איש בכתף רעהו במעגל היה קצת קשה כבר להבחין, אבל שבתנועת ירכיהם ובפרכוסי בטניהם היה יותר משמינית שבשמינית של פריצות – זה היה מורגש ומוּחש לכול גם בחצי האפלה. אולם הריתמוס היה נפלא, משַכֵּר, ריתמוס מדוּד באוזן בני ההרים השקטים והדוממים ושָקוּל בשרירי פלחים, בני הערבה הרעננה והרחבה מדור דור. כן, הדֶבּיצָ’ה, מחול הבטן, היתה כאן במקום מולדתה… אבל הצחוק הרועש, שעלה מתוך כנופיה אחרת, כיסה והציף את קול הנגינה, והמחול. שם התחרו שני מנגנים: האחד צריך לאכול לבדו אבטיח שלם מופלג בגודלו במשך הזמן, שהשני יחזור עשרים

פעמים על המימרא: “אתה שלי ואוזניהם של חמורך וחותנתך שלי”. האוכל אכל, ואיש לא יכול להתאפק מצחוק למראה החייל הנחפז בפנים טרודים מאוד לגמור את האבטיח כאילו בנפשו הדבר, למראה פיו הטוחן והמלא עד אפס מקום ולסתותיו הנפוחות ועיניו הרצות פראיות ומזרות ברקים בחוריהן הנרחבים ועל הכול – על שתי ידיו החוסמות ומעכבות באצבעותיהן הפשוקות בעד העודף, שלא יפול מתוך הפה… ועוד בכנופיה שלישית סיפר אבו-ג’מיל הזקן, איך הוא היה פעם שושבין אצל אביו ואיך אמו הכלה, שלא ראתה מימיה את חתנה, חשבה בטעות אותו, את אבו-ג’מיל, לחתן. הטעות גרמה, שהאב והבן נתחלפו באמת בתפקידיהם. אך דא עקא: מחפשים את החתן, היינו את אבו-ג’מיל, והוא איננו. חיפשו, חיפשו, לבסוף מצאוהו ממלא כיבוד סנדק אצל דוד זקנתו, שיך ישיש ונשוא פנים… השקרים עפו ועיוורוּ כברקים – וכדי חוכא ואִטלולא. צחקו כאחוזי תזזית, פרפרו מצחוק כארנבת, שיָרו בה במלח… מחנה הצעירים הזה השופע צחוק והוללות במידה כה גדושה, בהיסח-דעת גמור מחיי התלאה בשרב הישימון ומהתותחים המאיימים מרחוק, מצא חן עד מאוד בעיני אוסטרובסקי. לבו נמלא שמחה ותודה לגורל על הביאו אותו אל המקום הזה. אך זו חֶבריא לבנה! אין לך אחד שיתאונן על קיבה מתרשלת לעכל, על טחורים או על מיחושים אחרים, אין אחד שידאג ליום המחר. היום הוא שלנו – וזה מספיק! – טוב ככה – חשב דוד – הנסתרות של יום מחר לה' אלוהינו והנגלות של היום – לנו ולכל רמ"ח איברינו…

ובריחוק מקום קצת מכל הרעש וההמולה הזאת עמדו להם ה“שיך” עבְּד-אל-עזיז וקהל חסידיו הקטן – כשמונה או עשרה איש – על שטיחי התולע שלהם ויתפללו. במרחק שני צעדים מהם עוד הִבהבה באופל גחלת ממעל לבקבוק נרגילה שה“שיך” עישן זה עתה לפני התפילה. יחפי רגל ומצונפי לבן הם כרעו כולם ביחד לרגעים וקראו את התפילה בלחש רגש ובעיניים מורמות בחרדת קודש, בהעבירם מזמן לזמן משני עברי זקנם את כפות ידיהם, שנפגשו אחר-כך בשיפולי הסנטר. אוסטרובסקי עבר על פניהם וחשב: “הם מתפללים – ואמנותם מוטלת בספק”. אבל תוך כדי רגע חלפהו הרהור של צחוק: “לא רע בכל זאת! שופט בלי משוא פנים! קודם נתתי תעודת מנגן טוב למתופף רק בעד התקוטטו עם אשתו ועכשיו אני משוֹלֵל אותה התעודה מאלה רק משום שהם מתפללים”.

פתאום הרגיש דוד בתמורת כל התמונה מסביבו. חדל זמזום הקלרינט

ופסק המחול והכנופיות נמסו. המנגנים החלו לרוץ הנה והנה וחנו כְּדוּר על אוהל, הכלים, שאור פנס נצנץ מתוכו. ניפומיאשצ’י, שגם הוא נחפז אל האוהל, ביאר לאוסטרובסקי, שהולכים לנגן לפני פקידות הקולאורדו, כדרכם בכל ערב. זה היה חלק מהעבודה של התזמורת – היו מנגנים לא פחות משלוש מנגינות ובסופן סֶלַם לכבוד המלך. אולם בלילות רמדן היו רגילים להאריך יותר בנגינה, מעין פיצוי בעד הימים האסורים בהנאה זו. מכל עבר נשמעו קולות צפצוף והמיה, קול עץ, קנה ונחושת: המנגנים החלו לנסות את כליהם ולנער מעליהם את האבק והתרדמה, אשר שכנה עליהם מאמש. כל אחד חזר עם כליו על המקומות החביבים או הקשים עליו ביותר, כאָב המרגיל את בנו במצוות, ומחייל עלוב הצפוי לכל מיני פגעים ופורענויות נתעלה כל אחד בן-רגע למדרגת כוהן בהיכל האמנות… קטן האַלטיסטים זרק אל חייל הפרשים מבטי ביטול של אדם עליון… עד שעת התחלת הנגינה נשאר כרבע שעה והתכונה נעשתה בחיפזון, האוֹנְבַּשִים ¹¹זירזו והאיצו את החיילים הצעירים, התלמידים, להתלבש כחוק והעמיסו עליהם את העמודים, את פנקסי התווים הכבדים, את הפנסים הדולקים וגם את כלי הצ’וושים. אם לצ’ווש היה רק תלמיד אחד ואם ידו של זה האחרון לא השיגה לשכור את מי שהוא לעזרו ובמקומו, היה הוא כל-כך עמוס מכף רגלו ועד קודקודו, עד שאם החלו הפרעושים המרובים במקום זה להציק לו באמצע הדרך, היה עליו לפרוץ את גדר הנִיזַם, להינזר מאחורי כל המחנה ההולך, לעמוד, להניח מידו את כל משאו ולהתחכך ולהתגרד לשובע נפשו, ורק אחר-כך להמשיך את דרכו.

– יא דהוּד! יא סטרבוסקי! – נשמע קול חמדי קורא בחושך.

כל התזמורת ידעה בשביל מה חמדי קורא לתלמידו החדש: מאחר שתלמידו דז’יאורדז’י הארמני ברח והאונבשי הסר למשמעתו שוכב חולה ב“סהר האדום”, פשיטא, שעל אוסטרובסקי לשאת הפעם את כליו. ואמנם לא בלי קוצר-רוח חיכה חמדי לרגע הזה, עת יוכל להראות לכל קהל המנגנים שהניזם הצבאי משעבד את האפנדי המצוחצח הזה המתנקש בכבוד גדולים וטובים ממנו אליו, לצ’ווש חמדי. עין בעין יראו כולם את הדבר – וכבודו יגדל שבעתיים. אוסטרובסקי ניגש אל חמדי והלזה ציווה לו בטון די אדיב לקחת על שכמו את כל אבזרי הנגינה.

– טוב – הסכים העלם. – מדוע לא? – ולנגד עיני זכרונו קמו אותו ערבי חורף, עת זקוף-צווארון וחכליל-לחיים היה הוא רץ על פני השלג השורק עם נרתיק החליל ופנקס התווים תחת זרועו אל הרפטיציה של תזמורת החובבים. אִתו חבריו, תלמידי בית-הספר למסחר, ולקראתם ממהר אל האופרה הקלרינטיסט-סוליסט בּורנין גם הוא עם תיבת כליו בידו, כשהוא מנענע בראשו בחיפזון לכאן ולכאן בתשובה על ברכות השלום לכל קהל מעריציו הצעירים. “האח, המוסיקה, שָׂרָתִי בלבבות, לזכרך תאות נפש, הערב אשמעך שוב!” דוד לא יכול לשער, שמה שהלם את הסוליסט של האופרה נחשב למחפיר ולמשפיל בעיני מנגני הצבא ושטלטול כלי הנגינה היה כאן בגדר עבודה בזויה, אשר כל צ’ווש ואונבשי שכבוד תוארם יקר בעיניהם, חסכו את נפשם ממנה. ואולם המתופף הזקן התעורר לריב את ריב כבוד ידידו החדש.

– חמדי! – קרא הוא בתוכחה – אדם לא הספיק עדיין לנער מעליו את אבק הדרך ולהינפש ואתה כבר נחפז לרותמו בעגלה. הלוא תיבוש, הלוא תכלם! לא ייעשה כן בשַאם ¹², עיר מגורינו.

עיני חמדי הבריקו בברק זעף בחושך.

– ואתה שתוק! – הרים את קולו – עפרא לפומך, חולד זקן! רק חותר וחותר כמו חולד זה מתחת לרגליך בֶּחיַית דִינִי!… כלום אין הוא חייל החייב בעבודת המלכות? הוא עייף, ואני העובד זה שש שנים בעבודת הצבא בפועל ושנתיים בגיוס לא עייפתי?… רק מקשקש ומקשקש…

כאן נמצא עוד מליץ יושר לאוסטרובסקי. חיוור ובלב פועם מפחד שערוריה ניגש ניפומיאשצ’י וחנן קולו:

– בי, אדוני חמדי צ’ווש, החייל החדש הוא בן להורים אמידים, אני יודעהו, וידו תשיג לשלם בעין יפה לכל טירון אחר, שיֵאות לשאת במקומו את צורכי נגינתך. ישא נא איפוא את עמודך ותוויך מוחמד תרשושלי ואני אשא את חלילך.

הסנגוריה החדשה העלתה עוד יותר את קצף חמדי והוא צעק כמשתולל:

– מה? כיצד אמרת, יַא יַהודי? שאחרים ישאו במקומו? כן, כן, תמיד זה דרככם, היהודים, לחתות גחלים בידי זרים!… שאחרים ישאו. והוא בעצמו מה יעשה?… לא, ידידי, זאת היא עסכריה!… הגם אל אש המלחמה תשכור אחר ותשלחהו תחתיך? לא, זאת היא עסכריה… חייל הנשק עובד את הוד השולטן בנשקו, ואנחנו, המנגנים, בכלי הזמר שלנו. כל אחד בשלו!… כך הוא.

– יפה דרשת חמדי – אמר בצחוק מהתלות אבו-ג’מיל. – אלה ברכב ואלה בסוסים. בַּטַן אֲחוּיִי בִּתְחַיַיטִי, יַאמְמָה, בִּגִילְד סוּרְמַיַיתִּי. ¹³ אין דבר, אחי, לך אינני דואג כבר. אתה ודומיך – אם אף תזרעו על צחיח סלע, תעשו מאה שערים.

פה ושם נשמעו בין המנגנים המתחילים להסתדר בשורות קולות צחוק ולצון. “מַשְאַלְלָה מַשְאַלְלָה!” ¹⁴– אמר שם מאן-דהוא במין סיפוק חדווה ילדותית, והבריטוניסט עַבֶּד חַלַבִּי פילח כליות ולב בלהג שנאתו:

– הֶהֶ, למציל מולדתו שיר ושבחה, כי אכן לו, לו נאווה תהִילה. – המתלוצץ היה אויבו המיואש ובן-דבבו המסוכן של חמדי, שרק הודות לנגנם בשני כלים שונים לא תחבו עוד איש את פגיונו בגרגרת רעהו.

בחושך לא ראה איש איך חָוור חמדי מכעס, אבל הוא לא ענה לעבד חלבי דבר. אולם כשהחל ניפומיאשצ’י להפציר בו שוב ולהזכיר מתוך גמגום, שמנהג מקובל הוא משנים קדמוניות בידי כל המנגנים לשכור להם מבין הטירונים נושאי תוויהם ועושי עבודתם, דחפהו הערבי באגרופו בחזהו ופלט בלחש פתנים:

– האף אמנם יעז כל מצורע וכל זב ללמדני פרק בניזם?

וכל אותה שעה עמד אוסטרובסקי עמדת זר ואורח מביט, שומע תוהה: האומנים כדאי כולי האי בשביל קטנה כזאת? הוא התכוון כבר לשים קץ לכל הפולמוס הזה בשולחו את ידו ובהרימו אל כתפו את עמוד התווים עם הפנס התלוי בקצהו. אך בעצם הרגע הזה ניגש אל התזמורת המסתדרת משרתו של המנצח ושאל:

– היכן הוא החייל החדש… שבא היום? האפנדי מבקש לראותו.

אוסטרובסקי הלך אחרי המשרת אל אוהל המנצח שעמד בקצה שורת האוהלים ושהצטיין מכולם בגובהו ובאור הבהיר, שהסתנן מבין יריעותיו, וכל החיילים קיבלו את הדבר כסימן רע לחמדי. אולם אחרי שעשרה וחמישה-עשר רגעים עברו ואוסטרובסקי לא שב עוד, נצטייר כבר בדמיונם, שכוכבו של הצ’ווש החל להוּעם – ראיונות ארוכים כאלה עם איש-צבא לא היו דבר רגיל אצל המנצח. ואכן יצא הכול לפי עצת ניפומיאשצ’י. התזמורת לא יכלה לחכות עוד, ועל אפו וחמתו של חמדי העמיס מוחמד תרשושלי על שכמו את כל צורכי נגינתו של הצ’ווש, בשעה שעבד חלבי ירד לתוך חייו בצחוקו חשוף השיניים:

– עצם יותר מדי קשה בחרת לך לגרום הפעם, יא חמדי צ’ווש, הֶהֶהֶ.

והתזמורת זזה לפניה בשורותיה ובפנסיה הדולקים, אך מלבד חמדי בעצמו לא חשב עוד איש עליו ועל החֶרֶס שהעלה היום בידו. תמונת היהודי הצעיר והיפה נצנצה עוד פעם לרגע בדמיון כולם ומנגד נגדה השתקע כל אחד מהם במחשכי נפשו ובמחשכי העתיד, אשר לפניו. געגועים עזים הביתה וגועל עז לאלה חיי האבק והתפל תקפו את הנפש המתרפקת וההומה ביגונה. מה יקרני מחר? ממה אמות? – שאלה בדממת כליון תוגה כל דפיקה ודפיקה של הלבבות הצעירים האלה. כולם שתקו, ועל פי שתיקתם אפשר היה לחשוב אותם בחושך ללוויית מצווה אחרי מיטתו של איזה בן-אדם מסכן, זר ובודד, לוויה בלי בכי ודמעות…

3    🔗

דוד הקיץ משינה עמוקה וערבה מאוד על מרבדו בתוך אוהל ריק, והרהור עוקץ ולא נעים קידם את פני השכמתו – הוא חלם על חמדי. ולא שחזון החלום הבהילהו כל-כך, אבל הוא היה רחוק מאוד מקבוע מדור מיוחד במחשבתו לערבי הזה הרגיל שברגילים, המצטיין רק בתשעה קבים של גאוות תופת, והנה הוא שאיזה כוחות טמירים בנפשו מכריחים אותו לכך. אמנם, אין חלום בלא דברים בטלים, ובכל זאת לא נעים. ואולם בזוכרו איך עבר עליו אמש כל הערב עד שוכבו לישון החל צחוק אושר להשתעשע בפניו. מחוץ לפתח אוהלו של המנצח רטן המיחם הקטן באפלה ריטון מַשְרֶה שלווה וקורא למנוחה, בשעה ששר התזמורת שאל אותו בסבר פנים על מוצאו ועל עברו. הוא גם הזמין אותו לשבת ואפילו לשתות אתו תה, דבר שלא קרה פה עוד לעולמים לחייל המערכה, ומתוך כוסו סיפר דוד את תולדות חייו הקצרים. הוא – יהודי, יליד רוסיה, גמר שם בית-ספר למסחר, יודע קצת לנגן בחליל. להמשיך את השכלתו באמץ מולדתו לא נתן לו קושי הכניסה לבית-אולפנא גבוה ליהודים ולהמשיך שם את ישיבתו לא יכול מפני זעוות הטבחים הנערכים לבני עמו לעיתים תכופות.

הוא בא איפוא לארץ אבותיו, לפלשתינה, וקיבל עליו את הנתינות העותומנית. עתה הגיע תורו למלא את חובתו למולדתו החדשה. המנצח, טורקי הרוס עצבים ובעל מזג ארעי של אחשוורוש, כבן ארבעים, אך יותר צעיר במראה פניו מגיל זה, הביט בידידות ולפעמים בהתפעלות על פני דוד ושערותיו וחזר בחיוך טוב פעמים אחדות על שם-משפחתו להברותיו: “אוסטרובסקי?… אוסטרובסקי? כן?” ניכר היה שהוא מחזיק לעצמו סימן של משכיל ואדם המעלה את דבר דעתו לבטא נכון את שם משפחתו של איש אירופי. אבל מהיכן לו לאוסטרובסקי זה דיבור טורקי כמעט נקי משגיאות? והוא התפלא לשמוע, שהיהודי לקח שיעורי השפה הטורקית מפי מורה פרטי חודשים אחדים לפני היקראו לצבא. – אתם, היהודים, חובבים את טורקיה, האף אין זאת? – שאל הוא בבת-צחוק של קורת-רוח. – כן, אנחנו חובבים אותה ומאמינים לה – ענה הצעיר. מעניין לעניין נשאל דוד, אם הוא יודע אנגלית, ובפני המנצח נגלתה הבעת צער אמיתי בקבלו תשובה שלילית על שאלתו. והרי לו כל-כך נחוץ מעין מזכיר באנגלית. יש לו בירושלים (“לך, אוסטרובסקי, מותר לספר את זה… אתה הנך בר-אוריין ואדם הגון. והרי גם בלעדי זאת יודעים כולם את הדבר”…) יש לו בירושלים נערה אחת יהודיה. הוא אוהב אותה מאוד. ילדיו בקוניה איננו אוהב ככה. והנה למגינת לבו אין ביכולתו לכתוב לה בעצם ידו: היא נַחֲלָה מבית-הספר של אוֶולינה די רוטשילד רק אנגלית ועברית והוא יודע רק טורקית. אך פתאום נזכר המנצח לשאול, אולי הוא יודע עברית, וקץ לא היה לשמחתו בהיוודע לו, שאכן הלז יודע. – טוב איפוא, תהיה מזכירי – צהל המנצח בצחוקו הקלוש: – אני לא אטריח אותך בנגינה, יש לי מנגנים די והותר, ועל המחלל שלי ( דוד הבין, שהוא התכוון לחמדי) אני יכול להישען כמו על חומה בצורה. אתה רק תהיה מזכירי ותכתוב לי את מכתבי לירושלים… – ההצעה החדשה הזאת הפתיעה והצחיקה את דוד כאחת. הוא מזכיר למכתבי אהבה, והעברית – שפת הביניים לטורקי וליהודיה! ומִנגינה לגמרי פטור? הא כיצד? והרי הוא חלם על וַריאַציות של שיפור וקדנציות של ליסט… נו, נראה… הוא לא ענה דבר ונפרד מעל מפקדו בצחוק חן. ובחוץ בער ליל המדבר באלפי אישיו במרומים ורעננות כזו של תכלת וכוכבים גדולים כאלה לא ראה דוד מעודו. במחנה האויב ניצתו וכבו לרגעים ניצוצות אש, שאיש לא ידע כאן את טבעם ומהותם. סוס צהל, וצהלתו היתה בודדה; הגמלים העלו גירה בחושך. להקת תנים רעבים ערבה את לבה לגשת קרוב מאוד אל האוהלים ותתן ביללה קולה. מרחוק נשמע קול שקשוק רכבת בעוברה על פני גשר ברזל – ונדם, ושוב נשאר הוא פנים אל פנים עם הדממה הרוויה שאון לעיסה ורשרוש עבודת מתַלעות. “מה יתאונן אדם חי על המלחמה?” – הרהר הצעיר “אילמלא היא שהיתה, מי מאתנו היה זוכה לראות את הלילה הנהדר הזה?”… לנגד עיניו הופיעו מכריו שוכבים שם בעיר לעת כזאת סרוחים בסתר חביון מבוייהם וסמטאותיהם מי תחת שמיכתו ומי תחת ה“פלטו” הישן שלו בלי שמיים, בלי חמצן, בלי רוח אלוהים המרחפת על פני הערבה, והוא התעורר לחמלה עליהם. וכמו בכדי למלא אחרי מחשבתו יצא מאחד האוהלים איזה חייל בא בימים, שהפסיק את שנתו בשביל לעמוד על המשמר, וכשראשו מורם השמיימה החל קולו השטוף תרדמה לדובב בדבקות מזרחית: “לַא אַלְלָה אִיל אַלְלָה – הַ! ¹⁵ מה רבו, מה נפלאו מעשיך, אַללה!” חזה דוד התרחב בעדנת געגועי ילדות לקראת רעננות הלילה ובעוד כל ישותו הצעירה מתרפקת בקרבו מאושר עמוק, נכנס הוא אל אוהל חמדי. פה היה כבר חושך וכולם ישנו. הוא מישש והוציא מבין חפציו את פנסו האֶלקטרי והדליקהו. ועוד הרבה זמן אחר חצות הלילה הכסיף הפנס הקטן את יריעת האוהל: דוד כתב לאורו מכתב מלא השתפכות עלומים לארוסתו. הוא סיפר לה על כל מה שראה ועל כל המוצאות אותו מאז נפרד מאִתה, ומכל שוּרה ושוּרה שנשפכה מעטו השקיף בעיני כרובים תום האִידיאַל.

קול צעדים על המדרגות העיר אותו ממחשבותיו: באוהל עמד ניפומיאשצ’י. בשיניו הלבנות ובעיני תכלתו, שאחרי נטילת הבוקר לא הספיקו עדיין ריסיהן להתאבק, הזהיר צחוק ידידות ומסירות.

– נו, אדוני פאני אוסטרובסקי! כיצד ישנת? – שאל הוא – והפרעושים מה אמרו לך?

– כלום יש כאן פרעושים? – שאל דוד בתמיהה.

– אוֹ-הוֹ-הוֹ… עוד איזה פרעושים! – הפליג ניפומיאשצ’י – והפרעושים רעים וחטאים לאדושם. לא הרגשת בהם? נו, יהי רצון, שלא תרגיש בהם גם להבא. אולם לא כן אנוכי, עבדך, עימדי – המשיך בעצב – אני מרגיש בהם, אהה, כמה אני מרגיש. הם מוצצים אצלי את דם התמצית ומפריעים את שנתי ומנוחתי. ואם שנתי חזקה, הרי הם מוליכים עלי חלומות בלהות. אני רואה את אשתי וילדי שטוחים על הארץ ונרות דולקים למראשותיהם.

– גם הלילה ראית? – שאל דוד כולו תימהון על חלום מוזר זה, שנטפל ליהודי העלוב.

– ראיתי… א-חַ-חַ – אמר ניפומיאשצ’י באנחה עמוקה כפולת שלוש – יהודיה כשרה היא פסיה-רחל שלי, אם טובה ואשה נאמנה, ועליה אמר הכתוב: “אשת חיל מי ימצא”… ואולם שווא כל התחכמויות בפני ריבונו של עולם. כשאין אתה ראוי אצלו, הרי אתה מתגולל כאן במדבר זה בין פריצים וחיות טרף אלה, רחוק מביתך ומגוריך, ללא שבת ויום טוב, ללא תפילה בציבור, והם גם הם נמקים שם בבדידותם ובעוניים.

לכאורה געגועיו של יהודי כניפומיאשצ’י לביתו ולתפילה בציבור הריהם דבר רגיל ומובן מאוד. ובכל זאת דימה אוסטרובסקי לתפוס משום-מה בתוך קובלנותו של בן-שיחו איזה נימה לא נאמנה ולא די לבבית, כאילו מעלים הלז מאחורי דבריו איזה סוד כמוס. הוא זכר, שגם אתמול בדברו בעניין זה פלט ניפומיאשצ’י במין טמיריות לא מובנה: “עוד ועוד”… אך זה האחרון דיבר כבר על חמדי ועל עקשנותו, שהראה אמש.

– “מדחציף כולי האי, ש”מ רשיעא הוא" – אמר הוא את הדברים ברצינות שלמה ושקטה כבטוח ביטחון גמור בדבר. – רשעות כזו אצל גוי… ממש סכנת נפשות…

לאוסטרובסקי היה לא לרצון שמכריחים אותו שוב לטפל בערבי הצעיר והוא הפסיק את חברו בשאלה:

– מה מתכוננים כעת לעשות?

– לא כלום – ענה הלז. – רַמַדָן. נגינה אין. כל היום יושבים באוהלים, אוכלים אבטיחים ומשחקים בקלפים. לזה ייקרא מלחמה. חבל רק, שלא לקחתי אִיתי מן הבית את ספרו של חיים זליג סלונימסקי ‘תולדות השמיים’, אפשר היה להספיק פה דבר-מה. אף-על-פי ששעות אחדות ביום יש לנו, לחיילים הפשוטים, עבודה, כגון לנקות ולטאטא את האוהלים, למרק את כלי הנגינה, להביא מים…

– מהיכן אתם מביאים מים במדבר הזה? – שאל דוד.

– יש כאן כחצי שעה מפה ערוץ נחלים עם מעיין רועש מפכה בקרבו, דבר-מה מעין עין-פרה שלנו. איזה תמרים יש שם, איזה עשב! ברכה לברך עליהם! והמים – טעם גן-עדן! הנה טעם – הראה הוא על צפחת נשענת כפופה אל עמוד התווך של האוהל. – תרד שמה, אז תשכח את העסכריה ואת הצ’וושים והרשעים ואת המדבר וכל מלואו. – הוא חייך ובצורתו הסתמן עונג זכרונות נעימים. אך החיוך נגוז פתאום ופינה מקום להבעת יגון עמוק, והדבר נראה שוב חשוד לאוסטרובסקי.

הוא החל לספר לו על סדר חייו כאן. הוא משכים לפני כולם בכדי שלא יהיה ללעג כשהוא מעוטף בטלית ותפילין. מן הדוד הכללי איננו אוכל, המנצח נעתר לבקשתו לתת לו מתוך המחסן את קצבתו – שמן, גריסים וכו' – בצורת חומרים חיים, והוא מבשל לעצמו בתוך קדירה מיוחדה. אולם דא עקא: בימים שיש נגינה, אין מי שיבשל לו והוא נשאר בלי אוכל. עכשיו בימי הרמדן שבו אליו כוחותיו במקצת, וחודש הצום והרזון שלהם נהפך לו לחודש של שובע. בשעות הפנאי הוא אומר תהילים או כותב מכתבים הביתה. ושוב חבל, שלא לקח אתו מן הבית את ספרו של חז"ס או אחד מספרי המוסר.

– שמיל! שמיל! – נשמע קול קורא בחוץ – עצים לבקוע! אנה נעלם פתאום השד הזה?

– הנני! – קרא ניפומיאשצ’י בצאתו את האוהל ואוסטרובסקי, שגמר את סדר הלבשתו – אחריו.

בחוץ היה מי שהתלבש, מי שהתרחץ ושפשף במברשת ובאבקה לבנה את שיניו ומי שהספיק כבר לשבת על הארץ לפני קערת נחושת גדולה ולשאוב משם בכף של עץ את ה“צַ’אי”, זה המשקה המתקתק המזכיר רק בצבעו את התֵּה. מכל צד פקדו את דוד העובר בין שורות האוהלים בבת-צחוק טובה ובשאלה: “כֵּיף חַלַךְ? כֵּיף סַחְטַךְ? מַבּסוּט?” ¹⁶אנשי המזרח הם קפדנים גדולים בעניין ברכות ודרישות שלום, ועבודה לא קלה היא לבני המערב ללמוד את ברכותיהם לאלפי נוסחאותיהן ולזכור מתי חייב אדם להגיד: “אַלְלָה יַהַנִיךָ”, מתי – “אַלְלָה יַסֶלְמַךְ”, ומתי – “אַלְלָה יֶחְפְזָךְ” ¹⁷אבל העלם לא הרגיש כלל בטרדת ברכותיהם והוא פיזר את חיוכו הרענן והצעיר בנדיבות על ימין ועל שמאל לכל מבקש. אולם בת-צחוקו היותר לבבית נפלה בחבלו של המתופף הזקן.

– אה, אַהְלַן וָסַהְלַן! תְּפַדַל! – קרא לעומתו בסבר פנים מאירות אבו-ג’מיל בלוגמו לגימות רחבות מכפו. – בוא, שב כאן, יַחַוַוגָ’ה, ותטעם מן האדום האדום הזה. אולי אתה בכוח חוכמתך, אשר למדת באסכולות, תגלה לנו ממה הוא אדום, טומטום ואנדרוגינוס זה: מקלא אילן או אולי גם מדבר אחר. וגם את סוד טעמו תואיל ותבאר לנו: האף אין זאת? בטעמו יש מכל המינים, ממש כמו בעַבַּיָה של דֶרְוִיש מסכן. אנו עמי-הארצות הננו ואין אנחנו מבינים בכמו אלה. זה חתום וסגור בפנינו כמו תעלומות הדומינאנטה והמז’וֹר: אגב הריני חייב לך בקשיש, ידידי. שמעתי אומרים, שאותי בתור תופס התוף פטרת ממצווה זו, מצוות מינור ומז’ור.

חיילים אחדים שואבי קערתו המשיכו ללגלג ל“צַ’אי”.

דוד רצה לעשות קורת-רוח לידידו והוא ניגש אליו, ישב על קרסוליו וטעם כף מן ה“צ’אי”. המשקה היה תפל מאוד ושתו אותו החיילים רק בשביל התחמם אחרי רעננות הלילה.

– את הרזים והכוונות התלויות במשקה הזה – התבדח העלם – אינני יכול לבאר לך גם אנוכי, אולם למות ממנו כנראה אין מתים.

– למות? – קרא המתופף בפותחו את עיניו לרווחה – ישמרנו אללה! למה נמות? למות אין מתים גם מזה, שהקערה הזאת, שבה נתון ה“צ’אי”, משמשת לנו גם לכבוס תחתונינו וגרבינו המזוהמים. ואפילו מאותה החבריא – הוא הראה לצד מחנה האויב – אין מתים כל-כך. האמינה לי, שגרוע מכולם הוא לפעמים שכן רע.

שוב לא היו לו לרצון הדברים האלה המזכירים לו את שכנו. “מה זה התעקשו הם כולם (הוא התכוון גם למלאך חלומו) לעשות – ויהי-מה – אינצידנט ממה שדיבר חמדי אמש? הרי סוף-סוף דרש הוא רק מה שהחוק הצבאי מרשה לו לדרוש”. הוא ענה לאבו-ג’מיל, שסכנת השכנים הרעים גם היא מוגזמה לפעמים, ואחרי הודותו למסיבה בעד הכיבוד קם להמשיך את טיולו בין האוהלים.

לקראתו מחייך עם שפופרת הסיגריה בפיו הלך חמדי. למראהו הוא הרגיש בקרבו אותה העקיצה המסותרה, שעקצתהו לפני חצי שעה בקומו משנתו. וככל אשר קרב אליו הערבי כן קרב אליו יותר ויותר זכרון חלומו, שחלם הלילה. בחלומו והנה הוא הולך במשעול הזוחל מסביב להר עגול, אולי היה זה התבור, וקורא בקול לארוסתו. מעבר להר עונה לו מזמן לזמן הקול היקר: הנני, דוד!… אולם בה במידה שהקול מתקרב כן תגדל בלהת נפשו: הקול משתנה מפעם לפעם, הוא מצלצל לבסוף כה זר, עד שאיננו מכיר בו עוד. ופתאום במקום חמדת לבו מתפרצת ורצה אליו מאחורי ההר איזו מסכה מבהילה לבושה עור עיזים, חוטפת אותו בכפותיה השעירות ומושכתו בחוזקה אל עמק שומם. “לאן”? – שואל הוא מלא זוועה. אך הנה עומדת כבר המסכה על גבעת חול ומשם היא קורצת וצוחקת בקול צחוק רם ופרוץ של ניצחון, ובצחוק מכיר דוד את קול חמדי:

– שלום לך, דהוּד אפנדי! – קרא הערבי בידידות, שהפליאה קצת את אוסטרובסקי. – כֵּיף אִיל חַל? איך ישנת? ומה בעיניך מקומנו וחיינו? הרואה אתה איזה בוקר יפה? ולילותינו, השמת לב אליהם, מה יפים הם? בוא ונטייל קצת.

הבוקר היה באמת נהדר. החלה רק השעה השביעית, ושלהבות המזרח טרם הספיקו לשתות ולגמוא את כל רעננות הלילה, ששכנה עוד על ההרים ועל הגבעות ושנמשכה בין חגווי הסלעים בצורת אדים לבנים ושלווים. דוד שמח לשמוע מפי הערבי דברים, שכפי שנדמה לו נאמרו בלא לב ולב, ומבלי לחשוב הרבה הוא ענה:

– בעונג רב!

הם יצאו מחוץ לשורת האוהלים והלכו כתף בכתף בדרך האבק העמוק והחום המובילה אל שורות החזית האחרונות. דוד הביט מן הצד אל חמדי ומבלי משים נצמד מבטו שעה ארוכה אל פניו והחל בעיון לבחון ולבדוק את קוויהם. הפנים מצאו חן בעיניו, הם היו יפים ונעימים. אחרי הסתכלות קלה אפשר היה להחליט, שהערבי הוא דור רביעי או חמישי מנישואי תערובת עם כושים. עור פניו היה חלק ושזוף; זקן כלל לא בנמצא, על השפה העליונה השחיר שיער דק, שהתעקש לא לצמוח ויעבור עליו מה, לדאבון לב בעליו. אבל עיניו הלא-גדולות והיפות וכל ישותו הרעננה דיברו על חיוניות פראית של גזעים צעירים, שאך זה עתה החלו לחיות.

– דהוּד אפנדי! – התחיל חמדי שוב בבת–צחוקו, שאף היא מצאה חן מאוד בעיני דוד, בקחתו אותו תחת זרועו – בקשה גדולה לי אליך. ראשית, שתשכח מה שדיברתי אמש, אולי העלבתיך, כהנה וכהנה יקרה בינינו החיילים. ילְעַן דִין עַסְכַּרִיֶה ¹⁸– התאמצו עיניו להבריק בקצף – היא רק היא מעבירה אותנו על דעתנו. בביתי בדמשק הייתי גם אנוכי בר-אבהן, ופה… פה אני צפוי לשבט הניזם. כמוני כמוך. והשנית הרי מבין אתה, שפלחים אנחנו, בני הארץ השחורה, ורצץ גולגולתו של פלח – בידוע, שלא תמצא בקרבה זהב. הואל נא איפוא ולמדני מז’וּר ומנוּר.

דוד צחק בלבו: “כל תורת הנגינה היא בעיני האנשים המסכנים האלה מז’וּר ומנוּר”, ולחמדי ענה בחיבה:

– טוב, ידידי.

ושלוב זרוע עם דוד סר הערבי הלֹך ועלֹה אתו במעלה ההר, שהתנשא משמאל. זאת היתה מחשבה רקומה במסתריו בלילה על משכבו. אמש, כששב מהנגינה וראה להוותו, שהיהודי שותה תה ביחד עם המנצח, הבין הוא, שהפעם לקח לגרום עצם יותר מדי קשה, והחליט לשנות את טעמו אל היהודי. אולם זהירות קודם כול. הוא ילך אתו יום יום לטייל על ההר ושם באין רואה ושומע הוא יכבדהו בתואר אפנדי, ינהג אתו מנהג חבר ורע וילמד ממנו את רוּבֵּי תורתו לבל יבולע חלילה לכבוד הצ’ווש שבו.

הם עלו ההרה. מפה נגלו לעין דברים, אשר איש לא יכול לשער מראש. בקצה המערב התכיל פס הים הרחב, ובלב פועם ושוקק דימה דוד לשמוע את שאון גליו ולהרגיש על לחיו את רעננות נשימתו: מדרום השתרע המישור כולו זרוע קווים משחירים – אלה היו חפירות ההגנה הטורקיות, ולרגלי ההר בא מדרך צפון ערוץ הנחלים העמוק, שעליו דיבר ניפומיאשצ’י ושבמקום הזה עצמו הוא סר מערבה בשביל להריק את שפע מימיו אל הים. דוד הביט תפוס הזיה וגעגועים אל הפס התכול ואל הצפון לצד ירושלים ומבלי משים שרו וזמזמו בקרבו מאליהם החרוזים:

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹנִים.

כשהשיב אל לבו את דברי השיר הוא כאילו התפלא עליהם ושאל את נפשו בהמיית עורגים: האומנם? האומנם?

ומבטו הוסיף לנדוד על פני הגבעות והגאיות הקטנים, שהסתתרו חוסים מצונפים ומכוּוצים בצל ההרים כאילו השתתפו גם הם בפעולות המלחמה וארבו כל אחד ממקומו. פה היו דרכים כל-כך בטוחות לעבור בבקשיש קטן אל האויב, שכולם השתוממו, שנשארו עוד כאן לטורקיה אנשי-צבא ומפקדים.

– התרצה לתת לי עכשיו את שיעורך הראשון? – שאל חמדי בשבתם על אחד הסלעים.

דוד שר לו את הסולם המז’ורי ואחר-כך את המינורי והוסיף לו, שביסוד כל שיר ומנגינה מונח אחד משני הסולמות. לדוגמה הוא שר לו שירים ערביאים הידועים לו. חמדי חזר בלי קושי אחריו על הסולמות וקרא לראשון – סולם פרחן ¹⁹ולשני – סולם חזנַן ²⁰. דוד אמר לו, שהשמות האלה הם נכונים ושלפי דעתו יש לו לחמדי אוזן מוסיקלית מדויקת. עם גמר השיעור הם החלו להרגיש בחום המציק וקמו לשוב. עוד פעם הביט דוד בגעגועים כמוסים אל הצפון ואל הערוץ, שהתפתל והוריק מלמטה בירקון בהיר של תולעת המתפרנסת מעלים. כשהם ירדו חזרה מההר ביקש חמדי שוב לספר לו מאין הוא ואיפה משפחתו, מפני שהוא כלל לא דומה לאותם היהודים, שנפגשו לו עד היום. דוד סיפר גם לו, כמו למנצח, שהוא מרוסיה, שהוא התעתמן, שהוריו יושבים בירושלים.

– היש לך גם אחים ואחיות?

– אח אחד ושלוש אחיות.

– היפות הן אחיותיך? – המשיך הלז.

דוד ידע מה פירושה של שאלה כזאת בפי ערבי והוא רצה לענות לו: “מה לך ולאחיותי?” אבל החליט לכבוש הפעם את מידת הדין ואמר בפשטות:

– בעיני הן גם יפות גם מעוטרות בכל המעלות.

– שמע נא את הדבר, אשר אשאלך – נזכר חמדי פתאום – בלכתנו הנה נתעכבה התזמורת שלנו בירושלים כחודש ימים וראיתי שם בחורים ובתולות משלכם מטיילים ביחד עד חצות הלילה. אמור נא… האומנם אין הם עושים להן מאומה, לאותן הבתולות?

– לא כלום.

– אי אפשר! – קרא חמדי.

– מה אתה חפץ שיעשו להן? – אמר איש-שיחו בקצת זעף בקולו – הלוא אלה הן אחיותינו, רבות מהן באו הנה כמוני מארצות נוכריות, אפילו בלי אב ואם. מעטים מאוד בינינו הנבלים, שתחת לעזור להן ימלאם לבם לשבור את כל חייהן בשביל לספק איזו תאוות גסות ושפלות.

– כך, כך… – משך בלעג חמדי, שהאמין הפעם באמיתותם של דברי דוד, ובלבו חשב: וְלַד אַל מִית הם אלה היהודים!

– אבל אם כן – שאל הוא ולעגו הלך והתהפך לצחוק ניצחון – אם כן, למה זה בין אחיותיכם כל-כך רבו הפורשות את דרכיהן? בעירי מתעסקות בעבודה זו רק יהודיות. בת מוסלמים כי יפתנה לבה לדרוך בדרך זו, אז אביה או אחיה שחוט ישחטנה. – ובדברו העביר הוא כף יד אחת מעומדת בין האצבע והבוהן של השניה בשביל להראות בעליל כיצד שוחטין. – אני אפילו התעלסתי באהבים עם יהודיה אחת ביום חג אחד גדול שלכם. יש לכם איזה חג, שכל היהודים בוכים וצועקים כל היום בבית הכנסת. והיא נשארה לבדה בבית וגם כן התפללה. חֶ חֶ חֶ, אני זרקתי את ספר תפילותיה הצידה ולימדתי אותה תפילות ממין אחר… כשנודע הדבר לאביה, הוא לא יכול להוציא הגה מפיו ורק נפל תחתיו כעמיר מאחורי הקוצר, המסכן.

דמי דוד רתחו בקרבו מכעס. איך פרא זה מתפאר עוד במעשי הנבלה, אשר עשה לאנשים תמימים ונקיים! איך הוא מתכוון להכאיב לו ולהשפיל את בנות עמו! איך הוא חפץ לעשות משאלת הזנות שאלה יהודית?… מה לומר לו? מה לעשות? – הוא איננו יודע זה, יען כי מעולם לא היה לו שיח ושיג עם חדלי אישים כאלה. ומבלי הגיד לו אף מלה ומבלי הביט גם בפניו עזב דוד את הערבי ושם את פעמיו בחזרה אל ההר.

– יא דהוד! יא דהוד אפנדי – קרא אחריו וניסה לפייסו חמדי, שלא חיכה לתוצאות כאלה.

דוד לא פנה ולא ענה.

הוא קרא עוד פעמים אחדות – לשווא. אז מצא הערבי היהיר את עצמו מבויש ומושפל עד שאול תחתיה, וכשעבר ברגע הזה על פניו ניפומיאשצ’י עם שתי פרדותיו בדרכו אל המעיין, החל הוא לדבר בלעג ארסי ובנגינה יהודית נפרזה:

– נו, שמיל? גיט שבת! מה נשמע באמריקה? אולי דרושים לך משפכים לחביונותיך? – הסר את ראשך ופצע אותו לשניים, והיו לך שני משפכים מצוינים. ואת ההַמְשַרִי שלך שחט – והיה לך גם תרנגול-הודו לחג הסוכות, לאותו החג, שאתם באים בו כולכם אל הבארות והאגמים ומתפללים לאלוהיכם השד שוכן הביצות.

והוא הרים מעל הארץ קליפת אבטיח והשליך אותה בחוזקה אל גבו של ניפומיאשצ’י ולא החטיא את המטרה.

פתאום פנה דוד וקרב אל חמדי ואמר לו בקול מתרה, בהראותו על ניפומיאשצ’י:

– אני דורש ממך, צ’ווש, שלא תוסיף עוד להכלים אותו ולביישו. השמעת? אני דורש! כל עלבון שתעליבהו, דע לך, שאותי העלבת בו.

קצף דוד עשה רושם על חמדי. הוא נזכר, שהיהודי הצעיר שתה תה אמש עם המנצח ושמוטב לא להתגרות אתו. אך גאוותו הפצועה לימדתהו אחרת.

– מַרְסַלֶמִי! ²¹– צעק הוא אחריהם בשנאה גלויה – לכו לכם, בני עזְרַעִיל ²², לכו לכם, מנגנים גדולים, לנגן באוזני השָיְטָן ולהיטיב את לבו. יודע אני לאן אתם הולכים, רודפי זימה ונאפופים וחבושי מצנפת קדושים. לכו, לכו, אך בדרככם אל נא תשכחו לשבור זרוע אף קודקוד!

אולם שני היהודים הלכו לשני צידי הפרדות והיו כלא שומעים. הם הלכו ושתקו. רוח דוד היתה רעה ונעכרה מאוד עליו, וניפומיאצש’י הביט אליו מזמן לזמן ככלב נבון הרואה אותו ואת אדונו ברע. עוד רק הבוקר השתעשע והזהיר פה הכול לנגד עיניו בשלל צבעי תקוות מתוקות ודוממות, ועתה, אחרי שיחה קצרה זו, כמה נבל כל ההוד, כמה פגו כל הצבעים וכמה תהומות שחורות פערו לנגדו את לוען!… איך הוא יחיה פה במדבר הזה רחוק מידידי נפשו, עם יהודי זה, אחיו העלוב, בין פריצים וערלי-לב אלה? הוא היה כולו בכף היאוש. לו נדמה: הוא לא יוסיף עוד לראות את ירושלים, את הוריו ואת רחל, פה עליו להישאר, המדבר הנורא הזה יהיה קבר לעלומיו ולבו נלחץ כמו בצבת. אולם כשהם עלו ההרה, והוא השקיף עוד פעם אל הצפון ואל פס הים היתה רוח אחרת אתו. והוא אמר בלבו: “הלוא כל אלה קטנות הן, ובמה נחשבו לעומת מרחבי אופקי עתידותינו? האח, אשרי המחכה ויגיע! האגיע, האזכה גם אנכי?”… נחירי העלם התרחבו מקורת-רוח והוא החליט להפסיק את הדממה:

– ר' שמואל, אנחנו הולכים להביא מים?

– כן – ענה ניפומיאשצ’י שמח גם הוא על הפסקת הדומיה הממושכה. – אבל לכשנרצה נוכל לכבד את עצמנו גם באבטיח משובח. הרי אתה עוד לא אכלת הבוקר?

– מהיכן ממציאים הנה כל-כך הרבה אבטיחים? – התעניין דוד.

– על חוף הים ישנן מיקשות למכביר – אמר ניפומיאשצ’י – האבטיחים צומחים שם ככמהין וכפטריות. אביה של חלימה (ודוד נדמה, שקול חברו רעד) מביא אל גמלו פעמים אחדות בשבוע אבטיחים ושאר ירקות לצורכי הצבא.

– מי היא זאת חלימה?

– חלימה – ביאר ניפומיאשצ’י באנחה – היא בדוִויָה… נערה… בת אבו-סלים הזקן. נערה צעירה… תיכף תראנה.

והוא נשתתק פתאום, אך כאילו פחד פן תגלה עליו דבר-מה שתיקתו הוא מיהר להמשיך – אבו-סלים סופו לחייב את ראשו למלכות, לאחת משתי המלכויות. הוא מרגל אצל שני הצדדים ומרמה את שניהם. חבל – השתדל הוא למסוך שוויון-נפש בקולות – תישאר חלימה יתומה.

הם ירדו בשביל הצר במורד הערוץ התלול. על אחת משתי הפרדות צלצל שם דבר-מה, השניה שירכה לה את דרכה בביטוי של דכדוך נפש בעיניה ובכל תנועותיה – היא סבלה מאוד מהחום. יותר ויותר החלו להיגלות לעין הרואה כל חמודות הגיא. צל משובב נפש השליכו עצי שקמה וסבכי הַרדוֹף משני עברי הפלג הפורץ ושוטף בין הסלעים, וקול משק מימין נשמע למרחוק; יער הקנים הירוקים איווש בזמזום דק של מיתרי כינור, מעשה ידי ילד; ועדה גדולה של תמרים זקנים וצעירים מפוזרה לכל אורך הערוץ נפנפה אט וסמוי מן העין בכפות צמרותיהם הכבדות.

חלק ב    🔗

1    🔗

בדרכים השותקים והשוממים, אשר בקרבת החזית נראו לפעמים קרובות שיירות בדווים החשודים בעיני כול על ריגול ועוד יותר על הברחת מכס המֶלח. אלה היו אנשים בעלי צדק יָשָן וערמומיות עתיקה מדור דור, כיס עמיתם ונפשו היו בעיניהם כנחלת קניינם ושום דבר בעולם לא אהבו ולא העריצו כהעריצם וכאהבתם את המסורת. עגילי כסף היו מתנוססים באחת אוזניהם ומדי סלקם מעל פניהם את מחלפות ראשיהם הארוכות והשחורות משחור, היה נראה פרח כְּחָל ירוק ולפעמים גם כתובת קעקע, אות הפרישות והסגפנות, על צדעי רקותיהם. ענוּקים לגרגרותם מחרוזות אלמוגים, חצץ צבעונין ומיני קמיעות, שהדמיון המזרחי יִחס להן תכונות קסם נפלאות, היו עוברים וגמליהם בסך בשלווה עמוקה ונוּגה את דרך הישימון הארוכה והלוהטת, כשהרוכבים וחבילות המרכולת מתנדנדים לכאן ולכאן על דבשותיהם וכשפעמוניהם ותכשיטיהם מצלצלים עליהם לרגל צעדם האיטי והתפוס מחשבות. קורי תנומה דקים יזחלו בשרב היום ויתמתחו אט ומבלי משים על אשמורות עוברי האורח ואיש איש יהזה לו את חזון הזייתו לבד. הזקנים יעלו על לבם בעצב חרישי את שמש חייהם הקרובה לשקוע ואת מנעמי העולם הבא בצל כנפי הנביא; הבאים בימים יהרהרו על רווחים, על סכנות הדרך, על ה“אינגליז” ומתוך מי השילוח של הרהוריהם יקום בזכרונם פגר של אִי-מאמין, שנפל אשתקד לטרף לפי חרבם באחת בקעות חיג’ז; והעלמים יצרפו במוחם חשבון לחשבון וימצאו את סכום הכסף, שנשאר להם עוד לצבור על יד בכדי לקנות אשה. רבים מהם יטפּחו בתוגת געגועים במעמקיהם את דמות דיוקנה של חלימה. גבותיה השחורות ועפעפיה הארוכות של הבדוויה הצעירה לא ימושו רגע מנגד עיני הבחורים העורגים. וערגתם ומאוויֵי אהבתם ייתָכו בקרב לבם וייהפכו לתשוקה עזה לבצע ולכסף תועפות, יען כי יודעים הם, שכל המרבה במג’ידיות בעד בת מושלם הוא הזוכה בה. אמנם לא נעלם מהם, כי חתנים אחדים שבו מתוך האוהל החבוי בעמקי הערוץ בבושת פנים, אבל השמועה, כי הנערה היא אשר השיבה את פניהם ריקם, לא תאומן כי תסופר, יותר קרוב לשער, שהם לא הפיקו רצון מאת אבו-סלים ברזון כיסם… ושוב מִדבר ומִדבר… חול ואבק חוּם פה ותכלת יוקדת מלמעלה. מעל אחד הכרים המתנודדים כסירה בלב ים תינשא פתאום שירה בודדה, יבבה סתומה וממושכה של בן הציה העלוב ותנסר בחלל כמרירי היום. כולם שומעים ושותקים. העיניים העצומות לחצאין נטויות למרחקים. שם באדים הרועדים מכחילים כעטופי חלום עמוק הרי חברון. במורד אחד ההרים ההם אוהל קידר עומד. בעזרת אללה נגיע שמה בשלום עם פנות היום. מה טובה המנוחה בצל על המחצלת ומה נעים העשן המכין את ארוחת הערב!

באחת השיירות הללו נפגש דוד בנועו ובנודו לנפשו בסביבות המחנה בבוקר אחד. הוא הלך לאט לפניו וחשב על חלומותיו, שחלם בלילה האחרון. הוא נזכר גם בחלומות ניפומיאשצ’י והחליט, שבשום מקום אין מרבים כל-כך לחלום ואין מייחסים ערך כה גדול לחזיונות הלילה כמו בארץ המזרח. עוד פעם נשתנה קולה של רחל עד לבלי הכירהו וזה הבהיל מאוד את נפשו. מלבד זה הוא נשא ונתן הרבה זמן עם איזה גנראל רוסי, שפניו פני ביסמארק, ופעמים אין ספורות נזכרה המלה “נאטוראליזאציה”. המשא-ומתן היה כה כבד ומחוסר קשר והיגיון כפרק ארוך מאוד, שמתחילים לקרוא אותו בחזרה מסופו… לבסוף כעס הגנראל וציווה לו לחפור קבר בשבילו בידי עצמו. כמובן לא קשה לקשר את חלקי החלום ולהבין מה בכוונתו להגיד. לוּ נפל הוא לעת כזאת בידי גנראל רוסי, היה הוא, דוד, טוען, שחוק ההתאזרחות, הוא חוק הנאטוראליזאציה, מתיר לו לקבל נתינות חדשה ולהילחם ברוסים ובבעלי בריתם, והטענות, כמובן, לא היו מועילות, והגנראל היה דן אותו למיתה ואולי היה גוזר עליו גם לחפור לו קבר בידי עצמו. ואולם המקניט ביותר הוא, שעליו לשגות פה בהבלים ובחלומות. כל זה פרי השיממון. לוּ היה לוֹ פה עם מי לפטפט ולטייל עד כדי עייפות, כמו עם רחל בירושלים, היה הוא ישן אחרת וחולם אחרת והיה מרגיש את עצמו בטוב. אבל הוא פה כה גלמוד. אבו-ג’מיל איננו יותר מגוי פיקח, וניפומיאשצ’י שותק הרבה, על הדברים המעסיקים את נפשו ביותר הוא שותק. אף-על-פי שדוד מבין אותו כבר גם למרות שתיקתו. אחרי ביקורם הראשון באוהל הבדוויה נתחוור לו הכול. הוא ראה, שלמרות התאמצות חברו לא לחשוב את רגשותיו לחלימה למשהו רציני, איזה כוחות בנפשו חשבו אותם על אפו וחמתו לדבר שכזה, רב הערך וכאילו גם אללי! – רב התוצאות. וזה היה מבהיל ומקניט את צובֵע הבתים המסכן ומעורר בו את צערו ומוסר כליותיו. מה לו, ליהודי מחברת “עין יעקב”, ונוסף לזה עוד כוהן, ולגויה הזאת? – היה הוא שואל את נפשו בתוגת יאוש. ואז היה הוא מתחיל לספר על חלומותיו ולהפליג בשבח אשתו הכשרה וילדיו העלובים… אך כמה מבהיל גם חלומו הוא, שחלם על רחל! אין זה כי אם באווירו של המִדבר הזה מרחפת רוח העמל והתלאה ומוסכת אימים וזוועה בחלומות האנשים המסכנים, שטולטלו הנה… אולם פתאום לקחה אוזנו צלצול פעמונים ושעטת צעדים אטומים, צעדי גמל. הוא פנה – זאת היתה השיירה.

– מהיכן אחים? – שאל דוד בקול רם ובידִידות.

– מכנף הארץ הזאת – רמזה לו יד אחת תנועה סתמית.

“מכנף הארץ”… כעין שביב קנאה הוצת בלב דוד לאלה הפראים הפטורים מעבודת הצבא, היוצאים ובאים אל אותה כנף הארץ הטמירית באין מכלים דבר והמבריחים מכס כמעט לעיניה הממשלה היראה אותם והעושה את עצמה כלא רואה. והוא? היהודי העסכרי? הפטריוט העוסמנלי?…

בדווים אחדים בשנות הגבורה ניגשו מיד אליו ובדיבורם הגרוני המלא קריאות חדות ופראיות כקריאות שִלְכֵי הבר החלו לבקש סיגרות, אחרים לא התעצלו אפילו לרדת לשם זה מעל גמליהם ובעוד רגע עמדה כל השיירה מסביבו. בחיוך קל ונעים כיבד דוד את כולם בקטורת עד תום אצלו כל הטבק, ובהתאבך העשן מפיהם, התענג הוא לראות את השמחה, אשר גרם להם בכבודו. הוא סגר כבר את חפיסת הכסף הריקה ויתכונן לשימה בצלחתו, והנה יד אוחזת בה ומושכתה ומעכבת.

– הרף! – נתן דוד בקולו.

הבדווי הצעיר, אשר משך את החפיסה באצבעותיו השחורות משמן ומזפת, חייך במלוא פניו מעין חיוך נבזה של רעבתנות אורבת ונעץ את שתי עיניו הלוהטות עמוק בפני דוד כתוהה על קנקנו וכמנחש: “האם לא מאותו מין החַווַג’ים אתה, שמהם מותר לקחת?”

– הרף! – התאמץ דוד לא לנפול תחת ההיפנוז של עיני הבדווי.

אך הלז באותו החיוך המתועב וביתר תקיפות הוסיף למשוך אליו את החפיסה. בדווים אחדים מהבאים בימים מדדו בעיניהם את המרחק המבדיל ביניהם ובין אוהלי הצבא ויחליטו כנראה בדעתם, שלא כדאי העניין, ויחלו לעוץ לשודד לחדול מהיהודי. אך הבדווי הצעיר הורגל כבר אל המחשבה, שהחפיסה היפה צריכה להיות אצלו, ולא הרפה ממנה.

אז ניגש בדווי זקן אחד, גבוה ובעל צורה, ובשלחו אל השודד את מבטו הזועם ובהניפו עליו את פגיונו קרא ואיים:

– התַרפה, בן נעוות המרדות, מהשלל, או בוחר אתה לנפול לרגלי מיד כפגר מובס?

הלז מיהר להרפות מהחפיסה והוחל להתנצל:

– כדברך, אבו-סלים, עשיתי. הנה ראיתי פניך כראות פני מלאך אלוהים.

אבו-סלים?… – השתומם דוד, האין זה אביה של חלימה?… והוא אמנם ראה אותו מתיר ברגע זה את גמלו ונפרד בהמון ברכות מאת השיירה לשים פניו אל הערוץ. דוד הביט אליו רגע בשים לב. אף לא קו אחד, שיזכיר את בתו. או אולי העיניים?… פנים צרים וארוכים, ששזפתם השמש ואף מסכה ברק בשזפונם, אף גדול וחד, מבט פרא חודר וחשדני, לאורך הלחיים שני חריצי קמטי זקנה… דעת לנבון נקל, שבהיותו שכן כה קרוב לאוהלי הצבא לא יכול הוא להרשות, שייעשה מעשה שוד במקום הזה על-ידי שיירתו, ולמי יבולע מזה אם לא לו?

הוא נזכר בסיפורים השונים, אשר שמע מפי ניפומיאשצ’י על הבדווי הזקן. הוא היה שודד עדר אֵלים וממלא נאדות עורותיהם כּוּתָח ושולח כעין פיוס לבעליהם הקודמים. הוא היה חושב זה לחוב קדוש ואם אפילו במשך שנים היה פורע אותו. מספר הנאדות כמספר האֵילים השדודים. מי יתכֵּן את רוח בני הקדם האלה? – אולי היתה זאת מין מסורת בידיו מאבות אבותיו, כשם שגם קבלה היתה בידי בני שבטו, שחודש רַגַבּ הוא ירח שבתון משוד ומגזל ושכל מעשי אלימות אסורים בו. אמנם קשה, קשה היה לציבור לעמוד בגזירה זו ופעם השיאהו יצרו גם לאבו-סלים לצאת לציד בחודש זה. הזמין לו אללה אצל עובר אורח אחד גראמופון והוא לקחהו מידו בחושבו אותו לתיבת אדרכמונים. אולם כשהתחילה התיבה לנגן, נבהל הבדווי ונתכרכמו פניו, הרי אלה אינם אלא תעלולי שָיְטָן, ומאז חזר בתשובה והיה למהדר מן המהדרין במצווה זו מאין כמוהו, ולא אחת ושתיים פיזר הוא יחידי להקות שודדים בהתנפלם על עוברי דרך בחודש הנ“ל. אחר-כך נודע לו, שהגראמופון הוא מעשה ידי ה”אינגליז", והוא החל להביט על אלה אי-המאמינים בקורטוב פחד, בכל אופן, החליט הוא, יש בתוכם ניצוץ של השיטן. אבל תשוקתו לבֶצע קירבתהו אליהם. הוא הקדיש להם את כל חוש הריח החד והנאמן של מרגל אמן, אף-על-פי שגם לטורקים עבד באותה שעה באמונה למרות שאט-נפשו אליהם – גם הם שילמו לו שכר טוב – ואגב בעובדו למאמינים חשב, שאינו מוכר את כל נפשו לסיטרא אחרא. הדבר הזה העציב מאוד את רוח בתו, חלימה זו, שבגלל אי-דמיון דמות דיוקנה לפניו היו מרַננים, שגנובה היא אתו. בראותה אותו מוציא מכיס אחד לירות טורקיות ומהכיס השני – סטרלינגים אנגליים הייתה היא נופלת לרגליו ובדמעות שליש בעיניה מתחננת מלפניו לעזוב את עבודת הריגול. אך הוא היה הודף אותה בגסות ונותן עליה בקולו: “סורי לך, כבשה פתיה! עוד לא נפלתי כה פלאים לקחת עצות מפי נשים!”

– ובכן, אחים – החל דוד שוב – ספרו מה ראיתם שם ומה שמעתם?

מבטי חשד אחדים פילחוהו בחניתות ולקול קריאות פרועות והוללות זזה פתאום השיירה ממקומה.

– לא כלום – אמר מאן-דהוא כלועג – ראינו שם מוסקובים כמוך.

מוסקובים כמוהו? ובכן כל-כך קל להכיר, שהוא מוסקובי? לא טוב הדבר! מדוע לא טוב? – נשַווה נא לרגע, שיש שם באמת רוסים, הרי אז… אבל אלה הם הבלים, כמובן. מהיכן כאן רוסים?

ובכל זאת לא ידע שָׁלֵו בנפשו והוא שאל את האחרון בשיירה, נער כושי מנמנם על כרו:

– יש שם רוסים?

– יש.

– אתה משקר.

– כרצונך, חווג’ה.

אז הדביק הוא את אבו-סלים ושם לפניו אותה השאלה.

הבדווי הזקן הזעיף יותר את גבותיו, גם קצות זנבות שפמו כאילו זחלו ונִתלו יותר למטה והוא ירה מבט-ברק אל דוד. “מה חפץ אי-המאמין הלזה?” אמנם העלם בא אליו כמעט בריצה ושאל את שאלתו בנשימה אחת, מה שמוכיח אולי, שאין לו שום מזימות נסתרות. ואולם מי יודע? חשב הבדווי – לנכלי רמאי אין גבול. ולמה לו לדעת אם יש שם רוסים?

– לך וראה – אמר אבו-סלים בחמת קצף – רגליך בריאות מרגלי גמלי, ואל תשאל עוד, פרחח, כי בנפשך הדבר.

הוא סר הצידה כה מוכה תימהון מקצף הבדווי, עד ששכח גם לומר לו איזו מִלת פיוס. הוא לא האמין שיש שם רוסים. לו האמין, כי עתה אסור לו להישאר כאן אף רגע ועליו לשית עצות בנפשו כיצד לברוח ירושלימה.

אבל הוא לא האמין. ואולם דברי הבדווים ביחד עם חלומו בלילה האחרון הספיקו להעכיר את רוחו מאוד מאוד. כמה הוא עייף כבר מכל העניין הזה, מעבודת הצבא, כמה אין העטרת של פטריוט עוסמנלי הולמתו וכמה הוא נרגז, אם איזה דבר הבאי שלא היה ולא נברא יש בידו לדכא את נפשו עד חורמה!… כל נים ונים בקרבו מתפלל למנוחה. הנה שם בראש אותו ההר העירום והצהוב – מה טוב היה שם לנוח על פסגתו באיזה בית קטן ובודד בן חדר יחיד, שמי יודע מי, מתי ובשביל מה בנוהו. לו היה על פסגתו מין בית כזה!… הוא היה יוצא החוצה לקדם בשמחה עמוקה מוצאי בוקר וערב, היה מנגן שעות ארוכות בחליל, היה כותב נוקטורן מלא הגיגי בדידות ואנחות געגועים טהורים ועם ערוב היום היה רועה זקן מן ההרים מביא לו תאנים רטובות מטל לאכול ומכתב מרחל… בהעלותו על לבו את תמונת אהובתו, בשוותו לנגדו את שערותיה האדומות-כהות מצבע חול רטוב, את הגומה המוארכת בלחיה השמאלית ואת ראשה הנטוי תמיד הצידה מדי דברה אתו כמבקשת את כתפו להישען עליה או כמתבוננת באהבה אל אישוני עיניו לתפוס בהם את מחשבתו, יודע הוא, שרק חזון שווא ומדוחים חזה לו רוח דמיונו הפעם, שרחוק מרחל, רחוק מירושלים, המנוחה והמרגוע ממנו והלאה. כמה היה הוא תמים! אז בטיילו בחוצות ירושלים, בשוטט עיניו על פני הריה ומגדליה, בהעבירו את ידו על פני אלה השערות הנחמדות, הוא כלל לא ידע ולא שיער, שזהו לחם חוקו, שהוא יִבּוֹל ויאבד בלעדי אלה, ביחוד בלי רחל, זה החן והחסד העברי עצמו ממיטב גנזי מכמניו. איזה רגש נפלא של זכרונות נעימים עֲבָרוֹ בעלותו על ההר המוביל אל הערוץ ובנועצו מבט ארוך וכמהַ באופק הצפון. “על חומותיך, ירושלים, הפקדתי שומרים”… – צִלצל בקרבו פסוק, שמִנִּי ילדותו רן בלבו כמלודיה עזה, כאיזה חזון וגילוי בלתי מובע במלים של אהבה לקדושתה ולהדרה של עיר האלוהים.

פתאום נדהם לשמע קול יריה שחלפה בזמזום חד ומאיים על פני עצם אוזנו, ואחריה שניה, שלישית; לא נשאר ספק, שהן היו מכוונות אליו. חיוור ואחוז פלצות החל הוא לרוץ במורד ההר. מי זה המתנקש להמיתו? אולי חמדי? כן, רשע זה מסוגל לשבת פה במארב… ותוך כדי מרוצתו החל הוא להסתכל. בתעלת הגנה אחת ישנה ועזובה ישב אבו-סלים, מסביבו הלבינו איזה ניירות והגמל עמד על שפת התעלה מוּרד-ראש והריח אותם. המרגל הזקן תפר, כנראה, מה שטעון הצנעה בתוך סתרי טלאיו ומצא את התעלה העזובה למקום יותר מוכשר לכך מאוהלו המלא שאון קוני אבטיחים. דוד ירד בחופזה מן ההר ובלכתו בדרך אל האוהלים הרהר במרי נפשו: הוא חשד בי… בראותו אותי בראש ההר חשד, שאני מתחקה על שורשיו… גם הוא כנראה יודע, שאני – פטריוט עוסמנלי… הנה הפרא השני החושד במה שאין בי… ואיך להיפטר, איך להיחלץ מכל הניוול והכיעור הזה?

כששב אל המחנה הגידו לו, כי אל ניפומיאשצ’י בא “המשרי” ²³מירושלים. על-יד פתח אוהלו של אבו-ג’מיל ראה הוא שק ארוז ובלה מיוֹשן, שהיה כנראה צרור דרכו של האורח, ומקל קרוס על גבו, ודוד מיהר להיכנס פנימה. כל אנשי האוהל היו עסוקים מאוד במשחק הקלפים, וניפומיאשצ’י בדאגה קודרת בפניו שאל את אורחו, שישב על מרבדו ממולו, פרטים על ביתו ועל ירושלים. עיניו המיואשות והפקוחות לרווחה כאילו שתו בצימאון מתוך עיני האורח מה שהלז היה חדל אונים למסור בפיו. זה היה יהודי גבוה ורחב פנים וזקן, בן חמישים וחמש, כולו שׂב, כולו עוני, גבותיו השעירות פרועות ותלויות, ובתוך חריצי קמטי פניו הקטנים עם הגדולים חרוּת דכדוך נפש גדול וכבד מאוד. כראותו את דוד הוא הושיט לו “שלום” ותיכף ומיד החל לחפש בחיפזון בכיסיו ואחרי הוציאו משם מכתב מסרהו ליד הצעיר. המכתב היה מאת רחל, ובתוכו עטופה גם פתקה מאביו. האח, מה מאושר היה הוא פה, לו יכול לקבל עלה טָרָף כזה שלוח מיונתו לכל הפחות פעם ביום! היא הודיעתהו, שזהו אולי מכתבה האחרון מירושלים, את המכתב הבא היא תכתוב לו מאחד אוהלי “הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי נומר פלוני השם ממחרת היום את פניו אל החזית. חִשקהּ להתנדב לאחות רחמניה היה ידוע לו, ובירושלים הוא אפילו התפעל הרבה מהמחשבה הזאת, אבל עכשיו אמר בלבו בחיוך לעג קל: “הנה עוד פטריוטית!”… והלאה היה כתוב: “אבא כועס קצת עלי, אבל אין דבר…” הזוכר אתה, פעם אמרת עלי, שאני אכזריה, ועכשיו ידע כל העולם, שאני רחמניה…" “כולנו מנשקים לך… קדימה’לע מנשקת לך ודורשת בשלומך… גם בת שכנתנו ישוּבה דורשת בשלומך…” “שלך, שלך לנצח נצחים…”

החזית – זאת אומרת: פה. הגדוד האיזמירי יבוא איפוא הנה! בכל אופן בקרבת מקום יהיה. והוא יוכל בוודאי להתראות עם רחל’ע יום יום! איזה אושר, אלוהי ישראל, איזה אושר!

אבל שמחתו הצטמקה והתנדפה כולה בהביטו אל פני שני היהודים הנוגים והמדוכאים היושבים ונאנחים אנחות עמוקות בחברתו. הוא פנה אל היהודי האורח – שמו היה ר' בר טוּניידיבר, שמש כולל דרוהוביטש – ושאל אותו לסיבת בואו הנה. והלז החל לספר בגרון צרוב וחנוק מצוקה:

– יודע אני? צרותי המרות הן שהביאוני לכאן. כבודו יכול להאמין לי, שאני בעצמי אינני תופס מדוע זה ולמה עומדות רגלי כאן, לשם מה באתי ומה אני עושה במקומות הללו. היה לי… יש לי… בן (ובדברו פרץ זרם דמעות מעיניו). בן שש-עשרה היה, נער ככה רזה וחלש, שהרי כידוע תורה מתישה, והוא דווקא ידע כבר תורה, בישיבת “עץ-חיים” הוא הוא מהאברכים-הצעצועים. אצלו – לקרוא דף גמרא עם כל נושאי כליו היה ממש כמו אצלי לקרוא פסוקי דזמרא. והנה באה עלינו שואה, באו מלאכי חבלה ויקחוהו מבין זרועותי וישלחוהו – אותו, החלוש, עור ועצמות, שלחו לעבודת עמליה פה במדבר. אַח-אַח-אַח, העמליה – זוהי פיתוֹם ורעמסס שלנו!… אפילו להיפרד ממנו לא נתנוני הרוצחים… עובר שבוע, שבועיים, עוברים שלושה שבועות, אני מחכה לידיעות, למכתבים, אין ידיעות מליבושי’ל שלי!… אצלנו בבית – כמו שכבודו יכול לשער – תשעה באב, כלו עינינו בבכי… לבסוף הגיעתנו ידיעה, אוי, אוי, אוי, מי יתן ובלעתני האדמה טרם קיבלתיה. ערבי אחד, שעבד עמו ביחד ושברח כנהוג, בא ובישרני: “בנך מת… החום גדול, לאכול אין נותנים ולברוח לא יכול – ומת”. מילא, אין לי צורך לפרש איזה שבר גדול ללב הוא לדעת, שכאן במדבר הארור הזה גווע ילדך, אשר נִענעת את עריסתו, אשר טיפחת ורביתָ אותו מיומו הראשון, גווע אולי משום שלא היה מי שיגיש לו ספל מים לצמאו. אבל מה יש בידינו לעשות? ישבנו “שבעה”, קרענו קריעה (אמנם אחד הדשים במעיל היהודי היה קרוע ותלוי כמו לשון מתה), בכינו, בכינו הרבה בכי… מה יש בידינו לעשות מלבד זה? – והנה לפני איזה ימים אני שומע מין נוסחה כזאת: שבני הוא אמנם חולה מסוכן, אבל עוד לא מת. לבי לא נתנני עוד להאמין, ואולם אשתי האיצה בי ללכת לראות הכול בעיני ולהיווכח… מה? מפה לגדוד העמליה, אומרים, מהלך ארבע שעות. נו-נו, אנוח ואלך לראות מה אִינה לי אלוהים, אח-אח-אח!…

הוא נשתתק, ודמעות חשאיות החלו לנזול אשה אחרי רעותה מעיניו. לפלא היה בעיני דוד לראות את היהודי בוכה עתה, כשנפתחה אפשרות למצוא את בנו בחיים. אולם עוד מעט והוא דימה להבין את הדמעות הללו: דמיונו של האומלל היה כאילו אמרוּ לו ללכת להוציא את בנו מקברו, ואם לא ימצאֵהו חי, הרי יהיה עליו לסופדו שנית.

– מוזר – הפסיק דוד את השתיקה – כלום בני שש-עשרה חייבים בעבודת הצבא ועוד בעבודה קשה כעמליה?

– על תוגר-שקצה הוא מקשה קושיות! – קרא ניפומיאשצ’י בחרי-אף! – מצא על מי להקשות! אצל תוגר-שקצה הכול אפשר! גמולי מחלב, עתיקי משדיים כשרים אצלו לעמליה. גם את הפיסחים והעיוורים לא פיתח תוגר-שקצה ביתה, מפני שבקשיש של פיסח ועיוור הוא בעיניו כשר בתכלית הכשרות. הנה… – הראה הוא על אחד המנגנים המשחק בקלפים בהתלהבות יתירה, עיוור בעין אחת – אלה חייליך, ישמעאל!… וזקנים עתיקי יומין, שרגליהם שאול יתמוכו, אינם אצלו בעמליה? אך מה שמפליא ביותר הוא, שזה לא כבר מצאה עוד כל-כך השקצה חן בעינינו. פוֹניה הוא רוצח ואכזר, כך היינו רגילים לומר, אבל השקצה היא טובת-לב ורחמנית מאין כמוה. כן, כן, מדרך העולם, ששקצה המוצאת חן… (מה זה אני מפטפט? – נבהל ניפומיאשצ’י לכל עומק לבו – מה זה אני עומד ומגלה עלי במו פי! איך הם יפרשו את דברי?) אולם עכשיו כשהשקצה נהפכה ל“שקץ”, ל“שקץ” גס וחצוף הנכנס לך לפני ולפנים אל כיסך ואל נפשך ואל הגרגרת שלך, עכשיו נפקחו עיני כולם ואין עוד מי שיספר בשבחו ויתנה אתו אהבים. שַקֵּץ תשקצנו!

– אצלנו בירושלים – אמר באנחה ר' בר טוניידיבר: – אין מדקדקין כבר. מתנים אהבים גם עם “שקצים”. הנה בשבוע שעברה ברחה בת אחי מהבית עם איזה ערבי ולא נודעו עקבותיה. ויש עוד ועוד כמוה, יש… וכולן דווקא עם “שקצים”. בחור יהודי, איך שהוא, מרחם ולבו מהסס: איך יעשה בת ישראל לאומללה… ואגב הרי יש בית-דין בישראל ובאים ומרעישים עולמות וטוענים ובית-דין פוסק או קידושין, או שלם ישלם, או סתם… יודע אני?… קטנה להגיד: בתולה שנתפתתה!… הרי אצלנו, היהודים, יש על זה, ברוך-השם, תילי-תילים של הלכות… ואולם הוא, כוונתי – ה“ערל וטמא”, הנהו דווקא מֵקֵל גדול בדבר. הוא עושה מה שעושה ואין בנותינו סוחבות אותו אל בית-הדין… ואלא מאי, תאמרו: האב? היכן האב? אי, הניחו לו. האב הריהו טרוד בדאגות פרנסה המשחירה את הפנים ואת הנשמה כשולי קדרה. והבנות, יסלח נא לי אלוהים את מוצא שפתי, הן עוד לכל ההצלחות מין סחורה כזו… הדורשת שמירה מעולה… ממש מין תפוח-זהב רך-שברכים הנשלח לליברפול…

דוד נזכר בדברי חמדי על יהודיות דמשק, ועלבון נוקב וקשה מהכיל בעד בנות עמו ובעד חילול ירושלים עיר הקודש כווה את לבו.

היה כבר אחר הצהריים, ומתחת ליריעה המופשלה התגנב לרגעים רוח מערבי צח ומשובב נפש, והיהודי סיפר וסיפר. החדשות היו עגומות. ילדי ניפומיאשצ’י רעבים, אשתו אוחזת בכל מלאכה ומשלח-יד שאתה רוצה רק בשביל הפת החרבה – ואינה מספיקה. מה יסכּון משלח-יד, כשחו“ל סגור וכל צינורות הפרנסה נסתתמו והנייר הטורקי לא ביד יוקח? אחיה של פסיה-רחל, גיסו של ניפומיאשצ’י, מתחבא יום ולילה במשך שבועות במרתף עמוק מאימת העסכריה. פניו נשחרו כבר כעפר, פרצופים יותר יפים מורידים הקברה, אך הוא צועק באחת: קִרעו את בשרי במסרקות של ברזל ומִכרוהו לעיני בבית-המקולין – ואני לעסכריה לא אלך!… ואם בכל אלה לא הוגדשה הסאה, הרי נטפלה אלינו זה מקרוב מין קדחת משונה, שרבים חלליה… אל איזה קלויז, “מניין” או בית כנסת שתיכנס, יאחזך חיל ורעדה למשמע ה “קדישים” הרבים בפי אפרוחים קטנים, ילדי ישראל הנחמדים והכשרים, אלה צאן קודשים העומדים וכאילו שואלים בקולותיהם הזכים והתמימים: רבש”ע! מה עוללת לנו! מה פשענו ומה חטאתנו?

שלושת היהודים ישבו מדוכאים ומורָדי ראש.

– מה לכם נעצבים, יהודים? – הרים עַבֶּד חַלֶבִּי פתאום בעליזות את עיניו מעל קלפיו – ועל מה בוכים כל-כך היהודים האלה? נחֵש, נחש ולמצוא יבצר ממך. יהודי מחזיק הכול בצנעה, גם את צרור כספו, גם את נשמתו. הנה האַרְמֶלִים ²⁴– אלה, כשתגיע להם בשורה מעציבה מן הבית, מיד עומדים ומספרים לנו הכול.

– יהודי? – לעג אבו-ג’מיל בהניעו ביד ימינו, שבין אצבעה ואגודלה היה קמוץ פרעוש, שזה עתה צד אותו בכותונתו – כלום אין אתה יודע עוד, שאין לך בעולם יצור גאוותן כיהודי? אולם כדי שלא נהיה כמרבים להג בעלמא וכמדברים מן השפה ולחוץ אספר לכם בהזדמנות זו מעשיה.

כולם עזבו את הקלפים ואבו-ג’מיל החל לספר:

– כאן מה כאן פי שלף אין אקרן ²⁵, ויהי היום ונביאנו מוחמד וסידנא

מוסה ²⁶וסידנא איסא ²⁷ישבו ושיחקו שלושתם בקוביה. סידנא איסא, שידע לשחק פחות מכולם, החל להפסיד. בתחילה הפסיד את נעליו לנביאנו ואחר-כך את חלוקו – לסידנא מוסה. נביאנוּ לקח את נעלי סידנא איסא ומכר אותם ובמחירם קנה חרב, שנתן אותה במתנה לראש גדוד המוּג’הדין ²⁸ואולם סידנא מוסא לא ידע מה לעושת בזכיונו – גאוותו לא נתנתו לא למכור את החלוק ולא להשיבהו לבעליו: אם ימכרנו, יאמרו עליו, שהוא רודף בצע, ואם ישיבהו, ישאלוהו ליצני הדור: אם כן, למה טרחו טרחיא? מה עשה? עמד ונתן אותו למתנה למשרתו יהושע בן נון. יהושע, שגם הוא היה יהודי, כיוון שלבש חלוקו של מחוקק, החל להתגאות ולהתנשא על פני כל שלושת המחוקקים גם יחד. ראה סידנא מוסה, שעשה עסק לא טוב, החל להתגרד בעורפו, ולמען שבר את גאוֹן משרתו ציווהו להביא לו תות בכדי שיטנף דרך אגב את חלוקו. אבל יהושע גם הוא איננו טיפש, הלך והביא לו תות לבן. אז הוא פקד עליו להביא לו ריאה חיה של בן-פקועה, הלך הלז, הביא לו את הריאה בקצה משענתו. כיוון שראה סידנא מוסא כך, בא לכלל כעס והלך אל סידנא איסא ויפתח בעורמה: “הנה נכמרו רחמי, יא איסא, לראותך מתהלך בשוק בלי חלוק. ועתה שמע אייעצך איך להשיבהו אליך”… אבל סידנא איסא שגם הוא היה יהודי, הפסיק אותו בגאווה: “אין לי שום צורך בחלוק, אני חושב גם את המכנסיים לדבר מיותר”. אז בערה כאש חמתו של סידנא מוסה וביניהם התגלעה קטטה גדולה עד לב השמיים ומאז נתפלגו לשתי דתות מיוחדות. חלוקו של סידנא איסא נשאר על יהושע, ומני אז ועד היום היהודים עם הנוצרים מדיינים ומתווכחים בלי חשׂך והפוגה: היהודים אומרים, שבלבנה נשקפים פני יהושע והנוצרים אומרים, שמתוכה נשקפים פני סידנא איסא. ונביאנו עומד, שומע את כל הוויכוח וצוחק… הנה עד היכן מגיעה גאוותו של יהודי!

– אה-ה-ה, יא לילי! – קרא בהתפעלות המנגן העיוור בעין אחת ולאות הנאה עמוקה סגר גם את עינו הפיקחת.

– ח-ח-ח! – צחק מטוּב-לב הבריטון השני חליל קורדי – הם לא ידעו מה לעשות בחלוק. אני הייתי ראשית כול מטליא בו את חורי אוהלינו ומהשאר הייתי תופר ילקוט לבריטון שלי.

– יפה שיקרת, אבו-ג’מיל – אמר סעיד הרַמְאַלְלִי בחיוך מלא זוהר בעיניו הגדולות – ולשקריך אין אני יכול להסכים. היצור היותר גאה בעולם זהו – מנגן. וגם אני אספר לכם מעשיה בהזדמנות זו.

כולם פנו אליו וחיכו. המדבר היה גנב “אש להבה” ולפני עבודתו בצבא – גם שודד דרכים מפורסם, אך הוא הכניע פה את כל הלבבות ועורר קנאה עצומה בנגינתו הנהדרה בקורנט. הוא הסתכל רגע באצבעותיו הארוכות והאריסטוקראטיות והחל לספר:

– כאשר פתח נוח עליהו סלם את התיבה לכל החיה והעוף בשביל להציל אותם מכיליון בתוך שטף מי המבול, בא גם המנגן הראשון יובל, אללה ירחמהו עם כינורו על גביו וביקש גם הוא להיכנס. אמר לו נוח: “אתה – היכנס, תפדל, אבל בלי כינורך. גם ככה מלאה כבר התיבה כל מיני זמזמנים ושרקנים ויהיה פה די בוּג’רס ²⁹גם בלעדיך”. ענה יובל ביהירות: “לא! אינני נפרד מכינורי לעולם, רק המוות יפריד בינינו”. אמר לו נוח: “חטרך!” ³⁰טבע יובל במימי המבול. ויהי כאשר שבו כל המים מעל הארץ נתבע נוח לעמוד לפני דינה של פמליא של מעלה. על כיסאות למשפט ישב מלך סולימן ³¹עליהו סלם. נתן המלך סולימן על נוח בקול רגז: “איך מלאך לבך לנהוג קלות ראש בכבוד אבי כל המנגנים? ועתה – פנה הוא אל יובל – בחר עונש בשבילו!” – אך יובל ענה בגאווה ובוז: “אני חושב לי לפחיתות הכבוד את הדיבה המוצאה עלי, כי נוח גרם לי את מותי. הן אני בעצמי בחרתי במוות. בפני מי הייתי מנגן שם בתיבה? בפני הפַלָּח הזה או בפני התיישים והעיזים אשר בקירבה?” – אז אמר המלך סולימן בצחוק על שפתיו: “רואה אנוכי, שהנך גאה מאוד. גאוותך תעיד בך, שהנך מנגן גדול. ועתה הואל נא והשמיעני אחת ממנגינותיך כי אוהב נגינה אני מנעורי”. מאוד חשקה נפש יובל לנגן את מנגינותיו באוזני המלך הגדול ולנחול כבוד ותפארת מפי החכם מכל האדם, כי מה הם כל חיי המנגן בלי כבוד והתפארוּת. הוא שלח את ידו אל גבו לקחת את כינורו, אך אהה, מתלאה! הוא נזכר שכינורו אבד לו במצולות מי המבול. אז לבש יובל גאון ויהירות במדיו ואמר: “להשפלת כבוד המנגן שבי אחשוב לנגן לפני הסקרנים”. ברגע זה התעורר נוח ואמר: “הרואה כבוד המלך כמה עיקש ופתלתל הוא המנגן הזה וכמה היה מבלבל לנו את מוחותינו שם בתיבה? כלום לא היטבתי לעשות אז? ועתה, אדוני המלך, לו לעצתי שמעת וגירשת אותו מעל פניך”. העצה ישרה בעיני המלך סולימן ויגרש את שניהם.

– לו היית אתה שם, סעיד, ולו הייתי אני שופטך – אמר עבד חלבי – כי אז מצאתי במה לשבר את גאונך – בפלקות ³².

– לו היה שם סעיד – אמר חליל קורדי – הרי היה גונב את הכתר מעל ראש המלך סולימן והלז לא היה אפילו מרגיש.

– ואני אומר לכם, רבותי, שכל אלה הבלים הם – אמר גלב התזמורת אברהים, בעל הצורה הצרפתית. – אני אומר, שאין בעולם יצור גאוותן כפרעוש. ואספר לכם גם אני בהזדמנות זו מעשיה. ויהי היום ועל מקום, שאין נוהגים לגלותו מפני דרכי נימוס, נפגשו שני פרעושים ושניהם צועקים זה לזה: “פנה דרך!” האחד מכריז: “היודע אתה מי אנוכי? הלוא אני זכיתי לעקוץ את הכליף עומר בכבודו ובעצמו בבית שחיו ולשתות ממנו טיפת דם בימי מלחמותיו המפוארות”. והשני מתהדר: “ועלי לא שמעת מאומה? אני הוא אשר עקצתי פעם במרפק ידו לווזיר הראשון בעוברו לעשות פקודים לצבאות”. בינתיים אין איש מהם חפץ לפנות דרך והם מתנצחים זה עם זה, קופצים ומדלגים בחוצפה יתרה איש בפני רעהו, ובתגרת המלחמה הזאת נדדה שנתו של בעל-הדבר-עצמו, כלומר של בעל אותו הדבר, שנוהגים לכסותו מפני דרכי נימוס, והוא חייל טורקי פשוט ועלוב בלי כל תארים, אפילו לא אוֹנבשי. שאל בעל הדבר את שניהם: “רבותי! אתם הנכם שני פרעושים רבי המעלה כאלה, ומה לכם בתוך בגדיו התחתונים של חייל פשוט כמוני?” קפץ האחד ואמר לו: “אי לך, עלוב! אי אפשר עוד לדעת מה מינה לך העתיד. אולי תזכה לעלות לתואר של פחה גדול, אולי גם ימנוך שר לגדוד שומרי ראש המלך. מדוע לא? או-הו, דברים כאלה קרו לא אחת ושתיים”. קפץ השני וקרא: “מה? אולי?… אני בתור מי שהיו לו מהלכים קרובים שבקרובים אצל הוד הכליף עומר בכבודו ובעצמו, הריני מעלה אותך על דעת עצמי לתואר השני למלך!” נסתתמו טענותיו של החייל ונתן לשניהם למצוץ… וטר אִיל טיר וּמסכּוּם בּילכיר ³³… ועתה היש עוד יצור יהיר כפרעוש?

הסיפור על הפרעוש הגאה מצא כנראה חן בעיני כל המסובין, יען כי באוהל נשמע קול צחוק רועש ועליז. גם בפני היהודים הנוגים התפשט חיוך קל ובשביל שלא להיות לאבל בין המחותנים הכניס אפילו ניפומיאשצ’י נופך משלו:

– ומה הוא העונש של שלושתם? – החל הוא בערבית הרצוצה שלו ובתנועותיו הטיפוסיות – ואתא פרעושא ונשך למנגנא, ואתא מנגנא חמדי ונשך ליהודי דהוּד סטרבּוּסקי, ואתא יהודי שמיל ומעך לפרעושא…

הצחוק השמח עלה שבעתיים בעוזו.

– ח-ח-ח! – צחק אבו-ג’מיל – שמיל שלנו כשיגיד דבר, הוא יגיד כבר בעד כל היהודים…

עתה החלו כולם לדבר על חמדי ועל שנאתו לאוסטרובסקי, אך לא היו רגעים מועטים וההשגחה הזמינה לחֶבריא דבר חדש מבדח את הדעת ומרנין לב. אל האוהל נכנס צ’ווש אחר כשהוא מוביל בידו טירון בעל פנים, אשר כרוֹב רעננותם כן רוב טיפשותם, ובהראותו על התחבושת העוברת מתחת לסנטרו אל קודקודו התחיל לספר, שברנש זה בא היום אל הרופא לבקש רפואה לראשו הפצוע – יד חבר שיכור היתה בו – והרופא בראותו את התחבושת, חשב, כי שיניו כואבות, ומשך לו ביוד בתוך פיו. הרופא איננו אוהב להרבות בדיבור, והטירון חשב שזאת היא הרפואה הנכונה לפצע בראש…

כל המנגנים הוסיפו לצחוק בקול רם והולל לתיאבון, ובלב דוד עלה הרהור: “אילמלא היו קוריוזים כאלה מעשים בכל יום בבתי החולים הטורקיים, כי עתה היה ירחמיאל רעי בין החיים”…

הזיכרון נגע במקרה מעציב מאוד, אשר קרה את דוד לפני חודש ימים. רעו היחיד והאהוב, החייל ירחמיאל קרינקין, נכנס לבית החולים הצבאי על מנת שיפצלו לו ציפורן כואבת מאחת בהונות רגליו, ושם השכיבוהו במיטה אחת עם חולה טיפוס – ונתדבק ומת.

– רואה אני – אמר ר' בר טוּניידיבר במנוד ראש נוגה – שכאן אצלכם אפשר לבלות את הזמן יפה. ממש ניצוץ של חסידי לוּבאביץ בוער בקרב הללו. שְׂמח, קבצן, בטלאיך ובפשפשיך. ובאמת מה יש להם ומה חסר להם?

כאילו בכדי לטשטש ולהשכיח שגם הוא השתתף לפני רגע בקלות ראשם של הגויים, אמר ניפומיאשצ’י במרץ:

– מה שייך? גוי הוא לעולם גוי! יכול אתה לירות בתותח בראשו, ואיהו דידיה עביד.

– נו, ולי – אמר ר' בר באנחה בקומו ממקומו – כבר זמן… אח-אח-אח! מה הכין שם לבֶרֶה מטוּניידיבקה מזלו הבהיר? – דוד וניפומיאשצ’י יצאו אחריו את האוהל. – ובכן לאיזה צד הולכים כאן אל מחנה העמליה?

– אנחנו נלווה אותך – אמר דוד.

רוח ים ריככה במקצת את החום שלאחר הצהריים. הדרך רצה עקולה ומלאה עקבות פרסות גמלים לערוּץ. היה שקט… ניפומיאשצ’י ודוד הלכו לשני צידי היהודי הירושלמי ושמעו ולא הפריעו לו לדבר. אותה העובדה, שלפי מושגו עוד שום אב מששת ימי בראשית ועד היום לא הלך בדרך מדבר זו ב“שליחות” כזאת כמוהו, פתחה שוב מדי פעם את מעיין דמעותיו. “מהיכן לו ליהודי זה ולבני ביתו כל-כך הרבה דמעות?” שאל דוד את נפשו נרגז וכואב. בראשונה, כשנסתם כל חזון מהבן, בכו, כשנתקבלה הידיעה על מותו בכו; כשבאה ההכחשה בוכים; ועתה כשיבוא שמה, בין אם ימצאהו חי, בין אם ימצאהו מת – בכֹה יבכה. אבל, אל אלוהים! כלום חיזיון בודד הוא יהודי זה? כלום אין הוא סמל? מאין, מאין עוד דם ודמעות לעם הממושך והממורט והנענה מדור דור ועד עצם היום הזה אחרי אותו המבול האדום והנורא, שהציף בו את כל היקום? לא, הוא מוסיף ומוסיף עוד להרוות את האדמה ולהשקותה, אך היא, הרווּיה והמזובלה, איננה מצמיחה, כנראה, לא שושנים ולא קוצים. כן, כן, במקום הישפך אותו הדם ואותן הדמעות לא עלו פרחים ואף גם לא קמשונים וברקנים. כי אכן מה הוא סוף סוף העם הזה? מה הוא באמת לאמיתו? האם ענק נאזר און המפיל את חיתיתו ברוב כוחו וגבורתו על כל הגויים? או גאוותן ויהיר ריק, כמו שהעלה זה עתה הערבי במעשייתו? או סתם אסקופה הנדרסת, שכל הרוצה יורק עליה ומנער בה את הרפש, אשר דבק בערדליו? ומה היא התחיה העברית? דרך הזדמנות ליהודים לאומיים לקרוא לבנותיהם שמות שדופים ופובליציסטיים, כגון: קָדימה, יִשוּבָה, או להסב את השם הלועזי קטרינה לשם העברי על טהרת הקודש כַּתֵּר רִנָה? או אולי אינם אלה אלא הרקק, שפלט אל שפת הים הזה הגל הגדול והענקי, ששמו התחיה העברית, שאין לו משל ודמיון במרום שיאו וברעננותו עלי אדמות ושאחריתו מי ישורנה?

הדרך העלה אותם על גבעה אחת עגולה, שמעליה הסתמנו במרחק אוהלי צבא העמליה. מרחוק באור השמש נשקפו האוהלים כה שלווים ומחוסרי שמץ דאגה, עד כי מוזר וקשה היה לקשר אותם עם אותו האסון, שהם יכלו לשמור בחובם בשביל שמש כולל דרוהוביטש.

אחרי הראותם לר' בּר את הדרך החליטו דוד וניפומיאשצ’י לשוב. מתוך לחיצת ידיים בירכוהו שניהם, שהלוואי וימצא את בנו בריא ושלם. דוד נזכר, שהוא קרא באיזה מקום, שכל הלוואי הוא תפילה, ששתי פעמים שתיים לא תהיינה ארבע.

הם עמדו על הגבעה הנשקפת על פני הערוץ, כל שפעת ירקונו נראתה מפה בהירה ומצופה פז תאווה לעיניים, וכמדומה גם קול געייתם של גדיי חלימה הגיע משם. הם הביטו עוד רגעים מספר אחרי היהודי ההולך ומתרחק ועל צרורו החובט לו בגבו ואחרי כן החלו לשוב לאט ומבלי דַבֵּר דבר אל האוהלים.

2    🔗

במחנה מצאו הם את כל המנגנים יושבים על הארץ למקטנם ועד גדולם וממרקים ומשפשפים במשחת מתכת את כליהם. מתוך שיחתם אפשר היה להבין, שמתכוננים ללכת לאיזו לוויה.

– מי זה מת? – שאל דוד.

– אַרקן-חרבּ ³⁴חוּסין – ענו לו – אדם צעיר עוד, מת מזוֹללוּת יתרה.

כל אופיצר, שמת לא מיד האויב, נחשב כאן בעיני החיילים לקורבן הזוללות. ואלא מאי? ממה ימות? מרעב? מבשלי ה“זבּטן” ³⁵היו יכולים להכחיש זה בכל תוקף.

כולם היו זועפים, כאילו היטב חרה להם על אשר הפסיקו את שנתם העצלה ואת בטלת יום הרמדן במקרה עגום כמו לוויה. מי-שהוא גם התלונן ורטן:

– בלי מארש ההשכבה לא תערב לו שם שנתו. הראיתם בעלנות?…

– ומה איכפת לך, אם תגרום לו פעם עונג כזה? – הוכיח אבו-ג’מיל את המתלונן על פניו: – בחייו לא זכה הבר-מינן לשמוע אף פעם מארש לכבודו ולכבוד גבורותיו. ישמע איפוא הפעם. אצלי יש חשבון פשוט כזה: אם האַרקן-חרבּ חוסין לא התעצל היום לצאת לדרך כל-כך ארוכה, היא הדרך מאוהלו עד הגיהינום – אני, הפחוּת ממנו בתוארי, בוודאי ובוודאי שאין לי מה להתעצל לעשות דרך יותר קצרה… ובכלל מה ממך יהלוֹך? עינך רעה בשלו?

– עיני רעה בבַרבּוּריו האבוסים – הוטל שוב רמז לסיבת מותו של האַרקן-חרבּ.

הייתה השעה השלישית אחרי הצהריים, זמן בואו הרגיל של רוח המערב, והוא בא גם היום. זה היה דבר-מה בלתי משוער ובלתי מצויר לדמיון בן הארץ הנושבת. זועף ומבהיל בַּעְיָם אכזריותו הרים הרוח ענני אבק חוּם וכיסה בדם את עין השמיים, הפך את כל העולם למין ביצת מחשכים דלוחה, עיוור את העיניים ושם מחנק לגרון. ובתוך המחשכים הללו עקרו כנגושי שוט המנגנים עם הכלים המעופרים תחת זרועם את הדרך אל אוהל הארקן-חרבּ המת. אחרי השאירם מאחוריהם גיא אחד רחב ולא עמוק החלו הם לשרך דרך המישור, דרך חול יבש ומתפורר כשפת התהום תחת מדרך כל רגל. הנשימה כבדה, הזיעו, והאבק הבלול בזיעה הניח שכבה עבה של רפש על הפנים והצוואר וגם אל מתחת הכותונת חדר והגיע. בעמודים ובפנקסי תווים לא היה עתה כל צורך, את מארש הלוויה ידעו כולם על-פה, והחיילים הצעירים, ודוד ביניהם, התארחו ללכת עם כל התהלוכה רק בשביל להתרגל במצוות הניזם ובעבודת המלכות. כחצי שעה ארכה ההליכה במישור החול, ובבואם אל האוהל, שהדגל העותומני המורד עד חצי המוט פרפר מאוד כאילו נפשו ידעה לו וכממאן הינחם על מות הארקן–חרב, היה עליהם לחכות עוד שעה שלמה לבוא הפחה, ראש הקולאורדו. בפירוש לא הביע הוד מעלתו את רצונו להיות על הלוויה, אבל אפשר היה גם לשער, שאולי יבוא. לאחרונה בא חייל והודיע, כי הפחה לא יבוא. רעי המת, אופיצרים אחדים טובי-לב ונוחים בחברה, אלא שקנו להם שם בגנבותיהם מתוך המחסן הצבאי, הוציאו את הארון. מתחת לכפורת המתקפלת ונפשלת מהרוח נגלה עֵצו, שנאסף מחלקי עגלות שבורות. תהלוכת המוות זזה ממקומה לקול התזמורת, שהרעישה בקול תרועה ושברים את מארש הלוויה של שוֹפן. ואך פרצה אלומת התרועות הראשונה ונגעה באוזני דוד, וכל קרביו חרדו בקרבו חרדה גדולה. אהה! הוא לא שיער למצוא פה תמונה כה מעציבה וכה מעוררת יאוש! – ללכת עם כל האספסוף הזה ולהוביל לקבורות את האיש הפלאי, שתחת למות פה מות גיבורים, מת ככה בעלמא, אולי באמת מזוללות או משיכרון, להובילו במוסיקה כל-כך גרועה בתוך זו סערת האבק – אכן זה הבהיל והוליך אימים על נפשו. והמוסיקה היתה גרועה… רגע נדמה לו, שכל כאב נפשו רק בשלה, שהוא מצר וכואב על עלבונה. אולם מאוד חותכות ומכאיבות היו צביטות הלב המתחמץ, ודוד נזכר באביו, היהודי התם, שנפשו נפש יונה, באמו המתעסקת בצורכי ציבור כצדיקה גמורה, באחיותיו, ברחל, בחברו ירחמיאל, בחדרו הקטן הנשקף בשני חלונותיו אל טור-מלכא, בכל מה שהוא השאיר שם בירושלים ושהיה תוכן חייו ואפסו עוד. ועתה כל זה רחוק, רחוק, על כוכב אחר; והוא מוּטל פה למעצבה בתהום האכזריה הזאת, אשר כל באיה לא ישוּבוּן – כן, כן אפסה בקרבו כל תקווה לשוּב ולראוֹת עוד פעם את כל מה שאהבה נפשו!… והמוסיקה היתה גרועה… החצוצרות הגדולות נהמו והחרו כאחוזות בולמוס, החלילים צפצפו כמו לצים מובילי קופים והצעד היה צעד גלוֹפּ – הסערה רדפה והפילה מעל הרגליים, ובלתי מובלג ובלתי דחוי היה הצורך בלב כול להשליך את הכלים בחוֹל ולברוח ולנסוע על נפשם מהלוויה הזאת, שהיתה הרבה יותר דומה לחתונה של שדים. לדוד נדמה, שהם מקברים כאן לא את האַרקן-חרבּ, כי אם את שופן ואת המארש שלו ואת המוסיקה ואת כל היפה בעולם. הוא נזכר, ששמע ממי-שהוא, כי הבר-מינן היה שוקד על לימוד השפה האשכנזית והיה בכלל חובב אשכנז גדול ובין הטורקים נחשב לאחד היותר משכילים, ובהביטו על ארונו המזדעזע הוא לא יכול להשתחרר מההרהור, שעוד מעט ויקפוץ האַרקן-חרבּ על רגליו בארונו ויתחיל לצעוק ככרוכיא: אי אפשי, אי אפשי במוסיקה כזאת!… רגע קצר, והוא השיג, שתהומות היאוש הנוראות והעמוקות לבלי חוק הן לא אצל שופן, כי אם פה, פה בסערת המדבר הזאת, בעבודת הצבא, בלוויית האיש הזה, שעבר כצל על פני הארץ, שהמצוקה הגדולה היא בחיים. וההכרה הזאת היתה לו כל-כך יוקדת ונוקבת, עד אשר בשעה שהחלו להוריד את הארון הקברה לא עצר עוד העלם כוח והתחמק ושב לבדו, מבלי הודיע לדבר לאיש, אל אוהלי התזמורת.

הוא נכנס אל אוהלו, שרעד ופרפר מהרוחות המסתערות מכל העברים ושחישב, נדמה, בכל רגע, להינתק, להיקרע ולעוף באוויר. בפנים לא היה איש, האבק מילא את כל חלל האוהל עד כדי מחנק וגם הניח שכבה אפורה ועבה על פני כל הכלים והבגדים. במין הרגשה של “לא-איכפת” הוא שכב והתכנס כולו תחת שמיכתו השעירה, מבלי העביר מעליה את האבק, והתמסר בראשו וברובו בידי היאוש. הוא החל לזכור לוויה אחת, שהוא היה בבוקר משכים אחד מלווה היחיד. זאת היתה לווייתו של אותו החבר ירחמיאל קרינקין, שמת בבית-החולים הצבאי מטיפוס הבהרות. מכאיב ומעליב, אל אלוהים, כמה מעליב! ביקש לפצל לו ציפורן כואבת מבוהן רגלו וגמר את מחזור גלגולו בטיפוס. ירחמיאל קרינקין – ופינַל טיפשי כזה!… הנהו כולו לנגד עיניו – יחף, מגודל פרע, מחייך מטוּב-לב ולועג לקטנוּיוֹת החיים, בכיפת ילדים לבנה, נושא את זוג נעליו הישנות בידיו – ככה הוא עבר את האלפים וארצות רבות ובדרכו פצע את בהונו. שם, בהררי האלף, ספגה נשמתו לתוכה את כל רעננותם. באהבה ובאמנות בלתי רגילה היה הוא מדקלם את שירי דנטה, אך בזכרונו של דוד נשארו רק שלושת החרוזים:

הוא הלך אז באותו בוקר רענן יחידי אחרי מיטת המת ונפשו כולה אש התקוממות נגד הטבע, שהראתה בבוהן פצועה אחת יותר לעג אכזרי ויותר רשעות מאשר בשבעים הבהונות, שקיצץ אדוני-בזק, הלך הלֹך ודבֹב את שלושת החרוזים הנוראים… ובכל זאת אז, זוכר הוא, לא העמיק לצלול לנבכי יאוש כאלה, כמו היום, צלצול החרוזים סוכך אז מעיניו את כל זוועת פירושם הפנימי. מדוע זה? האין זה משום שבימים ההם היו עוד אופקי העתיד פתוחים לרווחה לפניו? איפה הוא קיווה למצוא אותם, את האופקים ואת המרחביה? פה במדבר האיום והמת הזה? בישימון זה, שעמד כקיר ברזל על דרכו ובעיניו האילמות גזר עליו “אל תזוז!”

כשהוציא דוד את ראשו מתחת השמיכה היה כבר לילה. הרוח שקט. באוהלים היה חושך. המנגנים, רצוצים מטרדות היום, ישנו, הבש-צ’ווש, עייף גם הוא, נתן להם ללכת אל משכבם בלי מִפקד. רק מבחוץ הגיעו קולות דברים וצחוק של חבורה קטנה, אולי שישה או שבעה אנשים, אשר ישבה מסביב לפנס הגדול הקבוע בראש עמוד והמסנן בעצב את אורו הדל דרך הזכוכיות הדלוחות. אך לתמהונו של דוד נלווה אל קולות הצחוק גם צלצול שלשלאות ודברי המון אנשים זרים. הוא עזב את משכבו ויצא החוצה ולנגד עיניו הופיעה תמונה עגומה. בין שני טורי האוהלים עמדו כשלושים איש קשורים ומהודקים זה לזה בזרועותיהם, זוג מאחורי זוג, בשורה. אלה היו משתמטים מן הצבא, פַרַרִים בלע“ז, שתפסום בסביבות החזית ואשר שישה אנשי-צבא מזוינים וזועפים הובילו אותם ירושלימה למשפט הצבא. היו ביניהם גם שודדי דרכים וגם רוצחים. כעת טרחו חיילי המשמר להשכיב אותם כולם, כשהם קשורים, לישון. הדבר הזה היה כל-כך קשה להוציא לפועל, עד שאחד מחיילי המשמר הציע, שהאסירים יעמדו על רגליהם כל הלילה. הפנס האיר את פרצופיהם החיוורים והרעבים, את בגדיהם המקריים, האזרחיים או הצבאיים, מהם שלמים ומהם פרומים עד כדי מערומי בושה, ואת כל עמידתם העלובה והאומללה. למרות היותם עייפים מאוד, פטפטו רבים מהם ביניהם, כאילו השליכו את כל יהבם ואת כל הדאגה לסדר את משכבם על שכם האנשים השומרים אותם. בינתיים עלתה מחשבת לצון בלב סעיד הרמאַללי, אחד מן החבריא, שישבה מסביב לפנס. הוא ניגש אל האסיר העומד בקצה השורה והושיט לו פת לחם. ה”פַרַר" הרעב טשׂ אל טרפו ובהיותו עליו להימשך עד מאוד בגופו אל סעיד, שהרחיק בכוונה יותר מדי לעמוד, הוא נפל ואחריו נפלו כל שלושים איש ה“פררים”. המנגנים פרצו בצחוק, האסירים החלו לקלל איש את רעהו וחיילי המשמר בחושבם, כי לצון חמדו להם אנשי חרמם, החלו להכות בקני רוביהם את כל מי שמצאה ידם. לקול השאון יצא הבש-צ’ווש נרגז מאוהלו וגירש את המנגנים אל אוהליהם לישון ובחיילי המשמר הוא גער על אי שומרם ניזם ועל תיתם מקום להתפרצות כזאת.

– ואתה אל תכה! – יִלל והטיח אחד האסירים מעוצמת מכאוביו – פרר אנוכי, אבל לא תכה! שני אחי נפלו בחרב המוסקוב והשלישי השיב את נשמתו לאללה בבית החולים. וגם אני לא הייתי בורח, לו נתנו לי לאכול…

מהלומה חדשה בקת הרובה היתה התשובה על דבריו.

ברוח נעכרה שב דוד האוהלה. אך פה היה האוויר הרווּי אבק כה כבד ומחניק מנשימת הישנים, שהוא לקח את שטיחו ויצא שוב החוצה. שלהבת הפנס מחוסר שמן חָוורה וכהתה עוד יותר והתחילה להבהב ולפזז. דוד פרש את השטיח על הארץ, שכב עליו אפרקדן והחל להביט השמיימה. מסביב עמד שקט ונשמעה נחרה מאמינה בעצמה. גם האסירים ישנו את שנתם, אותם השכיבו סוף-סוף. זה שלח את נחרתו מתוך פיו הפעור במין קנתרנות ישר אל הכוכבים וזה התכווץ והתפתל ככלב חולה וקפוא כשהוא תלוי ומטופל כחטוטרת אל גב רעהו. שלושה מחיילי המשמר ישנו ושלושה התהלכו סביב הישנים ושמרו. אחד מהם התכופך והחל לספור את רגלי ה“פררים” בכדי להיווכח, שאיש מהם לא נפרד ולא השתמט בתוך אפלת הלילה. אך פתאום נשמע קול החייל המונה, קול נופל ונבהל, קול קורא לעזרה את חבריו השומרים:

– אללה! אללה! בואו! ראו! הנה ספרתי… רק חמישים ותשע רגליים!

– האומנם? – צעקו השניים – איזה אסון! מה אתה מקשקש שם?!

הללו ניגשו לספור גם הם. על פי חשבונו של האחד היו אמנם שישים רגל, אבל על-פי מניין השני יצאו חמישים ושמונה. זה הקים זוועה אמיתית בלב החיילים, והם העירו אחד מהחיילים הישנים, כנראה הראש, בשביל להודיע לו את דבר האסון, וגם הוא, בסירוגין עם קללות וחירופים, החל לספור. על-פי מספרו יצאו שישים ואחת רגל… אחוזי פלצות החלו הם להכות באכזריות ברגלי האסירים בכדי להקים אותם משנתם ולספור שוב…

כאב חד וצורב ככאב כוויה פגע בלב דוד ורטט עמוק עברו. הוא קפץ ממקומו מלא רגש גועל במחשבה אחת לברוח מפה. בצעד נגרש הוא יצא מחוץ לשורת האוהלים והחל לנדוד באפלה. כמה תלאה ותועבה בחיים – והוא לא ידע… אך לא!… יותר נכון – כמה רחבות ועמוקות לבלי חוק התהומות… בו בעולם יש מקום גם לרחל, זה החן העברי המתהלך בחוצות ירושלים בצורת נערה גמישה ועדינה, עדינה, וגם לחיילים האלה… היכול הוא לשער אז בעומדו באולם המינדלינים ובנגנו יחד עם רחל את הקונצרטים הצפוניים-העזים של גריג ואת הסונטות הרכות והענוגות של מוצרט, היכול הוא אז לשוות בנפשו, שהאדם ירד עד למדרגות זדון ובהמיות שפלה כזאת? כמה היה הוא משתומם אז, לו הגידו לו, כי הוא כלל לא ירד, משום שמעולם לא עלה! הוא הלך על פני האדמה הרטובה מטל, שחלל עמקיה מלא אדים לבנים, ותוגה מרה לחצה את לבו. כשעלה ההרה תקפוּ אותו כפעם בפעם געגועים עזים אל הצפון ואל עיר האלוהים. “על חומותיך ירושלים, הפקדתי שומרים”… ומעיין מים חיים זה הוא עזב כמעט ברצונו הטוב מתוך איזה תעתועים פטריוטיים וידוד ויבוא אל גיא התופת הלזה. הוא וגיסו של ניפומיאשצ’י, שנסגר שם במרתף – מי משניהם טועה?… במערב הזהיר פס הים מאור הכוכבים. איזה פרוז’קטור מעל אחת אוניות המלחמה הבהב לרגע באבק כספו וכבה… כמה טוב עתה למלחים שם על הים!… לילה… מרחבי מצולות… שכשוך גלים קרים הלוחכים את ההגה… אך כל זה רחוק… רחל! יקירה! היודעת היא כמה צר לו? וירחמיאל, זה שידע להביט על הכול בחיים ממרומי פסגת האלפים, שסיירם יחף, מה הוא חושב על כל זה?…

פתאום הוא הסב את ראשו: מאחוריו לקחה אוזנו שעטת צעדים רכים ואטומים כצעדי הגמל בחול. רגע עמד הוא וחיכה. איזו נקודה לבנה הלכה הלֹך והתקרב הלֹך וגדֹל. לאט-לאט הסתמנו גם שני אנשים, שהלכו לצד הגמל, ומשהו לבן הבהיק והתנדנד באפלה על דבשתו. עוד רגע – והוא הכיר באנשים את ר' בּר טוניידיבר ואת הבדווי, בעל הגמל.

– נו? מה? – שאל דוד בקוצר-רוח, אך תיכף יסרוהו כליותיו על שאלתו.

– מה “מה”? – הוציא במרירות יאוש קול ר' בר בחושך. – מה “מה”? – הרים הוא קול נאקה. – אתה מתכוון לבני, לליבוש’ל? – הריהו, הריהו… – הראה הוא מתוך גניחת בכי על הדבר המלבין מעל דבשת הגמל ושראשו העטוף שמוט הצידה. – הריהו ליבוש’ל שלי, הריהו העילוי של “עץ חיים”… מצאתי אותו… שחור… שחור משחור הוא ליבוש’ל… “טוב”, אמר הוא לי, “טוב, אבא שבאת… טוב לי אתך… טוב מאוד…” והנה אני מוביל את ליבוש’ל שלי, את בני בכורי, לקבורה, לקבר ישראל… זכיתי לקבור ולספוד את בני פעמיים… זכות אבות גדולה בידי…

והוא הוסיף לבכות ולייבב. פני הגמל ופני הבדווי בעליו הביטו אליו באפלה כמצטדקים. אחר פנה הבדווי ללכת ור' בר אחריו, ואותו הדבר הלבן עוד שעה ארוכה הבהיק והתנדנד לכאן ולכאן על דבשת הגמל המתרחק בחושך.

חלק ג'    🔗

1    🔗

באור לח' אוגוסט גמלה ההחלטה. כן, עליו ללכת מפה. ההחלטה נהפכה להכרח, הסאה מלאה ונגדשה אחרי ההתנגשות, שנפלה בינו ובין המנצח באותו יום. הלז שב מירושלים זועף כנמר: אהובתו היהודיה סטתה מעליו ותלך אחרי יוּז-באַשי ממשרד המרכז-קומנדנט. על דוד אוסטרובסקי היה לכתוב מפי האוהב האומלל אל הסוטה מכתב מלא תחנונים, איומים וגידופים. בין השאר נשמע גם החירוף: “בת של פּיס בּיר מלתּ” ³⁷. אז הניח דוד, מלא שאט-נפש לעצמו ולעבודתו, את העט מידו ויאמר: “דע לך, אדוני, שאת הגידופים אינני כותב, הם לא יגיעו איפוא עד אוזני אהובתך, ורק אותי אתה מעליב בהם”. חמת המנצח עלתה עד להשחית והוא צעק ברוגז: “לתת לו ארבעים פלקות!” דוד חוור כסיד. פלקות? – הדברים, כמדומה, מכוּונים אליו?… אך גזר-הדין לא יצא לפועל: הטורקי פחד מפני פרסום לעניין המכתב ואהבתו הנכזבה, ומפני שוט לשונם של האופיצרים הצעירים. אם כה ואם כה וקצפו וגסות רוחו של איש, שרק לפני שבועות מספר ישב אתו שבת-אחים ושוחח עמו בידידות על כוס של תה, השאירו בתוכו רושם מר בל יימחה… הוא יברח – ויהי מה! הוי, כמה מבין הוא עכשיו את גיסו של ניפומיאשצ’י המתחבא שם במרתף!

ואולם ממחרת היום קרו מאורעות, שהביאו מבוכה גדולה בחשבונותיו של אוסטרובסקי. המנגנים הקיצו לקול רעמי הנשק הכבד – התחדשו פעולות המלחמה בחזית השמאלית, שהציצה מבין רוכסי ההרים הכחולים במזרח. בראשונה נשמעו היריות רחוקות וכעצלות עצלות-ההשכמה, ומדי הגיען לאוזני ניפומיאשצ’י, העסוק אותה שעה על-יד פרדותיו וחביוֹנוֹתיו, היה הוא עומד רגע ושואל כתוהה: “שַא! מה זה?” ותוך כדי שאלה היה שב לעבודתו כאומר: “אַי, תִלשו מחצו ומחקו, רשעים, איש את ראש רעהו, אין זה נוגע לי!…” ואולם מרגע לרגע הלכו הרעמים הלֹך וקרֹב. ענני חול ואבק התאבכו וכיסו את עין היום. הפצצות והכדורים נפלו בזעם על פני הכיכר משמאל לאוהלי התזמורת בין חפירות ההגנה ובין קו מסילת הברזל. פה ושם היו צצות ומופיעות שלחופיות עשן קטנות, שהיו מתנפחות לרגעים ונאספות ונמחות לאט-לאט. צעקה ומהומה הקיפה את שיירת הפרדות מובילות המכולת ובחיפזון ובטירוף-דעת היכו ורידפו את הגמלים הטעונים ארגזי כדורים ואבק-שריפה… לב דוד נמלא מצוקה. אבל ידֹע ידע, שאין זה פחד מוות. דומה היה לו, כאילו כל רוגזו איננו אלא בשל השאון הבהמי הזה, המפריע לו מלהשתקע כדבעי במקרא המכתב, שקיבל הבוקר על-ידי “דואר השדה” מאת רחל, ולטעום ולספוג את העדן הרועף מכל שורה ושורה. היא כתבה אותו ברגעים האחרונים, לפני עוזבה את בית אביה לנסוע אל תחנת הרכבת על מנת להילוות אל “הסהר האדום”, היוצא אל החזית. אמנם כעין עצב מסותר היה צפון בדבריה בהודיעה אותו, שמספר המתנדבות ל“סהר האדום” הוא רב מאוד, אולי אפילו רב יתר על המידה, וכולן, כולן היו מאחיותינו בנות ישראל. המוסלמיות ואף גם הנוצריות אינן ותיקות כל-כך במצווה זו. ובמספר רב כזה לא מן הנמנע הוא, שרבות תבואנה שלא לשמה… אבל מה לה, לרחל ולהן? – ומה כל אלה לעומת האושר הגדול, המוכן לשניהם, לה ולדוד, להתראות פנים אל פנים בקרוב? – כן, אופיצר אחד גרמני ממכריה אמר לה, שמקום מעמד “הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי יהיה במרחק כשלוש שעות מהתזמורת שלו, צפונית-מערבית. הם יתראו איפוא לפרקים קרובים – וכמה, כמה מאושרים יהיו!… ואחרי כן – “קדימה’לה דורשת בשלומך ומחבקת אותך; יִשוּבה דורשת גם היא בשלומך… וכו' וכו'… שלך לעולמי עד”… עתה זכר בחיוך את השמות “קדימה” ו“ישובה” ואת התרעומת, כביכול, שהתרעם עליהם לפני ימים מספר. הוא צחק כעת על התרעומת הזאת. בעצם הרי הקדימה’לה ילדה מקסימה היא והוא אוהב אותה לא רק מפני שאחות רחל היא. ואולם ראה זה כבר מוזר באמת: מאפִיה “קדימה”. מספרה “קדימה”, בית חרושת לכתפות “קדימה” וגם ילדה “קדימה”…

אך כל אלה הבלים הם, כמובן. העיקר הוא, שעליו ללכת מפה היום. ואיך הולכים? הנה מתחיל הקרב. נמשכו ימים ושבועות של שקט וכל-כך קל היה לברוח, והוא כל אותו הזמן רק התכונן. ובעוד הוא עושה כה וכה והנה גם רחל כבר פה!… “הכרע הכרעתיני, בתי! למה באת הנה לעת כזאת?”… ואולם להישאר כאן – זאת ידע נאמנה – אין בכוחותיו, וגם עליה יהיה לשוב ירושלימה בגללו. אבל איך? וכיצד?

וכאן בא המקרה והסביר לו פנים כאשר לא פילל.

המנגנים עמדו לפני אוהל פקידות הקולאורדו וחיכו. ראש האורדו נוסע אל האגף השמאלי, בעוד שעה יעבור כאן ויסעד פה באוהל, ועל המנגנים לקדם את פני השר ולהנעים סעודתו במוסיקה. “איזו משלחת היא עוד זאת!” – הטיחו המנגנים והתלוננו בלב זועף ונחמץ על ה“סֶלַמְלִיק “³⁸הזה, המוסיף רוגז ליצורי גוום הרצוצים והמפורקים. אך זעמו של ניפומיאשצ’י עלה למעלה ראש: לְמַה ש”כבד קר” של גוי מסוגל! אפילו בשעת חירום זו אין הוא יכול לוותר על כבוד הבל של איזה מַרְש. הרי זהו מה שהוא אומר תמיד: יכול אתה לירות בתותח בראשו של גוי, ואיהו דידה עביד…

ואולם זכות נתגלגלה לדוד דווקא על ידי “הכבד הקר”.

ראש האורדו, פחה זקן ומזהיר בבריאותו ובתלבושתו, קפץ מתוך האוטומוביל ושלישיו אחריו. החלו קידות, לחיצות-יד ובנות-צחוק עליזות ומאושרות, עד שאפשר היה לחשוב, שאלה באו לחתונה. אך כמעט נהם המנצח למנגנים “מַכְטִימַרַיְין!” (זה היה בפיו שם המַרְש “וואכט אם רהיין”, שבו חפץ להחניף לרגשם הפטריוטי של שני השלישים הגרמנים) – והנה – הוי, מי יכול לחכות לזה! – קרב ראש האורדו בכבודו ובעצמו אל העיגול ושאל בקצף שבור וספוג אלכוהול – למה תעמדו ככה, כשאחוריכם מוסבים אלי ואל הזֶבַּטן? הרוצים אתם שאשלח אתכם ואת ראשיכם עוד היום אל עבר להרי חושך? גירִיאַדוֹן! ³⁹

נבוכים ומבולבלים הפכו המנגנים איש איש פניו סביב, וכרגע עמד כל העיגול כשפני כולם פונים החוצה. איש לא ידע אל נכון, אם זאת חֶפְציָה של שר מפונק היא או שרירות לבו של הלום יין.

אז הוא פנה אל המנצח, שנשאר עומד באמצע העיגול ושגביהם של כל אנשי משמעתו מכוּונים אליו, וציווהו לנגן עם התזמורת את ה“צ’וּבַּן” ⁴⁰, אך לאסונו של המנצח היה עליו להשיב ריקם את פני השר הגדול, מפני שלו לא היו תווי הנגינה של שיר זה.

– בן-הכלאיים! – צעק הפחה והביט במבט של בוז, שהפך כמעט לגל של עצמות את המנצח העלוב – הנה תזמורת הגדוד האיזמירי תזמורת טובה היא, שם יש תווי “צ’וּבַּן”, שם יש הכול, שם יש גם "לֵיבּ-לֶבִּידְזִ’י – חוֹר-חוֹר ⁴¹ופה – מה? לתלות אותך, נבל, בן פרדה!

אָבל ומר נפש נדחף המנצח אל אוהלו. לא די היו לו הצער ומחץ הלב מאהובתו הסוטה – והנה באה מהלומה זו והממה אותו לגמרי. הוא שחשב את המוסיקה להמצאה צבאית ואת כל מחברי המנגינה לעושי רצון הניזם, שכתבו את יצירותיהם בכדי להפיק רצון מהפחות ומהווזירים – הוי, מה היה לו, מה היה לו! אך מצוקת לבו גדלה לבלי שאת בזוכרו פתאום, שהפחה ישוב דרך פה מהחזית ודאי מחר או מחרתיים ואולי ידרוש שוב את ה“צ’וּבּן”. “אז יצווה לתלותני” – אמר המנצח בוודאות לנפשו. צריך איפוא – ויהי מה – להזדרז ולהעתיק את תווי השיר מתזמורת הגדוד האיזמירי ולהתאימם לכלי תזמורתנו. ולעבודה הזאת אין מוכשר כיהודי הארור הזה… הווה אומר: עליו ללכת שמה – ובלי שהיות. כן יקום.

כשניגש אבו-ג’מיל אל דוד להודיע לו את דבר השליחות המוטלת עליו, יכול העלם בדי עמל להניא את עצמו מלנפול על צווארי המתופף הזקן ולעצור בעד שטף דמעות גיל ותודה, שעמד לפרוץ מעיניו. התזמורת ו“הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי חונים, כפי שנודע לו, קרוב זה לזה, ובעוד שעות מספר יראה איפוא את רחל! מי ידמה לו באושרו? וכל זה בהיסח הדעת, כאילו דאג לטובתו באין רואה איזה מלאך טוב וטמיר. ו“הכבד הקר”! הוא דוד, כמובן, לא כעס עליו כמו ניפומיאשצ’י ורק השתומם: הנה מה שיכול להעסיק בני אדם לשֵמַע נפץ קלגסין ונהמת כלי מוות.

למורה דרך ולעוזר בעבודתו צירפו לו את חליל קורדי, הבריטון השני, חייל בעל עיניים פוזלות ופנים צחקניים, שהיה מעתיק תווים במהירות ובכתב נקי.

– כתב הרשיון הוא אצלך? – שאל דוד את בן לווייתו בצאתם.

– כן – ענה הלז בהקישו על כיס מכנסיו.

היתה בערך שעה ארבע אחרי הצהרים. בלחיָם השמאלית של שני המנגנים נשבה רוח ים צחה ונעימה. מסביב על ההרים הרחוקים התהלכו שֶפי עמודי אבק פז דקים וגבוהים, גבוהים. זה היה אחד המרהיבים בחזיונות המדבר. העמודים קמו כה מרובים סביב סביב, כה ישרים וממריאים אל על וכה מובלטים ומצוירים ברור על תכלת האופק, עד אשר לולא זעו והתנועעו לאט ממקומם, היו הם נדמים לעין כטורי פילסטרים שהיכל השמיים נשען עליהם… הדרך הובילה את שני האנשים צפונית-מערבית בקו אלכסוני במקצת אל הים. כשיעלו ויגיעו על אותה הגבעה האפורה והחדה, העומדת לה בודדה וגלמודה באמצע המדבר, ייגָלו לעין, כך מבטיח חליל קורדי, אוהלי הגדוד האיזמירי, ועד צאת הכוכבים יהיו שם.

שאון הקרב נשאר מאחור. הנה הוא הולך הלֹך ורפֹה מפעם לפעם. הדרך רווּיה שמש ודומיה. טוב לחשוב בבדידות ולזכור בירושלים… איזה קסם גדול ועז בשם הזה!… מדוע נוהגים לכתוב לפעמים “ירושלם” בלי יו“ד? הרבה, הרבה צער ועוני התכנס לעיר הזאת… שם בית ניפומיאשצ’י, שם גיסו במרתף, שם ר' בר טוניידיבר… את ליבוש’ל כבר קברו בוודאי… איך היה אז ראשו העטוף שמוט למטה! אח, קרינקין!… כמה וכמה לילות לן ירחמיאל זה אִתו בחדר תחת שמיכה אחת. הם היו מפרכסים ומשתובבים כחתולים צעירים. ועתה אותו הבשר הלבן והצוואר האדום משמש, שהוא היה מדגדגו – איֵּהוּ?… יפה להפליא הוא היה מדקלם בערבים שירים איטלקיים לאור המנורה החבושה אבז’ור ירוק… לאור זה היתה כל איטליה ירוקה… כעת, כתבו לו, ישנה בחדרו הקטן אחותו צילה. גם כן נערה נחמדה. זו לא התנדבה ל”סהר האדום". היא אינה מרגישה בזה כלום. רחל התנדבה. והוא שמח על זה. ראשית מעיד דבר זה, שהיא יצאה כבר מסוג אותן הבנות הבעל-ביתיות הפוחדות לצעוד צעד מחוץ לסינר אמן, ואחרון אחרון חביב – הוא יתראה אִתה הערב. זה יהיה ערב מלא עדן בשבילם. הם יטיילו, ישוחחו עד כדי אפיסת הכוחות… האח, כמה טוב רוחו עליו! ואיזה יום של הרפתקאות משונות! התקפת אווירונים… שר האורדו… “צ’וּבַּן”…

הגבעה איננה רחוקה עוד. הנה על הארץ שבר פצצה מונח ומראה את שחור שקערוריתו לשמש. ושאר רסיסיה אַיָּם? – “הוי, אל תשאלי, הוי אל תשאלי!…” פיסת נייר לבנה מתגוללת ומשתקשקת ברוח. האין היא כתובה עברית פנים ואחור? לא, היא אינה כתובה כלל… מתגוללת לה… מלמעלה, על פני הראש, עובר ביעף עוף טורף גדול, אולי נץ ואולי עוזניה, וצל גופו וכנפיו המתנועעות מחליק לרגליך על הארץ. הנה הוא צורח. צריחתו פולחת ומאיימת… ושוב שמש ודומיה…

והנה עומדות רגליהם על הגבעה, עתה אינה עוד אפורה, כי אם חוּמה.

אל אלוהים! הלברך “שהחיינו”? הרי שם, שם כמעט על עצם שפת הים, יִשְלָיוּ אוהלי הגדוד האיזמירי. כפירמידות לבנות נראים הם, המון פירמידות-צעצועים. ופס הים ממערב נגלה פתאום כה רחב וכה רענן בתכלתו… אבל מה צר שאין אִתו משקפת! היא היתה בוודאי מגלה לו גם את הדגלים הלבנים המתנופפים מעל לאוהלי “הסהר האדום”. מה עושה שם כעת “החֵן העברי”? מגישה כף רפואה לטורקי חולה או מוציאה את התרמומטר מבית-שחיו? – אשרי החולה שככה לו…

ומה הוא עוד הכתם המאפיר שם לפניהם על דרכם? – חליל קורדי מבאר, שזהו כפר עזוב מיושביו הדייגים. זמן-מה היה המקום הזה נקודת השריפה לכל זעם המלחמה, ואחרי אשר הרבה אנשים נפלו בו חללים נמלכו תושביו לעוזבו ולברוח על נפשם. אחרי תגרות איומות נחשב עתה המקום לאיזור הפקר, וביחוד בלילות היה אפשר להיתקל כאן ב“פררים”, במרגלים ובפטרולים משני המחנות הלוחמים. כעבור שעה הגיעו שמה. כל הכיכר מסביב היתה כרויה וחרותה תעלות וחפירות-הגנה עזובות לכל הצדדים והמגמות, ורובן היו מלאות כבר עפר עד חציין. פה לא נראתה אף נפש חיה. שממה ודממה בכול. תרמילי כדורים גדולים וכדורי תותח נוצצו פה ושם בנחושתם למול השמש. על ערמת הדשן קיבל את פניהם שלד סוס גדול, שהבהיק בלבנוניתו ובמחשוף שיניו בחום היום. זמזום הזבובים המעטים הפיל תרדמה… הם נכנסו אל חצר אחת. על-יד עצם הכניסה, בצל תאנה מאוּבקה, עמדה מצבה לבנה נתוצה למחצה על פני קבר מוסלמי. צריפי החומר נטפלו ונדחקו עלובים אל הבית הנמוך כמבקשים ממנו מחסה וצל. האנשים ניגשו אל הבית והציצו אל חור-החלון שבקירו. בפנים היתה כל הרצפה מכוסה שברי סיד וטיח כהה מן הסיפון. על ארגז עץ לא גדול היתה מונחת פת לחם נקודים שְׁכוּחָה וכלי של פח הפוך על צידו, ותחת ספסל אחד הצהיבה גולגולת אדם… הם קפצו דרך החלון החדרה ודוד הרים דומם את הגולגולת והחל להסתכל בה. היא היתה קטנה. זה היה ודאי ראש אישה או נער צעיר, שמת או נהרג ולא בא לקבורה. עקבות שיניים מכרסמות על הגולגולת וכמו כן העצמות הבודדות, שנשארו מן השלד, הביא מחשבה בלב, כי התנים שברו, אולי, את רעבונם בבשר המת. מלא איזה רגש כמוס, שחציו קרוב משהו לחמלה וחציו תהיה טְמִירִית בפני דבר, שקודם היה כמוך ועתה שומר סודות ולא מעלמא הדין, הביט דוד שעה ארוכה לתוך חורי העיניים הריקות ולבסוף הוציא את ממחטתו וכרך בה את הגולגולת. איזה הרהורים נפלאים ילחש לו הראש הזה שם בירושלים בשעות קריאתו, נגינתו ובדידותו!

הוא יצא אל החצר, אך חליל קורדי לא היה עוד פה. רגע הציץ בשמש שהיתה עטופה אבק זהב השקיעה ובמצבת האבן הנתוצה והמתאבלת, ועוגמה מתוקה, שמקורה דממה, בדידות ועלומים של בני חלוף, לפתה את נפשו. אך פתאום התעורר: “מה זה אני שוהה פה? הנה הערב…” והוא החיש את צעדיו לצאת ולהשיג את חליל. אך כמעט הגיע עד השער, וקול יריה מבחוץ וקול צעקת “Halt!” הדהימו אותו. הוא הוציא בזהירות את ראשו ולמראה עיניו נקפאו דמי עורקיו בתוכו מפחה ומתימהון פתאום: במרחק כחמישים צעד ממנו עמד חליל מוקף פלוגת פרשים אנגלית ואחד מהם בדק כבר בכיסיו של בן לווייתו ולקח ממנו את אקדחו.

“בשבי… אל הרוסים!…” – נצנץ בקרבו הרהור נורא כפי גיהינום פעור, ועיניו החלו מבלי משים לחפש מקום להסתתר. אך פלצות יאוש אחזתהו בראותו את חליל מראה לאנגלים באצבעו לעברו ושני פרשים מתקרבים בדהרה אל השער. הנם כבר על-ידו. עיניו חשכו, מלא מצוקת מוות לא ראה כלום מלבד שיני-הזהב, שהבריקו בפי החייל האנגלי. הדיבור נעתק מפי דוד, וכהולך לגרדום כן הלך בין שני הסוסים.

אחרי פשפוש בכל כיסיו, אחרי שלקחו ממנו את כל מכתבי רחל ואת נִשקו (את הגולגולת בדקו והשיבוה לו) נשמעה פקודה, והפלוגה זזה ממקומה ושמה את פניה דרומה. מסביב רקדו הרבה ברכיים עירומות, התנועעו ראשי סוסים ושיני-זהב תותבות קרצו קריצות שמחת לאיד.

ובכן הם שבויים? האומנם? – הדבר נעשה כל-כך בקיצור ובתכלית הפשטות. וכמו נמלים בנחילן הן החלו לרחוש הרעיונות וההרהורים בלב שני השבויים. חליל שמח ללכת בשבי אצל האנגלים וחשב שהיטיב גם לדוד בהראותו לפלוגה את מקום הימצאו – אהה, כמה נמאסה כבר עליו העסכריה הטורקית! – הוא רק הצטער על אשר לא גבה לפני לכתו מאת מוחמד תרשושלי את חובו חצי לירה. כעת ילך החוב לאיבוד. אך ליאושו של דוד לא היה גבול. כעת אבד הכול. מי פילל, מי פילל?… הרי לך “צ’וּבַּן”… איך נהפך הכול בן רגע ממש כחרב המתהפכת מול עצם הגרון!… את רחל לא יראה עוד וגם לא את ירושלים. לו הצליח לעבור בעצמו את הגבול, כי אז היתה לו אולי תקווה להיספח אל הגדודים ההולכים לשחרר את ירושלים. אבל כלום היתה בו משאת-נפש כזאת?… ועכשיו, שהוא נתפס בתור שבוי ואולי – אהה! – גם בתור מרגל, מי יודע, מי יודע בכלל מה יהיה בסופו ובסוף “הגוי” התמים ההולך לימינו? מקרי המומתים בחשד ריגול, רק בחשד בעלמא, רבים מאוד, ואם אפילו יוכיחו, שאינם מרגלים, מי יערוב לו, שאין שם רוסים? לו ברי כמעט שישנם שם… ומי יודע איך יביטו האנגלים עצמם עליו, על הנתין הרוסי, הלוחם בבעלי ברית מולדתו?… הוא הרים במצוקת יאוש את עיניו השמיימה כמבקש רחמים וכשואל “מאין יבוא עזרי?” –

על פני המדבר נח ערב שקט ותכול. הציצו כוכבים באורם הצהבהב והרועד; ריחפו בלי קורטוב רשרוש עטלפים ונגעו ולא נגעו בכובעי האנגלים ובאוזני סוסיהם. איזה צרצר בודד צִרצר לו כמשורר עזוב את שירתו היתומה. הפטרול החליט לעשות חֲנָיָה לרגלי גבנון קטן אחד. האנגלים ירדו וישבו בשורה, כשכל אחד אוחז את סוסו ברסנו. הם החלו לסעוד, אחדים הוציאו בקבוקי יין-שרף וגמאו מהם. חליל קורדי אכל את נתח הבשר המשוּמר, שנתנו לו, בתיאבון עצום וראה בנתח הזה התחלת תקופה חדשה בחייו. ראש הפטרול ישב עוד רגעים מספר באוּכפו והביט אל אִשי המחנה הטורקי. אחר-כך העביר את עינו אל דוד, כמו שנדמה לזה, בלעג מסותר. הוא גם דימה לשמוע בשיחתו של ראש הפטרול את המלה “Russian” והיה בטוח, שזה מוסב עליו.

בדממת הערב נשמעו יריות רחוקות ואטומות, אך קול זִרמת היין, שזרם מן הבקבוק אל הגרון, גבר עליהם והיה משהו מהמשרה שלווה בזִרמתו.

דוד שכב על הארץ עצום עיניים. בראשו הלם הדם כמאה פטישים, עיניו חשכו, והוא נשם נשימות כבדות ותכופות מחום הקדחת… הגנרל הרוסי, הדומה לביסמרק, לטש כחיה רעה את עיניו הגדולות שרצו בחוריהן ולשונו גם היא התפתלה מהר-מהר ומלמלה ופלטה מבול דברים, אך מכולם היה אפשר להציל רק את המלה “נאטוראליזאציה”, שחזרה פעמים אין ספור… הנה מוציאים אותו, את דוד להורג, אבל עמו, כמדומה, עוד אחד… פתאום האחד מתפצל לשלושה ועומדים כגלמים בשחמט… מסביב רק סוסים, סוסים וברכיים עירומות… מי זה הוא האחד ההולך לימינו? – או ירחמיאל, או ליבוש’ל… אחת-שתיים… צליל-צליל… אחת-שתיים… והראש הלבן השמוט למטה מתנדנד לכאן ולכאן, מתנדנד ומדקלם… הוא מדקלם את דנטה… אך כמה נורא, שקולו של הראש כל-כך נשתנה… שני עמודים… לדוד מזכירים איזה דבר והוא אומר: “אהא!” – “זהו מוות ראוי ליהודי!” – צועק הוא אל כל העומדים מסביב, אל כל הראשים העטופים לבן ואל כל הברכיים העירומות… או אולי צעק זה לא הוא? גידו מעדר והוא חופר קבר בשביל עצמו… מה הוא מדבר? או כמדומה הוא שר?… הוא או ניפומיאשצ’י – בטרומבון? כן, כן, כעת הוא משיג כבר, איך יכלו אנשים בשיר על שפתיהם לעלות לגרדום… משהו נשגב ונורא צומח ומשגשג בקרבו – בצפון שבו… בן העם העתיק והגאה חופר קבר לעצמו!… ושר… שר “חתיכת מוֹרל”… ורבבות עיניים, עיני אלפי המעונים והקדושים מדור דור, צופיות אליו לראות בעבודתו… קושרים אותו בצמתה של רחל אל שקמה שיש לה חן עברי… חן אדמדם-כהה… מימינו עושים אותו הדבר לירחמיאל… כבר? “ואני הרי עוד לא ניגנתי את ה- air varier ה… האדמדם-כהה של בֶרִיו! ⁴² עוד לא קראתי את טניסון במקורו!… עוד לא נשקתי אף פעם לחן העברי!… אמא! אמא! למה ילדתיני והניקתיני בחלבך? המסכנה! כשיוגד לה! כשיוודע לה!… רחל! רחל! הן את פה כל-כך קרובה… בואי, בואי, יונתי, עלובתי… ‘באמצע הים’ תישארי, ‘באמצע הים’… היכן הוא ירחמיאל? היכן הוא ניפומיאשצ’י ואבו-ג’מיל?… לו היה אחד מהם פה, היה לי יותר קל למות… לו נגנו לי את האלגיה של… של…”

רעש עשרים רובים – וערב רב של חיפושיות רעות ואכזריות מתפשט וזוחל על פני בשרו של דוד ומתחיל לנעוץ בו את מלקחיו החדים, הרצחניים… לאחדות מהן פני חמדי ואבו-שקר, לאחרות מבטו של הגנרל הרוסי… ועל הארץ לרגליו בכתב של אש כתובים תווי הנגינה של “שיר השירים”… הנה נמחו התווים ובמקומם שלושה חרוזים איטלקיים… מחווירים… מחווירים… אלה הם כבר שלושה מתים עטופים לבנים: ליבוש’ל, ירחמיאל והוא… מצוקת צלמוות…

אך מה זה? הרי הוא הומת כבר ומדוע מוסיפים הרובים לירות?… קול ענות צעקות, רעד האדמה מתחת לשעטת פרסות וכדור שנפל בזעם במרחק שני צעדים ממנו ועיפר לו בפניו מלוא הקומץ אבק – כל אלה הקימו אותו על רגליו והשיבוהו אל המציאות.

הוא עמד לבדו, ידו לחצה מבלי שים את הגולגולת הקשורה בממחטה ועיניו הצורבות והכרתו העמומה עשו התאמצו לא אנושית לפלח את החושך ולהבין את הנעשה. במרחק עשרה צעדים ממנו ראה כעין צנפה גדולה של סוסים עם רוביהם עליהם, ומתוך הצנפה הסוערת עלו בלולים ומטורפים קולות צעקות באנגלית, בערבית ובטורקית, יריות, הַקָשת-חרבות ונחרת גוססים. כניצוץ עבר במוחו: זוהי תגרה בין הפטרול האנגלי ובין פלוגת משמר טורקית, שמצאה אותו כאן!… מלא בהלה ותקווה גם יחד החל הוא לרוץ לפניו. הדם לא פסק מהלום בצדעיו, אך איזה זרם כוחות חדשים לא שיערם נשפך פתאום אל רגליו… פעמים אחדות נכשל ושוב קם ורץ… לאן הוא רץ?… – צפונה, אל רחל… מה זה משחיר שם? הכפר העזוב מיושביו? או אולי תהום? – לא, המקום הוא אדמת מישור… המיטיב הוא לעשות בבורחו? – כן, הן שם רוסים… הנה שם, שם למולו, נוצץ איזה אור… זה לא בגדוד האיזמירי?… כן, כן, ודאי… עליו לרוץ שמה… הוא לבדו, לבדו… רק הגולגולת אתו… מה זה שם כמו משהו שוכב סרוח? לא בן-אדם? או אולי צבוע? פגיעתם רעה… זה נשאר כבר מאחור… זה אינו רודף?… להסב את הראש – פחד… אבל כמה הוא מזיע וכמה הוא צמא. נראה, הנשארה עוד טיפת מים בחמת? – כן, לאושרו יש… הוא שותה… וחליל, כנראה, ברח אל הצד השני… כן, הוא לא פחד, הוא איננו נתין רוסיה… והאור שם במרחק נוצץ; באיזו ידידות הוא נוצץ וקורא… מה היא עושה שם כעת, יונתו העבריה? החסד העברי ממיטב מכמני גנזיו?… ישנה? או ניצבת על התור?… כמה נחמד יהיה, כשהוא יבוא ויפתיענה… המשרת יודיע לה: איזה חייל מבקש לראותה… היא תביט כתמהה מן האוהל החוצה אל החושך – והנה… חצי חייו בעד ההפתעה הזאת!… אבל רטוב, רטוב הוא עד הפתיל האחרון ועייף… טוב לנוח. אולם כמעט חפץ הוא לכרוע תחתיו ואיזו שעטה רחוקה מזכירה לו, שעוד לא הגיעה השעה לכך. הוא מקשיב רגע, נעקר שוב ממקומו ומתחיל לרוץ. חושך, חושך… איזה צל חמק ועבר מימין, לא רחוק… הצל מתרחק נפחד הצידה – זה הוא מרגל או משתמט טורקי… הנה עוד אחד, משמאל… והאור כמדומה כה קרוב… ואולם אהה! הנה קול דברים ושעטת סוסים באים לקראתי. לא, לא, הפעם אינו טועה… מה לעשות? פורענות חדשה… מי אתה? מרגל? “פרר”? – ולך הוכח להם… הוא רץ הצידה ומשתטח מלוא קומתו על הארץ… הקולות והצעדים מתקרבים… הוא מעכב את נשימתו… רוכבים פרשים אחדים, כשלושה… שותקים, מקשיבים, עמדו… רגע של עינויי תופת… שוב צעדי סוסים… הנה, תודה לאל עברו… הכול נדם… הוא קם… בדיעבד טוב: נח קצת… עכשיו נישא שוב את רגלינו!… המחשבה, שכל צעד מרחיק אותו מהרוסים ומקרבהו אל רחל, מפיחה רוח אומץ ותקווה חדשה בלבו… הנה האור כבר קרוב. קרוב… איזה אושר!… אבל מה זה? הר? או בית?… מאין פה בית?… כן, כן, זהו בית ונוסף לזה – גדול… מה זה יכול להיות? – בעוד עשרה רגעים ייוודע לו הכול.

2    🔗

ואולם הוא הגיע שמה רק אחרי חצי שעה. הוא התכוון לשאול את אחד הצללים, אשר שוטטו והנה והנה בחצי האפלה, אך לפני שקרב אליהם שמע כבר קול נשימת קטר ושריקתו ועל-פי כל ההמולה הכיר בית נתיבות קטן ורכבת ברגע צאתה לעזוב את התחנה. הרי לך “סהר אדום” וגדוד איזמירי! מי יודע כמה רחוק טוּלטל ממחוז חפצו בחושך.

הרכבת הובילה חולים ופצועים מהחזית, ובקצה היו מצומדים אליה שני קרונות שינה בשביל אופיצרים. מקרוב היה אור הפנס דל למדי. שעון המסילה הראה חצי השלישית.

האנשים המעטים, אשר שירתו את צאת הרכבת. היו כולם אחוזי תרדמה ופיהקו. רק קונדוקטור אחד, איש-צבא גרמני צעיר, רץ הנה והנה בהתעוררות עליזה, וקול פטפוטו וצחוקו לא פסק מהתפרץ כנוטה יותר מדי גבוה אל שתיקת הלילה, וכאילו נשמע יחידי בכל תפוצות בית הנתיבות הקטן. ברגליים כושלות ניגש אליו דוד ושאל:

– לאן הולכת הרכבת?

הקונדוקטור עמד מרוץ ונתן בבן-שיחו את עיניו היפות והשובבות, ובהכירו בו יהודי אמר:

– ירושלימה. גם אתה חפץ? – בוא… “אחינו אתה! חצי שלי וחצי שלך!” – הוסיף הוא בעברית בהברה אשכנזית את האמרות, שבלשון הקונדוקטורים פירושן: יכולים לנסוע בחצי המחיר בלי כרטיס.

– לא – ענה דוד – עלי להיות קודם בגדוד האיזמירי. האינך יודע כמה רחוק הוא מפה?

– כחמש שעות – ענה הקונדוקטור. – מה לך ולגדוד האיזמירי? שמעתי אומרים, כי הוא קיבל פקודה לסגת. מחר תראהו כולו בירושלים. עלה וישן. “בחצי חינם”.

דבריו על נסיגת הגדוד היו המצאה בשביל להטות את היהודי לנסוע אתו. הנהלת המסילה החליפה את השירות הטורקי בגרמני בכדי להכניס סדרים ותיקונים ובכדי למנוע בעד מעילות כספים. אבל האחרונים רדפו בצע יותר מאלה שקדמו להם.

– מחר? – שאל דוד בתמיהה.

– כן.

הקונדוקטור מיהר בתוך כך להיכנס אל אחד הקרונות הקרובים.

איזו הזדמנות טובה! אבל מה בצע? האומנם לא יראה את רחל גם הלילה? ואולם איך ילך? הלוא הוא כה חלש, כה רצוץ… חמש שעות הליכה…

דוד התהלך לאט לאורך הרכבת, שחיכתה רק לשריקה האחרונה. בחלונות האופיצרים לא היה אור – הם ישנו שנת ישרים. אולם מקרונות החיילים הפצועים נשמעו לרגעים אנקות נכאים וגניחות כאב.

עברו שני שומרים באים בימים ובידיהם פנסים דולקים. מאחוריהם שירכו להם ופיזזו שני צללים מבהילים בגודלם.

דוד עמד והרהר: איך אלך אל הגדוד האיזמירי? הדרכים כה מסוכנות. וכתב הרשיון נשאר בידי חליל. האנגלים בשעת החיפוש לקחוהו גם מידו. וגם פה בתחנה לא בטוח: בודקים ומפשפשים. אם ישהה פה עוד מעט, יביאו אותו אולי עד אור הבוקר לתזמורת שלו… לא! לא! מוטב אל המרתף, אל המרתף האפל… לעומת זאת, אם יעלה כעת ברכבת, יהיה עד אור הבוקר בירושלים! ומחר, או אפילו עתה, מן הדרך, יטלגרף לרחל, שתמהר לשוב. אבל הרי גם בלאו הכי נסוג הגדוד האיזמירי ומחר יהיה כולו בירושלים!

ראשו החל כמעט להסתובב משמחה, וכששב הקונדוקטור בטיסה עליזה ושאל:

– ובכן? “חצי שלי וחצי שלך!”

ניגש אליו דוד ואמר בלחש:

– כן… אבל מה בנוגע לווסיקה ⁴³? שואלים ווסיקה?

Hol' dich der Teufel אל תדבר שטויות! – קרא בצחוק רם הגרמני – עלי ועל צווארי! הנני ב“ה בעל ניסיון בדברים כאלה. לא אחת ושתיים הורדתי כבר גם “ג’נדורמה” טורקי מעל המדרגות. אך כעת לא יבוא איש. למה לו ל”ג’נדורמה" לסבול נדודי שינה בשעה שהשולטן שלו איננו עושה ככה?

ובדברו תפס את דוד בידו והדף אותו אל קרון אחד פתוח סמוך לקטר, שהיה עמוס חישוקי גומי ישנים של גלגלי אוטומובילים, ובו ברגע נעלם הקונדוקטור, נשמעה שריקה והרכבת זזה ממקומה.

מאֵין פחמי אבן הסיקו את הקטר בעצים, וממעשנתו פרץ ועלה מטר סוחף ובלתי פוסק של ניצוצות גדולים, שהופיעו כהמון נחשים דקים מתפתלים ואחר התנשאו והתעופפו בחלל הלילה או שנחו על פני השדה וכבו לאט בחשכה. מהקרון הקרוב נשמעו גניחות טורקי פצוע: אַמן! אַמן! ⁴⁴– שקשוק אופנים… קרירות לילה… כוכבים… האח! מה טוב, מה טוב ונעים להיות חופשי וצעיר!

נכנס הקונדוקטור לרגע בחיוכו הערמומי והידידותי על שפתיו, קיבל את הכסף מידי דוד ונעלם כלעומת שבא.

עמוד טלגרפי רודף עמוד… תחנה הולכת ותחנה באה… הגיצים עפים, עפים… הוא נוסע ירושלימה ומחר יראה את רחל!… האח! האומנם נעשה כל זה בהקיץ ולא בחלום – איך התחיל היום ואיך הוא גומר!… התחיל בסלמליק וגומר בנסיעה ירושלימה… ועוד איזו נסיעה!… באמת אמרו: כדאי לחיות… מה שיכול לקרות בחיים… וששון עמוק ועז, ששון עלומים טהורים ורעננים, חדר וחלף את כל יצוריו. הוא נמלא אהבה גדולה לכל היקום. באיזה עונג היה מחבק את הטורקי הפצוע הגונח ונאנק שם בתוך הקרון! למה האנשים נלחמים וצרים איש לרעהו והחיים מלכתחילה כל-כך הותאמו לטובת האדם ולאושרו?

מרוב המיית רגשותיו בו נרטבו עיניו.

ואולם עליו לעמוד על המשמר. הניצוצות נופלים אלומות-אלומות ואורבים ומתנקשים לשרוף את שערותיו ואת בגדיו. לישון אסור. אך כלום יוכל הוא לישון כשלבו מלא וגדוש כל-כך?

עוד רק חמש תחנות לירושלים. אל אלוהים! כמה יפים וגדולים הכוכבים! כמה טוב!…

נכנס שוב הקונדוקטור. שוב מחייכות בערמומיות עיניו היפות. הוא איננו יכול לישון וחפץ להפיג קצת את שעמום הלילה בשיחה עם איש אירופה. האף אין זאת? עם אותם החזירים האסיאתים אין לו עוד כוח למשא-ומתן. לדבר בשפתם אין הוא יודע, והוא מדבר אליהם בלשון של מכות לחי…

– כך הם חיי הצבא, ידידי – התחיל הוא כתפוס מחשבות, מה שהתאים מעט לצחוקו ולמבט עיניו השובבות – קונדוקטור… כשהייתי קטן נשאתי את נפשי להיות דוקטור. ומדוע? מפני שצלצול המלה “דוקטור” ליבב את אוזני. ואולם אחר-כך בשומעי את המלה “קונדוקטור” מצא צלצולה עוד יותר חן בעיני, היא ממש הקסימה אותי, ומאז חלמתי בחלום ובהקיץ להגיע למעלת קונדוקטור. והנה ראש מאוויי נמלא – לקונדוקטור נהייתי, לכל הפחות בצבא…

דוד צחק. ניצוצות אחדים, שהחלו לחרוך בשרווּלו, עוד הגדילו את עליזותו.

– ואתה ידידי – המשיך הגרמני – עובד איפה? בתזמורת? מנגן בחליל? גם לי אח מנגן. ובגדוד האיזמירי מה חפצת? לראות איש אחד ב“סהר האדום”?… אח, הבה ואספר לך איזה “ביפשטקס” ערכתי ל“סהר האדום” של גדוד זה לפני ימים אחדים בירושלים. ח–ח–ח!… מכינים אנחנו לדרך רכבת 20 No., זאת הרכבת הצריכה להעביר אל החזית את “הסהר האדום” ואת המחנות המחוסרים נשק של הגדוד הנ“ל. והנה באו אלינו אחיות רחמניות במספר עצום ורב… למאות!… כמעט כולן יהודיות… לא אגזים כמדומה אם אומר, שהיו יכולות להספיק בשביל “צלבים” ו”סהרים" של קורפוס שלם… ולנו אין מקום – נפץ את ראשך אל הסלע, אין לנו מקום אפילו בשביל עשרים. מה לעשות?… וכאן הן עוד טרחניות וטרדניות מחוץ לדרך הטבע… כזבובים!… כל אחת באה בפרוטקציה ובהמלצה מיוחדת שלה מאת יוז-באַשי פלוני או מאת ליטננט אלמוני, וקח אותה, ודווקא ברכבת הזאת, ורצה אחריך ואינה מרפה ממך. ונסה נא לומר להן, להתחנן מלפניהן, שאתה מסוּבּל עבודה אחרת נחוצה, שאין לך פנאי, הרי מתחיל מבול של טענות וטירַדות שהן מתנדבות, ולא בעד בצע כסף הן הולכות, כי אם בשביל הצלת המולדת, שהן באות להושיט עזרה לאנושיות הדוויה והסובלת וכו' וכו' וכו'. נו, ממש להתפקע!… שר התחנה שלנו הוא חם במזגו, החל לצעוק, לרקוע ברגליו ולגרש. אבל יפה כוח קולותיהן מקולו עשרת מונים. בית הנתיבות היה דומה ללול ענקי מלא המון תרנגולות נבהלות ומקרקרות. Donnerwetter, מה

לעשות?… נכמרו רחמי על שר התחנה ורמזתי לו: הנח לי, אני אסדר הכול. נפלתי על סברה גאונית. הוצאתי מן הדֶפּוֹ שלושה קרונות גדולים, שחיכו שם לתיקון, העמדתים מאחורי כל הרכבת והכנסתי שמה את כל האחיות על ארגזיהן וסדיניהן ועל סלסלותיהן, מלבד שתיים, שנתתי עיני בהן והושבתין בשתי לשכות המיוחדות לשָׂרוֹת. הללו היו מאוּשרות, ממש ברקיע השביעי, על אשר הפלֵיתי אותן לטוב משאר חברותיהן. אחר-כך בעצם צאת הרכבת סילקתי את הקרס המאחד – ופיקס אונד פערטיג! אנחנו נסענו לנו בשלום, ושלושת הקרונות המלאים אחיות מפה לפה נשארו להם עומדים תחתם. ח-ח-ח, מי שלא ראה את עיניהן היורות ברקים, את ראשיהן וידיהן המושטים מן החלונות והדלתות והצעקות בקצף ורוגז, לא ראה חיזיון מבדח מימיו. אולם בעד המצאתי היפה גמל לי אלוהים שכר טוב כפועלי, אין לי מה להטיח ולהתאונן. אותו לילה ביליתי בנעימים, בנעימים ממש, ככתוב, ודווקא עם שתי האחיות גם יחד. כלומר, לא עם שתיהן, כמובן, במעמד אחד. שעה עם זו, וסקירה קלה אל הרכבת אם הכול כשורה, ואחר-כך שעה אצל השניה, וחוזר חלילה. שמחנה, בנותי, עלוזנה, וכי צרה עיני בכן חלילה? – הייתי כאומר להן – שמחנה – Zufrieden und lassen sie mich אולם איזו נחמדות שתיהן. לא אוכל לשכוח. נדרתי להתראות אתן שוב.

– “הפטריוטיות שלנו!” – חלף הרהור מכאיב בלב דוד – “גם אני הייתי פטריוט… כמה היא קומית לפעמים, כמה היא מחוסרת אצילות אמיתית הפטריוטיות היהודית שלנו, וכמה היא מעציבה את הנפש היפה!…”

אך עד ארגיעה וענן העצב סר מעליו והוא שאל כבר בשמחה סוערת:

– ובכן נשארו כל האחיות בירושלים?

– כן. מלבד אותן השתיים נשארו כולן – ענה הקונדוקטור בצחוק. – הן חשבו את עצמן נעלבות, ח-ח-ח-… ואולם – קם הוא ממקומו לצאת – הנה ירושלים קרובה.

רחל לא נסעה איפוא כלל, היא בביתה בירושלים ובעוד שעה יראנה!… היא נעלבה… היונה המסכנה… אלי! אלי!… איך אפשר לא להיעלב? – ולבו נלחץ בקרבו מכאב ומחמלה עזה לרחל. – מה היתה צריכה להרגיש אז נפשה העדינה! אח, אני האשם, אני! מדוע לא הניאותיה מכל זה?… אולם אין דבר – התאושש הוא בשעה שהרכבת קרבה לירושלים ובהביטו על מגדלי העיר – לעתיד תיקונים. מי שעושה שגיאה, עליו לקבל לקח טוב. הנה גם הוא קיבל את לִקחו שם, על יד האוהב האומלל, שהכתיבהו מכתבים.

עלה עמוד השחר. חיוורון ורוד ועדין כניצני שקד מילא את חלל העולם המנמנם. המזרח הזהיר והשתעשע בחליפות תמורת צבעיו וגוניו הענוגים מרגע לרגע. הבוקר התהווה – והעין שלטה בהתהוותו. כמה אהב דוד מילדותו את השעות הללו וכמה הוא ידע את חמודותיהן! הרבה פעמים היה הוא מטייל בהן לבדו ועם ירחמיאל. הנה גם עכשיו עובר הוא ברגש בחוצות עיר האלוהים. בכול שקט ותנומה וחלום עמוק… “על חומותיך ירושלים, הפקדתי שומרים”… האומנם יש עוד בירושלים זו אנשים אומללים?… הן פה כה טוב… כה טוב…

ראשי הברושים לובשים חכליל… שומר כושי שב ממשמרתו לביתו, מקלו מקיש צלולות במרצפת הרחוב… שיירת בדוויות יפות כמזרח ומסואבות כשער-האשפות עוברות זקופות בסך ונושאות על ראשן מיבול אדמתן… מאיזו שכונה רחוקה מגיע קול ממושך ונוגה: “יהודים… לעבודת הבורא…” ששון כה גדול וכה מפכה בעוז לא ידע עוד לבו מעולם.

והנה רחובה של רחל. הנה ביתה. הם גרים בקומה השניה. סגור… ישנים… על החלונות אותם וילונות הפסים הכבדים. רק בחלון חדרה וילון לבן מעשה תחרים. בין הווילון והחלון – עמוד תווים. הוא יכול להעירה, אבל למה להזדרז?… יספיק, תישן לה יונתו, תנום עוד מעט… אם היא חולמת, הרי בוודאי עליו… כמה היא אוהבת אותו? “שלך, שלך לנצח נצחים” – כך היא כותבת בכל מכתב. תישן לה, תנום.

הוא הלך לנוד ברחובות הקרובים. הבוקר החל להתעורר. ירושלים העלובה… כמה צער התכנס בה… ואולם קוצר-רוחו גבר והוא שב אל בית רחל, אחז באגרוף הברזל התלוי על פני הדלת – ודפק.

מלמעלה נשמעה כעין דביבת ישן מקיץ ואיוושה קלה, ואחר-כך קול צעדי מסאנים רבים, ואל אחד הווילונות ניגש מאן-דהוא והפריד את יריעותיו לאט ובזהירות. אחרי כן נראו משם פני אשה באה בימים, פני מטרונה יפים ודשנים, בשביס ליל לבן – זאת היתה אמה של רחל – קוראת בעד החלון בשמחה מהולה בתימהון:

– דוד?!

ותוך כדי דיבור פנתה היא לאחוריה ובישרה: “דוד פה! קדימה’לה! זלמן! קומו! דוד בא!”

– רחל קמה כבר? – שאל הוא בקוצר-רוח.

– רחל? – שאלה אף היא לעומתו בתמיהה – הרי היא נסעה. כלום לא כתבה לך שנוסעת?… באמת… שווה נא בנפשך – סיפרה היא בגאוות אם – אם כסף אין כאן, הרי למצער כבוד (כביכול – הוסיפה היהודית הפיקחית שבה) יש כאן. שווה בנפשך: ממספר כה גדול של אחיות, שהתנדבו בירושלים, זכו רק שתיים שיקבלו אותן אל “הסהר האדום”: רחל שלנו ומרים שורנשטיין… אבל למה תעמוד שם?… פטמה! מהרי ופתחי לאדון… קדימה’לה! זלמן! אתם מתלבשים?

– רק שתיים! – קרא כמי שהכּישו נחש.

– כן – ענתה האשה תמהה על קריאתו – כל השאר שבו מבית הנתיבות בבושת-פנים, במחילה…

– שתיים! – קרא הצעיר חיוור ובקול נופל – רק שתיים! – חזר הוא בשפתיים נעות וקולו נחבא.

כשירדה המשרתת ופתחה את הדלת לא היה הוא עוד פה. הוא רץ בחוצות מלא זעם ורעל, מבלי לשים לב, שהשוטרים יכולים לתופסו. מבטו המטורף והפתוח לרווחה תעה ולא ראה לפניו מאומה ושפתיו הצרובות מלמלו ודובבו:

“החן העברי!… החן והחסד ממיטב גנזיו ומכמניו!… הכּשרות הישראלית!… ח-ח, משענת קנה רצוץ!… גם קונדוקטור אינו שונא חן עברי… אכן זהו הקול, שנשתנה עד לבלי הכירהו עוד, אשר חזה בחלומו המבהיל!… הנה הפתרון”…

פתאום עלתה כאש חמתו: "איך היא יכלה? איך העזה?! ואני הן לא ערבתי את לבי אפילו לנשק לה! גם אחרי האירוסין… קודש קודשים היתה היא לי…

והיא… והיא… והיא"…

אבל הוא שיווה לנגדו את עיני רחל הטהורות המישירות להביט אל עיניו ואת ראשה הנטוי הצידה כמבקשת את כתפו להישען עליה, וקצפו נפל פתאום כציפור, שהחץ פגע בכנפה, ובמקומו באה מצוקת יאוש מרה, שלא ידע מימיו כמוה. הוא תפס בן-רגע שנעשה בחייו דבר איום ונורא, שאין לו תיקון עולמית. אין גם כלפי מי לטעון ואת מי להוכיח. הוא חדל מהאשים, הוא הבין, שלרחל קרה אסון גדול, כמו לוּ היתה נופלת מחלון הקומה השניה, שוברת את עמוד השִדרה ונהפכת לגיבנת… אבל לא, לא! – התעורר בו שוב בכוח מחאה עזה הרהור מקטרג – אין כלל שום דמיון והשוואה!… לו נהפכה לבעלת מום, כי עתה נקרע בו לבו מאהבה ומחמלה אליה, ואולם עתה הוא נשרף מקלון, מבוז ומשאט-נפש מרובה וקשה מהכיל. “תפוחי זהב רכים הנשלחים לליברפול!”… מה יודע מופסן על הנשים ור' בר טוניידיבר איננו יודע?… אבל גם חמדי יודע לספר ארוכות על בנות ישראל. הוא צדק אז, צדק, ורק לחינם כעס הוא, דוד, בשעת אותו הטיול… הנה, הנה כולם שם – היא, מרים שורנשטיין, אהובת המנצח… ועוד ועוד רבות מאחיותיהן בירושלים ומחוצה לה – עומדות הכן לצפצופו הראשון של כל מנוול בעל כפתורים נוצצים, של כל מתועב גוי. בשביל לשים לרגליו את כל כבוד עלומיהן וכבוד עמן.

ובשוך בקרבו זעף הקצף ורק רגש בוז ותועבה על אסונו וקלון עצמו ועל קלון רחל ועל קלון כולם ליחך וכרסם את לבו כשיני זאב רעב, נשאר הוא עומד על עברי פי התהום. לחייו שופו, מבטו כבה, ובאותו היאוש ומצוקת הצלמוות, שעמדה בכל ישותו בשעת חלום הזייתו, כשחפר קבר לעצמו, הוא מלמל בלי קול את שלושת החרוזים, שלמד מירחמיאל, אבל כה נוראים וחדשים במוראם צלצלו הם הפעם במעמקיו, כאילו לא שמעם מעודו ורק עתה נבעו לראשונה מקרב לבו:

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל עֵמֶק הַבָּכָא,

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל יְגוֹן הַנְּצָחִים,

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל גוֹי אוֹבֵד… ⁴⁵

“גוי אובד!… גוי אובד!”… לחשו שפתיו המעוות וחייכו חיוך לא טוב, חיוך מחריד. והגולגולת חייכה גם היא לעומתו מעל השולחן. ובחיוכם ובמבטי עיני שניהם קפא הישימון…