(אורלוף)

קלאודיו (נבהל): לך אין איפוא כוכב, לורנצו!…

לורנצו (בלחש של חרדה): הס!… פן ישמעוך צללי הבוהו…

(מטרגדיה אחת של ימי הביניים)

לרגל קלקוּל בשעונו הוכרח המשגיח להפסיק את העבודה בפרדס על פי השמש. הוא האהיל בכף ידו על עיניו האמוצות והטרוטות מתחת לכובע הז’וֹקישלו, מצמץ בהן רגע בבוחנו את נקודת עומדו של מלך היום ויקרא בקול לכל אורך השדרות:

­– ח’לס, יא שבאב! ¹

נשמע קוֹל צלצול המעדרים המנערים את האדמה, שנדבקה בהם, ומן השדרה הצרה, הנטועה רימונים ואספרגלים, יצאו כעשרים איש פועלים שזופים, מכוסי זיעה, בהליכה איטית מעייפות ובעיניהם המורָדות עצב. רק פועל אחד, עלם חסון ועליז, פרש מן הציבור ונטה הצידה אל תעלת הבריכה, שהמים זרמו בתוכה במין תמימת מעירה נשכחות יקרות ולוקחת לב. פה הוא כרע על ברכיו והתחיל לגמוא את המים בצימאון עז, כמאיים על הבריכה לייבשנה עד טיפתה האחרונה. מילטון לא היה באותו מעמד. אילו עמד הוא כאן טרם הוּכו עיניו הטהורות בעיוורון וראה את שני הרעים הרעננים – העלם והזרם – מתנשקים אהדדי ואת אלו קרעי הבגד המלגלגים על עצמם ואת זו השתיה הלהוטה, כי עתה ודאי נשא את עיניו השמיימה וקרא בהתרגשות עמוקה: “ברוכים העלומים לאלוהים!”

אבל מילטון לא היה פה ולא בקרבת הפרדס, ושיירת הפועלים לא הרגישה בעלומיה. היא לא השגיחה בעדן הנפלא הנטוע בתוך הדם הרותח הזה בתוך הלבבות המוצקים האלה הדופקים לאט במין חשאיות מתונה, גאה ובטוחה בעצמה… רק טעם תפל טעם חיכם בכול ויבובי התאוננות – רינתם כל היום.

לפני שִׂימָם את פעמיהם אל המושבה הרחוקה מהלך שעה ישבו כולם על הדשא, מאחורי סוכת השומר, לנוח.

­– שקץ ותועבה! – הפסיק האחד את הדממה בהשליכו בעוצמה קפדנית את זנב הסיגריה שלו אל העשב – בנשמתך… הרגשה… כאילו אבד לך היום כיס מלא אדרכמונים.

– כמעט שכך – ענהו בשוויון-נפש איזה ברנש פרוע זקן ואדום כאש ועב-החוטם – בנשמתך כאילו לנה אורחת ישמעאלים ושכחה לפנותה מגללי גמליה.

– אה, לא כדאשתקד – נשמע עוד איזה קול צעיר מאוד, קובל ומדבר בחשאי לעצמו.

– קר-ר-רא! קר-ר-רא! קר-ר-רא! – הפתיע פתאום בקולות את אוזני כול העלם העליז, אשר יצא ברגע זה מאחורי העצים הקרובים – הוי, עורבים שחורים! מי זה קרא לכם לבוא הנה? הוי, כוהנים הדיוטים מחוסרי מזבח ואש קודש! מי זה ביקש מידכם לרמוס את הארץ הטובה הזאת, להוריד עליה את רוק מררתכם וּלְהַעֲשִין את שמיה? הן כל מקום, אשר תדרוך בו כף רגלכם, ארור הוא…

– במטותא מינך, רק בלי שינויי נוסחאות – שיסעהו צעיר אחד בעל קווי פנים דקים ושבורים וכנראה וַרשאי – אל תקרי: “כהן הדיוט בארץ טובה”, אלא: “כוהן בבית-הקברות,” כי אמנם בית-קברות הארץ לאבותינו, שהעמיסו עלינו את נטל קללת הירושה, וגם למיטב תקוותינו… כך הוא…

– כוהנים אנחנו, שבאנו לפרוש את כנפינו על אלמנה – נשמע עוד קול אחד.

– אבל הסו! די! – נתן העלם את קולו בגערה ואדום מקצף והתרגזות פנה עורף לשיירה כולה והתחיל מביט, כשגבותיו רועדות, במערב הבוער.

הושלך הס.

– כוהנים בבית-הקברות… לא יכירנו מקומנו פה… – אמר מתוך הדממה צעיר שחום אחד, אשר שכב בעשב ולא אמר מאומה עד כה.

העלם העליז הפנה פתאום את פניו אליו, בעיניו הבריק אור ידידות מלטפת ויאמר:

– אה, החרסוני השתקן פתח ואמר! בעל-חוב הנך לנו, החרסוני! הנה עובד אתה עמנו כשבועיים ואין אנחנו יודעים מטיבך ועברך עד מה. ספר איפוא מה היית שם ומה הביאך הלום? כמה פעמים הבטחת לספר ותמיד אתה משתמט. עכשיו אין לך מנוס: ספר!

– ספר! ספר! – מילאו אחריו הרבה קולות מן השיירה.

הצעיר השחום נמלך בדעתו ולא סירב הפעם. הוא הרים את ראשו מתוך העשב, הישיר בידו את בלוריתו הפרועה והמפותלה וּפָתַח:

– שווּ בנפשכם, חברים: אחת הערים הנידחות על מפתן סיביריה, חורף קשה ואכזרי, שאפילו התושבים הזקנים לא יזכרו דוגמתו, ואל דלת הארסינל המגושם בגודלו, לנוגה כוכב השחר, עומד לו על המשמר איזה גולם חתול ומחותל באדר עור כבשים ובאנפילאות של צמר, והגולם הזה הוא אני, עבדכם בן אמתכם – יעקב פֶּרְלגוֹלד.

שוו עוד בנפשכם, שבאנפילתי השמאלית היה נקב כגודל ביצת יונה מתחת לקרסולים ושסנדלר הגונדה לא היה פנוי לדברי חול, לפי שישב אז אסור “על לחם ומים” בהאופטוַאכטה² – והתמונה תהיה שלמה.

על כוכב הוֶנוס, חברים, הנני מדבר הפעם לא כעל דיקורציה בעלמא. לא! הוא היה אחת מנפשות החיזיון, שאין לנהוג קלות-ראש בתפקידה. בשביל שתבינו למחשבתי, צריכים הייתם לראות בעיניכם את הברק המיוחד והמרהיב, שהכוכב הזה מבריק בשמי הצפון, האומרים, כמדומה לך, בכל רגע להתפוצץ מתכלתם המזוקקה, הקרה והיוקדת מקיפאון; צריכים הייתם לראות, איך הוא תלוי במרחביה ככפתור של זהב, מתנוצץ ורועד, קורץ ומעדן בקריצתו כעין עבריה ספרדיה מסלוניקי; ועל כולם צריכים הייתם לשמוע, מה היה הכוכב מלחש באוזני האיש בעל האנפילה הנקובה.

וכך היה אומר לי הכוכב באותן השעות האמצעיות, שלפני הנץ החמה: "בעוד אשר אתה עומד פה על יד דלת הארסינל ושומר חרבות חלודות וקני-רובים משנת 1891 – היודע אתה, מה ייעשה ברגע זה עצמו שם… בכרכים ובמרכזים הרועשים? מה ייעשה ויירקם ויתהווה עכשיו בכל העולם הגדול, אשר מחוץ לעירך הנידחת, אליה בא הלגיון שלך להפיל אימתו על פועלי מכרות הברזל? היודע אתה?… “ונפלא הדבר! הן אני גם אז כבר לא הייתי בר-בי-רב דחד יומא, גם אז הבינותי כבר, שכל אלה הן רק אילוזיות וקסם שווא. ידעתי, כי העיר, אשר לגיוני בחר לישיבתו הארעית, היא כל העולם בזעיר-אנפין וכל העולם כולו איננו אלא עיירה אחת נידחה, שגם בכרכים הגדולים לא קראו עדיין את הקונסטיטוציה של י”ז אוקטובר³ ושגם במרכזים הרועשים הפיהוק מפסיק את הנשיקה באמצע – ואף על פי כן… נשגבה היא מבינתי ולא אוכל לה, מדוע זה לא אחת ושתיים הייתי מוכן כמעט להצפין את קנה-רובי בערמת השלג הגדולה, אשר בקרן הארסינל – ולברוח… לברוח אל העולם הגדול הרועש, שככה משכני והקסימני למרות הכול, ולהיטמע בין משבריו העזים, הסוחפים בַּעְיָם זעפם. אולם כדבר הזה לא קרה, ואני הוספתי לעמוד, את רגלי אשר באנפילה הנקובה לא הרגשתי כבר, ואקשיב בנשימה עצורה ללחש כוכב השחר, מאופק ומצוץ געגועים… על פני היו עוברים צעירים בעלי פנים רזים ועיניים הוגות או מבריקות בברק עצבני – הללו היו מביטים עלי בשנאה גלויה והאחרים היו נוקבים אותי במבטם כשואלים: הסולדט “נאמן” הנך והמזומן אתה לדקור את “האויבים הפנימיים”? ואני הייתי מפנה בזעף את פני מכולם, הייתי מעלע דומם את הפלפלא חריפתא וחושב: “יהיה כך! יהיה הפעם כך! נרשום בספר לזיכרון, שיעקב פרלגולד הוא חוליגן, עוין את חופש העם וידיד קנאי לממשלת היחיד”. כובסות רוסיות היו חוזרות ממער הקרח שבנהר וצרורותיהן על שכמן ובחמלה נוגעת עד הלב היו אומרות אשה לרעותה: “סולדטיק מסכן! מחויב לעמוד על משמרתו בקרה נוראה כזו”. והנשים הרחמניות, הראויות לחמלה אולי לא פחות ממני, לא ידעו, כמה הן מכאיבות לי בהשתתפותן בצערי וביחוד בשם המוקטן “סולדטיק…” אבל תמצית כוס התרעלה נשארה לפי שעה בלתי שתוּיה עדיין – אותה שתיתי רק זמן-מה אחרי הנץ החמה, בשעה שעל פני השלג המזהיר באלפי ריבואות נקודות וניצוצות זהב ואש מעַוורי עיניים היו עוברות בהליכה פזיזה הגימנזיסטיות ותלמידות בית-הספר האיפרכיאלי⁴ בסינריהן השחורים ובערדליהן החדשים. לכם, כמובן, קשה לשער, איזה גיהינום היה אז בנפשי. הן לא היו מביטות עלי כלל, ואם מבט האחת היה נופל עלי במקרה, הרי היה הוא כל-כך אי-נפקא-מינה’אי, כל-כך מבטל, כמו לוּ הביטה על מרזב רגיל או על ארובת עשן שכיחה שבשכיחות… אלא שאני לא הסכמתי להיהפך למרזב, כמו שדרש אותו מבט, ואתעורר ואתרגז עד כדי הִימוֹס שכבת אבק הכפור על גבותי ואשמורותי, ומעל דל שפתי היו תמיד כמעט מוכנות להתמלט המלים: “הוי, גנדרניות יהירות ונעדרות-המוח! תפתח-נא אך אשה מכן איזה מספריה וכשיגיע העניין לידי הלוגריתמים או לידי מדידת השטחים העגולים, או אז נראה יד מי תהיה על העליונה, או אז…” וכולי וכולי; ואחר-כך בריכוך הטון קצת: “התגנדרות בעלמא מה תיתן ומה תוסיף?” או: “אל תראוני, שהנני באדרת מסואבה כזו”… וכיוצא באלה. בקיצור, חברים, מצבי היה נורא. ישמרכם שומר ישראל ממצבים כגון אלה… נוּ, ואחר-כך היו חוזרין אל הקסרקט נדכאים ורצוצים מקור ומנדודי שינה, כרבע שעה היו עומדין בשורה אחת עמידת נוח, בפוֹזה חופשית, מדברין בחשאי ומחכין לצאת שר הגונדה מן הלשכה לשאול כיצד עבר המשמר, אחר-כך האנפילאות – מהרגליים והלאה, אחר-כך – דייסה של גרש עם שומן חזיר קרוש… הוי, כמה תפלה היתה אותה דייסה וכמה התאימה למצב רוחי! היא כאילו חנקה, היתה נכנסת אל הוושט כחתיכת שמרים דחוסים והיתה יורדת אל תחתית הקיבה במין שקט ושוויון-נפש מרגיז, כאילו כל העניין אינו נוגע אליה, כאילו לא איכפת לה לחלוטין כלום בעולם… ואחרי כן, לאחר שמורקה קערת הנחושת והודחה כדבעי, נוהגים חיילי המשמר שינה. השינה היא כבדה, פרועה ורסוקה, משום שבחלומך מופיע נגדך כמלאך-דומה שר הדיביזיה הגנרל ליטננט יֶרגוּנוֹב בפסי מכנסיו האדומים כאש, המאיים עליך ואינך יודע משום מה והנהפך בן-רגע כולו, מכף רגלו ועד קודקודו, לעלמה אַבדוֹטיה המפזרת דרכיה, הגרה לא הרחק מהקסרקט. השינה איננה ארוכה, לפי שהיֶפריטוֹר אוֹקוּן, שרי הבלתי אמצעי, איננו חפץ לוותר על זכותו ומעירני לשמוע ללימודי ה- словесность ⁵שכם אחד עם כל הטירונים. תורה זו ידעתי לאשורה עוד אשתקד, כשהייתי “סולדט צעיר”, אבל אם הוא לא יושיבני עכשיו על ספסל תלמיד, הרי עתיד אני לשכוח, חס ושלום, שהוא, היֶפריטור אוֹקוּן, הוא שרי הבלתי אמצעי… היֶפריטור שואל ומשיבין כהלכה רק שני טירונים, הלוא הם: פאנצ’נקוֹ הקיובי וצ’צ’יק השֶדלֶצי; כל השאר מגמגמים, מתאדמים, ממצמצים בעיניהם – ואין נחת.

פעם פנה היֶפריטור גם אלי בשאלה: “מה שם בת הקיסר, שנולדה זה מקרוב?” – שאלה זו מרגיזתני, כאילו תפסוני וסתמו בחוזקה את אוזני ונחירי במוך. הן דג-הרקק הזה אוֹקוּן שאלני את השאלה לא אחת ושתיים וכבר גלוי וידוע לפניו שאני יודע!… אהה, אלי! אני צריך להתנקם בו! ואני מתחפש ללא יודע, מקמט את מצחי, עושה פרצוף נבוך ואומר איזה שם בדוי מלב. היֶפריטור שלי הוא, אמנם, אברך לא חריף ביותר, אבל חושד מעט, שהמקרא יוצא מידי פשוטו, שאי-אפשר, שפרלגולד, מי שידו רב לו כל-כך ב“תורה שבעל-פה” ישכח פשוט את שם בת הקיסר. הוא חושד, שדברים בגו – ושומר בלבו את הדבר. אחרי גמר הלימוד יוצאים הבטליונים השלישי והרביעי “לטיול”, כביכול. חושב אני, שאין איש יכול להבין, עד כמה השם “טיול” הולם את זו ההליכה החביבה בשווקים וברחובות, אלא מי שהיה בעצמו סולדט וזכה בעצמו “לטייל”. הבטליונים מתחלקים לגונדותיהם וכל גונדה הולכת לה עם הפלדפבל בראשה לעבר אחר, וככה נוצר הרושם, שעל העיר העלובה פשטו חיילות כארבה לרוב ואך יופיעו סימנים קלים שבקלים של קשר ומרד, וכרגע יתפרץ גדוד גדוד לחצר, בשביל לחזור קצת עם יושביו על הלכות דרך-ארץ. גונדתנו, האחת-עשרה, עוברת בפרבר “עמק האווזים”, החלק הקבציאלי של העיר עם בתים אמוצים ונמוכים, השקועים בערמות שלג עד מעקות גגותיהם ומעלה. הארובות ההרוסות למחצה מעלות עשן של הכנת ארוחת-הערב, המתמשך כמוסלין דק-דק על פני לבנונית הערמות והמעודד משום-מה את הנפש. מאחד השערים תצצנה לעיתים פה ושם נערות אחדות – לפעמים גם יפות, לפעמים גם קורצות… אבל מה בצע? – כל זה מזכירני רק את איילת השחר הקורצת ואת הגימנזיסטיות, שלא חפצו בבוקר להביט עלי… ופה מרעימני עוד היֶפריטור אוֹקוּן בקריאותיו: “החלף את הרגל, פרלגולד! אחת-שתיים! בשמאלית-בימנית!…. החלף איפוא!” אני שולח אליו מין מבט, שאיננו מניח עוד שום ספק לפניו, שאז בשעת הלימוד ידעתי את שם בת הקיסר ואמרתי מה שאמרתי רק מזדון לב, ובשכר זה – כך מכיר אני בפניו – הוא מתעתד לעשות בי שפטים והוא איננו מחמיץ את רצונו זה: עוד באותו ערב אחרי הדייסה הוא מוסר לסגן-האופיצר הניצב על הגונדה שיעמידני למשמר אצל השער “מחוץ לתור”, אבל דבר זה עולה לו ביוקר: כל חיילי הגונדה, מלבד טירונים, מתנפלים עליו על עשותו את הדבר ועל השביתו את משושם בלוקחו מעליהם את המנגן במנדולינה, שגם אתם, רֵעים, מכירים אותי בכך. כמעט נכנס הנני אחרי שתי שעותי מן החוץ וסגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב, שעליו נאמר: “רוֹיאליסט גדול יותר מהמלך עצמו”, הולך לקראתי בפנים מסבירות, מגיש לי כוס תה עם כעכים חמים וממציא לידי את המנדולינה שלי, אף על פי שאינני יכול להניד אף נדנוד קל באצבעותי הקפואות… בכלל צריך אני להודות, שבמידה ידועה הייתי בן-פינוקים לגונדה. היא החזיקה לי טובה על כמה וכמה מעלות טובות: הייתי מפליא לספר אניקדוטות בשפת רוסיה הקטנה, הייתי כותב מכתבים כמעט בשביל חצי הגונדה, הייתי מיטיב לדבר רוסית.. וכשאמר פעם גוריונוב עלי: “היהודי הזה לא יברח לאמריקה – בטוח אני באלה, הוא לא מאותו המין” – מיהרו הסגנים והחיילים המנוסים להסכים פה אחד לדבריו. אבל חיבה יתרה נודע לי מהגונדה על נגנִי במנדולינה. הרפרטואר שלי היה עשיר ומפיק רצון מכל איש ואיש: בלב החוֹחוֹל⁶ הייתי מעיר געגועים לשדות פּוֹלטבה הרחוקים ולכפריה העטויים ירק; בשביל הוותיקין בענייני עבודה דמלכותא הייתי מנגן בקול ענות גבורה ובסטאקאטוֹ חד את הזמר: “Здрово, брат служивый!” ⁷

וצ’צ’יק וסוכאנק, שני פולנים עירוניים, בעלי קומה ובעלי שפם מסולסל וארוך ושניהם צוררי יהודים כל-כך בלתי שכיחים, שהמן ופליבה⁸ צריכים היו לצקת מים שתים-עשרה שנה על ידיהם, היו מפליאים במחולותיהם – לקולות נגינתי את ה" Деревня неумытая " (“הכפר הבלתי רחוץ”) – את הבלט היותר חדיש. שני הפולנים חיכו לי בכליון-עיניים ואך נתחממתי מעט בתה תקפה עלי בקשתם לנגן פה-די-קטר. אני ניגנתי להם פה-די-קטר, והם יצאו במחול. כל הקסרקט הצטופף בעיגול מסביבם, הביט בקנאה והשמיע את חוות-דעותיו. אחרי הפּה-די-קטר בא קראקוֹביאק ואחריו פּה-ד’אֶספאן. אבל כמעט החילותי לנגן אחרי כן את המַזוּרקה “פּרוֹשֶה פּאניה”, ובקסרקט היתה מהפכה וערבוביה, שקשה לשערה: צ’צ’יק וסוכאנק רקדו את המזורקה במין רצינות של כוהן גדול המכהן פאר; אוֹקוּן עם כת בני פלכו ניז’ני נוֹבגוֹרוֹד מצאו, שהטקט של המזורקה יצלח גם ל“קאמארינסקאיה” וירקדוה במרץ עז, כמו מתוך חפץ להקניט; היפריטור טאראסוב שרק בלשונו, לטש עיניו, מחא כף ואמר: “ככה! – ככה!” גוריונוב – היאומן כי יסופר? – חטף את הטירון פאנצ’נקוֹ והתחיל להסתובב אתו במין ריקוד משונה, שהוא בעצמו המציאהו; דוֹרוֹשנקוֹ, ששב זה עתה מבוסם מאת העלמה אַבדוֹטיה, קילל את כל העולם בקללות אֵם ובחירופים נוראים על אי-הסדר השורר פה. בקיצור – סדום ועמורה! הפלדפבל הלך אל זוגתו לשתות תה והתורן של הגונדה, אדשילדזה, גרוּזי ותרן ורך-המזג, היה אין אונים להשקיט את סערת הרוחות. אך פתאום – פסיק! נאלמת המנדולינה דום! אינני יודע, איזו רוח צלחה עלי, שברגע הגיע החדווה הכללית למרום קצה, השלכתי בקוצר-רוח את המנדולינה על השמיכה ובתוגה של איזה יאוש פתאומי שאלתי את נפשי: “היכן הנני? מה אני עושה בזה? האפשר, האפשר הדבר?…” אני זכרתי את כוכב השחר, את הגימנזיסטיות, את בת הקיסר; זכרתי, שהערב עשיתי אַקט של הכנעה מחפירה לאוקון… למי? – לאוקון… שלא כתבתי זה כחמישה ירחים אף חצי המלה הביתה, שאני משמח בנגינתי את הצוררים הנאלחים צ’צ’יק וסוכאנק, שמחר – שמירת מחסן אבק השריפה… זכרתי – ולבי היה נכון להיקרע… ובמצוקה חותכת ואכזרית לחשתי לעצמי: “הן אי-אפשר הדבר, שככה יימשך עוד שנתיים!” ובעומק נפשי ידעתי שלא רק אפשר הדבר, אלא גם הכרחי.

וככה חלפו הימים ונפשי עורגת לאיזו נפלאות ונצורות הטמונות בחיק החיים החופשיים – ואין.

והימים חולפים…

על הקיר מעל מיטתי היה תלוי ראי מרובע לא גדול, אשר כטוב לב אחד החיילים עליו ביום היפטרו מהעבודה ללכת לביתו עמד והביאהו לדורון לגונדה. בכל בוקר מיד לאחר הרחיצה וכמו כן לפני לכת הגונדה כולה לטיול או לבי-מסותא היה הראי נצוֹר על-ידי מחנה עצום של בני נעורים המשזירים למעלה את שפמם, המרטיבים ברוֹק את שערותיהם, והמועכים והמזהמים את שמיכתי במידה מרגיזה. אולם בדעתי לא עלה מעולם לדרוש, שיעתיקו את הראי למקום אחר. אני הייתי אוהב להביט בראי לא רק לאחר הרחיצה, כי אם בעלמא, בכל רגע שהוא משעות הפנאי. הבטה זו היתה לי מעין מקור להכרת תכונתי והשתקעות בתוך עצמי. לתפוס את ה“אנוכי” שלי למלוא עומקו הייתי יכול רק מתוך הבטה ארוכה ומרובה בראי. פעם אחת הבריקה בתוכי הרגשה כזו: העלם המביט עלי מתוך הראי הוא אמנם אני, אבל הוא לא אותו עלם עצמו, שהביט אתמול מתוך הראי – ההרגשה היתה אי-נעימה ולא הבינותי משום-מה. מהיום ההוא הייתי שם את עיני בראי באיזה מין אי-חפץ ואותה הרגשה לא עזבתני מדי הביטי בו. אדרבה, היא הלכה והתחדדה עוד יותר עד שלבסוף פניתי פעם בלי משים במחשבה כזו ל ”alter ago" שלי: " ‘אתה’ מביט היום מתוך הראי לראשונה ולאחרונה; ‘אתה’ לא תביט ולא תהיה עוד לעולם; מחר יהיה כבר אחר תחתיך“. ופתאום הרגשתי כל-כך ברור, כל-כך חד, שחלק מה”אנוכי" שלי הולך ומת מדי יום ביומו, שבכל רגע ורגע אָטוֹם קטן מה“אנוכי” שואף להיפרד ממנו ולעוזבו ושאין הכוח בכל העולם ובכל הנצח, אשר יוכל לעכב את האטום הזה אצלי. רעים! אין לכם צער יותר גדול מהכרת גוויעת עצמנו, ואני כמעט ידעתיו אז, את זה מין הצער.

ימים אחדים אחרי כן עמדתי על המשמר של מחסן אבק השריפה. היה ערב אפל וקר מאוד, פיתי השלג הגדולות ירדו מלמעלה על הארץ כציצי תפוחים באביב בשקט עמוק ונחו בעדינות רכרכה על פני הכר הנרחב, שהשתרע מרגלי עד הבולבאר הקטן והדומם, המואר באור פנס כהה. אצל הפנס עמדה כרכרה רתומה לסוס אחד ועליה ישב עגלון בלי נוע, כולו שחוח על ברכיו, כאילו הפקיר בהכנעה שלמה את גבו לפיתי השלג. והפיתים נופלות ונופלות, כבר היו לגבנון קטן מעל לשכמו – והוא אינו נע ואינו זע. רק לעיתים רחוקות ימשוך אליו בתנועה קלה את המושכות – וזה היה לי לאות, שהעגלון לא נקפא. ובכול מסביב – בעצי הבולבאר, בעמידת הסוס, באור הפנס – היה שקט כזה, מנוחת קיפאון כזו… אחרי רגעים קצרים הרגשתי בי, שגם אני עצמי עומד שקוע במין נירוואנה ובמצב של לא-איכפת, ככל אשר מסביבי, ושגם על שכמי הולך וכבד גבנון השלג… ומעט מעט החל לחדור אל תוכי רגש של אמון, שלא מן ההכרח הוא, שדווקא בכל רגע ילך ויאבד אטום חדש – “הנה, למשל, עכשיו…” ובנפשי החל להשתפך מין רגש נעים כבלב הכילַי בשעה שהוא אוכל ושותה להנאתו מבלי להוציא על זה אף פרוטה. אחרי גומרִי את השמירה טושטשה קצת הרגשה זו, אבל בעיקרה נשארה מעודדת ומחממת בחמימות פושרת של כיריים, שהוסקו אמש… אולם אך חזרנו למחר אל הקסרקט ואני הבטתי אל הראי וכרגע התנדף הכול, הכול… “אני” שבראי – אינני אנוכי. איזה צעיר עמד אתמול על יד דלת המחסן, השלג ירד עליו והוא לא ניער את השלג; אבל אין בינו ובין הצעיר הניבט מן הראי ולא כלום.

וזיק של החלטה צורבת חלף פתאום את כל ישותי: “אני מוכרח לברוח – ויהי מה! בלילה הנני תוחב את קני-רובי בערמה אשר על יד הארסינל, והנני בורח!…” מחשבת האדם מבקשת תמיד במי לתלות את הקולר, ואני תליתי את קולרי בעבודת הצבא, אף כי, לכאורה, מה עניין קסרקטים וארסינלים אצל אטומים ההולכים לאיבוד? האף אין זאת, חברים? אבל כזו היתה העובדה…

בלילה הבא דווקא לא נדדה שנתי. – למה זה אכחד? – ישנתי שנת ישרים בלי חלומות ומבלי התהפך על הצד השני. אלא שלפנות בוקר העירני איזה שאון דק מאוד. כשנפקחו עיני נצנצו פתאום בדמיוני רשמים רבים בבת אחת: על לחיי הימנית הרגשתי כעין להט מהשכיבה המרובה; מבעד לחלון הכסיף לפנות בוקר כחלחל; מסביב ניסרה בכל האוויר נחרת בני רוסיה הישֵנים; מעומק הקסרקט הבריקו הכידונים מעל קני-הרובים ועמדו להמוניהם רצינים וכמחזיקים טובה לעצמם על אי-השתמשם ברגע זה בכוחם, ובינות לאצבעותיו של פאנצ’נקו, תורן הגונדה, שרק העט, גירד וסרט בנייר ובאוזני עד אשר עלה לבסוף חפצו הזדוני בידו – והעירני. פאנצ’נקוֹ כתב מכתב הביתה – זאת היתה עובדה! – החוֹחוֹל הזה, זכרונו לברכה – הוא אינו עוד בין החיים, כפי שתיווכחו מהמשך סיפורי – היה גם כן מחזיק טובה לעצמו שהנה הוא “יודע ספר” ואיננו זקוק לעזרתי בכל מה שנוגע למשיכה בשבט סופרים. רגע נתעכב מבטי, בהתעניינות, עליו: ידיו הגדולות וחזהו הבולט היו מוטלים על השולחן בהרחבת דעת של מנהל בנק ומצחון הווּרשכי⁹ שלו היה נוגע ולא נוגע בזכוכית המנורה הבוערת: וקשה באמת היה לי באותו רגע להתאפק מצחוק למראה לשונו שנשתרבבה מפיו ושעשתה תנועות שונות בהתאמה לתנועות העט. אכן זה היה מחזה! אני הסתכלתי בכותב דומם מתוך הנאה משונה וחשבתי לי: הנה מתעסק בן אדם בעניין נחוץ! כותב בוודאי בפעם העשרים ותשע: " Еще кланяюсь " – “ועוד הנני דורש בשלום” הדודה יבדוֹקיה מיקוֹלַיבנה ובעלה, הלוא הוא דודי חוֶדוֹר מיכיילוביץ, וכורע ומשתחווה לפניהם מִפָּנַי הלבנים עד האדמה השחורה… ופתאום חלף כבזק מוחי “העניין הנחוץ” שלי! רגע השתוממתי, כיצד זה יכולתי להשתקע בריחושי לשונו של פאנצ’נקו כילד שכחן בצעצועיו ולהסיח את דעתי מעיקר גדול כזה בחיי. ותוך כדי דיבור אמרתי לעצמי במין התעוררות של תוכחת מגולה: “עת לעשות!” ובזחילה זהירה, מבלי גרוע עין מהלשון המוארכה, שהתפתלה מחוץ לפה פעם בריחוש רשלני ופעם בפירכוס קצר ופתאומי, ירדתי בחשאי מעל מיטתי ואוציא מתחתיה את ארגזי וממנו שלוש כותונות ליל ופקרס חם אחד ואשימם כולם מקופלים על חזי בין הבשר העירום ובין הכותונת אשר עלי. הוצאתי גם את התנ“ך הקטן, הוצאת המיסיון הלונדוני, ו”מוֹנה וַנה" של מטרלינק. חשבתי רגע ואחרי אומרי: “רק יפריעו”… השיבותים אל הארגז. אחר-כך שבתי בזחילה מתגנבת כבתחילה אל מיטתי ובעודני שוכב תחת השמיכה החמה הבטתי בהנאה של סיפוק שלם ובלעג של מנצח על פאנצ’נקוֹ, ומחשבתי לחשה לו: “ובכן, בן-פקועה! מפָּנֶיךָ הלבנים עד האדמה השחורה? הא?” – ובעיניים פקוחות חיכיתי לשעת השכמת הבוקר הכללית.

אותו יום עד עצם שעת היכון אנשי הצבא אל המשמר הייתי תקוף איזו התרגשות והתעוררות נעימה. בברק עיניים, שיש בו משום גאווה והתעלות, הבטתי על החיילים, אשר ימשכו כשור-בר בתלם גם מחר, גם מחרתיים וגם בשנה הבאה, והרגשתי את עצמי ביניהם בבחינת מין “אדם עליון”. אלא שענן אחד היה מעיב לרגעים את התרוננות לבי: מדי פעם כשהיה היֶפריטור אוקון שם בי את עיניו האמוצות, הייתי מחכה באי-מנוחה עמוקה לשמוע מפיו את הדברים: “חזך אחי, נעשה משום-מה בן-לילה בולט כל-כך… ממש כמו אצל פאנצ’נקוֹ”…

בעשר שעות חסר רבע, בעוד אשר הטירוֹנים היו עסוקים בדקירת הגולם, היו כבר קני-הרובים של חיל-המשמר מנוקים ולטושים מלגו ומלבר כדבעי והדייסה אכולה בתיאבון חטפני של זאבים צעירים עד הגרש האחרון. מה שנוגע לי, הרגשתי באותה דייסה טעם מיוחד, שלא ניתן להרגיש לאיש בלעדי: זה היה טעם של ברכת פרידה. כל לעיסה חדשה העמיקה בי יותר ויותר את ההכרה, שהנני אוכל את הדייסה בפעם האחרונה ולפיכך שלוח שלחתי לה את ברכתי החשאית ממעמקי כהאי לישנא: “היי שלום, היי שלום, חמדתי! מי יתן ולא הכרתיך מעולם ועד עולם!”

ברם צאו וראו, רעים, מה נפלא והפכפך עד לאין חקר הוא משחק הגורל בחיינו עלי אדמות והבו גודל ויקר לפתגם החביב: “לחיות כדאי משום סקרנות גרידא”. האזינו ושמעו: “העניין הנחוץ” שלי לא נעשה – ואת הדייסה אכלתי בכל זאת בפעם האחרונה!

ומעשה שהיה כך היה. בשולחי את ידי להוציא את קנה-רובי מתוך הפירמידה חשתי פתאום כאילו איזה גל קר עבר ושטף מלמעלה למטה לאורך חזי. הגל חזר, כמדומני, מלמטה למעלה עוד יותר קר ואחר-כך דרך הכתפיים עבר לאורך גבי. כן, כך, כמדומה לי, היה הדבר בקירוב. אני העיפותי עין בראי הקטן שמעלי וראיתי שנחוורתי מעט ושאלתי את עצמי נבוך ונבהל: “מה זה, בחור נאה? בגידה? האינך כבר אותו צעיר שהביט אתמול בראי ושגנב היום מארגז עצמו לשם מטרה פלונית אלמונית שלוש כותנות ופקרס אחד?” וכרגע אירע הדבר שהוכיח, שאמנם בגדתי. דבר קטן ופשוט אחד. פתאום נשמע קולו של הפלדפבל הקורא מעבר לכותלי הקרשים הדקים של הלשכה: “פרלגולד! אה, פרלגולד!” – קרסתי את הקרס האחרון והתחתון של האיטצלה שלי, ישרתיה עלי וברגש בלתי ברור לעצמי נכנסתי. בלשכה היה הפלדפבל לבדו, הוא ישב על כיסאו, מוטל כולו על דופנו, לפניו על השולחן חצי כוס תה קר וזנב סיגריה שנדעכה ובידו גליון הפקודות, שהשטאב של הלגיון מדפיס בכתב הֶקטוגרפי ושוֹלחָן יום יום לכל אחת מגונדותיו. הקאצאפּ¹⁰ חום-העיניים מפלך פנזה השזיר את שפמו השמאלי מתוך עיון רציני-מעושה בשורות האמוצות והמטושטשות פה ושם, אחר מסר לידי את הגיליון ואמר:

– קרא פה בעצמך… על אודותיך יש… אתה לא איזה בור לבזיוק הנך, שאקרא באוזניך… ושאסביר…

– “קומפלימנט” – חשבתי באיזה אופן בלתי מחוּור לעצמי.

שורות אחדות בקצה העלה היו סגורות בקווים של עיפרון אדום ובהן כתוב: “על פי פקודת שר הלגיון, עובר הטוראי של הגונדה הי”א, יעקב פרלגולד, מעבודתו בשורה לשרת בבית הקפיטן בורבסקי, שר הגונדה הנ“ל, והטוראי של הגונדה ה-י”ד, אנטון מוּרוֹמציב, מי ששירת בבית הקפיטן עד כה, שב אל גונדתו."

הרגש הראשון והיחיד, שקינן בתוכי פתאום לרגעים מספר, היה, שנתפטרתי זה עתה מאיזו עבודה קשה ואחראית, שניטל עלי למלאותה. “מה טובה המנוחה! מה טובה המנוחה!” – צלצלו בתוכי קולות חשאיים וכמעט מיישנים. עוד רגע – ולי היה כבר ברור, שהעבודה האחראית היא לא העבודה בשורה, אלא עבודת תחיבת קנה-הרובה בערמת השלג שעל יד הארסינל. עכשיו כבר הבינותי, משום-מה ערבה עלי כל-כך שנתי בלילה, משם-מה שכחתי, מיד לאחר הקיצי, את העיקר הגדול בגלל לשונו של פאנצ’נקו ומדוע קרה מה שקרה בשולחי את ידי לקחת את קנה-הרובה. הבינותי – ובלבי, רעי, מר לי מר!… ריסוקי מחשבות התחילו באים לא ידוע מהיכן אל מוחי וכטיפות דונג רותחות הנופלות ונוטפות מן הנר הדולק, כך היו צורבות בו: “דבר, ששורשיו בנפש מועטים… נפש – לא של אדם עליון המתעטפת לחופש… נפש רגילה של חיית העדר”…

והפלדפבל התהלך לאורך החדר אחת הנה ואחת הנה ודיבר: – דבר מובן. לילי חולה, בבית שם מהפכה שלמה, וחדל-אישים הלזה, מוּרוֹמציב, לא ידע בין ימינו לשמאלו… בול-עץ – וחסל.

דבריו כוּונו לבת שר הגונדה, ילדה כבת שמונה, שמפאת מחלתה לא נראה הקפיטן בורבסקי בגונדה זה חמישה ימים. את הילדה השחרחורת הלזו ראיתי פעמים אחדות ולא שמתי לב אליה, אלא משום-מה עכשיו, בשעה זו של קריאת הנזיפה באוזני עצמי, נזכרתי בשאלתה, ששאלה את החייל דוֹרוֹשנקוֹ בשרתו בבית שרנו עוד לפני שנתיים, והיא: “מדוע הגונדה האחת-עשרה היא האחת-עשרה?” ודורושנקו אז עודנו סולדט צייתן, תמים, מדקדק בענייני “עבודה” ונזהר בכבודו של פעוּט האופיצרים הצעירים, ענה: “רצון המלכות הוא ואין להרהר אחריו”. וברגע זה, בעודני עומד על עומדי כבתחילה, תפוס שרעפי העצובים ומקמט בידי את גליון הפקודות, מופיעה לנגדי שאלה מוזרה, אבל כמה מכאיבה, דוקרת: “הוי, פרלגולד! מדוע הנך לא יותר מיאשקה פרלגולד? מדוע אינך גאריבאלדי?” וכשושנות-אש יוקדות-יוקדות נופלות אל דמיוני המלים: “ונוס… גימנזיסטיות… אטוֹמים…”

ראה אותי הפלדפבל והנני שקוע במחשבות יותר מן המוּרשה לסולדט ואמר לי:

– מה לך, כי נשקפת כאיל?… לקמט את הגליון ולהשקותו יזע בעלמא אין לשם מה… לך לך והיכון.

יצאתי מן הלשכה. בקסרקט ניטו לקראתי כמה וכמה עשרות עיניים שואלות. אלא שהפלדפבל, שיצא תיכף אחרי כדי לחזור לאנשי המשמר על חוקי התקנון לשמירת אוצרות נשק, ביאר הכול. פקודת שר הלגיון נתקבלה על-ידי הגונדה כאיזה מין אינצידנט. הקסרקט שקל וטרה באינצידנט לאחרי צאת חיל-המשמר.

– הנה ינוח קצת השד מעבודת הפרך המוטלה פה עלינו – אמר בקנאה הטירון לבזיוק, ששנא תכלית שנאה את כל ה“עבודה” ולא היה מסוגל אף לאחד מלימודי הקסרקט בלי שום יוצא מן הכלל.

– אולם ידוע ידע שר גונדתנו במי לבחור בשעת הדחק – אמר אוקון, שהיה אוהב להתפאר, שבין אנשי משמעתו ישנם אנשים ידענים ומוכשרים.

– מה בצע? – אמר בעצב סגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב – אנחנו נישאר בלי מנגן.

– אמנם חבל – ענה לעומתו היפריטור טאראסוֹב – מה שאמת, אמת היא.

– אבל האומנם לא תבוא, פרלגולד, לשמחנו לעת מצוא? – פנה אלי סוכאנק במילולו החנף והארסי.

אני לא עניתי דבר.

– י-בוא… – העיר בבטחה שלמה פאנצ’נקו – הן הוא בעצמו יתגעגע עלינו.

בכלל היה יחסי אל פאנצ’נקו ידידותי מאוד, אלא שעכשיו לא יכולתי לסלוח לו את הטון הבטוח שלו. אני אתגעגע? כלומר למה? לעבדות אתגעגע?

בסדרי את החפצים בארגזי כדי למוסרו לקפטינארמוּס¹¹, הרהרתי: “מה אירע, סוף-סוף? בשלמה כל הרעש? הן אדרבה! פקודתו של שר הלגיון עלולה רק להקל על כל העניין: אין לך שום משא-ומתן עם קנה-רובה, ואגב, אם יתפסוך, אין נגדך אותה האשמה הנוראה התלויה על ראשך בעוזבך את המשמר – במחוז הנתון במצב-מלחמה – לברוח. שלוש הכותונות והפקרס הנם עדיין פה, על חזי, ודבר שאין פשוט הימנו הוא – לצאת בעוד חצי שעה מן הקסרקט וללכת אל כל אשר ישאני רוחי ולהניח לו לקפיטן בורבסקי ולבתו החולה לחכות לי עד שיבוא אליהו.” אני חזרתי בישוב הדעת על הרהורי. ה“אם יתפסוך” לא מצא חן בעיני. נזכרתי באותו סוחר, שהיה מרבה בשותפים, בכדי שימעט חלק ההפסד לכל אחד. “גאריבאלדי – חשבתי – בוודאי לא היה מחשב חשבונות כאלה…” חברים! אין לכם שום מושג, כמה הייתי ראוי למנוד-ראש באותן השעות.

בעוברי ברחובות העיר בדרך המובילה אל בית בורבסקי גדלו עוד יותר מצוקותי. ידעתי, שהרגע הנכון לעשות זה עתה הגיע ובה בשעה הרגשתי בעצמי איזו מין לאות נפשית מיוחדת. “לדחות, לדחות לזמן-מה… אראה עוד איך יפול דבר… מי יודע כיצד יהיה שם אצל בורבסקי… הן כל הרעיון מעיקרא לא נולד אלא אצל הארסינל ובקרבת אוקון…” ומאידך גיסא: “כל הערות אך למותר הן: העבדים שווים בעבדותם…” אני באתי עד המבוי הטרֶטיאקוֹבי, שנקרא על שמו של עושה-חבלים עשיר ושבו עמד בית הקפיטן שלי. רגע עמדתי בקרן הרחוב תפוס מחשבות ושואל את עצמי: “הלהיכנס אל המבוי?” – אחר-כך שבתי על עקבי בלי שום סיבה ברורה ומטרה מסוימת ואתחיל לשוטט. עברתי שוב באותם הרחובות, ראיתי שוב אותן החנויות עם הוויטרינות המושכות בהן ושוב אותם השלטים עם האותיות הגדולות – ורוחי שוב נכאה כקדם. “רק סטימוּל אמיתי חסר לי עכשיו” – כך חשבתי, וממעמקי הגיעה אלי בת-קול לועגת: “הוי, חקרן! מדוע אינך צועק ‘איבריקה!’ על המצאתך החדשה?” – “כן, סטימוּל…” – המשכתי אני את שלי. "לו הופיעה כעת בשמי היום איילת-השחר, שככה משתוקקת נפשי אליה, או לו, לכל-הפחות, התרעם עלי אותו סגן האלוּף, העובר על המפסעה הנוכחית, על אי-הראותי לו את אות-הכבוד היאות לו, כי אז, ודאי, היה אותו מעשה עשוי. אבל עכשיו…. הגימנזיסטיות אינן כלל מצויות ברחוב, כעת היא בוודאי שעת הכנת השיעורים בבית, ולא עוד אלא שעלמה אחת, רחוקה מאוד מהיות מכוערת, וכנראה, על פי כל מהלכה, מיילדת-חובשת, הביטה עלי בסבר-פנים; סגן-האלוּף – אפשר כמעט לתקוע כף, שהוא קיבל היום אורדן או עלה לדרגה יותר גבוהה בתוארו ובמשרתו, כל-כך טרודים ומזהירים פניו – ואני מתהלך ומשוטט לי ברחוב. איש בין אנשים, מביט על ימין ועל שמאל באין מכלים דבר, והאיצטלה האמוצה, כנראה, איננה מכסה כלל על האדם האינטליגנטי שבקרבי.

אני מתהלך ומשוטט. השמיים מכוסים עננים לבנים המבשרים שלג; אין רוח; הקור חזק למדי; הכפור אינו נושא פנים: הוא שם בפוך לבן גם את שער הסוסים גם את עפעפֵי היפהפיות. על פני עובר המון עצום – רבו, רבו האנשים על פני הארץ ולכן הוזל כל-כך מחירם… מעבירים רהיטים מדירה לדירה. בראי הגדול העומד על העגלה קשור אל המלתחה ושזכוכיתו מופנה החוצה נשקפים מתוך הזדעזעות עצבנית פיסת מפסעה לבנה, חתיכת חנות הנקניקים, הפרופיל של השוטר ומלבד זה כל הרחוב כולו לעומקו, לעומקו… אני חפץ לתפוס את דמות עצמי בראי וזה אינו עולה בידי – גם “סטימול” זה נבצר ממני… ובית-התפילה הקתולי כל-כך גבוה ונפשי כל-כך נוּגה.

ואני עומד שוב בקרן המבוי…

“למותר הן השאלות: העבדים שווים בעבדותם”.

ומאידך גיסא: “אראה עוד איך יפול דבר… מי יודע מה יהיה שם”…

ברגע היכנסי אל המטבח הנשען אל בית שר-הגונדה נשמע מלמעלה, מהחדרים הפנימיים, צלצול השעה הרביעית. היום הצפוני מתחיל כבר בשעה זו לערוב, והעין מבחינה בעריבתו, ובמטבח בן החלון האחד, המעולף מבפנים ומבחוץ בשכבה עבה של כפור, היה חושך כמו בשעת הליכת יהודי ל“סליחות”. כבר התחלתי מאנס את עיני כדי ללכוד בתוך האופל הזה דבר-מה מלבד ארבע שמשות החלון הנשקפות מתוכו כל-כך שוממות ויתומיות… אך פתאום הגיע לאוזני קול נערה יוצא מחזה בריא וגס קצת:

– מי זה?

הרגשתי בסילואֶט העומד אצל הכיריים וידעתי למי הוא.

– אנוכי.

– יענקל? – שאלה היא בשמחה גלויה וקולה נתרכך מעט.

– כן – סיננתי מבעד לשוני כמו מתוך תרעומת על יחסה הפמיליארי של שפחת הקפיטן, דבר שבעת אחרת לא היה איכפת לי כלל: הן היא הייתה קוראת לרוב את כל הסולדטים בשמם.

– ואני מחכה ומצפה לך כל היום – החלה היא, ובדברה עשתה בחושך כה וכה בידיה (ניקתה, כפי ששיערתי, את זכוכית המנורה). – ממש כלו עיני מחכות… הן אַנטוֹן הלך אל הגונדה עוד בבוקר… נורא, איזה לא-יצלח הוא אנטוֹן זה!… האדון שלח אותו אל בית-המרקחת והוא…

– מה שלום לילי? – שיסעתיה בשוויון-נפש.

– עכשיו כבר ברוך-השם… היום היה הרופא שלוש פעמים ואמר שתחיה… כמה חיוורת וכחושה היא, העלובה, נורא להביט… אתמול, כשהתחיל החובש לדקור את עורה ולהכניס… שם את טיפותיהם, היא היתה כמעט מתה… והגברת צעקה, צעקה… מביטה עליה וצועקת… חשבתי, שיצאה מדעתה… והאדון אף הוא… תולש שערותיו וחיוור, חיוור…

היא נאנחה ותידום רגע. אני עמדתי על מקומי ועטוף עלטה מכל עברי הרגשתי את עצמי כל-כך בטוח ושאנן, כילד חשוך-דאגה מתחת לשמיכתו השעירה, החמה, וגלי מנוחה מתוקים התחילו להשתפך בחשאי, בחשאי אל נפשי… אודה, חברים, על האמת, שהסיפור על דבר הילדה, שהצילוה משיני המוות, עניין אותי לא יותר מכפי שכל המסובין בכאן מתעניינים במכס הקנבוס בהולנד. אני הפקדתי את כולי בידי האופל והמנוחה. ומאלאניה המשיכה בזמזום גם כן משקיט:

– כל היום רצתי… את רגלי איני מרגישה… פת לחם אכלתי בבוקר עם תה, וזה היה כל מאכלי, יפגע בי הצלב הקדוש!… אל הרופא רוצי, אל בית-המרקחת רוצי… וגם אל השוק… אל המרתף ירדתי היום כעשר פעמים… והמדרגות אל מעון הרופא ממש עצמוּ מספור… וסולם המרתף – אלוהים עמו! ופה הגיעתני עוד בשורה מהכפר… בא פאול השכן ויבא לי את הבשורה שאחותי ילדה תאומים… אה, אל אלוהים!… ובעלה, הוא גיסי, כבתחילה מדבר אל עצמו. יעמוד ככה לפני הדלת, או שם… לפני תמונת הקדוש, ומדבר אל הדלת ואחר-כך אל עצמו…

בחושך הדומם נראתה מאלאניה כמדברת אל עצמה. זה היה לא נעים, ואני ויתרתי על האפילה הרת השקט ואבקשנה:

– מי יתן, מאלאניה, והדלקת את המנורה.

– תיכף, תיכף, אני רק את הזכוכית אנקה – אמרה היא ותחל לעשות את עבודתה בפזיזות. היא הוסיפה עוד לדבר אחר-כך, אבל אני לא שמעתי כלום: אחרי גישוש ומישוש, כששתי ידי שלוחות לפני, באתי עד ספסל הנשען אל הקיר, שממעל לו היו תלויים בגדים שונים וחיכו פה למברשתה של מאלאניה או… של יענקל פרלגולד. על-פי איזה ריח מיוחד הכרתי מיד לאחרי שִבתי את האיצטלה של הקפיטן ואתן את ראשי בין שני חוצניה. ישבתי ואחשוב: חיי האדם אינם כל-כך פשוטים, כפי שההרגל מתאמץ להראותם לנו מבעד לאספקלרייתו המטושטשה והבָּנָאלית. אמש בשעה זו עצמה ישבתי על מיטתי בקסרקט על כוס של תה, אלא שהייתי מעוּרָר יותר מדי ולא יכולתי לשתות: כמדומה לי, שלו התעתדתי לכבוש מחר את חצי העולם, לא גדלו יותר התעוררותי ואושרי. והיום… והערב… איזה דמיון, ולו גם היותר עשיר והיותר לוהט של המשורר, היה יכול לנבאות לי אתמול, שהערב אשב פה במקום הזה, חושך ישופני ואת לחיי תלטף איצטלה, שריח נייר של כדורי סרק נודף הימנה?…

כשהוצאתי את ראשי מבין חוצני האיצטלה, היה כבר אור במטבח. מאלאניה מצמצה בעיניה מבין קרני המנורה וסידרה על השולחן דוודים וסירים שונים, שמהם הציצו ראשי דגים וזנבותיהם. בלי משים נתתי מבט במאלאניה. הכפרית הזאת, כבת תשע עשרה, היתה בעלת גוף רחב ומלא כמעט עד לגסות, בעלת קומה ממוצעת וצמות צהובות וכבדות ראויות לקנאה; ברם איזו קהות עמוקה מאוד, עמוקה וכוללת, היתה משוכה על פניה וביחוד בצבצה מתוך עיניה התכולות שלא הביעו, כנראה, מאומה, מאומה… עיניים מוזרות והרות-חידה! בשום אופן אי-אפשר היה להכיר על פיהן מה הוא המפעם את לב בעליהן; כאילו הביטו פנימה ולא החוצה. רושם בלתי רגיל עשו גם שדיה. אלה היו זוג של פירמידות בצורות וחדות, שבמקום הפטמות התנוססו שני קרעים על שמלתה העליונה… בה בשעה לא נעלם מעיני גם כל החדר הקטן, שעם המכונה לקציצות, המחוברה לקצה השולחן, עם השק הרטוב משלג נמס אצל המפתן ועם שתי הילדות הרציניות, הגזורות מתוך ה“ז’וּרנל למוֹדוֹת” והתלויות מעל מיטת מאלאניה, הביט כנווה השיממון הבודד והפרוגרמה-מינימום, שאינה רואה באופקה שום פרוגרמות… אני נזכרתי, איזה פרק של ההיסטוריה שלי נכתב עכשיו, ואומר:

– מַלשה, הגידי איפוא לקפיטן, שבאתי…

– תיכף. – ותעל בשש המעלות המובילות אל החדרים הפנימיים ותיעלם.

ביני ובין שר-גונדתי שררו יחסים ידידותיים ממין וצביון מיוחד: אני כיבדתיו על היותו האופיצר המנומס היחיד בכל הלגיון, והוא משך חסד אלי על היותי המשכיל בכל אנשי גונדתו. בשעת הלימודים התיאוֹריים בענייני היריה הייתי מסביר את הלכות תנועת הכדור על-פי החוקים הגיאומטריים של הטראיקטוֹריה והוא היה עונה לי בחיבה באוזני כל הגונדה: " Молодчага, Янкель! "¹²

ולא אירע אף פעם אחת, שלא יאבה לחתום על פתקת-השחרור שלי. פולני מרוסס היה והשתמש בשפת אמו רק בשביל לבאר לטירון פולני מה שהלז לא הבין ברוסית; היה עונֵש בכל חומר הדין על שיכרוּת וניבול-פה; היה שונא שנאה חשאית ועמוקה את הסולדט, שקיבל עליו באהבה את עבדות ה“תקנון” לכל פרטיה ודקדוקיה. ויחד עם זה נשא האיש הזה באמונה את משרתו באחד הלגיונות, שהכריעו את מרד ורשה בשנת 1831. על הריבולוציונרים הביט כעל אויביו בנפש, וכשביאר פעם את זכות קיומה של המלחמה ואמר: “כשמתנפלים עלינו, כמדומה, שיש לנו זכות להגן בעדנו”, ואני שאלתיו: “רום אצילותך! הן בדבריך אתה מיישב רק את מלחמת המגן, ומלחמת התנופה מה תהא עליה”? – הוציא את שעונו, הביט בו ויאמר שהשיחה נגמרה, ואחרי שעה קלה, כשנשאר לבדו בלשכה, קרא לי ויאמר בלחש: “יש לך מוח בקודקודך, יענקל! אבל דע לך, שלא הכול ניתן להיאמר בפני החמורים הללו”.

באותו ערב לא הושיט לי הקפיטן בורבסקי את שרביט הזהב שלו, לפי שבעצמו לא היה בקו הבריאות השלמה, והעיקר – מפני שמחשש לשלום הילדה החולה לא נתנו להיכנס אל החדרים הפנימיים לאיש, שבא זה עתה מן החוץ הקר. מאלאניה אמרה עוד איזו דברים מספר על אנטון ועל גיסה המדבר אל עצמו, ואחרי עומדה רגע לפני הכיריים כנמלכת בדעתה, החלה להצטלב ולקרוא קריאת-שמע שעל המיטה. בצל פיה המפהק מתוך לחש המלים: “והצילני מן השטן המקטרג”… נדמתה לי על הקיר למין לטאה ענקית מלפני ימות המבול, הפותחת את פיה לצוד ציד. אחר-כך התפשטה את שמלותיה בלי שמץ ביישנות, פשוטה ואי-מצוּבלזה כאמנו הקדמונית בטרם טעמה מעץ הדעת. ואני לא פיהקתי, לא קראתי קריאת שמע ולא נדמיתי ללטאה ענקית – אהה, כמה רחקתי מענק בכל אותו יום! – עקב זאת בהתפשטי לשכב על מזרן-התבן הפרוש על הרצפה לא התביישתי גם אנוכי בפני התינוקת הגדולה, ואולם את שלוש הכותונות והפקרס האחד הסירותי מעל חזי בכל זאת כשהייתי כבר מכוסה בשמיכתי.

הגיחוך אשר הרגשתי מרחף על שפתי, בזוכרי שאת הלילה הזה אפשר היה לבלות גם בתנאים אחרים, היה לא מובן בטיבו גם לי לעצמי.

ממחרת היום רפה הקור, ועבודתי הראשונה, אחרי ניקוי איצטלתו של הקפיטן, היתה לעלות למעלה ולנגב את שמשות החלונות המזיעים. אני עמדתי לכל מלוא קומתי בשקערוריות הגבוהות של חלונות חדר האוכל הכפולים. שפשפתי בסמרטוטי בהתמדה ושמעתי את שיחתם החשאית של הקפיטן, שישב על הכורסה, ורעייתו, שישבה על אחת מידותיה. פניו היו חיוורים וכולם אומרים לאות וחוסר-אונים; פניה – גם כן היו חיוורים, אבל כל-כך עדינים, כל-כך מקסימים וגִזרת גווה ממש מרעישה ביופיה. בעפעפיה הארוכות, בשיש צווארה ובמורד זוויות עיניה שכן עדן עולמים ושפתיה הענוגות והתאוותניות עוררו, קראו, לא נתנו מנוח… אהה, חברים! היא היתה כבת עשרים ושש! לא יותר. לרגעים אלי יגונב, איך היא הביטה באהבה אל עיניו הנוגות, החליקה בידה את שערותיו הפרועות ודיברה על לבו להסתפר היום ולבקש מהשטאב את הרשיון למסור את הנהלת התמרונים הקטנים בגונדתו לפּוֹרוּצ’יק¹³ קוֹסטוֹגלוֹדוֹב, שר חצי הגונדה הראשונה. לבקש ובתור נימוק להצביע על חולשתו. והוא החשה, ורגעים אחדים נשמע בחדר רק שאון שריקת הסמרטוט בעוברו תחת ידי על פני הזכוכית היבשה. אחר נתעוררה הגברת ברוניסלבה ואמרה לבעלה, מתוך חונף ומרץ כאחד:

– כן, כן, סטאסיו, ככה תעשה… הן אחרת פשוט אי-אפשר… שמע, אתה… – פנתה פתאום אלי ותרם קולה – מה שמך?

– פרלגולד – הסיבותי אל שניהם את ראשי ואען בחשאי.

– אה, היהודים האלה עם שמות המשפחה המפוצצים: טראכטנברג, ברוינשוויג, פרלגולד – אמרה היא בקורטוב שאט בנפש ותנגן את ההברה האחרונה בשמות הללו – לא, אני שואלתך לשמך.

“כסאנטיפה” – חשבתי נרגש ומבוטל, וכשפני היו כבר מוסבים אל החלון עניתי:

– שמי יעקב.

– או יותר נכון: יענקל. (הקפיטן הביט אל אשתו בתחינה, כאומר: “מה את חפצה ממנו?”) ובכן, יענקל, אחרי כלותך עבודתך זו… בחלונות… תלך ראשית כול אל גרישקא הגלב היושב פה ממולנו ותאמר לו, שיבוא לספר את הקפיטן, אחר יהיה עליך ללכת אל השטאב ואל הפּוֹרוּצ’יק קוֹסטוֹגלוֹדוֹב… שב איפוא סטאסיו, לכתוב רפורט לשר הלגיון.

הוא לא נחפז למלאות את בקשתה. רגעים מספר ישבו שניהם משמימים והביטו על עבודתי. אחר-כך אמרה היא:

– הסמרטוט רטוב יותר מדי. החליפהו, יענקל.

פתאום נשמע מחדר-המיטות הסמוך קול ילדה חלש-חלש:

– אמא! מי שם? הדוד יענק?

האם נעקרה ממקומה וכהרף עין עמדה על יד מיטת בתה החולה:

– לא, לילֶצ’קה! הן זהו המשרת החדש, אשר בא מהגונדה במקום אנטון.

– לא, לא, אמא – אמרה הילדה בקול בוכים – זה הוא הדוד יענק. יבוא נא הנה.

הקפיטן ניגש גם הוא אל מיטת החולה, ובשביל לפזר את חזון-השווא שלה ציווני להיכנס. אני השלכתי את סמרטוטי מידי ובשרוולי המופשלים ניגשתי אל מרגלות המיטה.

פני הילדה היו כל-כך חיוורים, עד שלא ניכרו כמעט מעל שדה הכר הלבן; לחייה נפלו ושתי שפתיה הקטנות והיבשות נצמדו זו אל זו בהבעת צער עמוק…

הילדה החיוורת לא דמתה לגמרי להוריה, לא הזכירה אף קו אחד משלהם וזרה ורחוקה עוררה מבלי משים את ההרהור, שלעולם לא תגיע עד ליופיה המקסים של אמה ולכשתגדל תקלקל בוודאי לא פעם לאביה את התיאבון בוויכוחים על דבר מיליטריזם.

היא נעצה בי את עיניה השחורות והעמוקות כמימי אגם צלול בצל סבכים עבותים, ולבסוף, שקועה במחשבות, הוציאה מפיה בחשאי וכמו לעצמה:

– יענק.

– הן זה לא הדוד יענק, לילוס – התחילה האם שוב. – זהו…

– יענק – חזרה הילדה עוד פעם, ממש כבתחילה, מאומה לא נעדר.

אנחנו עמדנו שלושתנו מסביב לערש-הדווי ורגש אחד עבר כבריח תיכון בלב כולנו – רגש של התפלאות לעקשנותה של הקטנה לברוא לה אילוזיה.

– נו, מַרש יענקל, לעבודתך – נתעוררה הגברת ברוניסלבה ודבריה היו לי כמדקרות חרב.

– לא, הוא – יענק – התחננה הילדה והבעת הצער נתבלטה בשפתיה.

– טוב איפוא, לך-לך, יענק, לעבודתך.

לילי שקטה, ואני שבתי אל חלונותי המזיעים בלב מורתח – מִצאו חברים, ממה? – מאהבה לברוניסלבה בורבסקי. מוזר הדבר! הן כל הסצינה של הוויכוח על דבר שמי היתה בעצמותו של דבר כל-כך תמימה, ממש כחרוז מ“רֵינֶקֶה שוּעל”, ואף על פי כן נדמה לי, שמזה יש לי ללמוד על יחסיהן של האם והבת אלי. אולם אחת אני אומר עכשיו בלי שום חשש טעות: הפולנית היפה הגשימה בי את משטמתה ושאט-נפשה ליהודים – זהו למעלה מכל ספק. נו, ובכן מה? כלום משום שהיא שנאה את עמי, אשר גם אני אינני מחבבוֹ ביותר, צריך הייתי להשיב שנאה אל חיקה? אדרבה, חביבי, אירע לגמרי ההיפך! אני עמדתי על אדן החלון, ידי המזוינה בסמרטוט התנועעה כבר בכוח האינרציה, ובכוח דומה לזה הבטתי אל הרחוב דרך זוויותיהן של השמשות החיצוניות, שהכפור התחיל להימוס מעליהן, אף על פי שמאומה לא היה ברצוני לראות שם – ובלבי, בלבי… אבל יד לפה על מה שהיה בלבי! – כלל אין בחשבונותי להיות בפיכם לשנינה בסנטימנטליותי. רק לדבר אחד הנני להעיר את תשומת-לבכם. הגיעו בעצמכם: במה נחשב הוא, כביכול, שוויון-נפשה של איזו גימנזיסטית, שחציה תינוקת של בית רבן ואת מחציתה השניה אפשר להביא במבוכה גמורה על-ידי איזה חידוד-הבאי, לעומת הבוז של בוגרת יפהפיה וגאיונית, בעלת תנועות-נגיד וגרציה מלאתי הוד, שלכשתסב את ראשה ימינה – זהו אֶדיקט נַנט ולכשתפנהו אחר-כך שמאלה – זהו הביטול של אותו האֶדיקט? אבל הבוז, אל-האיתנים, הבוז ושאט-הנפש! הם הועילו רק להגדיל את שלהבת לבי שבעתיים ולהקטין את הגמד שבי שבעים ושבעה מונים.

– ובכן, “יענק” – גיחך הקפיטן מתוך כתיבת הרפורט גיחוך נוגה וידידותי טמיר – נוסף לך עוד שם אחד על כל שמותיך.

– אמנם כך, הוד אצילותך! עניתי לו בחיוך של הסכמה.

היינו: שמותי לא מעטו כלל מאותם של יתרו. הגונדה היתה קוראת לי בשם משפחתי; שר הגונדה בשעת רצון וחיבה – יענקל; ואולם דוֹרוֹשנקוֹ לא ידע כבר בשבילי שם אחר מלבד “שְׂלָו” ונימוקו עמו, כלומר נשאר רק אצלו, מבלי אשר נודע לאיש עד היום הזה; שר הלגיון היה תמיד שוכח את שמי והיה קורא לי: פֶרלוֹביץ או פֶרלוֹב, או אף פֶרלַיֶב. איני מביא כבר בחשבון את עשרות כינויי החיבה, שבהם היתה מכנה אותי אחות וכותבת: " Браллиантик, Яшенька “¹⁴ מדוע הנך שוכח אותי ואת אמנו הזקנה ואינך מבשר אותנו מאומה על שלומך היקר לנו מחיינו?”. ואני הייתי עונה על זה בקצרה בגלויה מצוירת לאחר שבועיים: “סוניה יקירתי! מה אכתוב לכן? יש לי פה רשמים הרבה, אבל בשערותיך היפות נשבעתי, שאף אחד מהם אינו ראוי לתשומת-לב שתיכן”…

כשהרפורט וכרטיס-הביקורים של בורבסקי היו כבר תחובים מאחורי קיפול שרווּל איצטלתי, יצאתי החוצה. קודם כול סרתי אל המגלבה של גרישקא כאשר צוּויתי; אבל בחדר לא היה איש; רק מאחורי המסך, שרבבי שומן – ודמות עננים להם – התנוססו עליו פה ושם, נשמע קול נחרת מאן דהוא. רגע עמדתי באמצע החדר הדומם ומחכה אולי ירגיש בי הישן. אלכסנדר השלישי הביט עלי מעל תמונת הקיר של כל מלכי אירופה במין ידידות וניחותא אינטליגנטית ואת כפות שתי ידיו המוּרדות החזיק כמנצח בנגינות בשעת פיאניסימו. מברז הכיור נפלה פתאום טיפה אחת כבדה ותצלצל באגן. בראי הגדול נשקפתי לכל מלוא קומתי; היה לי משום-מה לא נעים הפעם להביט עלי ואסב את ראשי ימינה – ואשקיף בראי השני. עכשיו כאילו קיבלתי עלי באהבה את רצון הגורל ואמוֹד במבט חשאי את כולי מחוטמי עד חוטמֵי מגפי ואחשוב: “איזה שד זקוף! מגחך עוד!”… שפמי – הן הוא שחור וכֹה מסולסל – עיני וכל קווי פני גם כן הפיקו רצון ממני מאוד – וגם עכשיו אינני ענָיו כל-כך לחשוב, שנשאתי פנים. – מאחורי הפרגוד נשמעה נחרה אחת איומה, ממש כקול שריקת חזיר, ולאלכסנדר השלישי היתה די ניחותא אינטליגנטית כדי לסלוח גסות זו. מבלי מלא פה את שליחותי יצאתי את החדר.

אני שמתי פני אל השטאב. הרחובות הסואנים הלבינו בשלגם הצהבהב; הדרכים הסלולות התחילו משחירות ומזדהמות; נשב רוח דרומי חם ורודף שלום. אולם לי לא היה שלום. אני צועד נרגש… ריסוקי מחשבות ודמיונות פורחים, מרפרפים… אלפי תמונות וריבוא רבבות אפשרויות… ושוב בזכוכית הוויטרינה אני עצמי.. וכזרם דק וחשאי זורם ממעמקים איזה שרעף בדחילו ובלי רחימו: “כמה מצמצום המחשבה! להביט בראי ולהרהר באטוֹמים! בשעה ש… ש…” ורסיס רעיון חדש: “הגברת ברוניסלבה איננה יודעת עדיין את כוח עיניו של משרתה החדש; לעומת זאת היא יודעת, שכוח הגברא של הקפיטן עבר ובטל או ימיו ספורים”… אני מתחיל להיזכר בדמות דיוקנו של הקפיטן העייפה והמקומטה ובכל מבנה גוו הדק, הארוך והצנום, והנני מוצא שלהכריע בעל-דבב כזה הוא דבר שאין לך קל הימנו. וכאילו היתה זאת אבן-הנגף היחידה וכאילו הוסרה כבר מעל דרכי, מתחיל דמיוני לצייר לפני תמונות וחזיונות מקסימים ומתוקים, שלא שיערתי כמוהם ליופי: באיזה פרדס נישא ונהדר – לא פה, בארץ הקרח והקור, אלא רחוק, רחוק – שם פורחת אהבתנו. ליל אביב הולך הלוך והימוג, הולך ונהפך לבוקר, ואיילת-השחר, זה כוכב נשמתי, זאת אבוקת עדני היקרה והאהובה לי עד בלי גבול, גם היא פה – מברקת, רועדת, קורצת. גם היא באה לחוֹג אתי את חגי. אני עומד נפעם באחת השדרות ומחכה… דומיה, דומיה תהומית בכול… פתאום – רשרוש קל-קל ומבעד לחושך החיוור מופיע במרחק השדרה צל אשה עטופה מוסלין לבן ודק כחלום ומנעים וממתיק כמוהו… אני רץ אליה כחץ מקשת, מחבק אותה… גווה מבעד למוסלין מלטף-מלטף כנגינת שמיים, הוא מתגלה לפני בכל תפארת שבהוד שבו… אני מסתכל בפניה… בעיניה… כן, זאת היא, היא… אני לא טעיתי… אני מאמין באושרי…

תפוס דמיונות מעדנים ומשעשעים סרתי כסהרורי אל השטאב, לא שהיתי שם אלא רגעים מספר ובפיזור-נפשי כי עז לא שמתי לב לשום דבר מלבד לחלונות השטאב הגבוהים, שארבע-עשרה שמשות לכל אחד מהם, ומלבד לחוטם האַדיוּטנט המתקלף מקור. לי עוד נשאר למסור את כרטיס-הביקורים של שר הגונדה לפּוֹרוּצ’יק קוֹסטוֹגלוֹדוֹב ונעימה מאוד היתה לי ההכרה, שעוד רבע שעה – ואני חופשי לחלומותי וחזיונותי מתוך נדודי בטלה בחוץ, ואם בזווית המטבח – גם כן אין רע. על דרכי מזדמן לי באחד המבוֹיים השוקטים בית-מרזח. אני קורא מעל השלט: “הכוכב הפּוֹלָרי”. גם המבוי מלבבני בשקטו השלאנן והתמים וגם שם בית-המזרח מצלצל כל-כך פיוטי באוזני. שם, פנימה, חושב אנוכי, בוודאי ישנם שולחנות-שיש קטנים ואל השולחנות החביבים ההם כל-כך נעים, על כוס שיכר, להינשא אל עולמות רחוקים ואחרים… אבל מה בצע? האיצטלה הסולדטית שלי – ארורה תהיה מכל האיצטלות! – היא החוסמת בעדי את הדרך אל הפינה הנחמדה הזאת.

בריצת רגליים ובלב מתרונן משמחה עצורה עליתי במעלות המובילות אל חדרו של קוסטוגלודוב בדיוטה השניה. את הכרטיס מסרתי ליד משרתו, טוראי מגונדתנו, רובאכין, ואשאר במטבח לחכות בכליון-עיניים. אחרי רגע יצא רובאכין ובפיו הבשורה, שהפורוצ’יק מבקש לראותני. מתוך קוצר-רוח של מיאון נכנסתי אל חדרו.

הפורוצ’יק קוסטוגלודוב היה מין בריה, שלא רבו כמותה בעדת האופיצרים. בן עשרים וארבע, נמוך, עם נטיה קלה לשמנות ועם קרחת עגולה כגודל מטבע נחושת של חמש קופיקות באמצע הראש. הוא היה ביישני קצת, ביחוד בחברת נשים צעירות, טיפש, נבער מכל ידיעות חיוביות. לתוארו עלה הודות לפרוטקציה ובעצמותו של דבר היה איש כלל לא רע-המזג. אבל לדבר על תכונתו של הפורוצ’יק הנ“ל אי-אפשר מבלי להזכיר את תשוקתו העזה – היא הגיע ממש לידי מַניה – להשתמש במלים לועזיות, תמיד כמעט שלא במקומן, בציטטות ממשוררים שונים, שבני חבורתו דווקא לא ידעו ולא שמעו על אודותיהם מאומה ולפעמים גם באגדות מסורסות מן המיתולוגיה. בן-אדם עלוב זה הרגיש אל נכון בחוש את הפגימה הגדולה שבחינוכו ושאף למלאותה בפתגמים מחוכמים ובמלים רחוקות מן השימוש, שהיה פשוט לומד בעל-פה מתוך אלמנכים, לוחות ומילונים אנציקלופדיים שונים ומשונים. על לשונו היה שגור לעיתים לא רחוקות הפתגם “Die Engl ä nder sind ein vern ü nftiges Volk” ¹⁵שהיה מבטא במבטא נורא, צורם מאוד את האוזן, אלא שלא ידע פירוש המלה vern ü nftig” " ולכן היה זה סוד כמוס, אם הפתגם מספר בגנאי העם האנגלי או בשבחו. במקום “וֶנוס המֶדיצ’יאית” היה רגיל לאמור: “ונוס המדיצינית”. אולם רוחו השואף תמיד אל על ולהתפתחות לא נח ולא שקט וידו עוד נטויה לחפש אחרי מילונים ואלמנכים.

שאלתו הראשונה, ששאלני מתוך הרכבת רגלו השמאלית על ברכו הימנית מתוך כיווּץ גבות נמרץ מעוּשה, היתה:

– ובכן הנך משמש כבר בבית שר-הגונדה?

– כן, אצילותך.

– ומה? שבע רצון הנך בוודאי? – הוסיף לשאול בקריצת עיניים טיפשית, שיש לה כביכול, פרטנסיה לחדור אל תוך-תוכה של ערמומיות הסולדט. – יותר טוב מאשר בגונדה, כרגע אפשר להכיר זה על פי עיניך, הנך מביט כאיזה ז’וּל וֶרן.

– כן, אצילותך, הנני שבע-רצון מאוד – עניתי לו ואת עצמי שאלתי נרגז: “למה מעכבני החמור הזה פה?”

הוא החשה רגע, הביט תפוס מחשבות במרחק העננים הלבנים ואחר העביר מבטו עלי ואמר:

– שמע-נא פרלגולד! אתה הנך המשכיל בכל חיילי גונדתנו. שר-הגונדה אומר כך, נוּ… וגם ספריך, אשר בארגזך, יעידו על זה. אמור לי איפוא – אני צריך זה לדעת – ההיה סופר שלֶמיל, שכתב סיפור בשם “שאמיסוֹ”, או להיפך: היה סופר שאמיסוֹ, שכתב סיפור בשם “שלמיל?”

גמר – ורשם בפניו את רגש החיכוי.

הוא הצחיקני והרגיזני כאחד. מתוך איזה רגש לא טוב חפצתי להשאיר אותו בבערותו. מטעם זה לא ביארתי לו את פירוש המלה vern ü nftig" " ומהאי טעמא עניתי לו גם עכשיו בכיווץ כתפיים של בור:

– אינני יודע.

– כיצד זה אינך יודע? – גער בי ובקולו המורם נשמעה כעין קובלנא של איש, אשר נכזבה תוחלתו האחרונה. – ועוד משכיל ייקרא! הוי לה-רוּשפּוּקוֹ שכזה!

אני גמרתי בנפשי לפצוע אותו בנשקו ואמַלל:

– אינני יודע… הנה קיוּביה – חכם גדול היה, ואף על פי כן לא ידע את האנטוֹמיה של הציפור-די-נוּר¹⁶.

דברי פעלו את פעולתם. בעיני הפורוצ’יק הופיע ברק חדש, הוא הושיט את שתי ידו לפניו ובראש קצת מורד, כמו מכובד הידיעות, אשר ירדו עליו כגשם סוחף, שאל מעוֹרָר:

– ומי הוא הקיוּביה הלזה, או איך אתה קורא לו שם?

– היה חכם גדול אחד ושמו קיוּביה. הכול בעולם היה גלוי וידוע לפניו, ואת האנטומיה של הציפור-די-נוּר לא ידע גם הוא.

– זה מעניין – משך הוא בהתפלאות עמוקה – מדוע?

– כך. מפני שגם לקיוּביה לא ניתן הכול לדעת.

– מעניין, מעניין – חזר הוא לעצמו מתוך השתקעות במחשבות.

– הכול ידע ורק את האנטומיה – לא… ואיפה קראת על דבר החכם הזה עצמו? – שאל אחרי דומיה קצרה.

– באלמנך אחד; יש כזה בביתי – החילותי כבר להשליך את קורי בלי כל חמלה על הטיפש הזה.

– בביתך? אה כמה חבל! – ועל פי העוויית פניו אפשר היה להכיר שלא דברים מן השפה ולחוץ הם אלה ושאמנם צר לו הדבר. – אם כן, כתוב איפוא הביתה, שישלחוהו הנה, שישלחו אותו אלמנך לכאן, ואת דמי המשלוח אשיב לך.

– בכל חפץ לבי הנני למלאות את פקודת אצילותך – עניתיהו כשפני מביעים רצינות שלמה ואף סלחתי לו שהוא מעכבני פה – אני אכתוב, שיש בגונדתנו פורוצ’יק ושמו קוסטוגלודוב החפץ באלמנך זה, ואז ישלחו תיכף.

רגע ישב תפוס מחשבות, מתופף על פני השולחן באצבעותיו, ואחר-כך אמר:

– לא נחוץ לכתוב בשביל מי האלמנך. זה לא נחוץ.

אבל אני הגעתי בעקיצותי לידי עונג והתעוררות של אַזרט. בדי עמל התאפקתי מצחוק לו באומרי לו:

– אבל, אצילותך! הן אחי, אשר תחת ידו האלמנך, עסוק הוא יתר מכדי להיות שם לב לכל חפץ קטן שלי, מפני שיש לו בית-חרושת של ווּרשכים בשביל פורוצ’יקים – קוסטוגלודוב הביט עלי בעין חשד ואני המשכתי – לוּ היה לוֹ פנאי או לוּ כתבתו לוֹ, שהאלמנך דרוש לאחד האופיצרים של הלגיון, אזי, כמובן, היה ממלא מיד את דרישתי, אבל הן הוא עסוק מאוד בבית-החרושת של ווּרשכים בשביל פורוצ’יקים וסגני-פורוצ’יקים. – אחר כך הוספתי באנחה וכדולה זכרונות – ווּרשכים יפים, אטון כחול מבריק, ובתוכם על תחתיתם חתימה זהב המַרקה של בית-חרושת: ראש גמל ופֶּנְסֶנֶה חבוש לחוטמו.

אני הריקותי מפי את להגי לא כדי להבינהו לפורוצ’יק קוסטוגלודוב, אלא בבחינת “אמנות לשם אמנות”. אולם בשווֹתי לנגד עיני את ההבעה הפילוסופית של פני הגמל החבושים פנסנה, לא יכולתי עוד להתאפק ואתן את קולי בצחוק.

קוסטוגלודוב נתעורר.

– ובכל זאת – המליט בשצף קצף מפיו – הנני מייעצך לבלי לשכוח, כי אתה הנך הטוראי פרלגולד, ואני הנני שר חצי גונדתך הפורוצ’יק קוסטוגלודוב. כן! – הוסיף בקול נמרץ – לבלי לשכוח! “ייקחהו אופל! נמצא, שהוא הבין בכל זאת!” ואני נלחם לשווא עם קולות הצחוק המתפרצים ועולים מגרוני.

– למה זה פערת פיך, לה-רושפוקו שכזה? – שואל הוא כבר בתימהון וגומר במין קובלנה של הכנעה – אין שום הבנה ונימוס. ז’ול ורן – וחסל.

אני נפטר ממנו בצחוק; הנני מוסיף עוד לגחך גם ברדתי ער ועליז מעל המעלות ובקרבי תוססת הכרה, שאני פצעתי את קוסטוגלודוב; אבל כשאני עומד כבר על המפסעה, נכון לשוב אל חיק חלומותי המתוקים – מתהפך הגלגל!

לפני אין כבר שום ספק, קוסטוגלודוב פצע אותי ולא אני – אותו, ואין איש מלבדי חושד ויודע, כמה עמוק הפצע ואנוש. “אל לך לשכוח, כי אתה הנך הטוראי פרלגולד”, הלוא המה דבריו, אבל אני משַווה אותם בנפשי יוצאים לא מתחת שפמו הצהוב של איזה פורוצ’יק חסר-לב, כי אם מבין שפתי השושנים של אשת קפיטן אחת צעירה ומרעישה בהדר גאון-יופיה – ולבי עוד מעט, כך מרגיש אני, עוד מעט – ויִתּר ממקומו! אני אינני מאמין כבר בחזיונותי ובחלומותי, הכול כבר נדמה לי לשגיאה אחת מרה, ולא עוד אלא שהנני שואל את עצמי מוכה תימהון: “כיצד זה יכולתי מעיקרא לברוא מין פנטסיה פראית והוללה כזו? כיצד זה יכלה היא להממני אף לרגע?” וכמו בתור תשובה על שאלותי אלה מתפרץ איזה מעיין סתר במוחי ושרעפים ירדפו שרעפים, רעיונות יבלעו ויכסו עשתונות, הם מקפצים, משתובבים ומזים בקצפם, שוחקים ולועגים לשברי: “אה, אדוני פֶרלוֹביץ! העבדים שווים בעבדותם!… א-ה-ה, חביבי פֶרלַיֶב! נתפסת, נתפסת!”… “נקבע הדיאגנוז! העיקר הוא מין האדם, ותחיבת קנה-הרובה בערמת השלג – מה תיתן ומה תוסיף?… כל האנושות היא כדור גדול… כדור בעל שני צירים… הציר האחד הוא גריבאלדי, היינה… הציר השני – קוסטוגלודוב, פרלגולד”… “העיקר הוא מין האדם”… “אחד מאותם בעלי הציר השני… גם לבוש באיצטלת הסולדט היה מחבק בזרועותיו את ברוניסלבה בורבסקי – והיודע אתה מהו פירושו של זה? – זהו: להיות מלך המלכים! למוץ את עצם תמצית ועסיס החיים, שכל השאר אינו אלא קליפתו! זהו: לשחוק לתבל, למות ולנצח!”…

כנידון למיתה ניגשתי שוב אל המגלבה של גרישקא.

המספריים צלצלו בידיו החיוורות של הגלב הצעיר המוכה שחפת, שהיה טרוד אצל ראשו של שוטר ענק-קומה ובא בימים. הוא לא הפנה כלל את פניו אלי בשעה שנכנסתי, אלא שח כהרף-עין אל הראי שכנגדו ויסתכל בו רגע, ובעשותו תנועה זו רקדו תלתליו השחורים, הארוכים והקלושים, מין ריקוד משונה ומגוחך על פני עורפו. אני ביארתי את סיבת בואי.

– Ладно уж ¹⁷– ענה הוא באדישות צלולה ופילוסופית ויבקשני לשבת.

אני סירבתי. אלכסנדר השלישי משך אלי חסד כבתחילה. אני התאמצתי לבלי הביט עלי בראי. מאחורי המסך המורם קצת נגלה אלי כלוב ובו איזו ציפור צהובת-בטן; היא קשקשה במקורה לרגעים. המספריים צלצלו במין דבקות ותיקה. גרישקא העיף בי פתאום מבט של שימת-לב וישאלני:

– מדוע הנך נכא-רוח, הסולדט?

– אין על מה לשמוח – עניתי כמעט בקול של דמעות מחונקות.

– אין על מה לשמוח אתה אומר – קרא גרישקא והמספריים חדלו רגע מצלצל בידו כתאבים להקשיב למהלך השיחה – ואני אומר את ההיפך הגמור. הואיל וראשיהם של בני-בליעל כאלו – הוא הראה במבטו על השוטר – הואיל וצוואריהם של בני “המאה השחורה”¹⁸ שכמותו נתונים אל תחת מאכלתי, כבר יש ויש על מה לשמוח… האף אין זאת, רוקטוב?

השוטר גיחך גיחוך ביישני וטוב-מזג ואפילו קצת טמירי, שהראה די ברור שלא שוטר מהטיפוס הרגיל הנהו ושבמקרים ידועים אנשים ידועים יכולים לקוות לעזרתו, ויאמר:

– טוב, טוב, שמח לך כנפשך שובעך, אבל את עורפי תואל-נא לגזוז לי במכונה “אפס כפול”.

– Ладно уж – לא ידע גרישקא ליאות בלהגו כפרא צעיר, בהיסח-דעת גמור, מחזהו החולה. – אני אגוֹז אותך ככה וככה אעמיק למעניתי, שאפילו בקולוארי הדוּמה¹⁹ ירגישו הימניים בדבר.

על פני השוטר ובקצות גבותיו הצהובות השתעשע הגיחוך הטמירי הקודם. לי היה צר עד כאב להישאר בחברת הבדיחה טובת-המזג הזאת ואצא.

כשראתה לילי את גרישקא החיוור עם ארגז מכשירי התספורת תחת זרועו, שאלתהו:

– הגם אתה היית חולה?

– לא, אני רק מכין את עצמי לכך – ענה הוא בטון רגיל ורציני.

– להיות חולה? – שאלה היא בתימהון ובאי-מנוחה.

– כן.

– אבל הן אתה תישאר חי? האף אין זאת, גרישקא?… כמוני?… – אמרה היא כמשתוקקת לשמוע את המלה “כן.”

גרישקא הביט עליה בשים-לב, כמו שהביט עלי קודם במגלבה, ויען:

– לא. חושב אני, שלא כמוך…

הילדה הבינה. שתי דמעות גדולות נתלו בעפעפיה השחורות והארוכות והיא מיללה בתוגה חשאית ונקיה כלב ילד:

– גרישקא מסכן… גרישקא מסכן…

כשעלה ביד האם להשקיטה, ביקשה החולה להושיבה בכורסה בחדר-האוכל כדי שתביט על מעשה התספורת. אני החזקתיה בזרועי קלה, חלשה ואווירית, עד אשר הציעה האם את הכורסה כרים. מקרוב ראיתי את שתיהן: הבת – עדינות של פרח לוטוס דק-הגבעול ובינה יתרה, כלל לא ילדותית, נשקפו מתוך עיניה הגדולות והרציניות; האם – אני הרגשתי את החום הריחני, שנדף ועלה מתוך גופה הנפלא, ובהביטי על שתי הצמות העבות מצבע ערמון קלוי, שעלו והתפתלו כנחשים של חרטומים מצריים משני עברי ראשה וממעל לו התאחדו בסרט ורוד וביישני, ערגתי להיהפך בן-רגע לפרפר קטנטן וסמוי מן העין ולרדת על אחת הצמות היקרות הללו ולשבת… ולשבת שם ככה בנשימה עצורה לעולם, לעולם… בהוציא הגברת ברוניסלבה את לילי מזרועותי, נגעה יד האם בידי. אני נדהמתי, הרגשתי בתוכי שישים שבשישים מאותה נגינת השמיים, אשר לה הקשבתי בדמיוני קודם, והיא… מאמין אני, שגם לא השגיחה בזה: היא ציוותני להסיר מעל השולחן את הקערות וכלי-האוכל.

סר וזעף הסירותי מעל השולחן את הקערות וכלי-האוכל וכמו בשעת עומדי על המשמר על יד הארסינל נהייתי גם עכשיו לבריה עלובה, נזופה וכקוראת חמס על מאן-דהוא: “כך! כך! יש איפוא בעולם נקודת-יציאה כזו, שממנה אפשר לפנות אליך, פרלגולד, בפקודה ובטון כפנות אל איזה נער-המטבח, שנולד בקרן זווית מאחורי התנור והכיריים לאחת המבשלות מבנות חשוכי עם הארץ ושאולי דור עשירי הנהו לשלשלת שלמה של טבחים ורקחים… יש איפוא נקודה כזו… אבל – למען השם! – אם כן, למה זה אנוכי? למה זה היו מיטב ימי עלומי רק חלום אחד לתקן עולם במלכות ‘האדם העליון’ ו’החיה הצהובה'? למה מילא החלום ההוא את כל מעייני ושלט בהם שלטת בשוכבי ובקומי, בבואי ובצאתי? האומנם כל אותו מיתוח נימי הנפש ואימוץ כוחותיה היו דרושים בשביל שאדע עכשיו לרחוץ קדרות תבשיל כהוגן?” אהה, איזה דון-קישוט מגוחך הייתי אנוכי בתרעומותי! האף אין זאת, חברים?… מובן, כמובן… ואף על פי כן! במרדי אני עומד! – חיה פראית אחת ועיוורת יש בעולם ו“חילוניוּת” שמה. ברגלה הגסה ובסנטרה הקהה היא מזהמת, רומסת, מטמיעה, מערבבת ומטשטשת הכול, הכול. היא לא תדע משוא פנים וגם עלי לא פסחה בימים ההם… אניקדוטה אחת מספרת על ויקטוֹר הוּגוֹ, שבעוברו פעם את גבול פרוסיה שאלהו פקיד בית המכס למעשהו. “אני חי על עטי” – ענה המשורר. הפקיד רשם בפנקס: “ויקטור הוגו – סוחר עטים”. כפי שרואים אתם, ההבדל כלל לא גדול: רק שם העצם “עט” במספר יחיד ורבים.

ומה בעיניכם, חברים, ההקבלה ביני ובין ויקטור הוגו?

מבלי משים הבטתי על בורבסקי, שחצי ראשו כבר היה מסופר. הוא היה כל-כך דומה לכבשה גזוזה וחיוור, שותק ונכנע תחת מספריו של גרישקא, כל-כך מעורר רחמים, שהרהור של אשמה החל לנקר בי: “ובאיש הטוב והישר הזה חפצת היום לבגוד בגידה שחורה כזו! כך היה ברצונך לשלם לו כרוב טובו עמך?!”… ולעומתו: “למוֹתר, למוֹתר הם כל דברים: הדיאגנוזה נקבעה!”…

המסך של פניני-הזכוכית הוסיף להתנועע אט ולהשמיע קול צלצול דק על פני הדלת המובילה אל חדר-המיטות רגעים אחדים אחרי אשר יצאה משם ברוניסלבה ובידה בובה – הוֹדי אדום כנחושת לבוש למחצה ונוצות כחולות תחובות לו מסביב לראשו. היא הניחה את הצעצוע על השמיכה לפני בתה ותאמר:

– הרי לך, לילי, ה“ז’יד”²⁰…

אני הבינותי, שזהו הכינוי המקובל של הבובה ואעמוד על מקומי נרגז ומר-נפש. “הליידי היהירה הזאת – רתחה מחשבתי במוחי – כינתה איזה גולם אדום בשמי המנוֹאץ וחוזרת עליו בפני בכדי להרעימני ולבזותני!…” אני חשתי בקרבי די אומץ-לב לשאול אותה, מדוע בחרה דווקא בשם “ז’יד” ולא ב“יאן סוֹבייסקי”²¹, אבל, חברי החביבים! לוּ ידעתם רק, כמה קשה ומכאיב לי להראות באצבע על יהדותי, להדגיש אותה, והעיקר להתגאות בה, להתגאות בזה, כביכול, שהנני יהודי!… לוּ ידעתם, כמה רעל מַשקני הדבר הזה!…

ואני החשיתי ולא שאלתי את שאלתי.

לילי לא השגיחה בבובתה, היא הביטה דומם וחושבת מחשבות על הגלב ועל מעשהו ואחר אמרה כמו לעצמה:

– גרישקא גוזז את שְׂער כל האנשים ואת שער עצמו לא יגוֹז.

– אני, הרואה את… – רצה גרישקא להסביר דבר-מה, אבל ברוניסלבה, שישבה על הכורסה, שיסעתו:

– חדל לך, גרישקא, בבקשה ממך, אל תדבר אליה. היא חלשה וזה מזיק לה.

– טוב, איפוא… – ניאות גרישקא – נשוחח אתה בפעם אחרת.

שפתי הילדה התנפחו מעט קט בצער ובתרעומת ותאמר:

– אם כן, אדבר עם יענק.

– אבל יענק הן עסוק – ענתה האם – עליו לרדת אל המטבח ולרחוץ את כלי האוכל ולעזור למאלאשה.

לי נדמה, כמובן, גם עכשיו, שהדברים האחרונים נאמרו בכוונה להכאיב לי ולהשפילני. אהה! מדוע חדל-אונים כל-כך הוא הניב האנושי? אלפי רגשות סערו וגעשו בקרבי ברדתי אל המטבח, כל-כך מפותלים כולם, כל-כך קלועים ומסוּבכים ביניהם באיזה קשר איום – ולשוני קצרה לתאר לכם אפילו את צילם היותר מרוחק. אני רק אומר, שבתוך כל סער לבי שרר איזה מין בוז חריף וגועל-נפש נורא לעצמי, שעד רגעי האחרון לא אשכחהו.

כבר היה ערב בצאת גרישקא עם תיבתו תחת זרועו ללכת הביתה. לאור מנורת המטבח נראו פניו הרבה יותר שקערוריים וחיוורים ועיניו – עוד יותר עמוקות בחוריהן. הוא נתעכב רגע על השק, אשר השחיר אצל מפתן הדלת, ויפן אלי:

– כשיתקפך השיממון – בוא!

מתוך שתיקה הניעותי בראשי לאות “כן”.

---

השק השחור נשאר פנוי והמטבח שקע שוב בדממה. מאלאניה ביררה קטניות על הספסל ובבוחנה את כל אחת מהן במבטה המשונה, נדמה לי בעל כורחי, מדי פעם, שברצונה להטיל על הקטניות היפנוֹזה. הדגים הציצו גם הערב אומללים מתוך הקלחת וחשבו, שאין כלל בשנה לא חודש אדר ולא מזל דגים ושכל אלה אינם אלא שרירות לבם של מדפיסי הלוחות. אני חפץ להסיח את דעתי ממצב-נפשי המכוער ומתחיל לחשוב על ציד הדגים. נושא עשיר – האף אין זאת? אף על פי שהתאמצתי לפתח אותו ולהרחיבו באפיזודות כל שהן, לא עלה בידי לדלות מתהום דמיוני מאומה.

אבל מאלאניה מפילתני שוב אל תוך המטבח. בעוד אשר על כף ידה הפתוחה לפניה נשאר לה לבוֹר עוד שבע קטניות, היא מביטה אל הדלת, שנסגרה מאחרי גרישקא, ודובבת:

– אהה, אל צורי! גם כן סובל… כל קרבו כרסם המוות… זה בכה וזה בכה… והגיס… אל, אלי!… מדבר אל עצמו, קוצף ומגחך אל נפשו – זה מעשהו כל היום… והתאומים צועקים… ויונקים… האחד יונק שד אחד, והשני יונק שד שני…

קול מאלאניה הרועד מתלאה עצורה ופניה הדומים לפני ספינקס מעוּוים ומתכוננים לבכות היו ללבי כדקירת מחט – עמוקה, אכזריה ונאמנה. אני הבטתי ברחמים עזים על בריה עלובה זו, שהורידוה בעל כורחה אל תוך החיים ואמרו לה: “ביסוריך חיי!” – ואחשב להישרף מרגש הכלימה והחרפה, אשר התחיל יוקד בקרבי: “כיצד! העולם כולו מלא צער על כל גדותיו, הוא כל-כך מתעטף בעינוייו הקשים, המרים והגדולים כים – ואתה שוגה בהבלים כאלו, אתה בוכה בדמעות תנין לחיק אשה!… עגבן!…” – גערתי בי בנזיפה, אבל תוך כדי רגע נמלאתי חמלה כל-כך עמוקה לעצמי, שיכולתי רק להוציא בלחש חנוק:

– רעים ומרים החיים, מלניושקה!

– מרים, חביבי, קצרה לשוני לאמור, כמה מרים – אמרה היא במין רכות שלא שיערתי כלל לשמוע זאת מפיה.

“אין עצה ואין תבונה” – חשבתי נוגה ונדכא באותם הרגעים – “הדיאגנוזה נקבעה! העיקר הוא מין האדם!… מדוע זה יפול בגורלי למחות אף דמעה אחת מעיני איש סובל, מעיני אמי?… ואני הייתי חושב, שתעודתי בחיים נמלאה כבר!…”

הערב נמשך.

מאחורי הדלת נשמעה שעטת רגליים, הנוערות מעליהן את השלג, אחר-כך – גישוש וחיפוש הבריח בחושך ולבסוף הופיע על מפתן הדלת קוֹסטוּגלוּדוּב בעיניים דומעות מקור ובשכבה דקה של כפור על שפמו. כשנתפזרו לרגליו ענני האד, אשר נכנסו יחד עמו אל המטבח, הושיט למאלאניה את שרוול ימינו שתעזור לו לפשוט את האיצטלה.

– יקחהו בכור שטן, איזה קור כלבי! – המה מבין שפתיו הקפואות בהוציאו את ידו מתוך השרווּל השמאלי – זהו ממש… נו… קיריֶה אֶלֵיסוֹן²²!

אחר שפשף קצת את ידיו זו בזו, העביר את עיניו על פני כל החדר, כאילו ראהו בראשונה, ויוסף בידידות טיפוסית:

– ובכן זה הוא משכן כבודכם… של שניכם…. המ… ודדים לטֶרפסיכוֹרה שלך, פרלגולד… המ… לא רעים…

אני נסחפתי באיזה זרם לא אדע שחרו ואומר:

– כן, הגונים. על האחד היה אפשר לכתוב מראשיתו ועד סופו את כל סיפורו של שלמיל הנקרא בשם “שאמיסו” ועל השני…

פתאום וכאילו איזו הדיפה פנימית הפסיקתני באמצע ואני שאלתי את עצמי ברוח נעכרה מיאוש: “אהה! האומנם הנני ציניקן? האומנם? ואני לא ידעתי”… ומעמקי ענו על זה בזה הנוסח: “אחת היא: חצי הגרדוּס – כמוהו כאין”…

ובעלת דברינו עצמה עמדה באמצע החדר, מעבירה חליפות מבט כבשה תמימה עלי ועל בן-שיחי ואינה יודעת מה לעשות בידיה התלויות לה מעל שכמה כמחוברות באופן מלאכותי.

– ובכל זאת – דיבר קוסטוגלודוב בעלותו במעלות – הנני מייעצך, פרלגולד, להיזהר מכל קונבינציות עם הטרפסיכוֹרה הלזו. אדם צעיר, בפרט סולדט, חייב הוא להיזהר מכל קונבינציות ו.. ו… ודיאפרגמות…

ליוויתי אותו ממקום שבתי במבט של משטמה עזה ואקלל אותו, אותי, ואת הקהות האנושית, את צמצום המחשבה וכוחות הרוח, אשר בכל חלל העולם.

ממעל נשמעה ברכתו הרגילה של קוסטוגלודוב:

Мое нижайшее ²³

ותשובתו הרגילה של בורבסקי:

Мое высочайшее ²⁴

אחר-כך נשמעו דבריהם כהמולה רחוקה ומטושטשה.

קיפאון של צער תקפני. אני ידעתי, שמעבר לחלון נמשך לילה אפל ונשגב בהדרו המבעית. זחלו הרגעים.

פתאום נזדקר ראשו של הפורוצ’יק מן הדלת שלמעלה ונשמע קולו:

– הו, אתה פיקו-די-מיראנדוֹלה! רוץ-נא כרגע אל החנות והבא לי קופסת פפירוסות.

והראש נעלם, אך כהרף-עין נראה שוב כדי להוסיף: – פפירוסות “אופיצריות”.

הייתי מוכן לירוק בפניו מכעס ואשאר יושב על מקומי.

אחרי רגעים אחדים חזרה הפקודה.

אני לא קמתי ולא זעתי.

אז נגלה ראש קוסטוגלודוב בפעם הרביעית ומתוך נשימות תכופות צפצף קולו בקצף:

– בוא הנה! עלה!

עליתי. הקפיטן ואשתו ישבו אל השולחן ושיחקו בדוֹמינוֹ. לילי ישבה מחותלה בכורסה על ידם.

– מדוע לא מילאת את פקודתי? – נהם הפורוצ’יק ועיניו בערו.

– הפקודה ניתנה לא לי, כי אם לאיזה פיקו-די-מיראנדוֹלה – עניתי גם אני בקול מורם מרוגז.

– אני מוסר אותך לדין! – רקע קוסטוגלודוב ברגלו.

– ב-א-מת? – אמרתי אני בלעג – ואני מגיש קובלנה לשר-הלגיון על אשר פורוצ’יק, שר חצי גונדה, אינו יודע להתהלך עם אנשי משמעתו.

דברי האחרונים עוררו את תשומת-לבה של ברוניסלבה. היא הרימה את עפעפיה הארוכות מן הדוֹמינוֹ ושמה בי את עיניה בהתעניינות, ואיתימא – גם בתימהון, כן, כמדומה לי, איני טועה – בתימהון. קוסטוגלודוב נבהל מדברי, וזה אפשר היה להכיר בחוטמו שכאילו נתארך ונעשה יותר דק, ובשפמו, ששתי קצותיו הביטו למטה, ובכל זאת חזר עוד פעם בנהימה:

– אני מוסר אותך לדין!

ולילי צעקה בהתמרמרות מכורסתה:

– לא טוב! רע! מכוער! פלטון אפאנסיוֹביץ, רע! מכוער!

קוסטוגלודוב ניגש אל הקטנה ויחטוף את ידה, כשכל רחבי פניו אחוזים מין גיחוך טיפשי של פיוס. למרות חולשתה הוציאה כהרף-עין את ידה מידו, כמו מבין גחלים לוחשות, ותצעק בקול שחוּף:

– גש הלאה! אני שונאת אותך! יענק טוב, ואתה מכוער! מכוער!

ברוניסלבה נתאדמה כולה ותעף בפורוצ’יק מבט של זעף:

– העבודה, אינני מבינה, איזה איש אתה, פלטון אפאנסיוֹביץ… להקניט ילדה חולה, זהו.. סוף-סוף… – והיא לא גמרה מפני דרכי שלום.

אני ראיתי את ברוניסלבה בקצפה… אהה, אל אלוהים! לשם מה לומד אני ומעשיר את שכלי בניסיונות ובספרים? הנה יודע אנוכי מן הניסיון, שכל הנשים רגילות לקצוף ולהתרגז מדברים ששוֹויים עולה לפחות מפרוטה, ואף על פי כן הריני מוכן ומזומן לקרוא מלא עד כדי להיחנק ברוּקי: “תבל! כרעי על ברך לפני היפהפיות הנזעמות!”

אולי חפץ קוסטוגלודוב להראות בפני האשה הקטנה את שררתו עלי בהוציאו מארנקו הצהוב מטבע בת עשר קופיקות ובהושיטו אותה אלי במין קרירות קשת עורף, שאינה אומרת לרכך את עצמה:

– לך והבא לי קופסת פפירוסות!

– לא! – עניתי – מוטב כבר, שאצילותו ימסור אותי לדין ואני אתאונן.

אז נכנס הקפיטן אל דברינו:

– הבא לי, יענק, קופסת פפירוסות!

– ברצון, רום-אצילותך.

אני לא לקחתי את הכסף מיד קוסטוגלודוב. קניתי קופסת פפירוסות “אופיצריות” בחנות הקרובה על החשבון העובר של הקפיטן, הבאתיה ואמציאנה ליד רום-אצילותו. רום-אצילותו מסר את הקופסה ליד אצילותו, והאצילות הדליקה בזריזות פפירוסה ותחל לעשן בעונג רב.

– ועתה – אמר הקפיטן אלי בידידות – הט אוזן ואשמיעך את עונשך. הן אמנם, יענק, ראוי הנך להימסר לדין-הצבא על עוון מרי, אולם הפעם תיענש רק במשפטי אני. כשתשוב לילי קצת לאיתנה, תלך אל ההאופּטוַאכטה ותיאסר שם שבוע ימים ל“לחם ומים”. ועתה לך והתפלל לאלוהיך, שניצלת מפורענות גדולה.

מפי קוסטוגלודוב התאבכו תימרות עשן והוא דיבר בקול של הכנעה:

– קיריה אליסוֹן, כמה נתחצפו הסולדטים בעת האחרונה. הנה גם דוֹרוֹשנקוֹ…

בחיקוי מעשה-אמן להכנעתו עניתיו בבת-קול:

– קיריה אליסון, כמה אוהבים הפוֹרוצ’יקים לעשן פפירוסות ואת העשן לעכב ולהשאיר בקרבם… – ולרגע אזרתי אומץ ואוסיף – בתוך נשמתם…

מרכזי הרצון והמחשבה של קוסטוגלודוב היו, כנראה, עייפים כבר מכדי להתרגז שוב. הוא שׁח על השולחן ויסתכל מבעד לחשרת העשן, הזוחלת ומתמשכת סביבו, באבני הדוֹמינו, ושום עקבות מההתנגשות, שהיתה זה עתה בינינו, כבר לא ניכרו בפניו: הם נגוזו כליל. אולם הקפיטן הזהירני בקצרה ובלי הידידות הקודמת:

– המעט בדברים, יענק!

אזהרתו הגיעה אלי כל-כך רחוקה, עלובה ומסכנה: את מבטה של ברוניסלבה תפסתי שרוי עלי. רגע היו עיני שנינו נעוצות אלו באלו ולא היה ביכולתנו לגרוע אותן – שנינו נדמינו לזוג של קטניות, שהוטלה עליהן היפנוזה: את כל עדינות לבי שלחתי לה במבטי זה, והיא… שביב הודלק באישוני עיניה והעיד שהיא הבינה… אך פתאום הבליגה על רגשותיה ותסב את פניה הצידה כאילו כדי להביט על הברומטר התלוי על הקיר מימינה. ראשי כאילו הועם: העיניים היקרות, המסולאות במחיר חיי אנוש, כבר לא היו לנגדי… קווּצה שובבה אחת, שפרשה מן הציבור, חיבקה את עורפה המבהיק והענוֹג ותתגר בי ותחד חידה. הראש הנהדר המוסב ממני היה בעיני לחידה.

לא! גם מבטה לא היה אלא חידה וספר חתום בשבילי.

אני מיהרתי לרדת אל המטבח. נשען על שני אגרופי הנני עומד אל השולחן, עיני נתונות באור המנורה ולפתור את החידה אני ירא. אלפי רגשות והרהורים וחצאי-צלליהם הבלתי תפוסים לעולם, תוססים, תוססים בקרבי… גם הלב דופק… כנוגע בדבר דופק הוא… ברגע זה מגיעים לאוזני מלמעלה מתוך ריסוקי השיחה דברי ברוניסלבה: “לא יהודי מפולין”… ואני מתעורר: “האומנם היא אמרה כדברים האלה? זה לא נדמה לי? היא מדברת בשבחי?..” ופתאום אני פונה אל מאלאניה השוכבת כבר על מיטתה, כשפניה נתונים אל הקיר וכשהיא מכוסה ממעל לשמיכתה באיצטלה שלי, ושואל:

– מַלַשה, את ישנה?

– ומה? – הומה קול אטום מתחת לשמיכה.

– מי כינה את הבובה של לילי בכינוי “‘ז’יד’?”

– כלום אינך יודע? – עונה הקול בנהימה אטומה ושטופת תרדמה כבתחילה – הן זה הריק והפוחז אַנטוֹן…

התעוררות של ששון פנימי צולחת עלי. “כמובן, אנטון… – מהרהר אני – כל-כך מתאים וטיפוסי לגבי מוּז’יק²⁵ בור… ראה תמונת הודי וכיוון שלא ידע מה מין היצור הזה ומה טיבו, עמד והנחילהו את הכינוי ‘ז’יד’… טיפוסי! והיא לא התכוונה כלל לבזותני… כלל לא התכוונה”… ובקרבי עז החפץ לראות אותה עוד פעם הערב. אולי אתפוס עוד מבט אחד, אשר יבאר לי הכול. אני עולה למעלה ותואנתי היא – לקחת מעל השולחן את קנקן-הקפה הטעון שטיפה. אבל ברוניסלבה איננה כבר פה. מהאולם מגיע קול זמרתה את האריה של מפיסטו. בורבסקי וקוסטוגלודוב יושבים אל השולחן, מפצחים אגוזים ובוטנים ומשוחחים על הגונדה הי"ב שנתרבו חטאות-סולדטיה. הפורוצ’יק מוציא על הגונדה את גזר-דינו, שהיא… אפּוֹקריפית. לילי יושבת בכורסתה דוממת ושקועה במחשבות. על דבר-מה, על איזה ציר תיסובנה – מי יודע? ומי יודע לערוך את כל חין-הדרו ויקר-תפארתו של שחר החיים, שחר אחוז דמיונות ועשתונות?…

ומן האולם זורמת זרמת בדולח קלוח – משתפכת זמרה מתוקה, מלבבת וגאיונית כפרוֹפיל של ברוניסלבה.

Он правит всей все-ле-е-е-енной… ²⁶ – סלסול המלה האחרונה יוצא כל-כך גרציוזי, והוא מסלסל ומלטף, חודר ומרהיב את הנפש.

למין קרן שפע טמירה נהפך מוחי, קרן-שפע ודמות סימן-שאלה לה: “אשה כי תרגיש את חץ האהבה נעוּץ בלבה – התשיר אז? וכך היא שרה? ואם אריות היא נוהגת לשיר? והאריות מעין אריה של מפיסטו הנן?…”

החידה – חידה…

ובגודל יגוני ומבוכתי אני שולח פתאום את מבטי אל עבר האולם וממליט לחש של תלונה: “הלוא מיסודות של מפיסטו הנך בעצמך, שככה את מסתוללת בנפשי!…”

לילי נתנה לי אות באצבעה ואגש אליה. היא משכה את ראשי אל פיה ותלחש לי באוזני:

– אל תירא, יענק. הוא לא ימסור אותך לדין, הנתעב הזה. הן אבא לא יתנהו.

השתתפותה של הקטנה נגעה עד לבי; ובהעבירי בעדינות חמה את ידי על פני שערותיה, יקרה היא לי מאוד, והרגשתי, הבינותי בחוש, שהיא בתה… של אותה…

עברו שלושה ימים. למראית-עין לא נשתנה בבית הקפיטן מאומה מלבד בריאותה של לילי – לטובה. החיוורון, שהבהיק עמוק בעור פני הילדה, חלף כמעט והיא כבר טעמה פעמים אחדות מדייסת הקמח “פלוֹר”, המבושלה בשבילה בעצם ידי. וכאן, בשעת סעודותיה הזעומות הללו, היה מבצבץ ועולה אותו רגש הזרוּת, שבין ראש הקנגוּרוּ ובין יד הכילי מעשה מגלף, שנזדמנו מעשה מקרה לשרשרת שעון אחד. אני הייתי מעלה למעלה את התבשיל, וברוניסלבה – היא נמנעה בימים אלה לגמרי מלהביט עלי, אפילו בצווֹתה לי דבר – היתה לוקחתו מידי ויושבת להאכיל את החולה. אחרי כפות מספר היתה האחרונה מניעה את ראשה לאות מיאון, האם היתה משדלת ומפצרת בה: “עוד כף אחת, לילוּס, עוד רק אחת, מלאכי!…” והבת היתה נותנת באמה זוג עיניים רציניות וחודרות בלי נוע ואחר היתה אומרת בתוכחה בקוצר-רוח: “העבודה! איזו הנך, אמא!…” ברוניסלבה מבטלת את רצונה ומביטה בעצב חשאי על מדליון-הזהב התלוי לה מעל צווארה, שואלת אותי, האם רחוק ובאיזה רחוב נמצא בית-הכנסיה הקתולי ויוצאת את החדר ומשאירה אחריה קול צלצול פניני-הזכוכית של מסך הדלת… אחר הדברים האלה ואחרי העבירי בכנף-אווז את האבק מעל המסגרת הגדולה והכבדה של תמונת “קוֹנרד ולנרוֹד במצב שגעונו”, הייתי יורד המטבחה להיווכח, אם נעשה פה כל הנחוץ מצידי ואם אין מאלאניה זקוקה לעזרתי. והיה אם גור-החזיר הקרוש הובא כבר בידי מן השוק והוא מוטל בחשיבות על השולחן ומזכיר משום-מה בהבעת שפתו העליונה המורמה מעט-קט מעל לשונו דיפוטאט עכו"ם בעל השקפת-עולם ליברלית מעיר שכולה אוכלוסי ישראל; אם מתוך החבית, אשר במרתף, הועלתה כבר קערה גדולה ועמוסה לעייפה חתיכות קפואות ומוצקות של כרוב; אם גם עצים ופחמי-אבן לא חסרו במטבח ויצאתי לנפשי לנוד ולשוטט ברחובות ובפרברים שוממים ונשכחים. נתחבב עלי אותו עניין עד מאוד. הייתי מהלך ומהלך ומחשבתי עובדת כל הזמן עבודה שאינה פוסקת: “מה היה פירושו של אותו מבט חדש? הנוכחה, סוף-סוף, ברוניסלבה הנחמדה לדעת, כי משלושת הגברים, אשר היו באותו מעמד, אני הוא היותר יפה, הפחות טיפשי והיותר מעניין? האומנם כן הדבר?” וברגעי אמונתי בהשערה זו היתה עוברת אותי הרגשת אושר גדול-גדול וצר היה לי על אשר עזבתי את המנדולינה בגונדה – לולא זאת, כי עתה שבתי אל המטבח ובאיזה רגש, באיזה רגש, הייתי מנגן לעצמי ממיטב מנגינותי!… אבל פתאום צץ וצף בדמיוני הראש המוסב אל הברומטר ועוד מעט ותבצבץ גם האריה של מפיסטו. “האריה מה היא באה ללמדך?…” ולחש פנימי אני שומע ויגון אכזר מוסך הוא בקרבי: “בת השליאַכטה²⁷ היהירה רק התפלאה קצת לראות את נושא האיצטלה האמוצה מקשה את עורפו, מה שבלתי שכיח כל-כך לגבי בני מצבו ומדרגתו – רק התפלאה, לא יותר. כל אלה, מסיו פרלַיב, אינם אלא תעתועי דמיונך הרואה צל הרים כהרים…” אני נזכר כל פרטי התנגשותי עם הפורוצ’יק הסכל. נפשי נצרבת מבושה ומעוד הרגשות אין מספר, אבל אני גומר בהלצה: “חפֹץ חפצתי באותו ערב לבטל את מרחק חצי-הגרדוּס המבדיל ביני ובין הקוטב ולכבוש אותו; חפצי, כמדומני, עלה בידי, אלא שלרגל זה נפל סכסוך לא נעים ויצא אינצידנט פרלגולד-קוסטוגלודוב…”

אולם ביום הרביעי לספירת האינצידנט הזה יצאתי לנדודי בלי שום ספקות ופקפוקים ואומלל, אומלל. ביום זה, שלא חל בו לא מועד, לא צום ולא התוודות עוונות, הלכה ברוניסלבה אל הכנסיה להתפלל. היא לקחה את אחד מספרי התפילות הקטנים המכורכים אדום, כשעיניה מביעות עצב ודאגה, ובעוזבה את הבית ציוותה לי ולמאלאניה לשבת ליד הילדה חליפות. לילי ישנה כל הזמן, הקפיטן היה בגונדה, ואני ישבתי על כיסא על-יד מיטת החולה ודפדפתי, בלי שום מחשבות מסוימות בראשי, בספר התפילות הלקוח מעל האצטבה והדומה בכול לזה שלקחה ברוניסלבה אִתה. התפילות עצמן היו מודפסות בדפוס שחור, אבל אותיותיהן הראשונות היו אדומות. בפאת כמה דפים מצאתי איזו סימנים רשומים בעיפרון ביד אשה, שלא יכולתי לרדת לסוף פשרם: הם היו דומים מאוד לסימני-שאלה, אבל הרבה הזכירו גם את מפתח הכינור אשר בתווי-הנגינה. לטרוח ולמצוא דווקא למה יכוונו הסימנים לא היה ברצוני ואני הנחתי מבלי משים את הספר הצידה על שולחן-הרפואות הקטן. אחר-כך, גם זה באותה הריקנות החמימה, הזוחלת לאט-לאט בתוך הראש, לקחתי את בובת לילי מעל שמיכתה ואחוֹק בחודו של קרס הנעליים את המילה " жид "²⁸ – ואחר הוספתי בעברית: “אסותא!” – ברוניסלבה שבה מהכנסיה עוד יותר עצובה מבתחילה ותמצאני מתעסק בעבודתי זו. בראשונה התפשטה את פרוותה האדומה וכמו מבלי דעת מה לעשות ועל מה להשהות את מבטה עמדה כשני רגעים באמצע החדר בעיניים תועות ועצומות לחצאים כעייפות משפעת אור השלג החדש, אשר נוֹלד בלילה. אחר ניגשה אל המיטה, העיפה בי ובעבודתי את אלה העיניים חצי-העצומות, שקרניהן התפרצו ושטפו את ריסיהן במין זהב מזמר, ופתאום חטפה מידי במרץ של אַלמוּת את הבובה ותקרא כולה רותחת מקצף:

– מה הם המעשים היהודיים הללו?! הא?… צא מזה כרגע!

אני נדהמתי לכל עומק נפשי. “מה זה?..” ומכל רמ“ח איברי ושס”ה גידי לא נשאר אף אחד, שלא יהא רועד ומפזז אותו פיזוז מכוער, שכפי שאומרים יודעי ח"ן דיו לאפיפיור הרומי בשביל שימשוך את ידו מכיסא-אפיפיוריותו. אני כבר שמתי את פני האבלים והחפויים אל הדלת, אבל בו ברגע מגיע אלי לחש, איזו קולות לועגים ומתלחשים ודובבים על אודותי מן הצד: “הראיתם את בן-החיל? כל אומץ-לבו מספיק לו רק בשביל קוסטוגלודוב!…” וכמו איזה כוח לא אדע שחרו מַפנה אותי בחוזקה אל מול בעלת דבבי ומוציא מפי את הדברים:

– גבירתי! מה פירושו של כל זה?

בתחנונים ובחשאי מצלצלות מלי זו אחרי זו.

– מה לך. כי תשאל שאלות?… – אומרת היא, כשכולה רועדת ופניה פני להבים, ובקול דווקא לא רם, אבל האומר ברור, כי כלתה אלי הרעה.

“כאשר אבדתי – אבדתי…” ולשוני ממללת כמו על דעת עצמה:

– אם גבירתי מציגה שאלות בספר-התפילות, אזי… כמדומני…

דברי נגעו אל נכון במקום חשוב מאוד בנפשה. כהרף-עין – והיא רואה כבר את הספר האדום על השולחן ויודעת את הנעשה, ומחונקה ממשטמה עזה היא מלחשת:

– רד, רד המטבחה!… כרגע רד!…

במטבח אין אני משגיח במאלאניה, אינני רואה מאומה לנגד עיני ומבולבל ומתנודד על רגלי אני מרטן לעצמי כמתוך טירוף חשאי: “אנה אני בא?… לברוח? לאן? מעצמי לברוח?… כיצד לחיות? כיצד לחיות?…”

אני יוצא החוצה. כמדומה לי, אין אני טועה בחושבי, שכל יאוש גדול וכל אושר גדול בלתי מורכבים הם מאלמנטים פשוטים יותר וקטנים מהם. כראשון כן גם השני חטיבות פשוטות הם בתכלית אכזריות הפשטות, כזוג של מושכלים-ראשונים צהובים. הם עומדים לפניך בלי-נוע כחתיכת-קיר מול שׂבכת חלון בית-הסוהר – והיעלה בידך לסחוט טיפת מים לנטילת ידיים מצחיח-הסלע? – כך יעלה למצחך המקומט להוציא מהם לוּ אך מסקנה אחת קלה שבקלות… לא כלום! מאומה! חתיכת קיר – ותו לא! אתה שב עוד פעם אל השבכה – ושוב לפניך אותה חתיכת-הקיר!… אני לא ניתחתי את יאושי הגדול. לא חשבתי גם על קצפה המוזר והפתאומי של ברוניסלבה ולא עלה כלל על דעתי באותן השעות, שמאחורי כותליו של קצף זה הלוא מתחבא רגש אחר, שיש אולי בידו להביאני עד חתיכת-קיר אחרת – לידי אושר גדול. אני לא ניתחתי כלום, הכול עמד במוחי קפוא, מסומר ועשוי לבלי השתנות לעולם ומאומה-מאומה לא הפריע לי לעסוק בשאלות. והיער, היער הרוסי, אשר מדרום-מזרח לעיר, הוא התנשא כל-כך ענקי, כל-כך נהדר, ומעולף כפור ושלג נדמה לולַדימיר מוֹנוֹמָך הנסיך וכתר משובץ אבני שוהם וספירים חבוש לראשו, כולו כאחד הנפילים אשר בארץ… – ואני השתקעתי כולי מרחוק בהסתכלותי בו, עובר לאורך מבוֹיים ומסתכל, הודף ונהדף על ידי אדרות-עור נאוֹגוֹת²⁹ ומסתכל בהנאה עמוקה, בהירה וחשאית…

היער… הנו הנהו כולו במורד ההר! כמו בתמונה פוטוגרפית דזעיר-אנפין מבחנת עינך מרחוק, דרך האוויר הצח והשקוף, כל קְטָן ענפיו ואת הדלה בדליותיו, מרגלי גזעיו עד עצם צמרתו. הוא חי, הוא נושם, היער הנפלא הזה! ולא עוד אלא שקשה לך להשתמט מהרושם, שזיע הרגש ורטט המחשבה חודרים אל תוכו ותוקפים את כולו, את כולו… הנה האלון – הוא ביצר עמדתו בטבור הגבנון ומביט משם זקוף ורציני כהידַלגו³⁰ יהיר מאחד פרברי מַדריד; קבוצת תרזות נמוכות-קומה עומדת בחצי-עיגול, כנשים מוזרות בלבנה, וברי לך, שמלחשן הערמומי לא תימלט אף אחת מדיבות היער ומרכילותיו; ושם בקצה מער-החורש עומד לו האורן הזקן כבעל-אושפיזין מנוסה וטוב-מזג, כששורשיו מזדקרים ומציצים מתחת לשלג כטלפיו של שור-הבר, עומד ואף קמעא דקמעא אינו שם לב לתביעותיו של הליבנה אשר ממולו ושפוארתו הארוכה המסולקה באופן מיוחד לאחוריו מעידה, שיש לו בידו אדרכתא – והוא תובע את שלו… ולרגלי היער ימינה מתנשאת לתלפיות הכנסיה הקתדרלית, ועל הכיכר לפני הכנסיה נערכים פאראדים צבאיים בימי גנוסיא, ואל הפאראדים באים למכביר תלמידים מבית-הספר הקאדטי, נערים דקים וחיוורים, החשודים על מעשה-נערוּת…

כשאני נכנס אל הרחובות ההומים מרגיש אני והנה התעוררותי הולכת ושבה אלי. מסביב המון מאליף-ראשים המרעים ממש בשאונו, במירוצו ובשאיפותיו הרעבתניות, שאינן פוסקות ושלא תדענה כל מעצור. ואף על פי כן הנשים נשענות על זרועות בעליהן ומביטות אל תוך עיניהם בהכנעה של חתולים ביתיים והפקידים רצים עם אמתחות ניירותיהם, שקיבלו מפקיד בעל כוכב אחד יותר ופני כל אחד אחוזים אותה חשיבות מבהילה, הממריצה לחשוב, שאילמלא אמתחתו, כי עתה ירד חלילה וחס הלוֹקוֹמוֹטיב של ההיסטוריה העולמית מעל פסיו. אה, שנאתי את ההמון! אבל משטמה זו אינה נובעת, כמובן, מתוך מידותי התרומיות.

– “לא, אני לא ביירון, אני אחר…”³¹

– כן, לצערי, אחר – וההמון שנוא לעיתים ביותר על בניו הכי מובהקים.

בקרן הרחוב נשאתי את עיני והנה פאנצֶ’נקוֹ עומד לפני, סוּרפריז נעים. פני החוֹחוֹל הרעננים הזהירו מצחוק אוּלטרה-ידידותי ואנחנו לחצנו בחיבה איש את יד רעהו. החל פטפוט ולהג בשפת רוסיה הקטנה. אגב אודה, שהשפה הזאת חביבה עלי מאוד ושהמשורר שבצ’נקוֹ נוגע בנימים יותר אינטימיות בלבי מאשר יל"ג שלנו ואינני יודע במי האשם; אולי גלגולו של גוי אנוכי… נשמעות חדשות מחיי הגונדה, מהנצחונות על לבות הנערות החכלילות שבסביבת הקסרקט, הלצה שובבה על האי סבא העובר על פנינו וסוחב בכבדות מגוחכה את רגליו המוכות פּוֹדגרה… ופתאום נעשים פניו של בן-שיחי רציניים, הוא מביט רגע הצידה למרחק הרחוב, מריח את האוויר הקר ואחר הוא אומר בהשפלת קול:

–אנחנו ישַנו, פרלגולד.

– כלומר?

– איני יודע, כיצד אתם, חיילי המשמר, אולם אנחנו, הקבורים בקסרקט, ישַנו. אך זה אתמול נודע לי הדבר.

– דהיינו?

והחוֹחוֹל, שהשתתף בכפר מולדתו בהתנפלויות אחדות על בעלי-נכסים, התחיל מספר ומתבל את סיפורו בביטויים טיפוסיים מהפרוקלמציות הנפוצות בכפרי אוקראינה:

– כידוע לך, מת שלשום בבית-החולים הטירון קאלידה. בקבורת טירון מתעסקים טירונים – הן כך הוא המנהג. עלי ניטל ללכת להזמין ארון בשביל המת. עושה הארונות איש כבן ארבעים, חשוך-בנים – גר ברחוב בוניפרטרסקאיה – הסביר לי פנים מאוד. בתחילה דיברנו על דא ועל הא, מי היה המת ומה היו חייו, ואחר-כך על חיי האדם בכלל, לבסוף נתגלגלה השיחה ובאה עד לידי חיי העם. עושה הארונות הביע את המחשבה, שאין שום קורבן בעולם יקר יותר מדי בשביל חיי העם. ואחר… ואחר הוא סיפר לי הרבה מן המעניין על דבר שתי המפלגות ס“ר וס”ד³², אשר פרשו רשתות אגודותיהן על פני כל הגליל והמתחרות עכשיו בעניין ארגון הגרניזון הצבאי של עירנו. עושה הארונות חושב, שהדבר יעלה בידי מפלגתו הס"רית, לפי שאין אצלה לא חסרון כסף ולא חסרון מטיפים בעלי כשרון. בינתיים נכנס שוטר גבוה ובא בימים. ברגעים הראשונים הבטתי עליו בחשד, אבל אחרי רבע שעה הייתי כבר מוכן להישבע, שזהו היושר והצדק עצמם. הוא סיפר על דבר נפתולי הפוליציה ואכזריותה ויתן לי כארבעים קונטרסים אי-ליגליים שונים לחלק בין מיטב בני הגונדה. הסיפורים של שני האנשים על רוסיה המתעוררת להילחם מלחמת תנופה על חופשתה מסכו בקרבי רוח של עליזות כזו. ש… אבל ירא אני, שלא תאמין… נפשי, לקחתי שתי בּרוֹשוּרוֹת ושמתין אל תוך ארון המת לשני עברי צווארו, חה-חה-חה!

אני לא צחקתי.

– “קרא קצת, אחי, על דבר רוסיה המשתחררת, למצער בקברך תחכם” – כך אמרתי לו בחשאי, וביתר הברושורות זיכיתי את החיים בשובנו אל הקסרקט.

– מוזר הדבר! – עניתי ברצינות – מדוע זה לא אאמין? אני מאמין באמונה שלמה. הדבר הוא כל-כך טבעי… ו… סימבולי. הקונטרסים יפעלו על הגונדה לא יותר מאשר על קאלידה בקברו. וכמה מן הקומי וגם מן הסימבולי בעובדה, ששתי מפלגות מתווכחות על הגרניזון הצבאי וכל אחת מהן אומרת: “כולו שלי!” והגרניזון עצמו אינו יודע עד מה מכל הנעשה. הגרניזון בעצמו ישן!…

– הוא הדבר, אשר אמרתי: ישַנו עד עכשיו – נתעורר פאנצ’נקו.

– ישַנו וגם ישון נישן. העם נברא בשביל לישון.

– אה, פרלגולד, לדברים שכגון אלו קשה לי להסכים – קרא פאנצ’נקו בצער – קשה… ואולם אנו נחזור עוד לעניין זה, עכשיו אין לי פנאי, הולך אני אל הפּוֹסטה. שלום!

– שלום!

אני המשכתי את נדודי ואחרי שעה קלה מצאתי את עצמי עומד באיזה מבוי צר ומזוהם לפני אטליז יהודי. בחוץ על יד המפתן הגבוה האדים על פני השלג כתם גדול ובהיר של דם ובפנים התעסקו שני קצבים בפשיטת העור מעל גופת הפרה השחוטה. במרחק חמישה צעדים, בזווית, עמד יהודי בפיאות שחורות ומסולסלות, כנראה השוחט, והתפלל תפילת מנחה. הוא הפנה את פניו אל שני הקצבים ומתוך התפילה בלחש אמר להם בקול קצת מורם בעברית: “נוּ אה… שׂכל בהמה…” והראה בבוהן ימינו על חזהו – לאות, שמוח הפרה מגיע לו. בגועל-נפש שבתי על עקבי לצאת מן המבוי ובתוכי תססה ההכרה המכאיבה, שאין ביני ובין היהודי הזה ולא כלום, שהוא רחוק ממני, זר לי, עד למאוד, זר הרבה יותר משר-גונדתי ושלעולם לא אוהבהו, אותו ואת מנהגיו, כמו שהנני אוהב את פאנצ’נקו. ואני קינאתי בפאנצ’נקו קנאה גדולה: הלז מצטער שמגלים אי-אמון בכוחות עמו, ואני… לי אין כלל עם. אני איני מרגיש במציאותו.

היה ערב. אני עמדתי ביער, כשגבי נשען אל אלון, שהתייהר מעל הגבנון כהידלגו ספרדי. ממעל השתרעה כיפת השמיים בת גוון אחד, אמוץ ועצוב, שנקודות צהובות, זוחלות ומכאיבות לעיניים – מעין מיקרובים של פמליה של מעלה – היו נולדות בחוּבה לרגעים. שאון העיר הגיע חלש ורחוק; נשמעה צפירה – ספק ממסילת-הברזל, ספק מבית החרושת להיתוך-ברזל; היער היה אחר, לא זה אשר ביום; הוא שתק וחשב לא ידוע על מה ולא ידוע אם גם חשב; על נקלה הבחינה עיני במבוי הטרטיאקוֹבי את בית בורבסקי וחצרו, ואפילו את השבשבת מעל למרתף; ומעבר מזה, מנגד, כל-כך, כמדומה, קרוב, קינן בשלגי העמק כפרה הקטן של מאלאניה, הכפר העלוב כמאלאניה…

שעת דכדוכי נשמה היתה לי אותה שעה.

הערב נדעך…

אני גמרתי לשוב הביתה. משום-מה האמנתי שזהו יומי האחרון בבית בורבסקי וחפץ פושר לדעת תוצאות זחל בקרבי, אלא בעומדי לפני שער בית הקפיטן נפל מבטי על שני חלונות המגלבה של גרישקא, שאור מנורה הסתנן מבעד לווילונותיהם הדקים. חשבתי קצת ואכנס.

ממעל לזכוכית המנורה הסתובב במהירות עיגול של פח, דבר שלא יחסר בכל מגלבה הגונה. הציפור צהובת-הבטן השמיעה לרגעים מאחורי המסך שאון רשרוש דק בהיטיבה את מושבה על מוט הכלוב. פני אלכסנדר השלישי היו הפעם משום-מה קודרים ונוגים. וגרישקא ישב לו על הספה, אחז בידו מסכת זקן צהוב וארוך ויסרקהו לפעמים קלע פה ושם ציציות אחדות במקום הצריך לכסות את הלחיים. הוא הראה לי דומם כיסא לשבת – ואשב.

עברו שני רגעים של שתיקה. גרישקא הפסיק אותה.

– אחד מי יודע? אחד אני יודע – אמר בטון, שחציו רצינות וחציו קלות ראש – אחד הוא זְקָנִי. באותיות של זהב ייכתב זכרו בדברי ימי המהפכה הרוסית.

– מדוע כך? – שאלתי לתומי.

– מדוע? – חזר הוא על שאלתי בתמיהה – משום שאם יוּסר ראשו של שר הגרניזון שלכם, הגנרל-ליטננט ירגוּנוֹב, מעל כתפיו, לא ייעשה זה אלא על ידי הזקָן הזה.

אני לא השתוממתי, מפני שכבר החילותי להכיר את טיבו של גרישקא ואומר:

– התבצר הראש הזה יותר מדי במכון שבתו – דא עקא!

– והזקן הזה יפילהו! – קרא גרישקא מתוך קשי-עורף ואפילו בקורטוב של התגנדרות.

– דבריך, גרישקא, דורשים ביאור – אמרתי בפקפוק.

– לביאור מספיק לדברי חושב אני את תשעת משפטי המוות, אשר הוציא העריץ הזה על דעת עצמו משעת קחתו על שכמו את משרת שר הגרניזון בעירנו.

אני החשיתי. לוּ חפצתי לדבר כאשר עם לבבי, כי אז הוצרכתי לאַשר את התזיס, שאי-אפשר לו להמון בלי עריצים.

וגרישקא גם הוא החשה. אלא שעל פי האודם, שהוצת פתאום בלחייו, ועל פי ראשו המוּרד נקל היה להכיר, שהוא נרגז וזועף.

הוא שב אל סירוק הזקן ותיקונו.

– תמוה בעיני, גרישקא, שסוד חשוב כזה הנך מגלה לי, לאיש שאינך מכיר אותו כלל וכלל.

בפני גרישקא הופיע צחוק:

– ראשית, דברים כאלה אינם צריכים להיעשות בזהירות יתרה. בשביל מעשים כאלו דרוש אותו מצב-נפש, שהנך נתון בו בעומדך על שן סלע, רגלך האחת כבר מורמה והיא סוחבת את כולך להפילך אל התהום. והשנית… שניים מי יודע? – שניים אני יודע. שני עמים הם בהיסטוריה שכדאי לדבר על אודותיהם, והם: העם הצרפתי והעם היהודי. כל השאר – זיבורית…

הוא המשיך:

– וביחוד העם היהודי. הוא השיג את פילוסופיית החיים. הוא הבין, שמצב המנוחה והשקט על השמרים הוא בגידה בפרינציפ החיים ושהחיים אינם אלא הפלגה בסירת דוגה בלילה בלב ים סוער. הבין ויגשם את הפרינציפ בחיי יום-יום שלו.

– כי על כן – אמרתי בלעג – יש לו לעם זה בורג’ואזיה שבעה כזו, שהתחכמה לשקוט על שמריה גם בתנאים היותר מחפירים… יודע אתה מה, גרישקא? נחדל לדבר בשאלה זו, היא כלל לא תיחשב בין הנושאים החביבים עלי ביותר.

– אם כן – אמר גרישקא במין התעוררות בתלותו את הזקן בחלון – נלך אל “הכוכב הפולרי” ונשתה שם “ברוּדרשאפט”.

– זהו דווקא עניין – לא יכולתי להבליג על חולשתי מאז לבית המרזח הנחמד והשקט – אבל יש חשש להיתקל באופיצר.

– דברי הבאי. אתה תלבש את חליפתי החדשה ואז תירק אחת למטה ושבע למעלה על כל האופיצרים שלך.

אחרי רבע שעה ישבנו אני וגרישקא באחת הפינות המרוחקות והחשאיות של “הכוכב הפולרי”. כל שולחנותיו אמנם היו שיש, כמו שציירתי לי בדמיוני קודם; בתמונות קירותיו – רובן מחיי המלחמה ומחזות הטבע – היתה ניכרת בחירה שיש עמה טעם ושנאת השבלונה עקומת-הפה. ובכלל היתה דעתי נוחה הימנו. על השולחן שלפנינו הבריק בקבוק של יין-שרף פשוט ובקבוק אחד של יין-שרף אנגלי מר, קופסת סולתניות, כעכים וביצי-דגים. מספר המבקרים היה מועט ואיש לא הפריע אותנו לדבר בקול רם ולהתעסק בנו בעצמנו. אני הבטתי על עצמי ועל חליפת-בגדי החופשית ואת לבי מילאה מין קורת-רוח מיוחדת, שאינני גרוע מאותו שיכור צנום וקלוש-זקן, היושב בזווית. כשהתחיל היין לפעול בנו את פעולתו נשאתי כוס ברכה לחיי “הכוכב הפולרי”, וגרישקא – לחיי הרפובליקה הרוסית.

אני הקשבתי מבלי להפסיק את הגלב המספר:

– שמע-נא, יענק – כך, כמדומני, קוראים לך – לא נעלם ממך, שאני נגוּע שחפת. ארבעת אחי ושתי אחיותי הגדולים ממני מתו באיבם ממחלה זו. בי, בילדה השביעי והאחרון, צמצמה אמי האומללה את כל עוז אהבתה הטרגית. כי אכן טרגית ומבעתת היתה אלי אהבתה: בשאתה את נפשה המתעטפת להצילני משיני המוות לא נשקתני, לא ליטפה אותי ולא נתנה גם לאחרים לא לנשקני ולא לספר בשבחי – כל-כך גדלה אמונתה בעינא בישא ובהשפעת כוחות נסתרים. בקרבי השתרש איפוא הרגש, שחיים בלי נשיקות גם הם חיים. ועכשיו, בשעה שנשאר לריאתי לנשום רק ירחים מספר, כסבור אתה, שאומלל אנוכי? לא! אני נהנה מחיי אולי לא פחות מהרבה בעלי חזה בריא ובולט. והנני רחוק מאוד מחשוֹב את עצמי לאחד האנשים האומללים בעולם. הכול, רואה אתה, תלוי אצל האדם בנקודת-השקפה, בפוזיציה. ונקודת-השקפתי היא, שאסור לו לאדם לחוס על עצמו ולחַשב חשבונות. כל זמן שהנשמה בקרבו, עליו להפקיר את עצמו בלי שום חשבונות בידי האיתנים הסוערים של החיים, או להילחם נגדם בחירוף-נפש בלי לשאול ביאוּרים, מה תהיינה תוצאות המלחמה. ולכשתישבר מפרקתו – אין רע! אבל העיקר – בשביל זה אסור לחשב חשבונות – לך בשרירות לבך וירוק על כל הפילוסופיה!… לי אסור לעשן, לשתות משקאות-אלכוהול ולשבת במקום קר כפלכנו. אבל כמה כל זה מגוחך, במחילה מכבודך, בשעה שראשו של ירגוּנוֹב מתחנן שיפוצצוהו. ופוצץ אפוצץ אותו גם כן על דעת עצמי, אף על פי שהנני חבר במפלגת ס"ר. המפלגה, רואה אתה, מוצאה את המומנט לבלתי מתאים, לבלתי נוח. נוּ, ואני איני מחשב חשבונות… הנה כי כן ההבדל ביני ובין אדם בעל חזה בריא אינו גדול יותר מאשר בין שני הסטודנטים, פלוני ואלמוני. הלוך הלכו להם שני סטודנטים: האחד אל האוניברסיטה והשני בערדליים.

– “אני, אני הוא האיש המחשב חשבונות” – חלף רעיון במוחי. הרעיון השני היה על דבר ההמון והעריצים, ובלי שים לב על שהדברים אינם במקומם אמרתי בעלמא:

– אתה הנך איפוא מתנגד נמרץ לממשלת היחיד.

גרישקא הביט עלי כמשתומם.

על פני בקבוקי יין-השרף וקופסת הסולתניות ריחפה דממה. גרישקא לעס את מאכלו בשקט ואני, בראש נשען על שתי כפות ידי, ישבתי וחשבתי: “הנה ה’אני מאמין' של אדם דמוקרטי, הנהו. כל-כך פשוט והגיוני. אני יכול לבלי להסכים ובכל זאת הוא כל-כך הגיוני. ואני חטטן אומלל, מחשב חשבונות לא-יצלח!… כל הימים רק חיטוט, רק ניתוחה של הנפש, לא נשאר בה מתוֹם. האטומים לדוגמה – אהה, איזו פראיות נוראה! כלום בלב אדם מן החיים עלו מעולם הרהורים תפלים כאלה? הנה גרישקא – הוא אובד באמת. לא אטומים, כי אם חתיכות וחלקים שלמים מגופו הוא מפסיד יום-יום, ואף על פי כן… ואחר-כך – היא היא… חה-חה, אני בתפקידו של האוהב הראשון”… חברים! אני הייתי בידי היאוש!… אני זכרתי, שבשעת עומדי על המשמר על יד הארסינל הייתי מתרגז מאוד על הצעירים שהיו עוברים על פני וחושדים אותי במבטם, שהנני “סולדט נאמן”, בוגד בחופש העם. והיום נתגלתה בי משטמה עזה להמון, שהוא איננו אלא קיבוץ עצום של אנשים סובלים, והנני כבר מצדיק עליו את הדין של ציפורני-הטרף הנעוצות בבשרו. “מי אני איפוא, סוף סוף? אני, אני? – מאמין אני בהצלת האנושות? מבין אני, מה תהיה ההצלה? רוצה אני בהצלה זו? ואם הן, האם זה אני שגמרתי בנפשי, שרווח והצלה יעמדו לאנושיות ממוכי שחפת ומעושי ארונות למתים?” –

ופתאום, כאילו כדי לפוצץ בבת אחת את האבן הכבדה התלויה על לבי, הרימותי כהרף-עין את ראשי ואומר בחיפזון:

– גרישקא! אני משתתף אתך באַקט… של… נו, אתה יודע.

לאחר שפרחו מפי הפתיעו דברי אותי הרבה יותר מאשר את גרישקא. הוא שלח אלי מבט של תשומת-לב, כמו בפעם הראשונה במגלבה וישאל:

– אתה מתבדח?

– לא! אני מדבר אליך ברצינות גמורה – קראתי מעוֹרָר, כשהכול מסתובב ומפזז לנגד עיני הצורבות, ובעומק לבי הרגשתי שבעצם ידי אני מסב את עצמי בקוּרים חדשים והנני מגדיל את התוהו שבנפשי שבעתיים.

– יהי כן… – ענה גרישקא בפשטות – טוב, איפוא… לי יש עוד זקן אחד. יתאים, חושב אנוכי, לכל מבנה גווך באופן נפלא. ועזרתך גם היא תהיה להועיל: העסק הוא לא מן הקלים ביותר. אבל אני מתרה בך, יענק, לבל תסיח את דעתך מעיקר אחד: אתה הולך להיהרג! אני עשיתי כבר שלושה אַקטים וכולם עלו יפה רק מפני ששמרתי על תנאי זה.

– טוב – עניתי בקצרה.

באותו ערב לא דיברנו יותר בעניין זה. כשנפרדתי מגרישקא במגלבה ולבוּש שוב בגדי צבא יצאתי החוצה, יללה מעל לגגות הבתים ובחוֹרי השובכים הריקים רוח צפון קרה. מנגינת הזעם לפתה וחיבקה את הנשמה כחבק זאב רעב את כבשתו האהובה והנשמה הרגישה מה שמרגישה הכבשה האהובה בזרועותיו של זאב רעב. השמיים… אבל הן זאת היתה ערבת-ישימון צהובה, אמוצה, חולנית… ערבת-ישימון, מדבר-עולמים… וקרא בגרון, בן אדם, למדבר זה, קרא ואל תחשוך יובלות ומאות, מאות בשנים, על יאושך המר, הגדול והאיום – חי יאושך הגדול והאיום, אם לא יישאר קולך לעד ולנצח נצחים כקול קורא במדבר!… בקיצור, חביבי, המאזן הנפשי היה רע.

בגשתי אל דלת המבוא של בית בורבסקי מעבר החצר שמעתי קול צעדי איש יוצא. נטיתי הצידה ונתכווצתי אל הקיר. מהדלת יצא קוֹסטוֹגלוֹדוֹב מעוטף ברדס לבן. הוא הרים את ראשו והביט השמימה ואחר-כך דקלם בקול עליז ומתרונן, הלוך ודקלם:

"אֵניאוּס שָׂרֵנו הגדול

ונסיכם המפואר של הטרוֹיָנים,

ששוֹטט על פני הים כצועני –

אליך, הוֹ, המלך, שְלָחָנוּ עכשיו!"³³

“יקחהו קטב מרירי!” – המלטתי מפי, נרגז, בקול רם ולא חפצתי להודות לעצמי, שהנני נוטר שנאה להדיוט זה על אשר הביט אל השמיים ממש כמוני בצאתי מן המגלבה ועל שואפו, כפי שנדמה לי, להדגיש, שאנחנו דומים איש לרעהו כזוג של שרצים. – “טפו!” – שלחתי מפי לגימה מלאה של רוק אל השלג ואכנס הביתה.

במטבח לא היה איש ונזכרתי, שמאלאניה התעתדה בצהריים ללכת אל הכפר לדרוש בשלום משפחת אחותה.

מהחדרים הפנימיים נשמע קולו של הקפיטן:

– יענק?

עניתי:

– כן, רום אצילותך.

וכל הבית נשתקע בדממה – למעלה בלי ספק ישנו. המולת הרוח החלה גם היא להירגע.

ישבתי על הספסל הנשען אל הקיר ושני חוצניה של איצטלת שר הגונדה דגדגו אותי באוזני ובלחיי. כל מחשבה על אודות עצמי היתה לי לזרא; אני גירשתיה מעלי כדבר מזכיר עוון, כזכרון מעשה לא יפה, לא יפה מאוד. אני חפצתי להתעכב יותר במחשבתי על ילדותו וחייו של גרישקא: לגמרי חדש ומשונה נראה לי החיזיון של אם אוהבת המונעת את עצמה מנשק את בן-טיפוחיה.

אך פתאום ראיתי מעטפת מכתב כחולה מונחת על מכונת-הקציצות. לא נחפזתי לקום. במשך הרגעים האחרונים, שישבתי על הספסל, ביקשתי ומצאתי שלושה דברים: שהמכתב הונח בידי פאנצ’נקוֹ דווקא על המכונה כדי להעיר את תשומת-לבי; שהמכתב הוא מאחותי סוֹניה ושמפאת זה הוא.. מוכרח לעורר בי מחשבות על אודות עצמי! כשניגשתי אל השולחן והוצאתי את המכתב מן המעטפה נוכחתי, כי משגה קטן היה אִתי: הכתובת, אמנם, היתה כתובה בידי סוניה, אבל המכתב – בעצם יד אמי. אך זה היה מכתב, חברים! אני רעדתי כולי בקוראי אותו. סוף-סוף, לקחה הזקנה בעצמה את הקולמוס בידה ותשפוך במכתב את כל מררתה, תחת אשר עד כה כתבה תמיד רק סוֹניה ותמיד בטון כל-כך עדין, רך ומתחנן.

שני מקומות מאותו מכתב, שני פאסאג’ים מוסיקליים, כביכול, לא אשכח עד גניחתי האחרונה, הלוא הם: “אתה הנך ‘כזית’ שנבצעה מן הפת ושלעולמי עד לא תשוב להידבק אליה; כמשוּמד, כמוּמר, כעוֹכר ישראל ניתקת ותיקרע ממני לנצח נצחים!” והשני: “אתה קללת בטני! רצתה ההשגחה העליונה לקללני – ותתן לי בן אכזר עם לב-אבן כמוך!” רגע עמדתי כהלוּם רעם. מי פילל, מה הם חמישה ירחים של חוסר מכתבים ממני בשביל אמי! אני שיוויתי בנפשי את הזקנה הגבוהה והנמרצת הזאת שרויה בכעס – והייתי מוכן לנשוך את בשר עצמי מכאב. “מי זה יתקע לי – כך חשבתי – שהיא סובלת פחות מאמו של גרישקא! אה, האמהות! האמהות!…” ואני מיהרתי אל החלון ואחטוף את הקסת, נכון לשבת ולכתוב מכתב ארוך, ארוך… אה, אני אגלה לה הכול כאשר לכול! כמה אני גלמוד, כמה אני סובל! הכול אכתוב לה כמו לרֵעַ היותר קרוב והיותר נאמן! אין דבר, היא תבין! ואני העמדתי את הקסת על הכיריים כדי להמס את הדיו. הדיו לא מיהרה להימוֹס, ואני חשבתי להישרף מקוצר-רוח. כשהדיו כבר היתה ראויה לשימוש ישבתי אל השולחן וכתבתי אל שתי הנשים רק את השורות האחדות הללו:

"אמא וסוניה יקירותי!

אמת נכון הדבר, שלב-אבן לי. אבל מה לעשות? ומה לכתוב לכן? מה לכתוב? אין לי מה לכתוב! אני – סולדט, יהודי ובן-אדם רגיל שברגילים – ובזה נאמר הכול. ולכתוב אין לי מה.

הנני מנשק בחיבה את ידיכן ושערותיכן"…

המכתב הקצר נשאר מונח על השולחן ואני התנפלתי כאבן כבדה על הספסל אל בין חוצני האיצטלה ברגש מיוחד של מרַמה ומרוּמה גם יחד. “איזו יתמות! איזו ערירות!” לחשתי בזוועה – איזו זרות לאֵם, לעם, לכל צור מחצבתך!… כלום לא קללת אלוהים?! כלום לא ‘כזית’ שנבצעה מן הפת?!… וכמה נסתבך הכול מסביב! אל אלוהים! הא לך גרישקא! הא לך חוצני איצטלה! הא לך ברוניסלבה!"… “ברוניסלבה”… – חזרתי במרירות על השם המתוק. העליתי על זכרוני את לילות המשמר הקרים על יד הארסינל, אלה לילות הגעגועים העזים לחיים אחרים ורחוקים מתוך הבטה אילמת על כוכב השחר – ולי נדמה שאני הייתי אזי כל-כך מאושר. וכמו מתוך מסקנה מלאת היגיון מכל אשר עבר עלי במשך כל היום הזה גמרתי בנפשי להשכים מחר קום כדי לקבל את פני כוכב נשמתי.

והרוח מעל לגגות ובחוֹרים של שובכי היונים נשתתק כבר הליל.

הלילה זוחל… מסביב דממה… אין איש… אין איש…

רק –

אני, צילי ותוגתי האיומה…

בקיצור, את כוכב הוֶנוס לא זכיתי לראות באותו לילה: אף על פי ששנתי כבדה עלי מהמון חלומות והרהורים רעים, לא פקחתי את עיני אלא בשעה שמונה. לו היתה מאלאניה בבית, כי עתה בוודאי העירתני; אבל היא לא היתה, ואני הרגשתי עוד יותר בדאבוני ובשממוני. קצרה לשוני לתאר לכם בצביונה ובעינה אותה הרגשה מכוערה, אשר זחלה בקרבי בזה הבוקר. מבטי נפל על הסל המלא פחמי-אבן אשר מתחת לשולחן – ויקפא. וכהיקלע הנצרים אהדדי בתוך הסל הזה, כך נקלעה בתוך רעיונותי וזכרונותי על מכתב אמי מחשבה כזו: “האמהות הן בעלי-חיים נעימים וטובים עד למאוד, ואף על פי כן מכתביהן ארוכים הם לפעמים יותר מדי”. אני ידעתי שמחשבה זו היא ציניזם, שאין לו סליחה וכפרה, ציניזם המכוּון ראשית כול כלפי עצמי – והרגשת הבדידות והעדר הקרקע מתחת לרגלי תקפתני ביתר חוזקה. “איפוא היא מאלאניה? – שאלתי זועף – מצאה לה דווקא שעת-כושר לעשות ביקורים לגיסים שונים המדברים אל עצמם!…” עובדה! בת-חווה הפרימיטיבית חסרה בחדר. איני יודע, לי נדמה, שפה יש חומר להיסטוריון הקולטורה; ואולי טעיתי. אך בעצם הרגע הזה נשמע ממעל למעלות קולה של האשה הקולטורית ברוניסלבה, מלטף ופתאומי, כל-כך פתאומי בכול:

– יענק! המצאת את מכתבך? אני הנחתיו שם, על המכונה לקציצות.

זיק של חשמל עבר כהרף-עין לכל אורך גבי. “ובכן זאת היא, זאת היא… עוד משגה קטן אחד”… אני לא ראיתי את פניה, אבל שמעתי את קולה, את קולה. מעוֹרָר ונרגש הוצאתי את המלים:

– חן-חן, גבירתי!… מאוד… מצאתיו…

אבל פתאום נתתי מבט בקרסולי, שישבתי עליהם מעל לרצפת המטבח הקרה, ובשחיפי העץ, אשר בקעתי באותה שעה בשביל המיחם – והזיק נדעך. “מתנת חסד מיד המטרוניתה הגאיונית לפלביאוס המשפילי לשבת… הוי, כמה הסתבך הכול מסביב! הסתבך ללא הועיל!”…

חברים! אוזניכם השומעות, שהרומן שלי התנהל קצת בעצלתיים. אבל, חביבי! היו, אדרבה, אתם השופטים ביני ו… ביני. הברדס של הנזיר הפרנציסקני הוא יותר עמוק ויותר חד ממוסר כליותיו, ואף על פי כן… לא, לא זה היה ברצוני לאמור – אהבתי היתה יותר עמוקה מברדסו של נזיר פרנציסקני ואף על פי כן לא עמדה לי שאנצל מזחלנותו של דורי.

אבל כל זה אינו אלא ציניזם ואיננו כדאי לתשומת-לב.

היום הצפוני הביט אלי דרך החלון, אמנם לא כגרישקא – הן הוא היה קר לא כרבולוציונר וחזק לא כמוכה שחפת, היום הזה – אבל דיבר ממש כמוהו:

– טוב, איפוא… חדל לך, סוף-סוף, מן השיח התפל הזה ומטיפולך הטיפשי בשחיפי המיחם ובנפשך… האומנם אינך רואה, שגם בלעדי זאת שרוי אני היום בזעף ובעוד כשעתיים עתיד אני לענוש את העולם בשלג…

מאלאניה שבה מן הכפר. היא אמרה נוּגה את ברכתה: “אל למושעות” ותספר, כי אחד התאומים, אשר ילדה אחותה, מת. אלוהים יודע ממה מת. הגיס דיבר אל הילד המת במשך שעתיים ובין יתר דבריו שאלהו, אולי הוא חפץ לקחת אִתו חתיכת לפת. אחר-כך הוא שאל את עצמו מדוע אין לפת ומדוע עוד לא היתה ברוסיה לפת מעולם. שפתי מאלאניה התעווּ כשפתי ספינקס מתכונן לבכות מדי זוכרה את יקר תפארת חוכמת גיסה.

כשהחל היום לערוב ישבו למעלה בחדר-האוכל ברובסקי, אשתו וקוסטוגלודוב ושתו תה. לילי ישבה על ברכי אביה. אני שימשתי אצל השולחן. המסובין שוחחו על התמרונים הקטנים העתידים להיות מחר ועל שבגונדה האחת-עשרה צריך הפורוצ’יק קוסטוגלודוב למלא בהם את מקום הקפיטן בורבסקי. זה האחרון אמר:

– זכור איפוא פלטוֹן אפאנסיוביץ, אני משליך עליך את כל יהבי.

– אל תדאג, אדוני הקפיטן, הכול יהיה בסדר דידוּקטיבי – ענה הלז בחממו את אצבעותיו בכוס התה אשר לפניו, ואחר, מבלי הרגש שהוא מדבר על חבל בביתו של תלוי, הוסיף: – לא אבייש את גונדתנו ואת הלגיון העזוז, אשר הכניע את וַרשה!

לילי הרימה את ראשה אל אביה ותשאלהו:

– אבא! הגם אתה הכנעת את וַרשה?

הדברים נאמרו לגמרי לתומם, אבל גם דיפלומט בעל מזימות לא היה יכול לשאול אחרת. הקפיטן ענה כאילו כדי להשתמט:

– טיפשה! מה עוד תבדי מלבך?

– ואתה, יענק – פנתה אלי – ההכנעת את וַרשה?

בעצם הדבר נהניתי משיחה זו. אני עניתי כמתכוון לגדולים ולא לקטנה:

– לוּ הייתי שם בימים ההם, כי עתה בעל כורחי הייתי מכניע.

הילדה דרשה תשובה ברורה יותר, אבל אביה השתיקה ושאל אותי במרץ קר ואכזרי של שופט:

– מה פירוש המלים “בעל כורחי”?

יחסו של שר-הגונדה אלי נשתנה קצת לרע מאותו ערב הפפירוסות, אבל גדול כוחם של העבר והזיכרון ואני לא יראתי לענות:

– המוטיב הזה שורר על פני כול בחיינו ב…ברוסיה. הנה שאר-בשרי, יענק אחד כמוני, עובד בעל כורחו באותו לגיון עצמו, אשר ערך פּוֹגרוֹם בעירו, הציג את ביתו ריק מכל רכוש ופצע פצע אנוש את אביו.

כשני רגעים שררה דממה. על הקיר היתה חרותה באותיות גדולות השאלה: “מהו טיב העבודה לא מתוך אונס, כי אם מרצון טוב באותו לגיון, שערך פוגרום בוַרשה?” אבל קוסטוגלודוב לא היה יודע-ספר עד כדי לקרוא את הכתובת הזאת. לילי, שקועה במחשבות, השתעשעה בשרשרת השעון התלויה מכיס חזיית אביה. ברוניסלבה הביטה בי כמעט בהתפעלות ותאמר:

– נוּ, משרת יש לנו… אין כ…

אותו מבט היה ביכולתו לעשותני למאושר באדם, לוּ האמנתי. אבל אני כבר לא האמנתי…

והקפיטן כאילו חפץ לפתח הלאה את מחשבת אשתו, פנה אלי ויאמר:

– אתה הנך ילד זריז! כרגע אפשר להכיר. אלא ששאלה אחת מעסיקה אותי עכשיו: לוּ נמסרה לידך מחר הנהלת התמרונים, האם היית מביא בערב את הגונדה בחזרה אל הקסרקט?

חפצתי לענות: “לחינם, לחינם אתה חושב ככה, רום אצילותך! לגמרי איפכא מסתברא, לגמרי!”… אבל אני העליתי בפני רק מעין צחוק מבויש וחשבתי: “מוטב שיחשבוני לרבולוציונר: יכבדוני יותר”.

המסובין עסקו כל אחד בשלו. הקפיטן הביט אל איזה אלבום קטן מתקפל של מראות הווֹלגה; לילי השתעשעה בשרשרת שעון אביה; קוסטוגלודוב שתה את כוסו השלישית וסיפר בינתיים לברוניסלבה, עד כמה נתפשטה הזייפנות בעת האחרונה באיטליה: שם יש מין אחד של יין הנקרא בשם “דמעות ישוע”. הפולנית הורגלה כבר בטיפשויות הפורוצ’יק ושמעה אותן כשמוע יליל חתול מתחת לשולחן. עיני ברוניסלבה היו מלאות איזה זוהר מופלא ומזמר והן לא הביטו אל הברומטר… אבל אני לא האמנתי, לא האמנתי, אני חשבתי שנתאכזבו מעיינות כל האפשרויות.

כשירדתי אל המטבח ללכת אל גרישקא, מצאתי את מאלאניה יושבת לפני השולחן ומסתכלת, מבלי גרוע עין, בקערית קטנה מלאה דבש. שאלתי לפשר מעשה.

– לנשמת הילד המת אני קוראה – ביארה.

– ואיך תראיה?

– היא צריכה להופיע בדמות זבוב או איזה רמש אחר³⁴.

– עכשיו… בחורף? – שאלתי.

– אין דבר ש.. חורף… – ענתה מאלאניה כיראה להפסיד אף הרף-עין מהסתכלותה.

מאחורי המסך במגלבה החלפתי את תלבושתי ואלך עם גרישקא אל “הכוכב הפולרי”. רגעים אחדים אחרי היכנסנו בא אל אולם הבית איש כבן שלושים וחמש, שהביט כקצר-ראות מעל למשקפי-זהב וסגר סגירה מעולה את שפתיו המקומטות כשזיפים יבשים. הוא ישב בנימוס אל אחד השולחנות אשר בקצהו השני של האולם ויבקש בקבוק שיכר. “אם בן-האדם הזה יודע לזמר – אזי בלי שום ספק בפאלצט”, חלפה בלי משים מחשבה במוחי וכרגע הסחנו שנינו את דעתנו ממנו. נושא שיחתנו היה הביורוקרטיה.

– כלום משיג אתה, יענק, מהי ביורוקרטיה רוסית? – החל גרישקא בקול צרוד ומתאונן ומרוגש כאחד – מה היא ההידרה הזאת בעלת מאת-הראשים, שאין לעם האומלל מנוס ומפלט ממנה זה הרבה מאות בשנים? כולה עבדות שפלה, כולה נאחזת במין זחלנות נתעבה בנפתולי סבכי הרפורטים המתים. היא נוגשת בעם באכזריות רצח, מוצצת את כל לשד עצמותיו, רועדת לרגעים מכליון וקרץ וטיפשית כגימנזיסטית מהמחלקה הרביעית.

לא היה לי אלא להעיר בלבד:

– כאילו כל הגימנזיסטיות ממחלקה זו טיפשיות הן.

גרישקא היה קצת מבוסם.

אני מילאתי בשבילי כוס גדולה של יין-שרף אנגלי מר והריקותיה אל פי בבת אחת עד טיפתה האחרונה. במוחי החלו לרוץ במהירות מגרה וכמעט דוקרת רעיונות שונים ומשונים על גימנזיסטיות, סינרים חדשים, גימנסיות ומדעים.

בלי משים העיפותי עין באיש בעל משקפי-הזהב והשפתיים הקמוטות, אשר שתה שיכר בקצה האולם השני. הוא הביט על שנינו במבט כמעט אי-נפקא-מינה’אי וטיפל יותר מדי בלולאת הכפתור העליון של אדרתו החדשה. הדבר הזה היה עלול לעורר חשד מפני שמרגלי-החרש רגילים לקבוע את התיבה הפוטוגרפית שלהם בלולאת כפתורם. אבל מחשבותי היו מסוג אחר לגמרי; חשבתי, שהאיש הזה הוא בוודאי רופא, רופא לתחלואי נשים וילדים, ואולי גם לתחלואים אחרים, ואולי איננו רופא כלל – יהי אשר יהיה! ואולם הוא עזב כרגע את בקבוקו בלתי שתוי עד חציו ויצא מן הבית. בהיותנו שנינו הלומי-יין מכדי לערוך את תוכנית האַקט, אמר לי גרישקא לפני היפרדנו:

– הכול, אחי, נָמוֹח³⁵ מחר.

בפותחי את הדלת להיכנס אל המטבח, נגלתה לפני תמונה, שהיכתה אותי בתימהון ושברגעים הראשונים חשבתיה לאחיזת עיניים: קוסטוגלודוב, לבוּש באיצטלה וב…ווּרשכי ונכון, כנראה, ללכת, ישב על המיטה אצל מאלאניה, בעיניו – אש התאווה ובעיניה – שאלה נוגעת עד הלב בתמימותה: לאהבה מה זו עושה? – ברגע הראשון לראותו אותי נתבלבל כל-כך עד ששכח והסיר את ידו מעל מאלאניה, וזו האחרונה לא יכלה, כנראה, בשום אופן לתפוס את העניין, ורק תימהון, תימהון של ילד תמים וטיפש, נשתקף מכל ישותה. לבסוף קם קוסטוגלודוב מעל המיטה, רכס את שני כפתורי האיצטלה התחתונים ויאמר:

– נוּ, לי עת ללכת…

ריכוס הכפתורים ודבריו הצחיקוני. רוח של שובבות שיכורה צלחה עלי ואני ניגשתי אל קוסטוגלודוב ואומר:

– אולי אצילותו רוצה לדעת, מהו “אומיקרון”?

הוא האמין בטיפשותו, שאני באמת נכון להסיח את דעתי מכל אשר היה פה זה עתה כדי להעשירו במלה לועזית אחת. שני ניצוצות נראו בעיניו והוא אמר:

– אדרבה, אמור מה זה.

לקחתי בשלוש אצבעותי את מצחון הווּרשכי שלו ואורידהו על חוטמו.

– זהו אומיקרון… זהו אומיקרון…

כשהרים קוסטוגלודוב את הווּרשכי מעל עיניו, גמגם:

– ובכל זאת… הנני מייעצך… לבלי לשכוח… ש… ש…

הפורוצ’יק מצא אל נכון בכוח הגיונו כי עז, שמיותר הוא בשבילו להישאר פה אפילו רגע אחד: הוא הכיר בי, שאני שיכור ושיכור יכול לעשות סקנדל בשל כל קטנה ואז ישמעו למעלה… והוא התחמק מן הבית חפוי ראש וכחתלתול ששפכו עליו קיתון של שופכין.

ואני אמנם אינני זוכר, מתי הייתי עוד שיכור כמו באותו ערב, ומפאת זאת התעצלה לשוני לדבר עם מאלאניה. כשישבתי על המזרן לחלוץ את מגפי, שוב לא הרגשתי במציאותה בחדר.

– יענק! – נשמע פתאום מלמעלה קול ברוניסלבה.

– הגברת קוראת לך… – האיצה בי מאלאניה.

אני נעלתי בחזרה את המגף השמאלי, אשר היה חלוּץ למחצה, ואלך. הלכתי ובמוחי צלצלו המלים: “ללא הועיל… ללא הועיל כקרוא לנשמת המת בקערית של דבש”… ולמה כוּונו המלים הללו – אינני יודע בבירור גם עכשיו.

עליתי אל חדר-האוכל. פה היה חושך ולא היה איש. אלא שמבעד לפניני הזכוכית של מסך הדלת הסתנן אור ורוד ועדין מחדר-המיטות. רגע עמדתי מרטן לעצמי מתחת לחוטמי. מעין שאלה היה אותו הריטון.

– יענק – הגיע אלי לחש רועד מאחורי המסך – בוא הנה…

נכנסתי אל חדר-המיטות ועמדתי, שוהה על יד המסך. בחדר דלק הפנס הוורוד התלוי מלמעלה בין שתי המיטות. לילי ישנה שקטה בעריסתה. הקפיטן, כפי הנראה, היה בקלוב האופיצרים. על כיסא-ההדום הקטן, כשרגליה היחפות נתונות על המרבד הארוך העובר עד פתח החדר, ישבה ברוניסלבה והאור הוורוד שת עליה איזה חן קסמים מלטף ומגרה. שמלתה היתה קלה, הקוֹרסאג' היה פרוּף בחצי כפתוריו. גבה המיושר אמר חיכוי.

– קודם גירשתיני וכעת את קוראת לי – הוצאתי מפי בחשאי ויותר ברכרוכית רגילה של שיכור מאשר בהתאוננות, אבל הדברים האלה, כנראה, נגעו מאוד עד לבה. היא קמה חיש מעל כיסאה ותעמוד על המרבד ובעוד היא אחוזה כולה רעד פנימי, אמרה:

– כי על כן קראתיך, יקירי… הן תסלח לי… אמור, הן תסלח… הן אתה, יענק, טוב…

אני לא עניתי. אני הבטתי על המרבד הארוך, שעל קצהו האחד עמדתי אני ועל קצהו השני היא. נשאתי את עיני אליה וראיתיה, את הפולנית הגאיונית, עומדת רועדת ונכנעת. זרם דם לוהט שטף פתאום אל ראשי, שטף וסחף אותי לאורך המרבד ויביאני בן-רגע אל הכיסא הנמוך… אני לפתיה בזרועותי כחיית-טרף והיא בערה ופירכסה בתאוותה כיונה בציפורני העוזניה. שברירי הרהורים החלו לרוץ במוחי, להופיע ולהסתתר במהירות הבזק ועל כולם שורר הרהור אחד: “הנשים אוהבות להיות יונות ודורשות את הגברים, שהם יהיו עוזניות”. אחרי רגע ניצבה לפני בקשי-עורף חצוף ובלתי-רגיל, לא לבלוע ולא להקיא, השאלה: “מדוע אינני מאושר? מדוע אינני מאושר?” אני הרגשתי אותה, את משאת-נפשי, כל-כך קרוב אלי, אני יכולתי לפרוש את ממשלתי על גווה, אני הבינותי שאושרי הוא בוודאי גדול, גדול עד למאוד, ובה בשעה לא הרגשתי בו; שיערתי אותו כדבר-מה העומד מחוצה לי, שכרוני היה כל-כך חזק ועמוק, שלא יכולתי לאסוף ולרכז את כוחות נפשי לשם הרגש הגדול אף כמעט… בשנאה עזה שלחתי את שיני בזרועה עד שהרגשתי את דמה מסתנן ונוגע בשפתי דרך השרוול שלה.

– גש הלאה, משוגע, שיכור, סאדיסט! – לחשה היא לחישת שרף בעוותה את פניה מכאב עז ובהודפה אותי ממנה במשטמה סוערת.

רגלי התפתלו במרבד ונאחזו בכיסא ההדום – ואפול. רגע נשארתי שוכב על הרצפה ולבי היה לגיהינום הנקמה והקצף. “כיצד! – צעק והתקומם בקרבי ה’אנוכי' הנעלב והפצוע, עלבון היושר הנרמס – כיצד! לקרוא לי ולגרשני בכל רגע שיעלה רצון מלפניה… והעיקר – לקרוא לי בשעה שאני הלוּם-יין, בשעה שאני מחוסר צלם דמות אדם! והשם… השם הזה החדש! סאדיסט! השמעתם? רק קטנה אחת: יעקב פרלגולד – סאדיסט!… כַּתרי איפוא מעט מזעיר, שפלה, והראיתיך, איזה סאדיסט הנני!…”

ואני התנשאתי מעל הרצפה ואגש אל עריסת הילדה הישנה ואתחיל להעירנה, להעיר אותה ולדבר:

– עוּרי, ליליצ’קה, הקיצי! הסתכלי בפני אמא שלך… איזו אמא חביבה יש לך… היא נחמדה, היא מנומסה, היא מציגה סימני שאלות בספרי-תפילותיה… ואחר-כך היא הולכת אל הכנסיה אשר ברחוב פרוטופופוב… היא הולכת לא כדי לתת שבח והודיה לשם יתברך על שובך לאיתנך… לא ליליצ’קה! היא הולכת כדי לטהר את נשמתה מהסיטרא-אחרא של הטוראי יענק… ואחר-כך היא מדליקה את הפנס הוורוד… ואחר-כך היא קוראת לטוראי יענק… ואחר-כך…

– הס! לא תוכל לדעת לשם מה הלכתי אל הכנסיה… – התפרצה ברוניסלבה מאחורי בזעם סוער ורותח, אך פתאום החל קולה לרעוד, דבר-מה כאילו נקפא על דל שפתותיה והיא יכלה רק למלל בבכי – לא תוכל… לא תוכל…

אבל דמעותיה, דמעות גאווה פצועה, דיברו לי ברור, שאני לא טעיתי בדבר נושא תפילתה. אני הבטתי נבוך מסביבי – על כתפי ברוניסלבה הרועדות ועל כתם הדם, אשר האדים על שרוולה, על ההדום המהופך, על הרצפה ועל לילי, שהחלה לנער את שנתה מעיניה ולהביט חליפות עלי ועל אמה בתימהון. אני עמדתי נבוך ומבלי מצוא מה לעשות ולהגיד, היטבתי את השמיכה המכסה את לילי – ואצא.

מאלאניה ישנה כבר ואש המנורה על השולחן היתה שקועה. עמדתי באמצע החדר וקולותי הפנימיים שוחחו בינם לבין עצמם:

– “ובכן סאדיסט? סאדיסט?”

– “ואולי כן?”

– “איזו טיפשות! הסאדיסט נושך מעוצם תאוותו, ואני נשכתי פשוט משנאה – איזו סמיכות הפרשיות?”

“ובכל זאת”…

אֶח חברים! – אדרבה, היו אתם השופטים ביני וביני!

יצאתי אל החצר. הלילה היה אפל וקר. אני הייתי במצב-רוח משונה, שלא ידעתי, אם אומלל אני מאוד או לועג אני לאסוני. כשהבחנתי בחושך את השבשבת, אשר ממעל למרתף, חלפה במוחי מחשבה, לא, לא מחשבה, כי אם רק המלים: “שתי שבשבות”. אני עליתי על המרתף ושכבתי על מעבה השלג אשר על גגו ואלחץ בחוזקה את לחיי הימנית אל מוט הברזל הבוער בקרירותו ואביט ואביט… מבפנים, דרך הווילונות של חדר-המיטות, הסתנן אור ורוד. מעבר לגדר הצטייר בקווים מטושטשים הסילואֶט של מגלבת גרישקא. הרהרתי: “מחרתיים יהיה האַקט… הוא יהיה… שתי שבשבות”…

ואיילת-השחר, שהופיעה בשמי המזרח ובזקה משם אבק אלקטרי כחול, מילאה אחרי דברי, אבל – ריבונו של עולם! – באיזו ערמומיות נוכלת: “כך, כך, שתי שבשבות וסאדיסט אחד”…

הלילה גווע בלי משים ובחשאי…

---

אכן ראיתי את כוכבי באותו לילה ואכן האַקט היה.

הוא היה והשתתפותי בו היתה ממין מיוחד. אך הבה ואספר דברים כהווייתם.

אני ישבתי על יד השולחן, נשען על שתי ידי וחשבתי על עתידי. אני חשבתי, שהערב אולי איהפך לדבר-מה שאין לו שום עתיד.

החשבתם, רעים, מהו בשביל פרלגולד להתגלגל אל אחד מספרי לוֹמברוֹזוֹ בתור אילוּסטרציה לנפתוליו של עגבן חולה – החשבתם, רעים? בשביל פרלגולד, אשר התגאה תמיד בגוו המוצק והיווני? – אני הרגשתי, ששנאתי לברוניסלבה הולכת וגדלה, הולכת ומצטברת… בכל מאמצי כוחי ומרצי שמרתי לבל תאבד טיפה אחת משנאה זו בשעה שהקפיטן ציווני ללכת להיאסר על לחם ומים, בהאופטוואכטה על עוון מרוֹתי את פי קוסטוגלודוב והיא התנגדה והעמידה על דעתה… ביחוד חרה לי בשימי על לב שאין לי במה להכחיש דעה זו, להכחישה בפני עצמי: הנה קודם לא ידעתי כלל שהנני ציניקן, ועכשיו הדבר הוא, כמדומני, למעלה מכל ספק… ובכן, כאמור, ישבתי. כאיש מגוּדל – לא כילד, כי אם כאיש מגוּדל – מחכה בקוצר-רוח לקונצרט המעניין, שיהיה בערב באולם ה“אוניוֹן”, כך חיכיתי אני לקונצרט העתיד לצאת לפעולות בערב בלשכת שטאב הדיביזיה. אני הכרתי ברור, שהשתתפותי באַקט היא צעד כל-כך פראי מצידי, לאמור: הוא אינו נכנס אל חוג הקומפטנציה שלי – ומהו כל העניין הזה בשבילי, לכשיצליח, אם לא גירוי-אפידֶרמה פשוט, כמו שקוראים לזה? אני הרגשתי בחוש את קוריהם של חיי התפלים, העומדים הכן לבולעני כליל ואני חדל-אונים ובידי אין כול לקדם את פני הרעה הגדולה ומלא געגועים חרישיים, עלובים וקובלים, החילותי לחשוב בנפשי, כמה מאושר הייתי בעולם לוּ ישבתי בשעה זו עצמה בעיר מולדתי בחדר מיוחד לאור מנורה עם אבאז’ור ורוד או ירוק. במעון אחד, כמובן, עם אמא וסוניה. מסביב שקט ושלווה… אמא שבעת רצון, סוניה שמחה… על עבודת הצבא אני יודע רק מפי השמועה… אני עובד בחדרי המיוחד על המצאת מכונה מעופפת חדשה, שאליה גוּיים ידרושו, או על המצאת איזה נסיוב… או… אני מסתכל בעד אספקלריה בוֶנוס ומגלה בו תנועה חדשה, שלא שיערוה הרשל ופלאמאריון, או כותב פואימה נהדרה, המתארת לבאי עולם את כל הדר יופיו הנפלא של כוכבי, את יופיו כפי שאני תופס אותו וכפי שלא תפסהו איש מעולם ועד עולם… “אה, קיריה אליסון!”… – יכולתי רק להוציא בנהימה של מנותח בלי עזרת כלורופורם, כשפני מעוּוים מבת-צחוק מכוערה-מכוערה וכשלבי קרוב להתפוצץ בחזי. ופתאום יד שלוחה אלי ונוגעת בשכמי. נשאתי את עיני. לפני עמדה ברוניסלבה.

– נוּ? – שאלה. עיניה חייכו וליטפו, עליה היה אותו הקורסאג' וכולה רוך גרציוזי ועדינות נוגעת עד לב.

– מה “נוּ”? – אמרתי בהתרעמות קרה ועצורה בהתאמצי להביט הצידה, אבל הכתם האדום על זרועה פיזל לנגד עיני והרגיזני.

דממה קצרה.

– אמור-נא, יענק, איך זה מצאת, לשם מה הלכתי להתפלל אז… אל הכנסיה?

– מצאתי.. – עונה אני ברצון גלוי להשתמט ולהיפטר.

– אבל איך?… – מוסיפה היא לשאול, כשיד-ימינה מהדקת יותר ויותר את שתי כתפי.

– עזביני למנוחות, הגברת בורבסקי! – קופץ אני פתאום נרגז ומורתח ממקומי – אני סאדיסט… אַת במו פיך אמרת, שאני סאדיסט…

אני שונא אותה והנני נהנה הנאה עמוקה ומרובה משנאתי.

– אבל אני אוהבתך כפי שהנך… לוּ גם סאדיסט… – אומרת היא בגיחוך טוב וחשאי, כאילו נכנע-מבויש.

– ואני אינני אוהבך כפי שהנך… אף על פי שאינך סאדיסטית… – אומר אני את אלה הדברים ומרגיש, שאין פה אפילו אחד משישים ממה שצריך לומר כדי להינקם… דרך אגב אני תופס את עצמי על יראתי לעמוד בד' אמותיה: אני איני בטוח, שאיני סאדיסט.

והיא, יפה וגמישה, הולכת וקרבה אלי, הלוך ונעוץ בי את שתי עיניה המשכרות. אני איני אומר מאומה, אני חושב רק כשלסתותי מכוּוצות: “יקחך אופל! מה את חפצה ממני? מה את חפצה? רק לרגע אחד של תענוג יש לך צורך בי ודבר אין לך לנפשי המרוסקה, לחיי המקולקלים, התפלים”… ואני עוקר שוב את ידי מידה, מסיר מעל היתד את האיצטלה ויוצא החוצה.

– יענק! – נשמע קולה מאחורי – שוב הנה! אני חפצה לאמור לך… לדבר… בוא איפוא הנה!…

הייתי כלא שומע.

בחוץ אני מהרהר: “נוּ, אל האַקט צריך ללכת… על פי התנאי הוא יהיה עוד כשעה וחצי… צריך ללכת… ללכת או להיתלות, ל-ל-לכל השדים!”… ומכרסמות ומעיקות על מוחי השאלות: “מי אני? – ציניקן או בעל נפש יפה? לעזוב עכשיו את ברוניסלבה לבדה זהו לא מעשה ציניקן? וגם את כוכב הוֶנוּס אני אוהב, אוהב מאוד… אבל, אבל… מי אני? ציניקן או לא? סאדיסט או לא? יהודי או איזה יצור אחר? רבולוציונר או חוליגן? – אח, פשוט, גם הא וגם דא, ולא הא ולא דא, סתם איזה מין טומטום ואנדרוגינוס של סוף המאה”.. ועכשיו אני יודע כבר ברור, שהנני הולך אל האַקט.

נזכרתי, שמבעוד יום ביקשתני ברוניסלבה לקנות בבית האופה חלת-טוֹרט ולשאתה למנחה אל הכומר הקתולי. החלטתי למלאות עכשיו את חפצה כדי להכין, לקראת כל מאורע שיארע, אליבי טוב.

הכומר הזקן קיבל מידי את הטוֹרט ויושט לי בתנועה אינסטינקטיבית את ידו לנשיקה. אמרתי לו ששפתי קפואות יותר מדי – ואצא ללכת אל גרישקא.

מלוּבשים ומאוּפרים באיפור נפלא של תגרנים עירוניים – גרישקא בזקן צהוב, ואני בזקן-שיבה – יצאנו מן המגלבה. מתחת לאדרתו של בן-לווייתי היתה תלויה חרב-פיפיות ואקדח, ואצלי – שני אקדחים, ומלבד זאת היה בכיסו של כל אחד מאתנו בקבוק של חומץ קארבּוֹלי. שעת הכושר, כפי שהוחלט מראש, היא דווקא עכשיו, בשעה שהגנרל עסוק במקרא רפורטים שונים על תוצאות התמרונים וכמו כן בנתינת פקודות ללגיונות מיוחדים ולכל הגרניזון, ועוד משום שחיילי המשמר עייפים מהתמרונים של יום אתמול. בעת הזאת יהיו בלשכה רק שלושה אנשים: הגנרל, האַדיוּטנט שלו הקפיטן פוֹדספוֹרייב והלבלר. אם יעלה הדבר בכי טוב ובידנו יצלח להימלט שלמים מן הלשכה ומן השטאב, אזי תעודתו של רוקטוב, אשר יעבור בעת הזאת הנה והנה ברחוב, תהיה להסב את הפטרולים שיצאו לרדוף אחרינו, לעבר אחר… ועל יתר הפרטים להיוועץ מראש הוא מן המיותר. העיקר הגדול הוא, שירגוּנוב מוכרח להיהרג; מה שיהיה אחר-כך – לא חשוב.

היה חושך. הפנסים אצל שער שטאב הדיביזיה לא היו מודלקים, לפי שבעוד שעה עתידה היתה לעלות הלבנה. פה עמד על המשמר חייל אחד באדרת שיער, כמוני בימי שמירתי על הארסינל, נשען קפוא ובלי נוע על מזוזת השער. גרישקא – ואחריו גם אנוכי – לא התעכבנו עם החייל אפילו רגע קצר, ובעוברנו על פניו במהלך רגיל דרך השער, אמר הוא לו, דרך הליכה, שאנחנו סוחרים בכרוב. זה אירע מהר מאוד. כשהיינו כבר בחצר קרא אחרינו החייל:

– הוי, אתה! אתם! חזרו! אסור!

גרישקא ענה בקול נפלא של ברנש שאיננו יודע את הלכות התקנון:

– אנחנו? רק לגמור את העסק בדבר הכרוב. הגנרל יודע.

– אסור! – קרא הסולדט מעומד על מקומו – צריך להודיע מראש!

עלינו במעלות למעלה וגרישקא השליך לאחריו מלים בודדות:

– אנחנו? העסק דוחק… הגנרל יודע…

– “כמה פשוט ונקל הדבר” – חלף הרהור במוחי.

כשהתחיל החייל להשמיע את צפירתו עמדנו כבר בלשכתו של שר הגרניזון של העיר ושר הדיביזיה השלישית הגנרל ירגוּנוֹב. החדר היה מואר באור מנורת-גז, שהשמיעה שאון של רתיחה חשאית, ואל השולחן הארוך והמצופה אטון ירוק ישבו לשמחתנו רק שניים ולא שלושה: מעבר לשולחן מזה – הגנרל, איש בריא ומסורבל בשר כבן שישים, עם יבלת קטנה בזווית חוטמו ועם כל שערותיו השׂבות בראשו, ומבטו החד והגאה העיד על בעליו שגם לפני מלכים התייצב; מהעבר השני של השולחן ורחוק מהגנרל ישב.. נוּ, מצאו מי! אדרבה! ברגע הראשון לראותי אותו השתוממתי ונהניתי משחוק המקרה עד למאוד, עד למאוד. זה היה קוסטוגלודוב! האדיוטנט פוֹדספוֹרייב היה בלי ספק חולה והוא מילא את מקומו. ממעל לראש הפורוצ’יק התנשאו איצטבאות אחדות של פינקסים והוא ישב עייף ושחוח, כשהווּרשכי נתון על ראשו, ורשם דבר-מה בפינקס קטן. הלבלר לא היה משום-מה בחדר.

ניגשנו שנינו ישר אל השולחן ובין גרישקא והגנרל החל תיכף הדיאלוג הקצר הבא:

גרישקא (בקול מתחפש): – אנחנו, הוד רום מעלתך, אליך ואל כבודך הרם באנו… אנחנו…

הגנרל (מעיף בשנינו מבט נמרץ): – מי נתן לכם להיכנס הנה?

גרישקא: – בבקשה, גנרל, רק בלי הטון הגס הזה (לוקח מעל השולחן אולר וגוזר את הפעמון האלקטרי התלוי מעל המנורה).

הגנרל (מורתח): – מה זה? מי נתן לכם להיכנס?

גרישקא: – שתוק נבל! הנה לך משפט המוות העשירי! (תוחב כהרף עין את חרב-הפיפיות אל חזה הגנרל ומסובב אותה בחירוק שיניים פעמים אחדות בתוך הבשר).

הגנרל (חוטף בתנועה אינסטינקטיבית את זקן גרישקא ומסיר אותו מעל פניו; לשונו ממלמלת דברים מחוסרי קשר והוא גוסס).

גרישקא (מוציא את הזקן מתוך היד המכוּוצה של הגנרל ההולך למות ומטפל בהדבקתו אל לחיו).

ובשעת הדיאלוג והמעשה הנ"ל הייתי אני עסוק בעסק אחר, שאין לו אולי, לכאורה, שום שייכות לעצם עניין האַקט. עוד מעצם רגע היכנסנו אל חצר השטאב לא יכולתי להשתמט מן המחשבה, שכל הדבר נעשה רגיל וקל, קל יותר מדי. “מה זה? האומנם כל-כך פשוט חודרים אל לשכת שר גרניזון? והאומנם בלב הרוצח שוררת שלווה כזו, כמו בלבי ובלב גרישקא?” על יד כורסת הגנרל היה צר המקום לשנינו, גרישקא עשה את מעשהו בזריזות נפלאה, ואני הבטתי, בקלות-ראש וכמעט בפיזור-נפש, אל קוסטוגלודוב. הוא ישב קפוּא-בהלה, רק שריר אחד מתחת לצדעו השמאלי פיזז על פניו החיוורים ושני קצות שפמו שוב הביטו למטה. אני קרבתי אליו – ואינני יודע אם משום שנתעוררה בקרבי משטמתי אליו בגלל כל ההתנגשויות שהיו בינינו, או פשוט משום שהרי צריך לעשות פה דבר-מה, קמצתי את אגרופי וכיוונתיו כלפי פניו, אבל כמה השתוממתי בעצמי לראות, שבמקום להכות, ידי אוחזת במצחון הווּרשכי של הפורוצ’יק ומצניחתו לאט-לאט על חוטמו. התנועה הזאת הזכירתהו, כנראה, דבר-מה מן העבר והוא הסתכל בשימת-לב מיוחדת, כשעיניו רצות הנה והנה, בתווי פני המאוּפּרים. אני קמצתי את אגרופי שנית והעברתי אותו בכל כוח התנופה מלמעלה למטה לאורך חוטמו וכל פניו. כאילו נשמעה המלה: אַ-יַגס. על שפמו הופיע דם. הוא הביט על הגנרל הגוסס ועל הדם, אשר שפמו טפטף על מדיו ועל ידיו בזעוות מוות.

אנחנו מיהרנו לצאת. בשער עמד, מלבד חייל המשמר, עוד חייל אחד. אנחנו בירכנום ב“ליל מנוחה!” – איזו רמיה! – ומיהרנו להיעלם באחת הסימטאות הקרובות. במרחק כעשרה צעדים ממנו, לפני היכנסנו אל הסימטה, הופיע לפנינו בחושך צלם אדם. אלינו הגיע לחשו:

– ומה?

זה היה רוקטוב. גרישקא ענה לו גם כן בלחש:

– אָוות! ³⁶

רוקטוב לחש שנית:

– מהרו אלי. אשתי כבר יודעת.

כשנכנסנו אל הסימטה האפלה והדוממה, הרכבתי על גבי את גרישקא – הוא עייף מאוד מכל המשא-ומתן ולרוץ לא נתנתהו ריאתו החולה – ואחיש את צעדי כיד יכולתי. ובהתאמת הקצב לצעדי המהירים והשורקים על פני השלג דפקו בראשי באין הפוגות המלים: “הלוך הלכו להם שני סטודנטים… הלוך הלכו להם שני סטודנטים…”

מעבר השטאב כבר נשמעו יריות, צפירות-חרדה ושעטת פרסות סוסים. אבל סימטתנו היתה חבוקה בזרועות אפלה שלאננה. וסבר פני הגורל החל כמעט להציקני.

אחרי עשרה רגעים עמדנו לפני שער בית רוקטוב ורחצנו בחושך את האיפור מעל פנינו בשלג. גרישקא מצא, שאבד לו זקנו.

– חבל, לאבדון! – אמר בהיטיבו עליו את האדרת – זקן מעניין היה, ואולם מה שלא יארע עכשיו – כבר איננו שווה פרוטה.

בקרוב אחרי היכנסנו הביתה בא גם רוקטוב. בה בשעה שאשתו, אשה חכלילה, בעלת עיניים טובות וצעירה הרבה ממנו, ערכה את השולחן, סיפר לנו השוטר על המהומה הרבה אשר בעיר, ואנחנו סיפרנו על כל הרפתקאותינו שם למעלה בלשכה. אשת רוקטוב הקשיבה מדי פעם בפעם, אם ישנים הילדים על התנור, והאיש הפליא אותנו ברוך-מזגו ובמידת הכנסת האורחים הגדושה.

גרישקא נשאר פה ללון, ואני שהיתי לא יותר מחצי שעה ואלך.

שוב עברתי על פני ביתו של הכומר הקתולי; בחלונותיו היה חושך. בבית סנדלר אחד במבוי הטרטיאקובי שיחקו בשלווה בפסיפסים.

יום של מאורעות מרעישים היה יום מחר. עוד בבוקר היתה העיר וביחוד הגרניזון, כולו כמרקחה. על פי טלגרמה משטאב הקורפוס נתמנה לממלא מקומו של ירגוּנוֹב שר הבריגדה הראשונה הגנרל-מאיור דוֹקוּקין, עריץ גדול מהראשון, ועל פי עוד טלגרמה אחת צריך היה להביא את מצב המלחמה של העיר עד למדרגת אכזריותו היותר נוראה. הפוליציה כבר עשתה הרבה חיפושים, כשנים-עשר איש חשודים הושמו בסוהר, וחיל האורדינרים עם שריהם בראשם חיפשו וריגלו ולא נתנו מנוח לפרברי העיר ולכפרים אשר בסביבתה.

אבל העיקר החל בשעה אחת אחרי הצהריים.

לילי ביקשתני לדפדף עמה באלבום המתקפל של מראות הוולגה בשעה שבלבי שררה דממה, המרחפת אל נכון על פני אוניה גדולה בלב ים, שנוסעיה ומלחיה נהרגו והוטבעו עד אחד בידי שודדי הים, ואחר-כך הטביעו השודדים גם את עצמם ברוב מוסר כליותיהם. השיבותי את פניה ריקם.

– ובכן אינך אוהב אותי? – שאלה היא בנפחה את שפתיה קפריצ’יוֹזוֹ. צרפתי היה קורא בהתפעלות: femme faite ³⁷

– לא, אני אוהב אותך.

היא עברה מן הכיסא אל הדרגש ותשב. היא היתה עוד חלשה ואף על פי כן כבר היתה מתהלכת.

– יענק! – אמרה בהסתכלה בשים-לב בבובתה – מדוע בכתה אמא… אז… בלילה?

– אינני יודע.

אחרי רגעים אחדים של הסתכלות מרוכזת בבובה, בשעה שחשבתי ששכחה כבר את שאלתה, אמרה פשוט ובלי משים:

– לא, אתה יודע.

ואחר-כך, ממש באותו טון:

– את ה“ז’יד” לא סירקתי מזמן.

– לילי! את יודעת, אני ז’יד! – אמרתי לה בעלמא.

בביטחון גמור, שאני משטה בה, מבלי גרוע עין מבובתה, אמרה:

– לא, אתה אינך ז’יד, אינך אדום.

– יש, לילי, ז’ידים בלי שום צבעים – אמרתי לה ואחר-כך הטעמתי במחשבתי בשבילי לחוד: “כן, יש ז’ידים בלי שום צבעים”.

פתאום נשמע מן החוץ קול צעדי המון אנשים ושעטת פרסות סוסים. מיהרתי אל אחד החלונות הפונים אל הרחוב ואפתח את אשנבו, והדבר אשר ראיתי הקפיא מיד את כל דמי בי. מול דלת מגלבתו של גרישקא הסגורה עמד מזוין חצי הבטליון השלישי של לגיוננו – וגם גונדתנו בכלל – על כל שריו הגדולים והקטנים. היה גם שר-הבטליון, היו אפילו כל הטירונים. לשני עברי הגדוד רכבה בסדר יפה גונדה של חיילים אורדינרים על סוסיהם. כפי הנראה, לא היה ספק לפני מי שהביא את כל הכבודה הזו הלום, שפה לא מגלבה רגילה כי אם קן של רבולוציונרים.

שר-הבטליון ניגש אל הדלת של המגלבה וידפוק בה בנימוס פחדני פעמים אחדות. הדלת נפתחת ובה הופיע גרישקא. חיוור ושקט הביט בפני האלוף. זה האחרון הוציא מכיסו את הזקן הצהוב, אשר נשמט אמש מיד גרישקא ויאמר:

– יש לנו ראיות שהזקן הזה ממגלבתך הוא.

– אני נמנע מלתת שום תשובות וגילויי-דעת – ענה לו גרישקא ברורות.

וישב אל חדרו ויסגור את הדלת. רגע קל רעדו הווילונות המוּרדים במגלבה – ויחדלו.

אז ציווה שר-הבטליון לשרי-הגונדה לערוך את אנשי הצבא בסדר קרב ולתת במגלבה מטר יריות בבת אחת. הפקודה נתמלאה.

ברוניסלבה ולילי מיהרו אל אשנבי, אבל הראשונה נרתעה כרגע משם בעוותה את פניה כנשוכת נחש, התנפלה רועדת על הדרגש ותכס את פניה בידיה. הקטנה נתלתה עלי ותבט על הנעשה בעיני עופרה נבהלה.

עברו שני רגעים. שר-הבטליון חיכה. המגלבה נשארה סגורה.

אז ציווה השר לירות במגלבה שנית. אבל קרה מה שאיש לא יכול לנבאות מראש. פאנצ’נקוֹ יצא בעיניים תועות וממליטות ברקים ובפנים מעוּוים מזוועה – יצא מן השורה, הסיר את הכידון מעל קנה-הרובה וישליכהו הרחק ממנו על השלג ימינה ואת עצם קנה-הרובה שמאלה ויקרא ביאוש: “אחים! אחים! מה זה אתם עושים!” – היריה השניה נורתה על ידי כל חצי הבטליון כדת, נשברו השמשות התחתונות בחלונות המגלבה ובקיר נבעו פרצים; אלא שסוכאנק הטירון לא השיב את קנה-רובו אליו והשמיע עוד קול יריה אחת בודדה, שתיכף אחריה נפל פאנצ’נקוֹ מת ופולט דם מפיו על השלג. בין השורות עבר לחש קל – האם תלונה מוגת-לב היתה זאת או מלל של תימהון? – שר-הבטליון ניגש אל סוכאנק והצליף על שכמו צליפה של הוספת-אומץ ויאמר לכל חצי הבטליון בקול, בהראותו עליו: “ממנו תראו וכן תעבדו את עבודתכם הנאמנה למלכנו ולארץ-מולדתנו!” – השורה שתקה. אחר-כך הוציא האלוף מתוך השורה הראשונה חמישה-עשר איש בחור ובראשם סגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב וישלחם להיכנס אל המגלבה, אחרי שלושה רגעים שבו משם, כששניים מהם סוחבים אחריהם את גרישקא המת!… אה, חברים! מה אומר ואספר לכם עלי ועל מצוקת לבי הגדולה באותם הרגעים, כשתלתלי גרישקא טיאטאו את השלג ופניו המתים והמוארכים הביטו אל על, השמימה!… לא! אני לא יכולתי, אני לא חפצתי להאמין למראה עיני! אבל האשנב הקטן גילה לי את מיטב שני רעי המתפלשים בשלג ומתבוססים בדמם, ואני לחשתי כמוכה שיגעון: “מה לי לעשות? מה לי לעשות?” ולבי בכה, בכה בקרבי. ובאמת, מה הייתי צריך לעשות? – אשאל אני אתכם, חברים. מה היו עושים באותה שעה סאזוֹנוֹב וגרשוני ³⁸.

ולילי צעקה:

– אמא! אמא!… הביטי!… גרישקא…. הביטי!…

היא ישבה רועדת על הדרגש ולבה לא נתנה להסיר את כפות ידיה מעל פניה.

חצי הבטליון נשלח לקסרקטין, נשארו רק שני חיילים לשמור על גופות שני המתים, ששכבו קרוב איש על יד רעהו מכוסים במסך בעל הכתמים-העננים מן המגלבה, ושר-הבטליון בעצמו עשה כבוד לקפיטן בורבסקי בבואו לאכול מלחמו. מראה שני האופיצרים היה צוהל, הם דיברו בקול רם על גבורתו של סוכאנק ועל יתר מאורעות היום. פעם העיפו בי שניהם מבט בוחן, אבל אני לא חשדתי במאומה, ואולי היה לי הכול אחת. כשנשמע שאון כיסאות מורחקים ומוגשים אל השולחן, דרך שר-הבטליון בשגגה על רגלה של ברוניסלבה. הוא ביקש ממנה סליחה בהשתחוויה רכה ופניו הביעו מין סבל עמוק, השכיח, כמדומה לך, רק אצל נפשות יחידות-סגולה. ברוניסלבה ענתה עצובה בחשאי:

– אין דבר, אלוף.

אבל לילי שמה בשר-הבטליון את עיניה החודרות כעיני שופט נמרץ ותשאל בקול רם וברור:

– ולגרישקא כלום לא כאב?

על יד השולחן קמה מבוכה קלה, אבל ביד הקפיטן עלה לטשטשה כרגע, באומרו:

– התחדלי מפטפט, סכלה?

וארוחת הצהרים עברה ללא שום תקלות. האלוף – רגליו היו עבות מאוד, עד אשר לא יכול להרכיבן אשה על גב רעותה וממעל לכף ימינו היה מהודק קומפס חדש – הוא אכל בתיאבון נפלא. בזהירות נשאתי את התבשילים מן המטבח עד שולחן-האוכל. לבי היה נתון כמו בצבת ואני צעקתי לעצמי: “מדוע אינני עושה מה שנחוץ? מדוע אינני שופך את קערת המרק הרותח הזה על פניו של שר-הבטליון?” ועד אשר אני מעלה את הקערה למעלה, מתבשלת שאלה אחרת במוחי: “מאימתי זה נעשה כל העניין כל-כך נחוץ?” – “ודעת לנבון נקל”, ששני האופיצרים יצאו בשלום מן הבית כלעומת שבאו.

וכמעט יצאו, פנתה אלי ברוניסלבה חיוורת נבהלת ונרעשת:

– מה זאת עשית, יענק? מה זאת עשית?

– ומה עשיתי? – שאלתי כשזיעה קרה מכסה את גבי.

– מה זאת עשית? – שאלה שוב כנואשת.

מעוֹרָר נתתי עליה כמעט בקול של פקודה:

– דברי את דבריך!

ואמרה מתוך געגועים קובלים:

– תקוות כל-כך מזהירות תליתי בך, חלומות כל-כך נעימים… מבטיך הפכו אותי לצעירה וענוגה, לבת שש-עשרה… מדי הביטך בי הייתי שוכחת, שאני כבר אם ונשואה, שחיי כבר כבשו להם את משעולם הסלול, אלא הייתי מרגישה את עצמי כבת שש-עשרה, כנערה רכה וחולמת בכפר אבי… המרגיש אתה, מה זה להיות צעיר? היודע אתה, כמה עמוקים, גבוהים וכחולים השמיים בשביל נפש צעירה? היודע אתה… אמור-נא, אמור, אתה מבין אותי? אלי, איזה מתק… פעם בחיים… השמת לב, איך ינוצץ כוכב השחר לנפש צעירה?

– כן – עניתי פתאום בשעה שהיא, כנראה, לא חיכתה כלל לתשובתי.

– במבטיך בלבד חידשת את נעורי… ופתאום אתה עושה מעשה נורא כזה… אתה משתתף באַקט של רצח…

– מנַין זה לך?… – שיסעתיה בקול מורם ונרגז יותר מאשר נבהל.

– הקפיטן זה עתה סיפר לי. הדבר הוא בחזקת ודאות. מהמחלקה של מרגלי החרש הובאה אל שטאב הדיביזיה תמונה פוטוגרפית שלך ושל גרישקא. אתם ישבתם שניכם באיזה בית-מרזח… ובזקן, שנאבד מכם בחצר השטאב, הכיר אחד מבני האופיצרים חובבי הבמה, שהוא היה פעם מחוּפש בו וגרישקא היה אז האַפָּר…

– ועוד? – אמרתי בקוצר רוח. אני עמדתי מר–נפש וזועף: הקלות והפשטוּת, שבהן נשתלשל כל העניין, הרעימוני.

– עליך למהר לברוח – אמרה היא – בעוד שעה יהיה הקפיטן תורן הלגיון וישלח הנה חיילי משמר לאוסרך.

לרגע חדרתי אל תהום עתידי לכל עומקו, רק לרגע קל וקצר, ויותר לא נתנני לבי. היאוש והזעם התגעשו בי. נשאתי את עיני אל ברוניסלבה – היא עמדה ממולי חיוורת ועגומה ועיניה מוּרדות. ההכנעה השפוכה בכל יצוריה הגבירו את זעמי שבעתיים. קצפתי על הצילה אותי מסכנה ואסרה אותי לאסיר-תודה, על אשר דברי אהבתה באו באיחור זמן, על חושבה אותי לחתיכת סבון טוּאַלטי, המחדש את נעורי העור, בעוד אשר אני עצמי איני מרגיש בעלומי. אפילו את דבר הזכירה את כוכב הוֶנוס לא יכולתי לסלוח לה. “מה לך ולוֶנוס?”

ואני נתתי בה את עיני הלוהטות וכשבת-צחוק לא טובה מעווה את שפתי אמרתי:

– הלוא משום זה אַת מגלה לי את כל זה… את סוד בעלך… שהנך מרגישה את עצמך אשמה?…

– אני?… אשמה?…

– כן, את אשמה בכל הדבר הזה מראשיתו ועד סופו! – אמרתי באכזריות מפורשת.

עיניה הנבעתות שאלו: “האומנם הדבר נורא גם מאשר חשבתי?”

– את אשמה!… בשעה שלבי היה מלא אהבה חמה ועדינה אליך, את הלכת אל איזה כומר טיפשי להתוודות על חטאותיך ולהיטהר מן הסיטרא אחרא, ותגרשיני אל המטבח… הן מעצם החדר הזה גירשתיני… ועכשיו… ו…

– אבל למען השם! – התחננה – אני הן נולדתי וגודלתי בפולין. וכלום אל יהודי אפשר לרחוש רגש כבוד כל שהוא?… ואתה כל-כך אינך דומה להם…

שוב הכנעה ושוב, נחנק מקצף, אני, האשם, מאשים:

– מה עניין יהודי פולין לכאן?… אינני מבין… האומנם…

אני אינני מוצא מלים בפי ומניע בידי:

– אבל עכשיו הכול אחת לי.

ואני שם את פני אל דלת האולם להיפרד מעל לילי. ברוניסלבה הולכת אחרי ומדברת:

– האומנם הכול נגמר בינינו?… יענק, האומנם?…

איני מפנה אליה את ראשי ואיני עונה. את לילי אני מוצא יושבת לבדה על כיסא נמוך מול עציץ-פרחים. עיניה קודחות. אני נושק לה במצחה – הוא לוהט. “הילדה חולה”.

בלי דַבֵּר דבר אני עובר על פני ברוניסלבה, נכון לצאת. היא אומרת לי נעלבה:

– יענק! ולי ברכת הפרידה?

– גם בלי זאת שיקרתי בנפשי למדי – עונה אני.

פניה החיוורים מתאדמים פתאום, היא שולחת בי מבט זועם ושבה אל האלם. “ככה נחוץ! ככה נחוץ! אין דבר!” –

– היי שלום, מאלאניה! אולי לא נתראה עוד לעולם.

– זה שקר! – אומרת היא בחיוך עצוב – לך נשאר עוד לעבוד יותר משנה.

היום התחיל לערוב. המגלבה היתה סגורה במסגר כבד, שחותם גושפנקה האדים עליו. שתי הגוויות המתות כבר לא היו פה, ובמקום שוכבן רק נמעך השלג המתולע מדם פה ושם; במקומות אחדים נשתמרו בו עקבות קמטי האיצטלה של פאנצ’נקו. בחייו היה כותב מכתבים בלשון משורבבת, ובכל אי-זהירות קטנה והלשון המשורבבת הופכת כחולה ומפרכסת את פירכוסה האחרון… ואחרי כל אלה יש עוד אנשים הדורשים במפגיע, שיבררו להם, אם הם ציניקנים או לא, סאדיסטים או לא. למאי נפקא מינה? במטותא, למאי נפקא מינה? לשקר בנפשם – הס מלהזכיר! אבל הם יודעים בכל זאת להפיק תועלת מהסודות שמגלים להם… חברים! אני כמעט ניצלתי ממוות והדבר בעצמו היה לי לגרדום!… מאוד מאוד קצה נפשי בי, בחיי ובכל אשר מסביבי!… אני שוטטתי בחוצות, בלי שים לב למאומה… אבל את חיילי המשמר לא ראיתי. לאחרונה באתי אל קרקס קרשים, בטבורה של כיכר גדולה. לפני המבוא נדחק המון רב. פניתי כה וכה והנה רגלי עומדות לפני בית הכומר הקתולי. נכנסתי. לכומר הזקן היו אוזניים קטנות, והוא הזמינני לכוס של תה ולפרוסת אותו טוֹרט, שאני הבאתי לו. לא סירבתי. הטוֹרט היה נעים לחיך. חשבתי: “הטוֹרטים הבוראים אַליבי, מצווה היא לאוכלם בבתי כמרים בעלי אוזניים קטנות”. הזקן אמר לי, שאני מוצא חן בעיניו מאוד. אלא ש… יהדותי היא הנוטלת ממני את חיני. היהדות היא כתם – כאן אין שתי דעות. ועל איש ישר ובלתי מקולקל מטבעו כמוני להסיר את הכתם. הוא דיבר עוד הרבה על היהדות ואני החשיתי. הוא הכיר לי טובה על שתיקתי ויחשבנה להודאה.

וזה קיצור ההרפתקאות שעברו עלי מאז אותו ערב:

רוקטוב הגדיל חסדו עמדי. הוא נתן לי במעונו הצר חדר מיוחד והיה מביא לי יום יום עיתונים וחדשות מהרוחות המנשבות בעיר, בפוליציה ובגרניזון. “היום קברו את גרישקא; על קברו לא הרשו לנאום”. “היום יצאה כל גונדת האורדינרים של לגיונך לחפשך בכפר חלודיובקה הגדולה”. “בורבסקי אומר להשתגע שנמלטת בו בזמן שהוא היה תורן הלגיון; מלבד זאת הוא ירא פן יחשדוהו, כי עזר לך להימלט”. רוקטוב היה מדבר עמי כל שעות הפנאי שלו על עתידות עמו וארצו. כבר שוכב אני, למשל, במיטה ומוכן לישון והוא שח על פני ולאור המנורה מדבר ומדבר. ופתאום יתבונן, יראה עצב בעיני, יעיף עלי מבט של דאגה, יביא עוד איזו אדרת ויכסני ויאמר: “נוח, נוח אצלנו, יעקב לבוֹביץ! בצל קורתנו לא יאונה לך כל רע”.

אני חיכיתי לפספורט ולכסף ממפלגת ס"ר. מדי ערב בערב היו באים אחד או שניים ממפלגה זו להתוודע אלי. שתקנותי והשתמטותי מכמה תשובות עוררו מאוד את התעניינותם בי.

פעם אחת שמעתי את רוקטוב אומר לאשתו בחשאי:

– אנשים כאלה, חייבים אנחנו לשמור עליהם כעל בבת עיננו.

“אנשים כאלה”… אהה, איזו שתי מלים מרות! יאושי החל שוב להשתפך בקרבי וביתר עוז. סגרתי את דלת חדרי וכאחוז תזזית החילותי לרוץ מזווית לזווית בלי חשׂך ובכל מאמצי כוחות שכלי וישותי חפצתי לתפוס את מהות הקונפליקט שבנפשי, לחדור אל איכותו ואל ערכו האמיתי של תפקידי, אשר מילאתי במשך הזמן האחרון… אבל – לא כלום! חתיכת גדר צהובה מול שׂבכת בית-הסוהר! על כל השאלות והקושיות רק תשובה אחת ויחידה: “הלוך הלכו להם שני סטודנטים: האחד אל האוניברסיטה, והשני שקע בבוץ…”

נדכא ועייף ממירוצי התעכבתי על יד החלון. רגעים אחדים עמדתי שם מבולבל. לאחרונה העיפותי עין בשמשה המכוסה זיעת-אד. שם היה כתוב: “אני X 7 = אנוכי”.

לחשתי כנידון לתליה: “שבע פעמים אני – אנוכי”.

ועוד דבר אחד היה מדכאני ביום ומרעיל את מנוחתי בלילה. אלה היו פני גרישקא היושב במגלבה, שווילונות חלונותיה מורדים, יושב לו לבדו, מביט בחצי-אפלולית של חלל החדר ומחכה לכדוריו של חצי הבטליון השלישי. פלצות אחזתני מדי צייר לי דמיוני את הבעת עיניו באותם הרגעים. הוי, כמה ערגתי אז להיות קומפוזיטור גאוני ולספר בשירתי על עלם אחד מוּכה שחפת, שלא נשקתהו אמו אף פעם אחת בחייה ושישב וחיכה למוות בחדר עם וילונות מוּרדים.

בערב אחד באו לבקרני מהמפלגה עורך העיתון האי-ליגלי, צעיר שפל-קומה ופיקח, ועלמה אחת. במוסרו לי את הפספורט והכסף, אמר לי הצעיר:

– הנה לך, אדוני… (לא “חבר”), אבל… בכלל צריכים אנו להודות, ש… האדון, כמובן, איננו צריך להיעלב מזה… ש… להשתתף באַקטים מפניות אסתטיות… ובהשפעת הרגע… זה איננו… איננו… להיעלב, כמובן, אין האדון צריך… אין דעת שום מפלגה יכולה להיות נוחה מזה… הן עד כמה שיכולתי להבין…

ואולי אמר אחרת, אך זאת זוכר אני בבירור, שדבריו המעטים הפילוני מיד בעיני האנשים, שהיו באותו מעמד, משמיים ארצה. אפילו אשת רוקטוב, שלא הבינה כלום מדברי העורך, הביטה עלי בקרירות של אי-רצון, כעל איש שלבש טלית רבולוציונר שאינה שלו ומתפאר בה. אני ישבתי נבוך ומבוטל. אה, הן אני ידעתי את הענין ביתר עמקות מאשר העורך. אני ידעתי, שאפילו פנייה אסתטית לא היתה בדבר, אבל לשמוע את הרמז המנומס הזה מפי איש זולתי היה לי מר שבעתיים.

“תפל… תפל… תפל…” – לחשתי לעצמי בלכתי אחרי רגעים אחדים לבדי ברחוב – זהו הסך-הכול של הקונפליקט הנפשי… מוסר-כליות אין לי… אין חרטה… זהו הסך-הכול".

שוטטתי, שוטטתי ולאחרונה סרתי אל בית הכומר הקתולי. בכל החדרים היה עוד חושך, אבל הנחרה החשאית, שנשמעה מן החדר השני, העידה, כי שם נרדם הכומר תרדמת בין-השמשות. אני ישבתי אל השולחן בחדר הראשון. מאחורי החלון התנועעו בשקט מיישן ענפי עץ עטוף שלג כולו ולאט-לאט צנח ראשי על השולחן וארדם גם אנוכי.

והענפים מתנועעים ומתנועעים… אך מה זה?… הן לא תנועת ענפים היא זאת, זאת היא אוושת סרט-משי דק הכרוך מסביב לכינור… הכינור מתנשא אט-אט… הוא עף ישר אל כוכב הוֶנוס, והסרט מאַווש… והלילה כה חביב, כה מלטף, כה רענן… ליל אוקראינה מולדתי… והכוכבים כה גדולים… ונוס, כמובן, גדול מכולם… ואני כל-כך מאושר… לא! אינני מאושר… אך הבט! הבט!… הנה ברוניסלבה עטופה מוסלין מתנשאת באוויר ורודפת אחרי הכינור… מהר, מהר… עוד מעט ו… אין ברוניסלבה, אין כינור… מן השמיים עד הארץ תלוי רק סרט-משי דק וארוך, ארוך… מתקפל ומתיישר, מתקפל ושוב מתיישר… ומאַווש… ולכל אורך הסרט חרוזים הרבה פנים… הנה פני גרישקא… פני לילי… פני מאלאניה… הרבה, הרבה פנים… רק פנַי אין שם… אני הולך… מאחורי נשמע קול בכי אמי… קול סוֹניה… אני הולך…

כשהקיצותי כבר דלקה מנורה בחדר השני. משם הגיעו קולות הכומר וברוניסלבה בדברם. ברגע הראשון חשבתי, שאני הוזה עוד בחלומי עליה. קמתי ועמדתי על מפתן הדלת. הם לא השגיחו בי, שתו תה ודיברו פולנית על איזה בעל-נכסים עשיר וירגוֹלסקי מצ’נסטוכוב ועל לילי החולה שנפלה שוב למשכב.

– ערבא טבא!

– שלום! – ענה לי הכומר בבת-צחוק ידידותית; אוזניו הקטנות היו אדומות מאש המנורה, שעמדה קרוב – ייכנס, ייכנס…

ברוניסלבה העיפה בי את עיניה והסבה אותן. רק רעד קל עבר בכל גווה מן ההפתעה.

נכנסתי ואשב ממולה.

– מה זה? – אמר הכומר בהתפלאות של ילד טוב ומנומס, במלאותו בשבילי כוס תה – רואה אני את הפאן³⁹ בחליפה חופשית. שמע מינה, נשתחרר מעבודת הצבא?

– אמת בפיך, אדוני הכומר.

ברוניסלבה העיפה בי מבט של בוז ומשטמה. אני התאמצתי להיות אדיש למראית-עין ולגמוא את התה ולאכול את הטוֹרט בתיאבון מדומה. אבל הדבר, כמדומה, לא עלה בידי. עברו רגעים אחדים של שתיקה אי-נעימה.

– הטוֹרט נפלא! – אמרתי לאחרונה ברצון גלוי לשים בשתי המלים כוונה מיוחדת, אבל זה היה, כמובן, טיפשי מאוד.

בידה עלה יפה להיראות כלא שומעת: היא לא הנידה אפילו ריס של עין. בחזי שטף זרם קר, קר.

ושוב דממה. ושוב אני הפרעתיה בטוֹן של בן-אדם מעורב מאוד עם הבריות:

– שווה בנפשך אדוני הכומר, איזה עם קוֹנסרבטיבי הן הנשים: בעת ובעונה אחת הן גם מציגות סימני שאלה בספרי תפילותיהן, גם הולכות להתוודות על חטאותיהן!

ברוניסלבה לחשה לחישת שרף:

– שתוק!

הזרם, ששטף בחזי, הלך הלוך והצטנן.

הכומר התחיל לטייל ארוכות וקצרות בענייני התוודות על עוונות, על אצילוּת הנפש, אלוהות, ובענייני ההבדל בין דתות שונות.

ברוניסלבה לבשה בחיפזון את פרוותה האדומה והלכה.

אני נשארתי יושב מול הכומר המשתומם וגועל נפש עז, חריף, נורא מהכיל, גועל-נפש לכל ישותי, חנקני. “האיש של ‘אילמלא’! לולא ה’אילמלא', היה בורח מהצבא, היה כותב מכתב ארוך לאמו, היה אוהב את ברוניסלבה…” החדר נראה לי צר. קמתי, אמרתי לכומר, שאשוב עוד הנה ואצא גם אני. רצתי לרדוף אחרי ברוניסלבה, אך לשווא. נעלמו עקבותיה מעיני.

כמעט הכירתני בחושך, קראה בקול לכל מלוא הרחוב:

– שוטר!

לפנינו עמד רוקטוב.

–“אילמלא” – חלף כבזק במוחי.

נדכא ורצוץ תעיתי כל הלילה ברחובות העיר ובסימטותיה. שריקת שלג, אש פנסים זרה… נפשי היתה כעיר לאחר שריפה. מצוקה קרושה ויבשה, יבשה כצמאון המדבר… קימטתי בידי את הפספורט, את כתב הנדודים הזה, שניתן לי ממפלגת ס"ר, וחשבתי שבעיר הגדולה הזאת אין כבר בלילה הזה אף איש אחד, אשר יחשוב טובות עלי. זר, זר, כל העולם זר…

לפנות בוקר, בעוברי באחד הרחובות הנידחים בקצה העיר, הגיע אלי זמר של תפילה יהודית בציבור. “פה מתפללים עוד לאלוהים הישָן” – רעד בקרבי דבר-מה. ניגשתי אל קיר בית-התפילה, ובעוד מצחי לחוץ אל האבן הקרה, ניצבה לנגד עיני כל יתמותי האיומה, כל תהום שממוני וערירותי. הלב בכה, אבל העיניים היו יבשות. כילד חולה בטיפוס חוזר נאנקתי:

“אמא… סוֹניה… אמא”…

חברים! כידוע לכם, יש בעולם הזה מזוודות, צֶ’מוֹדַנים בלע“ז. אין צורך להסביר הרבה ליהודי מה זה מזוודה. אבל העיקר הוא, שבין הצ’מודנים בלע”ז הללו ישנם הרבה נקובים ושבורים. לי היה אחד כזה. ויהי בהיותי קרוב לנפול למשכב מתגרת מרגלי-החרש אשר סביב שתו עלי, ואחליט בנפשי לתת את הצ’מודן בלע"ז שלי לתקן ולעזוב את רוסיה עם צהלת סוסיה האבירים ועם שריקת צפירותיה, לעזוב הכול, הכול, גם את נפשי… מתקן המזוודות גר על החוף. כמעט ניגשתי אל דלת ביתו וארא והנה אוניה מתכוונת לצאת מן הנמל. “בוודאי אל וַרנה” – חלף בי הרהור. “טוב בוַרנה”… קרבתי אל הפקיד ואבקש כרטיס לוַרנה. הוא ענה, שאל וַרנה יוצאת אוניה אחרת ומחר בבוקר. שאלתי למחיר הכרטיס. לי חסרו שני רוּבלים וארבעים ותשע קופיקות. שאלתי בקוצר-רוח:

– ולאן האוניה הזאת יוצאת?

– ליפו ולנמל-סעיד.

לקחתי כרטיס עד יפו ואעל כרגע על האוניה, סוחב אחרי את הצ’מודן בלע"ז שלי, שבור ונקוב כמו שהיה.

והנה, חברים חביבים, עובד אני יחד אתכם את הארץ הזאת, שבלי ספק, בלי ספק, מזגה בדמנו טיפות אחדות חריפות מאז, ואני אינני מרגיש מאומה. אני מדבר בשפת הנביאים – ושום קשר עם אותן הנשמות הגדולות אין אני חש… זה מזמן-מזמן לא קראני איש בשמי… ואתמול קיבלתי את תמונתה הפוטוגרפית של סוֹניה אחותי… היא נזדקנה מאוד… סוֹניה נזדקנה.

נוּ, עוד אפיזודה אחת – וקץ להיסטוריה שלי. כמעט עליתי על האוניה התכווצתי בזווית אחת בין ערב-רב של “גויים” ו“גויות” העולים ירושלימה להשתטח על הקבר ותוך כדי דיבור נפלה עלי תרדמה ואישן. למרות השאון הבלתי פוסק ישנתי זמן רב. כשהקיצותי, כבר היתה אוניתנו בלב מים רבים והלבין המזרח. כל האוניה דמתה לממלכת שינה פנטסטית: מכל הנוסעים הייתי ער רק אנוכי. ופתאום… פתאום הגיע לאוזני לחש של תפילה: “ובעד שלום שפחת אלוהים לילי ובעד שלום עבד אלוהים יענק”… כהרף עין ואני עמדתי על יד צל האשה המתפללת…

– מאלאניה!

– יענק! – גם היא היתה מוּכת תימהון לכל עומק נפשה.

– את נוסעת להשתטח על הקברים?

– כן – ענתה.

– ומה לילי?

היא סיפרה לי הכול. לילי חולה ומאשימה ברוֹגז ובקפדנות את אמה, שהיא גירשתני. ברוניסלבה מתקוטטת יום יום עם הקפיטן. רוקטוב נאסר…

– את התפללת לשלום שנינו? – שאלתיה שוב.

– כן – השיבה כמתביישת – אני מתפללת מאז…

עמדתי נדהם לנגד עיני רוחי פרפר ואיווש בחשאי סרט-משי דק, שהרבה-הרבה פנים חרוזים עליו. ראיתי בחזיוני את הצרור הנפלא של כל הנשמות שהיו ותהיינה – ואבין, שאין ערוך ואין חקר לתוכן החיים, שגם מדמיונו של אלוהים ייבצר מלהמציא דבר יותר יפה ויותר עמוק ויותר מורכב מהחיים…

אבל מה בצע? – את פנַי אינני רואה בסרט המשי…

וכוכב הוֶנוס ניסר כבר בהדרו בשמי המזרח. הוא קרץ אלי כעין הספרדיה היותר יפה מסלוניקי וילחש:

– המשמעות היא איפוא, אדון פרלוֹביץ, ש…

את יתר דברי הכוכב לא שמעתי ברור.

יפו, תר"ע

סיפור בשלושה חלקים

חלק א

1

כל העיניים נישאו מעל הקלפים ופנו אל פתח האוהל. משם, עוד לפני שהורמה היריעה הלוהטת משמש תמוז ביד אחד משני הצללים, שהופיעו מבחוץ, נשמע קול בריא ודָשן של איש בימי העמידה.

– הרי לך, חַמְדִי, טירון… תלמיד… זה עתה בא. הוכיח לך הגורל נושא עמוד ותווים אחֵר, תחת אותו החזיר הארמני דדז’ורדז’י שברח, יקללהו אללה.

והיריעה הופשלה, ובפתח הופיעו, כשהם כופפים ראשיהם להיכנס, פניו הרווּיים צחוק רחב ויין-שרף זול של הבַּש-צַ’ווּש ¹ומאחורי כתפו עלם יפה וענוג כבן עשרים ושתיים לבוש תלבושת עירונית הדורה.

התלבושת הזאת והיופי הזה היכו את כל יושבי האוהל בתימהון פתאום. רק פעם, כשבמקומות השוממים והרחוקים מישוב האלה הופיע בין האוהלים חתלתול עם סרט ורוד ופעמון בצווארו, השתוממו המנגנים ככה. משחק הקלפים נשכח מלב וכולם נעצו עיניים רעבות באורח הצעיר.

– תְּפַדַלוּ! תְּפַדַלוּ! ²– הבליג בכל זאת מיד על תמהונו חמדי, הוא הצַ’ווּש ³הממונה על האוהל.

העיגול נדחק קצת על רגליו המקופלות תחתיו בשביל לפנות מקום לשני הבאים, והבש-צ’ווש לא התמהמה לכרוע ולתפוס את מקומו, כשהוא צוחק צחוק של אדם שיכור, שאומנותו ומומחיותו בשיכרון ושבהתאם לתנאי כוסו וכיסו וכרסו הוא מגלה פעם נפש של “ילד טוב” ופעם – של רשע מרושע.

– אה, הראית איזו ארנבת הבאתי לך, חמדי?

חמדי הביע שובע-רצון בפניו הצעירים המחוסרים חתימת זקן והשזופים במקצת ויאמר ביתר תוקף ונימוס של חן:

– אבל בי, יַסִיד! ⁴ שב כאן, כאן, ברוך אלוהים!

– אין דבר, אין דבר, אדוני! – ענה העלם בבַיישנות רכה בשבתו על מדרגת האדמה השלישית, אשר במבוא האוהל – כאן אשב, כאן יותר טוב.

מידת הכנסת האורחים המזרחית התקוממה נגד זה בכל עוז, שהאורח יֵשב על-יד הפתח. נשמעו מן העיגול עוד קולות הממלאים אחרי הזמנתו של חמדי. אולם העלם עמד בשלו – בעומק האוהל היה החום מחניק יותר מאשר בחוץ, ופה על-יד המבוא היה אפשר בכל זאת מזמן לזמן לחטוף לוגֶם אוויר צח מתחת ליריעה המופשלה.

בעיני האנשים האלה, אשר יעדו לעלם מקום בראש בעומקו של האוהל, כמו לאיזה שֵיך ונשוא-פנים, היה הדבר גם מוזר גם לאי-רצון. “איזה גאוותן!” ואולם איש לא העז אפילו במסתרי לבו להתרעם – כך הודו כולם לב אחד בַּמרחק, אשר ביניהם, החיילים הגסים בעלי החוטמים המתקלפים והשפם כמברשת, ובין העלם הענוג הזה.

ממחטה לבנה ככנף שַחַף, שהוּצאה מכיסו של זה למחות את זיעת מצחו ולגרש את הזבובים, שהסתובבו כאן על-יד המדרגות בזִמזום מחריש מעל לקערה מלאה קליפות אבטיחים וזגי ענבים, עלולה היתה להגדיל בעיני האנשים עוד יותר את המרחק הזה. עם הקאפריסה שלו השלימו איפוא, לכאורה. בינתיים נשען חמדי על האִצטבה, שנחפרה באדמה כעין כוך למתים, ושאל את העלם:

– אתה זה עכשיו נלקחת לצבא?

– כן, לפני חמישה ימים.

– מאיזו עיר אתה?

– מירושלים.

– ויודע אתה לנגן?

– מעט – ענה העלם.

קצת לא נעים היה לחמדי להודות לעצמו, שרעננות קולו ונועם מִדבָּרו הפשוט והנאווה של בן-שיחו לוקחים את לבו. הוא שאל שוב:

– במה אתה מנגן?

– בחליל, בחליל – ענה הבש-צ’ווּש בעד הצעיר – פשיטא בחליל. כי על כן הן נפל בחלקך. לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.

גם חמדי ניגן בחליל ולכן חלף רגע ענן קנאה על פני מצחו: אהבתו העצמית של אמן לא סבלה שום מתחרה במקצועו. אמנם, העלם זה עכשיו אמר, שהוא מנגן רק “מעט”… אבל מי זה יודע לְמה היהודי המוזר והיפה הזה קורא “מעט”.

– אתה הנך איפוא מירושלים עצמה, זאת היא עיר מולדתך? – המשיך חמדי לשאול בסקרנות יתֵרה בשווֹתו לנגד עיניו את אי-הדמיון הגמור, שבין אורחו הצעיר ובין היהודים הירושלמיים, שמדי ראותו אותם מתעורר בו חשק עז למרוט קצת בפיאותיהם.

– לא, לא עיר מולדתי.

– ואיזו היא עיר מולדתך?

– רחוקה, רחוקה – אמר קצת בהשתמטיות בקולו העלם – לא שמעת עליה.

– לא שמעתי… – הוציא כתָפוּס מחשבות הצ’ווש והִרפה מהעמיק חקר בשאלה הזאת, שמְצָאה סוף-סוף לא חשובה משום צד בשבילו. – ובכן, מירושלים. והרי אצלנו יש כאן יהודי אחר מירושלים. שמִיל שמו, שמיל – הוסיף הוא בלעג גלוי בעיניו. – המכירהו אתה?

– שמיל? – שאל העלם ויתאמץ לזכור בין מכיריו מירושלים איש בשם שמואל. – לא.

– אה, זהו יהודי מבדח את הדעת, שמיל שלנו – עבר הלעג מעיני הצ’ווש ויתפשט בכל צורתו ובקולו. – ואתה מה שמך?

– שמי דוד אוֹסטרוֹבסקי.

גם השם “דַהוּד סטרַבּוסקי” – אחרת לא יכלו אלה בני הקדם לבטאהו – נראה נלעג מאוד ומעורר צחוק למסובין, אולם בלב איש לא עלה לעשות ממנו מטעמים לבדיחה: האצילות אשר שכנה בעיני העלם החומות-כהות, בלובן פניו המבהיק ובכל ישותו המקסימה, כאילו יעצה בלחש לכל אחד: “כבוֹש את שנאתך הפעם. עם היהודי הזה מוטב לחיות בשלום”.

אחרי ענוֹתו, שאשה וילדים אין לו, נשאל אוסטרובסקי מאת אנשי העיגול מה זה “מַדז’וּר” ומה זה “מַנוּר”. השאלה הזאת היתה למנגני הצבא מה שהיתה בימי הביניים האבן היהודית לאלכימאים: שָנִים על שנים ישבו מנער ועד זקן על מדוכה זו ועוד לא זכו לראות בעיניהם את האיש, שיוכל לבאר וליישב את הדבר לאשורו. לא לחינם איפוא נחשבה כאן השאלה הזאת לאבן בוחן למנגן מובהק.

אוסטרובסקי החל לבאר, אך בראותו, שאיש אינו מבין את הטרמינים הזרים בפיו, הפסיק פתאום את ביאוריו:

– סליחה, רבותי, כעת אני עייף. בפעם אחרת.

הצ’ווש חמדי קרץ קריצת ערמומיות חשדנית על סביבותיו כאומר: “כַּלֵךְ לך, אפנדי, לחפש טיפשים יותר גדולים ממנו. כשהגעת לידי מדז’וּר ומַנוּר אפסו פתאום כל כוחותיך. יודעים אנחנו ערכם של תירוצים כאלה וערך למדנותך”. וכשכל העיגול השיב לו בהכנעת חנופה בקריצה דומה לקריצתו, הרגיש חמדי ברגש סיפוק עמוק, שכבוד המנגן שבו הושב כליל על כנו.

בין כה וכה והיום החל לערוב. פה ושם התחילו להפשיל בתוך האוהלים את היריעות, ורוח צח ומשובב נפש החל לזרום ולהתגנב לרגעים תכופים מתחתן. עם בוא הערב התעודדה נפש כל חי. הסוסים של חיל הפרשים, אשר חנה באוהליו פה קרוב, החלו לצהול איש לרעותו בצהלת געגועים שמחה, זכה ומצלצלת לכל מרחבי המדבר; הפרדים והסייחים לא ידעו נפשם מגיל, וגושי העפר, אשר השליכו רגליהם למעלה מתוך קפיצתם הפראית, נִדמו רגע לשברי הר געש; גם הגמלים נושאי מכולת הצבא השליכו מעל צורתם את עצב חרבוני היום והביטו בסבר פנים ובתיאבון אל החיילים, אשר יצאו כולם בהמון מאוהליהם וישבו בצללי העגלות והצריפים המטולטלים להיטיב את לבם באבטיחים: הגמלים ידעו, שאין חולק, כי קליפת האבטיחים מגיעה להם.

גם חמדי ישב בחוץ ואכל בחברת ידידיו אבטיח גדול ואדום כפרח ורדינון, וכשבעיניו נוצצה גדלוּתוֹ של הָאָמָן הוא דיבר:

– מה הוא האַלְט או הטרוֹמבּוֹן? אפס ואין! סתם חספא בעלמא! יודעים רק לגמגם: אֶס-טַ-טַא! אֶס-טַ-טַא! – ויותר לא כלום! ושאל אותם: מה אס-ט-טא? לשם יה אס–ט–טא? ומה מלבד אס–ט–טא? – לא כלום. אולם אתה נסה נא לעשות דבר-מה בלי החליל, יַחַבִּיבִּי. הראני דבר פלא כזה. הן החליל עובד בעשרים ואחד מפתח ובמַדז’וּר ובמַנוּר. כן, נסה נא דבר-מה בלי החליל… אה, יַאֶפנדי – פנה הוא אל אוסטרובסקי כרב אל תלמידו – עליך לשנס היטב, היטב את מותניך בכדי ללמוֹד את החליל לכל פרטיו ודקדוקיו. או אז תזכה לעלות במעלות התארים ותהיה גם אתה צ’ווש. זה לך לא טרומבון, אחי, ולא סקסופון! זהו חליל! המבין אתה? הוא עובד בעשרים ואחד מפתח ובמַדז’וּר ובמַנוּר.

להגו של חמדי על עשרים ואחד מפתח ועל מִינוֹר ומז’וֹר הראו בָרי לאוסטרובסקי, שמי שעתיד להיות רבו הוא בה במידה בור בענייני נגינה כמו גנדרן ריק ועלוב המוצא איזה סיפוק משונה בפיזור אבק בעיני עמי-ארצות אחדים המלחכים את פינכתו. וכאילו משהו רוזם ומתרה הדף אותו הדיפה קלה ומבלי משים במעמקיו: “עם רבך זה תהיינה לך התנגשויות, היכון”. אולם בפני אוסטרובסקי אי אפשר היה להכיר מאומה. עיניו היו נטויות בשעה זו חולמות אל מרחקי המישור ושתו בצמא את צבעי תבערת השקיעה ואת אדי ההרים הרחוקים ואת כל המחזה הזר והחדש הזה של חיי המדבר.

רחוק, רחוק על עצם גבול האופק האפילו כתמים כהים ועליהם התנוססו פה ושם נקודות מזהירות. הוא ידע כבר, שאלה הם תותחי האויב. ורגש צעיר ורענן פיעמהו – הוא לא היה מעולם כה קרוב למלחמה ואת קול התותח היה שומע רק בימי גנוסיא ובערבי רַמַדָן, ועתה הוא יראה בעיניו אותם המעשים הגדולים, שעליהם סיפרו לו עד הנה רק הספרים. כל החבורה הביטה בדומיה ובתשומת-לב על עיניו הנעוצות בדבקות כזו במרחק, אך חמדי, שנעלב משתיקתו של אוסטרובסקי, אמר ככה בעלמא כמדבר אל חלל האוויר:

– כלום יש אשר גם בין החַוַוגִ’ים יימָצאו דרווישים קדושים, שנדרו נדר שתיקה וגזרו על מוצא שפתיהם?

אוסטרובסקי העביר לאט את עיניו היפות אל פני חמדי ויאמר ברצינות שקטה, שיבשותה הבהילה קצת את החבורה:

– אין אנוכי מבין, על איזה מפתחות אתה מדבר, העל מפתחות החליל גופא או על מפתחות הסולמות? ומה זה עשרים ואחד מפתח? ואיזה כלי, מלבד התוף איננו מנגן במזור ובמינור?

גל צינה סחף את חזהו של חמדי למשמע הדברים האלה. בפניו הצעירים והחטובים בערו קצף ומבוכה כאחת. מי הוא זה החדש, שזהו אך לפני חצי שעה בא הנה – וישפוט שפוט ובבטחה מחוצפה ובלתי משוערה כזו ידבר על עניינים עמוקים ונשגבים מבינת כול?… לשתוק?

– זהו לתת בעצם ידו את “תמר הבכורה” לתלמידו. לענות קנתרנוּת? – זה הרבה יותר מסוכן, גזרה שמא יפילהו היהודי המצוחצח והמנומס הזה (ישרוף אללה אותו ואת נימוסו!), יפילהו פלאים לעיני כל המסובין ולא יוסיף קום. אבל לענות צריך – ותיכף. הערבי הצעיר עשה התאמצות עזה בנפשו ויאמר בחֶנֶף רך לאיש, שהיה כבר בעיניו כמתחרה וכאויב:

– אל נא בקצפך, יַחַוַוגָ’ה, לא להכעיסך חליל נתכוונתי, חי אַללה!

זאת היא מחובתנו, חובת צ’ווש ומורה, להדריך את תלמידינו בדרך הניזם ⁵והעַסְכָּרִיֶה ⁶והנאמנות לכבוד הוד מלכותו השולטן. כי אכן הן חדש אתה אִתנו – אמר הוא בטון המשתמע לשני פנים – ולא תדע עוד את דרכינו ומנהגינו עד מה. האף אין זאת? – העביר הוא את עיניו על פני העיגול כמבקש הסכמתו.

ראשים אחדים נִענעו בחיוב מתוך שתיקה, אבל חמדי לא קיבל סיפוק. בשתיקת האנשים הוא הריח ריח פקפוק. הוא דימה לראות את עיניהם קורצות בעורמה: “נאמנות להוד מלכותו השולטן – לחוד, ומַדז’וּר ומַנוּר – לחוד”. רגע נבהל מדברי עצמו: הן הצעיר הזה הוא אדם מן החוץ, אשר לא לוּמד בעול, והוא הזכירהו לקבל מרוּת, מרותו שלו, של הצ’ווש חמדי. הנה, הנה יעיר זה תיכף את חמתו של הלז והוא יענה לו ברצינותו היבשה והשקטה איזה דבר רע ואכזר. אולם פחדו של חמדי היה פחד שווא: אוסטרובסקי לא ענה מאומה, עיניו היו שקועות בהסתכלות המרחק כקודם.

ניגשה להקת פרצופים מאוהלים אחרים להזין עין במראה החייל החדש, וכמחזה קסם ופלאות הופיעה לנגד עיניהם גִזרת הפנים הלבנים והעדינים בתוך אבק חרבוני המדבר ותלאובות החיים הצבאיים. “הנה העניק לו אללה הטוב והמיטיב בידו הנדיבה!” – חשבו אחדים מהם בחיוך חשאי ורענן מלבלב בקרב לבם, ואחרים – ברגש קנאה. היו עוד כאלה שהתקנאו יותר מהכול בתלבושתו החדשה, בשרשרת שעונו ובנעליו המבריקות של אוסטרובסקי, ועוד אחרים שקינאו בחמדי: הנה מזל! עמדה ההשגחה והזמינה לו תלמיד, שבוודאי יכפר לפרקים מזומנים את פניו במִנחה, בַּקְשיש בלע"ז.

את הרעיון הזה לא התמהמה להביע אחד הבאים והוא ערבי כבן שלושים וחמש, גוץ ובעל חוטם עבה ושפתיים כחולות ובשריות מאוד, רגליו עקומות ומוסבות מברכיהן ולמטה החוצה, ולפניו הרחבים יש דבר-מה המזכיר פני קרנף זועף. שמו היה אַבּוּ-שַקֶר. הוא גחן קצת אל צד אוסטרובסקי וכאילו לא הבין הלז כן ערבית או כאילו היה חירש, הוא החל לדבר אליו בקול מורם באר היטב ברמזי עין ואצבעות ממוללות – רמז לספירת מעות – ולהדריכהו:

– מהראוי, יַחַוַוגָ’ה, מהראוי היה להביא איזה דורון למוֹרְךָ… הבינות?… כן, ואז ייטב לך תחת ידו, ייטב מאוד. הבינות?…

פני חמדי נהרו מגיל. הוא ראה שוב את עצמו בכל הודו והדרו על פסגת כבודו של מנגן גדול וצ’ווש חרוץ ועוטה שלטון, שאליו בחנף כולם ידרשו.

– וכדאמרי אנשי – אמר לקרנף בקורטוב לעג צעיר קטן בעל שפם שחור ועשוי יפה ובעל צורה דקה צרפתית, הוא הגלב של התזמורת:

– כדאמרי אנשי: שוּט שט המלח ויטבול את משוטו במים – ויירטב המשוט…

– ונראה לי – נשמע קולו הבדחני של זקן החבורה, הוא אבּו-ג’מיל המתופף, ערבי טוב ופיקח כבן חמישים ושתיים שנה, שקונכיות אוזניו הצרות והזקופות נתנו לו מאחוריו הבעה של מפיסתופל ביתי ולא מסוכן:

– נראה לי, שאמרי אנשי עוד: שוּט שט המלח ויתן את משוטו במים – וייתקל באבן…

וקריצת עין ופִרכוס מעשה שפן בשפמו השב אל צד חמדי השלימו יפה את מחשבתו.

דוד אוסטרובסקי החל להסתכל בעונג בבריות החדשות, אשר ישבו מסביבו, ולהקשיב ללהגן השמח. היתה בהסתכלותו אותה הרעננות השלמה, אשר תשכון כשחר הוד רק על פני אוהל העלומים הטהורים והבלתי מוכתמים, ולמרות ראוֹתוֹ לא אחת ושתיים את בני מינם של האנשים האלה בעיר ובכפר, הוא גילה בהם ובסביבם בכל רגע רק חדשות ונצורות. אך משוֹשֹו של חמדי הופר שוב. גרעיני הכפירה וקלות הראש, שהתחיל אבו-ג’מיל מפזר בתוך אִפּרְכִייַת ממשלתו, היו לו למורת-רוח.

– זקן אתה, דודי – פלט הוא בזעף – ומוחך עודנו רפוס כמוחו של תינוק רך נולד…

ואחרי השליכו הצידה ברוגז את זנב הפאפירוסה, רטן:

– הנה אנשים, בחיי הנביא!

– הרי אתה כועס כבר – החל הזקן לפייסו – הן יודע אתה, שאצלי הכול כדאי בשביל המלה היפה, הלוהטת. האח, המלה הלוהטת! בחיי מוחמד, אני לא אפקפק לצלות עליה אפילו את אבי ואת אמי, עליהם השלום!

השומעים נתנו בצחוק קולם. כולם חיבבו את המתופף הזקן ואת הלצותיו, שלא תמיד היו מצטיינות בצניעות ובהערצת המסורת והמנהגים המקובלים. ואחד שאל:

– תָּמֵהַ אני ומקשה: מה לפומפיה ישנה וחלודה כמוך, אבו-ג’מיל, בינינו? מה לך ולעבודת הצבא? הלוא טוב טוב טחנך קפה בריחיים קטנים בדְזַ’מִיָה ⁷של כפרך מטחנך את התוף.

– בִּחְייַתְּ שַווַרְבַּךְ ⁸, צדקת! – ענהו אבו-ג’מיל בידידותו המלבבת. – אבל אשתי – מנשים באוהל בקוצים תכוֹרך! – חזקו עלי דבריה ללכת לעבוד בשביל אחי הצעיר בצבא, משום שאני, כידוע לכם, הריני לא-יוּצלח גדול לגבי פרנסה ולו, לעומת זאת, יש חנות גדולה של צדף וקמיעות ועוד דברים טובים. והרי אני עובד בשבילו והוא מספק לאשתי ולבני את מזונותיהם. מצד אחד עסק כלל וכלל לא רע. אומר גם אני חלקי: הלוא טוב טוב תופפי בלחיי התוף משתתופף אשתי בשתי לחיי אָני.

שוב לא קימץ איש בצחוק, ואבו-ג’מיל פנה פתאום אל אוסטרובסקי כאל מודעו ומכרו מתמול שלשום:

– ואתה יַחַוַוגָ’ה, דע לך, כי בדְז’וּזְדָן ⁹שלי הריני רק בשמונה או בעשר שנים גדול ממך, חי הדוֹמִינַנֱטָה והסוּבּ-דומיננטה והסוּבּ-סוּבּ-דומיננטה! – הוא ביטא: “סוּבּ-סוּבּ-סוּבּ” ממש באותו הטון הנחרץ והבעת הגבות והשפם הנִמרצה, שבהם היה מקלל קללת אב כפולת-שמונה. – אגב, יַחַוַוגָ’ה, הרי אתה בא היום מן העיר. אולי שמעת שם חדשות, מה מדברים שם על הדומיננטה ועל הסוּבּ-דומיננטה? קודם כול: מה הן בעצם דומיננטה וסוּבּ-דומיננטה? לא שני כּוֹיִים מעלים גירה או לוויתנים מכוּנפי כנף רננים ודבשתם דבשת גמל?… יען כי הרי אני כבן חמישים שנה, מנגן אני לא מתמול ולא משלשום, והנני אובד עצות לחלוטין בדבר טיבן של שתי הבריות הללו, אַללה יִלְעַן אִיל כַּזֶב? ¹⁰

המתופף החל למצוא חן בעיני אוסטרובסקי, “לו יש, כמדומני, ניצוץ של ארטיסט – חשב הוא. – על כל פנים הוא מתלוצץ ועם אשתו הוא מתקוטט כארטיסט אמיתי, וגם פרנסתו הלקויה סימן טוב היא לכִשרונותיו המוסיקאליים”, והוא ענה בצחוק חן, שהאיר והקסים את נפש הזקן:

– טוב. עוד חזון למועד. על דברים כאלה טוב לדבר לא מעוּמד על רגל אחת.

בעיני חמדי הבריק ששון, מעין שמחה לאיד, כאילו מזמן הוא רק חיכה לשמוע את הדברים האלה. הוא קרץ שוב בלעג הפעם גלוי לחבורתו ואמר:

– ודאי, ודאי, עוד חזון למועד, לא את כל התורה כולה על רגל אחת, אַלְלָה יִרְדָה עֲלֵיכּוּם, ודאי… מעֲלוּם…

אוסטרובסקי עיכב רגע ארוך את מבטו על פני חמדי. “האומנם כל-כך גדולה תאוות הכבוד אצל האנשים האלה?” – השתומם הוא בלבו. – “אבל הרי אני באתי הנה בלי שום כוונות רעות להסיג את גבול מי שהוא”. אולם כהרף עין והוא הסיח את דעתו כליל ממחשבות אלו – כל רִגשו המתרונן היה נתון כבר לדברי עַבְּד-אַל-עֲזִיז, המכונה “שיך”, שקם ממקומו וקרא בקול רם של מוסלמי חרד וּותיק בהעבירו את עיניו חליפות משעונו אל השמש התלויה בעצם קצה האופק.

– אחים! מאמינים! חכו עוד רק חמישה דקים! ויהי נועם הנביא עליכם!

הימים ימי רַמַדָן, והדברים היו מכוּוָנים אל אותם מתי המספר מהמנגנים, שגם פה, רחוק ממסגדי העיר ומסלסולי פזמוני חזניה, נכון מנהג אבותיהם בידיהם לצום ולהרבות בתפילה בימים אלה… בברק מַאֲוַיים כמוסים נטו כל העיניים אל קערות הנחושת המלאות נזיד, שעמדו בין אוהל לאוהל והעלו אד טעים.

– אה, שמיל! – נשמע פתאום קולו המלגלג של חמדי – בוא הנה, בוא איפוא הנה. הנה ראה אלוהים בעונייך וישלח לך חבר….. המְשַרי… בוא… הֶ-הֶ-הֶ…..

לעג הערבי צבט צביטה בלבו של דוד, אך תיכף נִמחו גם עקבותיה. הוא הביט הצידה. במרחק חמישה צעדים ממנו עמדו שתי פרדות, ואיש-צבא, יהודי דק-בשר כבן שלושים ושלוש, זקנו הקצר צהבהב-כתום ועיניו מאובקות-הריסים עצובות וחושבות, טרח לפרוק מעליהן את חביונות המים, שזה עתה הביא מן המעיין. אחרי גומרו את עבודתו ניגש “שמיל” בפקפוק של ענווה יתירה אל היושבים ובהביטו במין הכנעת ידידות מתגנבת בפני אוסטרובסקי, אמר אל חמדי בערבית רצוצה ובנגינה יהודית מוטעמה:

– נו, נו? מה רע? מה לך כי נזעקת, חמדי צ’ווש? כלום לא ראית מימיך יהודי?

חמדי ועוד אחדים פרצו בצחוק בוז רועש על מבטא היהודי.

אוסטרובסקי קם והושיט לו את ידו. “שמיל” ענה לו “עליכם שלום” וגבותיו ושפתי החלו לרעוד מהתרגשות. סערת רוחו גדלה עד אשר לא יכול לדבר, ורק אחרי שביקש דוד “סליחה” מאת המסובין ופרש יחד אתו הצידה אל בין אוהלי חיל הפרשים, אמר היהודי בדבקות קטועה ונרגשה:

– אוי, אוי, אוי, השם יתברך בעצמו שלח את מעלתו לכאן. אח. הן לא נשאר לי מאומה אלא או לברוח או – שונאי ציון – לשלוח יד בנפשי.

דוד הביט נבהל בעיני בעל שיחו הלחות והמאובקות וישאל:

– מה קרה?

– אה, השנאה לישראל – המשיך הלז – היינו האנטיסמיטיזמוס… הרי זה… הרי זה סכנת נפשות!… קודם היו הם צורבים את ידי ופני בסיגריות בוערות… כעת הריני מטרה לכל קליפה וחרצן של אבטיח… נו… ו… ו… והלעג והביזיון… אלי, עד מתי, עד מתי הגלות הזאת?!

אוסטרובסקי לא הוסיף לשאול, הוא הבין בן-רגע מה עלול היה לסבול מין יהודי מסכן ונדכא כזה בין קפדנים ורשעים כחמדי וסיעתו. לבו התחמץ בקרבו וגבותיו המכוּוצות רעדו ואחר שתיקה קצרה אמר:

– אין דבר! אומץ-לב, ר' שמואל! הנני מקווה שעוד פעם לא יעזו ולא יהינו.

הדברים נשמעו כהבטחה, ובעיני “שמיל” הבריקו דמעות מהתרגשות תודה.

2

ההתוודעות נעשתה ביניהם חיש קל. שמו של הלז היה שמואל ניפומיאשצ’י, על-פי אומנוּתו צייר-בתים, ואשה ושלושה ילדים עזב בירושלים “כמו באמצע הים”. כאן, בתזמורת הטורקית, ניגן הוא זה כשנה וחצי טרומבון. גם אוסטרובסקי לא היה לו זר לגמרי: הוא ראהו בירושלים יוצא ונכנס בבית המינדלינים, כשצייר אצלם את הבית לחתונת בתם הבכירה. דוד נתאדם ולבו החל לפעום בתכיפות חרדה מתוקה: בת המינדלינים הצעירה היתה ארוסתו.

– חְמֶה – חייך ניפומיאשצ’י נרגע ומעוּדד בחיוכו היה מרטט דבר הדומה לתנחומיו והתחטאותו של ילד חלש, שניצל מעונש. – אין דבר חסר באמת אלא כלי נגינה… שם – הראה הוא לצד תותחי האויב – שם שחיטה והריגה וכל ארבע מיתות בית-דין, וכאן… כשאני אומר לו, שני קצוות ביתר! באי גיסא ובאידך גיסא… נו, כן! – הוסיף הוא בלעג דק:

– חמוּר להם באמת להמוני בני אדם להתנפל ולהביא כליה אחד על השני פשוט, כדרך הזאבים ממש. קצת נוי ושיפור מבעי ליה. משפרים איפוא את הדבר במוסיקה, במארש יפה, כגון יש אצלנו מארש אחד “אַטַקָה”.

– האוהב הוא את הכלי שלו? – שאלהו אוסטרובסקי.

– כיצד לומר לו – אמר ניפומיאשצ’י ובקולו התגבר שוב היגון – את מצוקת לבי תקצר יד הטרומבון מלהביע, זהו כלי, שלנגן בו “חתיכת מוראל” קשה ואפילו אי אפשר. אולם לולא המכתבים הרעים מן הבית ואילמלא החלומות המבהילים – אין לך לילה, שלא אראה את ילדי ואת אשתי מתים על הארץ, מתים בחרב או ברעב, ונרות דולקים למראשותם – ולולא הטרדות והצרות פה… נוּ, ויש עוד ועוד – הוסיף הוא באיזו טמיריות לא מובנה – ולוּ היתה עוד התזמורת שלנו כדבעי למהווי, כי אז… כי אז הייתי מוכן לפשוט עד כותונתי האחרונה בעד העונג לנגן בתזמורת… ואולם – הוסיף הוא אחרי שתיקת מה – כלום יש כאן מי שיכיר בערכו של מנגן הגון? כלום יש אף אחד מי שאהבתו למוסיקה תשכיחהו לרגע את שנאתו לחבריו?

ובעודו מספר על הקנאה והשנאה האוכלת כצרעת ממארת במנגני הצבא, ממש כמו בין חוגי האמנים הגדולים, הגיעו הם עד אוהל קטן העומד בקצה שורת אוהלי התזמורת ושפרוכת פּתחוֹ מותאמה יפה ומבוּססה משני עבריה בטורי כפתורי נחושת. זה היה האוהל המיוחד לכלי הנגינה. ברגע זה עצמו ניגש אל האוהל חייל צעיר אחד מהתלמידים והחל להתיר בצד אחד את כפתורי הפרוכת. אחרי התכופפו והיכנסו פנימה נשמע משם קול תלונתו: – אה, ילקקהו השָיְטָן עד גמירא! מנוס אין ממנו, מרע מרעים זה!

ניפומיאשצ’י ואוסטרובסקי הציצו אל פנים האוהל. החייל הצעיר

החזיק בידו קלרינט קטן בטון מי בֶמוֹל, מרקהו ושִפשפהו בשרוול מעילו וקילל את האבק. ואכן למרות היות האוהל ערוך בטוב-טעם ומתוקן בשים-לב מיוחד לתעודתו, לא יכול לשמור לגמרי על הכלים מאבק. הרוחות, שהיו קמות מצד הים אחרי הצהריים, היו כמעט כל יום חזקות מאוד, וענני אבק צהובים וכבדים היו מתאבכים ומכסים את עין הערבה, חודרים בכול ומנוססים הכול, והסוכות והאוהלים היו חָגים ומפרפרים כממחטה המתייבשת בחבל.

דוד נתן את עינו בכלים הערוכים על פני יריעת הבד הפרושה על הארץ, ולבו רחב מקורת-רוח. אלה ההליקוֹנים השוכבים הוזים פה בצל בנפתולי מפלי נחושתם המבריקה כאיזה נחשים ודרקונים אגדיים, אלה הבריטונים והסאקסופונים הכורעים רובצים בחשיבות שָלִישֵי כבוד בפמליית המוסיקה, היודעים שהכול חייבים ומודים בכבודם והשותקים אמנם, שותקים במתינות הַשקֵט רק עד בוא עת לדבר, וכל אספסוף החלילים, האבובים ושופרות היקר, שהתרפקו פה לרגלי החצוצרות הגדולות והרציניות כנכדים קונדסים קטנים לרגלי סבותיהם – כל זה הפיח בקרבו רגש, שאין לו שם אחר מלבד חרדת קודש. הוא דימה לשמוע את קול נהמתם החשאית והמבעתת של ההליקונים יוצאת מהולה ומתוּבלה בצפצופו המתגנב של הפיקולו ובהגיונו המלנכולי של הקלרינט הגדול סי במול, בעוד אשר החליל שכם אחד עם הסאקסופון סופרנו והקרן האנגלית קלעו להם בדבקות וביד חרוצים איזו מקלעת של קולות עדן נפלאים, שכולם זיו ואור שבעת הימים – והשירה, ששמעו אוזניו, היכתה גלים בדמו ודובבה בלחש תפילה את שפתיו. ובעוד הוא מקשיב ריחפה לנגד עיניו העצומות למחצה תמונה: המוני אדם רב עוברים, עוברים בסך על ארץ רבה, בחור ובתולה וזקן ואם מכסה ביד רחמניה את מערומי עוללה שם הם… מבין נקרות עיניהם יציץ יגון הגעגועים הגדולים, ונפשם במאוויים עליהם תתעטף… ידיהם פרושות אל עָל ומבין פתחי פיהם תָקֵר ותִקְלח כשמן אפרסמון אותה השירה… אין זאת כי מעיק כּחוֹל נֵטֶל עדנת היגון על כל העדה הרבה הזאת ושירתה תצלצל כתפילה: “אבינו! מלכנו! תן חיים, תן אושר ללבנו היתום!”… כך נוסע, שוטף ים שחור זה לעדותיו ולמחנותיו, ובראש כל מחנה הולך שמואל ניפומיאשצ’י. אך זה פלא – בראש כל מחנה חדש הוא מופיע שוב בקומתו הממוצעת, בעיני הילד הנוגות והמאובקות ובזקן משיוֹ הקטן, שלא הונפה עליו תער. ומאחוריו משרכות דרכן המסכות המתות של אשתו ושלושת ילדיו!… גם ניפומיאשצ’י שר, אך עוד מעט ויִתר הלב ויתפוצץ לשֵמע שירתו.

דוד התעורר. קול ניפומיאשצ’י המדבר הפסיק את חזונו. לתמהונו הוא ראה בידי עצמו חליל המוּגש אל פיו לנגן בו. אבל שפתיו היו חרוכות ויבשות והחליל מכוסה שכבת אבק עבה, והוא החזיר את הכלי למקומו על היריעה.

הם יצאו את האוהל. החייל הצעיר לא היה כבר פה, הוא נשא את הקלרינט וימסרהו לידי מורו הצ’ווש, שהתנדב להיטיב את הלבבות אחר הפסקת צום הרמדן, כנהוג בין בני ערב. זמן-מה נדדו עוד שני היהודים לבדם בין האוהלים, וניפומיאשצ’י שאל וחקר הרבה ובגעגועים עזים את אוסטרובסקי על ירושלים. נו, מה שם? כיצד? בברֵכת טבילת אהרון, אשר בנחל קִדרון, ודאי שנתמעטו מאוד המים בשרב זה? הא? ועל פני השער של מערת כלבא-שבוע, כפי ששמע, תלו שלט חדש. האמת הדבר? והרי מוקשה: למה כעת בימי המלחמה שלט? הן תיירים ואורחים אינם באים. אלא הווי אומר: מפני הכבוד, מפני כבוד המקום… נו, וקלוּב הפועלים – מה? עודנו חי וקיים? ו“בית-העם” עם נואמיו המדברים רק בלשון הקודש? פעם היה הוא, ניפומיאשצ’י בעלן להיכנס אל שני הבתים האלה ולגרור אחריו גם את פסיה-רחל שלו, והאנשים מצאו חן עד מאוד בעיני שניהם… הה לצים! מדברים הם רק בלשון-הקודש! אחרת אין הם רוצים!… והאמת הדבר, כי רבים שם חללי הטיפוס והאינפלואנצה ושהופיעה שם גם מין קדחת חדשה, היספַּנית קוראים לה?… אח-אח-אח! מי יודע מה יהא שם על פסיה-רחל והילדים!…

קול נגינה ותוף העירו אותם לגשת אל כנופיות המנגנים. פה היתה גדולה ההילולא. הערב כבר השתרר ובתוך נוגה המערב הנדעך ואור קרני הירח הצעיר היה כה מלבב צפצוף הקלרינט הקטן וכה חדש לדוד מחול הדֶבּיצָ’ה המלווהו. פני הצללים הרוקדים ומתחככים בכוסף תאוונִי איש בכתף רעהו במעגל היה קצת קשה כבר להבחין, אבל שבתנועת ירכיהם ובפרכוסי בטניהם היה יותר משמינית שבשמינית של פריצות – זה היה מורגש ומוּחש לכול גם בחצי האפלה. אולם הריתמוס היה נפלא, משַכֵּר, ריתמוס מדוּד באוזן בני ההרים השקטים והדוממים ושָקוּל בשרירי פלחים, בני הערבה הרעננה והרחבה מדור דור. כן, הדֶבּיצָ’ה, מחול הבטן, היתה כאן במקום מולדתה… אבל הצחוק הרועש, שעלה מתוך כנופיה אחרת, כיסה והציף את קול הנגינה, והמחול. שם התחרו שני מנגנים: האחד צריך לאכול לבדו אבטיח שלם מופלג בגודלו במשך הזמן, שהשני יחזור עשרים

פעמים על המימרא: “אתה שלי ואוזניהם של חמורך וחותנתך שלי”. האוכל אכל, ואיש לא יכול להתאפק מצחוק למראה החייל הנחפז בפנים טרודים מאוד לגמור את האבטיח כאילו בנפשו הדבר, למראה פיו הטוחן והמלא עד אפס מקום ולסתותיו הנפוחות ועיניו הרצות פראיות ומזרות ברקים בחוריהן הנרחבים ועל הכול – על שתי ידיו החוסמות ומעכבות באצבעותיהן הפשוקות בעד העודף, שלא יפול מתוך הפה… ועוד בכנופיה שלישית סיפר אבו-ג’מיל הזקן, איך הוא היה פעם שושבין אצל אביו ואיך אמו הכלה, שלא ראתה מימיה את חתנה, חשבה בטעות אותו, את אבו-ג’מיל, לחתן. הטעות גרמה, שהאב והבן נתחלפו באמת בתפקידיהם. אך דא עקא: מחפשים את החתן, היינו את אבו-ג’מיל, והוא איננו. חיפשו, חיפשו, לבסוף מצאוהו ממלא כיבוד סנדק אצל דוד זקנתו, שיך ישיש ונשוא פנים… השקרים עפו ועיוורוּ כברקים – וכדי חוכא ואִטלולא. צחקו כאחוזי תזזית, פרפרו מצחוק כארנבת, שיָרו בה במלח… מחנה הצעירים הזה השופע צחוק והוללות במידה כה גדושה, בהיסח-דעת גמור מחיי התלאה בשרב הישימון ומהתותחים המאיימים מרחוק, מצא חן עד מאוד בעיני אוסטרובסקי. לבו נמלא שמחה ותודה לגורל על הביאו אותו אל המקום הזה. אך זו חֶבריא לבנה! אין לך אחד שיתאונן על קיבה מתרשלת לעכל, על טחורים או על מיחושים אחרים, אין אחד שידאג ליום המחר. היום הוא שלנו – וזה מספיק! – טוב ככה – חשב דוד – הנסתרות של יום מחר לה' אלוהינו והנגלות של היום – לנו ולכל רמ"ח איברינו…

ובריחוק מקום קצת מכל הרעש וההמולה הזאת עמדו להם ה“שיך” עבְּד-אל-עזיז וקהל חסידיו הקטן – כשמונה או עשרה איש – על שטיחי התולע שלהם ויתפללו. במרחק שני צעדים מהם עוד הִבהבה באופל גחלת ממעל לבקבוק נרגילה שה“שיך” עישן זה עתה לפני התפילה. יחפי רגל ומצונפי לבן הם כרעו כולם ביחד לרגעים וקראו את התפילה בלחש רגש ובעיניים מורמות בחרדת קודש, בהעבירם מזמן לזמן משני עברי זקנם את כפות ידיהם, שנפגשו אחר-כך בשיפולי הסנטר. אוסטרובסקי עבר על פניהם וחשב: “הם מתפללים – ואמנותם מוטלת בספק”. אבל תוך כדי רגע חלפהו הרהור של צחוק: “לא רע בכל זאת! שופט בלי משוא פנים! קודם נתתי תעודת מנגן טוב למתופף רק בעד התקוטטו עם אשתו ועכשיו אני משוֹלֵל אותה התעודה מאלה רק משום שהם מתפללים”.

פתאום הרגיש דוד בתמורת כל התמונה מסביבו. חדל זמזום הקלרינט

ופסק המחול והכנופיות נמסו. המנגנים החלו לרוץ הנה והנה וחנו כְּדוּר על אוהל, הכלים, שאור פנס נצנץ מתוכו. ניפומיאשצ’י, שגם הוא נחפז אל האוהל, ביאר לאוסטרובסקי, שהולכים לנגן לפני פקידות הקולאורדו, כדרכם בכל ערב. זה היה חלק מהעבודה של התזמורת – היו מנגנים לא פחות משלוש מנגינות ובסופן סֶלַם לכבוד המלך. אולם בלילות רמדן היו רגילים להאריך יותר בנגינה, מעין פיצוי בעד הימים האסורים בהנאה זו. מכל עבר נשמעו קולות צפצוף והמיה, קול עץ, קנה ונחושת: המנגנים החלו לנסות את כליהם ולנער מעליהם את האבק והתרדמה, אשר שכנה עליהם מאמש. כל אחד חזר עם כליו על המקומות החביבים או הקשים עליו ביותר, כאָב המרגיל את בנו במצוות, ומחייל עלוב הצפוי לכל מיני פגעים ופורענויות נתעלה כל אחד בן-רגע למדרגת כוהן בהיכל האמנות… קטן האַלטיסטים זרק אל חייל הפרשים מבטי ביטול של אדם עליון… עד שעת התחלת הנגינה נשאר כרבע שעה והתכונה נעשתה בחיפזון, האוֹנְבַּשִים ¹¹זירזו והאיצו את החיילים הצעירים, התלמידים, להתלבש כחוק והעמיסו עליהם את העמודים, את פנקסי התווים הכבדים, את הפנסים הדולקים וגם את כלי הצ’וושים. אם לצ’ווש היה רק תלמיד אחד ואם ידו של זה האחרון לא השיגה לשכור את מי שהוא לעזרו ובמקומו, היה הוא כל-כך עמוס מכף רגלו ועד קודקודו, עד שאם החלו הפרעושים המרובים במקום זה להציק לו באמצע הדרך, היה עליו לפרוץ את גדר הנִיזַם, להינזר מאחורי כל המחנה ההולך, לעמוד, להניח מידו את כל משאו ולהתחכך ולהתגרד לשובע נפשו, ורק אחר-כך להמשיך את דרכו.

– יא דהוּד! יא סטרבוסקי! – נשמע קול חמדי קורא בחושך.

כל התזמורת ידעה בשביל מה חמדי קורא לתלמידו החדש: מאחר שתלמידו דז’יאורדז’י הארמני ברח והאונבשי הסר למשמעתו שוכב חולה ב“סהר האדום”, פשיטא, שעל אוסטרובסקי לשאת הפעם את כליו. ואמנם לא בלי קוצר-רוח חיכה חמדי לרגע הזה, עת יוכל להראות לכל קהל המנגנים שהניזם הצבאי משעבד את האפנדי המצוחצח הזה המתנקש בכבוד גדולים וטובים ממנו אליו, לצ’ווש חמדי. עין בעין יראו כולם את הדבר – וכבודו יגדל שבעתיים. אוסטרובסקי ניגש אל חמדי והלזה ציווה לו בטון די אדיב לקחת על שכמו את כל אבזרי הנגינה.

– טוב – הסכים העלם. – מדוע לא? – ולנגד עיני זכרונו קמו אותו ערבי חורף, עת זקוף-צווארון וחכליל-לחיים היה הוא רץ על פני השלג השורק עם נרתיק החליל ופנקס התווים תחת זרועו אל הרפטיציה של תזמורת החובבים. אִתו חבריו, תלמידי בית-הספר למסחר, ולקראתם ממהר אל האופרה הקלרינטיסט-סוליסט בּורנין גם הוא עם תיבת כליו בידו, כשהוא מנענע בראשו בחיפזון לכאן ולכאן בתשובה על ברכות השלום לכל קהל מעריציו הצעירים. “האח, המוסיקה, שָׂרָתִי בלבבות, לזכרך תאות נפש, הערב אשמעך שוב!” דוד לא יכול לשער, שמה שהלם את הסוליסט של האופרה נחשב למחפיר ולמשפיל בעיני מנגני הצבא ושטלטול כלי הנגינה היה כאן בגדר עבודה בזויה, אשר כל צ’ווש ואונבשי שכבוד תוארם יקר בעיניהם, חסכו את נפשם ממנה. ואולם המתופף הזקן התעורר לריב את ריב כבוד ידידו החדש.

– חמדי! – קרא הוא בתוכחה – אדם לא הספיק עדיין לנער מעליו את אבק הדרך ולהינפש ואתה כבר נחפז לרותמו בעגלה. הלוא תיבוש, הלוא תכלם! לא ייעשה כן בשַאם ¹², עיר מגורינו.

עיני חמדי הבריקו בברק זעף בחושך.

– ואתה שתוק! – הרים את קולו – עפרא לפומך, חולד זקן! רק חותר וחותר כמו חולד זה מתחת לרגליך בֶּחיַית דִינִי!… כלום אין הוא חייל החייב בעבודת המלכות? הוא עייף, ואני העובד זה שש שנים בעבודת הצבא בפועל ושנתיים בגיוס לא עייפתי?… רק מקשקש ומקשקש…

כאן נמצא עוד מליץ יושר לאוסטרובסקי. חיוור ובלב פועם מפחד שערוריה ניגש ניפומיאשצ’י וחנן קולו:

– בי, אדוני חמדי צ’ווש, החייל החדש הוא בן להורים אמידים, אני יודעהו, וידו תשיג לשלם בעין יפה לכל טירון אחר, שיֵאות לשאת במקומו את צורכי נגינתך. ישא נא איפוא את עמודך ותוויך מוחמד תרשושלי ואני אשא את חלילך.

הסנגוריה החדשה העלתה עוד יותר את קצף חמדי והוא צעק כמשתולל:

– מה? כיצד אמרת, יַא יַהודי? שאחרים ישאו במקומו? כן, כן, תמיד זה דרככם, היהודים, לחתות גחלים בידי זרים!… שאחרים ישאו. והוא בעצמו מה יעשה?… לא, ידידי, זאת היא עסכריה!… הגם אל אש המלחמה תשכור אחר ותשלחהו תחתיך? לא, זאת היא עסכריה… חייל הנשק עובד את הוד השולטן בנשקו, ואנחנו, המנגנים, בכלי הזמר שלנו. כל אחד בשלו!… כך הוא.

– יפה דרשת חמדי – אמר בצחוק מהתלות אבו-ג’מיל. – אלה ברכב ואלה בסוסים. בַּטַן אֲחוּיִי בִּתְחַיַיטִי, יַאמְמָה, בִּגִילְד סוּרְמַיַיתִּי. ¹³ אין דבר, אחי, לך אינני דואג כבר. אתה ודומיך – אם אף תזרעו על צחיח סלע, תעשו מאה שערים.

פה ושם נשמעו בין המנגנים המתחילים להסתדר בשורות קולות צחוק ולצון. “מַשְאַלְלָה מַשְאַלְלָה!” ¹⁴– אמר שם מאן-דהוא במין סיפוק חדווה ילדותית, והבריטוניסט עַבֶּד חַלַבִּי פילח כליות ולב בלהג שנאתו:

– הֶהֶ, למציל מולדתו שיר ושבחה, כי אכן לו, לו נאווה תהִילה. – המתלוצץ היה אויבו המיואש ובן-דבבו המסוכן של חמדי, שרק הודות לנגנם בשני כלים שונים לא תחבו עוד איש את פגיונו בגרגרת רעהו.

בחושך לא ראה איש איך חָוור חמדי מכעס, אבל הוא לא ענה לעבד חלבי דבר. אולם כשהחל ניפומיאשצ’י להפציר בו שוב ולהזכיר מתוך גמגום, שמנהג מקובל הוא משנים קדמוניות בידי כל המנגנים לשכור להם מבין הטירונים נושאי תוויהם ועושי עבודתם, דחפהו הערבי באגרופו בחזהו ופלט בלחש פתנים:

– האף אמנם יעז כל מצורע וכל זב ללמדני פרק בניזם?

וכל אותה שעה עמד אוסטרובסקי עמדת זר ואורח מביט, שומע תוהה: האומנים כדאי כולי האי בשביל קטנה כזאת? הוא התכוון כבר לשים קץ לכל הפולמוס הזה בשולחו את ידו ובהרימו אל כתפו את עמוד התווים עם הפנס התלוי בקצהו. אך בעצם הרגע הזה ניגש אל התזמורת המסתדרת משרתו של המנצח ושאל:

– היכן הוא החייל החדש… שבא היום? האפנדי מבקש לראותו.

אוסטרובסקי הלך אחרי המשרת אל אוהל המנצח שעמד בקצה שורת האוהלים ושהצטיין מכולם בגובהו ובאור הבהיר, שהסתנן מבין יריעותיו, וכל החיילים קיבלו את הדבר כסימן רע לחמדי. אולם אחרי שעשרה וחמישה-עשר רגעים עברו ואוסטרובסקי לא שב עוד, נצטייר כבר בדמיונם, שכוכבו של הצ’ווש החל להוּעם – ראיונות ארוכים כאלה עם איש-צבא לא היו דבר רגיל אצל המנצח. ואכן יצא הכול לפי עצת ניפומיאשצ’י. התזמורת לא יכלה לחכות עוד, ועל אפו וחמתו של חמדי העמיס מוחמד תרשושלי על שכמו את כל צורכי נגינתו של הצ’ווש, בשעה שעבד חלבי ירד לתוך חייו בצחוקו חשוף השיניים:

– עצם יותר מדי קשה בחרת לך לגרום הפעם, יא חמדי צ’ווש, הֶהֶהֶ.

והתזמורת זזה לפניה בשורותיה ובפנסיה הדולקים, אך מלבד חמדי בעצמו לא חשב עוד איש עליו ועל החֶרֶס שהעלה היום בידו. תמונת היהודי הצעיר והיפה נצנצה עוד פעם לרגע בדמיון כולם ומנגד נגדה השתקע כל אחד מהם במחשכי נפשו ובמחשכי העתיד, אשר לפניו. געגועים עזים הביתה וגועל עז לאלה חיי האבק והתפל תקפו את הנפש המתרפקת וההומה ביגונה. מה יקרני מחר? ממה אמות? – שאלה בדממת כליון תוגה כל דפיקה ודפיקה של הלבבות הצעירים האלה. כולם שתקו, ועל פי שתיקתם אפשר היה לחשוב אותם בחושך ללוויית מצווה אחרי מיטתו של איזה בן-אדם מסכן, זר ובודד, לוויה בלי בכי ודמעות…

3

דוד הקיץ משינה עמוקה וערבה מאוד על מרבדו בתוך אוהל ריק, והרהור עוקץ ולא נעים קידם את פני השכמתו – הוא חלם על חמדי. ולא שחזון החלום הבהילהו כל-כך, אבל הוא היה רחוק מאוד מקבוע מדור מיוחד במחשבתו לערבי הזה הרגיל שברגילים, המצטיין רק בתשעה קבים של גאוות תופת, והנה הוא שאיזה כוחות טמירים בנפשו מכריחים אותו לכך. אמנם, אין חלום בלא דברים בטלים, ובכל זאת לא נעים. ואולם בזוכרו איך עבר עליו אמש כל הערב עד שוכבו לישון החל צחוק אושר להשתעשע בפניו. מחוץ לפתח אוהלו של המנצח רטן המיחם הקטן באפלה ריטון מַשְרֶה שלווה וקורא למנוחה, בשעה ששר התזמורת שאל אותו בסבר פנים על מוצאו ועל עברו. הוא גם הזמין אותו לשבת ואפילו לשתות אתו תה, דבר שלא קרה פה עוד לעולמים לחייל המערכה, ומתוך כוסו סיפר דוד את תולדות חייו הקצרים. הוא – יהודי, יליד רוסיה, גמר שם בית-ספר למסחר, יודע קצת לנגן בחליל. להמשיך את השכלתו באמץ מולדתו לא נתן לו קושי הכניסה לבית-אולפנא גבוה ליהודים ולהמשיך שם את ישיבתו לא יכול מפני זעוות הטבחים הנערכים לבני עמו לעיתים תכופות.

הוא בא איפוא לארץ אבותיו, לפלשתינה, וקיבל עליו את הנתינות העותומנית. עתה הגיע תורו למלא את חובתו למולדתו החדשה. המנצח, טורקי הרוס עצבים ובעל מזג ארעי של אחשוורוש, כבן ארבעים, אך יותר צעיר במראה פניו מגיל זה, הביט בידידות ולפעמים בהתפעלות על פני דוד ושערותיו וחזר בחיוך טוב פעמים אחדות על שם-משפחתו להברותיו: “אוסטרובסקי?… אוסטרובסקי? כן?” ניכר היה שהוא מחזיק לעצמו סימן של משכיל ואדם המעלה את דבר דעתו לבטא נכון את שם משפחתו של איש אירופי. אבל מהיכן לו לאוסטרובסקי זה דיבור טורקי כמעט נקי משגיאות? והוא התפלא לשמוע, שהיהודי לקח שיעורי השפה הטורקית מפי מורה פרטי חודשים אחדים לפני היקראו לצבא. – אתם, היהודים, חובבים את טורקיה, האף אין זאת? – שאל הוא בבת-צחוק של קורת-רוח. – כן, אנחנו חובבים אותה ומאמינים לה – ענה הצעיר. מעניין לעניין נשאל דוד, אם הוא יודע אנגלית, ובפני המנצח נגלתה הבעת צער אמיתי בקבלו תשובה שלילית על שאלתו. והרי לו כל-כך נחוץ מעין מזכיר באנגלית. יש לו בירושלים (“לך, אוסטרובסקי, מותר לספר את זה… אתה הנך בר-אוריין ואדם הגון. והרי גם בלעדי זאת יודעים כולם את הדבר”…) יש לו בירושלים נערה אחת יהודיה. הוא אוהב אותה מאוד. ילדיו בקוניה איננו אוהב ככה. והנה למגינת לבו אין ביכולתו לכתוב לה בעצם ידו: היא נַחֲלָה מבית-הספר של אוֶולינה די רוטשילד רק אנגלית ועברית והוא יודע רק טורקית. אך פתאום נזכר המנצח לשאול, אולי הוא יודע עברית, וקץ לא היה לשמחתו בהיוודע לו, שאכן הלז יודע. – טוב איפוא, תהיה מזכירי – צהל המנצח בצחוקו הקלוש: – אני לא אטריח אותך בנגינה, יש לי מנגנים די והותר, ועל המחלל שלי ( דוד הבין, שהוא התכוון לחמדי) אני יכול להישען כמו על חומה בצורה. אתה רק תהיה מזכירי ותכתוב לי את מכתבי לירושלים… – ההצעה החדשה הזאת הפתיעה והצחיקה את דוד כאחת. הוא מזכיר למכתבי אהבה, והעברית – שפת הביניים לטורקי וליהודיה! ומִנגינה לגמרי פטור? הא כיצד? והרי הוא חלם על וַריאַציות של שיפור וקדנציות של ליסט… נו, נראה… הוא לא ענה דבר ונפרד מעל מפקדו בצחוק חן. ובחוץ בער ליל המדבר באלפי אישיו במרומים ורעננות כזו של תכלת וכוכבים גדולים כאלה לא ראה דוד מעודו. במחנה האויב ניצתו וכבו לרגעים ניצוצות אש, שאיש לא ידע כאן את טבעם ומהותם. סוס צהל, וצהלתו היתה בודדה; הגמלים העלו גירה בחושך. להקת תנים רעבים ערבה את לבה לגשת קרוב מאוד אל האוהלים ותתן ביללה קולה. מרחוק נשמע קול שקשוק רכבת בעוברה על פני גשר ברזל – ונדם, ושוב נשאר הוא פנים אל פנים עם הדממה הרוויה שאון לעיסה ורשרוש עבודת מתַלעות. “מה יתאונן אדם חי על המלחמה?” – הרהר הצעיר “אילמלא היא שהיתה, מי מאתנו היה זוכה לראות את הלילה הנהדר הזה?”… לנגד עיניו הופיעו מכריו שוכבים שם בעיר לעת כזאת סרוחים בסתר חביון מבוייהם וסמטאותיהם מי תחת שמיכתו ומי תחת ה“פלטו” הישן שלו בלי שמיים, בלי חמצן, בלי רוח אלוהים המרחפת על פני הערבה, והוא התעורר לחמלה עליהם. וכמו בכדי למלא אחרי מחשבתו יצא מאחד האוהלים איזה חייל בא בימים, שהפסיק את שנתו בשביל לעמוד על המשמר, וכשראשו מורם השמיימה החל קולו השטוף תרדמה לדובב בדבקות מזרחית: “לַא אַלְלָה אִיל אַלְלָה – הַ! ¹⁵ מה רבו, מה נפלאו מעשיך, אַללה!” חזה דוד התרחב בעדנת געגועי ילדות לקראת רעננות הלילה ובעוד כל ישותו הצעירה מתרפקת בקרבו מאושר עמוק, נכנס הוא אל אוהל חמדי. פה היה כבר חושך וכולם ישנו. הוא מישש והוציא מבין חפציו את פנסו האֶלקטרי והדליקהו. ועוד הרבה זמן אחר חצות הלילה הכסיף הפנס הקטן את יריעת האוהל: דוד כתב לאורו מכתב מלא השתפכות עלומים לארוסתו. הוא סיפר לה על כל מה שראה ועל כל המוצאות אותו מאז נפרד מאִתה, ומכל שוּרה ושוּרה שנשפכה מעטו השקיף בעיני כרובים תום האִידיאַל.

קול צעדים על המדרגות העיר אותו ממחשבותיו: באוהל עמד ניפומיאשצ’י. בשיניו הלבנות ובעיני תכלתו, שאחרי נטילת הבוקר לא הספיקו עדיין ריסיהן להתאבק, הזהיר צחוק ידידות ומסירות.

– נו, אדוני פאני אוסטרובסקי! כיצד ישנת? – שאל הוא – והפרעושים מה אמרו לך?

– כלום יש כאן פרעושים? – שאל דוד בתמיהה.

– אוֹ-הוֹ-הוֹ… עוד איזה פרעושים! – הפליג ניפומיאשצ’י – והפרעושים רעים וחטאים לאדושם. לא הרגשת בהם? נו, יהי רצון, שלא תרגיש בהם גם להבא. אולם לא כן אנוכי, עבדך, עימדי – המשיך בעצב – אני מרגיש בהם, אהה, כמה אני מרגיש. הם מוצצים אצלי את דם התמצית ומפריעים את שנתי ומנוחתי. ואם שנתי חזקה, הרי הם מוליכים עלי חלומות בלהות. אני רואה את אשתי וילדי שטוחים על הארץ ונרות דולקים למראשותיהם.

– גם הלילה ראית? – שאל דוד כולו תימהון על חלום מוזר זה, שנטפל ליהודי העלוב.

– ראיתי… א-חַ-חַ – אמר ניפומיאשצ’י באנחה עמוקה כפולת שלוש – יהודיה כשרה היא פסיה-רחל שלי, אם טובה ואשה נאמנה, ועליה אמר הכתוב: “אשת חיל מי ימצא”… ואולם שווא כל התחכמויות בפני ריבונו של עולם. כשאין אתה ראוי אצלו, הרי אתה מתגולל כאן במדבר זה בין פריצים וחיות טרף אלה, רחוק מביתך ומגוריך, ללא שבת ויום טוב, ללא תפילה בציבור, והם גם הם נמקים שם בבדידותם ובעוניים.

לכאורה געגועיו של יהודי כניפומיאשצ’י לביתו ולתפילה בציבור הריהם דבר רגיל ומובן מאוד. ובכל זאת דימה אוסטרובסקי לתפוס משום-מה בתוך קובלנותו של בן-שיחו איזה נימה לא נאמנה ולא די לבבית, כאילו מעלים הלז מאחורי דבריו איזה סוד כמוס. הוא זכר, שגם אתמול בדברו בעניין זה פלט ניפומיאשצ’י במין טמיריות לא מובנה: “עוד ועוד”… אך זה האחרון דיבר כבר על חמדי ועל עקשנותו, שהראה אמש.

– “מדחציף כולי האי, ש”מ רשיעא הוא" – אמר הוא את הדברים ברצינות שלמה ושקטה כבטוח ביטחון גמור בדבר. – רשעות כזו אצל גוי… ממש סכנת נפשות…

לאוסטרובסקי היה לא לרצון שמכריחים אותו שוב לטפל בערבי הצעיר והוא הפסיק את חברו בשאלה:

– מה מתכוננים כעת לעשות?

– לא כלום – ענה הלז. – רַמַדָן. נגינה אין. כל היום יושבים באוהלים, אוכלים אבטיחים ומשחקים בקלפים. לזה ייקרא מלחמה. חבל רק, שלא לקחתי אִיתי מן הבית את ספרו של חיים זליג סלונימסקי ‘תולדות השמיים’, אפשר היה להספיק פה דבר-מה. אף-על-פי ששעות אחדות ביום יש לנו, לחיילים הפשוטים, עבודה, כגון לנקות ולטאטא את האוהלים, למרק את כלי הנגינה, להביא מים…

– מהיכן אתם מביאים מים במדבר הזה? – שאל דוד.

– יש כאן כחצי שעה מפה ערוץ נחלים עם מעיין רועש מפכה בקרבו, דבר-מה מעין עין-פרה שלנו. איזה תמרים יש שם, איזה עשב! ברכה לברך עליהם! והמים – טעם גן-עדן! הנה טעם – הראה הוא על צפחת נשענת כפופה אל עמוד התווך של האוהל. – תרד שמה, אז תשכח את העסכריה ואת הצ’וושים והרשעים ואת המדבר וכל מלואו. – הוא חייך ובצורתו הסתמן עונג זכרונות נעימים. אך החיוך נגוז פתאום ופינה מקום להבעת יגון עמוק, והדבר נראה שוב חשוד לאוסטרובסקי.

הוא החל לספר לו על סדר חייו כאן. הוא משכים לפני כולם בכדי שלא יהיה ללעג כשהוא מעוטף בטלית ותפילין. מן הדוד הכללי איננו אוכל, המנצח נעתר לבקשתו לתת לו מתוך המחסן את קצבתו – שמן, גריסים וכו' – בצורת חומרים חיים, והוא מבשל לעצמו בתוך קדירה מיוחדה. אולם דא עקא: בימים שיש נגינה, אין מי שיבשל לו והוא נשאר בלי אוכל. עכשיו בימי הרמדן שבו אליו כוחותיו במקצת, וחודש הצום והרזון שלהם נהפך לו לחודש של שובע. בשעות הפנאי הוא אומר תהילים או כותב מכתבים הביתה. ושוב חבל, שלא לקח אתו מן הבית את ספרו של חז"ס או אחד מספרי המוסר.

– שמיל! שמיל! – נשמע קול קורא בחוץ – עצים לבקוע! אנה נעלם פתאום השד הזה?

– הנני! – קרא ניפומיאשצ’י בצאתו את האוהל ואוסטרובסקי, שגמר את סדר הלבשתו – אחריו.

בחוץ היה מי שהתלבש, מי שהתרחץ ושפשף במברשת ובאבקה לבנה את שיניו ומי שהספיק כבר לשבת על הארץ לפני קערת נחושת גדולה ולשאוב משם בכף של עץ את ה“צַ’אי”, זה המשקה המתקתק המזכיר רק בצבעו את התֵּה. מכל צד פקדו את דוד העובר בין שורות האוהלים בבת-צחוק טובה ובשאלה: “כֵּיף חַלַךְ? כֵּיף סַחְטַךְ? מַבּסוּט?” ¹⁶אנשי המזרח הם קפדנים גדולים בעניין ברכות ודרישות שלום, ועבודה לא קלה היא לבני המערב ללמוד את ברכותיהם לאלפי נוסחאותיהן ולזכור מתי חייב אדם להגיד: “אַלְלָה יַהַנִיךָ”, מתי – “אַלְלָה יַסֶלְמַךְ”, ומתי – “אַלְלָה יֶחְפְזָךְ” ¹⁷אבל העלם לא הרגיש כלל בטרדת ברכותיהם והוא פיזר את חיוכו הרענן והצעיר בנדיבות על ימין ועל שמאל לכל מבקש. אולם בת-צחוקו היותר לבבית נפלה בחבלו של המתופף הזקן.

– אה, אַהְלַן וָסַהְלַן! תְּפַדַל! – קרא לעומתו בסבר פנים מאירות אבו-ג’מיל בלוגמו לגימות רחבות מכפו. – בוא, שב כאן, יַחַוַוגָ’ה, ותטעם מן האדום האדום הזה. אולי אתה בכוח חוכמתך, אשר למדת באסכולות, תגלה לנו ממה הוא אדום, טומטום ואנדרוגינוס זה: מקלא אילן או אולי גם מדבר אחר. וגם את סוד טעמו תואיל ותבאר לנו: האף אין זאת? בטעמו יש מכל המינים, ממש כמו בעַבַּיָה של דֶרְוִיש מסכן. אנו עמי-הארצות הננו ואין אנחנו מבינים בכמו אלה. זה חתום וסגור בפנינו כמו תעלומות הדומינאנטה והמז’וֹר: אגב הריני חייב לך בקשיש, ידידי. שמעתי אומרים, שאותי בתור תופס התוף פטרת ממצווה זו, מצוות מינור ומז’ור.

חיילים אחדים שואבי קערתו המשיכו ללגלג ל“צַ’אי”.

דוד רצה לעשות קורת-רוח לידידו והוא ניגש אליו, ישב על קרסוליו וטעם כף מן ה“צ’אי”. המשקה היה תפל מאוד ושתו אותו החיילים רק בשביל התחמם אחרי רעננות הלילה.

– את הרזים והכוונות התלויות במשקה הזה – התבדח העלם – אינני יכול לבאר לך גם אנוכי, אולם למות ממנו כנראה אין מתים.

– למות? – קרא המתופף בפותחו את עיניו לרווחה – ישמרנו אללה! למה נמות? למות אין מתים גם מזה, שהקערה הזאת, שבה נתון ה“צ’אי”, משמשת לנו גם לכבוס תחתונינו וגרבינו המזוהמים. ואפילו מאותה החבריא – הוא הראה לצד מחנה האויב – אין מתים כל-כך. האמינה לי, שגרוע מכולם הוא לפעמים שכן רע.

שוב לא היו לו לרצון הדברים האלה המזכירים לו את שכנו. “מה זה התעקשו הם כולם (הוא התכוון גם למלאך חלומו) לעשות – ויהי-מה – אינצידנט ממה שדיבר חמדי אמש? הרי סוף-סוף דרש הוא רק מה שהחוק הצבאי מרשה לו לדרוש”. הוא ענה לאבו-ג’מיל, שסכנת השכנים הרעים גם היא מוגזמה לפעמים, ואחרי הודותו למסיבה בעד הכיבוד קם להמשיך את טיולו בין האוהלים.

לקראתו מחייך עם שפופרת הסיגריה בפיו הלך חמדי. למראהו הוא הרגיש בקרבו אותה העקיצה המסותרה, שעקצתהו לפני חצי שעה בקומו משנתו. וככל אשר קרב אליו הערבי כן קרב אליו יותר ויותר זכרון חלומו, שחלם הלילה. בחלומו והנה הוא הולך במשעול הזוחל מסביב להר עגול, אולי היה זה התבור, וקורא בקול לארוסתו. מעבר להר עונה לו מזמן לזמן הקול היקר: הנני, דוד!… אולם בה במידה שהקול מתקרב כן תגדל בלהת נפשו: הקול משתנה מפעם לפעם, הוא מצלצל לבסוף כה זר, עד שאיננו מכיר בו עוד. ופתאום במקום חמדת לבו מתפרצת ורצה אליו מאחורי ההר איזו מסכה מבהילה לבושה עור עיזים, חוטפת אותו בכפותיה השעירות ומושכתו בחוזקה אל עמק שומם. “לאן”? – שואל הוא מלא זוועה. אך הנה עומדת כבר המסכה על גבעת חול ומשם היא קורצת וצוחקת בקול צחוק רם ופרוץ של ניצחון, ובצחוק מכיר דוד את קול חמדי:

– שלום לך, דהוּד אפנדי! – קרא הערבי בידידות, שהפליאה קצת את אוסטרובסקי. – כֵּיף אִיל חַל? איך ישנת? ומה בעיניך מקומנו וחיינו? הרואה אתה איזה בוקר יפה? ולילותינו, השמת לב אליהם, מה יפים הם? בוא ונטייל קצת.

הבוקר היה באמת נהדר. החלה רק השעה השביעית, ושלהבות המזרח טרם הספיקו לשתות ולגמוא את כל רעננות הלילה, ששכנה עוד על ההרים ועל הגבעות ושנמשכה בין חגווי הסלעים בצורת אדים לבנים ושלווים. דוד שמח לשמוע מפי הערבי דברים, שכפי שנדמה לו נאמרו בלא לב ולב, ומבלי לחשוב הרבה הוא ענה:

– בעונג רב!

הם יצאו מחוץ לשורת האוהלים והלכו כתף בכתף בדרך האבק העמוק והחום המובילה אל שורות החזית האחרונות. דוד הביט מן הצד אל חמדי ומבלי משים נצמד מבטו שעה ארוכה אל פניו והחל בעיון לבחון ולבדוק את קוויהם. הפנים מצאו חן בעיניו, הם היו יפים ונעימים. אחרי הסתכלות קלה אפשר היה להחליט, שהערבי הוא דור רביעי או חמישי מנישואי תערובת עם כושים. עור פניו היה חלק ושזוף; זקן כלל לא בנמצא, על השפה העליונה השחיר שיער דק, שהתעקש לא לצמוח ויעבור עליו מה, לדאבון לב בעליו. אבל עיניו הלא-גדולות והיפות וכל ישותו הרעננה דיברו על חיוניות פראית של גזעים צעירים, שאך זה עתה החלו לחיות.

– דהוּד אפנדי! – התחיל חמדי שוב בבת–צחוקו, שאף היא מצאה חן מאוד בעיני דוד, בקחתו אותו תחת זרועו – בקשה גדולה לי אליך. ראשית, שתשכח מה שדיברתי אמש, אולי העלבתיך, כהנה וכהנה יקרה בינינו החיילים. ילְעַן דִין עַסְכַּרִיֶה ¹⁸– התאמצו עיניו להבריק בקצף – היא רק היא מעבירה אותנו על דעתנו. בביתי בדמשק הייתי גם אנוכי בר-אבהן, ופה… פה אני צפוי לשבט הניזם. כמוני כמוך. והשנית הרי מבין אתה, שפלחים אנחנו, בני הארץ השחורה, ורצץ גולגולתו של פלח – בידוע, שלא תמצא בקרבה זהב. הואל נא איפוא ולמדני מז’וּר ומנוּר.

דוד צחק בלבו: “כל תורת הנגינה היא בעיני האנשים המסכנים האלה מז’וּר ומנוּר”, ולחמדי ענה בחיבה:

– טוב, ידידי.

ושלוב זרוע עם דוד סר הערבי הלֹך ועלֹה אתו במעלה ההר, שהתנשא משמאל. זאת היתה מחשבה רקומה במסתריו בלילה על משכבו. אמש, כששב מהנגינה וראה להוותו, שהיהודי שותה תה ביחד עם המנצח, הבין הוא, שהפעם לקח לגרום עצם יותר מדי קשה, והחליט לשנות את טעמו אל היהודי. אולם זהירות קודם כול. הוא ילך אתו יום יום לטייל על ההר ושם באין רואה ושומע הוא יכבדהו בתואר אפנדי, ינהג אתו מנהג חבר ורע וילמד ממנו את רוּבֵּי תורתו לבל יבולע חלילה לכבוד הצ’ווש שבו.

הם עלו ההרה. מפה נגלו לעין דברים, אשר איש לא יכול לשער מראש. בקצה המערב התכיל פס הים הרחב, ובלב פועם ושוקק דימה דוד לשמוע את שאון גליו ולהרגיש על לחיו את רעננות נשימתו: מדרום השתרע המישור כולו זרוע קווים משחירים – אלה היו חפירות ההגנה הטורקיות, ולרגלי ההר בא מדרך צפון ערוץ הנחלים העמוק, שעליו דיבר ניפומיאשצ’י ושבמקום הזה עצמו הוא סר מערבה בשביל להריק את שפע מימיו אל הים. דוד הביט תפוס הזיה וגעגועים אל הפס התכול ואל הצפון לצד ירושלים ומבלי משים שרו וזמזמו בקרבו מאליהם החרוזים:

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹנִים.

כשהשיב אל לבו את דברי השיר הוא כאילו התפלא עליהם ושאל את נפשו בהמיית עורגים: האומנם? האומנם?

ומבטו הוסיף לנדוד על פני הגבעות והגאיות הקטנים, שהסתתרו חוסים מצונפים ומכוּוצים בצל ההרים כאילו השתתפו גם הם בפעולות המלחמה וארבו כל אחד ממקומו. פה היו דרכים כל-כך בטוחות לעבור בבקשיש קטן אל האויב, שכולם השתוממו, שנשארו עוד כאן לטורקיה אנשי-צבא ומפקדים.

– התרצה לתת לי עכשיו את שיעורך הראשון? – שאל חמדי בשבתם על אחד הסלעים.

דוד שר לו את הסולם המז’ורי ואחר-כך את המינורי והוסיף לו, שביסוד כל שיר ומנגינה מונח אחד משני הסולמות. לדוגמה הוא שר לו שירים ערביאים הידועים לו. חמדי חזר בלי קושי אחריו על הסולמות וקרא לראשון – סולם פרחן ¹⁹ולשני – סולם חזנַן ²⁰. דוד אמר לו, שהשמות האלה הם נכונים ושלפי דעתו יש לו לחמדי אוזן מוסיקלית מדויקת. עם גמר השיעור הם החלו להרגיש בחום המציק וקמו לשוב. עוד פעם הביט דוד בגעגועים כמוסים אל הצפון ואל הערוץ, שהתפתל והוריק מלמטה בירקון בהיר של תולעת המתפרנסת מעלים. כשהם ירדו חזרה מההר ביקש חמדי שוב לספר לו מאין הוא ואיפה משפחתו, מפני שהוא כלל לא דומה לאותם היהודים, שנפגשו לו עד היום. דוד סיפר גם לו, כמו למנצח, שהוא מרוסיה, שהוא התעתמן, שהוריו יושבים בירושלים.

– היש לך גם אחים ואחיות?

– אח אחד ושלוש אחיות.

– היפות הן אחיותיך? – המשיך הלז.

דוד ידע מה פירושה של שאלה כזאת בפי ערבי והוא רצה לענות לו: “מה לך ולאחיותי?” אבל החליט לכבוש הפעם את מידת הדין ואמר בפשטות:

– בעיני הן גם יפות גם מעוטרות בכל המעלות.

– שמע נא את הדבר, אשר אשאלך – נזכר חמדי פתאום – בלכתנו הנה נתעכבה התזמורת שלנו בירושלים כחודש ימים וראיתי שם בחורים ובתולות משלכם מטיילים ביחד עד חצות הלילה. אמור נא… האומנם אין הם עושים להן מאומה, לאותן הבתולות?

– לא כלום.

– אי אפשר! – קרא חמדי.

– מה אתה חפץ שיעשו להן? – אמר איש-שיחו בקצת זעף בקולו – הלוא אלה הן אחיותינו, רבות מהן באו הנה כמוני מארצות נוכריות, אפילו בלי אב ואם. מעטים מאוד בינינו הנבלים, שתחת לעזור להן ימלאם לבם לשבור את כל חייהן בשביל לספק איזו תאוות גסות ושפלות.

– כך, כך… – משך בלעג חמדי, שהאמין הפעם באמיתותם של דברי דוד, ובלבו חשב: וְלַד אַל מִית הם אלה היהודים!

– אבל אם כן – שאל הוא ולעגו הלך והתהפך לצחוק ניצחון – אם כן, למה זה בין אחיותיכם כל-כך רבו הפורשות את דרכיהן? בעירי מתעסקות בעבודה זו רק יהודיות. בת מוסלמים כי יפתנה לבה לדרוך בדרך זו, אז אביה או אחיה שחוט ישחטנה. – ובדברו העביר הוא כף יד אחת מעומדת בין האצבע והבוהן של השניה בשביל להראות בעליל כיצד שוחטין. – אני אפילו התעלסתי באהבים עם יהודיה אחת ביום חג אחד גדול שלכם. יש לכם איזה חג, שכל היהודים בוכים וצועקים כל היום בבית הכנסת. והיא נשארה לבדה בבית וגם כן התפללה. חֶ חֶ חֶ, אני זרקתי את ספר תפילותיה הצידה ולימדתי אותה תפילות ממין אחר… כשנודע הדבר לאביה, הוא לא יכול להוציא הגה מפיו ורק נפל תחתיו כעמיר מאחורי הקוצר, המסכן.

דמי דוד רתחו בקרבו מכעס. איך פרא זה מתפאר עוד במעשי הנבלה, אשר עשה לאנשים תמימים ונקיים! איך הוא מתכוון להכאיב לו ולהשפיל את בנות עמו! איך הוא חפץ לעשות משאלת הזנות שאלה יהודית?… מה לומר לו? מה לעשות? – הוא איננו יודע זה, יען כי מעולם לא היה לו שיח ושיג עם חדלי אישים כאלה. ומבלי הגיד לו אף מלה ומבלי הביט גם בפניו עזב דוד את הערבי ושם את פעמיו בחזרה אל ההר.

– יא דהוד! יא דהוד אפנדי – קרא אחריו וניסה לפייסו חמדי, שלא חיכה לתוצאות כאלה.

דוד לא פנה ולא ענה.

הוא קרא עוד פעמים אחדות – לשווא. אז מצא הערבי היהיר את עצמו מבויש ומושפל עד שאול תחתיה, וכשעבר ברגע הזה על פניו ניפומיאשצ’י עם שתי פרדותיו בדרכו אל המעיין, החל הוא לדבר בלעג ארסי ובנגינה יהודית נפרזה:

– נו, שמיל? גיט שבת! מה נשמע באמריקה? אולי דרושים לך משפכים לחביונותיך? – הסר את ראשך ופצע אותו לשניים, והיו לך שני משפכים מצוינים. ואת ההַמְשַרִי שלך שחט – והיה לך גם תרנגול-הודו לחג הסוכות, לאותו החג, שאתם באים בו כולכם אל הבארות והאגמים ומתפללים לאלוהיכם השד שוכן הביצות.

והוא הרים מעל הארץ קליפת אבטיח והשליך אותה בחוזקה אל גבו של ניפומיאשצ’י ולא החטיא את המטרה.

פתאום פנה דוד וקרב אל חמדי ואמר לו בקול מתרה, בהראותו על ניפומיאשצ’י:

– אני דורש ממך, צ’ווש, שלא תוסיף עוד להכלים אותו ולביישו. השמעת? אני דורש! כל עלבון שתעליבהו, דע לך, שאותי העלבת בו.

קצף דוד עשה רושם על חמדי. הוא נזכר, שהיהודי הצעיר שתה תה אמש עם המנצח ושמוטב לא להתגרות אתו. אך גאוותו הפצועה לימדתהו אחרת.

– מַרְסַלֶמִי! ²¹– צעק הוא אחריהם בשנאה גלויה – לכו לכם, בני עזְרַעִיל ²², לכו לכם, מנגנים גדולים, לנגן באוזני השָיְטָן ולהיטיב את לבו. יודע אני לאן אתם הולכים, רודפי זימה ונאפופים וחבושי מצנפת קדושים. לכו, לכו, אך בדרככם אל נא תשכחו לשבור זרוע אף קודקוד!

אולם שני היהודים הלכו לשני צידי הפרדות והיו כלא שומעים. הם הלכו ושתקו. רוח דוד היתה רעה ונעכרה מאוד עליו, וניפומיאצש’י הביט אליו מזמן לזמן ככלב נבון הרואה אותו ואת אדונו ברע. עוד רק הבוקר השתעשע והזהיר פה הכול לנגד עיניו בשלל צבעי תקוות מתוקות ודוממות, ועתה, אחרי שיחה קצרה זו, כמה נבל כל ההוד, כמה פגו כל הצבעים וכמה תהומות שחורות פערו לנגדו את לוען!… איך הוא יחיה פה במדבר הזה רחוק מידידי נפשו, עם יהודי זה, אחיו העלוב, בין פריצים וערלי-לב אלה? הוא היה כולו בכף היאוש. לו נדמה: הוא לא יוסיף עוד לראות את ירושלים, את הוריו ואת רחל, פה עליו להישאר, המדבר הנורא הזה יהיה קבר לעלומיו ולבו נלחץ כמו בצבת. אולם כשהם עלו ההרה, והוא השקיף עוד פעם אל הצפון ואל פס הים היתה רוח אחרת אתו. והוא אמר בלבו: “הלוא כל אלה קטנות הן, ובמה נחשבו לעומת מרחבי אופקי עתידותינו? האח, אשרי המחכה ויגיע! האגיע, האזכה גם אנכי?”… נחירי העלם התרחבו מקורת-רוח והוא החליט להפסיק את הדממה:

– ר' שמואל, אנחנו הולכים להביא מים?

– כן – ענה ניפומיאשצ’י שמח גם הוא על הפסקת הדומיה הממושכה. – אבל לכשנרצה נוכל לכבד את עצמנו גם באבטיח משובח. הרי אתה עוד לא אכלת הבוקר?

– מהיכן ממציאים הנה כל-כך הרבה אבטיחים? – התעניין דוד.

– על חוף הים ישנן מיקשות למכביר – אמר ניפומיאשצ’י – האבטיחים צומחים שם ככמהין וכפטריות. אביה של חלימה (ודוד נדמה, שקול חברו רעד) מביא אל גמלו פעמים אחדות בשבוע אבטיחים ושאר ירקות לצורכי הצבא.

– מי היא זאת חלימה?

– חלימה – ביאר ניפומיאשצ’י באנחה – היא בדוִויָה… נערה… בת אבו-סלים הזקן. נערה צעירה… תיכף תראנה.

והוא נשתתק פתאום, אך כאילו פחד פן תגלה עליו דבר-מה שתיקתו הוא מיהר להמשיך – אבו-סלים סופו לחייב את ראשו למלכות, לאחת משתי המלכויות. הוא מרגל אצל שני הצדדים ומרמה את שניהם. חבל – השתדל הוא למסוך שוויון-נפש בקולות – תישאר חלימה יתומה.

הם ירדו בשביל הצר במורד הערוץ התלול. על אחת משתי הפרדות צלצל שם דבר-מה, השניה שירכה לה את דרכה בביטוי של דכדוך נפש בעיניה ובכל תנועותיה – היא סבלה מאוד מהחום. יותר ויותר החלו להיגלות לעין הרואה כל חמודות הגיא. צל משובב נפש השליכו עצי שקמה וסבכי הַרדוֹף משני עברי הפלג הפורץ ושוטף בין הסלעים, וקול משק מימין נשמע למרחוק; יער הקנים הירוקים איווש בזמזום דק של מיתרי כינור, מעשה ידי ילד; ועדה גדולה של תמרים זקנים וצעירים מפוזרה לכל אורך הערוץ נפנפה אט וסמוי מן העין בכפות צמרותיהם הכבדות.

חלק ב

1

בדרכים השותקים והשוממים, אשר בקרבת החזית נראו לפעמים קרובות שיירות בדווים החשודים בעיני כול על ריגול ועוד יותר על הברחת מכס המֶלח. אלה היו אנשים בעלי צדק יָשָן וערמומיות עתיקה מדור דור, כיס עמיתם ונפשו היו בעיניהם כנחלת קניינם ושום דבר בעולם לא אהבו ולא העריצו כהעריצם וכאהבתם את המסורת. עגילי כסף היו מתנוססים באחת אוזניהם ומדי סלקם מעל פניהם את מחלפות ראשיהם הארוכות והשחורות משחור, היה נראה פרח כְּחָל ירוק ולפעמים גם כתובת קעקע, אות הפרישות והסגפנות, על צדעי רקותיהם. ענוּקים לגרגרותם מחרוזות אלמוגים, חצץ צבעונין ומיני קמיעות, שהדמיון המזרחי יִחס להן תכונות קסם נפלאות, היו עוברים וגמליהם בסך בשלווה עמוקה ונוּגה את דרך הישימון הארוכה והלוהטת, כשהרוכבים וחבילות המרכולת מתנדנדים לכאן ולכאן על דבשותיהם וכשפעמוניהם ותכשיטיהם מצלצלים עליהם לרגל צעדם האיטי והתפוס מחשבות. קורי תנומה דקים יזחלו בשרב היום ויתמתחו אט ומבלי משים על אשמורות עוברי האורח ואיש איש יהזה לו את חזון הזייתו לבד. הזקנים יעלו על לבם בעצב חרישי את שמש חייהם הקרובה לשקוע ואת מנעמי העולם הבא בצל כנפי הנביא; הבאים בימים יהרהרו על רווחים, על סכנות הדרך, על ה“אינגליז” ומתוך מי השילוח של הרהוריהם יקום בזכרונם פגר של אִי-מאמין, שנפל אשתקד לטרף לפי חרבם באחת בקעות חיג’ז; והעלמים יצרפו במוחם חשבון לחשבון וימצאו את סכום הכסף, שנשאר להם עוד לצבור על יד בכדי לקנות אשה. רבים מהם יטפּחו בתוגת געגועים במעמקיהם את דמות דיוקנה של חלימה. גבותיה השחורות ועפעפיה הארוכות של הבדוויה הצעירה לא ימושו רגע מנגד עיני הבחורים העורגים. וערגתם ומאוויֵי אהבתם ייתָכו בקרב לבם וייהפכו לתשוקה עזה לבצע ולכסף תועפות, יען כי יודעים הם, שכל המרבה במג’ידיות בעד בת מושלם הוא הזוכה בה. אמנם לא נעלם מהם, כי חתנים אחדים שבו מתוך האוהל החבוי בעמקי הערוץ בבושת פנים, אבל השמועה, כי הנערה היא אשר השיבה את פניהם ריקם, לא תאומן כי תסופר, יותר קרוב לשער, שהם לא הפיקו רצון מאת אבו-סלים ברזון כיסם… ושוב מִדבר ומִדבר… חול ואבק חוּם פה ותכלת יוקדת מלמעלה. מעל אחד הכרים המתנודדים כסירה בלב ים תינשא פתאום שירה בודדה, יבבה סתומה וממושכה של בן הציה העלוב ותנסר בחלל כמרירי היום. כולם שומעים ושותקים. העיניים העצומות לחצאין נטויות למרחקים. שם באדים הרועדים מכחילים כעטופי חלום עמוק הרי חברון. במורד אחד ההרים ההם אוהל קידר עומד. בעזרת אללה נגיע שמה בשלום עם פנות היום. מה טובה המנוחה בצל על המחצלת ומה נעים העשן המכין את ארוחת הערב!

באחת השיירות הללו נפגש דוד בנועו ובנודו לנפשו בסביבות המחנה בבוקר אחד. הוא הלך לאט לפניו וחשב על חלומותיו, שחלם בלילה האחרון. הוא נזכר גם בחלומות ניפומיאשצ’י והחליט, שבשום מקום אין מרבים כל-כך לחלום ואין מייחסים ערך כה גדול לחזיונות הלילה כמו בארץ המזרח. עוד פעם נשתנה קולה של רחל עד לבלי הכירהו וזה הבהיל מאוד את נפשו. מלבד זה הוא נשא ונתן הרבה זמן עם איזה גנראל רוסי, שפניו פני ביסמארק, ופעמים אין ספורות נזכרה המלה “נאטוראליזאציה”. המשא-ומתן היה כה כבד ומחוסר קשר והיגיון כפרק ארוך מאוד, שמתחילים לקרוא אותו בחזרה מסופו… לבסוף כעס הגנראל וציווה לו לחפור קבר בשבילו בידי עצמו. כמובן לא קשה לקשר את חלקי החלום ולהבין מה בכוונתו להגיד. לוּ נפל הוא לעת כזאת בידי גנראל רוסי, היה הוא, דוד, טוען, שחוק ההתאזרחות, הוא חוק הנאטוראליזאציה, מתיר לו לקבל נתינות חדשה ולהילחם ברוסים ובבעלי בריתם, והטענות, כמובן, לא היו מועילות, והגנראל היה דן אותו למיתה ואולי היה גוזר עליו גם לחפור לו קבר בידי עצמו. ואולם המקניט ביותר הוא, שעליו לשגות פה בהבלים ובחלומות. כל זה פרי השיממון. לוּ היה לוֹ פה עם מי לפטפט ולטייל עד כדי עייפות, כמו עם רחל בירושלים, היה הוא ישן אחרת וחולם אחרת והיה מרגיש את עצמו בטוב. אבל הוא פה כה גלמוד. אבו-ג’מיל איננו יותר מגוי פיקח, וניפומיאשצ’י שותק הרבה, על הדברים המעסיקים את נפשו ביותר הוא שותק. אף-על-פי שדוד מבין אותו כבר גם למרות שתיקתו. אחרי ביקורם הראשון באוהל הבדוויה נתחוור לו הכול. הוא ראה, שלמרות התאמצות חברו לא לחשוב את רגשותיו לחלימה למשהו רציני, איזה כוחות בנפשו חשבו אותם על אפו וחמתו לדבר שכזה, רב הערך וכאילו גם אללי! – רב התוצאות. וזה היה מבהיל ומקניט את צובֵע הבתים המסכן ומעורר בו את צערו ומוסר כליותיו. מה לו, ליהודי מחברת “עין יעקב”, ונוסף לזה עוד כוהן, ולגויה הזאת? – היה הוא שואל את נפשו בתוגת יאוש. ואז היה הוא מתחיל לספר על חלומותיו ולהפליג בשבח אשתו הכשרה וילדיו העלובים… אך כמה מבהיל גם חלומו הוא, שחלם על רחל! אין זה כי אם באווירו של המִדבר הזה מרחפת רוח העמל והתלאה ומוסכת אימים וזוועה בחלומות האנשים המסכנים, שטולטלו הנה… אולם פתאום לקחה אוזנו צלצול פעמונים ושעטת צעדים אטומים, צעדי גמל. הוא פנה – זאת היתה השיירה.

– מהיכן אחים? – שאל דוד בקול רם ובידִידות.

– מכנף הארץ הזאת – רמזה לו יד אחת תנועה סתמית.

“מכנף הארץ”… כעין שביב קנאה הוצת בלב דוד לאלה הפראים הפטורים מעבודת הצבא, היוצאים ובאים אל אותה כנף הארץ הטמירית באין מכלים דבר והמבריחים מכס כמעט לעיניה הממשלה היראה אותם והעושה את עצמה כלא רואה. והוא? היהודי העסכרי? הפטריוט העוסמנלי?…

בדווים אחדים בשנות הגבורה ניגשו מיד אליו ובדיבורם הגרוני המלא קריאות חדות ופראיות כקריאות שִלְכֵי הבר החלו לבקש סיגרות, אחרים לא התעצלו אפילו לרדת לשם זה מעל גמליהם ובעוד רגע עמדה כל השיירה מסביבו. בחיוך קל ונעים כיבד דוד את כולם בקטורת עד תום אצלו כל הטבק, ובהתאבך העשן מפיהם, התענג הוא לראות את השמחה, אשר גרם להם בכבודו. הוא סגר כבר את חפיסת הכסף הריקה ויתכונן לשימה בצלחתו, והנה יד אוחזת בה ומושכתה ומעכבת.

– הרף! – נתן דוד בקולו.

הבדווי הצעיר, אשר משך את החפיסה באצבעותיו השחורות משמן ומזפת, חייך במלוא פניו מעין חיוך נבזה של רעבתנות אורבת ונעץ את שתי עיניו הלוהטות עמוק בפני דוד כתוהה על קנקנו וכמנחש: “האם לא מאותו מין החַווַג’ים אתה, שמהם מותר לקחת?”

– הרף! – התאמץ דוד לא לנפול תחת ההיפנוז של עיני הבדווי.

אך הלז באותו החיוך המתועב וביתר תקיפות הוסיף למשוך אליו את החפיסה. בדווים אחדים מהבאים בימים מדדו בעיניהם את המרחק המבדיל ביניהם ובין אוהלי הצבא ויחליטו כנראה בדעתם, שלא כדאי העניין, ויחלו לעוץ לשודד לחדול מהיהודי. אך הבדווי הצעיר הורגל כבר אל המחשבה, שהחפיסה היפה צריכה להיות אצלו, ולא הרפה ממנה.

אז ניגש בדווי זקן אחד, גבוה ובעל צורה, ובשלחו אל השודד את מבטו הזועם ובהניפו עליו את פגיונו קרא ואיים:

– התַרפה, בן נעוות המרדות, מהשלל, או בוחר אתה לנפול לרגלי מיד כפגר מובס?

הלז מיהר להרפות מהחפיסה והוחל להתנצל:

– כדברך, אבו-סלים, עשיתי. הנה ראיתי פניך כראות פני מלאך אלוהים.

אבו-סלים?… – השתומם דוד, האין זה אביה של חלימה?… והוא אמנם ראה אותו מתיר ברגע זה את גמלו ונפרד בהמון ברכות מאת השיירה לשים פניו אל הערוץ. דוד הביט אליו רגע בשים לב. אף לא קו אחד, שיזכיר את בתו. או אולי העיניים?… פנים צרים וארוכים, ששזפתם השמש ואף מסכה ברק בשזפונם, אף גדול וחד, מבט פרא חודר וחשדני, לאורך הלחיים שני חריצי קמטי זקנה… דעת לנבון נקל, שבהיותו שכן כה קרוב לאוהלי הצבא לא יכול הוא להרשות, שייעשה מעשה שוד במקום הזה על-ידי שיירתו, ולמי יבולע מזה אם לא לו?

הוא נזכר בסיפורים השונים, אשר שמע מפי ניפומיאשצ’י על הבדווי הזקן. הוא היה שודד עדר אֵלים וממלא נאדות עורותיהם כּוּתָח ושולח כעין פיוס לבעליהם הקודמים. הוא היה חושב זה לחוב קדוש ואם אפילו במשך שנים היה פורע אותו. מספר הנאדות כמספר האֵילים השדודים. מי יתכֵּן את רוח בני הקדם האלה? – אולי היתה זאת מין מסורת בידיו מאבות אבותיו, כשם שגם קבלה היתה בידי בני שבטו, שחודש רַגַבּ הוא ירח שבתון משוד ומגזל ושכל מעשי אלימות אסורים בו. אמנם קשה, קשה היה לציבור לעמוד בגזירה זו ופעם השיאהו יצרו גם לאבו-סלים לצאת לציד בחודש זה. הזמין לו אללה אצל עובר אורח אחד גראמופון והוא לקחהו מידו בחושבו אותו לתיבת אדרכמונים. אולם כשהתחילה התיבה לנגן, נבהל הבדווי ונתכרכמו פניו, הרי אלה אינם אלא תעלולי שָיְטָן, ומאז חזר בתשובה והיה למהדר מן המהדרין במצווה זו מאין כמוהו, ולא אחת ושתיים פיזר הוא יחידי להקות שודדים בהתנפלם על עוברי דרך בחודש הנ“ל. אחר-כך נודע לו, שהגראמופון הוא מעשה ידי ה”אינגליז", והוא החל להביט על אלה אי-המאמינים בקורטוב פחד, בכל אופן, החליט הוא, יש בתוכם ניצוץ של השיטן. אבל תשוקתו לבֶצע קירבתהו אליהם. הוא הקדיש להם את כל חוש הריח החד והנאמן של מרגל אמן, אף-על-פי שגם לטורקים עבד באותה שעה באמונה למרות שאט-נפשו אליהם – גם הם שילמו לו שכר טוב – ואגב בעובדו למאמינים חשב, שאינו מוכר את כל נפשו לסיטרא אחרא. הדבר הזה העציב מאוד את רוח בתו, חלימה זו, שבגלל אי-דמיון דמות דיוקנה לפניו היו מרַננים, שגנובה היא אתו. בראותה אותו מוציא מכיס אחד לירות טורקיות ומהכיס השני – סטרלינגים אנגליים הייתה היא נופלת לרגליו ובדמעות שליש בעיניה מתחננת מלפניו לעזוב את עבודת הריגול. אך הוא היה הודף אותה בגסות ונותן עליה בקולו: “סורי לך, כבשה פתיה! עוד לא נפלתי כה פלאים לקחת עצות מפי נשים!”

– ובכן, אחים – החל דוד שוב – ספרו מה ראיתם שם ומה שמעתם?

מבטי חשד אחדים פילחוהו בחניתות ולקול קריאות פרועות והוללות זזה פתאום השיירה ממקומה.

– לא כלום – אמר מאן-דהוא כלועג – ראינו שם מוסקובים כמוך.

מוסקובים כמוהו? ובכן כל-כך קל להכיר, שהוא מוסקובי? לא טוב הדבר! מדוע לא טוב? – נשַווה נא לרגע, שיש שם באמת רוסים, הרי אז… אבל אלה הם הבלים, כמובן. מהיכן כאן רוסים?

ובכל זאת לא ידע שָׁלֵו בנפשו והוא שאל את האחרון בשיירה, נער כושי מנמנם על כרו:

– יש שם רוסים?

– יש.

– אתה משקר.

– כרצונך, חווג’ה.

אז הדביק הוא את אבו-סלים ושם לפניו אותה השאלה.

הבדווי הזקן הזעיף יותר את גבותיו, גם קצות זנבות שפמו כאילו זחלו ונִתלו יותר למטה והוא ירה מבט-ברק אל דוד. “מה חפץ אי-המאמין הלזה?” אמנם העלם בא אליו כמעט בריצה ושאל את שאלתו בנשימה אחת, מה שמוכיח אולי, שאין לו שום מזימות נסתרות. ואולם מי יודע? חשב הבדווי – לנכלי רמאי אין גבול. ולמה לו לדעת אם יש שם רוסים?

– לך וראה – אמר אבו-סלים בחמת קצף – רגליך בריאות מרגלי גמלי, ואל תשאל עוד, פרחח, כי בנפשך הדבר.

הוא סר הצידה כה מוכה תימהון מקצף הבדווי, עד ששכח גם לומר לו איזו מִלת פיוס. הוא לא האמין שיש שם רוסים. לו האמין, כי עתה אסור לו להישאר כאן אף רגע ועליו לשית עצות בנפשו כיצד לברוח ירושלימה.

אבל הוא לא האמין. ואולם דברי הבדווים ביחד עם חלומו בלילה האחרון הספיקו להעכיר את רוחו מאוד מאוד. כמה הוא עייף כבר מכל העניין הזה, מעבודת הצבא, כמה אין העטרת של פטריוט עוסמנלי הולמתו וכמה הוא נרגז, אם איזה דבר הבאי שלא היה ולא נברא יש בידו לדכא את נפשו עד חורמה!… כל נים ונים בקרבו מתפלל למנוחה. הנה שם בראש אותו ההר העירום והצהוב – מה טוב היה שם לנוח על פסגתו באיזה בית קטן ובודד בן חדר יחיד, שמי יודע מי, מתי ובשביל מה בנוהו. לו היה על פסגתו מין בית כזה!… הוא היה יוצא החוצה לקדם בשמחה עמוקה מוצאי בוקר וערב, היה מנגן שעות ארוכות בחליל, היה כותב נוקטורן מלא הגיגי בדידות ואנחות געגועים טהורים ועם ערוב היום היה רועה זקן מן ההרים מביא לו תאנים רטובות מטל לאכול ומכתב מרחל… בהעלותו על לבו את תמונת אהובתו, בשוותו לנגדו את שערותיה האדומות-כהות מצבע חול רטוב, את הגומה המוארכת בלחיה השמאלית ואת ראשה הנטוי תמיד הצידה מדי דברה אתו כמבקשת את כתפו להישען עליה או כמתבוננת באהבה אל אישוני עיניו לתפוס בהם את מחשבתו, יודע הוא, שרק חזון שווא ומדוחים חזה לו רוח דמיונו הפעם, שרחוק מרחל, רחוק מירושלים, המנוחה והמרגוע ממנו והלאה. כמה היה הוא תמים! אז בטיילו בחוצות ירושלים, בשוטט עיניו על פני הריה ומגדליה, בהעבירו את ידו על פני אלה השערות הנחמדות, הוא כלל לא ידע ולא שיער, שזהו לחם חוקו, שהוא יִבּוֹל ויאבד בלעדי אלה, ביחוד בלי רחל, זה החן והחסד העברי עצמו ממיטב גנזי מכמניו. איזה רגש נפלא של זכרונות נעימים עֲבָרוֹ בעלותו על ההר המוביל אל הערוץ ובנועצו מבט ארוך וכמהַ באופק הצפון. “על חומותיך, ירושלים, הפקדתי שומרים”… – צִלצל בקרבו פסוק, שמִנִּי ילדותו רן בלבו כמלודיה עזה, כאיזה חזון וגילוי בלתי מובע במלים של אהבה לקדושתה ולהדרה של עיר האלוהים.

פתאום נדהם לשמע קול יריה שחלפה בזמזום חד ומאיים על פני עצם אוזנו, ואחריה שניה, שלישית; לא נשאר ספק, שהן היו מכוונות אליו. חיוור ואחוז פלצות החל הוא לרוץ במורד ההר. מי זה המתנקש להמיתו? אולי חמדי? כן, רשע זה מסוגל לשבת פה במארב… ותוך כדי מרוצתו החל הוא להסתכל. בתעלת הגנה אחת ישנה ועזובה ישב אבו-סלים, מסביבו הלבינו איזה ניירות והגמל עמד על שפת התעלה מוּרד-ראש והריח אותם. המרגל הזקן תפר, כנראה, מה שטעון הצנעה בתוך סתרי טלאיו ומצא את התעלה העזובה למקום יותר מוכשר לכך מאוהלו המלא שאון קוני אבטיחים. דוד ירד בחופזה מן ההר ובלכתו בדרך אל האוהלים הרהר במרי נפשו: הוא חשד בי… בראותו אותי בראש ההר חשד, שאני מתחקה על שורשיו… גם הוא כנראה יודע, שאני – פטריוט עוסמנלי… הנה הפרא השני החושד במה שאין בי… ואיך להיפטר, איך להיחלץ מכל הניוול והכיעור הזה?

כששב אל המחנה הגידו לו, כי אל ניפומיאשצ’י בא “המשרי” ²³מירושלים. על-יד פתח אוהלו של אבו-ג’מיל ראה הוא שק ארוז ובלה מיוֹשן, שהיה כנראה צרור דרכו של האורח, ומקל קרוס על גבו, ודוד מיהר להיכנס פנימה. כל אנשי האוהל היו עסוקים מאוד במשחק הקלפים, וניפומיאשצ’י בדאגה קודרת בפניו שאל את אורחו, שישב על מרבדו ממולו, פרטים על ביתו ועל ירושלים. עיניו המיואשות והפקוחות לרווחה כאילו שתו בצימאון מתוך עיני האורח מה שהלז היה חדל אונים למסור בפיו. זה היה יהודי גבוה ורחב פנים וזקן, בן חמישים וחמש, כולו שׂב, כולו עוני, גבותיו השעירות פרועות ותלויות, ובתוך חריצי קמטי פניו הקטנים עם הגדולים חרוּת דכדוך נפש גדול וכבד מאוד. כראותו את דוד הוא הושיט לו “שלום” ותיכף ומיד החל לחפש בחיפזון בכיסיו ואחרי הוציאו משם מכתב מסרהו ליד הצעיר. המכתב היה מאת רחל, ובתוכו עטופה גם פתקה מאביו. האח, מה מאושר היה הוא פה, לו יכול לקבל עלה טָרָף כזה שלוח מיונתו לכל הפחות פעם ביום! היא הודיעתהו, שזהו אולי מכתבה האחרון מירושלים, את המכתב הבא היא תכתוב לו מאחד אוהלי “הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי נומר פלוני השם ממחרת היום את פניו אל החזית. חִשקהּ להתנדב לאחות רחמניה היה ידוע לו, ובירושלים הוא אפילו התפעל הרבה מהמחשבה הזאת, אבל עכשיו אמר בלבו בחיוך לעג קל: “הנה עוד פטריוטית!”… והלאה היה כתוב: “אבא כועס קצת עלי, אבל אין דבר…” הזוכר אתה, פעם אמרת עלי, שאני אכזריה, ועכשיו ידע כל העולם, שאני רחמניה…" “כולנו מנשקים לך… קדימה’לע מנשקת לך ודורשת בשלומך… גם בת שכנתנו ישוּבה דורשת בשלומך…” “שלך, שלך לנצח נצחים…”

החזית – זאת אומרת: פה. הגדוד האיזמירי יבוא איפוא הנה! בכל אופן בקרבת מקום יהיה. והוא יוכל בוודאי להתראות עם רחל’ע יום יום! איזה אושר, אלוהי ישראל, איזה אושר!

אבל שמחתו הצטמקה והתנדפה כולה בהביטו אל פני שני היהודים הנוגים והמדוכאים היושבים ונאנחים אנחות עמוקות בחברתו. הוא פנה אל היהודי האורח – שמו היה ר' בר טוּניידיבר, שמש כולל דרוהוביטש – ושאל אותו לסיבת בואו הנה. והלז החל לספר בגרון צרוב וחנוק מצוקה:

– יודע אני? צרותי המרות הן שהביאוני לכאן. כבודו יכול להאמין לי, שאני בעצמי אינני תופס מדוע זה ולמה עומדות רגלי כאן, לשם מה באתי ומה אני עושה במקומות הללו. היה לי… יש לי… בן (ובדברו פרץ זרם דמעות מעיניו). בן שש-עשרה היה, נער ככה רזה וחלש, שהרי כידוע תורה מתישה, והוא דווקא ידע כבר תורה, בישיבת “עץ-חיים” הוא הוא מהאברכים-הצעצועים. אצלו – לקרוא דף גמרא עם כל נושאי כליו היה ממש כמו אצלי לקרוא פסוקי דזמרא. והנה באה עלינו שואה, באו מלאכי חבלה ויקחוהו מבין זרועותי וישלחוהו – אותו, החלוש, עור ועצמות, שלחו לעבודת עמליה פה במדבר. אַח-אַח-אַח, העמליה – זוהי פיתוֹם ורעמסס שלנו!… אפילו להיפרד ממנו לא נתנוני הרוצחים… עובר שבוע, שבועיים, עוברים שלושה שבועות, אני מחכה לידיעות, למכתבים, אין ידיעות מליבושי’ל שלי!… אצלנו בבית – כמו שכבודו יכול לשער – תשעה באב, כלו עינינו בבכי… לבסוף הגיעתנו ידיעה, אוי, אוי, אוי, מי יתן ובלעתני האדמה טרם קיבלתיה. ערבי אחד, שעבד עמו ביחד ושברח כנהוג, בא ובישרני: “בנך מת… החום גדול, לאכול אין נותנים ולברוח לא יכול – ומת”. מילא, אין לי צורך לפרש איזה שבר גדול ללב הוא לדעת, שכאן במדבר הארור הזה גווע ילדך, אשר נִענעת את עריסתו, אשר טיפחת ורביתָ אותו מיומו הראשון, גווע אולי משום שלא היה מי שיגיש לו ספל מים לצמאו. אבל מה יש בידינו לעשות? ישבנו “שבעה”, קרענו קריעה (אמנם אחד הדשים במעיל היהודי היה קרוע ותלוי כמו לשון מתה), בכינו, בכינו הרבה בכי… מה יש בידינו לעשות מלבד זה? – והנה לפני איזה ימים אני שומע מין נוסחה כזאת: שבני הוא אמנם חולה מסוכן, אבל עוד לא מת. לבי לא נתנני עוד להאמין, ואולם אשתי האיצה בי ללכת לראות הכול בעיני ולהיווכח… מה? מפה לגדוד העמליה, אומרים, מהלך ארבע שעות. נו-נו, אנוח ואלך לראות מה אִינה לי אלוהים, אח-אח-אח!…

הוא נשתתק, ודמעות חשאיות החלו לנזול אשה אחרי רעותה מעיניו. לפלא היה בעיני דוד לראות את היהודי בוכה עתה, כשנפתחה אפשרות למצוא את בנו בחיים. אולם עוד מעט והוא דימה להבין את הדמעות הללו: דמיונו של האומלל היה כאילו אמרוּ לו ללכת להוציא את בנו מקברו, ואם לא ימצאֵהו חי, הרי יהיה עליו לסופדו שנית.

– מוזר – הפסיק דוד את השתיקה – כלום בני שש-עשרה חייבים בעבודת הצבא ועוד בעבודה קשה כעמליה?

– על תוגר-שקצה הוא מקשה קושיות! – קרא ניפומיאשצ’י בחרי-אף! – מצא על מי להקשות! אצל תוגר-שקצה הכול אפשר! גמולי מחלב, עתיקי משדיים כשרים אצלו לעמליה. גם את הפיסחים והעיוורים לא פיתח תוגר-שקצה ביתה, מפני שבקשיש של פיסח ועיוור הוא בעיניו כשר בתכלית הכשרות. הנה… – הראה הוא על אחד המנגנים המשחק בקלפים בהתלהבות יתירה, עיוור בעין אחת – אלה חייליך, ישמעאל!… וזקנים עתיקי יומין, שרגליהם שאול יתמוכו, אינם אצלו בעמליה? אך מה שמפליא ביותר הוא, שזה לא כבר מצאה עוד כל-כך השקצה חן בעינינו. פוֹניה הוא רוצח ואכזר, כך היינו רגילים לומר, אבל השקצה היא טובת-לב ורחמנית מאין כמוה. כן, כן, מדרך העולם, ששקצה המוצאת חן… (מה זה אני מפטפט? – נבהל ניפומיאשצ’י לכל עומק לבו – מה זה אני עומד ומגלה עלי במו פי! איך הם יפרשו את דברי?) אולם עכשיו כשהשקצה נהפכה ל“שקץ”, ל“שקץ” גס וחצוף הנכנס לך לפני ולפנים אל כיסך ואל נפשך ואל הגרגרת שלך, עכשיו נפקחו עיני כולם ואין עוד מי שיספר בשבחו ויתנה אתו אהבים. שַקֵּץ תשקצנו!

– אצלנו בירושלים – אמר באנחה ר' בר טוניידיבר: – אין מדקדקין כבר. מתנים אהבים גם עם “שקצים”. הנה בשבוע שעברה ברחה בת אחי מהבית עם איזה ערבי ולא נודעו עקבותיה. ויש עוד ועוד כמוה, יש… וכולן דווקא עם “שקצים”. בחור יהודי, איך שהוא, מרחם ולבו מהסס: איך יעשה בת ישראל לאומללה… ואגב הרי יש בית-דין בישראל ובאים ומרעישים עולמות וטוענים ובית-דין פוסק או קידושין, או שלם ישלם, או סתם… יודע אני?… קטנה להגיד: בתולה שנתפתתה!… הרי אצלנו, היהודים, יש על זה, ברוך-השם, תילי-תילים של הלכות… ואולם הוא, כוונתי – ה“ערל וטמא”, הנהו דווקא מֵקֵל גדול בדבר. הוא עושה מה שעושה ואין בנותינו סוחבות אותו אל בית-הדין… ואלא מאי, תאמרו: האב? היכן האב? אי, הניחו לו. האב הריהו טרוד בדאגות פרנסה המשחירה את הפנים ואת הנשמה כשולי קדרה. והבנות, יסלח נא לי אלוהים את מוצא שפתי, הן עוד לכל ההצלחות מין סחורה כזו… הדורשת שמירה מעולה… ממש מין תפוח-זהב רך-שברכים הנשלח לליברפול…

דוד נזכר בדברי חמדי על יהודיות דמשק, ועלבון נוקב וקשה מהכיל בעד בנות עמו ובעד חילול ירושלים עיר הקודש כווה את לבו.

היה כבר אחר הצהריים, ומתחת ליריעה המופשלה התגנב לרגעים רוח מערבי צח ומשובב נפש, והיהודי סיפר וסיפר. החדשות היו עגומות. ילדי ניפומיאשצ’י רעבים, אשתו אוחזת בכל מלאכה ומשלח-יד שאתה רוצה רק בשביל הפת החרבה – ואינה מספיקה. מה יסכּון משלח-יד, כשחו“ל סגור וכל צינורות הפרנסה נסתתמו והנייר הטורקי לא ביד יוקח? אחיה של פסיה-רחל, גיסו של ניפומיאשצ’י, מתחבא יום ולילה במשך שבועות במרתף עמוק מאימת העסכריה. פניו נשחרו כבר כעפר, פרצופים יותר יפים מורידים הקברה, אך הוא צועק באחת: קִרעו את בשרי במסרקות של ברזל ומִכרוהו לעיני בבית-המקולין – ואני לעסכריה לא אלך!… ואם בכל אלה לא הוגדשה הסאה, הרי נטפלה אלינו זה מקרוב מין קדחת משונה, שרבים חלליה… אל איזה קלויז, “מניין” או בית כנסת שתיכנס, יאחזך חיל ורעדה למשמע ה “קדישים” הרבים בפי אפרוחים קטנים, ילדי ישראל הנחמדים והכשרים, אלה צאן קודשים העומדים וכאילו שואלים בקולותיהם הזכים והתמימים: רבש”ע! מה עוללת לנו! מה פשענו ומה חטאתנו?

שלושת היהודים ישבו מדוכאים ומורָדי ראש.

– מה לכם נעצבים, יהודים? – הרים עַבֶּד חַלֶבִּי פתאום בעליזות את עיניו מעל קלפיו – ועל מה בוכים כל-כך היהודים האלה? נחֵש, נחש ולמצוא יבצר ממך. יהודי מחזיק הכול בצנעה, גם את צרור כספו, גם את נשמתו. הנה האַרְמֶלִים ²⁴– אלה, כשתגיע להם בשורה מעציבה מן הבית, מיד עומדים ומספרים לנו הכול.

– יהודי? – לעג אבו-ג’מיל בהניעו ביד ימינו, שבין אצבעה ואגודלה היה קמוץ פרעוש, שזה עתה צד אותו בכותונתו – כלום אין אתה יודע עוד, שאין לך בעולם יצור גאוותן כיהודי? אולם כדי שלא נהיה כמרבים להג בעלמא וכמדברים מן השפה ולחוץ אספר לכם בהזדמנות זו מעשיה.

כולם עזבו את הקלפים ואבו-ג’מיל החל לספר:

– כאן מה כאן פי שלף אין אקרן ²⁵, ויהי היום ונביאנו מוחמד וסידנא

מוסה ²⁶וסידנא איסא ²⁷ישבו ושיחקו שלושתם בקוביה. סידנא איסא, שידע לשחק פחות מכולם, החל להפסיד. בתחילה הפסיד את נעליו לנביאנו ואחר-כך את חלוקו – לסידנא מוסה. נביאנוּ לקח את נעלי סידנא איסא ומכר אותם ובמחירם קנה חרב, שנתן אותה במתנה לראש גדוד המוּג’הדין ²⁸ואולם סידנא מוסא לא ידע מה לעושת בזכיונו – גאוותו לא נתנתו לא למכור את החלוק ולא להשיבהו לבעליו: אם ימכרנו, יאמרו עליו, שהוא רודף בצע, ואם ישיבהו, ישאלוהו ליצני הדור: אם כן, למה טרחו טרחיא? מה עשה? עמד ונתן אותו למתנה למשרתו יהושע בן נון. יהושע, שגם הוא היה יהודי, כיוון שלבש חלוקו של מחוקק, החל להתגאות ולהתנשא על פני כל שלושת המחוקקים גם יחד. ראה סידנא מוסה, שעשה עסק לא טוב, החל להתגרד בעורפו, ולמען שבר את גאוֹן משרתו ציווהו להביא לו תות בכדי שיטנף דרך אגב את חלוקו. אבל יהושע גם הוא איננו טיפש, הלך והביא לו תות לבן. אז הוא פקד עליו להביא לו ריאה חיה של בן-פקועה, הלך הלז, הביא לו את הריאה בקצה משענתו. כיוון שראה סידנא מוסא כך, בא לכלל כעס והלך אל סידנא איסא ויפתח בעורמה: “הנה נכמרו רחמי, יא איסא, לראותך מתהלך בשוק בלי חלוק. ועתה שמע אייעצך איך להשיבהו אליך”… אבל סידנא איסא שגם הוא היה יהודי, הפסיק אותו בגאווה: “אין לי שום צורך בחלוק, אני חושב גם את המכנסיים לדבר מיותר”. אז בערה כאש חמתו של סידנא מוסה וביניהם התגלעה קטטה גדולה עד לב השמיים ומאז נתפלגו לשתי דתות מיוחדות. חלוקו של סידנא איסא נשאר על יהושע, ומני אז ועד היום היהודים עם הנוצרים מדיינים ומתווכחים בלי חשׂך והפוגה: היהודים אומרים, שבלבנה נשקפים פני יהושע והנוצרים אומרים, שמתוכה נשקפים פני סידנא איסא. ונביאנו עומד, שומע את כל הוויכוח וצוחק… הנה עד היכן מגיעה גאוותו של יהודי!

– אה-ה-ה, יא לילי! – קרא בהתפעלות המנגן העיוור בעין אחת ולאות הנאה עמוקה סגר גם את עינו הפיקחת.

– ח-ח-ח! – צחק מטוּב-לב הבריטון השני חליל קורדי – הם לא ידעו מה לעשות בחלוק. אני הייתי ראשית כול מטליא בו את חורי אוהלינו ומהשאר הייתי תופר ילקוט לבריטון שלי.

– יפה שיקרת, אבו-ג’מיל – אמר סעיד הרַמְאַלְלִי בחיוך מלא זוהר בעיניו הגדולות – ולשקריך אין אני יכול להסכים. היצור היותר גאה בעולם זהו – מנגן. וגם אני אספר לכם מעשיה בהזדמנות זו.

כולם פנו אליו וחיכו. המדבר היה גנב “אש להבה” ולפני עבודתו בצבא – גם שודד דרכים מפורסם, אך הוא הכניע פה את כל הלבבות ועורר קנאה עצומה בנגינתו הנהדרה בקורנט. הוא הסתכל רגע באצבעותיו הארוכות והאריסטוקראטיות והחל לספר:

– כאשר פתח נוח עליהו סלם את התיבה לכל החיה והעוף בשביל להציל אותם מכיליון בתוך שטף מי המבול, בא גם המנגן הראשון יובל, אללה ירחמהו עם כינורו על גביו וביקש גם הוא להיכנס. אמר לו נוח: “אתה – היכנס, תפדל, אבל בלי כינורך. גם ככה מלאה כבר התיבה כל מיני זמזמנים ושרקנים ויהיה פה די בוּג’רס ²⁹גם בלעדיך”. ענה יובל ביהירות: “לא! אינני נפרד מכינורי לעולם, רק המוות יפריד בינינו”. אמר לו נוח: “חטרך!” ³⁰טבע יובל במימי המבול. ויהי כאשר שבו כל המים מעל הארץ נתבע נוח לעמוד לפני דינה של פמליא של מעלה. על כיסאות למשפט ישב מלך סולימן ³¹עליהו סלם. נתן המלך סולימן על נוח בקול רגז: “איך מלאך לבך לנהוג קלות ראש בכבוד אבי כל המנגנים? ועתה – פנה הוא אל יובל – בחר עונש בשבילו!” – אך יובל ענה בגאווה ובוז: “אני חושב לי לפחיתות הכבוד את הדיבה המוצאה עלי, כי נוח גרם לי את מותי. הן אני בעצמי בחרתי במוות. בפני מי הייתי מנגן שם בתיבה? בפני הפַלָּח הזה או בפני התיישים והעיזים אשר בקירבה?” – אז אמר המלך סולימן בצחוק על שפתיו: “רואה אנוכי, שהנך גאה מאוד. גאוותך תעיד בך, שהנך מנגן גדול. ועתה הואל נא והשמיעני אחת ממנגינותיך כי אוהב נגינה אני מנעורי”. מאוד חשקה נפש יובל לנגן את מנגינותיו באוזני המלך הגדול ולנחול כבוד ותפארת מפי החכם מכל האדם, כי מה הם כל חיי המנגן בלי כבוד והתפארוּת. הוא שלח את ידו אל גבו לקחת את כינורו, אך אהה, מתלאה! הוא נזכר שכינורו אבד לו במצולות מי המבול. אז לבש יובל גאון ויהירות במדיו ואמר: “להשפלת כבוד המנגן שבי אחשוב לנגן לפני הסקרנים”. ברגע זה התעורר נוח ואמר: “הרואה כבוד המלך כמה עיקש ופתלתל הוא המנגן הזה וכמה היה מבלבל לנו את מוחותינו שם בתיבה? כלום לא היטבתי לעשות אז? ועתה, אדוני המלך, לו לעצתי שמעת וגירשת אותו מעל פניך”. העצה ישרה בעיני המלך סולימן ויגרש את שניהם.

– לו היית אתה שם, סעיד, ולו הייתי אני שופטך – אמר עבד חלבי – כי אז מצאתי במה לשבר את גאונך – בפלקות ³².

– לו היה שם סעיד – אמר חליל קורדי – הרי היה גונב את הכתר מעל ראש המלך סולימן והלז לא היה אפילו מרגיש.

– ואני אומר לכם, רבותי, שכל אלה הבלים הם – אמר גלב התזמורת אברהים, בעל הצורה הצרפתית. – אני אומר, שאין בעולם יצור גאוותן כפרעוש. ואספר לכם גם אני בהזדמנות זו מעשיה. ויהי היום ועל מקום, שאין נוהגים לגלותו מפני דרכי נימוס, נפגשו שני פרעושים ושניהם צועקים זה לזה: “פנה דרך!” האחד מכריז: “היודע אתה מי אנוכי? הלוא אני זכיתי לעקוץ את הכליף עומר בכבודו ובעצמו בבית שחיו ולשתות ממנו טיפת דם בימי מלחמותיו המפוארות”. והשני מתהדר: “ועלי לא שמעת מאומה? אני הוא אשר עקצתי פעם במרפק ידו לווזיר הראשון בעוברו לעשות פקודים לצבאות”. בינתיים אין איש מהם חפץ לפנות דרך והם מתנצחים זה עם זה, קופצים ומדלגים בחוצפה יתרה איש בפני רעהו, ובתגרת המלחמה הזאת נדדה שנתו של בעל-הדבר-עצמו, כלומר של בעל אותו הדבר, שנוהגים לכסותו מפני דרכי נימוס, והוא חייל טורקי פשוט ועלוב בלי כל תארים, אפילו לא אוֹנבשי. שאל בעל הדבר את שניהם: “רבותי! אתם הנכם שני פרעושים רבי המעלה כאלה, ומה לכם בתוך בגדיו התחתונים של חייל פשוט כמוני?” קפץ האחד ואמר לו: “אי לך, עלוב! אי אפשר עוד לדעת מה מינה לך העתיד. אולי תזכה לעלות לתואר של פחה גדול, אולי גם ימנוך שר לגדוד שומרי ראש המלך. מדוע לא? או-הו, דברים כאלה קרו לא אחת ושתיים”. קפץ השני וקרא: “מה? אולי?… אני בתור מי שהיו לו מהלכים קרובים שבקרובים אצל הוד הכליף עומר בכבודו ובעצמו, הריני מעלה אותך על דעת עצמי לתואר השני למלך!” נסתתמו טענותיו של החייל ונתן לשניהם למצוץ… וטר אִיל טיר וּמסכּוּם בּילכיר ³³… ועתה היש עוד יצור יהיר כפרעוש?

הסיפור על הפרעוש הגאה מצא כנראה חן בעיני כל המסובין, יען כי באוהל נשמע קול צחוק רועש ועליז. גם בפני היהודים הנוגים התפשט חיוך קל ובשביל שלא להיות לאבל בין המחותנים הכניס אפילו ניפומיאשצ’י נופך משלו:

– ומה הוא העונש של שלושתם? – החל הוא בערבית הרצוצה שלו ובתנועותיו הטיפוסיות – ואתא פרעושא ונשך למנגנא, ואתא מנגנא חמדי ונשך ליהודי דהוּד סטרבּוּסקי, ואתא יהודי שמיל ומעך לפרעושא…

הצחוק השמח עלה שבעתיים בעוזו.

– ח-ח-ח! – צחק אבו-ג’מיל – שמיל שלנו כשיגיד דבר, הוא יגיד כבר בעד כל היהודים…

עתה החלו כולם לדבר על חמדי ועל שנאתו לאוסטרובסקי, אך לא היו רגעים מועטים וההשגחה הזמינה לחֶבריא דבר חדש מבדח את הדעת ומרנין לב. אל האוהל נכנס צ’ווש אחר כשהוא מוביל בידו טירון בעל פנים, אשר כרוֹב רעננותם כן רוב טיפשותם, ובהראותו על התחבושת העוברת מתחת לסנטרו אל קודקודו התחיל לספר, שברנש זה בא היום אל הרופא לבקש רפואה לראשו הפצוע – יד חבר שיכור היתה בו – והרופא בראותו את התחבושת, חשב, כי שיניו כואבות, ומשך לו ביוד בתוך פיו. הרופא איננו אוהב להרבות בדיבור, והטירון חשב שזאת היא הרפואה הנכונה לפצע בראש…

כל המנגנים הוסיפו לצחוק בקול רם והולל לתיאבון, ובלב דוד עלה הרהור: “אילמלא היו קוריוזים כאלה מעשים בכל יום בבתי החולים הטורקיים, כי עתה היה ירחמיאל רעי בין החיים”…

הזיכרון נגע במקרה מעציב מאוד, אשר קרה את דוד לפני חודש ימים. רעו היחיד והאהוב, החייל ירחמיאל קרינקין, נכנס לבית החולים הצבאי על מנת שיפצלו לו ציפורן כואבת מאחת בהונות רגליו, ושם השכיבוהו במיטה אחת עם חולה טיפוס – ונתדבק ומת.

– רואה אני – אמר ר' בר טוּניידיבר במנוד ראש נוגה – שכאן אצלכם אפשר לבלות את הזמן יפה. ממש ניצוץ של חסידי לוּבאביץ בוער בקרב הללו. שְׂמח, קבצן, בטלאיך ובפשפשיך. ובאמת מה יש להם ומה חסר להם?

כאילו בכדי לטשטש ולהשכיח שגם הוא השתתף לפני רגע בקלות ראשם של הגויים, אמר ניפומיאשצ’י במרץ:

– מה שייך? גוי הוא לעולם גוי! יכול אתה לירות בתותח בראשו, ואיהו דידיה עביד.

– נו, ולי – אמר ר' בר באנחה בקומו ממקומו – כבר זמן… אח-אח-אח! מה הכין שם לבֶרֶה מטוּניידיבקה מזלו הבהיר? – דוד וניפומיאשצ’י יצאו אחריו את האוהל. – ובכן לאיזה צד הולכים כאן אל מחנה העמליה?

– אנחנו נלווה אותך – אמר דוד.

רוח ים ריככה במקצת את החום שלאחר הצהריים. הדרך רצה עקולה ומלאה עקבות פרסות גמלים לערוּץ. היה שקט… ניפומיאשצ’י ודוד הלכו לשני צידי היהודי הירושלמי ושמעו ולא הפריעו לו לדבר. אותה העובדה, שלפי מושגו עוד שום אב מששת ימי בראשית ועד היום לא הלך בדרך מדבר זו ב“שליחות” כזאת כמוהו, פתחה שוב מדי פעם את מעיין דמעותיו. “מהיכן לו ליהודי זה ולבני ביתו כל-כך הרבה דמעות?” שאל דוד את נפשו נרגז וכואב. בראשונה, כשנסתם כל חזון מהבן, בכו, כשנתקבלה הידיעה על מותו בכו; כשבאה ההכחשה בוכים; ועתה כשיבוא שמה, בין אם ימצאהו חי, בין אם ימצאהו מת – בכֹה יבכה. אבל, אל אלוהים! כלום חיזיון בודד הוא יהודי זה? כלום אין הוא סמל? מאין, מאין עוד דם ודמעות לעם הממושך והממורט והנענה מדור דור ועד עצם היום הזה אחרי אותו המבול האדום והנורא, שהציף בו את כל היקום? לא, הוא מוסיף ומוסיף עוד להרוות את האדמה ולהשקותה, אך היא, הרווּיה והמזובלה, איננה מצמיחה, כנראה, לא שושנים ולא קוצים. כן, כן, במקום הישפך אותו הדם ואותן הדמעות לא עלו פרחים ואף גם לא קמשונים וברקנים. כי אכן מה הוא סוף סוף העם הזה? מה הוא באמת לאמיתו? האם ענק נאזר און המפיל את חיתיתו ברוב כוחו וגבורתו על כל הגויים? או גאוותן ויהיר ריק, כמו שהעלה זה עתה הערבי במעשייתו? או סתם אסקופה הנדרסת, שכל הרוצה יורק עליה ומנער בה את הרפש, אשר דבק בערדליו? ומה היא התחיה העברית? דרך הזדמנות ליהודים לאומיים לקרוא לבנותיהם שמות שדופים ופובליציסטיים, כגון: קָדימה, יִשוּבָה, או להסב את השם הלועזי קטרינה לשם העברי על טהרת הקודש כַּתֵּר רִנָה? או אולי אינם אלה אלא הרקק, שפלט אל שפת הים הזה הגל הגדול והענקי, ששמו התחיה העברית, שאין לו משל ודמיון במרום שיאו וברעננותו עלי אדמות ושאחריתו מי ישורנה?

הדרך העלה אותם על גבעה אחת עגולה, שמעליה הסתמנו במרחק אוהלי צבא העמליה. מרחוק באור השמש נשקפו האוהלים כה שלווים ומחוסרי שמץ דאגה, עד כי מוזר וקשה היה לקשר אותם עם אותו האסון, שהם יכלו לשמור בחובם בשביל שמש כולל דרוהוביטש.

אחרי הראותם לר' בּר את הדרך החליטו דוד וניפומיאשצ’י לשוב. מתוך לחיצת ידיים בירכוהו שניהם, שהלוואי וימצא את בנו בריא ושלם. דוד נזכר, שהוא קרא באיזה מקום, שכל הלוואי הוא תפילה, ששתי פעמים שתיים לא תהיינה ארבע.

הם עמדו על הגבעה הנשקפת על פני הערוץ, כל שפעת ירקונו נראתה מפה בהירה ומצופה פז תאווה לעיניים, וכמדומה גם קול געייתם של גדיי חלימה הגיע משם. הם הביטו עוד רגעים מספר אחרי היהודי ההולך ומתרחק ועל צרורו החובט לו בגבו ואחרי כן החלו לשוב לאט ומבלי דַבֵּר דבר אל האוהלים.

2

במחנה מצאו הם את כל המנגנים יושבים על הארץ למקטנם ועד גדולם וממרקים ומשפשפים במשחת מתכת את כליהם. מתוך שיחתם אפשר היה להבין, שמתכוננים ללכת לאיזו לוויה.

– מי זה מת? – שאל דוד.

– אַרקן-חרבּ ³⁴חוּסין – ענו לו – אדם צעיר עוד, מת מזוֹללוּת יתרה.

כל אופיצר, שמת לא מיד האויב, נחשב כאן בעיני החיילים לקורבן הזוללות. ואלא מאי? ממה ימות? מרעב? מבשלי ה“זבּטן” ³⁵היו יכולים להכחיש זה בכל תוקף.

כולם היו זועפים, כאילו היטב חרה להם על אשר הפסיקו את שנתם העצלה ואת בטלת יום הרמדן במקרה עגום כמו לוויה. מי-שהוא גם התלונן ורטן:

– בלי מארש ההשכבה לא תערב לו שם שנתו. הראיתם בעלנות?…

– ומה איכפת לך, אם תגרום לו פעם עונג כזה? – הוכיח אבו-ג’מיל את המתלונן על פניו: – בחייו לא זכה הבר-מינן לשמוע אף פעם מארש לכבודו ולכבוד גבורותיו. ישמע איפוא הפעם. אצלי יש חשבון פשוט כזה: אם האַרקן-חרבּ חוסין לא התעצל היום לצאת לדרך כל-כך ארוכה, היא הדרך מאוהלו עד הגיהינום – אני, הפחוּת ממנו בתוארי, בוודאי ובוודאי שאין לי מה להתעצל לעשות דרך יותר קצרה… ובכלל מה ממך יהלוֹך? עינך רעה בשלו?

– עיני רעה בבַרבּוּריו האבוסים – הוטל שוב רמז לסיבת מותו של האַרקן-חרבּ.

הייתה השעה השלישית אחרי הצהריים, זמן בואו הרגיל של רוח המערב, והוא בא גם היום. זה היה דבר-מה בלתי משוער ובלתי מצויר לדמיון בן הארץ הנושבת. זועף ומבהיל בַּעְיָם אכזריותו הרים הרוח ענני אבק חוּם וכיסה בדם את עין השמיים, הפך את כל העולם למין ביצת מחשכים דלוחה, עיוור את העיניים ושם מחנק לגרון. ובתוך המחשכים הללו עקרו כנגושי שוט המנגנים עם הכלים המעופרים תחת זרועם את הדרך אל אוהל הארקן-חרבּ המת. אחרי השאירם מאחוריהם גיא אחד רחב ולא עמוק החלו הם לשרך דרך המישור, דרך חול יבש ומתפורר כשפת התהום תחת מדרך כל רגל. הנשימה כבדה, הזיעו, והאבק הבלול בזיעה הניח שכבה עבה של רפש על הפנים והצוואר וגם אל מתחת הכותונת חדר והגיע. בעמודים ובפנקסי תווים לא היה עתה כל צורך, את מארש הלוויה ידעו כולם על-פה, והחיילים הצעירים, ודוד ביניהם, התארחו ללכת עם כל התהלוכה רק בשביל להתרגל במצוות הניזם ובעבודת המלכות. כחצי שעה ארכה ההליכה במישור החול, ובבואם אל האוהל, שהדגל העותומני המורד עד חצי המוט פרפר מאוד כאילו נפשו ידעה לו וכממאן הינחם על מות הארקן–חרב, היה עליהם לחכות עוד שעה שלמה לבוא הפחה, ראש הקולאורדו. בפירוש לא הביע הוד מעלתו את רצונו להיות על הלוויה, אבל אפשר היה גם לשער, שאולי יבוא. לאחרונה בא חייל והודיע, כי הפחה לא יבוא. רעי המת, אופיצרים אחדים טובי-לב ונוחים בחברה, אלא שקנו להם שם בגנבותיהם מתוך המחסן הצבאי, הוציאו את הארון. מתחת לכפורת המתקפלת ונפשלת מהרוח נגלה עֵצו, שנאסף מחלקי עגלות שבורות. תהלוכת המוות זזה ממקומה לקול התזמורת, שהרעישה בקול תרועה ושברים את מארש הלוויה של שוֹפן. ואך פרצה אלומת התרועות הראשונה ונגעה באוזני דוד, וכל קרביו חרדו בקרבו חרדה גדולה. אהה! הוא לא שיער למצוא פה תמונה כה מעציבה וכה מעוררת יאוש! – ללכת עם כל האספסוף הזה ולהוביל לקבורות את האיש הפלאי, שתחת למות פה מות גיבורים, מת ככה בעלמא, אולי באמת מזוללות או משיכרון, להובילו במוסיקה כל-כך גרועה בתוך זו סערת האבק – אכן זה הבהיל והוליך אימים על נפשו. והמוסיקה היתה גרועה… רגע נדמה לו, שכל כאב נפשו רק בשלה, שהוא מצר וכואב על עלבונה. אולם מאוד חותכות ומכאיבות היו צביטות הלב המתחמץ, ודוד נזכר באביו, היהודי התם, שנפשו נפש יונה, באמו המתעסקת בצורכי ציבור כצדיקה גמורה, באחיותיו, ברחל, בחברו ירחמיאל, בחדרו הקטן הנשקף בשני חלונותיו אל טור-מלכא, בכל מה שהוא השאיר שם בירושלים ושהיה תוכן חייו ואפסו עוד. ועתה כל זה רחוק, רחוק, על כוכב אחר; והוא מוּטל פה למעצבה בתהום האכזריה הזאת, אשר כל באיה לא ישוּבוּן – כן, כן אפסה בקרבו כל תקווה לשוּב ולראוֹת עוד פעם את כל מה שאהבה נפשו!… והמוסיקה היתה גרועה… החצוצרות הגדולות נהמו והחרו כאחוזות בולמוס, החלילים צפצפו כמו לצים מובילי קופים והצעד היה צעד גלוֹפּ – הסערה רדפה והפילה מעל הרגליים, ובלתי מובלג ובלתי דחוי היה הצורך בלב כול להשליך את הכלים בחוֹל ולברוח ולנסוע על נפשם מהלוויה הזאת, שהיתה הרבה יותר דומה לחתונה של שדים. לדוד נדמה, שהם מקברים כאן לא את האַרקן-חרבּ, כי אם את שופן ואת המארש שלו ואת המוסיקה ואת כל היפה בעולם. הוא נזכר, ששמע ממי-שהוא, כי הבר-מינן היה שוקד על לימוד השפה האשכנזית והיה בכלל חובב אשכנז גדול ובין הטורקים נחשב לאחד היותר משכילים, ובהביטו על ארונו המזדעזע הוא לא יכול להשתחרר מההרהור, שעוד מעט ויקפוץ האַרקן-חרבּ על רגליו בארונו ויתחיל לצעוק ככרוכיא: אי אפשי, אי אפשי במוסיקה כזאת!… רגע קצר, והוא השיג, שתהומות היאוש הנוראות והעמוקות לבלי חוק הן לא אצל שופן, כי אם פה, פה בסערת המדבר הזאת, בעבודת הצבא, בלוויית האיש הזה, שעבר כצל על פני הארץ, שהמצוקה הגדולה היא בחיים. וההכרה הזאת היתה לו כל-כך יוקדת ונוקבת, עד אשר בשעה שהחלו להוריד את הארון הקברה לא עצר עוד העלם כוח והתחמק ושב לבדו, מבלי הודיע לדבר לאיש, אל אוהלי התזמורת.

הוא נכנס אל אוהלו, שרעד ופרפר מהרוחות המסתערות מכל העברים ושחישב, נדמה, בכל רגע, להינתק, להיקרע ולעוף באוויר. בפנים לא היה איש, האבק מילא את כל חלל האוהל עד כדי מחנק וגם הניח שכבה אפורה ועבה על פני כל הכלים והבגדים. במין הרגשה של “לא-איכפת” הוא שכב והתכנס כולו תחת שמיכתו השעירה, מבלי העביר מעליה את האבק, והתמסר בראשו וברובו בידי היאוש. הוא החל לזכור לוויה אחת, שהוא היה בבוקר משכים אחד מלווה היחיד. זאת היתה לווייתו של אותו החבר ירחמיאל קרינקין, שמת בבית-החולים הצבאי מטיפוס הבהרות. מכאיב ומעליב, אל אלוהים, כמה מעליב! ביקש לפצל לו ציפורן כואבת מבוהן רגלו וגמר את מחזור גלגולו בטיפוס. ירחמיאל קרינקין – ופינַל טיפשי כזה!… הנהו כולו לנגד עיניו – יחף, מגודל פרע, מחייך מטוּב-לב ולועג לקטנוּיוֹת החיים, בכיפת ילדים לבנה, נושא את זוג נעליו הישנות בידיו – ככה הוא עבר את האלפים וארצות רבות ובדרכו פצע את בהונו. שם, בהררי האלף, ספגה נשמתו לתוכה את כל רעננותם. באהבה ובאמנות בלתי רגילה היה הוא מדקלם את שירי דנטה, אך בזכרונו של דוד נשארו רק שלושת החרוזים:

הוא הלך אז באותו בוקר רענן יחידי אחרי מיטת המת ונפשו כולה אש התקוממות נגד הטבע, שהראתה בבוהן פצועה אחת יותר לעג אכזרי ויותר רשעות מאשר בשבעים הבהונות, שקיצץ אדוני-בזק, הלך הלֹך ודבֹב את שלושת החרוזים הנוראים… ובכל זאת אז, זוכר הוא, לא העמיק לצלול לנבכי יאוש כאלה, כמו היום, צלצול החרוזים סוכך אז מעיניו את כל זוועת פירושם הפנימי. מדוע זה? האין זה משום שבימים ההם היו עוד אופקי העתיד פתוחים לרווחה לפניו? איפה הוא קיווה למצוא אותם, את האופקים ואת המרחביה? פה במדבר האיום והמת הזה? בישימון זה, שעמד כקיר ברזל על דרכו ובעיניו האילמות גזר עליו “אל תזוז!”

כשהוציא דוד את ראשו מתחת השמיכה היה כבר לילה. הרוח שקט. באוהלים היה חושך. המנגנים, רצוצים מטרדות היום, ישנו, הבש-צ’ווש, עייף גם הוא, נתן להם ללכת אל משכבם בלי מִפקד. רק מבחוץ הגיעו קולות דברים וצחוק של חבורה קטנה, אולי שישה או שבעה אנשים, אשר ישבה מסביב לפנס הגדול הקבוע בראש עמוד והמסנן בעצב את אורו הדל דרך הזכוכיות הדלוחות. אך לתמהונו של דוד נלווה אל קולות הצחוק גם צלצול שלשלאות ודברי המון אנשים זרים. הוא עזב את משכבו ויצא החוצה ולנגד עיניו הופיעה תמונה עגומה. בין שני טורי האוהלים עמדו כשלושים איש קשורים ומהודקים זה לזה בזרועותיהם, זוג מאחורי זוג, בשורה. אלה היו משתמטים מן הצבא, פַרַרִים בלע“ז, שתפסום בסביבות החזית ואשר שישה אנשי-צבא מזוינים וזועפים הובילו אותם ירושלימה למשפט הצבא. היו ביניהם גם שודדי דרכים וגם רוצחים. כעת טרחו חיילי המשמר להשכיב אותם כולם, כשהם קשורים, לישון. הדבר הזה היה כל-כך קשה להוציא לפועל, עד שאחד מחיילי המשמר הציע, שהאסירים יעמדו על רגליהם כל הלילה. הפנס האיר את פרצופיהם החיוורים והרעבים, את בגדיהם המקריים, האזרחיים או הצבאיים, מהם שלמים ומהם פרומים עד כדי מערומי בושה, ואת כל עמידתם העלובה והאומללה. למרות היותם עייפים מאוד, פטפטו רבים מהם ביניהם, כאילו השליכו את כל יהבם ואת כל הדאגה לסדר את משכבם על שכם האנשים השומרים אותם. בינתיים עלתה מחשבת לצון בלב סעיד הרמאַללי, אחד מן החבריא, שישבה מסביב לפנס. הוא ניגש אל האסיר העומד בקצה השורה והושיט לו פת לחם. ה”פַרַר" הרעב טשׂ אל טרפו ובהיותו עליו להימשך עד מאוד בגופו אל סעיד, שהרחיק בכוונה יותר מדי לעמוד, הוא נפל ואחריו נפלו כל שלושים איש ה“פררים”. המנגנים פרצו בצחוק, האסירים החלו לקלל איש את רעהו וחיילי המשמר בחושבם, כי לצון חמדו להם אנשי חרמם, החלו להכות בקני רוביהם את כל מי שמצאה ידם. לקול השאון יצא הבש-צ’ווש נרגז מאוהלו וגירש את המנגנים אל אוהליהם לישון ובחיילי המשמר הוא גער על אי שומרם ניזם ועל תיתם מקום להתפרצות כזאת.

– ואתה אל תכה! – יִלל והטיח אחד האסירים מעוצמת מכאוביו – פרר אנוכי, אבל לא תכה! שני אחי נפלו בחרב המוסקוב והשלישי השיב את נשמתו לאללה בבית החולים. וגם אני לא הייתי בורח, לו נתנו לי לאכול…

מהלומה חדשה בקת הרובה היתה התשובה על דבריו.

ברוח נעכרה שב דוד האוהלה. אך פה היה האוויר הרווּי אבק כה כבד ומחניק מנשימת הישנים, שהוא לקח את שטיחו ויצא שוב החוצה. שלהבת הפנס מחוסר שמן חָוורה וכהתה עוד יותר והתחילה להבהב ולפזז. דוד פרש את השטיח על הארץ, שכב עליו אפרקדן והחל להביט השמיימה. מסביב עמד שקט ונשמעה נחרה מאמינה בעצמה. גם האסירים ישנו את שנתם, אותם השכיבו סוף-סוף. זה שלח את נחרתו מתוך פיו הפעור במין קנתרנות ישר אל הכוכבים וזה התכווץ והתפתל ככלב חולה וקפוא כשהוא תלוי ומטופל כחטוטרת אל גב רעהו. שלושה מחיילי המשמר ישנו ושלושה התהלכו סביב הישנים ושמרו. אחד מהם התכופך והחל לספור את רגלי ה“פררים” בכדי להיווכח, שאיש מהם לא נפרד ולא השתמט בתוך אפלת הלילה. אך פתאום נשמע קול החייל המונה, קול נופל ונבהל, קול קורא לעזרה את חבריו השומרים:

– אללה! אללה! בואו! ראו! הנה ספרתי… רק חמישים ותשע רגליים!

– האומנם? – צעקו השניים – איזה אסון! מה אתה מקשקש שם?!

הללו ניגשו לספור גם הם. על פי חשבונו של האחד היו אמנם שישים רגל, אבל על-פי מניין השני יצאו חמישים ושמונה. זה הקים זוועה אמיתית בלב החיילים, והם העירו אחד מהחיילים הישנים, כנראה הראש, בשביל להודיע לו את דבר האסון, וגם הוא, בסירוגין עם קללות וחירופים, החל לספור. על-פי מספרו יצאו שישים ואחת רגל… אחוזי פלצות החלו הם להכות באכזריות ברגלי האסירים בכדי להקים אותם משנתם ולספור שוב…

כאב חד וצורב ככאב כוויה פגע בלב דוד ורטט עמוק עברו. הוא קפץ ממקומו מלא רגש גועל במחשבה אחת לברוח מפה. בצעד נגרש הוא יצא מחוץ לשורת האוהלים והחל לנדוד באפלה. כמה תלאה ותועבה בחיים – והוא לא ידע… אך לא!… יותר נכון – כמה רחבות ועמוקות לבלי חוק התהומות… בו בעולם יש מקום גם לרחל, זה החן העברי המתהלך בחוצות ירושלים בצורת נערה גמישה ועדינה, עדינה, וגם לחיילים האלה… היכול הוא לשער אז בעומדו באולם המינדלינים ובנגנו יחד עם רחל את הקונצרטים הצפוניים-העזים של גריג ואת הסונטות הרכות והענוגות של מוצרט, היכול הוא אז לשוות בנפשו, שהאדם ירד עד למדרגות זדון ובהמיות שפלה כזאת? כמה היה הוא משתומם אז, לו הגידו לו, כי הוא כלל לא ירד, משום שמעולם לא עלה! הוא הלך על פני האדמה הרטובה מטל, שחלל עמקיה מלא אדים לבנים, ותוגה מרה לחצה את לבו. כשעלה ההרה תקפוּ אותו כפעם בפעם געגועים עזים אל הצפון ואל עיר האלוהים. “על חומותיך ירושלים, הפקדתי שומרים”… ומעיין מים חיים זה הוא עזב כמעט ברצונו הטוב מתוך איזה תעתועים פטריוטיים וידוד ויבוא אל גיא התופת הלזה. הוא וגיסו של ניפומיאשצ’י, שנסגר שם במרתף – מי משניהם טועה?… במערב הזהיר פס הים מאור הכוכבים. איזה פרוז’קטור מעל אחת אוניות המלחמה הבהב לרגע באבק כספו וכבה… כמה טוב עתה למלחים שם על הים!… לילה… מרחבי מצולות… שכשוך גלים קרים הלוחכים את ההגה… אך כל זה רחוק… רחל! יקירה! היודעת היא כמה צר לו? וירחמיאל, זה שידע להביט על הכול בחיים ממרומי פסגת האלפים, שסיירם יחף, מה הוא חושב על כל זה?…

פתאום הוא הסב את ראשו: מאחוריו לקחה אוזנו שעטת צעדים רכים ואטומים כצעדי הגמל בחול. רגע עמד הוא וחיכה. איזו נקודה לבנה הלכה הלֹך והתקרב הלֹך וגדֹל. לאט-לאט הסתמנו גם שני אנשים, שהלכו לצד הגמל, ומשהו לבן הבהיק והתנדנד באפלה על דבשתו. עוד רגע – והוא הכיר באנשים את ר' בּר טוניידיבר ואת הבדווי, בעל הגמל.

– נו? מה? – שאל דוד בקוצר-רוח, אך תיכף יסרוהו כליותיו על שאלתו.

– מה “מה”? – הוציא במרירות יאוש קול ר' בר בחושך. – מה “מה”? – הרים הוא קול נאקה. – אתה מתכוון לבני, לליבוש’ל? – הריהו, הריהו… – הראה הוא מתוך גניחת בכי על הדבר המלבין מעל דבשת הגמל ושראשו העטוף שמוט הצידה. – הריהו ליבוש’ל שלי, הריהו העילוי של “עץ חיים”… מצאתי אותו… שחור… שחור משחור הוא ליבוש’ל… “טוב”, אמר הוא לי, “טוב, אבא שבאת… טוב לי אתך… טוב מאוד…” והנה אני מוביל את ליבוש’ל שלי, את בני בכורי, לקבורה, לקבר ישראל… זכיתי לקבור ולספוד את בני פעמיים… זכות אבות גדולה בידי…

והוא הוסיף לבכות ולייבב. פני הגמל ופני הבדווי בעליו הביטו אליו באפלה כמצטדקים. אחר פנה הבדווי ללכת ור' בר אחריו, ואותו הדבר הלבן עוד שעה ארוכה הבהיק והתנדנד לכאן ולכאן על דבשת הגמל המתרחק בחושך.

חלק ג'

1

באור לח' אוגוסט גמלה ההחלטה. כן, עליו ללכת מפה. ההחלטה נהפכה להכרח, הסאה מלאה ונגדשה אחרי ההתנגשות, שנפלה בינו ובין המנצח באותו יום. הלז שב מירושלים זועף כנמר: אהובתו היהודיה סטתה מעליו ותלך אחרי יוּז-באַשי ממשרד המרכז-קומנדנט. על דוד אוסטרובסקי היה לכתוב מפי האוהב האומלל אל הסוטה מכתב מלא תחנונים, איומים וגידופים. בין השאר נשמע גם החירוף: “בת של פּיס בּיר מלתּ” ³⁷. אז הניח דוד, מלא שאט-נפש לעצמו ולעבודתו, את העט מידו ויאמר: “דע לך, אדוני, שאת הגידופים אינני כותב, הם לא יגיעו איפוא עד אוזני אהובתך, ורק אותי אתה מעליב בהם”. חמת המנצח עלתה עד להשחית והוא צעק ברוגז: “לתת לו ארבעים פלקות!” דוד חוור כסיד. פלקות? – הדברים, כמדומה, מכוּונים אליו?… אך גזר-הדין לא יצא לפועל: הטורקי פחד מפני פרסום לעניין המכתב ואהבתו הנכזבה, ומפני שוט לשונם של האופיצרים הצעירים. אם כה ואם כה וקצפו וגסות רוחו של איש, שרק לפני שבועות מספר ישב אתו שבת-אחים ושוחח עמו בידידות על כוס של תה, השאירו בתוכו רושם מר בל יימחה… הוא יברח – ויהי מה! הוי, כמה מבין הוא עכשיו את גיסו של ניפומיאשצ’י המתחבא שם במרתף!

ואולם ממחרת היום קרו מאורעות, שהביאו מבוכה גדולה בחשבונותיו של אוסטרובסקי. המנגנים הקיצו לקול רעמי הנשק הכבד – התחדשו פעולות המלחמה בחזית השמאלית, שהציצה מבין רוכסי ההרים הכחולים במזרח. בראשונה נשמעו היריות רחוקות וכעצלות עצלות-ההשכמה, ומדי הגיען לאוזני ניפומיאשצ’י, העסוק אותה שעה על-יד פרדותיו וחביוֹנוֹתיו, היה הוא עומד רגע ושואל כתוהה: “שַא! מה זה?” ותוך כדי שאלה היה שב לעבודתו כאומר: “אַי, תִלשו מחצו ומחקו, רשעים, איש את ראש רעהו, אין זה נוגע לי!…” ואולם מרגע לרגע הלכו הרעמים הלֹך וקרֹב. ענני חול ואבק התאבכו וכיסו את עין היום. הפצצות והכדורים נפלו בזעם על פני הכיכר משמאל לאוהלי התזמורת בין חפירות ההגנה ובין קו מסילת הברזל. פה ושם היו צצות ומופיעות שלחופיות עשן קטנות, שהיו מתנפחות לרגעים ונאספות ונמחות לאט-לאט. צעקה ומהומה הקיפה את שיירת הפרדות מובילות המכולת ובחיפזון ובטירוף-דעת היכו ורידפו את הגמלים הטעונים ארגזי כדורים ואבק-שריפה… לב דוד נמלא מצוקה. אבל ידֹע ידע, שאין זה פחד מוות. דומה היה לו, כאילו כל רוגזו איננו אלא בשל השאון הבהמי הזה, המפריע לו מלהשתקע כדבעי במקרא המכתב, שקיבל הבוקר על-ידי “דואר השדה” מאת רחל, ולטעום ולספוג את העדן הרועף מכל שורה ושורה. היא כתבה אותו ברגעים האחרונים, לפני עוזבה את בית אביה לנסוע אל תחנת הרכבת על מנת להילוות אל “הסהר האדום”, היוצא אל החזית. אמנם כעין עצב מסותר היה צפון בדבריה בהודיעה אותו, שמספר המתנדבות ל“סהר האדום” הוא רב מאוד, אולי אפילו רב יתר על המידה, וכולן, כולן היו מאחיותינו בנות ישראל. המוסלמיות ואף גם הנוצריות אינן ותיקות כל-כך במצווה זו. ובמספר רב כזה לא מן הנמנע הוא, שרבות תבואנה שלא לשמה… אבל מה לה, לרחל ולהן? – ומה כל אלה לעומת האושר הגדול, המוכן לשניהם, לה ולדוד, להתראות פנים אל פנים בקרוב? – כן, אופיצר אחד גרמני ממכריה אמר לה, שמקום מעמד “הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי יהיה במרחק כשלוש שעות מהתזמורת שלו, צפונית-מערבית. הם יתראו איפוא לפרקים קרובים – וכמה, כמה מאושרים יהיו!… ואחרי כן – “קדימה’לה דורשת בשלומך ומחבקת אותך; יִשוּבה דורשת גם היא בשלומך… וכו' וכו'… שלך לעולמי עד”… עתה זכר בחיוך את השמות “קדימה” ו“ישובה” ואת התרעומת, כביכול, שהתרעם עליהם לפני ימים מספר. הוא צחק כעת על התרעומת הזאת. בעצם הרי הקדימה’לה ילדה מקסימה היא והוא אוהב אותה לא רק מפני שאחות רחל היא. ואולם ראה זה כבר מוזר באמת: מאפִיה “קדימה”. מספרה “קדימה”, בית חרושת לכתפות “קדימה” וגם ילדה “קדימה”…

אך כל אלה הבלים הם, כמובן. העיקר הוא, שעליו ללכת מפה היום. ואיך הולכים? הנה מתחיל הקרב. נמשכו ימים ושבועות של שקט וכל-כך קל היה לברוח, והוא כל אותו הזמן רק התכונן. ובעוד הוא עושה כה וכה והנה גם רחל כבר פה!… “הכרע הכרעתיני, בתי! למה באת הנה לעת כזאת?”… ואולם להישאר כאן – זאת ידע נאמנה – אין בכוחותיו, וגם עליה יהיה לשוב ירושלימה בגללו. אבל איך? וכיצד?

וכאן בא המקרה והסביר לו פנים כאשר לא פילל.

המנגנים עמדו לפני אוהל פקידות הקולאורדו וחיכו. ראש האורדו נוסע אל האגף השמאלי, בעוד שעה יעבור כאן ויסעד פה באוהל, ועל המנגנים לקדם את פני השר ולהנעים סעודתו במוסיקה. “איזו משלחת היא עוד זאת!” – הטיחו המנגנים והתלוננו בלב זועף ונחמץ על ה“סֶלַמְלִיק “³⁸הזה, המוסיף רוגז ליצורי גוום הרצוצים והמפורקים. אך זעמו של ניפומיאשצ’י עלה למעלה ראש: לְמַה ש”כבד קר” של גוי מסוגל! אפילו בשעת חירום זו אין הוא יכול לוותר על כבוד הבל של איזה מַרְש. הרי זהו מה שהוא אומר תמיד: יכול אתה לירות בתותח בראשו של גוי, ואיהו דידה עביד…

ואולם זכות נתגלגלה לדוד דווקא על ידי “הכבד הקר”.

ראש האורדו, פחה זקן ומזהיר בבריאותו ובתלבושתו, קפץ מתוך האוטומוביל ושלישיו אחריו. החלו קידות, לחיצות-יד ובנות-צחוק עליזות ומאושרות, עד שאפשר היה לחשוב, שאלה באו לחתונה. אך כמעט נהם המנצח למנגנים “מַכְטִימַרַיְין!” (זה היה בפיו שם המַרְש “וואכט אם רהיין”, שבו חפץ להחניף לרגשם הפטריוטי של שני השלישים הגרמנים) – והנה – הוי, מי יכול לחכות לזה! – קרב ראש האורדו בכבודו ובעצמו אל העיגול ושאל בקצף שבור וספוג אלכוהול – למה תעמדו ככה, כשאחוריכם מוסבים אלי ואל הזֶבַּטן? הרוצים אתם שאשלח אתכם ואת ראשיכם עוד היום אל עבר להרי חושך? גירִיאַדוֹן! ³⁹

נבוכים ומבולבלים הפכו המנגנים איש איש פניו סביב, וכרגע עמד כל העיגול כשפני כולם פונים החוצה. איש לא ידע אל נכון, אם זאת חֶפְציָה של שר מפונק היא או שרירות לבו של הלום יין.

אז הוא פנה אל המנצח, שנשאר עומד באמצע העיגול ושגביהם של כל אנשי משמעתו מכוּונים אליו, וציווהו לנגן עם התזמורת את ה“צ’וּבַּן” ⁴⁰, אך לאסונו של המנצח היה עליו להשיב ריקם את פני השר הגדול, מפני שלו לא היו תווי הנגינה של שיר זה.

– בן-הכלאיים! – צעק הפחה והביט במבט של בוז, שהפך כמעט לגל של עצמות את המנצח העלוב – הנה תזמורת הגדוד האיזמירי תזמורת טובה היא, שם יש תווי “צ’וּבַּן”, שם יש הכול, שם יש גם "לֵיבּ-לֶבִּידְזִ’י – חוֹר-חוֹר ⁴¹ופה – מה? לתלות אותך, נבל, בן פרדה!

אָבל ומר נפש נדחף המנצח אל אוהלו. לא די היו לו הצער ומחץ הלב מאהובתו הסוטה – והנה באה מהלומה זו והממה אותו לגמרי. הוא שחשב את המוסיקה להמצאה צבאית ואת כל מחברי המנגינה לעושי רצון הניזם, שכתבו את יצירותיהם בכדי להפיק רצון מהפחות ומהווזירים – הוי, מה היה לו, מה היה לו! אך מצוקת לבו גדלה לבלי שאת בזוכרו פתאום, שהפחה ישוב דרך פה מהחזית ודאי מחר או מחרתיים ואולי ידרוש שוב את ה“צ’וּבּן”. “אז יצווה לתלותני” – אמר המנצח בוודאות לנפשו. צריך איפוא – ויהי מה – להזדרז ולהעתיק את תווי השיר מתזמורת הגדוד האיזמירי ולהתאימם לכלי תזמורתנו. ולעבודה הזאת אין מוכשר כיהודי הארור הזה… הווה אומר: עליו ללכת שמה – ובלי שהיות. כן יקום.

כשניגש אבו-ג’מיל אל דוד להודיע לו את דבר השליחות המוטלת עליו, יכול העלם בדי עמל להניא את עצמו מלנפול על צווארי המתופף הזקן ולעצור בעד שטף דמעות גיל ותודה, שעמד לפרוץ מעיניו. התזמורת ו“הסהר האדום” של הגדוד האיזמירי חונים, כפי שנודע לו, קרוב זה לזה, ובעוד שעות מספר יראה איפוא את רחל! מי ידמה לו באושרו? וכל זה בהיסח הדעת, כאילו דאג לטובתו באין רואה איזה מלאך טוב וטמיר. ו“הכבד הקר”! הוא דוד, כמובן, לא כעס עליו כמו ניפומיאשצ’י ורק השתומם: הנה מה שיכול להעסיק בני אדם לשֵמַע נפץ קלגסין ונהמת כלי מוות.

למורה דרך ולעוזר בעבודתו צירפו לו את חליל קורדי, הבריטון השני, חייל בעל עיניים פוזלות ופנים צחקניים, שהיה מעתיק תווים במהירות ובכתב נקי.

– כתב הרשיון הוא אצלך? – שאל דוד את בן לווייתו בצאתם.

– כן – ענה הלז בהקישו על כיס מכנסיו.

היתה בערך שעה ארבע אחרי הצהרים. בלחיָם השמאלית של שני המנגנים נשבה רוח ים צחה ונעימה. מסביב על ההרים הרחוקים התהלכו שֶפי עמודי אבק פז דקים וגבוהים, גבוהים. זה היה אחד המרהיבים בחזיונות המדבר. העמודים קמו כה מרובים סביב סביב, כה ישרים וממריאים אל על וכה מובלטים ומצוירים ברור על תכלת האופק, עד אשר לולא זעו והתנועעו לאט ממקומם, היו הם נדמים לעין כטורי פילסטרים שהיכל השמיים נשען עליהם… הדרך הובילה את שני האנשים צפונית-מערבית בקו אלכסוני במקצת אל הים. כשיעלו ויגיעו על אותה הגבעה האפורה והחדה, העומדת לה בודדה וגלמודה באמצע המדבר, ייגָלו לעין, כך מבטיח חליל קורדי, אוהלי הגדוד האיזמירי, ועד צאת הכוכבים יהיו שם.

שאון הקרב נשאר מאחור. הנה הוא הולך הלֹך ורפֹה מפעם לפעם. הדרך רווּיה שמש ודומיה. טוב לחשוב בבדידות ולזכור בירושלים… איזה קסם גדול ועז בשם הזה!… מדוע נוהגים לכתוב לפעמים “ירושלם” בלי יו“ד? הרבה, הרבה צער ועוני התכנס לעיר הזאת… שם בית ניפומיאשצ’י, שם גיסו במרתף, שם ר' בר טוניידיבר… את ליבוש’ל כבר קברו בוודאי… איך היה אז ראשו העטוף שמוט למטה! אח, קרינקין!… כמה וכמה לילות לן ירחמיאל זה אִתו בחדר תחת שמיכה אחת. הם היו מפרכסים ומשתובבים כחתולים צעירים. ועתה אותו הבשר הלבן והצוואר האדום משמש, שהוא היה מדגדגו – איֵּהוּ?… יפה להפליא הוא היה מדקלם בערבים שירים איטלקיים לאור המנורה החבושה אבז’ור ירוק… לאור זה היתה כל איטליה ירוקה… כעת, כתבו לו, ישנה בחדרו הקטן אחותו צילה. גם כן נערה נחמדה. זו לא התנדבה ל”סהר האדום". היא אינה מרגישה בזה כלום. רחל התנדבה. והוא שמח על זה. ראשית מעיד דבר זה, שהיא יצאה כבר מסוג אותן הבנות הבעל-ביתיות הפוחדות לצעוד צעד מחוץ לסינר אמן, ואחרון אחרון חביב – הוא יתראה אִתה הערב. זה יהיה ערב מלא עדן בשבילם. הם יטיילו, ישוחחו עד כדי אפיסת הכוחות… האח, כמה טוב רוחו עליו! ואיזה יום של הרפתקאות משונות! התקפת אווירונים… שר האורדו… “צ’וּבַּן”…

הגבעה איננה רחוקה עוד. הנה על הארץ שבר פצצה מונח ומראה את שחור שקערוריתו לשמש. ושאר רסיסיה אַיָּם? – “הוי, אל תשאלי, הוי אל תשאלי!…” פיסת נייר לבנה מתגוללת ומשתקשקת ברוח. האין היא כתובה עברית פנים ואחור? לא, היא אינה כתובה כלל… מתגוללת לה… מלמעלה, על פני הראש, עובר ביעף עוף טורף גדול, אולי נץ ואולי עוזניה, וצל גופו וכנפיו המתנועעות מחליק לרגליך על הארץ. הנה הוא צורח. צריחתו פולחת ומאיימת… ושוב שמש ודומיה…

והנה עומדות רגליהם על הגבעה, עתה אינה עוד אפורה, כי אם חוּמה.

אל אלוהים! הלברך “שהחיינו”? הרי שם, שם כמעט על עצם שפת הים, יִשְלָיוּ אוהלי הגדוד האיזמירי. כפירמידות לבנות נראים הם, המון פירמידות-צעצועים. ופס הים ממערב נגלה פתאום כה רחב וכה רענן בתכלתו… אבל מה צר שאין אִתו משקפת! היא היתה בוודאי מגלה לו גם את הדגלים הלבנים המתנופפים מעל לאוהלי “הסהר האדום”. מה עושה שם כעת “החֵן העברי”? מגישה כף רפואה לטורקי חולה או מוציאה את התרמומטר מבית-שחיו? – אשרי החולה שככה לו…

ומה הוא עוד הכתם המאפיר שם לפניהם על דרכם? – חליל קורדי מבאר, שזהו כפר עזוב מיושביו הדייגים. זמן-מה היה המקום הזה נקודת השריפה לכל זעם המלחמה, ואחרי אשר הרבה אנשים נפלו בו חללים נמלכו תושביו לעוזבו ולברוח על נפשם. אחרי תגרות איומות נחשב עתה המקום לאיזור הפקר, וביחוד בלילות היה אפשר להיתקל כאן ב“פררים”, במרגלים ובפטרולים משני המחנות הלוחמים. כעבור שעה הגיעו שמה. כל הכיכר מסביב היתה כרויה וחרותה תעלות וחפירות-הגנה עזובות לכל הצדדים והמגמות, ורובן היו מלאות כבר עפר עד חציין. פה לא נראתה אף נפש חיה. שממה ודממה בכול. תרמילי כדורים גדולים וכדורי תותח נוצצו פה ושם בנחושתם למול השמש. על ערמת הדשן קיבל את פניהם שלד סוס גדול, שהבהיק בלבנוניתו ובמחשוף שיניו בחום היום. זמזום הזבובים המעטים הפיל תרדמה… הם נכנסו אל חצר אחת. על-יד עצם הכניסה, בצל תאנה מאוּבקה, עמדה מצבה לבנה נתוצה למחצה על פני קבר מוסלמי. צריפי החומר נטפלו ונדחקו עלובים אל הבית הנמוך כמבקשים ממנו מחסה וצל. האנשים ניגשו אל הבית והציצו אל חור-החלון שבקירו. בפנים היתה כל הרצפה מכוסה שברי סיד וטיח כהה מן הסיפון. על ארגז עץ לא גדול היתה מונחת פת לחם נקודים שְׁכוּחָה וכלי של פח הפוך על צידו, ותחת ספסל אחד הצהיבה גולגולת אדם… הם קפצו דרך החלון החדרה ודוד הרים דומם את הגולגולת והחל להסתכל בה. היא היתה קטנה. זה היה ודאי ראש אישה או נער צעיר, שמת או נהרג ולא בא לקבורה. עקבות שיניים מכרסמות על הגולגולת וכמו כן העצמות הבודדות, שנשארו מן השלד, הביא מחשבה בלב, כי התנים שברו, אולי, את רעבונם בבשר המת. מלא איזה רגש כמוס, שחציו קרוב משהו לחמלה וחציו תהיה טְמִירִית בפני דבר, שקודם היה כמוך ועתה שומר סודות ולא מעלמא הדין, הביט דוד שעה ארוכה לתוך חורי העיניים הריקות ולבסוף הוציא את ממחטתו וכרך בה את הגולגולת. איזה הרהורים נפלאים ילחש לו הראש הזה שם בירושלים בשעות קריאתו, נגינתו ובדידותו!

הוא יצא אל החצר, אך חליל קורדי לא היה עוד פה. רגע הציץ בשמש שהיתה עטופה אבק זהב השקיעה ובמצבת האבן הנתוצה והמתאבלת, ועוגמה מתוקה, שמקורה דממה, בדידות ועלומים של בני חלוף, לפתה את נפשו. אך פתאום התעורר: “מה זה אני שוהה פה? הנה הערב…” והוא החיש את צעדיו לצאת ולהשיג את חליל. אך כמעט הגיע עד השער, וקול יריה מבחוץ וקול צעקת “Halt!” הדהימו אותו. הוא הוציא בזהירות את ראשו ולמראה עיניו נקפאו דמי עורקיו בתוכו מפחה ומתימהון פתאום: במרחק כחמישים צעד ממנו עמד חליל מוקף פלוגת פרשים אנגלית ואחד מהם בדק כבר בכיסיו של בן לווייתו ולקח ממנו את אקדחו.

“בשבי… אל הרוסים!…” – נצנץ בקרבו הרהור נורא כפי גיהינום פעור, ועיניו החלו מבלי משים לחפש מקום להסתתר. אך פלצות יאוש אחזתהו בראותו את חליל מראה לאנגלים באצבעו לעברו ושני פרשים מתקרבים בדהרה אל השער. הנם כבר על-ידו. עיניו חשכו, מלא מצוקת מוות לא ראה כלום מלבד שיני-הזהב, שהבריקו בפי החייל האנגלי. הדיבור נעתק מפי דוד, וכהולך לגרדום כן הלך בין שני הסוסים.

אחרי פשפוש בכל כיסיו, אחרי שלקחו ממנו את כל מכתבי רחל ואת נִשקו (את הגולגולת בדקו והשיבוה לו) נשמעה פקודה, והפלוגה זזה ממקומה ושמה את פניה דרומה. מסביב רקדו הרבה ברכיים עירומות, התנועעו ראשי סוסים ושיני-זהב תותבות קרצו קריצות שמחת לאיד.

ובכן הם שבויים? האומנם? – הדבר נעשה כל-כך בקיצור ובתכלית הפשטות. וכמו נמלים בנחילן הן החלו לרחוש הרעיונות וההרהורים בלב שני השבויים. חליל שמח ללכת בשבי אצל האנגלים וחשב שהיטיב גם לדוד בהראותו לפלוגה את מקום הימצאו – אהה, כמה נמאסה כבר עליו העסכריה הטורקית! – הוא רק הצטער על אשר לא גבה לפני לכתו מאת מוחמד תרשושלי את חובו חצי לירה. כעת ילך החוב לאיבוד. אך ליאושו של דוד לא היה גבול. כעת אבד הכול. מי פילל, מי פילל?… הרי לך “צ’וּבַּן”… איך נהפך הכול בן רגע ממש כחרב המתהפכת מול עצם הגרון!… את רחל לא יראה עוד וגם לא את ירושלים. לו הצליח לעבור בעצמו את הגבול, כי אז היתה לו אולי תקווה להיספח אל הגדודים ההולכים לשחרר את ירושלים. אבל כלום היתה בו משאת-נפש כזאת?… ועכשיו, שהוא נתפס בתור שבוי ואולי – אהה! – גם בתור מרגל, מי יודע, מי יודע בכלל מה יהיה בסופו ובסוף “הגוי” התמים ההולך לימינו? מקרי המומתים בחשד ריגול, רק בחשד בעלמא, רבים מאוד, ואם אפילו יוכיחו, שאינם מרגלים, מי יערוב לו, שאין שם רוסים? לו ברי כמעט שישנם שם… ומי יודע איך יביטו האנגלים עצמם עליו, על הנתין הרוסי, הלוחם בבעלי ברית מולדתו?… הוא הרים במצוקת יאוש את עיניו השמיימה כמבקש רחמים וכשואל “מאין יבוא עזרי?” –

על פני המדבר נח ערב שקט ותכול. הציצו כוכבים באורם הצהבהב והרועד; ריחפו בלי קורטוב רשרוש עטלפים ונגעו ולא נגעו בכובעי האנגלים ובאוזני סוסיהם. איזה צרצר בודד צִרצר לו כמשורר עזוב את שירתו היתומה. הפטרול החליט לעשות חֲנָיָה לרגלי גבנון קטן אחד. האנגלים ירדו וישבו בשורה, כשכל אחד אוחז את סוסו ברסנו. הם החלו לסעוד, אחדים הוציאו בקבוקי יין-שרף וגמאו מהם. חליל קורדי אכל את נתח הבשר המשוּמר, שנתנו לו, בתיאבון עצום וראה בנתח הזה התחלת תקופה חדשה בחייו. ראש הפטרול ישב עוד רגעים מספר באוּכפו והביט אל אִשי המחנה הטורקי. אחר-כך העביר את עינו אל דוד, כמו שנדמה לזה, בלעג מסותר. הוא גם דימה לשמוע בשיחתו של ראש הפטרול את המלה “Russian” והיה בטוח, שזה מוסב עליו.

בדממת הערב נשמעו יריות רחוקות ואטומות, אך קול זִרמת היין, שזרם מן הבקבוק אל הגרון, גבר עליהם והיה משהו מהמשרה שלווה בזִרמתו.

דוד שכב על הארץ עצום עיניים. בראשו הלם הדם כמאה פטישים, עיניו חשכו, והוא נשם נשימות כבדות ותכופות מחום הקדחת… הגנרל הרוסי, הדומה לביסמרק, לטש כחיה רעה את עיניו הגדולות שרצו בחוריהן ולשונו גם היא התפתלה מהר-מהר ומלמלה ופלטה מבול דברים, אך מכולם היה אפשר להציל רק את המלה “נאטוראליזאציה”, שחזרה פעמים אין ספור… הנה מוציאים אותו, את דוד להורג, אבל עמו, כמדומה, עוד אחד… פתאום האחד מתפצל לשלושה ועומדים כגלמים בשחמט… מסביב רק סוסים, סוסים וברכיים עירומות… מי זה הוא האחד ההולך לימינו? – או ירחמיאל, או ליבוש’ל… אחת-שתיים… צליל-צליל… אחת-שתיים… והראש הלבן השמוט למטה מתנדנד לכאן ולכאן, מתנדנד ומדקלם… הוא מדקלם את דנטה… אך כמה נורא, שקולו של הראש כל-כך נשתנה… שני עמודים… לדוד מזכירים איזה דבר והוא אומר: “אהא!” – “זהו מוות ראוי ליהודי!” – צועק הוא אל כל העומדים מסביב, אל כל הראשים העטופים לבן ואל כל הברכיים העירומות… או אולי צעק זה לא הוא? גידו מעדר והוא חופר קבר בשביל עצמו… מה הוא מדבר? או כמדומה הוא שר?… הוא או ניפומיאשצ’י – בטרומבון? כן, כן, כעת הוא משיג כבר, איך יכלו אנשים בשיר על שפתיהם לעלות לגרדום… משהו נשגב ונורא צומח ומשגשג בקרבו – בצפון שבו… בן העם העתיק והגאה חופר קבר לעצמו!… ושר… שר “חתיכת מוֹרל”… ורבבות עיניים, עיני אלפי המעונים והקדושים מדור דור, צופיות אליו לראות בעבודתו… קושרים אותו בצמתה של רחל אל שקמה שיש לה חן עברי… חן אדמדם-כהה… מימינו עושים אותו הדבר לירחמיאל… כבר? “ואני הרי עוד לא ניגנתי את ה- air varier ה… האדמדם-כהה של בֶרִיו! ⁴² עוד לא קראתי את טניסון במקורו!… עוד לא נשקתי אף פעם לחן העברי!… אמא! אמא! למה ילדתיני והניקתיני בחלבך? המסכנה! כשיוגד לה! כשיוודע לה!… רחל! רחל! הן את פה כל-כך קרובה… בואי, בואי, יונתי, עלובתי… ‘באמצע הים’ תישארי, ‘באמצע הים’… היכן הוא ירחמיאל? היכן הוא ניפומיאשצ’י ואבו-ג’מיל?… לו היה אחד מהם פה, היה לי יותר קל למות… לו נגנו לי את האלגיה של… של…”

רעש עשרים רובים – וערב רב של חיפושיות רעות ואכזריות מתפשט וזוחל על פני בשרו של דוד ומתחיל לנעוץ בו את מלקחיו החדים, הרצחניים… לאחדות מהן פני חמדי ואבו-שקר, לאחרות מבטו של הגנרל הרוסי… ועל הארץ לרגליו בכתב של אש כתובים תווי הנגינה של “שיר השירים”… הנה נמחו התווים ובמקומם שלושה חרוזים איטלקיים… מחווירים… מחווירים… אלה הם כבר שלושה מתים עטופים לבנים: ליבוש’ל, ירחמיאל והוא… מצוקת צלמוות…

אך מה זה? הרי הוא הומת כבר ומדוע מוסיפים הרובים לירות?… קול ענות צעקות, רעד האדמה מתחת לשעטת פרסות וכדור שנפל בזעם במרחק שני צעדים ממנו ועיפר לו בפניו מלוא הקומץ אבק – כל אלה הקימו אותו על רגליו והשיבוהו אל המציאות.

הוא עמד לבדו, ידו לחצה מבלי שים את הגולגולת הקשורה בממחטה ועיניו הצורבות והכרתו העמומה עשו התאמצו לא אנושית לפלח את החושך ולהבין את הנעשה. במרחק עשרה צעדים ממנו ראה כעין צנפה גדולה של סוסים עם רוביהם עליהם, ומתוך הצנפה הסוערת עלו בלולים ומטורפים קולות צעקות באנגלית, בערבית ובטורקית, יריות, הַקָשת-חרבות ונחרת גוססים. כניצוץ עבר במוחו: זוהי תגרה בין הפטרול האנגלי ובין פלוגת משמר טורקית, שמצאה אותו כאן!… מלא בהלה ותקווה גם יחד החל הוא לרוץ לפניו. הדם לא פסק מהלום בצדעיו, אך איזה זרם כוחות חדשים לא שיערם נשפך פתאום אל רגליו… פעמים אחדות נכשל ושוב קם ורץ… לאן הוא רץ?… – צפונה, אל רחל… מה זה משחיר שם? הכפר העזוב מיושביו? או אולי תהום? – לא, המקום הוא אדמת מישור… המיטיב הוא לעשות בבורחו? – כן, הן שם רוסים… הנה שם, שם למולו, נוצץ איזה אור… זה לא בגדוד האיזמירי?… כן, כן, ודאי… עליו לרוץ שמה… הוא לבדו, לבדו… רק הגולגולת אתו… מה זה שם כמו משהו שוכב סרוח? לא בן-אדם? או אולי צבוע? פגיעתם רעה… זה נשאר כבר מאחור… זה אינו רודף?… להסב את הראש – פחד… אבל כמה הוא מזיע וכמה הוא צמא. נראה, הנשארה עוד טיפת מים בחמת? – כן, לאושרו יש… הוא שותה… וחליל, כנראה, ברח אל הצד השני… כן, הוא לא פחד, הוא איננו נתין רוסיה… והאור שם במרחק נוצץ; באיזו ידידות הוא נוצץ וקורא… מה היא עושה שם כעת, יונתו העבריה? החסד העברי ממיטב מכמני גנזיו?… ישנה? או ניצבת על התור?… כמה נחמד יהיה, כשהוא יבוא ויפתיענה… המשרת יודיע לה: איזה חייל מבקש לראותה… היא תביט כתמהה מן האוהל החוצה אל החושך – והנה… חצי חייו בעד ההפתעה הזאת!… אבל רטוב, רטוב הוא עד הפתיל האחרון ועייף… טוב לנוח. אולם כמעט חפץ הוא לכרוע תחתיו ואיזו שעטה רחוקה מזכירה לו, שעוד לא הגיעה השעה לכך. הוא מקשיב רגע, נעקר שוב ממקומו ומתחיל לרוץ. חושך, חושך… איזה צל חמק ועבר מימין, לא רחוק… הצל מתרחק נפחד הצידה – זה הוא מרגל או משתמט טורקי… הנה עוד אחד, משמאל… והאור כמדומה כה קרוב… ואולם אהה! הנה קול דברים ושעטת סוסים באים לקראתי. לא, לא, הפעם אינו טועה… מה לעשות? פורענות חדשה… מי אתה? מרגל? “פרר”? – ולך הוכח להם… הוא רץ הצידה ומשתטח מלוא קומתו על הארץ… הקולות והצעדים מתקרבים… הוא מעכב את נשימתו… רוכבים פרשים אחדים, כשלושה… שותקים, מקשיבים, עמדו… רגע של עינויי תופת… שוב צעדי סוסים… הנה, תודה לאל עברו… הכול נדם… הוא קם… בדיעבד טוב: נח קצת… עכשיו נישא שוב את רגלינו!… המחשבה, שכל צעד מרחיק אותו מהרוסים ומקרבהו אל רחל, מפיחה רוח אומץ ותקווה חדשה בלבו… הנה האור כבר קרוב. קרוב… איזה אושר!… אבל מה זה? הר? או בית?… מאין פה בית?… כן, כן, זהו בית ונוסף לזה – גדול… מה זה יכול להיות? – בעוד עשרה רגעים ייוודע לו הכול.

2

ואולם הוא הגיע שמה רק אחרי חצי שעה. הוא התכוון לשאול את אחד הצללים, אשר שוטטו והנה והנה בחצי האפלה, אך לפני שקרב אליהם שמע כבר קול נשימת קטר ושריקתו ועל-פי כל ההמולה הכיר בית נתיבות קטן ורכבת ברגע צאתה לעזוב את התחנה. הרי לך “סהר אדום” וגדוד איזמירי! מי יודע כמה רחוק טוּלטל ממחוז חפצו בחושך.

הרכבת הובילה חולים ופצועים מהחזית, ובקצה היו מצומדים אליה שני קרונות שינה בשביל אופיצרים. מקרוב היה אור הפנס דל למדי. שעון המסילה הראה חצי השלישית.

האנשים המעטים, אשר שירתו את צאת הרכבת. היו כולם אחוזי תרדמה ופיהקו. רק קונדוקטור אחד, איש-צבא גרמני צעיר, רץ הנה והנה בהתעוררות עליזה, וקול פטפוטו וצחוקו לא פסק מהתפרץ כנוטה יותר מדי גבוה אל שתיקת הלילה, וכאילו נשמע יחידי בכל תפוצות בית הנתיבות הקטן. ברגליים כושלות ניגש אליו דוד ושאל:

– לאן הולכת הרכבת?

הקונדוקטור עמד מרוץ ונתן בבן-שיחו את עיניו היפות והשובבות, ובהכירו בו יהודי אמר:

– ירושלימה. גם אתה חפץ? – בוא… “אחינו אתה! חצי שלי וחצי שלך!” – הוסיף הוא בעברית בהברה אשכנזית את האמרות, שבלשון הקונדוקטורים פירושן: יכולים לנסוע בחצי המחיר בלי כרטיס.

– לא – ענה דוד – עלי להיות קודם בגדוד האיזמירי. האינך יודע כמה רחוק הוא מפה?

– כחמש שעות – ענה הקונדוקטור. – מה לך ולגדוד האיזמירי? שמעתי אומרים, כי הוא קיבל פקודה לסגת. מחר תראהו כולו בירושלים. עלה וישן. “בחצי חינם”.

דבריו על נסיגת הגדוד היו המצאה בשביל להטות את היהודי לנסוע אתו. הנהלת המסילה החליפה את השירות הטורקי בגרמני בכדי להכניס סדרים ותיקונים ובכדי למנוע בעד מעילות כספים. אבל האחרונים רדפו בצע יותר מאלה שקדמו להם.

– מחר? – שאל דוד בתמיהה.

– כן.

הקונדוקטור מיהר בתוך כך להיכנס אל אחד הקרונות הקרובים.

איזו הזדמנות טובה! אבל מה בצע? האומנם לא יראה את רחל גם הלילה? ואולם איך ילך? הלוא הוא כה חלש, כה רצוץ… חמש שעות הליכה…

דוד התהלך לאט לאורך הרכבת, שחיכתה רק לשריקה האחרונה. בחלונות האופיצרים לא היה אור – הם ישנו שנת ישרים. אולם מקרונות החיילים הפצועים נשמעו לרגעים אנקות נכאים וגניחות כאב.

עברו שני שומרים באים בימים ובידיהם פנסים דולקים. מאחוריהם שירכו להם ופיזזו שני צללים מבהילים בגודלם.

דוד עמד והרהר: איך אלך אל הגדוד האיזמירי? הדרכים כה מסוכנות. וכתב הרשיון נשאר בידי חליל. האנגלים בשעת החיפוש לקחוהו גם מידו. וגם פה בתחנה לא בטוח: בודקים ומפשפשים. אם ישהה פה עוד מעט, יביאו אותו אולי עד אור הבוקר לתזמורת שלו… לא! לא! מוטב אל המרתף, אל המרתף האפל… לעומת זאת, אם יעלה כעת ברכבת, יהיה עד אור הבוקר בירושלים! ומחר, או אפילו עתה, מן הדרך, יטלגרף לרחל, שתמהר לשוב. אבל הרי גם בלאו הכי נסוג הגדוד האיזמירי ומחר יהיה כולו בירושלים!

ראשו החל כמעט להסתובב משמחה, וכששב הקונדוקטור בטיסה עליזה ושאל:

– ובכן? “חצי שלי וחצי שלך!”

ניגש אליו דוד ואמר בלחש:

– כן… אבל מה בנוגע לווסיקה ⁴³? שואלים ווסיקה?

Hol' dich der Teufel אל תדבר שטויות! – קרא בצחוק רם הגרמני – עלי ועל צווארי! הנני ב“ה בעל ניסיון בדברים כאלה. לא אחת ושתיים הורדתי כבר גם “ג’נדורמה” טורקי מעל המדרגות. אך כעת לא יבוא איש. למה לו ל”ג’נדורמה" לסבול נדודי שינה בשעה שהשולטן שלו איננו עושה ככה?

ובדברו תפס את דוד בידו והדף אותו אל קרון אחד פתוח סמוך לקטר, שהיה עמוס חישוקי גומי ישנים של גלגלי אוטומובילים, ובו ברגע נעלם הקונדוקטור, נשמעה שריקה והרכבת זזה ממקומה.

מאֵין פחמי אבן הסיקו את הקטר בעצים, וממעשנתו פרץ ועלה מטר סוחף ובלתי פוסק של ניצוצות גדולים, שהופיעו כהמון נחשים דקים מתפתלים ואחר התנשאו והתעופפו בחלל הלילה או שנחו על פני השדה וכבו לאט בחשכה. מהקרון הקרוב נשמעו גניחות טורקי פצוע: אַמן! אַמן! ⁴⁴– שקשוק אופנים… קרירות לילה… כוכבים… האח! מה טוב, מה טוב ונעים להיות חופשי וצעיר!

נכנס הקונדוקטור לרגע בחיוכו הערמומי והידידותי על שפתיו, קיבל את הכסף מידי דוד ונעלם כלעומת שבא.

עמוד טלגרפי רודף עמוד… תחנה הולכת ותחנה באה… הגיצים עפים, עפים… הוא נוסע ירושלימה ומחר יראה את רחל!… האח! האומנם נעשה כל זה בהקיץ ולא בחלום – איך התחיל היום ואיך הוא גומר!… התחיל בסלמליק וגומר בנסיעה ירושלימה… ועוד איזו נסיעה!… באמת אמרו: כדאי לחיות… מה שיכול לקרות בחיים… וששון עמוק ועז, ששון עלומים טהורים ורעננים, חדר וחלף את כל יצוריו. הוא נמלא אהבה גדולה לכל היקום. באיזה עונג היה מחבק את הטורקי הפצוע הגונח ונאנק שם בתוך הקרון! למה האנשים נלחמים וצרים איש לרעהו והחיים מלכתחילה כל-כך הותאמו לטובת האדם ולאושרו?

מרוב המיית רגשותיו בו נרטבו עיניו.

ואולם עליו לעמוד על המשמר. הניצוצות נופלים אלומות-אלומות ואורבים ומתנקשים לשרוף את שערותיו ואת בגדיו. לישון אסור. אך כלום יוכל הוא לישון כשלבו מלא וגדוש כל-כך?

עוד רק חמש תחנות לירושלים. אל אלוהים! כמה יפים וגדולים הכוכבים! כמה טוב!…

נכנס שוב הקונדוקטור. שוב מחייכות בערמומיות עיניו היפות. הוא איננו יכול לישון וחפץ להפיג קצת את שעמום הלילה בשיחה עם איש אירופה. האף אין זאת? עם אותם החזירים האסיאתים אין לו עוד כוח למשא-ומתן. לדבר בשפתם אין הוא יודע, והוא מדבר אליהם בלשון של מכות לחי…

– כך הם חיי הצבא, ידידי – התחיל הוא כתפוס מחשבות, מה שהתאים מעט לצחוקו ולמבט עיניו השובבות – קונדוקטור… כשהייתי קטן נשאתי את נפשי להיות דוקטור. ומדוע? מפני שצלצול המלה “דוקטור” ליבב את אוזני. ואולם אחר-כך בשומעי את המלה “קונדוקטור” מצא צלצולה עוד יותר חן בעיני, היא ממש הקסימה אותי, ומאז חלמתי בחלום ובהקיץ להגיע למעלת קונדוקטור. והנה ראש מאוויי נמלא – לקונדוקטור נהייתי, לכל הפחות בצבא…

דוד צחק. ניצוצות אחדים, שהחלו לחרוך בשרווּלו, עוד הגדילו את עליזותו.

– ואתה ידידי – המשיך הגרמני – עובד איפה? בתזמורת? מנגן בחליל? גם לי אח מנגן. ובגדוד האיזמירי מה חפצת? לראות איש אחד ב“סהר האדום”?… אח, הבה ואספר לך איזה “ביפשטקס” ערכתי ל“סהר האדום” של גדוד זה לפני ימים אחדים בירושלים. ח–ח–ח!… מכינים אנחנו לדרך רכבת 20 No., זאת הרכבת הצריכה להעביר אל החזית את “הסהר האדום” ואת המחנות המחוסרים נשק של הגדוד הנ“ל. והנה באו אלינו אחיות רחמניות במספר עצום ורב… למאות!… כמעט כולן יהודיות… לא אגזים כמדומה אם אומר, שהיו יכולות להספיק בשביל “צלבים” ו”סהרים" של קורפוס שלם… ולנו אין מקום – נפץ את ראשך אל הסלע, אין לנו מקום אפילו בשביל עשרים. מה לעשות?… וכאן הן עוד טרחניות וטרדניות מחוץ לדרך הטבע… כזבובים!… כל אחת באה בפרוטקציה ובהמלצה מיוחדת שלה מאת יוז-באַשי פלוני או מאת ליטננט אלמוני, וקח אותה, ודווקא ברכבת הזאת, ורצה אחריך ואינה מרפה ממך. ונסה נא לומר להן, להתחנן מלפניהן, שאתה מסוּבּל עבודה אחרת נחוצה, שאין לך פנאי, הרי מתחיל מבול של טענות וטירַדות שהן מתנדבות, ולא בעד בצע כסף הן הולכות, כי אם בשביל הצלת המולדת, שהן באות להושיט עזרה לאנושיות הדוויה והסובלת וכו' וכו' וכו'. נו, ממש להתפקע!… שר התחנה שלנו הוא חם במזגו, החל לצעוק, לרקוע ברגליו ולגרש. אבל יפה כוח קולותיהן מקולו עשרת מונים. בית הנתיבות היה דומה ללול ענקי מלא המון תרנגולות נבהלות ומקרקרות. Donnerwetter, מה

לעשות?… נכמרו רחמי על שר התחנה ורמזתי לו: הנח לי, אני אסדר הכול. נפלתי על סברה גאונית. הוצאתי מן הדֶפּוֹ שלושה קרונות גדולים, שחיכו שם לתיקון, העמדתים מאחורי כל הרכבת והכנסתי שמה את כל האחיות על ארגזיהן וסדיניהן ועל סלסלותיהן, מלבד שתיים, שנתתי עיני בהן והושבתין בשתי לשכות המיוחדות לשָׂרוֹת. הללו היו מאוּשרות, ממש ברקיע השביעי, על אשר הפלֵיתי אותן לטוב משאר חברותיהן. אחר-כך בעצם צאת הרכבת סילקתי את הקרס המאחד – ופיקס אונד פערטיג! אנחנו נסענו לנו בשלום, ושלושת הקרונות המלאים אחיות מפה לפה נשארו להם עומדים תחתם. ח-ח-ח, מי שלא ראה את עיניהן היורות ברקים, את ראשיהן וידיהן המושטים מן החלונות והדלתות והצעקות בקצף ורוגז, לא ראה חיזיון מבדח מימיו. אולם בעד המצאתי היפה גמל לי אלוהים שכר טוב כפועלי, אין לי מה להטיח ולהתאונן. אותו לילה ביליתי בנעימים, בנעימים ממש, ככתוב, ודווקא עם שתי האחיות גם יחד. כלומר, לא עם שתיהן, כמובן, במעמד אחד. שעה עם זו, וסקירה קלה אל הרכבת אם הכול כשורה, ואחר-כך שעה אצל השניה, וחוזר חלילה. שמחנה, בנותי, עלוזנה, וכי צרה עיני בכן חלילה? – הייתי כאומר להן – שמחנה – Zufrieden und lassen sie mich אולם איזו נחמדות שתיהן. לא אוכל לשכוח. נדרתי להתראות אתן שוב.

– “הפטריוטיות שלנו!” – חלף הרהור מכאיב בלב דוד – “גם אני הייתי פטריוט… כמה היא קומית לפעמים, כמה היא מחוסרת אצילות אמיתית הפטריוטיות היהודית שלנו, וכמה היא מעציבה את הנפש היפה!…”

אך עד ארגיעה וענן העצב סר מעליו והוא שאל כבר בשמחה סוערת:

– ובכן נשארו כל האחיות בירושלים?

– כן. מלבד אותן השתיים נשארו כולן – ענה הקונדוקטור בצחוק. – הן חשבו את עצמן נעלבות, ח-ח-ח-… ואולם – קם הוא ממקומו לצאת – הנה ירושלים קרובה.

רחל לא נסעה איפוא כלל, היא בביתה בירושלים ובעוד שעה יראנה!… היא נעלבה… היונה המסכנה… אלי! אלי!… איך אפשר לא להיעלב? – ולבו נלחץ בקרבו מכאב ומחמלה עזה לרחל. – מה היתה צריכה להרגיש אז נפשה העדינה! אח, אני האשם, אני! מדוע לא הניאותיה מכל זה?… אולם אין דבר – התאושש הוא בשעה שהרכבת קרבה לירושלים ובהביטו על מגדלי העיר – לעתיד תיקונים. מי שעושה שגיאה, עליו לקבל לקח טוב. הנה גם הוא קיבל את לִקחו שם, על יד האוהב האומלל, שהכתיבהו מכתבים.

עלה עמוד השחר. חיוורון ורוד ועדין כניצני שקד מילא את חלל העולם המנמנם. המזרח הזהיר והשתעשע בחליפות תמורת צבעיו וגוניו הענוגים מרגע לרגע. הבוקר התהווה – והעין שלטה בהתהוותו. כמה אהב דוד מילדותו את השעות הללו וכמה הוא ידע את חמודותיהן! הרבה פעמים היה הוא מטייל בהן לבדו ועם ירחמיאל. הנה גם עכשיו עובר הוא ברגש בחוצות עיר האלוהים. בכול שקט ותנומה וחלום עמוק… “על חומותיך ירושלים, הפקדתי שומרים”… האומנם יש עוד בירושלים זו אנשים אומללים?… הן פה כה טוב… כה טוב…

ראשי הברושים לובשים חכליל… שומר כושי שב ממשמרתו לביתו, מקלו מקיש צלולות במרצפת הרחוב… שיירת בדוויות יפות כמזרח ומסואבות כשער-האשפות עוברות זקופות בסך ונושאות על ראשן מיבול אדמתן… מאיזו שכונה רחוקה מגיע קול ממושך ונוגה: “יהודים… לעבודת הבורא…” ששון כה גדול וכה מפכה בעוז לא ידע עוד לבו מעולם.

והנה רחובה של רחל. הנה ביתה. הם גרים בקומה השניה. סגור… ישנים… על החלונות אותם וילונות הפסים הכבדים. רק בחלון חדרה וילון לבן מעשה תחרים. בין הווילון והחלון – עמוד תווים. הוא יכול להעירה, אבל למה להזדרז?… יספיק, תישן לה יונתו, תנום עוד מעט… אם היא חולמת, הרי בוודאי עליו… כמה היא אוהבת אותו? “שלך, שלך לנצח נצחים” – כך היא כותבת בכל מכתב. תישן לה, תנום.

הוא הלך לנוד ברחובות הקרובים. הבוקר החל להתעורר. ירושלים העלובה… כמה צער התכנס בה… ואולם קוצר-רוחו גבר והוא שב אל בית רחל, אחז באגרוף הברזל התלוי על פני הדלת – ודפק.

מלמעלה נשמעה כעין דביבת ישן מקיץ ואיוושה קלה, ואחר-כך קול צעדי מסאנים רבים, ואל אחד הווילונות ניגש מאן-דהוא והפריד את יריעותיו לאט ובזהירות. אחרי כן נראו משם פני אשה באה בימים, פני מטרונה יפים ודשנים, בשביס ליל לבן – זאת היתה אמה של רחל – קוראת בעד החלון בשמחה מהולה בתימהון:

– דוד?!

ותוך כדי דיבור פנתה היא לאחוריה ובישרה: “דוד פה! קדימה’לה! זלמן! קומו! דוד בא!”

– רחל קמה כבר? – שאל הוא בקוצר-רוח.

– רחל? – שאלה אף היא לעומתו בתמיהה – הרי היא נסעה. כלום לא כתבה לך שנוסעת?… באמת… שווה נא בנפשך – סיפרה היא בגאוות אם – אם כסף אין כאן, הרי למצער כבוד (כביכול – הוסיפה היהודית הפיקחית שבה) יש כאן. שווה בנפשך: ממספר כה גדול של אחיות, שהתנדבו בירושלים, זכו רק שתיים שיקבלו אותן אל “הסהר האדום”: רחל שלנו ומרים שורנשטיין… אבל למה תעמוד שם?… פטמה! מהרי ופתחי לאדון… קדימה’לה! זלמן! אתם מתלבשים?

– רק שתיים! – קרא כמי שהכּישו נחש.

– כן – ענתה האשה תמהה על קריאתו – כל השאר שבו מבית הנתיבות בבושת-פנים, במחילה…

– שתיים! – קרא הצעיר חיוור ובקול נופל – רק שתיים! – חזר הוא בשפתיים נעות וקולו נחבא.

כשירדה המשרתת ופתחה את הדלת לא היה הוא עוד פה. הוא רץ בחוצות מלא זעם ורעל, מבלי לשים לב, שהשוטרים יכולים לתופסו. מבטו המטורף והפתוח לרווחה תעה ולא ראה לפניו מאומה ושפתיו הצרובות מלמלו ודובבו:

“החן העברי!… החן והחסד ממיטב גנזיו ומכמניו!… הכּשרות הישראלית!… ח-ח, משענת קנה רצוץ!… גם קונדוקטור אינו שונא חן עברי… אכן זהו הקול, שנשתנה עד לבלי הכירהו עוד, אשר חזה בחלומו המבהיל!… הנה הפתרון”…

פתאום עלתה כאש חמתו: "איך היא יכלה? איך העזה?! ואני הן לא ערבתי את לבי אפילו לנשק לה! גם אחרי האירוסין… קודש קודשים היתה היא לי…

והיא… והיא… והיא"…

אבל הוא שיווה לנגדו את עיני רחל הטהורות המישירות להביט אל עיניו ואת ראשה הנטוי הצידה כמבקשת את כתפו להישען עליה, וקצפו נפל פתאום כציפור, שהחץ פגע בכנפה, ובמקומו באה מצוקת יאוש מרה, שלא ידע מימיו כמוה. הוא תפס בן-רגע שנעשה בחייו דבר איום ונורא, שאין לו תיקון עולמית. אין גם כלפי מי לטעון ואת מי להוכיח. הוא חדל מהאשים, הוא הבין, שלרחל קרה אסון גדול, כמו לוּ היתה נופלת מחלון הקומה השניה, שוברת את עמוד השִדרה ונהפכת לגיבנת… אבל לא, לא! – התעורר בו שוב בכוח מחאה עזה הרהור מקטרג – אין כלל שום דמיון והשוואה!… לו נהפכה לבעלת מום, כי עתה נקרע בו לבו מאהבה ומחמלה אליה, ואולם עתה הוא נשרף מקלון, מבוז ומשאט-נפש מרובה וקשה מהכיל. “תפוחי זהב רכים הנשלחים לליברפול!”… מה יודע מופסן על הנשים ור' בר טוניידיבר איננו יודע?… אבל גם חמדי יודע לספר ארוכות על בנות ישראל. הוא צדק אז, צדק, ורק לחינם כעס הוא, דוד, בשעת אותו הטיול… הנה, הנה כולם שם – היא, מרים שורנשטיין, אהובת המנצח… ועוד ועוד רבות מאחיותיהן בירושלים ומחוצה לה – עומדות הכן לצפצופו הראשון של כל מנוול בעל כפתורים נוצצים, של כל מתועב גוי. בשביל לשים לרגליו את כל כבוד עלומיהן וכבוד עמן.

ובשוך בקרבו זעף הקצף ורק רגש בוז ותועבה על אסונו וקלון עצמו ועל קלון רחל ועל קלון כולם ליחך וכרסם את לבו כשיני זאב רעב, נשאר הוא עומד על עברי פי התהום. לחייו שופו, מבטו כבה, ובאותו היאוש ומצוקת הצלמוות, שעמדה בכל ישותו בשעת חלום הזייתו, כשחפר קבר לעצמו, הוא מלמל בלי קול את שלושת החרוזים, שלמד מירחמיאל, אבל כה נוראים וחדשים במוראם צלצלו הם הפעם במעמקיו, כאילו לא שמעם מעודו ורק עתה נבעו לראשונה מקרב לבו:

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל עֵמֶק הַבָּכָא,

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל יְגוֹן הַנְּצָחִים,

דַּרְכִּי יַעַבְרוּ אֶל גוֹי אוֹבֵד… ⁴⁵

“גוי אובד!… גוי אובד!”… לחשו שפתיו המעוות וחייכו חיוך לא טוב, חיוך מחריד. והגולגולת חייכה גם היא לעומתו מעל השולחן. ובחיוכם ובמבטי עיני שניהם קפא הישימון…

רוח מערב הומה ושורק על פני העיירה הערבית בזעף עז. הוא מיילל בארובות הגג יללת כלב, שרגלו נדחקה בין הדלת והמזוזה, מתעמר בעננים האפורים הרצים דחופים ומבוהלים ממעל לראש, כהתעמר גברת מדנים בשפחותיה העלובות, ובעצי הברוש, שעל גבול גן הירק, הוא משחק איזה משחק-שטן כל-כך אכזר ופראי, שלמראהו ולשמעו יתחמץ בעל-כורחו הלב היותר מתון ואמיץ. ואולם למנחם יַריצ’ובר המתהלך בחדר זועף ונרגז הנה והנה נדמה כל הזמן, שכל המהפכה המתחוללת בחוץ מאחורי החלונות איננה אלא בשל השלט של חנות אביו, זה השלט החלוד וחדל-הצבע, שמכל הנוסח הערבי המחוק שלו נשארו לפלטה רק המלים: “ניס’ל יריצ’ובר… נמצא למכירה…” ושבהיותו תלוי כאיבר מדולדל בקצה חבל אחד הוא משמיע לפרקים קרובים לרגל המלאכה התופתית מיני חביטות-רעמים, שיש, כמדומה, סִיפֵּק בידן פעם לעורר משנתם ישני עפר ואחר-כך בפעם הבאה לאבּנם שוב, להקים ולאבן, וכך חוזר חלילה. השתיקה הקצרה המפסקת בין חביטה לחביטה איננה באה אלא כאילו לשאול את מנחם: “ההיטב חרה לך, ידידי?” – וכמעט יענו רק בעד מנחם פניו המכורכמים של רווק שחום ובעל בלורית וכתב-יד של סופר ועצבני, עצבני עד קצה ציפורניו ושערותיו: “כן, היטב חרה לי עד מוות!” – ותוך כדי דיבור יתפוצץ שוב ויפול מלמעלה רעם כפול-שמונה: טרך-טך-טך-ט-ר-רך!… והספיח והשחיס של אלפי תרועות ומהלומות שרקניות ונהמניות לא יאחרו לבוא בעקבותיו. אז נעקר מנחם ממקומו כשפוך מי-גלשים ורץ כמטורף אל ה“סַלון”, או כמו שהוא קורא לו “סַלון ממאיר”, לפי שאחותו צַ’רנֶה מקפידה על נקיונו והוא אינו יכול לעמוד בכל דרישותיה, עומד שם באמצעיתו וצועק בקצף ומתחנן כאחת לכל מלוא ארבעת החדרים:

– אמא, אמא, מדוע אין מהדקים את השלט?

אדרבה, בן-טיפוחי – עונה לו קול האם נוזף וקנתרן מן המטבח – מדוע לא תלך באמת אתה בכבודך ובעצמך להדק את השלט? וכי ברצינות חושב אתה, שזו היא עבודה בשביל אבא לעת זקנתו?

טענותיו של מנחם מסתתמות בן-רגע. בעומק נפשו הוא מודה כמעט, שהצדק אִתה. פשיטא: קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא. אבל איך וכיצד יֵצא החוצה לעת כזאת? איך ילפות בידיו העירומות את השלט הקודח מקור? הן הרוח מעכב בעד הנשימה ועושה את הבשר חידודים חידודים, וזה לפני רגע החל גם הגשם שוב, לא גשם סתם, כי אם מבול, דלף טורד… הוא ממהר להתחמק אל חדרו וסוגר את הדלת בעדו לבלי שמוע את התוכחה הרַבָּתי השגורה בפי אמו: “בן גידלתי ורוממתי, ברוך השם… בימים מלפנים היה ראוי להיות כבר אב לחמישה בנים… והוא… השומע אתה, אם לא הצלחת להיות דוקטור, הֱיֵה לפחות חנווני… תצמח ממך למצער התועלת הזאת – להחליף פעם את האב הזקן הנקפא שם בחנותו… אך לא ולא! דבר לך כנפשך שובעך! בשבעים מקלות לא תבריחהו, את התכשיט הזה, החנותה…”

דברי האם נכונים רק למחצה. מנחם אמנם הוא לא רק אקסטרן בעלמא, שקיפחו אותו ברוסיה שלוש פעמים בבחינות כי אם גם אקסטרן בעל עצבים, ובכל זאת בימים כתיקונם הוא לוקח אִתו ספר והולך ויושב בחנות. לחקוק על לוח זכרונו את מחיר הסחורות למיניהן זה בשבילו דבר יותר קשה מ“קורנליוס נפוטוס”, ולפיכך בשבתו שם הוא מסב מדי פעם בפעם את ראשו אל הדלת המובילה מן החנות הביתה ושואל: "אבא, מה הוא מחיר האוקיה של פלפל הודי? וכיוצא בזה, ותיכף לאחר שפטר את הקונה הוא שוכח את המחיר. לפתות קונה ולשדלו בדברים? – חס ושלום! ובה בשעה, שהוא יושב ושוקל במאזני שכלו: “השארת הנפש, כביכול, כמו שאתם מלמדים אותי, רבותי, וחיים נצחיים, כמו שאני מבין אותם, כלום זה היינו הך? היתכן?” – בה בשעה גונבים ממנו פרחחי הערבים שקדים וצימוקים למכביר. ואולם ביום סגריר וענן – האמת ניתנה להיאמר – לגמרי מן הנמנע אז להכניסהו החנותה. דומה, שגם עינויי נירון ומדורות ספרד לא היו מועילים אזי להלבישהו צורת חנווני לו אף לרגע. מין שנאה ארסית דקה מן הדקה ממלאה ומגדישה בימים כאלה את כל ישותו, מין גועל-נפש יוקד ונוקב עד התהום מחלחל אז בקרבו לכל ערבי מלופלף העין, לכל כלב רזה רועד מקור, לכל קופסת גפרורים, לכל רסיס פחם… האב השלים כבר עם העובדה וגם האם נכנעה כמעט.

והשלט שם ממעל למשקוף החנות איננו אומר די. הוא רועש ומרעים ככלי-תותח בין ההרים, כמו במחשבה תחילה ובכוונה ברורה להפוך את הבית וכל מלואו למעי מַפָּלָה ולהשאיר בחיים רק את מנחם כדי להכותו בשיגעון. נדמה, שמחשבת השלט החלה לצאת לפועל, יען כי מרוצתו המבוהלה, אשר הצעיר רץ לאורך כל קירות החדר, אגרופיו הקמוצים, שיניו החורקות ועיניו המזרות זיקי בהלה יש בהם באמת משהו מעין טירוף הדעת. מזמן לזמן הוא נושך את שפתו התחתונה עד כדי כאב ולוחש לחש-נהימה אל צד השלט:

– נבלה! נבלה! יקחהו אופל!

רץ, רץ, לבסוף הוא מתנפל באין-אונים על כיסא. אוטם את אוזניו בשני אגודליו ובשאר אצבעותיו דוחק את מצחו כמו במכבש, כשזרועותיו נשענות לפניו על השולחן. אבל תקוותו נשארת מעל – חביטות השלט מוסיפות לזעזע את הקירות, את השולחן, את הרצפה והכיסא תחתיו ואפילו את קרביו בתוך בטנו. אז הוא מסיר פתאום את ידיו מעל אוזניו, ומבטו אובד עצות ומלא יאוש אילם מתחיל לתעות על פני זגוגיות החלונות השטופות מי גשם דלוחים, כמבקש ככלות הנפש את האמצעי האחרון והמכריע. ברגע זה עצמו מאפיל לנגד עיניו איזה צל על אחת הזגוגיות התחתונות. הוא מסתכל – פנים, פני הפועל אשקלוני העומד בחוץ רטוב “עד הפתיל האחרון”, מביט אליו בעד החלון וקורא בצהלת ליצנות:

– הוי, מנחם, ואתה לא נֻחָם, וַיעֲריצובר, נוסחא אחריתא: רָצוצובר, ולא חצצו בינה ובינָך! כהתימך ליַחֵם – תפוּחַם, כגלותך לקרץ – ישרצו בך!… לכן כה אמר הפִּיצִ’יקָטו דילורוזו הקטן היושב לו בקרן-זווית ומפצח זרעונֵי אבטיח משנת השמיטה: יחיו פרעושיך! למוץ נבלתך יקומון!"…

פני הצעיר המציצים עליזים וצוחקים מתחת לברדס הכְּתֵפִיה השחור והטוב. שטף הלצון הזה תחת שמיים קודרים ושוממים השופעים מטר סוחף יש לאל ידם להפליא אפילו את מי שהוא מלומד בניסים. גם מנחם איננו יכול למנוע מהם את בת-הצחוק שלו הנוגה והמקומטת, שבתוך מסגרת פניו המרוגזים וגבותיו המכווצות והמסומרות כמחטי קיפוד מעוררת גם היא תימהון.

– מה אתה עושה בזה? – שואל מנחם את אשקלוני.

– באתי הנה – עונה הלז – לעשות נפשות לרעיון אחד, לרעיון ההתבוללות של שקדים. ואיתימא – לרעיון בלבול שקדים, על שום שהם מבלבלים את מוחות כורמינו כדבעי.

מנחם מבין, שבעל שיחו בא אל העיירה הערבית להשיג הרכבות של שקדים מתוקים.

– ומצאת?

– כן – אומר הפועל – עוד אמש שלחתין אל המושבה.

– עליך יהיה ללון אצלנו, אשקלוני. הרואה אתה, איך גאו המים בעמק?

– לא, אני הולך כעת הביתה. עבודה…

– אבל איך?

– עיניך הרואות.

ברגע זה הם נדהמים שניהם לקול חביטה אחת מן הכי אדירות, אשר שמר השלט בבית-גנזיו בשביל עתיד יותר מפואר.

– אָ-הָ-הָ! – מוציא אשקלוני בקורת-רוח מיוחדה – השומע אתה לֵיזר, איך ה“שִקְשָׂה” ¹ מנחרת!?

מנחם נזכר תיכף במכתו האנושה ובהגישו יותר את פניו אל הזגוגית, הוא מתחיל בקול תחנונים:

– אחי, רחימאי, עשה אתי חסד, וחיתה נפשי בגללך. הדק נא את השלט.

– אין דבר יותר קל מזה – אומר אשקלוני בפשטות. – אבל הן לזה דרוש סולם. שלח לי את צַ’רְנָה והיא תראני את מקום מנוחתו כבוד של הסולם.

– טוב… – ניחא… – עונה מנחם כמעט בשמחה.

דבר אהבתו של אשקלוני לצ’רנה איננו סוד כמוס לאיש, אף למנחם בכלל. הוא חושד במקצת גם בטיב הראיון העתיד לבוא בין ה“פלישתי” העליז ובין אחותו. ואולם השאלה הזאת איננה מעסיקה אותו אף כמעט. שאלת השלט עומדת ברומו של עולם.

אחרי עבור רגעים מספר יוצאת אל אשקלוני דרך דלת החצר צ’רנה, נערה יפה וחסונה כבת תשע-עשרה, גבוהת קומה, שחורת עיניים ושיער, כחולת-סינר ובעלת שפתיים מעוררות תיאבון. עיניה המזהירות בזוהר בהיר ומעוור של צהרי קיץ מבליטות את מסכנות הטבע ביום העגום הזה.

על פני שכמיה החטובות עוברת סמרמורת, ספק מחמדה, ספק מקור. בתנועה מהירה הוא מכניס אותה תחת כנף הכתפיה ומחבקנה חיבוק הדומה יותר לחניקה. בדיר-העצים האפלולי, מקום שמה הם באים לבקש את הסולם, הוא מפזר מטר נשיקות רותחות ורעבות על לחייה ועל חמוקי עורפה וצווארה המבהיקים מלובן.

– הנה בא דוּבי ויתנפל על כוונת הדבש, ומלקק מלקק הוא דובי – אומרת היא בבת-צחוק ובלחש בושה עגבנית המגדילים את חינה שבעתיים.

הוא מאציל עליה מטחב בגדו, צורב את פניה ברוח פיו ומעכב את נשימתה בנשקו אותה בשפתיה.

– הוי, קונדס, אכזר, הלחונקני אתה אומר? – מתאמצת היא להיעקר מבין זרועותיו.

הוא איננו נותן לה להישמט. רגע ארוך הם נועצים איש בפני רעותו מבט חודר ורעבתן. פתאום היא שואלת:

– והסולם?

צחוק אדיר פורץ מפי שניהם.

– הנה מצאתיו, את סולמי המעלה אותי אל נאות גן-עדן – צוהל אשקלוני מגיל באמצו את צ’רנה את לבו.

סוף-סוף הם מתעייפים. אז הם מתחילים לתעות שניהם, חבוקים וצמודים, כהלומי איזה יין טמיר, מן הדיר אל האסם, מן האסם אל המרתף, בהיסח-דעת גמור מן הרוח והגשם המטפחים עליהם. לבסוף נמצא הסולם במרתף, ורגעים מועטים טרם יעברו, והשלט עומד כבר קבוע על שני וויו וקשור ומהודק לעוד חבל אחד.

אז תבוא קצת הרווחה למנחם. מעומד לפני החלון הדלוח והרוחץ בדמעותיו הגדולות והכבדות, הוא שולח את מבטו לפניו אל גיא-החיזיון המשתרע שם לנגדו עטוי מסווה אפור ומזדעזע בלי חשך. נוּגה, נוגה הוא המחזה. שוממה ובהכנעה אילמת ישבה לה העיירה הקטנה על פני מורד ההר מימין בעדר בתי-האדמה שלה, השקועים עד מחציתם בסלע, בשורות הצַבָּר הבלים מרוב ימים, בעצי התמר העומדים למעצבה גלמודים ונדים בצמרותיהם אל שני המסגדים המושלים בשיא קומתם על פני כל המושב, כשואלים אותם בעוצר פחד ויגון: “מה לעשות? מה לעשות לעת כזאת?”

– שיממון, שיממון נורא בכול. לולא העשן היוצא ומתפשט מסדקי “תַבּונים” אחדים, אלו הפירמידות השחורות, שבקרבן יֶחֱסו בחושך תנורי העיירה המבטיחים “פיתות” מאופרות לפי גדול וטף, ושאחר-כך ימס ויתמזמז בתוך רשת הגשם כמוך מטונף ממושך וממורט הנה והנה באיזו יד גדולה ולא עדינה, היה אפשר לחשוב את כל זה לבַּרֵלְיֶף ² מת ומאובן, אשר הדביקתהו יד יוצר טמיר וסודי בתקופת פלאי ובאלף לא ידוע אל המדרון. מאשר תעיף עיניך אין נפש חיה, זולתי פרה קצוצת אוזן אחת, שנשכחה בחורשת הזיתים מלב בעל שפל-ברך, עומדת בראש מורכן, את גווה נתנה למכים, הם זרמי הגשם העוקצים ומטפחים על גבה וירכיה בלי רחמים וחנינה. צר, צר על הבהמה העלובה!… ושם מלמטה כל העמק סואן ורועש לקול המולת מימי הפלג האדירים, אשר סחפהו לכל רוחבו בִּן לילה. צבע מימיו מזכיר צבע פניו של תלוי או טבוע, והמייתם – יליל עדת כלבים שוטים בליל ישימון. אבל הבט! מי זה הוא העומד שם על שפת הפלג מזה? – אה, הן זה הוא אשקלוני. הנה הוא חולץ את מגפיו ולוקחם על שכמו, מפשיל את שולי מכנסיו עד לירכיו, ואת חוצני כתפייתו – על גבו ועובר את הפלג ברגל. אך זה הוא “פלישתי”! המים מגיעים כמעט עד חגורתו ומלחכים אט את שולי בגדיו. אבל אין דבר. הנה עבר כבר בשלום. הנה הוא יתנער משפעת הרטיבות, אשר דבקה בו, ינעל נעליו ו“יביא את עצמו בסדר” ובעוד חצי שעה, כשפניו פני להבים ורסיסי זיעתו מתערבים על מצחו בנטפי הגשם, הוא יגיע עד המושבה העברית המאדימה בגגות-רעפיה שם בראש ההר משמאל, יבוא אל ה“קבוצה” ויתחיל להשמיד צלחת אחרי צלחת של כרובית ופולים מתובלים בשמן-שומשמין, או בנות-גנים מטוגנות בחלמוני ביצה שלמים, המביטים מעל המחבת כעיניים גדולות ונבונות. מי יודע, אולי לאלה ורק לאלה ייקָרא חיים.

הרוח מנסה את כוחותיו להסיח את השלט ממקומו, אבל לא יוכל לו. הגשם מתגבר כפליים. מפלשי העבים רצים כבני לוויתן מבהילים ונושאים זוועה על פני גגות הבתים כנכונים בכל רגע לפעור לועם ולבולעם. מנחם נועץ מבטו באלה העננים הדומעים עצב ויגון, הצוברים שכבות שכבות זה על גב זה ואיש בצד אחיו כהררי תופת וצלמוות, ולבו לא יתנהו להאמין, לא רק להאמין, כי אם גם להניח, שממעל להם יש תכלת, או שהיקום ישוב עוד פעם בזמן מן הזמנים לחום קיץ ולנגוהות שמש. על כל פנים שולט בנפשו משום-מה הביטחון, שהוא, מנחם, לא יזכה עוד לראות באלה. תוגה חודרת מסתמנת בכל קווי פניו, כששפתיו לוחשות מאליהן ומבלי משים:

נַד אָמְרַצִ’ינִים פֶּטְרוֹגְרַדָם

דִישַל נוֹיַבְּר אָסֶנִים חְלַדָם³

אה, מהרהר מנחם, פטרבורג איננה כל-כך אומללה תחת נשימתו הקרה של נויַבר כמו עיירה ערבית שוממה ונידחת עטויה צבעי מוות ושכוחה מאלוהים ומאנשים בין ההרים – תחת גשמיו הטורדים של אדר. אהה, כמה מחניק פה הכול היום! כמה מעכיר הכול את הרוח, מעכיר עד לידי דמעות, עד לידי כאב פיזי! הנה הנֶהָ ארץ השמש והקיץ הנצחי! אומר מנחם לעצמו במין תרעומת – אם לזמזם במזרח חרוזי משורר צפוני הוא רק דבר של שרירות-לב פשוטה, הנה המזרח, כפי שהוא מתואר בשירי אותם המשוררים הצפוניים, הריהו זיוף, זיוף פשוטו כמשמעו. אתם תמצאו אצלם חול יוקד, עצי תמרים, ובצילם את הגמל הטרדיציוני, אתם תרחצו אצלם באור שמש כאוות נפשכם, ומאומה – אתם שומעים – מאומה, אף חצי מלה, אף רמז דרמז לא תמצאו אצלם על ימים ארורים מעין אלו, כמו היום. ריבונו של עולם! – קובל מנחם, אשר “יחזה מבשרו”, מבשרו הקר ממש, את כל השקר של אותם המשוררים – וכלום אותם חמשת ירחי החורף עם כל החמדה הגנוזה בתוכם בשביל מצב-הרוח ושיווי-משקל העצבים וסתם בשביל חזה חשוף ורגל יחפה – כלום כאין וכאפס נחשבו בעיניכם? ומה עלינו, יושבי המזרח, לעשות אז? להיטשטש? להתאדות? או אולי להגר לחצי הכדור הדרומי? אמנם הוא, מנחם, הוא “יושב מזרח” סגור במרכאות כפולות עם הערות אחדות נחוצות בשולי הגיליון, אבל זה איננו משנה את הדבר אף במעט.

רגע נשארת כל העיירה שׂפונה וחבויה בעלטת הערפל. אין מסגדים, אין תמרים, אין פרה קצוצת-אוזן… הכול, הכול טבע ונקבר בים העופרת.

נשארו לשלל לעין רק בית השכן וחנותו. זהו יהודי מטופל באשה ושבעה ילדים, אשר בא הנה לפני ירחים מספר, אחרי פושטו את הרגל באחד מפלכי סיביריה, ושכר חנות ממש על-יד בית משפחת יריצ’ובר, שהיתה עד כה המשפחה היהודית היחידה בעיירה, ולפיכך כשהאב והאם רוצים לסמנו, אין להם בשבילו כינוי אחד מלבד “מכה בצידו”. הורי מנחם שונאים את כל משפחת הסיבירי בכל נימי נפשם ובכל מאודם – הן הוא גוזל את פת-הלחם מפיהם, ה“סיביריאק” הארור הזה, הוא מקלקל להם את כל פרנסתם. מנחם זוכר, שגם את אביו-זקנו, את אבי אמו, שנא אביו במין שנאה בהמית כזאת על אשר לא סילק לו את כל הנדוניה כפי המובטח. כמה סבל מנחם במשך כל ימי ילדותו יחד עם הזקן היקר וכמה הוא כרקב בעצמותיו זכרון הדברים גם עכשיו אחרי מותו! תחת נטל התוגה המכבידה על נפשו הוא עובר מתרעומתו על משוררי הצפון אל מחשבות מרות, אשר תכונה יותר כללית תכונתן: כמה כיעור וחלאה יש בעולם הזה! יושבים להם שני יהודים, שני נודדי עולם, שני סחופים ודוויים, בקיצור שני ז’ידים מצורעים בכפר, במושב אחד, ועל עם הארץ כל יהבם ופרנסתם. אהבו לכל הפחות איש את אחיו ותכסה אהבתכם זו על כל פשעיכם. סלחו לכל המצער איש לרעהו את דבר הצרעת הממארת, אשר דבקה בבשר כל אחד מכם. אך מה? מה ערך יש לכל המוסר, אשר הוא מטיף, בעוד אשר הוא בעצמו, הז’יד המצורע השלישי, איננו יכול לסלוח ליתר השניים את דבר הספחת המשפחתית המשותפת לכולם? בהחלט אפשר להוציא משפט, שהציווי “ואהבת לרעך כמוך” הוא מאלה, שנוסחתם לא עלתה ביותר בידי המחוקק, מפני שהאנטיתזה שלו “ושנאת לרעך כמוך” היא מקל חובלים קשה ואכזר יותר מדי בשביל הרֵע, יהיה מי שיהיה. אבל על מה שהוא, מנחם, מיצר וכואב, זהו על הרימה והתולעה שבלב…

היום רבה התנועה והמבוכה בבית הסיבירי: ילדתו היותר קטנה, “הזֶרֶת”, חולה מחלה מסוכנת. היה בבוקר החובש מהמושבה העברית, זה עכשיו נכנסה גם האחות מהמיסיון האנגלי, האב רץ מיואש מן החנות אל הבית וחזרה, פני האם והבת הבכירה שחרו משחור – וכנראה אין עוד שום סימן לטובה. בדמיונו של מנחם מצטייר, שעיקר האסון הוא לא מה שהילדה הקטנה חלתה, כי אם מה שהיא חלתה ביום סגריר, יום שומם ורע כזה. הוא דומה לשמוע גם קול גניחה ובכי מגיע מבית השכן. ואולי הוא טועה, אולי זה איננו אלא יליל הרוח… על מפתן בית הסיבירי עומדת בתו צִפְּ’קֶה, ילדה צהובת-שיער כבת חמש, היא האחות החולה, הגדולה ממנה, קומתה כפופה קצת לפניה וידיה הקטנות והשמנות שלוחות החוצה תחת זרמי הגשם הזורמים מעל הגג ובקול ילדותי עלז וחשוך-דאגה היא שרה:

אֱלֹהִים, אֱלֹהִים,

תֵּן גֶּשֶם לַיְלָדִים!

לֹא מְעַט וְלֹא הַרְבֵּה

רַק צַלַחַת נָא מַלֵּא!

השלווה התמימה והבלתי פגומה אשר בקול הקטנה נוגעת עד נפש מנחם ומכניסתהו לתוך התרגשות של דמעות. על לבו, לב צעיר החושב אפילו בשנתו בקטעי הקרוא והשָנוי, עולה זכרון שירו של ויקטור הוגו " L’enfant Chantait! " – הילד שר בשעה שאמו שכבה מתה בארון מקושט פרחים וסחוף בזוהר קרני שמש האביב.

מן החדר השלישי מגיע צלצול כפות ומזלגות יחד עם קולה של צ’רנה הקוראה לו לאכול. הוא מסרב – גם התיאבון סר מעליו היום, גם הפגישה עם ההורים לפני השולחן לא תנעם לו ביותר. סמוך לזה הוא שומע את האב סוגר את החנות לזמן ארוחת-הצהרים המאוחרת – אין, כנראה, פדיון. ה“מכה בצידו” אשם. הרוח והגשם אינם מרפים אף לרגע. נשמע קול המולת המים המשתפכים בקוצר-רוח רתחני מן המרזבים אל הבור המספיק מי שתיה לכל השנה. קר, קר ורע. מנחם מתהלך הנה והנה ומחמם את ידיו הקפואות ברוח פיו. האנגליה הזקנה יוצאת בעצב נפרז מן הבית, פותחת את המטריה שלה וכשהיא פוסעת בביצת צידי הרחוב פסיעות זהירות כחתלתול רודף ניקיון היא מתרחקת בתוך ערפילי הגשם, להגדלת כבודה ותפארתה של הנצרות והכנסיה הפרוטסטנטית, המוכנות לכל מיני קורבנות. איזה אפנדי צעיר בא רכוב על סוס אמצמץ אל חצר יריצ’ובר, את בהמתו הוא מוסר למשרת אשר אִתו להעמיד ברפת ובעצמו נכנס הביתה להתחמם ולהגיח כוס יין אל גרונו. זאת לו לא הפעם הראשונה להיות בביתם. מדי פעם בפעם הוא יושב לא-קרוא אל השולחן ומתחיל לדבר עם צ’רנה ולשואלה ארוכות בעיניים ובהעוויות של נואף קרתני, איזו נערות ברוסיה, שחומות או צהובות, גבוהות או נמוכות, אי-אלה מחולות היא אוהבת, איזה מי-ריח הם היותר מקובלים בחברה הגבוהה, המצובלזה. צ’רנה עונה לו בחפץ-לב על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון, למרות הבינה, שהוא גס וטיפש.

על כיסא העומד סמוך למיטה מונח ספר פתוח וממעל לו תלויה על הקיר מנורה קטנה. מנחם נזכר, שיום שלשום עבר עליו בטוב – הוא קרא את הספר בחנות ואחר-כך בלילה על משכבו בהתעוררות חשק נלבב. מאוד נהנה מן הקריאה. ולעת ערב, כשאצבעו נתונה בתוך ספרו הסגור לו מאחוריו, הוא עזב את החנות ויעל ההרה לראות את שקיעת החמה. בין שיחי הצבר ועצי הרימונים המכוסים ירקרק-חרוץ רצו והשתעשעו ילדי ערבים חשופי שת ומגואלי פנים, מכרסמים קליפות תפוחי-זהב המורמות מעל האשפה וצועקים בקול פראי את התפילה “אבינו שבשמיים” באנגלית רצוצה, שלא היתה יותר אנגלית מסינית. מוסלמים באים בימים ונשואי פנים התכוננו, מי על גגו ומי תחת תאנתו, להתפלל את תפילת הערב. סלסולי החזן ממרום המסגד מסכו מין עצבת מתוקה ויקרה על הוד השקיעה. הוא איננו זוכר שקיעה כל-כך נהדרה לפני זה: עננים זכים מופזים בקצותיהם בכתם אופיר, קרני זהב טהור הנדחקות ומתמתחות דרך קרעי העננים כמכחולים רבים דקים וארוכים דרך חור המצבוע המכוסה בשלל צבעים. ועוד דבר-מה, והוא, כמדומה, העיקר, שאין שום לשון בעולם יכולה לבאר ולהביע, אבל מה שהנפש מבינה, מבינה היטב, געגועים עזים מאין כמוהם תקפו את מנחם אל מרחק-הפז הבהיר והאין-סופי, אל זה המערב מקום שם עברו מיטב שנות עלומיו, מקום שם הוזה, חולמת בין יערות אוקראינה עיר מולדתו הקטנה, מקום שם עזב את אהובתו הרוסית ואַרְיָה לעולם. אהה, אלי! שמה… שמה…

"Dahin, dahin

Möcht’ich mit dir, o, mein Geliebter, zieh’n…"

ואריה! אליל לבו! השארת-נפשו! היודעת היא, החושדת היא, מה הביא אותו, את הספקן, לנתק ביד חזקה ובלב מפרפר את החרצובה, אשר קשרה אותם? – חלום! היאומן כי יסופר? הוא היה למיסטיקון! גם זו בוודאי בא לו בעקב חולשתו. גם דפיקות השלט, גם דפיקות לבו האוהב מצאו לפניהן אותה הקרקע התחוחה והרעועה… זה היה באחד הלילות לפני כשבעה חודשים. בחלומו והנה הוא, מנחם, שוכב מגוהר במין סירה קטנה הדומה יותר לארון של מת והרצה כחץ מקשת על פני מימי נהר הדניֶפר, ועיניו נתונות בשמי התכלת. לרגליו יושב הספָּן, אבל מנחם איננו רואהו מפני שאינו יכול להרים את ראשו ולא להזיז אף איבר אחד. והסירה רצה ומתרחקת מהחוף במהירות בלתי מצוירת. ושם מאחוריו על שפת הנהר עומדת כל משפחתו, אביו ואמו ואחותו וכל שאריו ושארותיו למגדול ועד קטן, וסופקים כף ובוכים וסופדים מספד מר כמספד למת, ואף על פי שמבטו הקפוא מביט כמצומד אל מרום חוג השמיים, הוא רואה בכל זאת את כולם. מדוע ועל מה זה הם בוכים כה מרה? שואל הוא את נפשו הנעכרה מיגון. האומנם אותו הם מבכים? אבל כלום הוא מת? הוי, כמה אדיר חפצו לאמור, לרמז לספן, שישוב. הוא בטוח, שבידו הוא לנחם את כל משפחתו ולהשקיט את רוחה. ברי לו, שדי היה לו לגשת אליהם, להתרומם מעל מקום משכבו ולברכם בשלום, ולשמחת כולם לא היה קץ וגבול. אבל הוא אינו שולט בלשונו, הוא חדל-אונים להזיז גם את אצבעו הקטנה. ויליל עשרות קולות עבים ודקים, צעירים וזקנים, המגיע לאוזניו מהחוף קורע את לבו לגזרים… הוא הקיץ מחלומו מלא חרדה. ביחוד אחזו פלצות וזוועה את נפשו בשוותו לנגדו את דמיון סירתו לסירת חרון המיתולוגי המעביר בה את נשמות הפושעים על פני נהר הסטיקס אל הגיהינום. אחרי רגעים אחדים הוא זכר את דבר אהבתו הדורשת ממנו לבגוד בדת אבותיו וידע למה מרמז החלום. כשהאיר הבוקר הוא כתב בעודו במיטתו מכתב פרידה ארוך לואריה ולא יסף לראותה.

זה היה שלשום. היום, לא! היום איננו יכול לקרוא שורה וחצי שורה. רוחו כל-כך רעה עליו, כל לבו הוא מכה טריה, שכל נגיעה בה אסורה, שאפילו הלטיפה מכאיבה. גם אהבתו התרחקה ממנו ונראית לו כדבר, שאירע לאחד מחבריו. מה הם משתטים שם בתוך ספריהם? מי מאמין עוד כיום להבלי הזיותיהם? האדם טבול מכף רגלו ועד קודקודו במ“ט שערי טומאה וטינופת, טבול בעצם כוחות טבעו והוויתו, ואין שום ספירות בעולם יכולות לשנות בקרבו אף כחוט השערה, וכדי שלא תעלה באפיו באשת חייו הקשה, הנוראה מהכיל, הוא סותם את נחיריו במיני כדורי מוך עגלגלים ומהודרים הנושאים את השמות “דת”, “ספרות”, “אמנות” וכדומה והוא מאמין באמונה תמימה, שפעל ריאקציה חימאית על עצם מקור הבאשה. אבל מי תמים איננו יודע כיום, כי אל, המקדיש הרבה תשומת-לב למה שמעכלת קיבתי ברגע זה תחת הלכות חמורות של כשר וטריפה, איננו אל גדול, גיבור ונורא, כי אם אל קטנטן, קטנטן ומסכן מאוד? מי אינו יודע, ששום אַנְדַּנְטֶה רֶלִיגיוזו לא של יוהן סבסטיאן באך ולא של “כל נדרי” לא העלה עוד מזור אף ללב אחד שבור מאהבה אומללה או ממות ילד אהוב? אבל ביחוד מרעימה הנצרות! כלום שמעתם מימיכם שיטה שרלטנית כעין זו? לשפך רצח ודם, פגעים ואסון בכל פינה ועבר, וכל זה בשם תורה ידועה המטיפה לאהבה ולענוות כבשים – אכן לזה דרוש חיתוך הדיבור! כן, כן. ועושה דברה המיסיון מצודד נפשות לתורה הזאת, בעוד אשר כל העולם הנוצרי כובש ארצות, בונה בתים, נוטע כרמים ונושא נשים, למכהו לא יתן לחי ועל כותונתו התחתונה לא יוותר, כלומר חי על-פי משה. והספרות והאמנות, אלה “השקרים היפים” המרוממים אותנו, כביכול? הנה העיתונים גומרים את ההלל הגדול על האורטוריה “הולדת הילד” לאחד הקומפוזיטורים הצעירים ולא ישבעו מספר על ההתלהבות הבלתי רגילה, שבה נתקבלה בכל ערי הבירה. טוב, אבל תארו לכם לרגע שהפסנתרנית בעצמה ובעצם שעת מלאה לפני קהל אלפי שומעים את האורטוריה הנשגבה הזאת אחזוה פתאום ציריה והיא ניגשה ל”לידת הילד" באופן היותר רציני – ונתגלה הרז… מדוע היתה האורטוריה במציאות עושה רושם אחר על קהל השומעים מאשר האורטוריה, אשר בדה מלבו הקומפוזיטור הצעיר? או מדוע אוהבים הסופרים תמיד לשפר הכול בספריהם ולשים בפי גיבוריהם לשון מדברת גדולות הלוקחת את לב גיבורותיהם הענוגות והיפה-פיות? ציירו לנו, רבותי, את גיבוריכם חצי שעה לאחר שקיבלו שמן-קיק, ציירו לנו אותם בבי-המסותא ובחדר-המשכב או כשעושים להם ניתוח של טחורים – ונראה מה תהיה גדולתם. אה, אתם אומרים, שאלו הן תימות לא בשביל בֶּלְ-לטריסטיקה, אלא בשביל לֶדְ-לטריסטיקה, חוששים אתם ל“ספרותכם היפה” שלא תיהפך ח“ו ל”ספרות מכוערת" – אבל אנה הוא, מנחם, בא עם בית-החומר שלו, עם כל התועבות האלה, התלויות לו כקופה של שרצים מלפניו ומאחוריו? כל זמן שאינכם יודעים איך מבדילים במציאות בין הדבש והדונג, כל זמן שלא הראיתם לנו איפה ינווה בחיינו היופי המצורף מכל הסיגים, כל ספרותכם ואמנותכם מאפס ומאפע הנה גם יחד.

כמה השעה?

גם בימים כתיקונים אין יודעים בפינה הזאת את מהלך העת. על פי שעוני הערבים המתחילים את ספירתם משקיעת החמה קשה לאנשי המערב לשער את נקודותיו השונות של קו היום, ואדם בעל שעון מיושבי הכרכים כי יעבור דרך העיירה הוא חזון יקר למדי, ביום מעונן שכזה – לא כל שכן. על פי האפלולית האפורה השפוכה בחללו של העולם יכולה כעת להיות השעה העשירית בבוקר או השעה הרביעית אחר הצהריים. מכיוון שזה עתה נדם בבית צלצול הכפות והמזלגות של ארוחת הצהריים, יותר קרובה לוודאי ההשערה האחרונה. ואולם למאי נפקא מינה? למי איכפת מהלכו-זחילתו של יום כזה, שכמדומה לא יהיה לו סוף לעולם? למה שאי-אפשר בהחלט להתייחס בשוויון-נפש פילוסופי, הוא הקור ברגליים. כאן, רואה אתה, נחוצים אמצעים רדיקליים – ויהי מה. מנחם מוציא את ראשו מן הפתח ומכוון לרגע, שאמו עוזבת את המטבח ועומדת לשוחח עם האפנדי על נישואין מאושרים ואומללים, אז הוא מתגנב אל הכיריים וממלא משם את פוזמקאותיו אפר חם וכשהוא נועל שוב את נעליו הוא מרגיש תיכף בעליל, שבכל ההטחה שהוא ואחרים מטיחים כלפי העולם הזה, יש קצת מעין גוזמה והוצאת לעז. ואולם בשובו אל חדרו, והנה אהה, מתלאה! השלט, השלט הארור חובט שוב! מה היה לו? מה הוא רוצה עוד? מנחם פותח את אשנב החלון ומתבונן במבט אלכסוני ורואה, שהחבל הישן נקרע והשלט נשמט מעל וויו ונשאר תלוי בקצה החבל החדש אשר קשר זה עתה אשקלוני. מתחילה שוב סדרה של מצוקות למנחם. השלט הולם כעת בכוח שבעתיים יותר חזק ומהלומותיו יותר תכופות מבתחילה, כאילו הוא ממהר למלא את אשר החסיר במשך שעת השתיקה של אונס, אשר גזרו עליו. וכל מהלומה ומהלומה מרעימה כאיום אכזר חדש לזעזע ולנתש את מוחו של מנחם ממקום שבתו ולפוצץ את תוף השמיעה באוזניו לרסיסים. מה לעשות? לאן לברוח? הוא עושה תנועת פרצים אינסטינקטיבית אל הדלת. ברגע זה הוא שומע את קולה של צ’רנה מן החדר הסמוך:

– הילדה מתה.

שעה קלה הוא עומד בעיניים תועות כהלום זוועה ומסיח כמעט את דעתו מן השלט. מתה? מתה? היום? אהה, איזה אסון למות ביום נורא כזה! איזה שבר גדול!… מנחם איננו זוכר כמעט את רושמי פני הילדה המתה, יען כי הוא ראה אותה לא יותר מפעמיים-שלוש, ואין לו באמת שום יחס ברור אליה מלבד יחס של רחמים עזים ורותחים על מותה ביום אפל, רע ומר כזה. הוא ניגש אל החלון. מבעד לגשם המטפח ודולף כקודם הוא רואה את חנות הסיבירי סגורה ומביתו אין איש יוצא ובא. דממה אפורה לוטה הבית. הוא דומה רק לשמוע בכי יללה המתפרץ ומגיע משם, אבל אולי הוא טועה, אולי זו איננה אלא יללת הרוח.

מן השמיים מרחמים על מנחם. האפנדי, שנמשך אל תוך שיחה מעניינת ומלבבת מאוד עם אם מנחם על התימה: עיני תכלת ושערות שחורות היש ביניהן התאמה והרמוניה ואצל מי יותר – אצל גברים או אצל נשים – נרגז גם הוא מדפיקות השלט, אשר לא יתנוהו לשמוע את כל הנימוקים בעד וכנגד ונותן צו קצר ונמרץ למשרתו היושב ברפת להסיר תיכף את השלט לגמרי ולא יוסיף להדריכהו מנוחה.

אחרי-כן נופל הלילה פתאום על פני העיירה, כמו שהוא מוכשר לנפול רק בימים כהים וחשוכי-נחמה כאלה. על-פי חשבונו של מנחם נשארו עוד כשעתיים עד הלילה, והנה הצעיף השחור זוחל ומכסה הכול. העיירה, העמק, המושבה העברית שם בראש ההר – הכול נבלע ונספג כהרף-עין. נֵד שחור וכבד הולך ונחמר מאחורי החלון ואין ממנו מציל.

צל פרש חולף ברחוב: זה נפרד האפנדי וממהר לביתו ומשרתו אחריו. הדלת תיסוב על צירה ואל החדר השלישי נכנס מאן-דהוא. מנחם מטה אוזן מבעד לדלת הפתוחה לחצאין ושומע:

– אבא מבקש את ר' ניסן ואת ר' מנחם לבוא אל הלוויה.

“ר' מנחם” – כך קורא לו הרשל, הגדול בארבעת בני הסיבירי, נער בעל פנים כפריים ומגושמים, הלומד עוד אצל ה“רבי” ושהיה לבר-מצווה לפני ירחים מספר. לסעודת-מצווה זאת סירב אז ר' ניסן יריצ’ובר לבוא. – לכאורה, מהרהר מנחם, למה הוא ואבא דרושים להם? הן מניין, אם שכזה נחוץ, בכל אופן לא יצטרף, אם גם שניהם יבואו. אלא שכנראה הפחד מפני המוות – הוא המעורר את בני האדם להידחק ולהצטופף איש אל רעהו כעדר צאן בשעת הסערה. – הוא לובש את אדרת-החורף הישנה והמשוחקה שלו ויוצא. בחוץ הרוח שקט וגשם דק רועף. אלפי זרמים מעל הגגות מתמידים בעבודתם המטרידה. בעוברו את החצר מצטרף אליו אביו, שזה עכשיו סגר את חנותו. הם הולכים שניהם מבלי הוציא ביניהם אף מלה, כשהמים והביצה מצפצפים תחת נעליהם. נכנסים אל בית הסיבירי. אין אומרים “שלום” בבית האבל, ור' ניסן צריך להיות שבע-רצון, שהוא פטור מעשות רמיה בנפשו. מהחדר האחרון מגיעים קולות אחדים של יללה חרישית וחנוקה. בחדר השני לכניסה מונח שטוח על הרצפה איזה דבר דק וארוך מכוסה אטון שחור ולשני צדדיו דולקים שני נרות בפמוטיהם. מנחם נזכר, ששמע לפנים, כי הגסיסה מאריכה את המתים, והביטו על הגוף המת המצויר מתחת לאטון, הוא חושב: “אמנם כן הוא”. קודר ונדכא בעיניים קמות בחוריהן ובידיים מסולקות לאחוריו מתהלך בחדר הנה והנה הסיבירי. מלבדו יושבים על יד השולחן ושומרים את פתחי פיהם מלמד הילדים של האבל, יהודי יליד צפת בעל עיניים עמוקות והוגות כבן ארבעים וחמש, והתימני הזקן סעדיה, שבא הנה מהמושבה לקנות “כָּרָמוֹת” ⁴ להסקה בשביל בית-הכנסת, שהוא מכהן בתוכו בכהונת שַמָּש. יושבים. אחרי תפיפה קלה של אצבעות בשולחן במשך רגע קצר של שתיקה כללית פונה ר' ניסן אל המלמד ושואלהו, מאיזו מחלה מתה הילדה. אז מתחיל האב בקול יבש וקטוע מכאב פנימי לספר על האסכרה, שבאה עליה כחתף, ואחרי-כן את פרשת מעלותיה ופיקחותה המופלגה של המתה, שלמרות גילה של שתי שנים וחצי היא דיברה והבינה “הכול, הכול, ממש כמו גדול”. ושוב שתיקה ארוכה המכבידה ביותר על נפשו של ר' ניסן. הוא מחפש במה להפסיק אותה, ובחושבו, שאבל כבד כזה על מות פעוטה בת שנתיים ומחצה הוא מוגזם ומופרז במקצת, הוא מעיר בקול מושפל:

– נו-נו, מזג-אוויר…

– מְהו – עונה כממלא אחריו המלמד.

– חוששני – מוסיף הוא בקול קצת יותר חזק – שאם ייכנסו הגשמים אל המולד אז הספקת קמח של פסח תהיה בשבילנו מהחמורות ביותר…

כמדקרות חרב הם הדברים באוזני מנחם. פניו מתמלאים דם מרוגז. רק בהתאמצות בלתי רגילה עולה לו למנוע את יד-ימינו מלתת מכת-לחי לאביו. איך וכיצד זה מהינים לדבר על קמח של פסח בשעה שפה מוטלה על הרצפה בריה רכה ועלובה, שנקטפה ביום רע ושומם כזה! הוי, איזו חלאה! איזו זוהמה!… הנה הִנָם הם החיים!… ואולם ברגע זה נמשכת תשומת-לב כולם אל הדלת הנפתחת. נכנס הרשל רטוב ומרופש עד חגורתו ופנס דולק בידו.

– נו? – שואל הסיבירי את בנו.

– אין איש חפץ להשכיר את בהמתו – אומר הנער במרירות – יראים פן יטבעו בוואדי. ומוסטפה מבקש בעד חמורו לירה…

– לירה זהב?! – אין יכולים להתאפק מקרוא ר' ניסן וסעדיה התימני.

– יהודים! – מוציא פתאום הסיבירי קול רועד מיאוש ותחנונים חודרים בפנותו אל היושבים מסביב לשולחן – יהודים! אנא רחמו!… אהה, איך אביא את מתי אל קבר ישראל?!

ר' ניסן מוצא כאן הזדמנות להיות גוֹמל חסד עם אויבו מבלי שהמצווה תעלה לו אף בפרוטה והוא מנסה דבר אל התימני:

– ר' סעדיה, הלא כָּרָמוֹת כבר קנית ומחר בבוקר בין כך וכך עליך לשוב אל המושבה. קח איפוא את הבר-מינן אל חיקך – הן צורבא דרבנן כמוך יודע בוודאי בעצמו למדי עד כמה צריך להיזהר מהלנת המת – ועבור כעת ברגל את הוואדי, מימיו רק מי ברכיים, ותרוויח בהיסח הדעת חצי מג’ידיה. הַא, ר' סעדיה?

כולם מחכים בקוצר-רוח לתשובתו.

– אני מתפחד – מוציא התימני הזקן בשפה רפה.

איזה ניצוץ חדש מבריק בעיני כולם פתאום, כאילו השמיעם הזקן דבר, אשר לא שיערוהו מקודם. “הוא פוחד, הוא פוחד. האדם הזה הרזה, דק-החוטם ועדין-השפתיים פוחד מפני החושך, הבדידות וילדה-מתה בזרועותיו”. כולם מעיפים עין מבלי משים בלילה השחור העומד ומביט בעד החלונות ואין איש מבליג על ההרהור: “אמנם כן, יש ויש ממה לפחד.”

– ובכל זאת? – אין ר' ניסן מסתפק.

– אני מתפחד – חוזר הלז.

אז מתעורר המלמד, אשר שתק עד הנה, וקם ממקומו בתנועה האומרת “עת לעשות” וכשעיניו בוערות בשלהבת שחורה ועמוקה ובלתי מובנה לאיש מיושבי החדר, הוא ניגש עד ר' סעדיה, שח עליו ולוחש בפניו לחש נמרץ של נגיד ומצווה:

– אני גוזר עליך לעשות את הדבר ולהיות שליח לסוד הגדול של מעבר יבוק עם כל הכוונות התלויות בו!

בין היהודי הצפתי, שלא ראה במשך חיי חלדו מאומה מלבד צפת וטבריה, אשר לבו איננו יודע שירה יותר נשגבה משירת הזוהר והקבלה ואשר כל נשמתו טבולה בזיו המסתורין של קבר ר' שמעון בן יוחאי, כפר מירון ומערת עכנאי, ובין היהודי מצנעא, ששאף גם הוא מארץ התלאובות שלו בכל כוחות נפשו המסכנה והמצומקה אל שירת הרז והנסתר, אשר בספירות ובקברים הקדושים, נמצאה נקודת מגע משותפת. אותו הניצוץ מופיע גם בעיניו הקטנות של ר' סעדיה בשעה שהוא מודיע את החלטתו:

– ניחא.

מיתר הנוכחים אין איש מבין את פשר השינוי הפתאומי. על פי ברק עיניו של התימני הזקן מבינים רק, שהוא איננו פוחד, שהאדם הזה דק-החוטם ועדין-השפתיים איננו פוחד עוד.

אחרי ה“מחילה”, שכל הנוכחים בני המשפחה, מלבד צִפְּקֶה הישנה שנת ישרים, מבקשים מאת הנפטרת מתוך געיית יללה המחרידה את הבית, עובר ר' סעדיה ומצלצל בלוג של פח ישן וזרוע נקודות חלודה ומכריז “צדקה תציל ממוות”. חצי המג’ידיה, שכר הליכתו, נופלת שמה מיד הסיבירי וגם השאר נותנים אל הלוג פרוטות. מנחם פונה הצידה במרירות של שאט-נפש: איזו נשמות גסות!… ואיזה ליקוי-דעת גמור בפני המוות!… לבכות! לבכות! כמה היה הוא, כמדומה מאושר, לו יכול לפרוץ בבכי כמו אם הילדה המתה! אבל אצלו, הנוח תמיד לדמעות ולהתרגשות, חמרמר היום הכול בתוך נפשו ומעיין דמעותיו נקפא כשלולית בבוקר של שבט.

אחרי-כן כורע ר' סעדיה על ברכיו ומניח את הגוף המת בתוך מין אבוס קטן מטולטל, שהכניס זה עתה הרשל מן החצר, ויוצא את הבית כשהוא נושא את האבוס לפניו בשתי ידיו וכל הגברים – אחריו. הרשל הולך עם הפנס בידו לימין התימני להאיר את הדרך. הרגליים טובעות בבוץ, נטפי הגשם נכנסים מאחורי הצווארון, שערות הזקָנים נמשכות ומתבדרות הנה והנה – מתעורר הרוח שוב. צללים ארוכים ארוכים מכסים את הסמטה המרופשה לכל אורכה, נכנסים לרגעים איש לתחום רעהו ושוב נפרדים ומפזזים אחרי הלוויה. הנה הפלג. כולם עמדו על שפתו, גם הצללים הצטופפו מאחוריהם – ומחכים. המלמד ניגש אל הרשל ועוזר לו למצוא “יושב בסתר” בסידור. אך ברגע זה עוברת רוח-פרצים ומכבה את הנר. בחושך מבעד למלמול שברי פסוקים וצליפות זרמי הגשם שומעים את ר' סעדיה נכנס המימה ואת הסיבירי בוכה. פלצות פתאום תאחז את מנחם: הוי, מה זה? מה זה? הן הפלג השחור הזה הוא הסטיקס, נהר הגיהינום, והצל המתרחק שם לרוחבו עם הגוף המת בזרועותיו הוא חרון! האף אין זאת? אהה, מדוע ועל מה זה תרדוף אותו תמונת הבלהות הזאת, מדוע לא תרפה ממנו? האמנם היה כבר מאז אותו ליל החלום למפלצת נפשו, לזוועת חייו?!… ומאין איפוא הפחד הגדול הזה, אשר יתקפהו ואשר יתגבר בקרבו בה במידה שהוא שומע יותר את הפסוק המשקיט: “לא תירא מפחד לילה”…

– “מפח יקוש, מדֶבֶר הַווֹת… משֶבֶר באופל יהלוך, מקֶטב יָשוּד צהריים… כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך”…

“מעבר יבוק”, מהרהר המלמד הצפתי מתוך פסוקיו ומתאמץ לכוון את כל הכוונות התלויות בדבר, כשעיניו העמוקות נוצצות בחושך וכשלבו ירחב מקורת-רוח עילאה לעומת הסוד הגדול היוצא לפועל נגד עיניו.

“מעבר הסטיקס”, חושב מנחם ולבו בקרבו יתפלץ מעוצר פחד ויגון.

ומסביב – דלף ושואה, אנקת נכאים ויליל ישימון…