לא סיפור־אגדה בא הספר הזה לספר. מביא הוא כתבים ומכתבים מעזבונו של אבשלום החי, עלים שכל אותן שנים גנוזים היו ברוּבּם, הם והעתקיהם ותרגומיהם, בזכרון־יעקב המושבה, בגנזך של ניל“י ושל משפחת אהרנסון. אלה הם מכתבים אל נפשות קרובות ואהובות, יומני־מסעות ששירה ומחקר משמשים בהם בערבוביה. וכן דו”חות ותזכירים מימי מלחמת־העולם הראשונה. מעולם לא כונסו ולא קובּצו בספר. רק קצתם זכו לפירסום או לציטוט, זעיר־פה זעיר־שם, בהזדמנות זו או אחרת.

הכרך הזה לא יוכל להכיל כל מה שנתקיים בידינו מכתביו של אבשלום, אך גם בשלמוּתו אין בו בעזבון כדי למלא כרכים הרבה. אף־על־פי־כן הרי זה עזבון מפליא בהיקפו, אם נזכור שהמדובּר בירושתו של איש צעיר־לימים, יליד פרובינציה נידחת, שהשׂכּלתו הפורמאלית היתה צנועה למדי. ומה־עוד שלא הקדיש את עיקר עתותיו לכתיבה בכלל, וליצירה ספרותית בפרט, ולמען האמת לא הספיק לממש אף מעט מן היכולת שהיתה ספונה בו בעליל.

כמעט כל מה שהותיר לנו אבשלום בכתובים נכתב בלהט הרוח, בלחץ הרגע ולצורך השעה. וככתיבתו, כן גם חייו. החיים אשר חי, והמעשים אשר עשה, טבועים היו בחותם אחד של להט־רוח, לחץ־רגע וצרכי־שעה. וכמו שלא הספיק לכתוב הרבה, בסיכומו של חשבון, כך גם, בעצם, לא הספיק לעשות הרבה ולא הספיק לחיות הרבה, כי באיבּו נקפּד.

אכן, אבשלום הוא מן הדמויות שלא בכוח מעשיהן או כתביהן דווקה הן קיימות־ועומדות, קורנות ומשפיעות, לדור או אף לדורות, אלא בכוח עצם היותן, בכוח אורח היותן.

מתוך ראייה מפוכּחת אפשר אפילו לומר, כמדומה, שזיו הקרינה הוודאית שהקרין אבשלום – לבני דורו־הוא ויותר מכּן לבני דורות שלאחריו – נבע במידה רבה מן העובדה שהאיש נגדע בטרם־עת, ששירת־חייו אפילו לאמצעיתה לא הגיעה וכביכול בעצם תחילתה נפסקה; שלא הספיק לטעת ולנטור לו כרם משלו, לשאת אשה, להקים בית ולחַיות לו זרע; שלא שִׁייר אחריו לא תלם מתוח ולא גדוד חמוש ולא מִשנה סדורה ולא הלכות פסוקות ולא מחברת־תווים – מאומה מלבד אבוקה אחת של אש אשר בה שרף את חייו ואלומה אחת של אור, של סמל, שעליה התרפקו אוהביו בעודו חי ואשר אחרי היאספו עוד הוסיפה להאיר, אם בגלוי ואם בסתר, למעמיקי־מענית ולגוֹדדי־גדודים, לאנשי־הגוּת ופוסקי־הלכות ולבעלי־זמירות־למיניהן בארץ הזאת.

ואם נבקש למַצוֹת עוד את מידת הדין הזה נוכל, כמדומה, להוסיף ולומר כי בטמירי־להטיהם ובחכמתם העמוקה־מחֵקר חרשו עליו האֵלים במרום־שבתם להמיתו כאשר המיתוהו ולהעלימו כאשר העלימוהו, לבל ישוב להיגלות כי אם מקץ יובל־שנים, באור־ששת־הימים של הנצחון אשר נחל עַמוֹ הקטן והאמיץ והצעיר־עדיין, לעת הניב שלדו את הנפלאה והמסתורית באגדות אשר רקמה לה ההיסטוריה החדשה של ארץ־קדומים זו כבדת־המיתוסים, המרופּדה באגדות.

משל כאילו גזירה היתה שאנו עצמנו נגיע תחילה לדרגת־חוסן ידועה ולכלל בגרות מסוימת, כלאום, כחברה לאומית, וכאילו היה הזמן הטוב והרחמן צריך להתיך תחילה הרבה הרבה סיגים של צרוּת־עין וחשבונות ישנים וקטנים, בני־זמנם, בטרם נכשַׁר כולנו לקבל אל חיק תודעתנו הקיבוצית, באהבה ובגאון, את הבן־האובד־במדבר לעת שובו אלינו כהתגלמות מיתוס קלאסי של מחזור־כליון־ותחייה, של אביב־עלומים מתחדש־תדיר, של מוות־מצמיח־חיים ואמת־מארץ־תצמח.

*

כן, הארץ…

מה היתה ארצו של אבשלום? מה היתה הארץ בשביל אבשלום?

או אולי מוטב שנשאל תחילה: מהי ארצו של אדם?

ארצו של אדם – אם אינו נצרך להמיר את אדמת־מטעו, בין מתוך בחירה ובין מכוח גזירה – היא קודם־כל, ובתכלית הפשטות, ארץ מולדתו. ארץ הולדתו. נוף גידולו. מאגר זכרונותיו הבסיסיים. רקמת־תשתית של רגש וריגוש, הוויה וחוויה. מסגרת של קשרי־יומיום – משפחתיים, חברותיים, תרבותיים – קשרי ידידות ואמון ופרנסה, כמו גם קשרי תחרות ודחייה וקנאה ושנאה. מדרך־העולם, היא גם הקובעת את הלשון אשר בפיו ובלבבו ובמוחו – על כל מטען האסוציאציות האוטומטיות־כמעט, ועל דפוסי־המחשבה־והדמיון הכרוכים בה בהכרח, ועל העולם הנפשי והתרבותי הנבנה ממנה.

מדרך־העולם, וכך אפילו בתקופת הניידוּת המופלגת שאנו עומדים בה כיום, ארצו של אדם היא הקובעת את שייכותו הלאומית, את השתייכותו הפוליטית, את שיעורה ואָפיה של השתתפותו בענייני הציבור, את דרכי התיחסותו לזולת־האדם ולזולת־הקיבוץ, לחברה האנושית ולהיסטוריה האנושית. קיצורו של דבר: במידה רבה מאד, נוכל לומר, ארצו של אדם היא גורלו. כך היא – במידה רבה מאד – גם אם ימרוד בה, יעקור ממנה, יבחל בה ויאמר לנעֵר את עפרה מכפות־רגליו.

ארצו של אבשלום היתה הארץ. אולי “ארץ־ישראל” ואולי “פלשתינה”, אולי “ארץ ציון וירושלים” ואולי “טֵרה סאנקטה” – אך על הכל, ובלי ספק, ובפשטות, “הארץ”. “וילאיית” ביירות ו“וילאיית” דמשק ו“סנג’ק” ירושלים.

בעיני־געגועים־וערגה של דורות מאוחרים זוהי, מן־הסתם, ארץ בתולית, אידילית בתנומותיה, מעייניה זוֹך וחולותיה צחוֹר. עיניים שהביטו בה נכוֹחה, בעצם הימים ההם, אוהבות אך צלוּלות, ודאי ראו בראש־וראשונה את פראוּתה ועזיבוּתה. טרשים וצחיח־סלע, בצות־מאלאריה ונחלי תחלוּאים, מדבר־חררים ושבילי־חתחתים. ארץ צפע ונחש ועקרבים, זבוב ויתוש ופרעושים. ארץ מלח וגפרית, שחין וצרעת, שכוֹל וכשלון, שידפון ויירקון, גרענת ושחפת, מאֵרה ומהומה ומגערת־בכל־משלח־יד. ארץ מוּכּת־שרב, עוּלפּת־חרבוֹני־קיץ, הלוּמת גשם־זלעפות ואוכלת־יושביה־בכל־פה. ועריה המעטות – סחי ומאוֹס וצחנת אשפתות. המולה ריקה וערמת־נכלים וצהלת־פושטי־יד־ועור. ורק פה־ושם, אמנם־כן, פליטת יער־בגאונו, או שממה בתפארתה ההיוּלית, שיקמה בודדת רחבת־פארות, קן־נשרים נישא ואומר־מלכוּת, או גיא רווה ומוריק כגן־עדן אשר בירכו אלוהים, שריד נוסך־השראה של גבורות־מקדם, או פיסת־חוף שאננה ולטפנית וחבויה כמו לפני ברוא האֵלים אדם עלי־אדמות. ואי־פה אי־שם – שעת־חסד טמירה של ליל־כנען צונן ובהיר, טלוּל וניחוח, נטוי אל שמי־כיפּה גבוהים וכה קרובים: שלח ידך וחפנת לך מכּוכביהם…

ואנשי הארץ? – קצת “קולוניסטים”, ביל“ויים ואחרים, בקומץ מושבות, עם אי־אלה חנוונים ומלמדים ובעלי־בתים ואינטליגנטים – הידועים לנו כיום בשם הכולל “עליה ראשונה”. קצת פקידים וז’נדארמים עותומאניים, תורכים או ערבים, כולם רודפי־שוחד ותובעי־שלמונים. קצת פקידים מן האדמיניסטרציה של הברון רוטשילד, הוא “אבי היישוב” הוא “הנדיב הידוע”, או של יק”א (החברה להתישבות היהודים), יהודי־מערב ויהודי־מזרח, מצוּפים זיגוּג של תרבות צרפת, לשונה ונימוסיה. לאחר־מכּן, אי־אלה פקידים ועסקנים של הסתדרויות ואיגודים ציוניים, עם ציבור של “פועלים עברים” בלורתנים, יחפנים, דעתנים, וַכחנים – הידועים לנו כיום בשם הכולל “עליה שניה”. כמה איכרים ואוּמנים גרמנים, יעילים וחרוצים וסולידיים, במספר מושבות חקלאיות כמו שרונה או וילהלמה ובמספר שכונות עירוניות, בחיפה וביפו ובירושלים. קונסולים נוהגי־שׂררה של מדינות “העולם הנאור”, מלוּוי “קאוואסים”, משוּפעים בזכויות־יתר שנסחטו קמעה־קמעה במרוצת הדורות מן “השער העליון” בקונסטנטינופול המעטירה, והם חולקים מחסוּתם ומכּבודם לקהל יהודים ונוצרים נתיני־חוץ. יהודים מן “היישוב הישן”, מסוגרים בעולמם, בהם שומרי חומות ירושלים אך גם פורציהן, מחוֹנני הכותל המערבי ומערת־המכפלה, יושבי צפת וטבריה, “חסידים” ו“פרושים” – על כולליהם ופלגותיהם, פרנסיהם ואמרכּליהם, רבּניהם ומגידיהם, ישיבותיהם ובתי־תפילתם, למדניהם ופוסקיהם, מוהליהם ושוחטיהם, שדכניהם וקברניהם, גבּאיהם וקבּצניהם, על חרפת־עניוּתם וחוסן־אמוּנתם וחוּמרת־שמרנוּתם וריתחת־קנאוּתם. ולבד מאלה בדווים ב“בתי־שׂער” בלים, חבוטי־רוח, והם רוכבי סוסים וגמלים, ופלאחים בבתי־חומר שחוחים, והם רוכבי חמורים ועיירים – אלה ואלה אוכלים לחם־לחץ ושותים מים־במשׂורה, אלה ואלה ידוּעי־חולי־ונגעים, נבערים, מבוֹעתי אמונות־הבל, גידולי משטר של גזל וכחש ואלימות, חציפות וכניעה, חשדנות והתרפסות, ילודי הווי של איבה אוניברסלית ואימה אוניברסלית. ועוד מלבד אלה כוהני־דת ונזירים וצליינים ומיסיונרים וגומלי־חסדים נוצרים –לעדותיהם ולכיתותיהם, לכנסיותיהם ולמיסדריהם – קאתולים ואורתודוקסים ופראבוסלאבים, לוּתרנים ואנגליקנים, מארונים וארמנים, קוֹפטים ויעקובּיטים, אֶתיופים ואשורים. איש על מחנהו ואיש על טכסיו ואיש על מוסדותיו. ואיש איש וצלבו על חזהו ואלוהים בלבבו – ואיש לאיש צר ואויב כל הימים. ולבד מכל אלה, דרוזים גאים ושׂפמניים היושבים במשׂגבי־הר והם זריזי־חרב ושומרים מכל משמר את ייחודם; וצ’רקסים אמיצים ועמלניים, שתולים לא־מכבר מארץ־מרחקים; ויושבי ההר הטוב, הר־הלבנון, ברוכי טל ומטר ופלג ונהר, קשי־יום אך נוחי־מזג ומסבירי־פנים, אוהבי אדמתם ומַטעם אך גם אוהבי דרור ובצע, והם אנשים שוחרי־מעש ודרוכי־יזמה הנכונים לבקש את מזלם על שבעה ימים ומעבר להררי־חושך…

ואם אחרי הדברים האלה נבקש לסכם ולהכליל במשפט אחד מה היתה הארץ בשביל אבשלום, נוכל לומר, כמדומה, שבעיקרו של דבר אכן נתפסה לו הארץ כדרך שארץ נתפסת לכל פטריוט “קלאסי”, לאמור – מין גביש של היסטוריה וחזון מזה, ושל ביוגרפיה וגיאוגרפיה מזה. כפטריוט ואיש־לבב היה מאוהב ביפעת מראותיה, מתכּבּד בגדוּלת קדמוּתה, מתיסר בקלון עזיבוּתה, מתעבּר על שיעבודה, גאה על ראשית התנערותה, קושר לה חלומות של שׂגב לימים־יבואו, נושא נפשו אל מעללי־גבורה בשירוּת עתידותיה – עד למסירת־הנפש. בעליל.

*

במושבת הביל“ויים גדרה נולד אבשלום ב־23 באוקטובר 1889 (כ“ח תשרי תר”ן) להוריו יוצאי רוסיה, שהגיעו לארץ־ישראל ב־1882: האב, יליד העיר סימפרופּול שלחוף הים השחור, ישראל פיינברג (“לוליק” בפי חלוצי המושבות, “לוּלוּ” בפי הערבים), שעם יוסף אחיו היה ממיסדי ראשון־לציון, והאם, פאני לבית בלקינד, אחת משלש הצעירות שבאו עם קבוצת הביל”ויים, שהוגה רעיונה היה ישראל בלקינד, אחיה, דודו של אבשלום.

“ההיסטוריה הקטנה” של היישוב העברי המתחדש יודעת לספר שבני הזוג פיינברג הצטרפו למשפחת הביל"ויים בגדרה שעה שעזבו את ראשון־לציון המושבה, לאחר שהתקומם שם “לוליק” – יחד עם אחיו, יוסף פיינברג, וגיסו, ישראל בלקינד – על הפקידות הפאטרנאליסטית של הברון רוטשילד ועקב כך הוצרך לעקור ממושבתו. מצד שני, יודעת “ההיסטוריה הקטנה” של משפחת פיינברג לשלוחותיה לספר שבּלידתו היה אבשלום פעוט ודל־משקל עד כדי כך שהלבישוהו את בגדי הבובה הגדולה של אחותו הבכירה, שושנה. “אילו נולד בספארטה העתיקה לא היו אבותיו משאירים אותו בחיים”, מספרים במשפחה על “ראשון הצברים”.

בשנת 1891 נהרג בקטטה השומר הראשון של גדרה, איש ושמו רויזמן, יוצא העיר קאלוּגה שברוסיה, שהיה ידידו של ישראל פיינברג ושותפו בעבודת המשק. בעקבות זה הסתבך פיינברג בקשרי ריב ונקם עם ערבים מיושבי הסביבה, וכפי הנראה נאלץ לעקור עם משפחתו ליפו העיר (סברה היתה כי שם יהיה האב מובטח מפגיעתם ונקמנותם של הערבים שכני גדרה). לשם עוברים גם סבא וסבתא, מאיר ושפרה בלקינד, ועמהם בנם, הדוד ישראל בלקינד, ובת־הזקונים של המשפחה, סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, היא דודתו הצעירה של אבשלום (ו“כוהנת־הווידויים” שלו בשנות התבגרותו, כפי שתעיד התכתבות גדושה, מורתחת, משך שנים).

ה“חמוּלה” כולה מוסיפה לשבת ביפו שבע שנים, עד 1898.

ראשית חינוכו של אבשלום נתונה בידי סבא מאיר, איש למדן ומאמין, אוהב־תנ“ך מובהק וחם־רגש, שעוד בחוץ־לארץ העמיד תלמידים הרבה ועתה הקים ביפו בית־ספר בו כל ההוראה על טהרת העברית. בגיל חמש מסיים הילד הרך את לימוד התורה עם סבו. בשלב זה מחדש אבא “לוליק” חידוש מסוים ושולח את בנו ללמוד ערבית וקוראן ב”כּוּתאבּ" (“חדר”) בו מלמד שייך מוסלמי, מקרובי בעליו של הבית בו מתגוררת המשפחה. הילד צריך לדעת ערבית על בוּריה, פוסק האב, כדי שיוכל להשיב מלחמה לחוֹרפיו – הם ילדי השכנים הערבים שהיו מתגרים בו – או לקנות את לבּם. “הנני מפקיד בידך את בני”, אומר “לולו” לשייך, “לַמדהו קרוא־וכתוב, אך התרה בילדים שלא יתגרו בו”. לא יארכו הימים והשייך יציג את אבשלום כמובחר וכמוכשר בּתלמידיו. “סלים” ייקרא אבשלום דרך־חיבה, ואביו יוודע בשם “אבו־סלים”.

לאחר־מכן ממשיך אבשלום בלימודיו הסדירים ביפו בבית־הספר של ה“אליאנס” (חברת “כל־ישראל־חברים”). הוא לומד שם תורה מפי המורים ש. ל. גורדון (הנודע לימים בפירושו הפופולארי לתנ“ך, “פירוש של”ג”) וכן (שוב) ישראל בלקינד, הדוד הביל"ויי איש־האשכולות.

בתוך כך מסתיימת פרשת קנייתן של אדמות חדרה, וישראל פיינברג נמנה על ארבעת הנחשונים (יחד עם ביילין, הורביץ ומנדל חנקין) היוצאים להיאחז בבּצות הממאירות ולהקים בהן את המושבה החדשה. לאחר עשרים שנה, בדו"ח שהוא שולח בסוף 1915 מאלכסנדריה אל הגב' הנרייטה סאלד בניו־יורק, עתיד אבשלום להציב ציון אינטימי זה לימים ההם:

בראשית 1898, בעוד אבשלום הרך והרגיש הלוּם־אֵבל עקב מותו של סבא מאיר, אהוב המשפחה כולה, מוצא ישראל פיינברג כי הגיעה השעה לעקור שוב עם בני־ביתו והוא מתישב בפועל־ממש בחדרה. אבל הקדחת עושה שמות במתישבים ומכריתה בהם משפחות שלמות. בסוף 1899 חזקה על משפחת פיינברג עצתו הנמרצת של הרופא ד"ר מ. שטיין (אף הוא מאנשי ביל"ו לשעבר) והיא עוקרת שוב, תחילה בחזרה ליפו ואחר לירושלים, מקום שם הם מתגוררים עד סוף 1901.

בירושלים היה י. פיינברג מועסק כקבלן בבניית בתיו של פיינגולד, יהודי מומר ומן ה“מודרניסטים” בהווי הירושלמי של אז. המשפחה היתה גרה “בקצווי העיר”, ליד “גן־רחביה” של ימינו, ומתקופה זו שמוּר עם המשפחה סיפור אָפייני על אבשלום: הנער הקטן היה ממלא כיסיו תמיד חלוקי־אבנים, ואמו לא הבינה מה פשר הדבר עד שחקרה אותו וגילה לה כי ילדי הנוצרים דרי הסביבה מתנכלים לו מדי־פעם בלכתו לבית־הספר ובשובו ממנו; הוא לא עבר על כך בשתיקה והיה קולע בהם חלוקי־אבנים עד שהניחו לו.

בסוף 1901 שוב באה עת לנדוד: פקידות הברון הסירה את פיקוחה הישיר מעל המושבות ה“נתמכות”, וישראל פיינברג רואה לחזור לראשון־לציון. שני מורים משפיעים על אבשלום ביותר בתקופת לימודיו בבית־הספר של ראשון: האחד הוא, שוב, הדוד ישראל בלקינד, ששמו כבר הולך לפניו לא רק כאידיאליסט לוחם וברוך־חזון אלא גם כמחנך־בחסד וכאיש מדהים בכוח־זכרונו ובבקיאותו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה; השני הוא יוסף ויתקין, אף הוא מנושאי חזון־הגדולות ביום־קטנות, איש־מופת בעיני נערים ובוגרים כאחד. מן הימים האלה נשמרה לנו מעטו של אבשלום עדות משנת 1914 (ר' גם יומן־המסעים):

"ורוח אין בהם!"

עדות אחרת מראשון־לציון, על אבשלום עצמו בימים ההם, מוסר לנו בן־גילו רפאל אבולעפיה, יליד המושבה ורעהו של אבשלום גם אז גם בימי ניל"י:

בהיותו בן שתים־עשרה ושלש־עשרה הוא נמשך לראשונה לפעילות “ציבורית” יזומה. יחד עם כמה נערים בני־גילו – מן הדור הראשון ל“צברים” בני המושבות אשר ביהודה, נערי ראשון וגדרה, רחובות ונס־ציונה – הוא מיסד אגודה בשם “נושאי דגל ציון”. המטרה היא (כבר) “ארץ־ישראל חפשית”. לעתים מזומנות מתאספים בעלי־החלומות הקטנים בבית פיינברג בראשון־לציון, קושרים את חמוריהם אל גדר־העץ שליד הבית ונכנסים פנימה לדוּן, בכובד־ראש של זאטוטים, בדרכים להגשמת המטרה…

בסתיו 1902, בעוד מגיפת החולירע מהלכת אימים על הארץ ובראשון־לציון אין יוצא ואין בא, חוגגים בבית פיינברג את ה“בר־מצוה” של אבשלום. במשפחה זכור המאורע בעיקר בשל סירובו המוחלט של הנער להניח תפילין. בוויכוח עם אביו הוא עומד על דעתו: “אתה אינך מניח וממני אתה דורש לקיים מצוה דתית זו?” לאחר־מכן נשלח אבשלום ליפו אל בית הדודה אוֹלגה חנקין (אשת יהושע “גואל הקרקעות”) לבית בלקינד, כדי לבסס את ידיעתו בצרפתית. בסוף 1903 הוא נכנס לכּיתה העליונה בבית־הספר ביפו, ובקיץ 1904 הוא מסיים שם את חוק־לימודיו בהצטיינות.

מה ייעשה עתה בנער? – כשרונותיו, שׂכלו העֵר ורוחו השוקקה, וכן גם רקעם התרבותי של הוריו ובני־משפחתו, מחייבים שיוסיף לקנות לו השכלה. אבל בארץ־ישראל אין עדיין בית־ספר תיכון (רק לאחר שנתיים תיפתח הגמנסיה “הרצליה” ביפו, ואחותו הצעירה של אבשלום, צלה, אכן תהיה מתלמידיה הראשונים, בוגרת מחזור א' שלה). יש אפוא לשלוח אותו ללמוד בחוץ־לארץ, ומוטב באירופה. האוריינטציה התרבותית הצרפתית של הארץ בימים ההם – בעצם, של המזרח כולו – כמו מצביעה מאליה על צרפת כארץ־הבחירה; להיות בן־תרבות פירושו להיות מעוֹרה בתרבותה של צרפת. ה“אליאנס” מזכּה את אבשלום במילגה ל־Ecole Normale Orientale בפאריז (לימודים עם פנימיה), שחניכיו יעוּדים לשַׁמש מורים במוסדות ה“אליאנס” בארצות המזרח. גורם המסייע בקבלת ההחלטה הוא זה שהדודה הצעירה, ד"ר סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, משלימה ממילא את לימודי הרפואה שלה בז’נבה. יש גם שיקול בריאותי: אבשלום משתעל כמעט בלי הרף, ומסתבר שלקה בדלקת־הסימפונות (סיבה בלתי־אמצעית למחלה היא, כנראה, אֶבלוֹ המר של הנער על מותו של ד"ר הרצל, אבי הציונות המדינית, בקיץ 1904. אבשלום, בן הארבע־עשרה וחצי, החל לנסוע במושבות ולשאת משאו על הרצל באזני הנוער. ימים ולילות היה מבלה עם חברים בני־גילו, בחוץ, בשיחות ארוכות, עד שהתקרר קשה ונמצא שלקה בבריאותו.)

סוף־דבר, אבשלום נשלח לפאריז ונשאר שם שנתיים רצופות. במובן ידוע, אלו הן שנים מכריעות בהתפתחותו. בבית־המדרש למורים של ה“אליאנס” הוא משכמו־ומעלה משאר התלמידים.(“אין לי מה ללַמדך!” מצהיר המורה לעברית, ד"ר נחום סלושץ) וחיש־מהר הוא קונה לו שליטה מצוינת בלשון הצרפתית על מכמניה (כאשר בתום שנת־לימודיו הראשונה שואל אותו מורהו מי היו מוריו בשפה זו שכה נאה ומלוטשת היא בפיו, הריהו משיב בגאוָה: “ראסין וקוֹרניי!”).

באמצעות דודתו הרופאה סוניה, שבאה לפאריז להשתלמות מקצועית, הוא מתוודע בפרק זה אל משפחת אוּמנצוֹף – אב, אם ושתי בנות – יהודים־רוסים שהשתקעו בצרפת. הבת הבכירה שבה הוא מתאהב, רעיה או ראִיסה, נשואה לפילוסוף צעיר ובעל שאר־רוח, ז’ק מאריטן, פרוטסטאנט צרפתי שנעשה קאתולי נלהב (הוא עודו חי וידוע זה־כבר כאחד מאבות המחשבה הנוצרית המודרנית). הזוג מאריטן פותח לפניו עולם מלא וחדש, ובביתם הוא מתוודע אל כמה מטובי אנשי־העט־והרוח של אותו דור, בכללם גם שארל פֶגי, פטריוט ומשורר צרפתי, אף הוא מהוגי־הדעות הקאתוליים החדשים.

באביב 1906 מסיים אבשלום את לימודיו בפאריז וחוזר הביתה. אי־הבּהירות ביחס לעתידו האישי ועתיד משפחתו, וכל אותן תהיות ועקות־נפש שתכופות כל־כך הן מציינות צעיר אנין־רגש ושוחר־ייעוד בגילו – כל אלוּ חברוּ יחד למרר את חדשי הפגרה הללו. המתיחות ביחסים עם אביו נזונה לא מעט מן הדמיון הבסיסי – באופי ובעקשנות – בין השנַיִם. מתיחות זו באה לידי ביטוי גם בוויכוחים פוליטיים־פרוגרמתיים ארוכים וסוערים לפי שכבר אז, למשל, מעלה אבשלום את הרעיון כי יש לנקוט יזמה לסילוק השלטון התורכי מן הארץ ולסייע לכניסת האנגלים במקומם. האנגלים, כך הוא גורס, יהפכו את ארץ־ישראל לארץ מודרנית, ובסופו של חשבון יקרבו את חירותה ועצמאותה.

היו אלה, בלי ספק, הירהורים החורגים הרבה מעולם המחשבה וההשגות של הארץ בימים ההם, ובכלל זה חלוצי ה“קולוניסטים” כמו גם חלוצי “העליה השניה”. אביו, ועמו דודו, ישראל בלקינד, ודודו האחר, יהושע חנקין, היו טוענים כנגדו בזכות המשך שלטונם של התורכים, שבחסותם יכול הכסף להביא להישׂגים מוחשיים, בעוד שהאנגלים, אם תקום להם הארץ לנחלה, חזקה עליהם שירצו להפיק בעצמם את מלוא ההנאה משליטתם בה. הוויכוחים – כך מעידים עדי־שמיעה – התנהלו בקולי־קולות והיו בוקעים מן הבית החוצה אל הרחוב.

במכתב אל אביו, לאחר חדשים רבים (14.10.1907), הנכתב בהיותו שוב בפאריז, מוצאים אנו הד ברור ועז לוויכוחים ההם בשולי תהפוכות שחלו אז באחוזותיה הבלקאניות של הקיסרות העותומאנית.

*

שנת 1906 היתה לו שנה של גישושים ומתיחות־עצבים. מה יעשה בחוּר בעל־השכלה, בעל־שאיפות, יודע־לשונות ובקי מעט בהוויות־עולם־ונימוסיו בחדרה, בראשון־לציון, ביפו? הוא יורד מצרימה. בקאהיר נמצאת לו איזו משׂרה בבית־עסק: הנהלת־חשבונות והתכתבות. גם לבריאותו יפה ישיבת מצרים, אומרים הרופאים. אבל הרגשת ריקנות, געגועים ואפס־תכלית מבריחה אותו בחזרה לארץ־ישראל. בשובו הביתה בסוף הקיץ תוקפת אותו נווראלגיה (כאבי עצב) עזה. הפעם ממליצים הרופאים לשלוח אותו לשוייץ. הוא מתקבל לסנאטוריום של פרופ' פון־מוֹנאקוֹב בציריך, מקום שהוא מתידד מאד עם בתו של הפרופסור, מאשה, שהיא כנרית מעוּלה. (חליפת־המכתבים שהתנהלה משך שנים בין מאשה לאבשלום הושמדה, כמוה כהרבה כתובים אחרים, בימי מלחמת־העולם הראשונה, בנפול פחדן של רדיפות התורכים על חדרה.) בין כך ובין כך, עודו נקרע בין הגעגועים לארץ, בין תביעת הבּית שימשיך בלימודים גבוהים (אגרונומיה, למשל), ובין המחשבה שמא כדאי לו שיהגר תחילה לכמה שנים לצפון־אמריקה ויעשה שם הון על־מנת לשוב אחרי־כן לארץ־ישראל כמי שהיכולת בידו לקיים בכבוד את עצמו ואת משפחתו וכן לפתח איזו יזמה לאומית משלו.

על רקע זה יש ענין בסיפורו על פגישה שהיתה לו בשלהי 1907 בציריך עם ד"ר חיים וייצמן, שכבר היה אז פרופיסור לכימיה במכללת מנצ’סטר, איש בעל מעמד ציבורי, פוליטי ומדעי בזכות עצמו (מכתב אל סוניה בלקינד, 3.1.1908):

זמן קצר אחרי־כן, במרס 1908, מגיעות ידיעות על התנגשות אלימה בהיקף רחב בין עברים לערבים, בימי הפורים, ביפו – וזו פעם ראשונה, כמדומה, זוהי התנגשות בעלת אופי מדיני מובהק. וכך מגיב אבשלום (מכתב אל סוניה בלקינד, ציריך, 29.3.1908 ²):

וסמוך לכך, במכתב מן ה־1 במאי אותה שנה, מז’נבה, שוב אל הדודה סוניה:

לאחר החלמה בשוייץ, שוב פאריז. הכף הוכרעה, בכל־זאת, לצד המשך הלימודים. אבשלום מכין עצמו לבחינות־הכּניסה הקשות למדרשה־הלאומית־לחקלאות – אך הוא נכשל, וכדי בזיון וקצף. מתחדשים הלבטים, ועמהם הוויכוח בכתב (ובע"פ) עם בני־המשפחה: להישאר בצרפת, לנסות לגשת שוב לבחינות־הכניסה, להגשים סוף־סוף את “החלום האמריקאי” שלו – או לחזור הביתה סופית, כתחינתה המתמדת של אם אהובה ואוהבת, המטעימה לפניו, בלשון שנוכל להבחין בה אפילו אבק־יוהרה: “אבשלום, לנו אין קרובים באמריקה. אצלנו במשפחה לא נסעו לאמריקה. נסעו לארץ־ישראל”.

בתוך כך התחוללה בתורכיה מהפכת “החירות והקידמה” של התורכים הצעירים, ובקרב יושבי הארץ מתעוררות תקוות חדשות לעתיד בהיר יותר במסגרת הקיסרות העותומאנית. “נפתחו שערים חדשים בפני אנשים כערכך”, כותב הדוד מנדל חנקין לאבשלום, בשמו כמו גם בשם אבא “לוליק”, ושניהם בדעה כי עתה מוטב לו שיסע לקושטא מאשר לאמריקה. על כך משיב אבשלום תשובה בוטה במכתב מפאריז מיום 18.1.1909 (הנוסח המלא מופיע ב“שער שלישי” בהמשך ספר זה):

מכאן אך כפשׂע אל המסקנה הפשוטה, שכמדומה כבר הפכה להיות לו, לעת הזאת, בחינת שגעון־לדבר־אחד – והיא לו גם כמו תוואי המוליך אל ההיסטוריה ואל האבדון:

ומהי, בעצם, הערובּה הטובה ביותר לאפשרותה של עבודה זו אף גם להצלחתה?

ובאותה ראייה צלולה של הוזה וסהרורי רואה הוא גם את קו־ההכרעה־והגורל. זה הקובע באמת־ובתמים את הברירה החוֹצה בין עבר לעתיד:

*

כבן עשרים הוא אבשלום בשובו בסוף 1909 לארץ־ישראל, אותה יצא לראשונה בהיותו בן חמש־עשרה בלבד. רובו של פרק־הביניים הזה, בן חמש השנים, עשה הרחק ממשפחתו וממולדתו, כשהוא שרוי יום־יום ושעה־שעה בדיבור צרפתי, בשירה צרפתית, במחשבה צרפתית – או, אם תרצו, מערבית – גם אם את חיוּתו, בחומר וברוח, עודו מוסיף לשאוב תדיר מ“פאתי מזרח”. בפרק־זמן זה בו בגר ועמד על דעתו כמו חל איזה תהליך של התבגרות או גמילה גם בדפוסי־החיים שהכיר בארצו מנעוריו. כשם שהוא עצמו בשל עתה ועוד מעט יהיה כלי מתוקן למעשים ולאהבה, כך גם הארץ כביכול מתוקנת עתה לחזון אשר יעד לה. לעלילות אשר נתכּנו לה ממנו.

ההורים מתקינים עצמם לעבור סופית מיפו לחדרה. הם עוסקים בשיפוצו ובהרחבתו של הבית הישן אותו בנו שם כחמש־עשרה שנה קודם־לכן. עד־כה־וכה עושה הבחור כמה חדשים אצל דודו שמשון בלקינד בראשון־לציון, מסייע לו מעט בעבודת הכרם. אחרי־כן, לעת חג־הפסח 1910, הוא חוזר עם הוריו לחדרה. עתה באים חדשים אינטנסיביים של קריאה וכתיבה ולימוד־עצמי. “אַבשה” (כך הורגלו הכּל לכנותו) לומד אנגלית, כותב שירים ובלדות, בצרפתית ובעברית, מתכתב בענייני אמונה עם ז’ק מאריטן, הידיד הוותיק והנערץ, מרבה לקרוא בתנ"ך כמו גם בברית החדשה. מתקופה זו שמורים מכתבים הרבה שכתב – אל סוניה בלקינד, כמנהגו זה שנים, אך גם אל חסיה גינזבורג (לימים שיף), ואל סגולה בקמן (לימים רזילי), ולאחרים.

גם בעתלית שלחוף־הים מתרקמות חדשות ונצורות: כאן קמה עתה “תחנה לנסיונות חקלאיים”, ראשונה בארץ, בניהולו של אהרן אהרנסון ומיזמתו. החוקר איש זכרון־יעקב, הגדול מאבשלום ב־13 שנה, הספיק כבר לגלות את “אם החיטה” למרגלות החרמון, להשתתף במשלחות־המחקר של הגיאולוג הגרמני המפורסם בלאנקנהורן, ולעשות לו שם בחוגי המדע החקלאי בעולם. קיומה של התחנה נשען על תמיכתו המוסרית של משרד־החקלאות האמריקאי ועל תמיכה כספית וציבורית של “חבר־נאמנים” יהודים־אמריקאיים, בכללם השופט יוליאן מק וס. ל. זולצברגר ועוה“ד לואיס מרשל, ד”ר י. ל. מאגנס וגב' הנרייטה סאלד (“מזכירת־הכבוד”), המיליונרים רוזנוולד, שיף, לובּ ועוד. כאשר מתוודע אהרן אל אבשה הוא מזמינו לסייעוֹ ולנהל את השלוחה של התחנה בחדרה, לנצח על עבודת הנטיעות בחלקת־הנסיונות וכן להשגיח על פרדסים גדולים ומניבים באדמות חדרה שהיה א. אהרנסון אחראי להם מטעם אגודת “דורשי־ציון” שברוסיה.

אבשלום נשבּה מיד לקסמו האישי של אהרן, בחום־רגש שיש בו כדי להזכיר את התלהבותו הקודמת לאישיותו של ז’ק מאריטן. “הוא הינהו הקוסם שהינך יודעת”, יכתוב לאחר כמה חדשים אל רבקה, אחות אהרן. “בר־שיחה, מהתלות, לימוד והרחבת־הדעת. אמנם מכל האהבות המסוכנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך. אני מתרגל לחברתו כ”כ כמו לולא עזבתיו מיום היוולדי. בלבי הצמא לדבריו: ‘מה הוא חושב? מה יאמר?’"

ב־ 1911 נכנס אפוא אבשלום לעבודה בחדרה (ובעתלית) בהנהלתו של אהרן, והידידות העמוקה הנקשרת בין השנים – האחד כביכול תלמיד לוהט ומתפרץ המחפש תלם ומסגרת, השני רב־ומורה, שקדן ומפוכח ועתיר־כשרונות ועם זאת עז־יצרים, שואף־גדולות והחלטי – עתידה לעצב את הפרק רב־המשמעות ביותר (וגם המוּכּר ביותר) בחייו של אבשלום, עד לאחריתו בחולות רפיח בינואר 1917; היא גם העתידה לקבוע את שלב־הסיום בפרשת־חייו־ופעלו של אהרן, עד להיעלמו במצולותיה של תעלת־לאמאנש במאי 1919.

במכתב מתאריך 26.9.1915, שכתב אבשלום בהגיעו לאלכסנדריה בימי מלחמת־העולם אל ידידתו רבקה, אחות אהרן, שהגיעה אז לאמריקה עם אלכסנדר אחיה, אנו מוצאים כמה שורות המיטיבות לסכם את טיבו של היחס שנרקם במרוצת השנים (ובפרט על סף ההתקשרות המעשית אל שירות־הריגול הבריטי) בינו לבין א. אהרנסון, “מורי ורבי”, כלשונו:

עבודת התחנה, והזיקה אל א. אהרנסון כמנהיג וידיד, קובעת מעתה גם את מעגל החיים האינטימיים של אבשלום. הוא הופך להיות בן־בית (ולמעלה מכך) במשפחת אהרנסון הזכרונית. הוא מתאהב באחות הצעירה רבקה, אוורירית־רגשנית ורומנטית, שעד היום הזה היא חיה כמסוּמרת אל עבר שלא עמדה בה הרוח להתמכר לו בעודנו הווה; הוא מתיידד עם האחות הבכירה, שרה, התגלמות מורכבת מאד של יצריוּת וגאוה וכוח־רצון וקשיחות חמורה עם אצילות ונדיבות־רוח והקרבה־עצמית, האשה שאהבה את אבשלום בסתר־לבּה ולימים, אחרי נפול אבשלום, נעשתה מנהיגתה וגיבורתה של קבוצת ניל“י; הוא קושר קשרי־רעות אמיצים עם האחים שמואל (שֵׁם), צבי ואלכסנדר (בפרט עם זה האחרון); הוא מתקבל כ”זכרוני של כבוד" במושבת־השומרון הוותיקה, וכאשר אלכסנדר אהרנסון (כינוי־החיבה: “לֵל”) מארגן ב־1913 את צעירי מושבתו באגודת “הגדעונים”, גרעין ציבורי ראשון לבני־הארץ, שקם “לשמור את הקיים. לבנות את החרב”, הרי אבשלום הוא ממנהיגי האגודה אף שהוא היחיד מחבריה שאיננו בן זכרון־יעקב. מעתה מתחלקות עתותיו – הימים לרבות הלילות – בעיקר בין חדרה ועתלית וזכרון־יעקב, להוציא אי־אלה פרקי־זמן, ב־1911 ואחרי־כן שוב ב־1914, בהם הוא יוצא מטעם התחנה לסקרים בוטאניים־חקלאיים בחבלי סוריה ולבנון (ר' יומני־המסעים – שער רביעי).

לאבשלום, שנת 1911 היא לא רק השנה בה הוא מדמה למצוא את עצמו, סוף־סוף, באותו משולש חדרה־זכרון־עתלית; היא גם השנה בה הוא מאבד את אביו, ההולך לעולמו בחדרה, בגיל 47 בלבד, חולה ושׂבע־סבל. כעבור חדשים אחדים, בתחילת 1912, הולכת לעולמה, בזכרון־יעקב, גם מלכה (אשת פישל) אהרנסון, אֵם ועמוד־התווך לבית אהרנסון כולו. משך תקופה מסוימת, לפחות, דומה כאילו שחה קומתם של אבשלום ורבקה כאחד תחת נטל הצער, ובפרט נמשך עתה הרומנטיקן שבאבשלום אל הירהורי־אחרית־וקץ. אמת, מעולם לא היו אלה רחוקים ממנו ביותר אלא שעתה כמו קנו להם אחיזה חדשה, חווייתית, אף נוצקה בהם משמעות חדשה שבדיעבד היא נראית לנו נבואית כמעט.

הנה איך מספר אבשלום במכתב אל רבקה על איזו נשפיה שנערכה בחדרה שבועות אחדים אחרי פטירת אביו:

כמין הַמלֶט הוא מצטייר לנו במכתב נוסף אל רבקה, מיום 15.1.1912

אך, מצד אחר, צליל של תחושת־גורל אמיצה מתמלט מן המלנכוליה הזאת בשורות אחרות, אף הן ממכתב אל רבקה, מתאריך 6.1.1912:

*

תורם של אלה, של ה“אי־ידוע” וה“אוונטורה”, יבוא עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה ועם היסחף הקיסרות העותומאנית לתוכה.

עוד שלש שנים לפני־כן, בהיותו משוטט בשליחותה של תחנת־הנסיונות העתליתית בארץ־ירדן־וחרמונים, רושם הוא ביומן־המסעים שלו על מקורות הבניאס (7 בספטמבר 1911), מתוך רוגזה על עליבוּתו של הכפר השוכן במקום המקסים בנופו ועל איזה שוטר עותומאני שביקש ממנו תעודת־זיהוי שם:

עם בוא המלחמה הגדולה, אבשלום הוא אפוא מן היחידים בארץ – אם לא היחיד – הרואה לפניו את הסיכוי הממשי להגשמת חזונו הלאומי־הפרטי והמוכן הכנה נפשית מוקדמת לחשוב במושגים של פעולה יזומה להחשת החלפתו של שלטון־העושק העותומאני בשלטון נאור ואוהד יותר.

ההירהורים מקבלים מעין גושפנקה אירונית של אישור מעשי מידי התורכים דווקה. באוקטובר 1914 יוצאים כמה מבני הנוער של חדרה בליל־ירח לחוף הים להבעיר מדורה ולשיר שירים ולבלות כמה שעות בנעימים. כמה ערבים מן הסביבה מוסרים בעקבות זה לרשות שאנשי המושבה קשרו קשרי־ריגול עם האויב והם מאותתים לאניותיו ומספקים להן תבואות. התוצאה: חיפוש גדול של כוחות צבא ומשטרה בחדרה ומה־שקרוי “פרשת ה־13” – שלושה־עשר מבני המקום הנאסרים וצפויים לדין צבאי, עד שבאה התערבות ממקום גבוה ומחזירה אותם איש לביתו. החשד הנורא שטפלו על הבחורים מחמת אותה “מלשינוּת” כמו המחיש לאבשלום עצמו את דרך הפעולה אשר יבוֹר לו. עם רעהו ומעריצו החדרתי, לוי־יצחק (“ליוֹבה”) שניאורסון, הנמצא אתו ביפו במאסר, הוא מחליף דברים ראשונים ברוח זו. לפי־שעה, שניהם שומרים את הדבר בלבם.

אחרי־כן באות שיחות־לילה ארוכות עם “רבי ומורי” אהרן, ועם אלכסנדר. מתגבשת הסכמה־בדעות.

ממנה מוליכה הדרך אל מצרים שבשלטון הבריטי, מרכז הפיקוד הבריטי לזירת המזרח הקרוב.

ב־6 בספטמבר 1915 מגיע אבשלום לאלכסנדריה באניית־המלחמה האמריקאית נושאת־הפליטים “דה־מוֹינס”. בתחבולת־ערמה הוא מגיע, מחופשׂ כפלוני הירש נארונסקי, שאת דרכונו הוא נושא עמו, כדי ליצור סוף־סוף בפועל את הקשר המאוּוה אל האנגלים. כמי שלקח חלק פעיל ביותר במסע־המלחמה בארבּה שפּלש לארץ (מלחמה שא. אהרנסון הופקד לנהלה מטעם השלטון התורכי) היה בידו להביא לאנגלים שלל ידיעות בעלות ערך צבאי מובהק.

הוא מגיע מבלי דעת כי רק שלושה ימים קודם נצטווה אלכסנדר אהרנסון לעזוב את מצרים כ“אישיות בלתי־רצויה” והפליג באניה מפורט־סעיד, עם רבקה אחותו, בדרך לאמריקה. אלכס שהה במצרים לאותה מטרה אשר לשמה בא עתה אבשלום – והעלה חרס. המייג’ור ניוּקומב ממשרד הבּיון הבריטי בקאהיר, לימים מראשי “המשרד הערבי” ומיוזמי “המרד הערבי” במדבר, שלפניו בא אלכס בענין שליחותו, התיחס לרעיון של שירות־ריגול עברי למען בריטניה תחילה בחשד ובהסתייגות ואחרי־כן באיבה גלויה. אף כאן אפשר לומר שבדיעבד טוב הוא שלא ידע אבשלום על הכשלון הזה; אפשר היה נתקף רפיון־רוח, לפחות לפי־שעה. מכל־מקום, מזלו שיחק לו מעט יותר. מוֹדע משכבר, חיפאי נוצרי ממשפחת בוטאג’י הידועה משרת אותה שעה באלכסנדריה עם אחיו במשרד־המודיעין של הצי הבריטי. באמצעותו מתוודע אבשלום אל קצין צעיר בשם ליאונרד וּולי, המתפרסם לימים כאחד מגדולי הארכיאולוגים של המזרח הקדום וחושׂף שׂרידיה של אור־כשׂדים בארץ־הנהריים, ולשעבר ממוּנה על ת. א. לורנס (הוא “לורנס איש־ערב”) בעבודה בחפירות כּרכּמיש. הפעם מוכנים הבריטים לנסות. אור ל־8 בנובמבר יורד אבשלום באניית־המלחמה הבריטית “סנט־אן”, היוצאת מפורט־סעיד לסיור בחופי סוריה וארץ־ישראל. אור ל־9 בחודש הוא יורד בסירה לחוף ליד תחנת־הנסיונות בעתלית. הוא מעיר שם את אהרן משנתו. למחרת היום לפנות־בוקר נמצאים שניהם בבית אהרנסון בזכרון־יעקב.

בימי 17– 13 בחודש כבר עושה אבשלום בירושלים, מתגורר שם במלון “פאסט”, בית־ועד לקצינים בכירים תורכים וגרמנים; בתוך השאר, מנסה הוא לאסוף פרטים על גורלם של שני טייסי־צי צרפתיים שמטוסם היה אחד משני אווירוני־ים שנמצאו על סיפונה של “סנט־אן” וב־9 בחודש נחתו נחיתת־אונס ליד באר־שבע, מחמת קילקול במנוע.

הקשר, כידוע, לא עלה יפה. חודש תמים כמעט עובר בציפיית־שווא. האניה עוברת כמה פעמים בתמרוני־סרק המעוררים אך חשדות בקרב אזרחים ואנשי־צבא על החוף. ידיעות מצטברות, ואין להן שימוש. ב־6 בדצמבר מחליט אבשלום שוב לצאת ולחדש את הקשר, והפעם בדרך המדבר, ברכיבה. למקרה שבינתיים יתחדש הקשר הימי, הוא משאיר בידי אהרן מכתב אל הלייטננט ווּלי, לצרפו אל התזכיר שהוכן בשבילו (ר' שער חמישי). גם מכתב זה לא הביא כל תוצאות, מן הטעם הפשוט שמעולם לא הגיע לתעודתו. ערכּוֹ הוא, שוב, באור שהוא שופך על דמותו של אבשלום, המבקש להביע באזני הקצין האנגלי הצעיר את החשש שמא “אתה עצמך עלול לחשוב, ולוּ אך לרגע, כי טעית בי”. ועל כן:

לעת הזאת כבר מתקדמים האנגלים בצפון־סיני, אט־אט אך לבטח, אבל בשטח־ההפקר שבין הקווים התורכיים והבריטיים, ליד אל־קאטיה, נעצר אבשלום על גמלו בידי משמר תורכי ב־19 בדצמבר. הכּיסוי של “מלחמה בּארבּה” אינו מועיל הפעם. הוא מובא לחקירה בבאר־שבע ומוּשׂם שם בכלא. אחרי־כן (לא במעט בזכות השתדלותו של אחד השומרים בדרום הארץ, יוסף לישנסקי, שסופו נתלה על־ידי התורכים בדמשק, ראשון לעולי־הגרדום העבריים בדורותינו) מעבירים אותו לבית־הסוהר ב“מגרש הרוסים” בירושלים, ורק כעבור ארבעה שבועות שולחים אותו לחפשי. “עליו ועל עוד עשרים־ושתים נפשות ריחפה סכנת־תלייה”, מסכם אהרן כעבור עשרה חדשים במכתב אל השופט יוליאן מק בארה"ב. אבל מאמץ מסועף מאד של שידול ושלמונים משיג את שלו, כמיטב המסורת העותומאנית.

בינתיים, ב־16 בדצמבר, שלושה ימים לפני מעצרו, מגיעה מקושטא שרה אהרנסון. כוונתה, כמדומה, לעשות בכפרה רק חדשים אחדים, אבל כאשר היא שומעת מפי אחיה על הפעילות החדשה ברי לה כי מקומה הוא כאן. אף כי הידיעה על שובה מסעירה את רוחו של אבשלום בשבתו בכלא באר־שבע, הרי עם שיחרורו אין הוא משַׁחת זמן לבטלה ושוב הוא שוקד למצוא דרכים אלטרנטיביות לחידוש הקשר. ב־22 בינואר כבר אנו מוצאים אותו, עם שרה, אצל אהרן בדמשק (הלז נתמנה זה־מקרוב מחדש לשמש מפקח־כללי על המלחמה בארבה, ליד מפקדת המחנה הרביעי של צבא תורכיה). מוסכם ש“אַבשה” יבקש, כביכול, להתראות עם אחותו צלה בברלין, יעשה דרכו שמה בשטח רומניה הנייטראלית, ומשם יתחכם ויגיע מצרימה.

ב־ 11 בפברואר 1916 הוא נמצא בקושטא. לאחר שבועות של השתדלויות הוא משיג את היתר־היציאה הנחוץ. ברגע האחרון ממש מגיעו מברק מאהרן, מתאריך 16 במרס, שלוּח באמצעות הקונסול האמריקאי בחיפה, הקוראו לשוב מיד. אכן, שלושה ימים קודם־לכן שוב שהתה אניה בריטית מול חוף עתלית. הקשר חוּדש. אם גם באורח חד־פעמי בלבד; מכל־מקום, שוב היה מקום לקוות לעבודה פוריה יותר בעתיד.

המתמצאים ולוּ אך מעט בספרות על ניל"י ואנשיה ודאי שמורה בזכרונם תמונה של מפח־נפש וקוצר־רוח גובר־והולך בחדשים שלאחר חידוש חד־פעמי זה של “הקשר”. בחזית ממשיך הצבא הבריטי בלחצו, אטי אך מתמיד, ובארץ מחריפים והולכים הרדיפות והדיכוי, העוני והפחדים, ובתוך כך מתרחבות גם אפשרויות להגדיל עשות למען זירוז מפלתם של התורכים וגירושם מכאן – ואותו קומץ של בני־המולדת, היחידים ביושבי הארץ החשים עצמם כמין מוקד חי של התקוות, החרדות והאפשרויות, הללו קצרה ידם מהושיע…

כך מוחלט שאהרן ייצא לגרמניה. משם, בדרך־עקלתון, ימצא דרכו אל האנגלים בארצם שלהם, ומשם יגיע מצרימה. ב־6 ביולי יוצא אהרן מעתלית – תחילה לביירות ולדמשק. עד דמשק מלווהו אבשלום. ב־15 ביולי עולה אהרן לרכבת לקושטא, ועמו “מזכיר” מדומה, הלא הוא “ליוֹבה” שניאורסון החדרתי. (מבלי משים, אגב, היה “ליוֹבה” גם מי שטבע את השם “ניל’י” לצורך השעה, על סיפונה של אניית־הצי הבריטית “מנגם”, וזאת שבועות אחדים לאחר מות אבשלום, בראשית 1917 . אבשלום, קרבנה הראשון של קבוצת “ניל’י”, נפל אפוא כחלוץ של גרעין־פעילים נטול־שם…)³ רק ב־21 באוגוסט מגיע אהרן לברלין. ב־16 בספטמבר הוא בקופנהאגן, ושם הוא מתיצב לפני הציר הבריטי ומגיש לפניו את תכנית מסעו. אבל רק ב־19 באוקטובר הוא מפליג מדנמרק באניה, כביכול לארצות־הברית, רק ב־24 באוקטובר לפנות־ערב הוא בלונדון, ורק לאחר חודש־ימים, ב־24 בנובמבר, הוא יורד באניה מצרימה. ב־12 בדצמבר משליכה האניה סוף־סוף עוגן בפורט־סעיד. שנת 1916 עברה לריק, למעשה. “מה־רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום יימצא שם”, הוא רושם ביומנו על סיפון האניה, ב־8 בדצמבר.

ליוֹבה שניאורסון נשאר בינתיים בקושטא. הוא לא הורשה להצטרף אל ה“בוֹס”, והוא עושה עוד כמה חדשים בבירת עותומאניה. משם הוא מודיע לאבשלום במכתב מן ה־5 באוקטובר כי אהרן הצליח לצאת מברלין. ב־13 בנובמבר הוא רומז לאבשלום במברק כי אהרן יצא אל האנגלים, והוא עצמו שם פעמיו לשוב לארץ, בדרך־לא־דרך. אבשלום עצמו גומר אומר כי אסור להוסיף ולהמתין עוד לחידוש הפעולה הממשית עד שיבוא אהרן למצרים. ב־16 בדצמבר הוא כותב באיגרת קטנה לשרה, מעתלית לזכרון־יעקב:

ובמכתב נוסף אל שרה מיפו, מן ה־7 בינואר 1917, בצאתו כבר אל דרכו האחרונה, במגמה לחצות את קווי־החזית ולחדש את הקשר עם המודיעין הבריטי, הוא אומר עוד:

ועוד נאמר באותו מכתב:

ביום חג־המולד 1916 נמצא אהרן על סיפונה של ספינת־גרר צרפתית קטנה – עם רפאל אבולעפיה ופלוני ברוך סקלצקי, שגויס על־ידי רפאל לצורך השליחות לעתלית – מול חופי שומרון המוּכּרים. הנה, רואים את בית התחנה. השעה היא קרוב ל־2 אחה“צ. “מיד מופיע מישהו על המעקה ומנפנף בבד שחור. איני מיטיב לראות, אבל סבורני שזהו ראב [ברוך ראב, מעובדי התחנה – א. א.] ולא אבשלום… אנו מתמרנים שלש פעמים בזו אחר זו. רואים שני אנשים על המעקה וכל הזמן את הבד השחור… כבר ירדו גשמים; אני מכיר זאת לפי צבע הקרקע… קפטן סמית מתרשם מן הדביקות בתקוה של אנשינו הממשיכים עדיין בתצפית אחרי שהזניחום חדשים כה רבים”. נסיונות להוריד סירה לחוף בלילה עולים בתוהו: הים סער מדי. האניה הסתלקה צפונה, וב־27 בחודש שבה ריקם לפורט־סעיד. הנסיון הבא להפליג נערך רק ב־20 בינואר 1917, אבל הים סוער כל־כך עד שכעבור שעה־וחצי, ב־3.30 אחה”צ, היא חוזרת לרציף.

אותה שעה כבר היה יוסף לישנסקי, פצוע, בידי פטרול אוסטרלי בחולות רפיח, ליד תחנת־הרכבת של ימינו. אבשלום היה מת מאז הבוקר.

ב־25 בינואר רושם אהרן ביומנו (“יומן אהרן אהרנסון”, בעריכת יורם אפרתי, הוצאת “קרני”, 1970):

*

ב־30 בינואר 1917 מוצאים אנו ביומנו של אהרן:

ב־2 במאי מתירים שלטונות־הצבא הבריטיים ליוסף לישנסקי לצאת לרפיח בנסיון לאתר את מקום נפילתו של אבשלום. ב־8 בחודש אחה"צ, בקאהיר, מופיע לישנסקי לפתע אצל אהרן. “הוא היה בפורט־סעיד ומשם בסירת־מפרש לדיר אל־בלח. מכפר זה ירד דרומה ברכבת”. הוא טוען כי מצא “את המקום בו הותקפו ושם נהרג ידידנו המסכן. ואולם מני אז הישירו את הקרקע, קבעו את פסי־הרכבת, חפרו חפירות־הגנה. שוב אי־אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר־המזל”.

את הפרק “אבשלום נופל במדבר” בספר “נילי / תולדותיה של העזה מדינית” (הוצאת שוקן, 1961) חותמים העורכים בשורות אלו (ע' 124):

אבל סוף־פסוק זה, כידוע, עדיין לא היה סוף־פסוק.

מהנדס חיפאי בשם בנימין רן, שהיה מעובדי מחלקת־העבודות־הציבוריות של ממשלת המנדט, מסר עוד ב־20 במרס 1931, כלומר 14 שנה בלבד אחרי נפול אבשלום, כי בדווי אחד, יוסף אבו־צפרא שמו, מבני שבט רמיילאת, סח לו כי מדרום לתחנת־הרכבת ברפיח יש תמר פרא הצומח מקבר המכונה “קבּר אל־יהוּדי”. ניגשים אליו בשביל המוליך מן התחנה מזרחה. האין זה, במקרה, מקום קבורתו של הנעלם־במדבר?

הקפיטן אלכסנדר אהרנסון כותב על כך לידידו הגנרל גריבּון ממשרד־המלחמה הבריטי בלונדון. הלז כותב אל המאיור ג’ארוויס, מושל סיני “האנגלו־מצרי”. הלז עורך בירור כלשהו, משיב תשובתו המוסמכת: “אין ביכולתי למצוא איש שיאמר כי הוא יודע דבר על פרשה זו… על־כל־פנים, איש מן הבדווים שלי באל־עריש אינו יודע דבר. אפילו ידענו את המקום המדויק, ספק אם אפשר היה למצוא משהו”. וגם סוף־פסוק זה, כידוע, לא היה סוף־פסוק.

עוד חוליה אחת יש בשלשלת והיא קשורה בדמותו של רב־סרן שלמה בן־אלקנה, האיש אשר ביום 30 באוקטובר 1967 חשׂף את עצמותיו של אבשלום, שאחרי־כן – ביזמת ראש־הממשלה, לוי אשכול, ושר־הבטחון, משה דיין – הובאו למנוחות־עולם בהר־המנוחות בירושלים, בטכס ממלכתי־צבאי, ביום 29 בנובמבר אותה שנה, הוא יום־השנה העשרים להחלטת האו"ם על הקמת מדינת־ישראל וסיום שלטון־המנדט הבריטי בארץ.

עדותו של רס“ן בן־אלקנה, שעליה נסתמך כאן, נוסחה כזכרון־דברים מפורט ודייקני שהגיש בתאריך 12.11.1967, בתפקיד קצין־מטה לעניינים מיוחדים במפקדת צה”ל ברצועת עזה וצפון סיני, אל אל“מ (כיום: תת־אלוף) מרדכי (מוטה) גור, אז מפקד כוחות צה”ל באזור רצועת עזה וצפון סיני.

“תעלומת מקום קבורתו של אבשלום פיינברג ונסיבות נפילתו”, פותח בן־אלקנה, “העסיקו אותי עוד בשנת 1960 ובמיוחד החל מ־21 בינואר 1966, עת הגעתי להחלטה לנסות לעשות – לפני שיהיה מאוחר מדי – את כל האפשר לשם גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג ולהבאתן לקבר ישראל”.

לאחר שאסף כמה מן הנתונים הדרושים “על נסיבות נפילתו ומקום קבורתו”, הסיק בן־אלקנה שעדיין יש סיכוי “להפעיל בדרכים מיוחדות בדווים מסוימים כדי לחשוף את שלדו ולקבלו לידינו. ברם”, הוא מוסיף, “נסיונות שונים שעשיתי בשנת 1966 כדי לקדם רעיון זה ולהוציאו אל הפועל לא הוכתרו בהצלחה”.

כאשר הושאל רס“ן בן־אלקנה ממשטרת ישראל לצה”ל והוצב אל מפקדתו של אל"מ גור, החל באיסוף הפרטים המדויקים על מקום הקבורה.

הבירורים החלו בסוף ספטמבר 1967, וקודם־כל צריך היה להבהיר מה מסתתר מתחת לעץ־התומר הפראי ליד רפיח שבּמקום המכונה “קבּר אל־יהודי”. כעבור שבועות אחדים הביא אחד השייכים הבדווים שבסביבה שיחזור של המעשה הקשור בעץ־התומר:

לפי גירסתו של השייך, שהוא כיום כבן 80 ונמצא בשבט אל־רמיילאת בסביבות רפיח, נכח אותו אבו־צפרא במקום בעת שאירע המקרה האמור. בשלב זה השתכנע בן־אלקנה שהמקום המכונה “קבּר אל־יהוּדי” הוא מקום קבורתו של אבשלום פיינברג. מיד פנה אל אל"מ גור לקבל את אישורו הרשמי “לפעולה לגאולת הקבר”. האישור ניתן.

הבירורים המוקדמים הושלמו ב־29.10.1967 בעדוּתו־אישורו של אחד משני ראשי־העיריה של רפיח (לעיירה שתי עיריות – אחת בחלק הפלשתינאי־לשעבר, אחת בחלק המצרי־לשעבר). נכבד זה הוא בעל האדמות שבהן מזדקר התומר, וכאשר נשאל אם ידוע לו בדיוק המקום בו צמח בשעתו עץ־התומר הפראי על “קבּר אל־יהודי” השיב בחיוב, והוסיף כי התומר אמנם נכרת בשעתו אך משרשיו צמחו סוּרים (חזרזירים) חדשים, וכך שוב התרומם העץ לגובה מעל לשני מטרים וחצי. אשר לשם “קבּר אל־יהוּדי”, סיפר הלז כי שמע מאביו (וכך גם ידוע, לדבריו, לכל הסביבה) כי בזמנו עברו במקום שני זרים (שהלכו ברגל). ז’נדארמים תורכים ששמעו על שני זרים אלה יצאו עם מי־שהיה אז מוכתר ח’אן־יונס, חאג' אחמד אע’א, כדי לתפסם. קראו להם, אך אלה החלו לברוח. התורכים ירו בהם. אחד מהם נהרג, ואילו השני הצליח להימלט. ההרוג נקבר במקום, כנראה בידי ה“ערבּ” (בדווים) שבסביבה. מגלעיני התמרים שהיו בצידתו צמח התומר, לכן נקרא המקום “קבּר אל־יהוּדי”…

לאחר חפירת־גישוש קצרה ביום א', 29.10.1967, אחר־הצהריים, נחשף למחרת היום השלד עצמו, תוך כדי הוצאת עץ־התומר מן האדמה וניתוק זהיר של השרשים. הללו עטפו ממש את כל השלד. בו־במקום הוסכם כי היות ועץ־התומר גדל, כנראה, מתוך גלעין תמרים שהיה בצידתו של ההרוג – ועל־כל־פנים אין כל ספק שהתומר צמח על הרקבובית שבקרקע שנוצרה עקב התפוררותו של הגוף – רצוי היה להעביר את חטרי התומר עם השלד צפונה אל בני המשפחה, כדי שיטפלו בהם עד לנטיעתם מחדש על הקבר. עם זאת ניטע במקום חוטר אחד מן התומר לזכר מקום־הקבורה הארעי.

אחר־הצהריים הובאו העצמות לעזה, מקום שם דיוח רס"ן בן־אלקנה בדבר סיום הפעולה. “על הרגשתנו”, כותב הוא בזכרון־הדברים שלו, “תוכל ללמוד מהעובדה… שהצדענו… לשרידיו של מי שהיה, לדעתנו, אבשלום פיינברג”.

עם דימדומים הגיעו רס"ן בן־אלקנה וחבריו הקצינים לראשון־לציון, לביתו של איתן בלקינד, בן־דודו של אבשלום ואחיו של נעמן, מתלויי דמשק.

בתאריך 7.11.1967 מסר סא"ל פרופ' ה. קרפלוס, מן המכון לרפואה משפטית, חוות־דעת סופית – בהסתמך על זיהוי השלד על־ידי גב' צלה שוהם, אחותו של אבשלום – המאַמתת את ייחוס השלד לאבשלום פיינברג.

ביום 29 בנובמבר 1967 הוטמנו השרידים בטכס ממלכתי־צבאי בהר־המנוחות בירושלים. מר קדיש לוז, יו“ר הכנסת, ספד לַנִטמָן, וישראל הרשמית אספה אל עמיה, במחווה של פיוס וכפרה, את חלוצה של קבוצת ניל”י המורדת, לאחר שנים רבות של ספק־השתקה וספק־נידוי.

*

כחמש שנים לאחר שכתב אבשלום במכתבו אל רבקה, בראשית 1912, על הליכתו הצפויה אל ה“אי־ידוע”, אל ה“אוונטורה”, אכן הגיע אל גבול־האופק שלהם, זה האופק האחרון של קרבן וקץ…

ולנוגה ברק הקרבן והקץ – אף כי, מן־הסתם, לא כך דווקה ביקש למצאם ולא לשכמותם דווקה כיון ונשא נפשו – הנה פתאום־לפתע, מתוך סקירה־לאחור, כמו ניתן טעם חדש לכל אותם חיים־הולכי־אל־מוות, והגיון חדש, עז ובהיר וחותך, נמסך בפרק־הסיום המכריע של סיפור החיים הללו. את ראשיתו של פרק זה נוכל לנעוץ בפגישה עם אהרן אהרנסון וביתו בסוף 1910 ואילו סיומו בא ברעם־ירי ובדם ניגר אל חול לעת פגישה אלימה ופראית עם שני ז’נדארמים תורכיים וכמה עשרות בדווים, כשהוא עושה דרכו – בלבוש בן־מדבר, רדוף קוצר־רוח ויצר־מעשים – אל עבר קווי־החזית של אויבי הקיסרות העותומאנית הנוטה לנפול, דרומה לרפיח…

מכאן ולהבא – או אולי מוטב לומר: מכאן ולאחור; או אף ביתר־פשטות: בדיעבד – שירת־חיים זו, הקצרה והמקוטעת, שכבר אמרנו עליה כי באמצעה או אף בראשיתה נפסקה, נראית לנו, באחת, כמו מעגל שלם שהותווה במחוּגה מלוּמדה, יציבה, עתירת־משמעות, חכמת־רזים…

בדיעבד, אפוא, רשאים אנו לראות כעין השראה נבואית בדברים אשר בשעתם ובמקומם יכלו להיות בחזקת פליטות־קולמוס בלבד. בדיעבד רשאים אנו לראות חוקיות פנימית נחרצה בשורה של צירופי־מסיבות. בדיעבד רשאים אנו לראות קשר הגיוני, ואפילו השתלשלות גורלית־דראמתית, במרקחת שרירותית של מקרים ובקו־התפתחות מסוכסך ורסוק…

הבוחן היטב את קווי דמותו ועלילותיו של אבשלום פיינברג, לא בלי הרגשת אהדה וקירבה־שבּלב, דומה יהיה עליו כאילו מחזאי או בימאי טמיר ונעלם, יושב בסתר־עליון, הוא שכּונן את צעדיו משחר־נעוריו, שלא לוֹמר מלידה ומבטן; הוא שנתן לו “מעת היבּראוֹ עלי־אדמות” – כפי שהתבטא הוא עצמו בבית אחד של אחד משיריו שנשתמר לנו בלי שם ובלי הקדשה ובלי תאריך – “לב שכּולו אחד־כגוש / שאיננו יכול לאהוב או לשנוא למחצה / ושבּמידה ובמשקל אינו יודע לחוש”; הוא גם כביכול שפּינה את הבימה מנפשות שלא היו נחוצות לצורך “עיקר העלילה” וכנגד זאת הוליך אליה והציב בה את אלו שהיו לה בגדר צורך מוחלט.

המחשבה על השתתפות פעילה של היישוב הארצישראלי הזעיר והחלש, המוּכּה בכל מחלות־הילדות של חברה בראשית התהווּתה ובכל מחלות־הזקנה של חברה בערוֹב יומה, המחשבה על השתתפותו של זה כגורם לאומי, בעל רצונות מדיניים ובעל משקל צבאי, במערכות־עולם – את סימניה הלא מצאנו אצל אבשלום, בדרגות שונות של גיבוש ובשלוּת, משחר־נעוריו ממש. ההסתכלות משך שנות ההתבגרות במהלכי המדיניות העולמית, והמזרחית בכלל זה, מנקודת־התצפית של פאריס המעצמתית, החכמנית – הבּירה הרוחשת, על־פי מסורתה מזה שנים, גרעינים של תנועות־מרי־ותחייה לאומיות וזרמים חדשניים בתחומי החברה, התרבות והרוח – ודאי סייעה לא מעט להתרקמותה של מחשבה זו. אבל כדי שייתפס בחור כמוהו, פייטן במזגו ובמערכי־נפשו, למחשבה הזאת, או לחזון הזה, צריך היה הוא עצמו להיות תא מתאֶיה של הריקמה הזאת המתהווה, ולא עוד אלא שצריך היה לקום מתוך ציבור בניהן הראשונים של המושבות הראשונות בארץ־ישראל, ולא עוד אלא כבנו של חלוץ אחד מסוים – קשה־עורף, בעל־זרוע ובעל־גאוה, המפיל חתיתו על שכנים קרובים ורחוקים מקרב עם־הארץ והוא עצמו נצר למשפחה של יהודים רוסים חסונים ורמי־קומה כאלונים, גמוּלים מצימצום־השׂגותיו ונמיכוּת־רוחו של הגיטו.

בדיעבד, כמו צריך והכרחי היה שימצא אבשלום את “הקוסם הגדול”, “הרב והמורה” בדמותו של “מלומד בעל ידיעות אוניברסליות” ואיש־מעשה נחוש־החלטה, מוצק בדעותיו ומרקיע בחזונו כאהרן אהרנסון. צריך והכרחי היה שבמסגרת העבודה המחקרית והמינהלית במחיצתו יקנה לו גם נסיון־חיים מסוים, גם בקעה מוגדרת להתגדר בה ואחיזה ממשית בהוויות הארץ והעולם, גם היכּרוּת אינטימית יותר עם נוֹפה הפיזי והאנושי של הארץ ועם בעיותיה. נחוץ והכרחי היה שימצא את “משבצתו” הנפשית והחברתית בקשר האמיץ והנלבב אל בני בית אהרנסון, מקטון ועד גדול, ושיבוא בברית־אהבה עם האחות הקטנה, עם רבקה, בברית־רעוּת עם אלכּסנדר, בברית־מחתרת־ודמים עם שרה.

ובדיעבד, דומה אף כאילו היתה איזו נחיצוּת גורלית אכזרית בכך שבּבוא השעות הגדולות של מלחמת־עולם ומגור־מסביב ייצא אבשלום ערירי כמעט, במובן ידוע, אל מול ייעודו. שלא תהיה בבית דמות האב, שאולי היה מרסן, יוצק מים קרים, מַשרה היסוסים, מעורר לבטים וספקות בצדקת הדרך, בנכונות המעשה; ושגם האחות הצעירה והאהובה, צלה, תיתקע בברלין, מקום לימודיה, ולא תהיה קירבתה עשויה להמס את הלב, ברגעי חשבון־נפש שוודאי אין מנוס מהם; שבּכורח המסיבות תיתקע גם רבקה, יחד עם אלכסנדר, באמריקה הרחוקה, שלא יספיק אבשלום להתקשר קשר־נישואים, שלא יספיק לבנות בית משלו ולהעמיד ולדות, שלא תהיה לו אח מבוֹערת, חמימה משלו לעצור בו, אולי, מלֶכֶת אל ה“אי־ידוע” ואל ה“אוונטורה”; ושהאחות השניה, ה“מסוכנת”, שרה, זו המכוּנה לימים “שלהבת ניל”י", תיעדר מן הארץ בשלב התרקמותו של הרעיון, שתחזור לכאן לאחר נישואי־אכזב עם יהודי סטמבּוּלי עשיר וצייקן ולאחר שתחזה בעליל, בדרך שובה מקושטא, בטראגדיה האיומה של חיסול הארמנים, שתביא עמה אותם רשמי־זוועה שיהיו לדלק המזין את שלהבת ההכרה והמסירות של קומץ המסתכנים הנאמן, ושהמשיכה אליה תלבש אצל אבשלום צורה של־שותפות־מעשׂ־ושבועה.

ואין צורך לומר כמעט איזה ממד של נחיצות, גורלית אף אכזרית, לובשה פה בדיעבד פרשת־האימים של התנפלות האַרבּה, ב־1915, על הארץ המפוחדת, המדוכאה בחומר וברוח, המנותקת כמעט מן העולם, ופרשת פעילותו של אבשלום במלחמה בארבה, תחת פקודתו של אהרן ובחסותו העליונה של המצביא העריץ ג’מאל־פחה (“הגדול”). פעילות זו לא די שסיפקה כסוּת שאין טובה ממנת לעבודת איסוף הידיעות הצבאיות בראשיתה, לא די שנתנה לנושאיה “אליבּי” שעמד לבני החבורה גם הרבה לאחר סיומה, לא די שהקנתה להם התמצאות שאין כדוגמתה בשיטות ה“שררה” העותומאנית והמנגנון הצבאי התורכו־גרמני. גם לא די שיצרה את הרקע הנאות לחילוצו של אבשלום עצמו כאשר נפל בידי התורכים, כנזכר למעלה, בסוף 1915 ונחבש בכלא בבאר־שבע בנסותו לראשונה לעבור בדרך־המדבר אל קווי הבריטים, חילוץ שהוא עצמו הביא בסודה של עבודת הריגול את יוסף לישנסקי, שלימים יהיה בן־לוויתו של אבשלום בנסיון השני, הרה־האסון, להגיע אל האנגלים ולאחר־מכן יהיה, במידה רבה, הרוח החיה בתקופת פעולתה התוססת ביותר של ניל"י וראשון עולי־הגרדום העבריים (עם איש־ניל"י האחר, נעמן בלקינד, דודנו של אבשלום). אולי יתר על כל אלה העניקה פרשת המלחמה באַרבּה לאבשלום את האמונה הוודאית בכליונו הקרוב של השלטון העותומאני הכּושל, ועם זאת את תחושת הדחיפוּת הנואשה והבטחון המוחלט בדרך אשר בחר בה. כמין נבואת־לב פקדה אותו תחושה זו, בעירטולה, שנים אחדות קודם־לכן, כפי הרשום ביומן־מסעיו ב־4 בספטמבר 1911, והוא אז מסייר בבקעת־הלבנון:

*

המטען הרגשי־החווייתי שנצבר אצל אבשלום, וּודאי גם אצל אחרים מחבריו־למערכה, תוך כדי פעילות במלחמה בארבה, הוא מפתח יקר־ערך להבנתה של אותה תחושת דחיפות מזה ובטחון־עצמי מזה, המלוּוה גם אהבה־שבכאב, יוקדת שבעתיים, אל הארץ־באסונה. את המטען הזה הפליא אבשלום להערות לתוך דו“ח מפורט, ענייני מאד בחלקו הגדול, שאותו שלח לניו־יורק, אל הגב' הנרייטה סאלד, בתוקף היותה מזכירת־כבוד לחבר־הנאמנים של תחנת־הנסיונות בעתלית. את הדו”ח שלו (המובא בכרך זה כמעט בלי השמטות) כתב בהינף אחד, בסערה, בלהט – כדרכו וכמזגו – באוקטובר 1915, בימי הציפייה והתוחלת של ישיבתו באלכּסנדריה.

הדו“ח המקיף, העוסק בקשייה של התחנה בעתלית, במצב החמור של החקלאות בארץ ושל ה”יישוב" בכלל, מעיקרו לא נועד להיות מסמך מדיני או היסטורי וּודאי לא ספרותי. מכוּון היה להשיג תוצאות, להניע אנשים לפעולה ארגונית וכספית. הוא לא מצא הד, לא הניב שום תוצאות (אף כי לימים העידה מיס סאלד שראתה בו “דוקומנט היסטורי”). בדיעבד הריהו מצטייר לנו כיצירה בעלת משקל ספרותי של ממש בכמה מחלקיה, ועל־כל־פנים כעדוּת מדינית־היסטורית ממדרגה ראשונה – הן להכּרת התקופה מכּלי ראשון הן לידיעת מערכי־נפשו ומניעיו של הכותב. לצורך ענייננו יאה להביא ממנו פה כמה מובאות נרחבות, מאירות־עיניים, שפרוש עליהן הצל נושא־הכליה של כנפי הארבה המעופף.

וכך קורא אבשלום מנהמת־לבו:

וכאן באה הכּפפה הנזרקת כביכול מול פני גורל־נואשים:

ובסיומו של קטע השתפכות, בדו"ח שנועד להיות תכליתי וענייני, אין הוא יכול בלא הצהרה של אמונה ואמונים:

יש עוד “חוב־כבוד” שהוא רואה לפרוע בהקשר זה של סקירת הפורענות של הארבה והמלחמה בו – החוב ל“נוער שלנו”, אשר משורותיו, מבּני המושבות, גייסו אהרן ואבשלום עשרות בחורים לנצח על מערכות ה“מלחמה” ברחבי הארץ. וכאן גם כמו מאליה תצוף המסקנה המדינית, מתחייבת מתיאור זה של דברים־כהוויתם:

שיתוף־הפעולה עם המימשל התורכי במערכה נגד הארבה היטיב, כמדומה, להעמיד את אבשלום על הפרובלימטיקה היסודית שביחסים בין היישוב העברי החדש, הצופה אל המחר, לבין שלטונה הזר של עותומאניה החולה, השוקעת:

ומכאן – רק צעד אחד אל דברים שבחריפות הראייה והניתוח הם לובשים אקטואליות עד כדי כך שרגע דומה כאילו מראש נכתבו בשביל קהל ישראלי בימינו אלה:

ועל רקע ההשקפה הלאומית־הכללית הזאת המתגבשת, תוּבן אל־נכון גם תחושת־הגורל הנבואית, הדוחקת, הבאה לידי ביטוי בשורות הבאות משלהי 1915. כתום שנה למלחמת־העולם:

אכן, כשאנו משתפים עצמנו באותה הרגשה מוקדמת של שמחת־המחר־ואמיתו שהרחיבה את לבו של אבשלום, הלא במשנה־רוך נשוב־נתרפק על התמול־והשלשום הנשקפים אלינו מדיוקנו ומצרור עליו של זה העלם שבוּי־העתידות. ובמשנה־אמונה־ותוקף נשא עינינו אף אנו אל עמודי־האש־והענן של אמיתות־מחר.

מרס 1971 אהרן אמיר