ספר זה הוא פירסום ראשון של מבחר כתבים ומכתבים מעזבונו של אבשלום פיינברג, איש ניל“י, שנולד ב־1889 במושבה גדרה להוריו הביל”ויים ונפל ב־20 בינואר 1917 בנסותו לעבור אל הקווים הבריטיים ליד שייך־זוויד, דרומית לרפיח.

החומר המתפרסם בזה רובו הגדול רואה כאן אור לראשונה. רובּו הגדול נשמר כל השנים בגינזך אהרנסון בזכרון־יעקב וקצתו בידי קרובי־משפחה של המנוח והוא מובא לדפוס ברשותם ובאדיבותם של אלה. קצת מן הדברים פורסמו או צוטטו בהזדמנויות שונות בכתבי־עת שונים.

המכתבים אל רבקה אהרנסון ואל שרה אהרנסון נכתבו כולם עברית. יומן־המסעים – רשימות שנכתבו בשנים 1911, 1912 ו־1914 אגב סיורים בוטאניים־חקלאיים בגליל, בלבנון ובדרום סוריה ובשנת 1915 אגב פעולת הלחימה בארבה במזרח הירדן ובמערבו ונועדו כולן בשביל אהרן אהרנסון, מיסדה ומנהלה של תחנת־הנסיונות החקלאית בעתלית בשנים ההן והממונה מטעם השלטון העותומאני על המלחמה בארבה בשנים 1915/16 – נכתב כולו צרפתית. הוא הדין בדין־וחשבון (שמעולם לא הגיע לתעודתו) אל הלייטננט ליאונרד וולי, קצין־המודיעין האנגלי בקאהיר שהיה הממונה האנגלי על פעולתה של קבוצת הריגול העברית בראשיתה, ובדין־וחשבון המפורט אשר נשלח מאלכסנדריה לניו־יורק באוקטובר 1915 אל הגב' הנרייטה סאלד, מזכירת חבר־הנאמנים האמריקאי של תחנת־הנסיונות החקלאית בעתלית. המכתבים האחרים נכתבו קצתם עברית, קצתם אידיש וקצתם צרפתית.

החומר שלא נכתב עברית במקורו תורגם במרוצת השנים על־ידי מתרגמים שונים, בעיקר על־ידי המנוח חיים אברבאיה, ד"ר ישראל אלדד (שייב), אהרן אמיר, לאה וייץ־כהן, אורי קיסרי ואוריאל שלח (הוא יונתן רטוש). תוך כדי עריכתם המחודשת של כל הכתבים האלה וניפּויים בידי אהרן אמיר נעשה נסיון לשמור על אחידוּת סגנונית ולהקפיד על הקירבה ללשונו של אבשלום כמו גם לרוח הלשון והכּתיב של תקופת כתיבתם, במידה שניתן הדבר להיעשות בלי לגרום מבוכה יתירה לקורא בן־ימינו.

לגברת רבקה אהרנסון, רעוּתו ונוצרת זכרו של אבשלום, ולגברת צלה שוהם־פיינברג, אחותו, יאתה תודה עמוקה על עזרתן המסורה בהבאת הכתבים והתצלומים לדפוס וביישור־הדורים תוך כדי עשיית המלאכה. תצלום הדקל ממקום קבורתו של אבשלום במדבר הוא של רב־סרן שלמה בן־אלקנה, האיש שבזכותו נחשׂפו עצמות אבשלום בשלהי 1967. תצלום המצבה על קברו של אבשלום בהר־הרצל בירושלים הוא של גב' תמר אשל, בת־אחותו של אבשלום.

“אבשלום פיינברג: קווים למונוגרפיה” נכתב במיוחד בשביל הכרך הזה על־ידי העורך והמביא־לדפוס, אהרן אמיר.

בבחירת החומר המתפרסם בזה הוּשׂם הדגש במידה רבה בערך הלאומי־ההיסטורי של הדברים. בעזבון שמור עוד חומר רב ומרתק שהוא אישי ואף אמנותי יותר באָפיוֹ ובלעדיו יקשה להעריך אל־נכון את דמותו של אבשלום. אנו תקוה שלא ירחק היום ויוּתן להביא לפני הקורא אוסף מיצג של דברים שישקפו נאמנה צדדים נוספים בדמות זו, שהיו אשר כינוה “הצבּר הראשון”.

“שקמונה” חברה להוצאה לאור בע"מ

אוקטובר 1971

גם בעברית אפשר

       לל. שניאורְסון

      לוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת בְשָׁמַיִךְ תָּלִית

      נַפְשִׁי סוֹבֵאת אוֹר לֹא יָכוֹלְת רָוִית

(ח. נ. ביאליק)

לוּ עֶשֶׂר בַּחוּרוֹת לִי נָתַתָּ

נִשְׁמָתִי זוֹלֶלֶת חַיִּים עוֹד לֹא הִשְׂבַּעְתָּ.

לוּ מֵאָה לְבָבוֹת בְּחָזִי שַׁמְתָּ

תַּאֲוָתִי בִּרְגָשׁוֹת עוֹד לֹא הִסְפַּקְתָּ,

לוּ בְּאַלְפֵי עֵינֵי־כּוֹכָבִים יַלְדּוֹת־חֶמֶד חָנַנְתָּ

תַּאֲוַת אוֹר וְאַהֲבָה בִּי עוֹד לֹא הִשְׁתַּקְתָּ;

וְלִבִּי יִרְחַשׁ חֲלוֹם־מֶרֶד חֲלוֹם־פְּלָאִים

לְהַעֲלוֹת וּלְהַבְקִיעַ עַד לֶב הַשָּׁמַיִם!

שָׁמַיְמָה נַעֲלֶה! וְהִדְלַקְנוּ בַּשֶּׁמֶשׁ אֲבוּקַת־עֱזוּזֵנוּ

וְהָיוּ רֹחַב שֶׁבַע־רְקִיעֵי־סַפִּיר מַלְכוּתֵנוּ!

וּפָתַחְנוּ שָׁם כָּל מַעַיְנוֹת זֹהַר וָאוֹר

וָמֵתוּ בָּאָרֶץ לָנֶצַח שִׂנְאָה, חֹרֶף וָקֹר.

וְלוּ גַּם תִּתֵּן לִבֵּנוּ טֶרֶף לַעַיִט וְלָעוֹרֵב

הַשָּׁחוֹר הַמְּקוֹנֵן בְּהַר חוֹרֵב,

וְלָעַגְנוּ לְכַעַסְךָ, אֵל זָקֵן, סָכָל־חָבִיב!

כִּי מַלֵּא תִּמַלֵּא הָאָרֶץ זֹהַר אָבִיב.

לוּ גַם יֵאָכְלוּ וִיכֻרְסְמוּ לֵב וּמֵעַיִם

אֲבָל לָנוּ הֵן יִהְיוּ… שָׁמַיִם! שָׁמַיִם!

וּמַתְנוּ בִּשְׂחוֹק־לַעַג, בִּנְשִׁיקָה מְלֵאַת־זִיו,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לָנֶצַח אַהֲבָה וְאָבִיב.

*

לֹא, יַלְדָּה! לֹא אוּכַל תֵּת לָךְ אַהֲבָתִי,

אַתְּ כֹּה קְטַנָּה וְכֹה חַלָּשָׁה.

אֲבָל חָפֵץ אֲנִי לְסַפֵּר לָךְ סוֹד מַחְלָתִי

כְּמוֹ לִידִידָה טוֹבָה, בְּלִי רַעַד וּבְלִי בוּשָׁה.

כְּשֶׁנִּבְרֵאתִי עֲלֵי־אֲדָמוֹת – כַּךְ מַלְאָכִי רָצָה –

נִתַּן לִי לֵב שֶׁכֻּלּוֹ אֶחָד־כְּגוּשׁ

שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹ לִשְׂנוֹא לְמֶחְצָה

וְשֶׁבְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָחוּש.

וּכְשֶׁרוֹצֶה אֲנִי בֶּרֶךְ לִלַטֵּף לְטִיפָה

אוֹ בְחֹם לִפְעָמִים בִּזְרוֹעוֹתַי לְחַבֵּק,

יוֹצֵאת הַתְּנוּעָה מְכֹעָרָה וַחֲטוּפָה,

כְּמוֹ לוּ רָצִיתִי לִצְבֹּת אוֹ לְחַנֵּק.

וְהַזּוֹכֶרֶת אַתְ, חֲבִיבָתִי, אֵיךְ בָּכִית מָרָה

כְּשֶׁבְּמִפְרַקְתֵּךְ הַלְּבָנָה עַד דַּם־שָׁנִי הִשְׁבַּצְתִּי בִנְשִׁיכָה

וַאֲנִי הִתְרַגַּזְתִּי, הַאֲמִינִי לִי, יְקָרָה,

כִּי זוֹ הָיְתָה נְשִׁיקָה, רַק נְשִׁיקָה!

הֲתָבִינִי עַתָּה, יַלְדָּה, מַדּוּעַ לֹא אֶתֵּן לָךְ אַהֲבָתִי?

יָרֵא אֲנִי… אַתְּ כֹּה דַלָּה וַחַלָּשָׁה,

אֵין לָךְ דֵּי כֹּחַ לְהָבִין אֶת סוֹד מַחְלָתִי

הִנָּךְ יְצוּר רָפֶה וְקָטָן – הִנָּךְ רַק אִשָּׁה!

לא סיפור־אגדה בא הספר הזה לספר. מביא הוא כתבים ומכתבים מעזבונו של אבשלום החי, עלים שכל אותן שנים גנוזים היו ברוּבּם, הם והעתקיהם ותרגומיהם, בזכרון־יעקב המושבה, בגנזך של ניל“י ושל משפחת אהרנסון. אלה הם מכתבים אל נפשות קרובות ואהובות, יומני־מסעות ששירה ומחקר משמשים בהם בערבוביה. וכן דו”חות ותזכירים מימי מלחמת־העולם הראשונה. מעולם לא כונסו ולא קובּצו בספר. רק קצתם זכו לפירסום או לציטוט, זעיר־פה זעיר־שם, בהזדמנות זו או אחרת.

הכרך הזה לא יוכל להכיל כל מה שנתקיים בידינו מכתביו של אבשלום, אך גם בשלמוּתו אין בו בעזבון כדי למלא כרכים הרבה. אף־על־פי־כן הרי זה עזבון מפליא בהיקפו, אם נזכור שהמדובּר בירושתו של איש צעיר־לימים, יליד פרובינציה נידחת, שהשׂכּלתו הפורמאלית היתה צנועה למדי. ומה־עוד שלא הקדיש את עיקר עתותיו לכתיבה בכלל, וליצירה ספרותית בפרט, ולמען האמת לא הספיק לממש אף מעט מן היכולת שהיתה ספונה בו בעליל.

כמעט כל מה שהותיר לנו אבשלום בכתובים נכתב בלהט הרוח, בלחץ הרגע ולצורך השעה. וככתיבתו, כן גם חייו. החיים אשר חי, והמעשים אשר עשה, טבועים היו בחותם אחד של להט־רוח, לחץ־רגע וצרכי־שעה. וכמו שלא הספיק לכתוב הרבה, בסיכומו של חשבון, כך גם, בעצם, לא הספיק לעשות הרבה ולא הספיק לחיות הרבה, כי באיבּו נקפּד.

אכן, אבשלום הוא מן הדמויות שלא בכוח מעשיהן או כתביהן דווקה הן קיימות־ועומדות, קורנות ומשפיעות, לדור או אף לדורות, אלא בכוח עצם היותן, בכוח אורח היותן.

מתוך ראייה מפוכּחת אפשר אפילו לומר, כמדומה, שזיו הקרינה הוודאית שהקרין אבשלום – לבני דורו־הוא ויותר מכּן לבני דורות שלאחריו – נבע במידה רבה מן העובדה שהאיש נגדע בטרם־עת, ששירת־חייו אפילו לאמצעיתה לא הגיעה וכביכול בעצם תחילתה נפסקה; שלא הספיק לטעת ולנטור לו כרם משלו, לשאת אשה, להקים בית ולחַיות לו זרע; שלא שִׁייר אחריו לא תלם מתוח ולא גדוד חמוש ולא מִשנה סדורה ולא הלכות פסוקות ולא מחברת־תווים – מאומה מלבד אבוקה אחת של אש אשר בה שרף את חייו ואלומה אחת של אור, של סמל, שעליה התרפקו אוהביו בעודו חי ואשר אחרי היאספו עוד הוסיפה להאיר, אם בגלוי ואם בסתר, למעמיקי־מענית ולגוֹדדי־גדודים, לאנשי־הגוּת ופוסקי־הלכות ולבעלי־זמירות־למיניהן בארץ הזאת.

ואם נבקש למַצוֹת עוד את מידת הדין הזה נוכל, כמדומה, להוסיף ולומר כי בטמירי־להטיהם ובחכמתם העמוקה־מחֵקר חרשו עליו האֵלים במרום־שבתם להמיתו כאשר המיתוהו ולהעלימו כאשר העלימוהו, לבל ישוב להיגלות כי אם מקץ יובל־שנים, באור־ששת־הימים של הנצחון אשר נחל עַמוֹ הקטן והאמיץ והצעיר־עדיין, לעת הניב שלדו את הנפלאה והמסתורית באגדות אשר רקמה לה ההיסטוריה החדשה של ארץ־קדומים זו כבדת־המיתוסים, המרופּדה באגדות.

משל כאילו גזירה היתה שאנו עצמנו נגיע תחילה לדרגת־חוסן ידועה ולכלל בגרות מסוימת, כלאום, כחברה לאומית, וכאילו היה הזמן הטוב והרחמן צריך להתיך תחילה הרבה הרבה סיגים של צרוּת־עין וחשבונות ישנים וקטנים, בני־זמנם, בטרם נכשַׁר כולנו לקבל אל חיק תודעתנו הקיבוצית, באהבה ובגאון, את הבן־האובד־במדבר לעת שובו אלינו כהתגלמות מיתוס קלאסי של מחזור־כליון־ותחייה, של אביב־עלומים מתחדש־תדיר, של מוות־מצמיח־חיים ואמת־מארץ־תצמח.

*

כן, הארץ…

מה היתה ארצו של אבשלום? מה היתה הארץ בשביל אבשלום?

או אולי מוטב שנשאל תחילה: מהי ארצו של אדם?

ארצו של אדם – אם אינו נצרך להמיר את אדמת־מטעו, בין מתוך בחירה ובין מכוח גזירה – היא קודם־כל, ובתכלית הפשטות, ארץ מולדתו. ארץ הולדתו. נוף גידולו. מאגר זכרונותיו הבסיסיים. רקמת־תשתית של רגש וריגוש, הוויה וחוויה. מסגרת של קשרי־יומיום – משפחתיים, חברותיים, תרבותיים – קשרי ידידות ואמון ופרנסה, כמו גם קשרי תחרות ודחייה וקנאה ושנאה. מדרך־העולם, היא גם הקובעת את הלשון אשר בפיו ובלבבו ובמוחו – על כל מטען האסוציאציות האוטומטיות־כמעט, ועל דפוסי־המחשבה־והדמיון הכרוכים בה בהכרח, ועל העולם הנפשי והתרבותי הנבנה ממנה.

מדרך־העולם, וכך אפילו בתקופת הניידוּת המופלגת שאנו עומדים בה כיום, ארצו של אדם היא הקובעת את שייכותו הלאומית, את השתייכותו הפוליטית, את שיעורה ואָפיה של השתתפותו בענייני הציבור, את דרכי התיחסותו לזולת־האדם ולזולת־הקיבוץ, לחברה האנושית ולהיסטוריה האנושית. קיצורו של דבר: במידה רבה מאד, נוכל לומר, ארצו של אדם היא גורלו. כך היא – במידה רבה מאד – גם אם ימרוד בה, יעקור ממנה, יבחל בה ויאמר לנעֵר את עפרה מכפות־רגליו.

ארצו של אבשלום היתה הארץ. אולי “ארץ־ישראל” ואולי “פלשתינה”, אולי “ארץ ציון וירושלים” ואולי “טֵרה סאנקטה” – אך על הכל, ובלי ספק, ובפשטות, “הארץ”. “וילאיית” ביירות ו“וילאיית” דמשק ו“סנג’ק” ירושלים.

בעיני־געגועים־וערגה של דורות מאוחרים זוהי, מן־הסתם, ארץ בתולית, אידילית בתנומותיה, מעייניה זוֹך וחולותיה צחוֹר. עיניים שהביטו בה נכוֹחה, בעצם הימים ההם, אוהבות אך צלוּלות, ודאי ראו בראש־וראשונה את פראוּתה ועזיבוּתה. טרשים וצחיח־סלע, בצות־מאלאריה ונחלי תחלוּאים, מדבר־חררים ושבילי־חתחתים. ארץ צפע ונחש ועקרבים, זבוב ויתוש ופרעושים. ארץ מלח וגפרית, שחין וצרעת, שכוֹל וכשלון, שידפון ויירקון, גרענת ושחפת, מאֵרה ומהומה ומגערת־בכל־משלח־יד. ארץ מוּכּת־שרב, עוּלפּת־חרבוֹני־קיץ, הלוּמת גשם־זלעפות ואוכלת־יושביה־בכל־פה. ועריה המעטות – סחי ומאוֹס וצחנת אשפתות. המולה ריקה וערמת־נכלים וצהלת־פושטי־יד־ועור. ורק פה־ושם, אמנם־כן, פליטת יער־בגאונו, או שממה בתפארתה ההיוּלית, שיקמה בודדת רחבת־פארות, קן־נשרים נישא ואומר־מלכוּת, או גיא רווה ומוריק כגן־עדן אשר בירכו אלוהים, שריד נוסך־השראה של גבורות־מקדם, או פיסת־חוף שאננה ולטפנית וחבויה כמו לפני ברוא האֵלים אדם עלי־אדמות. ואי־פה אי־שם – שעת־חסד טמירה של ליל־כנען צונן ובהיר, טלוּל וניחוח, נטוי אל שמי־כיפּה גבוהים וכה קרובים: שלח ידך וחפנת לך מכּוכביהם…

ואנשי הארץ? – קצת “קולוניסטים”, ביל“ויים ואחרים, בקומץ מושבות, עם אי־אלה חנוונים ומלמדים ובעלי־בתים ואינטליגנטים – הידועים לנו כיום בשם הכולל “עליה ראשונה”. קצת פקידים וז’נדארמים עותומאניים, תורכים או ערבים, כולם רודפי־שוחד ותובעי־שלמונים. קצת פקידים מן האדמיניסטרציה של הברון רוטשילד, הוא “אבי היישוב” הוא “הנדיב הידוע”, או של יק”א (החברה להתישבות היהודים), יהודי־מערב ויהודי־מזרח, מצוּפים זיגוּג של תרבות צרפת, לשונה ונימוסיה. לאחר־מכּן, אי־אלה פקידים ועסקנים של הסתדרויות ואיגודים ציוניים, עם ציבור של “פועלים עברים” בלורתנים, יחפנים, דעתנים, וַכחנים – הידועים לנו כיום בשם הכולל “עליה שניה”. כמה איכרים ואוּמנים גרמנים, יעילים וחרוצים וסולידיים, במספר מושבות חקלאיות כמו שרונה או וילהלמה ובמספר שכונות עירוניות, בחיפה וביפו ובירושלים. קונסולים נוהגי־שׂררה של מדינות “העולם הנאור”, מלוּוי “קאוואסים”, משוּפעים בזכויות־יתר שנסחטו קמעה־קמעה במרוצת הדורות מן “השער העליון” בקונסטנטינופול המעטירה, והם חולקים מחסוּתם ומכּבודם לקהל יהודים ונוצרים נתיני־חוץ. יהודים מן “היישוב הישן”, מסוגרים בעולמם, בהם שומרי חומות ירושלים אך גם פורציהן, מחוֹנני הכותל המערבי ומערת־המכפלה, יושבי צפת וטבריה, “חסידים” ו“פרושים” – על כולליהם ופלגותיהם, פרנסיהם ואמרכּליהם, רבּניהם ומגידיהם, ישיבותיהם ובתי־תפילתם, למדניהם ופוסקיהם, מוהליהם ושוחטיהם, שדכניהם וקברניהם, גבּאיהם וקבּצניהם, על חרפת־עניוּתם וחוסן־אמוּנתם וחוּמרת־שמרנוּתם וריתחת־קנאוּתם. ולבד מאלה בדווים ב“בתי־שׂער” בלים, חבוטי־רוח, והם רוכבי סוסים וגמלים, ופלאחים בבתי־חומר שחוחים, והם רוכבי חמורים ועיירים – אלה ואלה אוכלים לחם־לחץ ושותים מים־במשׂורה, אלה ואלה ידוּעי־חולי־ונגעים, נבערים, מבוֹעתי אמונות־הבל, גידולי משטר של גזל וכחש ואלימות, חציפות וכניעה, חשדנות והתרפסות, ילודי הווי של איבה אוניברסלית ואימה אוניברסלית. ועוד מלבד אלה כוהני־דת ונזירים וצליינים ומיסיונרים וגומלי־חסדים נוצרים –לעדותיהם ולכיתותיהם, לכנסיותיהם ולמיסדריהם – קאתולים ואורתודוקסים ופראבוסלאבים, לוּתרנים ואנגליקנים, מארונים וארמנים, קוֹפטים ויעקובּיטים, אֶתיופים ואשורים. איש על מחנהו ואיש על טכסיו ואיש על מוסדותיו. ואיש איש וצלבו על חזהו ואלוהים בלבבו – ואיש לאיש צר ואויב כל הימים. ולבד מכל אלה, דרוזים גאים ושׂפמניים היושבים במשׂגבי־הר והם זריזי־חרב ושומרים מכל משמר את ייחודם; וצ’רקסים אמיצים ועמלניים, שתולים לא־מכבר מארץ־מרחקים; ויושבי ההר הטוב, הר־הלבנון, ברוכי טל ומטר ופלג ונהר, קשי־יום אך נוחי־מזג ומסבירי־פנים, אוהבי אדמתם ומַטעם אך גם אוהבי דרור ובצע, והם אנשים שוחרי־מעש ודרוכי־יזמה הנכונים לבקש את מזלם על שבעה ימים ומעבר להררי־חושך…

ואם אחרי הדברים האלה נבקש לסכם ולהכליל במשפט אחד מה היתה הארץ בשביל אבשלום, נוכל לומר, כמדומה, שבעיקרו של דבר אכן נתפסה לו הארץ כדרך שארץ נתפסת לכל פטריוט “קלאסי”, לאמור – מין גביש של היסטוריה וחזון מזה, ושל ביוגרפיה וגיאוגרפיה מזה. כפטריוט ואיש־לבב היה מאוהב ביפעת מראותיה, מתכּבּד בגדוּלת קדמוּתה, מתיסר בקלון עזיבוּתה, מתעבּר על שיעבודה, גאה על ראשית התנערותה, קושר לה חלומות של שׂגב לימים־יבואו, נושא נפשו אל מעללי־גבורה בשירוּת עתידותיה – עד למסירת־הנפש. בעליל.

*

במושבת הביל“ויים גדרה נולד אבשלום ב־23 באוקטובר 1889 (כ“ח תשרי תר”ן) להוריו יוצאי רוסיה, שהגיעו לארץ־ישראל ב־1882: האב, יליד העיר סימפרופּול שלחוף הים השחור, ישראל פיינברג (“לוליק” בפי חלוצי המושבות, “לוּלוּ” בפי הערבים), שעם יוסף אחיו היה ממיסדי ראשון־לציון, והאם, פאני לבית בלקינד, אחת משלש הצעירות שבאו עם קבוצת הביל”ויים, שהוגה רעיונה היה ישראל בלקינד, אחיה, דודו של אבשלום.

“ההיסטוריה הקטנה” של היישוב העברי המתחדש יודעת לספר שבני הזוג פיינברג הצטרפו למשפחת הביל"ויים בגדרה שעה שעזבו את ראשון־לציון המושבה, לאחר שהתקומם שם “לוליק” – יחד עם אחיו, יוסף פיינברג, וגיסו, ישראל בלקינד – על הפקידות הפאטרנאליסטית של הברון רוטשילד ועקב כך הוצרך לעקור ממושבתו. מצד שני, יודעת “ההיסטוריה הקטנה” של משפחת פיינברג לשלוחותיה לספר שבּלידתו היה אבשלום פעוט ודל־משקל עד כדי כך שהלבישוהו את בגדי הבובה הגדולה של אחותו הבכירה, שושנה. “אילו נולד בספארטה העתיקה לא היו אבותיו משאירים אותו בחיים”, מספרים במשפחה על “ראשון הצברים”.

בשנת 1891 נהרג בקטטה השומר הראשון של גדרה, איש ושמו רויזמן, יוצא העיר קאלוּגה שברוסיה, שהיה ידידו של ישראל פיינברג ושותפו בעבודת המשק. בעקבות זה הסתבך פיינברג בקשרי ריב ונקם עם ערבים מיושבי הסביבה, וכפי הנראה נאלץ לעקור עם משפחתו ליפו העיר (סברה היתה כי שם יהיה האב מובטח מפגיעתם ונקמנותם של הערבים שכני גדרה). לשם עוברים גם סבא וסבתא, מאיר ושפרה בלקינד, ועמהם בנם, הדוד ישראל בלקינד, ובת־הזקונים של המשפחה, סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, היא דודתו הצעירה של אבשלום (ו“כוהנת־הווידויים” שלו בשנות התבגרותו, כפי שתעיד התכתבות גדושה, מורתחת, משך שנים).

ה“חמוּלה” כולה מוסיפה לשבת ביפו שבע שנים, עד 1898.

ראשית חינוכו של אבשלום נתונה בידי סבא מאיר, איש למדן ומאמין, אוהב־תנ“ך מובהק וחם־רגש, שעוד בחוץ־לארץ העמיד תלמידים הרבה ועתה הקים ביפו בית־ספר בו כל ההוראה על טהרת העברית. בגיל חמש מסיים הילד הרך את לימוד התורה עם סבו. בשלב זה מחדש אבא “לוליק” חידוש מסוים ושולח את בנו ללמוד ערבית וקוראן ב”כּוּתאבּ" (“חדר”) בו מלמד שייך מוסלמי, מקרובי בעליו של הבית בו מתגוררת המשפחה. הילד צריך לדעת ערבית על בוּריה, פוסק האב, כדי שיוכל להשיב מלחמה לחוֹרפיו – הם ילדי השכנים הערבים שהיו מתגרים בו – או לקנות את לבּם. “הנני מפקיד בידך את בני”, אומר “לולו” לשייך, “לַמדהו קרוא־וכתוב, אך התרה בילדים שלא יתגרו בו”. לא יארכו הימים והשייך יציג את אבשלום כמובחר וכמוכשר בּתלמידיו. “סלים” ייקרא אבשלום דרך־חיבה, ואביו יוודע בשם “אבו־סלים”.

לאחר־מכן ממשיך אבשלום בלימודיו הסדירים ביפו בבית־הספר של ה“אליאנס” (חברת “כל־ישראל־חברים”). הוא לומד שם תורה מפי המורים ש. ל. גורדון (הנודע לימים בפירושו הפופולארי לתנ“ך, “פירוש של”ג”) וכן (שוב) ישראל בלקינד, הדוד הביל"ויי איש־האשכולות.

בתוך כך מסתיימת פרשת קנייתן של אדמות חדרה, וישראל פיינברג נמנה על ארבעת הנחשונים (יחד עם ביילין, הורביץ ומנדל חנקין) היוצאים להיאחז בבּצות הממאירות ולהקים בהן את המושבה החדשה. לאחר עשרים שנה, בדו"ח שהוא שולח בסוף 1915 מאלכסנדריה אל הגב' הנרייטה סאלד בניו־יורק, עתיד אבשלום להציב ציון אינטימי זה לימים ההם:

בראשית 1898, בעוד אבשלום הרך והרגיש הלוּם־אֵבל עקב מותו של סבא מאיר, אהוב המשפחה כולה, מוצא ישראל פיינברג כי הגיעה השעה לעקור שוב עם בני־ביתו והוא מתישב בפועל־ממש בחדרה. אבל הקדחת עושה שמות במתישבים ומכריתה בהם משפחות שלמות. בסוף 1899 חזקה על משפחת פיינברג עצתו הנמרצת של הרופא ד"ר מ. שטיין (אף הוא מאנשי ביל"ו לשעבר) והיא עוקרת שוב, תחילה בחזרה ליפו ואחר לירושלים, מקום שם הם מתגוררים עד סוף 1901.

בירושלים היה י. פיינברג מועסק כקבלן בבניית בתיו של פיינגולד, יהודי מומר ומן ה“מודרניסטים” בהווי הירושלמי של אז. המשפחה היתה גרה “בקצווי העיר”, ליד “גן־רחביה” של ימינו, ומתקופה זו שמוּר עם המשפחה סיפור אָפייני על אבשלום: הנער הקטן היה ממלא כיסיו תמיד חלוקי־אבנים, ואמו לא הבינה מה פשר הדבר עד שחקרה אותו וגילה לה כי ילדי הנוצרים דרי הסביבה מתנכלים לו מדי־פעם בלכתו לבית־הספר ובשובו ממנו; הוא לא עבר על כך בשתיקה והיה קולע בהם חלוקי־אבנים עד שהניחו לו.

בסוף 1901 שוב באה עת לנדוד: פקידות הברון הסירה את פיקוחה הישיר מעל המושבות ה“נתמכות”, וישראל פיינברג רואה לחזור לראשון־לציון. שני מורים משפיעים על אבשלום ביותר בתקופת לימודיו בבית־הספר של ראשון: האחד הוא, שוב, הדוד ישראל בלקינד, ששמו כבר הולך לפניו לא רק כאידיאליסט לוחם וברוך־חזון אלא גם כמחנך־בחסד וכאיש מדהים בכוח־זכרונו ובבקיאותו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה; השני הוא יוסף ויתקין, אף הוא מנושאי חזון־הגדולות ביום־קטנות, איש־מופת בעיני נערים ובוגרים כאחד. מן הימים האלה נשמרה לנו מעטו של אבשלום עדות משנת 1914 (ר' גם יומן־המסעים):

"ורוח אין בהם!"

עדות אחרת מראשון־לציון, על אבשלום עצמו בימים ההם, מוסר לנו בן־גילו רפאל אבולעפיה, יליד המושבה ורעהו של אבשלום גם אז גם בימי ניל"י:

בהיותו בן שתים־עשרה ושלש־עשרה הוא נמשך לראשונה לפעילות “ציבורית” יזומה. יחד עם כמה נערים בני־גילו – מן הדור הראשון ל“צברים” בני המושבות אשר ביהודה, נערי ראשון וגדרה, רחובות ונס־ציונה – הוא מיסד אגודה בשם “נושאי דגל ציון”. המטרה היא (כבר) “ארץ־ישראל חפשית”. לעתים מזומנות מתאספים בעלי־החלומות הקטנים בבית פיינברג בראשון־לציון, קושרים את חמוריהם אל גדר־העץ שליד הבית ונכנסים פנימה לדוּן, בכובד־ראש של זאטוטים, בדרכים להגשמת המטרה…

בסתיו 1902, בעוד מגיפת החולירע מהלכת אימים על הארץ ובראשון־לציון אין יוצא ואין בא, חוגגים בבית פיינברג את ה“בר־מצוה” של אבשלום. במשפחה זכור המאורע בעיקר בשל סירובו המוחלט של הנער להניח תפילין. בוויכוח עם אביו הוא עומד על דעתו: “אתה אינך מניח וממני אתה דורש לקיים מצוה דתית זו?” לאחר־מכן נשלח אבשלום ליפו אל בית הדודה אוֹלגה חנקין (אשת יהושע “גואל הקרקעות”) לבית בלקינד, כדי לבסס את ידיעתו בצרפתית. בסוף 1903 הוא נכנס לכּיתה העליונה בבית־הספר ביפו, ובקיץ 1904 הוא מסיים שם את חוק־לימודיו בהצטיינות.

מה ייעשה עתה בנער? – כשרונותיו, שׂכלו העֵר ורוחו השוקקה, וכן גם רקעם התרבותי של הוריו ובני־משפחתו, מחייבים שיוסיף לקנות לו השכלה. אבל בארץ־ישראל אין עדיין בית־ספר תיכון (רק לאחר שנתיים תיפתח הגמנסיה “הרצליה” ביפו, ואחותו הצעירה של אבשלום, צלה, אכן תהיה מתלמידיה הראשונים, בוגרת מחזור א' שלה). יש אפוא לשלוח אותו ללמוד בחוץ־לארץ, ומוטב באירופה. האוריינטציה התרבותית הצרפתית של הארץ בימים ההם – בעצם, של המזרח כולו – כמו מצביעה מאליה על צרפת כארץ־הבחירה; להיות בן־תרבות פירושו להיות מעוֹרה בתרבותה של צרפת. ה“אליאנס” מזכּה את אבשלום במילגה ל־Ecole Normale Orientale בפאריז (לימודים עם פנימיה), שחניכיו יעוּדים לשַׁמש מורים במוסדות ה“אליאנס” בארצות המזרח. גורם המסייע בקבלת ההחלטה הוא זה שהדודה הצעירה, ד"ר סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, משלימה ממילא את לימודי הרפואה שלה בז’נבה. יש גם שיקול בריאותי: אבשלום משתעל כמעט בלי הרף, ומסתבר שלקה בדלקת־הסימפונות (סיבה בלתי־אמצעית למחלה היא, כנראה, אֶבלוֹ המר של הנער על מותו של ד"ר הרצל, אבי הציונות המדינית, בקיץ 1904. אבשלום, בן הארבע־עשרה וחצי, החל לנסוע במושבות ולשאת משאו על הרצל באזני הנוער. ימים ולילות היה מבלה עם חברים בני־גילו, בחוץ, בשיחות ארוכות, עד שהתקרר קשה ונמצא שלקה בבריאותו.)

סוף־דבר, אבשלום נשלח לפאריז ונשאר שם שנתיים רצופות. במובן ידוע, אלו הן שנים מכריעות בהתפתחותו. בבית־המדרש למורים של ה“אליאנס” הוא משכמו־ומעלה משאר התלמידים.(“אין לי מה ללַמדך!” מצהיר המורה לעברית, ד"ר נחום סלושץ) וחיש־מהר הוא קונה לו שליטה מצוינת בלשון הצרפתית על מכמניה (כאשר בתום שנת־לימודיו הראשונה שואל אותו מורהו מי היו מוריו בשפה זו שכה נאה ומלוטשת היא בפיו, הריהו משיב בגאוָה: “ראסין וקוֹרניי!”).

באמצעות דודתו הרופאה סוניה, שבאה לפאריז להשתלמות מקצועית, הוא מתוודע בפרק זה אל משפחת אוּמנצוֹף – אב, אם ושתי בנות – יהודים־רוסים שהשתקעו בצרפת. הבת הבכירה שבה הוא מתאהב, רעיה או ראִיסה, נשואה לפילוסוף צעיר ובעל שאר־רוח, ז’ק מאריטן, פרוטסטאנט צרפתי שנעשה קאתולי נלהב (הוא עודו חי וידוע זה־כבר כאחד מאבות המחשבה הנוצרית המודרנית). הזוג מאריטן פותח לפניו עולם מלא וחדש, ובביתם הוא מתוודע אל כמה מטובי אנשי־העט־והרוח של אותו דור, בכללם גם שארל פֶגי, פטריוט ומשורר צרפתי, אף הוא מהוגי־הדעות הקאתוליים החדשים.

באביב 1906 מסיים אבשלום את לימודיו בפאריז וחוזר הביתה. אי־הבּהירות ביחס לעתידו האישי ועתיד משפחתו, וכל אותן תהיות ועקות־נפש שתכופות כל־כך הן מציינות צעיר אנין־רגש ושוחר־ייעוד בגילו – כל אלוּ חברוּ יחד למרר את חדשי הפגרה הללו. המתיחות ביחסים עם אביו נזונה לא מעט מן הדמיון הבסיסי – באופי ובעקשנות – בין השנַיִם. מתיחות זו באה לידי ביטוי גם בוויכוחים פוליטיים־פרוגרמתיים ארוכים וסוערים לפי שכבר אז, למשל, מעלה אבשלום את הרעיון כי יש לנקוט יזמה לסילוק השלטון התורכי מן הארץ ולסייע לכניסת האנגלים במקומם. האנגלים, כך הוא גורס, יהפכו את ארץ־ישראל לארץ מודרנית, ובסופו של חשבון יקרבו את חירותה ועצמאותה.

היו אלה, בלי ספק, הירהורים החורגים הרבה מעולם המחשבה וההשגות של הארץ בימים ההם, ובכלל זה חלוצי ה“קולוניסטים” כמו גם חלוצי “העליה השניה”. אביו, ועמו דודו, ישראל בלקינד, ודודו האחר, יהושע חנקין, היו טוענים כנגדו בזכות המשך שלטונם של התורכים, שבחסותם יכול הכסף להביא להישׂגים מוחשיים, בעוד שהאנגלים, אם תקום להם הארץ לנחלה, חזקה עליהם שירצו להפיק בעצמם את מלוא ההנאה משליטתם בה. הוויכוחים – כך מעידים עדי־שמיעה – התנהלו בקולי־קולות והיו בוקעים מן הבית החוצה אל הרחוב.

במכתב אל אביו, לאחר חדשים רבים (14.10.1907), הנכתב בהיותו שוב בפאריז, מוצאים אנו הד ברור ועז לוויכוחים ההם בשולי תהפוכות שחלו אז באחוזותיה הבלקאניות של הקיסרות העותומאנית.

*

שנת 1906 היתה לו שנה של גישושים ומתיחות־עצבים. מה יעשה בחוּר בעל־השכלה, בעל־שאיפות, יודע־לשונות ובקי מעט בהוויות־עולם־ונימוסיו בחדרה, בראשון־לציון, ביפו? הוא יורד מצרימה. בקאהיר נמצאת לו איזו משׂרה בבית־עסק: הנהלת־חשבונות והתכתבות. גם לבריאותו יפה ישיבת מצרים, אומרים הרופאים. אבל הרגשת ריקנות, געגועים ואפס־תכלית מבריחה אותו בחזרה לארץ־ישראל. בשובו הביתה בסוף הקיץ תוקפת אותו נווראלגיה (כאבי עצב) עזה. הפעם ממליצים הרופאים לשלוח אותו לשוייץ. הוא מתקבל לסנאטוריום של פרופ' פון־מוֹנאקוֹב בציריך, מקום שהוא מתידד מאד עם בתו של הפרופסור, מאשה, שהיא כנרית מעוּלה. (חליפת־המכתבים שהתנהלה משך שנים בין מאשה לאבשלום הושמדה, כמוה כהרבה כתובים אחרים, בימי מלחמת־העולם הראשונה, בנפול פחדן של רדיפות התורכים על חדרה.) בין כך ובין כך, עודו נקרע בין הגעגועים לארץ, בין תביעת הבּית שימשיך בלימודים גבוהים (אגרונומיה, למשל), ובין המחשבה שמא כדאי לו שיהגר תחילה לכמה שנים לצפון־אמריקה ויעשה שם הון על־מנת לשוב אחרי־כן לארץ־ישראל כמי שהיכולת בידו לקיים בכבוד את עצמו ואת משפחתו וכן לפתח איזו יזמה לאומית משלו.

על רקע זה יש ענין בסיפורו על פגישה שהיתה לו בשלהי 1907 בציריך עם ד"ר חיים וייצמן, שכבר היה אז פרופיסור לכימיה במכללת מנצ’סטר, איש בעל מעמד ציבורי, פוליטי ומדעי בזכות עצמו (מכתב אל סוניה בלקינד, 3.1.1908):

זמן קצר אחרי־כן, במרס 1908, מגיעות ידיעות על התנגשות אלימה בהיקף רחב בין עברים לערבים, בימי הפורים, ביפו – וזו פעם ראשונה, כמדומה, זוהי התנגשות בעלת אופי מדיני מובהק. וכך מגיב אבשלום (מכתב אל סוניה בלקינד, ציריך, 29.3.1908 ²):

וסמוך לכך, במכתב מן ה־1 במאי אותה שנה, מז’נבה, שוב אל הדודה סוניה:

לאחר החלמה בשוייץ, שוב פאריז. הכף הוכרעה, בכל־זאת, לצד המשך הלימודים. אבשלום מכין עצמו לבחינות־הכּניסה הקשות למדרשה־הלאומית־לחקלאות – אך הוא נכשל, וכדי בזיון וקצף. מתחדשים הלבטים, ועמהם הוויכוח בכתב (ובע"פ) עם בני־המשפחה: להישאר בצרפת, לנסות לגשת שוב לבחינות־הכניסה, להגשים סוף־סוף את “החלום האמריקאי” שלו – או לחזור הביתה סופית, כתחינתה המתמדת של אם אהובה ואוהבת, המטעימה לפניו, בלשון שנוכל להבחין בה אפילו אבק־יוהרה: “אבשלום, לנו אין קרובים באמריקה. אצלנו במשפחה לא נסעו לאמריקה. נסעו לארץ־ישראל”.

בתוך כך התחוללה בתורכיה מהפכת “החירות והקידמה” של התורכים הצעירים, ובקרב יושבי הארץ מתעוררות תקוות חדשות לעתיד בהיר יותר במסגרת הקיסרות העותומאנית. “נפתחו שערים חדשים בפני אנשים כערכך”, כותב הדוד מנדל חנקין לאבשלום, בשמו כמו גם בשם אבא “לוליק”, ושניהם בדעה כי עתה מוטב לו שיסע לקושטא מאשר לאמריקה. על כך משיב אבשלום תשובה בוטה במכתב מפאריז מיום 18.1.1909 (הנוסח המלא מופיע ב“שער שלישי” בהמשך ספר זה):

מכאן אך כפשׂע אל המסקנה הפשוטה, שכמדומה כבר הפכה להיות לו, לעת הזאת, בחינת שגעון־לדבר־אחד – והיא לו גם כמו תוואי המוליך אל ההיסטוריה ואל האבדון:

ומהי, בעצם, הערובּה הטובה ביותר לאפשרותה של עבודה זו אף גם להצלחתה?

ובאותה ראייה צלולה של הוזה וסהרורי רואה הוא גם את קו־ההכרעה־והגורל. זה הקובע באמת־ובתמים את הברירה החוֹצה בין עבר לעתיד:

*

כבן עשרים הוא אבשלום בשובו בסוף 1909 לארץ־ישראל, אותה יצא לראשונה בהיותו בן חמש־עשרה בלבד. רובו של פרק־הביניים הזה, בן חמש השנים, עשה הרחק ממשפחתו וממולדתו, כשהוא שרוי יום־יום ושעה־שעה בדיבור צרפתי, בשירה צרפתית, במחשבה צרפתית – או, אם תרצו, מערבית – גם אם את חיוּתו, בחומר וברוח, עודו מוסיף לשאוב תדיר מ“פאתי מזרח”. בפרק־זמן זה בו בגר ועמד על דעתו כמו חל איזה תהליך של התבגרות או גמילה גם בדפוסי־החיים שהכיר בארצו מנעוריו. כשם שהוא עצמו בשל עתה ועוד מעט יהיה כלי מתוקן למעשים ולאהבה, כך גם הארץ כביכול מתוקנת עתה לחזון אשר יעד לה. לעלילות אשר נתכּנו לה ממנו.

ההורים מתקינים עצמם לעבור סופית מיפו לחדרה. הם עוסקים בשיפוצו ובהרחבתו של הבית הישן אותו בנו שם כחמש־עשרה שנה קודם־לכן. עד־כה־וכה עושה הבחור כמה חדשים אצל דודו שמשון בלקינד בראשון־לציון, מסייע לו מעט בעבודת הכרם. אחרי־כן, לעת חג־הפסח 1910, הוא חוזר עם הוריו לחדרה. עתה באים חדשים אינטנסיביים של קריאה וכתיבה ולימוד־עצמי. “אַבשה” (כך הורגלו הכּל לכנותו) לומד אנגלית, כותב שירים ובלדות, בצרפתית ובעברית, מתכתב בענייני אמונה עם ז’ק מאריטן, הידיד הוותיק והנערץ, מרבה לקרוא בתנ"ך כמו גם בברית החדשה. מתקופה זו שמורים מכתבים הרבה שכתב – אל סוניה בלקינד, כמנהגו זה שנים, אך גם אל חסיה גינזבורג (לימים שיף), ואל סגולה בקמן (לימים רזילי), ולאחרים.

גם בעתלית שלחוף־הים מתרקמות חדשות ונצורות: כאן קמה עתה “תחנה לנסיונות חקלאיים”, ראשונה בארץ, בניהולו של אהרן אהרנסון ומיזמתו. החוקר איש זכרון־יעקב, הגדול מאבשלום ב־13 שנה, הספיק כבר לגלות את “אם החיטה” למרגלות החרמון, להשתתף במשלחות־המחקר של הגיאולוג הגרמני המפורסם בלאנקנהורן, ולעשות לו שם בחוגי המדע החקלאי בעולם. קיומה של התחנה נשען על תמיכתו המוסרית של משרד־החקלאות האמריקאי ועל תמיכה כספית וציבורית של “חבר־נאמנים” יהודים־אמריקאיים, בכללם השופט יוליאן מק וס. ל. זולצברגר ועוה“ד לואיס מרשל, ד”ר י. ל. מאגנס וגב' הנרייטה סאלד (“מזכירת־הכבוד”), המיליונרים רוזנוולד, שיף, לובּ ועוד. כאשר מתוודע אהרן אל אבשה הוא מזמינו לסייעוֹ ולנהל את השלוחה של התחנה בחדרה, לנצח על עבודת הנטיעות בחלקת־הנסיונות וכן להשגיח על פרדסים גדולים ומניבים באדמות חדרה שהיה א. אהרנסון אחראי להם מטעם אגודת “דורשי־ציון” שברוסיה.

אבשלום נשבּה מיד לקסמו האישי של אהרן, בחום־רגש שיש בו כדי להזכיר את התלהבותו הקודמת לאישיותו של ז’ק מאריטן. “הוא הינהו הקוסם שהינך יודעת”, יכתוב לאחר כמה חדשים אל רבקה, אחות אהרן. “בר־שיחה, מהתלות, לימוד והרחבת־הדעת. אמנם מכל האהבות המסוכנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך. אני מתרגל לחברתו כ”כ כמו לולא עזבתיו מיום היוולדי. בלבי הצמא לדבריו: ‘מה הוא חושב? מה יאמר?’"

ב־ 1911 נכנס אפוא אבשלום לעבודה בחדרה (ובעתלית) בהנהלתו של אהרן, והידידות העמוקה הנקשרת בין השנים – האחד כביכול תלמיד לוהט ומתפרץ המחפש תלם ומסגרת, השני רב־ומורה, שקדן ומפוכח ועתיר־כשרונות ועם זאת עז־יצרים, שואף־גדולות והחלטי – עתידה לעצב את הפרק רב־המשמעות ביותר (וגם המוּכּר ביותר) בחייו של אבשלום, עד לאחריתו בחולות רפיח בינואר 1917; היא גם העתידה לקבוע את שלב־הסיום בפרשת־חייו־ופעלו של אהרן, עד להיעלמו במצולותיה של תעלת־לאמאנש במאי 1919.

במכתב מתאריך 26.9.1915, שכתב אבשלום בהגיעו לאלכסנדריה בימי מלחמת־העולם אל ידידתו רבקה, אחות אהרן, שהגיעה אז לאמריקה עם אלכסנדר אחיה, אנו מוצאים כמה שורות המיטיבות לסכם את טיבו של היחס שנרקם במרוצת השנים (ובפרט על סף ההתקשרות המעשית אל שירות־הריגול הבריטי) בינו לבין א. אהרנסון, “מורי ורבי”, כלשונו:

עבודת התחנה, והזיקה אל א. אהרנסון כמנהיג וידיד, קובעת מעתה גם את מעגל החיים האינטימיים של אבשלום. הוא הופך להיות בן־בית (ולמעלה מכך) במשפחת אהרנסון הזכרונית. הוא מתאהב באחות הצעירה רבקה, אוורירית־רגשנית ורומנטית, שעד היום הזה היא חיה כמסוּמרת אל עבר שלא עמדה בה הרוח להתמכר לו בעודנו הווה; הוא מתיידד עם האחות הבכירה, שרה, התגלמות מורכבת מאד של יצריוּת וגאוה וכוח־רצון וקשיחות חמורה עם אצילות ונדיבות־רוח והקרבה־עצמית, האשה שאהבה את אבשלום בסתר־לבּה ולימים, אחרי נפול אבשלום, נעשתה מנהיגתה וגיבורתה של קבוצת ניל“י; הוא קושר קשרי־רעות אמיצים עם האחים שמואל (שֵׁם), צבי ואלכסנדר (בפרט עם זה האחרון); הוא מתקבל כ”זכרוני של כבוד" במושבת־השומרון הוותיקה, וכאשר אלכסנדר אהרנסון (כינוי־החיבה: “לֵל”) מארגן ב־1913 את צעירי מושבתו באגודת “הגדעונים”, גרעין ציבורי ראשון לבני־הארץ, שקם “לשמור את הקיים. לבנות את החרב”, הרי אבשלום הוא ממנהיגי האגודה אף שהוא היחיד מחבריה שאיננו בן זכרון־יעקב. מעתה מתחלקות עתותיו – הימים לרבות הלילות – בעיקר בין חדרה ועתלית וזכרון־יעקב, להוציא אי־אלה פרקי־זמן, ב־1911 ואחרי־כן שוב ב־1914, בהם הוא יוצא מטעם התחנה לסקרים בוטאניים־חקלאיים בחבלי סוריה ולבנון (ר' יומני־המסעים – שער רביעי).

לאבשלום, שנת 1911 היא לא רק השנה בה הוא מדמה למצוא את עצמו, סוף־סוף, באותו משולש חדרה־זכרון־עתלית; היא גם השנה בה הוא מאבד את אביו, ההולך לעולמו בחדרה, בגיל 47 בלבד, חולה ושׂבע־סבל. כעבור חדשים אחדים, בתחילת 1912, הולכת לעולמה, בזכרון־יעקב, גם מלכה (אשת פישל) אהרנסון, אֵם ועמוד־התווך לבית אהרנסון כולו. משך תקופה מסוימת, לפחות, דומה כאילו שחה קומתם של אבשלום ורבקה כאחד תחת נטל הצער, ובפרט נמשך עתה הרומנטיקן שבאבשלום אל הירהורי־אחרית־וקץ. אמת, מעולם לא היו אלה רחוקים ממנו ביותר אלא שעתה כמו קנו להם אחיזה חדשה, חווייתית, אף נוצקה בהם משמעות חדשה שבדיעבד היא נראית לנו נבואית כמעט.

הנה איך מספר אבשלום במכתב אל רבקה על איזו נשפיה שנערכה בחדרה שבועות אחדים אחרי פטירת אביו:

כמין הַמלֶט הוא מצטייר לנו במכתב נוסף אל רבקה, מיום 15.1.1912

אך, מצד אחר, צליל של תחושת־גורל אמיצה מתמלט מן המלנכוליה הזאת בשורות אחרות, אף הן ממכתב אל רבקה, מתאריך 6.1.1912:

*

תורם של אלה, של ה“אי־ידוע” וה“אוונטורה”, יבוא עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה ועם היסחף הקיסרות העותומאנית לתוכה.

עוד שלש שנים לפני־כן, בהיותו משוטט בשליחותה של תחנת־הנסיונות העתליתית בארץ־ירדן־וחרמונים, רושם הוא ביומן־המסעים שלו על מקורות הבניאס (7 בספטמבר 1911), מתוך רוגזה על עליבוּתו של הכפר השוכן במקום המקסים בנופו ועל איזה שוטר עותומאני שביקש ממנו תעודת־זיהוי שם:

עם בוא המלחמה הגדולה, אבשלום הוא אפוא מן היחידים בארץ – אם לא היחיד – הרואה לפניו את הסיכוי הממשי להגשמת חזונו הלאומי־הפרטי והמוכן הכנה נפשית מוקדמת לחשוב במושגים של פעולה יזומה להחשת החלפתו של שלטון־העושק העותומאני בשלטון נאור ואוהד יותר.

ההירהורים מקבלים מעין גושפנקה אירונית של אישור מעשי מידי התורכים דווקה. באוקטובר 1914 יוצאים כמה מבני הנוער של חדרה בליל־ירח לחוף הים להבעיר מדורה ולשיר שירים ולבלות כמה שעות בנעימים. כמה ערבים מן הסביבה מוסרים בעקבות זה לרשות שאנשי המושבה קשרו קשרי־ריגול עם האויב והם מאותתים לאניותיו ומספקים להן תבואות. התוצאה: חיפוש גדול של כוחות צבא ומשטרה בחדרה ומה־שקרוי “פרשת ה־13” – שלושה־עשר מבני המקום הנאסרים וצפויים לדין צבאי, עד שבאה התערבות ממקום גבוה ומחזירה אותם איש לביתו. החשד הנורא שטפלו על הבחורים מחמת אותה “מלשינוּת” כמו המחיש לאבשלום עצמו את דרך הפעולה אשר יבוֹר לו. עם רעהו ומעריצו החדרתי, לוי־יצחק (“ליוֹבה”) שניאורסון, הנמצא אתו ביפו במאסר, הוא מחליף דברים ראשונים ברוח זו. לפי־שעה, שניהם שומרים את הדבר בלבם.

אחרי־כן באות שיחות־לילה ארוכות עם “רבי ומורי” אהרן, ועם אלכסנדר. מתגבשת הסכמה־בדעות.

ממנה מוליכה הדרך אל מצרים שבשלטון הבריטי, מרכז הפיקוד הבריטי לזירת המזרח הקרוב.

ב־6 בספטמבר 1915 מגיע אבשלום לאלכסנדריה באניית־המלחמה האמריקאית נושאת־הפליטים “דה־מוֹינס”. בתחבולת־ערמה הוא מגיע, מחופשׂ כפלוני הירש נארונסקי, שאת דרכונו הוא נושא עמו, כדי ליצור סוף־סוף בפועל את הקשר המאוּוה אל האנגלים. כמי שלקח חלק פעיל ביותר במסע־המלחמה בארבּה שפּלש לארץ (מלחמה שא. אהרנסון הופקד לנהלה מטעם השלטון התורכי) היה בידו להביא לאנגלים שלל ידיעות בעלות ערך צבאי מובהק.

הוא מגיע מבלי דעת כי רק שלושה ימים קודם נצטווה אלכסנדר אהרנסון לעזוב את מצרים כ“אישיות בלתי־רצויה” והפליג באניה מפורט־סעיד, עם רבקה אחותו, בדרך לאמריקה. אלכס שהה במצרים לאותה מטרה אשר לשמה בא עתה אבשלום – והעלה חרס. המייג’ור ניוּקומב ממשרד הבּיון הבריטי בקאהיר, לימים מראשי “המשרד הערבי” ומיוזמי “המרד הערבי” במדבר, שלפניו בא אלכס בענין שליחותו, התיחס לרעיון של שירות־ריגול עברי למען בריטניה תחילה בחשד ובהסתייגות ואחרי־כן באיבה גלויה. אף כאן אפשר לומר שבדיעבד טוב הוא שלא ידע אבשלום על הכשלון הזה; אפשר היה נתקף רפיון־רוח, לפחות לפי־שעה. מכל־מקום, מזלו שיחק לו מעט יותר. מוֹדע משכבר, חיפאי נוצרי ממשפחת בוטאג’י הידועה משרת אותה שעה באלכסנדריה עם אחיו במשרד־המודיעין של הצי הבריטי. באמצעותו מתוודע אבשלום אל קצין צעיר בשם ליאונרד וּולי, המתפרסם לימים כאחד מגדולי הארכיאולוגים של המזרח הקדום וחושׂף שׂרידיה של אור־כשׂדים בארץ־הנהריים, ולשעבר ממוּנה על ת. א. לורנס (הוא “לורנס איש־ערב”) בעבודה בחפירות כּרכּמיש. הפעם מוכנים הבריטים לנסות. אור ל־8 בנובמבר יורד אבשלום באניית־המלחמה הבריטית “סנט־אן”, היוצאת מפורט־סעיד לסיור בחופי סוריה וארץ־ישראל. אור ל־9 בחודש הוא יורד בסירה לחוף ליד תחנת־הנסיונות בעתלית. הוא מעיר שם את אהרן משנתו. למחרת היום לפנות־בוקר נמצאים שניהם בבית אהרנסון בזכרון־יעקב.

בימי 17– 13 בחודש כבר עושה אבשלום בירושלים, מתגורר שם במלון “פאסט”, בית־ועד לקצינים בכירים תורכים וגרמנים; בתוך השאר, מנסה הוא לאסוף פרטים על גורלם של שני טייסי־צי צרפתיים שמטוסם היה אחד משני אווירוני־ים שנמצאו על סיפונה של “סנט־אן” וב־9 בחודש נחתו נחיתת־אונס ליד באר־שבע, מחמת קילקול במנוע.

הקשר, כידוע, לא עלה יפה. חודש תמים כמעט עובר בציפיית־שווא. האניה עוברת כמה פעמים בתמרוני־סרק המעוררים אך חשדות בקרב אזרחים ואנשי־צבא על החוף. ידיעות מצטברות, ואין להן שימוש. ב־6 בדצמבר מחליט אבשלום שוב לצאת ולחדש את הקשר, והפעם בדרך המדבר, ברכיבה. למקרה שבינתיים יתחדש הקשר הימי, הוא משאיר בידי אהרן מכתב אל הלייטננט ווּלי, לצרפו אל התזכיר שהוכן בשבילו (ר' שער חמישי). גם מכתב זה לא הביא כל תוצאות, מן הטעם הפשוט שמעולם לא הגיע לתעודתו. ערכּוֹ הוא, שוב, באור שהוא שופך על דמותו של אבשלום, המבקש להביע באזני הקצין האנגלי הצעיר את החשש שמא “אתה עצמך עלול לחשוב, ולוּ אך לרגע, כי טעית בי”. ועל כן:

לעת הזאת כבר מתקדמים האנגלים בצפון־סיני, אט־אט אך לבטח, אבל בשטח־ההפקר שבין הקווים התורכיים והבריטיים, ליד אל־קאטיה, נעצר אבשלום על גמלו בידי משמר תורכי ב־19 בדצמבר. הכּיסוי של “מלחמה בּארבּה” אינו מועיל הפעם. הוא מובא לחקירה בבאר־שבע ומוּשׂם שם בכלא. אחרי־כן (לא במעט בזכות השתדלותו של אחד השומרים בדרום הארץ, יוסף לישנסקי, שסופו נתלה על־ידי התורכים בדמשק, ראשון לעולי־הגרדום העבריים בדורותינו) מעבירים אותו לבית־הסוהר ב“מגרש הרוסים” בירושלים, ורק כעבור ארבעה שבועות שולחים אותו לחפשי. “עליו ועל עוד עשרים־ושתים נפשות ריחפה סכנת־תלייה”, מסכם אהרן כעבור עשרה חדשים במכתב אל השופט יוליאן מק בארה"ב. אבל מאמץ מסועף מאד של שידול ושלמונים משיג את שלו, כמיטב המסורת העותומאנית.

בינתיים, ב־16 בדצמבר, שלושה ימים לפני מעצרו, מגיעה מקושטא שרה אהרנסון. כוונתה, כמדומה, לעשות בכפרה רק חדשים אחדים, אבל כאשר היא שומעת מפי אחיה על הפעילות החדשה ברי לה כי מקומה הוא כאן. אף כי הידיעה על שובה מסעירה את רוחו של אבשלום בשבתו בכלא באר־שבע, הרי עם שיחרורו אין הוא משַׁחת זמן לבטלה ושוב הוא שוקד למצוא דרכים אלטרנטיביות לחידוש הקשר. ב־22 בינואר כבר אנו מוצאים אותו, עם שרה, אצל אהרן בדמשק (הלז נתמנה זה־מקרוב מחדש לשמש מפקח־כללי על המלחמה בארבה, ליד מפקדת המחנה הרביעי של צבא תורכיה). מוסכם ש“אַבשה” יבקש, כביכול, להתראות עם אחותו צלה בברלין, יעשה דרכו שמה בשטח רומניה הנייטראלית, ומשם יתחכם ויגיע מצרימה.

ב־ 11 בפברואר 1916 הוא נמצא בקושטא. לאחר שבועות של השתדלויות הוא משיג את היתר־היציאה הנחוץ. ברגע האחרון ממש מגיעו מברק מאהרן, מתאריך 16 במרס, שלוּח באמצעות הקונסול האמריקאי בחיפה, הקוראו לשוב מיד. אכן, שלושה ימים קודם־לכן שוב שהתה אניה בריטית מול חוף עתלית. הקשר חוּדש. אם גם באורח חד־פעמי בלבד; מכל־מקום, שוב היה מקום לקוות לעבודה פוריה יותר בעתיד.

המתמצאים ולוּ אך מעט בספרות על ניל"י ואנשיה ודאי שמורה בזכרונם תמונה של מפח־נפש וקוצר־רוח גובר־והולך בחדשים שלאחר חידוש חד־פעמי זה של “הקשר”. בחזית ממשיך הצבא הבריטי בלחצו, אטי אך מתמיד, ובארץ מחריפים והולכים הרדיפות והדיכוי, העוני והפחדים, ובתוך כך מתרחבות גם אפשרויות להגדיל עשות למען זירוז מפלתם של התורכים וגירושם מכאן – ואותו קומץ של בני־המולדת, היחידים ביושבי הארץ החשים עצמם כמין מוקד חי של התקוות, החרדות והאפשרויות, הללו קצרה ידם מהושיע…

כך מוחלט שאהרן ייצא לגרמניה. משם, בדרך־עקלתון, ימצא דרכו אל האנגלים בארצם שלהם, ומשם יגיע מצרימה. ב־6 ביולי יוצא אהרן מעתלית – תחילה לביירות ולדמשק. עד דמשק מלווהו אבשלום. ב־15 ביולי עולה אהרן לרכבת לקושטא, ועמו “מזכיר” מדומה, הלא הוא “ליוֹבה” שניאורסון החדרתי. (מבלי משים, אגב, היה “ליוֹבה” גם מי שטבע את השם “ניל’י” לצורך השעה, על סיפונה של אניית־הצי הבריטית “מנגם”, וזאת שבועות אחדים לאחר מות אבשלום, בראשית 1917 . אבשלום, קרבנה הראשון של קבוצת “ניל’י”, נפל אפוא כחלוץ של גרעין־פעילים נטול־שם…)³ רק ב־21 באוגוסט מגיע אהרן לברלין. ב־16 בספטמבר הוא בקופנהאגן, ושם הוא מתיצב לפני הציר הבריטי ומגיש לפניו את תכנית מסעו. אבל רק ב־19 באוקטובר הוא מפליג מדנמרק באניה, כביכול לארצות־הברית, רק ב־24 באוקטובר לפנות־ערב הוא בלונדון, ורק לאחר חודש־ימים, ב־24 בנובמבר, הוא יורד באניה מצרימה. ב־12 בדצמבר משליכה האניה סוף־סוף עוגן בפורט־סעיד. שנת 1916 עברה לריק, למעשה. “מה־רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום יימצא שם”, הוא רושם ביומנו על סיפון האניה, ב־8 בדצמבר.

ליוֹבה שניאורסון נשאר בינתיים בקושטא. הוא לא הורשה להצטרף אל ה“בוֹס”, והוא עושה עוד כמה חדשים בבירת עותומאניה. משם הוא מודיע לאבשלום במכתב מן ה־5 באוקטובר כי אהרן הצליח לצאת מברלין. ב־13 בנובמבר הוא רומז לאבשלום במברק כי אהרן יצא אל האנגלים, והוא עצמו שם פעמיו לשוב לארץ, בדרך־לא־דרך. אבשלום עצמו גומר אומר כי אסור להוסיף ולהמתין עוד לחידוש הפעולה הממשית עד שיבוא אהרן למצרים. ב־16 בדצמבר הוא כותב באיגרת קטנה לשרה, מעתלית לזכרון־יעקב:

ובמכתב נוסף אל שרה מיפו, מן ה־7 בינואר 1917, בצאתו כבר אל דרכו האחרונה, במגמה לחצות את קווי־החזית ולחדש את הקשר עם המודיעין הבריטי, הוא אומר עוד:

ועוד נאמר באותו מכתב:

ביום חג־המולד 1916 נמצא אהרן על סיפונה של ספינת־גרר צרפתית קטנה – עם רפאל אבולעפיה ופלוני ברוך סקלצקי, שגויס על־ידי רפאל לצורך השליחות לעתלית – מול חופי שומרון המוּכּרים. הנה, רואים את בית התחנה. השעה היא קרוב ל־2 אחה“צ. “מיד מופיע מישהו על המעקה ומנפנף בבד שחור. איני מיטיב לראות, אבל סבורני שזהו ראב [ברוך ראב, מעובדי התחנה – א. א.] ולא אבשלום… אנו מתמרנים שלש פעמים בזו אחר זו. רואים שני אנשים על המעקה וכל הזמן את הבד השחור… כבר ירדו גשמים; אני מכיר זאת לפי צבע הקרקע… קפטן סמית מתרשם מן הדביקות בתקוה של אנשינו הממשיכים עדיין בתצפית אחרי שהזניחום חדשים כה רבים”. נסיונות להוריד סירה לחוף בלילה עולים בתוהו: הים סער מדי. האניה הסתלקה צפונה, וב־27 בחודש שבה ריקם לפורט־סעיד. הנסיון הבא להפליג נערך רק ב־20 בינואר 1917, אבל הים סוער כל־כך עד שכעבור שעה־וחצי, ב־3.30 אחה”צ, היא חוזרת לרציף.

אותה שעה כבר היה יוסף לישנסקי, פצוע, בידי פטרול אוסטרלי בחולות רפיח, ליד תחנת־הרכבת של ימינו. אבשלום היה מת מאז הבוקר.

ב־25 בינואר רושם אהרן ביומנו (“יומן אהרן אהרנסון”, בעריכת יורם אפרתי, הוצאת “קרני”, 1970):

*

ב־30 בינואר 1917 מוצאים אנו ביומנו של אהרן:

ב־2 במאי מתירים שלטונות־הצבא הבריטיים ליוסף לישנסקי לצאת לרפיח בנסיון לאתר את מקום נפילתו של אבשלום. ב־8 בחודש אחה"צ, בקאהיר, מופיע לישנסקי לפתע אצל אהרן. “הוא היה בפורט־סעיד ומשם בסירת־מפרש לדיר אל־בלח. מכפר זה ירד דרומה ברכבת”. הוא טוען כי מצא “את המקום בו הותקפו ושם נהרג ידידנו המסכן. ואולם מני אז הישירו את הקרקע, קבעו את פסי־הרכבת, חפרו חפירות־הגנה. שוב אי־אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר־המזל”.

את הפרק “אבשלום נופל במדבר” בספר “נילי / תולדותיה של העזה מדינית” (הוצאת שוקן, 1961) חותמים העורכים בשורות אלו (ע' 124):

אבל סוף־פסוק זה, כידוע, עדיין לא היה סוף־פסוק.

מהנדס חיפאי בשם בנימין רן, שהיה מעובדי מחלקת־העבודות־הציבוריות של ממשלת המנדט, מסר עוד ב־20 במרס 1931, כלומר 14 שנה בלבד אחרי נפול אבשלום, כי בדווי אחד, יוסף אבו־צפרא שמו, מבני שבט רמיילאת, סח לו כי מדרום לתחנת־הרכבת ברפיח יש תמר פרא הצומח מקבר המכונה “קבּר אל־יהוּדי”. ניגשים אליו בשביל המוליך מן התחנה מזרחה. האין זה, במקרה, מקום קבורתו של הנעלם־במדבר?

הקפיטן אלכסנדר אהרנסון כותב על כך לידידו הגנרל גריבּון ממשרד־המלחמה הבריטי בלונדון. הלז כותב אל המאיור ג’ארוויס, מושל סיני “האנגלו־מצרי”. הלז עורך בירור כלשהו, משיב תשובתו המוסמכת: “אין ביכולתי למצוא איש שיאמר כי הוא יודע דבר על פרשה זו… על־כל־פנים, איש מן הבדווים שלי באל־עריש אינו יודע דבר. אפילו ידענו את המקום המדויק, ספק אם אפשר היה למצוא משהו”. וגם סוף־פסוק זה, כידוע, לא היה סוף־פסוק.

עוד חוליה אחת יש בשלשלת והיא קשורה בדמותו של רב־סרן שלמה בן־אלקנה, האיש אשר ביום 30 באוקטובר 1967 חשׂף את עצמותיו של אבשלום, שאחרי־כן – ביזמת ראש־הממשלה, לוי אשכול, ושר־הבטחון, משה דיין – הובאו למנוחות־עולם בהר־המנוחות בירושלים, בטכס ממלכתי־צבאי, ביום 29 בנובמבר אותה שנה, הוא יום־השנה העשרים להחלטת האו"ם על הקמת מדינת־ישראל וסיום שלטון־המנדט הבריטי בארץ.

עדותו של רס“ן בן־אלקנה, שעליה נסתמך כאן, נוסחה כזכרון־דברים מפורט ודייקני שהגיש בתאריך 12.11.1967, בתפקיד קצין־מטה לעניינים מיוחדים במפקדת צה”ל ברצועת עזה וצפון סיני, אל אל“מ (כיום: תת־אלוף) מרדכי (מוטה) גור, אז מפקד כוחות צה”ל באזור רצועת עזה וצפון סיני.

“תעלומת מקום קבורתו של אבשלום פיינברג ונסיבות נפילתו”, פותח בן־אלקנה, “העסיקו אותי עוד בשנת 1960 ובמיוחד החל מ־21 בינואר 1966, עת הגעתי להחלטה לנסות לעשות – לפני שיהיה מאוחר מדי – את כל האפשר לשם גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג ולהבאתן לקבר ישראל”.

לאחר שאסף כמה מן הנתונים הדרושים “על נסיבות נפילתו ומקום קבורתו”, הסיק בן־אלקנה שעדיין יש סיכוי “להפעיל בדרכים מיוחדות בדווים מסוימים כדי לחשוף את שלדו ולקבלו לידינו. ברם”, הוא מוסיף, “נסיונות שונים שעשיתי בשנת 1966 כדי לקדם רעיון זה ולהוציאו אל הפועל לא הוכתרו בהצלחה”.

כאשר הושאל רס“ן בן־אלקנה ממשטרת ישראל לצה”ל והוצב אל מפקדתו של אל"מ גור, החל באיסוף הפרטים המדויקים על מקום הקבורה.

הבירורים החלו בסוף ספטמבר 1967, וקודם־כל צריך היה להבהיר מה מסתתר מתחת לעץ־התומר הפראי ליד רפיח שבּמקום המכונה “קבּר אל־יהודי”. כעבור שבועות אחדים הביא אחד השייכים הבדווים שבסביבה שיחזור של המעשה הקשור בעץ־התומר:

לפי גירסתו של השייך, שהוא כיום כבן 80 ונמצא בשבט אל־רמיילאת בסביבות רפיח, נכח אותו אבו־צפרא במקום בעת שאירע המקרה האמור. בשלב זה השתכנע בן־אלקנה שהמקום המכונה “קבּר אל־יהוּדי” הוא מקום קבורתו של אבשלום פיינברג. מיד פנה אל אל"מ גור לקבל את אישורו הרשמי “לפעולה לגאולת הקבר”. האישור ניתן.

הבירורים המוקדמים הושלמו ב־29.10.1967 בעדוּתו־אישורו של אחד משני ראשי־העיריה של רפיח (לעיירה שתי עיריות – אחת בחלק הפלשתינאי־לשעבר, אחת בחלק המצרי־לשעבר). נכבד זה הוא בעל האדמות שבהן מזדקר התומר, וכאשר נשאל אם ידוע לו בדיוק המקום בו צמח בשעתו עץ־התומר הפראי על “קבּר אל־יהודי” השיב בחיוב, והוסיף כי התומר אמנם נכרת בשעתו אך משרשיו צמחו סוּרים (חזרזירים) חדשים, וכך שוב התרומם העץ לגובה מעל לשני מטרים וחצי. אשר לשם “קבּר אל־יהוּדי”, סיפר הלז כי שמע מאביו (וכך גם ידוע, לדבריו, לכל הסביבה) כי בזמנו עברו במקום שני זרים (שהלכו ברגל). ז’נדארמים תורכים ששמעו על שני זרים אלה יצאו עם מי־שהיה אז מוכתר ח’אן־יונס, חאג' אחמד אע’א, כדי לתפסם. קראו להם, אך אלה החלו לברוח. התורכים ירו בהם. אחד מהם נהרג, ואילו השני הצליח להימלט. ההרוג נקבר במקום, כנראה בידי ה“ערבּ” (בדווים) שבסביבה. מגלעיני התמרים שהיו בצידתו צמח התומר, לכן נקרא המקום “קבּר אל־יהוּדי”…

לאחר חפירת־גישוש קצרה ביום א', 29.10.1967, אחר־הצהריים, נחשף למחרת היום השלד עצמו, תוך כדי הוצאת עץ־התומר מן האדמה וניתוק זהיר של השרשים. הללו עטפו ממש את כל השלד. בו־במקום הוסכם כי היות ועץ־התומר גדל, כנראה, מתוך גלעין תמרים שהיה בצידתו של ההרוג – ועל־כל־פנים אין כל ספק שהתומר צמח על הרקבובית שבקרקע שנוצרה עקב התפוררותו של הגוף – רצוי היה להעביר את חטרי התומר עם השלד צפונה אל בני המשפחה, כדי שיטפלו בהם עד לנטיעתם מחדש על הקבר. עם זאת ניטע במקום חוטר אחד מן התומר לזכר מקום־הקבורה הארעי.

אחר־הצהריים הובאו העצמות לעזה, מקום שם דיוח רס"ן בן־אלקנה בדבר סיום הפעולה. “על הרגשתנו”, כותב הוא בזכרון־הדברים שלו, “תוכל ללמוד מהעובדה… שהצדענו… לשרידיו של מי שהיה, לדעתנו, אבשלום פיינברג”.

עם דימדומים הגיעו רס"ן בן־אלקנה וחבריו הקצינים לראשון־לציון, לביתו של איתן בלקינד, בן־דודו של אבשלום ואחיו של נעמן, מתלויי דמשק.

בתאריך 7.11.1967 מסר סא"ל פרופ' ה. קרפלוס, מן המכון לרפואה משפטית, חוות־דעת סופית – בהסתמך על זיהוי השלד על־ידי גב' צלה שוהם, אחותו של אבשלום – המאַמתת את ייחוס השלד לאבשלום פיינברג.

ביום 29 בנובמבר 1967 הוטמנו השרידים בטכס ממלכתי־צבאי בהר־המנוחות בירושלים. מר קדיש לוז, יו“ר הכנסת, ספד לַנִטמָן, וישראל הרשמית אספה אל עמיה, במחווה של פיוס וכפרה, את חלוצה של קבוצת ניל”י המורדת, לאחר שנים רבות של ספק־השתקה וספק־נידוי.

*

כחמש שנים לאחר שכתב אבשלום במכתבו אל רבקה, בראשית 1912, על הליכתו הצפויה אל ה“אי־ידוע”, אל ה“אוונטורה”, אכן הגיע אל גבול־האופק שלהם, זה האופק האחרון של קרבן וקץ…

ולנוגה ברק הקרבן והקץ – אף כי, מן־הסתם, לא כך דווקה ביקש למצאם ולא לשכמותם דווקה כיון ונשא נפשו – הנה פתאום־לפתע, מתוך סקירה־לאחור, כמו ניתן טעם חדש לכל אותם חיים־הולכי־אל־מוות, והגיון חדש, עז ובהיר וחותך, נמסך בפרק־הסיום המכריע של סיפור החיים הללו. את ראשיתו של פרק זה נוכל לנעוץ בפגישה עם אהרן אהרנסון וביתו בסוף 1910 ואילו סיומו בא ברעם־ירי ובדם ניגר אל חול לעת פגישה אלימה ופראית עם שני ז’נדארמים תורכיים וכמה עשרות בדווים, כשהוא עושה דרכו – בלבוש בן־מדבר, רדוף קוצר־רוח ויצר־מעשים – אל עבר קווי־החזית של אויבי הקיסרות העותומאנית הנוטה לנפול, דרומה לרפיח…

מכאן ולהבא – או אולי מוטב לומר: מכאן ולאחור; או אף ביתר־פשטות: בדיעבד – שירת־חיים זו, הקצרה והמקוטעת, שכבר אמרנו עליה כי באמצעה או אף בראשיתה נפסקה, נראית לנו, באחת, כמו מעגל שלם שהותווה במחוּגה מלוּמדה, יציבה, עתירת־משמעות, חכמת־רזים…

בדיעבד, אפוא, רשאים אנו לראות כעין השראה נבואית בדברים אשר בשעתם ובמקומם יכלו להיות בחזקת פליטות־קולמוס בלבד. בדיעבד רשאים אנו לראות חוקיות פנימית נחרצה בשורה של צירופי־מסיבות. בדיעבד רשאים אנו לראות קשר הגיוני, ואפילו השתלשלות גורלית־דראמתית, במרקחת שרירותית של מקרים ובקו־התפתחות מסוכסך ורסוק…

הבוחן היטב את קווי דמותו ועלילותיו של אבשלום פיינברג, לא בלי הרגשת אהדה וקירבה־שבּלב, דומה יהיה עליו כאילו מחזאי או בימאי טמיר ונעלם, יושב בסתר־עליון, הוא שכּונן את צעדיו משחר־נעוריו, שלא לוֹמר מלידה ומבטן; הוא שנתן לו “מעת היבּראוֹ עלי־אדמות” – כפי שהתבטא הוא עצמו בבית אחד של אחד משיריו שנשתמר לנו בלי שם ובלי הקדשה ובלי תאריך – “לב שכּולו אחד־כגוש / שאיננו יכול לאהוב או לשנוא למחצה / ושבּמידה ובמשקל אינו יודע לחוש”; הוא גם כביכול שפּינה את הבימה מנפשות שלא היו נחוצות לצורך “עיקר העלילה” וכנגד זאת הוליך אליה והציב בה את אלו שהיו לה בגדר צורך מוחלט.

המחשבה על השתתפות פעילה של היישוב הארצישראלי הזעיר והחלש, המוּכּה בכל מחלות־הילדות של חברה בראשית התהווּתה ובכל מחלות־הזקנה של חברה בערוֹב יומה, המחשבה על השתתפותו של זה כגורם לאומי, בעל רצונות מדיניים ובעל משקל צבאי, במערכות־עולם – את סימניה הלא מצאנו אצל אבשלום, בדרגות שונות של גיבוש ובשלוּת, משחר־נעוריו ממש. ההסתכלות משך שנות ההתבגרות במהלכי המדיניות העולמית, והמזרחית בכלל זה, מנקודת־התצפית של פאריס המעצמתית, החכמנית – הבּירה הרוחשת, על־פי מסורתה מזה שנים, גרעינים של תנועות־מרי־ותחייה לאומיות וזרמים חדשניים בתחומי החברה, התרבות והרוח – ודאי סייעה לא מעט להתרקמותה של מחשבה זו. אבל כדי שייתפס בחור כמוהו, פייטן במזגו ובמערכי־נפשו, למחשבה הזאת, או לחזון הזה, צריך היה הוא עצמו להיות תא מתאֶיה של הריקמה הזאת המתהווה, ולא עוד אלא שצריך היה לקום מתוך ציבור בניהן הראשונים של המושבות הראשונות בארץ־ישראל, ולא עוד אלא כבנו של חלוץ אחד מסוים – קשה־עורף, בעל־זרוע ובעל־גאוה, המפיל חתיתו על שכנים קרובים ורחוקים מקרב עם־הארץ והוא עצמו נצר למשפחה של יהודים רוסים חסונים ורמי־קומה כאלונים, גמוּלים מצימצום־השׂגותיו ונמיכוּת־רוחו של הגיטו.

בדיעבד, כמו צריך והכרחי היה שימצא אבשלום את “הקוסם הגדול”, “הרב והמורה” בדמותו של “מלומד בעל ידיעות אוניברסליות” ואיש־מעשה נחוש־החלטה, מוצק בדעותיו ומרקיע בחזונו כאהרן אהרנסון. צריך והכרחי היה שבמסגרת העבודה המחקרית והמינהלית במחיצתו יקנה לו גם נסיון־חיים מסוים, גם בקעה מוגדרת להתגדר בה ואחיזה ממשית בהוויות הארץ והעולם, גם היכּרוּת אינטימית יותר עם נוֹפה הפיזי והאנושי של הארץ ועם בעיותיה. נחוץ והכרחי היה שימצא את “משבצתו” הנפשית והחברתית בקשר האמיץ והנלבב אל בני בית אהרנסון, מקטון ועד גדול, ושיבוא בברית־אהבה עם האחות הקטנה, עם רבקה, בברית־רעוּת עם אלכּסנדר, בברית־מחתרת־ודמים עם שרה.

ובדיעבד, דומה אף כאילו היתה איזו נחיצוּת גורלית אכזרית בכך שבּבוא השעות הגדולות של מלחמת־עולם ומגור־מסביב ייצא אבשלום ערירי כמעט, במובן ידוע, אל מול ייעודו. שלא תהיה בבית דמות האב, שאולי היה מרסן, יוצק מים קרים, מַשרה היסוסים, מעורר לבטים וספקות בצדקת הדרך, בנכונות המעשה; ושגם האחות הצעירה והאהובה, צלה, תיתקע בברלין, מקום לימודיה, ולא תהיה קירבתה עשויה להמס את הלב, ברגעי חשבון־נפש שוודאי אין מנוס מהם; שבּכורח המסיבות תיתקע גם רבקה, יחד עם אלכסנדר, באמריקה הרחוקה, שלא יספיק אבשלום להתקשר קשר־נישואים, שלא יספיק לבנות בית משלו ולהעמיד ולדות, שלא תהיה לו אח מבוֹערת, חמימה משלו לעצור בו, אולי, מלֶכֶת אל ה“אי־ידוע” ואל ה“אוונטורה”; ושהאחות השניה, ה“מסוכנת”, שרה, זו המכוּנה לימים “שלהבת ניל”י", תיעדר מן הארץ בשלב התרקמותו של הרעיון, שתחזור לכאן לאחר נישואי־אכזב עם יהודי סטמבּוּלי עשיר וצייקן ולאחר שתחזה בעליל, בדרך שובה מקושטא, בטראגדיה האיומה של חיסול הארמנים, שתביא עמה אותם רשמי־זוועה שיהיו לדלק המזין את שלהבת ההכרה והמסירות של קומץ המסתכנים הנאמן, ושהמשיכה אליה תלבש אצל אבשלום צורה של־שותפות־מעשׂ־ושבועה.

ואין צורך לומר כמעט איזה ממד של נחיצות, גורלית אף אכזרית, לובשה פה בדיעבד פרשת־האימים של התנפלות האַרבּה, ב־1915, על הארץ המפוחדת, המדוכאה בחומר וברוח, המנותקת כמעט מן העולם, ופרשת פעילותו של אבשלום במלחמה בארבה, תחת פקודתו של אהרן ובחסותו העליונה של המצביא העריץ ג’מאל־פחה (“הגדול”). פעילות זו לא די שסיפקה כסוּת שאין טובה ממנת לעבודת איסוף הידיעות הצבאיות בראשיתה, לא די שנתנה לנושאיה “אליבּי” שעמד לבני החבורה גם הרבה לאחר סיומה, לא די שהקנתה להם התמצאות שאין כדוגמתה בשיטות ה“שררה” העותומאנית והמנגנון הצבאי התורכו־גרמני. גם לא די שיצרה את הרקע הנאות לחילוצו של אבשלום עצמו כאשר נפל בידי התורכים, כנזכר למעלה, בסוף 1915 ונחבש בכלא בבאר־שבע בנסותו לראשונה לעבור בדרך־המדבר אל קווי הבריטים, חילוץ שהוא עצמו הביא בסודה של עבודת הריגול את יוסף לישנסקי, שלימים יהיה בן־לוויתו של אבשלום בנסיון השני, הרה־האסון, להגיע אל האנגלים ולאחר־מכן יהיה, במידה רבה, הרוח החיה בתקופת פעולתה התוססת ביותר של ניל"י וראשון עולי־הגרדום העבריים (עם איש־ניל"י האחר, נעמן בלקינד, דודנו של אבשלום). אולי יתר על כל אלה העניקה פרשת המלחמה באַרבּה לאבשלום את האמונה הוודאית בכליונו הקרוב של השלטון העותומאני הכּושל, ועם זאת את תחושת הדחיפוּת הנואשה והבטחון המוחלט בדרך אשר בחר בה. כמין נבואת־לב פקדה אותו תחושה זו, בעירטולה, שנים אחדות קודם־לכן, כפי הרשום ביומן־מסעיו ב־4 בספטמבר 1911, והוא אז מסייר בבקעת־הלבנון:

*

המטען הרגשי־החווייתי שנצבר אצל אבשלום, וּודאי גם אצל אחרים מחבריו־למערכה, תוך כדי פעילות במלחמה בארבה, הוא מפתח יקר־ערך להבנתה של אותה תחושת דחיפות מזה ובטחון־עצמי מזה, המלוּוה גם אהבה־שבכאב, יוקדת שבעתיים, אל הארץ־באסונה. את המטען הזה הפליא אבשלום להערות לתוך דו“ח מפורט, ענייני מאד בחלקו הגדול, שאותו שלח לניו־יורק, אל הגב' הנרייטה סאלד, בתוקף היותה מזכירת־כבוד לחבר־הנאמנים של תחנת־הנסיונות בעתלית. את הדו”ח שלו (המובא בכרך זה כמעט בלי השמטות) כתב בהינף אחד, בסערה, בלהט – כדרכו וכמזגו – באוקטובר 1915, בימי הציפייה והתוחלת של ישיבתו באלכּסנדריה.

הדו“ח המקיף, העוסק בקשייה של התחנה בעתלית, במצב החמור של החקלאות בארץ ושל ה”יישוב" בכלל, מעיקרו לא נועד להיות מסמך מדיני או היסטורי וּודאי לא ספרותי. מכוּון היה להשיג תוצאות, להניע אנשים לפעולה ארגונית וכספית. הוא לא מצא הד, לא הניב שום תוצאות (אף כי לימים העידה מיס סאלד שראתה בו “דוקומנט היסטורי”). בדיעבד הריהו מצטייר לנו כיצירה בעלת משקל ספרותי של ממש בכמה מחלקיה, ועל־כל־פנים כעדוּת מדינית־היסטורית ממדרגה ראשונה – הן להכּרת התקופה מכּלי ראשון הן לידיעת מערכי־נפשו ומניעיו של הכותב. לצורך ענייננו יאה להביא ממנו פה כמה מובאות נרחבות, מאירות־עיניים, שפרוש עליהן הצל נושא־הכליה של כנפי הארבה המעופף.

וכך קורא אבשלום מנהמת־לבו:

וכאן באה הכּפפה הנזרקת כביכול מול פני גורל־נואשים:

ובסיומו של קטע השתפכות, בדו"ח שנועד להיות תכליתי וענייני, אין הוא יכול בלא הצהרה של אמונה ואמונים:

יש עוד “חוב־כבוד” שהוא רואה לפרוע בהקשר זה של סקירת הפורענות של הארבה והמלחמה בו – החוב ל“נוער שלנו”, אשר משורותיו, מבּני המושבות, גייסו אהרן ואבשלום עשרות בחורים לנצח על מערכות ה“מלחמה” ברחבי הארץ. וכאן גם כמו מאליה תצוף המסקנה המדינית, מתחייבת מתיאור זה של דברים־כהוויתם:

שיתוף־הפעולה עם המימשל התורכי במערכה נגד הארבה היטיב, כמדומה, להעמיד את אבשלום על הפרובלימטיקה היסודית שביחסים בין היישוב העברי החדש, הצופה אל המחר, לבין שלטונה הזר של עותומאניה החולה, השוקעת:

ומכאן – רק צעד אחד אל דברים שבחריפות הראייה והניתוח הם לובשים אקטואליות עד כדי כך שרגע דומה כאילו מראש נכתבו בשביל קהל ישראלי בימינו אלה:

ועל רקע ההשקפה הלאומית־הכללית הזאת המתגבשת, תוּבן אל־נכון גם תחושת־הגורל הנבואית, הדוחקת, הבאה לידי ביטוי בשורות הבאות משלהי 1915. כתום שנה למלחמת־העולם:

אכן, כשאנו משתפים עצמנו באותה הרגשה מוקדמת של שמחת־המחר־ואמיתו שהרחיבה את לבו של אבשלום, הלא במשנה־רוך נשוב־נתרפק על התמול־והשלשום הנשקפים אלינו מדיוקנו ומצרור עליו של זה העלם שבוּי־העתידות. ובמשנה־אמונה־ותוקף נשא עינינו אף אנו אל עמודי־האש־והענן של אמיתות־מחר.

מרס 1971 אהרן אמיר

בלדת אלף הנשיקות

אלף נשיקות לך, אהובתי.

כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי.

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך.

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן.

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל…

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה!

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.

ובכל-זאת!

אלף נשיקות לך כוכבי!

                                                                                   ***

1 למרץ, 1911

נשוחח קצת, רבקה? אני משער כי ברגע הזה – 9.30 – הינך יושבת בחדר-האוכל ותחת אורה השקט של המנורה המזהיבה את שערותיך הינך קוראת איזה דבר. שני הנחשים הקטנים המתפתלים על רקותיך תלויים שקטים ושלווים, מצחך מורכן, ועיניך בולעות. מה מביעות עיניך אינני יודע יען כי אינני רואה אותן, הן מושפלות.

או תמונה אחרת. אחיך א. איננו. שרה איננה. שם ¹אצל כלתו. אמא בממלכת המטבח, אבא עסוק. ולבדך על הטלטלה [הנדנדה], הינך חושבת, רגלך הקטנה על הרצפה מכה לפי קצב מחשבתך, מה שקוראים במוסיקה: battre la mesure. רגע, שקטה, את חושבת והכל שליו, ורגע יהמו שׂרעפיך. והרגל הקטנה תוּק, תוּק, והטלטלה הלוך-ושוב, והנחשים הקטנים מתפתלים, מרקדים. והמבט תובע, ושוב שקט.

ואולי… אולי בתוך הסביבה הבּנלית של מסיבה “ידידותית”… הינך סובבת עם כוסות התה, לוקחת חלק בשיחה, מפטפטת ומשחקת, משוחחת ושוכחת.

ואולי, ואולי… ועוד אלף אולי.

                                                                                           ***

ואני… לילה בחדר שלַנתן בו, את ואחותך, בפעם היחידה כשהייתן פה. הנני עוד יותר מאשר לבדי. והנני חושב במרירות שאין בה לא תלונה ולא מרד כי אם רק צער עמוק, כי סביב לי יש בתים ובבתים בריאוֹת ולכל בריאה נשמה. וברגע הזה כל-כך נחוץ לי לברוח מעצמי וכי כל-כך טוב היה לוּ היתה נשמה לבושה עיניים ואזניים אל מי לדבר. וכי לא בבּית ולא בבית הסמוך ולא בבּית האחרון יש נשמה כזאת, אף שכּולם או רובּם של האנשים סובלים, עמלים, אוהבים ומקווים כמוני, באיזה אופן שיהיה, וכי עייפים יושבים הם או שוכבים במיטותיהם, עייפים לא רק מעמל היום כי אם גם מתלאות החיים, לא רק נואשים מחסרון לחם כי אם גם צמאים לאושר ולנחמה, ובכל-זאת…

ותמונות חולפות לנגד עיני. הנני רואה לנגד עיני תיאטרון מלא מפה-לפה, את ה- Ch â telet מפאריס. על הבמה עומד המנצח אדוארד קולון (הוא כבר מת…), סביבו עומדים מנגניו ומשורריו. ואני רואה על-פי התנועה של ידו כי עוד מעט יתחילו; ואני יודע כי הם ישירו את הדבר היותר יפה של המנגן היותר גדול, את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ואני שומע כבר את הפּרלוֹד של הכינורות, ש ש ש, הנה, עוד רגע, ואני רואה את פני המשוררות והמשוררים, ומפיהם אני מעתיק מלה-במלה את ה- Ode à la joie [“מזמור לשמחה”, מן הסימפוניה התשיעית לבטהובן] של אלוהי השירה:

ואני מקשיב, ובלבי שוטפים געגועי-נצח…

                                                                                            ***

ושוב מנקרות מחשבות במוחי: יושבת אַת על ההר רק חמישה-עשר קילומטר מפּה, ובכל-זאת אי-אפשר מוחלט הוא למעני לדעת מה את עושה ברגע הזה. לדעת בדיוק, לראות ולהרגיש.

יוכל להיות כי בעוד שנה או שנתיים ימציא איזה איש מכונה אשר על-ידה ועל-פי חוקי פיסיקה פשוטים יהיה אפשר לראות ולשוחח את אנשים שיהיו רחוקים אלפי קילומטר איש מרעהו. והלב והרצון שאנו כה מגדלים אותם אינם יכולים כלום וכלום. עיורים אנו כחולד החופר באפלה, עיורים אין-אונים.

וחושב אני: הנה בידי השמאלית אני מלטף את אקדחי, ולוּ רציתי אז בעוד רגע ועוד פחות הייתי שׂם כדור ברקתי. ובעת שלדָה כלבּתנו היתה נכנסת אל החדר ומיללת סביב הדם, בעת שפַטמה המשרתת הכושית היתה בוכה וגוזזת שערה, בעת שדמי היה נוזל ארצה, מאדים את האדמה, בעת החיים בי היו כבים לנצח, בעת שמחשבתי היתה מתאפלת, ברגע זה:

היתה יושבת צלה בחדרה ומכינה בשקידה ובשלוה את שיעוריה.

היה מתפלל ידידי ז’ק² לפני צלבו, ושוכב לישון שנת-ישרים.

היתה מעבירה מַשַה אצבעותיה על מיתרי כינורה ומנגנת ומנגנת.

היית קוראת הלאה בספרך אודות איזה גיבור-רומן.

היתה מטיילת שׂרה שקטה ושאננה בחיפה.

ואף אחד מאלה ועוד אחרים לא היה נד עפעף, לא היה מרגיש לחץ בלב, לא היה חושב רגע.

וכשהיה הדבר נודע –

בזכרון, הייתי כבר מת,

ביפו ובחיפה, הייתי כבר קבור,

בצוריך ובפאריס, הייתי כבר רקוב, אכול רימה.

והצער היה בא, רק אחרי זמן, כשהייתי כבר או דומם או דומן. והיו שמים אז אנשים פני חיים ומחשבה על דבר קר, מת, שרוף…

                                                                                                ***

לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה. בין שני רגעים חיים אנו. שם האחד: עבר, שם השני: עתיד.

שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה.

שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים.

ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות.

                                                                                                 ***

ושיטתי הצליחה…

בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי, מי יודע כמה זמן אפגשן? למה לנו לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב“הכנות”, לעשות טקסים? נלך ישר, נלך מהר.

הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני כותב אליך ככה. והנני חושב: ולמה לי כל אלה?! למען לגרום לי צער וגעגועים! והלא גם זה חלום… מחר תלכי לגור בחיפה, וגם שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך, אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים. ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק זכרון רחוק. שמץ זכרון.

חלום, רק חלום… וגעגועים.

ומדוע ולמה?…

כל יום אנו מתים מעט… להישכח זה למות.

                                                                                               ***

אבל לא! מרוב פסימיזם, הגעתי עד לכפוי-טובה. אל תאמיני לי, רבקה קטנה, הלא את יודעת כי כל זה לא אמת. הלא את יודעת כי לוּ גם לרגע שמח אני מאד שפּגשתי אתכן, שחיי פחות ריקים, שאני משתדל לא לחשוב לעתיד הקרוב והרחוק, ושהנני מברככן בלבי יום-יום. הלא כל אלה ידועים לך, ורק זה האמת.

                                                                                                  ***

וכך אצלי מצב קשה:

אמא שוכבת זה יומיים, רק מחר תקום. כשאני נכנס אליה והיא נאנחת הנני שולח בלבּי את התבל כולה לעזאזל והייתי מחניק אז את כל האנשים, ואותי הראשון.

אבא ואני הננו תמיד ביחס פחות או יותר “מתוח”, ובפרט עתה כשהוא חולה, וכשהקשר המאחדנו – אמי – והשומרת על הדיפלומטיה חולה, וכשהאי-סדר גדול, וכשבאו עוד הערב שני אורחים חסרי-ענין בשבילי, אז… הלא את מבינה.

ולי יש בימים האלה כאב-ראש שכזה שזה כבר שנים אחדות אינני זוכר דוגמתו, אף שבענין הזה הנני בקי גדול. בימים כאלה אני מבין את המבטא שבּראו החלשים: “לצעוק מכּאב”. מחשבתי המומה. והנני מרגיש כי המוח ריק, יבש, וכי אי-אפשר להוציא משם כלום, בודאי תראי זאת ממכתבי.

הלא גם לך משפחה, וראש ולב ו“פעקל” [“חבילה”], ותביני את הדברים האלה. באמת קשה לשער כמה מרץ, כמה כוח, כמה יופי גוזלים מכל אחד מאתנו הדברים הקטנים והנבזים האלה. כשאנו מתראים פעם ב“שמיטה”, כשאנו כותבים איש לרעהו, כשאנו מחפשים התרוממות-הרוח, איננו אמתיים.

כמה שלא נשתדל לא להתפאר, לא ליפּות, לא להסתיר, לא להגזים, זה עוד כלום. הנשמה עטויה אז בגדי-חג, ואולם טוב לראות לפעמים את הילדה המסכנה הזאת בבגד-בית שעליו פוגשים תדיר קרע, טלאי או כתם. האנשים קלי-הדעת ורעי-הלב נוקמים בה אז נקמתם, אבל אלה שמבינים יודעים כי צריך לכבּדה עוד יותר אם יש בה עוד מרץ לפעמים, ולמען נשמות אחרות לעדוֹת קישוטים. עם שרה דיברנו אודות דברים ממין זה במוצאי-שבת בעת שאַת, ילדה טובה, הכינות בידיך את החדר שעוויתי עוון פלילי לבלי השתמש בו (סלחי רבקה!). והנה גם אִתך, מבלי משים, באנו לפרק זה.

                                                                                               ***

עכשיו כבר מאוחר, או מוקדם, איך לומר לך? הלכתי באמצע “להשתרע” קצת יען שראשי עינה אותי, ואֵרדם. בימים האחרונים אינני שבע שינה, כנראה בריאותי צולעת קצת. ועתה כבר שלש אחרי חצות. אני רוצה לגמור את מכתבך יען שאבי מסר לי עוד מכתב אל אחותי בחיפה, ובשש יעירו אותי, וצריך יהיה ללכת לשלוח את הפוסטה.

סלחי, רבקה חביבה, על כל הרע שבדפּי אלה. על כל הכיעור ועל כל ההבלים. הלא על כן קוראים לי האנשים ה“נבונים” – משוגע.

לכולם אמרי שלום רב, וכשתשוב שרה מחיפה, כן! מה איכפת לך אם תלחצי אותה מעט יותר אל לבך ותתני לה עוד חצי תריסר נשיקות, הלא היא ילדה כל-כך טובה, לך זה לא יַרע, לה בוודאי יהיה הדבר נעים מאד, ואני אשמח מאד-מאד מ“עסק” כזה. דברים שבסוד, הלא רבקה? מי זה מחויב לדעת?…

וכמדומני שדי הפעם להיות נער פטפטן, טיפש ומחוצף; הלא גם דעתך כך?…

צריך להיפרד, רבקה… לחיצת-יד ולהתראות,

אבשלום

חדרה, 29 מרץ 1911

12.30 בלילה

ילדות מאד חביבות,

לוּ כתבתי לכן כנפשי שבעי, לוּ כתבתי לכן כאשר עם לבבי, לו רק היה אפשר ללכלך די יפה את הנייר למען לשפוך את כל כיעור הנפש, אז הייתי בוודאי כותב עד חג-הפסח. אבל… היום – יותר נכון אתמול, יען שהיום הוא כבר מחר – קמתי מוקדם, התעייפתי כל היום ומחר שוב יעירו אותי בשש, והזמן כה קצר עד שש… ונשמתי עוטיה ותועה באלה הימים ועל כן בגד בי גם גופי קצת, וצריך לקצר, צריך להגביל, צריך לקמץ. וכיון שהינך מתכווץ במלים, גם הנשמה מתכווצת והכל יוצא מכוער.

אולם אל תחשדוּני אף רגע בכילָיוּת, אל תחשובנה ילדותי הטובות כי חס אני על גופי העייף, על ראשי הדואב, על נשמתי המתענה, וכי אלה עוצרים אותי מכּתוֹב. חלילה! מלחמה לי בכל אלה! ואם עיניך הישרות, אַת שרה, תטיילנה בענין על שורותי ובין שורותי, אם אפּך המתלוצץ, אחותי רבקה, יהיה לרגע רציני, אז הרי עבודתי זו תענוג היא ושעה יפה בחיים.

ותענוג לי, זאת עוד לא אומרת תענוג לכן… כי האם באמת צריך לכתוב אחרי שתיקתכן היפה-יפה, רעות! מדוע?

                                                                                           ***

שמחתי כ"כ היום ש… לא באתן.

כן! על-דברתי!

ויושב אני ומחשב שאלה קשה, שאלה שבאנוכיות:

מה יותר אנוכיי:

א) לרצות שתבואנה יען שיש לי מזה הנאה פרטית?

ב) לברככן שלא באתן יען כי זה היה גורם לכן אי-נעימות?

מה יותר פשוט:

א) לרצות שתבואנה גם ברגעים רעים, גם ברגעי עינויים, שתראוני גם בתוך התנאים הטבעיים והרעים גם ³ en veston d’interieur ושעל-ידי זה יהיה אפשר להכירני יותר טוב, לדעתני יותר מקרוב, להתקרב בכלל ולטעות פחות על “תנועות הנפש”.

או:

ב) לפחד שתבואנה שמא תראינה שהשולחן ערוך לא כדבעי, שבבּית אי-סדר, שהכל מהופך?! לשמוח שלא באתן ושבזה לא היו לי צביטות פנימיות קטנות, האם זאת לא שמחה אנוכיית שיסודה בהבל.

שרה, רבקה, מה יותר פשוט; מה יותר נקי, מה יותר טוב?

                                                                                              ***

ובבית – זוועה.

אמא שוכבת חולה, אחותי עוד פה, ומיפו באו אלינו אורחים; דודי שנוסע עם משפחתו (עקירת משפחה מא“י ע”י אשה רוסיה ריקה ומנוּולת) בּא לקחת ממנו ברכת-הפּרידה, והביא אתו את אמו הזקנה שהינה חולה, מיוגעת, אי-אפשרית ושתישאר מעתה אצלנו. אסור ומכוער לדבּר רעה אודות הזיקנה, מי יודע מה סופנו? והאשה הזאת היא אֵם גזענו, הנני בשר מבּשרה ודם מדמה; אבל הלא הינכן מבינות… ורחל [המשרתת] כבר עושה “פסח”, ואני הנני מתפקע.

                                                                                                ***

ואין עכשיו לא פינה ולא רגע למען לעשות עבודות נחוצות ורודפות. וצריך לעבוד.

מצִלה כלום.⁴ מחסיה מכתבים סנטימנטליים ומעשים מכוערים. מפ’אני שורות אחדות. איך פנטשיק ברגע הזה עם לטיפה אחת על מצחי עם ידיך הטובות. איזה ילדה טובה זאת, באמת קשה להגיד.

ושוב חדשות אין… “עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש”…

                                                                                                   ***

כן, עוד כיעור:

כשישבתי לכתוב חפצתי לקחת נייר “מן המשמר” אבל זה בארוני, אחותי ישנה בחדר, אי-אפשר להיכנס, ורציתי כבר לדחות את הכתיבה;הפעם ניצחתי את הקטנוניות. אבל המחשבה עצמה?… כמה pose,⁵ כמה זיוף!

מי יודע, אולי גם לאחרים מחשבות כאלה והם אינם מודים. אולם: “מודה ועוזב ירוחם”…

                                                                                              ***

אח! לולא מחר כ“כ הרבה עבודה הייתי שׂם בשמחה רבּה כדור במוחי היום, אבל אין זמן. אי לזאת צריך ללכת בַּי-בַּי. ובטרם שכבי ל”שינה הגדולה" הנני חושב עוד לבוא לקטוף שתי בת-צחוק על שפתותיכן שישמשו לי בתור Passeport⁶ בארצות האגדתיות.

שלום שלום ילדות,

אבשלום

                                                                                          ***

30.3.11

שרה יקרה,

סלחי שטות שעשיתי. שאלתי את האדון אהרנסון מה שלום ידך, הוא הצטחק ואמר שרק עתה נודע לו. סליחה, ידידתי…

אבשלום

                                                                                              ***

1 ליוני 1911

יקירותי,

היתי צריך לבוא אליכן אתמול. אבל מצב אמי לא הוטב, ונוסף לזאת באו אלינו אורחות. צִלקה באה עם כל ה- suite⁷ (עַדַל דיזנגוף, רבקה רזניק ופנינה). וצריך להיות קַווַלייר מנומס ומכניס-אורחים. כך לא מזיק שבּאו כל היֵנטס האלה, יביאו אתם מעט חיים, מדוע לא? כי הלייט-מוטיב איננו מן היותר שמחים הינכן מבינות בעצמכן… ריקנות נוראה בלב ובמוח.

מסורנה בבקשה לאדון אהרנסון את משקפיו ששכח פה. ברכת חג-טוב לכולם. לכן לחיצת-יד מלאת אחוה.

שלכן,

אבשלום

שלום רב לגבירות שרה ורבקה!

אתמול באנו כאן, פה נעים וטוב, רק כשנזכרים שבקרוב צריך יהיה הכל לעזוב ולשוב ליפו, אזי קצת קשה על הלב. צר מאד שבאנו לזמן כל-כך קצר, חשבנו אולי יעלה בידינו להיות בזכרון, אבל זה כמעט אי-אפשר. ברכת חג טוב.

רבקה רזניק

שלום לכן יקירותי,

באנו אתמול בערב לחדרה. אמא מרגישה את עצמה לא טוב ואני – בעלת-בית. יש לי היום די עבודה בשביל זאת. נוּ, שלום לכן וּסלחנה על מלותי הקטועות.

נשיקותי לכל וברכה לחג.

שלכן,

צלה

לכבוד העלמות הנכבדות שרה ורבקה!

משתמשת אני בהזדמנות לרשום מלים אחדות. אתמול באנו לחדרה ושמחוֹת אנחנו מאד. חדרה עשתה עלי רושם טוב ואין חשק לשוב ליפו. הייתי רוצה מאד גם להיות בזכרון, אך החופש כל-כך קצר שאין זמן.

ברכה לחג ושלום,

פנינה

                                                                                              ***

חדרה. 4 יוני 1911

ילדותי החביבות,

הילדות נסעו הבוקר, ובבית הכל מת. אמא שוכבת חולה-חולה. מי יודע מתי נוכל להתראות?… הייתי רוצה שאמי תוכל כבר לנסוע ואז אשלחֶנה ליפו. מה שלומכן? מדוע הינכן כה שתקניות וכה רעות. ממני אינני יכול לדבר כלום, הכל ריק, הכל עגום, הלייט-מוטיב שחור… עצבַּי אפילו כבר לא מתוחים, חתיכות סמרטוט ודי.

פה הגברת יפה [אשת ד"ר הלל יפה] (היא תמסור מכתבי). לגיסתה יש ראש יפה מלבד ה- gencives⁸ העליונים בעת שהיא מצטחקת. לא רע. אני מוצא כי הינה aimable⁹ ולו היה לי זמן ו- auflage¹⁰ הייתי אוסר flirt. מה דעתכן, חברותי הטובות? נוּ, די שטוּת. אני מחפש איזה דבר ולא מוצא.

כן! העלמה לא מסרה את מכתבכן, אבל זה-עתה הביאו אותו. חן-חן! חטאתי! הנני לוקח גידופי בחזרה. הינכן ילדות טובות וחביבות, ואני נער רע ונרגז. סלחנה, אחיותי. במוקדם האפשרי אבוא. הגברת יפה לא נותנת לגמור…

שלום. אחיכן,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה, 11 יוני 1911

רבקה שנואת נפשי, שלום.

חן-חן בעד השלום החרר והיבש שהשלכת לי כגרם, הינך ילדה אדיבה מאד, היראה להישכח מלב, והשוכחת במהירות הברק, מעליש… בת-חוה. אנוכי למרות כל רצוני וכל השנאה שהנני רוחש אליך (אלה הם דברי נערה קטנה שהנני מאמין לה… לפעמים) הנני חושב אודותיך לפעמים… יותר מדי תכופות משהייתי רוצה. מה לעשות? האם אפשר לשים על דלתי המחשבה כתובת: D é fense a Rivka d’enter!.¹¹

הנני מחבק ומלטף את ידיך וזרועותיך שהינך כה שומרת על נקיונן.

אחיך אוהבך,

אבשלום

                                                                                               ***

חדרה, מוצאי-שבת, 17 יוני 1911

ילדתי החביבה, רבקתי הטובה, שלום!

הערב הייתי צריך לנסוע אליך. אולם הערב נהיה לילה, לילה מר, מר מאד, ואני לא נסעתי. אבל רוצה אני בכל-זאת להיות מעט אתך, לכל הפחות ברוח, להיות מעט אתך.

הנני יושב בבית זר, אצל השניאורסונים. נמצא פה… ירחמיאל יוּבל. הנער המסכן הזה בא לראות פה נערות יפואיות. הוא צריך לנסוע בשלש לזכרון, ומי כמוני יודע את הטעם הזה. והוא ביקש אותנו שנעשה את הלילה הזה ליל-שימורים. נעניתי לו בשמחה, בתקוה שיקח את מכתבי אתו.

                                                                                                  ***

הערב, ילדתי, לבי שותת דם. מדוע?… האם אמי חולה? האם אבי מת? האם… לא!… הכמרים קנו את קיסריה! ¹² את, רבקה, יכולה להבין את כל הכאב ש… משוגע כמוני חש לבשורה כזאת. זה כאב שאי-אפשר לבארו, לכתבו, לספּרו. צריך לחוש! חרוק שיניים והס!

את לא מבינה?…

אני הייתי עובר על הסוסה על שפת הים. הרוח היתה מרימה את רעמתה, ואת בלוריתי. האדמה כה קשה שם על שפת הים, ואני דהרתי, בטן ארצה. ועשיתי חשבון:

כמאתים אלף עברים (מן האמיתיים, מן הקדמונים!) נפלו פה, תחת שבט נוגשׂי הורדוס, למען לבנות, ליפּוֹת, להכין את בית-התענוגים הענק הזה בעד שרי-הצבא הרומאים, בעד הגבירות, הפטריציות, הזונות של רומא. האומללים! האדמה עשויה שלדים, שלדים שלי. וכמה עוד נפלו למען להגן ולמען לכבוש את האבנים שהיום הינן חרבות. כמה? כמה מים מן הים המלוח הם אך דם, דם שלנו?

אולם… אולם לכן, בעוד עשרים, שלושים שנה, שערותי כבר תכספנה, אולם אני עוד אשב ישר על סוסה אצילה (הלא?… אמרי: כן! רבקה), ועבור אעבור בחוצות של קיסריה החדשה… הנה השדרות… העצים היותר יפים… הווילות היותר מפוארות… ילדות קטנות תשחקנה לי, ולפרש הזקן תקראנה: שלום! ולבי הצטחק בקרבי: שלם ישולם לנו בעד כל העינויים וכל היסורים.

                                                                                                 ***

בעוד שנה אעבור… ופעמוני הנוצרים יצלצלו לתפילה. גלין, גלון! ומעל לבית-התפילה יתנשא הצלב. תנועתו תהיה… התנועה המוּכּרה לך. ידיו פרושׂות כמו לחבק את כל היקום, אבל אנחנו הלא יודעים כי התנועה הזאת לא מחבקת כי אם מחנקת וכי בשם האיש המעוּנה מענים אותנו זה אלפיים שנה. אעבור ואזני תקלוטנה את השירים שישירו לכבוד אלוהי הרחמים והחמלה אשר בשמו שחטו שוחטים וישחטו אותנו עוד מאות בשנים…

האם את מבינה, רבקה!

עוד חתיכה מארצנו, מחוף-הים שלי, עברה לזרים, ובלי שום תקוה להשיב מהר…

                                                                                                ***

לבי שותת דם הערב, ופסוקים ישנים עולים על זכרוני: “מי יתנך כאח…ות לי, יונק…ת שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי תלמד…(י)ני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. שמאל…(י) תחת ראש…(ך) וימינ…(י) תחבק…(ך)”

כל אחרי-הצהרים התגוללתי על הספה, אבל לא מצאתי כלום וכלום. מדוע?… הירח לא היה, וגם עוד דבר לא היה. קשה היה תחת ראשי. חסרו ברכּיך תחת שערותי וידיך על שערותי; חסר גם מצב-הרוח. מדוע?

חשבתי בגעגועים אודות הערב ההוא, שבו חיינו את החיים כולם בשעות מעטות… איך רצית להאריך את הלילה. סגרת את לבּך ואת התריסים בפני השמש, ורצית שעוד מעט יארכו החלומות, שנרמה את עצמנו עוד מעט. מדוע?!

יען כי יחד שנותינו ארבעים. צרותינו רבות וגעגועינו רבים. ותאבים אנחנו אל החיים. תאבים ורעבים כילדים בני גזע מסכן, גזע חסר-דם, גזע מעונה, שרעב וצמא לחיות עוד רגע טרם יכלה.

ילדות מסכנות! שרה שכבה בפּינה וסיפרה: לא! אנוכי לא אוהַב! אינני יכולה לאהוב! אינני יודעת מה זאת לאהוב!

ואת ישבת, ילדתי הקטנה, חיורת היית. שערותיך פרעתי. ועם גופך הקטן, עם גופך הילדותי היית כה קטנה, כה קטנה, תינוק ממש. רגליך הקטנות תלו, לא הגיעו ארצה. ובסנדלים היו רגליך הקטנות כה קרות. אני חשבתי: פעם היא היתה קטנה קטנה. בימים ההם היו במודה הנעליים bébé,¹³דומות לסנדלים. מי יודע?.. אולי אז אחזו אותה אנשים על ברכיהם, ונשקו את רגליה הקטנות. רגליך היו קרות, קרות.

ואני התאפקתי בכל מאמצי כוחי. רציתי להתנפל על הארץ, לחמם אותן תחת נשיקותי, לפרוש עליהן שערותי כשמיכה. איזה שד עצר אותי? האם הבושה הנתעבה? או אולי אהבה-עצמית נפרזת? היה כל-כך טוב בחיקך, הייתי מאושר ברגע ההוא, נסחפתי עם הזרם. זה היה חלום בתוך סירה בלב ים. עם הבוקר הכל גז כחלום, כקצף על מים… מדוע?

                                                                                                  ***

ואת שואלת למענה: האם תמיד תהיה נאמן?

למי?!

נאמן, כן!

השלשלת הולכת ונמשכת, הולכת ונטווה. בתוך הזרם הנני נסחף נסחף, ואוחז בשרשרת. אוחז לבל אטבע מהר. פעם טבעת-השלשלת בדיל ופעם זהב. הרבה הרבה ילדות עוברות ואני נשאר נאמן לאלילה:¹⁴

ונוס הן עומדת, עומדת לבנה, משוישת יפה, וקרה;

מה עוד?

כי אשבע לך: אוהבך נצח!

אל תאמיני, ילדה, לשבועתי

בכל-זאת הושיטי פּיך, עיניך והמצח

ללטיפתי ולנשיקתי.

ימים עוברים, גלים שוטפים

והשמש כל יום זורח

וקרני השמש תמיד מלטפים

ושיר הים תמיד שמח.

והבּחרוּת נצח צעירה

למרות הייאושים והלילות

והאהבה תמיד בהירה

ותמיד יפים החלומות.

ולתמונה זו או אחרת

תמיד אנו נאמנים

והאם השמש בוחרת

מקום לקרניה הלטפנים?!

                                                                                             ***

לא, ילדתי, אינני מבקש ממך סליחה, רק חן-חן לך! לא, לא סליחה! מדוע סליחה? האם רעה רחשתי לך, האם ליכלכתי אותך במחשבתי או בפי? מדוע סליחה?! נעשה לנו זכרון, שנוכל להגיד פעם: אז היו ימים של געגועים ולילות יפים.

שמעי, רבקה! מהערב, מלחמה לי בתולעת המכרסמת בלבך. רוצה אני להיתחב לשם ולהחניק אותה. רוצה אני אותך מצטחקת, חיה, שמחה ולו גם אהיה עובר-אורח. רוצה אני אותך שכחנית אבל מאושרה. מלחמה לי בתולעת, ולמרות כל השדים אני מעיז לדחקך במחשבתי אל לבּי ולנשקך. כן לנשקך! בכל לבי ובכל נפשי,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה. 19 יוני 1911

רבקתי,

הרגעים ספורים. אל תחריבי את מעטפתי האחרונה. האיש שיעיז ללעוג לבטחוני לא יינקה. מקווה הנני שטעית.

                                                                                                ***

לא אלך אתך על קברי אבות לבכות. את יהודונית! אתמול כבר הייתי אצל ידידים ערבים תקיפים, וכל מי שיש לו השפעה בחוג המוסלמים בחיפו ישתדל להחריב את הקנייה הארורה הזאת. ואם לא נצליח, אז נעבוד ע"י הממשלה שיכריזו את קיסריה אדמת מבצר, ועשה נעשה להם את מה שעשו לנו עם עתלית.

צאצאי בּר-כוכבא! לנששק, להילחם, לנצח או למות, אבל לא לבכות, ילדה!

נשיקה לך,

אבשלום

שלום לשׂרתי ולאמך. הנני שולח את הסל ואת חפצי שַׁם.

                                                                                                  ***

חדרה, 22 יוני 1911

ילדותי החביבות,

אתן רואות איזה שאטר ¹⁶ אני. אמא איננה, בכל-זאת קיבלתי אורחים. הם סעדו אצלנו ולָנו אצלנו ועוד היו צריכים לאכול ארוחת-הצהריים, והנה בא האדון אהרנסון ויקחם.

אודות הילדה – עשתה עלי רושם טוב. היא כלל לא טיפשה, גמרה גמנסיום. אבל כל זה שטות. העיקר הוא כי הפתעה טובה היתה בשבילי חמימותה בכל מה שנוגע לעניינים הלאומיים קַרבוה.

אה! אחיותי הקטנות! לוּ הואלתן לעזוב את כל השטותים ולנסוע אתנו חרמונה היה כל-כך טוב ונעים. האדון אהרנסון חושב כמוני. פעם אחת היינה גוֹיוֹת, אמורנה: ¹⁷ Je m’en fiche! ובואנה פעם קטנה בחיים.

לי תעשינה טובה פרטית בזאת. ההכנות תעכבנה את הנסיעה לימים אחדים שנחוצים לי מאד. אמרי: כן! שׂרתי, כותנות שֵׁם תיתפרנה גם בלעדיך, או הסדינים הנחוצים ל- ménage הצעיר. ¹⁸ ולך, רבקה קפואה, הלא כל-כך קל ונחוץ להגיד: כן! לחיצת-יד, ילדותי,

אבשלום

רבקתי האהובה,

יושבים כולנו אל השולחן ומכבשים צמחים. כמובן אני חושב אודותיך. בין שני רגשות לבי פה פוסח, כאב לי מאד שלא באת אתנו, שאינך פה. ובכל-זאת, אחרי הכל היטב קשה הנסיעה בשביל המין היפה ולעתים קרובות שמח אני שלא באתן. למשל, היום הייתי מאושר כקוף צעיר שנמלט מבית אמו. הראיתי כשרונותי לסלעים ולעצים, דילגתי, טיפסתי, קטפתי, שתיתי מכל מעיין, וחושב אני כי כל הסלעים האלה שנתחבּבו כה עלי היו מאֵרת-נפשי לוּ העיזו לפגוע לא בדי הדרת-כבוד ברגליך החביבות. צריך בכל-זאת כוחות גבר והֶרגל לעייפוּת למען לעשות raid¹⁹ שכזה. אבל מה שייך, מתוך צערי אני מתגעגע לרגעים ככלב ממש. ועכשיו עוד יש ירח; ואנוכי אעיז לראות את קרח החרמון תחת אור הלבנה, ואת מה את עושה? אולי הינך עצובה, ילדה מרושעת?!… זאת מחשבה שמנקרת תדיר במוחי פה.

                                                                                               ***

נסיעתנו חלום יפה. הוא ²⁰הנהו הקוסם שהינך יודעת. בר-שיחה, מהתלות, לימוד, והרחבת-הדעת. אמנם מכל האהבות המסוכּנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך. אני מתרגל לחברתו כ"כ מהר כמו לולא עזבתיו מיום היולדי. בלבי הצמא לדבריו: “מה הוא חושב? מה יאמר?” וכו'. רגש חביב ונורא. אני מכיר ומודה על זאת.

                                                                                              ***

היום הזכרנוך.

אנוכי שמתי צמחים בניירות. רציתי לאמור כבשתי, אבל על זה הייתי מוכרח להוסיף: S’il est permis de s’exprimer ainsi.²¹

אחיך הצטחק ואמר לי:

רע, אבל עכשיו לא-כלום, תראה כשנשוב ונפלת בידי רבקה, אז תהיה “אין גלות”, ²²הלא הינך יודע?…

כן, אני יודע… גם אני בלבי הצטחקתי. תבוא עלי גלות זו בלי גאולה, רש"ע! ²³ ואפול-נא בידך, חביבתי, ובידי אחר אַל אפּוֹלה! סלחי שידידך דוב הנהו, אלמד עוד לרקוד בקרב הזמן…

ועתה אל החרמון!

אחיך מאיים באחותו הקטנה, ומאיים הוא בחרמונו הקר.

אם אקפא שם למוות, הינך מתבקשת לבוא על קברי. במקום שיהיה קרח נמס, תביני כי שם היה לבי.

איך לגמור?

הלא את שונאת ש… אבל באמת אחת עוד לא למדתי, להתאפק מלהגיד: “שנאתיך!” או “אהבתיך!”

אינך רוצה בי, אינני מעיז לאמור: “שלך”.

מצב קשה!

שלום רבקה’לה

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה. יום ו', 28 יולי 1911

ילדותי המאד אהובות,

אתמול העיר אותי משנתי ברד של נשיקות. חשבתי – חלום. פקחתי עין וראיתי שכדאי לפתוח גם את השנית, יען שהילדה היותר טובה שמדן ועד באר-שבע עמדה אצל מיטתי: בבית טוב עכשיו. צלצל ²⁴לא הביאה אתה מתנה. רק האדון מושנזון (המורה הצרפתי שהתוודעתן אליו אצל הופנקו) ²⁵בא אתה ואנחנו שמחים לעצרו זמן-מה אצלנו.

אני משתדל להירתם שוב בעבודה, והדבר פחות… קל ממה שהינכן חושבות. יהודה זַלדִין ממהר לנסוע, על כן הנני מוכרח להגביל את מכתבי, תקוותי חזקה שלא תאלצנה אותי לכתוב. את, שרה, הילדה היותר רעה שאני מכיר. מה היה לוּ באת אלינו מעט? האם העולם היה נחרב או החתונה מתאחרת חס-ושלום?…

עם צלה כבר נכנסתי ב- Diplomatische unterhandkungen²⁶ אודות התארחות אצלכן. אותה יהיה קל לפתות, את אמי ואבי אולי פחות. בכלל אנחנו מסדרים complot²⁷ (צלה בראש!) שאמא תסע דמשׂקה ושהעלמה תישאר עקרת-הבית. נראה.

בכל-אופן מרשים לכן לבוא ביום הראשון עם החוואג’ה, למען לטכּס עצה. לעת עתה שלום! ובכל לבי…

שלום רב-רב לכולכם

אבשלום

                                                                                                ***

יפו, 12.10.11 ²⁸

ילדתי,

מלה אחת. אני רוצה להספיק לשלוח. מה שאתנו הינך משערת ומבינה. כל רגע ידיד, מכּר, קרוב, מלח על הפצעים, דמעות וקריעות-לב.

בכל זאת הן שקטו כבר מעט מאפס-כוחות, כנראה, וזה שני לילות שישנו. אני נחנק, שקט, ומתחיל לחשוב אודות מחר.

שלום לכולם, חבקי את שרה, לך לבי.

אבשלום

                                                                                                ***

יפו, מוצאי שבת, 14.10.11

אהובתי,

הלא צריך לכתוב לך, ילדתי הטובה, הלא את רחוקה, דואגת, מתעצבת אולי. לשמוֹח ממכתבי בלי ספק אינך מקווה, אבל צריך לשוחח מעט, אולי ירווח לי לכל הפחות.

עבר, הווה, כנראה שרק את העתיד איננו יודעים.

רק לפני שבועיים ברגע הזה שוטטנו בחצרכם ובחדרים, התגנבנו למען להיות רגע אחד לבדנו. נדמה לי עוד ברגע זה כי אני חש את שפתיך היקרות על פי. חיכּינו לעגלה עד חצות הלילה…

לפני שבוע הבאתי את סוניה וברגע הזה שכבתי ישן, הרוג, עייף, וישנתי שינה צעירה ובלי חלומות.

הלילה אינך על ברכּי, חביבתי, אינני ישן; האם עלי להוסיף גם: “אינני עייף”, הלא לא תאמיני לי כמה גדולה הלאות, רבקה, כמה נורא העצב!…

צלה בוכיה על הספּה, בחדר השני בתוך החשכה תבנית אמי, היא מניעה בראשה. כן, הראש! זה איזה מין אסון. אינני יודע. או שחלשו כתפותי או שכּבד ראשי, אבל קשה, קשה מאד לשאתו.

                                                                                                  ***

ולחשוב כי כל זה כלום, כי לא השתגעתי, כי לא מַתִּי, כי עוד אשכח, כן אשכח! וגם צלה, וגם כוּלם. ומדוע תארך איזה מחשבה, יתמיד איזה זכרון יותר מגוף שחי וברא חיים. והדי ילדוּת שבים ועולים על לבי: “כי עפר אתה ואל העפר תשוב”.

וכל המלים האלה לא ישַׁנו כלום, אבל כלום, לא יחַיו את המתים, לא ינחמו את החיים, לא יבראו כלום. פיטפוטים, הבל…

שמחת-תורה! איה השנה העברה!?

ואייהו הכוח – אל, אליל, שטן, אדם – שיגיד מה יהיה בעוד שנה היום? איש? הלא רק מוץ אנחנו.

ואני אומלל מאד, מאד.

                                                                                                ***

ומושבותינו נסגרו.

אני מוצא כי טוב עשו. המחלה, כך אומרים, מתגברת בחיפו: התפרצה בחברון, ומתפשטת. צריך, ראשית-כל, שלעת עתה תהיה הכּניסה חפשית ליפו, ואחר ממושבה למושבה. ²⁹

אני נשארתי פה לחכות על ניסן. צריך לקנות דברים שונים השייכים לעבודה ולכלכלה ולהיות מוכנים להסגר רציני. תיכף בגָמרי אשוב הביתה; אמא, יוכל היות, כך הייתי רוצה, תישאר פה עד שתסתדר צלה ותחל את לימודיה.

                                                                                            ***

מתי אֶראֵך?

פה כל-כך רע לי. אני שונא את הבית וחלק מאנשיו. מוכרחים לדבר ולהתווכּח אודות שאלות אשר הלב רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. אין מה לעשות והראש מתפוצץ. אין “נפש” הדרושה בעצב והלב מתפקע…

אני מתגעגע, רבקה, מתגעגע מאד…

את אסרת אותי הראשונה, רבקתי, עתה עוד אוסר אותי קבר. הקבר השאיר כל-כך הרבה חרבות, געגועים, וחלל ריק בלב. ואַת שׂמת בו כל-כך הרבה אור מעת שהואלת להיכנס לשם.

ומחשבתי נדבקת אליך, ואִתך הסליחה.

צריך לגמור; איך ידידתי החביבה? לי נדמה כי לאהוב אותך, לנשק אותך זה כלום, זה לא די… הייתי רוצה לברוא לכבודך לב חדש עם רגשות חדשים.

אִמרי שלום לכל אהוביך.

הנני קובר ראשי הדואב בחיקך,

אבשלום

                                                                                               ***

חדרה, 17 אוקטובר 1911 ³⁰

רבקתי,

לילה, בדידות וכאב.

מחפש אני סביבי בתבל אל מי או אל מה לקשוֹר את מחשבתי הנוגה, והוגה אני בך, ולבי אליך, והעבודה היחידה שהנני יכול לעשות ברגע הזה – הזה אולי אומרת גם אתמול גם מחר – העבודה היחידה היא לכתוב לך.

איה הם הרגעים שהייתי מתישב למען לכתוב לך, שהייתי משתדל לחשוב במקוריות, להרגיש בהתרוממות ולכתוב נאה למען שימצאו דברי יותר בנקל את מסילות לבבך?… אַיָם הרגעים ההם; לי נדמה שזה כל-כך רחוק, כל-כך אי-אפשרי, שזה קרה במשך חיים אחרים על אדמה אחרת, חיים וארץ שעברו מבלי שוב…

מה יתן ומה יוסיף לי עכשיו לחפש מלים. הלא כך וכך כבר ראית אותי בכל כיעורי ובכל חולשתי, ועתה מה?…

רציתי לכתוב לך עוד ביום. היתה הזדמנות לשלוח, ועם הזדמנות צריך להתחשב במצב שהננו נמצאים בו עכשיו. ולוּ ידעת למה לא כתבתי. בזמן אחר הייתי בוש להודות, אבל הלא כבר חדלתי להסתיר ממך כלום. ישנתי, כן, אל תתפלאי. הייתי כל-כך רצוץ, כל-כך יגע עד שגם בשבילך לא יכולתי לקחת את העט בידי. שכבתי אין-אונים. הגשם שרָעַש והתרגזוּת עצבּי עוד נלחמו שעות אחדות נגד העייפוּת. לבסוף נכנעתי לפני תרדמת-העופרת וכשהתעוררתי היה חושך, ערב, מאוחר…

                                                                                                ***

יצא כך שממש למלאות השבוע יצאתי מיפו.

באתי עם עגלתנו. היא היתה טעונה משׂא לעיפה. נסענו כל הלילה. בּגַלגִילָה ³¹התחיל לטפטף גשם. הגשם הראשון! בכמה שמחה אני פוגש אותו כל שנה, הלא הינך יודעת. הוא בא לבשׂר חיים, שדות עוטים בר, עבודה, מוציא הוא אותנו מהמצב האי-ברור של הסתיו המתרגז, ואני אוהב אותו. והפעם פגשתיו במרד ובהתמרמרות.

יראתי פן יתקלקלו דברים שונים שהובלתי; והעננים השחורים והלחוּת והעייפוּת, והרטיבות והעצב, והכל העיק כל-כך נורא על לבי.

נדמה לי כי שׂריד אני מאיזה מחנה שנוּצח, פליט שנס מנוסת חרב ותבוסה, שחי אני חלום-בלהות, וכי רק עם סוף החיים יהיה סוף החלום.

ובכל זאת עלה השחר, ואני הגעתי.

                                                                                                ***

איזה חורבן!

כל מה שראית ברגע הראשון, לא-כלום; אפס ואין. ברגע הראשון מעיבים על המבט הדמעות. הכל עוד בערפילי הכּאב מתעטף. בוכים ואין זמן להתבונן, לבחון ולמדוד.

אני לבדי בביתנו.

לבדי.

נדמה לי שנשמה חוטאת אני, שהוגליתי לתוך קבר גדול.

האמנם זה הוא המזנון, זה הוא המיחם, הכּיסא, הדיוֹתה? לי נדמה כי כוּלם שינו פניהם, כי אחרים הם.

חדר האבות ריק. אמא? כן, ביפו. אבי?!… לא, לא יוכל היות. גם הוא ישוב, המיטה עומדת כאילו מחכה עליו. אי-אפשר! חלום ריק! איך?! הנה קנה-הדיגריות שלו, זה עכשיו בחפּשׂי מה ללבוש פגשתי את בגדיו, ע"פ טעות לקח אתו לדמשק את כובעי, אני רואה עוד את הצחוק שלו: “הלא אנחנו שותפים”, אמר לי. את הכובע הזה לבשתי זה עכשיו. אבא בוודאי יכּנס עוד רגע, אנה הלך?…

אבל הנה התרמומטר, כלי ארור! המידה האחרונה… כ-°35. זה כבר בישׂר את המוות. הנה הספוג שרחצתי בו את פניו, אחרי שמת, למען שיצלמוהו. אה, כן! אבא הלך רחוק. הוא לא ישוב… לא! כל אלה, קנה-העישון, צנצנת הסַחַרין, הספוֹג, המיטה, הכל כבר לא ישמש.

מת, מת, מת!

אינני רוצה להרים ראשי, נדמה לי כי כל הקירות, כל הכלים, כל הרהיטים פוערים פיות של זוועה למען ללחוש, לצעוק, לנבוח, לרעום לי מלה אחת.

מוות!

בודד, לבדי, הנני בביתנו.

ואַת אינך יכולה לשער, אהובתי הזכּה, איזה חורבן סביבי ובלבּי פנימה. הרס! הכל מנופץ וחרב, איזה דבר עבר שם שהכּה את הכּל שאִיה, הכל לרסיסים. את התאוות, את התקוות ואת החלומות. ארבה זולל? סערה? שריפה?

הרגע הראשון לא-כלום. מקבלים פצע. הימום. אבל אחר, כשהפצע מתחיל לזוב ולהעלות כל מיני חלאה ומכאובים, אחר אפשר למדוד.

לשבת עכשיו בעיניים יבשות וליהגות. מת! אין תיקון, לנצח, די! צריך לעבוד, לחשוב, לחיות, ללכת עם החיים ולהתלכלך, להיטמא, להישָפל. להיסחף עם הזרם, ואף פעם לא לחשוב יותר: הנני חפשי! אצלול, אטבע! הזרם יסחַף. נבלָתי ולא גופי החולם לדרור, הלוחם לחופש! אסור! אסור! אסור! מלה נוראה שרק עתה אני מבין שני מושגיה: אסור – אינך רשאי! אסור – אינך חפשי! אסור למרוד, אסור למחוא, אסור להיחלץ, אסור אתה!

נורא!

ואינני יכול לקבל את הדין באהבה, אני איני יכול. חדל-אונים אני לצבוע את המצב בצבעי-תרמית יפים למען לחבּבו עלי.

הכּאב הזה מתפתח לפי חוקי כל הכאבים הגדולים. אם מורד אתה ומוציא כוחות ועצבים לנצח, אוי לך! הכאב מתמרמר, מתגבר, גובר, מכניע, רומס. אם הנך פושט ידיך מבלי לכווץ אגרוף, סוגר עיניך מבלי לכווץ עפעף, לאט, לאט מסכּין הינך, שוכח הינך, מתרגל וחי, ויום כי תקום וּלך רוח מעט והתפלאת איזה דבר חסר? מה? אה, כן הכאב! הסכּינו אליו כאל השכן הרע שאי-אפשר להיחלץ ממנו.

כן, לחיות! למה שאיננו מוות אנו קוראים חיים. להסכין, להתרגל. יום-יום ליַבּש עוד פינה קטנה בלב, יום-יום לשכוח מעט; ולהגיע פעם, באחד הימים הרחוקים של העתיד הרחוק, של העתיד האורב כחיית-טרף לכולנו, לאותו המצב של שפלוּת ושקט.

מה חסר? מה? אה, כן! אבי!

ובזכּרון יישאר אז רק זכּרון מטושטש ודל של פרצופו הגשמי והרוחני של מי שחי ומת, ורק הד מוזר ובלתי-מובן של הצער הענקי שיהיה אז “עבר!”

שיכחה!

ובפרט זה מענה אותי! הרגש שמוכרחים אנו לשכוח, שהסביבה, החיים, הטבע, הכל, מכריחנו לעוולל הנורא הזה.

“לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דוּמה, ואנחנו נהלל יה מעתה ועד עולם, הללויה!”

כמה אירוניה!

כן, כך הוא. רוצים לא למות? שיכחו המתים.

לוּ ידעת איזה מלחמה, איזה התאבקות!

הלא רק אתמול, רק עתה. וכבר למען לזכור פרטים ידועים של הפּנים רץ אני אל התמונות… ותמונה מה? האם לא מוות, האם לא תנועה קפואה, בלתי-משתנה? אבל מי יזכירני את החיים, את הזיק, את הנשמה? מי? החיים כבר משפשפים את התמונה בלבי, למען מחקה, כמו שהמוות מכרסם שם, בקבר. תחת האדמה…

הגשם הראשון ירד היום.

על הגבעה שהקימו המקבּרים על קברו יצמחו עוד מעט עשבים ופרחים.

רואה אני מפּה את פניו תחת הלוחות, תחת האדמה, כמו שהיו בעת שירדו אליו בפעם האחרונה למען לסגור את עיניו. בוודאי שוּנו כבר באופן נורא. עוד מעט והכל יתחיל לזוב, והכל יהיה רקבון, מוות! מוות!

עפר אתה ואל העפר תשוב!

והפרחים והעשב יירדו באלפי שרשיהם והגיעו עד הגוף, ונכנסו בעיניים, בפּה במוח, בבּשר, בעצמות, וזללו ושאבו, וטרפו את כל שארית האדם, ומתוך המוות יבראו להם ירק, צבעים, פרחים, אביב, חיים. ושמש הקיץ תיבּשם, ורוח הסתיו יזרֵם, וּזרעוּם מימי החורף לארבע כנפות השמיים, והלכו זרעיהם לברוא חיים באשר יבראו…

ומֵתי יהיה כלא היה…

ולבי זועק, נקרע, בוכה, שותת דם. ובכל-זאת אני נשאר חי, ומחר, בעוד שנה, שנתיים, יכבשוני החיים ורקדתי, ושרתי, ואהבתי, ושכחתי.

ובכל-זאת אוהב אני ומתענה עינויי-גיהנום?

מי יחדור לתוך הרז הזה, ירא אני להעמיק, לקרוע הצעיף, אפשר להשתגע, וגם זה אסור עכשיו!…

                                                                                                  ***

גלמוד אני בבית הגדול.

והוגה אני בך, מנחמת, אהובה שלי. הנה עיניך הבוכיות, שפתיך הלוחשות, ידיך המלטפות, המיטה במקום בו התרפקתי עליך בתבערה הראשונה של פצעי.

ומחפש אני אותך, ושואף אני אליך.

איך לדבר אליך, ילדתי החביבה? הנה החדר שרק לפני פחות משנה פגשתיך בו, רחוקה, קרה, זרה. כמה רקדו אז פה. כמה אור, כמה שמחה, כמה צעירוּת ותאוות-חיים.

מנורה קטנה מאירה עתה על אי-הסדר ועל אֵבלי. ואַת רחוקה. אבל כמה שוֹנה הכל. נולדת בשבילי בשנה הזאת, הינך קרובה, הינך חמה, הינך שלי, קנין וכובשת גם יחד. אייך אהובתי?!

חלומות חלמתי…

להיות חזק לעוּף למרומים לחוּגי השמש וספּירי הרקיע, וילדה קטנה בזרועותי, דבר קל כל-כך, וזרועותי פשטתי אליך.

ואני עוד חולם והסער מגיח וישבּר כנפי, ותקוותי הכּה לארץ.

וזרועותי עוד דבקים בך לחבּקך, אולם כנפיים כבר אין. וכבד אני כעופרת ומכוער וזוחל כתולעה, ומכביד אני עליך ומחשיך עליך בצל עצבי, אֶבלי, ויגוני.

ובא אני עוד להכות על פּתחי לבבך: הבי ניחומים! הבי אור!

אנוכיוּת מזוהמה!

ולבּי מכּני, מכּני. ואני אין-אונים. ומתרעם אני על היוֹשר המוחא, ונס אל חוּבּך.

ומה תכלית?!

כנראה, רק האדמה הקרה משבּיחה את הסער, וכל זמן דם בגופות הגופות נצמדים, כל זמן זיק בנשמות הנשמות מתלקחות, ותחבולות אין…

ועוד יותר אני קושר ותוקע מחשבתי בך, המו לוּ היה שמך איזה קמיע, סגולה רזית להתעודד.

אֵי לקחה חולשתך, ילדתי הנדיבה, את כוחה?

כמה קטנה ופעוטה תאוות גופותינו הצעירים מול העובדה הזאת… לא רק בכל גידי ודמי, שיהיו פעם בכל-אופן בוץ וחלאה, אני אוהב את גופך שיהיה פעם לאֵפר.

רוצה אני להתנחם בשקר זה, כי לרגעים אני מתרומם לאהוב רק… הנני מתבייש לכתוב מלה זו, שהייתי כל-כך רוצה להאמין בהוויתה.

שלום, נשמתי.

אבשלום

                                                                                                    ***

18.10.11

חביבון יקר,

כתבי איזה מלים. לא ידעתי כי הולכת עגלה ועושה אני בחפזון. היום בוודאי יילך גם שליח מיוחד להביא לכם ירקות, הכיני למעני איזה דף וספּרי אודות הכל. נשיקותי החמות.

שלך,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה, יום א' 22 אוקטובר, 1911

ילדת לבי האהובה,

אינך משערת, אפרוחי הקט, כמה היכּני לבּי וכמה הצטערתי בשני הימים האלה. לדעת כי הינך מחכּה, כי תתגעגעי, כי תצטערי – זה היה נסיון גדול בעד סבלנותי…

ולבי הלא הולך והולך בלי הרף אליך, ואני כל-כך חפצתי להיות בקרבתך, חביבתי, כשהנני חושב כי אמנם כן, כי האפשרות ישנה עוד להתראות, כי אני יכול עוד לאסרך בין זרועותי, לנשום אותך, לשים את הראש בחיקך, להיות לרגליך, הנני עוצם את עיני, נדמה לי כי גלים נושאים אותי בחלום רחוק מול ארץ אחרת שאין בה צער ומכאובים. נדמה לי כי חש אני את חוֹם חופתך היקרה, כי איזה לחישה אוהבת שרה באזני, כי ריח שערותיך נודף באפּי. ושב אני בלי הפוגות אל החלום היקר והאכזרי המקרב אותי אליך.

קשה ומיותר לחפש את הסיבות שמנעוּני לנסוע. העייפוּת ראשית ואחר איזה בושה, איזה פחד שאינני יודע לבארו. וגם, וזה היותר נורא, איזה אינרציה, יותר נכון עוד ³² négligence כללית של הגוף ושל הנפש שתקפה אותי מעת היותי פה.

וגם לעשות יש מה. אמנם אינני עושה גדולות, זאת הינך מבינה בעצמך. אבל יש מה לעשות. היתה לנו אסיפה נחוצה ונכבדה בליל-שבת וישבנו עד שלש. במוצאי שבת (אתמול) עוד הפעם אסיפה. נוסף לזאת מסרו לי אתמול בצהריים מכתב (שהיה צריך עוד להימסר שלשום בערב), והנני חושב אם לשוב ליפו או לא. אם אסע אז זה יהיה בלי ספק רק ליום אחד. הנני מחכה הערב לבוא דודי (י. בלקינד), הוא יביא בלי ספק מכתב ואולי גם פרטים אשר על-פיהם אוכל לשפוט יותר טוב את המצב.

האמצעים לנצח, למה שאַת חברי היקר, קוראת להתעודד, אינם מצליחים לעת-עתה. אתמול היה פה שמח: אהרן סמסונוב חנך את ביתו החדש. אחרי בית-הכנסת הזמין אליו. אני לא הלכתי. בערב נכנסתי לביקור יען שהנני עתה היחידי פה, ושהגברת היתה יכולה לחשוב כי זה בשל יחסי אליה. ישבתי שם כחצי שעה וָאֵלך. אחרי האסיפה שבו לשם. הפצירו בי ללכת, לא רציתי לפרוש מן הציבור שיאמרו כי את אֶבלי אני אוֹכף על כולם, וָאֵלך. ניסיתי לשכוח. אַת בוודאי מצטחקת. שתיתי, שרתי, כמדומני צחקתי. אפילו כשקרבה אלי בעלת-הבית ואמרה: לוּ היה הזקן, אז הלא הייתי רוקדת אתך וַלס, והפצירה ואמרה שאיש לא יפגע בי (כמה אנשים נמוכים, ילדתי!…), רקדתי אתה. וכל הזמן הבטתי אלי. לא אני שתיתי, שרתי היתה איזה מין נביחה שאחר צרח אותה. הצחוק צילצל באזני כחרם שבור. איזה שוֹט סבב אותי כמו גלגלון. זה לא היה בכל-אופן ריקוד. ובלעדי זאת הלא ראיתי כי כל האנשים הקרובים במעט (ווזלינסקי, ד"ר ברין, א. סמסונוב) רצו להיות שמחים, לאכּוף את החדוָה, לשכוח גם הם. ואני חסתי עליהם. מיראַת העצב והכּאב רוצים האנשים לשמוח. לא רציתי להעציב את בעלי-הבית שבּכו רק תמול אתי יחד. אבל ראיתי כי בלב גם הם לא צוהלים. הזכירו את אבי. ואני ראיתי בדיוק את פניו ותנועותיו ברגע הזה, שמעתי את בדיחותיו על הדור של היום שאינו יכול לשמוח, מרגע לרגע עצמתי את עיני, וחשתי קור עובר בגבּי ובשרשי שערותי…

שכבתי בשלש וקמתי בחמש.

וכך הולכים חיי. צרות כפי שהינך יודעת, ועוד יותר. וזאת רק ההתחלה. עוד תבואנה, העיקר עוד לפני. את האינוונטר החמרי עוד לא עשיתי, ואת האינוונטר הרוחני הינך יודעת יותר טוב ממני. אלף פעמים ביום אותה השאלה:

מי יש לי עתה בחיים?

תיכף למען לא לימוֹט למען לא להתחרר וליבש בתוך הזוועה, אַת רבקה; ואחר שנים-שלושה ידידים שלא ניסיתים. אלה כבר ³³ arrière plan. ואֵם ואחות אשר אני שייך לקניינם, לאינוונטר שלהם, שהן תצטרכנה לסמוך עלי… אַת רואה כי החשבון לא שמח…

אודות געגועים ועצב לא אַספר לך.

עכשיו הנני מעט פחות לבדי. בא הנה אברהם שניידר. את זוכרת אותו צעיר, אהובה של רחל טופורובסקי, ששתיתי אתו “בּרוּדרשאפט” בראשון-לציון? הוא יעבוד פה מעתה. בשני הימים האלה היה חפשי וישב אצלי כל הזמן. הוא משתדל לנחמני ולעודדני קצת. יש לו האופי, העבר וההווה הנחוצים למען להבין אותי, וחושב אני כי הוא אוהב אותי.

זה הכל.

ביום החמישי בוודאי כבר תבוא אמא. צלה כותבת. ילדה מסכנה… סגנונה וּכתבה מזכירים את כתב-החרטומים. צריך הרבה כובד-ראש למען להבין.

ביום הראשון הבא הנני מקווה שאַת, אהובתי, ואולי גם שרה, תבואנה הנה להביא אִתכן קרן אורה לנו, הראשונה שתיכּנס אל חורבננו. הייתי רוצה לשבּת, אבל יום הששי לא יספיק לאמא ולרחל להביא די סדר פה למען קבּלכן.

להתראות, אהובתי אין-קץ.

הנני אוהבך, הנני מחבקך, הנני מנשקך וכולי-וכולי עורג אליך, כמו את הווית חיי היותר ממשית.

אבשלום

שלום רב לאמך ולאביך היקרים ותודה מעתירה על הזמנתם החביבה. אמרי להם כי להזמינני לא צריך. כי גם אם לא ירצו אבוא עוד… ³⁴ plus souvent qu’â mon tour אִמרי להם כל תודותי ואהדתי.

א. פ.

                                                                                                  ***

23.10.11

ילדתי האהובה,

קיבלתי את מכתבך מ-22.10 ולבי נקרע בקרבי. מה לעשות, חביבת-נפשי, צריך לסבול. הייתי נותן את חצי חיי למען למחות מלבך את השנה האחרונה, למען השכיח לנצח מנפשך היקרה את שמי ואת זכרי. אולם הדבר לא בידי, הננו אסירי החיים ועל כן מכאובַי – ייסוריך, וצרותיך – כאֵבי. כך הוא, צריך לנסות להתרגל.

היום כבר הלך מכתב אליך. הנני כותב לך עוד הפעם, הייתי כמדומני בימים האלה כותב וכותב לך בלי הרף, למען לחשוב יותר אודותיך, למען לשכּוח, למען להשתכּר…

הנני שולח לך מכתב מהאדון אהרנסון. אינך משערת כמה טובה מביאות אתן לפעמים שורות אחדות. החוב שאני חייב לו הוא אחד מאלה שאינם מסתלקים בחיים. את המכתב תחזירי לי, כמובן.

אני נוסע ליפו. הנני חושב כי מחר אשוב. אמא, כפי שהנני מקווה, תבוא ביום החמישי, לא יאוּחר, על-כל-פנים… מיום הראשון.

די, אהובתי; הנני עייף ונרגז ועוד צריך היום לרכוב שמונה או תשע שעות. ה“חיים” התחילו בשבילי, זאת אומרת כי עשיתי היכּרוּת מאד קרובה עם המוות. לפעמים מחשבת המוות מעודדת מאד. הבטחון כי לכּל יש סוף, כי לכּל גמַר, נחמה גדולה בייסורים. לא טוב רק שאיננו יודעים בדיוק את המרחק שמפרידנו מגבול שני המצבים. לחשוב כי זה יכול להימשך כך, זמן רב, רב, מעציב מאד. ואולי שווה? הלא כך נאסף חוב גדול שהחיים יוכרחו לשלמו לנו. אני בכל-אופן לא אֵאוֹת למות בטרם אדביק עוד פעם אחת שפתי לשפתיך.

אבשלום

שלום להוריך הטובים. לשׂרתי על חצי הגליון השני שורה, לשֵׁם ולרעייתו שלום.

שלך, שלך אוֹרתי הקטנה,

א. פ.

                                                                                                 ***

חדרה, 1 לנובמבר, 1911

לבּתי האהובה,

אם נעצבתי אל לבי הינך מבינה בעצמך. אבל לא רק מהרגש האנוכיי על שאינך באה, הנני גם נעצב מאד על שאמך חולה שוב. מה יהיה סוף הדברים האלה?

בבית עובדים, עושים סדרים, שבים לחיות… קורים פה דברים משונים: שוכבים במיטות מוצעות, יושבים אל שולחן נקי, ועוד פלאי-פלאים שאיבּדתי הרגלם פה.

מאיין הינך לוקחת שביתנו מלא אורחים? כלל. רק הא' בלקינד פה והוא הן נשאר. עכשיו פה גם הא' מ. חנקין, אבל הוא רק לוקח ארוחותיו אצלנו וישן הוא אצל אחיו. כך, הננו לבדנו, אמא ואני, אני ואמא…

במה שנוגע לפרזנליכקייט ³⁵ \שלי, הנני חלש מאד, כנראה באה ה-r é action ³⁶ . אמי והרופא רוצים שאקח חינה³⁷ . אִמרי בעצמך, חביבתי, האם אין אלה שטותים בעלמא? אמי מתהלכת כצל, עובדת, משוטטת בפינות, מתבודדת, מתגעגעת ומראֶהָ פולח לבּי.

מה עושה את? מה שלום ספּתנו היקרה? אני מתגעגע לשתיכן, סוגר לרגעים עיני למען להיות אתכן במחשבה. נורא כמה הלילות ארוכים פה… לילות בלי נשיקות, ימים בלי שמש, תהומות נצחיים. החורף אורב לנו, רבקתי האהובה, עם הקור, עם ענניו, עם כלאוֹ, עם צוֹמוֹתיו הארוכים. לבּי נקפא בקרבּי ושפתי מתכווצות, בזכרי אלה; ולחישה באה ממעמקים: אין לעזור… אין לעזור… הנה גם ליומיים אמך לא רוצה לעזבך הנה. אבל אִמרי לה שסוף-סוף תכריחני לגנבך ולא להשיבך כלל. או לא! מוטב לא להגיד לה כלום…

ראשי כבד עלי, חביבוֹני הלָטיף, ואינני יכול לפטפט יותר. והן גם ככה קוראת את לי פטפטן ותמיד רק מגדפת אותי, ולמה לי להוסיף?

אִמרי שלום לכולם, בייחוד לאמך, וכי כועס אני עליה ועל לבּה ³⁸

שלום, מלכתי הקטנה! הנני מדביק לבי וּשׂפתי לרגליך הננסיות, לשוּלי שמלתך היקרה, לקצה סינורך המבוּשׂם הנני שם ראשי על זרועותיך האהובים, על לבּך החם.

הנני שלך בלי מעצור,

אבשלום

                                                                                                ***

חדרה, 1911 10 November
³⁹ ילדת-געגועי האהובה, שלום.

השבוע השאיר בלבי חלל ריק. לא כתבתי לך אף פעם ואַת, אכזריה, לא זכרת אותי כלל. מה זאת, רבקה?! הנה מַתנו שבוע אחד וחיינו לא היו משותפים, כך לא טוב.

מדוע לא כתבתי? הלא הינך יודעת…

שבתי ביום הראשון. קורספונדנציה גדולה חיכּתה לי. הלכתי לאסיפה. עזבתיה אחרי חצות. הלכתי אל סמסונוב.

החולה שכבה. בחדר אחד שכב בעלה חצי הרוג על הספה. הרופא ישן בחדר השני. עליה עמד אחיה במניפה. איזה צבת דחק את לבי ואזכור רשמים שעברו.

בכל-זאת, חשבתי, הבטיח לי הרופא יפה כי תיחלץ מן המיצר… האמנם?…

לקחתי את המניפה מיד האח, עמדתי עליה ואשמור לבל תזדעזע, לבל תשליך השמיכות. עמדתי ואשמור. זכרתי את כל הסיפורים אודות כוח ההיפּנוּז. ואלטוש עיני. ואחשוב בכל מאמצי כוחי: “…בעל יש לך. בעל, גם ילד קטון, איך את יכולה?…”

כך עד שלש. הלכתי הביתה ואשכּב כהרוּג. בחמש העירוּני, בשש אחרי התפילה רצתי לשם… היא כבר היתה מתה משעה וחצי.

ממש ארבעה שבועות אחרי מות אבא.

אותה משכתי מעל גופת אבי, ואני הבּן הוכרחתי להוציא את הזרה מן חדר-המוות. עתה אוּלצתי למשוך מעליה את אחיותיה ואמה. הבטתי על פניה, הצַתִּי נרות למראשותיה, ואחשוב אודות חנוכּת הבית, אודות הוולס האחרון אתה, אודות הלצותינו ביום השבת בעברנו על-פני ביתה כששכבה בקדחת צהובה, זוכרת? אמרת לי: “הלא אני רואה כי יש לך חשק נורא ללכת…” וזכרתי כל זה וכמו פעמון של מוות צילצלה בלבי המחשבה: “החיים, החיים, אלה הם החיים!…”

                                                                                                  ***

הייתי מחוֹצבי קברה, הייתי ממורידי מיטתה. קברה קרוב לקבר אבי. נשאתי פרחים על קבר אבי, הם שכבו כשעתיים למראשותיו עד שחצבנו את הקבר. ואחר השלכתים על גופה, טרם נפלו עליה חפני האדמה הראשונים.

בכו, כיסו, הלכו.

היא בלי ספק כבר נרקבה.

החיים, החיים! אלה הם החיים!

                                                                                                   ***

ועינויים מכל צד.

בחיים הפרטיים, האנושיים, הציבוריים, והיהודיים. רע ומר!

אמי יושבת על ידי, עגומה, חשכה, זקנה, מרגע לרגע אני מעיף לעברה עין וצעיף שחור יורד על לבי.

וצריך לעבוד הרבה, וגם מעט קשה עלי. ואני עייף, שבור, ומלא געגועים. לוּ יכולתי אז הייתי הולך אליך מעט. אבל באמת חטא לעזוב את אמי.

החיים!

                                                                                                 ***

צלצלוֹן [צלה] שואלת עליהן בכל מכתב ומברכת אתכן. מכתב שלה כבר שוכב פה מיום הראשון. סלחנה לי. אמי תלך אולי ביום השלישי ליפו. מדוע לא הודעתן כלום מאדון אהרנסון? האם הנהו בא, אם עוד אפשר לכתוֹב לו? ⁴⁰ מדוע אינך מתערבת בחיי, מדוע עוזבת אַת אותי לנפשי? כלום נשמתי הפקרת, כלום אינני שלך?

מאף מתחרה בשמלות אין לך לפחד בתוך לבי, אבל אחת יש שיכולה לגרשך משם: המילנכוֹליַה! אל תתני לה להיכּנס לאורך-ימים. מחלת-מורשה זו במשפחתנו. השתדלי שהעצב לא יגרשך.

די, רבקתי האהובה, די לצערך ולשׂרוט על לבי. סלחי לי, אבל למושלים צריך להודיע בדיוק את הנשמע בארצותיהם וממלכתך הלא לבבי, ואני הנני רק הפּקיד המצווה, והמרד גדול, מלכתי היקרה, וידי קצרה להושיע: והנני מודיע…

די, די!

הנני שולח לך חבילת שושנים ואֶת… (להבדיל) ואת… לבי.

שפתי כבר נשרפו מייחוּל.

אבשלום

                                                                                                ***

שבת, 1911 November 4.11 בבוקר

רבקתי,

כך:

חנקין לא נכנס אתמול. הרץ שרציתי לשלוח לא רצה ללכת בלילה. קיבלתי מכתבך, בּובּתי. כבר התמוגג לבּי מנחת. רצתי הביתה.

אבל עלי סוככים האלים בכנפיהם.

אל השולחן והנה לאמא קר, לא טוב והיא שוכבת.

אל הרופא.

הוא מרגיע אותי: זאת כנראה קדחת-עצבים. בשבילי זאת ה- r é action [ריאקציה] שמתחילה לבוא.

קר וחם. כאב ראש וגב. אנחות.

על הטרמומטר כבר אין הטמפרטורה האחרונה של אבא… הוכרחתי להביט עליו כל הלילה.

החום היותר גדול היה º 39. עתה ברגע הזה º 37.

שמתי תחבושת-ראש כל הלילה. רפואות לא נתתי עוד. הרופא אמר שאם אפשר לצאת מבלי זה, מוטב. הבטיח לעשות הזיית חינה. ⁴¹

אני רעוע, מה לעשות?!…

כל-כך כבד על לבי, בתי הקטנה, עלטה כל-כך עבה…

הנני לבדי, לבדי…

מתי יבוא הסוף לכל העינויים? מתי הנני יודע גם-כן, אבל אסור להחיש את הגאולה.

תראי כי פעם יפקע לבי לפתע מייסורי-אהבה לכל אלה שהינם בתוך נפשי ודמי…

הנני מאַמץ אותך אל לבבי,

אבשלום

                                                                                                 ***

13.11.11, חדרה

רבקוני, שלום לך מנחמתי הטובה!

ואני כל-כך חיכּיתי לך אמש!… ידעתי שאת באה, אבל ⁴² presentiment בעד העגלונים שלא הלכו לא היה לי כלל. וסוף כל סוף הלא באה עגלה מזכרון-יעקב… עגלונים רשעים! באמת אינם שווים להוביל את בּובּתי הקטנה.

לאמא הוטב. עשו לה בשבת בבוקר הזיית חינה והקדחת עברה. אבל נורא מה-חלשה הינה, ופניה כצל…

את שם קיבלתי אני הפעם, כמדומני שזאת לי הפעם הראשונה שהוא אורחי. ולו ידעת איזה חשבונות יפים עוררה בלבי העובדה הזאת; כך: שֵׁם ואני נישן בסַלוֹן, אני על מקומך, ואת תישני אצל אמא במיטתי… את מבינה, טיפשה?! סכלה מטופשת! ואַת לא באת.

וגם לראותך היום קיויתי: הזקן, ר' שם-אפנדי [סם אהרנסון], החליט אתמול כי הוא יהיה רצוץ ושבור הבוקר וכי אני אסע לחיפה לפגוש את החַווגַ’ה. כבר הייתי שמח, אף שאמי לא לקחה חלק בשמחה זו; והנה הערתי את שם והוא⁴³ frais et dispos; לכי והאמיני באנשים נשואים!

אתמול לבשתי בפעם הראשונה את מעיל-החורף הצחור שלי, ומצאתי בו את הקרע שעשה לי נבּוּט ערבי תחת ארכּבתי הימנית. ועל הלב בכיס השמאלי מכתב עם ⁴⁴ description é pique מקטטה פעוטה והמכתב בתוך מעטפה עם מרובעים ירוק-צהבהב. וכששואפים ממנה, נכנס אל תוך הלב ריח רַזֶדָה,⁴⁵ שעושה אותי לצעיר בשנה אחת, ולמאושר… למאושר.

הילדה הקטנה ההיא חשבה אז אודות דֶקלמָציה [דיקלום], ואני… אודות האמצעים להגיע אל הנשיקה הראשונה.

אַת יודעת, חתלתול שלי? יש לנו כבר… עבר⁴⁶ s.v.p., עבר ארוך של למכתבים, כבר יכולים אנו לאמור בגאוָה: אז, אז בימים ההם.

די. אחיך האי-סבלן כבר שאל: “איהר האט נאך א סך צו דיססערטירן”. ⁴⁷ לא! לא אַ סך, רק נשיקה הורסת חזה, מפוררת עצמות, וקורעת שפתיים.

שלום, אלילתי,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה, 14.11.1911

ילדתי החביבה, שלום.

בלילה כתבתי לצלנקה [צילה] ומכתבי-עסקים והחלטתי בלבבי לגמור את הכל בשוּרות אחדות אליך; אבל הייתי כל-כך עייף ויגע שהיה לי אי-אפשר. מכתב אליך זה ⁴⁸ dessert, זה נקיון כללי של הלב, אחרי עמל היום ומכאוביו, וצריך לעשות את זה בלב שלם.

עם צלקה דיברתי ארוכות עליך, מהלך דפים אחדים, ונדמה לי כי זה לחיות קצת אתך. דברים רבים שלך אי-אפשר להגיד ושמוּתר להגיד לאחות קטנה…

יש הזדמנות: ד"ר ברון נוסע זכרונה והנני ממהר להכין לך דף קטון.

מה נשמע אצלך? האם בא הא' אהרנסון [ממסעו למצרים]? באיזה-מצב רוח? מתי יבוא הנה? חס אני עליו. כשיראה פה את העבודה שנעשתה (או יותר נכון: שלא נעשתה), יצטער הרבה. והפעם גם לבי לא מַכּני: מי כמוני יודע את התירוץ?…

לאמי הוּטב אבל ליפו אינה נוסעת היום. בכלל, עצתך לבוא ביום הרביעי ולשהות אצלכם עד יום הראשון טובה מאד בשביל שנינו אבל לא בשביל העבודה, על כן נישאר יושבים…

הנני מבקשך להודיעני מתי יהיה מי מכּם פה: או הא' אהרנסון בעצמו או את מי מכּן. ולכתוב לי תדיר, אהובתי, תדיר והרבה. כוח המכונה תוּשש… צריך חומר להסקה, אינני מכיר ⁴⁹ tonique טוב ממכתביך החביבים, הנחוצים, החיובים, השמעת?!

כל זה הבל. כל זמן שלא יימצא האמצעי הנכון להיחבק, להיצמד, להתנשק גם במרחק של שעות או ימים נסיעה, כל זמן שזה אי-אפשר, יש רק מצב אחד שמרוּצה אני בו: כשהינך על לבי, כך, קרוב, קרוב מאד. כשהנני שואף אותך אל קרבי, עד דמעות ומוּעקת-לב. הנני מחבק אותך, גברת-לבי הקטנה, ושותה אותך בשׂפתי משולי שמלתך עד מצחך היקר.

שלך,

אבשלום

                                                                                                 ***

3.12.1911

משאת-נפשי הרחוקה, שלום.

אייך, רבקתי? מדוע החיים כל-כך אכזריים ומדוע את כל-כך רחוקה? הלא ברגע הזה היה לי להגיד לך כל-כך הרבה בלטיפות, במלים ובדמעות, ועל מקום זה צריך לשרוט על הנייר…

שרב. מחפשים צל. הנה המנוחה. ולמען הגיענה צריך לעבור דרך ביצת-יוון – רפש הכּתב.

הגיון של חיים.

                                                                                                  ***

אתמול כבר נגמר אִלחַמדוּ-לִלָה ⁵⁰ עם ידי.

שתי שברי עצם קטנות הוציאו לי. אחת – כך, השנית אתמול עם חלוֹרוֹפוֹרם.

הרופא יעץ זאת כי לא רצה להסב מכאובים בלי תועלת.

הכל טוב. את השאר יגמרו בחדרה.

חושב אני כי אשוב הביתה ב- 5 ח“ז או 7 ח”ז. (שלישי או חמישי).

                                                                                                  ***

ומתי אוֹחזך בזרועותי?

לעת-עתה במחשבתי מחבּק אני את גופך הקט את נשמתך הגדולה את לבך היקר, אני מאַמצם לשׂפתי ולוחש: שלי, שלי, שלי!

שלום, אלילתי,

אבשלום

                                                                                                   ***

12.12.1911

אלילתי,

אני כורע לפניך, שׂם ראשי בחיקך, ומחבקך…

אלה היו החלומות של שלשום.

העיקה על לבי כל המרירות שנצברה, נשׂרפו שׂפתי מאֵש הנשיקות שנאגרו…

היה לי כל-כך הרבה להגיד ולקבל.

באת… ברחת.

לא כעסתי, אפרוחי, אל תחשדיני. רק הייתי כאיש שגזלו ממנו אוֹשר שקיוה אליו זה כמה…

סלחי!

שמעי, רבקה, מלה אחת ואחריה לא יהיה להגיד עוד:

אני אוהב אותך, אוהב! אוהב! אוהב!

הלא את הילדה שכּולה שלי.

ולוּ גם יישׂרף לבּי ממך הריני מקבל באהבה.

ילדך,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה, 14.12.1911

גוזלי הרגזן, שלום.

צריך לכתוב לך. אף שיש לי הזמנה מידידנו האדון ווזלינסקי לנסוע מחר אתו יחד לזכרון, אף שחשק עז יש לי לקבל הזמנה זו, בכל-זאת הנני חושב כי לכתוב צריך. וכלום אפשר להשוות את הרגעים שהנני נותן לך כך, כשהננו לבדנו, עוד יותר, כשהנני לבדי אתך, כשהינך בתוך לבבי, כשאַת משוטטת פה רק במצב נשמה, כשגופך המכניע והשולט אינו פה, אם אפשר להשוות לביקור את כל זה? לביקור פשוט?

שערי בנפשך, אני בא…

בבית אנשים טובים ומַכניסי-אורחים. מי זה, חלילה, יתאפק מהתעניין אם רעב אני או צמא. למי לא אצטרך לתת מעט מזמני. לאמך אצטרך לספר את סיפור האצבע ( l’Histoire du couteau ); עם אחיך אמצא אללללף עניינים אודות מה לדבר. צריך לבקר את שֵׁם שהינו חולה. הנה זה כמה לא ראיתי את שרה. וכלום ללעוס ולבלוע לא צריך במשך שעה או שתים. והשעון יעבוד בשקידה למען הודיענו כי כבר צריך ללכת.

שלום! שלום!

כמה פעמים אוכל להתגנב, וכמה פעמים תתני לי היכוֹלת של התקרבות גופנית לכל הפחות במשך דק אחד?!…

                                                                                                 ***

ואיש לא יחשוב ולא ישים אל לב כי אמנם רעב אני גם צמא, כי אל המעיין באתי לשבור צמאוני וכי הוא ממני והלאה. איש לא יחשוב, אולי גם לא את.

ואת מתאוננת…

אולי מוטב למען לענות לך להעתיק את מכתבך: “סבלתי, חיכּיתי, ייחלתי, שאפתי, השגתי, ואבוא אליך. מאום לא הקשבתי, כלום לא סיפר לי. בעיני-ברוגז הביט עלי, ונזיפה חריפה. ‘אני אבקשך? לא נאה לי כלל, לא לפי כבודי!’ אבשלום, עכשיו אני חושבת כי לוּ ידעת איך הרותחים האלה הכאיבו את תוך תוכי נפשי, איך נכוויתי כולי, אז אולי לא היית מבטא את זה ובאינטוֹנציה כמו שנתת למליך. על הרגע חפצתי לענות לך, אך מיד נמלכתי לשתוק ולא לבוא בדברים אודות זה, איזה מין רגש גאוה שטף אותי; לבל אַראךָ כי אהבָתי אליך גוברת על שלך אלי”.

רבקתי האהובה! ייחלתי וַתכלינה עיני, וַתבואי. מאום לא הקשבתי, כלום לא סיפרת. בעיני “עוברת-אורח” הביטה עלי. וכשביקשתי לילה אחד, פגשתי חומה של ברזל ואי-אפשר מוחלט. איזה מין רגש-גאוָה שטף אותי, לבל אַראֵך כי אהבָתי אליך גדולה משלך אלי, בראותי כמה מעט אַת מתחשבת עם תחנוני, כשראיתי כי אל כאבי את עונה בהחלט קר, אז אמנם חשבתי ואמרתי: “אני אבקשך? לא נאה לי כלל, לא לפי כבודי!” לא לפני זרה התחננתי ולא נדבה ביקשתי. ביקשתי את אהובתי, והיא מצאה כי תפסיד אם תישאר אצלי עוד מספר שעות; ואז אמנם לא היה לפי כבודי להתחנן עוד.

                                                                                                    ***

“עם לבי החלטתי כי הודות לעת הארוכה בה ‘התגרלת’ ⁵¹ממני, כבר לא מצאת בי כל תועלת ואיזה מראה משונה קיבלתי בעיניך, ואשתוק”.

ההחלטה יפה!… "העת הארוכה " (שלושה שבועות)… "התגרלתי ". מתי התרגלתי, באיזה זמנים, למען שאוכל להתגרל? כמדומני כי מהיום הראשון ועד עתה לא הרגילוני הזמן והמזל להרבה נחת, וכשמתראים יום אחד, כותבים אותו בזכרון באותיות-אור.

"כבר לא מצאת בי כל תועלת ". פי! המלה המכוערה! נעבור עליה מבלי פירושים, התרצי? הייתי רוצה לדעת מה זה “מראה משוּנה”? שתקת? האם כך את מגינה על אהבה אובדת או בוגדת? אני הייתי מעט יותר חם לוּ היו לי חשדים כאלה…

                                                                                                  ***

זכרונות…

רבקה, ילדה נשכנית ואירונית, מדוע?! יש איזה דבר. צריך לחפש ואני כבר מרגיש כי הנה, כי עוד רגע – ואהבתי. ולאט-לאט האירוניה נופלת, אני ניגש יותר קרוב. וכבר אפשר לי לשאול בין לטיפה ללטיפה: “מה לך? מדוע לא להאמין? מדוע לא להיות צעירה?” “תולעת שם בלבבי, מנקבת, מנקרת, תולעת של רצח”. “מלחמה לי בתולעת! אני, או היא”. והימים עוברים והחדשים חולפים.

ועתה?

אחרי כל ההשתדלויות להראות לי באותות ובמופתים כי הינך היותר מכערה, היותר סכלה, היותר טפשה; כיון ששיטה זו לא הצליחה אחזת באחרת.

– “אל תתבונן בי!”…

לטיפה מעט חפשית.

“גס!”

מבקשים מעט מזמנך.

– יש “איזה דבר” שעוצר אותי (בכל-זאת גם אותי מעניין לדעת מהותו של ה“איזה דבר”). יש לי conscience [מצפּוּן] שלי, מוֹרַל שלי!

טוב! מה יהיה אם אעיז מחר לבקש לא מעט מגופך או מזמנך כי אם מעט מנשמתך, אז הלא אהיה הטירן [העריץ] היותר מנבזה, הלא?!…

                                                                                                   ***

⁵² E pur si move!

ובכל-זאת אוהבים; לא כן, רבקה?

ובכל-זאת מתוך תהום היגון וים הצער שואף אני אליך. גוזלת אַת את כל רגעי אלה שהינם שלי ואלה שאינם שלי. בכל-זאת הגעתי כבר למדרגה זו שאיני מצטער על חופשתי אבדה, כי מוצא אני שהרווחתי.

מדוע כל הקטנוניוֹת האלה בינינו?!

התזכרי את הלילה ההוא, כשהמלאכים הטובים בעצמם העמידו את כל השעונים למען ילכו אנשים ישרים לישון לאור הבוֹקר, ולמען שנוכל אנחנו, כשני ילדים טובים, לשבת על סף הבית, ולשוחח… פה אל פה.

ולמחרת נסעֵך עוד לַנתי לילה אחד פה. ובשכבי חשבתי כי איזה חלום ירד על לבבי. ראשי שכב על הכר שישנת עליו ושקלט אל קרבּוֹ את ריח ששערותיך, ואני שכבתי כשיכּוֹר וכנדהם ובלבי מוּעקה של עדן.

מדוע אנו מקצצים את כנפינו, רבקתי?!

מדוע?

האמנם נפגשנו למען להתווכח, להוכיח, להתאונן, לצער, להתמרמר, ולמרר איש חיי רעהו!?…

                                                                                                 ***

די.

הייתי מספר לך עוד הרבה, אבל כל מה שעוד אוּכל לספר לא ישמחך יותר ממה שכבר אמרתי. איני מרגיש את עצמי די טוב למען לנסוע היום. כתבי לי, יקרה. אל תתרגזי. חשבי אודותי במעט פחות חשד, אני בטוח שבּנשמתך הזכּה ובלבּך הישר הנני שווה אולי מעט יותר אמון. וחשׂכי גם צער ממך. והיי בטוחה כי בכל זאת, למרות ה- conscience והמוֹרל, הנני ידידך היותר טוב. יען שיש לי ממך ה“תועלת” היותר גדולה (לא כך?!). בכל-זאת אַת ילדתי, ואין לי עליך כל חימה, ולבּי כולו שלך, והינך יכולה לעשות בו כטוב וכישר בעיניך. אבל כמו שכּל מה ששייך לך נוגע לי, הנני מבקשך לחוס על קניינך – לבי – ולא לשׂרפו כליל.

כל נשיקותי. ילדך,

אבשלום

                                                                                                 ***

20.12.1911

רבקטש נורא,

באתי אתמול באחת-עשרה כמעט שלם. הערב בשמונה תמלאנה עשרים-וארבע שעות שהנני מתגעגע לילדה אחת, שהחליטה להמיתני מרחוק ומקרוב.

יש הרבה עבודה ואף שמץ של חשק להתחיל בה.

הנני בולע אותך. ילדך,

אבשלום

                                                                                               ***

חדרה, 21.12.1911

נשמתי אורתי,

האושר איננו מגָרֵי כדור-ארצנו. לפעמים רחוקות רק בוקעת את אפלת הלב נגינתו הרחוקה של אחד מקרני אורו. לוּ ידעתי כי בי בחר המזל למען להביא קרן אורה זו בלבבך, הייתי חושב כי בזכות זה יכופרו לי הרבה מעוונותי, וכי הוֹעלתי במה שיהיה בחיי עלי-אדמות.

חושב אני כי ביום שתדעי בדיוק עד כמה יקרה את לי, וכמה מקום לקחת בחיי בזמן כל-כך קצר, תתן לך הידיעה הזאת כנפיים להינשא מכל רגש זחלני וקטון, מכל מחשבה צרה ומסונוורת, ולהגיע למשך הזמן שיוכל לב אנוש להישאר בחוגם לאותם המרוֹמים שמשם אפשר רק… לרדת, ולהביט בעין שקטה על כל הקטון המתנועע בבצת החיים.

רם על כל, החלום. יוצרים אותו, הרים אותו, נושאים אותו חבוי בחוּבּי הלב. וכשמגיע יום וחלום זה נכנע בפני הוויה, בפני חיי גוף ודם, וכשנאוֹתים ליַשנוֹ בשביל מכניעו, אז לוקחת הנשמה את כל ביטוּאֵי הגוף, ואת כל אמצעי הטבע למען לקשר, לצמד, לאַחד, לשמור את המבטא היותר רם של חלומותיה.

והנה ראָיה פשוטה: תמיד הייתי מוצא מלים כה חמות לבטא רגשותי, ועתה, ילדה רעה, עשית אותי לבהמה אילמת. וכל מלי גסים וכבדים כבוּלי עץ. אולם לא נשיקותי שעפות כולן אליך.

אבשלום

                                                                                                  ***

22.12.1911

ילדת נשמתי, ילדתי הטובה והחכמה, מה-מאושר אני! טובה אמונה מכּל ואת מאמינה שנפתח מעיין למכתבים, וכי אחד אחרי רעהו עוּף יעוּפו אליך. מה-תמימה ומה-נעימה המחשבה הזאת, ומה לא אעשה למען לא להכזיב את תוחלת גברת-לבי?!

“חלשה” את ו“אילמת”, אהובתי הרצחנית? חולשתך – גבורה, וניחומים – שתיקותיך, כה ירבו וכה יוסיפו אמן ואמן. וכמה חמות מחאותיך על אשמתי הגדולה שחטאתי בתתי לך אמצעים להגשים תשוקותיך!… מוחאת את נגד תנועות אלה? ועל כן אומרת הנך לחשׂוֹך ממני אמריך? כפוית-טובה חביבתי! וככה תעשי לילדך על אהבתו העזה ועל עזוּתו הענוותית?! מדוע הינך מערב בשירתך חריקות כאלה, כינורי האהוב? מה לך כי נזעקת אוי! אוי! אוי! – – –

הוקל על לבך, גוֹזלי הקטוֹן, וכמה טוב לי ואיך מאושר אני, וכמה אורה דבריך אלה מביאים בחשכּת חביוני הנפש! אח! לראותך כך, רבקה, לשמוע הבטחות כאלה מפיך, כמדומני שכנפי ישובו לצמוח. חטפי, חטפי, זוללתי הקטנה. “שמח בחוּר בילדותך” כי מחר… אבל מה לנו ולמחר?! מה לנו ולאתמול?! בני היום אנחנו, היום! היום! מדוע לנו להתאונן על החיים בעתיד לבוא. ואך-ורק באשמתנו אם יכולים אנו לגבּות את חובנו למפרע?! פתגם שבתלמוד: “הרי שולחן ערוך, ומזלג וסכין, ופֶה אין לאכול”?… כותב אני את הבטחתך, אורתי, בדפי לבּי כי היה תהיי מעתה ילדה טובה, כי תאוֹתי לחיות, כי תואילי לאהוב.

                                                                                          ***

ואני?…

“אל תעירו ואל תעוררו”. כשאהבתיך, כוכבי הטוב, וכשהעזתי להודות פשעי, הייתי כה צעיר, כה חזק, כה עשיר בכוחות, שחשבתי כי אני המעפיל, אני המבקיע, אשׂא את נשמתי הקטנה בזרועות אהבתי ונתתי לה כל לבי. וַיבואו החיים (בּוּ…! הדוב המכוער האוהב לארוב לילדים קטנים…) וַיארבו לי וַיכּו כנפי לרסיסים, ויכשלו ברכּי ואני שדוּד וממוּגר ארצה, לולא נפלתי בזרועות אהובתי. צדקת, חי נשמתי, רק אלה שסובלים חזק רק אלה אוהבים חזק; רק אלה שנשמתם נמקה בחשכּת-הכּאב רק אלה יכולים להעריך את האור; “אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חושך ולא אור”, ומי יודע מה היה לולא אהבתך שעמדה לי. וכמה בושה, כמה מוסר-כליות היה לי, לי המתימר בעושר גבורתו, ושמקבל עתה ממך נדבה קטנה – נשמתך. כמה בושה, לולא זאת היתה… אהבה. והאם יש לך אויבים גדולים מאלה? אהבה מתביישת?! הראית אורה חשכה?! לא, לא, נשמתי הטובה! תני! תני עוד ותמיד עוד, אינני מתבייש. השמעת?

                                                                                                  ***

כן, צדקת, ילדתי הקטנה, הכל תרמית בחיים. ומוטב לרמוֹת את עצמנו, להגיד למכּה – לטיפה אַת! ולהצטחק דרך דמעות היגון מול קרן-אור חודרת של תקוה. ועל כן אינך לא ילדה פותה ולא ילדה מפטפטת, כי אם ילדתי המחוּכּמת והמדברת מישרים. נידחק איש אל רעהו, ככה, קרוב, קרוב, עד יעבור זעם, ואז… מי יודע? אולי אחרי בלותי תהיה לי עדנה, ואולי עוד פעם תהיי אהובתו של אותו קונדס שהכּרנו שנינו לפנים. איזה חלום מגוחך. מכירים אתם ילדה נשכנית, עצובה, הרהרנית?! הא לכן זוללת-חיים, מנתרת-אור, צוהלת-אביב!! יודעים אתם צעיר סגור ושחוח? הרי שובב-לועג, קונדס לץ (השמעת א-דו-ני ה-דו-ב?! אנחנו שנינו – ילדתי ואני – נלעג לך!) ש! ש! (אזניים לכותל!) מי יודע? תראי עוד, רבק, כי יבואו ימים טובים מאלה?! הלא? אִמרי כן! כן!

                                                                                             ***

קוסמת-חלומותי! לבוא אליך? הלא יודעת את כי די לך לנקוף באצבעך הקטנה למען להסיר מלבי את שמץ ההירהור (דק בדקים!) שעוד ישנוֹ שם. אף שעוד אינני יודע מה אספר לאמי ולאִמך על נסיעתי ובואי. אבל אודות התירוצים נחשוב אחר-כך. אולם יש עוד נקודת-מבט: אני רוצה שחביבתי תלך ליפו מעט. ראשית, לא לאבד טיול. שנית, הלא כמדומני שרצית להתיפּוֹת מעט. ואף שרואה אני את השמלות כעוכרות נפשי ואת הנעלים כשונאַי היותר חמורים, בכל-זאת… לוּ היה אפשר שתלכו ביום ה' הבא דרך חדרה, תלונו פה ותשובו ללון ביום ב' (1 לינואר 1912!), אז היה נפלא. עוד נראה.

                                                                                    ***

ועתה מה?

נשאר לי לכתוב רק האדרסה, אולי כך:

|_____________________________________|

|          בטוב הא' אהרנסון הכבד

|          כבודו בעיניכם אַל יקל                    אדרסה יפה, הלא?

|          למען למסור לאחותו הקטנה,                   צריך לנסות פעם.

|          ועל שׂפתיו שׂחוק קל.

|          לנשמתי רבקט.          

|____________________________________|

ועתה בואי על לוח לבי, ילדתי, חבּקיני, אַמציני, אהביני עד סוף כל הנשימות, עד תום כל הנשיקות. הנני שותה את עיניך ושפתיך וגם את… כוּלך.

ילדך,

**אבשלום **

                                                                                                 ***

24.12.1911

יונתי הקטנה,

רע לי מעל לכל שאפשר להביע. באמת אינני יודע מה לי, אבל זה זמן רב שלא חשתי עצמי כל-כך כבד, כל-כך מיותר, כל-כך זר… זר לי וזר לכּל.

אמי וצלה נסעו ליפו. מבול שוטף היה במשך כל הלילה ובבוקר. למרות כל התראותי ומחאתי העזה התעקשה צלה כסלע וכפרד. האהבה נולדה למען להיטיב את האנשים אולם לא את הנשים. בתוך כל אחת ואחת מנמנמת החיה הרעה של התעקשות ואנוכיות של המוּגיוּת ⁵³ ( Lâcheté – Gd L ) שהיא יסוד כל המין היפה והחלש. את כל האהבה שרוחשים אליהן, כמה יותר שנוטים להן חולשה וחסד, מעבירות הן תמיד על הגבול המותר, רק ⁵⁴ abuser הן יודעות. ואצל אחותי, שהינה כל-כך מפונקה ואהובה, המעלות האלה מפותחות עד למאד. חששה פן תאבּד – חלילה! – שעה של לטינית או של טריגונומטריה ולא רצתה להישאר יום מיותר. ניסיתי לא לתת לרתום והנה העלמה במיטה, כבר מסכנה. לוּ ראית איך שנרפאה מהר כשצריך היה לנסוע. רק לפני שבועיים שכבה יותר משבוע. ניבאתי לה התקררות, מחלה, מיטה.

– אשכב, אבל ביפו!

וכמו שלא ע"פ האופנה לתת שתי מכות-לחי לאחות בת שבע-עשרה, נשׂאתי בשרי בשיני ואשתוק. גם אמי (אתמול עוד שכבה חולה עד הערב, וקמה רק למען לחבוֹש חפציה והחפצים של המיזינקה ⁵⁵ שלה!) כבר גנחה ונאנחה שוב כשהחלטתי שלא נוסעים, וַתתהלך סגורה, קודרת, חיורת. אבל מצאה מבטאיה היותר טובים למען לדבר על לבי כי צריך לנסוע.

– לא אקשור אתכן, אבל לא אתן הסכמתי!

ובכן הן הלכו ואני צריך לשבת ולרעוד פה שמא תישבר העגלה, שמא לא ייצאו הסוסים מן הבּצות, שמא תתקררנה ותחלינה.

הוי! חמור אין-אוכּף!

וכך בכּל. גם ללמוד צלנקה רוצה לנסוע ודווקא בלי אמי. חופש בשביל הנשים ואֶמנסיפּסיוֹן! אורה! ואחרי אשר אנחנו נסבול ונשתוק, יען שמוכרחים אנו. יבוא איזה סכל, יתאהב, וההוא בוודאי מותר יהיה לו לסבול.

אלה תולדות “נשי היום”.

ואחרי זה אצל אמי תהיה שושנה’לע הבת האהובה שאליה מתגעגעים ואודותיה מדברים בדמעות-עיניים. צלנקה ה“קטנטונת” היקרה שסוחבת את הנשמה למקומות שתלך. ואני הבן הרע והרגזן, האח המיותר והאכזר… הטירן! [העריץ] כן, הלא זאת היא המלה הקדושה לכל החַלשות המסכנות שאנו מענים בחיים.

אופל ואבדון! חזיז ורעם! ירא אני מפני עצמי. יש לי חשק לפרוץ בצחוק של שגעון עד לזעזע הקירות. יש לי תאוות של טרף ורצון לשסע איזה דבר, לקרוע, לשבּר, להחריב. להיות כושים, עבדים, לזאת נוצרנו. אולם עוד להיות כושים בענייני נשמות, אבל לא! יחי ניטשה! ⁵⁶

אינני יודע גרמנית, אבל הביאור ידעתי! אל האשה תלך? שוטך קח!

תוכלי להחביא את מכתב-הרעל הזה. אלה לא תלונות-מעבר לא זעם-חולף. יש סיבּות חיות בשר-ודם שישתדלו שזה יהיה תמיד תמיד כך מבּלי פתרון ומבּלי מוצא. ומי יודע מה תעשה ממני הסוּפה? זכרי כשתרצי לאמור על אחיך או על הגברים בכלל את שמות-התוֹאר היפים שכבר אמרתי. ברגעי הבריאים כשהעינויים מכריחים אותי להגיד את האמת הנני אומר כי הנשים נולדו למען להיות אסירות. אסירות-כוח, אסירות-חובה, אסירות-אהבה, אחת היא לי, אבל אשרי העם שככה לו, אשריו וטוב לו. וארורים אלה שבאים למלאות בחלומות של גבר הלבבות שנבראו לתכלית אחרת. ארורים אלף פעמים ואחת!

די לנהום! אצא מעט. הרוח עזה, אולי ירווח לי.

שלום ונשיקה,

אבשלום

1912

חדרה, מוצאי-שבת, 6 ינואר, 1912

אפרוחי

יעקב סמסונוב – חמור, ⁵⁷ והא' שֵׁם אהרנסון – טיפש. ואַת הינך ילדה רעה ולא יותר. ישבתי אל השולחן עם מחשבות של געגועים אליך ואחשוב אודות יום-השבת העבר, והנה בא מכתבך. אבל שמחתי היתה בת-רגע, עד החילי לקראוֹ. רבקתי היקרה, הנני מתחנן לפניך, ילדתי הקטנה, אל תגזימי את רגשותיך, אל תגזימי תנועותיך, אל תנגני על עצביך, כי המידות הרעות האלא מזיקות מאד. זכרי שיחותינו אודות הספרים הרעים, הקריאות העוכרות, זה מאותו מין. אלה הם ג’סטים ליטררים ולא יותר. הלא את יודעת כמה מכאיבים הם לי, כמה מוחא אני נגדם ולוחם בכל מאמצי כוחי, ואיך אני מבקש להכניעם ולהשקיטם גם ברגעים היותר נעימים ויקרים לי. הינך שוכח את עצמך, הינך מאושר. והנה פתאום שירה חדשה באזניך: “ילדי המסכן! ילדי האומלל! ילדי הסובל! אוי כמה אתה אומלל! כמה נורא אתה סובל!” השכינה גזה. קור חולף. החלום מת. התעוררת. נדהם, משתומם, קר, הינך שואל את עצמך מה היה לך כי כה מהר גז האושר? פיטפוט של אשה ולא יותר, שחלמה “עורבא פרח”, האמינה, השחירה את עורבא, הגידה ויגדל שבעתיים וירך לבה – ותתאבּל. כך אין עושים בכל-זאת. גבורה, ילדה, גבורה! ואיזהו גיבור? הכובש את יצרו, אמרו חז"ל.

                                                                                                    ***

ולמען להתאכזר (בפירוש!), למען לתת לך שיעור, הנני לנתח קצת מכתבך. הלא ⁵⁸ sous entendu בינינו כי את הרגש שדוחף אותך הנני יודע וכי יקר הוא לי מכל בחיים, אבל הלא יש בקורת. יש טוֹן.

הביטי:

…“ועתה אני כמשתוללת, לא אדע מה לחשוב. אף כי כתבת בעצם ידך כמה מלים, בכל-זאת זה לא מרגיעני, אף במקצת, כי נפש כמותך יכולה לכתוב אף גם עוד למעלה מחום של ארבעים. הנני מחכּה, מיחלת באי-סבלנות, לשיבת השליח, לראות מה אתך”.

– מה שאת כותבת יותר בנוסחא זו, את משתוללת יותר. הפנטסיה עובדת, חשדים מחשדים שונים. ואני דווקא כתבתי בעת שהחום כבר נפל, ודווקא למען שלא תתרגזי. ובכן? כן! את אוהבת אותי, לוּ הייתי איזה טיפש, איזה הודי מתנפח, הייתי גאה מאד, אבל אך-ורק באהובתי, העלמה רבקה אהרנסון. וכמו שעשית בלבי כבר מעט נסיעה במסילת העתיד, טונים, חשדים, “ווייבערשע שטיק” ⁵⁹ כאלה ממלאים אותי עצב רב. דעי לך, רבקה’לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם-כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי-ידוע והאַוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת… וּראי כמה את ילדה, תולה את יהבך בשליח ואפילו לא אמרת לו – בלי ספק – שימסור המכתב לידי ומחויב להביא תשובה. בא, מסר למי שהוא. טוב ששלחו לי הביתה. השליח הלך. אני לא מצאתי פה שליח ובושתי בפני עצמי לשלוח פרש מן החצר בשביל שטות כזו, ומה העוד תתרגזי?!…

“הינך רואה, מחמדי, זה הוא שׂכרך על הנהגתך הפוחזה, עכשיו אולי זה ילמדך לחדול מדרכים כאלה”.

אחלַי! מורל מעין זה מוצאים בכריסטומטיות לילדים; בבקשה לא לקרוא את הנהגתי לפוֹחזה. כי בזאת את עושה כל רגשותי לקלים, קלי-דעת-וערך, ולילדותיים. אני אוהב, מתגעגע ויודע כי אוהבים אותי, קוראים לי ומחכּים לי. היתר זה כבר ענין ביני לבין עצמי. וחושבת אַת אותי למוג-לב מאד אם דעתך שאסור אחרי מעט קדחת מדרכי אלה…

“כמה שתסבול, וכמה נשמתי מפרכּסת סוֹררה”.

זאת שאמרתי קודם, מה “הכּמה שתסבול” עושה פה?! כוח דמיון חולה שמצייר לו תמונות-בלהות ובורא לו פירכּוסי-נשמה וחרדות-שווא!…

“הא? טוב לנו היום? ואמא מסכנה, הן החלק הכי גרוע יפול לה, מה תגיד היא?”

כמה פעמים אמרתי לך וביקשתיך שרק אל תדאגי במכתביך אלי לאמי, ואל תמלאים בכל מיני תהילות ותשבחות לצלנקה הקעצעלע, ועוד כאלה. אמי באה, ראתה, התעניינה. היתה עייפה מעמל הדרך ושכבה לישון כאשר צריכה לעשות אשה עייפה, נורמלית, בלי סנטימנטליות ואקספנסיביוּת ⁶⁰ ( xpansivité ) יתירה, עלי שמר ניסן⁶¹, והכל על מקומו בא בשלום.

“אני רוצה לקוות כי כבר שבת לאיתנך, ובכל-זאת לא אירגע אף רגע”.

רצון של חכמה, מעשה של טיפש.

                                                                                                    ***

“למה לא כתבת לי כלום אודות חלייך?”

לוּ אפשר היה לכתוב לך: “רבקתי, חליתי, בואי”, הייתי רותם, מוסר פתקא נאה זו ומחכה לך. אבל הלא ידעת טוב ממני. ובכן, הלא יודע אני את “נפש בהמתי” לעשות אותך למשוגעת לשבוע שלם, ואחר להתרגז בעצמי יום-יום, לכתוב מכתבים ולשלוח שליחים מתוך קדחת למען הרגיעך?

“כל-כך לחלות כל-כך, אוי לי”.

עוד הפעם? חזיז ורעם!!

“ואם יש בכוחך לשׂרטט כמה שורות אל תשכּח להודיעני מה היה לך. ואיך מצבך עתה, והכל אשר לכל”. ⁶² Pour qui me prends-tu?!
אם יש לי כוח לשׂרטט שורות אחדות?… לוּ היית פה הייתי מראה לך כי עוד יש לי כוח. היום כבר נאבקתי עם ניסן ואַפּילהו כזבוב. יש לי תאבון של זאב, והכל טוב. היתה לי קדחת פשוטה ומפושטה. עכשיו די. חבל רק על החלומות היפים של שעות הקדחות האחרונות. חלומות מזהירים עברו כלהקות פרפרים, מאות דפים כתבתי, גבוּרות חוֹללתי, נפלאות עשיתי, מאות ומאות דפים נכתבו ככה שהלכו לאבדון. וחשוב חשבתי על אותה מיטה שעליה גווע אבי, כי על סף המוות מי יודע כמה מחשבות חשב וחלומות חלם, הלהבה האחרונה טרם כבוֹת המדורה לנצח, אשר מהם לא הגיעַנו אף הגה, אף הד. רק חולשה גופנית ורוחנית, עצב מעט וקצת מרירות, מרירות של אירוניה על הגוף והנשמה ששבו לאיתנם ושהינם אין-אונים לברוא:

היה חלום, גם הוא עבר…

                                                                                                  ***

…“כי הלא בינינו לבין עצמנו, אם לא באשמתי חלית? הן כל הכל בשלי, מראשית ועד כָּלָה. לוּלא אני, לולא ישוּתי, לא היה קורה כל זאת”.

הוי יונה פותה, מתי תחדלי מאלה. לולא, לולא, לולא נולדתי אזי הלא לא סבלתי כלל בחיים. את יודעת הלא כי אני בכעס על אחי הגדול שמת כה מהר. כשאני מביט על שרה, באמת לוּ גם אני עשיתי כמוהו הן לא היו צרות כלל ⁶³. אבל למי היה אז צר עליך, הן אחיות קטנות אין לך, וגם זה חבל מאד. אבל די לפטפט שטוּתים. – – –

כל נשיקותי, חביבתי האהובה,

ילדך, שאַת נפשו,

אבשלום

                                                                                                  ***

13.1.1912

רברבון אהוב שלי,

כמה קצרה את, חברי הקט, קצרה לא בקומה, חלילה (הלא ידוע לנו שהינך ילדה גדוֹוֹלה ), אבל מקצרת במכתביך. אם כבר זכיתי לקבל איזה דבר, זה רק טלגרמה. אצלי העסקים משונים. אתמול זכיתי לקבל לשולחני לארוחת-הערב את השייכים של ענבּתה, זיתה ובַּקָה ⁶⁴ עם בני-לוויתם. חלק מהם עוד היה בצהריים וכחמישה לָנו פה, ועתה הבית שוב מלא מהחיות האלה. אורחים, ואורחים לכבוד האורחים. אני הייתי טרוד עד 2 אחרי חצות, קמתי בשבע, הנני עייף.

                                                                                                   ***

וכך עולם כמנהגו נוהג. בשל מחלתי והעצלות שבאה בעקבותיה לא עבדתי הרבה, חשבונותי התאחרו, והאדונים של זכרון (הפעם גם שֵם) כועסים בלי ספק עד-להשחית. נוּ, הנני מקווה כי בחודש הזה כבר אגמור ואפטר גם מהצרה הזאת. אמי איננה חולה כאשר הינך מדמה. היא רק לא בריאה, מתאנחת גונחת. היא זקנה באופן מבהיל בשבועות האחרונים. עכשיו התעמקה בקריאה, היא קוראת הרבה ושוכחת, ואני שמח מאד אף שחבל לי על עיניה.

ומה שלומך את, ילדת-זוהר שלי? כששכבתי בקדחת הממה במוחי המחשבה: “ילדתי בלי ספק התקררה בלילה ההוא, שוכבת היא חולה, חולה”, ומוחי אמר להתפורר. ילדתי האי-זהירה! אהובי הקטון! זוכרת את?… כמה אהבתיך ברגעים המעטים ההם!… רעדתי כעלה, איזה דבר המה בלבּי כמיתרים. שווה, רבקתי, שווה לשכב שבוע בקדחת. עוד ברגע הזה לוּ הופיע השטן לפני כלפני פוסט [פאוסט] והציע לי את המסחר הייתי מקבל תיכף, ואני הייתי המרוויח. לילה כאשר ידעת, ובמחירה ימים של שריפה בדם, במוח, ובלב. ימים של פנטסיה, ולילות של חלומות בוערים. אהה, רבקתי! איך? ומתי?!…

                                                                                                   ***

אולם תוצאות הקדחת מזוהמות. קיבלתי על שפתי התחתונה כפתור פורח, וכששמעתי שהינך באה הנה ביום הראשון כבר נעצבתי בחשבי כי שׂפתי כל-כך נחוצות תהיינה לי אז, וכי במצב כזה… ועתה אחרי שהתחילו שוב הגשמים הנני נעצב עוד יותר כי ילדתי שם תישאר יושבת.

והגעגועים נוראים. הנני יכול עתה לשכּב שעות ארוכות ביום או בלילה, לשכב ולהשתדל לבלי להירדם, וחלום אחד באלף תבניותיו, ושם אחד באין-קץ צילצוליו משוטט סביבי.

זה נורא, רבקתי! הלא כל העבר הבלים! הלא הנני אוהב בפעם הראשונה בחיי, והנני אוהב כמו ילד שוטה, חלש, נרגז. מנוחה של נפש ומנוחה של גוף נחוצה לי לזמן-מה כי במצב כזה לא אלך רחוק. קשה, קשה! הנני מרגיש כמו נשיכות של שיניים חדות בערפּי כשהנני חושב אודות הדברים האלה…

                                                                                                   ***

ולבי עצוב…

אודות הגוף כבר דברנו הרבה. מקבלים אנו את גזר-הדין הדוחפנו איש בזרועות רעותו, ונלחמים כגיבורים לכבוש את היצר. ומנשמתך אינך נותנת כלום. ואת הלא הינך ילדתי, דמי, בתי הקטנה, נשמתי הזכּה, ובלי ספק היית יכולה לספר לי הרבה הרבה מלים של חיים לוּ רק רצית…

לוּ רצית, חביבתי…

                                                                                                  ***

צריך לגמור.

מי יודע עוד אם המכתב יילך?

חושב אני כי הייתי נותן באושר שנה של חיים (אח! המלה המנוולת!…) למען קבוֹר ראשי בחזך, בחיקך, למען הדבּק שפתי אליך, למען לאחזך כמו אז בפעם האחרונה, ולמען למרות רצונך ללטף בשׂפתי את פעמיך החביבים.

ומה יעזור לי?

ברגע הזה אי-אפשר גם אם אתן כל דמי.

אבל ילדתי נערה ישרה ושלם תשלם חובותיה.

זכרי כי יש פה ילד שחי כל שעותיו במחשבה עליך.

שלום לך, חלומי הזך,

קניינך,

אבשלום

P.A. בובתי! הנני מבקשך טובה בשביל “הדוד” (רומן שלך!) שולח אני לחוואג’ה שלנו נייר שעליו יקח בזכרון כסף למען הדוד. אני מקווה שיבוא אלינו ביום הראשון. אם תראי כי לא, אמרי לו בבקשה כי ביקשתיך להודיע שצבי יובל ⁶⁵יבוא הנה ביום הראשון בבוקר.

הנני בולע אותך,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 15.1.1912

בלי ספק כבר סלחת לי, נשמתי החביבה, על שלא כתבתי לך די הבוקר. זה זמן רב מאד שלא ראיתי את האדון אהרנסון, וכמוצא שלל רב שמחתי לשהות בחברתו שעה קלה וליהנות מדיבורו החי.

עתה כבר מאוחר מאד. עד עתה עבדתי, ואיני יכל להתיר לעצמי שינה טרם שוחחתי אתך קצת.

                                                                                                  ***

בנשימה ארוכה, וכאיש השובר צמאוֹ, שתיתי את דפיך הארוכים. חן-חן, רעותי האהובה. לוּ רק לא היה מכתבך כל-כך עגום, כל כך פסימי, היה כבר טוב. אבל ילדתי הקטנה עצובה, עצובה מאד, ולבּי לאמָרֵיה הולך שחוֹח.

                                                                                                  ***

כן, יודע אני שאינך יותר ילדה קטנה וקל-דעת. יודע אני כי לפעמים יש בך מן הרצינות היהודית, היתירה, המדכאת כל-כך. את כל זאת ידעתי, ותמיד תמיד מהרגע הראשון לדעתי אותך לא חשדתי בך אחרת. אולם התדמי כי כל אלה משמחים אותי? לא ולא! הלא דעתי ידועה לך למדי: “כל אשר החיים יותר יצירה, איפרוֹביזציה, הפתעה, כן ירבה האושר”. עם השאלות, החידות, עם חיפוש דין-וחשבון, ופתרון, יפחת הענין וּפחת האושר.

                                                                                                    ***

צריך רק לבוֹר את נקודת-המבט ולהיות מודה על האמת. ונקודות-המבט שתים הן:

אחת של אופטימיזם: “כל דעביד רחמנא לטב עביד”, “גם זו לטובה”, הכל נוצר לטובה. אז אם יבוא ענן קל רגע קט להעיב על הזוהר וקיבּלו הדין באהבה, כי בעד כל הטוב צריך לקבל את הרע המשקיל אותו במאזני המזל.

ואחת של פסימיזם: “הכל רע!” אז צריך לקבל את הרע מבלי כל הפתעה כדבר שמחכּים לו, ונהנינו אז שבעתיים מהטוב העובר פרקים-ברקים בחיינו.

                                                                                                  ***

ואנחנו?

הודינו על האמת שרבים מסתירים בלבם: רוצים אנו מעט אושר, ולוּ לגימה אחת. צעירים אנחנו ומכוּנפים, ובבוא הדם לתבענו לדין, ענינו: צדקת!

לוּ…

לוּ היינו חפשים במובן שהאנשים נותנים למלה הזאת; לאמור בלי קשרי משפחה עבותים, עם אמצעים חמריים ועוד כאלה, אז אולי היה אפשר להיות מאושרים תיכף. ומי יודע אם האושר הזוֹלי והקל היה אז מאריך ימים?…

אולם האמנם יען שאיננו חפשים, שאיננו עשירים, שהננו ישרים, על כן עלינו להיות אומללים ונואשים ולרטון רגע-רגע נגד החיים? Fi donc! [הבּוּז!] והכנפיים אַיה?! לרטון ולהתאונן הלא יכולה כל נפש זוחלת, כל גוף מתענה. ואנו המבקשים אושר הלא תעה נתעה אם בדרך זו נלכה.

האושר – ביצירה.

ויען שהאהבה היא מעיין היצירה על כן אושר היא. ויען שהכוח, ההתרוממות, כיבוש הגוף ושלטון הנפש, ההקרבה, והתקוה, אמצעים ליצירה הם, על כן גם עוזרים לאושר המה.

היצירה בכוח, והאשר בכוח בכל הסתגלויותיו ומראָיו המשונים.

                                                                                                    ***

אוהב אני אותך, וכשלא אהבת די, שאלת: מדוע?

הלא ברור כי מתוך הניתוח, המחשבה, ההגיון, ההשוויה יודע אני כל מעלותיך וחסרונותיך, ואינני טועה כלל למען יַפּוֹתך במה שאין בך, חלילה! שקר בחלה נפשי!

ובכל זאת…

כן! ויען שאין הרגש הזה ניתן להינתח, יען שאין ההגיון שולט בו, סימן הוא כי הוא מחוץ לחוג יכלתנו הרוחנית, כי רם הוא עלינו, כי איננו נזקק ל“תירוצים” בפני השכל, כי טוב הוא.

                                                                                                     ***

אולם אם הרגש הזה עצמו אינו ניתן לשלטון ההגיון; צריך שלא יפרוץ, חלילה, בממשלתו, וגבול צריך הן לשים לו: “עד פה תבוא” (מובן מאליו: “בזמן הזה”) כי באורך הימים וסחף השטף את הכל – הגיון, כוח וגבורה.

                                                                                                    ***

ועל מה הינך הומיה על הזמן האבוד?

אם לירוא על לקוצר החיים, אז הלא צריך לשתות את האהבה וּשמריה מהנשיקה הראשונה, כי מי יערוב לנו ליום מחר?!

שערי בנפשך לוּ מתי בקרוב. אז בוודאי היינו מאָררים את ההגיון, השׂכל, ההתאפקות. אז הייתי מת פעמיים מצער, מכּאב, עם המחשבה: “ואהוֹב לא אהבנו!”

אבל הלא כל אחד מקווה לעתיד, לשנים, לחיים. ואז צריכים אנחנו כשני ילדים טובים וחזקים להתחשב עם הסביבה, החיים, העתיד. צריך בהכרח גמור להילחם נגד כל הנזקים שמסיבּה לנו האהבה.

                                                                                                  ***

עוד ישובו הימים לפרוח, ריבתי, הכי חביבה, הרבה חלומות שעוד לא נולדו מחכּים גנוזים בלבותינו לבוא הזמן ומטה-הקסם בידו והכּה המעיין וקרא: היולדו, שטפו, חיו!

מי יודע כמה אושר וכמה אסון עוד צפונים לנו שיעשׂו אותנו יותר חזקים יותר יפים, יותר טובים ויותר צרופים. מדוע לגלות מצפוּני העתיד? די מוקדם יפתיענו זה תמיד, ואל תגלי הלוט מפניו פן תשׂאי בלי עת בגופך הצעיר נשמה זקנה ונדכאת.

                                                                                                   ***

והנה (תמהון!), ידידך מדבר אליך דברים שריח של רצינוּת נודף מהם. אבשלום, זה הנער קל-הדעת ואין-מחשבה! (השחוק עשה לנו!)

ומי יודע מה מכּה בלב?! מה דוחף לדברים.

את יודעת, קטנה? היום התחילו לבנות את בנין הקבר של אבי. ארבעה-עשר שבועות היום למותו. למען להעמיס יותר טוב את האבנים לציוּן, פתחו בתוך הקבר כעומק חצי מטר ויותר. ואני ידעתי כי הנה עוד פעמיים גומה כזאת, עוד לחצוב במשך שעה קלה, והופיעו האבנים, הלוחות, הגוף. וכמו שגעון תקף אותי לזעוק: חיצבו! העלו! השיבו לי את אבי, איך שהוא, אני לא ירא את המוות, את השלדים, את הפּגרים. אני הולך אליהם בצעדי-און והם אלינו לא ישובו! אולם צעוק לא צעקתי. ההגיון הארור שאודותיו דיברתי עצרני. מוגי-לב כולנו. ואחרי היותי לקל-דעת תקפני הפחד שמא אהיה למשוגע…

                                                                                                   ***

אבל כל אלה הלא דברים אין-ענין בשביל מי לא חָיַם. גם לכתוב שכחתי מעת שבּאת. סלחי קטעי מכתבי, כל החיים קטעים הם, קטעים קטעים ותו לא.

הנני מאמצך אל לבי,

**אבשלום **

                                                                                                   ***

חדרה, 19.1.1912

ילדת-זוהר, אהובתי, שלום!

עייף ויגע שבתי היום מעבודתי. קרה כך שהצעיר שמשגיח על הפועלים חלה, ואני מוכרח להשגיח בעצמי. עבודה מעירה גוֹעל-נפש ממש. לעמוד ולהביט שמונה שעות ביום איך המעדרים עולים ויורדים לאטם ואיך שידיים מלוכלכות ומזוהמות מוציאות מתוך הרגבים את עורקי היבּלית ( Cynodon dactylon, הוא האִנז’יל בלעז!) החביב. והראש עובד עובד, ועבודה רבה וסבלנות מעטה, והמרירה מתפקעת, והרטיבוּת נכנסת עד המוח שבעצמות. כך שבתי הערב, שתיתי כוס תה ואשכב לישון לשעתיים למען לזכּך קצת את מחשבותי. עכשיו המוח כל-כך זך שהנני רואה בדיוק, באופן בהיר את כל העבודות הרבות העמוסות על ילדך המסכן, ובכן “פון אללע צרות” ⁶⁶ צריך לעשות את העבודה הכי-נחוצה שבתוכה כלולים ה- ⁶⁷ Utill et dulci יחדיו, צריך לכתוב לילדתי, לשׂים מעט מלבּי על הנייר, מחר הולך השליח.

היודעת את, חביבתי, מה שקרה?

כל היום הלא היו השמים מכוערים, דלוחים, רטובים, והנה עתה הכל נטהר. הכל זך ובהיר, השמיים מעולפים כוכבים. בכּל שקט. ולבי מושך מושך. כל היום אני מביט לצד זכרון, בולע את ההר בשבע עיניים. הלא יודעת אַת ילדתי את ⁶⁸ La chèvre de M. Séguin. כך עמדי. ההר! ההר! ההר! צבעיו קורצים לי, צלליו קוראים לי: בוא! בוא! בוא! הנה פה! ועל ההר שם ילדתי גרה.

ומחר שבת.

ומה מאד הייתי רוצה לדאוֹת אליך.

ואלף מכשולים על דרכי. הבית, העבודה, עייפוּתי. ואני כבר בניתי השבוע מגדלים עם אמי: טוב היה לוּ יכולתי ללכת ל“שם” לימים אחדים. שם לא היה מפריעני איש. את העבודה שאני עושה פה בעשרה ימים הייתי עושה שם בשלושה. הייתי עוד נח לזאת, ושב.

והלא את מבינה כי אל הדברים הפשוטים האלה מוסיף לבי עוד אלף דברים הרבה יותר פשוטים ומובנים רק לשנינו.

אולם איך לנסוע? ואני פה נחוץ.

                                                                                                 ***

וכך החיים:

חלומות מבצבצים ומהר-מהר אני מחניקם. המחבּלים האלה מפריעים את כל המערכה. נדמה לי כי הייתי הרבה חולם, מדבר וכותב עכשיו. אולם לא רק עצלותי וחוסר-המרץ מפריעים אותי כי אם גם הרגש כי אינני מורשה לזאת עתה מקווה אני כי להשבּחת העונה הנזעמה הזאת יבוא גם סדר יותר נאה באופן חיי. חושב אני ליפּוֹת הימים, לבוא לזכרון יותר תדיר. מקווה אני להקריב לכל הפחות יום אחד בשבוע למשרד ולספריה שאוכל לעבוד תחת השגחתו הישרה של החוואג’ה. לוּ נוסף לזה עוד רצו לתת לי בנין כראוי בתחנה כך שתהיה לי “פינה” שלי, מקום איפה להתבודד, לחשוב ולעבוד באין מפריע, אז כבר היה כל זה ה- maximum האידיאלי בשביל השנה הזאת.

                                                                                                   ***

אי לזאת אולם צריך לעבוד כשד. שערי בנפשך כי עד סוף פברואר (לא יאוחר מחצי מרץ!) צריך:

בתחנה:

לגמור עידור החלקה

לנטוע כ-800 עצים

לתת דו"ח (בכספים ובתוצאות) בעד השנה החולפת.

לעשות קצת עבודה (לכה"פ ימים אחדים) בדורשי-ציון. ⁶⁹

בבית:

לעשות מאזן (bilan) מדויק ומפורט בעד ארבעת החדשים… השמחים שחלפו October, Novembre, Décembre-Janvier.

אַת רואה כי אם עוד נוסיף את הצרות, הדאגות, כל המפריע, צריך לא לאבּד זמן. ובשנה העברה התחלתי ב-9 מרץ את ה- hybridations [הרכּבות] וב-1 למאי את ה- sélections [ברירות, ניפּויים]. את רואה כי אסור לילדך לאבד זמן, ומדוע אינך חסה עלי וגוזלת וגוזלת.

                                                                                                   ***

דיברת לי, ילדתי הטובה, אודות לימודים ועבודה שאַת רוצה להתחיל בהם. וכמה דבריך טובים ונכוחים!

את יודעת מה הנני חושב, קטנה? כי בכל-זאת לוֹ גרנו יחד היה יותר טוב. היינו מאבדים חלק מזמננו למען רוות צמאוננו (אשר לחרב – לחרב), אולם יתר הזמן היינו בוודאי מעוֹדדים ומאַמצים איש את רעהו לעבודה ולמעשה והשיטה הזאת היתה הרבה יותר פוריה מהחלומות הערפיליים (בדיוק: sentimentalité vague ) שאנו שקועים בהם…

אבל מה לעשות?…

העיקר לעבוד הרבה, ועבודה ב"ה לא חסרה, העיקר גם-כן לקוות הרבה ואני בעל-בטחון – וסוף הגאולה לבוא.

                                                                                                    ***

בכל זאת לוֹ היו פה אוֹב וידעוֹנית הייתי הולך לדרוש בהם למען לדעת בדיוק באיזה יום איזה שעה ואיזה דק ושניה יחדל לבי מחרוד ומשאול מני כל רגע: מתי כבר? מתי כבר?

אולי תוכלי לענות אַת לשאלותי אלה, קוסמת קטנה?!

עתה הנני גומר. השתדלי לענות לי מחר, רבטשיק יקר, כתבי לי היטב היטב, לבי האהוב, כיד הקסם הטובה עליך בעת רצון, כשהנך מואילה להיות הילדה הטובה אשר אהבתי.

הנני שׂם את ראשי בחובּך, הנני קורא לך שלום אין קץ, הנני שואף את זהרך, הנני מנשקך בלי מידה ובלי גבול, שלום, חביבתי הלטיפה.

ידידך,

אבשלום

                                                                                                 ***

חדרה, 22.1.1912

חמדתי היקרה, שלום.

כנראה שיש הזדמנות ושצריך לכתוב. אם להודות על האמת, אמנם נרגש רק הצורך לכתוב, אולם מה לכתוב כמעט שאין. מי כמוך עוד יודע כי את הגעגועים הגדולים ואת העינויים העמוקים אין לאל-ידנו לשים על הנייר. ובלעדי שני אלה, מה יכול אני להגיד לך עוד?!

אמש עבדתי עד אחרי שתים, היום קמתי מאוחר. בכלל, בזמן האחרון אני מרגיש עייפוּת גשמית ולאוּת רוחנית המדכּאוֹת אותי עד-להשחית, ואפשרות-עבודה פסה כליל. כנראה רק עכשיו מתהווה אצלי הריאקציה של modus חיי הנעימים במשך החדשים האחרונים.

כשאני מביט על אמי מרגיש אני מעט את מה שנעשה בי: הולכת היא ומזדקנת מיום ליום, ה“חיים” זה הפּסל היותר נורא שהנני יודע. לוקח הוא את הבּצק האנושי, לש אותו, לש, לש, ורואים למפרע אנה הוא רוצה להגיע… ומועקה מוזרה ומלאה מרירות לוחצת את הלב.

                                                                                                 ***

חדרה, 5.2.1912

חביבותי היקרות,

חמש עכשיו, לא כה בוקר קמתי. לשבת איחרתי הלילה. היום עם בהלותיו עם עינוייו ועם שאונו שולל ממני כל זכות לחשוב וכל יכולת לעבוד. וצריך ששעות ארוכות של לילה תעבורנה טרם אוּכל פנוֹת הנה והנה.

                                                                                                    ***

בשובי ביום השבת מצאתי את אמי למשכּב. קדחת חזקה תקפתה. דבר פשוט, מובן, טבעי. הלא יצאתי מן הבית ואיך אפשר שאשוב וּבל תפגשני על סף ביתי איזה “שמחה”?! היום הוטב לה, אבל הלילה היה רע. איננה ישנה, מתהפכת ונאנחת על משכבה.

                                                                                                 ***

ולבי כל השבוע מתכווץ, מתפתל, וחותר אליכן, ילדותי האהובות. הייתי נותן הרבה שעות של חיים למען לחיות את השעות המעטות האלה בקרבתכן. מתמרמר אני ולבי בוכה, ואזלת יד להושיע.

                                                                                                    ***

ובימים האלה עוד קשתה עלי עבודת הכּליון שאני מכלה את מחשבותי והגיונותי הבאים ל“הפריע” ואשר אחת דתם להיחנק בהיולדם, וחושב אני וחושב. ונעה המכונה שם בקרבּי כאשר ינועו קפיצי שעון ממהר, צרוד העומד להיהרס.

                                                                                                   ***

ומכּיוון שבּנשמה איננו מאמינים, זאת אומרת באַלמותה של כל נשמה פרטית. אם חושבים אנו כי הגוף – גוף הוא, גוש שהננו יודעים ראשיתו ואחריתו, יצירתו וחורבנו. ונשארה רק היא הנשמה אשר רק פעם אחת תחי – ומתה, ונעלמה ופסה והיתה כלא היתה. וגופות יצרו גופות שמראיהם אין קץ ומחצבתם – אחת… אולם איך תעזובנה הנשמות יורשים אחריהן?

ועמדה השאלה:

האם אהוֹב ואהוֹב, חשוֹב וחשוֹב אינם התמצית הכי עזה של החיים, האם אלה לא יתנו לנו מעט אל-מוות. האם לפני כלוֹתנו לא נוכל הגד: נותרנו! האם אחרינו לא יגידו חיוּ!…?

והמדוע?! הנצחי מנקר במוחי.

                                                                                                   ***

אולם מי לנו יערוב כי לא נזלנו יחד במעיין הנשמות, כי יום יבוא לא נתעה יחד בממלכת הצללים?…

אבל מה שבּטח הוא כי הנני לוחץ אתכן, יקירותי, אל לבי, ככה, ככה!

ילדכן,

אבשלום

רבקה!

הגליון הראשון של חבילת הנייר היתה התחלת מכתב אליך לפני שבועיים. הרי “הוספה”! כתובנה לי, אנא, כתובנה לוּ גם מלה. שלכן,

א.פ.

                                                                                                   ***

חדרה, 9.3.1912

4 אחה"צ

עוללי היקרים,

באתי. אמא פה. שואלת מאד מאד עליכן ואודות האמצעים לראותכן. אני עייף קצת, וצריך ללכת להכין את העבודה למחר. אני כבר מתגעגע קצת. בפעם השנית אשׂים אתכן בחוּרדז' ⁷⁰ אחת מפה ואחת מפה. טוב? כבר מצאתי את מקום האיריס ובשובי כבר אביא.

שלום לכן יקרות,

אבשלום

                                                                                                ***

14.3.1912

תינוק שלי,

ישנת, אפרוחי, וגם לא כתבת לי כלום. אין דבר. היום לא… שכחתי אותך. יותר מדי אפילו ⁷¹ S’il est permis de s’exprimer ainsi.

האדון אהרנסון כבר יאחר. הוא הבטיח לעבור פה בארבע, והנה כבר שש ועוד איננו. אבל אני הן ידעתי זאת תיכף. חבל לי רק שאַתן תחכּינה ותתרגזנה.

היום הנני עייף, רבקתי, עייף מהכּל: מחיוֹת, מאהוֹב, מקווֹת מסבוֹל. אף שהנני משַׁקר ברגע הזה. לא עייף, בכל-זאת. לא מאהוֹב ולא מקווֹת. את יודעת, הלא בפניך, ילדת-זוהר שלי, אינני בוש כלל: הנה ברגע הזה, עם כאב-הראש ודאבון-הלב ועם כל הייאוש והפסימיזם, עוברים במוחי פנטסיות של ילדוּת, התרצי?

אי. גנים עם פלגים מתפרצים ומדלגים. אביב ושירת זמיר בחביון השׂיח. ירח שוקט ומשתקף נוסע ביריעת התכלת. על האי “אנחנו”. גם את שרה נקח, גם את צלה, גם את לל ⁷²נביא מארצות רחוקות, ועוד נערים אחדים טובים ונערות אחדות חביבות.

ושם ישנוֹ הכל. לא יצטרך לאכול ולא לישון ולא לדאוג, ולא לבכות. גם למוּת לא יצטרך. הנערים בבוא יומם ושוּנו לתמר ירק-הצמרת ואצלם תתאבּנה חביבותיהם לפסלי שיש לבן, תמר ופסלוֹ אהוב ואהובתו. האם אינך רואה את הגנים ואת האור המצליף. האינך שומעת לחישת הגלים, האם ריח הפרחים לא עולה באַפּך?

לא?

אהה! ציפור-תכלת, איך לצודך? הלילה אתא, האדון א. בא,⁷³ Je suis gros Jean comme devant צריך לחתום.

כן! קחי את שרה, נשקי כך-כך! כמו שהינך יודעת, עשי לה סימנים על מפרקתה וצווארה. חבּקי וחנקי אותה בכל כוחך. אנשאללה כשנעשה חשבון אשלם לך.

מיליון…

אבשלום

                                                                                                  ***

16.3.1912

קטנטן שלי,

חן חן בעד ה-⁷⁴ griffonage הקטון. חשבתי ללכת היום אליך, אבל אמא חלתה אתמול ואף כי הוטב לה (את ארוחת-הערב אכלה עמנו אל השולחן), בכל-זאת כשניסיתי לגמגם: “רציתי לנסוע מחר לזכרון…” הזכירתני כי זה-עתה באתי, כי מתגעגעת היא מאד. כי שׂמחה אתמול לקראתי, וכי אלך בשבת הבאה. צדקה אמנם. אַת אפילו תגידי כי לא הייתי צריך אפילו לחשוב לנסוע. גם את צודקת. אבל גם אני משתעמם, גם לי רע, ובימים האחרונים יותר מאשר תמיד. אתמול היתה לי שיחה (מונולוג שלי) עם אמא אודות המיזינקה ⁷⁵שלה, הקלתי את לבי, ואמא בכתה. אני לא ראיתי זאת קודם יען שישבה בפינה על הטלטלה [נדנדה] בצל ואני אל השולחן, אבל בקָרבי אליה להראות לה איזה תמונה ראיתי כי רטובּות עיניה. ואולי זה רק משיעול (יש לה שיעול חזק מאד), בכל-אופן הדאבתי רוחה אתמול. תאמרי כי רע עשיתי. אמת, לבי כבד מאד. אבל מה לעשות ואנחנו רק בשר-ודם.

ובכן להתראות ב… פעם אחרת. היי שלום, גברת-לבי הקטנה. – – –

נשיקה,

אבשלום

                                                                                                    ***

חדרה, 20.3.1912

קטנון שלי,

מה שלומך? אני… כאשר הינך יודעת. אתמול עוד הייתי שיכּור קצת, היום אני כבר – לדאבוני העמוק – פּג מיין ומתגעגע, מתגעגע המַוותה. אינך משערת עד כמה. רע, ידידת-לבבי, רע כשאין אוהבים, רע כשאוהבים. והימים הטובים כה מעטים…

את אמא מצאתי אתמול בוכיה ועצובה. מכתב רע מאחותי הגדולה. הרופא ציוה עליה במפגיע לשכב שבועיים או שלושה בסנטוֹריוּם ולהיפרד לזמן הזה מילדתה. גיסי – וילבּוּש ⁷⁶– נסע לרוסיה וייעץ לה ללכת אלינו, אבל מצב-בריאותה לא מרשה לה לא לנסוע כה רחוק, לא לגור בקיץ אתנו, וביפו איננה רוצה. אולם לחורף כבר ישובו – כנראה – כליל. אָחיו של וילבוש – מוּזה וילבּוּשביטש ⁷⁷– הלא מכר פאטנט אחד, ומשוגע הנהו כמו כל המשפחה. והנה כמו שאומרת אחותי, “השתמד” ליהודי וינדב חצי מיליון (500,000) מארק לקופה הלאומית וגיסי בוודאי יבוא לבנות (כדבר אשתו) את חרבות “עתיד” ⁷⁸בהווה.

הטיפש הזה, שהינהו טחנאי מפורסם, ואשר לוּ בא הנה בכספו ועוד יותר בכוחו [היה] יוצר גדולות, מסתפק בג’סט יפה, תנאי שׂם שהקרן-הקימת תשתתף באינדוסטריה בארץ-ישראל. וההשתתפות הזה בלי ספק תהיה על אופן החווה “כינרת” או ה“מוסדים” האחרים, אשר הרוּפּינים, הלווינטינים וכו', מנהיגיהם. אלה הם כבר היותר טובים שביהודינו:

אם אינם מקמצים כספם, כילים הם ברוחם, שׂכלם, נפשם, עבודתם.

הנה אודות ענייני משפחה.

כך עובדים. עם ההיבּרדציות [הרכּבות] צריך למהר. למחר יש גם עבודות שונות בתחנה. ובבית גם-כן לא חסר.

צלה נסעה. לא דרך חיפו כי אם נבּלוס [שכם], ג’נין, אפוליה [עפולה], טבריה וכו'.

לך חפצתי לשלוח היום נעליים. הדבר כך: לאמא שלח כּריסטו ⁷⁹נעליים יפים אבל צרים קצת. רגליכן שוות. רציתי להציע לך אולי טובים יהיו. אבל אמא הבטיחה כי גם עליך יהיו צרים ולא עשיתי זאת. המצאה שרה בחיפו?

אני הייתי צריך מאד מאד לנסוע ליפו ואי-אפשר לי. בפרט עתה תצטרך אמא להישאר לבדה וכל זה בשל בגד. יהי בלי זה. יש ילדות אשר בעיניהן אני נושא חן גם כך.⁸⁰ .Et pour le reste je m’en fiche!

מה אצלך? השבה שׂרתי? אם כן, אני אומר לה שלום ומבקשך מה שהינך יודעת… ההביאה לך נייר? כתבי, אם לא ושלחתי לך כזה, אף שאיננו מוצא חן בעיני.

כן, דיפלומט שלי. כשהייתי אצלך התחלת: “לולא היית נער רע, אז הייתי מבקשת אותך…” שאלתי מה? ענית: “אומר”, וכמובן לא אמרת. רציתי לשוב ממימַס (שם נזכרתי), ⁸¹אבל יראתי פן תשליכיני החוצה או תעצריני ללוּן: וכמו שהמחשבה הזאת מנקרת במוחי, אבקשך לכתוב לי מהר מהר מה זה.

שלום רב למַרי ולשֵׁם. הזכירי אותו את בקשותי. שלום לאביך.

אתך אני עושה במחשבה מה שהינך מתארת. אני מחבקך, אפרוחי, חזק חזק.

שלך עד תום.

אבשלום

                                                                                                  ***

14.4.1912

ערב

ילדות אהובות,

כמדומני שזה זמן רב לא ראיתיכן. צריך לכתוב מלה. רכבתי על ה“נשר” ⁸²ואחלום אודות הזמן שיעופו הצעירים באווירונים ואחרוק שן. פה הכל על כנוֹ. ביום השלישי ⁸³ branle-bas général, ונשארנו לבדנו. נשארנו, זאת אומרת: הגברים ורחל.

הראש כבד והלב ריק.

שלום רב ונשיקות טובות,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 14.5.1912

יַמקוּטר אהוב,

בוודאי כבר שבת מתיוּריך. איך? מה? מה-מאד הייתי כבר רוצה לראותך, את בוודאי כבר יודעת את כל ההחלטות ש“הגדולים” (שרה ואבשלום) החליטו. כך שכל אחת מכּן תבוא להתגורר קצת אצלנו,⁸⁵ â tour de rôle. את תתחילי את הסריה. נו! אל תעשי מעוֹגים “אונד ווארף זיך ניט”. ⁸⁶

הביאי אתך אוּכּף, למען שתוכלי לטייל עם קווליר אחד ממכּרי, שבוודאי ייאוֹת להתארח אתך לחברה.

מתי כבר נדבר מעט. כמדומני שלא ראיתיך זה כבר מאות… בשנים.

כשהייתי עם שרה לא התגעגעתי כלל. אבל פה רע ומר. מר ורע…

הנני מחכה לך בכליון לב, מיליון נשיקות,

** אבשלום**

                                                                                                     ***

30.5.1912

ילדת נשמתי, שלום.

חן-חן בעד המתנה. שרה אחת משתי הנפשות אשר בשבילן הנני יכול עוד עכשיו לשנות את פני האכזרים בבת-צחוק ולשמוח לקראתן.

הה! לוּ ידעת כמה אני נרגז וכמה נוראות השמות שבּלבבי!… הדבר הגיע לידי כך שדי בסיבה היותר קלה, או לא נחוץ סיבה כלל.

כן! את יודעת מה מדהר בלבבי? לולא חוקי הנימוס והלב הייתי בכל-זאת בא אליך מחר. אבל מלבד שכּך לא ייעשה, הנה גם איני רוצה לעזוב את שרה והנני כמו חמורו של בוּרידן בין שני שׂקי השׂעורים. ⁸⁷

שבתא טבא לך. היי שלום, גברתי הקטנה.

ים של לטיפות ונשיקה עד האין-קץ.

אבשלום

                                                                                                  ***

חדרה, 9 ליוני 1912

נשמת נשמתי, שלום.

היודעת את? את כל סבלנותי ודמי מוצצים ימי הכליון האלה. כמעט שאינני יכול לקחת עט ביד. נדמה לי כי בלבבי “ערב יום-טוב” וכי צריך שם להכין את הכל ליום שכּולו אור.

שמעתי לעצתך. הלכתי אתמול לחפש את מעון השמחה, והנני מתחרט… תמרורים. כנראה כי תקופת השמחות האלה עברה בשבילה ותחלוף. נחפש אחרות!

ובכן השבוע שלנו יתהווה?!

הנה רשימה של מה שצריכה את להשאיר בבית ולקחת אתך:

להשאיר                     להביא

את התולעת המכרסמת.                     את שחוקך היותר אור.

את הגעגועים.                     את הנשיקות היותר חמות.

את אי-הסבלנות לשוב.                     את הלטיפות הכי-טובות.

את המחשבה: “מה עושים שם”?!                     את כל המרץ והאופטימיזם.

(לילדך נחוץ… מאד!)

את הפסימיזם.                     באדע-אנצונג. ⁸⁸

(אוכּף לא צריך, שרה השאירה שלה פה)

ומהרי!…

אנוכי רוצה לחיות שנה בשבוע.

                                                                                                ***

אני מוכרח לנסוע לתל-כרם תיכף והנני מקצר. בקשי את שֵׁם שישלח לי בהזדמנות הראשונה את מה שביקשתי.

את כל הנשיקות עד סוף הדורות,

אבשלום

                                                                                                   ***

16.6.12

חביבתי,

שולח לך:

8 ר' תפוחי אדמה

את הפַּלֵרין ⁸⁹של שרה

מיליון נשיקות.

אבשלום

                                                                                                   ***

9.7.1912

ילדת לבבי,

כי הינך מעייפת אותי במכתביך אי-אפשר להגיד בשום-אופן. שותקת את בראיונינו הקצרים והרחוקים, קמצנית את במכתביך החטופים, ועולם כמנהגו נוהג.

ואני חושב דווקא באלה הימים הרבה עליך. חושב בשאיפה רבה, בעצב ובגעגועים. רע לי מאד הן בגוף והן ברוח, רע בלי פראזות ובלי מלים. אחלַי, רבקה, אל תעני לי על הרגע הבוער במכתב נחמה וסנטימנטליזם. במכתב מלא חמלת-אם ורחמי-אחות, הנני מודה לך בשביל אלה שמועילים רק להרגיזני. ומה שנוגע לפרק התרגזות הרי הוא לא פוסק אצלי, הכל סביבי למעמסה עלי; אינני רוצה כלום, אינני אוהב כלום, אין לי כל תאוָה וכל רוך, והכל, הכל פוסק.

קיויתי לכן השבוע הזה. עכשיו שומע אני כי האדון אהרנסון ביפו, וכי יהיה מחר פה, ע"כ חושב אני שכבר לא נתראה עד יום השבת.

הנכתב בשביל הא' אהרנסון הוא כתב ההתפטרות שלי ⁹⁰, מסריהו לשֵׁם. חשבתי כי אכתוב הרבה, אי-אפשר.

נשיקות,

                                                                               אבשלום

                                                                                                 ***

שבת, בין יפו וחדרה 27.7.12

חתלתול אהוב,

אמנם כן, ביפו אני. לאמור הייתי שם הבוקר ואֵצא ואבוא והנני שם תיכף ליפו. צר לי שהשומשמין הינן כ"כ נפרצים. אני ראיתי דברים שונים הנוגעים לזה, כמו שאת עומק ומטרת השאלה בל אֵדע, הכל טוב בשבילי. בקאקוּן יש לי מכּר מוֹכר שמן ההולך יום-יום לחדרה. הוא לקחם, ומשם כבר היה קל לשלוח.

את החדר בשביל שושנה שׂכרי תיכף, אם אפשר גם שניִם. כנראה כל הקַפּלה הולכת (גם אידה וימימה ⁹¹). אבל ימימה כנראה בתור מורה ועל אחריותה, כמדומני שנרשמה. אודות ענייני המשפחה שלנו כבר תדעי דבר מוחלט ביום-ד', עד אז סבלנות! היי בטוחה כי הכל ייגמר כמו שצריך. ראשית-כל הלא אומר מר ⁹² Panglos: Tout est pour le mieux, dans le meilleur des mondes possibles.[ שנית, הלא לא עשינו חוזה עם אללה שיהיה תמיד טוב. שלישית, אני נער קשה כעשת. רביעית… צריך לקוות.

מה ששׂרתי מתלגרמת לא מצאת לנחוץ להודיעני? שַׁטיה!

שלום לכולם! לך מיליון נשיקות,

אבשלום

                                                                                                 ***

1 אוגוסט 1912

ילדת לבי שלום,

שולח אני לך נעליך. אפוּנה אם ימצאו חן בעיניך, אף שלא רעים הם.

אודות עסקי אינני כותב לך כלום, הנני מנוּפץ מאד עכשיו. רק דבר אחד אבקשך: בשם חיבּתנו! אל תפטפטי. בפעם ההיא לא התאפקת וַתדברי עם אחיך, הנני אוסר זאת עליך במפגיע. למדי לשתוק ולהסתיר כמוני, והביני כי élégance ידועה בין גברים, וגם מצבנו-אנו מול האנשים שסביבנו, אוסרים זאת עלי.

נשיקות,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 29.8.1912

ילדתי האהובה,

כועס אני עליך מאד מאד. איך זה נסעת מבלי להודיע לי, מבלי לשלוח שליח, מבלי לבקשני לבוא תיכף-ומיד?! זה מראה לי רק אחת: איזה מקום מיצער תופס אני בחייך, במחשבתך, איך גם ברגעים הרעים אינך קוראת לי. והעובדה הזאת מדכאת מאד. ⁹³

                                                                                                ***

אני כבר רציתי לצאת כאור הבוקר, אבל עצרו אותי. אמא גם-כן רוצה לנסוע, והיא תוכל רק ביום הראשון. ובכן רק ביום הראשון נתראה, וזה קורע את לבי ממש. אינני חי יותר, ולבי מתכווץ מדי רגע ברגע. מה שלום אבא? איך עלה הניתוח? הלא גם להודיע תיכף ע"י שליח לא תהיה לך איניציטיווה [יזמה]?!

                                                                                                  ***

אני איחרתי את הפוסטה וגם משֵׁם קיבלתי בשבילך מכתב מאוחר. כ"כ החלטתי לשלוח לך שליח. ואַת עני לנו בפרוטרוט מכל הנעשה שם ובדיוק, וגם אם צריך לך איזה דבר לזכרון שלחי ושלחתי אני לשם ביום השבת, ויוכלו הם לענות באותו יום ואני אביא ביום הראשון.

החבריא היו אתמול בזכרון אל הברית. אני לא נסעתי, ויצא לטובה. כך כנראה יצא הכל מוצלח, וגם לנו הביאו “לקח” (מצד הגברת שטרנבּרג, זאת נדיבות שלא חיכּיתי לה). הם שבו רק מאוחר בערב. ⁹⁴

מה עוד? המלים האמיתיות, המלים המנקרות בלבי אינני אומר. צריך להיות טהור למען להגידם ואני עתה מכוער, עייף, מרוּסק, טמא. הנני מדביק שפתי במחשבה אליך.

קניינך,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 29.8.1912

נשמת דמי,

כבר הייתי מוכן לנסיעה, ופתאום נזכרתי כי אורחים ערבים צריכים לבוא אלי היום. אף שזה לא בטוח אבל בבית צריך להישאר יען כי הענין הזה קשור ב-500–600 פראנק שחייבים לי ובשׂעוֹרים שצריך להכין, ובכן הנני נשאר בבית. ואַת אל תזעפי, אהבתי הגדולה, כך-וכך לא הייתי היום אורח נכבד, כי המהומה תהיה גדולה ורבה ואַת, ילדתי, אני אוהב בשבילי לבדי.

ובכן הנני מבקש ממך אלפי סליחה. הנני מכסה – במחשבה! Hélas! [אבוי!] – את ילדתי בנשיקות.

שלך,

סַלִים

                                                                                                   ***

27.9.1912

ילדת לבבי, חביבתי היקרה, שלום!

בקשה לי אליך. בשביל הנסיעה של יום-א' צריך לנו עגלה גדולה ופה אין להשיג. ע“כ החלטנו לחפש עגלה (בלי סוסים) בזכרון. אִמרי זאת למנשה ⁹⁵בשמי והזכיריהו כי עגלות כאלה יש להשכיר אצל נַיימן ⁹⁶, אצל איכר אחד היושב סמוך לגורן (אינני יודע מה שמו, אבל מנשה יודע מי הוא יען כי פעם נסעתי עם בלנק עם עגלה זו לחדרה), ואולי גם אצל אַריזוֹן. יעשה אתם מנשה מחיר יומי ויאמר להם שאת העגלה יקח במוצ”ש וישיב ביום השני או השלישי. אז אשלח את הסוסים בשבת בערב לקחתה ונסענו מפּה ביום הראשון. אינני יודע אם באופן כזה אוּכל לבוא אליך לשבת, אבל ביום-ב' אסע מיפו ישר אליך, וגם זו לטובה.

הנני מקווה כי מנשה יסדר את הכל בכי-טוב וכי לא מאוחר מיום השני נתראה. מה שלומך את, חיי רוחי? הלא יש כבר נצחיוּת שלא ראיתיך ואני שוב אותו הסמרטוט שהינך שונאת. עד שימצאו ויסדרו מה, כתבי לי מכתב יפה וגדווול…

תַכַּה [ככה].

הנני בולע אותך ומחניק אותך בחפזון (יען שצריך לשלוח את השליח),

אבשלום

                                                                                                ***

27.9.1912

ילדת לבבי

כולנו עוד צוהלים וצוחקים מסגנונך הבהיר והמדוּיק. אולם לבל תשלחי אלינו, הנני שולח שוב אליך. הבנתי כך: אם לא תבוא שום ידיעה מצדנו יבוא הנה ר' חוּנַה במוצ"ש.

הענין כך: אינני חושב אם יקר או לא יקר 50 פראנק, אבל העסק שונה לגמרי. כולנו נוסעים ביום הראשון, ואני החלטתי לשוב תיכף מיפו ולהיות פה (או מוטב עוד אצלך ביום השני, בכל-אופן לא יותר מאוחר מיום-ג').

ביפו אני צריך לקנות אלף דברים ולהביאם הנה. צריך אני לתקן את מושכות הסוסים ולקנות חדשים ולזאת נחוצים הם לי ליפו, ובכל-אופן 3 עומדים עתה מבלי לעשות כלום. ולמען כל הקוֹמפוֹרט הזה נחוצים לי סוסינו-אנו ביפו (יוכל להיות כי אצטרך עוד ללכת ראשונה) ⁹⁷.

על כן רוצה אני מאד שהעגלה תהיה דווקא זכרונית למען שאוכרח להשיבה ואגב-אורחא כבר נתראה. ומה עם עגלת ליבוביץ?

אם אין עגלה אז אין דבר. נסע או בשתי קטנות מפה, או מחר בלכתי לתול-כרם אקח שם אחת.

                                                                                                    ***

קרה לי מקרה מוזר ולא-נעים. על צווארי ופני עולים בוּטוֹנִים [חטטים] מכוערים עד למאד, ושושנה אומרת כי זאת עבודתו של הסַפָּר אָריזוֹן. גם אני מאמין כך, אבל זה לא-כלום. דואג אני מאד… לך, פן הידבקו בך. סלחי לי זאת, אבל כתבי לי אם לא חשת כלום. יען שהנני חושב כי ע"י נשיקה אפשר להידבק.

                                                                                                 ***

עני לי. היי בריאה ושלמה והשיגי עגלה ואז אשוב בה אליך. שלום רב לאבא וחן-חן רב לו. שלום מכולם.

ולך תהום נשיקות,

אבשלום

                                                                                                   ***

8.10.1912

אהובת לבבי,

פה הכל כמו שהיה. בדידות ועבודה. אמא, כמובן, עוד ביפו. זה-עתה קיבלתי מכתב ממנה כי רוצה היא כבר לבוא ביום הראשון. אולם לי אין חשק. הרופא נסע מפה לזמן בלתי-קצוב, ובמצב כזה למען בריאות אמי והשקט שלי מוטב שלא תהיה פה. אנסה לכתוב לה בנוסחא זו.

כאשר כבר אמרתי לך, הנני בריא ושלם, עובד אני כשד בימים האחרונים… נכנס אני בהרבה החלטה וגם במעט… אירוניה ומרירות לתוך מה שקוראים האנשים “החיים”. שם יפה להוויה מכוערה, פי! אולם אין להתאונן: צרות ועבודה במידה מספקת, וסוף הגאולה לבוא!

                                                                                                 ***

ואי-לאלה עוד רגשות שונים. מהשקפה טכנית, הבדידות טובה: המחשבות כל-כך ברורות וגם העבודה הולכת יותר טוב. בלי מפריע, ובלי הטיראניה [העריצות] של ההרגלים המושבעים והשעות הקבועות לכּל. מה שנוגע לרוחניוּת, זה פחות טוב. מר לי מאד בזמן האחרון, ומחלתי הישנה שבה להתגבר. בערב בערב בחדר הגדול, החשוך, הריק, המילַנכוליה תוקעת ציפרניה ברגשותי ובמחשבתי ומפתה ומוצצת עד אפיסת-כוחות. ומתעמקת המחשבה עד לכאב, ומשתחר החלום עד שפיכת דמעות-דם.

ברגעים אלה עולה שוועתי ממעמקי הלב אל חלומות זוהר והתגשמותם. וחושב אני על הסמל של חלומותי אלה בגעגועי אל-מוּת. אשרי המחכה ויגיע…

פעם (אולי…) עוד נספר בחדוָה על צרות ש“עברו”, כש“מחר” יהיה “אתמול”.

די. אלפי נשיקות חמות ולבי החשוך לרגליך האורות,

אבשלום

                                                                                                     ***

2.11.1912

דברבוֹן שלי,

עכשיו שבע. בעשר לערך ארתום את עגלתנו ואסע, וצריך לחשוב כי ב-12 אהיה אצלכם. אני אסע ישר דרך מימַס ⁹⁸ואנסה לעבור. אם יהיה אי-אפשר אשוב לדרך מַרָח, ואז יארך בשעה לערך יותר.

לבי דופק בקרבי ושואל אני את עצמי על מי יפול הגורל לנסוע הנה. אבל הלא יודעת את כי שׂרתי אורחת יקרה תמיד בביתנו וכי לא נתאבּל אם עיניה תאירנה פה יום או יומיים.

בכל-זאת, היות יום-הולדתך ביום הראשון וכי לי יהיה אי-אפשר ללכת זכרונה, הייתי רוצה מאד מאד לחבּקך בזרועותי פה…

מה עוד? מה להגיד לך? החדשות ישנות הן והישנות לך ידועות מכבר.

הנני ממעך אותך אל לבי ושׂפתי,

שלך,

אבשלום

                                                                                                  ***

10.12.12

ילדותי היקרות,

אני כותב לכן ברחוב. יש הזדמנות (או חצי הזדמנות) והנני ממהר.

מה שלומך, יַמקוּטר? אם הוטב, הנני מוסר לך בשם שושנה הצעה שכזו. יש עתה תחת ידה עדר שלם של מתפּרוֹת וחייטוֹת (ללבנים ושמלות זולות ויקרות וכו') אשר נשמעות לה ועושות את כל רצונה. מבקשת היא אותך שתבואי כל זמן שהינה פה (בעוד 8–12 ימים תסע), אם תרצי הביאי אתך משלך אריג, וָלא – ומצאת פה מבוקשך. בלבד שתבואי. שערי בנפשך כי אתמול ב-9 בבוקר לקחה הג' מלמד מידה לצלה ובערב שעתיים לפני הנשף כבר היה הכל מוכן.

ובכן החליטי…

כולם דורשים בשלומכן. שושנה אומרת שמוטב לשלם דמי תפירה מאשר לקנות אריגים יקרים, כי המוֹדָה משתנה יום-יום.

נשיקות חמות,

שלכן

אבשלום

1913

⁹⁹ 1 Janvier 1913

ילדתי החביבה,

אתמול מלאה שנה שראיתי בפעם האחרונה את אמא. אני מילאתי אתמול את שנת אֵבלי מבלי שימות הכּאב בלבבי. הייתי רוצה שתדעי כמה הייתי אתמול בגעגועי, במחשבותי, במכאובי, אִתך בבּית ואִתה בשדה-הקברות. שׂימי שם פרח בשבילי, אל תלכי שם מבלי לחשוב אודותי, שאהבתי בכל לבי את אֵם ילדתי. די! הנני הולך לדברים של חול.

כל נשיקותי,

אבשלום.

                                                                                                   ***

24.5.1913

ילדתי הקטנטנה,

אינני רוצה לבלי השתמש בהזדמנות למען כתוב לך שורות אחדות. הנני מתגעגע כבר מאד מאתמול בערב ועד… הראיון הבא.

מה עשית כל היום? לי נראה הדבר כמשונה ומגוחך מאד שנסעתי לשבת… הביתה. כתבי לי בכל פעם שתדעי כי יש הזדמנות. באמת, אין רוח הכּתיבה נח עלי. אינך יודעת כמה מעיק לחשוב כי הינך יושב פה לבדך עם עט חורק ודיוֹתה שחורה, וכי שם רבקה’לה צחה, טריה, מבושׂמה, מקושטה, ושאי-אפשר אפילו לשׂאת שׂפה אליה.

די, אלפי נשיקות לך נשמתי,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 7.6.1913

אוּבּי חביבי,

כמה נחמד הוא השבוע הזה! פוֹסטה הולכת ושבה. עם רֵז’ים [משטר] כזה כבר יהיה רע מאד לא לקבל מלה חיה להבּא. לאשרי עוד אבוא לזכרון (כנראה) ביום ג' לפני הצהריים. הבנת, הה, אוּבּילין?!

מה שנחוץ לכן תוכלנה עוד לצוות לי או ע“י מוחמד (הפּאַז' [נושא-הכלים] שלך) או ע”י כהן (העגלון).

האריג ששלחת לי הלא מספיק לכריכים בשביל גלית, הלא ארוך הוא כאוֹרך הגלות.

אלף נשיקות, ילדת נפשי,

אבשלום

שרה’לע חביבתי,

נשיקה ועוד אחת.

אבשלום

                                                                                                  ***

יום א', 1913, 22 juin

ילדתי היקרה,

שלום.

קמתי בוקר היום, ורוצה אני לתת לך את השעה הקלה הזאת טרם הירתמי בעוֹל המלוכלך של החוֹל. בתקופה ידועה בימי-הביניים היה מנהג בין האצילים שקראו לו “Trêve de Dieu” – “הפסקת האלוהים”. בין פרטים אחרים, הכי נכבד הוא שיומַיים בשבוע מיום השבת בבוקר (או עוד מיום ו') עד בוקר יום השני היתה כל מלחמה בין פרטים, כל השתמשות בנשק, אסורה. כנראה חשו כבר אז האנשים את הנחיצוּת של שעות אחדות שלום ושקט למען לעשות בשקט את חשבון-הנפש…

ובטרם תיגמר “הפסקתי” אני, בעוד שהנני רכוב על שני השבועות – אותו שזה-עכשיו רק נגמר, וזה שהינו רק ברגע זה מתחיל – רציתי לגמור את הישן ולהתחיל את החדש במחשבה טובה, זאת-אומרת במחשבה… אליך.

                                                                                                    ***

הייתי רוצה שמכתבי זה יפּוֹל לידך בעת שתחשבי ותהרהרי קצת אודות יום אתמול… אחרי שעות אלה תוקף אותי רגש שלוּ רציתי לציינוֹ לא הייתי משתמש במבטאים הבּנליים של רגש חרטה, של קצף, של עצב, וגם לא במלים הרמות: ייאוש, כפירה ודומיהם; הרגש הזה הוא פחות פשוט וילדותי מהראשונים ואין לו הטראגיקה והמרד שבאחרונים, זה פשוט… רפיון-ידיים.

הכוח המניע לפעולה משתתק, המרץ מתכווץ, הינך מרגיש לאוּת עצומה, ולכל התנועות הטבעיות המבקשות להצטייר ולהתחבר לעבודה היום-יומית עונה ההד המנצח, הממית, של ה“למה?” הנצחי. A quoi bon!?. [מה בצע?]

                                                                                                  ***

דיברנו הרבה בימים האלה על השאלה: “החיים הם חיבור וס”ה של הדקים שנעמו לנו או חשבון הימים שהיו כולם אור?" ראית כי הדעוֹת אינן משתוות בנקל על המענה לשאילה זו. אני אומר כי לי יש “ימות קודש” בחיי. יש לי ימים ידועים שהנני מכניס באונס או ברצון את השלוָה לתוך סמבּטיון לבּי, הנני מפקד: “מנוח!” והנני חי את חיי-אני, את חיי הפנימיים, האמיתיים.

כך הם ע"פ רוב הימים שהנני מקדיש לנו, “מקדיש” היא המלה הנכונה.

ואוהב אני את אי-הסבלנות התוקפת אותי בימים האחרונים של השבוע בשׂאתי עיני אל ההרים צפונה, ואוהב אני את הגעגועים, בנות-הצחוק והלטיפות שהנני שולח אל ההרים האלה בימים הראשונים של השבוע, ועת שרגשי הרוך והנועם ששאבתי ברגעי המנוחה עודם חדשים, טריים, מעודדים, בעת שמשובבים הם עוד הנפש ומשפרים את הפּרך. וימים אלה הם היותר פוריים בעבודה ובמחשבה.

הנני בטוח שבשבוע זה לא יהיו לי ימים כאלה…

כי הלוח שלי הלא אינו אלא סכוּם השבּתות שאני חי, סכום אלה הימים שאפשר לסמנם באות אדומה. אותו סכום שנים שלאנשים אחרים ואותו אורך של השנה, עם אותו ההבדל שבּשנים של הפלאנֶטה שעליה חי אני אין אלא חמשים או ששים ימים של חיים.

וכשבאים והורגים שעה אחת אפילו, ובפרט יום שלם של הימים המעטים האלה, תיכף החסרון נרגש ובולט. להרוג ימים שיש בהם אפשרות אושר רשאים רק אלה שימי אַשרם רבים ושעשרם באושר לא ידוּלל ע"י מיתות קטנות אלו; אולם אצל אנשים אשר תקציב ( budget ) אָשרם גלוי וידוע מראש, אשר ימים אלה ספורים אצלם, אשר אפשר לראות בחייהם מראש: “מתי יחול יום שאפשר לעשותו לטוב?” אם באים עוד ומחסרים במזיד, אז הטעות בחשבון ניכּרת תיכף; בין האנשים האלה הנני גם אני…

                                                                                                     ***

וחושב אני שאצל אנשים אשר קשרו את חייהם, ואשר בענייני הנפש נהיו לשותפים התלויים זה בזה, השאלה של אֶקוֹנוֹמיה ושמירה על רכוש האושר צריכה לעמוד בראש.

צאי וחשבי כמה קשה לשכוח את העינויים והריסוקים ולהרחיקם כמה קשה למצוא התאמה אמיתית במצב הנפש, כמה וכמה קושיות ומכשולים עומדים על דרך זו, וכמה צר ומר כשכּבר הכינו את כל התנאים, וכשכּבר צריך רק לתת היתר ללב " de laisser aller " [כאן: להתרכך], כמה חוטא הוא מי שמעמיד את הבנין הרוחני הזה שבכל-כך עמל ייבּנה ואשר בניינו חלש הרבה מבּוּעת בוֹרית. כמה חוטא לעצמו ולחברו.

ואת מתנשאת לעובדות אלא בקלוּת-דעת גמורה, בלי כל חשבון, ועושה הינך באמת תדיר יותר מדי את אהבתנו לנשק או לאמצעי לעשות עצב ולילה, לא בשעת הצורך כי אם לפי רצונך.

הייתי רוצה בכל-זאת לדעת באיזה רשות?!

כי את זה הלא צריכה אַת להבין היטב: ע"י זאת שאהבה היא משני צדדים, שׂמו הצדדים את עצמם בריזיקוֹ [סיכּון] זה: אחד מהשנים יכול לרצות לבטא (באופן זה או אחר) את חיבּתו לשני, ברגע שהשני אינו מוצא בנפשו מצב-רוח מתאים, ובכל-זאת צריך לקבל ביטואֵי אהבה אלה. צריך, אמרתי: התחייבות זו היא טבעית ולא צריך תנאים שבּכתב למען למלאותה. כי אצל אנשים אשר אוהבים איש את רעהו באמת אין קורה שאחד לא ימצא “מצב-רוח מתאים”. כשהלבבות עומדים בדיאַפּאזון אחד, כל אות של חיבּה, של התעניינות, מוחק מהר-מהר כל מצב-רוח בלתי-מתאים, וזה הוא כוחה הגדול של האהבה.

אבל יש “גיבורים” שרוצים להרגיל את ה- Stoïcisme [סטוֹאיוּת] שלהם לקבל ולדחוף את האהבה לפי מצב נפשם או שגעונם, מבלי חשוב והתחשב כי רכּה היא האהבה, נפצעת ונעלבת על-נקלה ואשר אחרי דחיפות תכופות נעשית היא פחדנית וביישנית, מתכווצת ונובלת. ¹⁰⁰

הייתי נותן הרבה מדמי לבל תהיי מאלה…

כי אם רק הגברים המנוולים מסוגלים לאהוב אשה אשר “סובלת” ( subit ) את לטיפותיהם והשגחותיהם, הנה רק הטיפשים מוסיפים לאהוב אחרי הידחפם, ואני אינני טיפש, ואני אוהב אותך באופן שאינך יודעת וגם עוד לא מסוגלה להבין; ואותי מביאים מנהגיך לפעמים קרובות לידי מחשבות של מרד ורצח.

אינני יודע אם זה יסב לך נחת-רוח, אבל מוכרח אני לעשות לך מחמאה זו: אין דומה לך בכשרון המחנק. הינך חרוצה מאד לזייף בהערותיך את הרגשות היותר טובים וטהורים ולעשותם לקריקטוּרה, ואין עוד כמוך יודע להחניק בתוך הגרון כל מבטא חיבּה, ומה-עוד לעורר “מתים” ו“נשכחות”, להזכיר את מה שיותר מועיל לשכוח, בזאת כנראה החלטת לרכוש את זר הספציליזציה [התמחוּת].

                                                                                               ***

התנועענו אתמול בין צעקות וחרפות של האנשים שסובבונו, אולם האם לפי כבודנו הוא להישפע מאוויר מחניק זה, לאלה הלא אין כלום, ואנחנו הן הננו שני ילדים בריאים האוהבים היטב זה את זה. ואם “היא” לא תעמוד לנו ולא תהיה לנו לחומה ולמגן מפני כל רגש והשפעה מחריבה, אז למה כל החיים? אז הן “מוֹתר לאדם על הבּהמה אין”.

זאת ועוד אחרת. אינני אומר שרוצה אני בכל יום ששי לגשת אל הטלפון ולקרוא: “רבקה’לה חביבתי, הודיעי לי אם יהיה מצב-רוחך טוב ביום השבת ובאתי אליך”. לא ולא! ראשית-כל, הלא אין טלפון, ושנית, הנני מוכן-ומזומן לבוא אליך גם כשאינך בקו ה- Auflage ולשים לשירוּתך את כל אהבתי ואמצעי כדי להיטיב לך. ולוּ היה בינינו ענין של התמרמרות, לוּ לקשיך עניתי בקושי, לוּ להתנפחותך עניתי בפנים מאובּנות, אז עוד הייתי אולי מצדיקך, אבל אני הן תמיד מסוגל ונכון “לא לראות”, “לעבור”, למחוק ולתקן, לשׂחוק ולהצטחק, ובכן?

הלא זאת היא עיקר התמרמרותי: לא די שאת רעה בלי סיבה ובלי תועלת אלא שהינך מביאה אותי עד למדרגה של חימה ושל גסות שלכשהנני מתקרר הנני בוֹש בפני עצמי. כלום יש לך הנאה מזאת? כלום יאה לך להיות בלבי מניע ל- démoralisation [דימורליזציה] ולהסב לי ריסוק-עצבים?…

                                                                                               ***

אינני יכול ואינני רוצה לשקר. לא אעשה פנים מאירות בשעה שאת גורמת לי צער. אין לי גאוַה זו. הלא רשאי אני לכה"פ במה שנוגע לך להגיד מתי כאָב לי.

כמה וכמה פעמים חזרתי לך, עד איזה מדרגה אי-נעים ומעליב בשבילי לשמוע מפיך את האַנליטיקה של אהבתי אליך; איך במושגים ילדותיים אַת מבארת אותה, מנתחת אותה, משווה אותה ובאה למסקנה ידועה למדי: “אינך אוהב!” לפעמים קרובות רוצה אני לפרוץ בשחוק פרוע, ורק הכּבוד שהנני מכבּדך עוצרני. השתדלתי בכל-זאת לבאר לך בדרכים צדדיות שהאהבה איננה dejeûner à la carte [ארוחת צהרים לפי תפריט] שכל איש מזמין בה מטעמים כפי לבו. הן בראת רק את הרגש (אהבה) שבּי, ולא את ה“אופן”, את ה“כלי” (אותי)…

וסובלת את ממחלה רוחנית אמיתית. לוּ הייתי פסיכולוג הייתי אולי קורא למחלה זו négaphilie, אהבת השלילה. די שימצאו בך מה שהוא, לוּ גם עובדה גשמית, וכבר את מוכנה ומוזמנה להכחישה בכל כוח האֶנרגיה שבּך. תמיד מוכנה להראות באותות ומופתים כי כולם טועים ורק אַת, אַת יודעת ומכירים את עצמך. ומוציאה אַת אוצרות יקרים של אנרגיה בשביל להוכיח דברים שאינם מסוגלי-הוכחה, ולפתות את עצמך מתוך התמרמרות על אי-האמון שאת פוגשת. וחצי חייך עוברים בהתעמלות ה- autosuggestion הזאת, הבאה או מענוותנות בל-טבעית או ביישנות ( timidité ) אי-מובנה.

ומה לי לעשות.

מספיק לי לקחת המשל היותר קטוֹן: אנסה לבקשך לשיר לי שיר קטון, דבר טבעי ומובן בין אנשים שאוהבים איש את רעהו, ותיכף תביטי עלי כעל משוגע מהמין היותר מבהיל. “אני לשיר? מה רוצים ממני? ‘אנגיטשעפעט זיך’ [נטפלים]? ומה יודעת אני?” ודי. המעיין המתגבר.

אבל ילדת-לבי! אני לא אשווה אותך אל גארדן או אל טטראזיני, אינני בא לחפש אצלך דוגמאות לאמנות גבוהה. קולך אַת מתוק לי ונעים ללבּי, מדוע לא תביני זאת. זאת שירה שלי עצמית ופרטית.

– לי קול ערב? אתה משוגע באמת! מה רוצים ממני?

– רבקה, את ילדה נחמדה.

– אני? אני רק כיעור, קוף, זוועה וכו'.

– רבקה, אני אוהב אותך.

– שקרן! כזבן! גונב-הדעת! אוהב אתה את כל ה“מין” שבתבל-לבנות, סיניות, הודיות, כושיות, מאלה שבעריסה עד אלה שעל שפת הקבר, ורק יוצא מן הכלל יש לחוק זה, אחד-ויחיד וזה… אני. הלא אתה שונא אותי, שואֵט אותי, ומדוע תשקר?! הלא זה רק “השערה”, “איין איינגירעדעטע זאך”!

– כן, רבקה’לה. את רק רואה את ההוויה, הריאליוּת, את “רעדט זיך גאר ניט איין”. ואנחנו המסכנים טועים בחשכה.

                                                                                                    ***

מי עוד כמוני יודע, ילדה רעה, כמה את סבלנית, טובה ויקרה. מי עוד כמוני מכיר כמה אוצרות של רוך יש בלבּך הקטון?! הוי סכלה! סכלה! רק פעם בשנה אביב, ופעם רק אחת באביב תפרח השושנה. רק פעם בחיים צעירוּת, ורק פעם בתקופה הצרה הזאת מתפרצת ומנצחת הסימפוֹניה שפּיצחה רינתה בלבבנו, ואשר אַת יצור קטן וחלש, רוצה להחניק את דבריה.

למה? לאיזה תועלת? הלא תינחמי, הלא את מתחרטת כבר…¹⁰¹

                                                                                                   ****

ובמקום זה, מה עושה את?

נקשרת בעבותות אהבה באיזה מאמר, באיזו מילה שאמרתי לך מבּלי כל מחשבה רעה ומעליבה, חס-ושלום. הן אפילו ברגע של שגעון לא יעלה על לבי להוציא מפי במחשבת-תחילה הגה שתוכלי למצוא בו עלבון או צער. אבל עם רגשנותך, עם אופן הביאור שלך, הן צריך להיות אילם כליל, פן תמצאי במלה היותר תמימה מזון למחשבות החולניות באמת שמדכאות אותי. ולי קשה להיות אילם, יען שהאלוהים בראָני פטפטן.

כשאני אומר שאֶקוֹם בך, הלא יודע אני עוד באותו רגע שהנני משקר. כי הן לשוני תדבק קודם לחכּי מאשר אשתמש בה לצערך.

כי נשים-נא לרגע שקיבלתי את שיטת ההגיון שלך. אז הייתי אומר לך: “נשער-נא, רבקה’לה, שבאופן טבעי הינך רעה כלפי דבריך, ובכן אם אינך מסוגלה לשנוֹת יִצרך, לנצח את השׂטן, בעת אהבה, אם אינך יכולה לעשות זאת בשבילי, אינך אוהבת אותי כלל”.

והאם כל-כך קשה להיות “טוב”, הלא די לא לחפש את הרע.

מדוע אינך זוכרת את כל דברי החיבּה, את הלטיפות, את השגעונות שאמרתי לך, ונקשרת כפעם-בפעם רק באיזה מלה שאת כוונתה הרעה הנך מוצאת רק (בעמל רב) ברצונך הטוב?

כמדומני שהרבה יותר קל למצוא את ההיפך. אבל כך הלא דרכך, לחפש רק את הקשה. לוּ היינו עיקבים עם שיטתך אז היה צריך:

“לא לשיר כיון שאין לנו קולות קארוּזוֹ ופֶּטי, לא לדבר יען שמינאמֵינו פחות סגנוניים מדברי St. Jean Chrysostome, לא לנגוע בעפרון כיון שאיננו טציני, לא לקחת עט ביד יען שאַנאַטול פראנס חי וכותב, לא להביט על כינור יען שלעולם לא נהיה קוּבּליק, לא לבנות בית יען שבית הדוֹג’ים בוונציה יישאר תמיד יותר יפה, לכרות את רגלינו מפני שאת קלוּת ו- élégance של פיקוב ואיזאדוֹרה דוּנקן לא נשיג לנצח”.

לא כך?

“לא לאהוב יען שלפעמים אומרים מלה שאינה נותנת מנוח לדולציניאה”. דון-קישוט מסכן!

                                                                                                 ***

ומה רצונך להשיג? שאכחד מה שאמרתי? אי-אפשר, שנינו נחדל לכבד אותי. להתחרט? אם היתה בלי כוונה רעה, אין על מה להתחרט; אם היה צורך באיזה כוונה, בוודאי לא אתחרט, יען שאז אכחד מחשבתי.

למען לענשני?

הענשים אינם שיטת חינוך טובה בשביל נערים קטנים ומה-גם בשביל נערים ש… גדלו.

לתקנני? לאחוז אותי על ה“שרשרת”?

למרות רצוני (לוּ רציתי) אי-אפשר לי להיות “חומר ביד היוצר”, ומה-עוד שאוהב אני אותך די למען לא לרצות שאהובך יהיה סמרטוט.

ובכן מה?

להיות בטוחה שבכל רגע לכשהינך רוצה הינך יכולה לגרום לי צער וּכאב? כן, זה הוא! ואם כך הדבר, משיגה אַת מטרתך במלואה.

ובכן, בעת שהנך נותנת לי מנוחה או עונג צריך אני להיות לך אסיר-תודה?

בעת שאינך משתמשת בנשקך את “נדיבה”?

לא זאת ולא זאת.

בעת שאת “נותנת” עונג, אינך נותנת כי אם “מתחלפת”. לוּ ידעתי רגע אחד שהנני “מקבל” מה שהוא מבלי להשיב, הייתי יורק בפני והולך עזאזלה. משער אני שלא ל“שם שמיים” ו“בשבילי לבד” את “סובלת” אותי. על פרק זה מכּירה אַת דעתי מכּבר.

ומה שנוגע בהכרת-הטובה “שאנו חייבים” בשעה שאת עוזבת את “טענותיך”, הרי כל האנשים צריכים להודות לי כל רגע על שהינם עוד חיים, בעת שאקדחי עמדי; הלא?…

                                                                                                   ***

ובכלל, הלא זה זמן רב עברה בשביל אהבתנו התקופה של “מארב”. די! די! מכירים אנו באופן מספיק איש את רעותו למען לא לארוב, לחפש, ולפשפש. זה כבר לא נאה לילדים גדולים כמונו.

ומה שנוגע ל-¹⁰² bouderie, הלא אַת אוּבּי העליז, וכל-כך מתאים לך כשהינך מצטחקת אינך משערת עד כמה; ופניך כשאת עושה אותם רצינים הינם כל-כך אי-טבעיים, כל-כך “מסכנים”, עד שזה קורע את לבי באמת ונותן לי באותה שעה תאוה לשׂחוֹק.

ואני? הן אני תמיד מזוּין ברצון טוב להיות אתך עדין, אדיב, חביב, לבלעך ולעטפך בידי, מבּטי, שׂפתי, לשׂאתך ולעוף אתך במרומים, ומחכה אני רק שתאירי את השמש הפנימי שעושה פניך כה יקרים וחביבים, למען שינוח גם עלי מזיוך.

ובכן, למה נהיה טיפשים, באמת למה?

עוד תראי, אוּבּי!… הלא את נוסעת…

מברך אני אותך שכּל הצעירים הטובים שתפגשי יאהבוך, שישמשו לך פרק בתורת הלב, שתשווי ותשובי. הנני פּרש בלי פחד וכתם, אינני ירא כל השוואה, ירא אני רק מפני הגעגועים הגדולים ומפני העבים שאת מקבּצת ביותר מדי חיבּה על מצחך היקר, קנאּתי בוערת רק לערפל הארור הזה, שבא לעתים להחשיך את השחר המאיר את מסילתי.

תפילתי לאלוהי האהבה: הקסימו נשיקתי לפזר האֵדים המחשיכים המחניקים.

שלום! ו- Ave, ילדך מחבּבך,

**אבשלום. **

                                                                                                   ***

20.7.1913

אוּבּי חביבי שלום!

מפטמת את אותי בהבטחות ואפשר להיפקע. הרוסים יש להם פתגם טוב: “פאַקא סאָנצע וידיעט אַטשי וידיעט” – עד שתצא השמש תצאנה העיניים… מילא, כך-וכך אני חש ויודע כי כל בואך הנה לך למורת-רוח ואי-נועם ועושה אַת זה בשלי, לכל הפחות צריך לתת לך לבחור את זמנך.

כן, אמא מזכירה אותך שביניכן כבר נגמר והוחלט זה זמן רב שנוסעת את אתנו ליפו לחגיגות הגימנסיה. אַזכּרה זו בזמנה בהיות שהינך נוסעת לעיר-הבירה ותדאגי לכל הנחוץ, יען שהלייט-מוטיב שלך הלא הוא: "ערומה אני – אין מה ללבוש במה שנוגע לנעליים הלא יודעת את איזהם הכי-חביבים לשׂרתי, והאחרים… אף אחד לא שווה לנעֵל את אוּבּי וכולם נחמדים כשהינך צועדת בהם.

פה אין חדשות: מוחי ריק, לבי ריק, הכוחות והסבלנות אפֵסים יום-יום. הייתי רוצה לראות איך יהיה כבר לכשתהיי את פה. כך הנני במצב מסוכּן של אפּאטיה ואפיסת מרץ ומחשבה.

די, סעי לשלום ושובי בשלום.

נשיקה רק אחת אך מקיפה ומעליפה.

וכמו אלף ורבבה עוטפת, מצליפה ומלטפת,

מילדך עד תמיד,

אבשלום

קומיסיון: הביאו לי מחיפו קופסת כדורי ברוּנינג מהמין F.N. (Fabrique Nationale ) זה צריך לעלות (25 כדורים) 4 frs. לערך. חוטים אפורים (גרביים. פבּריקה של אמא), ואבקשך גם אם תמצאי דבר מתאים (לפי טעמך) בשביל קפּוֹט [מעיל] לאמא קני בשבילי. חן-חן.

שלום לכל אלה הנרשמים אצלך “ילדים”.

                                                                                           ***

8.9.1913

יפו

חביבות,

אני שולח לכן:

1. סכיני מטבח.

2. Crème idéal

3. Souffre talc

4. בד לחולצת אוּבּי, ותשע וחצי האמות שביקשה שׂרתי.

5. דוגמאות.

                                                                                                 ***

כשמורחים בזאת את הפרצוף מופיע בבוקר שמן ונקודות שחורות. אז צריך לרחוץ במים פושרים ולפדר היטב בגפרית.

                                                                                                 ***

קפוֹט לשרה

אריג הקלפים מלוכלך ומוכתם לבלי תוחלת לעשות ממנו דבר-מה. בחרי בדוגמאות כרצונך. מסַפרים שיש משי יפה ולא יקר, יעלה בשביל קפּוֹט עד 12 פרנק. התרצי?

                                                                                                   ***

את האריגים ב-5–6 פר' שולח אני. הם מוצאים חן בעיני. ובעיניכן?

כתובנה!!!

נשיקות חמות.

**אבשלום **

הנייר היפה הוא של עכסה, צלה לא בבית.

אלק!

חמת צלה בוערת עליך ככבשן! ואני שמח וטוב-לב. הלא אמרתי לך לכתוב?

שלך,

אבשלום.

המכתב נשאר יומיים יתירים יען שאיחרתי את העגלה של נתן.

שלום ונשיקות.

אבשלום

                                                                                                   ***

ראש-השנה, 1913

חביבתי,

לדאבוני אין איש בלעדי בבית וכנראה שלא אוכל לעזוב את אמא לא היום, לא מחר וגם לא ביום השבת למען לבוא לראותכם, והנני מוכרח להסתפק במכתב.

מה שלומכם ילדים? מה נשמע אצלכם, כתבו לי מכתב עם הרץ.

את האריג אשר ביקש אוּבּי, 4 אמות ממנו כבר חטפו ואיננו, והיה לך ללקח שתשמעי בקולי עוד הפעם.

הנני שולח לכם את היאוותה. ¹⁰³

ואַת שרה’לה מה מעשיך?

אתה, אלכס (כך מספרת אמי), הרגשת פתאום נחיצוּת להיות להיפּוֹפּוֹטם ולשכון כבוד בבצותינו יחד עם חזירי-הבר, יתן ה' שתצליח במלאכתך החדשה וייצא לך שם בממלכת המים. במה שנוגע לבצות, כבר מרביצים אותך גם ב“פועל-הצעיר” האחרון ברוּבריק: “מזכרון כותבים לנו”, ולמען גנוב את דעת-הקהל לא כותבים אלכסנדר אהרנסון כי אם אהרנסון בקיצור למען שיטעו ויחשבו כי זה אהרן. מהיכא תיתי?…

את כולם בירכתי בשנה טובה, לאדון אהרנסון אני שולח במקום ברכה שני אבטיחים. הם מתקלקלים פה, והלא זה על חשבונו.

נשיקות,

אבשלום

                                                                                                ***

3.10.1913

אוּבּי חביבי,

קיבלתי היום את חבילת הברכות: חן-חן אין-קץ. את כל אמרותיך לצלה אמסור בפוסטה של יום הראשון. ממך אבקש דבר: בפעם האחרונה באו הנה ילדיך מבלי להודיע “תך” כמו שני תלמידים הנסים מבית-הספר אל השכנים. ויען שהדבר הצליח ע“פ מקרה הם עוד יכולים להימלך ולהוסיף לעשות כך. אַת, ילדת-לבי, בתור בעלת-בית, תביני שהדבר הזה הוא מאד לא נעים לנו; ע”כ רוצים אנו לדעת בכל פעם בלי כל תירוץ יום בואכם. הנני כותב בכוונה כם יען שאם מתחילה כאן עבודה, הלא טוב להם לקחת גם אותך, חרומף שלי, בתור אחות-לצרה, ואיהנה גם אני (באופן בלתי-בוטאני) מנסיעותיהם. אותי מעניין מין פרח-הרים שאינו צומח “אין אללע בלאטעס”… ¹⁰⁴

ובכן, מחכה אני לכם וגם לך בשבוע זה. השתדלי לבוא ביום ג' יען שביום ג' בערב או ביום ד' כבר תהיה צלה אצלכם.

שלום לך ילדת לבי, ואלף נשיקות חמות.

ילדך אוהבך בלי סוף,

אבשלום

האם מָרי בזכרון? לא שלחתי לה ברכת-שנה-טובה מיוחדה. הצריך לשלוח? לאבא בוודאי ביארת שבירכתי את הכל, לבי לא היה אתי לכתוב לו ביחידות בז’רגון [ביהודית].

שלום,

אבשלום

                                                                                                    ***

ערב יום הכפורים, תרע"ד

ילדה,

אכזריה את, אכזריותך חולנית. אינני יודע מה היה לך. אני נמס הולך וכמה אליך ואַת מתפלספת, מחפשת חטאים, הולכת ואדישה. כבר עייפה נפשי מכל הפתקאות המתחילות ב“ילדי היקרים” ומכל האדריסאות הכתובות לבית-המסחר אבשלום Cie &.

לוּ ידעת, רבקה’לה, כמה כואב לבי אליך! כמה מוסר-כליות יש לי על שגסוּתי הטבעית פוגעת בך. אולי היית מעט יותר רכה לוּ ידעת?!… מצחי קר עכשיו וכולי כה נדכא בחשבי עליך. האמנם כה מהר אהבתך גוססת?! אה. כמה יהודיה את!… הנני מתחיל לחוש כי כדור-הארץ צר וקטן ודל מאד.

הנני שׂם ראשי לרגליך,

אבשלום

P.S. – פה מחכים לך ליום הראשון. אני אולי לא אהיה בבית עד יום השני לפני הצהריים. בואי! שאלי את אבא אם גם לוּלבים נחוצים לו, אתרוגים אכין ליום הראשון. מסרי לו את שורותי האחדות, נשקי אותו בעדי והוסיפי כהנה וכהנה.

כל נשיקותי,

**אבשלום **

                                                                                                  ***

יפו, 13 מרחשון תרע"ד, 13.11.1913

ילדת לבי,

מחר יום-הולדתך. המכתב הזה רק כעין אמירת: זכרתי!

כי לכתוב אי-אפשר, את זאת הלא הינך יודעת, חשה, מבינה. ולברך בכתב או גם בפה בלתי-מנומס בינינו. הלב אומר את שלו וכועס הוא כשמפטפטים.

מי יודע אם אוכל מחר לנסוע אליך כאשר בדעתי ועל כן אני כותב, מוכרח לכתוב.

בכאב אנוּש הנני זוכר, רבקה’לה, שהינך כבר, ילדתי, נערה גדולה בת 20. כי אינך יותר אוּבּי בת שמונה-עשרה עליזה, אביבית ופורחת. הכאב הזה הוא רק בשבילך; את, שלקחת כה מעט מהחיים עד כה. במה שנוגע לי אינני יכול למרות כל אלה – אנוכיי! – לבלי לחשוב שאַת זה הוא הסכום של כל מה שפרח, איוה, קיוה וחי בקרבּי בשנים אלו. הנני מביט עכשיו אל שנים אלו כאל אהובות הנוסעות להן לדרכן ושולח להן מרחוק נשיקתי שלום.

מי יודע לאן יסחפנו הזרם?! מי יודע מה יחביא לנו העתיד המסתורי, כמה עינויים? כמה נסיונות? כמה שלומים וכמה שׂמחות?

כשהתחיל להבקיע לפנַי שחר אהבתי אליך הייתי נער חזק, חולם, מכוּנף; הבּטתי על ילדתי ובלבּי אמרתי: בזרועותי אֶקחנה ואעלה שחקים ואעפיל לפסגות ואעוף למרומים; כנפי חזקות וקלה הקטנה.

והחיים ענשו מחשבות גאוותי. כנפי קצוצות והלב שבור, והחלום חשך והתקוה אבלה. ואני הנני אוחז בשוּלי שמלתך, ולא אַרפה כאשר לא ירפה הגוף את הנשמה, פן תעוף – ופגר, ואיננו, והיה כלא היה…

אֵי כנפי!?…

אחת עוד נשארה – התאוה!

בשבילך עוד הנני רוצה כנפיים, בשלך חייתי, ובעדך הנני רוצה עוד לעלות ממעמקים אל הדרך שכּולה אור.

ואַת – באשר תלכי מחשבתי תלך. באשר תעברי יהיה לבי כצל לפעמיך, עם ברכותיו, געגועיו, תפילותיו. ויש אמנם גם עתה גלי אוֹן בלבּי, ולמרות כל כפירותינו, למרות כל הודאותינו על האהבות שאין להן נצח ושסופן מיתה, הנני חש, כן חש בכל אוֹן ובכל תוֹקף, שיש אהבה החזקה מן הבקוֹרת, השיכחה, המוות. שיש אהבה החזקה מחוֹק החיים. שיש אהבה הנשארת גם אחרי מות האהבה. ויודע אני שלמרות כל החיבּות שמתו ותיולדנה הנני יודע שאהבתיך אחת האהבות האלו, ושבתוך החשכה הגדולה היית קרן-האור האחת.

די, אינני יכול יותר. רבקה, רבקה’לה! בעד הכל, מן התהום הכי עמוק שבלב האדם: חן-חן!

מי ישקני שפתיך? מי-יתן ראשי על ברכיך?

שלך עד תמיד,

**אבשלום. **

1914

24.2.1914

אוּבּי חביבי,

כי הינך ילדה נחמדה וחכמה, מי עוד כמוני יודע. חן-חן ששלחת אלינו. אני חשבתי לשלוח אליך השכּם, יען שע"י ישראל שבּא הערב עם ברון נודע לי הענין.

אנחנו מתכוננים, ¹⁰⁵כמובן, אבל אהרן אמר לי ביפו שנתכונן רק לארוחת-הערב ולא לארוחת-הצהריים יען שהם יעשו lunch בדרך, ויבואו הנה אל הטה, יען שירצו לרוץ תיכף לראות את הכל.

דגים מלוחים אין הגונים פה, לכן לא לקחה אמא. חרדל תכין בשבילכם אף שאין הרבה, אבל כמדומני יספיק ליום או יומיים. חָרוּף [כבש] אשתדל להשיג, ובוודאי יעלה בידי, גם דגים אשלח לחפש לקיסריה.

                                                                                                ***

הייתי מזמין אחד מכּם. את מי? שׂרתי ואַת – רתומות. אלכס – גדעוני. ¹⁰⁶ שֵׁם על משמרתו. ובכן שבו בבּית, חביבים! אני אבוא לשבּת.

מסרי מכתבי לאַלק.

אלף נשיקות,

אבשלום

שרה’לה נשמתי,

משער אני עבודתך וטרדותיך. כי לבי אתך הן הינך יודעת. שכחתי כבר… הכל. והנני אוהב אותך מעט… יותר.

נשיקה גדולה, חמה, טובה

שלך,

אבשלום

                                                                                             ***

קאקוּן, 9.4.1914

אוּבּי חביבי,

מן המקום אשר כתבת לי ממנו לפני שנה שדבר נכבד לך לספר לי אודות שרתי…

שלום לך, ילדתי הקטנונה והחכמה. אני “טיילתי” אתמול דרך ארץ-יהודה למען תפוס את ה“עופות” האלו. את כל ה- Odyssée תספר לך שרה’לע אבל השגתים סוף-סוף ומילאתי את פקודתך, מלכתי הקטנה.

כי הנני חונק את כל היצר לבלי לדאוֹת אליך תוכלי לשער ולהאמין, אבל עצי-האקליפטוס עומדים כגדר וצועקים: הנה! וצריך להישמע ולהיכנע.

אדחף את הימים עד ליל השלישי כי ביום השני בערב הן תבואו, קטנים! הנני חי בך. לבי אליך ושולח אני נשיקה גדולה אל הרי-התכלת באופק. לטיפה עוטפת,

ילדך,

אבשלום

                                                                                                    ***

יפו, 20.5.1914

ילדת-לבי אורה,

שלום שלום.

חן-חן חמדתי, בעד מכתבך מלא-חום. מי-יתן ויום-יום יזלו רביבים כאלה על לבי. הזדמנויות דואר לע"ע משחקות לנו, השתדלי להשתמש בהם, רבקתי האהובה.

כמה שַׁטיָה אַת אוּבּי הקטנטן. תמימות! “בכ”ז – אומרת את – האפשר להחליט כי רק אי-נעימות אגרום לך?" איך אינך מתביישת, ילדה, לדבר כך? איך את מעיזה?

הזוכרת את לפנים כשהייתי אומר לפניכן: “כל אשר אנחנו טובעים עמוק-נמוך, כה יגדל אשרנו פי-שבע בהינשאנו לעיל. רוצה אני לקחת את אהובתי ממעמקים ולהעפיל והיא בזרועותי ולעלות אל הפסגה ואל האור”. והילדה שׂרתי היתה שולחת אותי, אללה יודע אנה, למען לקחת את אהובתי משם. ואני להכעיס לקחתי את ילדתי מן האור הגדול אל תהום לבי החשוּך…

ואת הלא אומרת בעצמך כי מתאבקים אנו עם החיים יום-יום. כמה טוב להתאבק יחד, כמה יקר כל נצחון קטוֹן, כמה נעימה אחר-כך שעה קלה של אושר!

ושונה אני לך והולך וחוזר ושונה זה שלש שנים: אוּבּי קטון, לוקח אני אותך (איזה שקר! ואני הן לקוּח עד שורש שערותי, עד מוח-עצמותי!) בלי תנאים, בלי דמיונות-שווא אודותיך, בלי להקציב פרוגרמה לאָפיך ולנשמתך. תנאי אחד הצבתי: רוצה אני שלמלכּתי הקטנה תהיה נשמה חפשית, לא ציפור בכלוב… כורע אני תמיד במחשבה לפני האור, היפעה, התקוה, הרכּוּת שנתגלו לי על-ידך ואינני רוצה לכרוע ברך לנשמה משועבדה וזה-הכל!

ובלעדי זאת אוהב אני אותך עם חסרונותיך הרבים והעצומים, ¹⁰⁷et s’il est permis de s’exprimer ainsi אוהב אני את חסרונותיך אלה כולם, כולם, אחד אחד.

כפי שהטבע לא שׂמה בחוּקיה: לא תאהב עפעף לבן, לא תאהב ידים קצרות ומכוערות (כל-כך מכוערות!), לא תאהב רגליים נוראות (נוראות כמה!), לא תאהב ילדה גוּצה, לא תאהב חרוּמף (עור אדום!).

כך גם לא כתוב בספר החוּקים האלה: לא תאהב אוּבּי עצוב, לא תחבּב רבקה נדכּאה ובכיינית, לא תאַלל ילדה עקשנית, בּוּדבּן (ושרשו boudeur בלע"ז ובהחילוף אותיות משורש דב, כי הדוּבים כך דרכם להתנפח).

ומי שאמר: יהי אור! וציוה לשושנה לפקוח עין ולהביט על אדמתנו כוּר-עוני ולהפיץ ריח מעל לאשפות התבל, ומי ששׂם בפיהם המקוּצף של הגלים שירת-נצח המערסת אהובים, ומי שציוה לאיושה לחבּק את העלים ולסרק את העצים, הוא-הוא דאג גם לראשונים גם לאחרונים.

ויאצל נשיקות למען העפעפיים הלבנים (והם לא ישחירו עוד) ולמען הידיים הכּה מכוערות ברא שפתיים חמות, ולמען הרגליים הקטנות הנוראות ברא בלורית שחורה ורכּה. ולמען הדיכּאון, ההתיפחות, העקשנות והרוגז ברא נערים בל-רצינים, לצים צחקנים-בדחנים, לפעם סבלנים תמיד עקשנים, “ואנו ננצח” תמיד הם אומרים.

מה אנו רוצים?

מלאכים?! – והמלאכים הלא רק יצורי דמיוננו, והיוּכל היצוּר לעלות על יוֹצרו. וכשמשער אני מלאך בלי כל חסרון, בלי שמץ דופי, הרי מיד מתחיל אני לפהק, ופיהוק בתוך אהבה מניין?!

אשה נכנעת? – הלא אז את אפּינו נאהב, את נשמתנו שאנו יום-יום נסים מפניה, מפני עינוייה, מפני שוטה המצליף שלא יידע רחם ולא יידע מרגוע?

ואם רוצים אנו מה שאין בקרבּנו, הרי לפנינו הוא, אז אפשר ללכת יד-ביד אל האור ואל החופש האמיתי והגדול.

לפעמים בתוך האהבה קורה גם מקרי כעס, רוגז, אי-סבלנות, גאוה, עקשנות (שתי אלה בפרט!). אבל מה בכך אם החיה מבצבצת לעתים, אם מַראֶה הוא קצה שיניו האכזרים, הלא הורגלנו לביקוריו של הטורף שבּקרבּנו, יום-יום, רגע-רגע, הוא ותאוותיו, הוא וזר-מחשבותיו.

אולם האפשר להעמיד לעומתו את רגעי האושר, את אותן השעות העונדות ללבּנו כנפי-אור ונושאות אותנו רם-רם לספּיר הרקיע?

הכאב מושל בנו, ובחיינו צריך לספור את רגעי השיחרור, אותם הרגעים העושים אותנו רמים מעל עצמנו ושבתוך חיי-מוות שׂמים בחיכּנו טעם אל-מוות.

ובטוח אני שביום היחלץ נשמותינו ובאו לפני כס המשקל ושׂמו על קערות המאזנים מזה את רשעתנו, עינויינו ומכאובינו, והיו לגל בוץ ואשפה גדול ורם, ושׂמו מן הצד השני את רגעי הסבלנות, החמלה, ההקרבה והאהבה והיו לטיפת יהלום, לקרן-אור אחת. והכריעה קרן זו את כף-המאזניים ויצא משפטנו לחסד.

וכה דרכה של אהבה: תזניחנה – ועזבתך, תשמרנה – תאַשרך. צריך להעמיק שרשיה, וכל יום לתת לה מעט דם, מעט זכרון, מעט רוך. לחזור אלף פעם ליום בתוך הלב “אני אוהב” לא מיותר, וכל המרבּה הרי זה משובח.

ומה-עמוקים שרשיך, ומה-גדולה שמירתי!

                                                                                                ***

כמה רציתי עתה-עתה לראותך ולשוחח אתך, אולי רווח לי אז. בעצתך קשה לשאול, כי רחוקה את, ואת גם לא תיעצי.

המלחמה בקרבּי עצומה: חושב אני כל הזמן לענייניהם של אמא וצלה. מיעצים לי לחשוב גם עלי ז"א על חופשתי ועל האפשרות לסדר את עתידי לפי דעתי ורצוני. וירא אני לחשוב על אושר זה פן ישפיע על מהלך מחשבותי, על מרצי, על התוצאות. האדם אנוכיי הוא בעומק נפשו, ולי יש סיבה כה אהובה להיות אנוכיי כפליים. ואוטם אני את אזני, ועוצם את עיני, ואני חוזר: לא לא! אני את עצמי הפקרתי. כמה כואב באמת כשצריך להיות פתאום קוֹף יפּוֹני משולש, והחיים בכל-זאת צוחקים באזניך בשחוקם החביב והלטיף. מפשילים עפעפיך בחזקה וצוחקים: “הבט בנו!”

על חטא שחטאנו בתעיית עינים! על חטא שחטאנו בלטישת אוזן!

אני אומר לך שאחרי הכל הדבר מגוחך מאד, ולולא התביישתי בפני עצמי הייתי מתפרץ בשחוק פרוע!

ויותר מכל אלה אני מחבב

תחת לטיפתה הוורודה של שקיעת החמה

לאמצך אל לבי, ללחוש: “אני אוהב!”

ולנשק צווארך שלג ותסרקתך החוּמה.

אבשלום

ומה עם שרה?!

                                                                                                   ***

חדרה, 9.6.1914

אוּבּי חמדת-לבּי,

לוּ ידעת כמה צר לי על עזבך אותנו! כמה ריק וכמה חשוך פה. יודע אני גם יודע כי אין לי כל רשות לעצרך פה, ובפרט ל“שמחות” כאלה, אבל את לבּנו האנוכיי לא תשני. וכמחשב אני כי בשבילי נוכחותך זה שקט ונחמה, וכי את כה טובה וכה סבלנית שנולדת בשביל זה, הנני מעיז לרצות.

לבי אמר לי שאינך צריכה לנסוע, אבל הוא אומר לי תמיד כך ולא רציתי להתעקש הפעם.

                                                                                                   ***

פה לא כ“כ טוב. אמא עוד שוכבת. נוסף לזאת קרה עוד אתמול מקרה נעים: נכוותה רגלה. והדבר כך קרה: הרופא ציוה לעשות inhalations [אינהאלאציות] ופה אין מכונה. יעץ עצות אודות סיר קטון עם מַשפך עליו וצינור שיוביל את האֵד. הדבר לא הצליח, ואז ניסיתי בטיוֹן. כל הזמן לא רציתי זאת ופחדתי, יען שפעם כבר אירע עם אוֹמַנסוֹף ע”ה ¹⁰⁸ענין שכזה ונכוָה ושכב 6 שבועות. כשרתחו המים התחילו לצאת עם האֵד מהצינור והרגל הימנית נכוותה. אמנם אמא אמרה: “טוב שלא בגרון” אבל זה הלא “יודישע גליקען” [“מזל יהודי”]. לבי התכווץ כך שחשבתי כי כבר הסוף אתי. עוד עתה ראשי כואב, הנני נרגז ולבי דווי. הנני חולה ממש מענין זה.

הנני מבקשך לחפש בשבילי בכל המושבה את המכונה הקטנה הנחוצה. אם יש בבית-המרקחת לממכּר, קני בשבילנו. כל תוחלתי לך.

                                                                                                  ***

די. שלום לאבא. הנני עוטף אותך בחיבּתי, קוֹברך בלבּי, מכסך בנשיקות.

שלך שלך,

אבשלום

                                                                                                    ***

חדרה, 10.6.1914

ילדה שכּולה אור, שלום לבי.

הייתי רוצה שלא ע"י מחלת אמא יבואוּני מכתביך יום-יום. אבל לוּ ידעת איזה לטיפה טובה דף ממך, וכמה חיים הוא מכניס בלב. אני ישבתי באסיפה עד ½3 קמתי ב- ½5 כתבתי עד 8. רצתי אנה-ואנה, עכשיו צהריים. צריך לסעוד, ללכת אל הפרדס ולשוב ל-3 לעוד אסיפה. כל זה מזוהם, מעייף, מדכּא. אבל כשבּאים אתמול ב-7 והיום ב-12 שני מכתבים ממך כבר אסור להתאונן על החיים.

מחכה אני כבר באי-סבלנות לאהרן ובפרט לך, ותיכף בבואך אברח לזכרון לחיפו ואולי עוד לעכו לעבודת הציבור. נשארו כ“כ מעט אנשים, ואני בכ”ז מרחם על החיות האלה. צריך להשתדל לעשות את כל העבודה הרבה והקשה למען שישובו מהר ושיוכלו לחרפני ולגדפני ולהגיד שהנני מחריב אותם.

הלילה אמנם, בכל-זאת, הנני מתעתד לישון; הייתי עושה את זאת מעכשיו אלמלא הייתי כה עסוק.

                                                                                                  ***

מצלה מכתב מחוסר ענין ורגש. כותבת שהנה בריאה ו“עובדת” כביכול. מוטב שלא תשאליני ילדה אודות מכתביה. זה מרגיז אותי מכל כל מה שהינך משערת. אין אף מלה, אף זיק שאפשר לחטוף מבין השורות ולחזור עליו. במה שנוגע לך, כותבת היא למסור לך נשיקה חמה ולהגיד שדוֹחה היא הכּתיבה מפעם-לפעם יען שאיננה מוכשרת לכתוב.

משושנה ג"כ מכתב מפינלנדיה. היא התעייפה באריזת החפצים והתקררה והלכה לנוח שם טרם נסעה הנה. מבטיחה להיות פה בחצי יוני. זַי ¹⁰⁹כבר סופרת את הימים. שושנה דורשת מאד בשלומך ומבטיחה להיות אצל שרה בעברה בקושטא.

                                                                                                  ***

מדוע העיר בך סוֵן הקט ¹¹⁰רגש-פחד? יראה את, אוּבּי-בוּבּי, מפני החיים ומפני חֲרוּמַת-האף?! ( La camarde ) הספר אמנם חזק. הייתי רוצה כבר שפעם באיזה פינה בודדה שניחבא שם בלאט נוכל גם אנו לספר את חיינו בדפים יפים או חזקים ושלא יחסר מאומה, לא הפרחים, לא הים, לא אוּבּי ולא הילדים…

נדמה לי שכל חיי של עתה עשו אותי לאיש בוגר. ולפעמים משער אני שלוּ יכולתי למלאת שוב את מוחי הריק באיזה ענין ולוּ באת את למלאות את הלב שהינו עכשיו ספוֹג מכורכּם, ולוּ נחתי קצת, אז אולי הייתי מוצא אם לא דברים חדשים לכל הפחות מבטאים מקוריים בשביל מה שאפשר לקרוא באמת החיים ואשר 90% מבני-תמותה עוברים על פניהם כמוּכּי-סנוורים. אבל לוּ היו לי כל אלה עוד יחסר אחד – הכלי. אין שׂפה לנו, ילדים עברים מסכנים. המעט שנתנה לי בת-נכר כבר העלה חלודה.

אף כי… הבוקר בכתבי לסוניה נפלטו מבּלי משים מתחת עטי ארבעה דפים גדולים אודות צלה, ובעצמי נבהלתי מעַזמתם ומרירתם. כתבתי חזק. ראשי, אולי, שהיה עלי-אש אחרי ליִל בל-תנומה, או עצבי הנרגזים. עכשיו ניחם אני. מדוע ובאיזה רשות לנסר את עצבּי סוניה על לא חמס בכפה? הייתי משיב בעונג את המכתב אולם מאוּחר. לפעמים אי-אפשר להגיד לאיש דברים ידועים, ובשביל הרגש האנוכיי “להקל מעל הלב” ממררים חיי חפּים מכל פשע.

                                                                                                 ***

הינך עובדת הרבה אוּבּי? אינני יודע מדוע אני חש אותך עייפה בכל הימים האלה. האֶת עייפוּתי אני מצורף על חשבונך? הייתי מפטפט אתך עוד ועוד. אלה דברים שאין להם שעור. אולם מה?

אִמרי לטובה שהנני אסיר-תודה לה ושרוצה אני שתתיז מתחת אצבעותיך את הזיק הראשון, שלא אקנא בה, ושאהבנה על זאת. נגני, ילדה, נגני – ולו רק לנוֹחם במצוקה.

די. הנני שׂם את ידיך על עיני, חביבתי. רוצה אני לעצמן בשביל לראות ביותר בהירות את תמונתך המדוּיקה היחידה – במעמקי לבי. הנני שותה אותך בגמיעות גדולות, ממש כאיש שיש לו זמן, שותה וגומע עד לשיכחה ולשָכרה.

שלך, שלך, שלך,

אבשלום

לאַלכס העצלן, ולאבא החרוץ, אלפי רחשים טובים.

א.פ.

מיותר להוסיף שאמא מתפללת עליך יום-יום.

                                                                                                   ***

28.6.1914

ילדת-לבי החמודה,

עכשיו ארבע. היום כבר האיר על 28 יוני. זה עכשיו שבתי מאסיפת מושבה. לזאת צריך להוסיף כי קמתי בשש, הייתי עסוק ונרגז בפרדס כל היום, אכלתי את ארוחת-הצהריים ב-5 לפנות-ערב, הייתי מוזמן לארוחת-הערב אל שייך רַבַּח שהיה אצל ערבּ-אִל-פוּקרה וב- ½9 שבתי אל האסיפה. לוּ ידעת כמה חרפות וגידופים ובוז בלעתי, ומאיזה אנשים, היית מבינה עד כמה אני רוצה, תאֵב, מיחל לרגע בואי אליכם. קשה להבין איזה ישועה אמיתית זאת תהיה בשבילי אם אוּכל באמת לגזול מציפרני המשחית חודש אחד של חיים. עצוּר אני פה ע“י דברים אחדים, הכי נכבדים הם סידור ההשקאה וגמר הפּרוֹצס של חדרה ע”י השייך. הזקן הזה התאהב בי, כבר הציע לי לשאת את בתו, ואודות זה עוד אצטרך להיוועץ אתך, בוּבּי. לע"ע עובד הוא על ימין ועל שמאל להשגת השלום, והנני אסיר-תודה לו על זה. הוא איש טוב-לב ואהוד מאד.

לא אַרבּה לך בכתיבה. הראש או מלא או ריק – כרצונך. בעוד שעה-וחצי יבואו להעירני.

להתראות, אוּבּי, לבּי, וכל הנשיקות עד אפס שריד.

אבשלום

                                                                                                 ***

זכרון-יעקב, 9 נובמבר, 1914

אוּבּי חביב, אוּבּי רשע, פּי ¹¹¹יקר, בּוּבּי רוצח,

שלום!

נו! כבר עקרו לך את שיניך, הה? את כבר צועקת: וייק מיר איין דיא ברויט אויף מארגען?! ¹¹² ובקרוב וכבר היית לזקנה בלה שאי-אפשר יהיה להביט בה. את זוכרת כשהיית מתעוותת בשפשפך שינייך במים קרים או במלח ואומרת שאת “חשה” שן והייתי מתחנן לפניך שתתרפאי?! אַת ילדה רעה מאד, איך האב דיך פיינט. ¹¹³

אנחנו שבנו אתמול. שמעי, רבקה! אני מתחנן לפניך ש“שיבה” זו לא תקדים אפילו ברגע אחד את שוּבך הביתה. אהרן גם-כן, כשאמרתי אתמול אצל השולחן שעכשיו בלי ספק כבר תרוצי הֶנדֶם-פֶּנדֶם הביתה, “עשה” את פניו ה“שקטים” וצווח שתהיי משוגעת, המשוגעת הכי גדולה. האמיני לי כי כלום לא יישׂרף כאן וכי איש לא יגווע ברעב, מפני גנבים בוודאי אין להתירא; אביך סוגר היטב את כל הדלתות והחלונות; הלילה באתי קצת מאוחר, וחָ’לָס! לא יכולתי להיכנס, והוכרחתי לישן במיטתך (הוא הציע לי שם לכתחילה), הנני מבקש ממך סליחה על זאת, יען שיודע אני כי דבר זה איננו לנחת לך. ואת, ילדה, בטרם שהשֵׁנַן לא יגרשך מחיפה ויאמר לך שהכל בסדר אל תהיני להופיע, רק המחשבה שיכולה אַת לעשות כזאת ממררת את חיי ושוללת מנוחתי, הלא יודע אני את אָפיך המבוֹרך… אני אחניק אותך אם תבואי טרם שתגמרי…

רציתי לנסוע בעצמי אליך, אבל העגלות תצאנה רק בעשר ואז אי-אפשר לי לשוב היום ואולי גם מחר. ומה אעשה שם? כך-וכך שילמו אלף פראנק חינם, ואף שאינני כילי הצטערתי והנני מצטער מאד מאד. מילא, בוודאי כך נגזר משמיים.

כשתראי את אולגה ¹¹⁴נשקיה בעדי ואמרי לה שכל החבריא ביפו דורשים בשלומה, שמצִלה היה מכתב גדול, ואסתר קראוזה הביאה גם ד"ש טובה ובוודאי תמסור גם לה בבואה לחיפה.

אמא, שושנה, אימה, זהרה וסוניה הטילו עלי אלפי ד"ש אליך, חביבה. ובכן, כאמור, נשמתי, אינך זזה עד שלא ייגמר באופן מוחלט.

שלום לגב' סוקולוביטש והילדים, ואת ידידתנו חנה תבקשי בשמי, “זיא זאת ניט פייגערן” [“שלא תתפגר”].

לך, ילדת רוחי, מיליון נשיקות חמות,

מאַללך תמיד,

אבשלום

חדשות אחרונות

ביום הראשון בערב התעסק הנגר מר פ. אהרנסון בעבודת תלישה ותלייה משונה עם עוזרו הצעיר אחמד, כשהתקרבנו ראינו שתולש הוא את התריסים המכוּבּרים ( grillagés ) ותולה את הרגילים. הקול עבר חיש-מהר במחנה הפרעושים – יתושים – שומרי-לילה – כל-קופצים, שחדרי מר א אהרנסון ואחותו הגב' רבקה הם מעתה בשביל כל המחנה “מבצרים לקוחים”, ומר אהרנסון כבר קיבל מכתב ברכה חמה על אומץ-רוחו, ואנחנו אומרים לו: הידד!

א.פ.

                                                                                                  ***

א' דסכות תרע"ד

נחמתי הגדולה,

כלום לא רציתי להחבּיא, ובפרט מאִתך. פנַי אינם בוגדים בי, זה זמן רב הנני יודע שאָפיי הוא, במחילה, פטפטן גדול.

אַת ילדתי, הינך, אחרי הכל, התגשמות הטוב שנוצר בשבילי. אינך מצערת ואינך מכעיסה אותי, ואם לפעמים אי-סבלנותי מכריעה, זה רק בשל כי רוחי חלש בי ונוח להיכנע בזמן האחרון בפני “הרוח הרעה”.

הייתי רוצה לאמור לך כל מה שעוד לא נאמר עד היום. אבל מה אגיד שלא הוגד ומה נאמר שלא אמרתי?…

אם עוד מאושרים נהי, האושר ישׂים זר-נצחון על מצחנו. אם מחר נגווע, גם-כן ניצחנו. יש לנו לספר כבר לא מעט נצחונות על הרע, המזויף, החולשה, התאוָה והשקר. נוסיף לטפס על מעלות הסולם.

מיליון נשיקות, שלך עד תמיד,

אבשלום

לשרה שלום רב ונשיקה חמה.

אבשלום

1915

אלכסנדריה, 26.9.1915

ילדתי החביבה,

מה להגיד לך? הלא מבינה את יחידתי היחידה כי כל מה שהנני כותב לכל אחד מכּם הוא בשביל כולכם. עליכם לזכור רק שאתם שלושה ואני אחד, ולעשות את חובתכם.

מדוע נסעתי? את זאת הלא תביני יותר טוב מכולם. הלא יודעת אַת – ואולי רק אַת – כמה אני אוהב את אהרן. אולם מעולם לא תחושי זאת כמו שחשתי מעת שאתם נסעתם. ילד מסכן אהרעלע! מוח של גאון, מרץ של בריונים, אופי של גבורה ולב של ילד, של תינוק ממש, ומי לו עכשיו? כל האמהות הלכו להן אשה-אשה לדרכה. האֵם הטובה, האֵם היחידה, השמיימה, אמא-שרה אל אָשרה, אמא-רבקה אל הבלתי-ידוע, ולראותו איך נשאר לבדו, חולם גלמוד ומתגעגע, קרע באמת את לבּי לגזרים. האמיני לי, יודע אני כי חוטא הנני בכתבי לך את הדברים האלה, אבל גם אני העשת, גם אני חרר-העיניים, הנני מֵימֵר כבאֵבל מדי דבּרי בו. ובעת שכל אחד מאִתנו יכל לָציץ החוצה לדעת האמת, לחשוב, לקוות, יושב האסיר המסכּן הזה כעיור באפלה, בלי ידיעות, בלי חדשות, בלי קריאות.

לא, אינני רוצה!

רוצה אני שיהיה די כסף בקוּפה למען שיוכל הוא לבזבז אלף פרנק בשעת הצורך, רוצה אני שיידע את המצב הכללי בדיוק, יען כי במוחו תצמחנה המחשבות הגדולות ביום הצורך. רוצה אני שמוחו יעבוד על ידיעות ברורות ולא על השערות בעלמא, ולא יטחן מים.

מי יַשקני מַים מבית-לחם-יהודה?

ואני חש כי הנני בנוי בכל-זאת באותו החומר שיודע לבקע אויב, לשאוב מן המעיין הטוב, ולשוב. ואם לא אני – מי?!

ומי נשאר לאהוב את הילד הגדול?

אבא; אבא מסכן, זקן, מתאבל, מתגעגע.

ידידיה; ¹¹⁶ ידידיה מאושר; אוהב את “הדוד הגדול” באינסטינקט הטהור שלו – ותו לא; ואני; ואני מוכרח למלאות חובתי.

                                                                                                    ***

מר מאד היה להיפרד מהזקנים; שלך, שלי. לאמא אמרתי שעתיים-שלש לפני נסעי, כמה דמעות, כמה צער. ולאביך לא העזתי אפילו להגיד, לא העזתי להביט בפניו. אמרתי לו רק: “להתראות!” ומקווה אני לעמוד בדיבורי בקרוב.

לכשיהיו לאהרן עתונים, ספרים, כלים שצריך למסור לשֵׁם, לכשאדע שמאמריקה נשלח די כסף ושאין לו דאגה וצער, אדע שעשיתי איזה דבר. יען שתמיד תמיד חשבתי שבעשׂוֹתי מה שהוא בשביל אהרן עשיתי גם בשביל המולדת, אותה המולדת שהוא יודע לאהב אותה מעל לכל, כידען, כמשורר, כפייטן, ככומר. אותה המולדת שהוא נותן לה את כל חייו. אותו הרגש היה לי כבר אז (הזוכרת את ב-1911?) כשרציתי לנסוע וכשפגשתיו, וכשאמרתי לי: אם הוא פה, אתה לא רשאי… לנוס (כן, צריך לקרוא הדברים בשמם).

ואני בשלו נשארתי. הכרתיך, ואֶת שרה, ואֶת ביתכן ואֶת חיבּתכן החמה, ואֶת אביכן ואֶת אמכן הטהורים. ראה ראיתי שעות שחורות, אבל עם עיני דמעו עוד עיניים. וראה ראיתי חשיכוֹת לא “שלי”, אבל שלי נתהוו בהכרח. ובכאב ובאהבה בכיתי והתאבלתי. ואותן החשיכות, אותן הדמעות, אותו האֵבל, ואותן קרני האור, ואותה האהבה, התקוה, והמלחמה אלה, אלו הן חמש שנות חיי האחרונות – אין אחרת.

סלחי לי, ילדת-לבי היחידה, שנסעתי – אבל בשל כל אלה נסעתי.

וסלחי לי גם אם פתחתי (לא פתח, קרע הוא) פינה בלב שתמיד-תמיד צריכה להיות סגורה בצנעא. רק לפניך, אוּבּי, אַת השופטת, אַת הסולחת. סלחי לי גם אם הֶאדמתי עיניך היקרות. שמרי לי היטב על מאוֹרוֹתי אלה. אל תבכי, אוּבּי, ואל תדאגי בחשבך עלי, הלא יודעת אַת שחש אני אותך, ש“חי” אני אותך מרחוק. ייאושך ועצבּך ירפּו את ידי ונכשלתי. למעני, למעננו, למען ארצנו ותקוותנו, חִזקי ואִמצי, שׂחקי שׂחקי תמיד, חביבה, בשׂחוקך, שׂחוק ילדה קטנה ורצינית, בשׂחוק של הימים הטובים, של “ימי המלאכים”. זכרי שהינך אַמצי, גאוותי, מטרתי, תקוותי. תרדפני מחשבתך הטובה והמצטחקת, וברכותיך הקלות והפזיזות והמבדחות, ותהיינה עיניך תמיד טהורות כשמינו באביב, אמן!

Audacem fortuna Juvat! – לאַמצנו יאיר סוף-סוף המזל פנים, ובשמחה נספר על בלהות שעברו. ועכשיו, כל אחד חובתו. אני שלי – ואַת, לכתוב לי מכתבים תכופים, גדולים, מהירים.

הנני שׂם לבּי לרגליך, וכל נשיקותי – כולן!

אבשלום

                                                                                                    ***

אלכסנדריה, 26.9.1915

בּוּבּי,

בהיותי בקַנֶאַה ¹¹⁷ראיתי תחרים יפים עד לשגעון. חשבתי שאֶמצאֵך פה ולכן תסלחי לי אם קניתי לך צווארון והזמנתי צווארון ו- devant ו- manchettes [שרווליוֹת] שעוד צריכים לבוא. רציתי ליפּוֹת אותך, ילדתי. רואה אני את אָפּך הזועף ויש לי חשק להתפרץ בצחוק פרוע (תמיד פעל עלי אַפּך כך!…) הנני מקווה שתמצאי שהוא bon goût [בטוב טעם] ושתתחדשי בריאה-ושלמה ומצטחקת לפני המַראָה, יען כי בוודאי תחשבי שעוד רגע יופיע מאחרי גבּך צִלֵך השחור, ויאריך לשון ויעווה פנים כיד השד הטובה עליו וישוֹך אָזנך ומפרקתך. לדאבון-לבּי הגדול, היה לא תהיה; אבל מקווה אני שמחשבתי אליך תחפּה על אי-רצונך בצווארון זה, שמחשבה זו תהיה לפעמים על כתפיך, אותן הכתפיים החביבות, היקרות, המזהירות, שאוהב אני אותן בלי כל צווארונים…

שלום לך, לבּי, נשמתי, ילדתי. שלך, שלך,

שלך,

אבשלום

                                                                                                  ***

אלכסנדריה, 22.10.1915

יום הששי י"ד חשון אתתמ"ז

יחידתי הקטנה, שלום אלף,

יום-הולדתך היום, אובּי קטון, תזכּי לשנים רבות נעימות וטובות! אמן. וזה-עתה הבטתי בפניה המלאים של הלבנה, והרבה הרבה הירהורים, תמונות וזכרונות עלו לפני עיני. והנני יושב וחושב: מה הנני עושה? הנני יושב וכותב אני (כן!) מכתב אל הילדה הרחוקה אשר שם, מעֵבר לימים רבים ולארצות גדולות שם, באמריקה. לא, אי-אפשר! תיכף אצווה לשׂים את האוכּף על סוסי, בנשימה אחת נעבור את חורשות האקליפטוס, לפנינו יעלו באופק אחד, אחד, גופותיהם הכּרוּתים של אלוני היער המת. הנה שייך אָל-בּלוּט, והנה החולות הלבנים וחדֵידוּן; והנה לשמאל חצר הבּוּרג' עם שארית קש תבואות-הקיץ על הגורן… הוּסט! הֶדבֵּן ¹¹⁸חביבי! מעט יותר מהר, בבקשה, הלא חש אתה איך אני מלטף את רעמתך הצחורה. הפּלג, הגשר, שוּנִי, ההר, האח! הנה החרוב הגדול, הידיד הטוב המסוֹכך בעפאיו ומסתיר בלבּו סוד הרגעים המתוקים. מהר, מהר, הֶדבֵּן יקר! שלום לבּית מנוחת העולמים, לבורותיו השחורים ולקבריו הלבנים! לאט! עכשיו כבר שומעים את דהרתנו שם בחצר. הלב היקר, הלב שמחכּה לנו שמע זה מכבר, ועתה כבר תופשׂות גם האזניים. הנה, הנה אנו באים…

על הספסל יושבת הילדה, יושבת ומחכּה, שטוּפת-ירח. וזה-עתה בהביטי על הירח אשר פה, חירפתי אותו ואגדפהו ואוֹמַר לו: הינך ירח מתחפשׂ! אינך ירחנו האמיתי, הירח שלה, שלנו, של ארצנו…

והילדה תקום, על שפתיה יצטייר “שחוק המלאכים”, אותו הזוֹהר שיש רק לתינוקות, לקטנים, לבָרים; ושלום תקרא לי הילדה, ולטיפה תלַחש. המושבה עטופת מנוחת-שבת תירדם, גם בבּית כולם ינוּמו נוּם. רק לבּותינו ידפקו, רק שפתותינו יחיו ויבערו ביקוּם עטוף אדרת-הכּסף. או לא! מוטב שעל רגליה הקטנות, הקלות, הלבנות, אשים את ראשי השחור, והכבד. מן החוץ יכּנסו ריחות הסתיו; ריחות העננים והגשם הראשון. בשמי היוֹרה הראשון, ההזמנה הראשונה אל האדמה להצמיח, להָנץ, להפריח. וכל זה, כל אלה החיים המתרחשים והבּשׂמים המתהווים, יעטפוני דרך אורות לטיפותיה ונשיקותיה של האהובה כמה טוב יהיה לנוח; האח שיכּרון יקר, שיכּרון מעפּיל שמיימה! מה-טוב אתה ללב המרוסק ולראש הכּבד…

הנה אעלה על סוסי…

תם החלום ואני ער… מן הרחוב עולים ריחות העיר הגדולה, עיפושי זנוּת וצחנות שיכּרון ובתי-מרזח. ואין עוד איושת הסתיו בסבך כי אם מוסיקה מרגיזה, מרעידה, צורמת-אוֹזן ומזעזעת את הנפש עד היסוד. ואתה לך וַהזֵה, לך וחלוֹם בתנאים כאלה, הוי סכל טיפש! אהה! גרנגוּאַר! גרנגוּאַר! מעולם לא תירפא! ובערב בהיר אחד – כמו הערב הזה – יאכל אותך הזאב הרעב – אותם ה“חיים” השחורים והעגומים – כאשר אכל הזאב האמיתי את “לִבנַת” הקטנה – אותה בּלינקטה מסכּנה – עִזוֹ חביבתו של ידידנו האומלל מר סֶגן.

לא, לא אוּבּי קטון! נעלמו גם הסוס וגם החורשות, היער וגבעות-החול היו כלא היו, התעלף גם ההר ודרכו המטפסת מחוּצצת באבניה והילדה היקרה שטופת קרני הירח, אף היא איננה יותר. גז החלום כקצף על מים…

אינני חולם יותר. יושב אני וחושב ומחשב, יושב אני ו“רואה” בדיוק נמרץ וטראגי את ארבעת כנפות העולם ואותנו בתוכם, והתמונה עגומה מאד מאד..

                                                                                               ***

שם בבית…

הנה החדר היקר, חדר ילדתי, ומיום נסעֵך, אוּבּי, חדרי-אני. כמה לילות של עייפות-מוות, של שנת-מנוחה וחלומות טובים, כמה שעות ארוכות של געגועים ומחשבות, וחלומות ותשוקות ותקוות וייאושים ומגדלים והיכלים נבנים בִּן-רגע וחולפים כערפילי-בוקר חייתי במיטה הזאת!…

כמה פעמים קברתי את ראשי בכּר, ונחנק מכּאב ואהבה, ולפעמים שטוף דמעות בחשיכה, נשמתי אל חזי וקראתי אל לבי את שארית הריחות שגנב כר זה משׂערותיך, וכנשמה תועה הייתי משוטט בחדר, מדליק את המנורה ופותח את הארון, ומונה ועובר ובוחן את כל אחד מסמרטוטיך היקרים, ומליט שוב ושוב פעם את פנַי המסכנים בתוכם?!

ועתה?…

הכל חבוש בתוך המגירות והארגז אשר בפינה: הירח המתגנב בלאט דרך השׂבכה, משתומם על השקט ועל השיממון; ריח של “סגור” עולה באפי; אה! כמה ריק החדר שהיה כה מלא מחשבות-חיבּה וגעגועי-אהבה! איכה נשאר כה בודד?! שקט-מוות. מי מת? האמנם אנו? רק איזה שממית טוֹוַה שם בחביונה, וכירסום העכברים הקטנים עולה מתוך הרהיטים. מי יודע? אולי מצאו עתה את קופסות המכתבים ועלי עליהם משחיזים הם את השיניים? ועבור יעברו על העלים, עלי הדפים הלבנים של ימות החג, ועלי עטופי השחורים של ימות האֵבל, עלי “שמחת לבּי”, עלי “יגון נפשי”, עלי “אלפי הנשיקות החמות” ועלי “ים עינויים ודמעות”, וחוּש לא יחוּשו, יצורים קטנים אלה, לא את השמחה ולא את היגון, ולא ייכּווה חיכּם בחום מֵתק הנשיקות, ולא יטבעו בים הדמעות, כי לכּל טעם אחד לפיהם – נייר אשר להיכּרסם, ומכרסמים הם.

וגם כל הבית ריק. מי יודע אם אהרן עֵר ועובד לאור מנורתו, פה בחדרו או שם בעתלית, או בכל מקום אחר, ואבא מסכן ישן לבדו בבית הגדול, ידידים מסכנים ויקרים! הכל בודד, שומם וערירי…

                                                                                                    ***

ושוב אני חושב עליך, ילדתי האחת, ואיך לעשות אחרת, האם לא צריך לשוב ועוד לשוב אל המעיין למען להשיב מעט רוויון ונשמה אל החזה הריק והיבש? חושב אני על הילדה שהלכה רחוק-רחוק (כל-כך רחוק!…), הלכה לחפש – או, לא נכון – גוֹרשה (יען שהן אנו בידינו גירשנוך) לחפש מנוחה אחרת שאיננה מנוחתנו, ואהבות אחרות שאינן אהבותינו. ולבי נכמר כל-כך אליך, אוּבּי חביב, מרחם אני אותך מעל לכל שעֵטי יוכל להביע…

אבל הדבר הן היה נחוץ, נחוץ מאד, אחרת היה אי-אפשרי. ובאותו רגע הנני מתמלא רגש הכרת-תודה אל כל אלה שהינם שם טובים וחביבים אליך. הנני חושב עליהם בחיבּה מיוחדה, “איך פערגיען זיי מיט דעם גאנצען הארצען”, ¹¹⁹ והנני משתדל לגרש כל רגש קנאה מלבי.

ולך אני אומר: ילדתי החביבה! כל זה שווה, גם הנסיעה, גם עינויינו גם געגועינו, אם זה צריך להביא לך רגעי אושר מעטים. לוּ ידעתי שהינך שם די מאושרה בשביל לשכחנו לפעמים, בשביל למלאות את לבך ומחשבתך די למען לא יישאר עוד מקום לדאגותיך ולגעגועיך אלינו, לוּ ידעתי כי את “חיה את חייך” מלאים ושלמים מבלי ה“תולעת” בלב!… אהה! אוּבּי יקר שלי, זה שנים ושנים שאני אוהב אותך ומתחנן אליך, כמסכּן, כאביון שמבקש נדבה שתפתחי חלון אור בלבּך, שתלכי אל התקוה ואל האור ואל הנצחון ותמיתי ותגרשי מכרסם זה מלבּך, ומה פעלתי?… קרעתי רק את ברכּי ולבּי בתחינותי אלה, אפסו כוחותי, וסוף-סוף מוכרח אני להגיד כי אני נוּצחתי, כי אותה התולעת ניצחה אותי; כי לתחינתי אשר התחננתי: עשי בשבילי, אהבי אותי יותר מאשר אותה (את אותה המזוהמת!), לא שעית, ורק בה נקשרה נפשך. כך הוא ואין לשַׁנוֹת…

עוד עכשיו חורק אני שן, וקר לי בראשי כאחת! זוכר אני את אותם הימים ואותם הלילות כשהייתי שב מביתך נואש ונדכא והבטתי אל אקדחי באהבה ובפחד, הפּיתוי היה כל-כך חזק, זאת היתה הדרך היחידה להצלה ולשקט, אבל הדרך האסורה…

ומה לא עשה בינינו אָפייך זה; צריך להודות כי אהבתנו חזקה מאד אם עמדה בפני האויב הנורא הזה, ולא התפוררה לרסיסים. הלא זה תמיד שׂם מחסום למוֹ פי ועשׂני לאילם אודות כל הדברים אשר רק אתך, אתך קודם מאשר עם כל אחר יכולתי לדבר אודותם. אבל הייתי זוכר כי בזה אחריב את רגעי השקט המעטים אשר הנני יכול עוד – אולי, אֵלי… – לתת לך. הייתי זוכר בפניך שיעגמו ויתחוורו עוד יותר, בעיניך היקרות שתתאדמנה למעט יותר זמן, והייתי נושא בשרי בשיני.

וכשהייתי בא ושומע אנחותיך ורואה דמעותיך על כל דבר קטון: תנועה של אהרן, אי-הבנה של אבא, “אסון מטבחי” או אחת משטוּתי המרובּות, הייתי לועג לעצמי ואומר: שוטה שבעולם! האם עִמדה באת לדבּר?! הבּט על מכאובים בלתי-פוסקים אלה, העוד תעיז להוסיף עליהם?! הלא לה נחוץ עידוד ותנחומים, תן אם אתה יכול!

ובכמה יגון הייתי מביט על הפצעים המכוערים של כנפי הקצוצות! כמה דאב לבי שאינני יכול עוד להרימך בזרועותי ולטוס אתך אל שמי החלום היקר (כמו בימים הטובים, הראשונים, הרחוקים ההם…) כמה פעמים בכיתי אז בלבי עגום ואין-אונים.

וכשהייתי חש שסביבי את משוטטת ומרגלת למען לחדור אל אותם הדברים רציתי להסתיר ממך, הרי כמה הייתי מצטער ומתרגז, כמה חרה אפי עליך. אנוכיוּת, תגידי? כן, אנוכיות! כי על-ידי צערך, ע"י חורבן צעירוּתך ושמחתך היקרים מכל, הלא היית מחריבה אותי פי-עשר.

הזוכרת אַת את כל הנדרים שנדרתי אז אם תוכלי לנסוע הרחק, הרחק, ולהתחיל חיים חדשים. נדרתי שלא להתגעגע, לחכות כמה שיהיה נחוץ, לעבוד במרצי האחרון, לעשות את הנסיון הכי אחרון בשביל לנתק את העבר, לכרוֹת את אלפי זרועות העלוּקה הגדולה – חיינו – אשר סבּוּני בזמן האחרון ולברוא חיים אחרים, חיים שונים.

והנה בא הזמן למלאות נדרים אלה ואני הנני מוכן ומזומן למלאות, רק תנאי אחד ילדתי: רבקה’לה נשמתי! לכולם נחוץ הבטחון הזה, גם לאבא גם לאהרן, לכולם אבל בפרט לי, ששם את “חיה את חייך” ולא את חיינו-אנו. שהינך מקבלת את כל קרני האור ופירורי השמחה שהחיים שׂמים על דרכך באהבה, שאינך דוחפת אותם מלבּך, ומוריקה את הלב היקר והיחיד הזה בגעגועים מיותרים, ובדאגות שאינן מביאות כל תועלת. שהינך מחפּשת אולי אחרי החיים, השמחה, וההתעודדות בשביל לצבור קרן של חיים, בשביל להיות עוד עשירה בטריוּת ובחיים ביום שתשובי אלינו, אנחנו שמוכרחים הננו להוציא את השארית ולהתרושש יום-יום. את הינך היחידה, בתי הקטנה, אשר כולנו לא נבוֹש מלהושיט יד לעומתך בשביל לבקש את הנדבה הזאת, את הינך היחידה שתביני איך לתת את המתנה הגדולה הזאת מבלי שנדע, מבלי שנחוש מדוע אנו פתאום כה מאושרים. ואל תבכי ואל תמרטי שערותיך ואל תצווחי עלי; “הנה, תמיד אתם דורשים ממני יותר מכוחותי, ואני אינני יכולה!” לא, אוּבּי, הביני אותי היטב, לא נחוצים לי לא כל שבע הלשונות, שבעים חכמות וכל האמנוּת, שבּלבּך (גנב קטון!) אַת עוד מקווה לרכּוש. שטוּתים כל אלה. רוצה אני רק שרגש של היער היפה אשר את רואה, המוסיקה היפה שאת שומעת, האנשים המרוממים שאת פוגשת, שכּל רגשות אלה לא יחרבו תיכף בהיולדם על-ידי המחשבה שכל אהובי-נפשך אינם טועמים מהם. לא, להיפך! חשבי רק להוסיף קו אחד בנשמתך בכל אחד מרגשות אלה, ומכל החוטים האלה ייטווה דבר חדש ואוֹריי שיהיה המתנה הכי יפה בשבילנו והרפואה הכי טובה לרפּאות אל חליינו בשוּבך. ואז ניהנה גם אנו מכל מה שרכשת וניהנה כפלים יען כי כל הדברים היפים האלה יהיו מוארים ב“אוֹרוּבּי”, זה צבע rose tender [ורוד-ענוג] שיש לו טעם של champagne sec [יין-שמפניה יבש]. את בוודאי מבכּרת שאגיד סוֹסוּבי ושאומר שמפניה מתוק, אבל בעיני מוצא יותר חן כמו קודם.

זכרי ילדתי החביבה את המלים היפות של Montaigne הגדול, שהייתי חוזר עליהן לפנים והיו לנס לפני:

“כל מי שביום הקר הלך להתחמם לאִשו של השכן ולא הביא גחלת בשביל להבעיר אש גדולה בביתו, הינהו איש בעל לב צר, בוגד ועוכר”.

ואַת, אוּבּי, אינך כל אלה, ויודע אני שבּידיך היקרות תביאי את האבוקה היפה להחם ולהאיר.

חשבי אודות עוד דבר נכבד מאד, אוּבּי: צריך שילדיך יביטו בקטנותם בפנים של אמא עליזה, צעירה, חיה, למען ילמדו גם הם להיות צעירים, חיים ושמחים. אם תלדי אותם ומצחם יהיה לכתחילה מקוּמט, והפּנים שיתרכּנו מעל לעריסתם יהיו תמיד דואגים הלא יהיה זה עוון פלילי, חטא שלא יכוּפּר. חשבי, אמא קטנה, אודות כל ילדיך הגדולים של היום, ואל התינוקות של מחר, ועשי למען כל אלה.

כתבי לי מהר, שהינך לוקחת, מקבלת, זוללת, גוזלת על ימין ועל שמאל את כל האושר שיכולים לתת לך החיים. שהינך חיה, שמחה ומאושרת. ואל תכתבי שקרים, השמעת?! (אחניק אותך!) הלא יודעת אַת שאכּירם תיכף-ומיד, בכתב עוד יותר מהר מאשר הייתי מכירם בעל-פה. עשי וכתבי, אוּבּי!

                                                                                                 ***

אהבתנו…

כמה אני חושב עליה, מעת שהנני פה בעיר גדולה שוב, גדולה בפרט בליכלוכה ובזוהמתה…

לוּ ידעת, אוּבּי, ילדתי התמה והחביבה, כמה גועל, או קנאה או געגועים, או כאב מעורר בקרבי מראה איזה אשה עוברת ברחוב. הנני יוצא רק מעט, על-פי העבודה שכבר עשיתי תביני שהייתי צריך לשבת ימים ארוכים בבית. אבל מספיק רק העבירה ברחוב: רגל יפה, שמלה נאה, זוג שלוב-זרוע, או, להיפך, פנים של כל החיות שפוגשים פה, קריאותיהן או מבטיהן בשביל להרגיז, לעורר את כל העצבים וכל הגעגועים.

שם בבית, תחת העוֹל, לא היה זמן, לא לחשוב ולא לנשום. רק פה אפשר לעשות את חשבון-הנפש הנורא, של האבידה הטראגית הזאת (אשר שוב לא תשוב!): מה הן ארבע שנים של חיים משותפים אבודים, ארבע שנים בין תשע-עשרה ועשרים-ושלש ובין עשרים-ושתים ועשרים-ושש! הלב מתכווץ מאד מאד.

ושב אני וחושב: כן, ארבע שנים! הדבר ברור! הלא כבר מלאו בסוכּות ארבע שנים שאבא עזב אותנו, הלא אז כבר מחתה הילדה את הדמעות הכי מרות מעל פני ובכתה אתי יחד. הלא אז כבר היה בינינו הרבה דמעות, הרבה דם, הרבה חיבּה, חיבּה מספיקה בשביל להיצמד, להיאסר, ללכת הלאה יחד-יחד אל המרירות, אל התנחומים, אל החיים. הלא מאז כבר היתה נחוצה לי, נחוצה מאד ובלעדיה לא יכולתי למשוך בעוּלי הקשה. הלא מאז… הלא רק המחשבה עליה עזרה להתעודד ולנצח.

ורואה אני בזכרוני את מרוצותי אל המעיין החביב אשר ממנו שתיתי ניחומים ולטיפות, מרוּצותי לאור הבּרק בזרועות הסוּפה, דהרותי ואני שׂוחה באורו המתוק של הירח, שגעונותי ואני טס באִשוֹ של שמש-הצהריים היוקד, ונדמה לי כי כל זה אגדה, שהנני פרש-צל רק רוח ( chevalier fantôme ).

ואני שוב מחליט, אוּבּי: זה הוא הנסיון האחרון! את הכל אעשה, אוּבּי קטון, בשביל שמצב זה ייגמר. את הכל אנסה, גם את, גם אמא, שתיכן רחוקות עכשיו. את גשרי שׂרפתי. את הכל אנסה, הכל! או אנצח או אירסק, אבל לשנות את הדברים צריך: כי כבר לעתים קרובות מענה אותי המחשבה – אולי חטאנו. ילדה, חטאנו לנו, לשאיפותינו, לילדינו ולעתיד בחכּוֹתנו כל-כך הרבה?! אולי חטאנו מאד?! ורוצה אני לשנות את הדבר הזה במהירות הכ-אפשרית.

עזרי לי בעבודה זו כמו שכּבר ביקשתיך, ילדתי היקרה.

                                                                                                ***

ואני?…

עוד הנני מהוּמם ומדוּכּא מאד-מאד. רק הדברים הולכים לאט ומתבהרים ומתבלטים יותר ויותר. עשיתי מעל לכוחותי והכרחתי את עצמי לשבת ולחשוב, לכתוב ולעבוד מעט. ועתה באים ההירהורים: אולי כל עבודתי לא שווה כלום?! היה נחוץ שיבוא איזה קול חביב ויאַמץ את הידיים הרוצות להתרפות מאליהן, או יראה את הדרך הנכונה. מי? את רחוקה, וגם אהרן רחוק… פה?! הלא יודעת אַת מי ומה אפשר למצוא. וכך כבר הולך ודועך האומץ בשביל לעבוד הלאה, חבל! המכונה כמעט שכבר הלכה. כבר היו כל המחשבות וחלק הגון מהרשימות הנחוצות בשביל ספר שחלמתי אודותיו, במשך החדשים האחרונים. אבל היות שאינני בטוח בתועלתו, היות שעד אשר יתקן הוא את המצב הנוכחי, ישתנה המצב מכּוח הדברים עצמם, ובלי ספק לצד מהופּך; הנני שולח אל “גניזת המחשבות” את האידיאה הזאת עם עוד אחרות. די יהיה לי לחשוב על כל הכעס והתמרורים שיעורר ביניכם הראפּורט שלי (הנני רואה מפּה את אלכס נוהם וקוצף ואיני יכול להתאפק מצחוק). אבל אולי גם את, אוּבּי, תחשבי כמו האחרים, אז אל תתביישי וכתבי לי את כל האמת כמו שהינך חושבת אותה.

כן! בזמן האחרון מתחילה מעניינת אותי יותר ויותר המחשבה: “מה היא (היא זאת את חרומף) חושבת אודותי?” עולה בזכרוני מכתבך האחרון מביירות אשר בו בירכת ויגוֹרת גם יחד מפני השטף ( invasion ) של האנגליות היפה-פיוֹת שתבואנה אלינו וישכּיחוּנוּ את אהבותינו הישנות. אני מרוב התלהבות ואי-סבלנות באתי מצרימה. מה שהנני רואה וחש פה איננו מאַמת עוד את פחדך. אבל מצדי-אני הנני חושב: היא פוגשת שם עכשיו – סוף-סוף! – בחברה מעניינת וחדשה. גברים מלומדים, אדיבים, מחונכים, הבנה וטוב-טעם, ובפרט הרבה בוהק. זה בפרט! הלא יש ביניהם כאלה שהיה להם תמיד מה שתמיד חסר לנו… והם מזהירים. ואפרוחי הקטון שם, וההשוואה תבוא מאליה. ובחשבי על השוואה זו אינני יכול להתאפק מחייך, כל-כך נראים לי הדברים כהפוכים. אבל גם קדרוֹן עולה בלבי, ושואל אני את עצמי: האמנם אהיה קנאַן (הידד Eureka! )¹²⁰לעת זיקנה, אני שמעולם לא חשתי רגש מכוער זה? ושואל אני את עצמי: מה, למשל, היה לוּ בערב לא-עבות אחד הייתי קושר את סוסי בפתח הדלת אשר בשיקאגו, מזנק על המעלות (עם מכנסי-הרכיבה והמגפיים, החולצה של “פועל”, השוט, האקדח הגדול, הראש הפרוע, הכּפיַה, ועיני-השגעון של לילות-הגעגועים…) ונופל עם תלבושת – וגם מנהגי cow-boy זה אל תוך חברתך החדשה? האם היית נופלת (מזנקת כלפנים…) על צווארי המשוגע שלך, או היית שולחת אותי ראשית-כל אל הספּר ואל הדוּש [מקלחת] הקר! ברר! ומצווה “להיות לאיש”?

לא, בלי ליצנות, מול כל אלה שהיה להם הזדמנות ומקורות להתעניין, להתפתח, לטפס לעיל, איזה פנים יהיה לי בעיניך כשתשווי אותי אליהם, אני שהתמַז’קתי (משורש מוּז’יק) במשך שש שנים רצופות, אני כבד-המעוף וכבד-הפּה, קצוץ-הכּנפיים וחסר השׂכּלה ודמיון?! האמיני לי כי פרספקטיבה זו איננה משׂמחת…

בכל זאת רוצה הייתי שתימצאי בחברת גברים ושכּולם ישרתוך, יאהבוך, ימצאוך יפה, נעימה, מעניינת (בן-אדם לב-הפכים), אבל תיטיבי להודיע “להם” שלא “יחשבו” כלום יען שאמריקה לא כה רחוקה, ואף שיש להם חובשים ( chirurgien ) עושי-נפלאות, אבל מַפרקות חדשות הן לא ירכיבו להם אם אשבּר אחדות מהישנות.

                                                                                                    ***

די, בּוּבּי. הנה מכתב יום-הולדת משונה, משוגע, נורא! אינני קורא אותו פן אקרעהו לגזרים, וחדש הן לא אכתוב. תקבּלי ברכתי כך, ואם תביני מתוך שורותי אלה כי תמיד ועד תמיד אני אוהב אותך, אוהב ומחבּב בלי הרף, שבּרגעים אלה כשמחשבתי כולה נתונה אל המולדת ואל עתידנו הגדול, שמך ופניך הינם בשבילי סמל המולדת והעתיד האלה, ובי המה מעודדים, מחזקים ואומרים: כך! כך! קדימה לך! אם תביני מתוך שורותי את כל אלה, וכי אָשרך נחוץ בשביל שבּן-אדם בעל רצון חזק וטוב יקריב הכל למטרות רמות אלה, בשמחה, בלי צער בלב, אם מתוך חשכּת שורותי תביני זאת – הרי הבנת הכל!

ועתה יספיק. מה להגיד לך עוד, ילדתי חביבתי? הנני עוצם עיני, שולב זרועותי על לבי וחולם שראשך שם; אני מערסלך אט-אט ילדה קטנה, ושׂם נשיקות שקטות ובוערות – שש! לא להעיר את החלום! – על מצחך, עיניך היקרות, פיך החביב, וכמה נחוץ היה לי לשים עכשיו את ראשי לרגליך, רק אל-הרחמים יודע. עוד נשיקה אחת ועוד אחת, ועוד,

אבשלום

1911

27 לפברואר 1911, חדרה.

שרה טובה, שלום!

ההינך בבית? האם לא נסעת לחיפו? ההינך בריאה ושלמה? הנני כותב לכן מעט עם ר' ליב ¹– הכלב! – שסיפר לי כבר את ה“תשובה” שלו, ואיך השלימו אתו, ואיך שמחו לקראתו הסוסים. הנבל הזה עומד ומחכה כבר. הוא בביתנו כבר כשעתיים ולא רצה לאכול כלום. ברוב תחינות ובקשות הואיל האדון הזה לשתות אתנו כוס תה. והנה אודות נושא המכתב.

אצלי כלום. בבית שמה ושאִיה. מתארחים אצלנו שלושה פקידים תורכים – ימח שמם! – שבאו בענין הדמירים. ² עשרים חיילים פה שבאו לאסור אותם. ובזכות זה אמא עובדת מעל לכוחותיה, עייפה וחצי-חולה. ובבית תוהו-בוהו. ואתמול עוד בישרו – השד יודע מי! – כי תבואו עוד בערב. והגברת ווזלינסקי – ספרי זאת לרבקה, הקריקטוריסט שלנו – שחטה דג גדול ועמדה וסיפרה לי איך יען שאמי עייפה היא תקבל אתכם, ועוד כאלה, ואני חשבתי כי השבץ יאחזני מכעס. הודות לאל שלא באתן.

ואת כבר מבינה כמה טוב ונעים עכשיו בבית. ובעבודה אין מה לעשות. והנה, לולא בושתי הייתי נוסע היום אליכן. אבל…

הייתי חפץ לדעת מה אתן עושות, אני שולח לכן שלושת החלקים של " L’Homme qui rit " [“האדם הצוחק” לוויקטור הוגו], קריאה טובה. הנני שולח גם לכן (בלי שייצא מידכן) את הספר “Versets” של האדון Andre Spire. לכשאבוא בפעם השנית אדבר לכן אודות האיש. מה עוד? הייתי שולח גם את חצי לבּי, אבל מה תעשינה בו? הלא גם כלבים אין בחצרכן…

האם את חושבת כי יהיה די?

כן, הלא?

היי שלום, שרה טובה,

בלב ונפש,

אבשלום

                                                                                                    ***

חדרה, 7 יוני 1911

שרתי,

אתמול נכנס אתך לכוּר העוֹני שבּלבּי מעט אור, לא! הרבה הרבה אור, כמו לוּ הבאת אתך מן הדרך האביבית קרני-שמש בשׂערותיך. ותיכף ראיתי את כל הדבר: את שרה העוברת ברחוב המושבה, הרופא היורד לחדרה בעגלתו, הדקירה בלב, הנסיעה הנה, וידך המורמה למען לדפוק על דלתנו. ומה-מאד רציתי שעל מקום הפטיש הקר יפגשו אצבעותיך הברוכים את שפתי אסירות-תודה.

חן-חן שרה!

                                                                                                   ***

והיום היתה פה הקטנה, כל-כך בטוח הייתי שתבוא שהלכתי לקטוף שושנים הבוקר בדורשי-ציון, ושולחני העצוב פרח היום. בלבי נוסף כוח לסבול עוד מעט.

                                                                                                    ***

הלילה היה לא טוב, אבל היום הוטב קצת עוד הפעם לאמא. ישבתי אתמול, ובחדר שהיה מלא ריחות זיעה ומחלה הזדעזע לבי בקרבי. הבטתי על הגוף המסכן שכּל יום מחלה גוזל ממנו מעט חיים, ואחשוב כי גם הגוף הזה היה אולי פעם יפה ובכל-אופן אהוב, כיון שהנני חי, אני. ולבּי בכה בקרבי את הבּכי הגדול, את הבכי בלי דמעות. ובעיני רוחי עלתה תמונתך. אַת צעירה, מבוּשׂמה, בריאה, עם צחוק העשרים על שפתך הטובה, עם עיניך, בפרט עיניך שהיו אתמול כה עמוקות, כה רטובות, כה טובות, כמעיין קר ובדוֹלחתי ביום שרב, ולאט-לאט עלו השקט והנחמה בלבי.

לא, שרה! איננו חזקים, איננו טובים, איננו בוראים. בלעדיכן אנו כלום, צמחים בלי טל ובלי שמש, ערערים חררים, לב מדבר-צחיח. הננו רק מראָה המסוגלה לקבל את האור ולא לתתו.

כך אני מרגיש את עצמי היום.

ואני מרגיש את הכוח בלבי היום לסלוח לאמי שהיא מזדקנת וחולה, לסלוח אולי גם לזיקנתי ולכל החיות הארסיות שבתבל, יען שבּתבל זו יש עוד נושאות-אור, ילדות שיודעות, לרחם, לאהוב, לסלוח, לנחם ולעודד. ומי יודע אם העינויים אמנם שווים במחיר השכר?…

אם את, ילדה, יכולת להביאני עד הדברים האלה במצב-רוחי כעת, הרי לא לחינם הינך עלי-אדמות, אינך משחיתה לארץ חייך… כמוני.

כן, שרה! בעת שראיתי שלא באתן לחדרה ביום השני ההוא, והתחלתי מתרגז ומצטער, אמרתי בלבי: “טיפש! תמיד אתה מוצא לך קשרים חדשים למען שיהיו לך צרות חדשות”. כמה נבלה וכמה אנוכיוּת! הנני מודה על חטאי יען שהנני בטוח בסליחתך… אה! לוּ יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשׂים על כל פרח נשיקה בתקוה שפּעמיך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי. אולם את הדרך שסללת בלבי כבר ריפדתי, שם תלכי בלי אבני-נגף.

סלחי לי ילדה את כל גסותי בעבר ובעתיד הן במעשה, הן בדיברו והן במחשבה; סלחי יען שגבר אני ולא יותר…

ועתה מה? על האצבעות שיגעו בזה, בשוּרות המסכנות האלה, הרשי, שׂרתי, לנער רע לשים דמעה ונשיקה, שתי המתנות הטובות שנתן לנו אלוה. הנחמות. דמעה זאת טיפת גיהנום שהננו מגרשים מן הלב. דמעה תפיג עצבת, ודמעה היא טל שמחה. ונשיקה זאת גניבה שכל אחד מרשה לעצמו מגן-העדן האבוד. התאחדות של השמש, של הפרחים, של הפרפרים, של הים, של כל ההרמוניה שבטבע. ואנו אף שהננו כבדים, מכוערים, חטאים, הננו לפעמים מרשים לעצמנו תנועה זאת, יען שבכל-זאת הלא הננו שואפים, לפעמים, לרום.

שלום,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 1 יוני 1911

שרתי ה- archi –חביבה,

חן-חן לך בעד טרדותיך, המכתב לא היה כל-כך נחוץ, והייתן יכולות להביאהו הנה אתכן. חבל רק שהטרחתיכם, ואתכם הסליחה. כשאמרו לי שפּרש פה עם מכתב עשה לבי תוּק-תוּק בחזקה…

סוסינו לא שבו עד מהקציר, הם צריכים להביא משמשים, ומאד הייתי רוצה לשלוח לכן, אבל אינני מעיז כבר לעכב את הערבי. חפצתי גם לקחתו לדורשי-ציון, ולתת לו לכל הפחות luzerne³ בעד הסוסים, אבל אין לו חשק ללכת, ומתרץ הוא כי הסוסה אצילה ואיך ישים בגבה שקי עשב?…

מבקש אני אתכן מאד, אם גם עגלתנו לא תוכל לבוא, שתבואנה הנה ביום השלישי. האדון ⁴אמר לי שבראשית השבוע יבוא הנה, והנה כבר עבר יום הראשון, השתדלנה שיצא ביום השלישי בבוקר. היינו אז חפשים מהחתונות. היינו חיים שלושה (את מבינה? אחד, שנ…י…ם, של…ש…ה) ימים של intimate יפה, היינו חיים, קוראים, חושבים ומטיילים יחד. היינו, היינו, והיינו… וביום החמישי נשיב אתכן הביתה. איש לא בא אלינו מיפו…

מה אומרת את?

אם תעיזנה עוד הפעם לכתוב לי שתי שורות על כרטיס-ביקור אשלח לכן נייר ומעטפות, הבינותן?!

די הפעם, יותר מדי בשבילך, ילדה רעה. *

חן-חן, שלום ולהתראות

אבשלום

• את חושבת ששכחתי את יום הששי.

                                                                                                ***
  

שרתי החביבה והטובה, שלום שלום שלום!

קיף חלָק?! אצלנו הכל נפלא! דמשק היא באמת המזרח היפה. לוּ ידעת כמה דברים יפים יש פה: סוסים, חרבות, מרבדים, יריעות, רקמות, משי, נחושת, כסף, צעצועים.

והטבע? אח, לו ראית את כל הזרמים והנחלים השוטפים בראש כל חוצות, זכּים כבדולחים קרים כקרח, את כל המעיינות קטנים וגדולים המשׂתרעים על כל שעל מן ההרים, את כל הירק, הפרחים, העצים, והפירות… נדמה לי שפּה האדמה יותר צעירה וכי “עס ליעגט איהר נאך נארישקייטען אין קאפּף” ⁵לפרוח ולשמוח.

יחיו החיים! שרתי!

הנני מקווה שביקרתן את הזקנים שלי וניחמתן אותם מחסרון הבן-יחיד כיד חביבוּתכן הגדולה. ירא אני מאד שמא תראינה את צילוֹק [צלה] קדמני. ⁶ נשקנה אותה אז פעמיים, ילדותי החביבות.

שלום רב לאמכן הכּבוּדה ולאביכן הנכבד.

שלום לנאהבים שלכם.

ולך שׂרתי, כמובן, ברכות עתרת ושלום אלף עד לב השמיים.

הנני מחבק ידיך הנחמדות,

אבשלום

                                                                                                 ***

7.8.11, חדרה

אחותנו הגדולה, שרתי.

הננו מתכבדים לשלוח לך את האחות הקטנטנה. אל תבלעו אותה חלילה. והשתדלי שתישאר בשלמות, ושלא תשתגע יותר מדי, ושלא תישאר יותר מדי, ושתתנהג בנימוס ובדרך-ארץ כיאות לעלמה גדולה ממשפחה טובה.

במשך השבוע בוודאי אדלג מעט לצד ההרים, ⁷אם רק תהיה אפשרות, חבל רק כי חצי החודש – לאמור, ליל-הירח היותר יפה – מחר, ומחר לא אוּכל. בכל-אופן אל תפחדנה, ילדות. קחנה מזוזות ומקלות, וטיילנה, טיילנה, טיילנה.

להתסמרטט יותר מדי גם כן לא-שווה, שרתי, שרתי, גמרי מהר ונוחי. ומה מנוחה אומרת הלא גם-כן הננו יודעים.

די! הנני לוחץ באהבה את ידיך הטובות.

אוהבך,

אבשלום

                                                                                                   ***

22.12.1911

שרתי,

שלום שלום!

את חדלת כמעט לכתוב לי, אינך מוצאת כנראה “לחובה” לזכרני כך לפעמים במלים אחדות. מה שלומך שרה’לה טובה? ומה עושים כולם בבית שם על ההר. מתי נתראה עוד הפעם. כל-כך כעסתי על הגשמים של הימים האלה. לולא הם אז הלא יכולתן לבוא עם החוואג’ה ⁸שלנו.

הנני ממהר כי השליח אומר ללכת. את הלא תאמרי שלום לכולם לכולם בשמי, שלום מיוחד לאמך. בקשיה שתזכיר את בנותיה לכתוב לי לפעמים. כן! כתבי לי מה נשמע מארם-צובא? ⁹

שלום, שרתי החביבה,

ידידך,

סַלים

                                                                                                    ***

1912

ערב, 14.3.1912

שרתי החביבה,

קיבלתי שורותיך. רציתי לשלוח לך תיכף רץ להודיעך כי האדון אהרנסון בא הערב, אבל מר ברמן הודיעני כי כבר הודיעו זאת לכם ע"י אחת העגלות ובכן החוואג’ה בעצמו כבר יהיה הרץ שלי.

                                                                                                  ***

עכשיו אודות בואי.

הגעתי בשבע ורבע. ההפתעה הראשונה היתה כי כל הסמַלָה הברמנית ¹⁰ היתה פה הלילה. כמו [מאחר] שכבר יצאו כולם לעבודה ואני לא חפצתי להפריע פועלים מעבודתם, חיכיתי כי מנהל התחנה העתליתאית יואיל לתת לי שנים-שלושה אנשים, וכמובן איבדתי חצי יום. באחת-עשרה נסע האדון אהרנסון עם ה“משפחה” לחיפו. אני אכלתי קצת, ישנתי כשעה, יצאתי לעבוד בראש כבד ובלב עצוב. חבל באמת איך שכל הקטנוניות מקלקלים את האומץ, התאוה לטוב והמרץ. אולם מה לעשות?…

                                                                                                    ***

ואתן, קטנות?

עליך, שרה’לה, לבי דווי מאד מאד. בכל-זאת הלא זמן בשבילך לקחת את שׂרתי מעט ב“ידיים”. הלא הינך עכשיו אמא קטנה. עם בן (ועוד איזה בן!), עם בת… עם בית, עם משפחה ודאגות, ואם [אין] את להם, מי להם? והנה אם תישני מעט ותבכי הרבה ותאכלי קצת ותעבדי בפרך הן לא תלכי רחוק; למכונה האנושית יש גבול. ואני מוכרח נוסף לכל דאגותי לחשוב הרבה הרבה גם אודותיך ולהצטער.

זאת לא אומרת שאינך צריכה לספר לי מכל ה“שטותים”. שטותים אלו, שׂרתי, חיינו הם, בשרנו, דמנו, מוחנו ומחשבתנו, עמם אנחנו כלים וכבים, הולכים ומתנדפים כאֵד-הטל, הולכים ונאבדים כמים הנשפכים ארצה אשר לא ייאספו. ספרי לי מכל מה שאַת רוצה, שרה, והיי בטוחה שאינך זוֹרה על צחיח-סלע.

די. אני עייף, צריך עוד לכתוב לקטנה, הנני אומר לך שלום בכל לבּי, ומלטף את ידיך הטובות וצמותיך המאירות.

שלך, שרתי,

אבשלום

                                                                                                    ***

16.3.1912

שרתי החביבה,

…פה הכל כידוע: לאמור: העבודה רבה, הלב כבד, אמא חולה וכו'. ואני הייתי צריך להיות לכל הפחות יומיים ביפו, אם לאו לא יהיה לי מה ללבוש לא בחג ולא בימים החמים. זה, כמובן, אי-אפשר, כי בלעדי עבודתי שעוצרת אותי הנה ישראל נוסע בשבוע הבא ליפו, ויצטרך לעזוב את אמא לבדה… לוּ, למשל, באה העלמה צלה לבקר אותנו קצת אז הייתי יכול להתחנן לפניה שתישאר מעט עם אמי ואני הייתי נוסע; אבל עסקיה לא מרשים לה להקריב כ"כ הרבה זמן. ועל-כן נוכרח לחכות עד שתגמור את נסיעותיה עם כל זבי-האף מהגימנסיה, ותואיל להופיע לימי-החג בבית-המלון שלנו. לזאת קוראים חיי-משפחה, שׂרתי. חינוך מודרני של זמננו! אחרי חורף של עבודה ומחלה, הולכים לחפש את המנוחה והאביב בנסיעה (משערת את כמה נוחה) בין צפת וטבריה או מתולה וראש-פינה. ופה הלא אין לא מנוחה ולא אביב, לא בית, לא אם, לא אח, ולא… קבר. לעתים אני חושב כי אפקע. יש ילדות שמתאוננות על העוֹל המוקדם שבצווארן, על דאגותיהן וטרדותיהן, אלה לכל הפחות הינן בתוך חוג הייסורים הטבעיים של האשה. אבל יש… נו! יהיה די אודות זאת. שמעי שרה’לי: היי שלום, ילדתי הטובה, הנני לוחץ ידך בחיבּה.

שלך,

אבשלום

                                                                                                    ***

21.3.1912

שרה’לה, שלום בשובך! אצלך ערב-פסח? ומה יד לך להכין, ילדה שלי? אצלנו נורא! כבר נקעה נפשי מכל אלה. ואל כל תמרורי עול הפסח הארור שהוציאנו לחירות ויעשנו עבדים להבלים עוד מתוסף הכעס שהוא עוצר אתכן שם.

מה “גיהאנדעלט” ¹¹ בחיפו? הגם כובעים? הנני רוצה מאד מאד לדעת מה יהיו אי"ה הטוּאָלטים? האידיאה של אהרן לשלוח את ימקוטר [רבקה] לחיפו שיתפרו לו שם שמלה היא נפלאה. די לך להשתטות. לך זה יחשׂוֹך עינויים ואת רבי רבקטש [שוב: רבקה] זה יעשה ליותר נוחה, כי הלא עם התופרת תשתגע בלי ספק פחות מאשר אתך.

מה עוד? כלום, כמדומני. שלום לך שרה יקרה, אוהבך בכל לבו,

אבשלום

                                                                                                  ***

9.6.12

שׂרתי,

אחרי הכל הלא הננו זוג חברים,

ואני אוהבך בכל מאמצי לבּתי,

אף שאַת מכעיסה אותי תמרוּרים,

והנך ילדה רעה, שרה’לה חביבתי!

השבּת היה עצוב, ריק היה לבּי

וריק היה החדר שמלא עוד ממך.

הלכתי ל“השתמח”, הסתרתי בשתי בחובּי

ובאמצע השמחה לחשתי לאבשלום: לך מפּה! לך!

בכל זאת מקווה אני בקרוב לשמוח

שמחה יותר שקטה וּמלאה עדנה,

ומבקש אני ממך מהר לי לשלוח

בחבילת-אחריות את אחותך הקטנה.

נדבר אודותיך פה, הריני מבטיחך

ונחשוב עליך עם שקיעת החמה

ובקרני-הירח נראה מעט מעיני חלומך,

וּבשקיעת שמש מעט מנשמתך החמה.

אבשלום

                                                                                           ***

1913

29.4.1913

שרתי החביבה,

ביקורי עשה את הרושם שלא ראיתיך די, ושלא ראיתיך (בפרט זה!) כראוי. לדאבוני, חצי שעה של tete a tete למען לשׂוחח אתך כדבעי, ובאמת לוּ גם נמצא הרגע אינני יודע אם הייתי יכול להשתמש בו. היה לי הרבה מאד להגיד ולשאול, והרגע לא התאים לזאת. “דבר בעתו מה טוב” אמר קוהלת.

לכתוב עוד יותר אי-אפשר לי, אבל עוד חזון למועד!

הנני עוזב אותך לעניינך. עשי מה שביקשתיך (או יעצתיך) וכשתישארי לבדך, לכשתעשי חשבון-הנפש מדויק, יציץ ידידך הישן גם הוא בשביל לעשות את החיבור האחרון.

את רואה שעוד לא גמרת אתי, כשיעבור השכרון הראשון – נתראה!

אחרי הכל הנני (אולי?) בין ארבע הנפשות שאוהבות אותך עד “התקופה החדשה”. ואני הלא קולע תמיד אל המקום הראשון.

די.

שלום ונשיקה חמה,

שלך שלך,

אבשלום

[נכתב אחרי אירוסיה של שרה].

                                                                                                  ***

חדרה, 6.6.1913

שׂרתי החביבה, שלום.

נראה שהמצב “כּלָה” מעביר את האדם על דעתו. אם נוסף לזאת עוד יש נשים רחמניות המעבירות את האדם על דעתו גם בימות-החול, אז הכל “au complet” [מושלם]. את כל מה שהינך אומרת לי אודות בואנו כבר אמרת לי בחביבותך במכתבך של אתמול, מלבד זאת: שם, בטוב-לבך, אמרת שאת הברמנים כבר תזמיני בבוא אלקס (אני, חי-פרעה, לא הבינותי מדוע), ובמכתב היום אינך אומרת זאת. אבל, חי-זקני, אין לך להצטער, המצב לא שונה: הם… יבואו גם בלי הזמנה מיוחדת.

ובכן, voile תכלת לא צריך להביא לך? חבל, כך הייתי מחפש את לאה ¹² ומתראה אתה, ובלי נחיצוּת מעשית בלי ספק כבר אוותר הפעם על העונג הזה.

במה שנוגע ל“חדשות” עשרנו שווה. גם אצלי ריק נורא! אשתדל כבר למלאות את השׂק ביפו.

שלום לך ונשיקה,

אבשלום

                                                                                                   ***

3.10.1913

שרה’לה,

אותך יש לי חשק איום לקרוא: מַדמַזל בקיצֵר. כ"כ מעט את כותבת לי שבאמת בושה להגיד. חן-חן לך בכל זאת בעד ברכותיך החמות, ילדתי הטובה. אומרים הרוסים: מן הטוב – קח מעט. אני דווקא הייתי לוקח הרבה, אולם לית ברירה. כל ברכה הבאה מלבך, נובעת בלי ספק ממעיין בדולח; ותמיד תמיד אחוש רגש של רוך, טריוּת ואורה, לקרוא את אותיותיך המטושטשות, ומאמריך הקטועים והחטופים; מעל לכל אלה מרחפים מבטך השקוף והרך כשמי ארצנו באביב, שׂחוקך המאיר ונובע מבלי הפוגות, ואצבעותיך הלטיפים שהנני מכסם בנשיקות.

שלך תמיד,

אבשלום

                                                                                                  ***

1914

חיפה, 17.6.1914

שרתי האהובה, שלום.

סוף-סוף קיבלתי ממך מכתב, ואפשר אמנם לאמור את אשר יגידו הצרפתים: Ce n’est pas trop tot. ידעתי כי אלף תירוצים שונים ומדויקים נמצאים תחת ידך, אבל העובדה היא שבמשך 6 או 7 שבועות חיכיתי לידיעותיך.

אתמול בערב קיבלתי עוד טוב ממכתב. זהרה ושושנה הביאו לי דרישת-שלום חיה ומפורטת ממך, ואני שמחתי כמוצא שלל רב. נדמה לך כשהינך חושב שקושטא בקצה התבל ושאת נסעת זה ימים ועידנים.

מכתביך כשהם לעצמם אינם משמחים ביותר, אבל הנני מודה שבלבי חיכּיתי לשכּאלה, ואינני מתפלא עליהם כל שהוא. ידעתי שנסיעה, ולוּא אפילו נסיעה כמו שלך, זה קרע שלא במהרה יאַחה ויקרים עור, ומובן שבּכל מכתב ומכתב יזוּב הפצע. אולי הרגל של הרבה שנים יכול לישן ולהשכיח קצת את ייסורי הגעגועים, אבל בשבועות הראשונים אין לקוות כלל. נוסף לזאת הלא חיה וקיימת התקוה שכל זה רק “זמני” ובטרם שנפרדנו ממך הלא כבר ביצבץ – ולוּ גם בלי ידיעתנו – בתוך הלב רגש-התוחלת, הלא בטרם לכתך כבר חיכּינו לך.

אינני מדבר אודות האחרים, אבל במה שנוגע לרבקה ולי הרגש הזה חולני ממש. אינך יודעת, ילדת-געגועים חביבה, ואינך יכולה לשער, כאשר גם אנו לא ששיערנו זאת מקודם, איזה נתח עצום מלבי לקחת בכליך. את “חלק-האריה” חלקת לך, לנו כמעט שלא השארת כלום. לעתים קרובות, בבית, הנני שוכח כלל ששׂרתי גזה ואיננה, עוד בפינה היחידה שנשארה נקיה ומוּארה בלב, חי אותו הרגש שבּצר לי ארכוב ונסתי אל “הילדות”. אולם כשאני מתחיל עולה בדרך הזוחלת ונושכת את צלעי ההר ומתחיל לחשוב על הבית ועל אשר בו, והופיע לעיני “המקום הריק” ומועקה גדולה תעיק על לבבי. הנני נכנס, והנה לגינה אין צבעיה מימים-ימימה, כמדומני כי גם בשׂמיה נחלשו, והילדה, הילדה היחידה עכשיו והבודדה יושבת נוּגה ועצובה, יושבת וחולמת. ויודע אני על מי ועל מה מחשבותיה, וכיבּדתי את שתיקתה ואת געגועיה ולא ארצה להפריעה בעבודתה, ויודע אני כי חופרת היא בבית-הקברות אשר בלב, למען הקים מקברם ימים אשר חלפו מבּלי שוב עוד. ומרחם אני על “האחות הקטנה”; יודעים אנו היטב איש את מחשבות רעהו, ואף אם לא נעלה הגה על דל-שפתותינו, אף אם בחשכה נשב ולא ראינו איש את פני רעותו, אבל קרוא נקרא כאשר יקרא האיש בספר בצהריים – ושתקנו.

אולם בחדר עומדת מיטתך הריקה, ורודפת היא את המחשבה ומרגיזתה מבלי תת לה מנוח. וכל פינה, וכל חוט, וכל איושה מדברים בך. ונדחקים אנו, שני הנשארים, איש אל רעהו, והתאווינו לשכוח. אולם חוק הטבע הוא: שנים לא ימלאו שלושה מקומות – והחסר חסר…

יותר מכּבלי דם ואחוה קשרו אותנו אהבתנו, ההרגל, והעינויים המשותפים. אלה הם דברים שלא ימותו. ולכן חסרון האחד בעיני הנותרים נחשב כמיתה זעירה.

אבל כמה אנוכיוּת בדברינו. אם אנו שנשארנו עם “שלום” בבתינו הננו כך מתאוננים, כמה קשה ומר לך. הלא את, ילדה, הינך עכשיו אחת ויחידה, ומבוקר עד ערב בודדה ועגומה. ולבּנו אליך, שׂרה, כל לבּנו וכל אהבתנו.

זוכרת אַת את ה“מעשיה” שכמה פעמים שתקנו עליה: “הבת למחרת אחרי החתונה מתכוננת לנסיעה, דומעת ובוכיה. האם מנחמת: אל לך, בתי, לבכות. הלא עם בעלך את נוסעת, הרי גם אני נסעתי, וגם אני עזבתי בית הורי. והבת עונה: טוב לך לדבר, הלא אַת נסעת עם אבא, ואני נוסעת עם איש זר”. שתקנו והשתעשענו, ילדים היינו. וצריך להודות שהרבה אמת וצדק יש בדבר.

כמה מעלות טובות להרגל עלינו. ואף שהמשורר Sully Prudhomme אמר:

צריך להודות כי בתור menagere היא טובה ונחוצה מאד מאד. ההרגל הוא דבר גדול ונכבד. ותנאי הכרחי להרגל זה זמן מספיק.

יודע אני להעריך את האהבה לערכּה הכי-רם, ומוקיר אני אותה מאד-מאד. אבל גם מדוּרת האהבה הכי גדולה איננה יכולה לעשות את העבודה האטית והבטוחה שעושים חיי יום-יום, שחוצבים, פוסלים, מיפּים בהקצעה ובהתאם את אָפיים וחייהם של שני אנשים שנועדו לחיות יחד. הגידי מה שתגידי, אבל שני אנשים גם הם אוהבים, אבל שאינם מכירים, או בהשתמשנו במבטא הריאלי של תורתנו, אינם יודעים כראוי איש את רעהו, נשארים כשני מתנגדים העומדים איש לעומת רעהו, ומבקשים לתפוש כל רמז, כל הגה, כל מבט, למען לתכסס ולמען לדעת איש את רעהו, ולדעת להישמר ולהשתמש. מוכרח לעבור הזמן הנחוץ למען יעשו הצדדים איש לרעהו את הוויתורים הדרושים, ולמען ישרישו איש בלב רעהו. הלא אלה דברי תמיד: לא די לאהוב, צריך לעמול ולרצות שאיש יכּה בלב רעותו שרשים עמוקים בל ינותקו, ולכל זה צריך חיים משותפים, והלא את תביני מה המלה הזאת אומרת בפי.

נדמה לי שבעלך לא נותן לך די זמן. הייתי רוצה שיידע כמה וכמה תפקידים של כמה וכמה אנשים צריך הוא למלאות עתה על-ידך, מלבד תפקידו שלו – התפקיד הראשי. אם חושב הוא כי מה שהוא “מקריב” לך מספיק למען מלאות את חסרון המולדת, המשפחה והידידים, חושב הוא אותנו למעט מאד, וזה לא לכבוד לנו. מוטב היה אולי שיעשה פחות “עסקים”, ושתחדלי, אִנשאללה, להתגעגע אלינו כלל. אם לא, יצטרך שתשובו יותר מהר מאשר חשבנו.

אבשלום

                                                                                                    ***

זכרון-יעקב, ראש-השנה, תרע"ה 21.9.1914

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.

שׂרת לבי היקרה,

זה-עתה שבנו, אחותך הקטנה ואני ילדך החולם, מבית-הקברות.

הוצאנו מסירי הפרחים את זרי החג. בין ירקם הבהיר והמאובּן של עלי הטוֹיה הבהיקו כוכבים אדומים ומבושׂמים, יפות-הלילה, ומחרזות ענפי הצמחים המטפסים בניצניהם הצהבהבים, השׂעירים, הרועדים כנזר, שׂמו קישוט-תחרים זהובים לירוק.

רציתי לחלק את הזר לשנים: אחד בעד שרה. אבל אוּבּי הבטיחה כי די לשתף את כולנו במחשבה.

דומם ישבנו בין הקברים. בשמיים היבהבו וקרצו כל צבאות הכוכבים, ועל יריעת הלילה הכּהה הצטיירו רק תבניתם השחורה של עצי הארז והאקליפטוס ועקביהם הלבנים של הקברים העומדים דוּמם בשורה.

ישבנו דומם וסביבנו השקט הגדול. והלב שר את ה“יזכור” שלו. אזכרה של כאב וגעגועים, אזכרה של חרבות ועיים, אזכרה למתים ולחסרים, לכל אלה שהלכו ולקחו חלק מהוויתנו, לכל אלה שהיו ונשארו דם מדמנו וקרע מנשמתנו, אשר הלכו ויעזבונו בלתי-שלמים, עבדים לגעגועינו, ומשועבדים לזכרונותינו החומסים יום-יום מעט לב, מעט דם ומעט חיים.

זרם ה“אזכרה” הלך ושטף. והלב היודע את כל רזי הידעוֹנים וסודות בעלות-האוב, הקים את כולם מן הקבר וישב כולם ממרחקי-ארץ.

רבות, רבות חשבתי גם עליך, נפש יקרה, ורוצה אני לנסות לשׂיח מעט אתך, להישקע ולצלול – רק לוּ יהי רגע – בזכרונך.

                                                                                                    ***

1916

דמשק, 29.1.1916

ילדת לבי הגדולה,

שלום אלף!

הנה כבר חלף שבוע מיום עזבך אותנו. גדולות ונצורות לא נבראו בזמן זה. במה שנוגע לך, ממש אותן הרגשות: קודם שמחתי כמאושר שהינך פה, והייתי אומלל שבאת, בנסעך הייתי מאושר שאינך פה ואלילת הגעגועים לוחשת את שלה. הלא יודעת את כמה מהר נלקחים ה“הרגלים הרעים”, ואחרי שבוע אחד של חיים משותפים הנה כבר חושב ר' אבשלום שהחיים מחויבים לתת לו “שׂרה” לכל ארוחת-בוקר, מילא…

“האח הגדול” ¹⁴ מתפאר שהוא כבר יכול לרקד טנגוֹ. בכל-אופן, הרגל הוטבה והוא מטפל בה. טיפל גם ברגלי, ואני ג"כ כבר חצי אדם. כנראה שקדחתי קצת או דבר דומה לזה, אבל עכשיו All right!

צר היה לנו מאד, בפרט בשני הימים הראשונים ללכתך. ירד שלג של שלושים סנטימטר ויותר, ואנחנו רצנו על הסוסים והזכרנוך מדי רגע ברגע. בכל-זאת היות שר' לקחן גנב השתדל שלא תוכלי לשים על גופך (דג מלוח) הרבה לבָנים, מוטב שלא רעדת. אני אספתי על זקני פתותים לרוב ודמיתי (או! כמה!) לידידנו Bonhomme Noel.¹⁵

עסקי אהרן ייגמרו בכי-טוב ז"א שישוב הביתה וישכב לישון ( tu parles! ) עד שיואיל מיסטר אַרבּה לבוא ואז יקראו לו… אורגניזציה “צבאית”.

עכשיו לא תהיי יותר לבדך, אהרן ישוב ותוכלו להתעלס באהבים מבוקר עד ערב. טוב שאין לי טבע לקנא, ולא – הייתי מתמרמר. לכשאשוב אבקש את כל האחרים לחפש דירה אחרת, אנשאללה!

התמונות נעשו. כמובן, אהרן מוצא שזה Salete ¹⁶ ולא פוטוגרפיה. אני מוצא שהקטנה (במצנפות הבּנדיטים) טובה מאד. והגדולה, כשנדפיס על נייר טוב, תהיה לא רע גם-כן. בכל-אופן שמח אני שיהיה לנו זכרון זה.

מספיק הפעם. שלום לכולם, נשיקות לאבא. לך כל הנשיקות, חביבתי,

שלך,

אבשלום

[תוספת מאת אהרן אהרנסון]

שרתי יקירתי,

אבשלום כבר כתב לך כנראה על כל מה שאנו עושים ואיננו עושים פה. מה נשאר לי איפוא להוסיף? רק זאת שתאב אני מאד מאד להיות אצלך בקרוב, בינתיים אלפי נשיקות.

A. A.

                                                                                                    ***

9.5.16

אוֹרתי,

ראבּ נוסע; מלים אחדות. שכחתי, כנראה, ספרי אצלך. כשתבואי, חביבה, הביאים אתך.

הטבּחת שלך – מיססיס פיגה – ביקשה ממני למצוא בשביל בתה איזה מקום פה, ובכן אמא הלכה אל הג' חנקין ¹⁷ (אשת תנצ’יק). הקטנה יכולה לבוא אליהם, כמובן תהיה אצלם ותקבל עוד עשרה פראנק לחודש. אני מוצא כי תנאים אלה טובים בשבילה. תדיר באות עגלות מזכרון הנה (להובלת עצים). תתעניין ותבוא אליהם או אלינו וכבר נסדרנה. באופן כזה תרד גם טירדה מעל ראשכם.

אמא מבקשת שאם אהרן יבא אתך לשבּת שיודיעו לה למפרע.

מספיק, ילדתי, הדבר הכי נכבד שיש לי להודיעך הוא שהנני מתגעגע אליך מה… בוקר שעה חמש פחות עשר. בבקשה גם לא לשכוח שזה לי כבר כ-12 שעות שהנני Very jaloux וכי רוצה אני אותך תמיד יותר צעירה, יותר שמחה, יותר רעננה, ובלי “עיני יונים” ¹⁸ (מוצא אני שזה יותר פּוֹאֶטי מ-Huhneraugen ) על רגליך.

שלום לך, נשמתי, עם כל הנשיקות.

אבשלום

                                                                                                    ***

עתלית, 16.12.1916

שׂרתי החביבה,

חן-חן בעד מכתבך, שמחתי עליו כמוצא שלל רב. קיבלתי גם מכתב מלוֹבה בו הוא כותב שאהרן יצא לדרכו ב-2 לנובמבר בתקוה לשוב מהר הנה. מילא, כולם כותבים כך יען שר' אהרן כבר יש לו ההרגל הטוב לתקוע בשופרות ולתופף בתוּפים. לא כך גם הודיע ללודוויפול ¹⁹ אודות שובו אז, ולך ולי… ולכל ישראל. עכשיו מודיעים לנו את שובו המהיר צלה, חיים, לובה²⁰ וכו', מי-יתן והיה, אבל מה לעשות וחסר-אמונים אני, ועד עכשיו לא הוֹנה אותי לבי, מי-יתן והתחיל רמאוּתו מהיום.

הנני נוסע עוד-מעט לחיפה, מתי אשוב עוד בל אדע.

מניסן קיבלתי מכתב שטותי שהדאיב אותי מאד מאד. מה לעשות אתו, והטיפש הזה הוא קומוניסט מלידה ומבטן ואינו רוצה להבין דברים אלמנטרים: שלי – שלי, לא שלי – לא שלי.

ומה אתך, ילדה? משתעלת היטב, הה? תוקעת בשופר ולא ישנה? ועם זה עוד קודחת? מתי כבר יבוא הסוף גם לדברים אלה, ריבון-העולמים?! עם הרגלך הטוב לשמור על עצמך כאשר אנו יודעים הלא תלכי לאיבוד, פשוט מאד.

לפי חשבוני היה אהרן כבר לפני חודש – ויותר – על המקום, ועוד אין כל הגה ואף פרוטה, והמצב הוא כל-כך איום שבאמת אינני רוצה לברר אותו גם ליותר קרובים פן תרפינה הידיים!

הידעת, שׂרתי, שדטנובסקי שלח יד בנפשו בווילהלמה ומת לפני חדשים אחדים? אני שמעתי את זה רק בהיותי בחיפה.

די לעת-עתה. הנני מחבקך ומנשקך היטב אף שהינך ילדה רעה מאד.

אוהבך תמיד,

אבשלום

אתמול מלאה שנה לעבודת ברוך בתחנה. לדאבוני לא יכולתי להכין כלום… שלום לאבא, לגב' ראב, ולטובה.

                                                                                                   ***

1917

יפו, 7.1.17

שׂרתי החביבה,

כתבתי לך כרטיס מתל-כרם, אינני יודע אם קיבלת אותו. בכל-אופן נעבור על הנסיעה: מחדרה יצאנו מאוחר, לערך בין 11 ו-12. עד קאקוּן היתה הדרך לא רעה; מקאקון ועד תל-כרם זה היה הדבר היותר מבהיל שאפשר לשער. נדמה לי עוד עכשיו כי זה חלום-בלהות. רק בשבע-וחצי בלילה (ואולי עוד יותר מאוחר) הגענו לתל-כרם, ז“א הגעתי רגלי, ועזבתי את העגלה אחרי. אגב, נשבר המוט אחרי לכתי ויוסף [לישנסקי] בא עם הפרדות, ואבו-פריד ²¹ נשאר לן בעגלה. קשרנו ביום השבת מוט-עץ, הוצאנו את העגלה (בעזרת הצעירים פקידי מר רוקח), ואחרי נוּחנו שוב כשעה אצל הברק²² שלנו בו, יצאנו ב-11 לערך מת”כ [תול-כרם]. נסענו יפה וב-½4 לערך היינו בפתח-תקוה. עמדנו שם עד ½10 ובמוצ"ש ב- ½12 היינו פה. זאת הנסיעה היותר קשה שראיתי בעגלה בימי. אתמול הייתי בראשון-לציון עם שושנה וזהרה ושבנו בלילה.

                                                                                                  ***

שושנה מבקשת לדרוש מאד-מאד בשלומך ולהודיע לך: באה חבילה על שם אימה לירושלים, הוא שלחה הנה. בחבילה הזו היו שני זוגות נעליים, שניהם שווים ממש. שושנה לקחה לה את הזוג היותר קטוֹן. היו גם 4 זוגות גרביים, שנים גדולים ושנים יותר קטנים. שושנה לקחה את היותר קטנים. היא אומרת שגרביך הם מין הרבה יותר טוב, ומראָה בזאת שלגיסתך יש אליך “רגשות חמים”. בכל-אופן שושנה אומרת לך אלף חן-חן, מבקשתך שלכשיוודעו לך המחירים תכתבי לה, ודורשת בשלום כולם.

                                                                                                   ***

אני אסע כנראה היום (יום ב') ירושלימה, בכל-אופן מחר בוודאי. אשהה שם לכה“פ עד יום הרביעי בערב אבל יותר קרוב לוודאי עד יום החמישי, ורק לשבת מקווה אני להיות אצל יוסף. עד אז אתן ידיעות ואוּכל גם לקבל ידיעות. החדשות בסביבה זו מעניינות. שלא הייתי פה לפני שבועיים-שלושה חבל מאד-מאד, אז היה באמת אפשר לעבוד היטב. אבל את הנעשה אין להשיב, ועתה צריך להביט בפני העתיד, והוא נדמה לי כלל לא רע. עם סבלנות ומרץ אפשר להגיע אל הכל, ומקווה אני שבמשך פברואר עוד אראך, או לכה”פ אכתוב לך חדשות טובות.

                                                                                                    ***

בא פה מכתב ממירה יפה אל הוריה, ובו כתוב: “האגרונום ידיד צלה שנסע לאמריקה נלקח בשבי”, לא נאמר ע"י מי. אם תשמעו ידיעה זו, אל תיבהלו. אני בטוח שלקחו אותו בשבי אל פרופסור וייצמן וכי כל הענין הזה נעשה, כמו שאומרים, auf Bestellung ²³ – עוד חכמה’לה אחת שממהירה מאד את עבודתנו.

                                                                                                     ***

הנני שולח לך, חבּיבּי, את נעליך וגרביך, תתחדשי! אני שמח מאד שקיבלת עכשיו נעליים, ודווקא לא מכוערים. אודות הנעליים של הילדים של צבי אינני יודע מה נהיה, אשאל כבר בירושלים את אימה…

בין יתר הדברים שביקשתי אותך, שכחתי גם זה: בעתלית ב- laboratoire עזבתי כחצי פח טחינה, זה בשבילך ובשביל אמא; תוכלי להשיב למחסן מה שלקחת משם. את הפח צריך להשיב לאבו-פריד בשביל שישלחהו לעכו. עזבתי עירבון בשביל שני הפחים 16 בישליק זהב. חבל עליהם.

הזכירי לאפלרוט ²⁴ שצריך הוא לנסוע לחיפה (אם נחוץ, עם שוורץ) לקחת את 8,000 הפראנק מהוכמן, ושצריך להאיץ בזה האחרון ככל האפשר שיגמור את שני העסקים האלה, יען שצריך לקנות את החיטה במוקדם האפשרי, אמרי זאת גם לצבי, בבקשה.

בניירותי, בלי ספק, כבר תביאי את הסדר שביקשתי אותך.

לכשתתיבּש קצת הדרך, צריך להוביל את אמא לחדרה בשעה שתרצה ותיטיבו לסדר שם ענין זה.

                                                                                                  ***

מה עוד? את הכל הן אי-אפשר לכתוב. אני רק מתגעגע מאד-מאד אליך ודואג באופן הכי-מבהיל יען שאני יודע שאינך אוהבת אותי די בשביל לזכור שצריכה את לשמור על עצמך, אם לא למענך – למעני. לוּ עשית זאת הייתי לך אסיר-תודה. אל תרוצי, אל תתקררי, אל תתרגזי, בפרט עכשיו כשאינני שם בשביל לצעוק עליך ולעצור בעדך.

די. שלום לך, חמדתי. היי ילדה טובה. אלף נשיקות חמות לך. אוהבך תמיד. שלום לאבא, לצבי, לשרה, לטובה ולילדים. שלחי לי תלגרמה קטנה (ביום השלישי) על אַדריסת אימה [נחום וילבושביץ] משלום שרה-הינדה.

אבשלום

מחר, חביבתי, יום-הולדתך. אלף ברכות ונשיקות לך ליום הזה. אני, בלי ספק, שמח שנולדת, הייתי רוצה שמעתה ואילך תהיי יותר מאושרת, או תרצי לכה"פ להיות מאושרת.

א. פ.

[הערת העורך: ככל הידוע, זה המכתב האחרון שכתב אבשלום, ומדרכו האחרונה כתבוֹ].

אל האחות צלה [פאריז, 1906]

[הכתובת]

לאחותי החביבה

צלה

יפו

ארץ העברים

צלתי האהובה!

הזוכרת אַת אֶת השיר “הדרור” ואת שתי השורות:

     "על שפת ים כּנרת

      הרים לו מסגרת".

הנני שולח לך את הכּנרת היפה הזה. האם היית כּבר שם? לא.

בודאי תהיי, ואולי שנינו יחד.

מה טוב יהיה אז! לעת עתה שלום ושנה טובה, לשנה טובה תכתבי ותחתמי ונשיקתי החמה לחג.

אבשלום אחיך

* * *

אל סגולה בקמן (כיום: רזילי)

חדרה, 8 לפברואר 1911

ילדתי האהובה, סגולה,

שלום וברכה!

- - - -

כן, סגול! חיים אלה ידועים לי. כשׂחוק של עצב וגעגועים ושל זכרון טוב הנני נזכר בהם, אני שהייתי בשנותיך התלמיד הראשון ושֵׁייך השובבים בבית־הספר. עלז אני לדעת כי גם את, חביבתי, לוקחת חלק בהילולות וחנגאות אלו. הדבר הזה מראה כי גוף גלילי לך, צעיר ורענן. רק החלשים עניי־הדם ומרוסקי־העצבים אינם יכולים להבין מה זאת “לחיות”, לחיות פשוט מבלי כל טעמים וסיבות, פשוט יען שיש דם בעורקים ושמש בשמיים. אבל אנחנו, ילדי ארצנו, אנו איננו מן הגולה ומן הגיטו, ולא חולי מרה־שחורה אנו.

…אבל ברצון לחבּק את כל הבריאה הגדולה מדוע מהוּל אצלך החשק “לבכות ולבכות”? הוי עבריה! אל תהיי יהודיה! מדוע לבכות? מדוע לא לחבק ולצחוק בגרון מלא צחוק אדיר של שמחה ותקוה ענקיות?

- - - -

לוּ היתה לי הנשמה הגדולה והעט הגדול הנחוצים לזה, הייתי עושה עבודה יפה: הייתי כותב ספר בעד כל הילדות העבריות שבּשנותיך, כך בין שלש־עשרה ושמונה־עשרה. למען כולן: היפות והמכוערות, החזקות והחלשות, ובלבד שתהיינה מדמנו ומגזענו, ושלבּן יִכמַה וישאף לדבר אי־ברור, ושנפשן תהיה מעוּנה, והייתי אומר להן, ובלבּי למענן אהבה שלמה:

"אחיות, אני יודע מה שמעַנכן. הרצון לברוא ולאהוב. הרצון להקריב את עצמכן. הנה המטרה לפניכן: מן החרמון עד הסיני ומן הים עד הלבנון והמדבר משׂתרעת ארץ שהינה עריסת השירה, הגבורה והאמונה. ובארבע כנפות הארץ מפוזרים שלדים, שרידי־עם. ובארץ היפה לא נשלפה מבר־כוכבא חרב עבריה, ולא נאמר מהמכבים שיר־נצחון עברי. והעם־הצל שכח זה מכבר איך חיים אנשים ואיך מתים גיבורים. ועתה: את הארץ צריך לכבוש ויהי־מה! ולחיות צריך בה כאנשים, וָלא – צריך למות מות־גיבורים. ואמרו בעתיד תולדות העמים: “אלפיים שנה אחרי חורבנו עוד הוליד עֵבר הזקן אנשי־תחייה שהיו גיבורים בפני המוות”. הנה המטרה! ואתן הבנות! קראנה ממעמקים לטיפות־הדם, שׂרידים שנשארו “מהימים ההם”, ובראנה לנו את דור־הענק של העלמים המשוּררים והנערות עזות־הרוח שיחלצוּנוּ מכּבלי גולה!

את זאת הייתי אומר לו…

אבל כבד־פה אני, ודברי יעלו בתוהו…

אבל לך הלא מותר להגיד גם כך, ואם אינני יכול להיות מועיל למאות נשמות והועלתי לכל הפחות לאחדות, ואולי בהן ימצאו דברי את האדמה הפוריה שתצמיח תועלת לרבים.

- - - -

* * *

אל סוניה בלקינד

ציריך. 29.3.1908 ¹

סוניה טובה ויקרה שלי,

כבר שתים־עשרה שעות (מאז הבוקר) נמצא מכתבך מה־21 במרץ בידי.

אם אמנם לא התמוטטתי בו במקום, ולא נטרף לבי בחמת־זעם במשך היום, הרי שניחַנו בגוף מוצק להפליא.

לוּ היה השׂטן שוכן בתוכנו, והיה שׂם לפניו מטרה להכעיסני, לא היה בוחר דרך אחרת.

אין מלה בפי! החימה שוב בוערת בי. לוּ הייתי ביפו בלילה ארור זה הייתי כעת פושע, אולם לפועלי־ציון היו פחות פצועים, ואולי… יותר הרוגים.

האין כל זה חלום־בלהות?

…שלחתי מברק לישראל, לווינה ולברלין: בוא, הדבר הכרחי בהחלט!…

…אדון עמו בשיבתנו לפלשתינה: המתחיל במצוה, אומרים לו גמור!

וגם אם יהיה צורך להגן בכל האמצעים, ואף ללא תקוה, על כל אשר יש לנו ביפו, על חיינו, על כבודנו, על דעותינו, על 25 שנות חזון שיצרנו אנו ועל 1900 שנותיו של חזון שירשנו, מקומי איננו בציריך אלא ביפו, לצדכם…

במכתבך ישנה הערכה אחת מוטעית: הודאתך כי מחשבתך הראשונה היתה הרגשת אושר שאני לא הייתי בטבח זה. לא, גם אם אפשר למחול לאשה, ולָאשה האוהבת אשר בך, אשר לי, קשה לי למחול לדודתי אותה הרגשה של: “מה־טוב! ראשי שלי אינו נתוּן בקולר”.

מתרחשים דברים החייבים לחולל שינוי באורח מחשבתנו וברגשותינו.

מודה אני לך, ידידתי, ואוהבך בכל מאודי; נשיקות לכולם, וגם לך,

שלך,

אבשלום

* * *

ז’נבה, אחד במאי, 1908

…"אומרת את שהיית רוצה לערוך טיול בשוייצריה. קל להבין רצון זה. אולם עלי להודות לפניך, יקירתי, שסבור אנוכי ברצינות כי שוייצריה רכשה לעצמה מעט שלא כדין (או שהעולם הגזים) את תהילת יָפיה. לא ראיתי את המקומות היפים ביותר של שוייצריה, ולא את אלה של פלשתינה, אולם אם לדון לפי אלה שראיתי, ובפרט תוך כדי מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע, הרי לבטח פלשתינה נאה יותר בעיני חובבי הטבע האמיתי. הנופים היחידים הנהדרים באמת שראיתי הינם נופיה של דָבוֹס ושל הדרך המובילה אליה. אולם נופים אלה לא דיברו כלל אל לבּי, לב איש־הדרום. הצוקים הגדולים המטפסים לעננים, מפּלי־המים הנופלים משחקים, יערות האשוּחים הירוקים־כהים על רקע הלובן האחיד והמסחרר של הקרח, מראות נהדרים הם אלה, והם הטביעו בי את רישומם, אולם מחנק חשתי למראיהם, וחלומות נוּגים ניעוֹרו בי; גדוּלתם נושאת אופי קודר, זהו טבע דומם. כמה מבכּר אני פינות מסוימות אצלנו, פשוטות ויפות ונוגעות אל הלב בפשטותן. בפינות אלו הכל בי היה שר את שמחת החיים. האמיני לי כי ביום קיץ פרדסיה של יפו וגוֹני ירקוּתם המתמזגים בזהב התפוזים, בכחול הים ובתכלת השמיים שמעל, מדברים אל נשמתי יותר מכל ההרים מכוסי־הקרח. והגליל – או על־כל־פנים אותם מחלקיו אשר ראיתי – יודעת את שבּדברים אלה שופט אני כאמן ולא כלאומני, ויודעת את שכּן אנוכי.

שלך,

אבשלום

* * *

אל צלה

צלתי החביבה,

אינני רוצה לגמור את נסיעתי מבלי לכתוב לך בערב האחרון מלים אחדות מדמשק, מן המלון אשר אליו קשורים זכרונות כה נעימים וכה מרים בשביל שנינו.³ הבית הזה אומר הרבה ללבּי. הינך אולי היחידה אשר תמצאי כי אין באנאליוּת באהבה הזאת. לדברים כשהם לעצמם אין כל ערך בחיים, את הערך האמיתי נותנת להם מחשבתנו העוטפת אותם בצעיפים מצבעים שונים. ועל הסַפּות האלה, על המרבדים, על התמונות ועל כל החפצים הדוממים מרחפים זכרונות וּפנים כה יקרים. וברגע הזה נדמה לי שבאזני מצלצל שׂחוקם הצעיר והחפשי של שני הילדים הכותבים חכמות בספר־ההוֹטל. הוי צחוק פרוע, אייך?! אַייךָ צחוק חפשי, צחוק אין־דאגות, על קברך לא כתבו תנצב"ה. אתה הולך ונמחק לאט־לאט בסוּפת החיים, כאשר יכבּה ההד הרחוק של צילצול שעת חצות בחורף, בלילה…

מה־צעירים היינו אז, צלקה.

והנסיעה אל המוות… הכל מדויק. תמיד כשאני גומר תקופה קצרה של חופש נדמה לי שהנני נוסע אליו, אל המוות האִטי, אל מוות יום־יום, אל העלבון, הריקנות, השיעמום, אל ההתאבקות בלי מטרה, במלה אחת – את כל מה שהאנשים במרירותם העמוקה (ובלי חשבון…) קוראים חיים.

מה־טוב היה בכל־זאת, עוד עכשיו, לעבוד, להתעניין, לצחוק בכל לב, לחלום, לחיות.

נסעתי, רצתי, חיפשתי, התעניינתי. עשרות – אולי מאות – דפים קטנים של הערות ביומן־הדרך⁴ עשרות צמחים מיובּשים; עשרות צמחים וזמורות המביאים מעט ירק, שמחה וחיים בשביל הארץ. לפעמים – הוי אושר! – כמעט ששכחתי, כמעט שנשמתי ברווחה לרגע מתוך מוּסר־העינויים החשֵׁך…

די! דגת־הזהב נסה. כּישכּושי זנבה כבר נעלמו בתוך חוגי המים הדלוחים. בעוד שעות אחדות, בתוך הרכבת, יתחיל הריתמוס של המכונה והאופנים לדפוק במחי את צביטות הלב. לשוב אל העוֹל, העוֹל, העוֹל…

אינני יודע אם רשאי אני להעציבך. אבל הלא את יודעת כי כל זה לא ייאוש. עצב, לכל היותר. עצב שאיננו מונע מהיות עוד טוב ואמיץ למלחמה, ולוּ נגד הבלתי־נראה, וגם נגד טחנות־הרוח.

זה זמן רב מצדיק אני את הדין. חדלתי להתמרמר, לחרוק ולמרוד נגד כל מה שלא בידֵנו לשַׁנוֹת. אולי יום יבוא – אִנשאללה – וניצחתי גם את העצב.

זוכרת את כמה אהבתי את שירת המואַזין?! ברגע זה הוא שר מעל אותו המגדל, באותו הניגון המלא רוך, הכנעה, בטחון ועידוד את אותן המלים שהנני מעתיק מפיו:

     אָללהוּ אַכּבּר, לַא אַללה אלא אללה!

אללה אחד, הצדק אחד, ומשפטו צודק!…

אלף נשיקות חמות,

אבשלום

.p.s הגדולים… אל נדבר אודותם. אבל הזכיריני לעתים לזַי [זהרה, בת אחותו]. תכתוב העלמה הזאת כרטיסים, לא יזיק לה.

אבשלום

* * *

אל נעמן בלקינד

יום הרביעי ו' טבת אתתל"ו

Le 3 janvier, 1906

אחי חביב נעמן, שלום וברכה!

המלים האחדות האלה תבואנה ליום־הולדתך, הן כתובות למען לברכך ליום הזה. לברכך?… עוד הפעם השאלה הנצחית: במה? ולמה? הנה תמלאנה לך שבע־עשרה שנים. אני הנני המתפאר שזקנתי, וכבר עברתי את התקופה הזאת, ע“כ הנני מביט על עצמי לכה”פ כמו שווה לך, והנה מה שיש לי לאמר לך: שבע־עשרה שנה! זמן לעבוד. אנחנו אין לנו לאבד את זמננו למען לחפש מטרה בחיים. המטרה נולדה בהיולדנו, או אולי הרבה קודם ממנו. בקרוב – אולי – תעזוב את ארץ־ישראל. סע ממנה במחשבה־תחילה למען שתוכל לשוב אליה. והיה כי תלך בדרך הזאת בחייך ומצאתני תמיד על־ידך, ונשארנו אחים. כמו שאחים יהיו לנו כל אלה שאהובתנו ואהבתנו המשותפת תהיה אהובתם ואהבתם, זאת היא ברכתי.

עם נשיקותי החמות,

אבשלום

* * *

אל הגדעונים

חדרה התרע"ד

פורים

אל הגדעונים זכרון יעקב

חברים יקרים,

לדאבוני הגדול איני יכול להשתתף בנשף של יום המחרת ולקחת את חלקי בשמחת הפורים הראשון לאגודתנו.

ואם ייעדר מקומי בזבח משפחה זה, הרי רוצה אני שתשיגכם ברכתי: תזכו לראות במפלת כל ה“המנים” במקום שהם, ובנצחון עמנו כולו. תזכו לבנות כל פינה חרבה ולהחיות כל מקום שמם. תזכו לעמוד על משמרת הקודש ולהישאר “צעירים” כל ימי חייכם. תזכו לפגוש בגאולה לכשתבוא, ואתם החלוץ נושא הדגל!

ברכה כפולה, ברכת דגלנו:

תזכו לשמר! – תזכו לבנות!

אמן!

אחיכם בתקוה ובעבודה,

אבשלום

* * *

אל אלכסנדר אהרנסון

א' לסוכות תרע"ד

לל חביבי,⁵

باسم اللة الرحمان الرحيم

אשר נתן לנו עינויים למען היטיבנו, ידידים למען לנחמנו, וצרות למען אַמץ התקוות, הוא, רעתו וטובתו מברכים.

والحمد والشكر لالله الكريم

*

כי מה יכול הידיד אם לא להשליך אגב־אורחא מלה בחוּבּו של ידיד, קרן־אור בין סוּפות שתים, ותו לא. אף הבּרק בליל־הסער ברוּך יהיה, המצליף אור בנתיבות חושך ומַנחה נודד תועה.

חן־חן בעד אמרותיך.

*

אולם אני אינני לוקח כל החלטות. קר אני? כשנחוץ, הגיוני אני? רוצה להיות. אולם מה שהנני בלי ספק, זה מקבל־גזירה. מאמין, Fataliste. מאמין ב־prédestination ויודע כי מיותר מאד־מאד להחליט, כי המזל העיור והחיים האדישים יחליטו בעדי, ואם לשבט או לחסד, לאכזריות או לחוֹבה, באונס וברצון, אני רק אהיה השליח, החוֹמר ביד היוצר, הממלא אחרי הגזירה. מי שהחליט פעם לא לגמור ברצונו, זה כבר התחייב בה־בשעה לא להחליט, לא להתמרמר, לרצות בעניווּת, ולוותר ברצון. ואם לעתים עושה אני רושם מהופך מכל אלה, אלה הם רק תרמית־עיניים שיש בחיצוניותנו: הפּנים, הקול, והתנועה.

*

אתמול לא קמתי ממיטתי. ה־névralgie עינתה אותי קצת והחלטתי לנוח, לכן גם נחפזתי לשוב הנה. הרופא מצא כי זה קצת התקררות עם polynérvite, תבוא עליו ברכה. עם זה לקחתי אמש גרם חינין וראשי עלי כפעמון הגדול של נוֹטר־דם. היום כבר אתאושש והייתי ככל האנשים – מקווה אני. ליפו מתעתד אני לנסוע ביום השני בבוקר. מתי באים אתם הנה, אוּבּי ואתה?

- - - -

*

חן־חן רב בעד התערים. שלום אין־קץ לכל ולחיצת־יד חמה.

אבשלום

* * *

חדרה, 2.1.1914

אלכס יקירי,

תקוותי חזקה שכל העניינים שהנני שולח עוד ישיגוך בזכרון. אותך הנני מברך בדרך צלחה ובעבודה מעניינת. גם בקשה – כמובן – יש לי אליך: בהיות שכנראה אני ג“כ אסע בקרוב בשביל אהרן אבקשך מאד לקנות בשבילי בשַׁם [דמשק] עבּאיה וכפייה. את העבּאיה אני רוצה או ערמונית (بني ) או קפה־חלב צחור (כצבע מכנסי־הרכיבה שלי). המין אבקשך לבחור מה שהם קוראים שם פרסי (عجمي ). זה צריך לעלות מ־6 עד 8 מג’ידיות לערך. כּפייה תקנה בשבילי שחורה. לוּ היה אפשר לשלוח את זה לחיפה ע”י הזדמנות טובה או ע"י הפוסטה בחבילה אל דוּניה ומשם שישלח הוא זכרונה אז היה טוב באמת.

הנני שולח על־ידך מכתב אל ידידנו סעיד אגא. המכתב כתוב צרפתית למען לא לביישנו בפני הערבים, ואתה תיטיב לתרגמו לו.

לחיצת־יד אמיצה. חן־חן לך ולהתראות. שלך,

אבשלום

בקנותך את העבּאיה בפרט מהמין שאני מבקש (عجمية) תפרושׂ אותה ותביט עליה מול אור השמש, יען שידידינו הדמשקים משתדלים תמיד לזכות את הפראנג' באדרות שהתולעים כבר טעמו אותן. בלית ברירה תוכל אפילו למצוא עבּאיה שחורה טובה לחורף. 

* * *

19.2.1914

אלכס יקירי,

אודות הנדיב:

הנך יודע את כל החדשות הזכרוניות, ועתה פה: באה תלגרמה שהנדיב יוצא בבוקר מנבּלוס לתל־כרם, חדרה וקיסריה. אודות הלאה אין מדברים בתלגרמה זו.

הנסיעה תארך לערך:

רק לא ידוע באיזה שעה יצא ואי־אפשר לחשב.

ועתה: מה על הגדעונים⁶ לעשות?

א) אפשר לבוא הנה ומבלי להתערב אל הפרשים החדרתים והפתח־תקוואים (יש פה 12), לפגוש את הנדיב אצל ואדי־זלפה. אם תחליטו כך צריך לצאת מז"י לא מאוחר מ־½6 ולהיות פה ב־9 או ½9.

ב) לרדת לקיסריה ולפגוש את הנדיב על גבול חפצי־בה במקום שנחל אל־מפג’ר נופל אל הים.

ג) לחכות בקור־רוח שיודיעו בואו לזכרון ולוּ גם יהיה ביום א' (חושבים שישבּות באניה).

ועתה בחרו.

*

- - - -

קניתי לך את הסוס. קיבלתי תלגרמה שהסוס יהיה בחיפו ביום הרביעי בערב. תילגרמתי להוכמן שישלחהו היום עם הסַיס (שמו יחיא) ועם איש מורה־דרך אליך לזכרון, את התלגרמה עשה אהרן. הקיבלת? אם כן, עצור את הסַיס עד בואי (מחר).

שלום ונשיקות לכּל,

אבשלום

* * *

אלכסנדריה, 26.9.1915

אלכסנדר יקירי,

קבלתי מכתביכם מגברלטר, ותודתי לכם. אני נדהם, קצר־דעת מהבין, ומלא חרון. הגע בנפשך: בטרם נסעי אני הוא שנאבקתי עם אהרן שלא ליטול עמי כסף. לא נטלתי אלא כפי הצורך הגמור, והבן תבין כי מכיון שנסעתי דרך כאניאה, ומכיון שהיה עלי לשגר הרבה טלגרמות, הגעתי לכאן ב־6 [בחודש] בצרור נקוב. ברם, ב־3 [בחודש] שלחתי מכאניאה למיס סאלד מברק מביע־חרדה למדי, ומיד לאחריו – מכתב. ביקשתי ממנה לשלוח לי טלגרפית 2000 פר'. ב־21 בחודש, בראותי כי אין מאומה, שלחתי שוב טלגרמה, אך גם הפעם אין קול ואין קשב. ובכן, אתה מתאר לך מה זה להיות באלכסנדריה שלושה שבועות ללא פרוטה, לעיניה הטובות של חבורת המרעים, אשר למדת להכירם, כמדומני, ואשר אני, כנגד זאת, מכירם ואוהבם מאז־ומעולם (בגלל אלף טעמים, ולא אחד בלבד!), כפי שידוע לך. אינני מבין מאומה בכל הענין הזה, גם לא איזה אדם היא אותה גברת סאלד. הרשות בידה, אל־נכון, להניח לי להמתין חודש־ימים, לשלוח או לא לשלוח לי כסף, אך לעולם לא אודה בזכותה שלא להשיב על שתי תלגרמות.

בינתיים, ענין קטן אחד השגתי: כבר נקראתי פעמיים לפורט־סעיד (שארל בוטאג’י)⁷. יש לנו סיכויים גדולים לעלות על ספינה, ואשר לי – גם לרדת לחוף. אתה מבין מה פירושם של כסף וחדשות בשביל אהרן; צריך גם לעשות כאן איזה קניות הכרחיות ודי יקרות. ובכן – ענין של מעות – יושב אני, בעצב, בחיבוק־ידיים, וידי קצרה אף מקחת עט בידי; עצבי מתוחים כמיתרים, מרוטים, ולא פעם יש לי חשק להטיח את ראשי בקיר.

מושלם ממש!

בטרם אשיב על שאלותיך אספר לך ביעף את עיקר החדשות האחרונות, מאז צאתך.

הצרפתים הכריזו על הסגר הרמטי, האוסר על כל כלי־שיט להימצא במימי סוריה־פלשתינה. על זאת ממשלתנו החרימה כל מה שעלול להיחשב כלי־שיט, לרבות צעצועי־ילדים.

הרי לך אחת.

אחר החלו השמועות הבאות נפוצות בעקשנות: הכרזת גיוס כללי של כל הגברים, עד גיל חמישים. לעת צאתי [את הארץ] כבר גויסו בני 46. דוּבּר אז על גיוס בני 18, 19 ו־20.

פנייה אל כל מי ששילמו “בדל” [כופר] בדרישה:

א. כי ישלמו תוספת בשיעור מחצית ה“בדל”, למען יוסיפו ליהנות מפיטור [משירות צבאי].

או:

ב. כי יוחזרו להם 30 ל"ת (לירות תורכיות) באיגרות־חוב של האוצר… ושרת ישרתו.

והרי – שתים.

כי החופים יטוהרו מתושביהם הלא־מוסלמיים.

אזור החוף כולל בהכרח את: ראשון, חדרה, זכרון, עתלית, ולפי הסברה גם קטרה [עקרון], רחובות ופתח־תקוה.

והרי – שלש.

אף כי שני הצעדים האחרונים לא הוצאו לפועל, הריהם תלויים־ועומדים כברירה אפשרית, ואפילו קרובה־לוודאי. יען כי אין לך דבר ההולם את הגיונם של התורכים יותר מזה:

לגרום שיהגרו כל הגברים הנמצאים במקום.

לגרש את היתר

להביא הרס בלאט.

יודע אני שאינני צריך לפרש לך פירושים על כך, גם מבין אתה כי צריך היה לפעול.

בשעת צאתך לדרך וצאתה של אוּבּי,⁸ נדרש ממני מאמץ עצבי כבד עד מאד ובעקב זאת בא עלי דיכדוך־נפש קשה. תוך 3־4 שבועות הפסדתי כ־6–7 ק“ג והגיעו הדברים לידי כך שלא זו בלבד שהרגשתי שכמעט ירד עלי הקוצר וכי כלתה שארית כוח עצבַּי, כי אם אף הודיתי בכך. אהרן הזמינני לבוא תחילה להינפש אצלו, ולזאת נעניתי. ביליתי אצלו כשבועיים ועוד שבוע ביליתי בחדרה, וחזרתי לעבוד מעט בתחנה. אכן, אמת הדבר כי מאז עושה אני באלכסנדריה, והודות לאותה מיס סאל⁹ ה…..¹⁰ שוב אני די ירוד. אולם הדבר שמפניו חששנו, אהרן ואני, הוא מחלת כליות; למזלי הוכיחו הבדיקות, כי אין לי לא סוּכּר ולא חלבון, כי הלב והריאות – למעלה מכל תושבחתא; בכּליות אין כל קילקול; ה”מרכב" אפוא טוב. רק המנוע מלוהט, “על־ריק”, ומעט הָרַצָה תיטיב לו…

הנקל לך לתאר לעצמך כי בעתלית לא עסקנו רק ברחצה בים כי אם סקרנו באופן קפדני את החוף, וערכנו מדידות, כצורך ענייננו. כן גם שוחחנו, ואת הסיכויים אפשר לנסח כך:

אשר לאהרן:

קבענו כי אי־אפשר שיעזוב את משמרתו. כי בהחלט אין לשאת מצב של שבוי שהוא בחזקת בוּר, ומצב זה חורץ לשבט את גורל עבודתו ומנוחתו. כי טובה רעה ודאית מחוסר־הוודאוּת החולני בו היינו שרויים למעצבה זה כבר נצח.

כי נחוצות קרנות למען יימשכו עבודותינו וחיינו. וכי לעת סכנה (כלא או גלות), רק הזהב עשוי לפתוח אשנב אל החירוּת.

לכן: יש ליצור קשר, בכל מחיר, עם מצרים ואמריקה.

אשר לי:

כי די לכַלוֹת בעשן, בבזבוז מרץ לריק ובפעילות אין־אונים ימים החולפים לבלי שוב, ואשר לעת כזאת הם מביאים עלינו אך הרס ומכה טריה.

כי מכיון שמאז ומכבר, אף לאחר מחשבה שקולה, גמרתי אומר לתרום את כל חילי (כדי להילחם) נגד התורכים ולמען ארץ־ישראל, נמצא כי מקום שבתי אינו יפה לדברים האלה.

טעם אחר, אשר עליו החשיתי: הרבה התיסרתי בראותי את כל הסבל בו התנסה אהרן, ובלבּי גמרתי לנסות הכל כדי לחלצו.

מכל־מקום, הסכמנו בענין אחד: יציאתי עשויה להיות למועיל, ויש לאפשר אותה. מלכתחילה דחיתי את המחשבה לעשות את המסע בדרך היבשה, בקיץ, כחסרת־הגיון. צריך, אפוא, למצוא בני־לוויה וסירת־מפרשׂ כדי להסתלק בדרך הים. הבן תבין עד־מה חייב אדם להיזהר בביקוש¹¹ שותפים־לקשר במעלל כגון זה. חשבתי על בוטאג’י (האב) והסכמנו על כך. אך לרוע־המזל קצרה ידנו מהחיש את ההכנות די־הצורך, יען שחסרים היינו כסף. אף־על־פי־כן כבר התקדמנו יפה בהכנות כאשר באה הכרזת ההסגר וגזלה מאתנו כל אפשרות להוציא את התכנית אל הפועל.

הרגשתי בהתהדק הרשת יותר ויותר סביבנו, וממך – אין מלה.

בין כה ובין כה ובחיפה ציפו ל"Des Moines”. סטרוּבה הוא־הוא שאירגן פיקוח אינקוויזיציוני על מאות הנוסעים שהיו עתידים להפליג בה. מכיון שדוֹבּה ועכסה¹² היו צריכות לנסוע, יצאנו, אהרן ואני, כמה פעמים לחיפה (למעלה מחודש־ימים המתינו לבואה).

ביום־א' האחרון של חודש אוגוסט (ה־28 או ה־29 בו) באתי לזכרון עם אמא (גם היא היתה צריכה לבלות בעתלית כשבועיים). הבאתי בחשבון כי אניה זו היא אולי האחרונה, וכי יש לנצל את ההזדמנות הזאת – או לוותר על כל תכניותינו (אניות אמריקאיות הגיעו, בכל־זאת, פעמיים: ”Chester”, ”Des Moines”).

בו־ביום, קרוב לשעה 10 בלילה, שוחחתי עם אהרן. דַנו בַּדבר ועד־מהרה הגענו לכלל הסכמה. הסכמנו על קוֹד של סימנים הדדיים, במקרה שאצליח לעלות לאניה. הודעתי לאמא על נסיעתי; נפסח על הדמעות. לא חפצתי להודיע על כך לאביך, לבל יהא עלי לפתוח בוויכוח. אספתי חפצים מעטים ככל האפשר. בשעה שתים כבר עזבתי את המקום. בשעה 5 נשקתי נשיקת־פרידה למרים ולידידיה¹³ הפרחח. בשעה ½7 הסבתי לכוס תה עם דוניה, בחיפה. מאידך, גייסתיו לשירותי.

כאן צץ קושי של מה־בכך: אין לי דרכּיה.

אלה שיש להם – שומרים עליה בקנאות וביקר. אלה שקבלו נתינות עותומאנית – מסרוה לשלטונות. אלה ששמרוה על אף קבלת הנתינות העותומאנית חייבים בתעודת מוכתר (המאשרת כי אין הם עותומאנים); אך המוכתר אינו מוציא תעודות, והוא הסתלק למרומי הכרמל.

השעה אחת־עשרה. בשעה אחת מרימה ”Des Moines" את העוגן.

כלום אחמיץ את הנסיעה?!

השקט, אל המרכבה!

לדוניה¹⁴ אחיין בן חמש־עשרה, כלומר – קטין, כלומר – לא מאוזרח. חיש־מהרה. בידי תעודת המוכתר, ללא ציון הגיל, כי מר הירש נארונסקי איננו בעל נתינות עותומאנית. חיש העירה. הרי לך אחת.

בדיקה מהירה של הדיו אשר בדרכּיה, קניית דיו כדוגמתה. ועתה – למלאכה, דוניה היקר… מזל טוב! הירש נארונסקי בן 25.

היה שלום, דוניה קטני! לדרך! והרי – שתים.

כובע מושפל, משקפיים ירוקים, זקן של 20 יום – הירש נארונסקי.

בבית־המכס: 4 שוטרים, מכּרים ותיקים של מר אבשלום פיינברג, אשר ארנקו אבד (בו ה“נפוּס” וה“וסיקה עסכּריה”) בקטטה עם ערבים, בחיפה, לפני חודש־ימים. אותו אדון ביקש לערוך חיפושים על־ידי המשטרה. המשטרה לא מצאה דבר, ופלאח מכּפר־לַאם שילשל לכיסו את הפרס בן 7 הבישליקים, בצירוף כמה סטירות (אותות־ידידות ממנשה ואשר בונשטיין, C/O הז’נדארמים של זכרון. המחיר: 3 בישליקים – לז’נדארמים, 4 למוצא הארנק). אולם המשטרה, שלא השכילה למצוא את ה“נפוּס”, עלולה למצוא את בעליו המאוּשר, ואז…

הירגע, מר נארונסקי, שכח את כל דמויותיך וגילגוליך, בעבר ובעתיד. “אנא מוּש בערף!” “הדא וָרָק מוּשאני”¹⁵ – על טהרת הערבית… לעזאזל! המשטרה מנומסת וזריזה היום. אל הסירה! והרי לך – שלש.

מה קורה?!

מחזירים נוסעים וחפצים? והקצין מטיח אלי פקודה קצרה ובלתי־מובנת כאחד. אך הנעימה, כמדומה, אומרת: הכל מלא! כּלך! ככלות הכל, כלום נשוב בידיים ריקות?! לא ולא, מר נארונסקי. אניה היא גוף בעל מבנה, ובאשר היא כך מן ההכרח כי יהיו לה שני צדדים; הבה ננתר ניתור גדול לעבר שמאל הספינה.

– Speek you english?

– A little beet

– German?

– No

–French? (סלח־נא על הכּתיב הלקוי)

– Yes

– הה! טוב, מה חפצך, אדוני?

(קצין חביב, לא כן?)

– קונסול ארה"ב נמצא על הספינה. שתי מלים לי אליו.

– התואיל להמתין רגע, בבקשה? (בהיגוי אמריקאי, כמובן).

– ודאי, תודה לך, הקצין.

פרצופו הנבזי של סטרובה מופיע מעבר המעקה.

– מה יש?

– שתי מלים מאת אהרנסון.

– הרימו!

הריני על הסיפון, והרי לך – ארבע.

כאן מתחיל מעשה ארוך ב“הוֹך־דוֹיטש”, ואני מטיח כנגד הקונסול־הראשי: הכיצד, אינך מכיר אותי? אני הוא שהייתי בא לעתים כה קרובות לשאול על האניה האמריקאית. היו עמי שני מכתבים למענך מאת מר א. (אתה מתאר לך!) אותם קרעו על סיפון האניה.

– מותר להם.

– כיצד?! (כאן אני מתרגז) אתה, קונסול אמריקה! (חזיר גרמני מזוהם!) אם כבר – יש למחות.

– הדרכּיה שלך?

אני מוסרה לידו. בדיקה. ציפייה. עשר דקות ארוכות, ארוכות… אני משלשל לכיסי את הדרכיה באדישות, בשוויון־נפש, וכן את פיסת הקרטון, כרטיס־הפלגה (מס. 128!).

דיגדוג כבד מעט במקום הכיס: 30, 40, 60 דקות.

דגוֹל 'שֶק! סוף־סוף! הוא ירד, החזיר הגרמני הזה כפול־אלף.

אוף! שוּטי, הפליגי הספינה! המגבעת – מעבר לתורן, המשקפיים – מעבר למעקה־הסיפון.

לדרך!

והרי לך!

את השאר אתה יודע: הפלגה מחורבנת עד לכאניאה. כאן – חשדות קלים בלב הקונסול (אדם הגון!) שאותו אני מרגיע בנאומי (שוב איני מדבר אלא רוסית!). תצלומי, המודבק אל הדרכּיה, אוּשר.

מצרים!

סוף־סוף! הלאה השקר. הנני אני. ממש אני.

תכניותי?

הבטחתי לעצמי לחלץ תחילה את בוטאג’י המסכן, על כן באתי בדברים עם בניו.

אם נפליג אדע, לפי סימנים מסוימים, אם נמצא אהרן בתחנה; לפי סימן שני, יוודע לו מתי אֵרד. נאצר¹⁶ יילך להביא את הברנשים (בוטאג’י ובנו) מחיפה. סירה תגיע בלילה. אפל. המימה! יורדים במרחק 200–150 צעד מקני־הסוף העולים על שפת הוואדי. דרך הגבעה – אל ה“בצה” שלנו. הסירה חוזרת, שוב תשוב בשעה המוסכמת. אם הפעולה מצליחה – יהיו לאהרן עתונים, ספרים, חדשות. ואם הם ייאוֹתו לבסוף לתת דעתם כי יש להם ידידים המבקשים אך לפעול – אעמיד את עצמי לרשותו הגמורה של הintelligence Governement, אם יסכימו למסור לידי את ארגון לשכּת־הידיעות של ארץ־ישראל וסוריה.

למותר להטעים זאת באזניך – לא כן? – כי דבר זה הוא ענין משפחתי בתכלית, ואיש מידידינו, באמריקה, אינו צריך בינתיים לדעת על כך דבר וחצי דבר.

אם אקבל מצלצלים (לכל השדים) אחבק את אהרן בשבוע הראשון של חודש אוקטובר.

אתה אומר לי כי ראית את האנשים וכי אמרו לך “להאריך רוח”. לכל השדים והרוחות! אילו בינואר שעבר באנו כאן לידי הבנה בינינו, אילו כבשו את הקו חיפה, עפולה, ג’נין, שילה, שכם, ירושלים: טבח הגמלים והפרדים המשמשים בתובלה. ניתוק אספקת המזון והמים – מאה אלף תורכּים מזוהמים מושמדים. אך עתה – אותם מאה־אלף יושבים במחסה, בחפירות של אָשי־בּאבּא, והורגים אנגלים, צרפתים, אוסטרלים; אלפי ידידים ומאות אחים בנופלים, ואני אומר לעצמי: מי יודע? אולי שתיקתנו ואִטיותנו הן האשמות בדבר? וזו היצאנית המזוהמת, בולגריה, ההולכת עכשיו אחרי גרמניה. והדיביזיה של טרומר (העשירית} שעמדה שם, מרותקת בגבול הבולגרי, תהא בת־חורין עתה להצטרף למשחק, בשעה שבסוללה [תותחים] אחת על דרך חברון־ירושלים אפשר היה, בפברואר שעבר, לכתוש אותם לאבק.

ובדרך, שוב מתחילה תנועת הצבא; כלום אומרים להמתין עוד לנפילת הדרדנלים?!

מה ראשית המעשה שצריך לעשותו באמריקה? להביא לכך ששגרירויות אנגליה וצרפת תמלצנה על אהרן המלצות־סתר, שתגענה, דרך לונדון, למצרים. להביא לכך שיתמכו בי כאיש־אמונים, כאן. אם אמריקה תעשה כזאת, הנה התועלת שתצמח מכאן, מן־הסתם: חשדות שמעוררים שמותינו הגרמניים ומוצאֵנו, כתורכים, יבוא עליהם קץ. ואז נוכל לשוחח כידידים, וביום בו תחדלנה הספינות האמריקאיות לשוטט הלוך וחזור, בטוחני שיהא לאֵל־ידי “לחטוף” את אהרן, אם תרחף עליו סכּנה כלשהי, ואף לפני כן. הדבר דחוף. יש לפעול היטב, ולפעול מהר.

הצדק עמך¹⁷ באָמרך כי מפעל זה שאנו עוסקים בו בשעה זו תובע נשימה ארוכה. אשר לי – אינני חושב כלל על אמריקה; עבודה מרובה נכונה לי כאן, אם אצליח; ואז – אשקע במלאכה ראשי ורובּי, כי גם לגבּינו המדובּר, הפעם, בנצחון או מוות.

כן לא אעסוק בעתונאות. לפי־שעה הדבר דוחה אותי. אם יש לי לומר דברים חמורים, אותם אגיד בלשכתו של מנהיג אחראי ולא בטוריו של עתון; ואם הבלים – אין לי מצב־הרוח הדרוש לזה. עם הירגע עלי רוחי אולי ישתנה הדבר, ואם כן – מאוחר יותר.

חברינו לא נענשו. הם חזרו, שהו עוד 20–15 יום בזכרון, והועידו אותם ל“טבּוּר עמל”¹⁸ בצמח. אחדים מהם שבאו לחופשה אומרים כי העבודה קלה למדי והפיקוח רפה.

בחדרה כורתים את היער ב“מספרים גדולים”. התחילו בדרישת 40,000 טונות עץ. על־כל־פנים, יש למסור 5000, עד סוף ספטמבר. דיקמן¹⁹ המנוּול שוב פנה אל אהרן בענין ההסקה. הם בלעו, כמדומה, את עצותיו והפיקו תועלת מיד, אך הוא לא יכול להציל את היער.

אם כן, אפוא, הכל בריאים בבית, אצל הירש והיתר. אל דאגה.

אני שולח לך מכתב זה בהזדמנות (שהתגלגלה לידי). הצנזורה משליכה את המכתבים הארוכים אל הסל, בלי לקרוא בהם, ואיני חפץ שיילכו לאיבוד.

מוסר המכתב הוא יעקב דיינארד (הדודן “האמריקאי” של קרופיק). יש בידו:

1 מכתב ממני, לסם

1 מכתב אליך (מכתבי זה)

2 תצלומים של אהרן בשבילך (מכתבים בפנים)

1 חבילה, בשביל אוּבּי.

מכיון שאני חרד לאלה, הנני מבקשך לתלגרם לי: “קיבלתי המכתבים. התצלומים, החבילה” – מיד לקבלתם, בלי לציין את החסר.

בחבילה לאוּבּי – צווארון יפה, עבודת־מלמלה, שנקנה למענה בכאניאה.

נדמה לי שזה הכל. כשתהיינה לי חדשות ולא יחסר הכסף – תקבלו מברקים לעתים קרובות, ואף אתם עשו כן.

סבורני שמכתבי זה ארוך למדי.

עכשיו יגיע התור של אוּבּי.

בציפיה למכתבך, אני מחבק אותך בכל לב,

אבשלום

* * *

אלכסנדריה. ספטמבר 1915

חביבי היקרים,

כותב אני לכם [לאלקס ולאחותו רבקה] הפעם מכתב משותף, אולם אני מכוון את דברי בעיקר אליך, אלכס, לפי שהפעם רצוני לשוחח עמכם על הדין־וחשבון אשר כתבתי כאן [אל גב' הנרייטה סאלד. ר' בהמשך.]

יודעים אתם כולכם שאין אני חושש מפני נטילת אחריות; אף־על־פי־כן אני שואל את עצמי: “מה הייתי עושה בערימת נייר זו, לוּ אתם לא הייתם נמצאים שם?” ובאמת אינני יודע כיצד לענות. ההייתי משליכה ככלי אין חפץ בו? ההייתי שולחה למענה?

אהרן ביקשני לתאר את הדברים כמות שהם. אך משבאתי הנה, צריך הייתי להבהיר לעצמי מה ידוע להם שם ומה לא. היה זה מיגע למדי. בטוחני שלפני בואכם לא הגיע לידיעתכם באמריקה שום דבר הראוי שיתנו עליו את הדעת. מיום שהגעתם היית ודאי אתה, אלק, שהינך היחידי המצוי אצל כל המתרחש, מוטרד מכל העברים; לבטח היית כה עסוק, כה יגע, עד שלא היה לך פנאי לומר את כל הידוע לך אפילו לאדם אחד.

אשר לכתיבה, על כך אין מה לחשוב. בטוחני שגם באלכסנדריה וגם במקום בו הינכם נמצאים לא מצא אף אחד מביניכם כוח ופנאי לרשום דבר־מה, גם בשל הכאב והדאגה וגם מחמת קוצר־הרוח שגרם לכם לשאוף בלהט להגיע אל המטרה – אל תכלית המסע.

אשר לי, מאז שאני כאן הגעתי אל מחוז־חפצי. מאומה לא מושך עוד את לבּי מלבד המלאכה אותה אני עושה, ושבה רוצה אני, חייב אני, להביא תועלת, ואכן אביאנה. התכוונתי אפוא להיות לעזר לכם עצמכם בעשותי מאמץ זה, ואמנם עשיתיו.

אולם, במה היה עלי לפתוח? “במצב הנוכחי”? הלא בשביל אלה שידיעותיהם היו לקויות בחסר היה זה רק קטע סתום לחלוטין ובלי משמעות; ואפילו בשביל אלה שאותם כבר הבאתם בסוד הדברים, האם לא היתה בכך סכנה גדולה להשאיר את ידיעותיהם בתחום הדברים שבעל־פה שרק הזכרון שומר עליהם? יודעים אתם כמה מבכּר אני את הדיבור על הכתיבה, אולם האין חשש שהמאמץ הגדול יהא לריק, כי מילוי החובות המרובות לא ישאיר פנאי לרענן את הזכרונות? כלום לא רצוי היה להפקיד בידי ידידים אלה, שיוכלו להגיש לנו סיוע חשוב, כעין “תזכיר” שיימצא תמיד בהישג־היד? האם לא יהיה בזה חסכון בזמן עבורכם, וסיכוי להחיש את קצב העבודה? “כשהספק מנקר בלבּך – הרחק עצמך”… בעיקר מעצלות. החלתי אפוא מבראשית, ועשיתי את המלאכה בהתמדה ובשקדנות.

האמינו לי, ידידי היקרים והאהובים, שאם אמנם “ראיית הדברים על דף הנייר” אינה משמחת כל־עיקר, הרי הרבה יותר דוחה ועצובה היא כתיבת אותם דברים על הדף. הה, לו ידעתם מה־גדול היה המאמץ שנדרש ממני בשבועות אלה, ומה־עמוק היה הצער שנגרם לי בגללם! הייתי במתיחות כה גדולה עד כי לרגעים נדמה היה לי שלא אוכל שׂאת עוד. יש לשער שבאמת חסונים הננו. אם אחר כל התלאות שבאו עלינו – ואנו יצאנו מהן חיים – עדיין יש לאל־ידנו לחשוב, לפעול וליצור משהו. אלא שעל־כרחך אתה שואל את עצמך: “האין כל זה לריק?”

הה! הספק הזה!

ולהוסיף “לראות” כל העת את אמא העזובה לנפשה, ואת אהרן הגלמוד לא־פחות, את המצב אשר היה כה קשה בשעת עזיבתי, ואשר כעת טראגי הוא אל־נכון; ולרצות לומר את הדברים הללו עד מיצוי כאֵבה של הנפש כולה, ואחר־כך – להימצא מול דפים חיורים, חסרי־הבּעה, מתים… זעקתי בחמתי. שגעון אחז בי – כן, פשוטו־כמשמעו.

כיצד? כלום אני הוא שאמרתי את הדברים האלה? לא! לא ייתכן! כלום אלה הם כאֵבינו, סבלותינו הגדולים, עינויי־המוות אשר עוּנינו? שורות חסרות־צבע אלו, יבבות־עולל אלו, האם זה כל מה שיכלה לתת חסותה של אותה רוח אשר בה חשבנו לראות את נשמותינו הגבריות? וקולמוס מעלה־חלודה וחסר־אונים זה הנתון בקצות אצבעותי? כלי־נשק זה הצריך לנוע בחן של סיִף ולחתוך בדייקנות של להב – מה־מגוחך ואחוז־רעד היה בידי הישישות…

- - - -

למען אמלא את חובתי על אף הכל עשיתי את עצמי עיור וחירש, סירבתי בעקשנות לשוב ולקרוא את אשר כתבתי; בלי להסתכל בכּתוב, העברתיו להדפסה במכונת־הכתיבה. מעולם לא הייתי מגיע לידי עשייה אילו נהגתי אחרת. אמרתי לעצמי, בדבּרי בלשון של קנאים: “ייעשה רצון זה, ששוב איני אדון לו, ויהי־מה!”

וכי לא פסקאל הוא אשר בסופו של מכתב ארוך מן הרגיל כתב אל ידידו: “סלח־נא על אריכותו של מכתב זה, לא היתה לי שהות לקצרו”?

- - - -

אל תכעסו אפוא, ואל תנטרו לי טינה בשל דברי ההבל והאיולת שלי, שייראו בעיניכם נאיביים, אתם אשר אל־נכון מכירים כבר היטב את האנשים ואת המצב.

ואל תמאנו לעשות למעני מעשה־טובה, אשר לבי אומר לי כי יהיה למעמסה כבדה: עז רצוני לקבל את מרות המשמעת ומסגרת הפעולה אשר ודאי כוננתם שם. דין־וחשבון זה עומד אפוא לשירותכם ללא שום סייגים. הרשות בידכם לעשות בו כטוב בעיניכם.

אם תחליטו כי ניתן לקבלו בשלמותו, הרי אתם נוטלים על עצמכם את האחריות יחד עמי. אם, כפי שאני מקווה, צריך יהיה לעשות “קיצוצים” בתכנו, התכינו ממנו סיכום נאה בלשון האנגלית? – והאמינו לי כי כבר עתה הנני מאושר על שהיה לאל־ידי לעזור לכם כפקיד וכמזכיר.

כאשר אומר אני “אתם” הריני מתעלם מדעתה של אוּבּי [רבקה] הקטנה (וזאת בשל השפעתו המזקת של רגש־החיבּה). נותן אני אמון בהבנתך, אלכס. ומקווה שסֵם האירוני לא יחסוך דברי בקורת, ואפילו דברי־לעג – הפעם הם יקלעו היטב למטרה.

ובכן, אני סומך עליכם, ידידי.

כתבו לי הכל, ובמפורט. הלא תשתדלו להרגיעני ולהעסיקני? הזמן דוחק: הגיעה השעה למסור את דברי הדואר הממתינים כבר חודש־ימים. התהפוכות שעברו עליהם תיודענה לכם באמצעות השליח.

שוב, סלחו ותודה לכם.

הנני מחבּק את כולכם בחיבה רבה,

שלכם,

א. פ.

* * *

אל הדוד מנדל חנקין

פאריס, 18 בינואר 1909

מנדלי יקירי,

…אתה אומר שהגעת עם אבא שלי למסקנה שמוטב כי אסע לקושטא מאשר לאמריקה.

ניחא, אך נתבונן נא במניעים של החלטתכם זו.

1. “כעת – כן אומרים אתם – נפתחו שערים חדשים בפני אנשים כערכך”.

דומני שזו טעות היא. בפני מי ייפתחו כעת השערים בתורכיה? בפני כל מי אשר ייאוֹת לעבוד למענה, כל מי אשר תוכל לנצלו. ואני כבר אמרתי שאין המהפכה התורכית מכה את עיני בסנוורים, ושאין אני יכול ליהפך להיות “תורכי קונסטיטוציוני” ולא “יהודי תורכי”, זאת לא אוּכל. בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה. ועתה, לנסוע, נוסף לכך אף לסייע ולו אף בטיפה בלבד להתאוששותה של תורכיה, זה פוי! אין זו מלאכה בשבילי!

היודע אתה מנדלי יקירי, אם במשך עשרות השנים הקרובות לא נפקיע את נכסי־דלא־ניידי של פלשתינה (האדמה, הבתים וכדומה), גמורים אנו, מי יודע, אולי למאות־שנים נוספות? אין תקוותי שוקעת. יודע אני כי בסופו של דבר נגיע, והתורכים אומה רקובה הם, אשר דבר לא יעשו עוד. גם את כבודם הלאומי ימכרו עכשיו בכסף, הנה קיבלו מאוסטריה ½2 מיליון לירות תורכיות תמורת בוסניה־הרצגובינה. אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם. עלייה שלהם נפילה היא לנו. עלייתה של תורכיה, היותה לארץ ציביליזציה כמו גרמניה, למשל, או ארץ החופש כמו צרפת, מה יצמח לנו מזה?

נהיה חפשים אז להיות תורכים, כלומר: ילדינו יוכלו לבקר בבתי־ספר תורכיים ולקבל חינוך תורכי פאטריוטי.

במושבות שלנו תהיה משטרה תורכית, שופטים תורכים וכו', ממש כמו בעיירות היהודיות הקטנות שברוסיה.

תורכיה תחוקק חוקי מגן בשביל ה“תורכים”, והיא תאסור על כניסת מהגרים אפילו תמורת בקשיש, ממש כשם שעשו באנגליה, גרמניה, ואמריקה החפשיות.

חיילים יהודים תחת הדגל התורכי עוד יישלחו לעשות סדר בקרב אחיהם, ולהופיע נגדם עם נשק, אשר היהודים עצמם ישלמו בעדו בזיעת אפם, בדמם, במסים אשר יועלו מהם. וחירויות כיוצא בהן…

ולכך תיהפך הפינה היחידה בעולם שכל תקוותינו תלויות בה? לא! אין אני יכול לעבוד למען תכנית אשר כזאת.

הוגה־דעות צרפתי אמר: “איגואיסט הוא האיש המבעיר את בית שכנו כדי לטגן ביצים לעצמו”.

קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלש וכל מגיפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר.

ובכן, לקום ולנסוע אל עם שהוא מכוער בעיני, אשר שפתו זרה לי, ואשר האינטרסים שלו מנוגדים לאלה אשר לי?…

לא, מנדלי. יהודי אנוכי. פעם, בימים מקדם, כבשה רומי את העולם. וכל העמים עשו אז מה שלפי דעתך יש לעשות היום לגבי תורכיה, וכל העמים ההם חדלו להיות הם עצמם והיו לרומים. ורק אומה אחת לא נכנעה, לא שיתפה פעולה עם רומי. אומה זו ניהלה את הגדולה שבמלחמות־עולם, מלחמה שבה לא יצאו חוצץ מחנה נגד מחנה, עם נגד עם, כי אם כל אדם יצא על האויב, כל שעל־אדמה הוּגן בברזל ורווה דם. וכאשר נפלו כולם־כולם בשדה־הקרב או בין שיני חיות־טרף בקרקסים, יכול יכלה רומי לומר: כבשנו! – ארץ כבשנו, עם לא כבשנו.

עם זה שמו היה לפנים: יהודים…

והיהודים אשר נמכרו לעבדים, אדוניהם נאלצו לשחררם מכיון שיהודים עבדים רעים היו. אשרי הימים בהם לא ידעו היהודים להיות עבדים. ולמחרת המלחמה, באין בית־מקדש, באין עיר־הקודש, צמח־עלה אחד, והאחד שמו היה בר־כוכבא, והוא הריחם, את הרומאים, מן הפלפל־הפלפל הזה. לא בשם שמיים ולא למען הקדושה, כי אם למען החירות והמולדת.

וכבר אז נזדעקו המתחסדים: “משוגעים! יעלו עשבים בלחייכם!”

אמנם עלו עשבים בלחיי “המשוגעים” ומעשׂם לא הצליח, אך היכן הם היום הרומיים וכל העמים ההם?

מתו!…

ואנו חיים וקיימים.

תאמר: נשתנו הזמנים, ואם אמנם חיים אנו, חולים אנו מאד.

אך החולה הן יכול להבריא והזמנים להשתנות, ורק המת לא ישוב לחיות עוד.

דייני אם אצביע לפניך על בולגריה זו, אשר לפני 30 שנה בלבד לא היתה אלא מחוז תורכי משועבד והיום ממלכה עצמאית היא.

מי יודע לאן עלול להתגלגל גלגלה של הפוליטיקה הכללית. ולפי־שעה לא נפתרו עדיין לא שאלת היהודים ולא שאלת הליבאנט.

ועתה אני עובר לנקודה השניה:

2. “במשך הזמן תוכל להביא תועלת לכל היהודים ולפלשתינה”.

לכל היהודים? כיצד? גם לאלה שבווילנה, בברדיטשב, בקרקוב, בהמבורג ובמאות־אלפי גיטאות אחרים על המוני מיליוניהם? כיצד?

אפשר להביא תועלת לאנשים מסוימים בארץ מסוימת, רק לאנשים המצויים באותה ארץ.

ובפלשתינה ובסוריה יש לנו קרוב למאתיים־אלף יהודים, כלומר החלק החמישי ממספר יהודי ניו־יורק, פחות מאשר בערים מסוימות ברוסיה או גליציה.

הזכרתי לעיל את בולגריה. אך בבולגריה נמצאים ששה מיליוני בולגרים על לשונם, עריהם, צבאם. אילו אנו ששה מיליוני יהודים בארץ־ישראל (ארץ־ישראל לפי־שעה על־פי השם בלבד), אזי הייתי דורש בפניכם ואף מקיים בפניכם את אשר יש לעשות: היינו מראים לכם את ציפרנינו ואף שינינו, ואף מפנינו היו מתיראים. אלא…

השאלה היא כעת כיצד עושים שהעם יהא בארצו.

מחכים עד כי יבוא?

אנו מחכים כבר אלפיים שנה, ולפי־שעה באים אחרים.

יש למשוך אותו…

ונקודה שלישית שלך:

3. “ראש לך ומזג לך, שמסוגלים להיות לתועלת. מעטים מאד אצלנו היהודים האנשים המוכשרים”.

כן! אם נחוּנותי בראש טוב ומזג נמרץ, אשתדל להביא תועלת. אך מה עצתך?

להיכנס לתורכיה כידיד ולעבוד בה כאויב?

ראשית, אעיר את תשומת־לבך על כך שאין זה יפה ביותר.

אך גם אם יסכים אדם להיות בוגד – יש עיכוב אחר וגדול מזה: בתורכיה לא יניחו עתה לגשת לקערת החמאה אלא למי שטוב ומועיל הוא להם. ואם יש אולי (ואולי לא?) ערך בכך, שאדם יתלכלך כדי להשיג משהו, הרי ודאי וּודאי שאין זה כדאי להתלכלך ולא להשיג דבר.

ועתה אדבר אליך כדבר איש אל רעהו, בינינו לבין עצמנו. יודע אני בך שלא תחשדני שאני משתמש במליצות מילוליות גרידא, ולרגשותי תתיחס בכבוד גם אם אין אתה מסכים עמם.

ממה נפשך: או שאנו עומדים בפני קצנו או בפני תחייתנו.

אם בפני קצנו אנו עומדים, יהי לפחות המוות יפה וטהור.

ואם בפני תחייתנו, הן תהיה זאת תחייה של עם יפה וגדול.

ולא על־ידי כך שנהיה לפוליטיקאנטים תורכים נצליח לעשות דבר.

ולא על־ידי כך שנעשה גם למעננו גם למענם נהיה טהורים.

עשייתנו חייבת להיות אחרת.

דיברתי לעיל על הפקעת אדמת פלשתינה וסוריה.

הפקעה זו, אם ענין רציני היא, רק שתי דרכים לה: ברזל או זהב. החרב או הכסף.

וגם אם מפקיעים בכסף עדיין נדרש אחר־כך הברזל לשמור.

דיברתי על אנשי־שם מימי־קדם, על גיבורים אשר מתו מזמן.

אם אכן בניהם אנו, בניהם האמיתיים ולא יצורים גלותיים, חייבים אנו לנקוט אמצעים אדירים.

השב תשיב לי כי נגמלנו מכגון אלה, ואין אנו מוכנים, ומעטים מכדי להשתמש בברזל.

לא נותר אם כן אלא – הזהב.

אין אנו יכולים עדיין להשתמש בחרב המורידה דוּמה לנצח.

הבה נשתמש בזהב כבמשהו שמשליכים אותו לכלבים לבל יחרצו זמן־מה לשונם. ואנו בינתיים נתכונן… אם פלשתינה יכלה להקים במשך דור אחד אנשים (ואין בכך כלום אם מאה בלבד, או עשרה או אפילו אחד), הרוצים לחיות למענה ומוכנים למות עליה, אות הוא שהתנאים על אדמה זאת טובים הם לאידיאות שלנו, אדמה היא אשר היהודים יכולים לגדול בה.

ובאשר ברוסיה עוד מצוי נוער יהודי המחרף נפשו למות עלי באריקדות למען חירויות רוסיות, אות הוא כי עוד דם חי בעורקינו ואנשים־לוחמים לנו. ובאשר אמריקה יכלה לבלוע בשנים 1905, 1906 ו־1907 300,000 מהגרים, האין זה אות שבּתנאים טובים הגירה בממדים גדולים אפשרית היא?

אם כן?

אתה תשיב לי שלעבודה מעין זו דרוש כסף למיליארדים, מחנות אנשים, עשרות שנים…

כן! ומה בכך? האם בגלל זה יש להתרעש שהכל אבוד?

לא! הימצא ימצאו האנשים. אתה טועה באמרך: “אין אצלנו, היהודים, אנשים מוכשרים”. הבט וראה סביבך:

אילו עמד כסף מספיק לרשותו של יעווסי²⁰ היינו רוכשים בחמש־עשרה השנים האחרונות את המחצית ואולי גם את כל פלשתינה. אילו היה כסף מספיק לישראל, אף־על־פי שהוא אינו אגרונום, היינו זוכים לבית־ספר שהיה מוציא אנשים טובים, אידיאליסטים ומתישבים.

אילו היתה לנו אוניברסיטה היה וייצמן יכול להיות בה פרופיסור לא גרוע מאשר אצל האנגלים.

ולא נטלתי אלא את אלה אשר סביבנו. וכמה המה אשר לא ידענום כלל? אין מחסור באנשים, ורק שלעתים קרובות חלשים הם, ורובם אין התנאים מסייעים בידיהם. ואם חזקים הם, הם נכשלים.

אולם חמרי בנין מחוללים את הבנאים. אם יהיו התנאים־הכספים הטובים, יהיו האנשים־הבנאים. ורק את הזמן אי־אפשר לחולל, את השנים יש לעבור תוך כדי עבודה.

וזאת שים אל לב, שהתנאים בכל עת ובכל שעה אפשריים הם.

אילו שתים־שלש או קומץ משפחות יהודיות מסוג הרוטשילדים, שיפים, בראונים, מנדלסונים, היו רוצות, כלומר, אוהבות את העם שלהן עד כדי מסירת נשקן הוא כספן, שיש בהם כדי להציל את העם, אזי מזמן היו נוצרים התנאים הדרושים.

אך מכיון שזה לא כך, רשאים אלה הסבורים כי חזקים הם וכי יש בכוחם ליצור תנאים לומר לנפשם: הן לא נולדו ככה, אלא הפכו להיות כאלה. אם כן, גם אחרים יכולים ליהפך ולהיות כאלה.

אני עקבי.

אילו היה הדבר תלוי באהבתי את פלשתינה, בלבבי אשר הוא עם העם היהודי, או ברצוני הטוב, אזי התנאים היו קיימים מזמן.

אך אם אין זה תלוי בכל אלה, עדיין אין זו סיבה מספקת שלא להרהר בכך.

אין שאיפה שתהא גדולה מדי, ואין חלום שיהא יפה מדי, אם המדובר הוא באידיאלים שלנו.

רשאי אתה לשוב ולומר כאוות נפשך: משוגע! אני עקבי.

לאמריקה רוצה אני לנסוע על־מנת לראות, אני אומר רק באיזו מידה רוצה אני, מעולם לא הבטחתי שגם אשיג, אלא שגם אם אכּשל אין מכאן הוכחה שכנגד.

מי יודע כמה כבר נכשלו?

ומי יודע כמה עוד עתידים להכשל?

אך אם האמן נאמין בעתידנו, הן ידוע נדע שהאחד סוף־סוף יגיע, ומכיון שאין איש יכול לדעת אם לא הוא האחד, חייב כל אחד ואחד לעוֹז ולנסות.

ואני מצדי מוכן ומזומן אפילו מחר למות, או לחיות מאה שנה ולסבול, ובלבד להגיע לתחייה יהודית.

אנו ניתן את זהבנו, שהוא גם הזעה גם הדם של העם. אך עוד יבוא היום בו נוכל להגן על היקר לנו לא בדמים הצהובים, הנוקשים, אשר שמם זהב, כי אם בדמים האדומים, החמים, התוססים, ובברזל הקר, ובעופרת הרותחת, כבימים מקדם.

לא זה עם אשר מסוגל לנשום במחנק, מתחת לערימות הזבל הנשפכות עליו בגיטאות אלפי שנים, ואשר נותן עצמו לטבח ופרעות.

כי זה הוא עם אשר יודע ללחום, לכבוש, ובעת הצורך לתקוף ולהנחית מכות. ואני רוצה כי נהיה לעם.

* * *

אל אבא ישראל פיינברג

פאריז. 14.10.1907

אבא אהוב ויקר, – – –

ועתה דיינו במה שדיברנו על אודות עצמנו, נשוחח קצת על עניינים כלליים.

על מה?

העוקב אתה אחר המאורעות בתורכיה ובארצות השכנות? הן יכול אתה לשער, באיזה ענין אנוכי מתבונן בהם. כולם כאן תמהים על הבהירות בה ניבאתי על כל זאת בשעות שכרון הגיל של ימי הקונסטיטוציה. מישהו אף אמר לי: האם לא העברת להם תכנית שיפעלו על־פיה בדיוק לפי רצונך אתה? ודעתי על כל אלה?

אני מקדם בברכה את בולגריה הקטנה הזוכה לעצמאות.

אומרים שהיא ניצלה את שעת דחקה של תורכיה, ואין זה מעשה של אבירות.

סנטימנטאליות של כסל!

עם אשר חי ואשר הזכות לו לחיות על־ פי דרכו, לא הוא עצמו, ובייחוד לא מנהיגיו, אינם רשאים להתלבט בסנטימנטאליות של כסל, כשהמדובר הוא בחסכון דמיה של האומה.

ולאחר אלף שנות עבדות למעשה ולהלכה, כתבו הבולגרים במרומי הקרת של בירתם העתיקה טרנובו: אנו חיים! אנו חפשים! אנו עצמאים!

אני מקנא בהם ושבע־רצון.

ומקדם אני בברכה את סרביה הקטנה ואת מונטינגרו המיקרוסקופית, המתיצבות באומץ־לב שכזה נגד שאיפותיה החזיריות של אוסטריה, והמכריזות שאם לא יניחו להם, לסרבים בבוסניה והרצגובינה, לחיות חיי חופש, לא תירתענה שתי האומות הקטנות להילחם באוסטריה – – – ומי יודע אם הפעם ינצח הכוח הגס את הצדק.

סרביה כולה משוועת: הבו לנו נשק, נעלה על דרינה [גבול בוסניה]. כל הסטודנטים מציעים את נפשם ומאודם, גופם וכספם. עד יום אתמול הצטרפו ל“גדודי המוות” [שם סמלי] 17,000 איש, ומדי שעה ומדי רגע נוהרות מכל חלקי הארץ ומחוצה לה מאות ואלפי בקשות של מתנדבים נוספים. הצבאות בימינו חזקים הם, אך מי יודע אם לא חזק מהם הוא עם האומר:

אנו רוצים בחיי חופש וכבוד, חיים שאין בהם בושה ואין בהם פחד ועבדות, כי טוב לנו מות גיבורים מלחיות באלה, טוב לנו לטבוע בדם שונאינו ולמות במלוא האון והכבוד.

ואת כל המעשים האלה אני מקדם בברכה ולבי כווּץ־תקוה!

מי יודע? שמא עומדים אנו כבר בפתחה של תקופת אושר בה משפט יגבר על כוח, בה הקטנים והתשושים והנמקים והרעבים יהיו רשאים לחיות, לנשום, לשׂבוע, לרגוע, ואולי אף לטעום טעם אושר. כבר הגיעה העת בה יוכלו העמים הקטנים והמדוכאים לתפוס מקום ליד שולחן בחדר־האוכל של העמים ולהזין את גופם הפיזי. ואולי גם תותר להם הכּניסה לאולם בו כל המדושנים נותנים דעתם כיצד להראות את אמנותם, את שׂכלם, את הדרם, את רוחם!

אך גם אם החלום יפה מדי ורחוק מדי, הדבר האחד אינו מוטל בספק עוד: במזרח אנו עומדים לפני שלב חדש לגמרי: בולגריה מכריזה ומודיעה שהיא תגיש אולטימטום לתורכיה – ואולי עוד היום – וזה דבר האולטימטום:

על תורכיה להכיר באורח רשמי ותוך שלושה ימים בעצמאותה של בולגריה, ולא – מלחמה!

ועתה, ממה נפשך:

או שתורכיה תרכין ראש כאשר נהגה לעשות עד כה, ואז הרי זה תקדים מסוכן מאד בשבילה ונפלא ומועיל מאד בשביל אחרים, אשר מעתה יידעו ידוֹע כיצד לנהוג.

או – שהפעם היא תגמור אומר להגיב בנשק. ודבר זה לא יצלח בידה. כמעט ואין מכחיש שבולגריה מוכנה באופן נהדר ומן ההכרח שתנצח, ואזי: אוי למנוצחים! בולגריה לוקחת את מקדוניה. לסרביה משליכים את מחוז נאווי־באזאר דמי־לא־יחרץ. תורכיה תש כוחה לשנים רבות ושרשרת התגובות מתחילה. הארמנים אומרים בלבם: אם טוב להיות תורכים קונסטיטוציוניים, הרי יפה הוא להיות ארמנים עצמאיים. והא ראיה: מצרים. גם נשמתם לא נשמת כלבים היא. ואז – אם אנו נהיה בסוריה ובפלשתינה נוכל גם אנו להשמיע את דברנו.

רבים אנו מהבולגרים, הסרבים והארמנים גם יחד. למרבה אסוננו רחוקים אנו. אך יש לאגוד את “העצמות היבשות” של השלד הנושן, יש להעלות עליו בשר, לקלוע שרירים, לתת דם, ולסחוב אותו הביתה ושם הימצא תמצא לו גם נשמה.

הסמל הגדול ביותר אצלנו היהודים הוא “המשיח הכבול בשרשרות של ברזל מחכה למועד הגואל”. אך את המועד יכול להחיש רק העם, אותו עם שלמלאכתו ולדמו מחכה המשיח. ואם ידנו תושיע לנו, גם מן השמיים יסייעונו.

ומשנן אני בלבי את דברי וויקטור הוגו:

ובבוא היום ולא אהיה עוד, וגופי עפר ואפר, וחלומי – מציאות, אז תעלוץ נשמתי: כבר עתה רואה היא מה ומי נהיה אז.

אולם אף כי אין ספק עמי ש“סוף הגאולה לבוא”, יודע אני כי במידה שנקדים יהיה טוב וגם קל יותר. חיכינו למדי והגיעה העת.

וכמדומה שאכן הגיעו הימים עליהם דיבר יחזקאל בפרק ל"ז בחזון בקעת העצמות:

ורוח־חיים זו פורמת ורועמת בין קירות לבי. ואני רואה אותות המראים את העם והיה הוא זוחל לצאת מקברו.

קרע־קרע תכריכים מעליך עמי, וחייה! זו הקריאה שרוצה אני לזעוק, הלוך וזעוק!

אלא שאני כולא את הדברים בלבי, כי שואף אני לגדולות מזו של זעקה.

האחרים מיסדים “גדודי־מוות”, אנו נראה נפלאות מאלה, נסים גדולים מזה.

מ“עם המתים” נעשה “עם של חיים”. אנשים חיים אשר יוכלו לחיות כבני־אדם ולמות כגיבורים.

בין כה ובין כה: די לרקוד בחתונות זרות, די להקריב את בניו של העם למולך ולכל עבודה זרה אחרת צמאת־הדמים. די לתת את דמנו לערפד האירופי. די תעיות, הביתה ילדונים! אי"ה בקרוב בשמחות משלנו. העם ישוב לארצו והזוג הקדום יחוג את חתונתו, חתונת נגוהות גן־עדנית; בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן!

עכו, 27 באוגוסט 1911

השעה מאוחרת מאד. כל הערב עבר עלי בוויכוח ובעמידה על המיקח עם נוהגי־הבהמות.

סיפרו לי על אחד, אבו־יוסף אל־פוּסטוּק, שיש לו שותף ושמו ח’אלד. ח’אלד זה הציץ בחפצי והסכים להשכיר לי שתי בהמות ב־3 פר' ליום, בתוספת 10 גרושים שכר המלווה. הסכמתי להתחייב ל־8 ימים. מורה־הדרך מיאן להסכים למשך הזמן הזה בלבד ואפילו לא ל־10 ימים. אז התחיל אבו־יוסף הנזכר לתקן את חישוביו. בגללם ביזבזתי שלש שעות, בלי שנגיע לשום תוצאות. עסק לא רציני.

אחר נפגשתי עם מוסה ג’מאל. ברנש זה יש לו תמיד ענין עם “ח’וואג’את”, והוא קנה לו, כמובן, הרגל מצוין: “למרוט” אותם. הוא ניאות למסור לי את בהמותיו תמורת 3 פר' יום, אולם המזון ושאר הדאגות – עלי, וכן שכר המלווה. אף־על־פי־כן, בסופו של דבר באנו לידי הסכם, בתנאים הבאים: 6 בשליקים¹ לבהמה, כולל מזונה. בענין אחד נאחז בציפרניים: כי שלוש בהמות דרושות לו. בחבל זה אין להם אותם פרדים טובים, שבלא ניד אפשר להעמיס עליהם משא, אפילו למכביר. והסוס, בהמת משא, איננו “הכיבוש המפואר ביותר של האדם”.²

לתעודה עורך אני את רשימת המטען שלי:

3 מכבשי־צמחים (טופס גדול),

2 מסגרות ברזל לנ"ל

2 שקים קטנים מלאים Sphagnum³

1 סל לחרצים: 27X36X56 ס"מ

1 סל לחרצים קטנים 27X22X36 ס"מ

1 שקיים (ח’וּרג')

1 תיק (מלא)

1 תיק עישוב

3 בהמות, לפי 6 בשליק = 18 ב' = 10,25 פר' עם מזונן ובתוספת שכר המלווה – 12 פר' ליום. מחיר רב.

28 באוגוסט 1911

געתון – התחנה והגשר

בכל לשון אני מיעץ שלא לבחור בעכו בתור מוצא לשיירות. לאחר צעקות, וייכוחים וכו' הצלחתי לצאת רק בשעה 10 בקירוב. בקושי אגיע היום לוואדי אל־חבּיס, ואולי אהיה מוכרח לעשות חניית־ביניים בתרשיחה, ודבר זה אינו צופן לי סיכּוי להתרענן, ביום חם כל־כך.

בצמחיה יובש גמור. אף־על־פי־כן, התותחים טובים. כמו כן יש שיח, אג’רום סואיד, שהערבים טוענים כי פריו ראוי למאכל, אולם רק בדוחק אפשר להסכים עמהם. דגמים למעשב.

28 באוגוסט 1911

מעלייה

אחרי ח’רבּת געתון השתנו הדברים כליל; מים, כאן שכיחים (!…), והצמחיה עד תרשיחה כמעט רצופה.

ראשית, השגחתי בדרך בסבך מעניין מאד. בעצם, יסודו אל־נכון איזה עץ־אלון, אולם הוא השתדך באופן כה אינטימי עם עץ־האלה (Pistacia) (?) שבעיקר ראו את זו האחרונה. אגב, פירותיה היו בעלי צורות שונות ומשונות. אל הסבך הזה נוסף מטפס, ובעצם שנים. אחד מהם עשה פירות קטנים נחמדים, עגלגלים ואדומים, שעוררו בי, לשניה אחת, חשד שלפני גילגול של דובדבן (Cerasus) חדש. אולם לצערי היה עלי לחזור בי מן המחשבה הזאת…

גידולים

מהלך רבע שעה כמעט מגשר ג’רון, מימין הדרך, הפתעה ראשונה: פרדס הדרים, ולא עוד אלא פרדס יפה ובו עצים זקנים, חסונים. הלל ניצבים הרחק זה מזה. לכן נחרש השטח שבין העצים, והושקה לפי העקרונות היפים המקובלים בדמשק. אנשי־המקום הבטיחוני כי יש כאן עצים מזן בלדי⁴ וכן מזן “ג’אפוּר”. ואף שזה קטן יותר אינו פחות יפה וחסון מן הראשון. אני דוחה את הסיור בפרדס לעת ביקורי הבא. בדעתי גם לשוטט ולבדוק עד אל־נהר⁵ (הנותן מים ליוּבל של עכּו), אשר גם שם מגדלים “ג’אפור”. זעיר־פה זעיר־שם נטועים אפרסקים. יש גם קבוצת אקליפטוסים יפים, שאין לדעת מניין צצו. אגב, עלי לציין כי הערבה שליקטתי יש לה ברק כספי יפה עד מאד.

ליד תרשיחה מתחילים הבוסתנים, בייחוד זן של ענבים מאורכים. עצים לא מעטים – זקנים ויפים, אך גם נגועים במחלות… רימונים, אפרסקים ותאנים נושאים עתה פירות כלילי־יופי.

מגדלים גם חיטה, שעורה, עדשים ופולים, אך באשר לאחרונים כמעט הכל מתאוננים על אי־הצלחה בגידולים. קני־התירס המעטים הנקרים לנו על דרכנו עלובים למראה. אולם הגידול העיקרי כאן הוא הטבק. מטפלים בו היטב, שדותיהם המתפרשׂים בשיפולי הגבעות, והמוקפים גדרות, מאצילים צבע ירוק לשלהי הקיץ הצחיח. גפנים יפות, בעלות פרחים מגוונים מאד, מן הלבן כעין החלב עד לאדום כעין הדם, ובאמצע – סולם־צבעים שלם, מן המרווה ועד לוורוד, שני אלה, אגב, הם הצבעים השולטים.

בשעה זו עובדים בטבק, ושוב אני מצטער שאין לי מצלמה ושאינני יודע להשתמש במכשיר הזה…

אלכסנדר דיומא האב ביקש יום אחד, כשהיה בשוייץ, שיחליפו לו את מנת הכרוב הכבוש – בפטריות. מכיון שהמלצר שמע רק גרמנית, הסביר הסופר את מבוקשו בציור. ואז הביא לו המלצר מטריה… אני בר־מזל יותר ממנו וגאה גם גאה. ואמנם, למראה ציור של עלה ופרי בלבד קראו סביבי “כיכב”, והזכירו לי את שם הצמח שנשכח ממני. מבטיחים לי אמצא כמוהו, ועוד המון צמחים אחרים, בוואדי אל־עין (הוא כנראה הוואדי שליד ראס־אל־עין דרומית־מזרחית לצור)… ובאל־קלעה. מחר אני יוצא לחורבות מוֹנפוֹר. תחי השוטטוּת.

קלעה (ואדי אל־קרן), Mons Fortis. היום 21 באוגוסט, 1911, חורבות לא מעניינות ביותר. אני מפנה את כל המתעניין אל המדריך של בדקר, Palestine Et Syrie”". האבירים ששכנו בקן־הנשרים הזה לא הירבו לרכוב פה על סוסים – אם לדון לפי הדרכים. על־כל פנים, הודות למבצר הזה קל היה להם להגן על המקום.

אשר לצמחיה, אחסוך בלשוני ביותר אם אגיד שהיא נהדרת – בזכות אותו ואדי קטן, המשמיע שיכשוך מתנגן, מתחת לדולב אשר לו עלים דמויי־אצבעות. כמה יפה, רך ונעים פה, הרחק מן הדברים שמקלקלים את החיים בשאר מקומות…

עצי־דולב – הללו היו לי להפתעה גדולה, גדולה. יש מהם כלילי־יופי. עד כמה מתאווה הלב שיהיו דרוריים. אולם קירבתו של מבצר מונפור, וכל עבודות ההכשרה העצומות שוודאי היו דרושות להקמתו, מעוררות מחשבה, כי יד האדם היה לה חלק בתפוצתם זו. הם מצויים פה לאלפיהם, מהלך קילומטרים – בלי גוזמה – מתרועעים עם עצי־הערבה ועולים בשוליו של ואדי אל־קרן, והרי זה דבר כה יפה עד שאיני יכול להאמין כי דרוריים הם. פירותיהם עדיין לא בשלו, לרוע־המזל. – – –

PYRUS אגס – אני מזכיר לשבח את שני אגסי־הבר היחידים שראיתי. הם נמצאים בטחנת אום־שינמה (ואדי אל־קרן), במרחק לא יותר מ־1.25 – 1.00 מ' זה מזה, ומפני שהם דומים בצורתם וסימטריים הם נראים כמו תאומים. אעפ"כ אינם נראים בני זן אחד.

זית־בר – ישנו, אבל אינני סבור שהוא נמצא בשפע.

אדר (ACER)

אני מגיע אל אחד הנושאים העיקריים של הרשימות האלו, ואתאר את הסביבה לפי סדר שבו גיליתי את האילנות הללו.

ממעלייה לקלעת אל־קרן עולים במשעול לא נוח ביותר (ענין לנופה בהרים). במשעול הזה, עד למונפור, כבר נראים כמה פרטים לא טיפוסיים ביותר. פירות לא נמצאו גם על אחד מהם.

ממונפור אתה מדרים אל הוואדי(קל היה יותר לעבור בצד הנמוך של המבצר) ופונה שמאלה, ומולך מתגלה עץ־הדולב הראשון. הגדול ויפה שבהם עומד במים (עוברים על אבנים, שאנשים זריזים כבר הקדימו להניחן, ודאי מימי קדם). מול הדולב הזה (על שיפועו השמאלי של הוואדי) יש מעיין (עין אל־קלעה)?

יהיה עלי לחזור ברשימות אל הסביבה הזאת – ובעונג רב – ואז אביא יותר פרטים מתוך כוונה להסיק מהם מסקנות. בשבילי הפינה הזאת היא תגלית, ואני גם מכיר אדם שהיה מספר אודותיה יותר בהתלהבות אילו הכיר אותה כמו שהוא מכיר פינות אחרות שהמזל שיחק להן יותר.

עין־אבל, 30 באוגוסט 1911

עלי לרשום על רגל אחת את רשימות־הדרך שלי מוואדי אל־חביס לעין־אבּל. כניסתנו בלילה לא היתה נעימה ביותר. האנשים אינם אדיבים ולא מכניסי־אורחים.

מכיון שבהוראות־הדרך שלי יש המלצה חמה לבקר בכּרמים של עין־אבּל, דפקתי על דלת ביתה של המשפחה היהודית היחידה שגרה בכפר, משפחת רבי ליזר (גרינפלד), שהוא, כמובן… בעל משרפות יי"ש ובית־מרזח, וכן פונדקאי, העוסק גם בעיסוקים אחרים ממין זה; מולי ישב צעיר נוצרי וגמע בירה קימעה־קימעה, בהנאה, בעוד רבי ליזר מתפלל וילדיו משמשים לפני הברנש השותה; כוסות פזורות על השולחן… עסק ביש, הצעיר הביא עמו גיטארה.

 - - -

אך הנה נפסקה הנגינה ואוכל להמשיך: עם היציאה מוואדי אל־חביס מתחילה האדמה החשופה. כשהתחלנו להשקות את בהמותינו הצמאות מבור המים, כמעט התנפלו עלינו. חירפו וגידפו אותנו, ומיאנו להניח לנו לרוות את צמאוננו. בכל מקום שהמים בצימצום שם מתגלה האדם בהווייתו המבחילה: חסר־רחמים וכילי.

הצמחיה עדיין מופיעה כתמים־כתמים אולם אין בה מתום, וכבר אי־אפשר להכירה. – – – זו רק ערבה מדברית בהשוואה לוואדי־קרן. והרי בשני המקומות הצמחים מאותם מינים.

דיר אל־קאסי. – זיתים זקנים, לא מרובים יותר. טבּק, חטה (לקחתי דוגמאות), שעורה, עדשים, כרשינה… “בריכה” כביכול שבה משקים את הבהמות. סוס־המשא שלי חם היה לו וחשק לעשות טבילה קטנה. מכבשי־הצמחים המסכנים שלי! תיק הקרטון והמכבש העמוס היו על גבו לשם ייבוש, מעשה־נסים פעוט זה הציל אותם מן המרחץ המרענן. אשר ליתר החפצים – צריך “להזמין” שמש יוקדת, למען תהיינה עמי כותנות להחלפה (לא בכותנות־לילה, חלילה, הדברים אמורים…)

רומייש. – טבק, חטה, (מזו לקחתי מדגמים), שעורה (כבר נאספה מן הגורן), עדשים, וכו'. ביציאה מן הכפר משמאל, קבוצת “זינזלה”.⁶ יש בכפר הזה אבן־חול ורודה שמוצאת חן בעיני מאד. ביציאה מן הכפר בדרך לעין־אבּל, מתחילים הכרמים. ענבים לבנים יפים, שעדיין לא בשלו די. אך דבר זה אינו למגינת־לב לי. הגרגרים האלה, החמצמצים וצורבים קימעה, מפליאים להרחיק את האבק ולשטוף את הגרון. שפע עצום של תאנים, זערור⁷ אדום, שלא הבשיל עדיין, שאלקט מהם בדרכי בחזרה.

עין־אבל

כאמור, חזרתי בלילה. גרינפלד עצמו לא היה. מפי בני ביתו נודעו לי הדברים הבאים:

הכפר מניב 500 – 400 קנטר⁸ ענבים, שאותם מוכרים בעכו, חיפה וצור. משפחת גרינפלד קונה 60 – 40 קנטר ומוציאה 20 רוטל יין מתוק מקנטר ענבים; בעד הקנטר היא משלמת כ־100 גרוש, ואת היין היא מוכרת בעיקר בצפת. גמל נושא 50 – 45 רוטלים (שתי חביונות); דמי ההובלה – 6 בישליקים.

למען היות שלם עם מצפוני יצאתי לבקר בכרמים, לדון בהם “לפי מראה־עיניים”. הם משתרעים על שטח גדול למדי, ועיבודם גרוע בהחלט. – – – כמה רודפי־תענוגות הם אנשי המקום, אלי! אפילו היהודים נדבקו. הם קמים עם הציפרים ויוצאים אל הכרמים, לאכול תאנים וענבים, וחוזרים לפני הנץ החמה.

- - -

מטולה, 31 באוגוסט 1911 (ערב)

מעין־אבּל – למטולה

היום יום ה' – יום “סוק אל־ח’מיס”, באום־בנת־ג’בייל. ביקרתי בשוק ומצאתיו מתועב. כמאה בהמות במצב ירוד הובאו שם למכירה; מטבחים – תחת כיפת־השמיים; רוכלים – שכמעט אין להם מה למכור; כזה הוא השוק המפורסם בכל הסביבה.

עינאתה

הדרך מן הכפר נעשית עצובה יותר ויותר, וההר החשוף מעצים יותר ויותר מגלה את מערומיה השדופים של המשתית, אשר בשמש היוקדת הזאת הם מפילים קדרות איומה. אפשר לאמור כי העובדה שהזית אינו בנמצא פה כמעט כלל היא חסרון גדול לא רק מבחינה מעשית וכלכלית כי אם מבחינה אסתטית.

מיס

- - -

בהוראות־המסע שלי רשם מר אהרונסון בעצם ידו משפט המעורר בי עתה די עצב:

“מבנת אום ג’בייל למטולה עוברים דרך מיס וחוצים את היער(!). להשתדל ללקט פירות בשלב של שיחים שונים”.

סימן הקריאה אחרי התיבה “יער” (!) הוא במקומו. איה הוא היער? עודני מחפש אותו. כלום אלה השרשים המועטים המנסים, במאמץ של צניעות, לכסות על מערומי הקרקע? וכי לא ידעתי, מורי היקר, כי מאז הימים בהם עברת בצעירותך ביער הזקן חיממו הערבים את בתיהם, בישלו ובנו בעציו… והיער הזקן נספה…

והנה מטולה. משם ראיתי כל העת, מרחוק למטה, את החולה רחבת־הידיים, בירקרק בעל צבעים חמים; כאן, בין הנופים הנהדרים, כשסבא־חרמון ניבט מול הרחוב הלבן הזה, מול הבתים המוזנחים, והאומרים עצבות; הכלל, למראה הכפר הזה החשוף והמיושב אנשים מלאי תלונות, אוֹמַר אמת־לאמיתה: מראה הניגודים הזה פוגע ומשפיל את לבי היהודי שאין לו תקנה.

נדמה לי כי במקום כזה מן הדין הוא שלפחות מתוך צניעות יסתירו יושביו ו“לא יודו ברעב, גם אם הוא קיים”. אני מחפש את ההרריים ילודי־חלומי, את שומרי העמדה הקדמית שלנו ליד החרמון. ובחמתי אני מתאווה לפוצץ הכל. (רחמני, אלי!)

הנה תם החלק הראשון של מסעי ועמו… גם פנקסי הראשון.

רשימות חדשות על אודות הגומא ⁹

מטולה, 31 באוגוסט 1911

רק עכשיו נפגשתי שוב עם פרידמן, והיתה לי אתו שיחה ארוכה. חפץ אני לרשום “ככל הבא לעט” את כל הידיעות שעלה בידי להשיג. – – – מכיון שאיני יודע עד כמה יוכל להיות בהן ענין, הנני מעלה את כולן, מבלי יכולת להבחין בערכן.

1. הצדדים הפורמליים

הממשלה היא שמוסרת בחכירות את החולה, תמורת 325 לירות תורכיות לשנה. האדון פרידמן, בשותפות עם אחד תורכי (?), חתמו על חוזה עם הממשלה ל־5 שנים. פרידמן לא קיים את החוזה, ושותפו נשאר חוכר־מסים יחיד למשך הזמן הנ"ל. במרץ הבא תסתיים השנה הרביעית.

ההכנסה השנתית מן המס שגובים בחולה מן הגומא (“באביר”), שלא להביא בחשבון את המכירה, היא 200 לירות תורכיות במשך שנה אחת גבה פרידמן בעצמו את המס.

- - -

למותר הוא לציין כי ההפרש תלוי בגובֶה ובמידת שרירות־הלב אשר ינהג. את שומת המס על בית־גומא ועל עושה המחצלות, למשל, מגדילים בדרך־כלל.

2. נסיונות שנעשו

נוסדה חברה אנגלית לניצול גומא. – – – לאחר הנסיונות שנעשו נמצא הגומא שבחולה משובח מזה של מצרים ושל עכו. שלחו לכאן את המנהל שהיה, מן־הסתם, גם המיסד והוא בא בדברים עם פרידמן, לשם נסיון ראשון בכמות של 10 טונות.

פרידמן עבד בחברה 18 חודש, והיא הקציבה לו 300 פר' לחודש וכן 500 פר' לשנה לאחזקת סוס, ועוד 5 פר' ביום הוצאות אש"ל, כשהוא בדרכים.

אותה חברה הוציאה, כמדומה, 1200 לירות תורכיות לשם נסיון קטן זה. הצעדים הפורמליים, בדמשק בלבד, שבּה עשה פרידמן חדשיים־ימים, עלו כאלף פראנק. השותפים האנגלים לא ניאות לתקשר בזכיון אלא אם כן יינתן להם לעשרים שנה לפחות, כי הימים ימי מלוך עבד אל־חמיד; אולם בקושי ניתן להם הזכיון לחמש שנים (עד אז נמסרה החכירה לשנתיים, לכל היותר). המנהל קיוה להאריך את הזכיון ב־5 שנים נוספות ולכן הסכים.

3. תובלה

הבעיה הגדולה שדרשה פתרון היתה ההובלה, כי נפח החומר לא עמד בשום יחס למשקלו. גמל אחד מסוגל לשאת שתי חבילות, כל אחת במשקל 35 – 30 רוטל, והשכר – 40 גרוש עד צידון, או עד טבע’ה (הבדל רב במרחק)…. המנהל האנגלי אפילו חשב שאולי כדאי יהיה (לגבי זכיון לזמן ארוך, כמובן) לסלול דרך בביצות (כלומר בחולה) לשם מעבר עגלות. אעפ"כ האיש שלנו לא אמר די בזאת וחש כי יש לצמצם את נפח הסחורה במקום ולהובל כמין “תמצית” (את הגומא, כמדומה, מבשלים באיזה אופן, ואפילו כובשים אותו).

האנגלי נסע להביא את המכונות הדרושות בשביל הקצירה, הבישול והכבישה וכבר עמד לחזור עם כל הציוד והנה בדרכו בא עליו המוות, ויש גם סבורים כי הוטל למצולות ים, לחפש בהן גומא – תקלה של מה־בכך שבגללה לא היה יכול להמשיך בדרכו…

4. תולדות

נראה היה כי הפרשה שוקעת למצולה, והנה משפחת האל (בעלי מלון “פארק”, המשומדים, ביפו) באו שוב בדברים עם פרידמן. הם היו סוכני האנגלים בארץ. הפצרתי בפרידמן שלא ישמיע הגה אודות הזמנתנו, הוא הבטיח לי.

אני מתמקח על המחיר, הנראה לי גבוה, פרידמן מבטיח לי כי עתה אין כאן שום “שטארה”¹⁰ בענין, מפני שכּל דכפין יכול לקנות במחיר הזה. – – – הוא גם מבטיחני כי הפעם אינו מבקש להרוויח מאומה, ובאמת נראה בו כי אינו מבקש להונותני, ואף חפץ הוא לבצר לו עמדה לקניית “חזקה” לעתיד.

אולם לשם סיורנו בחולה, בניאס ותל־אל־קאדי יהיו דרושים לנו יומיים, ועכשיו יום־חמישי בערב, ומחרתיים שבת, ולכן אי־אפשר להספיק. מצד שני, פרידמן עסוק בראשית השבוע. אנו מועידים את יום שלישי או רביעי לפגישה ואז נצא לחולה, כי אני מבכר להעלות את התנאים בכתב. לאחר שאווכח לראות שלא מבשלים לי פה איזו דייסה כראוי לנוסע בן גילי. אגב, פירות הצבּר בסביבה היו יכולים לספק בגדלם את עוג מלך הבשן בכבודו־ובעצמו, הענבים שאך החלו להבשיל – טעימים והעגבניות – חמוצות, ובנות נחמדות מעם־הפרגיות מטילות יום־יום ביצים המתבשלות להיאכל…

- - -

ראשייה אל־ואדי, 2 בספטמבר 1911

חלק המסע מחצבאיה עד פה היה די קשה, כי סוסינו גרועים, השמש לוהטת, ואיננו מכירים את הדרך. דבר זה, בעיקר, גרם לנו ביטול זמן רב. על־כל־פנים, הערכת ה“סית סעאת” (שש שעות) הערבית אינה מכוונת לסוסי־שיירה, ומר אהרנסון טועה ודאי כשהוא אומר כי ממטולה לראשייה כמהלך שמונה שעות, בסוס. דרושות לפחת 12 שעות; ואם להביא בחשבון את מהירותם הצנועה של סוסי־השיירה, המנוחה ההכרחית והעצירות הבלתי־נמנעות – הרי זה מהלך 14 שעות תמימות.

מכיון שהשתדלתי למהר כמה שאפשר, ולא התעכבתי בשום מקום, מעטים לפי היחס הדברים שאוכל לרשום. וזו הדרך בה נסענו: חצבאיה – מימס – כפר אל־זית – בין עינאתה ואל־ספינה עין חורשה – בית סאחיה – בכייפה – ראשייה… בכל מקום או כמעט בכל מקום הגפנים והענבים המוארכים מטופחים היטב עד מאד. כמה דרוזים, בכרם כפר אל־זית, עצרונו כדי לכבּדנו בענבים; מהם אחד, צעיר, מדבר צרפתית. הצרפתית גרועה, אבל הענבים מצוינים.

קרוב לכפר הזה, מכיון שטעינו בדרך, מוליך אותנו המקרה אל שביל אשר משני צדדיו שפע של ורדי־בר, עמוסים פירות. יצרי משיאני למלא בהם שקיק. בעוד אני מלקט מן הפירות אני מבחין בעץ קטן, הכורע – פשוטו־כמשמעו – תחת כובד פירותיו הצהובים ואדומי־הלחיים, הגדולים והענבריים כשזיפים היותר יפים מזן מיראבל. קוטף אני 200 פירות משזיף הדוב (Prunus ursina), הראשון שנקרה לי בדרכי והמבטיח יבול עשיר.

בעוד אני קוטף את הפירות אמר לי הלך אחד שעבר שם כי עצים אלה מרובים בסביבה, וכי בשובי יכול הוא להמציא לי כמות ידועה של פירות. הסכמתי. ביקשתיו להפריד את הזרעים.

- - -

ראשייה אל־ואדי, 3 בספטמבר 1911

בבוקר.

לילה גרוע מיוחד. מארחי התרו והתרו בי על מציאותם של “עוקצים”, והזמינוני לישון תחת “נמוּסייה”,¹¹ על ה“סִטח”,¹² אבל מכּיון שאני נזהר שלא לחלות בדרך בקדחת ובהתקררוּת. סירבתי בנימוס וביכּרתי ללון בחדר. דבר זה היה בהחלט לתועלת ליתושים, שלא הרפּו כל הלילה. אני נלאֶה מאד. – – –

צער כבד רובץ עלי. שכחתי להיודע אודות מקום גידולו של הערער (Juniperus inacrocarpa או drupacea) – שאותו גילה מר אהרנסון, בקירבת כפר־קוק, כמדומני. אני שואל את עצמי אם עלי לנסות לתור אחריו באיזה אופן שהוא אחרי־הצהריים. די מתחשק לי ללקט מפירותיו הבשלים, אם רק מצויים הם… ללכת? לא ללכת?

כעבור 3 שעות

שייך אחמד הובילני… לכרם של אחד מידידיו הדרוזים… שם ראיתי ארבעה שיחים של שזיף הדוב (Prunus ursina). הגדול והזקן בהם, שנופו מתחיל בגובה 0.80 – 0.90 מ' מן הקרקע ונדמה כאילו גנן זריז נתן לו צורה, הוא ודאי הדבר הפורה יותר שראיתי מימי. הצמח אינו נושא עוד עלים כי אם פירות בלבד. קצצתי חתיכת ענף באורך 20 ס"מ, ומצאתי עליו 30(!) פירות. דברים שכאלה לא ייאמנו עד שאדם רואה אותם במו־עיניו, ואפילו אז אין לתארם במלים… קטפתי מן השיח 7 רוטלים פרי, ואני יכול לומר בלי גוזמה שהדבר אינו מורגש כלל. נראה כי נותרו עליו עוד 6 – 5 פעמים ככמות הזאת. ובכן, אפילו לפי המחיר ששילמתי… הרי לפנינו שיח־בר שיכול להכניס 20 – 15 פר', סכום שאין לזלזל בו. ליד חצר אחת השגחתי בעץ יפה עד מאד. זה מיש דרומי¹³ שעליו סיפרו לי במעלייה ועד כה לא הצלחתי לגלותו.

ביקשתי רשות משוטר אחד (היה זה בחצר בית־הממשלה) ולקחתי דוגמאות־מספר. ה“שאוויש” מבטיחני כי כל הכורת אחד מן האילנות האלה גוזר מיתה חטופה עליו ועל בניו. אמונת־הבל ברוכה. מי־יתן ותגונני גם על שאר אילנות.

ראשייה, 3 בספטמבר 1911

לעת ערב

אני בוש להודות כי ליל־הנדודים, וכן הטיול שלי הבוקר בכרמים בשמש הלוהטת, הביאו עלי חולשה. שכבתי וגם נרדמתי באמת, חשתי שגופי מנומנם וכבד כעופרת. כאשר אך התחלתי להתנמנם הרגשתי שכאילו נישא אני בדהרה קלה על סוס טוב; הגעתי ליער של עצי־ערער גבוהים מארזים, בדיוק מאלה שחיפשתי, משב־רוח רענן ליחש בעצים; כמה נהדר היה זה. ממה טווּי חלום?

לא משב־רוח רענן היה בחדר אלא חום של כבשן, רחש העצים היה רק זמזום היתושים. כי החרקים האלה כאילו נשמעו שלא להניח לי, לא ביום ולא בלילה. אשר לדהרה – הרי זה מפעל היאה להרקולס. לא עמד בי המרץ אפילו להניע יד לגרש את היתושים.

אעפ"כ, עשיתי אותו מאמץ על־אנושי שהיה דרוש כדי לקום. לפי השמש היתה שעה שלוש. מסרתי לַקטנים לגרד את בשר השזיפים, כדי שאקח אתי את גלעיניהם בלבד. – – –

3 בספטמבר 1911. בלילה

הלילה יש לי כילה… וענן של יתושים חונה עליה… יותר ויותר אני נוכח לדעת כי רוח האדם היוצא לשוטט צריכה להיות שקטה, רוגעת, סקרנית, ערה ועומדת על המשמר בכל עת. אסור שיהיה מופתע פעם בקוצר־יד. ובטרם יופיעו קשיים, עליו להיות בטוח כי יוכל להם. שהרי, כמו שאומר סואראס בספרו “מפעלות זאראטוסטרא”: “המאמין בכוחו, כבר כוחו עמו” (אמונת אדם בכוחו אף היא כוח).

בשעה זו חוגגים את הכלולות¹⁴ בחיפה. אני שואל את עצמי עם מי רוקדות שרה, רבקה וצלה.¹⁵ אשר לי – הלילה אני ראוי להיות רקדן – כאחד מחברא־קדישא…

החלטתי לבדוק עד היכן מועילה ה“נמוסייה” שלי, נוּמה־נוּם.

ג’בל אלהאן, תחנת אדרים

4 בספטמבר 1911

כמעט ישנתי הלילה. עוד בטרם יאיר היום יצאתי מראשייה ושמתי פני אל המקום הזה. בשעה שמונה־וחצי בקירוב הבחנתי משמאלי בעצי־הערער הראשונים. שתי שעות תמימות טיילתי בהר. גם בדרך, ובעצם כשירדתי בשביל המוליך אל המקום הזה, טיפסתי כל העת לכאן ולכאן. אני מעריך במאתיים, ואולי אף יותר מזה את מספר העצים במקום, המצומצם עד מאד; לדברי חוטבי־העצים אשר את פיהם שאלתי, זה כתם הירק היחיד שנשאר בחבל.

בראשית צעדי נכון לי צער רב: מרחוק ראיתי שני עצים; טיפסתי לעברם בשמחה וכעבור כעשרים דקה הגעתי למקום. לבי התכווץ בי כשמצאתי בהם חתכים טריים לגמרי (כמעט וכתבתי: שותתים!). מסביב – שבבים שהתעופפו לפני שעה קלה, והזמורות הפזורות מסביב היו עדיין חיות, ירוקות, רעננות… עוד לא חלפה שעה אחת מאז עלה עליהן הכורת. שני העצים היפים עוררו בו את חמדתו… אילו נפל בידי, היו רגעים קשים צפויים לבן־בליעל זה שזיכּה אותי בהפתעה המרגיזה. לא הייתי מאמין שאני כל־כך רגיש וקשור לדברים שאין בהם רוח־חיים (ואיזה ביטוי מגונה!). חרוזים של לאמארטין עולים בזכרוני:

אני מקשקש שורות אלו למען ימים־יבואו, שבהם אולי אצחק על משוּגת גיל הבחרוּת… אולם לפני שעה קלה הרגשתי מה שיכול להרגיש מי שבא עליז לפגישה שהועיד לו מודעו והנה הוא מוצא את ידידו מוטל לארץ וסכין תקוע בגרונו.

מי יודע? שמא היה זה דבר יותר עמוק? גרזן זה, המטיל מומים בארצנו ומערטל אותה זה דורות כה רבים, וכי לא הוא שפגע בלבי פגיעה כה ישרה ומכאיבה?! פסוקי־מוסר משכבר־הימים עלו בזכרוני, על הנקם שחייב אדם לנקום במחרפי אמו. דמה דמיתי כי רגלי היכו פה שרשים ואלה כואבים ודווים. מעולם לא יכולתי לראות תמונה של הצלוב שמסמרים תקועים בכפות ידיו השותתות בלי לחוש חולשה בפרקי־ידי. חולשה כזאת חשתי לפני שעה קלה, בזרועותי ובשוֹקי. אותה הרגשה של רפיון המתעוררת בך בראותך רעה בלתי־צפויה שאין לה תקנה. בשעה שאתה מטפס על עץ ללקט מפירותיו והנה אך זרדים מתים… בשעה שאתה בא עליז לבית, והנה ירד עליו אֵבל.

שעה ארוכה סובבתי סביב הנכים האלה, ולפתע נעשו לי קרובים קירבת־אחים. תחת אחד מהם מצאתי זרע בשל… מי־יתן וכאשר נקרא לו דרור לנבוט ולחיות ינציח את בני־גזעו המושמדים, כי הללו אין ביכלתם להתגונן…

אני כותב שכוב על בטני; לטיפת השמש על ערפי מזכירה לי… שאני צריך לחזור למלאכה. בדקתי 50 – 40 עצים… זרעים בשלים כמעט אין בהם כלל וסבורני כי ביקורי חל כחודש־ימים לפני העונה. שללי אינו עשיר ביותר: 26 זרעים בשלים וכ־270 ירוקים. גם את אלה נטלתי. אולי יימצאו בתוכם כאלה שכבר בשלו עד כדי כך שיוכלו לנבוט; יהי זה שכרנו.

בדבר אחד כבר השגחתי, בעת מסעי ביולי, ודבר זה מתאשר לי עתה בכלל: הזרעים אינם נוצרים מעולם לא בצד המזרחי של העץ ולא בדרומי כי אם תמיד בצפוני ובמערבי. ביאור שמתקבל על דעתי הוא זה: הננו על שיפועו המערבי של החרמון, ולכן השמש העולה מטילה על העצים את צל ההר מצד מזרח עד שעה די מאוחרת. ובכן הצד הצפוני והצפוני־המערבי הם שמקבלים את רוב האור, ומכאן התפתחותן זו של הזרעים. רק זרע אחד גיליתי בדרום ואף לא אחד במזרח.

לפי הערכתי, כאמור, עולים פה 200 עצים ואין זה הרבה אם נזכור כי הללו מתרבים על־ידי זרעיהם (איזה אומץ, אחרי ככלות הכל!) וכי הצמחים הצעירים מרובים לפי היחס. ובכן, במשך שנות קיומם הראשונות הצמחים הצעירים האלה בטוחים מיד הכורת, פשוט מפני שהם בשבילו פיתוי דל יותר מדי. זאת־אומרת שלמרות האכזריות בה יורדים לחייהם של האומללים האלה, יש לפחות סיכוי כי במשך השנים הקרובות לא ייעלמו לגמרי, ואפשר לקוות להציל פה־ושם כמה מזרעיהם. אני כותב זאת כמעט בחרדה, כי הערער השני (?macrocarpa) אולי אבד לנו לעולמים.

דבר אחד נראה לי ברור, בנידון זה. אילו הייתי צריך לקבוע כללים ליצר־ההרס האנושי, בהתחשב בפסיכולוגיה של חיית־האדם, ובמיוחד בנושא המדובּר, כלומר בהשמדת יערות, הייתי קובע כי בדרך־כלל השורדים האחרונים הם הכי פחוּתים. את המשובּחים שבהם הירבּו יותר לכרות. קביעה פשוטה זו נהירה לכל בר־בי־רב: תחילה קיצץ הגרזן באריות שבּחבורה. כל דור ודור של מהרסים הולכי־על־שתים מביא כליה על בעלי־הקומה באילנות של זמנו – כשאין קרפיון, אוכלים סרדין. לנמושות של ימינו נשארו רק דגי־הרקק. כיום אפשר להשגיח בבירור בשלבים הבאים:

1. הכחדת האלון והאלה

2. הבאת כליה על האדר

3. ההשמדת האחרונים למחטניים הקטנים.

ומחר:

האלון והאלה, המנסים להשתרש במקומות האלה ולעלות מחדש, יימחו, ובזאת תיאמר המלה האחרונה.

מחשבות אלו רוצחות כל דמיון. כשהמראה הזה מרחף לנגד עיניך נבצר ממך לחזות איך נראַה החרמון עת עורר את המלך־המשורר לאחוז בנבל.

שזיף־הדוב

למען האמת, לא באתי להתחקות פה אחריו, אולם נדמה כי איזו פֵיה קטנה בת־יער, צאצאית אחרונה של גזע נחמד אשר בני־אדם החריבו את משכּנו, נקשרה נפשה בבן־הגיא הקטן הזה; כי לולא כן לא היו נמצאים בו עצים כה יפים. משום כך, לוּא רק לבלתי היות כפוי־טובה לפֵיה הקטנה, שהעניקה לנו מחסה־צללים כה נחמד, חובה עלי להזכירם.

יש שם כחמישה־עשר אילנות, כל אחד מהם יפה מחברו. עכשיו הם מקננים בין ריבואות אבני־חן, שצבעיהם מן האזמרגד החיור עד לפטדה עין העינבר והזהוב, ועד לאודם דם היונה – אלו לחיי השזיפים. לפי גדלם של שזיפים אלה לא יוכל אף אחד מאחיהם המתורבתים לזלזל בהם… טעמתי מהם פה־ושם, ומצאתי שכמה מפירותיהם כמעט יפים לאכילה.

מדדתי שני עצים, בגובה 1.25 מ' מן הקרקע, מצאתי שהיקפו של האחד 1.45 מ' ושל השני 2 מ'. יפה לא כן? – – –

ראשייה, 4 בספטמבר, 1911. בערב

לא הבלגתי ושׂמתי פעמי לעבר עישה ופר־קוק (קוך) כדי להתחקות אחר הערער השני, אשר שמו המדויק בערבית כבר ידוע לי (“ביירות שוקי”) – אולם ללא תוצאות. לשאלותי משיבים כולם: לא ראינו, לא שמענו. אעפ"כ בדרך חזרה סיפר לנו מישהו על עץ שראה בשנה שעברה (בסביבה הזאת הרי זה סיפור מני־קדם, שלג דאשתקד…) חוטבי־עצים אדיבים אומרים לי, כל אחד כפי יכלתו, באיזה מקומות גדעו והבעירו אותם.

משהו מעיק על לבי, מין צער על שיכולתי להציל ואיחרתי – ואולי על שלא חיפשתי די. בייחוד מציקה לי המחשבה: “מחר יכרתו את העץ האחרון העושה פרי, אשר קיויתי להנציח את גזעו שנשמד אך מתוך התרשלות לא הספקתי להצילו”. לא שיערתי לעצמי שכּה יכבד המשא הזה.

ראשייה, 4 בספטמבר 1911. בלילה

מכּיון שנגמר פנקסי השני אני עושה לי חדש: וזה, בנייר הערבי, בחוט־המשיחה וכן גם בחוֹרים שנקבתי בו במכונת־תפירה, מכריז למרחוק פרסה כי נעשה בשעת מסע. מסתמא אינו משוכלל בצורתו כמו קודמיו, ואעפ"כ יעשה את שליחותו, ואני שבע־רצון שעלה בידי לעשות אחד כמוהו בראשייה.

- - -

4 בספטמבר 1911

השעה מאוחרת, מאוחרת מאד, ואינני מצליח להירדם, והרי עברתי כחמש־עשרה שעות ברכיבה, באוויר החפשי ובשמש הלוהטת. הוצאתי כוחות בפזרנות־נעורים ובהתלהבות; ומנוי־וגמור עמי להתחיל מחדש מחר, כלומר בעוד שעות ספורות, בעצם, זה כל מה שדרוש למנוחה. אעפ"כ, גופי ממאן, ואולי לא גופי כי אם משהו אחר שאינני חפץ לכנותו בשם, מכיון שאני שונא מלים שבאות לבטא איזה רגש מופשט אך אינן יוצרות אותה תמונה אצל כל אדם ואינן מעוררות אותה התרגשות. – – –

לפני שעה קלה התהלכתי אנה־ואנה בחדר הזה, הסגור והדומם, והנה עברוני חלומות גדולים ונלהבים – חלומות גדולים בלתי־ניתנים להגשמה, ואשר אין להביעם במלים. איככה זה יכולים חלומות אלה, הפורשים כנפיים גדולות וזוהרות, להיולד, לקרום בשר כביכול, ולחיות, ולוּא אך כחזיון־בזק החולף ברוחו של אדם ואנו, שקטנים הננו כל־כך, פחותי־ערך וקצרי־ימים כל כך, איככה זה יפקדונו לעתים – רגעים פורחים כהרף־עין ובכל־זאת רועצים בגדלותם? איככה?

בעצם, אילו נשאלתי ברגע זה אם עצוב אני או שמח, מאושר או אומלל, נשבע אנוכי כי לא אדע מה להשיב. שואל אני את עצמי אם אין כאן איזה חוש־שבּלב. שואל אני את עצמי מה עושים ברגע זה כל אוהבי־נפשי, הנמצאים עכשיו הרחק הרחק. אולי נקיפת־לב היא זו בגלל שלא חשבתי עליהם די. אילו בא מישהו והעיר את אזני כי קיימים עוד אנשים זולתי,… כי אלה אנשים שאהוֹב אוֹהבם – היה מחזירני ממרחקים לא ישוערו…

לעיני רוחי חוזרות ועולות שעות היום האחרונות. שני רגשות – סותרים לגמרי – נאבקים על רצוני: – – –

האחד – למצוא, לראות, לקחת הכל. לא להחמיץ שום דבר, כאילו שואה גדולה עתידה לבוא על הארץ ולהחריב הכל, מיד אחרי לכתי.

השני – הניעני לנהוג באורך־רוח, אם גם לא באדישות, ולומר לעצמי כי רק מתחילים אנו עכשיו. כי הכל ילך למישרים. כי העתיד אין לו תיכלה. כי אנו נזכּה, נגיע. נחקור, נקח, וכי עלי למלא את חובתי בשמחה ובנחת.

ידעתי כי הרגש השני היה עדיף, אופטימי, אומר־אומץ יותר, וגם פחות אנוכי. אעפ“כ כל דבר של מה־בכך שלא עלה יפה הביא עלי דאבה, דאבה ילדותית אולי ואעפ”כ ממשית, שמילאה את לבי תוגה…

עיינתי ברשימות שכתבתי היום. במקומות ידועים נראו לי מוגזמות וסנטימנטליות כל־כך עד שרציתי להשמידן… אחר־כך שאלתי את עצמי אם רשאי אנוכי, שהרי ידעתי בעליל כי אין בהם שום העמדת־פנים, כי דפים קטנים אלה, הם כמו בבואות של מצבי־רוח שאולי לא ישובו לעולם, לעולם… אפשר שפקדוני רגעים שבהם הנפש חוזרת אל מחוזות־הילדות הנשכחים, גיל שבּו מראה פרח שנקטף, גוזל מת, בהמה באטליז מעוררים בך סערות־רגש שאולי תשפענה על כל ימי־החיים, ותמונות חולפות בזכרוני. הבה ארשמן.

ראשון־לציון. אנוכי בן שתים־עשרה. חברי ואני מתכוננים להצגת “המכבים”. תפקידו של יהודה נפל בחלקו של אחד מחברי (פגיעה אשר לא תיסלח), ואני עצוב מאד. המורה, האדון ויתקין, מוסיף תפקיד בשבילי כדי לנחמני: לקרוא פרק ל"ז ביחזקאל, כשאני מחוּפש לנביא. בשעה שאני כותב את השורות האלו אני רואה את פני האדון ויתקין והנה הם כפני בר־מינן, כי האדון ויתקין, שנתן לתלמידיו את גרונו, את לבו, ואת ריאותיו, חולה בשחפת, וידוע לי קרובה שעתו. לפנינו – שבוע־ימים. לפתע עולים בזכרוני דברי הכתוב:

עדיין אני שומע את קולי, כמו שהיה לפני עשר שנים, את קולי הילדותי והצרחני, מדקלם בכנות מצחיקה:

“ורוח אין בהם!”

לאחר זמן הבינותי…

- - -

הבוקר, בג’בל אלהאן, למרגלות החרמון

שעות הבוקר היו כמו שרק אלה היודעים את סודן יכולים לשער בנפשם, כחול־ההר וקרני־הפז כאילו קרמו גוף, וכאילו אפשר היה למוּש אותם, למששם, והכל היה אפוף אד קליל, מרפרף, גווע, כמעט בלתי־נתפס, כמו הילות בחלום־לילה, שבהן נאפד לפעמים שערה השופע־מדי של יפהפיה בלונדינית, אשר עודף זיווֹ עלול להפר את ההרמוניה העמוקה של החזיון.

גם הפעמונים רבי־הצלילים של העדרים נמלאו רצינות, חלמנות, רוך, צניעות, שלא לעכור את לטיפת הבוקר, ובתוך התרוממות־הנפש הזאת צימצמתי את עצמי מאד. מה אני עושה פה? אני יושב על הסלע נושם ונושף, כי לפני שעה קלה טיפסתי בהר וכבר אני מתחיל להרגיש בריאותי. הה! כמה בוז יהגה לי ההר. היטב הוא חש, מסתמא, כי לפניו איש בעל דם עייף, לא דמם השוטף של אנשים בני־חורין, למודי אוויר חפשי. אחד שזה דורי־דורות לא היו אבותיו רועים, הרריים, כובשי־גבהים. בטוחני כי הוא, הגדול, הנהדר, בן־החורין, עלובים בעיניו כל מי שאינם יודעים לחרף את נפשם ולכבוש בצלעותיו שבילים חדשים. – – -

והנני מתחיל להתבונן בגילויי החיים השונים סביבי.

כאח־אורח אני מתבונן בעצי־הערער אחד לאחד. חבלות שחיבלו בהם זה־מקרוב, חבלות מיום אתמול, מחלות, עקרות, בכל־זאת, הנה יש בידי זרעים, ומהם אפילו בשלים.

ומשהו מסעיר־לב, אשר זמן רב ליוה אותי באופן מטושטש, זרח פתאום בהכרתי. ברור, בהיר, חרוץ. רואה אני לבסוף – נכון יותר: מנצנצת בי כברק המזהיר – הזיקה הקרובה, הקירבה הרוחנית שבין העצים האלה, שכמעט אינם ראויים עוד לשם זה, ובינינו אולי… הצמחים האלה נעווי־התואר, הגדומים, מוכּי־הכליון אינם נאים, לא ולא! כל יתר המחטניים המוגנים, המטופחים, המסורקים – תואר להם והדר.

ואולם, באשר להיאבקות?

התבוננתי בערערים האלה, ושאלתי את עצמי: מה להם פה?! הידיעה הבטוחה כי מיועדים הם לגרזן, נידונים לשריפה, האין די בה לעצור בתנופת החיים החרוצה והקיימת לעד, אשר היא אויב לא־יירתע, הקורא: חיו! לשם מה ולשם מי זה תחיו, עלובים שכמותכם, האם לא מוטב לומר הרף?!

והשדים המושרשים האלה כמו קמו להשיב לי: לא נכנע! לא נכלה!

זרעים אלה היו, על צד האמת, התגרות, אירוניה ומעשה נוגע־ללב לגבי גזע הנידון לסוּף מן הארץ… ואז הירהרתי:

ל“סוּף” מן הארץ?! והלא אנוכי חי וקיים. אכן, הם לא יסופו עוד. כאשר תצאו כלוחמים המתקדשים למוות אל קווי־האש, יהיו הם רשאים להגידכם כי הם קיימו את הגזע עד ערשׂ־מוות, וכי עתה יכולים הם לבעור על משכבם בשלום… ובעודי תמה על כי לא העלו העצים על דעתם להתאבד ואפילו עשו זרעים, הייתי הולך ומלקט מזרעיהם היקרים (ודאי דמיתי בעיניהם לאל טוב־ומיטיב) וזאת – לשם המטרה היחידה שיש בה טעם: קיום המין. והיצורים האלה, שאבריהם קטועים, ושעל אף הכל ולמרות הכל היו ענפיהם הירוקים והעזים כזועקים אלי סיסמה עתיקה של אבירות ואומץ: לא ניכנע!

האדמה, אשר שום כוח עליה לא יצלח, זו האם הקנאית ולמאטריארכאט הכל־עולמי שלה, השמיעה זעקה מגרונם נגד האדם – זה היסוד ההרסני בה"א־הידיעה, והעצים בטרם יפלו כגיבורים, נלחמו עד האחרון בהם.

אך הנה תשוב־תפקדני האירוניה העליזה. כמה מתועב הוא ההגיון! כי זה שהוא כל־יכול כשדברים אמורים בעובדות אובייקטיביות הריהו נעשה חסר־אונים ונלעג כל־כך כאשר חפצים להשתמש בו למעשה בעניינים סובייקטיביים.

לפני שעה קלה חשקתי לתלות בעצים מרגשותינו־אנו, רגשות אנשים חלשים נדכאי־רוח; שאלתי את עצמי למה לא הפקירו את עצמם למיתת רעב וצמא, מידיעתם כי נגזר עליהם למות בגרזן ובאש, ואפילו רגע לא נתתי אל לבי, כי במובן סובייקטיבי הייתי אז עץ־ערער, לא פחות ולא יותר.

איככה נקלעתי לכאן?! מה ביקשתי לי פה?!… באתי לכאן לתת פוגה לנשימתי הקצרה, אך לשם מה? אני, לפחות, יכולתי לשאוב ממחשבתי איזו הכרה ודאית כי לא תימצא יד אשר תשתלני במקום שבו התנאים הולמים ובו תהא התפתחותי בטוחה ומוגנת. וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום “לחזות בהיחרץ הגורל”. ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעַם. ומכיון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה־רבה, מה־רבה המצוקה!

דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת־לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי־מסתורין, ורועים עַזים עטורי־תלתלים כבני־אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכּים, ולוחמים שוצפים כאשדות־מים. צפרירי הבוקר היו כמרימים אבק־מלחמה, וכל אלה קראו באזני והתחננו, ובחמימות נפלאה המיסו את לבי. ההווה חלף כברק עגום; אמרתי לנפשי כי בהר לא צפויים לי שום פגישות־רעים, שום פנים מביעי־מחשבה של חבר־לאמונה, אשר אוכל לברכו לשלום בקול שמחה. שום אדם אשר יבקש פוגה לסערות רוחו, בתוך דממת הסלעים האלה.

“ורוח אין בהם”.

וכדי לא להגות בזאת שקעתי בהזיה ממושכת, בכל מאודי, ולבי הולך אחרי אותה מימרה שהננו מכנים עתיד…

מסתורין, שאותם אנו מציגים בבערותנו בשם המעורפל: חיים. – – –

חוק להם –לבלי חדול.

סיסמתם – התקיים לנצח.

ולשרות המטרה הזאת, עומדים לגיונות של פיות מפתים. לסוררים מראים החיים חזיונות שמן הנמנע הוא להגשימם, והחזיונות מפיחים בהם אש־תקוה, מצמיחים להם כנפי־זוהר אמיצות ובנות־חלוף, והיה כאשר יגשימו החיים את מטרתם הריהם מתנערים בגיחוך מבעלי־החלומות. ותשושים ורצוצים במר־ייאושם, נידונים הם לכליון־נצח על כי הבליגו ברוחם עד הסוף.

“היתה עלי יד ה'”…

הזה הזיתי על ההר…

ובהגותי ביערות שנעלמו, הייתי מהרהר בבני־אדם. הוכחנו לדעת כי ידענו למות… אפס הנקל הוא למות. ואנו נספינו – לבל נמות לחיי־הנצח ולייעודנו.

ושאלה נוראה מנסרת, מרעידת־לב כגזירת הגורל: כלום היה לנו המוות להרגל?!

כן: האם אין אנו מסוגלים עוד כי אם למות?

האם הגידוף “ולאד אל־מיתה”¹⁶ מכוון לאמת?

ומה עוד יש עמנו להוריש, כגורל וכשליחות, כייעוד וכמסורת ליוצאי־חלצינו, העתידים לחזות באור ובמחשכים, בקרבות ומפלות?…

"הסיף, כלום לא שוּבּר עולמית?!

הספר, כלום לא נשרף לעד?!"

אך החיים התרוננו בלבי:

כדי לנצח – יש להוכיח כי מסוגלים אנו לחיות, להוסיף להתקיים – הרי זה פתח לכל האפשרויות, אפילו לחישול הברזל מחדש, להחייאת הגווילים הישנים וליצירת שיר חדשה וחרבות נוצצות.

לחיות ולהוסיף להתקיים.

לא אכּנע!

"הנה אני מוציא אתכם מקברותיכם, עמי!

מארבע כנפות הארץ, בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה – ויחיו".

ואני יורד למישור ושר בקול גדול:

וברדתי אל המישור, צילצלו באזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (אשר מלות הפרוזה שלו נשכחו ממני, שהרי יש אנשים המדברים בחרוזים) ואשר הם סיסמה נאה:

אכן, שאלה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה. אנוכי, הערב, מרגיש עצמי מסוגל לעשות מעשים של ממש.

הנה־זה נפרדתי לשלום משיחי־הערער, והריני עושה את דרכי בחזרה. צריך בכל־זאת לישון. השעה כה מאוחרת. ועלי להיות מוכן שעה כה מוקדמת. עולה בזכרוני חרוז של שיר־ערש יהודי נוגה:

ראשייה, 5 בספטמבר 1911

עדיין הלילה מושל. אנו מעמיסים ומתכוננים לדרך. באמת־ובתמים, איני יודע אם ישנתי, ואני עצבני; האין זו איזו הרגשה מוקדמת? לא! רעיון נואל מדי! כי אילו היה דבר המתרגש על מישהו, באיזה מקום שהוא, מסוגל לפעול עלינו – כי אז היה זה מעצור נורא לחירות האדם. ובכן, קדימה לדרך, והריני מתחיל למסור דין וחשבון על אודות

מסע החזרה

מטולה, 5 בספטמבר 1911

עזבתי את החבצאני ונסעתי אל מחצבות־החמר. הן עזובות וסגורות כעת. אעפ"כ ראיתי את הבנין וראיתי גם ערימות גדולות של צרורות אפורים, כמדומני ביטוּמן (האספלט הגלמי, אם זכרוני אינו מטעני, הוא שחום, צפוף ודומה לעטרן). בענין המפעל – הנה הידיעות שליקטתי תוך כדי מסע:

בזמנו הוחכרו המחצבות האלה. דמי־החכירה (כנהוג אצל הערבים) היו בין 500 ו־1000 ל.ת. שעת גדולתו של המפעל היתה בימיו של פלוני אצפר (מדמשק, כמדומני). בעת ההיא היו כאן 60 פועלים שעבדו לסירוגים¹⁸, במשמרת־יום ובמשמרת־לילה. כאשר הוכרז המקום “ג’יפטליק”¹⁹ נמסר המפעל לחוכרים, בעד ⅓ ממה שנהגה הממשלה לגבּות. אולם מזמן שעלתה הארץ על דרך ההתקמות והשיגשוג בעקב הכרזת “הקונסטיטוציה הראשונה”, נסגר המפעל…

יש להעיר כי שכר־העבודה עלה בשנים האחרונות פי־שלושה, הדחקוּת, התקוה לעושר ומאז הקונסטיטוציה – החשש מפני חובת עבודת־הצבא, הניסו בהמוניהם את הצעירים הנוצרים והדרוזים לאמריקה (נכון יותר: לאמריקות)…

לעומת זה, מתלוננים בחצבאיה על חוסר ידיים עובדות בחקלאות, וגם כן על חוסר קונים ליבול, ולכן מיום ליום שכר־העבודה מאמיר ומחיר התוצרת יורד.

מטולה, 6 בספטמבר 1911

חוזר אני מדיר־מימס, שם יצאתי לקחת רכבי־זית. פרידמן בא הבוקר והודיעני כי אחד, סעיד מסעוד הודא אבו־שאכּר, פרש מופלג, שתיין מופלג ובעל־קרקעות מופלג, נמצא פה וכי אני יכול להתלוות אליו בדרכו. הזמנתי את הברנש למלון. לאחר שפע של קפה וסלאם־עליכום²⁰ הגדתי לו את מבוקשי. על כך השיב לי כי למען האדונים לבית אהרנסון הוא נכון לכל, ללא סייג. הוא אף התעניין מאד בשלום “ח’וואג’ה אהרנסון” ובשלום סוסתו, ואף הואיל לשאול אם כבר נשא האדון אהרנסון אשה.

לשווא ניסיתי להיודע אצל אותו שתיין מגעיל על זני הזית על טיבם וכיוצא בזה. במשפט אחד גילה את גודל כסילותו: “כוּלוּ ואחד”. התחלתי להסתכל סביב ולקחתי כיד המקרה שתי אגודות רכבים. אולם המקרה רצה שלמען אריזתם יהיה עלי לעלות אל בית אורחי. הלה הוכיח לי, בבחינת “שתים ועוד שתיים הן ארבע”, כי יש עמו חרב שהיתה שייכת לדוד המלך בכבודו־ובעצמו, צורת חתול בלתי־מוצלחת חרותה על הלהב והיא מסמלת כביכול את את “העגל” של המצרים ולעומת זה, מצדה השני, היה מגן־דוד, סמל הכובש. לפי דבריו כבר נשלחו אליו אלף שליחים מאירופה, הוא השיב את פני כולם. אולם אילו ידע זאת ח’וואג’ה אהרנסון היה אץ במיוחד, כי אע"פ שאינו חפץ למכור אותה, הנה, לגבי ח’וואג’ה אהרנסון, שהוא הטוב בידידיו – לא כך הדבר.

בזמן שהיה אותו ברנש מטרטר באזני היה בנו שאכּר מתעניין בעבודתי ומציג לי שאלות שהעידו על רמה שכלית העולה בהרבה על זו של מולידו. עד־מהרה התחלנו לשוחח על כך וגם יצאנו אל המקום, ולהלן סיכום התוצאות על־אודות זני הזיתים, תכונותיהם והמחלות הנפוצות ביניהם.

- - -

כבר שאלתי אנשים רבים על התורמוס הכחול, איל. יש גורסים כי יש כאן רק תורמוס־בר, הצץ פה־ושם בשדות. מחר אחפש בסביבות בניאס, אולי שם יאיר לי המזל יותר. ביקורנו בחולה נקבע באופן סופי ליום הששי ב־8 לחודש, נצא ממטולה בליל־ששי (לכל המאוחר לפנות־בוקר) כדי להגיע השכם מאד בבוקר ליסוד המעלה. למען אהיה בשבת בשעות הבוקר במעלייה.

תל־אל־קאדי, 7 בספטמבר 1911

פינה זו של ארץ־ישראל היא כחלום, עוד מרחוק נמשכת העין אל ירקרק עצי־הערבות ואילני־הענק המופיעים לעינינו. אך עתה מדדתי שני עצים בגובה 2 מ' מן הקרקע – האחד, אלון, היקפו 4 מטרים, השני – אלה – 6.50 מטרים. ואיזה הוד! והמעיין! שתיתי את מימיו ואינני נלאה משמוֹע את שיכשוכו ומהתבונן בזרמו. זוהי נגינה רצופת־תמונות

חיפה, יום א', 18 בפברואר 1912

רק עכשיו נפגשתי עם מר ברמן. הוא לא הביא שינויים בתכנית שהתווה מר אהרנסון למסעי. פה־ושם העיר הערה, יעץ עצה, וזה הכל כמעט. ובכן הנני חוזר ורושם את התכנית, כדי להשתדל לנהוג לפיה כל כמה שאפשר, ולעשות את המלאכה מהר ככל שיהיה לאל־ידי.

דמשק [ללא ציון תאריך]

[רשימה ארוכה של שתילי פירות למינים ולזניהם, שהוטל על אבשלום לרכשם, לשם השלמת אוסף ולצורך גידולים חקלאיים. כן מובאות הוראות בדבר טיפוחם. המדוּבּר בעיקר בתות – לייצור משי, בענבי־מאכל וגפני־יין, במשמשים, אגוזים, שזיפים ואפרסקים, תפוחים ותפוזים, בין בכנוֹת, בין ברכבים, ובין בייחורים].

אדרעי, 19 בפברואר, 1912

הרכבת מתאחרת מאד. מכיון שהמוּתַצריף²¹ עומד לצאת ברכבת זו, נמצאת ה“קלגסיא” חוסמת את הכניסה אל המזנון, ודבר זה מנע כל מחשבה על ארוחה. כנגד זאת, “המוזיקה” (הוי אורפיאוס, כסה פניך!) היא קאקופוניה גמורה המרגיזתני עד כדי כך שהיא מזימה את המימרה: “בטן ריקה אין לה אזניים”.

כל עובדי המברקה נוכחים ב“מיסדר”, ואין כל אפשרות לשלוח טלגרם לדמשק.

דמשק, 19 בפברואר, 1912

עייפתי דיי, וכיון שלא מסרו לשום איש על בואי, והשעה מאוחרת כבר כדי לצאת העירה, אדחה את הדבר למחר. בשבת וביום ראשון ירד כאן גשם רב, וכך גם בדרך; הווי אומר כי ב־17 וב־18 בחודש ירדו גשמים בכל החבל.

בחורן עדיין התבואה נמוכה בדרך־כלל, אך נראה שהיא עולה יפה ובסדר, ואלה שהזדמן לי לשוחח אתם בדרכי מתנבאים ליבול טוב. בכל־זאת כמדומני ששדות הדגן היפים ביותר הם בין זכרון לחיפה.

בדמשק מזג־אוויר נהדר. השמים עדו את כל כוכביהם, והקור איננו בלתי־נסבל, ואפילו לא בלתי־נעים. משתעשע אני ברעיון כי מזג־האויר הזה הוא אות מבשר, ואני תקוה כי לא אפגוש לא בגשם ביש, לא בסערה מטרידה ולא צינת שלג. אגב, כפי הנראה לא ירד כאן שלג השנה, והעצים כבר מלבלבים. ובכן, הסיכויים טובים.

צהריים

הבוקר התראיתי עם ידידנו מוחמד סעיד אל־בגדאדי מכיון שהשיחה נסבה על תפוזים הנני מתחיל מן הסוף, ונראה מה מצב העניינים.

כבר כשנכנסתי למלון שמתי לב כי התפוזים כאן עלובים. ומכיון ש“דמסקוס פאלאס” מפורסם כמלון המהודר שבעיר, הרי זו אבן־בוחן לטיב.

ברחוב מוכרים תפוזי שאמוטי שצורתם יותר יפה; מחירם הזול ביותר הוא 20 פארה²² היחידה.

מצאנו כמעט בל שום קושי את הסוכן של אדון חסן רמלאווי. שמו סעיד שנאוואני, והוא בעל חנות ומחסן בח’אן אל־באשה (שוק הקאמארדין).²³

דמשק, 20.2.1912

אישנו זה הזקן, אינו יודע, כמובן, לקרוא צרפתית, אך הוא מכיר את בוּלוּס חבּיבּ. הוא מכניס אותי אל המחסן בו הוא מחזיק את המלאי שלו. בתיבות מטבע הסימן המסחרי של חסן רמלאווי, וקרוב מאד לודאי כי התפוזים הם מ“דורשי־ציון”. ובכן אנו מתחילים בשיחה.

התפוזים המצאים בשוק הם:

1. שאמוטי (פרי גדול);

2. תפוז־דם של צידון;

3. הבּלדי (פאעוּש) של עכו וצידון, נופל־בהרבה משלנו.

תפוזי־דם שרבים הקופצים עליהם במלון, טעמם די פחוּת, אינם נקלפים כראוי ובשרם אינו מוצק. אותם ואת בן־מינם הבּלדי, מביאים לדמשק בתיבות של פחי־נפט (יחי רוקפלר!) המכילות 150 – 130 פירות.

תפוז־הדם אינו מגיע בגדלו אפילו לנֵפל של שאמוטי ומצד הטעם אי־אפשר להשוותו אליו.

[להלן בפירוט רב ענייני אריזה, מחירים, עמלה וכיוצא בהם במקור וכן בסיכומים.]

המדובר כאן בפרט קטן: להגדיל ב־100% את הכנסות פרדסינו. ופרדסינו המסכנים, שקובלים עליהם (הוי רואי־שחורות) על כי הם מכניסים רק 15% נטו, יתחילו להכניס בן־יום 30%. באשר לכמות שהשוק מסוגל לקלוט, הריהי בלתי־מוגבלת – אם מותר לומר כך. “בטנה של דמשק”, אשר קיבתה המשנית היא ארץ־הנהרייים וחג’אז, היא כמו חבית בלי תחתית, אביא עובדה אחת שתוכל להיות קנה־מידה: בשנה שעברה מכר בּוּלוּס חבּיבּ בדמשק ביום אחד כ־1700 תיבות, שאותן הפיץ בין הקמעונאים, ביממה אחת.

הסוכן מבטיחני כי נכון הוא לקבל על עצמו, הוא לבדו, לקנות במשך העונה 2,000 תיבות ליום. דבר זה אינו מפליא כלל, אם נזכור כי לעם הזה יש חוש טבעי לברירת־פרי, ואת סגולתו זו שיכלל עד כדי אמנות. ובכן, רק תפוזים מעטים נמכרים בפחות ממטליק²⁴ היחידה, ואחדים מהם ימכרו באמצע הקיץ, במעמקי ערב, במחירים בלתי־צנועים כלל. סוחרים מדמשק הם אשר יורונו מן־הסתם באחד הימים איזה פרי יכול להשתמר עד לעונה החדשה.

ואולם… אותו “פרט קטן” – הכפלת הכנסותינו בן־יום – דורש הסכמה ושיתוף־כוחות, ונוסף לכך פיקחות ופעילות כמו של תאג’ר [סוחר] יפואי. כמו כן זה דורש קשרי־עסקים עם דמשק, שבוודאי תשמח לקחת דברים במישרים עם המיצר ותגלה כלפיו ידידות ואדיבות מסוג אלו שתקוות־הריוח תעורר בכל ערבי, ובבן דמשק עוד ביתר־שאת (ואין זה דבר אסור, סבורני, למי שאינו נמנה לא עם אנשי “השומר”, לא עם “הפועל הצעיר” ולא עם “פועלי־ציון”). אחרון־אחרון, ענין זה מחייב “פעילות”, ולכן עלינו לחדול להיות כפי שהננו: הססנים ופטפטנים שאין להם תקנה. אמור מכאן ענין שאין לו סיכוי. דבר זה מרחיק אפוא את דברי הקודמים – לרבּות המספרים, המדויקים מאד, שהבאתי לעיל – אל מלכות הדמיון הערטילאי… מצלצלים לסעודה! ובכן, נרד!

בערב

שלחו לבקש “בוּסתנג’י” [גנן], מכּיר של סעיד אגא, כדי לשלחו לחפש את כל הדרוש לי. יעצוני שלא אלך בעצמי, והצדק אתם, כי בראותם אותי מיד יעלו את המחירים פי־שלושה. באשר לידיעות העשויות לסייע לי, אותן ישיג בעל־המקצוע שיעסוק בקניות.

בינתיים הלכתי לקנות מכל הדלועים שיכולתי להשיג. עבּדאללה אלכּוּזברי בבאזוריה הספיק לי מה שנחוץ. קניתי אחד־עשר זנים, ומחיריהם מ־0.20 פר' האוקיה לזרעי האבטיח המקומי עד ל־12 פר' האוקיה לפאקוּס החלבּי.

כדאי לציין כי האבטיח הצהוב הארוך נקרא כאן אָאוּן, או קאקוּן, ונכתב בצורה האחרונה [הכּתיב מובא בערבית]; ובכן הריני שואל את עצמי אם אין מקורו קשור בכפר הידוע בשם זה, לא הרחק מחדרה. אין זה מן הנמנע, שהרי יש להם גם דלעת המכונה נבּלוסית, ובקאקון מגדלים אבטיחים צהובים המפורסמים בכל הסביבה…

דמשק, 21 בפברואר 1912

צהריים

הציגו לפני את ה“בוסתנג’י” הנזכר. גמרתי אומר שלא להתלוות אליו. אוכל לבקר בגנים בעת קבּלת הסחורה. אולם ברא­ש־וראשונה יש להימנע מלעוות את המחיר. לכן אני מטיל על אותו איש את כל ענין הקניות. הוא טוען כי דרושים לפחות שלושה ימים כדי להשיג ולאסוף הכל.

מכיון שעצי־תות אינם מצויים כאן אני אומר לנסוע לביירות, עוד הערב, ובעוד הם מאספים את הסחורה בדמשק אסיים מלאכתי בביירות.

21 בפברואר, 1912. ערב

היום קניתי גם שומשמין.

[להלן דיון בסוגי השומשמין ומחיריהם, ובהפקת שמן לסוגיו ולמחיריו, וכן עצירתו בשמונה בתי־הבד שבדמשק.]

אם כן, דמשק יוצרת 57.600 רוטל²⁵ שמן־שומשמין בשנה. הפסולת מן הייצור [כּוּסבה], שבּה משתמשים בהצלחה בלוד וברמלה להאכלת הבהמות (בעיקר הגמלים), מנוצלת כאן סתם כדלק, ואני שואל את עצמי אם אי־אפשר, באמצעים טכניים משוכללים, להשתמש בה בתעשיית הסבון, ואלם סבורני כי השׂכר ייצר בהפסדו, כי בגלל כמות החומר המוגבלת אין כל סיכוי בקנה־מידה חרשתי.

נוכחתי לראות כי לא תיארתי ולא הבאתי מספרים על בתי־הבד. חסרון זה אנסה למלא בחזירתי מביירות, כי מנוי־וגמור אתי לצאת בחצות.

תחנת־הרכבת של שטוֹרה, 22 בפברואר, 1912

ירדתי הבוקר ב־6, במעלקה, הידיים תקועות כמעט בכיסים, כי לא היה שם חם כל־עיקר! מה־גם שהייתי צריך לעשות דרך די ארוכה במרכבה עד שטורה כדי לחפש את אדון גוטמן, העובד בבית־העסק של סלים ד. בולאר. העגלון טעה בכתובת והורידני אצל האחים בראן, אף זה בית־עסק ליינות; ואגב, “הטעות המקרית” היתה מוצלחת מאד והמזל האיר לי פנים הפעם.

משפחת בראן זו, שמוצאה מבּוּרגוֹן, יושבת בחבל מאז 1868 – השנה שבה בא אבי המשפחה לעבוד בסלילת הכביש ביירות־דמשק. אחרי־כן עבד כחמש־עשרה שנה כמנהל חקלאי בחווה של דרוויש־פחה, חווה שנודע שמה בסביבה.

אולם האומר בורגונדי אומר כוֹרם, ובראן־האב לא משך ידו, כמובן, מלטעת כמה הקטארים גפני־יין. והללו התרבו שנה־שנה עד שהיו לאחוזה נאה, בעלת כרמים יפים וסידורים טובים לעשיית יין, הנותנים בכל עונה 300 – 200 אלף ק"ג יין שולחני, אדום ולבן, וכן ערק. טעימים למדי.

בראן הזקן הכּה כאן שורש, וכיום העסק מנוהל על־ידי האדונים פוֹל, לואי ופייר בראן. הצעיר בבנים יושב בביירות, שם מחזיקים האדונים האלה חנות. שני היותר מבוגרים “מיצרים” בשטורה. מר פול גמר את חוק־לימודיו בצרפת, ושלושתם שירתו שם בצבא. קשרים אלה אל המולדת יכולים לבאר מה טעם אחרי יובל־שנים בסוריה עודם כל־כך צרפתים, לאמור: מסבירי־פנים, מכניסי־אורחים ונעימים ביותר. כלפי נהגו באדיבות שאין למעלה ממנה.

בבואי כבר השגחתי – אודה ואתוודה, לא בלי צער – כי הגפנים זמּוּרות. היה זה ה“מדוע” הראשון שהצגתי למר לואי בראן אשר קיבל את פני. ואכן הבעתי לו את תמהוני על החיפזון הזה, בחבל כל־כך קר. איש־שיחי ביאר לי כי החסרון בידיים עובדות הוא שמאלץ אותם, בראש־וראשונה, להקדים מאד בזמירה. מאידך גיסא, נראה כי למרות האקלים הקשה, לפי היחס, הליבלוב כאן מקדים מאד; אני מוציא מכלל זה את האביב השתא, שהוא קר שלא כרגיל ומזכיר את השנים 1910 ו־1911, שבהן הגיע הקור ל 18º ואפילו ל־26º מתחת לאפס, ואף־על־פי־כן גפנים שהתכסו בשכבה עבה של שלג עשו ניצנים והוציאו עלים, כרגיל.

אנו מסיחים על ענבים ועל זניהם, ומר פול בראן, שהגיע לפני זמן־מה ומצטרף לשיחתנו, מבטיחני כי אפשר לאסוף בחבל לא־פחות מ־80 – 75 זנים של ענבי־מאכל וענבים לעשיית יין ולצימוקים. באותו מעמד התחלתי לערוך את רשימת הזנים הללו, וכיונתי את השיחה בצורה כזאת שהאדונים הללו הביעו את צערם על כי לא פניתי אליהם חודש־ימים קודם, כי הזמירה קרובה עכשיו לגמר. אולם הם ישלחו בעלי־מקצוע לשוטט בסביבה כדי להשיג מכל מה שעדיין נמצא. בקושי הבלגתי על שמחתי.

הבעלים הוליכוני לתור את האחוזה: פלג־מים יפה, מטע־צפצפות צעיר אך נאה, מבטיח הרבה; הם הורו לי באצבע על הכרמים, המשתרעים עד גבול השלג.

באחוזה עצמה תמצא מכל אשר תאבה נפשך: עצי־דולב רבי־שנים, עצי־תפוח שנגזמו יפה, ואגסים נאים; הכל מעיד פה על איזו מסורת של עבודה וטיפול, מצד האנשים בעלי־רצון, שלא באו כדי לנצל ובינתיים הם אף “מעניקים”.

פרטים למוֹתר. אשתדל ליטול מן הכל, בחזירתי. אציין רק את ה־ Acacia Triacanta ²⁶ שעליו אומר מר פ. בראן כי הוא הגלדיטשיה האמריקאית. אין לו עלים ולכן איני ידוע אם זוהי באמת שיטה, אולם התרלמילים עולים לאין ערוך (בתורת מספוא) על ה־Prosopis dulcis,²⁷ ואעיז לומר (איזה חילול־הקודש!) – אפילו על החרוב. נוטל אני תרמילים, גרעינים וענף – בשביל הגדרה והרבּייה. הענף בייחוד מכריז על טיב הצמח. אילן זה, על קוציו המסתעפים ומאיימים, העולים הן על הגזע והן על הענפים, יוכל לשמש, אם יטעוהו ברווחים של 75 – 60 ס“מ, משׂוּכה מגינה (ואפילו תוקפנית) אידיאלית; אם יטעו את העצים ברווחים של 50 ס”מ זה מזה, בשתי שורות, במחומשים, ובין השורות ריוח של 50 ס"מ בו תישתל שורה של שיטת־המשוכות ייראה הדבר מרהיב־עין במאד. וכבר אני רואה בעיני רוחי את הערבים חדלים בעתיד לגנוב הודות למשוכות הללו המשליטות מוסר.

נפרדתי מבני משפחת בראן, וכבר הננו ידידים מצוינים, ואנו מבטיחים זה לזה להמשיך ביחסי־רעוּת.

ביירות, 22 בפברואר 1912

אני חוזר לרשימותי על שטורה, שהופסקו לדאבון־הלב בגלל בוא הרכבת, שבה אמרתי לנסוע לביירות.

בצאתי מאצל משפחת בראן סרתי אל גוטמן. הוא קיבלני בחביבות והחל המעיט דמותם של שכניו. התיחסתי לדבריו כפי ערכם: צרות־עין של מתחרה ויריב, אשר דעתו על עצמו טובה כל־כך עד שאינו בן־חורין עוד לחשוב טובות על רעהו.

בחברת ג. ביקרתי את המוסד של הכמרים הישועיים, בעין־זחלתה. כלי־הקודש האלה, המחזיקים “בית־יתומים חקלאי” (you bet),²⁸ יש להם גם משתלות במוסד שלהם.

מצאתי אצלם רק משאריות השנה, ומכיון שמטרתם בעיקר להפיץ כאן זנים שהם מביאים מצרפת, לא מצאתי בזה ענין רב. אף־על־פי־כן, לקחתי מחירון שלהם. המוצלח אצלם מכל הם הארזים (ראיתי בגנם פרטים כלילי־יופי בני 30, דלבים גידולי־משתלה, בני 3, המצויים לכל דורש).

הסברתי (כמובן) לראש־המנזר את מטרת התחנה שלנו²⁹ והצעתי לו את שירותנו בכל דבר שיוכל לעניין אותו, והוא ביקש ממני, באותו מעמד, רכבים מעצי־הפרי שלנו.

בחזירתי אולי אקח מהם משהו, אם אספיק.

הגעתי לביירות בשעה מאוחרת וכבר לא יכולתי להתחיל במאומה, מה־גם שאני זקוק מאד למנוחה. הישועים שבעין־זחלתה אין להם עצי־תות, והכל מיעצים לי למלא את צרכי בביירות. כשעברתי על־פני עין־סוֹפר ועאלי ראיתי גפנים לא זמוּרות, אולם אלו בעיקר מזנים שמיועדים לעשיית צימוקים. וכשהאחים בראן מבקשים 3 – 2 ימים כדי לשוטט בכרמים בגליל, שהוא בחזקת נחלתם, מה אעשה בחבל־ארץ בלתי נודע, המכוסה שלג, אנוכי הזר, שהסורים המהוגנים לא ידירו עצמם מלרמותו על כל צעד ושעל? לכן החלטתי לא לצאת אל המקומות הנידחים האלה, ובסופו של דבר אני מבכּר לפנות אל בראן. צרפתים הם, ומכיון שהבטיחו –אפשר שיקיימו.

ביירות, 22 בפברואר 1912. ערב

מצאתי היום את סוחר־הסוסים המכובּד והחביב דרוויש אראנוח, ידידו ושותפו של סעיד אגא, שקיבל המלצה עלי.

שׂמנו פנינו לשוק שתילים (“סוק מועלמין חוּדרג’יה”), ושם, אחרי קצת עמידה על המיקח, קנינו ב־15.30 פ.³⁰ מאה שתילי תות, מזן נהר־אל־כּלבּ, וב־32 מן הזן נואעיר. שני אלה משמשים פה כנוֹת להרכבת תותים.

[להלן פרטים מספר על גידול הכנות וייחודן ועל שני זנים אחרים הקפריסאי והדאמורי, וכן על משלוח 150 שתילים באניה – לחיפה.]

בכך הנה גמרתי הכל. כשאגיע אל המנוחה אשתדל להפיק לקח מן ההסתכלויות בדרך ולהשקיף על הדברים באופן יותר רחב ממה שיכולתי להביא ברשימות האלו, שמן ההכרח קצרות הן מפני שנכתבו אגב מסע וזמני, ובעיקר סבלנותי, היו בצימצום. עכשיו אני חוזר לדמשק, דרך שטוֹרה, כדי להדביק, ביום־שלישי, את משלוח התוּתים שלי בחיפה.

שטוֹרה, 24 בפברואר, 1912, צהריים

עכשיו נפרדתי ממשפחת בראן, ואני מרוצה כמו נסיך (בשעה שהוא מרוצה).

האנשים הטובים האלה עשו כל מה שביכלתם כדי להיות לי לעזר. מנהל העבודה שלהם, המכיר את הסביבה כמו את כף־ידו, חיטט ומצא, ואני לוקח אתי 18 זנים של ענבים – התחלה נאה מאד. וכשאני אומר כי משפחה זו השתדלה בפשטות לעזור לי הגדתי רק מעט. וזאת עשו בצורה נחמדה, ואף התירו לעצמם לנהוג בלוקסוס צרפתי מעיקרו – כשנהגו אתי בתשומת־לב עדינה, וכאשר הובילוני שוב לתור בנחלתם, כה הרבו להגיש לי דברים נחמדים במתנה עד שבמשך הזמן התחלתי לבקש מה ששכחו להציע לי. האדון פול בראן הציע לי שׂיחי־ורדים, מן הזנים “פראנס” ו“בוּרבּוֹן”, ומרת בראן טיפסה כדי ללקט למעני זרעי סוֹפוֹרה יפאנית [Sophora japonica], לילך לבן, “כדוריות שלג”³¹ – מה לא הגישה לי? נבוך הייתי, היו שם שיחי סמבוק שלרוע־מזלי היו כבר מכוסים עלים – לולא כן!… ואולם אם היפה בנשי־תבל יכולה לתת רק מה שיש לה, אין לומר מכאן כי חובה היא לקחת ממנה הכל. רחוק מזה: מוטב להשאיר משהו כדי שהצד־שכנגד לא יחשוד (או לא ירגיש) ברעבתנותך, וכדי להעניק לעצמך… ממנעמי הנוחם.

ובכן, אמרתי שהייתי מרוצה, והיום יצאה השמש לסקירה כללית של הלבנון ומול־הלבנון. סבא־חרמון לבש את מדיו החגיגיים: לובן־כסף, פסי־ערפל סגולים, וציציות־תכלת. ג’בל־צנין העצום הוא כמו איזה בעל־עגלה שלבש חליפה חדשה… פה קרני־השמש רוכבות על משברי־מים משתפכים, צלולים, השוצפים־דוהרים ומחליקים אל ה“בקעה”, לקראת “תהלוכת־הצהריים”³² החגיגית. הוי ה“בקעה”! מה־נהדרת־ליופי היא הפרחחית, זו רבת הצבעים המשתנים. בחיוכה, עין הוורד והפז, כמוה כמקדש לאלילים ולעשתורת – זו מאהבת־השמש הגדולה. וכליווי למראה המשובב את העין תישמע נגינת הנחלים הפוחחים, הנמלטים סוף־סוף מיצוּע השלג, בו נכלאו בינות הרים, במשך כל החורף, והם מצווחים משמחה, פורצים בצהלות־צחוק, מקנטרים את ההרים ומזנקים אל השפלה, להקביל את פני האביב. ומתעורר הרצון להתמודד אתם במירוץ, להתאחד עמם, להיות לשלג הנמס, למים המקפצים, לקרני־השמש המזהיבות, ולעשב המרטיט מתשוקת־אהבה. נדמה לי לפתע כי צעיר אנוכי (כן, צעיר!), כי מוזיקאי גדול אני, כי צמחו לי כנפיים. הה, אילו כינור היה עמי כעת!…

השעה כבר 11! אוף! השיפוע תלול, ודומני שאני מחמיץ את הרכבת, שהרי היא יורדת מגבהים, הממזרת!

תחנת־הרכבת של ג’דידה

24 בפברואר, 1912

הרכבת כמעט חלפה מול חטמי. כולי עייף עדיין מן המרוצה שרצתי. למזלי, הקדמתי ושלחתי את המטען לפני כן, ורק הלבנונית הצעירה, שנשאה את שקיק תרמילי הגלדטשיה שלש־הקוצים, לא הגיעה למועד. הרכבת זזה, בעוד אנו מנפנפים זה לזה אותות אין־אונים מרחוק. פרידה מדאיבה; תרמילי המסכנים.

דמשק, 24 בפברואר, 1912, ערב

כשירדתי בשעה 5 בקירוב, בתחנת־הרכבת “באראמקה” בדמשק, השתוממתי למראה המון הראשים המצטופפים.

“אם לקבל את פני באו”, אמרתי לעצמי, “הרי כמה מהם מיותרים”.

מיד ראיתי לי לחובה להיודע מי האישיות החשובה שלכבודה התקהל ההמון הזה. איש־שיחי השיב לי בלי היסוס כי בשעה זו האיטלקים מרעישים את ביירות בתותחים.

חשתי העירה, ולבי אינו מאמין. והנה בדרכי התעוררה בי הרגשה ממין זאת שפוקדת אותך בשעה שבּספינה העומדת לצאת לדרך מתחלפים הריטוטים החרישיים בפעימות ברורות של המכונה. או אם לתאר זאת בקנה־מידה יותר קטן: לאחר שכלב משמיע נהמת־איום יפשיל את שפתיו לחשוף שיניים. ריח של מהומות היה באוויר: אך ייראה החמור – מיד יקראו אחריו הכל בגרון. החדשות נתאשרו; לבטח התרחש משהו, אולם קשה להגדירו בדיוק, בגלל ההגזמות המובהקות; ובכן – תוקפני הרצון לחזור ולעלות לרכּבת ולשוב לביירות, וזאת משני טעמים: קודם־כל, שתילי־התות שלי מתעכבים בדרך; ואם באמת מתרחש שם דבר רציני תהא זו שפלות שאין להביעה במלים אם לא אחזיר את בתו של ברמן דרך דמשק, שהרי זו הדרך היחידה, אם הושם מצור על הנמל, או אם סכנה מאיימת עליו.

זני הגפנים

[להלן רשימה של 17 הזנים שאסף אבשלום בסביבות שטוֹרה, כשמותיהם בערבית, בלווית ציונים על תכונותיהם והשימוש המיוחד הנודע להם]

1914

יום א', 18 בינואר, 1914

לכבוד

מר א. אהרנסון

מנהל

מורי ורבי,

אוורקה!

ישבתי וכירסמתי את ציפרני (ולא על דרך המליצה), ובאמצעי הנעים והנוח הזה חפצתי לבחור איזו צורה או דמות עלי לתת לרשימות האלה.

ציפרני היו כלות והולכות – ועדיין לא העליתי בדעתי על מי מסופרי־המופת אשליך יהבי! שיויתי לעיני רוחי את זכר מולייר, רב־מג בצורות ובציורים, והנה בעצם ספקותי נגה אור ויצאה בת־קול ותאמר:

“אין לגבּב ראפורטים עמוסים מלוּמדוּת. לכתוב מכל הבא לעט, ולשלוח את הרשימות (בלי לעיין בהם שנית ולהתחרט). הדואר פועל והרשימות תהיינה איגרות”.

כולנו בלי יוצא־מן־הכלל, כל ימי־חיינו, טבועים באופי מיוחד לנו, שאותו אולי אנו גוררים, לא פעם במורת־רוח, בכל אשר נלך. לעתים רחוקות יוכל אדם להיחלץ מידי העריצה הטרדנית הזאת ושלטונה תקיף באותה מידה שאין לאדם הכשרה מוקדמת – כמוני אני – שיכולה להקנות לו אובייקטיביוּת מספקת כדי שיטשטש את המיוחד שבו ויפנה את המקום למדע.

ובכן אליך אכתוב, ואני סומך על סגולת לבּך המבין (ואני יודע את אשר לפני) ביחס לכל ההשמטות שתתגלינה ברשימות המקוטעות והצרות מדי, ואת יהבי אשליך על סלחנותך, כל פעם שיימצא כי אחדות מהן ארוכות מדי ותמיד – אהה! – גם טפלות.

אם דרך־מקרה יעלה פעם על דעת מישהו מלבדך הרעיון המקורי לקרוא אותן, הריני בוטח בהם שיעצמו עינם ואף יקפצו את שפתיהם לגבי העניינים האישיים, וכמו כן על הבחנתם הנבונה כדי שישימו לב אך־ורק למה הנוגע אליהם. אמור מכאן כי חפץ אני להימצא בין “הפתקים הקטנים” שלך… ומוסכם הדבר גם מוסכם – האין זאת? – כי כל הקרבים אל “הפתקים” הקטנים האלה, בהווה כבעתיד, כולם שומרי־סוד ואנשי־בינה.

לאחר ההנחה הזאת, כמו שהיה המורה שלי למתימטיקה אומר, הבה נעבור אל עניינינו.

אתמול, השכם בבוקר, ירדתי מן האניה רענן ושמח, בראותי סימן מבשר־טובה בשמש המאירה את פניה הגלויות אל המפרץ השקט ואל הירכתיים (אם יורשה לי להתבטא כך) של הר־צנין הלבן והמתנוצץ. יש לחשוב כי סימנים מבשרים אלה פניהם כפני הדור, כלומר – מכזבים הם. אני סר למכס, ובעודי מוסר לסַפן את חפצי, שכבר עברו את הבקורת, כדי להעמיסם במרכבה, והנה נשמע נפץ יריות. מהומה, ערבוביה, מנוסת־בלהה, הכל דוחפים זה את זה. ברחוב הסואן מאדם ניתך מטר יריות. גם המשטרה לוקחת חלק במערכה. היה זה “ויכוח קטן” בין הסַפנים: 3 הרוגים, 5 פצועים. אני חש אל החלון ונוכח שם לראות כי הספאגנוּם שלי איננו. אני חוזר על עקבי, נושא־ונותן, מתיאש. שום דבר אינו מועיל. אני מבריק אל שמואל (סם).

אני מנסה עוד פעם את מזלי וסר אחרי־הצהריים אל הקולג' האמריקאי. שם קיבל את פני האדון מולר, מורה לבוטאניקה, בחור חביב מאד אולם עול־ימים. תיניתי לפניו את צרותי ולא חסכתי טירחה למצוא חן בעיניו. והבחור הטוב ההוא הראה רצון רב להיענות לי ולהיטיב עמי. לאחר שנמלך בדעתו, פיקפק, שקל בדבר לכאן ולכאן, אמר לי לבסוף: טוב אפוא, אגש ואציץ במעשב; אולי אוכל לתת לך כמה… יחידות. הסברתי לצעיר הנדיב כי יש עמנו שקים מלאים, כי אני זקוק ל־2 – 1 ק"ג וכי בעוד כמה ימים אגיש לו במתנה 100 גר'.

מכאן נקשרה השיחה. חקרתי אותו על החווילה של מורל, ואיך אפשר לבקר בה. כמעט אין לו כל מושג: “אין בינינו שום יחסים, המקום נמצא בקצה השני של העיר, ותבין – האדון ההוא קאתולי”.

אם אני מבין!… הרי זה הצפון מול הדרום, הקאתולים מול הפרוטסטאנטים.

אעפ"כ מודה האדון מולר כי הם מחליפים ביניהם צמחים לפעמים, אולם לעתים רחוקות. הוא מפנה אותי אל שני אדונים העובדים בדואר הגרמני, בטענה כי הם יודעים יותר ממנו בנידון זה.

ימינה פנה – אל הדואר הגרמני.

ב־K.K. Deutsches Postamt. האדונים האלה הבליגו בקושי על חרון־אפם. כיצד? איככה זה הרהבתי עוז בנפשי לשאול את פיהם? וכי איני יודע כי האדון מורל הוא צרפתי, והמה “K.K. Deutsche.”?

הברנשים האלה נתנו בי מבטים יורי־חזיזים. הקודם גדר את עצמו באמונתו הדתית, ניחא. אולם אלה, במחילה, התבצרו בחומת הגרמניזם! קום ולך אפוא אל הדואר הצרפתי. מכיון שמשחק־הילדים הזה שיעשע אותי – סרתי שמה. הסתערתי ישר על המנהל, שאלתיו בלי שום הקדמות:

“האם מכיר אתה את האדון מורל? איך אוכל לראותו?” – כן, אני מכיר אותו היטב, עם מי יש לי הכבוד לדבר?

הוא מביט בכרטיס הביקור שלי ובשם הגרמני, שומע אותי מדבר צרפתית וכנראה מבקש לתהות על קנקני: “האם אתה צרפתי?” לא". “גרמני?” “לא! לא! יהודי אני”. “הה!”… (הוא קופא) נימוס צונן.

“האדון מורל הוא צרפתי זקן ודי משונה, אבל איש טוב וחביב. לך אליו, והוא ודאי יקבל אותך”.

תודה, אדוני. צרפתי – מה־טוב. משונה – אדרבה. אופי משונה לא הזיק לאיש מעולם, ולא אחת מזווגת עמו חביבוּת.

עליתי על משכבי ובמחשבתי תכנית מוגמרת: לסיים במקום שבו הייתי צריך להתחיל ולגשת ישר למטרה, בלי דרכי־עקלקלות.

ובכן הבוקר, בראשון בשבת, בשעה עשר בקירוב, הרמתי את מקוש השער הכחל של החווילה והקשתי בלחש, “שומשום, היפתח!”

שלושה כלבלבים זעפנים אך מעוררי־חיבה הריחו אותי ברטינה, ושוערת – פחות נחמדת – פתחה את הפשפש, שאלה לכרטיס־ביקור, הגיפה ונעלמה. לאחר חמש דקות הוזמנתי פנימה. הקץ לאקדמות. בחווילת מורל הנני.

מר מורל הוא גבר בשנות השבעים, שלמרות גילו לא נס ליחו והוא זקוף, רענן, ער. גבהו למטה מן הממוצע, יש לו כמה פגמים בהיגוי, דיבורו מהיר.

בהוראותיך על המסע הזה אמרת: “אוסף נאה של אקליפטוסים לפני עשרים שנה, שכיום נשחת”. לטוב־המזל רק מחצית הראשונה נכונה. מר מורל מתמסר כאן לעבודתו זה 27 שנים, כי התחיל בה באוקטובר 1887. די להציץ על כל הנפלאות האסופות פה, על הטיפול שאין בו דופי, על התוויות המכוסות תמיד רישומים של שפע פרטים, פרי הסתכלות עצמית, די להיוכח בטיפוח, המגיע עד כדי קפדנות, עד כדי גנדרנות, כדי להבין מן ההצצה הראשונה כי אין זה הרבה להקדיש את החיים במשך חצי יובל־שנים כדי להשיג את כל אלה, ומיד יזדקרו לעין עוז־הרוח, האהבה והחכמה שצריכים להשקיע בזאת כדי להצליח.

מר מורל הוא מלומד, ומלומד מן האסכולה הצרפתית הטובה והישנה… מכיון שנתפס לרעיון, ונתפס לו כמאמין, כמלומד וכצרפתי, ידע להקדיש למען הרעיון את זמנו, את עבודתו ואת כספו, למען אַפשר לו את ביטויו הכי פיוטי הכי שכלי והכי מוחלט.

כמי שהיה בשעתו חבר בחברה לאיקלום עלי חיים וצמחים בפאריז וזמן ידוע היה ספרן החברה, לא הפסיק מעולם את קשריו עם ארצו; הוא מבקר בה בכל קיץ והוא מחליף מכתבים עם החברה, עם המוּזיאון למדעי־הטבע, ועם רבים אחרים. מכיון שברי לו כי בלי הסתכלות אין דעת, הירבה מאד בנסיעות, כמדומני, כי מאז שיחתנו הראשונה הזכיר את יפאן, אלג’יריה והודו־סין. ומכיון שמעל לכל הוא חובב את ההדסיים (myrtaceae), הריהו מכריז באזני מיד על חיבתו המיוחדת לאקליפטוס, והוא מבאר לאמור כי קודם־כל ברי לו שזהו האמצעי המעולה וכמעט היחידי למלחמה בקדחת ובזכות צמיחתו המהירה הוא מסוגל להיות גורם ממדרגה ראשונה בנטיעת יערות. לכן גמר אומר להיות למפיצו, למבשר בשורתו, כדבריו.

כך אנו מתחילים בטיולנו בשדרות הנהדרות, אשר בשוליהם של סגליות, של ורדים, של איריסים וצמחי־נוי מזן אל זן, על יפיים הקודר של מחטיים שונים, פורש בהן כנפיו בכל, בפזמון חוזר… האקליפטוס.

האדון מורל מפרש בשמן של השדרות האלו, שכל אחת מהן הקדיש לכבודו של אחד ממפיצי האקליפטוס. הנה כי כן, שדרת־רוורי, שעל שמו קוֹרא הזן רוורטיאנה (Raveretiana), ואשר לפתע דבק בגידול־דגים, דבר המעורר צער צורב למדי בלב מארחי הנחמד. והנה שדרת־לריטייה, וסמוך לקשת בסגנון יפאני־שאטיסטי מתנוסס שמו של Labillardére הרשום על קליפתו של אקליפטוס. אשר לאילנות עצמם, הרי אם גם מחדרה אני בא – מושבה שאינה חסרה עצים יפים – הנני מוצא פה אילנות המעוררים כבוד והתפעלות.

בחווילה מאה־ועשרים זנים. השטחים כאן נפרדים לתחומיהם, ואנו עוברים בלא יגיעה, אגב שיחה, מזני אוסטרליה לערוגת שיחי־סאוואנה וממקסיקו לסיביריה.

דבר אחד חדש כאן בשבילי, שבלי ספק היה מעורר צחוק אצל רבים מאנשי שלומנו, הוא… השקאת האקליפטוסים בקיץ. ואכן דומה הדבר כי סובלים הם כאן מן היובש וצריך להשקותם, על אף ההוצאה המרובה.

אולם דבר זה נראה טבעי וגם נעים לאיש הזה, המכריז בפירוש כי מכל המצאות האדם ותגליותיו האקליפטוס הוא המועיל ביותר. הוא אף פירט את טעמיו ונימוקיו בעתון שערך משאל בשאלה איזוהי התגלית המועילה ביותר. ואגב בתחום הווילה בל יבוא ובל יימצא שום צמח המביא הכנסה או הנחשב כזה; “לא כרוב ולא משמש העלולים למשוך גנבים”, מכריז בעל־הבית באזני. “היה פה עץ־משמש אחד־ויחיד שהגנן שלי התענג על פריוֹ. אני לא טעמתי ממנו מעולם, כי אינני נמצא פה בימות הקיץ. רוח־סערה עקרה אותו, ואני שבע־רצון בהחלט”.

אנו מבקרים בחממות, ואני עומד מולן מלא התפעלות ומר מורל מכריז לפני כי יוכל להראותני דבר עוד יותר נאה. אנו שמים פנינו אל החווילה. סגנון מאורי פרימיטיבי מושלם באמת, בלי שום פרט פוגם או יוצא־דופן; הכל כאן בשיווי־משקל להפליא.

נכנסים בפתח אשר משני צדדיו גרם־מעלות כפול, המוליך אל הקומה הראשונה ממנה נראו שדרות של קשתות יפות מסודרות בצורת כוכב. אז נכנסנו לחדר לא גדול שמבנהו כעין אכסדרה של עמודי שיש לבן ובה צמחים שיפיים מתבלט לנוכח הצל המשַווה להם מראה כמעט שלא מעלמא הדין; על כרכובי העמודים פרוטומות־שיש קטנות, ומימין – קאפלה קטנה, עדי ממש. הגברת מורל פרשה על המזבח מפה לבנה, וזה דבר היחיד היוצא דופן בפינת־מחמד זו ביפיה השישי הטהור והשוקט.

האדון מורל הוא צרפתי וקאתולי, ומכיון שאנוכי אינני לא פרוטסטנטי והשבח־לאל לא גרמני, אין זה ממעט מדמותו בעיני. אדרבה! ואולם פרט אחד עושה עלי רושם גדול. פרוטומה של הקיסר [נפוליאון] ושני צילומים שבהם נראה הפרופיל שלו במסגרת אליגוריה של נצחונותיו. מאז־ומעולם עורר בי הקיסר התפעלות וחיבה, ולשאלה הראשונה שהצגתי לו הודיעני שהוא עצמו בונאפארטיסט נלהב. גם זו לטובה.

אל מול יפי הצמחים נאלמתי דום מרוב התפעלות. אמרתי רק כי היטב אבין דרך זו לתת כבוד לאלוהים. ראיתי עלים כה חינניים, עדינים, מוארכים, יפים, עד שברצון הייתי מושיט את אצבעותי ללטפם, אולם עיני נתקלות בכתובת:

ומתחת לה תרגומו של מר מורל לצרפתית, לאמור:

יצאנו והוספנו לדבר במשך שעה ארוכה למדי… נדברנו להיפגש ביום־המחרת אחרי־הצהריים כדי לעשב ולהכין אוסף אקליפטוסים. מביע אני את צערי הרב לפני האיש החביב הזה על כי אין ידיעותי מספיקות לי להפיק תועלת מרוב הדעת והחכמה השופעות מדבריו, ומכיון שאיני מצטיין בסגולת הדיפלומטיה הכרזתי באזניו כמה רוצה אני שתקשרו קשרי־היכרות, אף הבטחתיו כי שני הצדדים ימצאו בזה ענין ועונג.

הוא מהרהר בדבר. הואיל ואינו מרבה לקבל אורחים, הריהו מפקפק זמן־מה ובסופו של דבר הוא מחליט. הוא ביקר בכמה מוסדות יהודיים בארץ, ופעם גם הכיר “אחד מן האדונים האלה” (שוב לא יזכור את שמו) אשר בא לבקרו בשכבר־הימים. לעונג יהיה לו להכיר את המנהל שלי; יבוא־נא באחד מימי שני־בשבת; הוא עצמו יוצא לצרפת לא לפני חודש מאי.

שומשום נפתח; הרשות בידי לעשֵב; השגתי לך ראיון שבו חפצתי מלכתחילה בראותי את כל היופי הזה…

יום א' בערב, 18.1.1914

זה־כבר ירדה השמש מן השמיים הזכים לחיק הים הדומם, הכחול. כבר מנצנצים כוכבים, ואני מציץ בהם מבעד לחלון הפתוח כנשקף אל הים ומהרהר במה שראיתי ושמעתי.

קסם עז תפסני, קסמה של צמחיה שקובצה בכוחו של רצון ברור, מקורי ומלא טוב־טעם. גן יפה מגביר ומחזק תמיד יופי של ארדיכלות³³ נאה, אולם בעיני תמיד הוא נעלה עליה; מה־רבות כאן הציפרים הקטנות האפרפרות, חסרות־צבע כמעט, המקננות לעתים בקנים נחמדים־להפליא, ויכול אדם לשַׁוות למלונה הכי דלה, קסם של צל ומסתורין אם אך יידע לברוא בתבונה הרמוניה (ומדוע לא סימפוניה?!) באילנות.

אולם כאשר אדריכלות בעלת הבעה תאַווה לה משכּן בחיק ירקוּת פורחת וקסומה מטופחת ביד אמן ואוהב או־אז, לא תדע עוד אי־זה הוא המקדש, אם הארמון או חומת השיחים, ולבבך יתמה אם העצים – או עמודי השיש, אם הוורדים – או הקישוטים כעין־השושן, הם ההמנון או ליוויו.

הניתוח השכלי מפנה מקומו לחדוה ולהתפעלות; הצירוף יתבקש מאליו, צלול וברור. כדי ליצור את אלה, בתנאי התרבות, דרושים:

א) זהב – וזה הן יימצא;

ב) דעת – ואותה ייתכן לרכוש;

ג) זמן – וכאן הקושי יותר גדול, כי כל מעשי־ידי־אדם לא יועילו להוליך את הישיש נושא שעון־החול למעלה מ־24 שעות ביממה.

ד) איש מוזר־אורַח, בודד, נלהב, מתבדל, המדמה כי חזון תשוקתו הוא־הוא העולם.

נהר אל־כלב, יום א', 25.1.1914

פינת־חמדה היא קשת המפרץ בה עוברת הרכבת מבּיירוּת עד הנה. ראשית – מים בכל מקום. וכמדומני יישוב־צפוף מאד. וכאשר תתוסף למים יד אדם, יבוא השאר מאליו. השאלה לטיב האדמה היא רק שניה־במעלה. ואגב, אדמה זו גם מראיה נאה.

וזאת ארשום על המטעים:

בין עצי־התות עולה חיטה יפה מאד, גבהה 30 – 25 ס"מ, ושדות פול נאה שכוּלו פורח. התות, כמובן, הוא המושל בכיפה. גדודיו הצפופים פושטים במדרגות ההר. אולם אין דבר יותר מכוער מן המטעים העלובים האלה. העצים אשר הריוח בינוני ביניהם כ־1.25 מ', אין להם צורה אחת. קורה בת מטר אחד לכל היותר ועליה נוף, אם אפשר לכנות בשם זה את ענפי הצמרת הזמוּרה. עצים אלה נראים כגיבנים וכאילו כרתו ראשם.

בחבל זה שקל להשקותו נראה שמתחילים להזניח את התות ושממעיטים לטעת ממנו מטעים חדשים. מתחרים מסוכנים באו מקרוב ויתיצבו במערכה (פשוטו כמשמעו)… השגחתי בתפוח־הזהב ובלימון.

לפני שנתיים כבר נדמה היה לי כי יש סכנה שסביבות ביירות תהיינה למרכז של גידול תפוחי־זהב, והבוקר יכלתי לאשר כי אמנם התאמתו חשדי. בכל מום נטיעות צעירות: בגני־הירקות, בפרדסים מיוחדים, ובין עצי־התות.

נדַמה למטעים האלה את העצים הזקנים המעטים שבקירבת העיר – קורתם ישרה וגבוהה, צורתם נאה, והם נטועים ברווחים הגונים לערך, אולם בפרדסים החדשים אין מזה כל מאומה. נוטעיהם למדו בבית־המדרש של יפו, וכסורים טובים רצו להגדיל עשות: הם נוטעים את עצי תפוחי־הזהב ברווחים שווים לרווחים שבין עצי־התות. בכל־זאת נדמה לי כי את הקורה הם מגביהים יותר, כי לולא כן אי־אפשר היה לעשות כל עבודה בין העצים.

ליד אחת התחנות ראיתי פרדס המוגן מצד המסילה בגדר גבוהה כ־2.50 מ' בנויה אבנים יפות ומעוטרת כרבולת משברי־זכוכית. והנה, פרדס זה מראהו כסנה־ענק בין סבכים עבותים.

במטעי־התות שנדונו למות נמצא ליד כל עץ שתיל ת“ז, האורח הבלתי־קרוא ליד בעל־הבית המחכה לקצו. במטעים אחרים משמשים עצי־התות המומתים סמוכות לת”ז.

הזן השולט בפרדסים הוא הצידוני (צַיידה). בכל־זאת כבר ישנם שם שמוטים די הגונים – מכאן שהפרי טוב למשלוח. אינני אומר כי ביירות תופיע בשוק מחר, אולם טוב להביא זאת בחשבון: מביירות לבדאיה (התחנה הקודמת לנהר אל־כלב) מרחק 10 או 12 ק“מ, וזה רק מצד האחד לעיר, והרי אם נחשב את הקוטר לאזור הפרדסים של יפו החל משייך־מואניס (ירקון), למשל, ועד יאזור אין בו 10 ק”מ. ועוד: יפו נטועה יתר על המידה. אין לחכות כאן לאפתעות (אינני מדבר על המושבות ועל הקרקעות מצפון לירקון שנוכל עוד לקנות), אולם כאן אם יתחילו להמיר את התות – כמה תשתפר עליהם נחלתם!

נקודה עיקרית:

ביירות, בגלל חיבורה לדמשק, חולשת בנקל על מסילת־הברזל החג’אזית. אמנם בעוד שנתיים, כשיפתחו את קו חיפה – לוד, ישתוו כוחותינו, ובכל־זאת אבן־נגף היא זאת ביחס לשוק המפוקפק וההפכפך אשר לאקספורט הת"ז היפואי. ברור כי עם התרחב שטחי הפרדסים יוסיף המין להתנוון. סגולותיו שאינן קבועות ביותר תאבדנה. חיש־מהרה יירדו טיב הפרי ומחירו.

גידול הראוי לשימת־לב הוא קנה־הסוכר. החל מביירות הוא חשוב מאד ויש מקומות שבהם הוא כמו יער ממש, ודבר זה מסייע להגביר את הרושם כי ארץ־בצות היא זו.

שמתי לב למרחק המיצער המפריד בין המטעים ובין הים: כ־60 – 50 מ' לכל היותר, האם הסיבה היא השקט השׂורר במפרץ, שבו הרוחות יותר חלשות מאצלנו, ולסחף ההרים המוכנים־ומזומנים להעשיר את הבּקעה הצרה?

אנטליס, 25.1.1914

אצל האדון עבדאללה תהומה.

עצי־תות:

1. דמורי

2. קפריסי

3. מסיסי

4. כף־דיב

5. עג’לתוני.

המבכּיר (עץ־בר) הקפריסי הוא הכי מקובל.

בחלקת עצי־תות בת 3000 מ' גודל ב־1913 25 גר' זרעי תולעי־משי ב־8 קופסאות – בעלי מסיסי האחרונים.

הוחל בפברואר.

נגמר ביוני.

במחצית אפריל השניה שמים במחצלות. מַשהים 35 יום בטיפול הגון.

תולעי־המשי

הגזע – ור. גדול.

הצלבה של ור.

ההצלבה הנבחרת: זכר סיני, נקבה ור.

גדל בחדרים סגורים עד הנֵשֵל השני, מוטב עד השלישי.

אצל האדון פרח עד היום השלישי לנשל השלישי בחדרים סגורים. אחר־כך באהלים. מעבירים את התולעים, שמים אותן על המחצלות ונותנים להן לישון על אותן המחצלות שבהן השתמשו בפנים.

זוהי שיטה ליצירת תולעים שוות.

הערות:

כדי להגיע לתוצאות רצויות יש לקמץ בעלים בעוד מועד. העלים נותנים פקעות. באין אוכל – לא תתֵנה התולעים כלום. לשמור יפה את העלים מפני חום ורטיבות.

יש לתת לעלים מידת חום מתאימה ולהגישם לתולעים ברגע הנכון. בשעת הצום לתולעים אין להאכילן לעולם.

התולעים נרדמות בפעם הראשונה ל־22 שעות.

מנוחה 3 שעות בהקיצן – בלי אוכל.

נֵשֵל שני כמו קודם.

נשל שלישי 27 שעה, מנוחה – 5 שעות לאחר היקיצה, בלי אוכל.

נשל רביעי 48 שעה, מנוחה – 7 שעות לאחר היקיצה, בלי אוכל.

שטח המחצלות

אם מחזיקים את התולעים כפי שתיארנו ולא נתנו להן עלים, דרושים 40 מ‘. אם נותנים בכל יום ארוחה בהיותן ישנות, דרושים 50 מ’ לתיבה. ואם כאשר התולעים מתחילות להירדם נותנים ארוחה אחת ליום – דרושים 60 מ' לתיבה.

בשנה בינונית נותן ההקטר כרגיל 4000 גרוש, נקי, זבל וגידול־ירקות. גידול פקעות 25%.

הקטר דורש 4 ימי חריש 7 פעמים לשנה, 30 עד 46 גרוש ליום.

ההשקאה – 100 גרוש, 3 פעמים. 12 – 8 גרוש הפועל.

הכנסה לעבדאללה פרח תהומה 1.10 גרוש המטר. כל עץ הכניס 4.20 גרושים.

25.1.1914, ערב

מחויב אני לבאר את רשימותי הקודמות, שהיו די מוזרות וכמדומני בלתי ברורות ביותר.

מכיון שלא מצאתי כלום בנהר אל־כלב, הוכרחתי לחזור על עקבותי כדי לשוב ולהגיע למרכז – תות. באתי לאנטליס ושם הזדמנתי אצל אחד מבעלי־האחוזות (האדון עבדאללה פרח תהוֹמה) ביום חתונת אחיו. אם לדון לפי פניו של המאַרח, שהוא ענק וטוב־לב, כבר היתה השמחה בעצם התלהבותה והוא עצמו, כנראה, לא היה פה משתתף סתם, כי לשונו הצרפתית, שבדרך־כלל לא היתה משובחת, אחרי כמה וכמה לגימות נעשתה רצוצה כל־כך עד שלא יכול לחבר מלה למלה. היה עוד קושי והוא כי מארחי היה חובב מופלג של הת"ז ולרגעים היה מנסה לגלגל את השיחה שוב לנושא זה. בגבורת־נואשים עשיתי בטכסיסי כדי להישאר בתחום התות. אבל הוא לא נכנע. הוא סיפר בגנותו של התות ואת עצמו הביא לדוגמה, מסר לי מספרים וכו'. הוכרחתי לחטוף את דבריו ביעף ולרשום אותם כפי שהופיעו, ובלי ספק ייראו “מבוסמים” עד למיאוס. הוכרחתי לערוך ביקור בפרדסו המהולל (3000 מ‘, 18000 גרוש הכנסה, ז.א. בשנה השתיים עשרה – 1.15 פר’ למ').

ואם לא די בכך הרי, המתעתע האדיב הזה הוא רברבן ומתנפח כל כמה שסורי מסוגל לכך (ואין זה מעט!). הוא שבע רצון כ"כ מעצמו עד כי לבסוף אתה מתחיל לקנא בו. בשביל להודיע כל דבר שהוא הוא נותן קולו כמו פרופיסור המכתיב את שיעורו. בכל פרט הוא משתף את אישיותו המתבוססת, קורץ בעיניו, מציג שאלות (כמעט שאמרתי “להכשיל”) בבת־צחוק ערמומית, מגלה לך סוד או תחבולה של המקצוע, דברן ובטוח־בעצמו.

ואולם שיכור מצחיק זה עושה בהחלט רושם של בחור פיקח ובקיא באמת במלאכתו. הוא גם סקרן ומסתכל טוב מאד. כדאי לבקרהו שוב.

והרי בארץ הזאת הנקלה שבאיכרים הוא רמאי מנוסה בעסקים, והמחיר הנהוג לאדמה (נטועה תותים עלובים) הוא 70,000 גר' הקדנה, ז.א. הסכום הפעוט של 11.20 גרוש או 2 פר' למ"מ. (הקדמנה היא 2 פידאנים, הפידאן 3,000 מ"מ). במקום זה יש להתחכם ולגדל לפי ערך הקרקע, ונדמה לי שהאדון עבדאללה בקיא בענין כדבעי.

נפרדנו כאחים ורעים ונדברנו להיפגש ביום השלישי, כי האדון פרח תהומה התעורר בו תאבון למסעים וברצונו “להפליג” עמי לצידון.

צידון, 27.1.1914, צהריים

אף כי השעה מאוחרת למדי, איני יכול לעצור בחפצי לרשום שורות־מספר. למרות הגשם הניתך בכל עוז והאפרורית שלא תוכל להוסיף נוי לנוף – הנה ראיתי היום אחה"צ את עצי־הזית הכי נאים, את המדרגות הכי אמנותיות, את פינת־האדמה הכי מעובדת ומטופחת אשר זכיתי לראות בימי חיי.

ומכיון שהוסכם כי רשימות אלו הן בשבילך, מורי ורבי היקר, חפוץ אחפץ להרפות הערב את הרסן. אכן, מראה מעודד מאד הוא הדרך שעברתי. הברית בין האדם לאדמה כתובה בה ברור. כל גדר וכל מדרגה הם מספר סעיפים בהם רשומות לפרטי־פרטיהן מסירוּת האדם ותחבולותיו לאורך מאות־בשנים; כצוואה מצווה לדורות העתיד ערוכות העבודה והדאגה בהן יקיף האדם את הירושה, את הנחלה אשר קיבל מהטבע. שוייפאת (בערבית) הוא מטע זיתים נהדר. לכל אורך הדרך מצוינים הדרוזים והנוצרים (בייחוד הדרוזים) בכל המעלות הרצויות כדי להיות לנו למורים, כדי להורות את האמנות המעשית לאהוב את אדמתנו. (אמנות שקיימת אצלנו, אוֹיה, רק כנבט תיאורטי).

דרוזי זקן כורע מסתורית ליד הדרך ופותח את התעלה הישנה שדרכה יוצא עודף המים. פניו שוקטים ומאירים ובזקנוֹ יִדמה ליצוּר מעשה חרש קדמון.

ובבקעה צרה זו, פורה ומפרנסת, בין ים הומה, שומם ופטפטן להר נוהם מפני הרוח המכה בחשׂיפיו המצורעים להמון־מטר מרדים ולשריקת סופה הרת־חלומות, אשמע לפנות־ערב את שיח האדם והאדמה:

האדמה: המפרנסת מדור־דור.

האדם: בן־יומנו, רציני, מקשיב ומלא־דאגה, שחוח מעט.

1

האדם (קדמון מתחנן): מה? – אני – גשם כי יורד לא אוּכל עמוֹד בפני המטר. ההר שופך, הגשם סוחף, הים בולע – אין־אונים אני.

הבה אזרומה! ז…ז…ז…

האדם: כבר חרב ההר. החבר וירגיליוס אומר: “הזקינה האדמה עד בלי די והיא קופצת את ידה”. ואתה, הלא צעיר אתה הרבה יותר ממנה, ובכל יום נוספים לך כוחות חדשים.

האדמה: אבל – הלא גם שם למעלה היה פעם עמק, והבשר נמוג יותר מן השלדים. השתמרו רק שרידים מעטים, כדבקים במערכות העצמות המגינות עליהם.

האדם: ואילו נתַנו לך מערכות עצמות? ואילו המצאנו לך בניינים, עריסות בן תנוחי שוקטת, התישארי?

האדמה: ייתכן. הבה נסה־נא!

האדם: (מושל ברוחו, מגן, מאזין).

האדמה: (מרוכזת, שאננה, שמנה ומסורקת).

האדמה (שיכורה, גונחת משנתה): שתיתי דיי. התינוקות אינם יונקים עוד. הם מהרהרים בזיתים שלעתיד לבוא. הנח למים ויעברו אל הים המלוח ושים עינך לבל יסחפו הגנבים מאומה!

האדם (בבת־צחוק): שקטי ונוחי. האבנים נערמות. התעלות נפתחות.

האדמה: היה שלום עד ליקיצה. אם יוסיף השמש להיות נדיב כדרכו, פקַח עינים פן ייבּש לי את גבּי.

האדם: סרק נסרקך.

(דממה. גשם. האדם עומד ומתבונן בבטחון אל אדמתו, מחייך לאיומי ההר שאותו חשׂף הוא עצמו לפנים. וההר נועץ בו את מבט קליפותיו הלבן והמאיים.)

*

*

בית־המלון מוטראן רחב־ידיים ומזוהם, מלוכלך ומתהדר. פתחנו במו"מ דיפלומטי להשגת סדינים וציפיות שעדיין לא ישנו עליהם. באשר למעטה נקי לשמיכה המכוסה ציפית בצבע “איזבל”, זוהי נקודת־התורפה. דרישה מוגזמת זו היא הבל ורעות־רוח בעיני הצד־שכנגד. חברי־לצרה מתכסה במעילו ואני אסדר לי מערכת סדינים ושמיכות. אני רועד מקור. ליל־מנוחה.

יום שישי, 30.1.1914

בעצם, כדי לצאת ידי חובת מצפוני, יצאתי לסיבוב בעיר. עדיין זו אחת מאותן פינות מופלאות ובלתי־מוכרות, מקום שהטבע הטיל לתוכו בפזרנות מטורפת תפארת מזהירה ועשירה מאין כמוה שנדמה כאילו מחכים בו רק שיופיעו השחקנים. השחקנים הלא הם בני־האדם העלובים, המטומטמים, הנרפים, העצלים והמתיהרים, כמו שהיה בודליר יכול לומר.

ילוד־אשה צבוע, בן־דמותי, אחי.

תחילה הלכתי אל מבצר סן־לואי. אנו מוצאים את השער סגור, ואין לך דבר צודק יותר מזה יען כי הממשלה… מוסרת בחכירה את החציר שצומח בחצרות הנהדרות, שפּעמים כה רבות רווּ מדמם הנדיב של כל הכובשים ודוּשנו בעצמותיהם. המגדלים, שפעם נשמרו בקנאות והשמש עצמה יכלה להציץ בהם רק בהיחבא מבעד לחרכּים הצרים, המה מתפוררים עכשיו מנשיכותיה של רוח־הים המלוחה והצלפות הגשם. הפקר לחיות־הלילה הקטנות זוללות־הפגר, הלִיליות והתנים.

על האיִל של המגדל הצפוני יש שני תותחים. אהה, כמה הם עצובים!

נטועים על גלגליהם המתולעים, הם מביטים, לועיהם אילמים־לעד, על הים, בעודם חושבים נוּגות על ספינות המפרשׂ היפות משכבר־הימים; הם שואפים אל קרבּם את הרוח הקלה שמטיחה לתוך נחיריהם דרך־זילזול “חה־חה” של לעג, בעוד אשר על גביהם עופות־כנף פטפטנים, זלזלנים מסיחים ומעכּלים את אכלם.

המבצר הזה ותותחיו הם מפעלוֹ של לוּאי הקדוש בתוספת של האריה האחרון שעבר כאן – מוחמד עלי.

נוֹבּל, בעל־התשובה הגדול, מחייך ודאי ממרום חיוּך של התחסדוּת (ושל סכלוּת) מנַחַת למראה המבצרים האלה, והוא משתומם מאד על שאין מעניקים את פרס־השלום ל“דוֹלַת אָליאֵת” של השער־העליון.

בפינה אחת (זו של בני־אנוש רוגשים, נגרשים, חולמים וכובשים) אבלים לוּאי ומוחמד באין להם מנחם, אלקסנדר³⁴ הגדול מתקצף, הרומאים מנופפים אגרוף, וחירם הזקן מחייך בעצב ומושך בכתפיו כאומר: “ואני מה? אני רב־הבנאים הבונה שלא ידע לאוּת, אני הרבה ראיתי רבים אחרים, בנַי”.

הה! גם אני מושיט אגרופי, חורק שיניים! אִי שדי־שאוֹל, מה־קשה הוא אפוא להיות יהודי, להיות בעל־לב ולהתהלך על פני כוכב־הלכת הזה בשנת־החסד 1914. צא־וחשוֹב שדי היה בשינוי בפרט אחד קטנטנן שלא להיות יהודי, להיות חסר־לב, ולהיולד כעבור מאתיים שנה…

אבל אני מביט סביבי ואגרופי מתרופפים, שינַי נפשׂקות. יש בך רצון לחייך, לצחוק, לקפץ, לנשק עולם־ומלואו. במרחקים מלבין הר־צַנִין, וכל אשדות ההרים המתמעטים־והולכים שׂוחקים בסגול ולילך וכחול, עד שהם מסיימים באמפיתיאטרון הזה של הוד ושפע אין־מַשלם, של גנים ירוקים, ירקרקים, אזמרגדים, זהובים ומוכספים במקום שם יש פירות לעצי־ההדר ועלים לעצי־הזית ובמקום שם יבוא וילטף את שטיח־הענק הזה של כחול זך אותו ים המשתרע לרגליהם ואשר לו החסד והכוח לתת בנשמותינו הקטנות את חלום־האינסוף.

גנים יפים כל־כך, הרי־חמדה, וים מתוק! למי אשר תהיו, לכם הברכה והתודה. אתם יודעים לנסוך שלום ומרגוע, בבת־שׂחוק לב־מרוֹרוֹת תשבּיחו, ובהרף־עין תעלו שׂחוק על פה נרגז.

הלאה, שד מתמקמק באנוכיותו! על כי יהודי אני, תודה רבה! על כי לב לי יש, אתפאר! ובגורל הן אתגרה בהיוֹתי כיום על־אדמות.

אם באפס־סכּנה ניצחתַ, וחגותַ בלי תפארת – לא כך, סבא־קורניי שלי?

אם כן, היה לא תהיה! בזכוֹתך במירוץ מתחיל אתה לנחור על זרי־הדפנה, ונטול כל דאגה וחשק בשׂרך יִבלה. היפה באמת הוא לרוץ תוך כדי השתדלות להיות הדוּר, לא להזיע ולהתנשם כגרמני כרסתן, לשאת את אבנךָ הגדולה שלך בלי לחוש בה, אגב חיוך ומחשבה על בית־המקדש הנפלא אשר בו תשוּבּץ.

הלאה, אפוא, המכשול העלוב והשדוף שקוראים לו תכלית! הבּוז לתכלית! אופק חפשי, טהור, לא סימן־דרך ולא תכנית! התכלית היחידה היא החלום! חלום מתוק, חלום נפלא, מציאוּתנו היחידה להוֹד ולניחוּמים, אתה אשר תמיד לנו הינך ולעולם בל תוּשׂג!

לחיי שנינו, ארץ יפה! האם צחקת? המשיכי לך! אני אני אצחק אחרון, אמנם־כן! כי עוד־מעט אמות לשוב ולהיולד ועוד פעם אמות לשוב ולהיולד, גדל־והולך מדי־פעם, יותר סבלני ופחות אנוכי, יותר חזק ויותר נחוש. הביטי־נא אפוא ממעל להרים, שָמָה, שָמָה, ארץ יפה. התראי אותו ראש צעיר, שׂוחק, ענוג וערמומי, השולם עלי ואני שולם עליו? נין הוא זה או נכד, בדור החמישי או הששי. אני הוא זה אשר טיפס־עלה שש דרגות בצבא־כוח־הרצון, בארץ־הציפור־הכחולה מכין פעוט זה את תרופתו הקרויה כיבוש, ובשיר־נצחון על שפתיו יבוא. ביטחי בזאת, ארץ יפה. אם יכּשל, או־אז יתחיל מבּראשית!

אין את מדמה כלל לעצמך, ארץ־חמדה, את רתוּקוֹת נפשנו, יָפיך הוא הסיבּה. כל עוד יפה תהיי (נַסי אפוא לבלי היות יפה עוד), יישאר החשק עקשני.

עוד־מעט ובת־עב קטנה זו, בקבוקית וּורודה, תסתיר ממני את המכשף הקטן. היה שלום, מבצר יקר, אל תתעצב כל־כך. קטן זה בוודאי יקים אותם מהריסות. אני אמליץ עליך, והרי אנו חברים במידה ידועה. הה! בתותחים חפצת! אינני יודע אם יתן לך אותם, כמו שהייתי אני נותנם לך היום. הקטן הזה יש לו רעיונות משלו, רואה אתה. לא אתפלא אם באחד הימים תשמע במגדלותיך הבּנויים דיבּורים על חכמת האהבה ההדדית והחיים. זה דבר מקורי וחדש, והוא מפואר יותר ממדע ההרג ושנאת־איש־לרעהו, כי הוא קשה הרבה יותר. היו שלום, אתה והקטן, משׂגב יקר, ואהבתם זה את זה. תן לו מחסה והוא יפריחך, ותשׂבע רצון. שלום!

יום שני, 2.2.1914

האדון עבדאללה תהומה הוא בחור חביב. ביקרתי אצלו היום באנטליס ושם התגלה כאדם נעים ואדיב ככל האפשר. למען השיג את כל אשר חפצתי לאסוף עברנו בעגלה את הדרך עד בדאיה ונהר אל־כלב. ברצותו לעשות עמי טובה כאשר סיפרתי לו על הנחיצות להשיג תותית מורכבים ולא רכבים שתוצאותיהם בספק – נתן לי במתנה שני עצי־תות מורכבים (זן קפריסין) הרצויים פה ביותר.

היום – היה יום טוב מצד איסוף החומר. מר תהומה מנצל את הקרקע עד להחריד (רק לפעמים רחוקות ישבות אצלו “אר” [שטח אדמה של 100 ממ"ר] אחד לשבוע־ימים). הוא מכיר את המקום על בוריו, ובכל פעם פנינו אל הכתובת המבוקשת. שום חקירה־ודרישה לא היתה נחוצה.

- - -

… עוד חומר שלא הצלחתי להשיג היום הבטיחני האדון פרח תהומה להביא לי בעצמו לביירות מחר או מחרתיים.

נפרדנו בידידות רבה. ברי כי הוא רוחש טוב אלי ומצדי אני מכיר לו טובה… יש לדעת איך לקשור קשרים ולהשאיר זכרון. לפעמים אין להימנע גם מ“התקשר”, וכזאת יקרה לי לעתים…

פגוש פגוש והלוך ומצוא אנשים חביבים וגומלי־חסד, האין זה לקח מאת האל־גורל כי אמנם אין העולם רע כל־כך? והאמנם “בכל מקום” הדברים שונים כל־כך מאשר ב“במקומנו”?

יום שלישי, 3 בפברואר 1914

שבתי היום ל“ווילה מורל” ושם קיבלוני כידיד ותיק. הגשם הפריעני מעבור בגן כל שחפצתי, אך לא אדע אם עלי לרגוז עליו ביותר, כי לא ביטול־זמן הוא להקשיב לשיחתו של האדון מורל שעודנו נחמד כמו שהיה, והיום הירבה דברים וסיפר לי על עבודותיו ועל אספיו, ואפילו הוליכני לבקרם והראני את הקטלוגים… דברים שיש לנו בהם ענין רב לעתיד.

- - -

… בתיק־האקליפטוסים יש כמה דפים המוקדשים לבוטנאים אשר למדו את האקליפטוס או התעניינו בו. עוד שם אחד נוסף מאז ביקורי האחרון… ועתה הינו בראש הרשימה, ומאד נעם לי לפגוש פנים מוכּרות.

דבר שראוי להתעניין בו הוא אוסף עצי אקליפטוס החתוכים ומוצגים לראוָה. האוסף הזה יכול להיות בעל חשיבות גדולה מצד הלימוד המעשי של האקליפטוס.

ישנו גם אוסף הזרעים – ברגע זה אינו שלם, ואי־הסדר רב בו, אך האדון מורל הודיעני על החלטתו לשבת אל המלאכה ולסדר אוסף רציני עד מאד. הוא גם הואיל לשאול בעצתי על צורת הארונות ועל המקום שבו יעמיד אותם… אוסף זה יהיה “חומר” ממדרגה ראשונה ויקל על הלימוד וההגדרה. ונוסף לזה חושבני כי לא יימנע מאתנו, על סמך קשרי הידידות, להתקין בתחנה שלנו אוסף מקביל, “אח קטן” לאוסף המיוחד הזה, עד שנזכה להגדילו ויעלה על אחיו הבכור.

- - -

יום רביעי, 4.2.1914

ביקור אחרון ב“וילה מורל”. ערכתי את רשימותי בצהריים וסיימתי את מה שנוגע לאנטליס ולסביבת נהר אל־כלב.

ברדתי צפונה היתה לי הפתעה נעימה: עצי־הרימון של צידון, שכבר התחלתי להתיאש מהם, הגיעו…

עובדת המעשב לא היתה היום מעניינת ומהירה כפי הרגיל. האדון מורל הזמינני לעשות אתו היום אחה“צ ב”אוסטרליה". קנינו כרטיסים, והדרך עברה בשלום. אך לצערנו אוסטרליה היא החלקה המרוחקת ביותר מן החווילה, וחוטי־התיל אינם מגן מספיק מעינם ומתגרת ידם של השכנים, כלומר – התוויות חסרות. צער רב הצטער על כך האדון מורל – וגם אני. אמנם הוא התשדל לתקן, אך דומני כי כבר אמרתי שאינו דקדקן במלאכות זעירות אלו. לכן יש בחומר של היום תויות הדומות לנוסחה אלגבראית בעלת נעלם אחד. וגם הגשם התערב בדבר. חוץ מזה, מצאתי זרעים כמעט בכל העצים, ואני הלא תמיד מוכן אני לבכר זרע על מכבש.

- - -

ראיתי גם את התחלת המעשב־לנסיון שעשה האדון מורל. הוא אינו רציני ונראה די נושן. באמת, אדם חביב זה אינו רואה ברכה בעבודת־פנים (תיאורים שיטתיים, מעשבים וכו'). ובכל־זאת הלא הוא מחונן בחוש דק של הסתכלות וגם בפעילות מפליאה ומפתיעה לגילו.

מעשיה שטעמה בה

כדי להשתמט מתשלום המכס בארץ רבת־חן זו (והמכס מרב שקידתו על תפקידו אינו רוצה להרבות צמחים במקום) בא מר מורל והתקין כלוב… לתרנגלות, ולכלוב תחתית כפולה ובה הצליח להעלים כ־200 צמחים קטנים בפורט־סעיד הכניסו כמה תרנגלות ועופות תמימים אלה שוו לכלי הכוזב מראה טבעי ותם ביותר.

אך ה“מבריח” הזריז אחרי שהכניס צמחים לאלפים לא עצר ברצונו, ובצדק, ולשעשע.

שעה 10

סקרנות

את הדברים הבאים אני מוסר בתכלית הזהירות ובלי לתת בהם אמון רב. הספק הוא ראשית־חובה לכל הבא לחקור והוא המוביל אל הבחינה. ובכן, הריני עושה כמעט חובה, וזהו הענין:

כאשר התגלגלה פעם השיחה בבית פרח תהומה על ביעור עכברי־שדה הוגד לי כי אחד מקרוביהם, מאחז־עיניים או רופא־אליל, גילה אמצעי לדבק את הכלבת בעכברי־שדה, ואלה יחלקוה זה לזה.

הדר עורר את סקרנותי, כמובן. חיטטו בפנקס ישן ומצאו כי רופא־אליל זה (פארס סמעאן זואיין ביאשוש) מיעץ לקחת:

1. בצל אל־פאר או בצל אל־חי

2. תולעת־אורן כסתימה.

לכתשם יחד, לגלגל בקמח ולטגן בחמאה, ולהגישם למכרסמים; הם מתמוגגים ממאכל־עדנים זה ונדבקים בכּלבת.

בקשתי כי ימציאו לי את התסמינים.

הובאו רק זחלי־האורן. ובאשר לבצל, דומני כי אתקרב (לפחות) אל האמת בחשבי אותו לחצב מצוי (ח. ימי?), הידוע, אם זכרוני לא יטעני, ברעל עז למדי. יש כאן אפוא לפחות יסוד־מוות אחד. והתולעים המשמשות לו תבלין? – מאחז־העיניים שגילה כי החצב הוא רעל (תגלית נאה כשהיא לעצמה), אולי הוא־הוא שמצא תולעת מעבירת־כלבת, דבר שאינו בגדר האפשר והוא מעיר את סקרנותי.

על־כל־פנים, אין כל דאגה מן הנסיון. הנני לוקח עמי אפוא תולעים כתומות ובצלים ירוקים, ואוי־ואבוי לעכברים! ולמיקולוגים, אם יש אמת בכך…

בין כה וכה, הנה זחל העתיד אולי לקנות לו שם גדול ואילן העומד להיות לברכה.

אבל הקץ להזיות. אני מסיים כאן את הדרך ביירות – נהר אל־כלב. יש פה, כמובן, לחקור ולראות, אבל לא עד בלי די.

1915: בנסוע הארבה

חברון, 20 באפריל 1915

הבוקר, בירושלים, הקצתי בשעה 4. עוד בקפצי ממיטת הייתי רצוץ ונרגז מרוב התאמצותי בימים האחרונים, ולא־פחות מזה בגלל הפעולה הזו בּה הכל צולע…

ב־5.30 יוצאים מר אהרנסון ואלקס ליפו. שיירתי הגיעה ב־5.00 בקירוב. חלקה – 4 פרדות טעונות שעורה ואוהל – יצאו מבעוד לילה. נותרה אך פרדה אחת לחפצים, ולאחר שטענו אותה נוכחנו כי עוד שני חמורים יהיו נחוצים ליתר חפצינו, גם אם לא נביא בחשבון כי הטבּח ממאן ללכת ברגל עד חברון. הפרדה יצאה ב־6.30.

אני מתרוצץ לצורך עוד כמה קניות, ובשעה 9.30 בקירוב נשלחים כל החפצים. לא נותר לנו לחכות אלא לחייל ולשני סוסינו. גם שאר ההכנות התנהלו בעסק גדול.

מכונת־צילום – נתתי את דעתי שלא לצאת לדרך בלא מצלמה. סרתי אפוא אל רעד, קריקוריאן את סאווידס, להשיג מכונה בשכירות, אך אין. על פילמים אין טעם לחשוב בזמנים אלה; אילו נמצאו יכול הייתי להשתמש בצלמניה של רוני מזיא. רעד אמר לי כי לאחד מידידיו יש צלמניה שערכה 300 מארק (עדשות “צייס”) שאותה הוא חפץ למכור ב־200 פר‘; תמהני אם רשות בידי להוציא סכום כזה. בכל־זאת אמרתי לו להביאה למשרד המלון, בתקוה כי יעלה בידי לקחתה בשכירות, בסופו של דבר. נועצתי עם מר ת. פאסט³⁵ והוא הפנה אותי אל אימברגר ונתן לי כתב־המלצה אליו. גם הוא אין לו צלמניה להשכרה, אך יש לו אחת למכירה; יתרון לו על שאר הסוחרים (ביקרתי גם אצל הצלמים דמיאני ובן־דב) שמוכן הוא למכור את הצלמניה בתוספת 7 תריסרים לוחות (9X12 ס"מ) שבידו, במחיר 2.50 פר’ התריסר (דהיינו – ב־17.50 פר') וכן 2 נרתיקים של 6 קאסיטות ללוחות צילום (23 פר') – הכל מצטרף לסך 180 פר'.

אלכסנדר ורבקה אהרנסון עם אבשלום פיינברג. ביירות, 1915

עם שרה אהרנסון , אחרי צאתו ממאסר בבאר שבע. ינואר 1916

אני חוזר למלון ומר פאסט מוסר לי כי רעד ביקשני; מכיון שהבינותי מדבריו שהוא נמצא במשרד סרתי לשם, אך איני מוצא איש לבד מן המלצר הראשי (פראנק שמו). מר פאסט נכנס אחרי ואומר לי כי מאחר שידע כי הלכתי אל אימברגר קנה פראנק את המצלמה שהביא רעד. השבתי כי אולי לא ידעו אל־נכון אם אעשה עסק עם אימברגר וכי רעד בא לחפשני. או־אז הבטיחני אותו גרמני מנוול (כדי להתנצל, כפי הנראה) כי זה מכבר אמר לרכוש לו צלמניה, ומכיון שההזדמנות נראתה לו טובה… בקושי הבלגתי על חמתי, ואך הערתי לו לאותו חזיר כי “הזדמנות” של הצעת צלמניה במשרד המלון היא לא רגילה, וכי הוא מנסה, פחות או יותר, לספר לי מעשיה סתם; הוא חייך. אז ניסיתי טכסיס אחר:

“ובכן, כבר נקנתה הצלמניה הזאת ושוּלם מחירה?”

“כן”.

“אולי תוכל להשכירה לחודש־ימים?”

מר פאסט, שהרגיש עצמו לא בנוח, מבקש לישר את ההדורים ומתערב.

“בודאי, אם רק ישלמו לו כראוי, תעלה לו הצלמניה עוד יותר בזול”.

“אני מוכן לשלם”.

אז פתח אותו ימח־שמו את פיו ואמר:

“אין זה מן הדברים שאדם משאילם ברצון…”

בקושי רב משלתי ברוחי.

חמת־קרי הציפתני; נשבעתי בלבי להראות לאותו ברנש כי לא רק לי עצבים.

אצתי אפוא אל אימברגר לבטל את העיסקה (10 פר' דמי נזיקין בעד תריסר לוחות צילום שהכניס לקאסיטות). חזרתי למלון ושוחחתי על הענין עם מר פאסט. הסברתי לו כי במלון שמכבד את עצמו בדרך־כלל המלצר הראשי מצוּוה לשרת את הלקוחות ולא לנצל לתועלתו מה שמביאים הספקים, מטבע־הדברים למשרד המלון.

פאסט המסכן היה מדוכדך ונרגש וזעמו רב מהכיל; אני להטתי בלהט קר, וזאת מסיבה נוספת, שאותה עוד אזכיר. פאסט שלח לקרוא לפראנק אך הלז לא היה במקום, ואז נשבע כי הצלמניה תהיה לי, אך אני הצהרתי את ההיפך והבטחתיו כי הצלמניה מצאה חן בעיני המלצר הראשי ירום־הודו.

ליפקיס נעצר

בינתיים אירע מקרה בלתי־נעים למאד. ליפקיס יצא ב־9.30 בקירוב בכרכרה המפורסמת שלנו, הרתומה לזגלול, ופגע בחייל והפילו ארצה. עצרו אותו וחבשוהו בבית־הסוהר, לפי הוראתו של מפקד המוּסקוּבּיה.³⁶

הלכו להודיע את הדבר לרוני, והוא ניסה לפעול בכל הדרכים, בייחוד על ידי התערבות אצל שאופיק־ביי. הלה הזמין את המפקד, אך זה אטם אזנו משמוע. הצער עוכר את לבי יען כי ידי קצרה מעשות מאומה, כי להלכה כבר עזבתי את העיר. בעשוֹת רוני נסיון אחרון אמרו לו לחזור בשעה שתים. אני דוחה את נסיעתי עד אותה שעה.

בשעה המיועדת משחררים את ליפקיס

בינתיים חוזר מר פאסט וגם פראנק מגיע למלון. החזיר הזה מסרב לחלוטין לוותר על הצלמניה, ודבר זה מביא אותי לידי צחוק ומעורר את חמתו של פאסט. הוא מודה כי צדקתי ממנו, ואני מושיט לו את ידי לנחמו. כאשר עמדתי כבר לצאת לדרך מביא פראנק את הצלמניה, בחריקת־שיניים, ודאי הודות לדיפלומטיה של רוני, ולוּא רק למען לַמד לקח לגרמני ההוא.

קניתי אצל אימברגר 6 קסיטות ותריסר לוחות צילום, ויחד עם ארבעת התריסרים המצורפים לצלמניה הרי בידי ששים לוחות. ענין זה מעכּב אותנו עד לשעה 4, ואנו שמים פנינו לחברון. בדרך – ברקים ורעמים נוראים; חששנו למבול אולם ניצלנו מפגיעתו הרעה, וב־9.30 הגענו חברונה.

ישפה הצעיר מצפה לנו בקוצר־רוח. הקאימקאם כאן “מצפצף”, כפי הנראה, על מה שאומרים לו… ממאן לצאת בעצמו ואין לו חיילים שילוו את ישפה לבית־גוברין, ואילו הלז אינו חפץ לצאת ביחידות – ולדעתי, הצדק עמו. הלכתי להתראות עם האיש, ריח ערק נודף מפיו והוא מרבה להג. אני מוכיח אותו מעט ואנו נדברים להיפגש ב־7.30 בבוקר. אני חוזר למלון וגומר עם ישפה כי ב־3 לפנות בוקר ייצא ירושלימה לבקר שני ז’נדארמים, ויחזור בשעות הערב.

הקאימקאם מבטיחני כי יש לו בשבילי מורה־דרך מהימן מאין כמותו והוא יתיצב אצלי ב־5 בבקר, לדון אתי בדבר המסע המדובר. שכבתי ב־1. ער הייתי אפוא מ־4.45 לפנות­־בוקר עד 1 אחרי חצות. הווי אומר: 20.15 שעות בשביל נסיעה מירושלים לחברון.

הלחץ הברומרי ב־12.45 – 670.4.

חברון – סמרת, 21.4.1915

בשעה 3 הקיצותי; ישפה העתיד לצאת ב־4.30 – קם. אני ממתין למורה־הדרך עד 5.30 וב־6.30 מגיעים הפרשים. נותן להם מנה הגונה. מופיע הקאימקאם ומתנצל מעט, כן באים כל ה“מאמוּרין ג’ראד”;³⁷ הם מבטיחים לי כי 300 מחרשות חרשו בחבל בימים האחרונים, והשמידו ביצים בכמות גדולה מאד.

בשעה 11: בארומטר 670,4 טמפ. 18º. אני מחליט לשכור עוד מורה־דרך… מה־גם שיש עמנו תשע בהמות ואוהל. הקאימקאם קובע את דמי השכירה: 5 מג’ידיות לאיש, מחברון לכרך.

אנו יוצאים בצהריים, במחשבה ללון אצל מקור־המים הראשון שיימצא בדרכנו (מסע של 7 – 6 שעות מחברון – מעברת, בור־מים בעומק 1.25 – 1 מ'). בשעה 7.15 הגענו והנה הוא חרב. הוספנו לנסוע עד שעה 8.45 וחנינו בזייראן סמאראת, ואנו רצוצים מעמל הדרך.

בצאתנו את חברון ניתך עלינו במשך שעה או אף יותר גשם כבד, מלווה סופת־שטפונות וקולות־נפץ. אנו רטובים לגמרי. השקינו את בהמותינו בבאורה.

מהלאה לבוארה כמה להקות ארבה עד סביבי פוראנה (אדמות בני יטווין). מן המורד בלב הסלעים – דרדרים (זהב, עין־הזבדה, ורוד ושָׁני) טמונים בטוואנה.

חברון – בוארה – זיף – כרמל (מימין, חורבות) – טוואנה – טריק – משאכּה – טבעאנה – אסמעיד – אום־חאשם מעייברת.

האוהל – איום, אבל חנייתנו נוחה. קר.

זויירה, 22.4.1915

היום יום שכוּלו אבני־צורים – יומנו הראשון במדבר. ארבה צעיר באבו־קדאדה ובתחתית השיפוע הגֶזֶם מכסה את עין הארץ במעטה שחור. אנו נוטים את אהלנו למרגלות המבצר, בין עצי השיטה; בלילה יורד מעט גשם.

זויירה, 23.4.1915

דייסה גמורה. מאורע מופלא. גמרנו לצאת בשעה 10. אנו מטפסים ועולים אל המבצר ומצלמים מכאן את המחנה. ברדתנו מתחיל גשם. במשך 30 – 20 דקות יורד מטר ללא הפוגה. הנוף השתנה כבמטה־קסמים. מכל עבר ניתכים מפלי־מים ואשדות, ולעת שעה 10.30 – גרופת עצומה ובוצית מתדרדרת, לקול זעקת מורי־הדרך שלנו “אל־סיאל! אל־סיאל!” כיוַנו את הרגע הנכון להציל את החפצים ולזינוק משם למטה, והצלחנו לחזות באותו ערוץ שמימיו הולכים לאט. שהנה היה פתאום למפל־הרים רוגש וזועף, שהתגלגל עד שעה 5 בערב.

ע’ור אל־צאפי, 24.4.1915

יצאנו את זויירה ב־7 בוקר אונו מתנהלים אחרי אל־סיל כשלושת־רבעי שעה ומגיעים לשפת ים־המלח. אשלים ושיטים עולים פה־ושם. שפר מזלנו שלא הגענו הנה אתמול. לא גשם היה זה כי אם שטפון, ועקבותיו ניכרים בכל. מסע בסבך האשלים (.Hisck-ind במפה) והרינו נכנסים והולכים בסבח’ה.³⁸ בצה עצומה שבּה עלינו לגשש על כל מידרך כף־רגל בטרם נסתכן לצעוד בה. אחד בדווי מבני חבורתנו שקע פעמיים ואך בקושי נחלץ. גם הפּרדה עמוסת הצידה נפלה תחתיה. ב־3.45 נכנסנו סוף־סוף לע’ור. חיטה נהדרת וצמחיה שכולה חדשה בשבילי. מכּר ותיק: אשחר שיזף, כן מוצא אני צמחים ממשפחת הסולניים, עין הסגלגל, וכן ממשפחת האבוטילון (כמוהם כבר פגשתי בזויירה). עם הירק הראשון הופיע ארבה והנה הוא כבר ירוק ומכונף, בן 20 – 15 יום, עכשיו זע כל המישור: העצים, השיחים והחיטה. חלק ניכר מן השדות כמו מגולח.

כיבדתי את חיילינו ומורי־הדרך שלנו בטלה ובקוראים chloreau/perdreaux. תפריטנו כולל: מרק, עוף, צלעות גדי, צלי־אש ושעועית ירוקה.

שייך־צאלח, 25.4.1915

במשך 3 – 2 שעות לפני הצהריים עישׂבתי וביררתי צמחים בע’ור. לא אגזים אם אעריך כאן את הנזקים, עד כה, ב־ 75% – 60; ועדיין הדברים נמשכים. קוצרים את החיטה והאביונים כבר חובטים את ה“לקט”. עובדה משמחת היא בכל־זאת שהארבה והדגן מתפתחים ביחס ישר.

אנו שמים פנינו לע’ור־אל־מזרע.

ב־5 שעות הליכה אנו מגיעים לשייך־צאלח, פטרון פשיטות הביזה לדברי המדריך של בַדקר. אנו חונים כאן, במרחק 150 – 100 צעד ממזרח נחל. אור־ירח נהדר משתקף בראי של ים־המלח. אולם מה שאינו פיוטי ביותר הוא ההסתערות האיומה של היתושים החודרים לאוהל ומציקים לנו. אני מנסה לישון מכיון שהארוחה בוששת לבוא, אולם היתושים מסרבים להרשות זאת. סועדים ב־10. מרק, עוף, תה, ריבה ותפוזים.

כרך [קיר־מואב], 26.4.1915

יצאנו משייך־צאלח ב־8.00 והגענו לע’ור־מזרע בצהריים. שעה־וחצי של מנוחה. המצב כאן טוב יותר מאשר בע’ור אל־צאפי, פחות נזקים, פחות ארבה צעיר.

כרך, 28.4.1915

המותצרף היה כה אדיב כלפינו, וכה עמד על דעתו שאערוך יציאה דרומה לחזות במתרחש שם, עד שהחלטתי לעשות כן. מצד שני, הענין דחוף, יען כי ראיתי רק את צדה המערבי של כּרך, אשר לא נפגע כלל, והרי מחובתי לעמוד על הנזקים מקרוב. לפיכך נצא בקרוב לאל־עראק ולח’נזירה.

אל־עראק, 8.00 בערב

אנו לנים באוהל המותצרף. מכּרך עד כאן – 4 שעות, בצעדי “מותצרף קטן”, והרי זה שיא־אִטיוּת אמיתי. סוסות נהדרות ופרשים טובים בחבל, ודאי הודות לדרכי־התופת שבסביבה. ביחוד סוסתו של רפיפאן־אפנדי, ערמונית בעלת רעמה בלונדית בהירה, מבט נבון ורך; לא יכולתי שלא לנשקה, גם שתי פעמים.

אל־עראק, 29.4.1915, שעה 10.30

עתה־זה שב אני משוט בח’נזירה. מה שראיתי הוא ממש בחזקת סיוט. ארבה מעופף, ביצים, כמעט זחלים, כעין זבובים בני יום־יומיים, ארבה צעיר (גזם) בני 6, 8, ו־10 ימים. אנו נלחמים בהם, אולם מה בידי 120 – 100 איש לפעול נגד מעטה זה המשתרע עד אין סוף, שאין קץ ללגיונותיו והוא נע בלי הרף?

הנפה של עראק מונה כ־5000 נפש, במלאכה עסוקים בסך הכל כ־600 איש (מחצית הזכרים המבוגרים). נלחמים בארבה באמצעות אש ובחפירת תעלות (הדבר אפשרי מכיון שהאדמה כאן מדי תחוחה). המודיר־זווראת, חנא בשייראת – גבר צעיר בן סלט, שלמד בפריבורג – מגלה הבנה ופעילות והמאמוּר כאן (מודיר), רג’ייפאן אפנדי, מהפכן בדווי לשעבר, גם הוא אוהב להתמכר לתנועה, אולם לדאבון הלב, המואבים בני־המקום זריזים בלשונם יותר מאשר בזרועם.

כרך, 29.4.1915, חצות הלילה

חזרתי מעראק ב־5.00 אחרי־הצהריים. המותצרף אדיב יותר ויותר. שני כמרים יוונים עורכים לי ביקור, האחד ממידבא והשני מכאן. תה – שיחה (בית־הספר, תקציב וכו'…). אני מבריק לטרומר־פחה כדי שיותנו לי 600 חיילים, וכן למר אהרנסון.

המותצרף מקבל טלגרם מג’מאל־פחה, המסרב לתת חיילים. חילופי ברכות, הבעת ידידות. אני מטעין את הקסיטות שלי, שוכבים לישון.

דיבון, 1.5.1915

הייתי רצוץ מדי בשביל לערוך את רשימותי אמש.

מרייב היא תופת עלי־אדמות. מכּרך לרבּה [רבּת־מואב] אין דבר שיכול לעורר ענין. לשווא חיפשתי מאוּבנים. מצאתי רק אבן אחת על־יד רבּה. יש מאובנים של צדפות, ונכון הייתי להישבע כי ראיתי עקבות פטיש. לקחתי שליש מהן. כעבור זמן מצאתי צדפות שחורות מוארכות, אך לא עלה בידי להוציא אף דוגמה אחת.

בדרך – יבולים שנפגעו על־ידי הארבה, בשיפוע הדרומי של מנג’ב קאראקוֹל. הירידה נמשכה שעה ו־45 דקות. אינני מוצא מאובנים. תצורות של צור ושל קווארצה מעניינות עד מאד. על סלע במעמקי ערוץ הרים צלחנו את מעברת־המים ואני מחפש נקודה כשרה בשביל לצלם. מתחילה הירידה, סלעים שיש לעבור בהם ברגל, כדי לחזור דרומה. בטפסי על סלע חלק מעדתי ממרומיו והתגלגלתי כשאתי המשקפת והצלמניה. גם התרטבתי מעט. קמתי וגופי חבול. כשצילמתי נוכחתי לדעת כי מגופת העדשה חדלה לפעול. צער צורב כל־כך הרגשתי רק לעתים רחוקות. הבוקר תיקנתי אותה קצת, אולם חששות כבדים מקננים בלבי.

דיבון היא… אוהל על רמה וז’נדארם אחד. זהו בנין הממשלה והמודיר נעדר, יען כי עסוק הוא במלחמה בארבה.

מידבא, 2.5.1915

מדיבון למידבא – 5 שעות הליכה מהירה. בדיבון חיכּינו למוּדיר עד שעה 2 – אולם לשווא. לא נראה לי הדבר מעשי ביותר להתרוצץ לחפשוֹ בהרים.

בדיבון ובמידבא גידולים מעטים עד מאד. רק בריחוק שעת מסע ממידבא התחלתי להאמין לראשונה בפוריותה של ארץ מואב. אנו נעים ממערב לדרך. מול שדה חיטה המשתרע על־פני 6 – 5 ק“מ לאורך וק”מ אחד לרוחב, כולו ישר. נהדר ומטוּּּּּפח יפה.

בשעה 7.00 אנו מגיעים למידבא. אנו מתארחים כאן אצל משפחה נוצרית. משפחת אברהים גמאעין, בביתו שוּכּנו על־ידי השלטון המקומי. חדר מרווח ונקי עד מאד, מטבח ערבי טוב.

המודיר מגיע בשעה שהתכּוֹנַנוּ לעלות על משכבינו. דוחים את הפגישה לבוקר.

הבוקר ביקר אצלנו המודיר עבד אל־קאדר סווארד. אנו דנים בדבר הארבה.

יצאנו לחזות במעשי־הפסיפס שבעיר. היפים ביותר נמצאים בביתו של חנא צאנע; הם השתמרו היטב. יש גם כתבות נאות בבית אחר של אותה משפחה.

בכנסיה היוונית, הכוהן עטאללה המוּכּר לנו, קיבלנו בסבר פנים יפות. מפת ארץ־ישראל³⁹ הנחילתני אכזבה מעט. אמת הדבר שעדי־ראייה קובעים כי עשרת מונים יותר ממה ששׂרד ממנה נהרס.

אום־אל־קונדוב, 3.5.1915

עזבתי אתמול את מידבא בשעה 2 אחה"צ. גידולי החקלאות ממזרח לעיירה פחות יפים ופחות משוּפעים מאשר דרומה. במוצאי הישוב ארבה צעיר. ה־jachéres נהרסו לשם השמדת צרורות־הביצים, אולם החרישה רחוקה מלשאת פרי. הדרכים טובות, לא הרחק ממידבא נקרתה לנו עגלת־משא רתומה לשתי סוסות ונהוגה על־ידי צ’רקסי. חנא־אפנדי בשיירד אומר כי זו פעם ראשונה הוא רואה כדבר הזה בסביבה. כנראה היה אמוּר לנסוע לסלט כדי להביא טבק, ומכיון שטעה בדרך הגיע למידבא. אני מתאר לעצמי איזה רושם גדול יעורר עוד־מעט ואיזו טפליא תרוץ אחריו.

הרבה אדמות בחבל למכירה, מסוג מירי ואחרות. אנו נתקלים בתורמוס כחול, פורח ומניב, אולם תרמיליו אינם בשלים (מעשב). תרמילים מגודלים מאד של תורמוס אחר, ודאי לבן.

מכלול של דמוּמיות (Adonis), העשיר ביותר שאפשר להעלות על הדעת. החל בזערוריים ביותר וכלה בגדולים ביותר. ראויים היו שאלקט את כולם, אבל אני מחויב לכלכל את מעשי בחשבון.

ב־5.30 הגענו לחוותו של בשיירד. חנא הקדימנו ואחד מאֶחיו בא להקביל פנינו. אח שני נסע לסלט לשאת אשה, ולצערי הרב יצאה עמו כל המשפחה; מצד שני, מרוצה אני כי אין כאן נשים לפיכך לא נפריע אלה לאלה. שוחטים כבש, והטבּח שלנו, גיאורגי, עסוק בהכנת הארוחה.

השייך פואז אבּוּ־משהוּד, ראש שבט בני צח’ר, בא לביקור. אני מנסה לעשות את עצמי “מת”, כלומר מַפנה אליו גבּי כישן. אולם הוא נשאר ומקץ שעה לתמרון הזה אני נאלץ “להקיץ”. ברנש לא טיפש ביותר (בן 45 – 40 בקירוב). תה, קונצרט בגראמופון מתקליטים בערבית, ולאחר שהשייך נרדם סח לנו חנא־אפנדי סיפורים ערביים ואנו מתפוצצים מצחוק.

משפחת בשיירד יש לה כ־10,000 דונם, והם מעבדים כ־6,000. שנתי – 1,000 לירה תורכית. ששת האחים בעלי אום־אל קונדוב (חרבּת בחיירא)… אויביהם – בני אג’רמה, בדווים (יושבי אהלים). השנה התנגשו. הרוג אחד ושני פצועים (בדווים). כופר־הדם – 130 לירות תורכיות, 200 עזים, 2 סוסות, 2 רובים, 4 גמלים ו־30 ק"ג חיטה. אבּוּ־ג’בּע יושב בכּלא זה 6 חדשים.

ידידים להם – בני צח’ר, בלקוו’יג, מג’לה, ועוד…

אתמול קיבל שבּלי בשיירד את פניו של שייך בני־צח’ר כמנהג מימי המקרא, “וירחץ את רגליו” {עברית במקור].

אי ליהירות הנוצרים! (שהמירו את “הברית הישנה” ב“ברית החדשה”).

אל־סלט, 4.5.1915

יצאנו מאוּם־אל־קוּנדוּבּ ב־11.30 על־פני הרמה. התנועה לא מעטה; האדמה טרשים. הֵלך יוכל לדמות בנפשו כי בגליל התחתון הוא נמצא, סביבי סג’רה למשל. גידולי־חורף מעטים מאד בשולי הדרך אולם מה שמשיגה העין עולה עד להפליא, אפילו הכתמים המוֹרים על המקומות שאכלָם הגזם הראשון בולטים בצבע ירוק רך יותר, וכבר מדביקים את הפיגור במידה עצומה בזכות הקיץ, ודיספרופורציה זו ניכרת בכל אשר תשיג העין ומשקפת־צייס אשר עמי.

אני ממשיך ללקט דוגמאות למעשב הדמוּמִיוֹת (Adonis); אין לדבר סוף, והריני אומר “הרף!” שכן מתחיל אני להתעניין בצורות רבות־הפנים שנודעות בסביבה למאהבה זה המאושר של אפרודיטי, אך השעה אינה כשרה לבולמוס הבוטניקה, הן מפני הארבה והן – לדאבון־הלב – מפני ענייני.

לקטתי בַקיה (Vicia) יפה עד מאד, וכן תלתן Trifolium trifolia צהוב, שכבר מצאתי כמוהו בסביבות באר־שבע.

שעתיים לבוא סלט הגענו לעין־חומר. כבר הרבה קודם לכן הבחנו בעקבות גלגלים. כפר תורכי של מהגרים מרומֶליה.⁴⁰ הכפר גדול מאד (לפחות 50 בית) ומעניין מאד. הבניינים מעוררים סקרנות, מוצקים ונוחים. הם עשויים לבנים מיובּשות בשמש, קורות, עפר כבוש (כמנהג דמשק). חלונותיהם מזוגגים ועליהם וילונות לבנים. בני־התשחורת נושאים ורד על האוזן, הילדים משחקים בשושנים. הגברים אוזרים אזור־חלציים אדום וירוק וצניף בראשם. סביב הבתים גינות מצמיחות פרחים וריקות, צפצפות; הכל משתלב יפה עם הנוף הרך עד מאד, אירופי כמעט לפי מראהו. הצמחיה אפילה והרי זה ממש אביב; קטפתי פשתניות (Linaria) אשר צבען ורוד רענן ונחמד.

אחרי עין־חומר אנו עולים על דרך שאך ניסו לפלסה. טבח באילנות מתגלה לעין, ביחוד שרידי אלונים ואלות. ברכת־שלום לעוזרך (Crataegus) הראשון; נעים לחזור ולפגוש בידידים ותיקים.

הנסיון מסתיים בכּביש. מעודי לא ראיתי שׂעורה יפה כזאת שראיתי פה. ממש נהדרת. (מעשב). לשווא אני מחפש את אם־החיטה (Triticum) שאליה כה התאוויתי.

הוי, כיצד נשַׁמתי, בסלט, במלוא ריאותי את הניחוח הנפלא של הקמה, העטורה בכותרתה הירוקה. כמה היא מלטפת את העין, מרחיבה את הלב, אחרי כל המדבריות המתועבים הללו. סוף סוף הנה הגענו. זהו ירק של ממש.

חנא־אפנדי הקדימנו. שוב אנו מתארחים אצלם. בלתי־נעימים. אולם הם מוסרים לנו קומה שלמה, כולל הטרקלין הגדול של בשיירַד.

המקום מתנשא בדיוק מעל המזרקה העירונית. אני סר לבקר אצל הקאימקאם. הוא יושב במושב מג’לס־אידארה וכאילו רוצה הוא לתת לי להמתין עד־בוש: אני רוגז ונכנס. מפנה תיאטרלי: זהו הקאימקאם־לשעבר של טול־כרם, מודע ותיק. אנו סחים על הארבּה. אחד מהם, ראיס אל מחכּמה,⁴¹ קובל באזני הברנש על חוסר־המרץ שלו (הדבר נכון, בעצם). מחליטים לצאת לסיור, מחר ב־8.00.

בערב סרים לבקרני מבּעלי הכרמים, הקובלים על דלוּת האמצעים שננקטו; מבטיח להסדיר את הדבר מחר.

שני מברקים:

מכּרך: –

העסקת 600 החיילים – לא אושרה, אולם אושרה תמורה (במזון) לאוכלוסיה האזרחית. מכלילים בזכות הזאת גם את סלט, ומבקשים ממני לארגן את הדבר. All right…

ומירושלים:

המותצרף מודיעני כי מוקד הארבה הוא באוֹג’חוֹר־אל־עַדוואן, סמוך לירדן. וכי על הקאימקאם של סלט צריך להילחם בהם שם.

המודיריה של מידבא והקאימקאמיה של סלט שלחו אל המקום 84 חיילים וסגני־קצינים. בטרם אענה נראה תחילה מה מתרחש כאן.

סלט, 5.5.1915

הקצנו ב־6, וב־7 אנו הולכים למרחץ. איזה עונג נדיר; גופי מכבר שכח טעם ומגעם של מים חמים. במרחץ שוב מה־נעימים החיים. ב־9 אני נכון לדרך. הקאימקאם הבטיח כי משעה 8.00 יעמדו לרשותנו שתי בהמות וכן המאמוּר על הארבה (הממונה על השמדת ביצי־הארבה). ובכן, הסוסים אינם. המאמוּר נושם ונושף ואץ כדי להראות שקידה (נוצרי מזוהם) ומשיג רק בהמה אחת. אנו זקוקים לשתים, ואני משתיק את שני הצעירים (חנא ואיתן) המציעים לי תחבולות שונות: לצאת לבדי, או לקחת בהמות של הצבא. כבדות־הטלפיים המסכנות שלנו (4 ק"ג שעורה ביום) זקוקות למנוחה, ואלה שמבטיחים שתי בהמות מחויבים לעמוד בדיבורם. אני קורא ברשימות מסעו של מר א. [אהרנסון] בחבל, ב־1904. ב־10.30, לאחר ייאוש, אני מצווה להעמיס וללכת ללון, על נשקנו וחפצינו, בע’ור־אל־עדוואן, כדי לבדוק מה מתרחש שם. או־אז, בראות קצין־הז’נדארמריה כי נוסע אני באמת, הוא מתעורר, ומקץ 5 דקות עומדות 6 סוסות לפתחי.

אנו יוצאים ב־11.00.

מבקרים במרכזי ההדברה… בראש־וראשונה אעיר הערות כלליות שביררתי מפי מנהלי הקבוצות. הגל מתקדם בגיא ועולה בלי־הרף מרצונו, בלי התחשב במצב השמש.

כשמרדפים אותו הוא הופך פניו ונפוץ לעברים. כתוקפים אותו מלפנים – הוא מתדרדר חיש־מהר. הצעירים שבהם (בני 3 ימים) עושים 200 מ' ביום חם. הבוגרים יותר עושים 800 – 600 מ'; לאחר שמרדפים אותם פרק־זמן מסוים, או ביום קריר, הם מגלים סימנים של איבוד־החושים ומבוכה.

ובכן, האנשים עומדים על עמדם וממתינים לגל. במעגל גדול, פתוח מן הצד האחד, וכשנדמה להם כי די בהמונם – סוגרים את המעגל. כשעולים עליהם מן החזית, בקול־צעקות, הם נבהלים, הופכים ראש ומתדרדרים בשטח המוקף, ואז דוחפים אותם לעבר תעלה שנחפרה קודם. במקום שהמעגל היה פתוח והוא נמצא עתה על שפת התעלה מנסה הארבה לנוס, אולם המקום חסום ב־15 – 10 עבּאיות. כאשר נקבּץ הארבה בתעלה נכנסים לתוכה כמה מן האנשים, רומסים ולשים אותם ברגליהם, הלוך ודרוס, ואחרי־כך משליכים החוצה את העיסה. אומרים כי עיסה זו מושכת את הארבּה והוא בא לאָכלם. בתום הפעולה שוב המעגל נפתח, והאנשים ממתינים להמשך הגל כי יבוא.

קבוצות הנוצרים פועלות די טוב אולם מספרם אינו מספיק, ולא מעט נחשולי ארבה ניצלים מטבח. לכן המצור שלהם על כרמי הענבים בסַלט נסגר יותר ויותר.

בשעה 4.00 פגשנו את הקאימקאם ובני לווייתו. בכוונה שוטטתי בצד אחר מזה שבו שוטט הוא, כדי לפגוש אנשים פחות יודעי־דבר. אלה שעל־ידו לא עשו מאומה.

ברכות־שלום, שיחה, כמה עצות על־אודות הארגון. מעשב.

ונדאלים. לא הותירו שריד לאלון, אלה, ברוש, וכו'… על הכל בא הכליון ואת שאריתם מבעירים כדי לגרש את הארבה.

דוגמאות:

צחנן מבאיש (Anagyris foetida) בעל תרמילים; דימיתי כי היה זה קטלב (Arbutus); הללו מניבים, לדברי הערבים, אשכולות אדומים שגרגריהם כחמצה מתוקה, משלשלת.

אורן בפריחה, שרף, נושא אצטרובלים. עוזרד, אלה, וגם שפע אילנות אחרים.

בשובי ראיתי ערבים צעירים עוסקים בשריפת כלי־חרס מקומיים (באש פתוחה): קדרות אדומות, כדים גדולים, יפי־צורה (צילום). החלטתי: לצאת מחר לע’ור עדוואן, ללון ביריחו, והשיירה תמתין בסלט.

הברקתי למותצרף של ירושלים כי אפשר להוציא את האנשים מפה. טלגרם לח’ליל־ביי (יריחו), כי ידאג שיהיו סוסים מוכנים, במקרה שארצה לעלות ירושלימה.

יוצא ב04.00, אנוכי, איתן ושוטר־רוכב, על בהמות שהספיק הקאימקאם. השעה 11.10. נשכב לישון.

ראשון־לציון, יום א' 12.12.1915

מועד נסיעתנו נקבע לשעה 1 אחה"צ, אבל מכיון שהקניות והציוד אינם מוכנים הנני יוצא לדרך רק ב־5.30. הגענו לראשון ב־6.45. החלטתי ללון פה אם תימצא אוּרוָה טובה, ואם לאו – להמשיך עד גדרה. בראשון הופקעו כל הסוסים על־ידי הצבא, לכן מצאנו בנקל אורוָה והריני נשאר. את הלילה אעשה אצל נעמן. הוא ורעיה עוזרים לי לארוז את חפצי ומעכּבים אותי בשיחה עד שעה מאוחרת בלילה. הם ישאלו לשלומנו במברק לזכרון־יעקב; אני מבטיח כי ישיבו להם.

איתן השיג משרה בירושלים, אצל אסעד־ביי שהוא סגן מושל יפו וכיום מפקח אזרחי על לבנון, סוריה וארץ־ישראל. דבר זה נעלם ממני כשהייתי אתמול בירושלים. חבל מאד, כי יכול היה להועיל לי הרבה בהיותי בבאר־שבע.

עייף ויגע עליתי על משכבי ב־3.45

יום ב', 13.12.1915

הקיצותי ב־6.30. ב־7.15 אנו מוכנים לדרך. אולם מכיון שזכוכית הפּוֹדוֹמטר⁴² נשברה, אני מתמהמה עד שתתוקן. למזלנו יש שען בראשון ונמצאה זכוכית מתאימה למכשיר. אנו יוצאים ב־7.40 ועולים בדרך הישרה (נמנעים מלעבור את גדרה ובאר־טוביה), כשנס־ציונה משמאלנו, ובעוד זמן־מה – על־פני מסגד נבי־רובין, גם הוא משמאלנו. ב־9 אנו עוברים על הגשר שלפני יבנה (3 קשתות ושני עמודים נתמכים). ב־9.10 אנו עוברים ליד הבאר של יבנה. ב־9.18 אנו מגיעים לפרשת־דרכים ועולים בדרך השמאלית (דרום־מזרחה). הדרך שוממה למדי. הצמחיה מעטה. כפעם־בפעם, לעבר מערב (כלומר ימינה) – כמה שקמים. ב־10.20 אנו מגיעים אל מול השקמים הראשונות של אשדוד וב־10.40 נעצרים ליד הח’אן. בעליו הוא הטוחן; בח’אן “קומה” אחת ו“מלון”, במטותא מכם. בזמנים אלה הטחנה בטלה והחצר וקומת־הקרקע הופקעו על־ידי הפלְגָה (“בוּלוּק”) החוֹנה בחבל, בייחוד בחפירות שעל חוף הים. בין הבחורים כמה לבנונים מסביבת זחלה ואבו־פריד, ועמם אני קושר שיחה. כל כמה שלא ננסה להיחבא ולנהוג בזהירות כמה שאפשר, בכל־זאת מכירים בנו שאנו מהנדסים גרמנים שבאו לענין סלילת כבישים…

בשעת המתנה לארוחה (ביצים בסַמנה, זיתים, צנון) אני משוחח עם האנשים. אני מוצא ביניהם שייך זקן ונאה, לראשו צניף ובאבנטו קסת־סופרים. אני פנה אליו ואמר כי זכורני שפגשתיו “אי־שהוא”. הוא נסע לביירות, לפני כשתים־עשרה שנה… אולי אז היה הדבר. מוצאו ממארוקו (?) הוא מסביר את כשלונות האויב בעובדה שאלג’יריה המורדת כבשה לה מחדש את עצמאותה ושתוניסיה התקוממה. הוא מסביר: ה“פראנסווי” משעה שרגליהם עומדות על האדמה הם נעשים “מלאעין” ונלחמים היטב; האנגלים “לבם – מים”, לכן הם יודעים לירות רק מהים. אני מביע את חששותי בנוגע למה שעלול להתרחש כאשר יהיה עלינו לעבוד בקרבת הים…

אני שואל על הדרך; היא חולית אחרי עזה, ומדברית – משייך־זוויד והלאה. אני נפרד מהם לשלום. בפונדקי ששאלני בצאתי לחדשות על המלחמה, אני זורק מבט נזעם, ואומר: וכי אינך יודע כי מנוי־וגמור עמנו לשחוט אותם עד האחרון בהם?!

אנו עוזבים ב־12.05 וב־12.25 מגיעים לחמאמה.

עזה, 14.12.1915

אנו מגיעים לעזה באיחור קל וכבר אין בידנו לערוך את הקניות שלא הספקנו לעשות. אנו מנצלים את הזמן, פחות או יותר (ובעצם – פחות), ולעת ערב נוכחים אנו לדעת כי לא נוכל להשכים צאת למחרת ויהיה עלנו לחכות לפתיחת השוק. בעוד אני עסוק בשליחויות אומר אחד השוטרים, שאליו פניתי באיזו שאלה, כי פני מוכּרים לו, שכבר פגשני במקום מן המקומות. כפי הנראה, ביפו. אני מבטיח לו כי יכול היה הדבר לקרות רק בחיפה או בירושלים, והוא מסכים לאפשרות השניה. לבקשתו כי אראה לו את תעודותי אני מזמין אותו לסור למלון. באחד משיטוטי, כעבור שעה, אני שומע שקוראים לי. תחנת־המשטרה פה, ועלי להיכנס. הפעם, לפני המפקד בעצמו־ובכבודו. הוא מזמינני לשבת. אני מסביר לו כי הנני אחד מחבר־האגרונומים שעליו הוטל להפרות את השממה ולנו באי־כוח בבאר שבע, חפיר, קוציימה ונַח’ל; אני מתלונן על מיעוט החופשות שנותנים לנו ועל הארבּה שהשמיד את העגבניות שלנו. פרטים אלה שמעתי מפי בסין. (שכחתי להזכיר כי הנחתי לו להיספח אלי מתקוותי כי יהיה לי למועיל…) מפקד־המשטרה משתתף בצערנו, אינו מבקש דבר, ואנו נפרדים כידידים טובים…

14.12.1915

    עזה – באר־שבע

אנו יוצאים          ב־10.05

מגיעים לוואדי־שריע ב־12.10

יוצאים מוואדי־שריע ב־1.23

מגיעים לאבו־רגייג   ב־2.40

יוצאים מאבו־רגייג   ב־3.00

מגיעים לבאר־שבע   ב־3.50

בעזה, מחיר רוטל שעורים – 2 בשליקים, והעם זועק רעב. כבר השגחתי אתמול על היעדרן של מחרשות, בדרך ראשון־לציון – עזה. היום מניתי: 23 – מעזה לבאר־שבע. אין גרגרים למזרע והבדווים עוקרים רגליהם מן המקום, שהוכרז חבל צבאי.

בבאר־שבע מארח אותנו מר מזרחי (גיסו של מר קראוזה). יש לו צריף בו הוא שוכן עם המפקדה שלו (בסין ומקרוביץ'), ציודו ו… היתר….

אנו סועדים באכסניה היהודית (הסוכנת: מי שהיתה בעלת בית־בושת, ושמא אף זאת לא….) המלון מלוכלך, השרות והזלילה – נקיים, ערב־רב של אורחים.

באר־שבע, 15.12.1915

מורי ורבי [א. אהרנסון],

עד כה הכל מתנהל על הצד היותר טוב. החמצתי את ההזדמנות לפגוש את איתן ואריסון, אך הגעתי בערב יום שוק־הגמלים. וכבר יש לי בהמה: בת 7, בעליה – חצוצרן הגדוד, מאומנת וידועה פה. אמנם גם שילמתי מחיר נאה: 18.7 לירות. חסר היה לי כסף, אולם מזלי הטוב הוליך אל המקום הזה את פ. פאסט. הואל־נא לשלוח לו, בכל ההקדם האפשרי (לפני ה־1 בינואר), את 150 הפר' שהלווה לי… שלום לכּל, ולחיצת־יד לבבית.

להתראות,

א.פ.

נ.ב. כל חבורת הבדווים הופתעו לראות כי ח’וואג’ה רוכב היטב על גמל. (“העזה, העזה, ושוב העזה”).

עתלית, 22 בנובמבר 1915

לכבוד

הלייטננט וולי

מפקדת חיל־האוויר־המלכותי

פורט סעיד

אדוני הלייטננט,

ביום־הששי, 5 בנובמבר, נתכבדתי ליטול ממך ברכת־פרידה. הודות לסיורים של אווירוני־הים היה המסע מלהיב ככל שתאבה הנפש, והנני מודה לך בעדו. זוהי הזדמנות בלתי־רגילה באמת, ובזכותך באה לי. ודאי כבר נודע לך כי לא חסרנו מאומה, אפילו תאונה (כוונתי למס. 22, שהוטס על־ידי הקפיטן ס. וידידך המאיור פ.), וכן פעולת־הצלה בים יפו, מול שפך הירקון.

ביום־ב', 8 בחודש, שייטנו לאורך חוף השומרון. למוֹתר להגיד לך כי בכל־זאת אדם מתרגש בראותו שוב את מחוז מולדתו כ“תייר”, בהכירו כל בית, כל עץ, כל סלע. בייחוד כאשר לעת השעה אחת־וחצי, בהימצאנו מול עתלית, עלה בידי להכיר בטלסקופ את חדרי, את חברי המסתכלים בנו מן הגזוזטרה, ואת המנהל שלי (מר אהרנסון) כשמשקפתו מכוּונת אלינו. חושב אני כי ידידך המפקד ו., לא רצה להורידנו לחוף בשעה מוקדמת מדי; הוא איש נלבב, ויכולתי רק להשתבח בנימוסיו.

בערך בשעה 10.30 עצרנו מול המבצר העתיק של עתלית; סירה הוּרדה הימה ובה ארבעה תופשׂי־משוט (ספּירוֹ ועוד שלושה סוּרים), ובשעה אחת־עשרה בקירוב קפצתי ליבשה במקום שפכו של ואדי־דוּסטרה. לא הנחתי לאיש לרדת עמדי מחשש סכנה. תרתי את החוף כשני קילומטרים בקירוב צפונה (לעבר חיפה) וכמרחק הזה דרומה (לעבר חורבות עתלית), וכאשר נחה דעתי נתתי לס. את האות המדוּבּר והוא ירד מן הסירה ויעזרני לפרוק את צרורותי ולערכם בין סלעי־החוף השטוחים. אחר־כך הוריתי לו את הסבך שם יהיה עליו להיחבא (כ־100–150 מ' משפת־הים), כאשר יבוא לקחת את הדואר.

לא טעיתי בדבר אַפיוֹ של ספּירוֹ: מוג־לב הוא כשאר הסורים. אך דרכו רגליו של היבשה, מיד אחזוהו חיל ורעדה; שיניו נקשו ממש, והוא לא ידע עוד מה הוא סח. עובדה זו נטלה מעלייתי ליבּשה את כל חוּמרתה. באמונה, לא היה בה כל צד דראמתי; אדרבה, היא היתה מבדחת מאד, שכּן למראה האימה הגדולה הזאת התגלגלתי מצחוק. אף־על־פי־כן השתדלתי להרגיעו, כדרך שנוהגים עם אדם ששתה לשכרה. המבדח מכּל הוא שאותו ברנש חושב עצמו אמיץ. בקול רועד מאד השמיע באזני נאום־הלל לעוז־רוחו ולמרות פחדו לא שכח להפציר בי במפגיע כי אמסור עליו ראפורט של שבחים ל“בק” (תואר זה הוא קושר לך) למען יזכה ב“נישאן”.¹ לא הרבה חסר היה כדי שיטען ל“צלב־ויקטוריה”.² אני מצדי מצאתי לנחוץ לעטר אותו רק במטבע של רבע נפוליאון,³ בגושפנקה של לואי־פיליפ, כמדומני – אות מוסכם ביני לבין האדון המפקד.

מכּיון שבּסורים הדברים אמורים, הנני מציע לך להחמיר עם שלושת הספנים הצעירים שנלוו אלי. מפירי־משמעת הם ומפירי־אמונים. המפקד ו. גילה את אזני כי חורשים הם רעות על ספירו; לפיכך קבענו אות להודיעוֹ אם מעלו בחובתם. כבר בהיותי בסירה צריך הייתי לא פעם להעיר להם בתוקף שישמרו על השקט הדרוש. והנה, כאשר סיים ספירו את מלאכתו והיה עליו לחזור לסירה, שמעתים קוראים אליו כי ידביקם בשׂחייה. כאשר נשמע הקול כבר היו רחוקים מרחק ניכר מן החוף. זהו ענין חמור בהחלט.

יש לציין כי ספּירוֹ נמצא במצב של התרגשות גדולה, שהיתה עלולה אך להתגבר, כאשר נוכח ברשעותם; מה־גם שהוא עיור בעין האחת והיה עליו לקפוץ הימה כשהוא לבוש כליל, ולשֹחות במים עמוקים ובלתי־ידועים לו, ולכן היה עלול לטבוע על־נקלה. יתר על כן, קולות הקריאה, שנשמעו בבירור במרחק של כמה וכמה מאות מטרים, היו עלולים להסגירנו אילו הזדמן מישהו בקירבת־מקום. הייתי עד למחזה, כשאני חבוי בסבך. חמת אין־אונים בערה בי, וחימוֹת כאלו ימים רבים אינן נשכחות. אנא, הבא את הדבר לידיעתו של האדון המפקד ו. בפעם הבאה אני אומר לצאת בעצמי לקראת ספירו, כי מכיון שנתבהל בוודאי לא זכר היטב את הוראותי ואת הסביבה ומַערכה. מצד שני, אין בי כל חשק לסבול מעשה־בגידה כלפי אותו בחור מסכן, המסַכּן את עורו למעננו, ואשר לא הֵרע להם במאומה. על־אחת־כמה־וכמה שאבדנוֹ עלול לגרור את אבדננו.

לאחר שביררתי אל־נכון כי ספירו לא נשאר על החוף, וכי צרורותי מוסתרים כראוי, שׂמתי פני אל התחנה (בבגד־רחצה). כעבור חמש דקות הגעתי לאחוזה, ולאחר עוד כעשרים דקות קרבתי אל הבית. כלבינו הכירו אותי מיד, לכן לא הקימו כל מהומה. עליתי לחדרו של מר אהרנסון והערתי אותו. הוא הופתע מעט אף שבּואי היה צפוי – אולם למחרת בערב. כעבור חצי שעה נסענו בעגלתנו (בלי העגלון). ב־8.30 העמסנו את החפצים וב־5 כבר נמצאנו בזכרון־יעקב (זמרין)⁴, בבית מר אהרנסון, המרוחק כ־18 ק"מ מן המקום בו עליתי ליבשה. על אחד מחברינו (האגרונום מר וייצמן) היתה המשימה למחות את עקבותינו, עם הנץ החמה, על־ידי שיבּושם בעקבות עגלות־משא; וכן עשה.

ה"ה פוֹל וטרוּיה

בזמן הנסיעה החלטנו, קפיטן ו. ואנוכי, כי בגלל חשיבותה של השגת ידיעות על שבויינו צריך להתחיל את המסע בירושלים. לעומת זאת, אני גמרתי אומר לנסות ולחטפם, אם עודם שם. זוהי מהתלה שהיתה יכולה לשעשע אותי במאד. ובכן, ביליתי שני ימים בסיור גלילנו (ה־9 וה־10 בנובמבר) כדי לחשב מה המקום הכּשר ביותר להביאם שמה עד אשר תגיע האניה.

באניה נודעו לי הפרטים הבאים: ב־10 באוקטובר, בשעה 10 בקירוב, התעופפו להם השנַיִם לבלי שוב. אתה אמרת לי שהם הובלו ירושלימה במכונית, ואני שגיתי באמת כי לא שאלתיך מניין לך ידיעה זו. פה שמעתי מפי מר אהרנסון שאומרים כי עודם מוחזקים בשבי, בירושלים. משבחים הרבה את אומץ־לבו וקור־רוחו של ידידנו פּוֹל. לאחר שקבעתי את המקום, לאור המטרה האמורה, החלטתי לנסוע ירושלימה.

והנה חדשה בלתי־נעימה העתידה לגרום לי איחור רב: מעתה אין לנסוע בלי רשיון מיוחד, ואותו רשיון אשר לו אני זקוק (כדי לנוע בסוריה ובארץ־ישראל) אין להשיגו אלא בירושלים, מאת ג’מאל פחה או מאת המושל מִדחת־בי, מודעי מימים־ימימה. יצאתי ביום־חמישי, 11 בנובמבר, ליפו. תחילה היה בדעתי לנסוע בדרך שכם, אחר־כך העדפתי לבקר תחילה אצל בני־משפחתי, וזאת לא מסיבה פרטית ומטעמים שבּרגש בלבד. שכּן הטעינו את הכל להאמין שאני חוזר מדמשק ועלי לשוב לשם בקרוב (וראַיה לדבר כי הבאתי ממסעי… סוכּר וקפה); ואולם צריך היה למנוע מראש כל אי־זהירות מצד קרובי משפחתי. במוצאי ה־11 בנובמבר לנתי ביפו. את בוקר ה־12 ניצלתי לשם ביקור אצל קונסול ארצות־הברית בירושלים, הד“ר גלייזברוך, העושה ארעית ביפו, לשם שיחרור סכום־כסף שנשלח ממצרים בשבוע הראשון של חודש אוקטובר, באניית־התותחים “Des Moines” – שיחרור אשר מפקד המקום מַתנה אותו בתנאים שאין לקבלם. מפי הקונסול נודע לי כי ג’מאל פחה נמצא בחלבּ, בה ישהה חדשיים־ימים. יצאתי את העיר בצהריים, ומכּיון שלא היתה לי “וַסיקה”⁵ ואף לא אמרתי כלל לבקש כזאת מאת ה”קומאנדאר"⁶ של יפו (בייחוד לא ביום־ששי), מה־גם שהוא הנתעב במוחמדנים שהכרתי מעודי (ואל יקל הדבר בעיניך), נמנעתי זמן־מה מלעבור בדרך הראשית ובשעה 8.30 הגעתי בלא מכשולים ירושלימה.

את יום־השבת, 13 בנובמבר, הקדשתי להשלמתה ולשיכלולה של חקירתי על פרשת ה"ה פול וטרוּיה כשאני מלקט מן השמועות המהלכות את אלו המתאימות והיותר מתקבלות על הדעת, בדובבי אנשים שראו אותם ושוחחו עמהם. ואלו קורותיהם בקירוב, ככל שהצלחתי להתחקות אחריהן:

הם נאלצו, כפי הנראה, לנחות נחיתת־אונס בגלל קילקול במנוע. אך ירדו מן המטוס, מיד קמו עליהם בדווים ואיימו עליהם (לרוצץ עצמותיהם) באלותיהם.

דבר זה מלמד על שתים: ראשית, עד איזו מידה של עזוּת־מצח הביאו סבלנותה ואורך־רוחה של אנגליה את בני העם הזה, המוֹכרים עצמם בעבוּר בצע־פרוטות. שנית, כי טייסינו ייטיבו לעשות אם ישאו אִתם מיד נשק יעיל (רצוי מאד שיהיה כל אחד חמוש באקדח אוטומטי בעל קוטר גדול). אף־על־פי־כן, דומה כי הודות לקור־רוחו המושלם של פוֹל נמצא שהבדווים עשו עסק ביש למדי. הוא התחיל להתגונן באגרופיו, והדבּיר (יש אומרים כי הרג) את אחד התוקפים. אחר־כך התגונן ביריות, חיש־מהר הניס את כל הארחי־פרחי הללו. אז מיהרו הללו לבקש עזרה במוצב צבאי, אשר לרוע־המזל (ואולי לטוב־המזל) נמצא בקרבת־מקום. כאשר הגיעו החיילים מצאו את ידידינו מתעסקים במנוע. הסברה המהלכת בדרך־כלל היא שהתכוונו להרוס אותו. כך גם דעתי, כי ברור שלא קיווּ עוד שיוכלו להמריא. מכל־מקום, הם הסגירו את עצמם, בלי התנגדות, לחיילים. משעה שלא נמצא שם עוד אותו “אִנגליזי בלתי־נוח” – כזה הוא, כמדומה, מר פּול – צלחה על הבדווים שלנו רוח־גבורה (אלה “בני־המדבר”, שסיפקו חומר לרומנים מופרכים כה רבים ואשר הכוזב והמופרך שבהם הוא אותו המכוּנה “כוח האִסלאם”), והם עשו כלה באווירון ובמנוע שלו. הרי זה, לפחות, מעשה הראוי לשׂכר טוב.

אנשינו הובלו ירושלימה (דרך באר־שבע – חברון). מעט הכסף שהיה בכליהם נגזל מהם. פרט זה ידוע לי, כי בהיותם בחברון בקש מר פוֹל משקה חריף אך התורכים סירבו לתת לו את מבוקשו. אז הגיש לו הפונדקי כוס, ומכּיון שלא היה לו במה לשלם אמר לו הלה שלא יתן דעתו על כך, שכּן מובטח הוא כי אחרי המלחמה ישלם לו. אכן, כך אני מקווה, ואם אזדמן לחברון לפני מר פול הרי בעונג אשלם את החוב הזה, כי בזאת אכבּד בארצי במשקה אותו צעיר אמיץ שאף־על־פי שאינני מכיר אותו כבר התחלתי לחבּבו.

בירושלים, כנראה, שימשו נושא להתעניינותו המיוחדת מאד של רושאן־ביי, והוא פקח עין עליהם. אף־על־פי־כן נראה כי במידה ידועה היה להם חופש־תנועה, וכי שהו שם לפחות 15–10 ⁷ יום. ברי כי הכנה נאותה ביד אמוּנה היתה מאפשרת להם לברוח. על־כל־פנים, אפשר היה לבוא אתם בדברים – והא ראַיה: בחברון, בשעה שהיו על גזוזטרה, ביקש אחד, מתוך סקרנות, לראותם ולשוחח עמם. חפצו עלה בידו כאשר נתן לחייל המופקד על שמירתם…שני בשליקים (שילינג אחד). הלא תודה כי אין זה שוחד רב, אפילו לגבי חייל של הוד־רוממותו העותומאנית מאד,⁸ האין זאת? צר לי לראות כי שירותנו כאן מבוצע באורח לקוי כל־כך. ראוי היה שיהיה לנו ארגון יותר טוב, בארץ שבגזירת הגורל היא עתידה להיות ארצנו, ואשר אהה – חייב אני להגיד זאת – שלנו היתה לפני המלחמה הרבה יותר מאשר כיום ואני חושש כי אחיזתנו עליה עוד תפחת ותלך.

אומרים כי מירושלים הסיעו את ידידינו לקושטא. אשר לי, מסוּפק אנוכי אם נשלחו למקום מרוחק כל־כך. בינתיים, כאן נפסקים העקבות. כאשר אעשה את דרכי צפונה (לדמשק ולחלבּ) אשתדל, כמובן, להתחקות אחריהם. לפי־שעה, אין מה לעשות.

נראה כי נהגו עמם כשורה, ואף שקדו להבליט זאת. פרטים רבים נודעו לי מפי אחד מידידי (מר ליברכט מפתח־תקוה).

דבריו נאמנים עלי, כי הוא בעל טביעת־עין דקה. הנה כי כן, הוא סיפר לי שלפי נרתיק־הסיגריות של מר פּול הכיר לדעת כי איש אמיד הוא, ולפי אָרחותיו ותשובותיו אפשר לדון את אומץ־רוחו; ומתוך שתיקתו, הליכותיו ויהירותו ניכרים מוצאו וחינוכו הטובים. על עמיתו לא קלטה אזני מפי השמועה דברי־שבח כאלה. אומרים עליו שהוא אדם של מה־בכך ומרבה־שיחה, מכיון שהוא מבקש לחפות על חוסר אומץ אמיתי הרינו נוהג מנהגי קירבה שלא־במקומה, אשר בכמה פרטים מחיי יום־יום שסוּפרו לי נראו לי צורמים. כל אלה מאשרים למדי את דמותם של האדונים האלה, כפי שנצטיירה במחשבתי, על סמך הידיעות שהעליתי באניה, וקצת מפיך־אתה.

רשיון־הנסיעה שלי

ביקרתי אצל מִדחת־ביי, מושל ירושלים, והוא קיבלני בסבר פנים יפות. הוא הבטיחני כי במה שנוגע לסנג’ק⁹ ירושלים יצייד אותי בכל הניירות הדרושים לנסיעות; אולם לגבי סוריה הענין יותר קשה. אף־על־פי־כן יעץ לי להגיש לו בקשה רשמית, וכן עשיתי, בטענה שעלי לערוך מסע לצרכי מחקר גיאולוגי־בוטאני בכּפרים שבּווילאיות¹⁰ של דמשק וחלבּ. הבקשה נמסרה למפקד־המשטרה הכללי שיחליט בה. לאחר ההשהיות ודקדוקי־הרשמיוּת ההכרחיים קיבלתי את הרשיון ביום־ד', 17 בנובמבר. בשביל הביורוקראטיה התורכית, בייחוד בזמנים כאלה, ארבעה ימים אינם פרק־זמן ארוך באמת, בהתחשב בקשיים שמקשים על הנוסעים. ובכן, הריני איש חפשי, עד חלבּ. ניצלתי את ארבעת ימי ההמתנה האלה לאיסוף הידיעות הדרושות, ועל אלו אתכבד למסור לך להלן דין־וחשבון, לפי סדר שאֵלוֹנך.

אם כן, את הימים 13, 14, 15, ו־16 בחודש עשיתי בירושלים, והשתדלתי לאסןף ידיעות כמיטב יכלתי. הצלחתי למדי, ראשית – משום שנתמזל מזלי ומצאתי בצנזורה שני ידידים ותיקים, שאחד מהם בייחוד הוא כבר משלנו בכל מאודו. לשני לא נזקקתי הרבה כי הוא נשא אשה בינתיים, ולגבי עבודה כמו שלנו אני מתיחס בחשדנות ל“פעולות” מעין אלו.

שוחחתי גם עם איש אחד בשם צבּרי־ביי, דוקטור־למשפטים (מקושטא), קצין־במילואים המסוּפח למַטה של רוּשאן־ביי. זה איש צעיר שאם נתעלם מתמימותו ומן המוסלמיות שלו הריהו משֹכיל ביותר וחכם עד מאד, בהשוואה למקובל בין התורכים. הוא מדבר אנגלית על בוּריה (לשעבר היה תלמיד ברוֹבּרטס־קולג' ושלוש שנים וחצי עשה בלונדון), וכן הוא מיטיב לדבר צרפתית; מפיו הוצאתי ידיעות מעניינות למדי, לאחר שהבּעתי לפניו את התפעלותי מכּשרונו המצוין של רושאן־ביי, כמארגן.

במלון בו התגוררתי (“פאסט”, גרמני כמובן), המשמש גם בית־ועד לכל הקצינים המכבּדים את עצמם פחות או יותר, התוודעתי אל טיפוס תמהוני למדי, רפאל דה־נוגאליס שמו, והוא קפיטן בחיל־הפרשים, מפקח על הדרכים (זמנית). אדם זה נולד בוונצאולה להורים גרמנים וחוּנך מילדותו בגרמניה, ובה התגייס כמתנדב. אילו רשאי הייתי להיזקק ללשון של פסיכיאטרים הייתי אומר עליו שהוא ברנש נבראסתני. הוא מיטיב לדבר גרמנית, ספרדית ואנגלית, מתבטא בצרפתית המניחה את הדעת, ומסוגל לקחת דברים בתורכית. הוא נראה צעיר למדי, בן 32–28. קטן־קומה, שחום, קצת בעל־חלומות, ובשעה זו הוא חולה במאלאריה חמורה למדי; ודבר זה יגזול ממנו את מעט העצבים ויכולת־העמידה שנותרה לו.

אני מעלה קווים אלה לתיאור דמותו כדי להגיד לך שהוא בגדר מכונה שאפשר “להפעילה”, אם נלחץ אותו בשאלה מכוּונת יפה, ברגע הנכון. מה־גם שהוא אוהב שיחה, ושיחתו מקורית למדי.

אם לקבל את דבריו, כבר תר את כל כוכב־הלכת שלנו: השתתף בשתי משלחות למארוקו, עשה חצי שנה באלאסקה, עבר בכל יבשת אמריקה, וכהנה וכהנה. ככלות הכל, אולי נכונים הדברים, אולם אינני יודע מדוע־זה כל אותם ילידי הריפובליקות האמריקאיות הערטילאיות עושים עלי תמיד רושם כבַדאים מבית־מדרשו של טארטרן איש טאראסקון. מכל־מקום, הקצין האמור השתתף במלחמת קווקאז, סייע לכיבושה־מחדש של ואן¹¹ ולמתן “לקח” לארמנים, והוא אף מתפאר בזאת; כמו כן הוא בקי בשיטת העבודות הציבוריות מיסודו של מאיסנר, ובאמצעים העומדים לרשותו (באנשים ובבהמות).

אחרון־אחרון, נעזרתי הרבה בחוש הראִייה. באמתלות שונות, שוטטתי והתבוננתי. עשיתי שעות במערכות הצבא, ביקרתי במחסנים, בבתי־החולים, בקסרקטין, באורוות ובמכלאות־הבהמות. על ירושלים יש בידי ידיעות צבאיות שלמות מאד.

כוחות צבאיים – ידיעות ממקור מיוחד)

ירושלים. – העיר היא כביכול הבסיס של הדיביזיה ה־27. בשעה זו היא ומרחבה מוגנים על־ידי הרגימנט¹² ה־80 של חיל־הרגלים. עלי להציג לפניך את חיל־הגיבורים הזה. אפילו בצבא התורכי יקשה למצוא מהיר ואיתן יותר ממנו; הגע בעצמך: משהבחין בתותחי האנגלים, בסביבות קנטרה, כמדומני, פתח במרוצה מטורפת ולא נעצר אלא ב…עזה. לא כל סתם רגימנט היה מצליח ב“מרוץ” כזה, האין זאת? אך הבה נתקדם בשיטה:

חיל־רגלים. – להלכה – בטליון אחד (“טבּוּר”), למעשה – שתי פלָגות (“באלוּק”) בלבד. המַצָבה קצוצה מאד. כל פלוגה מונה 180 איש לכל היותר; מהם לא למעלה מ־140 נושאים נשק. נגזים אם נאמר כי בכל ירושלים כולה יש כיום 400 (ארבע־מאות) רובים. כשאומרים כי יש בה 1000 איש (כמו שטוענים בחוגי הצבא) הרי זה כולל את החולים, את חילות־העזר ואת אלה שאינם בנמצא…

חיל־פרשים. – 33 (שלושים ושלושה) איש (סאוורי") מן הצבא הסדיר, זה הכל.

ארטילריה. – אפס. אם אחזור, ביום מן הימים, אבקש ממך לאוֹת חסד שיוּתן לי לשוחח עם אלה מסוכניך שמסרו לך אותן ידיעות נאמנות על תנועת גייסות, מוצבי־תותחים, וכדומה; לפי־שעה נתרכז בירושלים: אין בה אף תותח אחד, אף לא פגז אחד.

שירותי־עזר. – לכל היותר: 1) 20 עגלות־משא (אנאטוליות), הנרתמות לצמד בהמות, לרוב – פרדות; ופעמים – פרדה אחת וסוס אנאטולי קטן. המטען שאפשר להסיע בעגלות אלו אינו עולה על 500–400 ק"ג (7–6 ארגזים¹³ שמן או נפט; 5–4 שקי קמח).

2) 200–150 בהמות מִרדע¹⁴ (סוסים ופרדות) הכשרות לעבודה, וכהנה – בלתי כשרות, בהן מטפלים בחצרות, בלי להאכיל אותן.

3) אין גמלים בשירוּת בירושלים.

מכוניות איִן. זוכר אתה כי דנוּ בכך במיוחד, וכי תמהתי על הידיעות שמסרת לי בנידון. ובכן, הפעם בדקתי את הדבר לאשוּרו. שתי מכוניות־המשא שקיימו שירות בקו ירושלים־שכם יצאו מכלל שימוש, והחנו אותן בירושלים, בחצר שבה מעורמים הארגזים והפחים ששימשו להספקת מים לצבא, בעת המשלחת האחרונה. מחסן זה אינו רחוק מנוטר־דאם־דה־פראנס. תחת סככה מונחות גם שתי מכוניות־שכירוּת הרוסות לגמרי; אם לשפוט לפי המרכב, אלו הן מכוניות צרפתיות. גלגליהן המעוקמים מעידים שנסעו בלי צמיגים. אשר לקרנות־הנשק אחד מהם מן הטיפוס בו משתמשים חילות הנ.ז.¹⁵ במצרים, אך קטן ממנו בהרבה; השני הוא בעל סרנים קצרים יותר, והוא גבוה על גלגליו מן הראשון, וכמדומה עוד יותר חלש ממנו.

אשר למכוניות שפועלות עדיין – ראיתי רק שתים כאלו. אלו הן מכוניות “פורד” (אמריקאיות) – אחת שלנו (כלומר של מר אהרנסון), שהופקעה לשירות של מפקד יפו, והשניה משמשת לשירות בירושלים. רושאן־ביי ודאי גם הוא יש לו מכונית, אף כי במשך חמשת הימים שעשיתי בירושלים לא ראיתיה בחוצות. אם זוהי המכונית הידועה לי – הרי שהיא תוצרת “מרצדס”, אדומה. וזה הכל.

ז’נדארמריית־רגלים וז’נדארמריית־רוכבים. – בכל סנג’ק־ירושלים יש לכל היותר 300 ז’נדארמים מהם כ־100 רוכבים. כולם מזוינים ברובה מסוג Gras¹⁶ (ו־35–30 כדור), ואחדים מהם חוגרים חרב עקומה.

חימוש. – הרגלים מזוינים ברובה־מאוּזר, הנטען ב־5 כדורים; כל חייל נושא חגורה של 60–50 כדור.

הרוכבים מזוינים ברובה קצר, מאוּזר, שגם הוא נטען ב־5 כדורים וקנהו נתון כולו בבית־עץ. זה כלי טוב מאד, שמוּכּר לי היטב. הז’נדארמריה חמושה ברובים מסוג Gras. רובי מארטיני¹⁷ בבל ייראו.

אפסניה. – מה־רחוקים אנו מן הברק הכוזב בו חזינו בשנה שעברה, מחוץ לפלגת הרוכבים הקטנה, שעודנה עושה איזה רושם שהוא; “חילנו רב־הגבורה” נראה באמת מרושל ועלוב למדי. רבים בו מחוסרי נעליים, ואת החסרון הזה הם ממלאים בכל הבא ליד. גם המדים מתחילים לקבל צורה משונה וצבע בלתי־ברור. אין עוד בארץ מה “להפקיע” יען כי לא נותרו בה סחורות, ולא גרמניה היא שתחדש עכשיו את המלאי. מן הנמנע היה לקיים את מדי הז’נדארמריה, ולכן הם “מסתערבים” והולכים. אזלו ה“אֶנווריות” בעלות הקרנוֹת,¹⁸ הכל חובשים כּפייה ועקאל. רושאן־ביי מוכרח היה, כנראה, להשקיע מאמצים גדולים כדי לכלכל את אנשיו.

רמלה. – ברמלה יש, להלכה, שני באטאליונים, אולם צריך להיזקק לאותו אופן חישוב שנקטנו לגבי ירושלים. יש בה כמה מאות גמלים. שלא כרגיל, מראיהן של הבהמות הללו טוב למדי. בתחנת־הרכבת ראיתי מאות רבות של מרדעות־גמלים חדשות לגמרי, מעוֹרמות בערימות, בטוחני כי זה סימן לכך שחיל־המצב עומד לצאת בקרוב. תותחים אין ברמלה; עמדת־תותחים (וכן פלגה בת כ־200 איש) נמצאת בביר־סאלם,¹⁹ כ־12–10 ק"מ מדרום־מערב לרמלה (ראה במפה בין שתי המושבות העבריות ראשון־לציון [עיוּן־קרא] ורחובות [דוראן].²⁰ עדיין לא ביקרתי בה.

מכיון שעמדות התותחים הן תחת פיקוד גרמני, זהו החלק המסוכּן ביותר שבּמלאכה, ולכן אני משאיר אותו לסוף; אולם לפי תיאורים שקיבלתי יש שם ודאי שתי סוללות בנות 5 או 6 כלים כל אחת. התותחים הם תותחים תופיים,²¹ או כלים בני שני אינשים בקירוב. בעיית התותחנוּת כמעט אינה קיימת בארץ־ישראל, בכל הארץ יש רק שני מוצבים (נוציא מכּלל זה את הנגב, לפי־שעה): האחד – בביר־סאלם, בו דנו זה עתה והשני – באום־ג’וני, על הגדה המזרחית של הירדן, במקום שהוא יוצא מן הכינרת. בזה האחרון – עשרה כלים (מנויים), בעלי קוטר קטן מאד. המוצב כפוף לפיקודו של קצין גרמני, ולרשותו, כמדומה, חוליית פרשים.

בתי־החולים הצבאיים והמופקעים על־ידי הצבא מלאים חוֹלים.

אנשי הפיקוד. – קצינים גרמנים אין פה עוד. הנסיך הצעיר פון־הוֹהֶנלוֹהֶה משוטט כנשמה תועה. כאשר שהיתי בירושלים היה הוא בעזה. בירושלים עצמה, אין אפילו איש־צבא אחד בדרגת קולונל (במינוי־קבע). שני האישים החשובים ביותר הם: רושאן־ביי הידוע לך, והוא כמדומה קצין־הספקה ראשי, וסעדוּלה־ביי (מאיור) – ראש־המטה של גנרל ג’מאל פחה, המפקד על הקורפוס ה־8.

אשר לג’מאלים, פה יש להבדיל: ישנוֹ, קודם־כל, אחמד ג’מאל פחה, שר־הימיה ומפקד ראשי על המחנה ה־4, המכוּנה כאן ג’מאל הגדול; השני, הגנרל ג’מאל פחה, מפקד הקורפוס ה־8 (חלב), המכונה “קוּצ’וּק ג’מאל” (ג’מאל הקטן).

המפקד על ירושלים עצמה בשעה זו הוא אחד מאיור ושמו ניהאד (חסר כל חשיבות), והמפקד של רגימנט חיל־הרגלים ה־8 הוא קולונל היושב בנצרת והמבקר באיזור רק לעתים רחוקות.

עבודות ציבוריות. – מערכת העבודות הציבוריות המבוצעות עתה כוּננה על־ידי מאיסנר־פחה, וזוהי כבר המלצה טובה. עובדה היא כי ניצלו עד־להפליא את כל הפּסולת של הצבא (לוקים בבריאותם, קשישים מדי, לא־יוצלחים), לסלילת דרכי־רכב ומסילות־ברזל. אכן, זהו רעיון גאוני, והאיש שהמציא אותו ידע כנראה היטב את נפש האוכלוסים הללו שבהם אפשר להתעלל כמה שרוצים ואפילו למרר את חייהם בצורה הכי נוראה. אלה הם ה“טבּוּר עמליה”, גדודי־ענושים²² (פשוטו כמשמעו), אשר בהשגחת כמה אלות ורובים אחדים כבר עשו מלאכה עצומה.

הנה כי כן (מפי הקפיטן דה־נובאליס נודע לי הדבר), בקטע מכּביש עדאנה־חלבּ הם מעבידים 8,000 איש ו־37 או 39 שיירות־גמלים (בנות 102 בהמות כל אחת) העמלים בלי הרף.

כבר סחתי לך על ההפקעות, עבודות־האנגריה והארנונות שגרמו עבודות אלו בארץ; עכשיו נראה מה נעשה.

מסילת־ברזל. עפולה – ג’נין – סילה – ראמינה – ענבּתא – תול־כרם – קלקיליה – ראש־העין – יהודיה – רמלה (מכאן מסתעפת המסילה הישנה ונמשכת לעבר באר־שבע).

באופן רשמי מֶשֶך המסע הוא: מבאר־שבע לירושלים – 10 שעות (למעשה: 25–20 שעות; לפי־שעה הקו שמור לצרכים אסטרטגיים); מירושלים לדמשק – 36 שעות (אף זאת להלכה בלבד); מדמשק לחלבּ – 17 שעות (מה שאינו מתאים ביותר למציאות). ובכן, הרי לנו 10 ועוד 36 ועוד 17, הווי אומר 63 שעות, מדמשק לבאר־שבע, אילו פעל הכל כשורה, אילו היתה הסקת הקטרים כתיקנה, ולולא אירעו כל פגע והפרעה; אולם כבר עתה יש למנות לפחות 20 ועוד 48 ועוד 24 – הווי אומר 92 שעות־מסע.

דרכי־רכב

הללו נחלקת לשלושה סוגים:

א) דרכים ראשיות (נסללו על־ידי הצבא).

ב) דרכים מחוזיות (נסללו מטעם מימשלי המחוזות).

ג) דרכים כפריות או, נכון יותר, דרכי המועצות המקומיות (נסללו על־ידן).

דרכי־רכב שנשלמו ונפתחו לתנועה

ירושלים – א־סַלט.²³

ירושלים – שכם – ג’נין – עפולה.

חיפה – נצרת – טבריה (עד קרן־חטין).

דרכים העומדות להיפתח לתנועה בקרוב

טבריה – ראש־פינה (אל־ג’עונה), כולל הסתעפויות.

דרכים בסלילה

ראש פנה – קוניטרה – דמשק.

ואדי צראר²⁴ – עזה והסתעפות לכביש יפו–ירושלים (בקרבת לטרון).

דרכי־רכב צבאיות

חרתיה – תל־אל־בדוויה – כפר כּנא (וכן הסתעפות לדרך טבריה–נצרת)

ראש־פינה – מטולה – דיר־מימאס. וכן הסתעפות לדרך צידון – ג’דיידה.

לא אומַר כי טיב הדרכים הולם את הצרכים, או אפילו צרכים של שימוש נורמלי. קרוב־לוודאי כי הגשם הראשון ימוסס אותן והתנועה תהפכן במהרה למהמורות־טיט – אם גם לא את כולן. דבר זה מלמד בעיקר שאם יש בכוונתנו להשתמש בהן ביום מן הימים הרי ככל שנקדים בכך כן ייטב, וכי בייחוד יש לתת את הדעת שלא להניח לאויב להפיק מהן תועלת כל זמן שהן ראויות לשימוש.

יש להודות כי בכל מה שנוגע ל“הכנות” מגלה אחמד ג’מאל פחה מרץ רב וקשי־עורף ללא לאות. ארנוניות, אנגריה, הפקעות, איומי־מיתה – הוא לא יֵחת מפני כל ובלבד שיושלמו הכבישים למועדים אשר קבע מראש. אולם על דבר אחד לא הצליח להתגבר (ומי זה עשוי להצליח אי־פעם?..) – על הרצון הרע ואי־היושר היסודיים של המוסלמים, בעיקר של הערבים.

ואף־על־פי־כן, התמורה העצומה שחלה בארץ במשך השנה האחרונה ראויה לתשומת־לב רצינית. בצדק רשאי ג’מאל לומר כי המרחק ממצרים לארץ־ישראל קטן פי־שלושה משהיה לפני בואו. גם אם איראה מגוחך מכל מגַלֵי האמיתות הגלויות, לא אֶלאֶה לומר, חזור ושוב, כי הודות לכך גם התקרבה ארץ־ישראל למצרים, וכי כיום קל הרבה יותר להגיע מחיפה לדמשק, לחלבּ ולדיארבּקיר. התימצאנה לדברי אלה אזניים קשובות וחפצות?

“מספרים”…

ובעצם, מה אין מסַפרים? כדאי להביא מאותן מעשיות המהלכות בין יודעי־דבר – או בין המתאווים להיראות יודעי־דבר – ולברר מה מידת אמיתותן. במקרים רבים נכונה המימרה הצרפתית הישנה, “אין עשן בלא אש”. אלקוט, אפוא, כמה מן השמועות.

מספרים כי אחמד ג’מאל־פחה והאסטרטג פון־קרֶס יצאו לחלבּ כדי להכין מסע צבאי גדול בכיוון בגדאד וכדי להושיט עזרה לנור אל־דין, שעל כוחותיו, כמדומה, מאימים האנגלים (סוף־סוף…). מספרים כי פון־דֶר־גוֹלץ הזקן חוזר ומעמיד עתה על כנו את החיל ה־6 (ששוב לא היה קיים), במגויסים צעירים מאנאטוליה, כדי “לארגן את העניינים” בארץ־הנהריים.

כן אומרים כי פון־דר־גולץ והזהב הגרמני הרימו את רוחם של הגייסות בארץ־הנהריים. אולם מספרים גם (ובעצם, מלחשים) כי קצינים תורכים (שוב, בארץ־הנהריים), אשר לבּם הלך שבי אחר חיל־הפרשים של סן־ג’ורג'²⁵, מסרו את המקלעים שהגיעו זה־מקרוב מגרמניה לידי האויב…

אומרים כי כאשר המעבר בדאנוּבּה פתוח מגיע לקושטא נשק בשפע, וכן כי כ־50–45 אלף “הוּנים” מרוכזים סביב בירה זו. אולם אומרים גם כי אנוור פחה (מהפכן, ואולי…טוען־לכתר) אמר: עיצרו, אדוני הגרמנים, עצורו! קציניכם, תותחיכם, המארקים שלכם (בזהב), התחמושת שלכם – “אהלאן וסהלאן”, אך מי מאתנו התאונן מעולם על חוסר אנשים בתורכיה? העסיקו את אנשיכם במקום אחר!

אומרים (קטע גזור ממכתב בגרמנית, שמצאתי אצל איש־הצנזורה) כי הפּרשה האחרונה בארץ־הנהריים היתה סוערת עד כדי כך שהגרמנים היו מוכרחים להוציא את נשיהם וילדיהם למוצוּל.

אומרים (גם זה קטע של צנזורה) כי בחלבּ המחלות מפילות קרבנות רבים, הן מן האזרחים הן מאנשי־הצבא. מדוּבּר בייחוד על דיזנטריה וטיפוס־הבּהרות; כן מזכירים את האבעבועות. המתים, לפי השמועה, נמנים יום־יום במאות. (מספרים כי רעייתו של ג’מאל אמרה במסיבת־תה כי מספרם מגיע עד אלף ביום. אולי אין פה, אחרי הכל, כי אם “רחבות־השקפה” מזרחית). המתים נקברים באופן כה מוצלח עד שהנגע פּוֹשׁה מיום ליום.

בכל הארץ מתקינים “בתי־חולים”, כלומר מטילים על התושבים מסים חדשים, בסכומים של אלפי לירות תורכיות. כדי ל“כונן” 5000 מיטות – בירושלים, 3000 מיטות – בנצרת, וכו'. אומרים כי הללו נועדו לגרמנים הבאים להילחם כאן. יתן אללה וימלאוּן… ברם מהרהר אני כי 12–10 אלף מיטות אינן דבר של מה־בכך, וכי מן הנמנע להעמידן, בשעה זו. ואלה הגיאורים²⁶ הארורים (כופרים מאוררים, יהודים ונוצרים) אותם ילחצו, יסחטו עד־תום (שיטה משוכללת תורכית־גרמנית D.R.G.M.)²⁷ כדי למצוץ מהם את שארית־הפליטה.

“אנו” אף נתפסנו לבולמוס של בנייני־פאר, והננו.. הורסים! – ושוב על חשבון הגיאוּרים. העיר האָפיינית ביותר מבּחינה זו היא יפו.

אגב, מפקד־המקום הוא הלסטים הנתעב ביותר בכל האסלאם. ובכן, הוא מפלס רחובות שלמים, אשר בנייניהם אינם של מוסלמים, ובמקום שעמדו הוא מתווה שדרות (על־ידי פועלים מגויסים, לא מוסלמים), ומן האבנים הוא מקים מסגד גדול אשר שמו ייקרא עליו. התפילות שתיאמרנה בו ודאי תעברנה לאזני אללה. אילו ניתן לי, אני הכופר, לפקד על אניית־מלחמה ותותחיה, ולוא אך לשעה אחת, משמיע הייתי אז לנאמני האל הזה מנגינה בקצב אחר.

המצב בארץ. לאחר כל מה שהגדתי – נקל לשער מהו: פשוט טראגי. כדי להיטיב לעמוד על כך, הרי “מחירים שוטפים” של מצרכים.

ועל כל אלה: חוסר־עבודה בערים, בעוד החורף כבר בתקפוֹ: עבודות־כפייה, הפקעות, מצוקה קודרת בקרב המוני־העם. מחלה קשה ביותר מוצאת לה בגוף המדולדל קרקע פוריה והיא עושה בו שַמוֹת. בירושלים התמותה מבעיתה ואף־על־פי שאין מודים בזאת – שורש כל המיתות האלו נעוץ ברעב האיום. חוששני כי עד שנחזה בגוויעתה של תורכיה תהפוך היא את הארץ לבית־קברות.

בכּפר המצב היה גרוע הרבה יותר. יבולי השנה האחרונה היו למאכל לאַרבּה. המרעה, שהוא דל כאן מטבעו – כלה; העדרים – נכחדו (לכן הבשר זול באופן יחסי; בהמת־השחיטה נמכרת ב־20–15 פר', אולם כבר מתה היא למחצה מחמת הרעב). בהמות־העבודה תמו מן הארץ מפני ההפקעות. הגברים הבריאים (ואינוואלידים כה רבים!) – נעדרים. כל זה משבית לגמרי את מהלך החיים. וכל ההמון הזה שמעולם לא היה בו האומץ להתקומם, כיום כשל כוחו מעשוֹת כן, אפילו היה חפץ בכך. מצד שני. התורכים עודם כאן, והם מכלכלים את צבא־הדחלילים שלהם (אשר רובים יש לו, בכל־זאת…) למען קדם פני מאורע כזה; ומפחד ההוצאה־להורג תגווע ברעב.

כשאני אומר “מכלכלים צבא” – הנני מגזים, כמובן, בייחוד במה שנוגע לחיילים החולים, המתרבים מיום ליום. הללו ממש נדונים למוות. מי שעדיין כוח לו לגרור את רגליו לביתו ולמצוא לו אוכל מספיק (תמיד האוכל מספיק בהשוואה לבית־החולים הצבאי), ואף משחק לו המזל והוא נתקל ברופא נבון ואנושי (הדבר נדיר כל־כך) המשיג לו חופשה – יש לו עוד סיכוי להינצל. אחרת – ימות ברעב. כל אלו – עובדות הן.

Pro Armenia! ²⁸

כדי להצהיל את המצב הזה יש כאן צליל ערב־לאוזן מאין כמוהו. אדוני הלייטננט, אני פונה אליך כאל צעיר אנגלי. הואילה־נא להטות אוזן לדברי.

יודע אתה כי “אנו” חזרנו וכבשנו את ואן. ובכן, הארמנים בוואן חטאו חטא כבד. הם שׂשׂו למחשבה כי הנה המירו סוף־סוף את זוועות החנג’ר²⁹ התורכי במנעמי הקנוּט³⁰ הרוסי, וחגגו את “שיחרורם”, ובכך הצדיקו חיסול־חשבונות… כאורח התורכים. חזקה עליך שאתה אדם די מנוסה, ולכן אני מוותר על פירושים בדבר הדמים הנדרשים לפרעון החשבון הזה. שוב איני יכול להיזקק למטבעות־לשון (שנשתחקו, לדאבון־הלב), כגון: “נוצרים ומוסלמים”, “סהר וצלב”. הוכח למעלה מכל ספק (כהודאת בעלי־הדין עצמם) כי הגרמנים הם ש“אירגנו” את כיבוש ואן מחדש ואת הענשת הארמנים. והלא שליחי־התופת הללו מתימרים כי בעניינים רבים נעלים הם על כל זולתם. וכי הם גם נוצרים טובים יותר מכל אחיהם (התענג־נא על טעם הפרוזה של וילהלם…). אכן, התורכים הבטיחו כי מ־2,500,000 הארמנים היושבים בממלכה לא יישארו בסוף המלחמה כי אם 500,000. בשבועות כגון אלו אפשר לסמוך על התורכים. בעצם השעה הזאת הם ממלאים את דיברתם.

בדרכי הארץ תיראנה שיירות ארוכות של גברים צעירים גם זקנים, הלקוחים לעבודות־פרך. לפעמים ישא על כתפיו אח־לצרה רחימאי את רעהו החולה. לפעמים ירבץ בדרך אחד שעוד מעט יִתמוּ סבלותיו.

יתירה מזו: לאורך מסילת־הברזל החג’אזית עורכים מצוד על העלובים האלה. זקנים, זקנות, וטף. לפעמים נותנים להם להינות. בלי לחם, בלי כסות, בלי יריעה מעל ראשם לסוכך עליהם מפני השמש והקרה… חלכּאים אלה עוד יש להם לפעמים אומץ לשאול: “הנוכל להישאר פה סוף־סוף?” תשובה אחת משיבים להם: “אין לדעת”… ועל כל העינויים האלה מוסיפים את הקשה שבהם – את עינוי הספק. במקומות רבים אוסרים לתת נדבה לאומללים האלה.

יתירה מזו: היודע אתה מה עשו בעלמות ובנשים הצעירות?! ודאי. למקרא שאלתי, ניחשת, אתה המכיר את המוסלמים. אף־על־פי־כן לא תוכל למנוע אותי מלומר לך את הדבר: מכרו אותן! כן, כן, את כל הבנות מגיל 8–7 ומעלה. אהה, לא במחיר רב. ואף כי קשה למצוא שבר גם לבהמות, בארץ המורעבת. נמצאו חובבים בקרב ה“מאמינים” ששילמו מ־5 עד 100 פר' בעד יחידת־בשר לבנה. אל־נא תתנחם במחשבה כי מעשיות מפי השמועה אני סח לך. נחמת־שווא, כי אלה דברים מפי עדי־ראייה, דברים מאושרים, מוּכחים, רשמיים. ילדות רכּות־בשנים שנעקרו מזרועות אמותיהן, רעיות צעירות שנגזלו מבּעליהן. עלמות מבנות “הכופרים” שהיו לשפחות־זימתם של “מאמינים”. ילדות בנות גזע מעונה, גזע שאומרים עליו כי ניחן ביופי פיסי ואשר לדעת הכל ניחן בדקוּת־שׂכל עליונה.

וכל זה מדוע? משום ש“אנו”, התורכים, הננו חזקים־שבחזקים, ואילו הגיאוּרים בהמוניהם – תקצר ידם נגדנו, והא ראיה: עושים אנו מעשינו באין מעניש.

אנוכי כבר נשחקו שיני מחרוֹק. מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדומה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו, לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ואני, היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי (והרי קשה עד מאד לשכוח “זכות־יתר” זו); גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות “על שבר בת־עמי”³¹ בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם גם על הארמנים?!

שהרי ככלות הכל, מכיון שהנוצרים – שלא מעטים מתוכם מתפארים לעתים כי להם החזקה על מצוות האהבה, החסד ואחוות־האדם – הללו מחרישים, אז ההכרח ששוב יקום בן לגזע העתיק, הבּז לכּאב, המתגבר על העינויים והממאן להיכּנע למוות, אשר זה שנות אלפיים מרעיפים אותו עלינו ללא חשׂך… מן ההכרח שטיפּה מדם האבות, מדמיהם של משה, מדם המכבים שקמו בארץ יהודה הצחיחה, מדם ישוּ ההוזה משֹפת הכינרת הכחולה שבגליל־החמד, ומדם בר־כוכבא… שטיפת דם שהוצלה מן השחיטות תתקומם ותקרא: הביטו וּראו, אתם אשר עיניכם מיאנו להיפקח; הקשיבו אתם, אשר אזניכם לא אבוּ שמוע: מה עשיתם במכמני האהבה והחסד שהופקדו בידיכם? מה הועילו נהרי־נחלי דמינו השפוכים? איך הגשמתם בחייכם את דבריכם הרוממים?

ובעוד במרחק ליל־מסע אחד מפה מוחזקים ללא מעש אנגלים, קנדים ואוסטרלים לאלפים ולאלפים, כולם מתנדבים אשר באו למען הילחם, הנה קומץ כלבים ערבים וצבועים תורכים מתגוללים בערימת פגרים שאותה הם מערמים ועליה הם שוקדים. צא־וחשוב כי הצלפות שוטים מספיקות היו להניס את להקת מוגי־הלב האלה. אללי, מה־רב העינוי להיות אין־אונים וחסר־נשק!

אבל החיילים עזי־הנפש, שהיו עשויים לעורר קריאות הללויה של שיחרור ושׂשׂון, אינם באים — ואולם מחר יבוא פקיד ממשלתי ויורנו דעת כי מסגד חסן־בק, ביפו, מקום קדוש הוא וראוי להערצה, באשר לסטים בנהו באבני־בניינים גזולות, וכי מוסלמי פלוני, העטור ב“לאפה”³² צחורה, ראוי לכבוד משום שכּלא בהרמונו שתי ארמניות שנקנו “אסורות ברצועה בצמד”… “בעבור נעליים”, כמו שנאמר.

סלח לי על נעימת־דברי, אדוני הלייטננט, אך בארץ הזאת שרשים לי בעבר, וחלומות לעתיד, וקברים לי בה, ובית; יש לי אם ואחות, ודור חדש בבת־אחותי, ילדה קטנה ויקרה בת 8 (כגיל הארמניות שנמכרו…). פה כל לבי זב־דם, זועק. סלח־נא.

בעוד הגרמנים הארורים מציפים עולם־ומלואו בכזביהם המודפסים ובדברי־בלע שאותם רוממו לדרגת “אני מאמין”, בעוד סוכנויות ה־“Nachrichten Bureau”³³ שלהם מטמאות את ערינו בתצלומי ה“גיבורים” שלהם, תיאורי “נצחונותיהם המזהירים” ומפות “כיבושיהם” – אתם מדוע תחרישו? שאט־הנפש ודומיית־הבוז אמנם יפים הם, אך הלא אמר קוהלת “עת לחשות ועת לדבר”? כלום לא ראוי היה לחייב כל חייל, או לכל הפחות כל בעל־דרגה אנגלי־צרפתי, לשאת בכיסו תזכיר ממעללי גבורתם של התורכים והטבטונים.

כלום לא החובה היא להפיץ תזכירים כאלה במיליוני טפסים, בין האמריקאים המסכנים, המרוּמים בתום־לבּם, כדי לשרש מהם את הנייטרליות האווילית שלהם שנעשתה כבר מזיקה בשעה זו? אולם קודם־כל, האין זה מחובתם של אנשי־אמת להשמיע את דברם? והאם שוב צעיר עברי מר־נפש הוא הצריך לעשות זאת?!

יום ה, 25 בנובמבר 1915

הערב, שעה קצרה לפני השקיעה, חלפה אניה הרחק למדי מן החוף. השמיים היו מעוננים מאד, והים סער. מזג־האוויר מבשׂר גשם וסופה. במקום המיוחד נמצא האות: בוא מחר. האניה נסעה במהירות דרומה; ראיתיה במשקפת. ודאי חוזרת היתה מצרימה, בטרם יהיה הים כולו כמרקחה. היתה זו אחת משתי האניות שהועדו לשירות אווירוני־הים, אולם במרחק בו נמצאה אי־אפשר היה להכירה (מבחינים ביניהן בכך שבאחת שני אווירוני־הים בירכּתיים, ואילו בשניה – האחד מצד החרטום והשני בירכתיים). אומרים כי היה מעוף בשמי חיפה. אולם אין זה מתקבל על דעתי, בגלל הרוח.

רוצה אני לסכּם את דברי בהתאם לשאלונך, למען אהיה מוכן לשלוח את הדואר הראשון שלי.

צבא

מחלבּ עד לגבול הדרומי (כולל הלבנון) נמצאות בשעה זו הדיביזיה ה־27 ומחצית הדיביזיה ה־23, שתיהן נמנות עם הקורפוּס ה־8 והמחנה ה־4.

ובכן, בסך־הכל 18,000 איש, לכל היותר. כמחנה מוכשר לשאת נשק יש למנות 12,000 איש, לכל היותר.

חיל הרגלים מזוין ברובה, וחיל הפרשים – ברובה קצר, מאוּזר, בעל 5 כדורים (נטען בשחלה).

חיל־פרשים

אומרים כי בחלב לבנון כ־2,000–1,500 פרש, אולם אין זה בדוק.

ארטילריה

מעולם לא נמצאו כאן כלים בעלי קוטר שלמעלה מ־15 ס"מ (6 אינטשים). היתה כאן סוללה אחת בלבד, בת 4 אינטשים, השייכת לדיביזיה ה־10, והיא הועתקה עמה. כל יתר התותחים קטנים מאד. מצד שני, הארטילריה כולה הועברה לחלבּ; בארץ גופה (פרט למוצבי־הגבול) יש שני קרפּיפים (בכל אחד – 12–8 כלים קטנים): בביר־סאלם (כ־12–10 ק"מ מרמלה) ובאום ג’וּני (מקום יציאת הירדן מן הכינרת).

מגויסים

שנתונים חדשים לא נקראו אל הדגל.

מקבלי־חופשה ודיזרטרים

כל עוד הצטרכו להם הקבלנים התיחסו אליהם בסבלנות. שילמו להם יפה. וכיון שניתנה לקבלנים יד חפשית נאלצו שלטונות הצבא להעלים מהם עין. אולם משעה שנשלמה המסילה לבאר־שבע השתנו פני הדברים. עכשיו מובילים אל המרכזים שיירות־שיירות של אנשים כבולים. האיוּמים מחמירים, וכבר היו כמה הוצאות־להורג.

עבודות ציבוריות

המסילה מגיעה רק עד באר־שבע. כאן היא נפסקת, מחוסר… כסף. יש כמה גשרים גדולים, בעיקר בטול־כרם ובקלקיליה, מהם שלושה בני 35, 45 ו־54 מטרים, הבנויים היטב עד מאד: יסודות של מלט מזוין בעומק 4 מטרים, עמודי־קשתות – 12 על 8 וכו'. מאיסנר עשה מלאכה יפה. ממשיכים לסלול כבישים בקדחתנות.

ג’מאל־פחה

אומרים כי יעשה בחלבּ זמן רב, אולם מלבד זה שהוא אוהב להפיץ על עצמו שמועות־שווא לעולם אין לדעת אצלו היכן יהיה ביום־מחר.

אפסיק כאן את הראפורט שלי, שבּלאו הכי כבר התארך. אנא הער לי הערותיך המועילות כדי שאמעיט ככל האפשר לבזבז את זמנך ולהלאותך.

קבל־נא, אדוני הלייטננט, את ברכות ידודותי הנאמנות.

א.פ.

29 בנובמבר 1915

בארבעת הימים האחרונים השתוללה על חוֹפינו סוּפה נוראה. זוהי הסוּפה הדו־שנתית של תקופה האקווינוקסים.³⁴ כן ירד גשם כבד, וכבר ניתכו עד כה למעלה מ־100 מ"מ, כלומר למעלה מ־1/6 המישקעים בשנה רגילה.

אמש, בשעה 8 בערב, חזר מר א.א. ממסע לביירות. הוא חזר בדרך מעניינת באמת כי בבוקר יצא את צור, עבר בדרך ראשׁ־אל־אבּיאד וראש־הנקרה ואת כל סולם־צור, ובערב הגיע לעתלית. מסע זה נעשה במרכבה אמריקאית רתומה לשלושה סוסים. זהו שׂיא של העזה מטורפת ומקוריות נהדרת. בכך “שיבר” את השיאים שלי בדרך הזאת, בה נסעתי ביוני שעבר, עם חבר (אלקס א.), בכרכרה מסוג Buggy, רתומה לסוס אחד, מאל־בּצה לצידון ביום אחד.

ביקשתי ממר א.א. לפני צאתו כי יערוך למעני מן הדרך רשימות־מספר, והוא הביא עמו שלושה פנקסים מעניינים, כפי שהוא מסוגל לכתוב, דבריו הביאוני לידי צחוק רב. אני מקווה שיעוררו ענין באותה מידה גם בפורט־סעיד, וכי גם אתה תתבדר למקראם. הידיעה המעניינת ביותר שהעליתי מהם היא כי ידידינו פוֹל וטרוֹיה עדיין נמצאים, כנראה, בירושלים, שם הם מוחזקים בקסרקטין, מוציאים אותם יום־יום לשלש שעות טיול בין כתלי הבנין. לפי השמועה סח זאת א. ג’מאל עצמו. ברם גנראליסימו תורכי עלול לשקר לא־פחות מכל תורכי אחר. רוחו של ה.מ. רגועה וזחוחה עליו עכשיו. הוא מתעתד לחנוך את הכבישים החדשים.

שוחחנו, מר א. ואני, על הצעה יפה שרקמנו, וכן על כמה תכניות קטנות משעשעות, אולם לצורך זה יהיה עלי לבוא לביקור של יום אחד במשרדך כדי לשוחח אתך עליהן. מודה אני שהנני מצפה בקוצר־רוח לחידוש המגע בינינו.

שבת, 4 בדצמבר 1915

מתרחשים דברים בלתי־ברורים ביותר. אתמול ב־4.15 אחהצ נראתה האניה באופק. כעבור שעה קלה פנתה לחנות מדרום לעתלית העתיקה (Castellum Peregrinorum)³⁵ במקום שלא הסכמנו עליו. בניגוד לכל הגיון ולכל מנהג של זהירות שהתה האניה זמן ארוך מדי, במקום שספק רב אם אפשר להבחין בנו. אחרי השקיעה שׂמה פניה לפתע ללב־ים והפליגה צפונה.

בעוד אנו סועדים סעודת־ערב (בשעה 7.30 בקירוב) נכנסו שנים מידידינו בעתלית החדשה (מושבה עברית), אשר באו להודיענו לאמור: קצין ז’נדארמריה מחיפה, שבא למסע־פיקוח, שוהה עתה במושבה. מכיון שלא ישרו בעיניו אָרחות האניה החליט להורות על סיור החוף, כלהלן: שתי תחנות־ז’נדארמריה נמצאות שם, האחת – בעתלית, בה 10 אנשים, השניה – בביר־אל־בַּדַוויה, בה 8 אנשים; המרחק ביניהן כ־4 ק"מ. שני אנשי־משמר יוצאים מעתלית ובידיהם שני מספרים שנמסרו להם על־ידי הקצין. באיזו שהיא נקודה בחוף יפגשו בשני אנשי־המשמר מביר־אל־בדוויה וימסרו לידיהם את כרטיסי־הבקורת. הללו ימציאו אותם לקצין, וזה יוציא להם חדשים שאותם יחזיר לו המשמר השב, וחוזר חלילה.

אנשי־שלומנו בעתלית כבר משקים את הקצין ההוא המחוכּם יותר מדי, ונותנים להם הוראות שלא לחסוך בבקבוקים, כדי לשכּר אותו בהקדם. בעוד אחד מידידינו (מר וייצמן) יוצא לעתלית להקים קשר למקרה אזעקה ירדתי אני לחוף, עם אחד מחברי (מר ברונשטיין), ואנו מצאנו מחסה בחורש, בריחוק 240 צעד מוואדי־דוּסטרה, במקום רדתי מן האניה. את הסיכויים קל לחשב: יהיה לנו עסק, לכל היותר, עם ארבעה גלמי חיילים תורכים. בארבעת אקדחינו – 30 כדור, שאותם יהיה עלינו להריק ב־10 השניות הראשונות. במקרה הגרוע ביותר, נשבּה את הזנדארמים ונחטוף אותם בסירה. משמרתנו מתחילה בשעה 10 בקירוב. נושבת רוח מזרחית קרה כקרח, המקפיאה את האברים, מכיון שעלינו לשמור בשכיבה. שש פעמים ירדתי לשפת־הים כדי לבחון להתבונן בעין בוחנת אל האופק. אין מאומה. בשעה 3 לפנות־בוקר אנו חוזרים חפויי־ראש. וכל הזמן מנקרת במוחי המחשבה: האין המפקד נמצא על הסיפון? האם הורדה סירה הימה, או לא? תעלומה. אני מתחיל לדאוג.

יום א', 5 בדצמבר 1915

אלו הן, כנראה, רשימותי האחרונות הפעם. אתמול, בין השעות 10 לפנה“צ ל־2 אחה”צ, הגיעה האניה שנית, שבה, שוטטה ונעמדה באופן לא־מוצלח עד להדאיב. נאלצנו להסתכן ולעמוד על ראש הגבעה כדי שיראו אותנו היטב. בלילה, בשעה 10 בדיוק, שבנו לעמוד על משמרתנו, והפעם – קרוב לשפת־הים הרבה יותר מאשר אתמול, גם ערכנו סיורים תכופים יותר. בשעה 2, לאחר ייאוש התחלנו לשוב על עקבינו. כאשר הגענו למרום הגבעה של תחנת־הנסיונות הסתובב חברי לפתע וקרא בקול־שמחה “הבט!” אור הבהיק על פני הים. רצתי בכל כוחי בין סלעים וסבכים, וכעבור 10 דקות השתטחתי ליד המים. בשעת מרוצתנו שוב הבהיק האור; הפעם לא נשאר עוד ספק. כאשר השתטחתי ראיתי את האניה עומדת במרחק־מה. צפיתי במתיחות. צפייה זו נמשכה שתי שעות, שארכו כנצח. השעה היתה ארבע. מחשש פן יפתיענו השחר, נאלצנו חזור. חזרתי עצוב ומלא־חימה. דנוּ ארוכות בדבר, מר אהרנסון ואני. שלוש הן האפשרויות המתקבלות על הדעת.

א) המפקד איננו באניה, ובהיעדרו אין מי שיכניס סדר בדברים.

ב) הסורים ה“אמיצים” שלנו סירבו למלא את תפקידם. ברם איני סבור כי אמיצי־לב הם עד כדי להגיד זאת בבירור ובגלוי.

ג) הסורים שוטטו בים כה־וכה, ולבסוף חזרו כלעומת שבאו, ואמרו: “לא מצאנו איש”. לעצם המחשבה בלבד תבער בי חמתי. ענין זה עלול להיות כבד־תוצאות, והוא מעורר בי הרבה, הרבה מחשבות…

אבשלום ואחותו צלה (כיום: שוהם). חדרה, 1911

אבשלום פיינברג עם הגב' רוזנוואלד מניו־יורק בתחנת־הנסיונות בחדרה, 1913

דקל שצמח ממקום קבורתו של אבשלום בחולות רפיח. צולם בעת החישוף, אוקטובר 1967

המצבה על קבר אבשלום, הר־הרצל, ירושלים

עתלית, 6 בדצמבר 1915

אדוני הלייטננט,

כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, ענין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם על שני דברים אני נותן את דעתי: אם להניח כי הסורים בגדו – וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי – הנה מה עלול לקרות:

א) חבר לעבודה, או מפקד הממונה עליך, יוכל ביום מן הימים לראות רשות לעצמו להגיד לך כי בקלות־דעת הטלת עלי תפקיד, ואתה לא תוכל לסתור את דבריו.

ב) אתה עצמך אולי עלול לחשוב, ולוּ אך לרגע, כי טעית בי. ובכן, אם אך נותן אני דעתי על העובדה כי נהגת עמי באדיבות יוצאת־מגדר־הרגיל וכי היית כביכול ערב למעני, בשעה שנמצאתי בודד וערירי וללא מליץ־יושר בנכר, הלא אהיה בן־בליעל גמור אם לא אעשה למעלה מן האפשר כדי לשלול מכל באי־עולם, יהיו מי שיהיו, את הזכות להעיר לך הערה שלא במקומה.

באשר לדעתך עלי, הריהי חשובה בעיני עד כדי שאנסה להתיז את ראשו של כל מי שיעמוד בדרכי ולבוא להגיד לך שלום.

יוצא אני לבאר־שבע או לרפיח, בעגלה, ומשם – ברגל או על גבי גמל – לקנטרה. אמצעי־הזהירות שאנקוט יהיו מכוּונים יפה, וסבורני כ עד רפיח או אל־עריש אין לחשוש הרבה. מכאן ואילך מתחילה הסכנה: סיורי־משמר, בדווים, מקרי־תאונה וכיוצא בזה. אם לא אשוב מדרכי זאת לא תהיה לחברי שום אפשרות לחפש אותי. – – –

– – – ובבוא היום… יודעו להם פרטי המעשה. מטבעי… אני שונא להיתפש למלודראמה….ברי כי אגיע לפני בוא מכתבי… אם לאו, על־כל־פנים מר א. שהוא…. ישוב לעסוק במפעל וימשיך בו עד ליום… שתחליטו סוף־סוף לבוא להציל את הארץ הזאת. בין… הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למוֹתר … להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות… שהצעיר העברי הראשון מארץ־ישראל אשר… בשירותכם, היה נוכל ובוגד… אם עלי לעשות את שליחותי האחרונה, הואילה… כי היה זה בשירותו של ה.מ. ג’ורג' ה־5 מלך בריטניה הגדולה, שבמחשבתי אני רואהו כבר כמלך על ארץ־ישראל וארץ־הנהריים.

אבקשך להיות לי לעד בזאת, למען יובא הדבר בחשבון ביום מן הימים לזכות חברי פה, אשר מחר יהיו לכם רעים־לנשק. בין אלה תמצאו ידידים אשר יגידו לכם כי לא עם בוגד ועם מוג־לב דווקא היה לכם עסק.

בטרם אכניס כף־רגלי ברכוּבה הנני להביע לך שוב את רגשי תודתי, והנני לוחץ את ידך בכל לב.

להתראות!

א. פ.

אלכסנדריה, אוקטובר 1915

לכבוד הגב' הנרייטה סולד,

מזכירת התחנה לנסיונות חקלאיים

רח' 123 מס' 528

ניו־יורק

גברתי,

בצאתי את פלשתינה ב־30 באוגוסט העבר מילא את ידי מנהלנו, מר א. אהרנסון, למסור לידידיו באמריקה, הארות ופרטים נחוצים על עבודותינו ומצב מפעלנו וכמו כן פרטים הדרושים להבנת המצב הכללי בפלשתינה.

והנה, אחרי ששקלתי פה בדעתי, הגעתי למסקנות כי:

1. רשימותי אינן בשום־אופן דין־וחשבון רגיל, במסגרת מקובלת, מכיון שלא היה באפשרותי לשאת עמי לא תעודות ולא חשבונות, שלא לעורר את חשדות המשטרה. לכן אין זה דין־וחשבון. וחסרון גדול יש בו שחסרים בו תאריכים, מספרים, ואותו דיוק קפדני הקשור בהם.

2. כמו כן אין זה תזכיר מדויק מאת המנהל, אשר נרשם ישר מפיו והוא מבטא בהשקפותיו הכלליות את אישיותו ואת סגנונו.

ואולם במסיבות האקטואליות יש בעצם הדבר הזה, לפי דעתי־אני, יתרון דווקא. והריני להסביר את דברי.

מר א. אהרנסון

בהיותי ידידו, תלמידו וחניכו של האדון א. אהרנסון, הריני מעז לחזור ולומר כי היטבתי לראותו יותר ממנו עצמו, איש־העבודה הגדול, שענוותו היתירה אינה מרשה לו לראות את עצמו. הסיבה לכך פשוטה: הוא עסוק יותר מדי, טרוד כל־כך בזולתו בימי־המשבר החמורים האלה שבהם אנו חיים, עד שאינו מתפנה להבחין בעצמו. בשים לב לקשרים שלי אתו, כאמור, הייתי מלא צער וחרדה לגבי מורי וידידי זה עד כדי כך שחייב הייתי להקדיש לו את כל תשומת־הלב הדרושה; וכשאני מדגיש את המלה כל, כוונתי לומר שתמיד היתה תשומת־לב זו – בכוח המסיבות – שלמה ומקיפה. והיות וידוע לי כי את דברי אלה יקראו ידידים – שעזה תקוותי כי יהיו בעלי רצון טוב – ברצוני לומר להם: לא ייתכן, בשעה זו, להפריד בין “עניינים כלליים” ל“אישיים”. אשר למאורעות עצמם, ערכם – ותמיד גם כיוונם – נמדד בהתאם לאישים שבהם הם נתקלים.

אפשר, אפוא, שאביע דברים אשר מורי ורבי היקר בענוותנותו היה מסתירם בקפדנות ושאולי יכחישם. אבל הכּנוּת מחייבת אותי לדבר, והיושר מחייבני לשאת בכל האחריות לדברי.

באיזו זכות? – נכנסתי לשירות ב־1911 והנני אחד הוותיקים בעוזריו של האדון א. אהרנסון. השתדלתי להוכיח את תועלתי במידת האפשר באמצעי הדלים, ויחד עם זה, בעיקר, מתוך הכרת־טובה למפעלנו ולאיש העומד בראש. על סמך הפרטים הללו נטלתי לעצמי את רשות־הדיבור.

יולי ואוגוסט 1914

במחצית יולי 1914 החל מר א. אהרנסון להכתיב לי את פרשת מפעלנו במשך ארבע השנים (1914–1910) ¹. וכך סיימנו בראשית אוגוסט, לערך, תמצית של פרקים שנועדו לשמש הסבר נרחב ומפורט ושהיה בדעתנו להגישם לידידינו, ואולי אף להוציאם לפרסום.

במרוצת הימים החולפים, בתוך העבודה היומיומית, דרכך להחמיר ולהפחית דווקא בערך עמלך. דרושה התמדה במאמץ המחודש, דרושים נסיונות תכופים, השוואות, כדי לקבל מושג ממה שעשית וממה שנותר לך לעשות.

עדיין אין אנו יכולים להתפאר בהצלחה שלמה, אבל אותותיה הראשונים של היצירה כבר הסתמנו לנגד עינינו. אך אנו הן עמדנו ערב אסונות רבים שהחריבו את הכל בארצנו היקרה וגם על עולמנו שלנו הטילו את צילם הנוּגה והקודר. הכרזת־המלחמה בימים הראשונים לחודש אוגוסט, ופקודת הגיוס הכללי שהוצאה מיד לאחריה בתורכיה, עקרו אותנו כולנו איש־איש מעבודתו והטילו עלינו את הצרכים המידיים של החיים השוטפים.

יבול 1914

זכינו לפחות ליבול עשיר מאד ב־1914. מובן מאליו כי מבחינה זו היה יבול שדותינו בעתלית שיא של פוריות וטיב. יתרון שיטותיו הוכח בצורה משכנעת, ואז החלו לקום סביבנו מחקים חרוצים ואפילו תלמידים נבונים. ה“קולטיוואטורים” האמריקאים והמשׂדדות המצוידות בדיסקוסים הופיעו יותר ויותר בשׂדות, ולמראה הצורה החדשה שלפיה עשו האיכרים את עבודת־הקיץ נתקבל רושם כי הפלחה החרבה (dry farming) קנתה לה שביתה במקום וכי מבחינה זו כבר אין שדות־הנסיון שלנו מצטמצמים בגבולות הצרים של אחוזתנו כי אם חדרו גם אל רוב השדות של חקלאֵי הסביבה שנאחזו גם הם בשיטתנו והם מתברכים בה.

קרן־העזרה

פעולת קרן־העזרה אורגנה בחדשי אוגוסט–ספטמבר 1914. ודאי ידוע לך כי מר א. אהרנסון קיבל את מינויו מאמריקה. לפי דעתי היתה זו פוליטיקה טובה, למרות שהוכנס למצב קשה ובלתי־נעים יען כי היה עליו לעבוד במחיצתם של ד"ר רופין ומר א. טהון – האחד דימגוג והשני בוגד – ואַת יכולה לתאר לעצמך באיזה מאמץ־עצבים עלה לו הדבר.

בהיותו מסוגר בעבודותיו, והיות ובגלל ישרוֹ, מעלתו המוסרית, גאוותו הנפשית והצרכים המעשיים הרי כדי להשיג את התפתחות מפעלו כפי הדרוש נאלץ להתעלם מכל הברנשים הללו הטובלים ב“פוליטיקה” והם על־פי־רוב אנשים נקלים, היה לו הדבר – לו, לאיש־המדע – נסיון שקשה לעמוד בו יען כי הכריח אותו לצאת ממסגרתו הרגילה ולשתף פעולה עם אנשים אלה, המתאמצים לזכּוֹת ברגשות־הבוז של אנשים ישרים.

לאור כל הנימוקים שהזכרתי, התפלאתי על שכה היטיבו להכיר באמריקה בצורך לרתום אותו לעבודה הזאת. בהיותו נקי־כפיים אחד בתוך עדת אנשים שרק טובת־הנאה של פרט או של כת לנגד עיניהם, הצליח להקים ולקיים שיווי־משקל בהקצבות ולהעניק למחוזות את חלקם המגיע להם בסיוע, שבלעדיו אין ספק שהיו מקופחים.

בעשותו זאת לא חרג ממסגרת התפקיד שהוטל עליו, כי באשר המחוזות הנדונים אדמתם חקלאית (השומרון והגליל) הרי מנהל־מכון אשר שׂם לו למטרה לפתח את החקלאות מחובתו למנוע הרס מחקלאותנו. בשאלת קרן־הסיוע יש לך, בעצם, עדותו של אמריקאי, עד־ראייה, והוא מר ורטהיים. עדות זו, אומרים לי, מצדיקה לחלוטין את מעשיו של מר א. אהרנסון.

מכירה ומכירה־בהפסד של תפוחי־הזהב בשנות 1915–1914

פרסום הודעות “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים” (JAES)

באוקטובר 1914 העסיקה את החקלאות הפלשתינאית בעיה חריפה: מה ייעשה ביבול תפוחי־הזהב?

כאן יש צורך בהסבר: השוק העיקרי הגדול הוא אנגליה, וחברות־ההובלה רוּבּן אנגליות ומיעוטן אוסטריות. התעוררו אפוא ספקות ושאלות:

1. האם תוסיף אנגליה להיות לקוחה טובה גם בשנת מלחמה?

2. איך נוביל את הסחורה לאחר שהספינות האנגליות הוחרמו על־ידי האדמירליות ואילו הספינות האוסטריות אינן מפליגות עוד בים התיכון?

עלתה הצעה להזדקק לאניות־ההובלה הנייטרליות ולפתוח שווקים. בעיקר תלינו תקוות בארצות־הברית.

מר א. אהרנסון ניגש למלאכה. מתוך שקט נפלא בעצם סערת־הרוחות שהיינו נתונים בה, בבהירוּת־שׂכל ובכוח־מחשבה שחובה גמורה היא להרכין ראש בפניהם, נאחז אהרנסון בהגיון הספָרוֹת. כמלקט שאינו יודע ליאות, כאיש המסקנות ההגיוניות שקשה למצוא שני לו, תפס מיד את הבעיה בכל חשיבותה האוניברסלית והורה לנו מה חלקנו האמיתי בתוצרת הכללית ובשוק העולמי. והנה החלו הספרוֹת לדבר בעד עצמן.

1. ארצות־הברית של אמריקה מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה שוק להדרים המובאים מן החוץ.

2. הספינות הנייטרליות המהלכות בקו פלשתינה–ארצות־הברית עשויות הרבה יותר להלך גם בקו פלשתינה–אנגליה.

3. הבּננות של הודו והתפוחים של קנדה, שתמורתם משלמים מיליונים רבים בשוקי לונדון וליוורפול, לא יוכלו להגיע לתעודתם בשפע ובדיוק כבימים רגילים, וזאת בגלל החרמת אמצעי־ההובלה. אנגליה נותרת אפוא כבעבר לקוחתנו הטובה ביותר.

באוקטובר 1914 מסרנו לדפוס חוברת: “יבול הציטרוסים בתבל מנקודת־מבטו של הפרדסן הפלשתינאי”. עוד בהיות החוברת תחת מכבש־הדפוס הוכרזה מלחמה בין תורכיה לבין מדינות־ההסכמה. כך נתבטל ערכן של המסקנות בדבר היצוא בכללו והשוק האנגלי במיוחד. כידוע לך, הסתיימה המכירה של עונת 1915–1914 בהפסד כללי והרסני. אך אין הדבר גורע מערכה הגדול של החוברת, אשר חשיבותה מבחינה כלכלית וסטאטיסטית בעינה עומדת והיא מעידה על מחברה שהוא מנהיג ראוי־לשמו, קר־רוח ובעל כוח־החלטה, ואיש־מדע אשר בשעת אסון הוא מוצא מיד את מקומו ומביא את התועלת הגדולה ביותר.

החוברת נתקבלה בסבר פנים יפות למדי, בעיקר אם נזכור כי היתה זו לנו הפעם הראשונה שפּנינו אל הציבור הרחב בכתב ושלא היתה זו תקופה בה האנשים נוטים לעיין בספרים.

מצד שני, הגיעו אלינו שתי מחאות שהוכיחו לנו כי עוררנו ענין גם בריחוק־מקום. האחת נשלחה על־ידי “לשכת־המסחר האמריקאית” בקושטא. הלשכה מחתה נגד התמצית הזעומה שניתנה בתרגום אנגלי מן המקור העברי והעירה לנו כי כמוסד אמריקאי היינו חייבים להגיש נוסח מלא גם באנגלית.

מחאה זו גרמה לנו רק קורת־רוח. המחאה השניה נשלחה על־ידי החוגים הערביים. הם טענו כי בּהתחשב במספרם הרב של בעלי־האדמות הערביים זכאים הם למהדורה בלשונם.

מצד אנשים וחוגים המסייעים, כביכול, להתקדמות ארצנו בכל האמצעים הידועים לנו יפה־יפה, ושאהדתם לנו ידועה לכל, היתה זו לפחות עזוּת־פנים. יש להניח שהיתה כאן השפעת “מלחמת־הקודש”, המעניקה להם חוצפה שאין למעלה ממנה. כאשר תגיע המלחמה אל קצה נוכל להסב את תשומת־לבם לשם המתנוסס על השלט שלנו: “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים”, ואז נהיה רשאים להשיב להם כי אם גם אין בדעתנו לגמול להם כגמול מעשיהם הטובים הנה אין אנו מוכנים גם לגמול להם במיטב השירות תמורת כל הרעה שעשו לנו.

דצמבר 1914. ארגון

מלאכת הארגון ממש התנהלה בחדשי נובמבר־דצמבר 1914. כמנהל “תחנת־הנסיונות החקלאית היהודית” מילא מר א. אהרנסון גם את המוטל עליו כמנהל קרן־הסיוע לשומרון ולגליל, כאחד ממנהלי “קופת מלוה־וחסכון” של זכרון־יעקב, כחבר ועד־המושבה וכו' וכו'. עבודותיו ותפקידיו הרבים לא השאירו לו רגע הפוגה.

לכל המשימות שלקח חלק בהן נתן את מחשבתו הבּריאה והּבהירה וכן את אומץ־לבּו, והוא היה למעשה הרוח החיה בכולן. מרצו ופעילותו שימשו דוגמה מצוינת לנוער, שלא פעם היה אומץ־לבו צריך עידוד. מצד שני, בשקט הטבעי שלו הצליח להשפיע על כל היישוב החקלאי של מחוזנו, שעכשיו הרגיש נכונה כי בראשו מנהיג ער, העומד על המשמר.

התפקיד העיקרי היה לשמור על ארגון המוסדות שלא יתמוטט חלילה ולא יפגע בחיים הכלכליים, החברתיים והרוחניים.

והיה צורך לזכור כל דבר, לראות הכל מראש, לסכל כל רעה מראש ולהיות מוכן לכל מקרה שלא שיערוהו לכתחילה.

לפעמים היה זה המלאי למחסני הקהילות, מלאי של סחורות חיוניות ביותר שהודות להן יוכלו התושבים לעמוד בפני הספסרים, ולפעמים היו אלו הלוואות לחקלאים זעירים כדי שלא תיפּוֹל רוחם ולא יטשו את עבודתם; חיילינו הצעירים, בניהם של החקלאים, אסור היה שיילכו לצבא בכיסים ריקים. היו גם בעלי־משפחה צעירים הזקוקים לסכומים כדי לשלם כופר־נפש לשירות הצבא, כי באין להם הסכום המבוקש יגויסו לחיל־האימים הזה וכתוצאה מכך תישאר משפחתם הצעירה ללא משען ומשקם הצעיר ללא ידיים עובדות…

ועוד היה המנהל מוצא לו שעה פנויה (לשם כך, בעצם, כדאי להיות בעל־לב) להיכנס מדי־פעם למועדון שלנו. הוא היה מדבר אל הצעירים על חקלאות, על גיאוגרפיה והיסטוריה, ותמיד היתה אקטואליוּת בנושאי הדברים. והכל היו מחזיקים לו טובה, לאח הגדול אשר בנדיבות־לבו הוא בא להעניק להם שעה של הנאה ושל ענין ומשכיח מלבם את קשיי חייהם. קשיים אלה היו מרובים וכל עזרה היתה נחוצה. אולם היפה במתנות הלא היא מתת עצמך.

בינתיים ובתחנה התנהלו הדברים כסדרם; תבואות־חורף, נסיונות בהכלאה וכו', וגם בזאת שירתנו את הרכוש הפרטי; וגם בעבודתנו זו עשינו שירות לחקלאים הפרטיים; כי אילו הצטמצמנו בעבודותינו והתרשלנו במשהו בשנה כזאת היה הדבר משמש דוגמה שלילית, והאיכּרים היו מתרצים בכך את רשלנותם האישית. אכן, כל מחרשה עובדת כמוה כמלחמה ברעב העומד מאחרי גבנו. העבודות החקלאיות היו לנו אפוא חובה קדושה. בכל פינה הרגשנו את עינו של אדוננו, את דאגתו, דאגת אח, את רצונו להיטיב ולמהר במעשהו. ובזמן שאדונים מסוימים הפיקו תועלת מצרת הכּלל וטיפסו ועלו כדי להדגיש את אישיותם וכשרונותיהם ולקנות להם עמדה והשפעה, היה רק אחד ויחיד שעבד בדממה ובלי מנוח כדי להקדים רפואה למכה ואילו הוא עצמו נדחק לקרן־זווית ובז לדעת־הקהל ובאמת־ובתמים העריך רק את האהבה המתגברת בלב הצנועים באנשים, שעמהם ובתוכם אהב לחיות ולפעול. כן, היה רק אחד־ויחיד… ואני גאה לומר כי היה זה מנהיגנו.

1915

בטרם אגש לתאר את המצב כשלעצמו בשנת 1915, הרשי לי לשרטט בקווים חטופים כמה מן השחקנים העיקריים בטראגי־קומדיה הזאת.

בראש הצבאות: ג’מאל פחה ובאק פחה (גרמני).

ג’מאל פחה, המגזים בחשיבותם של פרטים, שאינו מסוגל לתפוס רעיון כללי, לחזות מראש תוצאה של פעולה או תוצאות של שורת מעשים. ועם זאת הוא אדם שטחי מאין כמוהו, צבוע, ומחליף עורו כתורכי אמיתי.

באק – גרמני, צר־שכל־ולב, לא צעיר ביותר ונכנע בלב שלם לאדוניו שבמפקדה הראשית, האדון פון־לאופר. פון־לאופר זה נמנה לחלוטין על האסכולה הגרמנית החדשה, יוּנקר שוֹטה בחסדי המדינה, רשע ללא צורך, מצליף מלים ומעשים ומתפאר.

שני הגנרלים, ג’מאל ובאק, שונאים זה את זה מקרב לב ומאחלים זה לזה מיתה משונה².

בראש המשטרה עמד בהא אל־דין, מושל יפו, מלשין־לשעבר של המשטרה. כאשר שלחו אותו ליפו, מחוז המאוכלס יהודים, בעיקר אלמנטים לאומיים, היתה בזה כוונה מיוחדת. הוא היה צריך לגלות בכל מחיר “קונספיראטורים” ו“פוליטיקות” כדי שיוכל לפתוח בשיטות הרוסיות. ומכּיון שלא מצא אותן, החליט להמציאן. ובכל הציבור היהודי של יפו – שדאגות אחרות העיקו עליו – ראו עיניו רק בוגדים, מרגלים וסוכנים של מעצמות זרות.

*

כעוזר וממלא־מקום בז’נדארמריה (כוח מוציא־לפועל במצב־המצור בו אנו חיים) מוּנה אחד חסן ביי אל־ג’אבּי, ערבי. אכזר מתוך אהבת האמנות, כלומר – מוסלמי של ממש, שבּעיני הוא מגוּנה בכל המידות המגונות של הבּשׂר, כל אלו שאיוו להן מושב במוחו של אדם. (לא ייתכן לדבר על מידות מגונות שבּשׂכל לגבי ערבי, היות והערבי עולמו אחר ושונה. רק על־דרך ההלצה האירוניה ייתכן הדבר, אלא שאני מעדיף לדבר כאן ברצינות. כל המכיר את האנשים הללו יודע אל־נכון כי הם מרגישים, חושבים, שואפים אך־ורק באמצעות הבּשר, שהוא מורה־דרכם היחיד במוסר. הם משכּינים במוחם את כל הפּריצוּת שתעלה הדעת והם הופכים את סדר הדברים…)

אולם הבה נשוב אל הטיפוס שאנו מדברים בו: אכזרי, עריץ, מטיף מופלג למלחמת־הקודש, שחצן ללא גבול וידוע לשימצה בפחדנותו,³ איש־צבא שאינו מכבד את הממונים עליו,⁴ קצין שאינו נרתע מלמלא תפקיד של תליין.⁵ הנה אלה האנשים שעליהם הוטל בארצנו להגשים “סדר ומשטר”, זאת אומרת: לשדוד ולעשות מעיוות־דין מונופול של המדינה ומתן זכויות־יתר לעריצים מקומיים.

לאור הציור החטוף של הברנשים הנ“ל הריני מגיע לשיטת העבודה שלהם: בהא אל־דין ניגש לעבודתו ברצינות עותומאנית טיפוסית. הוא חזר חמש או שש שנים אחורנית אל העתונים הישנים של התקופה, החל לחטט בהם, נובר ומרחרח בתוך כל הספרות היומית והשבועית הזאת שנכתבה שנים בטרם תעלה על הדעת… יגעת ומצאת – תאמין. ורשימת החשודים ארכה והלכה ויום־יום היו האנשים לרוב נגלים ונשלחים אל מחוץ למקום מגוריהם. בין אלה האחרונים היו רבים אשר מימיהם לא השתתפו באופן פעיל בחיים החברתיים שלנו, וכשראינו אותם כ”נידונים פוליטיים" היה לנו הדבר הלצה ולא יותר, אילו היתה שעתנו פנויה להלצות ולולא זכרנו כי מאחרי ההלצות הסתתרו כוונות־זדון. יש לומר לזכותו של אותו איש־משטרה שתמיד פגע היטב בראויים לכך, וכך הגלה למקומות רחוקים הרבה אנשים פעילים שחסרונם היה מורגש מאד בשעת משבר קשה זה וגרם מבוכה בארגון החיים ביפו ובסביבה.

כל המכונה הזאת החלה לפעול בצורה נפלאה. בהא אל־דין תיכנן תכניות, חברוֹ מן הז’נדארמריה הוציא אותן לפועל ממש, ובישיבה־של־מעלה נתנו ג’מאל ובאק את אישורם.

אותו אדון קודר, פון־לאופר, חיכה בקוצר־רוח עד שתראינה עיניו “כמה מניינים של ציונים וגבם אל הקיר”. ובתקופת המשפט של וילבושביץ־חנקין דרש ג’מאל בכבודו־ובעצמו לדון לתלייה את הגברת וילבושביץ־שוחט.⁶

רק הודות למחאות של כמה קצינים שתחת פיקודו של ג’מאל, שהזהירו אותו מפני הרושם הרע שיתקבל בחוץ־לארץ מתלייתה של אשה שלא היו הוכחות מספיקות לאשמתה, נדחה פסק־הדין. אגב, היא ניצלה ממוות הודות לבית־הדין הצבאי של דמשק. קצינים צעירים שישבו שם בדין לא התיחסו מעולם ברצינות למפקד־הראשי שלהם (בתורכיה הפרוצדורות הללו הן הדדיות, ושני הצדדים צודקים…) והם זיכו, פשוטו־כמשמעו, את ה“נאשמים”, ורק מתוך התחשבות בג’מאל הוחלט בדרג גבוה להגלות את הנאשמים לסיוואס ולבסוף לבורסה, במקום ששם הם יושבים עדיין בשעה זו (מרת וילבושביץ־שוחט, מר י. חנקין ומר שוחט).

אולם את עיקר חמתם שפכו מגיני המולדת על המוסדות של ועדי־הקהילות. מכיון שאנו חיים באווירה (ממשלתית וחברתית) של פראוּת ורקב, אשר לשווא ננסה לתאר אותה לאנשים החיים במדינות אמריקה ואירופה, היה לנו ארגונו הסולידי של עולמנו הקטן מבּחינה כלכלית, משפטית וחברתית בחזקת תנאי ראשון, שאלה של חיים ומוות. ארגון זה הוכיח את תועלתו במשך יותר משלושים שנה. בארץ אשר בה השוד והגזל הם מצב תקין, אשר בה מאזני־המשפט מוחזקים בידי שופטים מושחתים על סמך עדויותיהם של עדי־שקר, בארץ אשר בה תמורת המסים הכבדים אין השלטון חייב לאזרח מאומה, ידענו זה 35 שנה לעורר יחס של כבוד לרכושנו באמצעים ההגונים ביותר; בכל סכסוכינו מעולם אין אנו פונים לצדק התורכי. אנו “נותנים לקיסר את אשר לקיסר” בלי שימנע הדבר מאתנו לכלכּל את כל מוסדותינו אשר להם זקוקים האנשים הרוצים להישאר ראויים לשם־תואר זה. ויש להאמין כי זו שיטה טובה, היות והצלחנו ליצור חיים בתוך שממת המוות הזאת. עד היום לא שמעו במקומנו על פשעים פליליים, ושכנינו המוסלמים (תַּנים הולכי־על־שתים) השלימו עם מראה הגנים הנהדרים, השדות המעובּדים, הכפרים הפורחים של “הכופרים”.

הן תסלחי לי על שאני מאריך בכל הדברים הללו, אבל הערות קצרות אלו הן הכרח בשביל להבין את האווירה אשר בה אנו חיים. הן הכרח בשביל להבין את המצב הסדיר, אשר לאורו תביני את התנאים המיוחדים בימי מלחמה ובדרך זו תגיעי למסקנות.

*

אבל אם התנאים הנורמלים של חיינו נראים כספר החתום בעיני אנשים שאינם מכירים את השלטון האדמיניסטרטיבי התורכי – ובעיקר זה של תורכיה האסיאתית – הרי תהיה זו פחזות גמורה לתאר ולהעלות על הדעת, ולוּ גם בעזרת גודש של דמיון, איזה מידות לבשו תנאים אלה בתקופת מלחמה. ומתוך ספקות רבים אנסה לתאר איזו צורה לבשו פני הדברים ברגע מסוים. חוששני כי דברי־אמת אלה ייראו תמיד דמיוניים לגמרי. חוששני שאהיה כמדבר בלשון בלתי־מובנת, לשונה של תקופה קדומה, של עולם זר. אף־על־פי־כן מחובתי לעשות זאת.

החרמות ועיקולים

אל תנסי לנחש מה טיבן של החרמות צבאיות בתורכיה… לולא היה זה המחזה העגום ביותר אשר ידעתי בעולם, כי אז היה זה המחזה ההיתולי ביותר. בביתה פנימה מנסה תורכיה לחקות את המעללים החשובים של אדוניה הגרמנים…

המושג לשלם אינו בנמצא באופן רשמי במילון המוכּר אצל הממשלה העותומאנית.

בהמות־משא ושאר בהמות

אולם אני בוחר לגשת לעובדות.

הצבא זקוק, כמובן, לסוסים. “ועדה”, שכוללת מספר קצינים, בא־כוח השלטון האזרחי של המחוז וכמה ז’אנדארמים, קובעת מושבה במקום. בוחרים ולוקחים את הטובות שבבהמות.

יש ונותנים אפילו מסמך רשמי, זאת אומרת שעל־גבי פיסת נייר שנתלשה מפנקס, או סתם חתיכת נייר, מאשר מוחמד, מוצטפא או עלי, קצין־משנה בחילות הוד־מלכותו השולטן, כי החרים כך־וכך ראשי בהמות.

“קבלה” זו חזקה עליה שתוכר על־ידי “האוצר הציבורי”. אבל “האוצר” של הקיסרות מאז־ומעולם היה כאחת ההגדרות למשהו שאינו קיים או סתם כבדיחה המעוררת צחוק אצל אנשים ישרים.

עכשיו צאי וחשבי מה צורה יש ל“אוצר” הזה בימי מלחמה. והיות וההחרמה היא כללית בארץ כולה, ושום תשלום אינו ניתן תמורתה, הנה התוצאות:

בגלל מחסור בכסף, אין החקלאים יכולים לרכוש להם בהמות חדשות תחת הבהמות המוחרמות. גם אילו יכלו לעשות זאת היו נתקלים בקשיים דלהלן: ראשית, כל הבהמות הטובות הוחרמו; שנית, יש איסור חמור על העברת בהמות ממחוז למחוז ועונש החרמה צפוי למי שעבר על האיסור. ושלישית, אם לא להביא בחשבון בהמה שתומת־עין, או צולעת, או בעלת כל מום שהוא, הרי לא יהיה חקלאי מוגן מפני החרמות על החרמות.

מה הן, אפוא, התוצאות?

במושבות כשלנו, שבּהן החרימו יותר ממחצית בהמות־המשא, הרכיבה והחריש, אין כל אפשרות על אף מאמצים אל־אנושיים לבצע את כל העבודות הרגילות ולקצור את כל השטחים הזרועים. מבחינת הכמות אפוא יילכו לאיבוד 20, 30, 40 אחוז מן היבול בשדות של החקלאים הקטנים והבינוניים שלנו. והיות והאיכרים לא יוכלו להשתמש ברתמות חזקות בעבודות הדיִש וכן גם במכונות חקלאיות מסוימות, יירד גם טיב העבודה והמצב יחמיר עוד יותר.

מספוא

אך אין זה הכל.

את הבהמות שהוחרמו הרי מחויבים להאכיל. הן לא עלה חשד בלבך כי מנהלי־המשק התורכים הביאו בחשבון כי אפשר שהסוסים והפרדות יצטרכו לשעורה, שיבולת־שועל או תבן. ראשית, לא שלהם היו הבהמות ולא הם שהיו חייבים לדאוג להאכילן. כמו כן אין זה ממידות המוסלמי לראות את הנולד. מידה זו, דומני, אפילו נוגדת לדת. אללה הוא רב־חסד, ועלינו לקבל באהבה את החיים בלי לדאוג ליום־המחרת. ואם יחסר לנו משהו יַנחנו אלוהים אל הכופר אשר בידיו נמצא מה שחסר ואנו נדע, אנו המאמינים, לגזול ממנו את מבוקשנו לפי החוקים והמצוות הקדושים שבתורת מוחמד.

ואשר למספוא, אין דבר קל מזה. היהודים הכופרים האלה, אנשים ללא דת, ודאי שאינם מאמינים בראיית־הנולד, שהיא בידי שמיים. הם ודאי הכינו את המזונות הדרושים לבהמותיהם, אשר בחלקן נגזלו מהם. יוצא אפוא כי הם מחזיקים באופן בלתי־חוקי במספוא המיועד לסוסים ולפרדות, וההגיון מחייב שהסוסים שייעודם להגן על המולדת יזכּו בחלק־הארי של המספוא ולא בהמות שתישארנה במקום לצורך חריש מטוּפש בשדותיהם של היהודים. וכך אנו מגיעים להחרמות חדשות: שׂעורה, שיבולת־שועל, תבן. ומכיון שאנו עוסקים כבר בהחרמה, נחרים גם תבואה לצרכי החיילים.

ופיסות־נייר חדשות על כתבתו של ה“אוצר”.

התוצאה?

הכמות הקטנה של מיני הדגן הדרושים שהיו מסייעים לאיזון המשק של החקלאי הזעיר, כמות מיצערה זו נגזלת ממנו. הבהמות עייפות יותר ומזונן גרוע יותר, והיבול נמצא בסכנה גדולה יותר ויותר.

אבל הבה נמשיך:

הבהמות והמספוא הגיעו למחנה הצבא. במחנה יש קצינים שמקבלים את משכורתם רק להלכה, והם זקוקים לכסף מאד־מאד. מכאן שנעשים “עסקים” בחמרים שהובאו. ואמנם הקצינים יודעים מה חובתם הצבאית דורשת מהם והם יקחו לעצמם רק את היתרה שנלקחה “בטעות” מן החקלאים.

אולם במחנות הצבא יש גם סגני־קצינים, סרג’נטים, קורפורלים, וגם הם סובלים מחסור בכסף. ובמחנות הצבא יש גם חיילים ולהם חסר כל דבר, ואפילו צרכים הכרחיים ביותר, ומהם הרי לא ידרשו כמו שדורשים מקציניהם שיידעו היטב מה מטילה עליהם חובתם הפטריוטית הנעלה. וכתוצאה מכל זה יהיו העדרים – שהוחרמו⁷ על־ידי הצבא לשם עבודות ההובלה – מקבלים מזון רע וטיפול גרוע. אחרי שלושה חדשים של אורח־חיים כזה תיהפכנה הבהמות השמנות ביותר בארץ לשלדים עלובים. אז תוכרזנה מכירות פומביות, שבהן ירכשו הערבים את הבהמות שנגזלו מאתנו במחירים נמוכים – בחמישה עד עשרה אחוזים מערכן ומשוויין.

אולם “הצבא המהולל” מחויב בכל־זאת לכבוש את מצרים, ולשם כך יש לדאוג לשירות־התובלה. האמצעי לכך? פשוט בתכלית־הפשטות:

מאז נובמבר 1914 מחרימים השלטונות את כל בהמות־המשא והעגלות של החקלאים היהודים בפלשתינה.

כאשר תש כוחן של הבהמות והן נוטות למות, משלחים אותן “הביתה”. ועוד בטרם תספקנה להחלים לחלוטין מגיע צו־החרמה חדש. לפי שיטה זו חוסכת הממשלה את הוצאות מזונותיהם של האנשים והבהמות היות והמספוא והעגלונים הם על חשבון החקלאים המאושרים… ובאשר לתשלום תמורת ההחרמות – הן כבר הסברתי לך מה השיטה.

והתוצאות? – בארצנו מתנהלות העבודות לפי העונות. וכך, מנובמבר עד מאי מבוצעות כל העבודות הגדולות (מזרע חורף, חריש ומזרע קיץ, קציר) ועד סוף מרס יש לנצל כל מזג־אוויר יפה (היות והגשמים העזים מפריעים למהלך העבודה). עכשיו תארי לעצמך שבּזרוֹח השמש מגיע צו־ההחרמה וכל חקלאי מחמיץ בעונת החורף מ־40 עד 60 ימי עבודה בשדות. יכולה את לשער בנפשך מה נשאר לו לקצור.

בקר

אינני מזכיר כאן כי אם בדרך־אגב את הבּקר המוחרם לצורך השחיטה, כי כאן יש רק הפסד של כסף, שגם בו אין לזלזל אלא שאין הוא יכול לחבל בקציר או ביסודות החקלאיים.

חוטי־ברזל

אמרו לתורכים – והקצינים הגרמנים שלהם הורו להם כך – שבמלחמה המודרנית חייבת אומה שמכבדת את עצמה להקים לה מערכת הגנה על־ידי חוטי־ברזל דוקרניים. אבל לא תורכיה היא שהמציאה חוטי־ברזל, ולא היא שעושה אותם. ובכן, נולד רעיון גאוני חדש: שדות המטעים היהודים מוקפים גדרות של חוטי־ברזל – וכך התגלה המכרה לניצול!

כאן עלי לפתוח מאמר מוסגר על החשיבות הכלכלית, החקלאית והציביליזטורית (כן, בהחלט!) שנודעה לחוטי־הברזל הדוקרניים בפלשתינה. כאשר היו חלוצינו הראשונים צריכים לפתור את שאלת המטעים בפלשתינה הוכרחו לערער אמצעים ומנהגים בני אלפי שנה. בארץ הזאת נוהגים שבטי הערבים, זה דורי־דורות, לנדוד עם עדרי העזים והגמלים שלהם ממקום למקום ולהחריב כל צומח בגרזן, בשיניים ובאש. גזע זה (לא רק הרועים והנודדים אלא גם – ובעיקר – הכפריים המושרשים באדמתם) להוט זה כבר מאות־בשנים להכחיד את השׂרידים שנותרו מתקופת הפריחה והעושר של שנים קדמוניות. את היער הפכו למארבים, לארץ־מדבר. והאסלאם, דת הזעם והחורבן, משתדל – ככל יכלתו ובלי הפסקה – ליצור בּיצות וגבעות־חול, חולי ודלות, להכרית⁸ את החיים בשרשיהם ובמעיינותיהם וכך לקיים מוות שאינו פוסק.

וכל זה כה אמיתי עד שבפלשתינה יש גנים בעלי־יוחסין רק בסביבות הערים (יפו, צידון ודמשק) ומעולם – עד שבאנו אנו, היהודים – לא עלה על דעת החקלאים לטעת עץ באדמה. רק עצי־זית עתיקי־ימים נראים פה־ושם, אך אלה ניטעו מלפני הכיבוש המוסלמי. מי שהועיד את עצמו ללמד את השודדים והגנבים להעריך עץ מהו לא הכיר את הגזע הזה, את מוסר־ההרס שלו, אה תעודת החורבן שלו. זאת היתה מטרה יפה, הירואית, מטרה מטורפת שאין להגשימה. ו… המטרה הושגה. לא יאומן כי יסופר, אך זו אמת־לאמיתה.

והנה איך קרה הדבר:

ראשית, בכוח ההחלטה שהוכיחו חלוצינו מן היום הראשון. הערבים מיד הרגישו כי לפניהם אנשים אשר נחושה החלטתם להגן על פועל־ידיהם ויהי־מה. אני, בנם של חלוצים אלה, גאה להצהיר כי הזרוע היהודית והרובה היהודי הם שהפילו חתיתם לראשונה והכריחו את שכניהם לגלות דרך־ארץ. ובעוד הערבים מפקפקים, נבוכים ואובדי־עצות (ככל מוגי־הלב) לנוכח אומץ־הלב של היהודי, פתח הדור הראשון שלנו בפעולה חינוכית עצומה. במשך עשרים־וחמש שנה היו הכל עדים למראה איך לאורך עשרות ומאות קילומטרים מוקמות גדרות של חוטי־ברזל דוקרניים לאורך עצי־האקאציה שניטעו כאן. האקאציה טיפסה, התפתלה בתוך התיל, ירוקה בכל עת, פורחת, מפיצה ריח וכן גם עמוסת קוצים, אלגנטית ומחמירה, ומגינה על הנטיעות שהפקידוה על שמירתן. אפילו התן החל להיתקל במכשולים, ובעיני בן־בריתו ההולך־על־שתים, הערבי, הלכו המכשולים האלה והחמירו יותר ויותר. ואם נתאר את התמונה בסגנון הברית החדשה, יהיה עלינו לומר: מצד אחד, בתוך השטח המוקף גדר, בעל־הבית האמיץ העומד ללא לאות על המשמר, ומן הצד השני, בחוץ, הגנב האורב לגזל (שני גזעים, שתי תורות־מוסר) – ושני אלה הצליחו לחיות בשלום. וכמו שכיום בפלשתינה, כאשר דשא ירוק ופורח מתגלה לעין, נוהגים לומר “יהודים”, כך כאשר רואים גדר של חוטי־ברזל דוקרניים סביב שטח אדמה מתחילים לומר: “לא תגנוב”.

עד שהופיעו צבאות תורכּיה…

עמודים וחוטי־ברזל הוּכּוּ ארצה. על גדרות עצים ש“הטרידו” את החיילים עלה הכורת חיש־מהר. לעתים קרובות איימו החיילים על האיכרים בשוט ואילצום לעקור במו־ידיהם את הגדר החיה והמטפסת, להוסיף עינוי על הרס. והיות ומצד שני נאסרה עלינו השמירה, הרי עכשיו כל מטעינו הפקר. סבורני כי גם לאחר ההסברות הארוכות שלי יהיו הדברים בלתי־מובנים לאנשים שאינם מבני המקום. כשאתה מעלה על דעתך שאנו חיים כאן עדיין לפי אורח־חיים פרה־היסטורי, ברברי, בזמן שהעדרים חפשים לעלות על אדמות המטעים שלנו, בזמן שהערבי אינו מכבד את חיי זולתו אלא אם הזולת מגן על חייו, זה הערבי שכדי לספק את יצריו השפלים הוא מחריב את העץ החף־מפשע שהודות לתורכים הוא עומד כיום מחוסר־הגנה – כשאתה מעלה כל זאת על דעתך אין פלא שלא אחד בלבד מאתנו מתעורר בו רצון להוריד מעל הקיר את הרובה הישן, זה הידיד הוותיק, המועיל והנאמן כל־כך, אשר כבר החל להעלות חלודה… אלא שאז יזכור כי גם את הרובה החרימו אצלו השלטונות. אך אל נא נקדים מאוחר למוקדם.

החרמת מנועים וצינורות

והנה עוד תחום בו פלשתינה חייבת להכיר טובה ליהודים: אמצעי ההשקאה. בלי להיכנס לפרטי הדברים, מכיון שזו בעיה חקלאית ממדרגה ראשונה, אתן כאן כמה הסברים. אני אציין את הנקודות העיקריות:

א. חיפוש המעיינות.

ב. המנוע.

ג. השאיבה.

ד. הרזרבוּאַר.

ה. התיעול.

לפני 25 שנה ידעה הארץ הזאת רק:

א. חפירות על־ידי בארות גליליים ונתמכים, בשעת הצורך, באבנים או לבנים.

ב. המנועים הנודעים היחידים היו הסוס, הפרד והגמל הסובבים באנטיליה.

ג. אנטיליה זו היתה מניעה מנוף שבשיטה של שרשרת בלתי־פוסקת היה מעלה ומוריד תיבות (של עץ או של פח) שהיו שואבות את המים ושופכות אותם.

ד. הבריכה נבנתה בנייה גרועה.

ה. התעלות היו פתוחות, ובגלל הבנייה הגרועה צריך היה לתקן אותן לעתים קרובות. מכיון שנוסף לכך היו קרובות לפני הקרקע, הפריעו לעבודות ההשקאה.

והנה, מבלי לעמוד על המאמצים הגדולים, על התקלות הרבות, על הסכומים העצומים שהושקעו כאן, הגענו למצב הטכני דלהלן:

א. לבארות אין זכר. עבודות הקידוח מתנהלות באמצעות מקדח. נוסיף לכאן את שיטת ה“פילטרים”, שהומצאה ושוכללה כולה על־ידי מכונאֵי הארץ. הפילטרים הללו פתרו לגמרי את הבעיה הרצינית והמסוכנת של הצטברות החול, שבאדמתנו הקלה היתה בגדר צרה צרורה.

ב. מאליו מובן שעכשיו המנועים הם מן המודרניים ביותר, מנועי־גז ומכונות־קיטור גדולות.

ג. משאבות טובות מן המודרניות ביותר.

ד. הפסקת השימוש ברזרבוארים (המשאבה מעבירה את המים ישר לתעלות), ובשעת הצורך משתמשים ברזרבוארים שעשויים פחי ברזל, מלט, או בטון מזוין.

ה. על מקומן של תעלות האבן הכנסנו צינורות של ברזל מגוּלוון, שבקלות אפשר לפרקם ולהטמינם תחת האדמה ובכך להשאיר את השטח פנוי.

מאליו מובן שהערבים והגרמנים חיקו אותנו ככל שהכנסנו שיכלולים חדשים. פתחנו פתח רחב לאימפורט (מכונות, צינורות, נפט), ועל־ידי כך הגדלנו את הכנסות המדינה.

נתַנו מקום לפתיחת בתי־היציקה ויתר מפעלי המיכניקה שבארץ.

יצרנו אפשרות להכפיל פי־עשרה, ואולי פי־מאה, את השטחים הניתנים להשקאה.

ועכשיו גוֹמלים לנו בעין יפה!

האקספדיציה התורכית לתעלת־סואץ סבלה צמא קשה. היות ואין מושבות יהודיות בדרום, אין שם מים כמעט כליל. הובלת המים על גבי גמלים היא כמעגל־קסמים: לשבירת צמאונה, ממקום צאתה עד מקום בואה, זקוקה בהמה גסה זו לכמויות מים הרבה יותר גדולות ממה שהיא מסוגלת לשאת על גבה. כאשר עשה “חיל־המשלוח המפואר” את דרכו בחזרה היה כל חייל אנוס להסתפק בליטר אחד מים לכל 36 שעות, מנה אשר במדבר־חול זה רק הגבירה את הצמאון והיתה עלולה להוציא את הצבא מדעתו.

ואולם אלוהי החורבן העניק לצבא התורכי מהנדסים גרמנים, שכדי למצוא פתרון לשאלת המחסור במים החליטו לקדוח בארות לפי “השיטה היהודית”.

מצוין. אולם כדי להגשים החלטה זו יש צורך במנועים, במשאבות, בצינורות. ובתורכיה אין כל אלה מתגוללים בקרן הרחוב.

ובכן?

שוב התרופה הנושנה, הנצחית: היהודי. והחיילים הופיעו שוב.

והם פרקו ולקחו עמהם עשרות מנועים ומשאבות וקילומטרים של צינורות מתוך הפרדסים היהודיים.

כאילו לא די היה לנו בבלוקדה ובמחסור הנפט אשר הביאה! המטרה היתה להמית בצמא את עצם מקורות חיינו…

כך שילמו לנו על ששיפרנו, יצרנו, תירבּתנו.

ודרושים היו כל עוּזנו וכל מרצנו, כל הסולידאריות הישנה והעזרה ההדדית, הקמות ומתעוררות בשעת הסכנות הגדולות, כדי למנוע אסונות.

פרט מעניין:

רוב מהנדסינו ומכונאינו הצעירים קיבלו את השכלתם הגבוהה בגרמניה וכתוצאה מכך נעשו סוכני התעשיה הגרמנית. המנועים והמשאבות היו באים אפוא בעיקר מגרמניה. בעת ההחרמות היו המהנדסים הגרמנים מצהירים כי כל המכונות האנגליות, האמריקאיות והאחרות שוות כקליפת־השום. רק המכונות מתוצרת גרמניה היו טובות בעיניהם, ובעיקר אותן לקחו. אני מקווה שלאחר המלחמה, כאשר תגיע השעה וצריך יהיה לתקן, למלא את החסר ולמחות את עקבות הוואנדאלים, יהיה מי שיזכור זאת.

כאן אני מפסיק את הפרק הארוך מדי על ההחרמות. בעצם, אין הן צריכות לעניין אותנו אלא בקשר למצב חקלאותנו. לצורך הענין אוסיף מלים אחדות על יתר ההחרמות:

רק ביושבי הערים שהם נתיני אוסטריה וגרמניה לא נגעו לרעה (בני־ברית יקרים!) וכן גם לא באמריקאים, כי סברה היא שהללו צריך יהיה לפרוע להם את המגיע גם אחרי הנצחון התורכי־הגרמני (!).

אך כל היתר – עותומאנים (אשר בחסד המדינה הם צפויים להטלת־מס ולעבודת־אונס בלי גבול), רוסים, צרפתים, אנגלים – הללו פשוט נשדדו.

ואמנם, בהחרמות הופיעו התורכים באורם היותר אמיתי. היצר הנושן שנרדם קצת התעורר, ובנשמתו של כל קצין זעיר ונקלה קם פתאום לתחייה כל האִסלאם העתיק. כל הגזעים הקדומים: התורכומנים, או הערבים, יוצאי־חלציהם של הגנבים והשודדים אשר מקושטא ועד שערי הודו ומן הפירינאים עד בגדאד, בזזו, הרסו, גזלו, החריבו את כל האוצרות ושרפו את כל הערים, את כל האמנויות והתרבויות.

והנה מה מספרים עדי־ראייה על האקספדיציה שיצאה אל התעלה: בין השמיכות, בין האריגים, הבדים והלבנים השונים, חמרי התחבשות שהוחרמו, נתגלו גם ערימות־ערימות של לבני־נשים, גרבי־משי עדינים וחיתולי־ילדים ומי־יודע מה עוד… האדם הזקן (מוטב לומר: התורכי הזקן) לא עמד בפני יצר החמדה, בפני היצר המבקש “לקחת” הכל, והוא לקח גם את המותרות ואת מה שאינו מועיל לצרכיו.

הם גזלו, כמובן, מן הרופאים הלא־עותומאנים ושאינם בעלי־ברית (אוסטרו־גרמנים!) את המיקרוסקופים ואת מכשירי־הניתוח שלהם. אמנם אמת הדבר כי מכשירים אלה לא היו מועילים לשימוש הרופאים כי נאסר עליהם לעסוק במקצועם. אף־על־פי־כן היו בין הרופאים הללו אשר ראו להם לחובה לשרת את האנושות בכל מקום ובכל תנאי, ואם גם לטובת רוצחיהם ונוגשיהם, ובלבד שיוכלו להיאבק עם המוות והייסורים.

והנה, כאשר נפתחו הארגזים לצורך הכנת המכשירים העגומים שהרופאים זקוקים להם אחרי קרב מודרני נמצאו בתוכם חבילות רבות ושלמות של מכשירי לידה וגניקולוגיה… הארץ נתונה בהסגר, מן החוץ אין לקבל מכשירי רפואה. נשים ואמהות סובלות – ואין מושיע בגלל מחסור במכשירים… ואלה יאבדו בחולות המדבר! ועוד לדעת כי לרופא אשר לאסונו נולד ברוסיה ולמד בצרפת או באנגליה לא יורשה לגשת אל חולה…

כך מחרימים בתורכיה…

אשר לסדר ולמשטר שלהם, הן כבר הרביתי לדבר. תיאור (מידי “ידידיהם”) יתאר אותם על הצד היותר טוב:

ב“מלון פאסט” בירושלים מסוּבּים קצינים גרמנים. לפתע חושב איזה יונקר כי רעיון מקורי ומחוּכּם נולד במוחו. והוא אומר:

“אני הייתי מציע כי כל המשלחת הזאת אל התעלה תימסר לידי קבלן פרטי”.

“ואני יודע מי האיש שלידיו יש למסור את המשלחת”, משיב לעומתו קאפיטן צעיר מחיל־הפרשים.

???

“כוונתי ל’תומס קוק ובניו בע”מ'". כך הוציאו משפטם על מפעלם שלהם האנשים הצעירים ששירתו במפקדה העליונה של הגראף פון־הוכברג, של טרוֹמר פחה ושל הנסיך הצעיר פון־הוֹהנלוֹהה.

אני מפסיק.

הגיון תורכי

עכשיו נמצאים בידינו כל היסודות הדרושים כדי לתהות על קנקנם של התורכים ולרדת עד חקר הגיונם. הנה מה היתה – לערך, פחות או יותר – מחשבתם של התורכים: "כדי לנהל מלחמה מודרנית נחוצים סוסים, קרונות, מנועים, משאבות, צינורות, כל הדברים היקרים הללו החסרים לנו לחלוטין במלחמת־סוריה זו. והנה יש בפלשתינה שני סוגי אנשים אשר כל הנזכר לעיל נמצא ברשותם: הגרמנים והיהודים.

הגרמנים פיקחים וערמומים, הם בני־בריתנו, אדונינו, קדושינו. הם הצליחו להכין את כל הדברים הטובים האלה למעננו או למענם (הרי זה היינו הך). על־כל־פנים, הלא הם נתיניו של וילהלם הקדוש, של "חאג' " וילהלם, אלוהי הטבח ואדון היקום, ולכן מכּל הבּחינות מוטב להניח להם לנפשם, שאם לא כן נעורר עלינו את חמתם של אללה ושל וילהלם, שהוא בא־כוחו עלי־אדמות. אולם היהודים?

אנשים אלה, שהם רוסים, צרפתים, אנגלים, תורכים (לפעמים הם אפילו תורכים. איזו חוצפה!), אנשים אלה מה להם ולסוסים, לקרונות, למנועים, למשאבות, לחוטי־ברזל דוקרניים? מה יעשו בהם? הם מכנים עצמם חקלאים, אולם מאות־אלפי החקלאים המוסלמים, שכניהם, קיימים גם בלי כל הכבודה הזאת. אכן, יש איזה דבר לא טהור בכל המצב הזה…

חשב לו התורכי:

גם היהודים אנשי־ערמה. אבל אין הם “אנו עצמנו” ולא כרתנו אתם שום ברית. לכן אין ספק כי בחוש השׂטני שלהם, חוש ראיית־הנולד, הכינו את כל אלה לצורך האויב. לכן הם בוגדים ותו לא.

ואף־על־פי־כן, האם אינם מדברים על תחיה לאומית? על חיי עצמאות? על החייאת הארץ שהיתה פעם שלהם?! במשך 30 שנה הקימו כאן את החיים אשר ידנו תקצר להקימם במשך מאה־וחמישים שנה.⁹ אך בכל מקום שהם באים אליו מתחיל הכל לצמוח כמו במטה־קסמים. אנשים אלה מצליחים לחיות ואף לשׂגשׂג בעסקיהם למרות השלטון התורכי, שהכל קוראים לו “שלטון־המוות”, שתחתיו אף מדינות גדולות אינן מעיזות לבצע משהו. היהודים מעיזים אף מצליחים, ופלא זה נראה מעשה־כשפים ממש. מכאן שאנשים אלה הם בוראי־חיים, ואיך נגדיר אותם אם לא כאויבינו? הם חפצים במה שאנו מואסים. הם בוגדים. ונתוספה למחשבות אלו צרוּת־העין הרתחנית של הנידון למיתה, השולח מבטו אל החיים, צרוּת־העין של השחפן המביט אל פני הנוער, פני הבריאות והשמחה. צרות־העין של חוסר־האונים לנוכח ההפראה היוצרת. כי עשרות פרחי־קצונה תורכיים הירהרו בדבר (ואף גילו את מחשבתם) בראותם את מעשי־ידינו. הם אמרו לעצמם: “הנה מה היינו עושים אילו היינו אומה”. ומכאן רק צעד אחד עד לפחד ולאיבה. והם עשו את הצעד הזה בלי היסוס, כמו שאמרתי.

עמדת הערבים

כשאני אומר תורכים אני מתכוון לצבא שלהם, לממשלתם הצבאית בימי מלחמה. כולם אורחים בלתי־קרואים, עורבים העוברים בדרך שהמריאו לקראת בוא הגואל. אולם עכשיו עלי לפתוח בפרשה עמוקה יותר, שסיבותיה אינן זמניות ושרשיה עתיקים יותר והם מעוררים בלבותינו פצעים שלא הגלידו.

אבל בטרם אגש לדברים עלי לעמוד על כמה הבדלים בין התורכים לערבים.

התורכי, שהוא פרא, על־פי רוב הוא בעל ראש אטום ובדרך־כלל צבוע פחות מיתר המוסלמים. יש אפילו שמונים בו מידה מסוימת של אומץ־לב גופני.

הערבי הוא בעיקר מוג־לב, בצורה יסודית וללא תקנה. זהו גזע אשר בניו אינם תוקפים אלא אם כן בטוחים הם כי מספרם מספיק לנחול נצחון בלי שום סיכון. עדיף לתקוף את האיש מאחוריו, ואם המיועד להתקפה ישן את שנתו הרי מה־טוב. כי אלה הם התנאים הטבעיים המתאימים למידותיהם הטובות. מאז־ומתמיד חייתי בתוכם ובקושי ישכנעו אותי לזוז מדעתי עליהם כי אין גזע מוג־לב, צבוע וזייפן יותר מן הגזע הזה.

כבר אמרתי לעיל מדוע הכו היהודים שורש בפלשתינה, והערבים, למראה השינוי במסיבות, אמרו לעצמם: עכשיו הגיעה שעתם של היהודים, אויבינו אלה שמתחת לחטמנו הקימו, נטעו, יצרו והפעילו את מכונותיהם, אשר ייערו את אדמותיהם וידעו להתגונן כנגד גניבותינו. עכשיו הגיעה שעת החשבון בינם לבינינו. לנו יהיה רכושם, ולנו יהיו חייהם.

בעקבותיו של הצבוֹע התורכי יצא לצוד בצלוֹ התן הערבי והשמיע את סיסמת הציידים לפי דרכו.

זיון המתנדבים המוסלמים למלחמת־הקודש. פירוק הנשק מעל היהודים

כאן יש לציין שתי עובדות בעלות חשיבות רבה:

א. הנאומים שהלהיבו את ההמונים למלחמת־הקודש (ג’יהאד), ועליהם דיברתי בפרק הקודם, לא עשו פרי במהירות הרצויה, והוחלט להקים מיליציה של מתנדבים (מתנדבים בגיוס שבהכרח, כמובן). את האמצעי הזה הנהיגו בכל הערים והכפרים שבמחוזות המיושבים יהודים. זכות־הבכורה ניתנה לשודדים המפורסמים ביותר, ולכפרים הערבים העניקו השלטונות שפע רובים וכדורים. מובן מאליו שכאשר הביעו היהודים את רצונם להתנדב למיליציה הזאת קיבלו אותם תחילה בזרועות פתוחות כביכול, אולם לאחר שחלבו מהם כספים (כמובן!) דחו אותם. ובאשר למסירת נשק גם ליהודים – עד כדי כך לא השתטו התורכים.

ב. הם היטיבו לעשות: לפי פקודה מגבוה פורק הנשק לחלוטין מעל אנשי המושבות. רובים, אקדחים ארוכי־וקצרי־טווח, הוחרמו. הם התחילו במושבות יהודה והאחרונה במושבות היתה זכרון (בפברואר)¹⁰.

שתי העובדות האלו היו להן תוצאות שליליות בשבילנו, כי הערבים מרימים ראש ואילו היהודים איבדו את אומץ־הלב.

למען האמת, לא מספר הרובים חשוב אלא טיבם של המחזיקים ברובים. ההיסטוריה של מושבותינו יודעת לספר מקרים רבים של יחידים שהגנו על עצמם כנגד מתקיפים שמספרם עלה עליהם פי־עשרה, או על מושבות שעמדו על נפשן בפני כפרים רבים באזורים שלמים. והדבר נראה לנו טבעי ומתקבל־על־הדעת כי עשרה או חמישה־עשר מצעירינו, מזוינים ברובים טובים, יצליחו להדוף התקפה על מושבתם בלי הבדל מה מספרם של המתקיפים. די היה כי נדע דבר אחד־ויחיד: המתקיפים הם ערבים, והם יתקיפו אותנו הלילה עם חשכה. באפלה אין למנות מספרם של האנשים. אתה יכול למנות רק את “היריות שהצליחו” ואת מספר הנופלים… ומכיון שאנחנו, המגינים על בתי־העלמין שלנו, על בתינו, על נשינו. על ילדינו וכבודנו, מכיון שאנחנו לא יכולנו לסגת אחורנית – יהיו הם נאלצים לסגת.

לכן, ריבוי מספר הרובים שבידי הערבים לא היה אלא חצי־צרה, אך כאשר גזלו מאתנו את רובינו שלנו הרי בזה הכפילו והגדילו את כוחם פי־מאה. בזה נטעו אומץ בלבם של אנשים שלא ידעו אומץ, של מוגי־לב שנצחונם מובטח להם מראש והם מוגנים מפני כל עונש.

וכנגד האפשרות שיפרעו בנו פרעות שלא מטעם השלטונות צריך היה להביא בחשבון שהשלטונות לא יוכלו לשים להן קץ בעוד מועד (וזה קורה בתורכיה מרצון, או שלא־מרצון…).

הדבר היחיד שהיה יכול לרסן את החיה היתה פעולה נגדית מצדנו, תיכף־ומיד ובתוקף גדול, או פשוט שיהיה ברור לערבים כי פעולה כזאת בוא תבוא. אבל הם ידעו נאמנה כי בידיהם רובים שהשלטונות לקחו מאתנו כדי למסור להם. למען האמת התחילו הערבים להבין, או להסביר לפי דרכם, את כוונותיה של הממשלה. ואפשר מאד שדרך ההסבר שלהם היתה הנכונה. הם אמרו לעצמם: מטיפים באזנינו למלחמת־קודש, המצוָה של טבח בכל מי שאינו מוסלמי, מגייסים אותנו מרצוננו או בעל־כרחנו ונותנים לנו נשק. לעומת זה היהודים הם הבלתי־מוסלמים ומעליהם מפרקים את כלי־נשקם… ובכן, לשם מה אנו מחכים?! הריני יכול להבטיחך שהערבים “הריחו” את ריח הדם, חיכו והיו מוכנים. וכל־כך התקבל הדבר על הדעת עד כי אחד האנשים הגדולים שלנו (“דוקטור” גרמני וציוני עד למכסימום האפשרי ב־1915) הודה כי ייתכן שיפרעו בנו פרעות ”in leichten Formen”; אגב, הדבר התאים, כנראה, בהחלט ל“תכניותיו הגדולות”…

הדבר היה קורה, בלי ספק, אילו היה עלינו להיתקל בברוטאליות הפשטנית של התורכים, שהיו מוכנים לערוך פרעות־זוטא (הארמנים!). אנו ניצלנו הפעם בגלל צביעותם ופחדנותם של הערבים, אשר ביקשו להקדים למעשה הכוח הגס כמה פרקים של האשמות־שווא, עדויות כוזבות ומשפטים מסוימים.

כאן יש לציין כמה מעשים ובעיקר פרשה שכמוה כאגדה מימי־הביניים, מה־גם שכולה אמת, מראשית ועד אחרית. שוהים באמריקה בשעה זו שני אנשים (אלכס וסם אהרנסון) שהואיל והם בקיאים בכל הפרשה הריהם יכולים להעיד על כך. והכותב את הדפים האלה רחוק (אהה, כמה רחוק!) ממצב־הרוח הדרוש לשם חיבור רומן.

בעצם, בימינו אלה, בארצנו, מיותר הוא לחלוטין לחפש את הבלתי־אפשרי במסגרת הפיקציה, מכיון שהמציאות היומיומית היא שיא בתחום דמיונו של ילוד־אשה.

האשמות־שווא

לכתחילה חיפשו “מחסני נשק יהודיים” בכל מקום. החיפושים היו פעילים בעיקר בתל־אביב (רובע יהודי של יפו) ובפתח־תקוה (מושבה ליד יפו). חיפושים אלה לא העלו מאומה.

אז ניגשו לגלות את “עמוד־התלייה”, אשר עליו היה “בית־המשפט היהודי”(!) של תל־אביב נוהג לתלות את האשמים שנדונו על־ידיו. מסתבר כי משטרה זו אינה מוצלחת בחיפושים כי על כן לא גילתה מאומה.

אני חוסך ממך את כל האשמות המוזרות, אחת מוזרה מחברתה, ואגיע רק לנקודה העיקרית, להאשמה שטפלו על המושבה חדרה.

בטרם אספר זאת עלי להבהיר לך כמה דברים באשר לדרכי האדמיניסטרציה שבארצנו, ובאשר למונחים הקשורים בשיטת עבודתה.

המדינה מחולקת ל“וילאיית” שבראשם עומד מושל־כללי – הוואלי.

למרותו של כל וילאיית כפוף מספר מסוים של “סנג’קים” או “מותצרפיות”, אשר בראשם עומד “מותצרף” או “פחה”.

ה“סנג’ק” מחולק ל“קאימקאמיה” ובראשו “קאימקאם”, החולש על כמה “מוּדיריות” אשר בהן ה“מוּדיר” הוא נציג השלטונות.

“סנג’ק” ירושלים תלוי באופן ישר בקושטא. ראש משפחה או שבט אשר בכפר נקרא “שייך”. לא השלטונות ממנים אותו ולא בני הכפר בוחרים בו. ברוב המקרים ה“שייך” הוא שודד שידע להטיל מרותו על אנשיו הודות לחולשת האחרים, מצד אחד, והודות לחריצותו, ערמתו וחכמת־ההיזק שבּאפיוֹ, מצד שני.

ענין חדרה

על שפת ים התיכון, בין חיפה ליפו, כמעט במחצית הדרך, שוכנת המושבה חדרה, הנודעת לחשיבות באדמותיה המשתרעות על שטחים נרחבים והיא מיוחדת בזה שגבולה המערבי הוא הים. חדרה כפופה לשלטון המודיר של קיסריה, שהוא עצמו כפוף לקאימקאמיה שבחיפה, הכפופה למותצרפיה שבּעכּו ולווילאיית של ביירות.

דרומית־מזרחית לחדרה, במרחק 15 ק"מ לערך, משתרע הכפר קאקון (הקאימקאמיה של בני־סעבּ או טול־כרם, מותצרפיה של שכם, וילאיית ביירות).

והנה, בכפר זה, חי לו שייך ערבי,¹¹ ראש־כנופיה מפורסם, אשר הפיל חתיתו על כל הסביבה. מאז ומתמיד בזזה ושדדה הכנופיה שלו את הארץ, הטילה כופר וקנסות על השכנים בסביבה, שדדה את העדרים והפילה חתיתה על הכל בכל האמצעים. יום־יום בוצעו שם פשעים וקשה למנות מספרם.

לא מפקד־משטרה אחד בלבד הגיע למקום בהחלטה נחושה לעקור את הפגע הרע הזה מן השורש. אבל השייך שלנו ידע תמיד למצוא דרך להתחכם ולהישאר “השׂוֹרר בביתו”. בתורכיה, יותר מאשר בכל מקום אחר, הגיהנום הממשלתי מרוּפד בכוונות טובות… לפעמים האמצעי הוא תורכי קלאסי – הכסף – ולפעמים זה משפט מבוים, משפט מזויף שהעלילות תפורות בו טלאי על־גבי טלאי; עוד אמצעי הוא התנפלות מן המארב. בזכות כל האמצעים האלה היה השודד שלנו משיג, בסופו של דבר, את מטרתו, כשהצדק לצדו כביכול.

מזמן לזמן היה האיש מרצה את ענשו במשך חדשים אחדים בבית־הכלא. אלא שכאן היה פוגש ידידים משכבר־הימים (משתפי־פעולה של אתמול, היום או מחר) והיה אפילו מנהל משק של ממש בבית־הכלא, עורך קבלות־פנים ומעניק ראיונות. וכשהיה יוצא לחפשי היו נכבדי הסביבה כולה נוהרים אליו לברכו ולהביע לו הכנעה.

המצב הזה נמשך שנים וברור היה כי יילך הלוך ורע.

יש לציין כי בעיני “האריסטוקרטיה הכפרית הערבית” אין ישיבה בבית־הכלא בגדר חרפה. להיפך, יש להם אפילו פתגם אפייני מאד משלהם. הם אומרים: “הכלא נוצר לגברים” (“גברים” כאן במובן כפול: ראשית “הגבורה הגברית”, ושנית, כניגוד ל“נשים”, יצורים מושפלים ובזויים שאינם ראויים לשבת בבית־הכלא).

באשר ללסטים בו מדובר, הבה נציין למען ההגינות כי מתוך עדת בני־הבליעל הערבים הרי הוא בן־הבליעל הגדול בכולם, בעל ערמת־שטן ומרץ רב. הכנופיה שלו עלתה תמיד בכוחה על חיל הז’נדארמריה וארגונה היה טוב יותר. היו לו מליצי־יושר ותומכים בעלי השפעה רבה בין סוחרי נבּלוּס (שכם), שהיו משתפים אותו בעסקי הנשק שלהם. הוא היה בטוח כי לא יבוא על ענשו יען שעסק בגניבה וברציחות לעיני כל ולאזני כל והפליא מכותיו של קאימקאם אחד ואף גירש אותו לעיני כל המועצה. וכן עשה עוד “מעשי־גבורה” שזיכו אותו בהוקרה והערצה מצד הערבים, רגשות הנכללים אצלם במושג פחד.

הביני־נא כי שכנוּתו של “ג’נטלמן” מסוג זה אינה מנעימה את החיים. והרי לא יעלה על דעתך כי מושבה גדולה כחדרה יכולה שלא לעורר ענין בלבו של השכן בכל עת תמיד.

נפסח־נא על מקרים של כריתת נטיעות, שוד עדרים, נסיונות לרצח באישון־לילה או לאור־היום וכו' וכו'. קרו אפילו מעשי־לצון מיוחדים לרוח המקום. כך הוציא יום אחד גופה של נערה מבנות כפרו מקברה זמן קצר אחרי מותה והשליך אותה באדמותינו. בבוקר התאספה כל העדה שלו במקום והרימה קול צעקה: “תיפסו את הרוצחים!” הנאשם העיקרי ב“רצח” זה היה זקן בן יותר מ־60 אשר מימיו לא רמס אפילו נמלה. אך דומני כי כבר הקדמתי ואמרתי כי יש למנוע מעשיות כאלה מאזנם של אנשי־תרבות שמיד הם מוכנים לזקוף עובדות אלו, שכולן אמת, לחשבּון אחיזת־עיניים אסיאתית.

כן יש לציין כי עם חדרה עשה האיש עסקים רעים. נראה הדבר אפילו כי אביו (גנב ותיק שיצא בדימוס) ניבּא לבנוֹ והזהיר אותו כי אם לא יחדל מהתגרוֹת ביהודים יהיה סופו רע ומר. אנו, על־כל־פנים, עשינו כמיטב יכלתנו להתגונן בעצם ידנו ובכספנו, בו היינו משתמשים בשעת־הכושר, כדי שיבוא על ענשו (ולו אך להלכה…) בגלל מעשיו הרעים.

דומני כי הכנסתיך לתוך האווירה של חיינו, ועתה נחזור שוב לנקודה שעליה עמדתי.

היינו מדוכאים עד מאד. בעיני אנשינו, שהכירו יפה את הארץ ומנהגיה, נראו אלפי אותות שלא ניבאו שום טובה. הערבים חדלו לברכנו בשלום בעברנו רכובים על סוסים בדרכים. מספר כלי־הנשק שלרשותם הלך ורב. הם לא היססו להפגין את חוצפתם, ונואמים נמלצים החלו להטיף כי הנה “הגיעה השעה בה כל הרכוש יעבור לידי המאמינים באמת”. חלוקה זו לא עוררה בנו חשק לצחוק כפי שאולי יעלה מישהו בדעתו, יען כי “רכוש” בפי המוסלמים אינו רק נכסי דניידי ודלא־ניידי אלא גם – וכאן אני נכנס בסכנה ונוגע בנקודה טראגית ועדינה, אך חובתי לקרוא לדברים בשמם – הנשים. הנוער שלנו היה נאלץ, אפוא, לספוג דיבורים אלה ולהרהר כי בבוא היום לא תהיה לו אפילו זכות למות כמו שמתים בני־אדם – בנשק ביד. ואין אלו מן המחשבות המחזקות את אומץ־הלב…

העלילה

בתוך כל זאת תמה הייתי תמיד על כי נסתם כל חזון משכננו הנחמד מקאקוּן. שתיקתו ואדישותו לא הרגיעוּני. אני העדפתי לראותו בפעילותו, כדי שנדע בפני מה אנו עומדים.

הציפיה שלנו לא ארכה. קרוב לראשית ינואר החלו לפרוח שמועות שלפיהן נאשמו היהודים כי דרך חוף חדרה מסרו לאויב קמח וחטים.

במקומנו היו דברי־אבּסוּרד לובשים תמיד צורה טראגית. אבל מידת האבּסוּרד שבהאשמה זו היתה כה גדולה עד כי צחקנו לה בכל לב. אלא שצחוק־טעות היה זה…

האשמות קרמו עור ובשר ונעשו מדויקות יותר ויותר. הגיעו אלי אזהרות רבות לפיהן צריכים היינו לעמוד על המשמר. לבסוף, באחד הבקרים, בא לבקרני שייך אחד שהתימר להיות לי ידיד נאמן וסיפר לי בדיוק נמרץ כדברים הבאים לערך:

זה מכבר פתח השייך של קאקון בהסתה נלהבת בכל כפרי הסביבה. ספינות־המלחמה של האויב היו עוגנות מול חדרה (הצלבניות האנגליות והצרפתיות ששמרו על ההסגר). תמיד נמצאו אותה שעה על חוף הים מבני המושבה (הנוער מבלה שם לעתים רחוקות בלילות חג ולאור הירח). הספינות היו חודרות אפילו עד נחל אל־מפג’ר¹² שם היו האניות מטעינות בשלוה ובבטחון קמח וחטים. הכל נתנו אמון במסופר (כולל איש־שׂיחי). הוא ידע על מציאותו של צו צבאי זה. התערבותם של שלטונות הצבא קרובה מאד. היא תיעשה באופן בלתי־צפוי. הוא יעץ לי לעזוב את המושבה, ובעיקר להוציא מתוכה את הנשים.

הקשבתי לסיפור־המעשה, מיאנתי לקבל את הכנסת־האורחים שהציע לי, והירהרתי: כדי לתת אמון במעשיה זו עלי להביא בחשבון את האפשרויות דלקמן:

א. כי רשות־הפיקוח האנגלית, הבאה להצטייד אצלנו בקמח, גרועה שבעתיים מרשות־הפיקוח העותומאנית. אלא שהשערה כזו לא תעלה אף במוחו של התורכי הנבער בנבערים.

ב. כי היהודים יהיו נואלים עד כדי להכניס את ראשם בעסק ממין זה, הם שגם ללא כל סיבה נוחים הם לכל חשד שהוא. בזאת יודה אפילו גרמני בעל כוונות זדון.

ג. זאת ועוד: רק מי שאינו בקיא בצורת החוף ובאפשרויותיו, בטיב הקרקע, ברוחב המים ובעמקם, יתן אמון במסוּפר. ומי כאנשי־צבא חייבים להיות בקיאים בפרטים אלה!

המסקנה היתה כי שום צו צבאי אינו בנמצא וכי כל המעשיה מצוצה מן האצבע. הודיתי לו וליויתיו כברת־דרך. יום־ששי היה אותו יום, ואני החלטתי לבלות את השבת אצל ידידי – משפחת אהרנסון. שום חשש לא התעורר בלבי. והיה הדבר בעוכרי…

ההתקפה

ביליתי, אפוא, את כל יום־השבת אצל משפחת אהרנסון. אם זכרוני אינו מטעני היה זה הששה־עשר בינואר. קרוב לשתים אחרי חצות העירני אחד מחברי שהגיע בדהירה. והנה מה סיפר לי:

קרוב לשעה העשירית בבוקר הגיעו לחדרה הקאימקאם של ג’נין (נפת־משנה של סנג’ק שכם) עם עשרים או עשרים־וחמישה ז’נדארמים רוכבים בלווית השייך של קאקון, גם הוא בלווית 60 או 80 פרש, ערבים מבני שבטו.

ראשית־דבר הוצבו שומרים בכמה בתים. הם בזזו, ואף הרסו מעט. בן־הבליעל שלנו בא בחברת אחיו וידידיו. היה זה יום־השבת וכמה מהם פנו אל בית־הכנסת, “הטילו מאסר” על אנשים אחדים ומשכום, בפגעם בהם, ברחובות. מסביב למושבה נאסף המון של 200 או 300 שודדים נוספים, אשר חיכו, כנראה, לרדת הלילה כדי לפתוח בפעולה. השודדים, שהגיעו לראשונה, איימו והבטיחו בפירוש כי בבוא הלילה יַרבו שוד והרג. כמה נשים שעברו ברחוב ספגו עלבונות. (מעשה כזה במושבותינו לא היה לו תקדים).

אנשינו היו לאחר־ייאוש. אילו היה לנו ענין בכנופיית ריקים ערבים כרגיל כי אז פעלנו לפי חובתנו וזעמנו. אבל מכיון שהיה במקום פקיד ממשלתי, המלווה חיילים מזוינים, לא היתה כל אפשרות להתגונן, לא רק מפני שלא היה ליהודים די נשק לעמוד בפני כמות הנשק של הצד השני אלא גם, ובעיקר, מפני שבסופו של דבר היתה כל העדה כולה נאשמת אז בהתקוממות גלויה ומזוינת בימי מלחמה ובמרד בשלטונות בשעת מילוי חובתם. היינו מוכנים, אפוא, לליל־בלהות, דרוכים לכל מעשה, אף־על־פי שאיש מאתנו לא השתעשע באשליות לגבי התוצאות. בינתיים עסקו אנשי השלטון ב“חקירה”.

ערביי הסביבה נקבצו והובאו למקום ריכוז (רבים מהם, שהיטב הכירו תהליך זה, הסתלקו בעוד־מועד). אלה היו פועלים שעבדו במושבה, או בדווים מן הסביבה. כחמישים מהם ספגו מלקות במקל עבה או הוכו בשוט בשביל להשיג “עדות של אמת” על מה שראו וידעו בקשר לחטה ולקמח שסיפקנו, כביכול, לאניה. כמה מהם לא עמדו בייסורי־הגוף והודו בכל מה שדרשו מהם. מושל ג’נין בכבודו־ובעצמו מילא את תפקיד הלבלר העורך את הפרטיכל (הנבל השני פעל בשטח פעולות “המשטרה”). העדויות רבו והלכו, כי נוסף על אלה שהודו בהשפעת המקל באו מנוולים רבים שהיו שמחים לאידנו וקיוו לראות במפלתנו והם גיבבו כזבים חסרי־שחר בנוגע לכל מה ש“ראו” עיניהם.

אך היו כאלה שלמרות המכות שספגו עד להתעלפות וזוב־דם הכחישו את הכל. לאחר זמן התעניינתי וחקרתי את סיבות אומץ־הלב הזה, שהוא כה נדיר בקרב האנשים האלה (ביניהם היו גם כמה נשים).

והנה מה התברר לי:

א. אשה, העובדת במושבה זה 25 שנה, הכחישה בכל תוקף משום שההאשמות היו כוזבות והיא מיאנה להעיד עדות־שקר באנשים אשר מלחמם אכלה שנים כה רבות. אני מציין עובדה זו כיוצאת לחלוטין מן הכלל. זהו מקרה נדיר מאד בקרב גזע כה כפוי־טובה. לולא שמעתי זאת במו־אזני לא הייתי מאמין.

ב. אחדים הודו לי בתום־לב כי הם עמדו בהכחשתם מפחד שלאחר־מעשה נחרים אותם ויישבר מטה־לחמם.

ג. אחרים, אנשי־ערמה, היו בטוחים כי אפילו יש אמת בהאשמות הרי בסופו של דבר נצא זכאים במשפטנו הודות לכספנו ולחריצותנו, ואז נוכל להוכיח כי העידו בנו עדוּת־שקר והם יתנו את הדין. גישה זו היא אפיינית לבני־הבליעל, שהם הרוב הגדול.

אחד מאלה, החכם מכולם, שהוכה עד שהחל להקיא דם, הסביר כדברים האלה: “אילו העידותי כי ההאשמות מבוססות, הרי שהדבר היה ידוע לי עוד מלפני החקירה. מחובתי היה, אפוא, להלשין עליכם באזני השלטונות. מכיון שלא עשיתי זאת, הרי אני חשוד כמי שמסכים עמכם ופועל בעצה אחת עמכם… מכאן שאנוכי, כמוסלמי, בימי מלחמה, אשם אני עשרת מונים יותר מכם וחייבים להעניש אותי בלי רחמים, לכן הייתי צריך להכחיש, להכחיש בכל מחיר”.

כך קיבלתי תמונה שלמה מן הגבורה שלהם.

אולם החוקרים לא הביאו בחשבון את ההכחשות אלא רק את עדויות הקטיגוריה בלבד. התיק הלך וגדל ואילו נמסר לבית־דין צבאי תורכי כי אז היה גורלנו מר ונמהר¹³.

החג שהופרע

ולפתע – רעם משמיים: מודיעים כי בא מושל שכם – הגם שאיש לא חיכה לו. היתה זו הפתעה מעציבה לפטריוטים החרוצים שלנו, שהתערבות זו עלולה היתה להפריע להם בשעת־הכושר של פעולותיהם.

בינתיים ממהרים הכל לקבל את פני המושל ולברכו בשלום. הוא בא לבדו, בלי פמליה. רטוב מגשם, מכוסה רפש, והכרת־פניו תענה בו כי אין רוחו טובה עליו.

יתר על כן: הוא לא הלך סחור־סחור. הוא נזף קבל־עם במושל ג’נין הכפוף למרותו על שפתח בפעולה, ולא זו בלבד שלא קיבל פקודה ורשות לכך אלא גם לא הודיע לו מאומה. ובעיקר נזף בו ששיתף בפעולה אזרח־באזרחים, שודד, שלא ריצוּי־עוון אחד בלבד רובץ עליו, נבל שאין בזוי יותר ממנו. מכאן לכאן לא ארכו הדברים. מיד ניתנה פקודה לאסור אותו והוא נכבל ונמסר לידי שני ז’נדארמים. אחיו, בראותם כי הוקדח התבשיל, מיהרו להסתלק מן המקום בחברת עוזריהם הראשיים. לז’נדארמים ניתנה פקודה לרדוף אחריהם ולהביאם בכל מחיר. אותה שעה טיפל המושל בצורה הראויה – בפני כל הנוכחים – במעשים שנעשו כאן.

לא אחת כבר עמדתי בדפים אלה על אומץ־לבם של הערבים. לכן הנקל להבין כי פני הדברים השתנו מיד. מן הקצה אל הקצה. המותצרף, אשר היה עד־ראייה למהלך העניינים בהתהוותם, ראה במו־עיניו את ה“עדים” מוּכּים ומעונים ואת תיק החקירות בלתי־מוגמר…

כל משׂטינינו חזרו בהם מהאשמותיהם והפכו להיות מגינינו ובדברים קשים הוכיחו את שליטי האתמול אשר בידיהם ביקשו להביא עלינו אבדון. אפילו מי שלא טעם טעמו של מקל ומרצונו האשימנו כדי להרע לנו גילה פתאום פצעים וחבּוּרות בגופו ועמד לצדנו בהטילו על זולתו את התפקיד שאך לפני רגע הטילוהו עלינו: להאשים מתוך ייעוד, להזיק מתוך אהבת הרע.

“ידידינו” פרו ורבו… חקירת מושל שכם היתה ארוכה וחרוצה. היא נמשכה עד שעה 11 בערב. בצאתו הרגיע את אנשינו ונשבע להם בפני כל כי כל עוד הוא בסביבה “לא יתחדש המשחק”. הוא לא היסס לאיים בגלוי על כל מי שיעז להכחיש את דבריו. אותה שעה היה זה באמת המלאך המושיע.

המושבה, שהיתה מוכנה לטבח, עלתה על משכבה בהרגשת־שמחה.

אלא שנודעו כאן כמה פרטים: בשעה שהמותצרף של שכם נזף במושל ג’נין, שמענו איך הלז מגן על עצמו בטענו כי קיבל פקודה צבאית ישרה מגבוה.

עם זה, לפני צאתו, קרא המושל כמה צעירים הצדה והזהירם כי עדיין לא נגמר הענין וכי המצב רציני מאד. הוא על צדנו, אבל גם אנו עצמנו חייבים לפעול בלי שהות ולמשוך לצדנו כל תקיף שיעלה בידינו, ולהגיש תביעה נגד מאשימינו והמעלילים עלינו עד כי יותן לנו סיפוק מלא.

התערבותו היתה כמעט בגדר נס. אחר צאתו את המושבה נפקחו עיני האנשים אל מול המציאות והמאבק. בשעת הסכנה נשכחנו, אולם מיד אחרי־כן הוזהרנו.

הקשבתי לדו"ח של חברי, תערובת זו של חלום, סיוט, חוסר־הגיון ומעשי־נסים. אולם ברגעים כאלה אין שעתך פנויה להירהורים הרבה ועליך לקבל החלטות במהירות. באשר לי, בשעות חמורות יש לי החלטה מן המוכן: כעבור רגע העירותי את מר אהרנסון משנתו. לא יצאו עשרה רגעים והוא ידע את כל השתלשלות העניינים ומקץ חצי שעה הוסענו במהירות בדרך חיפה, שאליה הגענו עם בוקר.

*

בטרם אמשיך בסיפור־המעשה העגום הזה עלי להדגיש שתי נקודות שהתבהרו לי לאחר זמן ואולם כאן יכירו מקומן.

הנס

איך קרה הדבר שלאָשרנו הגיע מושל שכם בשעה הנכונה?

יד המקרה היתה לטובתנו: בדרכו מיפו לשכם נעצר בתול־כרם לסעוד את לבו. הוא התארח בביתו של מושל המקום. בעודם סועדים שאלו המושל אם לא ידוע לו מה הדבר המיוחד שאירע בחדרה, הואיל ומושל ג’נין ביקשו בבוקר לשלוח לו ז’נדארמים נוספים ומיהר שמה בתכלית־החפזון.

מושל שכם השתומם והתחיל לחקור־ולדרוש אצל יתר המסובים שמא יוכל מישהו לספק לו פרטים בענין.

נמצא ביניהם שייך אחד אשר עמו היינו קשורים בקשרי־ידידות, זאת אומרת שהוא ואנחנו היו לנו אויבים משותפים, יען כי מאז־ומעולם היה הוא המתחרה התקיף של השייך של קאקוּן. הלז סיפר לבסוף למושל את הכל. המושל לא התמהמה, קפץ על האוכף, ובלווית השייך־הידיד דהר ללא רסן לחדרה. ואכן, בשעה הנכונה הגיע.

הפקודה הצבאית

היא היתה קיימת וחתומה כחוק בידי באק־פחה. השייך של קאקון ניצל את העובדה שהפחה נמצא במקום והוא סר אליו ויגולל באזניו את מסכת השקרים המורעלים שלו. והגרמני ה“חכם” הזה האמין! כאן הוכיח הערבי את כשרון־התככים הדק שלו ולא סמך על הקאימקאם של חיפה, שזה־מכבר הכיר לדעת את אָפיוֹ ובוודאי לא היה נותן אמון בדבריו. (אגב, הקאימקאם של חיפה הוא איש בעל־מרץ שעמד על טיבנו, יען שגם אנחנו שייכים למחוזו). השייך של קאקון לא סמך גם על הקאימקאם של טול־כרם (אשר אליו משתייך כפרו) כי במחוז הזה הוא מוכר וידוע במיוחד. גם הוא ידע כי הקאימקאם הזה הוא חלש־אופי ולא יעשה דבר בלי להודיע קודם לממוּנה עליו, הלא הוא מושל שכם – והרי מפניו בעיקר התירא. בין שני האנשים האלה שׂררה שנאה עתיקת־ימים ועשרות פעמים הוכרח המושל לעמוד בפני תעתועיו של הרמאי אשר הכביר נגדו עלילות ומזימות שזורות בערמה ביד שטן. בלב המושל הצטברה לא רק טינה על מחרחר־ריבות זה אלא גם כמעט איבה אישית, כאשר ירגיש אדם לגבי מי שהטיל ספק בכבודו והשמיץ את סגולותיו.

הוא מצא, אפוא, מה שהיה דרוש לו: את הקאימקאם של ג’נין, ערבי ממשפחת עבד אל־האדי, שמוניטין יצאו לה בסביבה בזכות מספרם הרב של בני־הבליעל והגנבים שהיא מונה (אצילים בני אצילים!). זה היה שותף־למופת והנקל היה להגיע עמו לכלל הסכם כראוי לשני רמאים שנועדו ליריד. באזני הגנרל הגרמני היללו השנים את ישרו וחריצותו, וכך השיגו פקודה צבאית ישרה שלא עברה שום שלבים רשמיים של האדמיניסטרציה והרשות האזרחית – והמזימה הצליחה.

אגב, הטבטוני הממולח, ששני השותפים החרוצים הצליחו להטותו לשעת וידוי, נשבע באזניהם כי אם תהיינה נגדנו “איזה הוכחות שהן” (”irgendwelche Beweise”) לא יידע רחמים בדין ולא יטה חסד לאיש (בזאת אפשר היה לסמוך על פון־לאוּפר נדיב־הלב).

גיבורי־החיל ידעו אפוא מראש במה מדוּבּר, וכך עלה ערכם כפליים. הם הוכיחו זאת ובזריזות רקחו הוכחות משכנעות.

ואמנם לא בהם האשם אם מאמציהם היפים לא הוכתרו בהצלחה. האשם היה רק ביד המקרה, אשר זימן להם, כמו אבן הנופלת על ראשו של אדם, דווקא את האיש אשר מפניו יראו יותר מכל.

יש בחיים השתלשלות־מקרים המכשילה את התכניות היפות ביותר…

צדק תורכי?

מעתה החלה ידנו להיות על העליונה: הקאימקאם של חיפה יעמוד לצדנו; ראשית, משום שהאשמות כבדות כאלו מטילות צל גם על נאמנותו והן מעמידות בספק את עירנותו, וגם – ובעיקר (ובנקודה זו אין התורכים חומדים לצון) – בשעה שהעז מישהו להתערב בענייני המחוז שלו ולהסיג את גבול זכויותיו.

מושל עכו יגן עלינו מתוך אותם טעמים ועל סמך הדו"ח שיקבל מן הקאימקאם של חיפה.

מושל שכם, בעצם, הושיט לנו את ידו מראש – וטעמו־ונימוקו עמו: הוא כעס על פקידו בג’נין שביקש, בחריצותו כי רבה, להבליט את עצמו ולפסוח, מאחרי גבו, על סולם־הדרגות של הפקידות, וחוץ מזה שונא היה לאותו שודד שלא פעם התמודד עמו (אך מעולם לא מיגרו) והפעם הזדמן לו סוף־סוף לשים מחסום לפיו.

המושל־הכללי של ביירות יצדיק את מעשי המושלים הכפופים לו. הוא גם יחפוץ להגן על אזרחיו נגד השיפוט הצבאי מתוך רגשי־חובה ומתוך רגש של גאוה־עצמית.

כאן המקום להעיר שאין האהבה שרויה בין השלטונות האזרחיים והצבאיים בתורכיה. והדבר מובן, יען כי השלטונות האזרחיים ראויים לשבח על שבתנאים כה קשים הם עושים מאמץ “לנהל” (ואין זה מן הדברים הקלים) ארץ חרבה ואוכלוסיה שנסחטה עד תום. לעומת זה, אם ימשיכו השלטונות הצבאיים בדרכם, לא יישארו, בסופו של דבר, לא ארץ, לא אדמיניסטרציה, ולא אזרחים.

מסביב לנקודות שציינתי למעלה, חייבים היו להיועד בהכרח כל אנשי־הדעה הנמצאים כאן, אנשים היודעים כי מוטב להתחבּר עם מי שהכוח בידו. כך, לאורם של סיכויים טובים, היינו רשאים לנסות ולהוכיח את צדקתנו בתורכיה זו של שנת 1915.

*

את הקאימקאם של חיפה לא מצאנו. עוד באותו יום סרתי זכרונה לסדר כמה עניינים, יען כי מר אהרנסון נשאר בחיפה. הוא יצא למחרת בבוקר לדרך ביירותה (על־פני דמשק) ופניו לביקור אצל המושל־הכללי.

ביקור אצל הוואלי של ביירות, ינואר 1915

בתחנה צריכים היינו לזרז את המושל־הכללי של ביירות שיפעל למעננו. ואלי זה, מלבד תפקידו הרם, זכה להוקרה אינדיבידואלית בעיני הממשלה המרכזית בקושטא. לפני המלחמה אפילו גילה אקטיביות ורצון טוב. כאשר דוּבּר על מתן יזמה יתירה למושלים־הכלליים של המחוזות בכדי לאפשר גילוי של סגולות אישיות, אם היה עוד מקום לכך בתורכיה, אז ידע לקנות את אמונם של הקאפיטליסטים הצרפתים אשר נטו, כך הוגד, להעניק לו סכומי־כסף די גדולים (דובר על 30,000,000 פרנק) “על החשבון” כדי להגשים שיפורים שהציע להנהיג במחוזו.

בשעה שנכנס לתפקידו ערך ביקור מדוקדק לכל פרטיו באפּרכיה שלו (מעשה נדיר בתורכיה). הוא סר לראות את המושבות, ובאזני קהל מוסלמי הביע את שביעות־רצונו. מתוך תשבחותיו נשמע אולי קורטוב של עצבות, או קנאה, כאשר ביטא את קורת־רוחו וחילק שבחים. אך האם לא היו אלה, למען האמת, רגשי תוגה המתקבלים על הדעת מפיו של מוסלמי שצר לו לראות מה־מועט מספרם של בני־גזעו המסוגלים להפיק תועלת מן הלקח הקשה, לקח יקר אולם גם רב־רושם ומזהיר, שאנו נותנים להם יום־יום מזה שנים? בימי סיורו ערך הוואלי ביקור קפדני במשרדינו ובמעבּדותינו שבּזכרון ובתחנת־הנסיונות שלנו בעתלית. הנכבדים המקומיים, בני־לווייתו, הופתעו למראה מידת הענוותנות שגילה. נראה הדבר שהמנהל עורר בו ענין (למרות הכל!), יען כי הוא ביקשוֹ שיכין לו תזכיר על הידלדלות היערות וחידושם.

מר אהרנסון רשם משהו (כמה עשרות דפים), שלפי דעתי נכתב ברוח־הקודש. אמנם כן, כאשר מבקשים את מנהלנו לומר דברים על מה שעוללו הוואנדלים לארץ הזאת, שנפשו מלאה חיבה אליה, הרי זה כאילו נגעו בלבּו ממש. בתזכיר הנ"ל דן מנהלנו בשאלת הגזע היושב בארץ מנקודת־ראות פסיכולוגית, וכן מנקודת־ראות מדעית, טכנית ומשפטית, והדברים בהירים כאור היום ומדוייקים כמסקנה שאין לערער עליה. תזכיר זה הוא, מצד אחד, כתב־האשמה, ומצד שני – תכנית־הצלה. זוהי יצירה – מעז אני לומר – שתתקיים לאחר שהאיש אשר למענו הוכנה וכן גם ממשלתו לא יהיו עוד בנמצא… היא תהיה תכנית־אב בתחום זה, כאשר האנשים הראויים לשמם, בעלי הרצון הטוב ואמיצי־הלב, יטלו עליהם את התפקיד להחיות את מולדתנו היקרה והאומללה. וסבורני כי בעקבות התזכיר החל הוואלי לרחוש הוקרה רבה, ואפילו רגשי ידידות, למר אהרנסון.

ציירתי כאן את דמותו של האיש ואת היחסים שקשר עם מר אהרנסון. מר אהרנסון היה היחיד בינינו שהיה מסוגל לפנות אליו בתקוה כמעט בטוחה להצלחה. עם זאת למותר הוא לומר כי מנהלנו היה פסיכולוג די דק ודיפלומט די חרוץ והוא ידע להפיק תועלת מן המצב שנוצר, ובעיקר מן הראפורטים הצולעים והמתוחים מעט שהיו נשלחים מטעם האדמיניסטרציה הצבאית והאזרחית.

מאידך גיסא, לא היה הוואלי פתי עד כדי להאמין אפילו רגע אחד להאשמות־שווא שהטיחו נגדנו. דרך־אגב, הוא ידע איזה תוצאות עלולות להיוצר בחוץ־לארץ אם יחייבו אנשים חפים־מפשע בדינם, דבר אשר בו – אם יאבה ואם ימאן – יהיה עליו לשאת בחלק מן האחריות, יען כי במוקדם או במאוחר יהיה צורך לתת על כך את ה…דין. ואמנם הוא היה משוכנע זה־מכבר כי אנו הננו היסוד המתקדם היחידי בארץ, היחידי שמסוגל (בתנאים הקיימים) להגשים את אשר הוא היה מעז רק לחלום עליו.

הוא גם הבין כי אם גרם מר אהרנסון לעצמו טילטולי־דרך ארוכים עד ביירות פירוש הדבר שהמצב חמור והוא מוכרח להתערב באופן אקטיבי, ומיד.

לפי מה שהבינותי, שוחח עמו מר אהרנסון לא רק על ענין חדרה (פרט אחד מרבים בתוך תמונה כללית או שלב אחד בתנועה מסוכנת) כי אם אמר לו, בכל גילוי־הלב והבּהירות שהוא מצטיין בהם, איך הוא רואה את המצב כולו, ותיאר לפניו איזה תוצאות עלולות להתפתח ממצב זה אם לא יתקנוהו מיד. אני מניח כי בשיחה זו נטל מלכתחילה מר אהרנסון מן הוואלי כל אפשרות לומר להבא: “לא ידעתי!” או: “לא ראיתי!” חושבני כי מבלי לשוות לדברים צורה וטון של התראה היתה זו בכל־זאת התראה, שאם גם לא כך הובעה באזני הוואלי הרי הרגיש אותה והבין אותה.

וכך זכינו לכך שהמושל התיצב לצדנו. וזה לא היה קל־ערך בשעת המשבר והחרדה שעברה עלינו.

ועדות־בקורת

בינתיים ניתכו על חדרה כברד ממש ועדות־בקורת צבאיות, אשר לאמיתו של דבר היו כוועדות־ריגול. מובן־מאליו כי רב היה מספרם של סגני־הקצינים הגרמנים, עוּלי־ימים ו“חריפי־שכל”. מימיה לא ראתה המושבה כה הרבה נתינים של וילהלם ה־וו, כה הרבה מפיצי־תרבות, כה הרבה Kulturträger. הקולונל התורכי גם הוא לא ויתר על השתתפותו. והגיעו מכל צד. כולם רצו לבוא במפתיע, כל אחד קיוה לגלות את ה“אוצר”, את ה“בקשיש”, הואיל ובעקבות התבוסה שנחלו רוקמי המזימה הגיעו הבריות לכלל מסקנה שהננו “נוכלים שבנוכלים”. בזה הגדלנו, כמובן, את אכזבתם, ואולם הם הוסיפו לקוות כי יגלו על חוף הים את החיטה שנעלמה, חיטת־האשמה, את שק הקמח שנשכּח, אשר לכשיתגלה יוכל, סוף־כל־סוף, להוכיח את אשמתנו.

כל הביקורים הללו היו נגמרים באופן אחד: חשבון קבלות־הפנים בתקציב המושבה גדל־והלך בעקבות עוד בקבוקי יין וקוניאק, שמהם היו “הקרבנות האמיצים” לוגמים כדי להתנחם.

המאסר

אך באחד הערבים שוּנוּ פני הדברים. הודיעו לנו כי 13 מצעירי המושבה (אשר 6 בהם נשואים ואבות לילדים) חייבים להיות מוכנים לצאת למחרת לירושלים (דרך יפו) ושם יהיה עליהם להופיע בפני בית־דין צבאי ולהשיב על ההאשמה הידועה.

מר אהרנסון נעדר אותה שעה מן המקום (המסע לביירות). אני ניצלתי את חשכת הלילה כדי ללכת ללחוץ את ידיהם של ידידי, סם ואלכסנדר אהרנסון, ולמחרת בבוקר יצאו לדרך שתי העגלות עם ה“נאשמים”, כשהם מוקפים כמו עשרים פרשים השומרים עליהם. העגלות יצאו לדרך בלווית ברכות־פרידה מפי אמהות, אחיות, נשים וידידים, שהכרת־פניהם ענתה בהם כי לא יום־חג להם היום הזה.

קצין אחד שהוטל עליו במיוחד לשמש את ה“ועדה” הצטרף אלינו בעגלה. לעת הצהריים שהינו בדרך וסעדנו את לבנו על העשב. עלי לפרוע חוב־כבוד לחברים שלי ולהודות כי לעתים רחוקות הזדמן לי לקחת חלק בסעודה כה עליזה. היתה זו הילולה של שירים, בדיחות, הלצות וצחוק. הקצין התורכי בכבודו־ובעצמו נדהם בתחילה ולבסוף נסחף גם הוא במצב־הרוח העליז. לא ויתרנו על דיון רציני בדבר בילוי־הזמן הצפוי לנו כאשר נשב במשך שבועות בבית־הכלא ונצפה לגזר־דיננו. חיוינו דעה על הצורה שתהיה לנו כאשר יענדו לצווארינו את עניבות־הפשתן היפות, או על המשקל הכבד שיהיה לגופותינו כשיתוסף על כל אחת מהן משקלם של שנים־עשר כדורי־עופרת.

אני, כמובן, הייתי מן האחרונים בנועזים. ראשית, בגלל הקדחת שאחזה בעצמותי. שנית, הייתי מחשב ואומר לעצמי: "מר אהרנסון נסע ביום פלוני, הגיע לדמשק באותו ערב. החרמות צבאיות, הפרעה במהלך הרכבות, איחורים בביירות, פגישה עם הוואלי, ואם הצליח בשליחותו – הוואלי משוחח עם אנשי המשפט הצבאי. שירות גרוע של המברקה, משא־ומתן ארוך. אם ידו של הוואלי על העליונה – חקירה אזרחית והכל כשורה. אם יש איזה שהוא פגם בחשבוני זה – בית־דין צבאי (פקודתו של באק, התיק של הקאימקאם מג’נין, הגאוה של הפרוסי – וגורלנו בכל רע). מי מאתנו יקדים את מי בבואו לירושלים: אנחנו, או המברק שייצא מביירות?! הסיכויים מפוקפקים.

אנו מגיעים ליפו. מפקד־המשטרה “האדיב” (שידוּבּר בו להלן פעמים כה רבות) אינו קורא לנו להופיע בפניו ואינו משפיל אותנו. מפליא! סימן טוב! מקץ 24 שעות: צו מפורש מירושלים להחזירנו מיד הביתה.

מה־טוב! אני מרוצה מן המנהל שלי. הוא זכה במירוץ. החקירה תהיה אזרחית (אני סבור כי ג’מאל לא העלים עין מן העובדה כי הפקודה הצבאית היתה חתומה בידי “חברו היקר” באק, ומשום כך, במידה ידועה, נעתר לבקשתו של הוואלי).

החקירה

היא הוטלה על ועדה שאליה השתייכו מושל שכם, יוסף זיאת־ביי, מושלי־הנפות של חיפה וטול־כרם, והקאדי (שופט) של שכם.

הוועדה לא התיחסה לתפקידה ברצינות – וזה היה בולט מאד. חברי הוועדה עשו במקום חמישה ימים והזמינו את כל אנשי הסביבה לבוא ולהעיד בפומבי. כל זה התנהל באווירה הגונה מאד. אפילו עד־האשמה אחד לא הופיע. התיק הפך להיות כתב־האשמה ארוך נגד עבד־אל־לטיף אבו־הנטש, השייך של קאקון. השופט־החוקר הסלחן ביותר היה מוצא כאן חומר מספיק כדי לשלוח לעמוד־התלייה תריסר בני־בליעל. כאשר נפרד מעלינו הבטיח לנו הנשיא של ועדת־החקירה (יוסף זיאת־ביי) כי “כל זמן שהוא נשאר בסביבה הבטחתו נתונה לנו כי השודד לא יוכל לפגוע בנו. אך לערוב ברחבי תורכיה לאשר יתרחש אחריו, זה דבר הנבצר אפילו מן השלטון בכבודו־ובעצמו” (באק!). אף־על־פי־כן הבטיח לנו לנצל לטובה את הזמן שנותר לו במילוי תפקידו.

סוף המעשה

בנקודה זו עלי לסיים את פרשת חדרה. הריני מקדים כמה עובדות שהתרחשו בעקבות הדבר, אולם אין לזה חשיבות גדולה. ובכן:

1. יצאנו זכאים בדין.

2. הקאימקאם של ג’נין פוּטר מתפקידו.

3. בחוצות חיפה הודבק פסק־הדין והוגד שאין להאשימנו בגרימת נזק ובבגידה.

4. באשר לעבד־אל־לטיף אבו־הנטש, נדון האיש ושנַים מאֶחיו עמו לגירוש אל קוּניה.

בהיות ובינתיים נערמו האשמות כבדות ביותר נגד שלושת האחים, ואחיהם שלא הוּשׂמו בכלא אלא היו חפשים עברו לצד המאשימים, הובאו שלושת המגורשים בפני בית־הדין הצבאי בדמשק ואחד מהם (לצערנו, לא זה שהיה ראוי לכך…) נדון למיתה והוצא לתלייה. כך הופחת מספרם באחד.

התרגשות במחנה הערבים

אולם פרשת חדרה עוררה רעש בקרב הערבים. הכל דיברו בגלוי על “היהודים שמספקים מזון לאויב” (עלובים שכמותנו, שהיינו זקוקים למזון לעצמנו אך זכינו לו רק הודות לאדיבותו של ה“אויב”) ו“ליקקו את האצבעות”.

וכך הירהרנו באותו שייך ערבי, הנכנס בחברת פרשיו לתוך מושבה יהודית, מעליב את הנשים, מתעלל בגברים, שם עצמו שופט בלי שיספוג מן היהודים תגובה מועילה אפילו כזית, כפי שלוּמד לשקול מידי היהודים במשך שנים ארוכות בעבור חוצפות יותר קטנות, תגובה שהיתה נוטלת ממנו את הרצון להתחיל שוב בהתגרות.

מעשה התערבותו של החוק ותוצאותיה של ועדת־החקירה היו שרויים בצל וחסרו אותו ברק, עם כל התפאורה ברקע, שהיה למעשיהם של המתנפלים. מעשים אלה האצילו זוהר על האנשים בדמיונו היוקד של ההמון.

אכן, היו לשיטת החשדות האלה תוצאות נראות לעין וגם להן נודעה השפעה על רוחם הפשטנית של הפרימיטיבים הללו. הם הביטו עלינו כעל אנשים שמפרקים מעליהם את נשקם ועל־ידי כך מונעים מהם, בעצם, כל אפשרות להגן על נפשם בשעת הצורך. הרי לך שייך הנכנס בחברת מרעיו למושבה בחסותם של השלטונות ואיש אינו הודף אותו אל מחוץ למושבה, איש מאנשי המושבה לא קם לתבוע את עלבונו, בה־בשעה שהשבט הנאלח ביותר משבטי הערבים היה שופך את דמו אילו פגעו בו בצורה זו. המסקנה: מי שמתגרה באנשים הללו אינו מסכן את עצמו במאומה.

לאחר כל המסוּפר, ואף־על־פי שהוכח נקיון־כפינו, לא נמנעו השלטונות מלהקים תחנות־משמר בגבולות מושבותינו.

בתחנות הללו היו, בדרך־כלל, סגן־קצין ו־15 או 20 חיילים מחיל־הפרשים או מחיל־הרגלים.

והנה, גם הקצין שנשלח למקום ידע כי האנשים כאן חשודים ובשל כך העמידוהו כאן.

הוא האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות התורכית.

לדוגמא?

איסור לערוך אסיפות. איסור לצאת החוצה בלילות בלי פנס ואפילו לסור אל השכן, ולוּ גם בלילות בהירים ביותר. איסור לצאת אחרי שעה 9 או 10 בערב (השעה היתה תלויה במצב־רוחו של הקצין). איסור לנסוע בקירבת הים. איסור לצאת לטיול אל מחוץ לאדמות המושבה בלי רשיון. איסור לחזור בלילה למושבה ואפילו אתה בא מן הדרך, ואפילו נדרשת באופן דחוף לחזור אל משפחתך. וכל זאת במושבותינו שבהן היה החופש מלא ושלם.

אל־אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבּר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה־מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מן הסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער.

אני מדבר בשקט – כבר! – על שעות טראגיות אלו שעברו עלינו, ואולם כשאני מעלה בזכרוני את חוצפתם של היונקרים התורכים עדיין לבי מזדעזע מזעם, משנאה, מגועל־נפש ומעצב.

בעת־ובעונה־אחת עם התבצרותם של “המארגנים” הללו במקום בוטלה לפי צו מגבוה השמירה שלנו. שדותינו וגנינו היו לגזל חוקי בעיני כל שכנינו רודפי־הבצע־והחמס. כשהיה אחד מאתנו מנסה להגן בכוחות עצמו על רכושו, היה ה“קרבן” ממהר אל “השופט הצבאי” (כך, בהחלט! סגני־הקצינים הללו היו עסוקים גם בהגנה על האינטרסים של “הערבים האומללים” נגד “עריצות־העושק שלנו”).

גיבורינו היו יוצאים מכליהם, מתמלאים כעס, מכריזים כי כל תפקידם הוא אך־ורק לשמור על הסדר, על הרכוש ועל הבטחון. את “הייעוד הקדוש” הזה לא חיללו מעולם על־ידי הגשמה…

מצד אחד, היו החיילים מחרימים כל מה שחסר להם (זאת אומרת הכל, בלי יוצא מן הכלל), או כל מה שמצא חן בעיניהם. ומן הצד השני, היתה דרך מחשבתם של הערבים כזאת: “השמירה של היהודים הטרידה אותנו? הנה הקיץ עליה הקץ. במקומה יש לנו קצינים נחמדים משלנו, מוסלמים טהורים השומרים על קור־רוחם ואשר באזניהם אפשר לספר מעשיות על חשבון היהודים. הנה יכולים אנו סוף־סוף ליהנות מן החיים!”

נכון הדבר. החרמות וגניבות (גניבות בידי הצבא וגניבות בידי האזרחים) מוטטו אותנו בלי הפסק.

מלאכת הגניבה היתה נעשית בהיקף גדול ולעין השמש. הערבים, שחזרו בינתיים ל“תנאֵי־חיים נורמליים”, החלו לגלות ענין במצב. מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא. אגב, נמשכו איוּמי הטבח, איומי הפקעת הנכסים וכל השאר. וכבר החלה להיראות באופק הגשמת האיומים האלה לכל פרטיהם. צריך היה, אפוא, למהר ולפנות אל מישהו שעדיין היתה לו השפעה כלשהי (כלומר: שהיה מטיל פחד) על הממשלה התורכית.

התערבות אמריקאית

לא על רגל אחת, לא דרך־אגב בשתים־שלש שורות, ייתכן לספר מה עשתה ארצות־הברית למעננו במשך השנה הקודרת הזאת. אמריקה היתה לנו כיד ההשגחה. עזרה רבה זו על טובותיה השונות ראויה לחקירה רצינית. באופן מיוחד הריני מתפעל מן המאמצים האישיים, מן הרצון הטוב והמתמיד, מן האדיבות שאינה־יודעת־לאות שבלב כל אלה שהיו אצלנו באי־כוח של ארצות־הברית באופן קבוע או מזמן לזמן.

ד"ר אוטיס גלייזבּרוק (Otis Glaisborough)

הקונסול־הכללי של ארצות־הברית בירושלים הוא הראשון־במעלה אשר אני מזכיר אותו כאן מתור כבוד. ישיש זה הוא בעל טוב־לב ללא גבול, ואומץ־לבו יוכל להידמות רק לאומץ־לבם של “שליחי ישו”. למרות הזיקנה שקפצה עליו לא נרתע מכל התאמצות כדי לפעול למעננו. בעבור זאת זכה לאהבה ולהערצה מצד כל היישוב היהודי.

לא היה זה מן הדברים הקלים לפעול בעדנו, ומה־גם שלפקודתו עמדו ביפו וגם בחיפה שני סגני־קונסולים שהיו גרמנים צבועים וחסרי־יושר (בעיקר סגן־הקונסול של חיפה, שטרובה (Struve)¹⁴ שמן הראוי לרשום אותו לזכרון לעת־מצוא), והם מעלו באמונו של אדונם הישיש, שהיה סמל היושר.

אם כן, בפברואר (אינני מדייק מחוסר דוקומנטים) פנה מר אהרנסון אל הד"ר גלייזבורו בבקשה שיקשר אותו עם הקפיטן דקר (Decker) מהאניה “טנסי” (Tennessee). כעבור ימים אחדים הפליג הקונסול בספינה וביקש לערוך ביקור אצל מר אהרנסון. ומכיון שהשלטונות לא הרשו לרדת בחוף עתלית, ירדו המה בחיפה.

כאן הוכיח סגן־הקונסול של אמריקה (הגרמני שטרובה!) עד היכן כוחו מגיע. הוא היטיב כל־כך לחתור בחוגי השלטונות העותומאניים (שקשריו עמם מצוינים) עד כי אסרו על האדונים דקר וגלייזברוק לצאת בעגלה לעתלית. הוא גם היטיב לסדר את העניינים בצורה כזאת שמר אהרנסון קיבל את ההודעה על הביקור רק לאחר שהספינה הפליגה ולא יכול היה אפוא לבוא ולקדם את פניהם בחיפה. למרות כל זאת באו אהרן ואלכסנדר במגע עם הספינה “טנסי” בחוף יפו.

פגישה עם הקפטן דקר

לקפטן דקר הוגש דו"ח ברור ומפורט על המצב ונרמז לו והוסבר לו איך יוכל להיטיב ולעזור להרגעת המצב. מר אלכסנדר אהרנסון, שהיה לנו לפה בהזדמנות זו, מילא את שליחותו על הצד היותר טוב.

ראוי לציין שלקפטן דקר היו עלינו המלצות טובות ולכן קיבל את פני מבקריו לא כאנשים שאינם ידועים לו.

לא אוכל לומר בדיוק מה היתה פעולתו של הקפטן דקר בעצמו וגם לא מה נעשה לאחר זמן בארצות־הברית. אני מניח כי בנקודה זו את יודעת יותר מאתנו. אבל אם נסתר ממני מה היתה התרופה, הנה התוצאות ידועות לך. הן היו מצוינות ומהירות. הטבה ניכרת לא איחרה לבוא, ומאז לא פעם התחרטנו על כי לא השתמשנו שוב באותה תרופה. כן גם הצטערנו על שדקר הפליג. הוא כבר היה לנו ל“ידיד”, שידענו כי בעמדוֹ על המשמר בים הוא פוקח עין ומתחיל להכיר את הארץ, את אנשיה, את מנהגיה ואת “האמצעים הדרושים”.

*

שתי המחליפות (“דה מוינז” ו“צ’סטר”) הן פחות מנוסות. בחודש אוגוסט האחרון (1915) פנה מר א. אהרנסון להציג את עצמו בפני רב־החובל של “צ’סטר” ושני האנשים פתחו בשיחה. הקפיטן סירב בהחלט לקחת עמו מכתב לאמריקה (שמירת־חוק ומידות טובות נוסח אמריקה לגבי התורכים עלולות להביא עלינו שואה בנקל). אולם ד"ר גלייזברוק היה נוכח במקום והוא העתיק כמעט מלה־במלה את דברי המכתב וצירף אותם לראפורט הקונסולרי שלו. אכן, לב אמיץ!

פמלייתו של ג’מאל פחה. השתדלויות יהודיות

סבורני שלא קימצתי במלים בנוגע לאישיותו של המפקד־העליון. הוא היה לנו אויב גלוי, ואילו אנו לא היינו מיוצגים בצורה הנאותה בחבורתו של המפקד. מאוס עלי למתוח בקורת על אנשים בדפים אלה; בוחר אני בכל עת לספר עובדות של ממש, בין אם היו להן תוצאות חיוביות או שליליות. ואולם עם היהודים שבאו במחיצתו של ג’מאל פחה נמצאו בריות שאינן ראויות לכבוד והן מעוררות גועל ומי שידבר בהן רק ישפיל את עצמו. אני נמנע מכּך אפוא.

בין אלה היו “באי־כוח רשמיים”, בעיקר באי־כוח הציונות. היו אלה האוסטרו־גרמנים, אשר בהפיקם תועלת מייחוסם הגרמני ביקשו להצליח בהגשמת תכניותיהם.

אולם ג’מאל פחה שונא באותה מידה את הגרמנים שהוא רואה בהם מעמסה וכן את הציונים, אשר מנקודת־מבטו הם בעלי רעיונות ומגמות שתורכיה צריכה להילחם בהם במרץ.

שנאתו אליהם הלכה וגברה לאחר שנאלץ תדיר (מחמת הברית עם גרמניה) להקביל את פניהם, וזאת למרות שאט־נפשו שאותה לא הסתיר כלל.

אני נחפז להוסיף ולומר שלפי דעתי עדיין לא באו האדונים הללו על שכרם הראוי להם. כל מי שיודע לחשוב מבין יהודי הארץ, כל איש־לבב בתוכם, הוא מתנגד גלוי ונלהב לגרמנים. אולי מיטיבים אנו לדעת יותר מאחרים כי נצחון גרמני, או המשך החיים הפוליטיים התורכיים, הם בשבילנו אבדון ברור ומוחלט.

לכן היתה זו מעילה־באמון מצדם של האנשים שבהיותם חוסים בצל הדגל הגרמני דיברו בשמנו (בלי שקיבלו מאתנו ייפוי־כוח) ובשם הציונות. זו היתה בגידה בשליחותם. יחד עם זה ניצלו את מצב המלחמה שסתם את פינו בלי שנוכל למחות נגד פעולתם. וגם בזאת נהגו כמוגי־לב.

למותר הוא לומר כי האנשים הללו הוסיפו משגה על משגה, לא השׂכּילו להרחיק ראות, ולא רק לא הועילו לנו במשבר הנוכחי אלא גם העמידו בסכנה חמורה את מצבנו לעתיד־לבוא. חלקי עם אלה (ומובטחני שבזה אני מביע גם את שאיפת כל ידידינו) המתפללים ומיחלים למותה הקרוב של תורכיה ולהתמוטטותה של גרמניה. רק בתנאים אלה תוכל אירופה לחיות בשלום והמזרח ישוב לתחייה. כולנו מוכנים להיכנס בכל לבנו למאבק ולשתף את כוחותינו בבנין ההריסות אחרי הנצחון. משום כך רוצה אני לקוות כי האנשים אשר עמם יהיה עלינו “לשאת־ולתת” לאחר הנצחון יואילו להימנע מכל שׂיג־ושׂיח עם “סניגורים” מסוימים שבמחננו. אקווה כי לא תחסר אצלם אבירות זו, כי אם, חלילה, יהיה עלינו לשלם בעד מעשי־השטות של “הסניגורים” הללו יהיה המחיר גבוה ויקר.

אחדים מבאי־כוח העליה החדשה ביקשו גם הם להתקבל אצל המפקד הראשי. יש ביניהם אנשים בעלי רצון טוב. ואולם הרצון הטוב לא מילא מעולם את מקומה של התבונה. בעיקר חסרה להם ידיעת הארץ, הכרת האנשים המנהלים את משקה, הבנת הפסיכולוגיה שלהם, הנימוסים, הלשון. לא די בזה שהגנרל התורכי יודע את השפה הצרפתית על בוריה. מי שחפץ לבוא לידי הסכם עם הגנרל מוכרח לעמוד על טיבו של הציווי העריץ שבלשון התורכית, להבחין בסגולות הצביעות והטישטוש שבלשון הערבית.

במקרים מסוימים אי־ידיעה מביאה לידי סכנה ממש. אל נשתומם אפוא אם אנשים ששׂררה אצלם רוח של כוונות טובות עשו הרבה שגיאות של טאקט, פעלו בחוסר־חריצות – ונכשלו.

מה־גם שבהיותם “רוסים” ברוּבּם היתה לו לג’מאל פחה דעה־קדומה נגדם והוא ראה בהם “נתיני ארצות אויבות שהגיעו לתורכיה להשתקע בה עם רעיונות אוטונומיים המזיקים למדינה”.¹⁵

בינתיים חזר ג’מאל פחה מן האקספדיציה לתעלה (פברואר), לאחר שהבטיח לחזור “מת או מנצח”. הוא חזר חי ומנוצח. שינוי זה שנפל בתכניותיו לא היה יכול להיטיב את מצב־רוחו. והארץ, ובעיקר אנחנו, הרגישה במצבי־רוחו, והמצב נעשה מתוח יותר ויותר.

הורגש כי יש צורך שאדם בעל כבוד, אמיץ, בן־המקום היודע את בערוּתו של הזולת על בוּריה, יוכל לדבר גלויות באזני הפחה על המצב. הורגש שאדם זה צריך לפעול בעיקר בכוח הפרסטיז’ה של אישיותו. אבל אנשים כאלה אינם מתגלים על־נקלה בקרן־רחוב.

פגישת מר אהרן אהרנסון עם ג’מאל פחה

בזמן האחרון היה מר אהרנסון מעלה תמיד בדבריו את האפשרות של ביקור אצל ג’מאל פחה. אנו, הקרובים אליו, התנגדנו בהחלט לרעיון זה. אני עצמי, שנהיר היה לי אופן הדיבור האמיץ והגלוי של רבי ואדוני, נלחמתי במרץ בתכנית זו והוכחתי לו שמציאותו הכרחית בכל מקום,¹⁶ וכי בתום אותה שיחה צפוי לו אולי מאסר או גירוש למעמקי אנאטוליה. כל הוויכוחים הללו רק חיזקו את החלטתו וביום בהיר אחד קם ונסע. בתקופת היעדרו חיינו במועקה איומה.

הקונסולים של אמריקה ואיטליה המליצו עליו (המלצת איטליה בתקופה ההיא היתה נכבדה מאד).

השיחה היתה ארוכה למדי. מר אהרנסון הציג את עצמו כבן הארץ, בנם של חקלאים אשר גם מקצועו שלו החקלאות, נתין עותומאני ומנהל מכון מדעי, שמטרתו היא התקדמות החקלאות בארץ וממילא כרוכה בה תועלת לציבור.

בהציגו את עצמו כנתין עותומאני גרם מר אהרנסון לג’מאל התורכי הנאה מרובה והרחיק מלבו כל חשד וטינה. הקונסול האיטלקי (אדם נחמד, אשר הועיל לנו מאד) דאג מראש שיידע המצביא על פעולותיו החשובות של מר אהרנסון מחוץ לתורכיה. בעצם, בהציגו את עצמו לא כבא־כוח של מפלגה או סיעה, שמר על האישיות שלו: איש־מדע בלתי־תלוי, כמו שהיה מעצם בריאתו.

מן־הסתם עשה על ג’מאל פחה רושם די גדול. אני מזכיר לך את דמות המצביא כפי ששירטטתי אותה: שטחי, הפכפך, צר־דעת, שהפרטים חשובים בעיניו יותר מן העיקר. מובן אפוא שעל איש כזה קשה היה לעשות רושם לזמן רב.

מר אהרנסון בא לפני המצביא כמגן על האינטרסים החקלאיים של הארץ והוא לא חרג מן המסגרת הזאת. הוא מסר תיאור מדויק של המשבר העובר על החקלאות, איך נרדפים החקלאים, את עריצותם של אנשי־הצבא, את דרכי ההפקרות שאחזו להם החוגים הערביים. הוא טען בהדגשה שראש־הצבאות חייב ראשית־כל להגן על החקלאות, אשר רק היא תוכל לכלכל את התושבים.

הגנרל הקשיב לדבריו בתשומת־לב. כל מה שאמר נרשם לזכרון. מאליו מובן שלהפקעה פעוטה אף כי בלתי־צודקת ניתנו ממדים של מעשה ראשון־במעלה בה־בשעה שלא אחזו כלל באמצעים הנחוצים כדי לשים קץ למעילות ולשפר את המצב בכללו.

ואף־על־פי־כן זז משהו: ועדות־בקורת צצו פה־ושם, קולונלים יצאו דחופים לפתוח בחקירות והערך שלנו בעיניהם של סגני־הקצינים עלה, מה־גם שלא היה ברור להם מניין ירדה המקלחת הקטנה הזאת על ראשם.¹⁷ הערבים השתוממו לראות לפתע אקטיביות כזו מצד הקצינים הצעירים, וכך הוטב המצב ובסוף פברואר נשמנו לרווחה. הפעם היטיב מר אהרנסון לראות ופעל באומץ, בזריזות ולענין.

*

בשובו מירושלים סר מר אהרנסון לאסיפה שכינסו ה“מנהיגים” של יפו. מיותר הוא לומר שמאסיפה זו לא צמחה שום תוצאה ממשית. קוצר־הראות, העקשנות, השחצנות והבערות הם חטאי אנוש פעוטים ותמיד מתוספים להם הסכלות, הקנאה והחשק לחרוש מזימות. ומר אהרנסון הרשה לעצמו תענוג זה של אמירת אמת באזני המנהיגים הללו. מי שקם להכריז על האמת מקיים מעשה של הבראה מוסרית ומעשה צדק. אולם, אהה, לעתים קרובות מדי הללו עקרים. סבורני שהפעם היה התענוג שהתכבד בו מורי מיותר לחלוטין. הימים הבאים הוכיחו כי האדונים הללו לא הפיקו כל תועלת מדבריו.

*

כאן אני מסיים את תקופת ינואר–פברואר 1915, תקופה שבה עמד משבר בכל עצמתו. כשאני שב וקורא את דברי, מתעוררת אצלי השאלה מה־בצע בדפים הארוכים הללו?

האם לא הייתי יכול למסור עובדה זאת או אחרת בעשרה או חמישה־עשר עמודים, או בעשר או עשרים שורות? או למסור תיאור קצר ויבש של המאורעות, בצירוף שמות האנשים המעניינים אותנו. למשל, שודד אלים מטיל אשמה ותובע למשפט ומסכן את חייהן של מושבות רבות. סכנת־מוות נשקפת לאנשים רבים. התערבותו של אדם פלוני מצילה את המצב. הייתי יכול לנהוג כך.

אבל לא רציתי בזאת. יען כי בשביל הידידים שלנו, המתעניינים בנו בכל נפשם ומאודם ורוצים לרדת לעומק הדברים, לא היה המצב ברור כלל וכלל.

אילו הגשתי לכם הרצאה תמציתית של העובדות בלבד, לכם היושבים במדינה מסודרת של שלום, מהירות וארגון (אין לשכוח את רשת מסילות־הברזל, הטלפון, הדואר, הנמצאים בפעולה מתמדת; אין גם לשכוח שצנזורה ובית־דין צבאי אין לכם), כי אז הייתם שואלים את עצמכם, כאשר שאלתם כבר פעמים רבות: מה הם עושים שם? מה טיבה של שתיקה זו, היכן הראפורטים והנהלת־החשבונות? כך הוא הדבר, ידידים יקרים. אלא שריחיים היו נתונים על צווארינו!

משום כך בחרתי לספר את הפרשה לכל פרטיה גם אם בזאת אעורר רוגז. (ההתרגזות היא מצב־רוח מצוין לשם הבנת מצבנו־אנו… עצבים כבר אין לנו: הם מרוטים, מתוחים, הם התפקעו זה 15 חודש מזמן שאנו פורטים על מיתרי הכינור הזה!).

ובכן, חיו־נא שעה אחת מחיינו… רק שעה אחת! אסור לדבר, אסור לכתוב, אסור לחשוב, אסור להרגיש, אסור לצאת למסעות. הארץ כמו בית־סוהר שמשמר חזק הושם עליו. אם מזג־אוויר טוב או רע, אם לשבט ואם לחסד – על הכל מנצח מצב־רוחו של גנרל תורכי… וגרוע מזה: אותו משהו שממנו נובע מצב־רוחו של גנרל תורכי… אך מוטב לשתוק!

במקום מושבנו אשר הקימונו בעצם־ידינו, שם נקברו מתינו, שם הקימו החיים את משכּנם, ביתם וכבודם, מתהלך לו יונקר תורכי כל־יכול (את לא תביני זאת לעולם!) ועליך להחניק בתוכך את זעמך לנוכח החוצפה, התועבה, הגניבה, ההרס, הגזל, שהם מעשים שבכל יום. כן, חייב אתה לשתוק. אפילו יצליף השוט על פניך (כבר קרה הדבר…) חלילה לך להרהר באקדחך היקר, בידיד נסתר זה, ידיד־הנקם אשר לו רשות־הדיבור. אסור באיסור חמור, לא בגלל 12 כדורים או חבל־תליה הצפויים לך (חלילה! אותם לא יַראנו מעולם. להיפך, לא פעם בתקופת הגיהנום הזה התפללנו להם בסתר…) אלא יען שכגמול מעשיך־אתה יתנקמו הבּרבּרים בזקנים, בנשים, בנערות ובתינוקות, בחפים־מפשע ובמחוסרי כל נשק.

…ולנוכח מחשבה זו יחוורו פנינו. ואנשים המעיזים לצאת לבדם כנגד המון־עם, לצאת ברוח־העזה ולהתקיף לגיון שלם, גם אלה, אנשים אלה, בעיקר אלה – יען שהם מרגישים את הכוח המפעפע בקרבם ויודעים עד היכן הוא יכול להובילם – מרגישים כי לא תקום בהם רוח ועליהם לצעוק בקול רם: “אני רוצה להיות מוג־לב!” ולא הבּוּשה תכסה את פניהם אלא תוגה עמוקה. תני־נא אמון בדבריו של אחד מהם אשר אף כי צעיר הוא לימים לא ידע רעדה ופחד,

התביני לרוחי?

לא?! אני ממשיך.

מה, בעצם, את דורשת? שמר פלוני יכתוב לך (נשכח את הצנזורה, הריגול, עמוד־התליה)? מדוע? משום שהוא מנהל מכון שאַת מעוניינת בו? משום שהוא הידיד בו נתת אמונך?

נחדל מזה. כי אם נתת בו אמונך, הרי זה סימן שמלכתחילה היה ראוי לכך.

ובכן, קרה משהו יוצא־מן־הכלל. רק אלה העומדים בראש, אלה שהודות למעלתם אין חלקם עם עדרים, אלה שחזו את החיים מבשרם, שהסער, הגורל והייעוד נתנו בהם אותותם, אלה נישאים הם ועליונים והרעם כי ייחת בהם – ונשבר.

הנתת אמונך? ובכן, המופלא שבדבר הוא כי יש גם רפי־רוח, ענווים, עזובים שגם הם מתגוננים מפני הסערה בהתלכדם בפחד סביב אלה שהגורל הועידם להיות מסורים ונאמנים. וסימן לכך: מראה העדרים הנפחדים, האומרים (באֵלם־לשון, אך בזעקה): “אנו מאמינים!” התביני?

צאי וחשבי: בינואר ובפברואר זכרון־דמשק־ביירות – ובחזרה. זכרון־ירושלים – ובחזרה (שתי פעמים). “טיולים” אלה פירושם שבועות על שבועות בתוך הבוץ (יבוא מר רוזנוולד ויעיד!) ובסערה, בעוד מחשבותיך נתונות לידידים השקועים בצרה וצריך להצילם, לרפי־הרוח שצריך להרגיעם, לאסונות המתרגשים לבוא שאותם צריך למנוע ובעוד בלבך מעיקה החרדה פן תאחר לבוא… פן תיכשל…

האם התמונה ברורה לך? הסערה העוברת על העולם וסוחפת בדרכה את הכל ואת כולם גייסה גם בתוך שורותינו כל מי שראוי להיות מגויס, כל מי שיכול להיות מגויס. מר אהרנסון נמצא בחזית, ובמקום המערכה והכבוד, נתון בסכנה שאינה פחוּתה מן הסכנה בה נתנסו כל אלה אשר סיכנו את נפשם למען הצדק והמשפט וצעדו אל האש. אני חוזר לחזית ומגיש לך את הראפורט שלי.

יהי רצון ובהשלימי את דברי אלה אצליח להחיות בקרבך אמת זו, שתוכלי למשש אותה ושאוכל אני לחזור ולומר כדברי המשורר בבלדה המפורסמת:

“נסיך, מאה כרכים אכתוב על זאת…”

ואני אמשיך בכתיבת הראפורט שלי.

*

ובכן מה? הבה נדבר גלויות:

יהודי אני, לאומי, ארצישראלי, ואני מעז להאמין כי את דברי אני כותב לאנשים אשר שלש המלים הללו (ובעיקר בתקופה זו) לא תתקבלנה אצלם באדישות.

מאורעות כבירים, גורלות בל ייראו מראש, מתרגשים לבוא על מולדתנו. כבוגד נבזה אהיה בעיני אם לא אתאמץ במידת יכולתי להפיץ ידיעות ופרטים על מולדתי ולגלות את כל האמת כולה. זאת גם חובתי כלפי חברי “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים”, אשר לא פעם הביעו את התעניינותם בארצנו היקרה ועל כן זכותם היא לדעת את כל האמת. ובשלוָה, כמעט במנוחה, הנני מספר על הימים הללו. עלינו להיחפז ולהגיד את דברנו על “האמת של היום”, יען כי אמת אחרת כבר מתקרבת לבוא… היא לא תהיה תורכית. הנני ערב לך על כך. ובלבי כבר חי כביכול ניחוש, מעין הרגשה־מוקדמת של אותה שמחה אשר תמלא את קרבי בדברי על “האמת של מחר”.

רוצה אני של“מחר” זה תחכי יחד אתנו. שתצפי לו, תקראי לו ותקווי כי בוא יבוא. טוב יהיה גם להכינו מעט יען שהוא ירצה בקבלת־פנים נאה – ויהיה זכאי לה!

*

אגב, אני מקווה שאחי־לנשק, אלכסנדר אהרנסון, אמר את רוב הדברים שאני מספר פה. ובכל־זאת מצאתי לנכון, כחובתו של מזכיר התחנה־לנסיונות ומזכירו של מר אהרן אהרנסון, לנצל את חודש הפגרה והמנוחה הראשון שלי (מנוחה יחסית!) כדי להכין לנו תעודה כתובה.

ינואר־פברואר 1915. בתחנה – עבודות

מחוץ לעבודות הרגילות של העונה נעשו כמה עבודות הרכבה ומטעים, היותר חשובה בהן היתה:

נטיעת הגפן הצעירה. זה לנו שנים רבות שאנו מקבצים את האוסף של ענבי סוריה וארץ־ישראל לסוגיהם השונים. האוסף הלבנוני שלנו הוא כמעט שלם, ובלי ספק יחיד־במינו. משתלת חדרה נותנת אפוא כמות מספיקה לנטיעת הקטאר בעתלית.

אדמיניסטרציה

ידידנו וחברנו־למקצוע, מר סם אהרנסון, שמאז סוף 1913 הוא מנהל באופן המזהיר ביותר את העבודות בעתלית, היה מוכרח לעזוב אותנו. כיום אנו מרגישים מאד בחסרונו ולא רק בגלל החלל הריק שנוצר עם היעלמו של מר אהרנסון (סם) אלא בעיקר מפני שבחלק היותר חשוב של פעילותו יוכל למלא את מקומו רק מר אהרנסון עצמו. וכך תגדל המעמסה הכבדה הרובצת ממילא על מנהלנו.

מטיאורולוגיה

החורף אין ברכה. רק פעם אחת בלבד זכינו לגשמי־עוז. בעצם, היה זה מבול. הוא הרס בתים וגדרות, החריב כבישים, שטף שדות. מלבד זה ירדו גם גשמים קלים שנתנו לנו, במקרה היותר טוב, 3 מ"מ מים, והעונה חמימה לגמרי.

צרה זו, שהופיעה במשך שני חדשי העונה שעל־פי דין הם הגשומים ביותר, מסתבכת בגלל הרוחות החמות הנושבות ממזרח לעתים קרובות בדומה לחמסין (סירוֹקוֹ) אמיתי, כאילו היינו בתוך־תוכה של עונת הקיץ. אך הספיקו לרדת טיפות הגשם שמורידים לנו משמיים והנה באה הרוח החמה ומיבּשתן כשהן נוגעות בקרקע, והיא מעלה ענני אבק ומכלה את הלחוּת שהיא כה הכרחית לארץ. היו ימים שהרוחות הללו נשבו בחוזק כה גדול עד כי לא היתה עוד כל אפשרות לעבודה בשדות. וכבר עתה אנו מונים עשרות ימים בהם מתחולל משב־רוחות זה. דומה הדבר כאילו קיץ שני עומד לבוא עלינו וכמובן שלא לטובה. אין זה אפילו הקיץ של מרטין הקדוש.¹⁸ מובן שאין ברכה בחזיון הזה. לא יירדו גשמים מרובים בחודש מרץ (מועד מאוחר למדי) נצטרך להוסיף לרשימת הקללות הרבות הרובצות כבר עלינו גם את קללת הבצורת שבתקופת מלחמה הנמשכת כבר שנה, ובשביל ארץ הנמצאת בהסגר הרי זה כרעב ממש.

הארבה בארץ־ישראל

אולם נראה כי כל הקללות, כל הצרות, כל האסונות קשרו קשר להביא במשך השנה הטראגית הזאת על החקלאות שלנו – שכבר סבלה כל־כך – שבר איום ונורא.

כבר בחודש פברואר התברר כי ענני אַרבּה כבדים עולים ובאים מן הדרום (מצרים וסודאן). בסביבתנו¹⁹ הופיע הארבה בראשית מרץ. בלהקות הראשונות היו רק זכרים. במשך ימים אחדים קיוינו כי נינצל מבּוֹאוֹ של האַרבּה. (לפני הזדווגם הזכרים והנקבות עפים לחוד). ואולם כמה ימים אחרי־כן הגיעו “הרכבות של הגבירות”, והחל מן השבוע האחרון לחודש מרץ הפכה כל הארץ שדה הזדווגוּת רחב־ידיים. בסמוך לזה הופיעו הביצים בכמויות עצומות (המעבּדה ציינה בכמה שדות־הטלה כמויות מינימליות של 140,000 ביצה על מטר מרובע).

היהודים מנסים להתארגן

במושבות הוחלט לאחוז מיד באמצעים הדרושים כדי לחסום את הדרך בפני האסון המתקרב. בשעות המבוכה הראשונות, ומפאת חוסר־נסיון, האמינו האנשים שייתכן לעשות משהו באמצעים מקומיים. אבל מר אהרנסון מיהר לבאר לאנשינו כי שום מאמץ של איש אחד – ולו גם יהיה למעלה מכוחות אנוש – לא יוכל לשמש הגנה מפני הנחשול המאיים עלינו ולא יוכל לכבּות את הדליקה בביתך ולהניח לה להתפשט בביתו של השכן. הפרובלימה היתה ברורה: או שתבוא הצלה לכולם, או שיילכו כולם לאבדון. ואולם למען ההצלה היו האנשים צריכים להתאחד ולהתארגן. כמעט שלא היה טעם אפילו במאמץ הכללי מכיון שאין יישובה של הארץ הזאת צפוף ביותר.

ובאשר לזה שנעשה אגודה אחת עם הערבים ונילחם עמהם שכם אחד נגד האויב המשותף, בזה לא היו לנו שום אשליות. ואולם יש ויקרה דבר לא צפוי…

קריאתו של ג’מאל פחה

באחד הימים בחודש מרץ קיבל מר אהרנסון הזמנה רשמית ביותר. היא באה מג’מאל פחה. השליט הזמינהו לבוא ירושלימה כדי לטכס עמו עצה בדבר האמצעים שצריך לאחוז בהם כנגד הסכנה המאיימת. הזמנה כזאת הבאה לפתע מצדו של תורכי, היתה, כמובן, בגדר חידוש מקורי מאד. המפקד־הראשי זכר כנראה את ביקורנו אצלו.

הספריה שלנו

מר אהרנסון פנה מיד למכשיר העיקרי שלו, לנשק הגדול שבו הוא כה מיטיב להשתמש: הספריה שלנו. הפעם, יותר מאשר בכל פעם אחרת, הוכיחה מה־רב ערכּה. אפילו עכשיו, כשאני מהרהר בדבר, הנני מתמלא גאוה והתלהבות. בלי ספק יש ספריות גדולות ועשירות יותר משלנו, אולם גם שנותיהן רבות יותר! אם לא נשכח שרק בשנת 1911 החלו בהקמתה. נודה כי יד־אמן טיפלה בה.

הדבר המפליא בעיקר הוא זה שלמרות המספר המצומצם של הכרכים שמצויים בה (20,000 לכל היותר) הרי מבחינה דוקומנטרית ופרופסיונלית היא עשירה, מגוּונת ומושלמת. אני מקווה כי תתרחב עוד ויהי רצון ויברכנה אלוהים בחיים ארוכים. מסופקני אם יש במזרח התיכון – ואפילו בקושטא, קאהיר, אלכסנדריה וכו' – ספריה שתוכל להתחרות בשלנו מצד הנושאים המיוחדים של ספריה. וכמובן, גם זה הוא פשע שפשעה היהדות בארץ־ישראל!

אבל הנה הפלגתי בדברים על ספרייתנו. זו חולשתנו פה, בתחנה. זה הילד שהכל מהללים אותו וגאים עליו. סלחי לי.

נשוב אל הארבה. ובכן, מצאנו בספריה כמה עשרות ספרים על הנושא ומיד קיבצנום לחבילה אחת.

וערב אחד (ה־22 במרץ, נדמה לי) והנה מר אהרנסון בא. האמתחת הקלאסית קשורה מאחורי העגלה והפעם היא כבדה יותר מן הרגיל. ארגז כבודה זה הכיל ספרים שבהם פרטי פרטים על מהלך חייו, מנהגיו, הרגליו וצורת מלחמתו של האויב, ספרים שהיו מיועדים לשמש מקורות בשביל האסטרטגיה שלפיה היינו צריכים לנהל את מלחמתנו – היתה זו ראשית הגיוס נגד הארבה, וכך יצא המדע דרוך לקרב. לא יכולתי להתלוות אל מנהלי מיד, אולם הבטחתי להצטרף אליו בהקדם האפשרי.

מינוי מר אהרנסון למפקח־ראשי

ב־27 למרץ קיבלתי מכתב מאת מר אהרנסון. חוק לשעת־חירום הוצא מטעם המפקד־הראשי ובו הכרזת מלחמה בארבה על כל צורותיו: ביצים, זחלים, ארבה־מעופף. בעת־ובעונה־אחת עם זה יצא צו־מינוי לפיו ישמש מר אהרנסון מפקח־ראשי על המלחמה בארבה. בירושלים צורפה אליו ועדה מרכזית בנשיאותו של מִדחת־ביי, מושל ירושלים. לג’מאל פחה עצמו היה בוועדה זו בא־כוח והוא טרומר־פחה, גרמני, מפקד הדיביזיה העשירית. עיריית ירושלים נדבה סכום־כסף מסוים כהשתתפות במלחמה ויתר העיריות אמרו ללכת בעקבותיה. כל הפקידים והאפאראט של האדמיניסטרציה האזרחית, כולל משטרת־הכפרים, הועמדו לרשותו של המפקח־הראשי, המפקחים המחוזיים והממונים על הבקורת.

אכן, היתה זו בשורה טובה יען הכל מוכנים לשתף פעולה מתוך רצון טוב. כן, זה היה מחזה מעודד. למעשה עדיין לא קרה בתורכיה שהעניינים יתקדמו במהירות שכזו. לפני כן היה כבר מקום להאמין כי תורכיה שבקה חיים ונקברה.

מה עורר את ג’מאל פחה

שני סוגים של גורמים השפיעו על ג’מאל לפעול במרץ במאבקו. ראשית, אמר לו מר אהרנסון כי מכת ארבה בהיקף כזה עלולה להמיט רעב על הארץ, ומה־עוד בימי מלחמה כאשר מספר התושבים גדל ב־25 עד 30 אחוזים בגלל הצבא שחוֹנה כאן. פירוש הדבר שאם תרעב הארץ ירעב גם הצבא שכבודתו דלה ואין לו מילואים והוא מתכלכל מהחרמות בלתי־פוסקות של רכוש התושבים. בשעה זו (חודש מרץ) חונה צבא שמניינו לפחות 150,000 איש בשטח שאליו חדר הארבה (סנג’ק ירושלים, וילאיות ביירות, דמשק, ארם־צובא). גם לצבא הזה המפקד־הראשי אחראי באופן ישר.

ושנית, המפקד־הראשי עמד בראש הצבא ה“מפורסם” הנודע בתואר “צבא־השיחרור (!) של מצרים” ומן המפורסמות הוא שהמפקד־הראשי נהג בגנדרנות אישית ברצותו להיראות מארגן ואדמיניסטרטור מובהק וזריז. כי מעברה השני של התעלה חונים האנגלים, והכבוד מחייב! כבר אמרתי לעיל כי הוד־מעלתו מחשיב מאד את עצמו וברי לי כי הוא בטוח שהיקום כולו נושא עיניו אליו. אבל מה־גדול כוחה של הקנאה: האיש הצליח להגיע להישגים בריפורמות באדמיניסטרציה האזרחית, ובכלל זה נקיון הערים. מר אהרנסון כינה אותו “מטאטא־הרחובות הראשון בעולם”. גם זו מלכוּת, בעיקר בארץ המזהירה בליכלוכה.

האסיפה ביפו (29 מרץ 1915)

ב־29 למרץ התאספה ביפו אסיפה בה השתתפו כל אנשי יהודה היכולים, המסוגלים בכוח ידיעותיהם או מעמדם, או בגלל כשרונות הארגון וההשפעה שלהם, להביא תועלת במאבק הזה. אגרונומים, מורים, בעלי־רכוש ובאי־הכוח היותר טובים של הנוער (300–250 לערך) התוועדו באולם בית־הספר בנשיאותו הרשמית של אסעד־ביי, קאימקאם יפו.

הרצאת מר אהרנסון

מיד כאשר יחזרו הקשרים לקדמותם נמציא לכם העתקה מן התעודה הזאת שהיא בעלת ערך רב מבחינה דוקומנטרית ומדעית.

כאן אסתפק בקווים הכלליים בלבד ורק אדגיש את הפרטים שהם הכרחיים בשביל הבנת המלחמה בארבה, שהיתה בסיס להרצאה.

ספרות

לאחר סקירה קצרה על הספרות המטפלת בשאלות הארבה (תנ"כית, ערבית ובת־זמננו), ניגש מר אהרנסון לדרכי חייו של האויב.

הגיאוגרפיה

אנו עמדנו בפני חגב ציילן²⁰ (Schistoccoca Peregrine). מין זה ידוע בארבע יבשות (רק אוסטרליה לבדה טרם הכירה אותו… ואין לה להצטער על כך). בארה"ב שימשו ההרים הסלעיים מקור ואכסניה לחגב זה, ובמשך 40 השנים האחרונות (פלישת 1872 או 1876) נרשמו שלוש פלישות גדולות. ביבשת אסיה יצא מחנה־חבלה זה לדרכו מהררי אינדוסתאן, ואילו אפריקה, שהיו בה קנים גדולים (אזור טשאד, סודאן וכו'), היתה משַׁלחת את הארבּה בשני עברים. האחד חבק את אפריקה הצפונית – אלג’יריה ותוניסיה – דרום־צרפת, ספרד, פורטוגל, ולעתים הגיע עד אנגליה. השני חצה את מצרים ופנה לארץ־הנהריים ולעיראק והרחיק במעופיו הנועזים עד לרוסיה, ובקו המערבי של אפיק זה שוכנת ארצנו.

הפשיטה האחרונה, שגרמה נזקים שלא נשכחו, היתה לפני 40 שנה. היא הזיקה מאד בעיקר משום שהקדימה לבוא ולכן מצאה את החיטה בעודנה רכה – והשמידה אותה, אך אין איש זוכר בארץ־ישראל פשיטת ארבה בהיקף כה גדול כמו היום, ובעיקר משום שארבה זה בא כדי להטיל את ביציו. אפשר לומר בבטחון שלא אירע דבר כזה מאז דורות רבים, ולפי חקירותיו של מר אהרנסון הרי מכת הארבה הזאת היא הגדולה ביותר בדברי־הימים מאז ימי יואל הנביא.

מנהגי הארבה

טיסות המבוגרים – “מסע־כלולות”

בהגיעו לגיל בגרות נדחף הארבה על־ידי חוש־הנדידה שלו והוא יוצא לשוט בעולם. בתקופה זו גילם של החגבים קרוב לשנה. הזכרים ניכּרים על־פי הצבע הצהוב־בהיר של שמלתם (בטן וגב). לנקבות צבע אפור וכשהן מעובּרות הוא אפור־כהה.

למסע ראשון זה יוצאים המבוגרים רק אחרי ששׂבעו כדבעי (אם אמנם מסוגל הארבה להיות שׂבע) ואינם חפצים עוד לשקוד בלי הרף על דרכי העיכול שאינם באים לכלל סיפוק. ואולם הם דואגים לצורך שאינו כה אינדיבידואלי ואינו כה דחוף: להעמיד יורשים. למסע זה קרא מר אהרנסון – ובצדק – “מסע ירח־הדבש”.

מסע ירח־הדבש יש בו שני קווים טיפוסיים עיקריים:

1. הארבה מעופף רק בשעות היום. הוא מעופף רק בשעות שהשמש מחממת. בבוקר, כשהוא רווי טל או כאשר גשם שירד מכביד על כנפיו, הוא מתנועע בכבדות. עם ערב, כאשר חום קרני השמש מתחיל לפוג, הוא מחפש לו מקלט. קשה לברר היכן הוא בוחר להטיל את ביציו. כאשר יִיגע הוא יורד וחונה בכל מקום, בעצים ובאדמת־בוּר, בשדה או על אם־הדרך. גם אם תרמוס אותם במצב זה לא תצליח אלא נגד הארבה שנשקפת לו סכנה דחופה.

2. באופן יחסי אוכל הארבה רק מעט־מזעיר בתקופת המסע. שדה וגן ייחרשו על־ידיו לאחר שירד וחנה מחמת הרעב המציק. אולם כמויות המזון שלו הן צנועות בתקופה זו יען כי אין זה בהתאם ל“מסורת” שלו: “אכול למען תאכל”.

הזיווג וההטלה. – ”Ootèque”

הזיווג, בהפסקות לצורך ההטלה, נמשך שבועות אחדים. הנקבה מתחילה בהטלה שנים או שלושה ימים אחרי שהופרתה. היא תוחבת את אחוריה באדמה ומטילה שם את ביציה בעומק 6 עד 8 ס"מ כדי שתהיינה מחוץ לכל סכנה, מצד רמשים או פגע אקלימי. הטלה זו אינה משאירה כל סימן, חוץ מחור קטנטן שקשה להרגיש בו.

הביצים מוטלות בקבוצות בנות 30 עד 100 והן קרויות’’Ootèques". זהו מעין אשכול של ביצים, מוארך, צבעו אדום־חוּם (חלודה), והביצים מונחות בו בארבעה טורים (ספּראלואידים) סביב ציר מרכזי.

בזמן ההטלה גופא מזרימה הנקבה מין חומר עבה שהוא יהיה הציר אשר מסביבו תוטלנה הביצים, מהדקת את הציר ההוא ומפרישה בנוסף לכך קרומית שלאחר שתיבש תמלא תפקיד כפול של הגנה: בהיותה שכבה מבוֹדדת תמנע מן המיצים הפנימיים להתאדות, יען שבהתאדות זו הזחלים עלולים למצוא את מותם. יחד עם זה תמנע מן החום שמבחוץ לחדור פנימה ולחמם יתר על המידה את ה־”Ootèques” ואת הלחות המוגזמת ורקבוביתה.

משקלו של Ooetèque הוא גרם אחד בקירוב. זוּלת החום הדרוש דרושה מדרגה ידועה של לחות לשם בקיעת הביצים. לכן הנקבות בוחרות להטיל את ביציהן על שפת הבצות, באדמות־החול הרטובות ובאדמות הקשות שבהן אוצר הלחות הגדול. מכאן סימנים ראשונים לבילוש אחרי הביצים.

הזכרים, כיון שעשו את שלהם, סר כוחם מעליהם ואין להם עוד אפשרות לנוע במהירות ולהתעופף למרחקים גדולים. הם מתים בהמוניהם, או נופלים טרף לאויביהם הרבים (עופות, נחשים, רמשים וכו').

הנקבות מאריכות ימים והן מסיימות את הטלת ביציהן. החוקרים נחלקו בדעותיהם: יש הטוענים כי רק שתי פעמים תטיל הנקבה את ביציה, וכנגדם יש סבורים שהיא יכולה לשוב ולהטיל עד 9 ואפילו 11 פעמים. (לצערנו, נוכחנו לדעת כי הצדק עם אלה האחרונים. כל נקבה מביאה לעולם מ־500 עד 900 ביצי ארבה).

אך גם עליהן יקיץ הקץ. חזון לא־נפרץ הוא שתישארנה הנקבות בחיים עד קום הדור החדש אך אז הן מסוכנות מאד יען כי הן פועלות כמורי־דרך לדור הצעיר ומן ההכרח להכחיד בהקפדה רבה את הנקבות הללו.

עובדה הראויה לשׂימת־לב: שדה ששימש פעם אחת כר להטלת הביצים ישמש אחר־כך שוב ושוב לכל המעופים וההטלות הבאים. אם זו תחושה שבאיזה כוח־משיכה בלתי־מוסבר עדיין ואם זו תוצאה מסיבות אחרות – אם כה ואם כה, עובדה זו מגבילה את ההדבקה ומקילה לברר מקום ההטלה אייהו והיא גם מכבידה על אמצעי המלחמה לשם הכחדת הביצים.

הביצה מוטלת באדמה מ־3 עד 7 שבועות, לפי תנאי האקלים (חום ולחות). בתקופת “מלחמה” זו נרשמו עובדות לפיהן חרגה ההטלה ממסגרת זו לכאן ולכאן, אולם בדרך־כלל נתארך הזמן ל־25 עד 40 יום. בסופה של התקופה בוקע זבוב קטן (בגודל נמלה) ולבנבן, ואז מתחילה מכת הארבה.

הזבוב הלבנבן והרכיך, כבד־התנועה, נעשה מרגע לרגע חזק וקל־תנועה וזולל. זהו קטע של מעי אשר לו אמצעים להרבות תנועה והרס, ולו גם חוש אסטרטגי יוצא־מגדר־הרגיל. עכשיו הזבוב מתחיל לזלול ובמשך היום הוא אוכל כמות העולה 10, 15 ו־20 פעמים על משקלו היסודי. מיום ליום יגדל הזבוב ומשקלו יעלה. הוא מתנפל על כל צומח ירוק ורק לעתים רחוקות יבחל באיזה שהוא ירק.

במשך 40 או 50 ימי חייו הראשונים פוקדים את הזבוב הזה 5 גילגולים, דהיינו: הוא מחליף את עורו ואת צבעו משחור לאפור, מאפור לחום־בהיר, לירוק־כתום, ולבסוף לירוק־בהיר. בצבעו זה תפקוד אותו התפתחותו הסופית והוא יחל להשתמש בכנפיו, שהעוּבּר שלהן הופיע עוד בגילגול הראשון ואילו הכנפיים הלכו הלוך וגדול עם כל חילוף וחילוף של העור.

איך לחשב את הנזקים?

כבר ידוע לנו כי בתנאי הזנה באקלים נוח הזבוב צריך ל־40 עד 50 יום כדי שיהיה רמש מושלם ובעל־כנפיים. בשעת התבקעותו משקל הזחל הוא בין עשירית אחת לשתי עשיריות הגרם ואולם בהגיעו לשלמות יהיה משקלו גרם שלם. אם נמאֵן להפּתות להערכות שבּגוזמה נגיד כי יש צורך ב־10 זחלים כדי לזכּות בגרם אחד. הזחלים הללו ניזונים יום־יום בצומח שאפשר להעריכו ב־10 פעמים יותר ממשקלם של הזחלים הללו. ואין בזה חשש גוזמה אם נעריך את מנת המזון היומית של כל זחל בגרם אחד. מצד שני, שוב יהיה האומדן מיצער אם נגיד כי בשדה בו הוטלו הביצים יש למנות 50,000 ביצים על כל מטר מרובע²¹, כלומר על כל קילומטר מוצאים 50 מיליון זחלים מתבקעים אשר להזנתם במשך 40 יום, עד הגיעם לבגרות, צריכים הם ל־50 מיליון פעם ארבעים, ז"א 2,000,000,000.

ועכשיו נזכור־נא שלפחות 100,000 ק"מ מרובעים היו שדה התנפלות לארבה ולפחות 5% מן השדות היו נגועים. לכן נגיע ל־1,000,000,000,000 = 500X2,000,000,000, או במלים אחרות: נזק משוער של מיליארד קילוגרם. למעשה, המספרים במציאות גדולים יותר.

רמשים בעלי־כנף. מסעי־ציד. מסעות בחזרה

בהגיעם לתקופת הכנפיים המתנפלים מגיעות למידות שרק באמצעים על־אנושיים ייתכן לעצור בהם. ומלבד אמצעי־ההשמדה החזקים שלהם יש להם כנף כל־יכולה אשר תשׂחק לכל חומה אשר נוכל להקימה ואשר מלכתחילה תמנע כל תועלת והצלחה מכל משמרת שנעמיד במקום. בתקופה זו שבחייו יתעופף הארבה הצעיר לילה ויום ותמיד יבחר לעוף בלילה לאור הירח (טיולים סנטימנטליים…). אמרנו לעיל כי מיצער מספר המטעים אשר יבחר בהם הזחל ואולם הוא בעל טעם משובח בהשוואה עם החגב המעופף. הלז טוב לו כל מאכל שיבוא אל קיבתו. עכשיו שגבר כוח ההתנפלות שלו מסוגל הוא לכרסם כל ליבלוב וכל נביטה שנראו לו כמאכל קשה לעיכול טרם התבגרו. ומסעיו, בניגוד למסעי ירח־הדבש, כמוהם כמעופי־ציד אשר אחת במטרתם: המזון.

בתקופה זו לא יהיו שום אמצעים “אנושיים” כנגד הארבה הצעיר. לא נשאר לנו אלא לחבוק ידיים ולקבל את רוע הגזירה ברוח של פילוסופיה ופאטאליזם.

לאחר כמה שבועות של מעוף כזה מעל רחבי הארץ שראתה את לידתם ושאותה הם מחריבים, מתעורר בהם החוש הגורלי שדחף את אבותיהם להגר אל עבר כיבושים רחוקים. והתעוררות זו משרה רוח על הנוער שלהם והוא ממריא וחוזר אל מולדת אבותיו.

אמצעי היאבקות

אמצעי ההיאבקות עם האויב הם מרובים. דהיינו שנזכיר את העיקריים שבהם: סמי־רעל, הדבקה, רעל מיכני, ואמצעים מיכניים טהורים.

סמי־רעל

בחבלי־ארץ ידועים, בעיקר באפריקה, משתמשים בסמי־רעל כגון ארסן שתפקידו לסמם את הרמשים. רעל זה מערבבים בתוך כמויות גדולות של סובין. תערובת זו, בהיותה מפוזרת על־פני המטעים או השדות, עולה בפי הרמש ומפילה בהם חללים לרוב.

אמצעי זה, גם אם נשכח שמחירו גבוה ורק מדינה – לא אנשים פרטיים – תמצא ידה להשתמש בו, וגם אם נשכח כי, מאידך גיסא, ובעטייה של המלחמה, אנו נתונים בהסגר, והשגת הכמויות הדרושות של הארסן בלתי־אפשרית למעשה, הרי בשביל ארצנו לא ייתכן האמצעי הזה, וזאת משני טעמים:

1. חוסר אנשים מומחים הבקיאים בשימוש ברעל זה, אשר הם לבדם יוכלו להתעסק בו בלי לגרום אסונות.

2. בארץ כארצנו יהיה הארסן סכנת־תמיד לעדרים הרועים.

הדבקה

עולם המדע מתעניין זה־מקרוב בכמה גילויים חדשים שמטרתם הזרקה לגוף והדבקתו במחלה מידבקת באופן מהיר, בעיקר לגוף הנקבה. מלומד צרפתי מהולל, הד“ר דֶרֶל (d’Herelle), אשר גילה את הקוֹקוֹבּציל (Cocobacile), הניח בזה היסוד לדרגה הראשונה בתגלית חיובית שעתיד רב נשקף לה. ברם, גם כאן אנו נתקלים בבלתי־אפשרי: להשיג בימי מלחמה תרבית טריה. ושיהיו לה סיכויי הצלחה²². אולם יש מניעות שונות אחרות שאינן באות מטעמים של שעת־חירום: השימוש בתרביות אלו דורש, בדרך־כלל, זהירות מקסימלית, והבקיאות הכללית עלולה להטעות. יש צורך לתהות על קנקנו של כל מקרה בפני עצמו, ואילו הגילוי של ד”ר דרל עדיין לא חרג מתחום צר של יודעי־דבר ובדיעבד הוא עצמו משגיח עדיין על כל פעולה ופעולה יען שעודנו עומד בדרגת החיפושים והשיכלולים. דהיינו: התגלית עדיין לא הגיעה למדרגת השימוש המעשי. לפי הערכותיו של החוקר עצמו, התוצאות משביעות־רצון ביותר גם כשהן מופעלות במהירות רבה. אך אם בארץ שאמצעי־ההובלה שלה רבים ומהירים עוד אפשר בשעת־הדחק להשתמש בצורה זו ובאמצעים אלה, ז“א להעבירם ממקום למקום בתנאים טובים ובזמן קצר למרחקים גדולים ולהגיע ע”י כך לפעולה רחבה, הנה לא ייתכן למעשה השימוש בתרבית הנדונה בארצנו, שבּה אמצעי־ההובלה פרימיטיביים בהחלט. נוסף על כך גורס ד"ר דרל עצמו כי אם גם נתגלה כבר הקוֹקוֹבּציל הנה התנאים הנוחים להתפתחותו ולפעולתו עדיין לא בוֹררו. החוקר ביטא את דעתו זו בפסוק הבא: “עירנותו ממושכה, ארסיותו – בת־חלוף”.

הטעם הזה, בנוסף על יתר הטעמים, היה מעמיד בספק את תוצאות השימוש בתרבית בתנאים האידיאליים ביותר. לכן הענין נשאר בגדר החקירה בעוד אשר לאור הסכנה הנשקפת היינו מחויבים להשתמש באמצעים מעשיים יותר, שאפשר לרכשם על־נקלה.

אמצעי הרעלה מיכנית

ישנם אמצעי־מלחמה אחרים, בהם המיכניקה, אשר תבוא לעזר לחמרים המתאימים והיא נותנת אפשרות להכחיד את הארבה בשטח ניכר ובהיקף גדול. ראש־וראשון הוא הנפט. בהשתמשנו בו כמזיגה (מוהלים כ־5%–3% נפט במים) אנו משקים בו, או מרססים בו, את ציבורי החגבים. ריח הנפט הוא הריח היחיד המעורר בחילה אצל החגב. נוסף על כך יעוור אותם חומר שמן ודביק זה ובכסותו עליהם יסתום את המוצא בפניהם. על־כל־פנים הוא מבלבל אותם במידה כזו שלאחר זמן־מה ייבצר מהם להתנועע. החול והאדמה, בהתמזגם עם גופם השמן והרטוב, יוסיפו על מבוכתם, וכאן מופיע אמצעי־ההכחדה המועיל ביותר. בין כל החיות הצוררות את הארבה יש אחת אשר תשנאהו שנאה אכזרית ללא רחם: הארבה עצמו. פתגם נושן אומר כי “הזאבים אינם טורפים זה את זה”. לאשרנו, אין פתגם זה חל על הארבה. כמדומה טעם בשרם־הם ערב לחיכם יותר מכל. דרך־אגב: חילם מסודר על־פי שיטה פרוסית טהורה. אוי לחגב המפגר, הנחלש, המפקפק. אחת דתו להיטרף – וללא כל רחמים. הם ישתתפו אמנם כולם בהתנפלות על האויב, אך בהיותם טמונים כבר בקיבות אחיהם.

החיוּניוּת של הגזע הזה היא ממש מדהימה. בכל עת תוכל לראות ארבה אוכל מחציתו של ארבה שני אשר הקדימו בדרך. והמעניין שבדבר: שניהם יישארו בריאים ושלמים! החלק הקדמי, שעכשיו חסר הוא את אברי־העיכול, יוסף להתקדם וללעוס, לעשות כלה. ראש הארבה אשר נכרת והושם על צלחת הוסיף לחיות 24 שעות. נקבה, שראשה נכרת, לא חדלה אפילו להטיל את ביציה.

על כן יש חשיבות ראשונה־במעלה לאפשרות הריבוי של ה“בלתי־נורמליים” בחיק עדת הארבה. קודם־כל, הללו כמוהם כנידונים למוות. לעומת זה, אצל תלייניהם תבוא הפסקה, הפסקת פעולה אשר הודות לה נוכל להשקותם כדבעי בזמן הזה ולאחר שמילאו תפקיד של טורפים יהיו הם עצמם מעותדים לטרף. ההרעלות למחצה או האמצעים המיכניים־מרעילים יש להם חשיבות רבה וגדולה במלחמה הזאת.

בארצות־הברית משתמשים גם במכשירים שעליהם מוצבים בתחתית מעין מַגשים רחבים המוּבלים על־גבי גלגלים ורתומים לסוסים מהירים בכיוון נגדי לכיוון מעופו של הארבה. הארבה המבוהל מדלג וקופץ לתור הנפט ומיד ימות (אין הארבה טובע במים).

אבל המלחמה העולמית מנעה מאתנו להשתמש אפילו באמצעים כאלה, לאחר שהנפט, שבזמנים רגילים היה מחירו כאן 8–6 פראנק הארגז, עולה פה היום מ־80–100 פראנק ולמעשה גם ב־120 פראנק לא תשיגנו. מר אהרנסון הציע להשתמש בחילוף של נפט, דהיינו מ־3% עד 6% סבון רגיל שימס בתור מים חמים והתמיסה הזו תהיה כנפט לכל דבר. סבון עושים פה בכמויות גדולות ואין חשש למחסור בסבון. לא אוכל לומר לבטח אם היה מר אהרנסון אבי רעיון השימוש באמצעי הזה, אולם נכון אני להעיד כי לאחר שהשתמשו כהלכה באמצעי הזה – בעיקר כנגד הארבה הצעיר בטרם יתקשה עורו בגילגוליו השונים – הושגו תוצאות נכבדות וטובות.

אמצעים מיכניים טהורים

מר אהרנסון הציע להילחם נגד הביצים בפעולות חרישה ושׂידוד באדמת השטח מיד לאחר כל פעולת הטלה. לפי מה שהוסבר לעיל, יובן כי כל זחל שנהפך על פניו ואשר הברזל הכה בו והשיבוֹ אל האדמה יפריש את מיציו האורגניים ויתן לקרני־השמש לחדור ביום ובלילה ליבש ולהכניס את הלחות המפוררת. וכך ייכּחד הארבה.

באשר לזחלים: לאחר שבדק מר אהרנסון כל מיני אמצעים שנתנו תוצאות שליליות, נאחז באמצעי אחד מבין כולם והמליץ עליו במיוחד, וזהו המכשיר הקפריסאי. מכשיר זה כך הוא קרוי באשר ממציאו, האיטלקי מאטיאי, הוא חקלאי מתושבי קפריסין. מדובר בפח שהוכן באופן ראציונלי והמיוסד על הסתכלות במנהג חייו של הארבה. והנה פרטי המכשיר: בדרכה של עדת ארבה גדולה מקימים גדר כפולה שהיא כמו פרוזדור שבו מכניסים את הארבה. שני כתלי הפרוזדור הם כשני צדדים של זווית חדה מאד שהכניסה אליה פונה, כמובן, לצד שממנו מגיע הארבה. על כן המחיצות נעשות צרות יותר ויותר ומסתיימות בכעין בור, בקצה הפרוזדור, אשר לתוכו יפלו המוני הארבה. אך אל נא נשכח כי בין סגולותיו הרבות של הארבה יש גם סגולת כושר בשני סוגים של ספורט: הוא מיטיב לטפס, והוא מיטיב לקפוץ. שתי רגליו האחוריות הן כמשׂור, שתי רגליו הקדמיות והלסת שלו הן כמלקחיים, והנקל לו להיתלות בכל מקום. על כן המחיצות צריכות להיות מחומר חלק בהחלט כדי שלא יוכל להיתלות ולהיאחז בהן. בדרך־כלל עושים את המחיצות מבד ואת הקצוות העליונים והתחתונים משעוונית ברוחב 20–25 ס"מ, לבל יוכל הארבה להיחלץ בקפיצה ולצאת החוצה. גם מסביב לבור המלכודת יש לשים חומר חלק ומתחלק אשר יקל על הירידה ויקשה על העליה. הארבה לעולם לא ישוב על עקביו ודרכו תמיד קדימה, וכך יפנה בדרך האחת אשר לפניו והיא תירמס ותכוּסה בסיד. כך לא תהיה אף לאחד ממחנה הארבה תקוה להינצל, והסיד ימנע את התפשטות הריח העז של חמרי־החיטוי.

כמו כן הומלץ על זיבול הסיד לפני התקדמות הזחלים ומעל להם. אחרי־כן צריכים להרתיח סיד זה על־ידי הזיית מים, ולאחר פעולה זו לשרוף את הזחלים. אמצעי זה תועלתו מוכחת בכל פעם ובכל מקום שהשתמשו בו.

המלחמה

ובכן תבע מר אהרנסון:

1. מלחמה בארבה המעופף והשמדתו בכל האמצעים. הוא הזכיר והדגיש כי כל ארבה־נקבה שהושמד הרי זה כמניעת מאות זחלים גורמי־נזק.

2. שׂידוד בלתי־פוסק של המטעים ולקט ללא הפוגה של הביצים על־פני השדות החרושים למען מנוע את התבקעותן של הביצים.

3. לסדר מיד ולהכין, לצורך המלחמה, לאחר כמה שבועות:

  א) תמיסה של סבון;

  ב) שימוש בסיד;

  ג) את המכשיר הקפריסאי.

אין אמצעי מוחלט להשמדה

על כל אלה, הדגיש מר אהרנסון כי משום אמצעי מיכני אין ליחל לתוצאות חותכות בהחלט לעומת מכת ארבה שמידותיה כה גדולות אבל כל אמצעי כזה, כי יפחית מן הסכנה ולו גם כזית, מפיח בנו תקוה כי מתוך איחוד כל האמצעים כולם, ובתוספת מרץ רב ורצון טוב, נוכל להשיג תוצאות של ממש ובסופו של דבר נתגבר על הרע שבאסונות.

שעת־הכושר למלחמה

כמו כן הזכיר מר אהרנסון כי יהיה עלינו להילחם באויבנו בשלושה תחומים: 1) מתחת לאדמה, 2) באוויר, 3) על־פני האדמה. בשני המקרים הראשונים יש לאויבנו יתרונות נכבדים: הוא אינו נראה לעין והוא מכוּנף, ובזה יתרונו עלינו.

מר אהרנסון נקב גם במספרים המבטאים את הוצאות הממשלה הבריטית בקפריסין לצרכי איסוף ביצי הארבה (300,000 פראנק בשנה) וכן להשמדת הארבה המבוגר, מספרים חותכים בהחלט.

מכל הנאמר אפשר להוציא את המסקנה כי המלחמה תיכנס לתקופה מכריעה בעיקר בעונה שבין מועד הבקעת הזבוב ועד למועד היותו לארבה מעופף וכי תפקידנו יהיה למנוע מהזבוב בכל האמצעים להגיע לתקופת־חייו השניה, שהיא המסוכנת ביותר ושכנגדה אנו חסרי־אונים. נשקנו העיקרי מוכרח להיות המכשיר הקפריסאי או מכשירים דומים לו.

כאן התעוררה בעיה חדשה: מהיכן נקח את החמרים הנחוצים למען הקים את המחיצות החלקלקות? לא היה כל מקום לקוות (בגלל ההסגר!) לקילומטרים של בד ושעוונית. ואיזה חילוף היינו יכולים למצוא להם? חילוף שבנקל אפשר יהיה לפרקו ולהעבירו ממקום למקום?

מר אהרנסון פתר את הבעיה החמורה הזאת במלה אחת: פח.

הומוריסטן שנון היה מחבר על נושא זה מחקר מעניין בשם: “השפעתם של האדונים נוֹּבל, רוקפלר ושותפיהם (עתודי הנפט!) על חיי ארץ־ישראל, על מלחמת־מצרים ועל המלחמה בארבה”.

ובאמת כאשר היה ג’מאל פחה צריך למיכלים כדי להשביר במים לחילותיו במדבר־סיני, החרים 250,000 פחי נפט ברחבי הארץ.

המפקדה הראשית למלחמה בארבה גם היא הכינה עצמה להחרים פחים, לוחות גלווניים ועוד חמרים דומים, אלא שהפעם אמנם היתה החרמה לצורך מטרה יותר מועילה ויותר מעשית…

הקריאה ליהודים

מר אהרנסון סיים את הרצאתו בקריאה אל הישוב היהודי בהגידו באזניו כי אם הסכים לעמוד בראש מלחמה זו, מלחמת־הקודש בעליל²³, הרי היה זה בהסתמכו על העזרה המלאה של כל איש בתוכנו שיוכל להביא תועלת. הוא אמר כי הוא קורא לנו לראות במלחמה זו את מלחמתנו שלנו ברצותו להוכיח כי אם פנו אליו כדי שינהל את המלחמה הזאת הרי היה זה לא רק משום היותו אגרונום ומנהל ה־.J.A.E.S אלא גם בשל היותו יהודי, בא־כוח החלק הזה של התושבים שאליו יהיה תמיד הכרח לפנות מדי ידוּבּר בצורך לארגן, להגן, להיאבק ולחתור אל מטרה נעלה ומשותפת לכּל, בכל פעם שיהא צורך לאחוז בנשק כדי לבנות או כדי למנוע חורבן והרס. יען כי היהודים הם שעמלו ויצרו ועליהם תיפול האחריות על החורבן כי ייאלצו אחר־כך להקים את ההריסות בהיותם היחידים בארץ הזאת המוכשרים להקים ולבנות.

בדרום

למחרת ההרצאה יצאנו לדרך בפנותנו לדרומה של פלשתינה. בעברנו במושבות יהודה – ראשון־לציון, רחובות, גדרה, באר־טוביה – עברנו גם בכפרים הערביים שבדרך יפו־עזה, הגענו לעזה עצמה, חזרנו דרך באר־שבע, ומשם בואכה חברון הגענו לירושלים שבה היתה מפקדתנו הראשית צריכה לכונן את מושבה.

בכל מקום הופעלה תרועת האזעקה ובאנו בקשר עם השלטונות והורינו להם לרכז את החמרים כדי שהכל יהיה מוכן בשעה הדרושה.

השתדלנו לתאר לפני התושבים את גודל הסכנה הנשקפת להם, אגב עשינו דרכנו בחפזון והשגנו ממש שיאים.

התחנה מוציאה לאור

בשובו לירושלים חיבר מר אהרנסון ומסר לדפוס – ביומיים־שלושה – חוברת בעברית, מורה־דרך המכיל את כל המועיל והכרחי לדעת והמפרט את כל אמצעי־המלחמה הכי מועילים.

חוברת זו כשהיא לעצמה, שחוברה בקדחת המלחמה והודפסה בירושלים הנצורה, תהיה באחד הימים זכרון יקר, ביטוי אחד מיני רבים לפעולתנו. זו תהיה מזכרת שכל הרואה אותה יהמה לבו בקרבו. בשעה שכל אמצעי הקשר נפסקו, קיבלו מושבותינו כסדר את פנקסי הגיוס והקרב שלהם. ושוב אני אומר: הן את יודעת כי יש לנו מנהיג.

הוראות המפקדה הראשית

נוער המושבות נענה לקריאת מר אהרנסון ומיטב הבחורים הופיעו כדי לעמוד לצדו ולהגיש לו עזרה. אני בא להיות בתוכם. מר אהרנסון חזר ליפו, מינה לו קצינים מתוך הנוער, התכנס עמם לישיבה והורה להם את ההוראות הדרושות. מוּנוּ מפקחי־מחוזות, שלושה מפקחי־אזורים וכפופים למר אהרנסון. וכל אחד חזר מיד למקומו לעמוד על משמרתו כמפקח.

המלחמה – הנוער שלנו

בטרם אכּנס לפרטים, יורשה לי לפרוע חוב־כבוד לנוער שלנו: כולם מילאו את חובתם בכבוד, ואחדים אף למעלה מזה. שירות המברקים הועמד לרשותנו. אנו ידענו לנצל אותו במידה כזו עד כי התורכים הופתעו. הם ראוהו באור חדש, ובוודאי חשדו ביהודים הערומים שיש להם כבל משלהם… מברקים דחופים מאת המפקדה הראשית לא נמסרו מעולם בזריזות כזו ובדיוק כזה. הז’נדארמים שהועמדו לרשותנו זכו לאחר זמן להערצת קציניהם, שלא הכירו בהם עוד את הז’נדארמים מלשעבר. הגדודים אשר צוּוּ לעזור לנו הצטיינו בצורה שכמוה לא ידעו הגדודים התורכיים מעולם.

יום אחד, מוקף צעירי־קציניו (היו לנו בני שמונה־עשרה שנה) וברגליהם מגפיים עם דרבנות, העביר פקודות לקונאק (שלטון) ירושלים. המושל וכמה מחברי המועצה העירונית עמדו על כך כי הצורה בה קפצו התינוקות על האוכף והקצב בו מילאו את הפקודות לא נשאו חותם תורכי, והם חפצו לדעת מה מולדתו של נוער זה.

– מהיכן הבחורים הללו?

– מפלשתינה.

– מה הם?

– יהודים.

– היש לכם רבים כמוהם?

זה בעיקר הדבר שהעסיק אותם. לא, רבותי התורכים, עוד אין לנו רבים כמוהם. אילו היו רבים כי אז הרגשתם בהם! אני מקווה כי יום יבוא ומספרם יהיה רב. אך מסופקני אם יזכו הם לראות זאת בעיניהם!

אפילו התושבים מוּכּי העצלוּת, המאמינים באופן עיור בגורל, האומרים: “אללה שלח את הארבה, אללה יקח את הארבה בחזרה!” הוכרחו להתנער לנוכח הקולות הנמרצים שלא חמדו להם לצון לקול הקריאה: “מוות לארבה!” הפלחים והבדווים הנרפים הוכרחו להתאזר לעבודה. לא היתה שום דרך להשפיע על ה“יהוד” הארורים הללו, שלא האמינו בשום אלוה של ארץ זו ואפילו לא באלוה הגדול, ה“בקשיש”, שמלכותו על־פני האדמה שרירה־וקיימת. הקשיבו ושמעו: שייך פלוני של כפר אלמוני החליט להסביר למפקח־מחוז (עלי לקרוא בשמו של החבר הנועז הזה: ברוך ראב מפתח־תקוה) שהוא מעביד יותר מדי אנשים במלחמה בארבה. השייך הוא בעל־מסורת: הוא יודע כיצד משׂיחין ב“חביבוּת”. הוא לוחץ אפילו את ידו של המפקח ומנסה לסנן לתוכה את מטבעות־הזהב שהכין. ואולם מה קרה? הה, איזו קללה! הקיץ הקץ על האלילים הנושנים, המפקח שלנו יש לו יד תקיפה: בכפו של השייך הוא לוחץ את העלבון ואת החבל (ידי היא האחראית לאיכות הקשר!) והשייך עצמו יהא קשור לסוסתו של אחד הז’נדארמים ויילך להרהר, בבית־הכלא של עזה, בדבר חוסר־הטעם שבנסיונו לנהוג ביהודי צעיר כמו בפקיד תורכי.

אני אומר לך ששוב לא בתורכיה אנו חיים ועובדים, והקדחת הזו מידבקת היא. נשוב כל אחד אל משמרתו. עלי להיפרד מחברי ולפנות גם אני אל משמרתי.

משמרתי

כל אחד מאתנו הוציא מידו עבודה כפולה־ומכופלת, עבד בכל לבו, ואין כל ענין לספר על פעולתו של כל אחד ואחד. לא ינעם לי לדבר על עצמי, והנני בטוח כי לא תרמתי אלא תרומה זעירה וכי רבים ללא ספק היטיבו עשות ממני. ואני אהיה רק ממעט את העובדות אם אציין את המאמץ הצנוע בגלותי את מספר הלוחמים.

תחילה הטיל עלי מר אהרנסון לסייר בצפון ולהרצות את “הרצאות־האזעקה”, לאחר שהצטרפתי אליו בסיורו בדרום. אני עצמי בן השומרון אנוכי (חדרה), ונוהגים לומר כי “אין נביא בעירו”. אבל כאן היה זה צו! תשעת הימים הראשונים עברו עלינו בסיורי ירושלים, יפו, חדרה, זכרון־יעקב, עתלית, חיפה, שפרעם, בית־לחם (מושבה גרמנית),²⁴ נצרת, ימה,²⁵ פוריה, טבריה, מרחביה, ג’נין ונבּלוס [שכם].

בנבּלוס היה עלי לבוא במגע עם המושל יוסף זיאת־ביי, אשר לו אנו חייבים תודה, חברי ואני, על שראשינו עודם על כתפינו. פקיד זה שמח לראותני והודה כי סבלנותו פקעה לנוכח אי־רצונם של איכרי מחוזו, והוא תבע מאה ז’נדארמים בעלי שוט מיסר כדי להשליט סדר בעניינים.

מוזר ותמוה… ואני שמחתי שניתנה לי הזדמנות לשרת אותו. ומר אהרנסון השיג לו לאחר יומיים את החיל הנוסף אשר ביקש.

בשובי לירושלים הטיל עלי מר אהרנסון להתחיל בפיקוח כללי בעבר־הירדן. אני מודה כי הייתי מעדיף להישאר על־ידו. נוכחתי לדעת עד כמה התושבים מתמרדים והפקידים הנמוכים אינם נוהגים ביושר. כל זמן ששוטו של הז’נדארם או עינו של המפקח בודקים ומאיימים היתה העבודה מתנהלת, ואולם מספיק להפוך גב… וגם חריצותם של הז’נדארמים היתה כלא היתה כשהיו המפקחים מסירים מבטם מעליהם ובאמת לא ייתכן לבקש שוטר על כל איכר, מפקח על כל שוטר ומבקר על כל מפקח!

אגב, לא טעיתי באשר לחריצותה של הפקידות האזרחית. הן היתה זו פקודת המפקד־הראשי בימי מלחמה. ואני ידעתי כי עיקר המלאכה תהא בקשר עם השלטונות, שבתורכיה לא היה מעולם, אפילו בימים כתיקנם, בחזקת הנאה ועונג. חפצתי אפוא לחסוך ממנהלי, עד כמה שאפשר, את כל איבוד הזמן והמרץ, למען יהא חפשי יותר להקדיש את עצמו לעיקר.

אך, מאידך גיסא, היה התפקיד שהסכים להטיל עלי בעל חשיבות גדולה. ממשלת כּרך, המבודלת מן העולם על־ידי המדבר, שום דבר אינו מקשר אותה עם החוץ זולת הטלגרף. במחוז זה נכללים נאות־המדבר של ים המלח, חלק גדול מבּקעת הירדן, גושי־הסלע של מואב, נחל־ארנון (ואדי־מואב) – כל אלה שטחים אידיאליים לריבּוי הארבּה ופרייתו. על כל אלה חסרה ארץ זו כל אמצעים של היאבקות שתועלתם והכרחיותם ברורות. לדבר במחוזות אלה על כמויות של סיד, על מכשירים מקפריסין, לחצוב מנהרה בסלע, הרי זה להתיחס באופן רציני למחשבת־לעג, להשמיע הלצות שאיש גם לא יתפוס בהן את החידוד. ובכן נחוץ היה להוציא תועלת מן המקורות הטבעיים הקיימים. על כל אלה התושבים שבמקום הם שבטים נודדים, שבהם אין גם תושב אחד על כל ק"מ, וכמובן שזה סוג התושבים הפחות ניתן להדרכה בכל רחבי ארץ־ישראל (המרד בכּרך לפני 3 שנים הוכיח זאת בעליל). ובכן, נחוץ היה לדעת כיצד לעורר כבוד ולמצוא אוזן קשבת לפקודות. המשלחת שלנו היה בה, אם כן, צורך לכולנו. ידענו שאין זו מלאכה קלה ולא חסרת־אחריות. ועלי להיות גלוי־לב: כיצד לסרב לצאת למסע סביב ים־המלח? ים־המוות הזה, ים זה שבפנקס־המסעות של מר אהרנסון הוא הופך ים של חיים, הוא והמדבר המקיף אותו, מדבר הצומח הצחיח, האגם האפריקאי העמוס מלח, ששוב אינו יכול להוליכו אל הימים האפריקאיים – כיצד יעמוד בך כוח להתנגד לכל אלה? בעצם, תהיה ההתנגדות רק אנושית, והיא תמעט ותלך בכוח העובדה שאתה משמש עוזר למנהל־התחנה, שעיין פחות בספרו של הפרופיסור השוטה בלאנקנהורן על המשלחת “שלו” (בגרמנית, כמדומה, אין בנמצא המושג הנימוסי “שלנו”…) ולעומת זה הירבה לעיין ברשימות העוזר של בלאנקנהורן, בן ה־28, שכבר יצאו לו מוניטין: אהרן אהרנסון.

ובכן יצאתי לטיול ירושלים–חדרה, בעברי דרך זכרון (36 שעות הלוך ושוב) כדי להשיג את הרשימות הנ“ל, והסכמתי להימנות עם המשלחת. אנו חייבים תודה לגנרל טרומר־פחה בעד הליווי הצבאי שניתן לנו ע”י הדיביזיה העשירית: סוסי־רכיבה וסוסי־עבודה, אהלים, חיילים למשמר ולשירות. כל זה אינו למותר, הואיל ובארצות הללו אתה עלול לפגוש באנשים “חרוצים” המוכנים להקל ממך את נטל חפציך בלי אשר תבקש זאת מהם. לקחנו עמנו גם מורי־דרך חרוצים יען כי שומה עליך לא לתעות בדרך בה ייתכן למות בנקל מצמא. אגב, מצרכי־אוכל יש להביא מירושלים. הכל נעשה על הצד היותר טוב וב־20 או ב־21 לאפריל יצאנו לדרך.

בטרם נצא הצגנו תנאי, מר אהרנסון ואני, שיותן לנו להשתמש בטלגרף ללא סייגים, יען כי זה אמצעי־הקשר היחיד. (קשר ארעי מאד…) בעיקר עמדתי אנוכי בתקיפות על הנקודה הזאת.

ערב אחד תקענו אוהל בזווירה.²⁶ היה זה ליל אפריל חם וזרוע־כוכבים. בבוקר היו השמיים מעוננים וגשם ירד, מחזה נדיר בחבל זה. לאחר חצי שעה, כשהיינו מחכים וסוסינו רתומים וחפצינו ארוזים, ניתך מטר סוחף בפתאומיות ובכוח כה גדול עד שנשקפה לנו סכנת־מוות. הבּקעה השקטה היתה לאשד מהיר, נוהם, שואג, מעלה קצף של רפש ונסחף בעוז־פרא אל ים־המוות. היה עלי לנהל עבודת הצלה של ממש. החזיון ארך 8 שעות ועיכב אותנו יום שלם בפינה אבודה זו. אילו קרה הדבר בשעות הלילה כי אז לא הייתי זוכה לתארו.

למחרת היה עלינו לחצות את ה“צבחה”, הבצה הגדולה ספוגת־המלח מדרום לים־המוות. למרות מורי־הדרך החרוצים שלנו כמעט אבדו לנו שם בהמות־המשא שמעדו ושקעו, והיה צורך במאמצים רבים כדי להצילן. ראינו שבטים ונופים שאילו עשו מהם פילם כי אז העשירו את כיסיו של בעל ראינוע. לאחר ששׂחינו ונכנסנו עם סוסינו לאגמי־בוץ, המרצנו את סוסי הדיביזיה העשירית לפעולה של תמרוני שוויון־משקל מעל לתהומות היפים ביותר שבארץ־ישראל. כמעט שנמחקה דמותם, דמות סוסי תורכיה, ועוד מעט יִדמו בכּל לסוסי ישראל. מכיון שהכל פרח ושׂיגשׂג, חל תמיד אי־סדר בתיקים הבוטאניים שלנו. לא שכחנו גם את הצדפים, את שפופרות הרמשים והארבה, את מידות הבארומטר והתרמומטר. כמעט שכחתי: במחוז כּרך גייסנו, במשך 12 או 17 יום, סה"כ של 15,000 בדווים ותושבים למלחמה בארבה. הערים העיקריות במחוז זה הן: כּרך – 4,000 תושב, מידבא – 4,000 תושב, אל־צלבּ – 1,600 תושב. לפי הוראותי ניהל את המלחמה בארבה בחבל כּרך אחד מראשי “המרד” המפורסם והיתה זו הלצה היאותה לנו, אם רשאי אני לומר כך.

אולם עלי להודות כי חלק התושבים שעבד באמונה בחבל זה, שעבד מתוך לב שלם, רצון ובינה, היה החלק הנוצרי (יהודים אינם בנמצא בעבר־הירדן). אשר למוסלמים, רק בכוח איוּמים היית מצליח לכנסם במקום אחד והם לא חדלו מארוב בעיניהם לרגע בו ירפה המפקח מהשגחתו עליהם, ואז היו קמים ונושאים רגליהם. כּמוהם עשו גם הפקידים, שביקשו להיפטר מכל “כאב־הראש” הזה. וחלילה להעלות על הדעת כי בעיניהם של אלה “כאב־הראש” מוּבנוֹ מכת הארבה, שבעקבותיה יבוא החורבן על הארץ… לא! “כאב־ראש” בעיניהם הרי זו עבודה, זהו מאמץ, אחריות, פיקוח, כל הפעולות הארורות הללו.

אעפ"י כן, בכוחם של מברקים שהיה טמון בהם איום לקרוא לגדודי־צבא שיבואו לחנות ויחיו על חשבון התושבים, הודות למהירות התנועה שלנו והודות לכוח־הדיבור שבפינוּ (במלחמה זו עלינו להשתמש בעברית, בערבית, בז’רגון, ואפילו בגרמנית), הצלחנו לתת לשלומיאלים האלה ולעומדים עליהם לקח מקסימלי, עד כמה שעדה רקובה זו מסוגלת לקלוט. היה עלינו לחיות כשאנו צמודים לאוכף, על־פני ערימות של ארבה רמוס, ולהיות משגיחים ומפקחים המצויים בכל מקום ובכל שעה.

בחזרה

לא יכולתי להרצות לפניך בכל פרטי־הפרטים על ימיו של מר אהרנסון במלחמה זו. לכן תסלחי לי על שהסבתי דברי על חלקי ותרומתי שלי. היה זה פשוט יען שרציתי להראות לך מה היו, על דרך ההקבלה וההשוואה, הקשיים וההפרעות של זה שעמד, בתורת מפקח־ראשי, מול מכשולים שנזרעו על דרכו בידי העומדים לפקודתו. היה עליו לעמוד בפני כל הערמומיות ואי־הרצון מצד השלטונות המקומיים, לבחון ולבדוק את התלונות, לדרוש ולקבל כוחות־מילואים של אזרחים וחיילים ולהעמידם במקומותיהם, לצוות על התרמת החמרים ולנהל את העברתם, ובעיקר לשאת־ולתת ללא הפוגה עם הוועד המרכזי של השלטונות האזרחיים שהיו צריכים לאיום מתמיד של תלונה באזני השלטון הצבאי. רק בכוחו של איום זה אפשר היה להשפיע עליהם כי ימלאו או יעשו את הניטל עליהם.

בכל אלה הירהרתי בשעות הבדידות, כשלא היתה כל אפשרות לבוא בקשרים עם זולתי. הידיעות האחרונות שהגיעו אלי מן החברים באו מכּרך. לאחר 5 ימים במידבא – לא קול ולא קשב. יומיים אחר־כך, באל־סלט – שוב מהומה, והחילותי דואג, מה־גם שמברקים רבים שטילגרפתי לכיוונים שונים לא זכו לתשובה כלל. באל־סלט קיבלתי מברק מאת מושל ירושלים ובמברק נאמר כי בּעמק הירדן, בחבל ע’ור־עדוואן, כוסה נווה־מדבר אחד ע“י המוני הארבה. גדוד מן הדיביזיה העשירית נלחם במקום כשבּראשו קצין. ואולם היה צורך בשיתוף מצד האזרחים, ז”א הבדווים, והללו מיאנו בהחלט לעבוד. מקום זה נמצא במרחק שעתיים מיריחו וכשמונה או תשע שעות מאל־סלט. ברם היה זה בשטח פעולותי אני, והמושל האמין בי וראני כתקיף ועל כן, מתוך יחס־כבוד, כנראה, פנה אלי בנידון. ובכן עניתיו כי אעשה את הדרוש והנני יוצא ליריחו. ביקשתי ממנו שיואיל לשגר אלי שמה ידיעות על מר אהרנסון, וכי אם לא אקבל ידיעות אלו הנני חוזר מיד ירושלימה.

יצאתי את אל־סלט בשעה 5.30 לפני עלות השחר וקרוב לשעת הצהריים פתחתי בבקורת. הקצין וגדודו, שנטלו אצל שלטונות הצבא כמות של נפט, עבדו עבודה יפה. בתפשם עמדה על הירדן וגבעותיו הנקבוביות (חומה זקופה במרחק 1,000 עד 1,500 מטר מן הנהר), חיברו את הקווים על־ידי בורות מאונכים שנמשכו מאצל הנהר עד לגבעה. כמויות הארבה הגדולות, בהגיען לרצועה זו ובהתקדמן באופן מקביל, היו נופלות לתוך הבורות הללו כשאש־תמיד יוקדת בתוכם. כמו כן היו משלחים אש בעצים ובשיחים תוך כדי הזיית נפט בוער על הזחלים שכיסו את הענפים וטיהרו חלקה אחר חלקה. מפני היות הגבעה נקבובית נבצר מן הארבה לטפס, למרות כשרון־השחייה שלו (6–5 ק''מ במורד הזרם, לפי חישוביו של מר אהרנסון), יען כי משתמש הוא באמצעי זה רק בתנאים של הכרח מיוחד. בעצם, לא ניתן לו לאחוז באמצעי זה! בקירבת שדה־המלחמה ועד מהלך קילומטרים רבים מכאן הגיעו ריחות מבחילים שעלו מגופות הזחלים הצלויים. אחרי שגמרתי את תפקידי, ולאחר שדנתי עם הקצין בדבר האמצעים שצריך לאחוז בהם, פניתי בדרכי ליריחו והגעתי אל מבואותיה בשעה 4 או 5 לעת ערב. הוכרחתי להתעכב שם עד שעה 8 בחיפושי אחרי עגלה, ובשעה 2.30 אחר חצות דרכה רגלי על סף המלון בירושלים. מכיון שנודע לי כי מר אהרנסון שוהה עדיין בירושלים, הרשיתי לעצמי לנמנם כמה שעות. הפרק האחרון היה ממין האקספרימנטים שאיש אשר לא התנסה בהם לא יאמין בם. מעטים הם האנשים אשר ירשו לעצמם לצאת לטיול כגון זה. סבורני שבסך־הכל עשיתי דרך של 2,500 ק“מ ואמצעי־ההובלה שלי לא היה האקספרס של ה”קנדיאן־פאסיפיק" ואף לא בכביש המחבר את פאריז לוורסאי עשיתי דרכי.

כתב־ההתפטרות. שלטונות יפו. מכתב לג’מאל פחה

כשנכנסתי בבוקר לחדרו של מנהלי קידמני ברעם של צחוק שיצא מלב טוב ושלם. השמחה לפגישותינו מתבטאת אצלו על־פי רוב בצורות יותר מרוסנות, ועל כן שאלתיו לשמחה מה זו עושה.

– הכיצד, שום דבר אינו ידוע לך?

לא, שום דבר לא היה ידוע לי. ובכן סיפר מר אהרנסון כי לפני איזה ימים הגיש כתב־התפטרות. הוא מנה את הסיבות להתפטרותו: הכל הלך למישרין עד שהגיעה השעה לארגן את המלחמה ביפו. כאן נתקל בידידינו הנושנים, ובמיוחד בראש הז’נדארמריה. לכל אחד ואחד גישה משלו לעניינים, ונראה הדבר כי מפקד הז’נדארמריה הריח כי במלחמה זו בארבה יש לו הזדמנות מצוינת לפתוח בהצקות חדשות נגד היהודים. שלטונות יפו הכשילו אפוא את כל מאמצינו ושמו לאל כל אפשרות של ארגון.

כשאדם מבקש לו הזדמנות, ההזדמנות נקרית לפניו. וכשדוּבּר על החרמה של פחי־ברזל החל פרא־אדם זה להסיר את הגגות מעל בתי השכונה היהודית תל־אביב. מר אהרנסון מיחה בתקיפות. כשנפרדו זה מזה נדברו לשוב ולהיפגש מחר בבוקר בשעה שמונה. מר אהרנסון דייק ובא בשעה הקבועה. כשנוכח כי מכריחים אותו לחכות בלי קץ, שאל מתי, סוף־סוף, יתראו עמו. והמנוּול שלנו סבור היה כי הרגש הפטריוטי הוא השׂם בפיו את התשובה כי כוונתו היתה לשעה שמונה לפי השעון התורכי, דהיינו בשעה שתים אחרי־הצהרים. על כך השיב מר אהרנסון כי הלצות ממין זה אינן לפי טעמו וכי הוא מעדיף להגיע בשעה שתים אל לשכתו של ג’מאל פחה ולהגיש לו את הדו"ח שלו. והוא עלה מיד ירושלימה, כתב לג’מאל פחה מכתב בו הביע את דעתו הגלויה על חבר הפקידים וביקש ממנו לקבל את התפטרותו, כי יש לבחור בין השנים: הוא, אהרנסון, או שלטונות יפו.

מכתב זה הוא מסמך ששמור לו מקום בהיסטוריה. הוא מפיץ אור של ממש על אדמיניסטרציה מבישה זו של מדינה ששריונה סדוק ובכל רגע עמד להתבקע ולהתפורר. ואולם המכתב עוד מיטיב לעשות בהוכיחו כי בשעה זו יש לנו, לאנשי הרצון הטוב והבונים, בא־כוח ומליץ היודע לעמוד בשער ולדרוש כי ישפטו בתקיפות את החומסים והאחראים להרס. בא־כוח זה מדבר בכבוד ובאומץ־לב כיאה לאדם המוקיר את עצמו, אדם שהוא יהודי גדול. הדברים שאמר ורוח הדברים הלמו דבריו של מנהיג.

בספרו לי על כך שמר מר אהרנסון על שלוות־נפשו. הוא היה מאושר כתלמיד בתקופת־הפגרה, מאושר כי שוב אין עליו לטפל באנשים הללו, והוא עבר לדבר על נסיונותיו ועל תכניותיו והודה באזני כי זה לו רק ימים אחדים שהוא מסוגל לעבוד שוב עבודה של ממש. הוא אמר לי כי בעת כל תקופת המלחמה הרשמית בארבה לא הספיקה לו השעה – לו, למפקח־הראשי – לבחון בצורה מדעית ארבה גם אחד.

השלטונות הטילו איסור על קבלת מברקים ממנו אלי מפחד פן אעזוב את מקומי. אבל הוא העיר בחיוך כי מובטח לו שאם לא אקבל חדשות ממנו למועד הנכון מיד אחזור לכאן. אך, החישוב שלו היה מדויק! ומפני הסיבה הזאת התפרץ בצחוק בראותו אותי מופיע לפניו. אכן, הוא זכה ב“בדיחה” שלו ונראו הדברים כאילו בינו לביני יש איזה אמצעים מסתוריים לקיום קשר הדדי. עכשיו ישוב אל מחקריו העיקריים.

ואני הקשבתי והירהרתי: מה־טוב!

יחסו ועמדתו של ג’מאל פחה

המפקח־הראשי לא היה רגיל כלל וכלל שיכתבו לו מכתבים בסגנון זה. לא ייפלא אפוא שהחרדל עלה באפו והוא הסכים לקבל את ההתפטרות. אולם דומני שזולת הכעס שעורר בו טון הדברים של מר אהרנסון היו שתי סיבות אחרות שהניעוהו לקבל את ההתפטרות:

1. כבר הזכרתי שאחת הסיבות שהמריצו את הפחה לדרוש בתקיפות שנפתח במלחמה בארבה היתה נעוצה בעובדה שהוא עצמו היה אחראי לחיל־הדרום ושעליו ניטל לדאוג לכלכלתו. והנה מאז סוף אפריל החלו חילות ארץ־הנהריים סוריה וארץ־ישראל לעבור יותר ויותר אל חבל הדרדנלים (הדיביזיה העשירית יצאה את ירושלים ב־9 למאי) ולכן אחד הנימוקים המכריעים בעיני ג’מאל להמרצת המלחמה בארבה לא היה עוד אקטואלי. נעלם הצבא – נעלמו הדאגות. מאז־ומעולם היתה סיסמת מושלי תורכיה: “אחרי, המבול”.

2. נוכחנו לראות כי אין לג’מאל שליטה על מפקח הז’נדארמריה של יפו. ואף אילו החליט לנזוף בו לא היה הכוח בידיו להוציא לפועל את החלטתו.

אף־על־פי־כן התלונן באזני טרומר כי מר אהרנסון חסר לו והתבטא בביטויים מעליבים. מר אהרנסון הטיל עלי להבהיר את האשמה הבלתי־מבוססת הזאת.

הוציאו לאור את צדקתנו. הגנראל טרומר־פחה

מיד לאחר שהגיש מר אהרנסון את התפטרותו, הגיש גם טרומר־פחה כתב־התפטרות. באמתלה כלשהי משך אותו ג’מאל פחה לישיבה אחרונה ושם הכריז טרומר (אני חוזר על דבריו) כי הוא הובא בערמה לאסיפה זו והוא ממאן להשתתף בוועד “שלאחר שעזב אותו מר אהרנסון לא יהיה מסוגל עוד לפעול בצורה מועילה”. הכרזה זו אך העלתה את חמתו של ג’מאל פחה.

הוא סיפר לי זאת בבואי להיפרד ממנו ולהודות לו בשם מפקדתנו. הושטתי לו העתק מן המכתב אל ג’מאל, וביקשתיו כי ישפוט הוא אם גם מבטא אחד ייראה כאן כמעליב, אפילו לגבי מצביא עליון ועריץ. הוא קרא, שקל, הירהר, חיפש, נועץ עם ראשי מפקדתו, ולבסוף הוכרח להודות כי שום דבר אינו עשוי להיראות כאן “גס”. אלא יש כאן מבטאים “קשים” כלפי פקידים אזרחיים וצבאיים, אנשי השלטון.

סבורני כי כאן פקעה סבלנותי. הסברתי לגנראל כי אפילו בדברי־בקרתו לא חרג מר אהרנסון משורת התפקיד שהוטל עליו כמפקח־ראשי של המלחמה בארבה. לכן הוא היה ככל פקיד־ממשלה אחר – ובמידה ידועה, גם יותר מזה – בגבולות תפקידו. ויתר על כן: בכל הנוגע למלחמה בארבה היו כל יתר התפקידים סרים למשמעתו במישרין, ובהתאם לכתב־המינוי היו חייבים לעזור ולהישמע לו. כנגד פראי־אדם, המבקשים להרוס כוח מסודר שמתפקידו להציל את הארץ מחורבן, הרי החובה הראשונה היא להתגונן. וכך אנו מגיעים בהכרח לכלל מסקנה שלא רק זכות היתה למר אהרנסון אלא שהיה זה מחובתו הגמורה להרצות באזני מפקדו על כל התקלות והפגמים של השירות, ומצדו־הוא היה ג’מאל חייב לראות בכך ראיה כי אדם זה הוא בעל־מצפון ואורגניזטור ישר ושקדן. באשר לביטויים ה“קשים”, הנה מעולם לא נודע מר אהרנסון כאיש רכרוכי בכל הנוגע לשירות, ובני־הבליעל ביפו היו ראויים לכל מה שהרביץ בהם, ואילו אשר לעובדה שמר אהרנסון קרא לדברים בשמם בדברו על מפקד פלוני או אלמוני, אין לכך שום חשיבות של ממש.

טרומר־פחה הוכרח להודות (בנוכחות שני קצינים תורכים ממפקדתו) כי אכן צדקתי, והוא הודה לפני כי עושה הוא כמיטב יכלתו שמר אהרנסון ישוב בו מהחלטתו, והוא רמז לי, על דרך העדינות הגרמנית, כי אם אני מוסמך ליטול בחזרה את המכתב יעשה הוא את השאר והדברים ישובו על מקומם בשלום.

עניתיהו כי גם אילו הייתי מוסמך לעשות זאת לא הייתי עושה כדבר הזה, יען כי לפי דעתי היטיב מנהלי בכתבו את אשר כתב ומכתבו צריך להישאר בידי האיש אשר לו נועד. כי בשבילנו אין כאן שאלה של צורה אלא שאלה של תוכן. אנו מוכנים לכל דבר שהוא לטובתה של הארץ, ואולם מכיון שנוכחנו כי לא יהיה לנו סיכוי לשרת אותה בהצלחה בתנאים הקיימים, מוטב לנו כי נתפטר ותוך כדי התפטרות לנקוב בשמם של האשמים והאחראים למצב. אז הביע טרומר־פחה את רגשי צערו. אנו הודינו זה לזה, והוא הטיל עלי שוב למסור למר אהרנסון את רגשי הוקרתו ותודתו ולומר לו כי העבודה המשותפת עמו היתה דבר יחיד־במינו אשר כמוהו לא מצא בארץ הזאת.

מדחת־ביי – מושל ירושלים

מאליו מובן כי התפטרותו של מר אהרנסון גררה אחריה התפטרות מצד כל הנוער שלנו. עכשיו יכלו המוסלמים, סוף־סוף, לשאוף רוח, כשהם משוחררים מן המכה האמיתית, שבשבילם לא היתה מכת הארבה אלא המלחמה בארבה, שאותה הטילו עליהם “המפקחים היהודים”. ואולם מדחת־ביי, שאם גם אינו מצטיין בסגולות אדמיניסטרטיביות גדולות הנה לא היה משולל רצון טוב, לא השלים עם מצב־הדברים הזה. בתחילה ניסה להעמיד פנים כאילו אינו יורד אל עומקה של ההתפטרות, ברם אנו הסברנו לו כי עלבון ל“ראש” שלנו כמוהו כעלבון לעושי־דברו – ואף למעלה מזה. ואז הודיע מדחת כי לא עלבון היה פה כי אם אי־הבנה פשוטה (נוסח תורכי). אחרי־כן ניסה כוחו באמצעי תורכי אחר: האיום. הוא הודיע כי יגייסו אותנו “על־פי פקודה” וישלחונו ל“מקומות־המשמר”. השיבונו לו, בהתפרצנו בצחוק, כי אם “יחרימו” אותנו נעבוד כמו שעובדים הערבים. הוא הבין – וחדל מאיומיו.

מכאן והלאה ויתר על החומץ וניסה לצוד את הזבובים בדבש לשונו. הוא הילל ושיבח אותנו, הודה בזכויותינו ובסגולותינו, הגזים בצורך שצריכה לנו המולדת והציע “תיקון” פשוט (בנוסח תורכי) ומשרדי, שעל־פיו יבוא שינוי רק במינוי המנהלים. כאן החלפנו את צחוקנו הרועם בחיוך אירוני והעירונו למותצרף: “חדל לך! וכי מה אני בעיניך?” הוא הבין שוב – והרפה גם מזה, ואז הודה לנו בלב שלם והאיר לנו פנים כמי שעומד לשירותנו.

וכך, רק הודות לו, ניתן לנו לגבות את הסכומים שהיתה חייבת לנו עיריית ירושלים. מלחמה זו בארבה היתה קשורה בהוצאות שהתורכים לא היו מסוגלים אף להעלות על דעתם את היקפן. קיימנו, אפוא, קופה יהודית, בה השתתפו כל המוסדות היהודיים העיקריים כגון היק“א, המשרד הא”י, הסתדרות־המושבות, ובמידה ידועה גם התחנה שלנו. ואולם מן הוועד המרכזי הצלחנו להשיג הסכמה שהוא ישלם לאנשי האפאראט את משכורתם. עם התפטרותנו ביקשו לשכוח סעיף זה ולהתעלם ממנו, ואולם מדחת־ביי לא הרשה לחמוד לצון על חשבוננו.

אגב, נראה היה כי מחשיב הוא מאד את דעתם של “הצעירים” – שמר אהרנסון הטיל עליהם לחסל את הענין – ומוכן היה לעשות הכל למען תהיה להם דעה טובה עליו. כבר אמרתי כי יחסנו עם מדחת היה גלוי־לב, בלי שנחטא בשל כך לנימוס הטוב. פעם, בהיות דעתי זחוחה עלי, הסברתי לו כיצד מסתדרים העניינים בתורכיה בסופו של דבר על־ידי הז’נדארמים, ובהם הם תלויים. אמרתי לו כי, מאידך גיסא, הז’נדארמים הם יצורים שפלים, עזי־פנים, מכוּרים לבצע, וכנגדם יש מושלים הנראים תמיד כאנשים חביבים, מלאי קסם ותבונה. ובכן הצעתי לו (כמעט) כי יכניס שינויים בהנהלה, יושיב את הבלשים ב“קונאק” ויעמיד בראש הז’נדארמריה את המותצרפים עצמם. גם הפעם ירד לסוף דעתי. הוא אף השיב לי בנימה נוגה, שכמעט נגעה ללבי, כי “לאסוננו נכון הדבר שאמרתי וכי יש לשנות את פני הדברים. כי הרבה יותר קל לחנך ששה מושלים מאשר 100 קציני־שלטון ו־1000 שוטרים. ואולם לא די ב־10 מושלים שהם חסרי־אונים לנוכח המונים הניצבים כחומה של רצון רע, וכי בעלי נפש יפה אל להם לתלות תמיד את הקולר במושלים ולהאשימם ולהטיל דווקא עליהם את האחריות לכל התקלות שבמכונה האדמיניסטרטיבית”.

גם אני ירדתי לסוף דעתו… בעצם, היה זה אדם הגון. אי־אפשר היה למנות בו אלא שני פגמים שבאמת־ובתמים לא הוא היה אחראי להם: ראשית, הוא היה מוסלמי; ושנית, היתה לו פסיכולוגיה תורכית. לשבחו עלי לציין כי עשה כמיטב יכולתו כדי להילחם עד־חרמה בשני פגמיו אלה, ואולם, לפי עניות־ דעתי, אין לו סיכוי להתגבר עליהם. כל האומר להירפא מפּגמים אלה סופו מיתה ואני מאחל למדחת־ביי חיים ארוכים, כי בעקבות הפתגם הצרפתי אגיד: “כשפּלוני הוא תורכי – תורכי הוא לאורך־ימים”.

מצד שני, היה מדחת כה חביב עד שהגיעה חביבותו זו לכדי הטרדה. לשם חיסול העניינים היה צורך לגשת פעמיים ביום לקונאק ולבוא במגע עם מועצת־העיריה, והוא לא החמיץ שום הזדמנות להזמיננו למשרדו, להגיש את הקפה המסורתי והסיגריה המסורתית, להודות לנו שוב ושוב, ולהביע את צערו על התפטרותו של מר אהרנסון וכו' וכו'…

בבוקר בו עמדנו לצאת שלח המושל למלוננו מרכבה בלווית ז’נדארמים רוכבים. נענינו להזמנתו וסרנו אליו, הביתה. הוא ביקש את סליחתנו על אשר הטרידנו, העיר כי אילו בו היו תלויים הדברים כי אז התגלגלו באופן אחר (יחסיו עם ג’מאל לא היו יחסי־ידידות), כי נכשלו מאמציו לתקן את המצב, וכי הוא מבקשנו שאם בבוא היום נוציא משפט על מהלך העניינים לא נוקיע אותו. סבורני כי הוכחתי כאן נדיבות רבה כלפיו, לא כן?

ושוב תודות, רגשי הוקרה למר אהרנסון, סלאם־עליכּוּם וקידות, ואנו נפרדים כידידים נאמנים.

כאן אני מסיים את פרשת המלחמה הממשלתית כנגד הארבה בטרם יהיה עלי להדגיש ולהסב את תשומת־לבך לכך כי לא פורטו כאן מאמציו של מר אהרנסון במשך תקופה זו: ריצה והתרוצצות, דאגות, קצף, מתיחות עצבים, אחריות כבדה, והחשש, הפחד הקיים בכל רגע, כי כל מאמצינו יוכתרו בכשלון וכי המאמץ הענקי ייהפך לעבודה עקרה בגלל טיפשותם ורצונם הרע של גזע שנידון לכליה ובאי־כוחו הנתעבים.

כשאני כותב את הדו“ח הריני מאריך (מאריך יתר על המידה, לא כן?), ברם בפירושים²⁷ ממין זה יודע אני כי עלי לקצר. מחובתי להיות נאמן לתפקיד המזכיר, ולכן אני מוסר לך דו”ח על סדר זמנו של מנהלי. ברם אשר לאיכות, למתיחות הגבוהה, לקשיים, לתוגה, ולפעמים לצד הטראגי שבמאמץ – זאת אני מניח לכוח־המדמה שלך. בפרק האחרון עמדנו בסוף פברואר, והנה אנו כיום במחצית מאי.

ההרס במושבותינו

אהה! מכאן והלאה לא אוכל לתאר באריכות את העניינים בלי לצאת מגדרי. הפצעים טרם הגלידו. כאשר שב כל אחד מאתנו אל פינתו ידענו מראש מה צפוי לנו. מר אהרנסון הזהירני כי “ריכוזה של ההיאבקות פירושה כשלון בטוח ושלם לכל המקומות המוגנים”. אבל מהיכן נשאב כוח לשבת בחיבוק־ידיים כשהמוות בא לקראתנו? לפחות נצא ונבוא, נתגודד, כדי להשתיק את מצפוננו. ונרחיק מעלינו את סיוט הטירוף. כל מי שראה את התמונה במו־עיניו לא יעז לנסות ולתאר אותה. יהא זה שגעון לקוות כי באמצעות המלים העלובות של כוח־הביטוי נצליח לתת מושג מן השעה האיומה הזו של חיינו.

אהה! מה־צדק מורי ורבי אהרנסון באמרו כי הנביא יואל לבדו ידע לתאר בהשראה־ממרום את תמונת הזוועה הזאת ולהורישה לנצח־נצחים. ועכשיו כשעלי לעשות מאמץ ולחזור אל הימים הדוויים ההם הנני שומע בתוך נפשי פסוק מכתבי־הקודש ובו חרדה ומציאות כשהדברים בוקעים ועולים כפעמון־קבורה: “כגן־עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר־שממה”. כן, נביאי הנערץ שקדם לו, אתה הדובר מתוך מעמקי ההשראה, המיטיב לתת ביטוי לגזע חקלאים חרוצים – סגנונך הקצר אמיתי הוא היום כמו שהיה לפנים, כשצבא־השמד זה חנה על האדמה. וכאז כן היום היתה הארץ גן־עדן לפניו ותופת אחריו.

מה דמות נשַׁווה להם לפורענות זו? האם לגל אדיר? אכן היה זה גל שאין ולעמוד בפניו, גל השובר כל התנגדות. הנשווה אותו ללהבה? אכן, היתה זו להבה בכוח שאון מיליארדים של לסתות טורפות המחקות עד כדי להטעות את רחש גזרי־העץ בתוך האש ובמהירות המסחררת בה נעלם כל חי מתוך ממלכת הצומח. "עם האפשרות הראשונה הם משׂתררים גם על ממלכת החי וכל הנבלות הושמדו במהירות הודות לתאבון־השדים המתקדם, ואילו בכפרים הערביים היו גם כמה מקרים של ילדים שנטרפו. הנשווה אותו לרעש־ארץ? בהסתכלנו בשטחים העצומים והירוקים היינו מהרהרים לרגעים כי אמנם תרעש הארץ.

וגלי האש הירוקה והעצומה הזאת עלו ללא חמלה וללא הפוגה על פני האדמה, ואני שואל את עצמי איך יכולנו לחיות בכפרינו ובמושבותינו בתקופת האימים הזאת של חדשי מאי־יוני 1915. השדות, הגנים, הנטיעות, הכל היה מכוסה לחלוטין מפה ירוקה של רמשי הגיהנום הללו, והם הגיעו לשולחנות, למיטות. לרחובות העיר. בכל מקום היו. במשך השעות הספורות של התנומה, אשר בזרועותיה היינו נופלים באפיסת־כוחות ונרדמים לשעות־מספר, היה הארבה חוזר אלינו בחלום. נוסעים היינו על־פני ים ירוק ורחב־ידיים, נוסעים ומתנועעים. טובעים, יורדים למצולות ונעלמים ונשמדים!

כשמחזה זה, מחזה־השמד, חוזר וקם לנגד עיני, נדמה לי כאילו הייתי עד־ראייה להצגת להטים של קוסם זוועתי ורצחני.

הנה פרדס שעלי עציו זוהרים, נושם בריאות אביבית, כשהכדורים הירוקים והקטנים כבר מכריזים על היבול הקרוב. הנה כרם שהאור כאילו שולח חיוך ירוק ורכרוכי לעליו הצהובים והעליזים. אבל גדודי ההרס התקיפו… וצבעם הירוק, בפלשו לתוך ירק הפריחה של הכרם, לא יתנכר עוד, ורק רישרושם המזמזם נשמע היטב. טירוף תאבונם לבלוע חורק כרעש האש השורפת ובעוד רגע או שנים חוזר האור מבעד לעלים. שיני החורבן עשו בהם שמות. עוד מעט והם ייעלמו כשהענפים הטריים נעלמים בעקבותיהם. ועל הענפים הללו, שעוד לפני זמן קצר היו מכוסים חיים ירוקים, נותר עכשיו רק צבע ירוק מסוג מיוחד, הירוק של הרמשים המחרידים הללו השוקקים להתנפל ולטרוף והמתקדמים הלאה והלאה כדי להעמיק ולהחריב ולהפוך את הכל לים של מוות.

והאדמה, אשר אך תמול־שלשום היתה מכוסה אדרת צל רעננה, האדמה הטובה תמהה איככה זה היתה לפתע־פתאום עצובה ומרוקנת מכל, אפורה ושחורה בהכאיב לה נשיכתה של שמש־הקיץ והיא אף לא תוכל להתגונן מפניה. העצים המסכנים מצהיבים, דמותם מוות והם ניצבים ללא צניעות בערוות מערומיהם ומיליוני הענפים כמו מושיטים מומיהם בלהט השמש, הבוערת ומשמידה את שארית לשדם. קם בך רצון לברוח למרחקים ולא לראות בעָניים המשווע לעזרה.

לפנים היתה רוח קרה נושבת בעפאים, והיה בה ברוח הזאת מלטיפת הלילה. ואולם כיום שוב אין עפאים לרוח למען תוכל להשכּינם בחיקה. היא אילמת, ובכנפיה תביא ריחות המעבירים צמרמורת בגופך. ריח הבושׂם החריף של תפוחי־הזהב שנשרו, ריח הגפנים שהחמיץ, הגפנים שנזמרו קודם זמנן, ריח הדם של העצים אשר הוקז דמם והם גוועים, ונוסף על כל אלה הריח המגעיל של המוני ההרסנים המוטלים בכל מקום בלגיונות דחוסים בצפּוֹתם לבוקר־המחרת למען יחזרו להתנפל.

באור הירח הקיצי, בעונת הקיץ המקסים שלנו, כשהחיים רוטטים, שוב לא היו מתגלים לעיִן הכּרמים אשר בצדי הדרכים ואילו הפרדסים נראו כמו שורות־שורות של מטאטאים מגוחכים, ועצי־השקד היו באור־ירח זה כמו עצי־תפוח מתחת למעטה שלג, אי־שם בצפון.

מדי־בוקר היה נוסף קרבן להרס ולדלוּת, ולמחרת היה מגיע תורו של השכן ואחר־כך של שכנו של השכן וכך היו עוברים כולם, וסך־הכל של ההרס הפרטי היה מצטרף לחורבן אחד של הכפר כולו, ואחר־כך של הכפרים כולם. ולבסוף נותר רק חורבן אחד גדול. ואז חזר השקט כשהכל מוטל מת, ועוד אין עוד מה לכרסם ולהשמיד.

ששה שבועות היו מספיקים לגל ההרס להחריב ולהשמיד עמל קשה שבמשך ששה דורות גדל והקים דור של חלוצים קנאים ועושי־נפלאות.

*

אהה, כפרינו היקרים באותם ימים של מאבק טראגי! קרקע־אבות יקרה לי! מוגפים החלונות והדלתות נעולות, בחצרות וברחובות אין נפש חיה, כי הכל יצאו אל השדות והתיצבו במערכה; גברים, נשים, זקנים ונערים, אפילו בעלי־מום, אפילו הטף… מעלות השחר ועד לשקיעת השמש, ללא הפוגות, ימים על ימים עמדנו במערכה כאשר עם שעת לילה משתררת במקום דממת־מוות. רצוצים מעייפות, נואשים לנוכח מאמצי־השווא היינו מתלחשים, וצרודים כמו בחדרו של חולה. הנערות שהיינו פוגשים בדרכנו היו משולהבות־פנים, ידיהן מחוּצות אחרי עמדן שבועות על שבועות בשמש ובאבק, והבחורים היו קודרים, לאים. בכּל – עיניים נוגות, לוהטות.

והלא היו בתוכנו אנשים אשר הירהרו: “מסכנים! כל היגיעה הזאת, כל המאמצים הללו, אין הם כי אם כהתאמצות הילד המנפח את לחייו הקטנות ומעייף ריאותיו הרפות בבקשו לנשוף ברוח פיו נגד הסופה…” אך בלב מי יקום עוד עוז לומר ברגעים אלה: חידלו מהיאבקותכם… לשווא כל עמלכם!

לא, אין אנו ערבים, לא! בנים הננו לגזע לוחמים ואין אנו פאטאליסטים רקובים. לא תמיד נלחם האדם כדי לנצח… נלחם הוא בעיקר למען הילחם.

קרקע־אבות יקרה… בלב אלה שראוה בימי ההיאבקות הנואשה התגברה אהבתם וכיום בטוחים הם (אם, חלילה, הטילו תחילה ספק בכך!) כי לאורך־ימים תחיה. כי היא חיה וזכותה לחיות, ועל כן חיה תחיה.

*

והמחזות המכאיבים של אותם ימים נוגים קמים ועומדים שוב לנגד עיני כתמונות חזון רחוק אך כה בהיר וכה מעציב.

שמש יוני שוקעת בכסוֹתה בארגמן את הים, את הגבעה, בשלחה זהרורי־פלדה אל הצורים האפורים ואורות מאדימים אל עלי העצים. ועל הערימה הירוקה, ערימת הארבה, התלקחו לרגעים ויכסוה בבואות שותתות כמו כתמי דם קרוש! גם הוא, חיל־הארבה, מתכונן לפרוש למנוחת הלילה לאחר העמל הרב. רק הישיש²⁸ רק הוא אינו רוצה ללכת מפה. הוא צופה בעקשנות אל המלאכה שנעשתה כאן. העלם, בנוֹ, אומר למשכו מזה, אך מה הם מבינים, הצעירים, בתוגות הללו?! אהה, אמנם כן! הארבה היה מהיר יותר מאתנו! שלושים־ושתים שנות עמל ומאמצים עליונים. מלחמה בצוּר, מלחמה בסלעי אדמת־בוּר, מלחמת־יחיד זו בה מתגלה אצילות אנוש, אצילות־אמת – כך היתה מלחמתו אשר בה הצטיין ואשר ממנה באה לו השיבה שזרקה בשערו. אהה, צדקת הגורל! הוא יודע כל סלע, כי אלף פעמים ואחת ניענע וטילטל אותו בהעלותו נוֹי של חיים על שְׁחין־אבניו. כל עץ הוא יודע, כל עץ הוא מכיר. אוהב הוא את עציו! הוא מכיר להם טובה על אשר ביקשו את טיפולו ואת אהבתו. אהה, מה־לאט יצמחו וינבטו אותם חיים גדולים מתוך האדמות אשר דורות על דורות נועדו למוות. איזו אימה ואיזה ייסורים, איזה מדורי־גיהנום היו מנת־חלקם של האנשים אשר ביקשו להפוך אדמה צחיחה לגני־עדן! אכן, את הנס הזה הוא עשה. הוא יצר את המציאות הממשית של האמונה והתקוה ולא חשב כי יקר מדי היה המחיר אשר שילם – 32 שנות עבודת־אדמה. עכשיו הוא צופה אל עצי־הזית הערומים, אל הגפנים החרבות! האדמה משׂתרעת ערומה, מקורצפת, לאחר שעבר כאן חיל החורבן ופני הסלעים המגוּלים משתאים כמו מקניטים ומכריזים על נצחיותם.

להתחיל מחדש? אהה, חבלי־לידה אלה מכאוביהם קשים ויש צורך באומץ־נעורים, בבטחון של אורך־ימים, למען החל הכל מבראשית. איחרנו את המועד! – הישיש מסתכל בהבעה המוחשית של האמונה, של התקוה, של המאמץ אשר עלו כאן בלהבות. והוא רואה את הממשוּת של חייו הנקפדים ולפתע, כמו אל מול הגופה המתה של הילד היקר אשר לא יבוא שני תחתיו, פורץ הישיש בבכי.

כך אירע גם באותה מושבה²⁹ אשר 1,500 נפשותיה עמדו בה במשך שני חדשים במערכה ללא לאות ונלחמו ללא כל תקוה. ולא היה שם גם אחד אשר לא נצרד קולו ולא אפסו כוחותיו בהגיע האסון למרום־שיאו והמושבה עוררה את הערצת האיש אשר לא בנקל הביע הערצה לנוכח פעולה ואשר לעתים רחוקות שמעתי דברי־התפעלות מפיו – הוא אהרן אהרנסון. במושבה אחרת,³⁰ אשר לרשותה עמדו אמצעי־מלחמה רבים ועשירים, נלחמו האנשים בעת־ובעונה־אחת בעזרת המכשיר הקפריסאי על־ידי הבערת דליקות, ע"י תבלילי סבון, תמיסות קמח במים, ותוך כדי שימוש בצינורות המים העוברים בפרדסים לשם “שטיפה” של חגבי הארבה אל מעבר התעלות והטבעתם במים העכורים. התלמידים והתלמידות של בתי־הספר עבדו תחת פקודת מורי־ההתעמלות שלהם ודמו לגדודי־צבא במערכה. לא אוסיף דבר על מושבות השומרון שלנו – ובעיקר על זכרון־יעקב – פן אהיה יותר מדי כנוגע־בדבר. בכל מקום נעשו מאמצים נואשים. והחסכונות האחרונים במרץ ובזהב הוטלו לתוך הכבשן. הסכומים שהוציאו המושבות (על המלחמה בארבה) מסתכמים ב־40, 60 ומאה אלף פראנק. אני מעריך ב־250 עד 300 אלף פראנק את הסכום שהוצא במושבותינו לצרכי המלחמה הזאת.

וכל זאת בכדי לנחול מפלה…

*

ואני נזכר מעשה שאירע בביתי.

גלי הארבה כיסו את פרדסנו זה היום השלישי ועציו יקדו כלפידים. ברור היה לי כי כל מאמץ הוא למותר וציויתי לחדול מן ההיאבקות – מוטב לומר: מן המשחק הילדותי – כשכל אחד עושה את שלו, כמדומה, ואילו הארבה בטוח בנצחונו.

אחד הפועלים, כושי, הסתלק מן החבורה. היה זה ישיש – אולי בן 80 – ששערות ראשו וזקנו שיבה. עבד יצא לאוויר העולם ואחר־כך קוֹרא לו דרור ושולח לחפשי. רוב שנותיו עבד בפרדסי יפו ואת העדירה הראשונה בפרדסנו עדר המעדר שלו. הוא נקשר אלינו – ונשאר בתוכנו. עכשיו הטיח כלפי: “אתה, אדוני, לא טיפחת את כל אלה בידיך ממש, לכן לבך קל עליך… אני ראיתי את העצים בלידתם ובגידולם… על כן אחת החלטתי להילחם עד הסוף”.

“טוב, אבו־עבדאללה, המשך בלעדי”.

ואני קופץ על סוסי ודוהר משם והלאה.

למחרת, בצהריים, הוא נכנס לבית ומהלך כגנב, בצדי הכתלים, ואני קורא לו וחפץ לדעת מדוע השכים כל־כך לשוב הביתה. הוא אינו עונה.

לעת ערב בא לבקש את המגיע לו. הוא בכה ואמר כי עליו ללכת מזה. הוא אמר כי אהב את אדוניו אבל עיניו לא תוכלנה “לראות במוות הזה”… הוא יחזור כעבור זמן, כאשר העלים ישובו ויצמחו, בחדשי ההשקאה. עכשיו אין הוא יכול… אמנם כבר ראה בחייו שלוש הסתערויות של ארבה, אבל הן לא היו כי אם מעשה־ילדות. עדת זבובים ברוח.

מדוע הננו הנפגעים העיקריים

הצד הטיפשי והאכזרי שבדבר הוא שאנו היהודים כמעט לבדנו סבלנו מן המצב. הסיבה פשוטה: הואילי לעיין שוב בהסברים שהמצאתי לך למען הבהיר לך את דבר ההחרמות וההפקעות הבזויות והיוצאות־מגדר־הרגיל שניתכו עלינו מטעם הממשלה העותומאנית. אפשר לקבוע זאת כיסוד פשוט וברור: “מכה כי תרד על האדמה והיה זה אשר הירבה לאגור הוא אשר יידרש לשאת בעיקר הנזק”.

והדברים נכונים ומתאימים באותה מידה ביחס לפגעים שמידי שמיים כמו אלה שירדו עלינו כביחס להתעללות מידי אדם כאשר התוקף בידיו.

דרך פעולתם של התורכים הלא היא כדרך פעולתו של הארבה. מושבותינו הן (לעתים קרובות מאד) כנאות־ירק בלב מדבר.³¹ הארבה מריח את ריח הירק ממרחק עשרות ומאות קילומטרים. מצד שני, בשדות־הבור הנרחבים ובכפרים הערביים, ששום דבר לא נעשה בהם להכחיד את הביצים שהוטלו, נבקעים רבבות זחלים. מיד עם כלוֹתם את יבול הקיץ, הן לא ייפלא אם יבחרו המונים רעבים אלה במרכזי המטעים שלנו למטרה אשר אותה יתקיפו בזעם פעם בפעם.

אנו היינו מגן לאויבינו

וכאילו חפצה ההשגחה האירונית להעמידנו במבחן הכי קשה, הנה אירע מעשה לא־ייאמן שבעיני הדיוטות היה כמעשה־נסים ואף־על־פי־כן מתקבל על הדעת: פרדסי הערבים בדרומה ובמזרחה של יפו ופרדסי המושבה הגרמנית שרונה (שכונה ממזרח ליפו) לא ניזוקו. עובדה זו עוררה את הנבערים לתת בשיר קולם ולפאר את אלוהי וילהלם ומוחמד המענישים את היהודים ואילו מן המאמינים הם חוסכים צרות. לא היה חסר הרבה כדי שמפקד הז’נדארמריה הבליעל יכריז בפקודת־יום מיוחדת כי הוא עצמו “קדוש” ויודיע כי רק הודות לו יצאה העיר מכלל סכנה.

למען האמת, יש לזה הסבר גיאוגרפי הרבה יותר פשוט והרבה יותר הגיוני: יפו מוגנת בפני התקפות הארבה ע"י אזור־מגן של מבצרים יהודיים. למעשה התקדם הארבה ועלה על יפו משני עברים: דרום ומזרח. בצאתו מקו באר־שבע–עזה היה הארבה משתהה שבועיים בדרך אילולא פגש חיים על דרכו, וכך היה מגיע ליפו רעב מאד. במקרה זה היה מכחיד בהתקפת־שיניים אכזרית את הצומח, אולם הגורל רצה שבדרכו יפגוש הארבה בגדרה, עקרון, רחובות, ואדי־חנין, נס־ציונה, באר־יעקב, ראשון־לציון (בסך־הכל כעשרים־וחמישה אלף דונם מטעים). המסע ארך אפוא חדשיים־ימים והאַרבּה אכל כנפשו שׂבעוֹ, כטרף ממש, השמין והגיע כבד־תנועה מאד ליפו לאחר שבחלקו הגדול נכחד בדרך ע“י היהודים שנלחמו בו. הארבה שהגיע ממזרח נאלץ לעבור את פתח־תקוה (כ־15–12 אלף דונם מטעים). הארבה החריב את פתח־תקוה – אבל נכחד גם הוא. אילו היה צורך להוכיח משהו למתרברבים כי אז די היה להובילם לפרדסים אשר בצפונה של יפו, שלמרות היותם מוגנים ע”י הנהר התנפלו עליהם עדות הארבּה שעברו את הנהר בשחייה והכחידו את הפרדסים האלה. וצידון, שהיא המרכז השני של הפרדסים הערביים, גם היא נחרבה לעינינו.

קיצור הסיבות שהביאו לכשלון המלחמה בארבה

לא פה המקום ולא עלי ניטל לומר פה מה הן תקוותינו לעתיד בקשר לסכנת הארבה הנשקפת לנו. כאשר ישוב השקט על מכונו תפנה תחנת־הנסיונות לכל השותפים בפעולה וכבר מעתה נוכל לקוות כי החמרים המקובצים יאירו ויבהירו את צרכי האסטרטגיה לעתיד לבוא, אשר תקוותי היא כי יהיה רחוק מאתנו במאד.

חפץ אני רק להזכיר פה את המכשולים הקבועים והחולפים אשר בשנת 1915 עזרו לאויב ושמו את מאמצינו לאל.

1. סיבות גיאוגרפיות

כדי להורות על נקודות־התורפה באשר לארבה יש צורך לחלק את הארץ לארבעה חלקים לאורך, בהקבלה לים.

א. רצועת־החוף, שם מוצא הארבה לצרכי הטלת הביצים את החולות ואת גדות הביצות.

ב. שלשלת הרי יהודה, גוש הכרמל, נפתלי, שם אפשר להטיל בנקל את הביצים בעמקים ובנקבּובי הסלעים אשר בגושים הצחיחים.

ג. עמק־הירדן וסביבות ים־המלח, חבל־ארץ בו החורף כמוהו כקיץ ואילו הקיץ הוא גיהנום, עשיר בבִצות־מלח ובאדמות חמות ולחות.

אדמה זו היא אידיאלית להטלת הביצים. הביצים מחוממות די־הצורך, מוצאות לחות מספקת וממהרות להתבקע, וכך ראינו זחלים בעמק־הירדן ובדרום ים־המלח מראשית חודש אפריל.

ד. רמות מואב ועמון, המתאימות להטלה עוד יותר מן ההרים בגלל הבּקעות העמוקות ומקומן המבוּדל לחלוטין.

והנה, כל נקודות־התורפה האלו מתאימות להטלה והן שוממות, והמסקנה היא כי מה שחייב להיות הכי מוגן הוא למעשה הפחות מוגן.

2. סיבות שאין עליהן שליטה

המלחמה וההסגר מנעו כניסת חמרים ומכשירים שהיו דרושים בהכרח למלחמה, כפי שכבר הסברתי לעיל.

3. סיבות שבגיאוגרפיה אנושית

פיזור האוכלוסיה, שהיא בלתי־צפופה לחלוטין ומחולקת באופן כה בלתי־שווה, גם הוא מן הסיבות לכשלון המלחמה.

4. סיבות שבגיאוגרפיה כלכלית

גם אם היו לנו החמרים והמכשירים והאנשים כדי להשתמש בהם בזמן הנכון ובמקום הנכון הרי היינו זקוקים בנוסף על כך גם לצרכי תחבורה, פסי־רכבת או כבישים לקשר טלגרף וטלפון, והללו חסרו לנו לחלוטין.

5. סיבות של אתיקה וסיבות אתנוגרפיות

בעיני, אי־אפשר להפריד בין שני סוגי הסיבות האלה: האתנוגרפיה, זאת אומרת הפגנת סך־הכל של פעילותו של עם, נובעת באופן ישר מן האתיקה שלו, מן הצורה המוסרית, או הבלתי־מוסרית, שלפיה הוא משקיף על החיים, על המשפחה, על העבודה, על הרכוש ועל התוצרת – ביחסן למוסלמים, למוֹתר הוא להגדיר את הדבר. אגב, כשאני לעצמי יש לי דעות קבועות כמסמרות, ואני אומר אפוא באשר למוסלמים:

החיים: הנאת־בשרים ללא גבול, שבעולם הבא (אינשאללה!) תימשך כפולה־ומכופלת (אינשאללה!).

המשפחה: תוצאה (שנרשמה כחוק) מכל אשר נענש וזכה לבוז מטעם הזולת.

העבודה: עונש שצריך להשלים עמו למען גזול מן השכר את אשר חמדת בלבך. דת שלא דאגה ליום־מנוחה בשבוע לאחר שהופיעו משה וישו (אף כי השתדלה לגנוב משניהם) היא דתם של נרפים. המושגים “עבודה” ו“מנוחה” צמודים זה לזה.

הרכוש: נכסים שרק “המאמינים האמיתיים” זכּאים ליהנות מהם ושהכּופרים מחבלים בהם. הם מוכנים בכל עת לקבל אותם אפויים וארוזים. בין מוסלמים הנכסים מוגנים, אולם כאשר אך תתרופף השמירה יוולד הצורך לגנוב.

התוצרת: המצאה שׂטנית ובלתי־מובנת של הכופרים, כי למאמינים הן דואג אללה – או שבעזרתו ובעזרת הגניבה הם דואגים לעצמם.

מה תימה אפוא שגזע כזה ממאן לזוז לא רק כאשר הארבה אוכל את יבולו אלא גם כאשר יתר נכסיו – חמורים, נשים וילדים – יישמדו גם הם. ולגזע הזה ניתנת ב־1915 הזכות להחזיק בארץ הקדושה…

6. סיבות אדמיניסטרטיביות וסוציאליות

רק ממשלה היתה מסוגלת לפעול נגד רוב הסיבות אשר מניתי. אולם כל עם זוכה לממשלה שהוא ראוי לה, וגזע רקוב זוכה למנגנון לא־יצלח. הן ראינו אותם ב“פעולתם”.

אולם לעתיד לבוא?

מכיון שלא קשה לנחש את בואו של הארבה (לא יותר מאשר את בוא הברד או הברק), הנה אפשר להתבסס רק על תוצאות רטרוספקטיביות. במשך מאה שנים אירעו שלוש פלישות, האחרונה שבהן (לא חמוּרה) לפני 40 שנה. ואולם חמורה כמו זאת שבאה עלינו עכשיו לא ידענו מאז יואל הנביא.

הפעם לא סבלנו נזקים רבים מבעלי־הכנף. המבוגרים גרמו נזק קל, הצעירים מתו ממגיפה בשומרון, וכאשר אך צמחו לה כנפיה לנקבה מיד עפה ליהודה ולא שבה עוד הגלילה. אבל כנגד הזחל (ללא כנף) נילחם וננחל נצחון – מקומי – אם במקרה יופיע שוב, לאסוננו; לשם כך נחוץ שימי־החירום יחלפו והנסיון אשר רכשנו יהיה לנו לתועלת.

באשר ליתר, אתחיל מן הסוף: אני מקווה שבפלישה הבאה לא יהיה עוד זכר לגורם שבסעיף 6 והתורכים יהיו רחוקים אז מאד מארץ־ישראל. יהיה לנו אפוא יישוב גדול יותר, כבישים, מסילות־ברזל, דואר, טלפון וטלגרף, משטרה מוצלחת, ופחות אדמות בידי המוסלמים.

מספר כפול עשרה של יהודים יתגבר עשר פעמים יותר על פלישת ארבה גדולה 10 פעמים יותר.

סקירה על הקציר. נזקים וחורבן שגרם הארבה

בטרם אעבור לפרק חדש ואחדל מענייני ההרס שנגרם לנו, כתוצאה מן האסונות השונים שבאו עלינו, אשתדל למסור, בסעיפים אחדים, אם לא את המספרים המפורטים – החומר הסטטיסטי חסר לי פה, לצערי – הנה לפחות סקירה כללית על היבולים של שנת 1915 בא“י ועל מידת הנזקים המידיים במיעוטם, או, ליתר־דיוק, מהו הסכום המינימלי וההכרחי שנחוץ להתישבות היהודית בא”י לבל תחרב במשבר העובר עליה.

בחודש מאי העריך מר אהרנסון את ההפסדים בקירוב בסך של 12–10 מיליון פרנקים. מר אהרנסון (זאת אני יודע מן הנסיון) טועה בהערכה רק לעתים רחוקות. יותר מדי נהירים לו יסודות הבעיה משיִטעה טעות של ממש. אני סבור אפילו (בכל הכבוד וההסתייגות) כי מכיון שהערכה זו נעשתה בחודש מאי אפשר לומר בביטחה כי הערכה יותר מעמיקה, שתביא בחשבון את כל הגורמים שהערכה מוקדמת מתעלמת מהם בהכרח, תוכיח כי הסכום האמור לעיל הוא פחות מריאלי.

הנה גם כמה פרטים שלידם אביא (בסוגריים) את הסכומים המשוערים של הפסדי ההתישבות היהודית.

תבואות

בחורף

חיטה

כבר דיברתי על הסיבות שהפריעו והזיקו לקציר שלנו. הארבה ובעיקר הבצורת הכריתו את תבואתנו. חום במידה מוגזמת ולחוּת במידה בלתי־מספיקה הפכו את התבואה לקש, הקציר עלוב באיכותו ומיאֵש בכמותו. אם נקח לנו כיסוד להערכה את מיטב שדות השומרון, נמצא כי השנה הגענו בדוחק לשלושים עד ארבעים אחוז מן היבול של שנה ממוצעת.

שעורה

ממגורת החציר הגדולה שלנו הוא חבל הדרום (מחוז עזה). והנה, דווקא חלק זה של הארץ הוא היבש ביותר, ולכן אין תימה כי בשנת־בצורת הדרום נפגע יותר מכל מקום אחר והקציר פה אפסי. באשר ליתר חלקי הארץ, מסוּפקני אם מצויים שם 50% מן המספוא הדרוש לכלכּלת כל המקנה הקיים, וזאת אם לא יתערב השלטון הצבאי… האימפורט מן הצפון (מַרסין וסביבתה) אינו בא עוד בחשבון בגלל קשיי התחבורה.

שיבולת־שועל

כאן היה הקציר כתיקנו, אך לגודל הצער הצטמצם גידול זה באזורים מועטים ולא היה לו ערך עוד בתמונה הכללית.

פוּל

נשמד כליל כמעט ע"י החמסינים והארבה.

בקיץ

תבואות־הקיץ ירדו לטמיון כי נכחדו על־ידי הארבה. אבל הבה נפרט:

שומשמין

יבול אפסי למעשה.

דורה

לכל היותר, עשרה עד חמישה־עשר אחוז מן היבול של ימים כתיקנם, אם להביא בחשבון את הזרעים הנחוצים למזרע השנה הבאה. למעשה אין אפשרות כזאת.

אפונה

אין זרעים במידה מספקת לשם זריעת השטחים העומדים לרשותה בימים כתיקנם.

תירס

אפס.

אינני מדבר על גידולים צדדיים (בעיקר אבטיחים) התלויים באקספורט, שנעשה בלתי־אפשרי, ואשר חשיבותם מסחרית ולא מזונית.

בכוונה־תחילה לא הבאתי מספרים בקשר להפסדים שתבאנה התבואות. לא די שקשה להעלות מספרים אלה אלא גם אי־אפשר לבטא הפסדים אלה באופן מספרי. הם עלולים לגרום את התוצאות הכי חמורות, אם לא להביא לאסון.

ואמנם:

חיטה

א"י היא ארץ המרבה לאכול לחם. אפשר לומר שתושבי הכפרים נזונים רק מלחם, שמן וירקות. הארץ מיצרת בקירוב מה שהיא צריכה. והנה, הואיל ומצד אחד אין אפשרות לאימפורט, ומצד שני לפחות 60% מן היבול ירדו לטמיון, הרי אפשר לומר כמעט בביטחה שעם צאת שנה זו, 1915. או לכל המאוחר בראשית 1916, לא יהיה עוד זכר לחיטה. עוד לפני התאריך הנקוב, הודות למפקיעי־השערים, יאמיר מחיר החיטה במאד מאד בו־בזמן שרוב התושבים תקצר ידם לשלם מחירים כה גבוהים.

דורה

בשנות הבצורת נזונים הערבים מלחם עשוי דוּרה. רק מאז הגיעו היהודים לפלשתינה, והודות לנוחיות ולאורך־החיים החדש שהביאה השכנות הזאת אצל הפלחים המוסלמים, חדר גם אליהם השימוש בחיטה והיא תופסת את מקומה של הדורה. וכבר אמרתי לעיל שהיבול היה אפסי והמעמד הנחות של התושבים (בעיקר אלה שאין להם אדמות והם עובדים כפועלים שכירי־יום) יהיה שרוי בדלות מוחלטת.

שומשמין

שמן־השומשמין גם הוא נדרש כשמן־הזית – אם לא יותר. השנה לא יהיה לו זכר. להלן ניוכח כי מצב שמן־הזית אינו טוב מזה. היוצא מזה שלאחר הקמח יחסר גם מקור־השמן היחיד שבארץ.

במצב זה לא תחול תמורה יסודית אלא אם יבוא מאורע נחרץ לחלץ את הארץ, לפתוח לפניה את השערים לשם מגע עם החוץ ולהשליט בה סדר ובטחון. ואולם במצב הנוכחי אין לחזות מאורע רצוי ומועיל כזה. יש אפוא להביא בחשבון גם זאת: כי בהיות המושבות היהודיות מחוסרות אמצעים להמשיך בעבודות תהיינה נאלצות לשלח מספר רב של פועלים ערביים לבתיהם. וכך יהיו מאות, אולי אלפים, מבין שכנינו הקרובים, שהורגלו זה עשרות־בשנים לעבודה ולהכנסות סדירות, שרויים במצוקה. מאז ומעולם היתה המצוקה יועץ רע, בעיקר לגזע השׂשׂ להטות אוזן ליועצים רעים.

אם יוסיפו ענייניה של תורכיה להתנהל בצורה בה הם מתנהלים כיום תשתרר בתחילת 1916 אנארכיה גמורה, ואפילו השלטון בעל הכוונות הכי רצויות יהיה חסר־אונים.

מטעים

אני עובר למטעים, לפי סדר החשיבות, ועד כמה שאפשר אציין את ההפסדים המשוערים:

פרדסים

התוצרת הכללית של פרדסי היהודים מגיעה ל־550 עד 660 אלף תיבות (יפו) לערך. אנו נחשב לפי מינימום של 500 אלף. נהוג היה לחשב שפתח־תקוה לבדה מוציאה 400 אלף תיבות. באשר למחירים בשוק־המכירה, גם פה נקח מינימום ונחשב מחיר ברוטו מנמל יפו: שלושה פראנקים. מצד שני, ולמען הוציא ספק ביחס למספרים, נקח בחשבון רק את הפרדסים הקיימים ונתעלם מן הפרדסים שלא הגיעו עדיין ליבול מקסימלי כמו גם מן הפרדסים הצעירים ביותר. מצד שני, יש לחשב לפי שלש שנים: שנת מלחמה, שנת ארבה, שנת השבחת העץ. היוצא לנו אפוא:

למעשה אנו מקבלים – או נקבל – את המספרים האלה:

³²

זאת־אומרת הפסד כללי של הפרדסים לשנות 1917–1914:

3,506,250 פר' = 993,750 פר’– 4,500,000 פר'

כרמים

התוצרת הכללית של הכרם הארצישראלי היא בסך 400,000 פר'. אנו נחשב כלעיל:

למעשה:

1. בעונת 1914 הפסידה זכרון־יעקב, בגלל הברד, כ־40,000 פר' ענבים. להפסד מקומי זה לא היתה חשיבות, ואולם כשבשנה שלאחריה בא הארבה עלה ההפסד ונרשם בסך 360,000 פר'.

2. בשנת 1915 לא התנהל בציר בארץ־ישראל, וההפסד הוא מוחלט.

3. הגפן חזרה והפריחה עלים, אבל היתה זו פריחה עקרה לאחר מכת הארבה. בהתאמצות הניבו הגפנים שני יבולים בשנה אחת וכתוצאה מכך יש לצפות לעייפות רבה. כמו כן יהא צורך בקרבנות בזמירת העונה הבאה, כדי להשיב לגפן את צורתה הטבעית שנפגמה בגלל מכת הארבה. אין מקום אפוא לקוות שבציר 1916 יתן יותר מ־50% מן הבציר של ימים כתיקנם, זאת אומרת 200,000 פר'.

סך־הכל של התוצרת המשוערת לעונות 1914/15/16: 560,000 פר'.

640,000=560,000–1,200,000

ז"א: הפסד כללי לכרמים לשנות 1914/15/16: 640,000 פר'.

באשר לענייני הכרמים, פה המקום להערה מסחרית: מכירת יינותינו מנוהלת על־ידי “אגודת הכורמים”, שחבריהם הם בעלי הכרמים עצמם. והנה:

1. יבול 1914 מסוגר במרתפי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בלי יכולת להוציאו לשוק: בימים כה קשים הרכוש מוקפא ובתי־המסחר ספק אם יוכלו לכבד את דרישות הלקוחות אשר הושגו במאמצים כה רבים ובמשך שנים.

2. סחורה של שנת 1915 אין בנמצא, גם אם תסתיים המלחמה והנמלים ייפתחו לתנועה והזמנות תגענה בזו אחר זו. אין לתאר מצב זה במספרים, אבל הוא עלול להביא תוצאות חמורות לחלק גדול של היישוב הכפרי שלנו.

שקדים

סך־הכל של תוצרת השקדים נאמר ב־400,000 פר' בקירוב העונה. נחשב־נא אפוא בשלוש העונות 1914/15/16: 1,200,000 פר'.

1. בשנת 1914, בגלל מכירה בהפסד של 100,000 פר‘, היתרה: 300,000 פר’.

2. בשנת 1915 הפסד בעקבות הארבה, לפחות 60%: 120,000=180,000–300,000

אבל בגלל איכותה הירודה של הסחורה תחול עליה ירידת מחיר ב־1/3: 80,000=120,000x2:3

3. כרמי־השקדים הישנים יחליפו כוח במהרה ואפשר לקוות בשנת 1916 ל־80% של יבול רגיל, דהיינו 240,000.

סך־הכל פרי לעונות 1914/15/16: 620,000 פר‘. 580,000=620,000–1,200,000 פר’. זאת אומרת הפסד כללי לשקדים בשנות 1914/15/16: 580,000 פר'

התוצרת הכללית של מטעי הזיתים שלנו מגיעה ל־80,000 פראנק בערך, בזמנים כתיקנם:

למעשה לא הותיר הארבה:

יוצא מזה הפסד כולל למטעי הזיתים לשנות 1915–1916 בסך 108,000=52,000–160,000 פר'

נוסף על כך יש מקום להערות הבאות בקשר למטעי הזיתים:

1. ההפסד בשטח הזיתים יהא ניכר במאד, יען כי כתוצאה ממנו יחסר השמן שהוא, כידוע, צורך־אוכל אשר לו חשיבות ראשונה במעלה.

2. הזית הוא עץ אשר בקושי יחדש את כוחותיו, ומטעי הזיתים שלנו יסבלו עוד שנים רבות מנזקי הארבה.

הפסדים מוחלטים

כאן חישבתי רק את הפסדי ההכנסה, אבל היו גם הפסדים מוחלטים, הפסדי מקרקעין, ולא ייתכן לאמוד אותם במספרים בסקירה זו שמן ההכרח הוא שתהיה שטחית. אף־על־פי־כן יש צורך בכמה ציונים:

1. הפרדסים יצאו ממשבר זה בהפסד של קרוב ל־10% מעציהם.

2. הכרמים, בהפסד של לפחות 5% (כרמים צעירים וקשישים).

3. מטעי־השקד:

  א) עצים קשישים לא ישאו בהפסד.

  ב) הפסד 30%–25% של הרכבות בנות שנתיים.

  ג) הפסד 60%–50% לפחות מהרכבות בנות שנה אחת.

כדאי לציין שביהודה (בעיקר בראשון־לציון) רב הוא מספר המטעים הצעירים וההפסד שם גדול.

יש להביא בחשבון גם את העובדה שכל ההפסדים הללו אינם מקומיים אלא פזורים ביחס שווה כמעט על־פני כל השטח הנטוע. ואולם הוצאות הטיפול וההשגחה שתהיינה כרוכות בהבראת המטעים לא תפחתנה אלא תישארנה כמו שהן, ומחמת ההפסדים האלה תפחתנה ההכנסות. ובכן יש לומר שכל מאמץ מצד יחיד ינסה למלא את החרב, אם אך יהיו לנו האמצעים לכך. במלים אחרות: יהיו אלה דמי טיפול נוספים.

בלי להביא בחשבון את ההפסדים המוחלטים, מתקבל אפוא המספר דלהלן כסה"כ של ההפסדים:

במספרים עגולים: חמישה מיליון פראנק.

אפשר היה להעיר כי סך־הכל זה כולל גם את הסכום הנזקף לחסכונות השנתיים ולהרחבתם או להשבחתם של נכסי דלא ניידי, שבימי משבר אינם קיימים עוד.

נכון הדבר, אלא שלבד מן העובדה שאחוז ה“מותרות” הוא קטן מאד הנה לא הבאנו בחשבון:

1. את החוב היסודי, את המשכנתא, את הריבית. כל זה גדל והולך בתוך המלחמה והמשברים הרבים. כאשר תשוֹך הסערה והחיים ישובו לקדמותם נעמוד שוב בפני כל ההתחייבויות, המסים ויתרת הנטל שיכבד ושיהיה עלינו לעמוד בו. גם ה“אשראי” תובע את שלו. אלה שלא פרעו אותו היום יפרעו אותו כפליים מחר.

2. ההפסדים בתבואות הם המורגשים מיד, כי המדוּבּר בלחם־חוקנו, וכאן אין עוד שאלה של רווחים, יותר ריוח או פחות ריוח, אולם שנת בצורת אחת כי תבוא ואחריה מניעת העבודה ע"י הממשלה, הלא בשביל אחדים מאתנו זוהי שאלה של “להיות או לחדול”.

3. וכן גם את העובדה שהגיוס בתורכיה והמלחמה בארבה עלו למושבותינו עד חודש אוגוסט שנת 1915 בסך לפחות 500 אלף פראנק.

ואם גם נסע כבר הארבה מזה הנה לא נוכל, אהה, לערוך עוד את מאזנו של המחבל הגדול מכולם, השֵׁד אשר לא יידע שׂבעה: הממשלה העותומאנית על סף אבדנה. 

*

אני מסכם, אפוא, והדברים הם טראגיים:

ההתישבות היהודית בא"י, שאדמונד דה־רוטשילד הגדול הביע לה את אמונו והעניק לה אשראי של מאות־מיליונים, שאלפי חלוצים נתנו את אהבתם ודמם על מזבחה, שכל האומה היהודית תכיר ותודה – אולי בקרוב – שהיא היתה הגרעין של הפיצוי לעוול הקדום והמחריד ביותר של האנושיות.

התישבות זו זקוקה לחמישה עד ששה מיליונים פראנקים – מענק עלוב – לבל תרד לטמיון, או לפחות לבל תוּכּה ותחלה במחלה מסוכנת. ההתישבות התגברה על מכת הארבה – מבחן וסמל – ואם לא יעזבוה לנפשה תשמור על האמונה והתקוה כי תתגבר על התורכים.

הכסף הזה (או, לפחות, חלק רב ממנו) צריך להיכנס לא"י בהקדם האפשרי ביותר כדי לקדם פני צרה חדשה העלולה לבוא.

שום קיבוץ יהודי, שום אישיות מן הארצות הלוחמות, לא יוכלו להמציא את הסכומים הללו.

אבל יושבי א"י, המאמינים כי המה לוחמים למען שלמות המדינה ותקוותיה הנעלות, אלה מרגישים כי חזקים הם. המאמין, אך באמונתו יחזק. הם יודעים כי אחים להם בארצות נייטרליות ועשירות (לפי היחס), הם מאמינים ויודעים כי אמונתם זו היא השקעה טובה.

בתחנת־הנסיונות

מרץ

תקלות אטמוספריות

סיימתי בפרק קודם את דברי על חודש פברואר בהערה על הפגעים האטמוספריים. עכשיו אנו יודעים איך לנהוג בהם. הגשמים האחרונים ירדו בימים האחרונים (27,28) של חודש מרץ. בחדרה נרשמו לכל היותר 35 ס''מ ובעתלית, בה הגשמים מרובים יותר, נרשמו לכל היותר 40 ס“מ. ואילו בשנה כתיקנה, כשהיא טובה, כמות הגשמים בחבל זה היא 60–50 ס”מ. לא נדיר הוא אף יותר מזה, ואם נקח בחשבון את הרוחות החמים הרי שזוהי שנת בצורת גדולה. עלינו להרחיק לתוך העבר כדי למצוא שנה כה שחונה ובעיקר חורף כה פושר.

עבודות

כרגיל, בעונה מכינים את זרעי הקיץ. חריש.

הנהלה

מר אהרנסון נתמנה המנהל הכללי למלחמה בארבה, אבל הוצא איסור לטלגרף על כך לאמריקה לבל יוודע בחוץ־לארץ סוד פלישת הארבה. (הארבה הגיע ממצרים…)

אפריל

הנהלה

מר אהרנסון מעוכב בירושלים ואין מרשים לו בשום אופן להיעדר ולגשת לכאן.

ארבה – הכנת המלחמה

מחנות רבים הגיעו ופשטו בשטחים גדולים שבסביבה והטילו ביציהם במקומות שונים. נעשה כל מה שאפשר כדי למנעם מלחנות על אדמותינו, מלאכה לא תמיד קלה בגלל אופי אחוזותינו. בשמיני לאפריל אני עובר כאן (במהלך שיטוטי בשומרון ובגליל) ואנו דנים בדבר האמצעים שיש לאחוז בהם. נוכחים: האדונים וייצמן, הרמן, בסין (אגרונומים), מר ר. שוורץ, מזכיר מנהל המשק של עתלית, ואנוכי. אנו מקבלים את ההחלטות:

1. להמשיך כרגיל בעבודות ולזרוע את זרעי־הקיץ על־פי התכנית מבלי להתחשב בפלישה.

2. לגשת מיד להכנות מלחמה בארבה ולאסוף את החמרים (סיד, סבון, משפכים, צינורות ופחים).

3. עם הגיע הארבה החונה ומטיל ביציו להוציא תיכף־ומיד בכל מקום הוראות לאיכרים כיצד להשמיד את הביצים.

4. להשפיע על איכרי עתלית שיילכו בעקבות הדוגמה שלנו. מכיון שמצבה של מושבה קטנה זו קשה במיוחד הטיל על עצמו המנגנון הנ"ל להעניק לאיכרי עתלית מלווה אשר יאפשר להם להוציא לפועל את העבודות הנוספות והם יפרעוהו לקופת התחנה.

5. לבדוק את רשימת המיון של הטלת הביצים בסביבה, בחבל רחב־ידיים עד כמה שאפשר, לדקדק בבדיקה בכל יום ויום ולהיות מוכן לקראת ההתבקעות הראשונה. לעשות תמרונים של עבודות־הגנה (הקמת מכשירים) ולהרגיל את איכרי הסביבה באמצעים שצריך לאחוז בהם.

המצב ליום השמיני לאפריל

התבואות לא נפגעו. חלק האדמות שממזרח לכביש לא נפגע. במערב (הבצות והגבעות) היו הטלות, וכן גם בשדות הגובלים מדרום עם אחוזותינו. כאן נעשה חריש־הקיץ ללא זריעה ויכול נוכל להשמיד את הביצים שהוטלו.

מאי

הנהלה

בשמיני למאי לערך (מכיון שמר אהרנסון הגיש את התפטרותו ואני חוזר לירושלים) מגיע מר אהרנסון מיד לעתלית.

הארבה בתחנת עתלית

יכול אני לומר כי ראיתי את הארבה בכל הופעותיו ועל כל סוגיו ובכל שטחי הארץ, אבל דומני שלא אגזים בהגידי כי הנקודה הנוחה לפלישתו היתה התחנה בעתלית, וזאת הן בשל מעמדה הגיאוגרפי והן בשל הצביון החקלאי של הארץ.

באשר למצב הגיאוגרפי, הרי הוא ידוע לך: התחנה תופסת את אחת הנקודות הצרות ביותר של רצועת המישור (לכל היותר 3 ק"מ מן הים עד הגבעה), ומשני הצדדים כאחד משתרעים שדות מצויינים להטלת הביצים: מימין הבצות, חלק מוואדי־פ’לאח והגבעות שאינן בשטח אחוזתנו, וממזרח הגבעות הצחיחות אשר מדרום לעקב הכרמל. די היה לזבובים שייצאו מן הביצים המתבקעות והנה הם כבר על אדמותינו. וזאת באשר לקו מערב־מזרח.

באשר לקו דרום־צפון (זכרון־חיפה) יש להביא בחשבון, מן הצד החקלאי, את העובדה שלכל אורך הקו הזה (35 ק"מ בקירוב) אין בכל המישור הזה עצים או שיחים. במתכוון אני פוסח על עצי־החרוב, שלא יערבו לחיכּו של הארבה, ועל עצי הזית. הללו גדלים בעיקר במורד (מערב) הגבעות, ורק הזחלים של הגילגול השלישי או הרביעי נדבקים אליהם. הארבה מטפל בזיתים רק כשאינו מוצא לו דבר טוב מהם…

היוצא מזה הוא שכל מחנות הארבה המשוטטים הלוך ושוב בין זכרון לחיפה פקדו את התחנה. הם היו מופיעים בהציק להם הרעב והאספים שלנו היו להם כמעדני־מלכים. על דפי “המדריך” שלהם ודאי נרשמה תחנתנו כשולחן־רוזנים. איני חפץ לחזור על התיאורים, אולם יכול תוכלי לדמות בנפשך את כשרון הבליעה שהוכיחו האורחים העייפים והרעבים הללו לאחר הדרך הארוכה שעשו על קיבה ריקה…

הדאיגני ביותר מר אהרנסון. מהרהר הייתי ושואל את עצמי מה יהא בסופו בתוך מבוכת האסון. אחרי ככלות הכל, יש גבול לכוח־סבלו של אדם, אפילו כשהמכונה חזקה… (קשה לחשב מראש איה גבולות אלה, כי הם מתמתחים מאד. ובעיקר אצל בעל אופי מוצק ובימי־מסה).

ובכן, דאגתי. כבר אמרתי, כמדומני, כי היטיב הגורל לעשות בהטילו עלי אחריות לאחוזה. על כן היתה חובת נימוס אלמנטרית לערוך ביקור ולראות מה שלום עצינו. מיד נוכחתי כי הזחלים עצמם יסתדרו על־נקלה, לבדם, וכי נוכחותי, שלא הפריעה למעשיהם, היתה ללא הועיל. ובכן, פניתי עתליתה, מתוך אמונה כי שם איטיב לעזור. סבורני כי למותר הוא לומר לך שהייתי מוכן להקריב כל דבר למען שמור על עתלית שלא תאונה לה רעה, וזאת לא מפני שהדוגמאות והאספים פה יפים ויקרים, או מפני שהושקע פה כסף רב (בכל אלה אפשר להתחיל מחדש), אף לא בגלל האינטרס המעשי והמדעי לראות במהרה את תוצאות נסיונותינו ופריָם, כי אם מסיבה הרבה יותר פשוטה: כל זה ביטא חמש שנים של עבודה מאומצת של ראש ומנהיג אשר חייו ויצירתו העירו בקרבּי רגשות עמוקים של ידידות, הוקרה והערצה. כל זה מביע גם את מידת אחריותו־הוא כלפי האחרים שנתנו בו אמון…

ובכן, בלב כבד חשתי עתליתה ואשית עצות בלבי איך להוציא משם את מנהלי היקר, כי חפצתי לחסוך מידידי את מחזה הגסיסה של ילד־טיפוחיו. וכבר שיויתי לנגדי את הפילוסופיה בה אטען באזניו ואיך יפיק לקח טוב מן הדוגמה שלי.

מקרב־לב תמים אצחק בספרי זאת כמו לזכר לצון אשר חמדתי לי עם ידיד טוב. כי אם אמנם מודה אני כיום במחשבות אלו – שהן, בינינו לבין עצמנו, מסימניה של יוהרה – הרי זה מפני שלימדני המנהל לקח אשר יהיה לי למזכרת יקרה מאין כמוה. הוא אינו יודע על כך, כשם שאינו יודע על לקחים אחרים שלמדתי ממנו וגם איני חפץ שיידע, כי לא אחפוץ לזכות בלקח אחרון מפיו…

אני בא לתחנה. עשרות ומאות פועלים ופועלות “לוחמים” בארבה בתנועות שכבר היו אוטומטיות ומחוסרות־אמונה. חברי, כל הנוער שבתחנה, מופשלי־שרוולים, מזיעים, ממש יוקדים, תשושים, אולם מחזיקים מעמד ומנצחים על המלאכה, מלהיבים ויוצאים מגדרם.

בטבור כל המבוכה והרעש תמצא רק איש שקט אחד. הוא בא לקראתי. בת־שחוק, מלת־עידוד, כדרכו. לא, איני חולם: זה מנהיגנו. בקול רך, מלגלג (ובו גם קורטוב רחמים), אומר הוא לכל הנוער הזה, שאזניו נאטמו משמוע, שעיניו טחו מראות, שכולו רוגז וקצף, כי הגיעה השעה לעשות הפסקה ולהינפש. הוא מושכני אל חדרו, ועכשיו שמעיני היטב:

בתא הזה (שהוא צנוע אף בשביל נזיר ובעיני קצין־שדה ייראה קשוח מדי), שכתליו לבנים וריהוטו מאד בסיסי, נמצא “ספיריטומטר”, מכשיר שוולס לא גילהו, והוא עדות למצב־רוחו של אדון המקום. מכשיר זה הוא השולחן מעץ לבן. היש סדר על השולחן הזה? האם נקי הוא? האינו מכוסה ניירות וספרים פתוחים פה־ושם? כל עבודה אינה מונחת על סדר־היום. בת־חורין יצאה הרוח לחיפושים, לציד, מלאת דאגה. לא חג הוא היום…

אבל ביום ההוא ראיתי על השולחן אי־סדר למופת אשר זה מכבר לא ראיתי כמוהו. פתוחים, מושלכים בערבוביה, ניירות כתובים ומחוקים, ציוּנים ורשימות שנדבקו, מחברות מדריכות, מחברות ביאור תמציתי, איזה שטח לכתוב עליו. וכבר המנהל שלי פותח בביאורים…

זו היתה אחת ההרצאות הללו שהרצה במועדוננו שבּזכרון (בעבר הרחוק והנפלא, טרם היות המועדון וההרצאות לנחלת העבר…). שֵׁם ההרצאה היה “פרשת תאנה אחת”, ומקורה של פנינה זו היה בהשראה מגביהת־עוף. הנוער הנלהב מחליט, בתשואות חן־חן, למסור הרצאה זו לדפוס. בסופו של דבר נתן את הבטחתו. ואולם הזמן עבר, וההרצאה הקלילה נהיתה גרעין של יצירה שהלכה וגדלה, גדלה והלכה, עד אשר לבשה מידות של מחקר פילוסופי. התאנה היתה לעץ־תאנה, לעץ־התאנה שבעולם מימי־קדם ועד ימינו. התאנה הקטנה יצאה לנדודים, עתים קדומה ומחייה את העבר, עתים מודרנית ופניה אל העתיד. ערבית, פרסית, עברית, יוונית, קרתגית, רומית – לבשה ופשטה צורות, תקופות, גיל, טעם, צבע ושם, וכל זה במהירות, ובאמיתות כה גדולה עד כי כפלא היו כל התמורות הללו. וכל אוצרות החכמה וההשכּלה, הפיוט והמדע, זרמו, חרגו והמריאו בקסם שובה־לב וברוב אונים, בהאירם מחשכים ובקרעם אפקים צרים, לקראת סיכויים חדשים ובלתי־רגילים בתוך אפקים שנתכווצו.

אהה, דברי־הניחומים שהכינותי נבלעו לפתע מתחת לאדמה כשבלולים נפחדים. הפילוסופיה שרוּתקתי אליה לא פצתה פה. לעת־עתה בחרתי לשתות מן הגביע אשר הושיט לי הידיד. באהבה רבה העתקתי את הדפים הראשונים של “פרשת תאנה אחת”, ומכאן אני מהרהר: אהה, ספר קטן־מידות, אשר ברגע זה אולי נמשך חיבורו בחדר הקטן אשר בעתלית, ואשר כל מלה בו נשקלת במאזני מצפונו של איש־מדע (תמיד דרכי להסס בין כינוי זה לכינוי נאה וחביב יותר, כגון “פילוסוף”, או “פייטן”); אהה, ספר קטן זה, אשר בימים־יבואו יעורר הערצה בלב כל אשר יקרא בו – מה־מעטים יהיו היודעים אימתי חלה לידתו: בתוך דאגת המצב הכללי ודאגות כספיות (עוד נשוב אליהן), ובעוד הארבה בולע־והולך חמש שנות עבודה מאומצת.

אבל אלה היודעים, מה־טוב להם כי יידעו! לא איעף להגיד ולחזור ולהגיד: אכן, ראש לנו ומנהיג.

בינתיים והחגבים ממשיכים בשלהם. עצי־התות מעורטלים, הגפן נכחדה. עצי־התאנה נמרטו, עצי־הזית נשחקו ויתר עצי־הפרי ניצבים במערומיהם, ובטיולינו בשעות אחר־הצהריים אומר מר אהרנסון, במבטו או בקולו: “פה יהא צורך לגזום. ופה – להשקות”. בתוך המלחמה הוא מכין את השלום.

העברת המשתלה לעתלית

משתלת התחנה בחדרה גידלה את שתיליה זה שתי שנים כמעט, אך־ורק למען התחנה שלנו בעתלית.

מצד אחד, נהנינו בחדרה מכל הנוחיות של משתלה מסודרת ביד מנוסה וחרוצה, אולם, מצד שני, היו מוטלים עלינו דמי ההובלה שחלו על הנטיעות שנשלחו לעתלית, והעברה זו גופא קשורה באי־נוחיות רבה, יען כי תמיד היינו תלויים לענין ההרכבות במזג־האוויר, ברוח פחות או יותר יבשה, ותמיד ארבו לנו סכנות קילקול או כשלון, שהנטיעות צפויות להן לעתים קרובות יותר מדי, אפילו כשמדובר רק בנסיעה קצרה. יען כי העברת שתילים היא ענין עדין.

היה גם פגם שני: הממונים על המשתלה לא היו נפגשים עם המנהל שלהם אלא לעתים רחוקות ונבצר מהם להתפתח ולהשכיל במהירות הרצויה ככל אשר יכלו אילו היה קשר יום־יומי וקבוע.

כל המסיבות האלו הצדיקו, אפוא, את העברת המשתלה לעתלית, ומר סם אהרנסון הביא זאת בחשבון כבר אשתקד. השנה התחזקה הנטיה להעברה לאור המסיבות;

1. מחמת החרמת התיל על־ידי הממשלה נשארה המשתלה בחדרה פתוחה לגמרי בחלקה הגדול.

2. מפני החוסר בנפט היתה סכנה של חוסר מים, שיסב עינויים לעץ, בה־בשעה שבעתלית היינו משקים בעזרת מנוע של רוח.³³ כוח־הנעה זה אינו נחשב, לעת־עתה, סחורה מוברחת, ולא היו הפרעות לפעולתו.

3. בתנאי השעה – מכיון שלא הוציאה המשתלה שתילים חדשים במשך העונה החדשה, בעוד אשר במטעים לא חלה הפסקה (ואסור שתחול גם להבא, יען כי הם צריכים למלא את החסר אחרי הנזק שגרם הארבה) – לא היתה עוד כמות גדולה של שתילים היעודים להעברה ממקום למקום.

בקיצור, ההעברה נעשתה בתנאים הכי טובים. הודות לאמצעים מיוחדים לא נפגעו כמעט שום שתילים, וגם כיום המשתלה והמשתלאים בעתלית קבועים ועומדים.

גם ההחרמות החדשות בתחנה חלו בחודש מאי. שטח ידוע מאחוזתנו (ממערב: הוואדי והבצות), אשר בימים־עברו היה מקום־ועד לכל עדרי הסביבה שבאו שמה להרוות את צמאונם, היה מוקף תיל דוקרני ונתון לשמירה קפדנית ולפיקוח מיוחד. התיל הדוקרני הוסר… ועכשיו ריב ומדון לנו בלי הפוגות עם שכנינו הערביים. הלא תתארי לעצמך כי לא עונג גדול הוא לראות במו־עיניך איך נחרב־והולך דווקא מה שהשקעת בו את מיטב המאמצים והעמל ועל כן הוא יקר לך במיוחד. מה־רבה עגמת־הנפש שגרם דבר זה – קל־הערך לכאורה – למר אהרנסון ולכולנו!… ותמיד הצלחנו רק בקושי למשול ברוחנו לבלי צאת בכוח, פעולה שהיתה מוצדקת בהחלט. בטרם אצא לדרך חזר מר אהרנסון והזכיר לי להגיד לך כי במקרה זה, יותר מבכל מקרה אחר, יקשה להתגבר על הרצון לאחוז בנשק. בימים אלה עלול מעשה כזה להיות הרה־אסון. ואם תתני אל לבּך כי תפקידו של מוסדנו הוא לשרת את הציבור כהלכה וכל צמח ונטיעה הם לתועלת הכלל, וכי השלטונות יודעים זאת ומודים בכך מפי פקידיהם המבקרים אצלנו, ואם תחשבי כי המדובר הוא בכמה מאות מטרים של תיל דוקרני שאין בכוחם להשפיע על ה“ביצורים”, הרי שהוציא שלטון זה בעצמו את גזר־דינו! לאשרנו מצא מר אהרנסון דרך להקים לנו גדר של חוטי־ברזל פשוטים, שבלעדיהם הלא היינו עכשיו כשדה־מרעה וכמקום מעבר.³⁴

ואולם היתה החרמה אחרת, הרבה יותר טיפוסית, והפעם היא מעשהו של המפקד־הראשי בכבודו־ובעצמו. למר אהרנסון היתה מכונית “פורד” שהיתה יקרה בעיניו, ולאו דווקא בזכות עצמה אלא מפני שניתנה לו לזכרון על־ידי ידידים אשר יקרו לו מאד, כמדומני. כל המכיר אותו יודע מה מובנה ומשקלה של ידידוּת בעיניו ומה־מיטיב לבּו לזכור אנשים אשר הודיעוהו את רגשי ידידותם. כשהיה מביע באזני את שמחתו התמימה בהשיגו את שיאי המהירות הראשונים בפלשתינה וליהנות, הודות למהירות, ממבט־עין כללי, מקיף ומושלם פי כמה וכמה, על הנוף הארצישראלי האהוב עליו ואשר הוא מכירו היטב ויותר מכל אדם אחר, אז היינו חוזים ורואים בחלומנו פעמים רבות כבישים שיכסו את הארץ בעתיד ושאנו נגמא אותם כשיכּורים מיופי ומאור, ושיחתנו היתה מתגלגלת על אמריקה, על ידידיו בארץ זו, על אמונו בעתיד אשר יצדיק את מעשינו. ולכן אני חוזר לפניך על הדברים הללו.

ובכן, בשעה שהיה מר אהרנסון “פרסוֹנה גראטה” קיבל הבטחה מפורשת שמכוניתו לא תוחרם. אבל בתורכיה אין דרגת המפקד־הראשי מחייבת אותו במידות של ג’נטלמן המקיים את הבטחותיו. המכונית הוחרמה. ובמקרה או מתוך כוונה־תחילה הוחרמה בשביל מפקד הז’נדארמריה של יפו באופן אישי, והשליש שלו קיבל אותה לידיו.

ג’מאל היה צריך לזכור כי הוא עצמו הזמין אליו את מר אהרנסון בעת מצוקה והטיל עליו שליחות רשמית, וכי מר אהרנסון הגיש את התפטרותו. צריך היה, אפוא, לכבד את בחירתו ואת חוות־דעתו. אבל עקביוּת וכוח־זכרון אינם מחולשותיו של המצביא הזה, כפי שהוכיח במסיבות חמורות יותר. הפרת־אמון? חוסר־עקביות? אצל האנשים האלה אין לדעת. יש רק תשובה אחת: זהו נוסח תורכיה.

ויש להוסיף פה כי החרימו את המכונית בעת שלא היה עוד ברשותם אף גלגל אחד ואף לא ליטר אחד של דלק, וכן גם לא חלקי־החלפה ולא אפשרות להביאם מחוץ־לארץ. וכן חסרו להם גם נהגים היודעים את המלאכה וכבר בנסיעתם הראשונה נחלו כשלון, ולפחות מצאנו נחת בידיעה כי מלכתחילה הוענקה מתנה זו לתורכים ולידי מלך פרוסיה לא תפול.

יוני

אין באפשרותי למסור הרבה פרטים על עבודות חודש יוני. מר אלכסנדר אהרנסון ואנוכי, מכיון שהיינו מדוכאים מאד מן המלחמה בארבה ומעוּנים מאותם חיים שאינם קרויים חיים, החלטנו לשוט בארץ ולהתהלך בה ולבקר במקומות ששׂיחק להם המזל ופסח הארבה עליהם, מקומות שבהם עוד תוכל העין להכיר איזה צבע היה לעלים ולהבחין בפלא שקראו לו פרי.

וכך ערכנו טיול מלא־ענין בצפון (צידון, ביירות וכו'). כל עץ שלא היה ערום ומעורטל, כל ענף ירוק, היו כלטיפה לרוחנו, תאוה לעינינו – אבל מדווה ללבבנו, כי ללא הרף הירהרנו במחזה העגום המתגלה אצלנו, הירהרנו באנשינו שנשארו שם…

מיהרנו לשוב. בתחנה עמדו לגמור את עבודות הקציר וזירזו את הדיש.

יולי

הה, חודש יולי הנהדר, חודש הנחמה והזכרונות המבורכים, אשר הראיתנו מהי אדמתנו הקדושה, אדמת מולדת אשר בכפיות־טובה ובקטנות־אמונה נואשנו ממנו. הה, הנס הנהדר, תמורת הקסמים המתחוללות לנגד עינינו. כמדומה, נסיכה של אגדה, שהשודדים החרידוה פתע־פתאום באישון־לילה, שדדוה ויפשיטו בגדיה מעל גופה, ואשר עם בוקר, בחפזון, תעלה ברוב צניעות לבוש על בשׂרה, לבל תראינה אותה קרני השמש והיא במערומיה. מעילה – אהה! – עוד היה כולו קרעים, ואולם בהושיטה ידה להתכסות היתה כבודה פי־שבעה ונהדרת שבעתיים.

אהה, הירוק־הירוק של עצי־התות וזה גל האור שבּגפן הספוגה שמש, העולה ועולה, זוהרת, מנצחת. עלים זעירים של שקדים ותפוחי־זהב, רוויים בושם־אביב וכבר ירקם מפציע בהיחפזו לבוא אל העולם ולמלא את החלל שהותירו המתים. מי יידע לבטא את הנהרה והעידוד אשר הבאתם בלבּותינו!

אמנם כן, האביב הוא אשר הלך ובא, אשר אישר את נצח קיומו, אשר ביקש לומר כי פה הוא, תמיד פה, וכי לא ייעף מלפקוח עינו עלינו.

מאליו מובן כי לא יוּקל לנו בזאת מצרות החומר, וכי מאמציה אלה של האדמה עוד יגרמו איחור בפרייתה, ואולם הרוח גם הוא תבע את שלו, נחמה וערובה לחיים. ומכּיון שהחיים היו פה, לנגד עינינו, מתפרצים בשלל־צבעים, מותר היה לנו לחלום ולקוות, ושנים אלה – חלום ותקוה – הן עיקר הם בעמל האדם. האילוזיה קראה למרץ כי יבוא, כי יתנער מן התרדמה הכבדה, יען כי בשעות הייאוש הגדולות האילוזיה כמוה כריאליוּת גדולה.

אדמה יקרה, יקרה! חפץ הייתי לבטא, בלשון שתהא ראויה לה, את כל הנסים והנפלאות אשר ראינו, איככה הם מתחוללים בה ועל־ ידיה. כל העצים הללו שמיהרו לעטות לבושם, כמעט באותה מהירות בה פשט מעליהם הארבה את צורתם. ובשנות הבצורת, כאשר היו השמיים קמצנים והמטירו מים מעט־מזעיר וישלחו בנו חמסינים לרוב, ראינו שדות שזרע האפון בא אל קרבם בפעם הראשונה והנה אכל אותו החגב. פעם שניה זרעו את השדות דוחן – ויאכל אותם הזחל. ופעם שלישית זרעום שומשמין, בחודש יוני, והנה פרחו והפריחו ביולי, ובאוגוסט חגגו קציר־הילולים.

פעמים רבות, בימים יפים אלה, חזרו ועלו על שפתי חרוזיו של וירגיליוס, בהם התאונן רומאי זה על עקרותה של לטיוּם,³⁵ ואמר: “האדמה, שכבר זקנה, נהיתה קמצנית”. והוא הן לא היה חדש מקרוב־בא, משורר זה בן־זמנו של הורדוס ובן תקופת כיבושי רומא בארץ־ישראל; אולם הוא גם לא היה בן־המקום, לאטיני אפיקורוס זה. הה, אדמתנו הטובה, הנעזבת, העירומה, מה־רוב מספר הפראים והאכזרים אשר זה דורות טימאוך וישקצוך. בהיותך נעזבת ייחדת לך את עפר אבותינו הגיבורים ואת דמם, ותיולדי מחדש בבתוליך. ותמורת זיעתנו ודמנו, וימי עמלנו ואהבתנו, השיבות, האדמה־המלכה, בהוציאך לאוויר העולם יצירי־הדר, יצירי־מלכות, אשר לא פיללנו להם. בכל אלה הירהרתי בזיוו של חודש יולי, מאושר ברבצי בצל עצי־התות של עתלית, כשהם זוהרים במדיהם החדשים, ומתוך תדהמת־אושר, כילד שלראשונה בחייו הבחין בהם, שבתי ואוֹמר: “הנה שוב יש צל! הנה שוב יש עלים!”

וברכת האדמה עלתה וַתדמה לומר: “ברוכים תהיו אנשי הרצון הטוב! ברכת אמא־אדמה תחול על ראש אלה שאמיצים ודרוכים הם הולכים לעבודה ויודעים להחל מחדש ולחזור על אשר עשו כבר בעבר. בעקבות המוות יבואו החיים ועמם פמליית הנצחון. בשדות הייאוש, בדומיה, ילבלב האומץ, האנשים האלה לא ייעזבו עוד. יבורכו היודעים קשב!”

והאנשים האזינו, נפעמים, לקול האדמה אשר פנתה אליהם בקול הגפן שפרחה והמשוכּה ששבה ועטתה ירק. ובני “עם קשה־עורף”, אשר זה לו אלפיים שנה הוא מתעקש לא למות, השיבו אמרים לאדמתם. בנים יקרים לאדמה, אשר שבו ויירתמו לעמל הפרך וההכרח, לעמל אשר עמלנו היה מאז־ומקדם: להקים את אשר יהרסו אחרים, לברוא מחדש את אשר השמידו אחרים.

לא אדע אם אפשר היה לחוש אף רגע של חולשה או פיקפוק בין המלחמה במגיפת המוות לבין מלחמת התקומה לחיים. דבר לא נעלם: לא אומץ־הלב ולא האמונה. העיקר נשמר. ועתה, שבעתיים יותר מבכל זמן אחר, יכולים אנו להעיד על עצמנו, כשם שהעיד השליח פאול (שאול היהודי!), בדבריו אל הרומאים³⁶: “אמונתנו לנו משען ותומך, ולכן ייתכן כי לעתים נהיה עצובים ונדכאי־רוח, אך לעולם לא נהיה נואשים!”

סלחי־נא לנער מנערי האדמה על כי כה האריך דבּר על מולדתו כאילו היתה אמו־הורתו. בדברי על כל אשר היה לנו למכשול ולרועץ חובה לי גם לפאר את אלה שהושיטו לנו עזרה ויעודדוּנו. בין אלה, מקום־כבוד הוא מקומה של המולדת. אין מי שייטיב כמוה לדבר אל לבותינו, והלקח אשר נשאב ממאמציה ותקוותיה הוא מרפא ומזור³⁷ ללבות האנשים.

עבודות

יבולים – מספוא

הקציר תם והדיש מגיע לקצו. היבול גרוע. מספוא אין לנו כמעט כלל והשנה יורגש היעדרו במיוחד יען כי נוספו לנו יותר מדי בהמות (שלושה סוסים ושש פרדות), לאחר שהפחתנו במאד את היקף עבודותינו. מצד שני, אין באפשרותנו להיפטר מעודף הבהמות ולהוציאן למכירה, כי השלטונות רשמו את כל בהמות הארץ ונתנו אות־מכוָה בבשרן, ובהמותינו־אנו, אשר הן מסוג מובחר, ניתנו להן מספרים ראשונים והן מועמדות להחרמה ולהפקעה בכל רגע ולכן אין עליהן קופצים. ומכיון שעם זה גם יעלו מחירי המספוא למעלה־ראש הלא לפנינו סיכויים נוגים שנצטרך לבזבז סכומים גדולים על בהמות שאין בהן חפץ… אלא אם כן השלטונות, אשר הם היחידים הבאים בחשבון כ“קונים”, יחסכו לנו את הוצאותינו ויקחו להם את עודף הבהמות.

חיטה

אין ספק שיבול החיטה לשנת 1915 אין להשוותו עם יבול השנים הקודמות. ואולם אם נשווהו ליבולם של האיכרים… כי אז יבולנו נפלא. אין אני שׂשׂ על כך בהרהרי ביישובי הכפרים שסבלו סבל כה קשה, אולם להוכחת היתרון של פלחה חרבה אין עדוּת יותר חותכת משנת 1915–1914, היא שנת הבצורת הראשונה מאז ייסוד התחנה. וזאת אפשר לומר: אם בשנה שהמים בה בשפע והיבול בה כרגיל יוכל האיכר לחשוב כי יבולו משביע־רצון בהשוואה עם יבול שהושג הודות לשיטות הידועות לו, ולא בהשוואה עם שיטותינו הטובות מהן, הנה בשנה רזה ולנוכח יבולי־בצורת לא עוד יוכל להתחמק מלהשוות את מצבו ותנאיו למצבנו ותנאינו ולהודות כי יבולנו הגרוע כמוהו כיבול המשׂבּיע את רצונו בשנה בינונית, וכי התרופה היחידה היא בקבלת שיטותינו, שרק הן המועילות.

ריפוי המטע

עוסקים במרץ, בעיקר ע"י השקאה, בהבראה מהירה ככל האפשר של העצים שסבלו. בעבודה זו משתמשים בצמד בהמות, ויש ומעסיקים בה שני צמדים, ואין זה יותר מדי יען כי כאשר האדמה חסרה את צל העצים היא מאבדת את רטיבותה ומתבקעת. דבר זה יעמיד את העצים בסכנה עוד יותר גדולה ויכול הוא להביא את השרשים לידי מגע עם האוויר והשמש, ובעקבות זאת תבוא כליה על הצומח. ההשקאה והאמצעים הקלים מטייבים, והצמיחה גוברת. מים מספק לנו המנוע שלנו בשפע. מתחילים בגיזום קל, אולם משאירים לעונה פחות חמה את הזמירה השלמה.

עבודות רגילות

חרישי־קיץ ואמצעים קלים ומתמידים בכל המטעים.

בצות

פתחנו בעבודה חדשה למדי לשם ניקוי הבצות ולתיקון תעלות־הניקוז שיצאו מכלל שימוש. בעונה זו עלול הדבר להקל על הבקעת ענני היתושים ולהיות לסכנה לבריאות הציבור. קרוב לוודאי שיהיה צורך לגלות, לחזור ולרצף ושוב לכסות את כל תעלות־הניקוז שלנו.

אוגוסט

העבודה החשובה שבוצעה בחודש אוגוסט היתה ניקוי הבצה. עבודה זו, שחשיבותה גדולה למדי, דורשת תיאור מפורט הניתן כאן, יען כי משערני שידועים לך כל הפרטים (ראפורטים, תכניות וכו') הנוגעים לסידור חלק זה של האחוזה והעניינים נהירים לך.

ניקוי הבצה

בכל פעולה מסוג זה אשר בה פתחנו את ניקוז הבצות שבתחנת עתלית יש צורך בניקוי לעתים די קרובות (לפחות אחת בשנה) בשביל הזרמת המים וכן בפעולה נכונה של המכשירים.

אשתקד – בשנת 1914 – היינו עסוקים וטרודים כל־כך עד שלא יכולנו להקדיש את תשומת־לבנו לכך, והשנה, נוסף על תיקונים רגילים והכרחיים אחרי שנתיים של שימוש, אירעה תאונה שבגללה חייבים אנו לעשות תיקונים יותר מקיפים ויותר תכופים:

מיליוני חגבים – שוב החגב הזה! – חיפשו להם מחסה בתעלות־הניקוז בחדרם אל תוכן ועל־ידי כך סתמו אותן. היה עלינו, אפוא, לעשות ניקוי נכבד ומקיף. שקלנו בטרם נחליט ובטרם נגש לפעולה, כי עבודה כזאת רב מחירה וקופתנו כמעט ריקה.

השנה שבנו לתחנת־הנסיונות ונזהרנו שלא לבזבז. החסכון הוא, ללא ספק, מידה ראשונה־במעלה במפעלי האינציאטיבה הפרטית, ואולם לא תמיד (אגיד, אפילו, רק לעתים רחוקות) זוהי מעלה במוסד של הדרכה, מוסד אשר בו העבודה. הטיפול והמנגנון האדמיניסטרטיבי חייבים לשמש לקח.

ויש אפילו עבודות שבהן כל העקרונות (כלומר: התחייבויות) של החסכון אין להם שום ערך: אתה מחויב להוציאן לפועל. והניקוז היה מסוג העבודות הללו, יען כי:

1. אם אינך מתקן את הנזקים מבעוד־מועד סופך שביום מן הימים יהיה עליך להתחיל מחדש את כל העבודה, והיה זה לא חסכון כי אם ביזבוז.

2. באין תיקונים, הזרמת המים מזיקה והיתושים מתפתחים ומתרבים, ובגבוֹר הריחות העולים מן החפירות, שבהן נערמו חגבים נרקבים ומעלי־צחנה, יכולים היתושים הללו ביום מן הימים להפוך את “נסיון ההבראה” הזה לקן מגיפות. ואין לשכוח שהכינין, הנמכר במחיר 300 עד 400 פר' הקילוגרם, נעלם למעשה מן השוק. לכן עלינו להיזהר מן הקדחת.

מצד שני, הנקל לעשות פעולה זו, שתדרוש הרבה ימי־עבודה בקרונות (העברת אבני־חצץ), כי מחמת היבול הזעום וצימצום העבודות מפאת החסכון יהיה חלק מבהמותינו רובץ בשדות בלי ינוצל לעבודה אך על המספוא, כמובן, לא יוותר. לכן היתה זו שעת־כושר להטיל עליהן עבודה זו ובכך למנוע אותן מללמוד את מידת העצלות, מידה שהיתה בחזקת חידוש בתחנה.

ובכן, היה הכרח לקיים עבודה זו, והיא נעשתה על הצד היותר טוב. מנהל־החשבונות שלנו והממונה על המשק (חברנו ר. שוורץ) רטן קצת, כשהיינו ביחידות, ומתוך מרירות שבמילנכוליה נופף במספרים שמובנם כי הקופה התרוקנה. לרגעים הייתי דו־פרצופי והעמדתי פנים כמשתתף בצערו. וכאן. היות והגענו לדיבור בענייני כסף, עלי להביע את דעתי:

סבורני שכאשר אנשים מטילים על עצמם יצירה גדולה שאין לראות את אחריתה, או שליתר־דיוק יש לקוות כי הודות למאמצים תצליח לכבוש ולרכוש הישגים נוספים – ולוּ גם קטנטנים בשטח אמת האין־סוף והאור הלא־אכזב; כאשר אנשים מעמידים לעצמם מטרה כזאת, הלא מחובתם לא להשתמט משום עבודה ולוּ גם הקטנה ביותר. והעושה כזאת כמוהו כבורח מן המערכה, כחוטא לחובה ולאחריות שקיבל על עצמו. ובעיקר, אסור להצטער על עבודה טובה שנעשתה.

*

מצב התחנה לסוף אוגוסט 1915

הנה הגעתי לנקודה האחרונה, ויהיה עלי לדון במצב הכספי, בתקציב וכו'. בענין הזה אני מוסמך פחות מאשר בעניינים אחרים, אבל שוחחתי ארוכות עם מר אהרנסון על נושא זה ערב צאתי לדרך, ועל כן דברי פה הם כמעט דבריו־הוא. בקשותיו וחפצו המוּבּעים לפניך בזה.

חוסר־אמצעים

בלי להביא בחשבון את העובדה שהמשלוחים לא יכלו להיות סדירים וקבועים, הנה עליך לדעת כי מאז חודש יוני היינו כמעט מחוסרים בהחלט תמיכה כספית ומצבנו היה קשה עד למאד. שתי פעמים ניצלנו את אדיבותו של שגרירנו בקושטא, הוד־מעלתו מר מורגנטאו, שתקצר לשוננו לשבּחה. ואולם בפעם האחרונה – אולי בגלל קשיי המשלוח דרך תורכיה, אולי בגלל חוסר־אפשרות לגבייה מאיזה שהוא מוסד של הארץ (מונופול־הטבק, בנק עותומאן, סטנדארד־אויל והאחרים, שבהם נעזרנו עד עכשיו ואשר קופותיהם התרוקנו כיום), או מאיזו סיבה אחרת שהיא, הנה על המברק האחרון שלנו שטילגרפנו לקושטא לא הגיעתנו תשובה במשך תקופה ארוכה ולבסוף הגיעונו רק 200 לירות־שטרלינג במקום 500 שביקשנו. בעת ההיא (20 או 25 אוגוסט) היתה קופתנו חייבת סכום כפול מזה. והלא תיטיבי להבין ממני מה יכלו לספק לנו 200 לירות בשביל העבודות היום־יומיות, בייחוד בתקופה בה גומרים את עמל 1915–1914 – עמל יקר, קשה וכפוי־טובה כל־כך – ופותחים בעבודות השנה החדשה.

במכתבו, שאותו שלח לי לחדרה להודיעני על קבלת הסכום הזה, כתב לי מר אהרנסון: “טיפת מים על אבן רותחת”. המשל כולו אמת. וכמה ימים אחרי־כן, כאשר שוחחנו על עניינים נוגים אלה, שב ואמר פעמים אחדות כי אנשי המנגנון עצמם החלו לחוש בקשי המצב וכי בעצם הוא נושא באחריות לאנשים האלה.

ואם בשנים כתיקנן קל הדבר למוסד כשלנו, גם אם הוא צריך לחכות חדשים ארוכים ולהשיג בו־במקום את האשראי הדרוש, הנה בשנה זו של מלחמה, שנת דלות ומוראטוריום ואי־בטחון כללי, הרי כל זה הוא בהחלט קשה־מנשוא. בשנת 1913–1912, כשמר אהרנסון יצא לארצות־הברית, מצא מר סם אהרנסון, המזכיר־הכללי שלנו באותה תקופה, את עשרות־אלפי הפראנקים שהיינו צריכים להם והכל התנהל למישרים. כיום יש חשש שמחסור בכספים – והנני מאשר זאת בחומרה – יביא עלינו אסון.

וכשאני נותן אל לבּי כי מדוּבּר במצב שמלפני ששה שבועות, וכי קיבלתי מניו־יורק מברק לאמור שהכסף שנשלח (חידה!) הוחזר; כשאני חושב על העונה שכבר החלה, שמר אהרנסון מתלבט שם בערפל של אי־בטחון כשהוא מעלה על דעתו אלף־ואחת השערות נוגות, הלא רעד יאחזני. ואולם אינני חפץ לחשוב על כך. ידוע לי איזה ידידים יש למר אהרנסון באמריקה! היה לי הכבוד והעונג להכיר את הגברת והאדון רוזנוואלד בארץ־ישראל, הודות למר אהרנסון הנני מכיר גם את האחרים, ולכן אני בטוח שאדם צריך להתגאות בידידים כאלה. יקרה מה שיקרה, בטוחני שלזכרון יירשם לא האמון שרחשו למר אהרנסון ולמפעלו אלא האמון שרחש הוא לאלה, אשר הושיטו לו ידידות ועזרה ובזאת שיתפו את עצמם בהקמת המפעל. לא אדע מדוע – אך הרגשתי אומרת לי כי האמונה הזאת המפעמת בקרב איש שנותר לבדו, הנאבק ללא הפוגה ובגבורה בכל הפּגעים שבּדרכּו כאמיץ־באמיצים, בלי להשתמט משום חובה, האמונה הזאת בייעודנו ובידידינו בטוחני שהיא אך היא תעזור לנו להציל את המצב ולהקים מפעלים חדשים. לא ייתכן כי בשעות קשות יזניחו אלה שהיכולת בידם את אלה שהאמונה בלבם.

הנהלת־חשבונות ודוקומנטים אחרים שנדרשו

בהמשך דברי אמרתי כי לא בנו האשם אם במשך שנה זו לא שלחנו את חשבונותינו ותעודותינו כסדרם. בטוח אני כי הדבר מובן לך.

היו גם סיבות אחרות שבגללן לא יכלה חליפת־מכתבים זו להתנהל כסדרה. ראשית, בגלל נסיעתו הפתאומית של מר סם אהרנסון, שמבּחינת “העסק” היה נשמת התחנה, נשארה זו במצב תלוי־ועומד וסעיפים ידועים ימצאו את תקנתם רק בשובו, או בהתחדש האפשרויות התקינות להחלפת מכתבים מפורטים.

אחרי שגורש מן הארץ מנהל יק"א בחיפה (מר ש. רוזנהק, נתין צרפתי) מונה מר ש. לוי, מנהל־החשבונות הראשי שלנו, בא־כוחה של חברה זו. זהו מצב קשה ביותר, הכרוך באחריות כבדה ביותר (חברת־התישבות יהודית שהנהלתה הראשית נמצאת בפאריז והפועלת בתורכיה הנתונה במלחמה מאז שנת 1915!).

לא אחת היה מר לוי צפוי לסכנת מאסר. גם הוא תרם את חלקו במאורעות הקשים. מילא את חובתו, נאלץ לשאת קשיים רבים, עומד “במגע” עם השלטונות, ובאמת אין לבוא אליו בטענות על שלא הקדיש לנו זמן מספיק, כמנהגו, לסידור העניינים.

באשר לי, רע היה בעיני משלוח כל דוקומנט שהוא בזמנים אלה של החרמות. אם אתה מוסר דוקומנט לדואר – ידועים לנו דרכי הדואר והצנזורה של התורכים בימים אלה. מכתבינו רק יבואו להעשיר את ארכיוני הריגול שלהם, וזה בסיכוי של 99% שלעולם לא יגיעו לתעודתם. אם תשלחם באמצעות השגריר של ארצות־הברית אמנם יגיעו המכתבים, אך לאחר שיעברו תחת ידו של הקונסול האמריקאי בחיפה. אדם זה (שטרובה), גרמני נבל, הוא אנטישמי פרינציפיוני, מרגל על־פי ייעוד, ויש לי יסוד לחשוד בו כי הוא רוחש איבה מיוחדת למר אהרנסון. האיש הזה, סוכן הגרמנים, יועץ התורכים, מוכשר לכּל. לא אתפלא אם בבוקר לא־עבות יבאר לתורכים הסכלים כי המושג “חקלאי” מובנו האמיתי “מכונת־ירייה”, כי כל עבודותינו רק באות לאחז את עיני העולם, כי למעשה אנו חורשים מזימות אפלות, וכי “היהודים הערמומיים” האלה יודעים מה הם עושים, אין הם מבזבזים את כספם כשוטים על מה שקרוי בפיהם “חקירות מדעיות” וכי למעשה הם אנשים חרוצים מאד אשר בראשם ההיפך ממה שהם מכריזים עליו.

אין אני בודה דברים מדמיוני. קרו מקרים כאלה. הגרמנים, המסוגלים לעשות מעשים נבזים, נותנים לנו כבוד בכנוֹתם אותנו כאנשים שהּבגידה והמקיאבליוּת הן בדמם, והתורכים מאמינים בכל מה שהנבלים הגרמנים אומרים, כאילו יצאו הדברים מפיו של מוחמד. ובתורכיה של הימים האלה עד־מהרה יחשוד אדם באדם ועד־מהרה יהיה החשד לפעולה… זה מכבר אין אנו נראים כקדושים.

מה־בצע אפוא לכתוב בימים כאלה? הנהלת־החשבונות שלנו ידועה לך לאור נסיונך הממושך, לא כן? יכולה את להיות בטוחה כי יש הצדקה לכל פרוטה שהוצאה. אם תעודה זו נמצאת כיום במשרדנו בזכרון־יעקב, או במשרדנו בניו־יורק – מה הבדל בדבר? כאשר ישוב המצב לקדמותוּ לא יחסר בארכיונינו החשבון הפעוט ביותר. באשר לפורמליות, אשר יש לה חשיבות ויש בה צורך בימים כתיקנם, אנא ותרי עליה הפעם ודחי אותה – כמונו אנו – לימים טובים יותר.

הוצאות ב־1914/1915

קבענו בצורה משוערת (אבל קרובה מאד לריאליות) את מאזן ההוצאות שלנו לשנות 1914/1915. עברנו על התקציב שנקבע בארבעת עד חמשת אלפים דולר.

צריך להביא בחשבון שזוהי שנת מלחמה ושנת ארבה, ושתי מכות אלה הכניסו אותנו להתחייבויות סוציאליות חדשות שאין מוסד כמו שלנו יכול להתעלם מהן. כבר עמדתי על תרומתנו במלחמה בארבה, ואין טעם לחזור על הדברים. גם אין לשכוח שאנו יושבים ממש על אם הדרך העוברת מיהודה לגליל. הרבה פועלים עברים נדדו השנה ממקום למקום כי היו קרבנות חוסר־העבודה, והם מתחננים לעבודה, וזאת אין האינציאטיבה הפרטית יכולה לתת.

אלה הם “העניים הרעים” שעליהם מדברת הברית החדשה, המבקשים עבודה אך ממאנים לקבל לחם־חסד. אני מהרהר בכל מלחמות־האחים שלנו, ואני מרגיש באופן טראגי את דלוּתן האיומה כיום. אולי כך הדבר יען כי מהיותנו מתנגדים אתמול וכנראה – אהה! – גם מחר הנה היתה חובתנו־אנו להבין ולהרגיש ולהכריז ראשונים כי בתוך הסערה העוברת עלינו כיום צריך לקיים מעין “הפסקה קדושה”. וכבוא אחד מהם (והם היו רבים) לבקש את שבוע העבודה אשר בלעדיו – זאת ידענו – יפּוֹל באפס־כוח, היה הכבוד האנושי מחייב לתתו למבקש. מה־גם שלמעשה לא היה חוסר בעבודות, ואנו לא היינו אחוזה פרטית כי אם מוסד אשר תועלתו ציבורית, והקשיים הפיננסיים והגבּלות התקציב שלו היו נימוקים רק בשבילנו־אנו ולא בשביל אלה שסבלו סבל מסוג אחר לגמרי.

לא הספקתי לשאול את מר אהרנסון אם הבניינים שהוקמו כתוספת לבנייני עתלית בשנת 1914 נרשמו בתקציב האחרון או שגם אותם צריך לרשום בתקציב 1914/1915.

על־כל־פנים, סבורני כי מה שאמרתי פה מספיק די־והותר.

ארגון התחנה למערכת 1915/1916

אף־על־פי־כן החלטנו – לקראת השנה הבאה עלינו – להפחית את הכל עד למינימום ההכרחי. אף כי מוסדנו הגיע למדרגה אשר בה עיקר הכסף יוצא לטיפול ומשק והנהלה ועוד סעיפים הקרויים קבועים. מזה לא נוכל לגרוע בלי לגרום תקלות, ולהפחית את ערך המפעל, ולהפסיד חלק מן התוצאות שכבר הושגו. אדמותינו נהיות יותר ויותר מטעים, נסיונות ארוכי־נשימה הדורשים טיפול והשגחה מתמידים ודרוכים, שבהם הכל צפוי מראש, ואשר יסבלו אם נחטא בהזנחה הקלה ביותר. ואולם אין המדובר כלל בהזנחה! זה הדין גם לגבי משרדינו שבזכרון, אשר שם ספרייתנו, עשׂבייתנו, האוסף שלנו, כל אוצרותינו אלה. (מה־יכבד הלב על כי עדיין הם בתורכיה!)

בין התקציב הזה, אשר ברשותך אקרא לו “תקציב־יסוד”, לבין התקציב שאליו יתוספו הסכומים המוקדשים ל“נסיונות השנתיים” וחשבונות דומים (בעקב המלחמה, אין מסעי־מחקר ואין קניית חמרים או אפילו רכישתם) – בין שתי דרכים אלו להצבת התקציב אין הפרש גדול בהוצאות, אבל יש יתרון גדול מאד מצד הנוחיות בעבודה.

בכל אלה קיצצנו כל כמה שאפשר והשארנו רק את העובדים שאי־אפשר בלעדיהם. יש לדעת כי בתקופה בה אין שום סיכוי לעבודה, לא נוכל לפטר אנשים כמו שלנו, אנשים צעירים ובהם מומחים שהחלו לקנות להם נסיון ואשר כמעט כולם ידידים מסורים המה למפעלנו שאינו בעיניהם רק נותן־לחמם בלבד. אין נימוק בעולם שיוכל להשפיע על מנהל (ואת יודעת איך המנהל שלנו קרוי) לשלח ידידים החוצה בחוסר־כל.

הוא קיבל את יציאתם והתפטרותם של אחדים שהלכו ולא הזמין אחרים על מקומם, וכיום כך היא תמונת משרדנו:

עתלית

ה"ה שוורץ – מנהל המשק, גזבר, מנהל חשבונות

    וייצמן – אגרונום (עבודות)

    זלדין – הממונה על המשתלה

    (משגיח אחד, עגלון ושלושה פועלים לפחות)

זכרון יעקב

ה"ה אפלרוט – מזכיר, גזבר, מנהל־חשבונות

    גרבּיבקר – ספרן, ממונה על הארכיון

    הרמן – אגרונום (האספים הבוטניים, קטלוגים)

    (פקיד־משרד, עוזר בעשביה)

תסכימי עמי כי קשה להסתפק בפחות מזה.

תקציב 1915/1916

דומני כי הסברתי כבר למדי כי לכל הוצאה שנעשתה בתחנה הקדמנו חישוב מדוקדק. ניתחנו והיטב שקלנו בדעתנו, לאור מצפוננו, כל לירה שהוצאנו מן הקופה. אולם לעומת זה לא היתה כל אפשרות להיסוג מן התוצאות שהשגנו ולהשאיר בחזקת תלוי־ועומד דברים שהכרנו בנחיצותם. אפשרות כזו לא עלתה כלל על הדעת. בעיקר אסור שיהיה ראש מפעלנו מושפע מדאגות כאלו, שבסופו של דבר תוכלנה לערער את הבטחון־העצמי הנפלא שלו ולהפחית מאומץ־לבו, וזה דבר שיוכל להביא נזק לא־ישוער לכל מעמדנו בארץ־ישראל. הדבר עלול להשפיע גם על איכות עבודתו. ואם יש דבר שהוא יקר לנו מכל, שאנו צריכים לשמור עליו כעל בבת־עיננו, הרי זה האיכות וההיקף של יצירת האיש הזה. כמתנבא אהיה אם אגיד לך כי מחר־מחרתיים תיוכחי לראות כמה תהיה פעולתו של האיש דרושה לנו. יד הגורל היא אשר שלחה לנו אותו בשעה הנכונה ובמקום הנכון, יד ההשגחה העליונה. לכן אל לנו להרשות לאנשים שבידם הופקד הדבר ובידם היכולת שיערערו את אומץ־לבו של האיש או ימעיטוהו, כי בעמדם על משמר אומץ־הלב הזה הם זוכים להכרת־טובה אשר לא נוכל עדיין להעריכה כאשר יִשווה לה.

לכן אל לידידינו באמריקה לקבל כל מיני השפעות הנובעות מן המצב הנוכחי אלא יעשו־נא כאשר השתדלנו אנו לעשות בארץ־ישראל: למרות הכל, להוסיף ולהילחם בגל העולה, להתאמץ ולהתקדם – אם אפשר, ואם לא – לפחות להישאר על־פני המים, להחזיק מעמד, עד שיבואו ריוח והצלה.

זו תהיה ההפתעה הכי נעימה שייתכן לגרום לו. זה יהיה גם עידוד כראוי לו ואות להמשיך.

מכיון שאני נמצא עכשיו מחוץ־לארץ ולעת־עתה מחוץ לשורות, יורשה לי לומר כי בימים הקשים האלה מילא כל איש בתחנה את חובתו כיאות. אינני מזכיר שום איש בשמו. כל העובדים כולם בתחנה היו למופת.

לדעתנו, מכיון שעוד נכונו לנו דברים לא־צפויים, התקציב לשנת 1915/1916 צריך להיות – לכל הפחות – כמו זה של 1914/1915.

אמצעים להמצאת הכספים

שאלה זו מתחילה להדאיג. הדבר ידוע לך לא־פחות מאשר לי עצמי ועל כן לא ארחיב פה את הדיבור. במידה רבה היתה שאלה זו סיבה לנסיעתי. כאשר חלפו ששה שבועות אחרי צאת מר אלכסנדר אהרנסון וראינו כי לא הגיעונו שום ידיעות, החילונו דואגים ואני החלטתי לצאת כדי ליצור קשר קבוע בין אמריקה לבית. והנה כאן ראיתי ש“קרן־העזרה” (Relief Fund) מעבירה את כל משלוחיה בצורה די מסודרת (ב־5 לאוקטובר יצאה האניה “צ’סטר” לפלשתינה עם 150 עד 200 אלף פראנק). אפשר, אפוא, לשלוח דרך אלכסנדריה. יהיה זה רצוי מאד כי הקונסוליות של ארצות־הברית בקאהיר, אלכסנדריה ופורט־סעיד תקבלנה המלצות עלי, והוא הדין גם במפקדי הצלבניות האמריקאיות השטות בין מצרים לארץ־ישראל (יש להביא בחשבון כי המפקדים מתחלפים). אם יש אפשרות להשיג גם המלצה טובה מן הצירים של אנגליה וצרפת באמריקה אל השלטונות והקונסוליות במצרים יהיה זה דבר אידיאלי, וכך יהיו המשלוחים בטוחים.

עכשיו נדבר על קבלת המשלוחים: נניח שהממשלה העותומאנית תעשה קשיים במסירת הכסף. האפשרות הזאת מציקה לי יותר ויותר, מאז שידוע לי כי סכומי־כסף שהעברת על־ידי הוד־מעלתו הציר מורגנטאו עצמו לא הגיעו לתעודתם. דרך־אגב, קיבלתי ידיעות שכיום הוחל בפיקוח על סכומי הכסף ומקבליהם. יש אמצעי בדוק: להעביר לקונסול של ארצות־הברית את ההוראות דלקמן – מפקד האניה, אשר לידיו ימסור את הכסף המיועד לנו, יתחייב להזמין אליו ליפו את הקונסול של ארצות־הברית בירושלים, ד“ר או. גלייזברוק (הוא נוסע ליפו כמעט בכל פעם שאניה אמריקאית מגיעה לנמל). המפקד ימסור את הכספים לידי הקונסול (ולא לידי אחר. להיזהר מן הגרמנים!), ויגיד לו בעל־ פה: למסור לאהרנסון. ד”ר גלייזברוק הטוב והאמיץ יבין, והכל ייעשה במהירות ובצינעה. דרך־אגב, אם רק ירצו בכך השלטונות האנגלים, נוכל להכניס לארץ־ישראל בכל עת סכומי־כסף ככל אשר נחפוץ.

אינטרסים פרטיים של מר אהרנסון

טילגרפתי פעם שאולי נצטרך לכסף גם בשביל בטחונו האישי של מר אהרנסון. גם ביקשתיך להשתדל שיהיו בידינו, עד כמה שאפשר, יותר מזומנים. בענין זה אני חייב לך ביאור יותר מקיף. שתי אפשרויות צפויות לנו:

1. גירוש כל היהודים תושבי שפלת־החוף אל פנים המדינה, אפשרות שהרבו לדבר בה הרבה בחדשי יולי־אוגוסט אשתקד. יכולה את לתאר לעצמך איזה אמצעים יידרשו לנו בכדי להיחלץ מצרה זו!

2. מאסר מר אהרנסון (איני אומר שהוא בחזקת ודאי אלא בגדר האפשר). במקרה זה אין ספק כי ישלחוהו לפנים המדינה. וגם שם, אם לשם בריחה ואם לשם הקלת התנאים, אין דבר זולת הזהב שיוכל להשפיע על התורכים והערבים.

בקשר לזה עלי לספר לך שתי עובדות:

1. כשהוגלו הכמרים הקאתולים, שהיו מורים באוניברסיטה של ביירות, נפל אוסף הצמחים שלהם לידי התורכים. זה היה אוסף יחיד־ומיוחד בעולם כולו, פרי עבודה של דור שלם, שהכיל סוגים הנחשבים טיפוסיים בשביל מיון הצמחיה הסורית־הפלשתינאית, סוגים ומינים החתומים בידי גדולי הבוטאניקה של ארצותינו – בלאנש, גאיארדוֹ ואחרים. את יכולה לתאר לעצמך כמה התרגש מר אהרנסון כאשר נודע לו כי סכנה נשקפת לאוצרות האלה. בעת שהותו בביירות (ינואר 1915) הציע למר הווארד בליס את העסק דלהלן: תחנת־הנסיונות והאוסף הסורי־פלשתינאי יציעו ביחד, מחצה על מחצה, סכום ידוע לממשלה העותומאנית (למטרה פטריוטית כגון “הסהר האדום”, או משהו דומה לזה) ותמורת סכום זה תמסור להם הממשלה העותומאנית את אוסף הצמחים ואת המסמכים הבוטאניים של האוניברסיטה הצרפתית. כאשר ישוב סדר־העולם על מכונו והצרפתים יחזרו יושב להם האוסף והם יהיו מוכנים בלב שמח לפרוע את הסכום ששולם, בתוספת רגשי־תודה.

דרך־אגב, שני המוסדות היו מתפרסמים לתהילה בעד צעד כה אנושי ומדעי של הצלת אוצר אין שני לו מציפרני הברברים.

אולם הצרה היא שמר אהרנסון היה צריך לעזוב את העיר והוא סמך על מר בליס שיוציא לפועל את התכנית. אם היתה זו הזנחה, שיכחה, או כוונה־מראש (הן האוסף הוא… קתולי) – בכל־אופן, הוא לא עשה מאומה, והתורכים קרעו, שרפו וזרו לרוח את גאוות המדע, העמל והיופי, והפעם נעשה הדבר בנוסח גרמניה.

ובכל פעם שדוּבּר פה על הפסקת היחסים בין גרמניה לאמריקה – רעדתי. כמובן: האסונות האנושיים חייבים לנגוע ללבנו רב יותר מהכחדת הדוֹמם, ואולם התוכלי להביט מנגד בנפוֹל האוסף של אהרנסון והאוסף הקריפטוֹגמי של קֶלֶרמן לידי התורכים? אל יהי ספק בלבך שבהשפעת מוריהם הטבטוניים יתנקמו בעת ההיא בנו ובאספינו בגלל נדיבותה של אמריקה שפרסה מלַחמה אף לאויבינו (ה“וולקאן”!).

קצת זהב יוכל אז אולי להציל…

2. אחד מנכבדי העדה הנוצרית נאסר ונשלח לפנים הארץ, לאנאטוליה. זהו “אסיר רע”, השלטונות לא יצטערו אם “יקרה לו אסון”, והז’נדארמים קיבלו הוראות לבלי חוס עליו. ואכן, ערב אחד חוזרים הז’נדארמים לתחנה. הם מראים את התרמילים של הכדורים השרופים… “כלב נוצרי” זה הראה סימני מרדוּת. והוא מת… ונקבר. אללה אכּבּר! אללה העניש את האשם, ומוטב שלא לדבר בו. האסיר זכה לגורל אשר יִשווה לו…

אולם אנשים יודעי־דבר טוענים כי המת נהנה מאקלים יבש ומחופש־פעולה – בחוצות קאהיר… הז’נדארמים שלנו אינם מיטיבים קלוע, בדרך־כלל, אולם בהופיע בקשיש טוב יודעים הם לפזול הצדה וכל הכדורים תועים בחלל בדיוק נמרץ ובבטחון רב.

מוסר־ההשכל: כשאתם יוצאים למסעות בחברת ז’נדארמים תורכים יהיה־נא עמכם בכיסיכם חיל־פרשים של ג’ורג' הקדוש. זהו חיל עגול־צורה ובכוחו להבטיח לכם מסע נעים ונוח. בהיות המשקל שווה, אז יש לזהב האנגלי או הצרפתי יתרון על העופרת התורכית והוא יעוור ממש את עיני השוטר (שוטרים גבוהים ושוטרים נמוכים בדרגתם).

ומכיון שאין אנו בטוחים שלא נעמוד בפני הצורך לצאת למסע באסיה הקטנה, צריכים אנו להחזיק בחיל־פרשים מאומן ומוכן־לקרב בקופות־הברזל שלנו.

סבורני כי ביארתי די את חששותי ובקשותי, והנני חותם את הפרק הזה.

סקירה אחרונה על המצב הכללי. 30 ספטמבר 1915

אפשר לומר כי מאז חודש פברואר לא נשתנה המצב ואני אוכל רק לחזור על הביאורים שהבאתי לא פעם במשך הרצאתי: מצב ידוע, שנקבע על־ידי הנהלה בעלת הגיון ועקביוּת, יוכל להשתנות אם יופיעו גורמים חדשים וישפיעו עליו. ואולם באין כל הנהלה שהיא לא ייתכנו כלל שום ניתוח ובקורת. מוכרחים ללכת בדרך סינתיזה, לרשום עובדות שרק הסכום של פרטיה יוכל לתת, פחות או יותר, תמונה כללית מן המצב. אמרתי: הארץ תלויה במצב־רוחו של גנרל תורכי (שלא תמיד רוחו טובה עליו), ואנו בביתנו תלויים על־פי רוב ברצונו של חייל עובר־בטל, קצין תורכי, או גרמני.

לא אחת שמעתי בחוגי אנשינו טענות ודברי בקורת על התפטרות מר אהרנסון בתקופת המלחמה בארבה. התלונות היו לא רק על אשר שׂמה התפטרות זו לאל את התקוות והאילוזיות האחרונות ביחס לתוצאות מלחמה זו ועל ההתנקמות במושבותינו, שבאה בעקבותיה, אלא בעיקר על שמר אהרנסון – אשר בתקופה ההיא נטו לו השלטונות את מלוא חסדם ואשר לא אחת פעל בשעות הקשות בהצלחה לטובת הכלל וזכה להוקרה אשר לא זכה לה איש מאתנו ועשוי היה לזכות בהשפעה ממנה היינו כולנו ניהנים – על שמר אהרנסון לא התחשב באינטרסים יותר רחבים, יותר כלליים, ובעצם ידיו העלה את הגשר באש בהתפטרו ובצאתו בדפיקה בדלת, זו הדלת המועילה שנפתחה לפניו.

אולם בעלי הטענות לא די שלא היו העניינים נהירים להם ולכן לא יכלו לשפוט את המצב בכל הרצינות הדרושה, אלא מלבד זאת גם היה הגיונם לקוי בחסר: כי אילו היה ג’מאל פחה איש רציני, בעל־הגיון ובעל־מצפון, לא היה מטה אוזן לגאוה־העצמית הנואלה שלו ולשמירת־הטינה התורכית אלא היה מקשיב ופועל בהתחשבות עם העצות שהשמיע באזניו מר אהרנסון. מכיון שג’מאל פעל בניגוד לכך הוכיח בזאת עד כמה הוא אפסי, נוח־לכעוס ללא סיבה, והעיקר – תורכי קיצוני, זאת־אומרת מתפעל מדברי־חנופה, מאוהב בסגנון של מחמאות וחלקת־לשון, עריץ שאינו מקבל דברים גלויים וברורים וחפץ להחניקם. לדיבורים של ישרות, הגיון ושכל ישר אין טוב ממר אהרנסון, אבל אם חפצו באיש אשר ישתוחח, ידבּר חלקות ויתחכּם, הנה טעו בכתובת וצריכים היו לחפש איש אחר. כי דבר אחד ברור הוא: אין אתה זוכה להשפעה ממושכת על אדם קל־דעת. אך לעומת זה תביא חרפה על ראשך אם תלך בדרכיו למען השפיע עליו, ולוּ גם באופן זמני.

ואולם, גם בזה לא התחשבו משמיעי הבקורת: כבודנו וגאוותנו הם נשקנו היחיד והמובחר בשעות הקשות האלו, הכמעט חגיגיות. אנחנו לא ניכנס לשום היאבקות אלא אם נשקנו זה יוסיף להיות טהור ונקי – ויקרה מה שיקרה. אבל אנו לא נוכל, ולו גם למחצית הרגע, לסכן את כלי־זיננו, להניחו מידינו ולהביאו למצבים שאולי ימיטו עליו שימצה. הסכנה היתה כה גדולה וסיכויי ההצלחה כה קטנים עד שלא נוכל להשלים עם המצב המסופק הזה. אלה המכופפים את חוט־השדרה שלהם אינם מסוגלים להביט ישר לתוך עיניו של המתנגד ולהכיר את כוונותיו. בסופו של דבר, כמעט תמיד הם מסתבכים, שוקעים בבוץ וסופגים את מבט־הבוז המנצח של יריבם. הכבוד הוא הרכוש היקר ביותר. אילו חפצנו לשמור עליו הרי היינו מחויבים לעמוד מן הצד ולחכות מתוך הכרת־כבוד להשתלשלות המאורעות מבלי אשר נוכל לעשות נגדם כל מאומה, לא להטותם ולא למנעם. היה עלינו לשמוע בקול גאוותנו (לא האישית אלא האחרת, זו אשר כולנו אחראים לה), וקול זה אמר לנו לבלתי השתתף בפעולה עם האנשים האלה והמעשים האלה.

הוא הדבר אשר עשה מר אהרנסון. והוא עשהו במיטב הכשרון. המאורעות, אשר אליהם אעבור עתה, ייטיבו לומר זאת ממני.

פרשת אלכסנדר אהרנסון – פאוזי־ביי

בחודש אפריל, כאשר הטו השלטונות את מלוא חסדם למר אהרנסון, הוצג מר אלכסנדר אהרנסון בפני ג’מאל פחה. והנה מה היה הענין: בשכנות קרובה לזכרון־יעקב (זוּרגנייה, מהלך שעת רכיבה) מתגוררת משפחה ממוצא תורכי, בעלת ייחוס־אצילות אמיתי (סלחי לי על ביטוי זה של אצילות לגבי תורכים שהפכו ערבים). מכיון שאדמותיהם נגעו בכל מקום באדמות היהודים, הצלחנו, בכוח סבלנות וכסף, לשדל אותם כי יעקרו ממקומם. רק אח אחד מבין האחים מיאן בעקשנות למכור את אדמותיו. הוא חי על אדמותיו, ראש לחבורה שנעשתה מסוכנת היות והשלטונות נוהגים שלא להטיל ענשים, והוא הטיל קנסות וכופר־נפש על הסביבה, והגיע לכלל דעה שעסקיו פורחים דיים ואין הוא מעוניין לפטור את היהודים משכנותו הרעה. מעלליו הרעים רבּוּ וַיעצמו, וכל זאת לעין השמש. הקרבנות התיראו להתלונן, מדעתם כי הזרוע היחידה שצריך לירוא מפניה היא זרוע הגנבים. השלטונות עצמו את עינם (הפוזלת) מראות את פשעיו של הביי הצעיר (תואר דומה, בקירוב, לתואר מרקיז), וכבוד המרקיז התמסר לענייניו בלב שלם בהיות נכסי הסביבה בעיניו כנכסיו־הוא. והמושג “נכסים” נראה לו באור מוחמדני מובהק, והוא אף הוכיח זאת, כי הגזל היה לו האהוב בכל ענפי הספורט. הוא היה חוטף (צריך לומר: מחרים) בסדר ובשיטה את ערביוֹת הסביבה, אבל היטב נשמר מלבוסס בחדגוניוּת משעממת ולאחר־מעשה היה משלחן אל נוויהן ומחליפן באחרות. ה“מהתלות” הללו עוררו רק צחוק ממש אצל השלטונות, בעוד כל אחד מהרהר מתוך קנאה ועגמת־נפש כי אין בידו הוא לעשות כן… ה“בדיחות” של הביי עברו מפה לפה: איך בראש כנופייתו הלך לחטוף, לעיני החתן ממש, את כלתו הבדווית בעת שהובלה בטכס תהלוכת הנישואין. החתן נקשר בחבלים, הושלך לבור־כלא וימים אחדים השביעוהו צליפות־שוט עד אשר התעשת וַיבין כי טוב־טוב לו לגרש את האשה (לדת המוסלמית פרוצדורה בלתי־מסובכת למתן גט: הבעל משמיע משפט מקודש… והגט הוא עובדה. ייאמר, בלא להעליבכם, כי איני סבור שבאמריקה הגעתם לשיא מהירות דומה לזה!). שכחתי לציין שהבדווי בו הדברים אמורים היה בן אחת המשפחות הנכבדות שבסביבה, נכדו של קדוש נערץ (שייך חילוּ) שצליינים באים להתפלל על קברו וכל בני המחוז נשבעים בשמו… ובעיקר, חלילה לך לחשוד בי שאני משתעשע כאן בחיבור רומנים. מחברי הרומנים הם אותם הנבערים המגישים לזרים סיפורים שבכוחם להרדים או להצחיק את אלה המכירים יפה־יפה את גזע־ה“אבירים” הזה (הה, מוגי־הלב!) ואת מעלליהם (מוטב שלא נדבר בהם).

ובכלל, מה טעם להאריך? – מר אלכסנדר אהרנסון נמצא באמריקה. פני־נא אליו בדבר פרטים נוספים.

כנופיה זו היתה מכבדת תדיר את זכרון בביקוריה, שותה לשכרה, מטילה מהומה וחרדה ברחובותיה, ואנו יראנו פן יבוא יום ויגיעו הדברים לתגרת־ידיים, וכאן לא יכולנו לבלתי חרוד מפני התוצאות העלולות לבוא מאיזו תנועת־יד בשעת התגרה, כאשר לא יותן עוד להשיב את הנעשה.

ובכן פנה מר אלכסנדר אהרנסון בתלונה אל ג’מאל פחה. היה הדבר בתקופה בה הכריז המצביא־העליון בתופים ובחצוצרות כי אומר הוא לטהר את הארץ מן השודדים, וכי כל האזרחים יהיו שווי־זכויות במשפט וכי החל יתחיל ב“ראש”. למען ישמעו וייראון.

המצביא הסביר פנים למר אלכסנדר אהרנסון במידה שאין למעלה ממנה. ומר אהרנסון הדגיש לפניו את כל הסכנה הצפויה לפעולה במסגרת החוק, שתוצאותיה תהיינה מעורפלות, כי אם שוב יעלה בידי השודד להתל במשפט, בימי מלחמה, בהיות הכל נתון בידי הצבא, או־אז יעלה כבודו הנפשע ויגדל מוראו, ולא יהיה עוד גבול לחוצפתו ואלה אשר החלו בפעולה נגדו, הם וידידיהם ממילא יהיו עלולים לשלם ביוקר בעד עוז־רוחם וליפול בפח.

המצביא שלנו כמעט התמרמר: מה? וכי אין הוא נמצא פה? כמדומה שפוגעים בכבודו, מעליבים אותו! והוא ציוה לערוך חקירה. והוא ציוה לאסוף עדויות.

והכל הולך למישרים. מגיע שליח לשם החקירה. השליח כמעט סודי וניתן לו ייפוי־כוח יוצא־מן־הכלל.

העדויות נאספות מתוך התאמה נפלאה. בעידודנו, ולאור הפעולה המשפטית שסוף־סוף הופיעה, באים המוסלמים שבסביבה למסור את עדותם. אפילו בא־כוחם המקומי של השלטונות לא נעדר. המוּדיר של קיסריה, פאוזי, הוא ואיש־סודו העיקרי, עורך־דין נוכל ושודד בעל־שם, נקראים לבוא ירושלימה ולהתיצב לפני המצביא־העליון. באמצע ישיבת החקירה מופיעים הנבלים אנשי הכנופיה לאיים במוות על כל אשר יעז להעיד. הכל מתנהל למישרין.

52 סעיפי־האשמה (סליחה על הכמות המעטה!) נרשמים בספר, ובהם כאלה שהם לבדם מספיקים לגזור מאסר־עולם עם עבודת־פרך אפילו בימים רגילים.

ולא נותר לנו כי אם להתאזר בסבלנות ולחכות. ואנו מחכים.

הנאשמים חוזרים מירושלים ומספרים כי המצביא נהג עמהם בחביבות שאין למעלה ממנה. אנו צוחקים מקרב לב לשקרים המחוצפים הללו. בינתיים באה הפסקת היחסים בין מר אהרנסון וג’מאל פחה. חולף חודש, חולפים חדשיים. אין כל חדש. אנו מתחילים לדאוג. אלכסנדר אהרנסון הולך ירושלימה. המצביא טרוד ואינו יכול להקדיש לו שעה. על המצב אנו למדים תוך כדי נסיעה לביירות: הדו"ח של החקירה כלל לא הגיע לידי המצביא העליון. השודד שלנו הוא בן־אחיו של מי־שהיה וזיר־עליון,³⁸ בעל־השפעה בבּירה, ובמידה ידועה הוא גם בן־אח לוואלי של ביירות, שהוא ידיד אינטימי לקאימקאם של חיפה. ונעשה מה שנחוץ בכדי לאיים על החוקר, להחניק את החקירה, ולטהר את השרץ עד שילבין כשלג. בזאת אין פלא, ורגילים אנו לכך. ואולם סבלנות… בסופו של דבר יפעל המצביא.

כן, הוא פעל. שמעיני היטב.

פאוזי־ביי נתמנה קצין תורכי. הוא לובש מדים ונמנה עם הפמליה של ג’מאל פחה המלווה אותו בכל אשר יילך.

הוא נתמנה מפקד המתנדבים במחוז שלנו. התנדבות זו, הן תזכרי, יש לה אופי דתי (בעצם, קנאי).

בחודש אוגוסט דוּבּר על כך שתיבּחר זכרון־יעקב להיות מקום ריכוז צבאי לכל המתנדבים הללו ושיופקע בה בית אחד בשביל “המפקד”.

לזכותי ייאמר שעד כה אמנם לא התיחסתי לדברי ג’מאל פחה בכובד־ראש אולם לא ראיתי בו פושע, מפר־נדרים או בוגד. טעות היתה זו מצדי, ויסוּלח לי על כך. יש ותעברהו רוח־לצון, ולצון זה כמוהו כאסון.

אין גבול לאשרנו על שאלכסנדר אהרנסון יצא את הארץ. בערבים (ואף לאור היום) עלולות “תאונות” לקרות במשעולי־ההרים. כדור שנקלע במהירות, בעיקר כשיש לך ענין עם אמיצי־לב, אשר בבואם לפגוע במטרה יבחרו להימצא מאחרי גבך, מאחורי סלע ומשוכה. והן לא יידרש מאתנו לנדור נדר שלא נעלה על גבי סוס דוהר אך־ורק למען נגרום הנאה לשודד מובהק. הכדור עלול להישלח גם על־ידינו. הפעם נשבענו (בראותנו את השודד שב נקי מכל אשמה) לא לטמון יד בצלחת ולהשיב על ההתגרות הראשונה. אף־על־פי־כן מוטב בעיני שיהיה ידידי אלכס שרוי בריא ושלם בניו־יורק ולא שיהיה כאן במצב שבו יהיה עורו צפוי לניקוב, דבר אשר ימריץ אותי ואת כל החברים והידידים הרבים אשר לו בסביבה לנקום את נקמתו.

טומנים דינאמיט ומעיפים באוויר כבישים בסביבות זכרון־יעקב

בין האמצעים האסטרטגיים שלימדו הגרמנים לתורכים ישנה גם העצה כי כאשר יקרב האויב להיכנס ולא ייתכן עוד למנוע את הדבר אז יש להחריב את הדרכים ולהטמין בהן מוקשים כדי למנוע מן האויב הובלה מסודרת ולנסות לטמון לו מלכודות־מוות. אולם אחיזת האמצעי האסטרטגי הזה קשה עד מאד בארץ־ישראל, מן הסיבה הפשוטה שאין פה דרכים, למעשה. אבל הן היהודים פה הם! וזכרון־יעקב במיוחד היא עמדת־הרים נאה ופרשת־דרכים הצוֹפה על סביביה. צלעות ההרים זקופות, ובגלל הנחיצות לנצל את האדמות השוכנות במרחק לא קטן סללה המושבה, במאמצים רבים ובהוצאות רבות, דרכים טובות. אהה! במשך כל הקיץ, תוך חדשים רבים, מתאמצים להחריב אותן, לחפור בהן חורים עמוקים ולהכניס לתוכן חמרי־נפץ ולכסותן אחרי־כן באבנים ובענפים. למותר הוא לומר שהנסיעות נעשו קשות ומסוכנות. כאשר יבוא החורף והגשמים ישטפו את הכבישים הללו ובגלל הרפש לא ייתכן עוד להבחין בשוחות שנחפרו, אז לא יהיה קץ לתאונות ולאסונות.

אולם בעל־כרחנו אנו מהרהרים בעובדות אחרות: בחודש יולי, בכפר דרוזי שבסביבתנו (דאליית אל־דרוז), שהתורכים “התבצרו” בו והחזיקו שם חמרי־נפץ, היתה “התפוצצות” אשר החריבה חלק גדול מן הכפר והסבה במותן של כמה מאות נפשות. הפעם הוּכח כי האחראים לאסון היו אנשי־הצבא שלא היו למודים להשתמש בחמרים ההם, ואכן רוב הקרבנות היו מן הצבא. אי־בקיאוּת הריהי כבר אסון גדול כשהיא לעצמה, אבל מי ימנע מהם להכריז על זכרון־יעקב (או על כל מושבה אחרת) שהיא מקום אסטרטגי, להתבצר בה ולאגור בה חמרי־נפץ? – ועכשיו הבה נשער כי תקרה “תאונה” (כבר היו דברים בעולם). אני משער כי אנשי־הצבא “יינצלו” מן הפורענות, אך רק נס מן השמיים יציל את האזרחים שלא ישׂחק להם מזלם, או לא תספיק להם בקיאותם, והם יתעופפו עם חמרי־הנפץ – מילא, מלחמה היא סוף־סוף מלחמה, ולא את ולא אני נתמנה לחקור בדבר…

כורתים את העצים כדי להסיק את הקטרים

בעקב ההסגר אין פחמי־אבן מגיעים לארץ, כמובן, ולתורכים חסרים חמרי־הסקה. לא איכפת! – הם החלו לגדוע את שרידי האלונים אשר לנו. בהרים כבר הגדילו עשות (בעיקר בלבנון) בהנחיתם את קרדומם על עצי־הזית (הסקה טובה!).

באוגוסט הגיע לחדרה “הערר דיקמאן”, האדמיניסטרטור הכללי של קו מסילת־הברזל החג’אזית, ודרש מאתנו ארבעים־אלף טונות עצים. עצי חדרה הם אקליפטוסים, אשר אותם נטענו במו־ידינו (הודות לברון אדמונד דה־רוטשילד) למטרות סאניטאריות. חדרה, היושבת על בצות, שהן מקור ראשון לקדחת, נטעה חורשות אלה למען ייבוש הבצות והבראתן. הסברנו זאת ל“הערר דיקמאן” תשובתו היתה ברורה, ולא היתה משתמעת לשתי פנים: “אני חובתי היא להסיע את הרכבות; האקליפטוסים טובים – אני לוקח אותם. כאשר יקיץ הקץ על האקליפטוסים יבוא תורם של עצי־הזית, של עצי תפוחי־הזהב, של כל העצים כולם!” אהה, שלטון ה“מולך”!

גם אני נמניתי על ועדת־ההערכה אשר פנתה אל מקום המעשה וַתנסה “לעמוד על המיקח” עם הגרמני ולהמתיק את רוע הגזירה… העצים, אשר רק עשרים שנה ראו חיים, כבר התנשאו כענקים בחורשה המצילה, ולמראיהם התעוררו בי זכרונות:

ילד הייתי לפני עשרים שנה. בימים ההם נטעו את העצים הללו בדיוק פה. במקום אשר שם נמצאת חורשה זו עתה השתרעה הבצה היותר ממאירה, אשר לא על־נקלה יכלו לה: היה זה אגם עמוק ונרפש, קרקע־תחתיות שורצת שרצים, מים ממאירים. לעצים עצמם – אשר אולפו והודרכו בעד הבצות הללו – היו פרשות משלהם, פרשות אימה ומעשי־כשפים. תכניות הייבוש והנטיעה היו מוכנות כביכול, אך ההוצאה־לפועל היתה פרק בפני עצמו… הגשמת התכנית דרשה שנה־וחצי של עבודה, וקדחת־ההמוֹגלוֹבּין – “המוות הצהוב” – ארבה כאן במחתרת, ואף אמיצי־האמיצים נרתעו וַיסוגו אחור. בכל־זאת קם בהם אחד אשר ניסה כוחו להגשים את העבודה המועילה הזאת – זה היה אבי. שמונה־עשר חודש נשאר בתוך טיט־היוון הזה. הפועלים המומחים, אשר הובאו באופן מיוחד ממצרים, שם רגילים יותר בעבודות מסוג זה, היו נופלים חללים כזבובים. אך לבסוף נעשתה המלאכה כולה – כולל הייבוש והניקוז והנטיעה. זו היתה עבודה המשולה לעלילה גדולה, ולהטי־הקדחת אשר באו בעקבותיה הם מן הדברים אשר יוכל הומירוס לשאת עליהם משלו. זוכרני כי בעודי ילד הייתי מתמלא שמחה בהגיע לילות הסער, הברקים והגשם השוטף; בגלל השטפונות היתה רק עונה זו מסוגלה להפסיק את עבודות הייבּוש ליום אחד או שנים, ואבי היה מנצל לילות אלה ודוהר על סוסו מחדרה ליפו (מהלך ששים קילומטר) כדי לסור לראותנו.

כיום זכו הוואנדאלים הגרמנים לטייל פה על אדמה יבשה, כשמעל לראשיהם מצל ירק ענפים ועלים; לטייל ולחשב חשבונות כמה וכמה טונות עצי־הסקה יוכלו להפיק מזה. אני, שחוח על גבי קורה, הייתי מחשב בכמה מתים יקרים עלו לנו החיים אשר בראנו פה ואשר האחרים באים עכשיו להכריתם, ולא היה בי הכוח למנוע את לבי מלשווע לרחמים ולקללה.

כעבור ימים אחדים עלה הכורת ויכרות. ומתינו, מתים שעלו לנו בדם ובאהבה, גם המה נגדעו במהלומות הכורת… ימים ארורים, ארורים לנצח! איבתנו, איבת־נקם, בנו נשבענו!

נסיון־שווא מצד מר אהרנסון להעביר את גזירת כריתת העצים

בענין זה של ההסקה שאלו לא פעם לעצתו של מר אהרנסון. כך המציא הוא את הפרטים הדרושים בענין שכבות פחמי־האבן, שכיום התורכים מפיקים מהן תועלת בלבנון. הוא גם עודד אותם להשתמש באספלט כחומר־הסקה ולנצל את המכרות הקיימים בחַצבאיה.

בשוב האדמיניסטרטור דיקמאן מסיורו בחדרה ראה לנחוץ לשהות בעתלית. ביקור של נימוסין, בעיקר של תועלת. כי הוא אינו מכסה ואומר הוא בגילוי־לב כי בא אל מר אהרנסון “ללמוד מפיו לקח ולשמוע עצות”. אבל דרכם של גרמנים בשמיעת עצה דומה עד כדי הטעיה לפעולת החרמה. בעדינותם המפורסמת הם רומזים בכל שעת־כושר שכל מי שאינו משרת את המולדת בכל נפשו ובכל מאודו בזמנים הקשים האלה חשוד בחוסר־פטריוטיזם. אף־על־פי־כן, כשהם שומעים עצה טובה, חלילה להם להדביק אליה את שמו של היועץ… בוחרים הם לשייך אותה לעצמם כאילו היתה רכושם.

אך זאת הפעם לא חסך מהם מר אהרנסון כל עצה, ומתקוותו להציל את עצינו הביא לפניהם שתי תכניות מצוינות שהגשמתן קלה עד מאד:

א) לפוצץ בדינאמיט את האזורים שפשט בהם הז’וז’ביא (עץ קוצי וטפּילי). על־ידי כך ירכשו עשרות־אלפי טונות של חומר־הסקה ויזכּו בהכרת־טובה מצד החקלאים, שעל־ידי הפיצוץ יזכו עתה במאות הקטארים חרושים שבלעדיו מעולם לא היו יפים לחריש. דרך־אגב, עצים אלה רב מספרם בחבל ים־כינרת ואפשר היה להובילם בנקל ובזול בדרך המים על תחנות־הרכבת.

ב) בבדיקה הראה האספלט 12,000 קאלוריות (כנגד 9,000 – 8,300 לפחמי קארדיף!), ואולם פגם היה בו יען כי נקודת המסתו נמוכה מדי. וזאת הציע מר אהרנסון: לערבב באספלט סיד־קיטוּמן, שאת מקום שכבותיו קבע מר אהרנסון בבקעת־הירמוך. החומר הזה, שהוא טוב להסקה, יתרון כפול יהיה לו בזה שלא ינמיך את הערך הקאלורי יותר מדי וגם יעלה בשיעור ניכר את נקודת ההמסה. זו תהא, אפוא, תערובת שתעניק חומר־הסקה משובח יותר מן הפחם ושתבער בלי לגרום נזק למכונות או טירדה למסיקים.

בני־סמכא המעוניינים בדבר אמרו לי כי אם תוגשם התכנית יהיה זה מן החכמה לתכנן ברצינות את הקו הדרומי (ירושלים–מצרים).

אני תקוה כי רשלנותם תמנע אותם מעשוֹת מעשה של הגיון וכי מר אהרנסון יעלה חרס במאמציו.

מפקד גרמני דן למלקות את איכרי באר־יעקב

במובן צבאי האיר המזל לראשון־לציון וסביבתה. הדיביזיה שחנתה במקום היתה תחת פקודתו של תורכי, עלי פואד־ביי, שכּתום ההקנטות הפעוטות הראשונות שאין להימנע מהן למד להכיר היטב את האיכרים ויחל להעריץ את פעלם ולהתלהב ממנו ואף קשר קשרי־ידידות עם רבים מהם. חייליו קיבלו הוראות חמורות והקפידו להתיחס בכבוד לרכוש. הקצינים נהגו בנימוס רב, וכך נוצרו יחסים נאים ביותר והכל התנהל למישרין.

עלי פואד־ביי, שלמד תורה בצרפת והשפה הצרפתית היתה שגורה בפיו, לא היה מכסה על נטיות־לבו שלא היו נתונות לפרוסים דווקא; אפילו נותן היה ביטוי לרגש־התיעוב שניעור בו לקראת לכתו לדרדנלים, להילחם שם נגד “ידידים”.

אולם צו־היציאה מגיע ומַפנה אותו לארץ־הנהריים. הוא מודיע לידידיו שאם יהיה לאנגלים די חוש־ההזדמנות והם יחכו לו בדרך, כי אז בלי פיקפוק ימסור להם… את עצמו ואת הדיביזיה שלו (לא על־מנת למסור אותה לשחיטה היה מפקד עליה) וכך יזכה להכנסת־האורחים המופתית של האנגלים, ולמעט מנוחה.

נשף־פרידה חגיגי נערך לידידיו במושבה, הובעו רגשי־צער הדדיים – והוא נסע.

על מקומו הגיע גרמני: המפקד ראבּיוּס. והוא הוכיח מיד מה ההבדל בין תורכי כשהוא מחליט להיות איש הגון ובין בא־כוח של וילהלם כאשר לא יחשוב להחליף עורו. איש־קסרקטין ותיק זה התנהג כפרוסי של ממש (סלחי לי על מבטא פסול זה, ואולם מפני כבודה של האמת אינני רשאי להשתמש במבטא יותר רך). דרכו השפיעה, כמובן, כמבשרת־רעה, על הקצינים והחיילים, אשר ידעו כי לא יבואו על ענשם בהיות המפקד עצמו שותף למנהגם.

יום אחד לא מצאו החיילים טוב להם מלחטוב עצים בכרמי השקדים של באר־יעקב (מושבה בין ראשון לרחובות), וַיחלו להשמיד את העצים כשהאיכרים מוחים ומבקשים שייצאו מן הכרמים ומאיימים להתלונן עליהם אצל מפקדם (הם חשבו שעלי פואד־ביי עודו נמצא במקום). על האיום המבוטל הזה (החיילים ידעו מי מפקד עליהם…) השיבו הללו בפציעת כמה מן האיכרים. האיכרים (זאת לזכור: הם סמכו על עלי פואד) השיבו מלחמה שערה, ואם כי לא היה נשק בידם הדפו וגירשו את החיילים, שאחדים מהם אף נחבלו בגופם. ובנשימה אחת רצו עד “הער ראבּיוּס” לספר לו כי אין אפשרות לצאת מן המחנה לחטוב קצת עצים, כי בסביבה נמצאים הגזלנים היהודים המתנפלים על החיילים המסכנים.

היוּנקר שלנו מתקצף למראה גיבוריו הנעלבים. פלוגה מזוינת נשלחת למושבה. משתערים על הבתים ושוברים שם רהיטים. שוד ומאסרים. לפני המפקד יובאו חמשה אנשים, שרוּבּם לא היה כלל בכרמים בבוא החיילים. הגרמני נשבע בכל קדושיו כי יועמדו למשפט צבאי וכי מרה תהיה אחריתם. לאחר תחנונים הסכים להסתפק במלקות. ואולם מלקות שוטים בנוסח תורכיה הן עינוי של ממש. מדובר במכות־מקל על כף הרגל (פאלאקה בערבית). כמה מכות מסוג זה (היו בין האומללים שספגו לא־פחות מחמשים!) דיין לחבּל קשה בגוף המוכה באזור המוח והריאות. בדרך־כלל מיועד סוג זה של ענשין לפושעים הפליליים הכי בזויים. הוא נחשב השפלה גדולה, ולא יכבד ממך לשער כמה ירד כבודנו בעיני הערבים שבסביבה!

רק זו, אגב, מטרתם של השודדים הפרוסים המושלים בנו כיום!

וזה יהיה לקח ליהודים איך להגן על זכויותיהם…

מפרקים את הנשק מן החיילים היהודים

כיום מתחלקים בתורכיה הגדודים (רגימנטים) לשני סוגים:

1. הגדודים המזוינים (טבּוּר עסכּריה), הקשורים במחנות הצבא. המילואים וההגנה.

2. הגדודים הקשורים לעבודות המלחמה ולעבודות־הציבור (טבּוּר עמליה) אשר יעבידום בסלילת כבישים, בהנחת פסי־ברזל, בבנין הטלגרף, בחפירת חפירות־הגנה, גַמלים וחַמרים לצורך הובלה וכו' וכו'. אלה גדודים בזויים שבעתיים מגדודי האנגריה והענושים אשר נודעו באירופה.

בשורות הגדודים הללו הוכנסו כמעט כל אנשי־המילואים שאין־בהם־חפץ. היהודים והנוצרים הועמדו במצב מיוחד: לגביהם לא היתה כלל עבודת־הצבא לפני שש שנים (1909). היוצא מזה שכל האנשים שגילם מעל ל־27 ושלא נשאו עדיין נשק ולא קיבלו עדיין חינוך צבאי הועברו ישר אל חיל־המילואים. כל מי שהיתה לו איזו אפשרות שהיא לא נרתע מכל קרבן ושילם את כופר עבודת־הצבא (אלף פראנק) לבל יתגלגל לתופת זו. אך לא הכל יכלו לשלם, ואלפים מאנשינו נלקחו לשירות זה. לא אאריך בדברים על־אודותם; על ימי־העבודה הארוכים תחת השגחת הנוגש התורכי אשר השוט בידו; על יום־המנוחה השבועי שנגזל מהם (היו כאן מאות יהודים יראי־שמיים אשר להם היה זה העינוי הקשה ביותר), כי זו פרשה נוגה מדי. לכן גם לא אספר לך על ימי החורף הקרים ללא פרוסת לחם (הלחם אשר הוגש לא היה יפה לעיכול), ולעת ערב, בשוב האנשים מן העבודה וגופם ונשמתם רצוצים מעייפות והמה רעבים ונדכאי־רוח, חיכה להם האוהל בו היו האנשים נערמים בלי שום יחס למקום הצר והגשם היה חודר פנימה – כי היריעות היו גרועות וקרועות – והם היו ישנים בתוך הבוץ והרפש. הרפש היה ה“לטיפה” היחידה אשר זכו בה…

חשק יעוֹר בי לשכוח ולהתעלם ולבלתי דבר בזאת עוד. אולם למרות רצוני קמה התמונה וַתחיה לנגד עיני, ובעל־כרחי אשוב אליה. אם את חפצה בפרטים נוספים ומלאים יותר, פני־נא אל מר אלכסנדר אהרנסון. הוא יוכל להמציא לך תיאור שלם על יסוד נסיונו מכיון שבמו־ידיו סיתת אבנים ודחף קרונות במשך חדשים רבים. בהעלותי על דעתי כי הוא התגייס לצבא למען מלא חובה למולדת, מרצונו הטוב, ויסרב להשתחרר מ“חובה” זו, בהעלותי זאת על דעתי לא לצחוק מתאווה נפשי, האמיני לי, ואין פה מקום לצחוק! אנו פעלנו ביושר, באומץ־לב, ואולם זולתנו המה רימו, הונו, חשדו…

אך היו לנו תחת הדגל גם חיילים מזוינים בנשק, מוכנים לקרב, מן הנועדים לשירות ולמילואים, בני למעלה מ־27. והנה מגיעה הפקודה לפרוק את הנשק מכל החיילים היהודים והנוצרים ולהעבירם לגדודי־עבודה.

המעשה הזה היה כמו הגדרה רשמית, ברורה, אשר הורתה עלינו באצבע ותאמר: “הנה המה החשודים, הבוגדים. ניזהר־נא לבלתי מסוֹר להם נשק. אל נתן אמון בהם!” הדברים נאמרו בקול רם, לשם עלבון ומתוך זילזול, והלא תשַׁווי בנפשך את הרושם שעשה הדבר על המוסלמים, את שמחתם־לאיד, את רגשי־שנאתם המתפרצים.

וכאן צריך להזכיר עובדה המדברת בעד עצמה והמספרת יותר מכל אשר יוכל פי לספר:

זכרון־יעקב זכות עגומה יש לה (בתוך שאר זכויות) שנתנה למולדת את המספר הכי גדול של חיילים עברים; לא־פחות מ־17 בחורים תחת הדגל. בין אלה היתה קבוצה של עשרה אשר המזל האיר להם פנים: הם נשלחו לגדוד שהגורל העמיד בראשו קולונל רציני, אשר היטב הבין את חובתו (אהה, חזיון יקר־המציאות!). איני מוכן להעיד כי צעירינו צעדו אל העבודה בתִתָם בשיר קולם, ואולם אפשר להגיד בביטחה ובכבוד, כי הם עשו את כל חובתם בשלמות ובגאוה בלי תלונה על שפתיהם. הם עבדו בגדוד כעבדם בשדותיהם; הם הצטיינו והסבו אליהם תשומת־לב. הם ידעו לעורר יראת־כבוד בעיני חבריהם המוסלמים, לזכּות בהוקרת קציניהם ובידידותו של הקולונל. אם בשירות הרפואי, אם באיתות ואם בהדרכת “מוחות־העץ” הערביים בכל מקום ומקום הורגש הצורך בסבלנותם של בחורינו, בתבונתם ובסמכותם. מה שלא הצליחו ולא עשו מאה מלקות שמלקה קצין תורכי או ערבי (הערבי גרוע מן התורכי לאחר שקיבל גושפנקה עותומאנית בבית־ספר צבאי) בבואם לבאר דבר לאשוּרו לפלאח הערבי המטומטם, אשר את שׂפתם לא ישמע וגופו יספוג דוּמם את מלקותיהם, היתה עושה מלה חמה, הלצה על שפתי הנוער שלנו, המיטיב לדבר בלשון־ערב ולספר בה סיפורים אף יותר מן הערבים עצמם. וראה זה פלא: בחורינו, אשר בעת ההדרכה מעולם לא הרימו ידם על איש, ראו והנה היד מושטת להם… בלי הרף היללו את גמישותם, את בינתם, את מנהגיהם. הקולונל שלהם קרא להם “ילדי”, “גאוות הגדוד”. כאשר קיבלו את ימי־הפגרה הראשונים שלהם נראו סרטי קורפורל על שרוולי רבים מהם, ובהגיעם לחופשתם השניה כבר היו לנו סרג’נטים. ומעניין היה לראות את בני־החיל הללו שברכושם ובאדמתם חיבלו, שאת הוריהם וקרוביהם רדפו! מעולם לא השמיעו אף מלה, אף תלונה על המשמעת הקשה – אף דבר של דופי: הקולונל היה איש ישר ורחום, הקצינים כולם רחמנים, ואחדים מהם אף מקסימים, ואילו חבריהם החיילים למדו להוקירם ולכבדם.

בהגיע הצו לפרוק את הנשק מיאן הקולונל לקבלו כמו שהוא. לא, לא ייעשה כדבר הזה! הוא יסביר, הוא יזכיר, ויעשו “יוצא־מן־הכלל”. עוזרים כה יקרים לא ייגזלו ממנו. הלא מעשה זה כמוהו כחבּלה בארגון והיזק לצבא! והקצינים מחו כאיש אחד ובמרץ ויגנו את הצו המביש.

התנהל משא־ומתן, התווכחו, פיקפקו ופסחו על שתי הסעיפים, משכו ומשכו את הענין, ולבסוף… הכל לשווא.

בינתיים, מכיון שבחורינו הצעירים, בהיותם חקלאים, שבו לבתיהם לחופשה למען הילחם בסכנת הארבה, האריך להם הקולונל פגרה זו לחדשיים. לבסוף, כאשר נואש מאי־הצלחתו לבטל את הצו, הודיע כי הוא לא יפרוק את הנשק מעל משרתים נאמנים למולדת, חיילים נאמנים אשר השביעוהו אך נחת, וכי מי אשר יבוא להכריחו לכך כאילו הביע לו אי־אמון והעליבו.

הקולונל הועבר לתפקיד אחר.

יורשו היה איש ארנאוּטי, והוא לא דיקדק כל־כך בצירימוניות: בטלגרמות קרא לחיילינו לשוב. במעמד כל אנשי הגדוד פורק הנשק מן הבחורים הנכלמים והם הועברו לאחד מגדודי־העבודה הכי גרועים, בחבל־ארץ מוּכּה־קדחת.

כשאני מדבר על ידידינו הצעירים הנני חש עצמי שבור ורצוץ. אחים הם לנו לנשק, חברי אותו מיסדר (קורפורציה) שלנו. הנני רואה אותם בעיני רוחי, חסונים, נדיבים, אמיצים, הולכים בחן וטוב־טעם אחרי מחרשותיהם, אשר בזיו השמש דמו לכלי־זין אצילים ורבי־אונים… הנני רואה אותם בעבודתם, בתתם בשיר קולם. הנני רואה אותם בערבות המוזהבות בימי הקציר, כשהמגל חותך וקוצר בשיבּלים וזרועותיהם משולות לעופות גדולים, עליזי־קול ומהירי־כנף. הנני רואה את העגלות, את הקרונות, עמוסים עמירים צהובּי־שיבּלים, כעלותם בכבדוּת בגבעה ובהר כשהבהמות האמיצות מושכות את הכּבוּדה. והנערים הגיבורים, על מושבם הגבוה במרומי העמיר, ישחו ראשם בעברם תחת משוכות האקאציה הפורחות והריחניות, שענפיהן מושכים מן השיבלים כעין לקט, שכחה ופיאה, מנת המלקטים העניים בשדה…

אכן, עבודתם היא אשר עטתה על הרינו ובקעותינו אדרת כהה של חריש בחורף ותלבישם ירק פורח באביב, זוהר־תהילה בשמש־הקיץ ואילו בסתיו – לבוש גבעולים ורודים. חדוות־נעוריהם היא אשר נסכה חיים, אומץ ורננה בחוצות כפרנו היקר.

ושוב אני רואה אותו מפה, את הכפר, במרחקים, הסתיו הנה זה בא, ושם, בארץ, מנשבות רוחות עזות ובלילות הן זועקות לגשם. והגשם המבורך בוא יבוא. הנה ההר נוטף מים והמישור רווה מים. אך מי יודע כמה עגלות תעלינה חלודה מאפס־מעשה וכמה שדות יעלו שמיר ושית על מערומיהם… לשווא יוחיל המישור ליד אשר תזרע חיים וברכה.

ועל ספסל, בקירבת־מקום לדלת־הכּניסה, יישבו ההורים הזקנים, דוממים ואבלים, קודרים ונוגים. חסל שאון העגלות השבות לעת ערב ברננה מן העבודה והעוברות ברחוב הראשי, בהיות הווילאות מופשלים על החלונות ופנים רעננים יופיעו, מבט שוחק של אחות או ידידה.

בגשם־החרף בודד הרחוב ודוֹמם. הם הלכו, ושירת הנוער נדמה.

ואי־שם בדרכים חשים אחינו שנעזבו, גוף רצוץ ונשמה דוויה, איך המרירות והייאוש גוברים־שוטפים כנחשול רע ומבשר־אסון. ועליהם לסתת אבנים, לנפץ חצץ בגשם, לחפור חפירות, לסלול כבישים. למען מי, ריבונו של עולם? למען אויב רשע ומוג־לב. הוא פה… עינו פקוחה, משגיחה, והמקל – הה, קללה! – מפסיק את חלומם העגום גם ממרחקים. ומי יודע על גב מי ירדה אלת המנוולים האלה? על גב מי שאומץ־לבו וגבורתו דוחה מחשבת־נקם להסתער על באי־כוחו מוגי־הלב של גזע נקלה זה.

אהה, עד מתי יימשך המצב הזה?!

ואני מאדים מבושה, אני נחנק ממוסר־כליות על היותי פה, שקט, חפשי לחלום, לדבר, לפוש. מדוע לא תנוח עלי רוח־להבות, מדוע לא תעלה פקודה על לשוני, מדוע לא יותן לי להאציל מתוגתי זו על אלה שבכוחם להרעיף קצת נחמה, תקוה לעתיד (האפשרות לחזור לעבודה!), בלב האחים האמיצים כל־כך, הנאנקים והעזובים!

עובדות ושמועות מדאיגות

והנה התרגשו לבוא אסונות חדשים. הארמנים נרצחים בהמוניהם. בוואן לבדה נשחטו, בבת־אחת, 35,000. אנשיהם בגדודי־העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם, ותלונה כי תבוא – לאחר הסתה מחושבת – וקום התנקם במורדים! גדוד סדיר – אש! ורק ערימות פגרים בכל – מאכל לעורבים.

ובחלל האוויר מרחפת השאלה, אשר אלה חפצים בה ואלה חוששים מפניה: תורנו מתי יבוא?

לאשרנו, התורכים והערבים שונאים המה זה לזה וחושדים זה בזה, כי לולא כן כי אז מכבר נגזרנו, יען כי אחדותם היא לנו אבדון בטוח.

עד קצה הגבול הגיעו הדברים גם בסביבה שלנו. בערים (נצרת, חיפה) “נוטלים” להם הקצינים התורכים את הנערות הנוצריות ככל אשר ייטב בעיניהם³⁹. עושי המעשים האלה אינם נענשים, ומקרי ההתעללות תוכפים־והולכים יותר ויותר.

בנו לא העזו עדיין לגעת. אולם במושבותינו יושבים קצינים ויצר־הרע והמופת לנגד עיניהם. ויצר־הרע משמיע קולו ברמה כאשר הגבר יודע כי אין נענשים על הפקרות. וביום בו יעזו הקצינים – מי יענישם? האם מפקדיהם, הנותנים את המופת במעשיהם? האם אחיהן של הנערות, המנפצים חצץ בשירות השולטן? או שמא האבות, שנזדקנו, שעייפו, שנשקם פורק מהם. וזאת לזכור כי במקרים המעטים בהם התגוננו אנשינו ויתנגדו להתעללות עוררו עליהם מיד את תשומת־לב בתי־המשפט, והקצין שבמקום אינו צריך לפקודה מן הממונים עליו בכדי לפעול. כאשר יחפוץ יתן לחייליו פקודת־טבח וכולם יטענו אחרי־כן כי עשו מעשיהם בהגינם על נפשם והם יישבעו באלוהים, במוחמד ובשולטן כי הם היו הנתקפים. ויש אומרים כי מסתירים כבר לא חרפה אחת בלבד…

“שגעונו” של ג’מאל פחה

הוד־מעלתו המפקד־הראשי בילה את שלושת חדשי הקיץ בהר־הלבנון, והאנשים תמהו לפגרה ארוכה מה זו עושה. מנוחתו של “אסטרטג” אמרו, אשר לאחריה ייצא “חיל־משלוח” שני למצרים. “הרפתקת־אהבים”, טענו בבת־צחוק אחרים, שידעו – או ביקשו להיראות כיודעים – סודות מן החדר. עכשיו, שהוסר הלוט, יש מקום להאמין כי אלה ואלה טעו וכי המפקד־הראשי התעסק רק ב“עניינים חשובים” או כי כשרון מיוחד לו לקשור את “הנעים עם המועיל”.

למעשה, הוליכה פגרה זו לתלייתם של שנים־עשר נכבדים ערבים מוסלמים מתושבי ביירות ודמשק. ויש טוענים כי זו קבוצה מתוך רשימה של 50 נידונים למוות. אנשים אלה נאשמים כי השתתפו, לפני שלש שנים, בקונגרס של ה“פדרליסטים”,⁴⁰ שהתקיים בפאריז.

ג’מאל פחה לא ויתר על השתתפותו ב“חינגא זוטא” זו של ביירות, כי לדעתו צריך שתהיה עינו של בעל־הבית פקוחה אם אמנם יחפוץ כי תיעשה המלאכה על הצד היותר טוב. והוא לא חפץ לוותר על מחזה שהוא תאווה־לעיניים לכל איש אשר לב תורכי טוב הולם בחזהו.

אך תליות אלו של מוסלמים, לאחר תליותיהם של נוצרים (ואפילו כמרים) שהיינו עדים להן, מעלות בזכרוננו־אנו (מר אהרנסון ואני) נקודה מיוחדת: “דיבוק” נכנס ללבו של ג’מאל – להוציא לתלייה מספר יהודים. הוא מדבר על זה, הוא חולם על זה, הוא נהנה מדבריו ומחפצו זה, והדבר הפך אצלו ממש “שגעון לדבר אחד”. הוא כבר אמר פעם, בשיחתו עם פקיד גבוה: “חפץ הייתי לשמוע את הצעקה אשר ישמיעו היהודים ה… כאשר ייתלו אחדים מהם”. יקירנו המצביא לא ידע כי על חסרונותיו של מר אהרנסון, שהיה נוכח באותו מעמד, נמנה גם החסרון של שליטה בלשון התורכית. הוא הסתיר, כמובן, את רגשי־לבו וישים עצמו כאילו לא הבין אף מלה אחת, “יהודים” (“יהוּדלאר” בתורכית), ובבת־שׂחוק שאל את הגנרל מה היתה כוונתו בדבריו. “מאומה”, השיב הלז, “אני אמרתי כי היהודים משמיעים קול צעקה בגלל הדבר היותר פעוט”.

אגב, אם אין עדיין מעוּנים בקרבנו הנה לא ג’מאל הוא האשם. הגברת וילבושביץ־שוחט ניצלה מעמוד־התלייה שהועיד לה הודות לבית־המשפט הצבאי של דמשק. מר פרץ פסקל (חבר בעל־השפעה במושבה פתח־תקוה), שנידון למוות על יסוד עלילות נבזות ואבסורדיות, הצליח להתחמק מן הארץ בזמן הנכון וכיום הוא במצרים. והוד־מעלתו מוסיף לשדל בשקידה מרובה את כל היהודים החפצים עדיין בכבוד המפוקפק והמסוכן של קירבת הוד־מעלתו כי יקבלו מידיו את עניבת־הפשתן. יותר מזה: במזיגה של טוב־טעם תורכי ועידון גרמני הוא עושה את חשבון הזוגות שהיה חפץ לראות תלויים, נעים ומתנועעים ברוח… ואם אין הוא ממהר להחליט דבר הלא זה יען כי יכול הוא לחזור על דברי המשורר: “במבוכת הבּחירה לבי פוסח…”

אבל אין בזה בשום אופן כדי להרגיע. כשאני לעצמי, בטוח הנני כי מה שמנע את ההוצאה לפועל של מהתלות מחרידות אלו הרי זו שארית ההוקרה אשר יהגו עדיין בתורכיה לארצות־הברית של אמריקה והידיעה שהוד־מעלתו השגריר מורגנטאו בקושטא וד“ר או. גלייזברוק בירושלים לא יחסכו שום מאמץ למנוע את הזוועות הללו. ואולם מטבע־הדברים ההוקרה בתורכיה של ימינו הולכת הלוך ורפה. למען יגיע לכאן הציר מורגנטאו הוא צריך לעשות חודש־ימים בדרך. שירות הטלגרף איננו עומד לרשותם של הממאנים למות על חבל־התלייה. ומה יוכל לעשות ד”ר גלייזברוק, איש ישר ומקסים לכל הדעות, למרות אומץ־לבו הראוי ללב אזרח אמריקאי, והלא הוא עצמו זקן, חלש ובודד.

לכן הנני שואל את עצמי רק זאת: מתי יבוא תורנו? תורנו יבוא בבוקר לא־עבות, בעת שרגע של מצב־רוח רע, או פרפר מתעופף, או קרן־שמש, או כל סיבה פיוטית אחרת, ישפיעו על המצביא היקר וידחפוהו להגשים את תכניתו האהובה עליו. ואולם בעיקר הנני שואל את עצמי על מי יפול הגורל ביום בו יאמר הפחה כי “לפת־שחרית היום” הוא חפץ לקבל את מבוקשו.

ועל כל אלה איני יכול לחשוב בלי חרדה וצמרמורת בעצמותי.

והנה יושב אני באלכסנדריה, וכותב מיני דברים.

מדברים על פינוי החוף מתושביו הלא־מוסלמים והעברתם אל לב־הארץ

לקראת סוף חודש יולי, או ראשית אוגוסט, פשטו שמועות שונות, מדאיגות במאד, וזה עיקרן:

1. חוק צבאי חדש יקרא אל הדגל את כל הגברים הלא־מוסלמים, מגיל 18 ועד 50.

2. באלה ייכּללו גם אותם שכבר שילמו כופר. אולם לאלה האחרונים תינתן להם הבחירה: א) לשלם כופר שני ולהשתחרר שוב; ב) להתגייס ולקבל בחזרה חלק מן הכופר הראשון אשר שילמו. תמורה זו תשולם להם בהמחאה של האוצר (אשר זמן פירעונה, כמובן, אחרי תום המלחמה).

התוצאות היו פשוטות: כל אשר לא פרעו עד כה את הכופר יוכלו לפרוע אותו עכשיו. מאידך גיסא, אלה ששילמוהו אשתקד בראשונה יחסר להם כסף לשלם סכום כזה שנית אחרי שנה רעה אשר כזאת. בהחלטה זו היתה טמונה, אפוא, כוונה לגזול מן היישוב העברי את כל הגברים הבריאים והמוכשרים ולהשאיר את הנשים, הטף והזקנים בלי שום הגנה.

ובימים הללו והנה שורות הצבא הסדיר מתדלדלות והולכות! הוא מועבר אל הדרדנלים, בעוד אשר פה מזיינים את הערבים תושבי המקום. עכשיו לא טרח עוד איש להעניק לבוש דומה למדים לז’נדארמים המשמשים בערים ולאורך החוף; לבושים היו ככל תושבי הכפר, ובחוץ־לארץ היתה משטרה זו מולידה אניקדוטות מצחיקות אילו ראוה שם. אבל אנו לא חפצנו לצחוק למראה הזה, יען כי אנו הננו הקרבנות של מצב־הדברים הזה.

והנה באה הטובה בשמועות: כפי הנראה, הוחלט להעביר אל לב־הארץ את כל התושבים הבלתי־מוסלמים של שפלת־החוף ולהושיבם באהלים, בתוך יישובים של מוסלמים בלבד.

והנה, אם בשפלת־חוף זו תוכלל גם דרך עזה־חיפה, או־אז פירוש הדבר שיוגלו כל היהודים תושבי רוחמה, קסטינה, קטרה, עקרון, רחובות, נס־ציונה, באר־יעקב, ראשון־לציון, יפו, פתח־תקוה, כפר־סבא, חדרה, זכרון־יעקב, עתלית וחיפה.

דבר של מה־בכך, האין זאת? במלים אחרות: מכיון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת־אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה, בתוך הבוץ. כי גירושנו אל לב־הארץ ופיזורנו בקבוצות קטנות בכפרי הערבים פירושו הוא משהו שאיני מעז להעלותו על דל־שפתי, ואת הלא תביני מאליך.

וכל זה היה קורה בלי אשר יחרוץ כלב לשונו יען כי החוף היה מתרוקן מידידים כנתון תחת משמר, ואיש לא היה מוסר על כך ידיעות לחוץ־לארץ.

אין חלקנו עם הנתפשׂים לשמועות פורחות אולם הפעם לא יכולנו להתעלם מהן, יען כי עם כל הזוועה שבהן היה בהן מן השכל הישר של התורכים כפי שנתגלה לעינינו עד היום, בכל אשר עוללו לנו. כי באופן זה של התנהגות הם משיגים את מטרתם: חורבן והרס כל אשר יצרנו פה.

עלי לומר כי לעת־עתה עדיין לא יצאו הדברים מן הכוח אל הפועל. התורכים סבורים, כנראה, כי עדיין לא כלו כל הקצים. אולם כי תרדנה עליהם מכות חדשות וסופם יִקרב לבוא, מיד יפתחו במעשי־אכזריות חדשים, אשר להם אמנם לא יביאו כל תועלת אך על זולתם ימיטו חורבן. בזאת אל לך להטיל ספק!

שוב הנני חוזר ואומר, כפי שאמרתי פעמים רבות: שום דבר אינו בטוח. אולם הכל ייתכן! ואנו היינו בטוחים כי את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי־רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון.

ועוד החלטנו כי טוב נעשה אם נתן דעתנו להקים קשר עם החוץ שלא על־נקלה ינותק ונאחז באמצעים יוצאים־מן־הכלל כדי לחבר את פלשתינה עם ארצות־הברית על־ידי פיקוח מסודר ומהיר עד כמה שאפשר.

הצרפתים מכריזים הסגר מלא (מחצית אוגוסט 1915). נסיעתי

לא פעם ראיתי לי אפשרות לקום ולצאת את הארץ. שתי דרכים נשקפו לפני: האחת בדרך הדרום, לחצות את המדבר ואת הקווים וליפול בידי משמר־הגבול המצרי הראשון אשר ייקרה לי על דרכי. אין זו מן הדרכים הקלות. עלי לנסוע מפה מחוּפשׂ, לעבור כברת־דרך ארוכה ברגל, ומבאר־שבע עד איסמאעליה יש 16 עד 20 תחנות בדרך רצופה סכנות. למען הצליח בדרך זו יש לעשותה בחורף. כי בתקופת הקיץ נשקפת הסכנה שלא תמצא מים בדרכך בין תחנה לתחנה (כלומר: מדי 30 או 40 קילומטר), והצמא הוא אויב שקשה להתגבר עליו. האפשרות השניה היא לצאת בלילה אל אחד החופים, לרדת בספינת־מפרש ולחכות בלב־ים לאחת מאניות־המלחמה של ה“הסכמה”, המפקחות על ההסגר, וזו תשימני במאסר כאשר תראני. רבים הסתלקו בדרך זו, אולם דרך זו היא מן הנמנעות לאיש יחיד. יש להכין סירה וחבלים, ובלי להעיר חשדות; וכי מצאת את הסירה. עליך לבחור בקפדנות את השותפים למסע. גם זה לא קל, כי במי תתן אמון בימינו אלה? אף־על־פי־כן כבר הייתי קרוב להצלחה כאשר נפל דבר לפתע ויסכל את הגשמת התכנית.

במחצית הראשונה של חודש אוגוסט הכריזו הצרפתים הסגר חמור על חופי סוריה־פלשתינה ויודיעו כי כל אניה, ספינת־מפרש, סירת־דייגים וכו' תהיה מטרה לתותחים אשר יירו בה בלי אזהרה כאשר אך יגלוה בים. הודעה זו גרמה קורת־רוח אפילו לשלטונות תורכיה, שעד כה לא עלה בידם למנוע מנוסת המוני תושבים שתפשו כל כלי־שיט ואפילו צעצועי־ילדים… כל הסירות הועלו לחוף והטילו עליהן פיקוח מיוחד. כל יציאה לחוף הים היתה כרוכה, אפוא, בסכנה לא־פחות מהפלגה ללב־הים.

לכתחילה חשבנו כי ההסגר יוטל מיד גם על אניות־המלחמה האמריקאיות (פעולה כזו פירושה בשבילנו ממש אסון!).

על כן שבנו לדון בדבר יציאה כאשר הגיעה לחיפה הצלבנית “דה־מוֹינז”. המצב הכללי היה מתוח, ובכל רגע עלול היה הרע המשוער להיות לעובדה, כשקופתנו ריקה זה כמה חדשים. אלכסנדר אהרנסון נסע מפה זה ששה שבועות. ושום ידיעה לא הגיעה אלינו ממנו (ואני, מה הצלחתי אני לעשות, למרות המברקים שלי מאז הגעתי הלום? דומה הדבר בעיני לאותן מלכודות אשר בהן נתפס ונעלם אחד העכברים בעוד היתר מחכים, בקוצר־רוח, והנה נתפס גם השני ונעלם, וכה הלאה וכה הלאה…). במצב הזה לא ידענו מה להעלות על דעתנו. עשיתי נסיון אחרון לדבר על לבו של מר אהרנסון שיעזוב את הארץ. היתה זו פעולה אגואיסטית, כי חפצתי לדעת לבטח כי רחוק הוא מפה. אולם הוא הוכיח לי כי לא ייתכן כדבר הזה וכי זהו מעשה בלתי־ישר ובלתי־הגון. ואמנם, למר אהרנסון לא היו שום סיכויים לצאת דרך אחד הנמלים בלי להעיר תשומת־לב, לכך היינו נאלצים לחפש דרכים אחרות. החיפוש כשלעצמו משך עלינו תשומת־לב, וגם זה עלול, בסופו של דבר, להסב לנו תוצאות חמורות. וגם לו הצלחנו להוציא את מר אהרנסון מן הארץ היו השלטונות מתנקמים אחר־כך במפעלו (התחנה והאספים!) ובידידיו. בלכת אחד אחר מאתנו היינו חסרים יחידה אחת, אולם אילו הלך הוא והיה הדבר כאילו קטענו מגוף היישוב הארצישראלי את עיקר הנשק שלה, את האיש אשר כל כלי־יוצר עליו לא יצלח ואשר בכל שעה ידע לפעול למען הזולת באומץ־לב ובהגיון. הנני בין המעטים (ועל כך גאוותי!) היודעים איזה כוח טמון בו, כוח המוכן לזנק בשעת־הכושר. יודע אני כי להרחיקו מזה פירושו להרחיק אומץ־לב מרבים ולגזול מהם – ביודעין או בלא יודעין – את המשען האמיתי של כולנו. היינו מקבלים עלינו, אפוא, אחריות כבדה, ואולי אפילו פשע, אילו ניסינו להוציאו החוצה.

ועוד סיבה אחרת שעדיין לא העליתי אותה: מר אהרנסון נחשב בעיני כולנו בן־הערובה הגדול. התורכים מדמים כי מעבר־לים מוכנים אישים בעלי־השפעה להגן עליו או להתנקם אם תאונה לו רעה. לכן לא יפגעו בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל.⁴¹ ויהי רצון כי האנשים אשר בידם המפתח לזה יעשו כל אשר ביכלתם למען תחוזק הדעה הזו בלב אויבינו.

ואולם מחשבות אלו צפות פה, ורק בדיעבד. שם היתה בפי האיש המופלא הזה תשובה אחת־ויחידה על כל טענותי: “אחריותי היא כאחריותו של רב־חובל בספינה. הוא ינטוש את ספינתו רק אחרי הציף אותו הגל, ואני אנטוש את האחריות אשר עלי רק כאשר יכורך חבל על צווארי”. תודה על הסיכוי! ובזה היה סותם את טענותי.

ובכן החלטתי אני לנסוע. תנאי התניתי שלא הוא ולא שום איש אחר מידידי לא ילווני לנמל. רציתי לסכן את נפשי בלבד, ואם אכשל לא אערב שום איש זולתי.

נפרדתי מאת מר אהרנסון ב־29 לאוגוסט בשעה 2 אחרי חצות. לאחר שורה של נכלים קטנים (השגת דרכּיה רוסית וזיופה, התחפשות קלה, סיפורי־בדים בשביל “הער שטרובה” וכו'), ובזכות מזל יותר מאשר כשרון וזריזות, נמצאתי למד כי הפתגם הלאטיני, audacem fortuna juvat,⁴² לא תמיד הוא מכזב. וכך, בפיקוחה של משטרת הוד־מלכותו מוחמד רשאד, עליתי על הספינה הודות למר שטרובה, שהוא קונסול מטעם ארצות־הברית בעוד אשר על־פי ייעודו והכרתו הוא מלשין ומרגל גרמני. (דרך־אגב, נוכל זה הפיק לא פעם תועלת מבישה מן הדגל המהולל של ארצות־הברית!) חובה עלי להודות, על אף ההוקרה והכרת־הטובה העמוקה שאני הוגה לארצך, כי בלבי שמחתי על כי הוניתי את הרשע הזה, שהיה מכביד ידו עלי – ועל כולנו – אילו גילה מי אני.

ב־30 לאוגוסט, בשעה 1 אחרי־הצהריים, הייתי סרוח בכורסה הנוחה שלי על הסיפון ומצפה – באי־סבלנות, למה אכחד? – להרמת העוגן. בסופו של דבר יצאה “דה־מוֹינז” לדרך. בעת שהורד הדגל מן התורן מהרהר הייתי כי כוכביה היפים של אמריקה לא קיבלו מעודם ברכה והודיה מלב כה אסיר־תודה כמו ביום ההוא. ואז נפטרתי מכל הפכים הקטנים שלקחתי לי על־מנת להחליף צורה: מגבעת משונה, משקפיים מיוחדים־במינם, ו… ארשת־פנים חמורה ורצינית.

כעבור ימים הגענו לקאנה וב־7 לספטמבר היינו באלכסנדריה, בה השבתי לי בשמחה את שמי, את מחשבתי ואת כוח־דיבורי והחילותי שוב ללמוד איך נושמים אוויר כאדם חפשי. לולא היו מחשבותי נתונות ל“זולתי” ול“אשר שם” כי עתה אולי הייתי חשוב בעיני כאיש אשר הצליח חפצו בידו…

מאז בואי לאלכסנדריה

לא הרבה, כמובן, לא באתי בקשר עם מר אהרנסון. לא יאה היה בעיני לומר דברי־תפלוּת במצב־הדברים הנוכחי. לומר דברים נכבדים, פחות או יותר, לא העליתי כלל בדעתי בעוד אשר הצנזורה חיה וקיימת עדיין ואין אני מוכן כלל להעמיד בסכנה את חייהם של אהובי־נפשי, הנמצאים מעבר לים. והנה גם מאמריקה, מאז 40 הימים שאני באלכסנדריה, לא קיבלתי עדיין ידיעות וחדשות מדויקות, ואין הדבר מרגיע את רוחי כלל. איך אוכל, אפוא, להרגיע את זולתי?

אשר לידיעות על המצב בכללו, אין בהן שינוי והן דומות לאשר פירטתי בכל מגילתי זו הארוכה המונחת לפניך. כך, למשל, מפי הפליטים שבאו הנה בספינות האמריקאיות האחרונות נודע לנו כי השלטונות החרימו לעבודה את הבהמות הטובות האחרונות (סוסים ופרדות). הפעם שילמו במזומנים. ידיעה זו אני מוסר לך מתוך פיקפוק גמור, כי בעיני היא נראית דמיונית מאין כמוה. בעצם, אין לכך חשיבות, כי גם אם שילמו עשר מונים את ערך הבהמות (ויהי לבך סמוך־ובטוח כי שמרו נפשם מזאת) אין הדבר משנה מן העובדה כי בשעה זו אין בהמות אחרות למלא מקומן של המוחרמות, וכי חקלאותנו, אשר כה נפגעה והיא צריכה לטיפול מיוחד למען תשוב לאיתנה, והחסרה גם בלאו־הכי ידיים וכסף, עכשיו תהיה חסרה גם בהמות. אולם מה־בצע בתלונות? אמרתי: התורכים יעשו את כל האפשר – ובעת שמדובּר בהרס וחורבן אין גבול לאפשרותם של התורכים – למען ישאירו מאחריהם ארץ שוממה וחרבה.

ידיעה אחרת, מעציבה שבעתיים, הגיעה במברק ודיכאה את כל ידידי ארץ־ ישראל: מאלצים את מושבות יהודה לסלול את הכביש.

לפני פרוץ המלחמה החליטו מושבות הדרום לסלול כביש אשר בהיפגשו עם דרך יפו–ירושלים, בקרבת הכפר הערבי בית־דג’ן, הוא חוצה את ראשון־לציון ואת ואדי־חנין עד רחובות ונמשך בשטח עברי ומקשר את כל המושבות הגדולות שלנו עם יפו.

את ההוצאות של סלילת כביש זה (200,000 פראנק לערך) אמרו לגבּות קצתן מתקציבי המושבות הנ"ל וקצתן מקופת “אגודת הכורמים המשותפת”.

הקושי הגדול בדבר היה מיאון הממשלה להרשות(!) את סלילת הכביש הזה. כתום משא־ומתן ארוך ומיגע, ולאחר שחולקו “דמי לא־יחרץ” לרוב, הושג הרשיון המיוחל, אולם בתנאי מפורש שתוכרז הדרך דרך “סולטאני” (ממלכתית) ותיעשה רכוש המדינה. כידוע, היה זה כדאי בכל המובנים ל“מדינה” יקרה זו, יען כי ברור היה כי כאשר, לאחר שימוש, תדמה הדרך הזו ליתר אחיותיה ברחבי הממלכה ותצטרך לתיקונים יקבלו עליהם היהודים גם הוצאה זו. ואולם אנשינו היו זקוקים לכביש, והם הסכימו לכל אשר נדרש מהם ובלבד שיגיעו לידי מעשה.

כך אושרה התכנית ומספר גשרונים כבר הוצבו בתחילת 1914. חלק גדול נמדד, והחמרים, שנקנו בסכומים רבים, החלו להצטבר. והנה פורצת המלחמה! ובכן היה הכרח להפסיק את העבודה.

והנה הגיע בשבוע שעבר מברק מאת “אגודת הכורמים המשותפת” אל חברת “כרמל מזרחי” שבאלכסנדריה: “הממשלה מכריחה אותנו להמשיך בסלילת הכביש. שילחו באופן דחוף 50,000 פראנק”.

סבורני כי אין צורך בפירושים. בשעה זו, כאשר המושבות מרוששות וחסרות־כל, כשהפרוטה אינה מצויה והריתמה נעדרת ואי־אפשר להתחיל בעבודה, דומה הדבר כאילו הועמדו אנשים אל הקיר.

לרגע חשבתי כי הכביש נחוץ לצבא להובלת האפסניה בדרך דרומה, ואולם חיש־מהר עמדתי על טעותי. גם אם נתעלם מכך כי זרם גובר והולך של צבא לא ישתמש בכביש הזה כי אם יפנה בהכרח לדרך ארם־צובא–דמשק–עפולה– שכם–ירושלים–באר־שבע והדרום, גם אם נתעלם מן העובדה כי לאמיתו של דבר אין עוד בנמצא מחנה־צבא גדול על גבול מצרים, הנה מה יוכל להועיל כביש של 20 קילומטר בדרך ארוכה של 300 קילומטר!?

ובכן, מה? ובכן, את הסיבה צריכים לחפש בפסיכולוגיה התורכית. וכאן נעשה הכל “פשוט”, “מחוור”, “מובן”. מפוצצים ומקלקלים את כבישינו בזכרון־יעקב ומכריחים אותנו לסלול כבישים בראשון־לציון. שתי עובדות אלו, שהן כמו סותרות זו לזו, למען האמת הן הולמות את השכל הישר של הוואנדאלים. אלו הן שתי דרכים המוליכות לאותה מטרה משותפת: החורבן.

לא אשתומם כלל אם מחר אשמע כי יצא צו להרוס את הכביש הנסלל עתה בראשון־לציון ובעת־ובעונה־אחת עם זה כי צוּוּ איכרינו לסלול מחדש את הכבישים סביב זכרון־יעקב…

הה, מתי אזכה כבר להספיד את הקיסרות העותומאנית?

העתונים מטפלים בארבה

בעתוני ה־19 לאוקטובר נדפסה הידיעה דלהלן:

לפי דעתי, אלה הם רק “נחשלים” או טיסות־לוואי, שעדיין לא מצאו דרכם ולא יבוששו לשוב אל אפריקה המרכזית. על־כל־פנים, איני מאמין שהטלת־ביצים חדשה, או הבקעתן, תיתכן שוב בארץ־ישראל. עונת־הגשמים בוודאי כבר החלה שם, ומים רבים הלא הם מכת־מוות לזחלים ולחגבים.

אף־על־פי־כן, עוד חי בקרבי זכר ההרס של “האש הירוקה” הזאת, ולכן דאגה בלבי. חפץ אני לקוות כי חרדת־שווא היא זאת. חפץ הייתי לקבל ידיעה מרגיעה. אבל די! עלי לסיים בזה!

*

מיהם באי־כוחנו באלכסנדריה?

ברצותי לסיים, והיות ואני נמצא פה כבר זה זמן־מה לא אוכל לבלי לנגוע במצב־העניינים באלכסנדריה, אשר היא כיום מרכז ראשון־במעלה לפלשתינה בחוץ־לארץ ומקום־הקשר היחיד בין פלשתינה והחוץ.

אולם, אם בארץ־ישראל אין באי־כוחנו אצל השלטונות אנשים ראויים, הלא בסופו של חשבון נוכל להתנחם באמירה הזאת הנכונה למדי: “אצל האנשים האלה אין כל הבדל בין ביאוּת־כוח רעה לטובה, כי ממילא תקצר ידם של באי־הכוח להשפיע על אחרית־הדבר יען כי האנשים הללו תורכים המה, ובזה נאמר הכל”. אנו מוכרחים להתחשב בעובדות ובכשלונות שבאים עלינו מידי פראים אלה ועלינו לקוות ללא חת לכליונם החרוץ והמוחלט. אולם לא ייתכן שנחשיב את האנשים עצמם, או את הארגון שלהם. מגיפה הם, לא יותר, ועלינו לזכור: “זה יעבור, זה יעבור!”

ואולם פה שונים פני הדברים. פה זה עולם אחר. פה יש לנו ענין עם בנות־הברית. והבה נשתחרר מלשון דיפלומטית ונכנה את הדברים בשמם: פה יש לנו ענין עם האנגלים. אני אומר זאת בהדגשה ומוסיף כי כשאני עצמי הנני אומר מלים אלו בהוקרה מלאה ועמוקה ובתקוה גדולה. סלחי לי על ההקבלה שאציג ואשר יש בה, ללא ספק, משום פחיתות־כבוד, אולם הסתירה שבּתמונה האכזרית תתאר את המצב על הצד היותר טוב: בפלשתינה יש לנו ענין עם באי־כוחו של מוחמד רשאד ה־5, מלך אחרון, היושב על כיסא מתנודד והרקבון פושה בממלכתו. במצרים ענין לנו עם באי־כוחו של הוד־מלכותו ג’ורג' ה־5, קיסר בריטניה־הגדולה, הגדולה שבבריטניות, זו אשר – אני מקווה ומאמין בכך! – לא חדלה מהתרחב. זוהי הקיסרות היחידה אשר במשך דורות הצדיקה את זכות קיומה, אשר ישרותה בשעה קשה זו בדברי־ימיה מעוררת הכרת־טובה עמוקה בלב כל והכל רוחשים לה אהבה ומסירות ומאות־מיליונים בני כל הארצות וכל הגזעים וכל הדתות מוסרים נפשם בעדה…

בהיות הדברים האלה מעסיקים את מחשבתנו תתקפנו סחרחורת. יורד עלינו הר של אחריות יחידה־במינה, בשעה הגדולה הקוראת לנו, סוף־סוף, ואז תעלה על שפתינו, בחרדה, השאלה: הנתרומם לגובה השעה הגדולה הזאת? והפעמון המצלצל, מה יהיה צילצולו באזנינו־אנו? האם זו ההקדמה לתרועת־התחייה הגדולה, המושיעה, המזעיקה את האומה הזאת, האומה אשר מלעיזיה טוענים כי מתה, והנה תקום על רגליה בתוך שדה־הקברים־והשאול אשר לה? או אולי פעמוני־הכּליה המה יצלצלו ויכריזו: מוות! מוות! מוות! ולא יוכל עוד איש לכפור בזאת!?

ומה־מחרידה הציפיה ומה־ענוגה התקוה, בהרגשה כי הינך יהודי צעיר, כי נולדת על האדמה (היחידה שנתקדשה, היחידה שהובטחה לנו בשבועה, היחידה שתיתכן), וזאת בכדי לראות בבהירות, להשקיף על הבאות ולהיות חסר־אונים לפעולה. ופסוק מתהלים שב ועולה על שפתי: “אשא עיני אל ההרים – מאיין יבוא עזרי?”

ואתה כמעט צורך יש לך להאמין, כמעט צריך אתה למצוא מקלט במצודה הנושנה של גזענו: האמונה למרות הכל. ורצון ייעוֹר בך לדרוש מן הזר, מן הלא־נודע, את הקול הרועם, את חצוצרת־הנחושת המשמיעה את התרועה העילאית, זו המקיצה מתרדמתם את האלים שאינם זוכרים ואת הלבבות שהתאבּנו, התרועה אשר לפי ההבטחה האלוהית תקים בבּקעה את העצמות היבשות ותפיח בהן רוח־אלוהים. אבל הקול המפיח, הבל־הפה הקורא, מאיין יבואו לנו?

וכי נאמר לנפשנו כי המאזניים בהן יישקל גורלנו נתונות בידיים ישרות. ורוח הצדק תחרוץ את עתידנו, נזכור־נא כי במו־ידינו אנו חייבים להניח את כובד ערכנו על כף־המאזניים. צריכים אנו לזכור כי כל זה יהיה תלוי בהוקרה, בהתעניינות ובאהדה אשר נדע להעיר בלב האנשים במגענו הראשון עמהם, והלא מגע ראשון זה, המתהווה פה, ממלא את לבנו חרדה.

*

שוב אני נופל – אהה! – על אדמת המציאות. בכל הדפים האלה נשמרתי מלנקוב בשמות האנשים. מה ערך לשמות?

מה ערך לשמות בתוך הגורלות החמורים הללו? חשובים הם המעשים והעובדות המתחייבות מהם, והעובדות הן תגזורנה את גורלנו לחיים או למוות. אם מצאתי לנכון לציין לטובה פה־ושם מעשה טוב ורצון טוב, הנה ממאן אני להזכיר בשם אנשים הקשורים למעשה רע. לבקר ולגנות אישים? – חלילה! אם כזאת אעשה, הלא אחטא לכבודו של מורי היקר מר אהרנסון, אשר כל חייו הם שלשלת ארוכה של עבודת בנין, של יצירה פוזיטיבית, שהשיב על התנפלויות בבת־שׂחוק וַיבוז למעלילים. אם כזאת אעשה הלא אחטא גם לכבודם של ידידינו באמריקה, אשר במיטב הרצון הטוב ביקשו רק את הטוב.

אדבר אפוא בקווים כלליים: ביאוּת־כוחנו באלכסנדריה היא בכל רע ולמטה מכל המשוער. שום קבוצה יהודית מבין הארצות הלוחמות אינה יכולה להמציא את באי־הכוח הדרושים, וזאת מפני הסיבות דלהלן:

1) בשביל מפעלנו באות בחשבון מקרב המדינות הנלחמות רק קבוצות של יהודים מארצות עמי־ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה).

2) משקל, משקל של ממש, יהיה נודע רק לדברי קבוצת יהודים אנגלים או צרפתים, לפי התפקיד שהם ממלאים, או מסוגלים למלא, בארצותיהם.

  יהודים מארצות עמי־ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה).

לצערנו, אינטרוונציה זו, לעת־עתה, היא בלתי־אפשרית. אינני חפץ להאשים את היהודים האנגליים והצרפתיים בחוסר אומץ או בהתעלמות מן החובה הקדושה. אפילו מוכן אני לסלוח להם בלב שלם ולומר: “אין הם יודעים את אשר הם עושים”. ואולי הם יודעים יפה־יפה… יותר מדי חי בלב זכרו של סבל העבר והחשדות לא תמו… כן, העין החשדנית עודנה פקוחה והיא מתחקה אחר מעשינו, מוכנה לקרוא תגר ולהתריע על סכנת היהדות. מחיר יקר מדי שילמנו באירופה בעד “החירות” שלנו (מוטב לא לדבר על כך), ועל כן לא ניַדה אבן באלה האומרים בלבם כי חובתם להיות “מלוכניים יותר מן המלך”, אפילו ברפובליקות הדמוקרטיות, ובלבד שלא יכריזו עליהם כי בוגדים המה. 

ברם יש גם יוצאים־מן־הכלל: כשאני מסתכל בחיילים הקנדים והאוסטרלים, בנערי החמד הללו (בניהם של איכרים צרפתים או של פושעים אנגלים שהוגלו), ההולכים למוות בלב מתרונן בעד ארצם ובעד בריטניה־הגדולה, אני נוכח לדעת כי יש דרך אחרת ורחבה להבין אהבת־מולדת מהי וכי בסופו של דבר תיפקחנה גם עיני המוכים בסנוורים. למרות הכל הנני מלא תקוה.

3) יהודי רוסיה, המה יכולים להשמיע קולם. הגם שבתקופת מלחמה אסור להעלות מאומה על דל־שפתיים, הנה הדברים הללו ידועים ומוסכמים בהסכם “חשאי ומובן־מאליו”. הרוסים עצמם, אם יודו ואם לאו, בעיניהם הדברים הנ"ל מתקבלים על הדעת, דהיינו שרוסיה עצמה מכירה בזכותם של יהודיה לבקש להם מעון מחוץ לגבולותיה והיא אפילו מעודדתם לזאת (ובשפה די ברורה!).

אולם הרוסים הפועלים בתור באי־כוח נמצאים במצב קשה: קבצנים הם, המגורשים ונרדפים על־ידי ממשלתם־הם. ומן ההכרח, אם נאבה ואם נמאן, כי תהיה לעובדה זו השפעה על הלא־רוסים, אשר לפניהם יטענו באי־כוח אלה שלנו.

איני אומר: אין ספק כי אמנם הפקיד הבריטי העליון ביותר מקבל את באי־כוחנו בנדיבות ובחביבות, ובלי שום יוהרה, וכמוהו לא יעשה שום סגן־קונסול רוסי ולו הנמוך ביותר.

אף־על־פי־כן, זה המצב: באי־כוח השלטון הרוסי כאן אומרים בלבם, למראה אלפי הפליטים המגיעים הנה מפלשתינה: אנשים אלה הם בלתי־מרוצים, דיזרטרים, אשר נסו מאתנו עקב תנאי־חיים אשר כפינו עליהם, תנאים שהם על־פי החוק. על כן הם בלתי־ליגליים, אנשים שמחוץ לחוק. מצב כזה יכול להשפיע על הטובים ביותר, וכי נזכור כי יש בהם אנשים האומרים בקול רם כי הם אנטישמיים (ומתגאים בזאת)…

השלטונות האנגלים אומרים בלבם בוודאי: הנה אנשים שברחו מרוסיה. עתה, בהיותם מגורשים מן הארץ אליה באו לבקש מקלט, באים הם לחסות בצלנו ולבקש מאתנו הגנה בתור רוסים?

אין ספק, יש בהם אנשי־לב ואנשי בינה היודעים מה פני הדברים באמת. אבל אין הבדל בדבר מצד המצב הרשמי, וכך המצב צריך להישאר, אם בני־ברית ישרים ונאמנים הננו.

באשר לנו עצמנו, הננו אומרים: ברחנו מפוגרומים, באנו לפלשתינה לבנות לנו חיים חדשים, ובזכותה של פלשתינה זו אחינו יכולים להימלט מן הגיהנום, והנה אנו, אנו ואחינו הפלשתינאים, אנוסים לבקש עזרה וסעד מ…רוסיה.

לעג מר, סתירה עגומה, הכרח בזוי.

וכל באי־כוחנו באלכסנדריה הם “רוסים”.

בכדי להמתיק את המצב הזה הננו מאחלים לעצמנו שנפגוש, לפחות באנשים בעלי אופי, אומץ עליון, שׂכל עילאי ולב רחב…

ולמען האמת, לא די שדמותנו פחותה מכפי כבודנו, לא די שפעולתנו הפוליטית היא אפסית, אלא באי־כוחנו הם אנשים של מה־בכך, שכל אחד מהם שייך לאיזו “כת” שעל ענייניה יגן ראשית־כל, ועל־פי רוב יתחלף לו הרצוי לכּת עם הרצוי לכלל. אלה גם אנשים בלתי־מוכשרים להשקפה רחבה ולהליכה בגדולות. על כן אין הם מסוגלים להעיר את גחלת ההתעניינות שרק מי אשר ניחן בעוז ובמקוריות יוכל להציתה בלב הזולת. אנשים אלה בשום אופן אינם עומדים כלל על הדרגה של אלה שאנו צריכים לכבוש את הסימפתיה שלהם לרעיוננו ויהי־מה, הסימפטיה אשר כה חשובה תהיה בשבילנו. כשלונם בטוח, אפוא, מראש. הם לא יזכו בשום פרסטיז’ה ויצליחו רק להזיק קשה לענייננו.

*

מה לעשות אפוא?

נדבר־נא בנייטרלים. וגם פה, הבה נכנה את הדברים בשמם הנכון: אין קבוצות של יהודים נייטרלים, ישנה יהדות אמריקה.

אין צורך למשש את הדופק שלה. לעלבון ייחשב הדבר. היא הוכיחה את קיומה וכי לב יש לה – לב רחב – הפועם למעננו.

ובכן מה?

לפי דעתי, זוהי שגיאה גסה מצדנו (אתם, אנחנו, כולנו!) בפנותנו בלי הרף לאמריקה בצעקה: “כסף! הבו כסף!” מרוב צילצול דולרים נכניס את הקהל האמריקאי בטעות חמורה: הוא ידמה בנפשו כי רק בארנקו ובכספו הננו חפצים.

וזוהי טעות, טעות קשה. לנו נחוץ דבר אחר לגמרי. בכל מקום אנו נותנים כיום את דמנו למוֹלך, ובפלשתינה כוחותינו כלים, כי אנו מקיזים את דמנו בכל יום.

לבל יהיו דם זה ומאמץ זה לשווא יש למצוא אנשים אשר יידעו לקבצם, לנצלם, להפנותם למטרה ברורה.

אינני רשאי לומר משהו על ארצות־הברית יען כי איני מכיר אותה כלל ולכן עליך להחליט אם הלבבות שם בשלים ואם השעה נכונה. אם לשפוט על־פי האנשים שהכרתי וראיתי בבואם אלינו – רוזנוולד, שטראוס, מורגנטאו, פרידנוולד. מאגנס, ורטהיים, ולפי מה שנעשה בשנים האחרונות – תחנת־נסיונות בעתלית, לשכת הבריאות, מפעלי שטראוס, קרן־העזרה האמריקאית, הלא כמשבית שמחה אהיה אם אשא קולי בצעקה:

"יהדות אמריקה, הבי לנו אנשים! לא עוד הדולרים שלכם כי אם הלבבות שלכם, מחשבתכם ואהבתכם הם הנחוצים לנו. חיי האומה נשפכים ממאות־אלפי חזות פתוחים; בריבוא בשערי הכאב והסבל חודרים אפיסת־הכוחות והייאוש. מהרו עשו!

"מהרו ותנו את דמכם אשר הוא בריא משלנו, את שריריכם אשר ידעו הפוגה, את מוחותיכם הרגועים. מהרו ושילחו לנו אורגניזטורים, מנהיגים, אם תאבו ואם לא תאבו, מחר תיקראו לעמוד בראש שאיפותינו. מוטב יהיה לכולנו כי תמהרו ותיכנסו לתוך המעגל ותוכיחו את כוחכם בשעה הזאת, החמורה והרת־הסכנות.

“צעירים יהודים מאמריקה, חישבו־נא על האחריות הרובצת עליכם. לא עת היא לספקות. התיכּנסו כאמיצי־לב אל השורה הראשונה, או תהיו כדיזרטרים?”

קריאת־תגר היא זו, ובטוחני כי יקומו אנשי־חיל אשר ייענו לה.

*

הה! קבוצת אנשים בעלי־מרץ שאינם שייכים לשום כת ואשר מטרה אחת להם: לראות נכוחה ולפעול כמיטב הפעולה. קבוצה זו, אשר בה אנשים שהוכיחו כשרון־מעשה (מועצת־ההנהלה של תחנת־הנסיונות כשהיא לעצמה אינה חבר־אנשים כה גרוע, האין זאת?).

קבוצה זו תקבל את תכנית העבודה באמריקה גופא ותשגר לחוץ־לארץ את הצעירים, את הבּנים. מדוע־זה לא ישׂאו הבנים את שמות אבותיהם (מיטב השמות אשר לנו!)? הן כך המנהג בצבא האנגלי, בו מגייסים את הקצינים מן המשפחות המיוחסות והנבחרות. נתחיל־נא בהעתקת מנהגיהם, ותבוא הישועה “מגבוה”.

ההולך היום מאמריקה לארץ־ישראל עובר את לונדון, פאריז וקאהיר. יהיו צעירינו, אשר הצירויות תמלצנה עליהם, “נספחים” למשמרות החשובות האלו.

יקום נספח מאנשי מורגנטאו, האמיץ והזריז אשר בהם (ברבות הימים יהיו האחרים כמוהו), ויילך לראות במו־עיניו את המתהווה “בבית”, ביתנו (גם ביתך).

יהיו אנשי אמריקה מוכנים להוציא לפועל במהירות – באמריקה – את אשר ידרשו “הנערים”. ויש צורך להחזיק מעמד. תאבונם יגבר במהרה, והם יַרבּו לדרוש.

אין כל צורך למסור הודעה זו למלאכוּת הגרמנית והעותומאנית בוושינגטון.

רק לפני כשנה ביקר אצלנו מר ורטהיים הצעיר. אני מכיר אמריקאי אחר שאף־על־פי שהוא גדול ממנו בשנים צעיר הוא גם הוא. שמו: ד"ר י. ל. מאגנס. יש אחרים, מאות אחרים, אולי אלפים אשר אינני יודעם. לא אחפוץ להעליבם באמרי כי הידידים שנקבתי בשמם הם יחידים. לכל היותר, הם יוצאים־מן־הכלל.

האמנם הם חושבים כי במקום אחר יש שטחי פעולה טובים יותר? עד מתי תחכו לשלחם אלינו? מהרה, ללונדון, לפאריז, לקאהיר, לאלכסנדריה, לחזית שלנו. שלושה “בחורים אמריקאים” מתוך הקבוצה אשר יהיו “מצוידים” כיאות ויזכו ל“תמיכה” יהיו מוכשרים (סלחי לי על “עלבון” זה) לעשות בשבילנו בעשרה חדשים הרבה יותר מן הרעה אשר עוללה לנו הציונות הפוליטית, היא וסניפיה וסוכנויותיה, בשגיאותיה ובקוצר־הראות שלה, במשך עשר שנים. לא אדע אם אתם באמריקה דעתכם כדעתי, אולם הרשיני לומר לך, בכל הכבוד שאני רוחש לך, כי מדעתי זו לא אזוז.

כסף, הרבה כסף! אנשים, מיטב “הצעירים” שבכם! ובמהרה!

*

גברת סאלד היקרה,

עתה כי סיימתי, יודע אני סוף־סוף מה עשיתי. זהו סיפור ארוך מדי, ובוודאי גם משעמם ומעוּט־התועלת, המעמיד במסה קשה את בעלי מיטב הסבלנות ומיטב הרצון.

בלב שלם אבקש, אפוא, את סליחתך. עצב ימלא את לבי למחשבה כי לבטח לא הצלחתי, כי נכשלתי, ומכאיב הוא לחשוב כי את מטרתי לא השגתי. מטרה זו היתה לשים לפניך ראפורט ברור עד כמה שאפשר על העובדות ולהביא את החומר הדרוש לפני המעוניינים לראות נכוחה את המצב.

ובבקשי את סליחתך, גברתי היקרה, הרשיני ללמד זכות על עצמי בשם “התנאים המקילים”.

*

כאשר החילותי לכתוב, האמיני לי, לא ידעתי אנה פני מוּעדות ומה יש בפי לומר. הגיעי בעצמך: 13 חודש לא היתה לי אפשרות לחשוב מחשבה משלי, בהיות המאורעות חורצים את המחשבות. ולא היה בי כוח ולא היתה לי שעת פנאי לדון בדבר המאורעות האלה, הם ותוצאותיהם. האיש היורד תהומה בחלל הריק, היהיה סיפּק בידו לחשב את מהירות נפילתו? ואחרי־כן באה נסיעתי הפתאומית, ייסורי־נפשי בגלל הנשארים שם, הספק שירד ללב וַינקרהו: האמנם היטבת לעשות כי הסתלקת? האם פה יכירך מקומך? האם לא טעית בהאמינך כי תפעל פעולה מועילה? הלא קול הגאוָה והאגואיזם הוא אשר דחף אותך למעשה זה?

ונוסף על חוסר כל ידיעה אודות המתרחש אצלנו, בא הדכאון אשר נסכה עלי שתיקתך הארוכה.

אהה, איך נוכל ונעשה בתנאים כאלה? איך להעלות מתוך המבוכה העמוקה הזאת מחשבה ברורה וביטוי מדויק כדרוש?

באמת־ובתמים לא הייתי מוכשר לכך. כמעט ויתרתי… ואז, בתוך החלל הריק של עיני אשר עליהן האהלתי באגרופי הקמוצים, האירה לי דמות בעקבות מחשבתי. היא התבהרה יותר ויותר ותעיר בי חלחלה, כאילו היתה דבר של ממש, ואני השפלתי מבטי, בוש ונכלם בחרדתי. היה זה קלסתר־פניו של מורי היקר. היה זה מבטו היודע לספוג אל תוכו כה הרבה מן הזעם הנוגה בימים אשר בהם העצלות חיורת־הפנים, תועת־המבט ורפת־התנועה משתלטת עליך, ומבטו זה כה אמר: “התאמר לבגוד בדרכנו, דרך הגבורה והעוז? האמנם יקום בך האומץ להימלט מן החובה? הנה אתה מתענג על החופש אשר כה חלמנו עליו כולנו, הנה גופך רחוק מעמק־הבכא, עיניך לא עוד תראינה את מחזה־הבלהות המכאיב של עניינוּ וכאֵבנוּ. תן אל לבך את מחשבתנו הנתונה באזיקים, את קולנו החנוק, תן אותם אל לבך ואל תתן את מחשבתך לתעות בנפתולי הדרכים הנלוזות ולקולך לידוֹם ולגווע. הדממה לפשע תיחשב. כיום אתה יחידי, לבדך, אל מול החובה. ואין איש לצדך אשר יוכל להזכירך זאת. זכוֹר!”

אין איש לצדי? לא כי! מישהו היה פה, והוא הניף בכל עוז את שוט החרפה ומוסר־הכליות, ואני ביקשתי להשתמט ממנו… ועתה, על המסך המואר, חלפו התמונות במהירות הבזק. היה זה עמלוֹ אשר מעולם לא יגע ולא נסוג אחור מפני כל. היתה זו הדמות אשר מזה שנה פסעה מיליוני פסיעות במשעולנו שבחצר, לאורך עצי־התוּיָה שבגן זכרון, או על אם הדרך הלבנה בואכה תחנת עתלית: פסיעות לקצב העצמה של העמל הפנימי או של חרדת הסבל. ומבעד לחלונות ראיתי את העששית שלנו והנה היא מוכיחה אותי בלשונה האילמת, זו העששית שלא כבתה ולא עצמה עין לילות כה רבים, שכּה תדיר חיכּתה לאור השחר הבוקע למען תכבּה, כמוה כאיש־צבא הניצב על משמרתו: שנינו כאן על המשמר, המחשבה ואנוכי. עששית זו היא בעיקר שענתה לאמור בסקרנות מלגלגת: מה אתה עושה שם במחשך? האם תזכרנו? שמך נוסף עתה לשמות ה“נעדרים” וכבר נוכח הוא במחשבה אשר אֶראֶה. מדוע כה רב החושך אצלך? העלה אור וראינו אם גם אתה משחיר דפים כמונו כאן.

אהה, הקולות הללו! בידי הרועדות, אשר כמו נמסו מפחד, במאמץ אחרון של מרץ, הנני שב ומסובב את ידית המחשבה שעמדה להשתתק. הה, היתה חריקה, חריקה עזה… זה הכאיב מעט את השכל, כי הוא לא היה מוכן עדיין להיכנס לקצב העבודה הרגיל. אז קפצתי במדרגות הבית ואמהר אל קצה הרחוב, אל הים. ישבתי על הגשר ואשא עיני צפונה, שמה, למקום שם הים יפה שבעתיים ורענן שבעתיים, ואז קלטו אזני את הקולות שהחזירוני אל שולחן־העבודה.

תחילה אט־אט, ואחרי־כן בתנופה עזה, שבתי ועליתי בזרם הימים הרעים, השעות השחורות, ובהגיעי עד לקצה – שכבר היה מרוחק כמעט – שוב התמכּרתי לזרם שיחזירני לאחור. ובדרך קטפתי מכל אשר נבט וצמח על גדות הגורל. אלומתי מטושטשת־צורה, כולה קוצים וברקנים, האין זאת? אכן, לא פעם נדקרתי בחוחי הזכרונות…

ואולם אנחותי אלו יש להן סגולה משלהן כי ההתפארוּת זרה להן. לא ציירתי שחור־משחור ואף לא ורוד מצבע הכזב.

*

לא אשמתי היא אפוא אם לבש מכתב זה צורה ומידות של פרקי היסטוריה. אני מתנחם באמרי כי זוהי, בעצם, “ההיסטוריה הקטנה” ולא הגדולה. אין בי כל תשוקה להיות לסופר־דברי־הימים. אבל אם כבר ניטל עלי הדבר, עד כמה נבחרת זו בעיני מן השניה. היא עוררה ויכוחים כה רבים, עמוסי־שנאה, ותעורר מחאות ספוגות מרירות! כמה עובדות מעוקמות, כמה אנשים ומעשים בעלי־חשיבות סולקו והוסתרו במחשכים בלי צדק, וכמה אחרים רוממו בלי צדק וַיפוֹארו וַילבשו זוהר! ומי החפץ לדעת ולהכיר ולנחש מקצת מן האמת, האין הוא צריך לפנות אל “ההיסטוריה אשר בשוליים”? זו אשר תחת להופיע בחליפת־הפּאר ולתפושׂ מקום בשורות הראשונות שבּאולם תבחר להישאר מאחורי הקוּליסוֹת ולבחון את הבל הפּוּך והששר ותפארת הקישוטים הזולים… לבדוק ולבחון את העובדה החיה בעירומה, לצוד את הקו העיקרי, הטיפוסי, המציין את העובדה ואת פרשת־המעשה הקשורה בה, הנה זה הדבר המעניין באמת – ובחיים קוראים לזה “הסתכלות ולימוד”.

כשאני חושב על “הנוסח הרשמי” אשר יתן באחד הימים כותב־היסטוריה זעום־פנים ובעל־פניות לכל המעשים האלה אשר נגעתי בהם ודיברתי אודותם. כשאני חושב איך יקדשו לקדושים את האנשים אשר ייקראו “מצילינו”, לא אוכל להבליג על חיוך (הוי, בלי רעל, בלי מרירות, האמיני לי. לכל היותר, בבוז אירוני)! ומה אגיד לך?! רב מדי הוא מספר החושבים כי למען היטיב ראות והיטיב הבין את המאורעות די לאדם שיבטח בעיניו ובאזניו שלו. אינני מדבר כבר על יוצאי־חלציו הישרים של המלך מידַס, שירשו את המשקפיים שעשה אייסוֹפוֹס בשביל הסכלים ושבּהם השלפוחיות נראות כפנסים. כאן באמת קצרה ידנו מהושיע!

הכּוורת האנושית שלנו דומה בעליל לכוורת הדבורים. הביטי־נא בזכר, שלאור השמש הוא נראה כמו נקודת זהב חגה ונעה ואינה רואה את יפיה. גם ילד יביט בו בהערצה, בזכר חסר־אונים זה, הולך־בטל ונרפּה ובמהרה גם עקר. אך מה־מעטים הם הרואים את העמלה הקטנטנה, הצנועה והחרוצה, השבה אל הכוורת עמוסת אבק זה אשר בהתוספוֹ למאמצים הרבים יעניק את הדבש הזהוב, זו היצירה המצופה והאלמונית. ומי רואה אותה את זו כשהיא מתיסרת במסתרי תאָה בכאבי־הלידה למען המשך את יצירת־החיים הנעלה!

כל אחד צריך לעשות פה, על האדמה, את הניטל עליו. כמובן, לא יוּתן לכל אחת ואחת להיות המלכה הפוריה. יש אשר יהיה הדבר מהן והלאה ושבעיקר מתוך פחד (ובושה) תמאַסנה בתפקיד הזכר המוזהב, הזמזמן והעקר.

*

מתחת לעטי, מאליו, זעק כל מעשה והתריע על חשיבותו, ואני הגדתיו בלב שלם, כפי שנראה לי. בדפים הללו דיברתי תדיר על מר אהרנסון, ואני נוכח בזאת ואיני בוש בכך ואיני מצטדק על כך, יען כי לא יוכל איש לומר כי הגזמתי ודיברתי עליו יותר מן הדרוש. לא. ואם לאורך חוט־החיים שנמשך בדפים הללו הבּעתי, בדבּרי עליו, את חיבתי המהולה בהוקרה, לא אבקש ממך סליחה על זה. כי יהיה זה עלבון לך. מה גאה ומאושר הייתי בכל פעם שהמעשים אילצוני לדבר. לא רגשותי האגואיסטיים הם אשר ראו בגדולתו ויאהבוהו. גם מה שבא במפתיע, וגם הכאב, גם הצורך, כמו נתנו לו את הבּכורה ויתקבצו בתור אישיותו כברקים על חודו של כלי־רעם, יען כי בימי הסער הוא השולט, מגבוה, על הבנין הסופג מהלומות. כאן לא הייתי מתירא שמא לא ראיתי נכוחה, שמא הבטתי עליו במשקפי הידידות. ידעתי גם ידעתי מה טיבה של אחריות בה נושא מי שאומר אָמן לעובדות. בלי ספק, אוהב אני את אפלטון, אך יודע אני גם כי הדרך היחידה לאהוב אותו באמת ובכבוד הלא היא לאהוב את האמת יותר מאשר את אפלטון. 

* במהלך הדפים הללו גם לא שׂמתי מתג ורסן ללבּי, ועל חולשה זאת אני צריך לבקש סליחה יותר מכל. חולשה זו כמוה כתשוקה לדעת. כאילו שאלוּני: האם ביקשוך לפתוח את הדלת ה“פרטית” הקטנה? הבטוח אתה כי אין זה חוסר־נימוס להכריח את הבריות להציץ פנימה וכי אין זה להם לטורח ולזרא? לא אחת הצגתי לעצמי שאלה זו מתוך חשש, ופה עלי להביא לזכותי את “התנאים המקילים” האחרונים שלי.

כבר אמרתי כי היה עלי לעשות מאמץ ידוע של מחשבה בכדי לשוב כאן לעבודה, ובראותי כי עדיין לא ציית לי מנוע המחשבה בגלל כובד המשא נאלצתי להשתמש בשסתום הזה: הרגש. הריצה ממאורע אחד למשנהו בלי נופש והפוגה היתה לי למעמסה, ותמיד הייתי נושם בכבדות וצריך למנוחה.

בעברי מול אחד מנוֹפינו היקרים והיפים, או בראותי איך רגע מזעזע וכביר פוקד את עמי הקטן, זה עמנו אשר בשעות הקשות הללו תמיד ידע להתעלות, יסולח לי אם חפצתי להידמות להם והארכתי מסעי על פני נופינו. כך שאבתי עידוד ואתאזר במשנה־אומץ להמשיך בדרכי עד כי אגיע אל מחוז־חפצי.

והיה עוד בטחון שאימץ אותי והפיח בי מרץ. אודות מה דיברתי? שאלתי את עצמי: – אודות ארצנו היקרה ונופיה היפים, אודות עמנו הקטן, גבורתו וגדלותו, תקוותינו והתגשמותן. ובכן, אמרו לי כי אם אפשר לבטוח בסבלנותך ובטוב־לבך הלא אפשר לפעמים להרחיק לכת ולנצל את מידותיך כאשר המדובר הוא בכל הדברים הללו שהם גם שלך, כאילו היית בתוכנו, אחת משלנו, ולהם נתונות דאגתך, התעניינותך ואהבתך. ואם הרחקתי לכת – יסולח לרצוני הטוב, באשר יודע אני כי המוּגש לך פה איננו תזכיר שיוכל להיות לנו לפה באזני ידידינו שזמנם כה יקר וכי אריכות־הדברים כשלעצמה פוסלת אותו.

אולם יש לזכור גם כי אין אני מכיר אתכם, ידידים שמעבר־לים. לא את לשונכם ולא את סגנונכם, ולא את אשר יש לומר ואת אשר יש לעשות, ולא את הצורה בה צריכים לומר את הדברים (רק הדממה לבדה אחת היא בעיני כל ובכל מקום).

נוסף על כך יש לי עתה על־ידך ידידים אשר יוכלו להעיד על מוּמי, שכמעט איני יכול כלל להסתגל ל“צורות” מסוימות של ביאור והבעה; ובייחוד בשעה זו יהיו לי כל מתג ורסן כעינוי לא־יתואר, אשר ימנע ממני לעשות כל עבודה.

דרך־אגב, באיזה כיוון הייתי צריך לרסן עצמי ו“למצוא חן” – זאת לא ידעתי, על כן הייתי מחזק בזאת את חששותי לכשלון חרוץ.

זכרתי אפוא אמרה יפה וישרה: “יהיו כמו שהם, ולא – אל יהיו כלל!” (Sint ut sunt, aut non sint) ואני בחרתי להיות מה שהנני, אני עצמי, ואם כך אכשל או־אז יהיה זה ברור לגמרי כי אני נכשלתי, ואני יודע מה לפני.

אבל ידעתי כי בך יש לי בת־ברית שאפשר לסמוך עליה. ידעתי כי מכל הדברים הבטלים שהשמעתי תדעי להוציא איזה קטעים שיוכלו לשרת את רעיוננו הגדול שכולנו מגינים עליו, וכך תפיקי ממלאכתו של בעל־מלאכה גרוע אבן־גזית חצובה בשביל בנין־הפּאֵר.

בטוחני כי דברים רבים תקשרי לחפצי הנאמן להיטיב עשוֹת.

ובאָמרי את הדברים האלה הנני מבקשך להמשיך ולשמש לנו שופר באזני אלה שבדבריך תשׂכּילי לבאר להם את אשר אנו לא נדע להביעו, ואנא האמיני כי בשעה זו קולך כסם־חיים הוא לנו ובכוחו להיטיב לנו לאין־שיעור.

וקבלי־נא בזה, גברתי היקרה, את רגשי ידידותי המסורה, אסירת־התודה,

א. פיינברג