בת־שבע אלטשולר ז"ל    🔗

א    🔗

נסערת שאיפות לאומיות צעירות, שטופת רגשות עזי־מזג, נפעמת מחשבות עצמיות, ומאד מתרוננת – כזאת היתה בת־שבע אלטשולר ז"ל במשך השנתיים (אחרונות לחייה) שהכרתיה; צעירה לימים היתה, נערה בתהליך מזורז של התבגרות, ומאד טבעי היה לקרוא את שיריה (אם כי הקו המקורי שבהם בלט מאד) כקרוא שירים של מי שעתידו הוא העיקר, ולאו דוקא ההווה; ומובן מאליו, כי הדברים שנאמרו באזניה לא היו בחינת הערכה, אלא מכוונים לעידוד למען ההמשך, לעורר את הרצון ללמוד, להעמיק, לשכלל; אכן, המשוררת הצעירה לא הסתפקה בכך וביקשה בלבביות רבה ובתוקף של חן – לפרט את החסר, לקרוא בשם של הצריך־תיקון, ובדרך זו נמצאנו בוחנים יחדיו ואף מנתחים את שיריה שהביאה עמה על מנת לשאול חוות־דעה עליהם ולבקש במה לפרסומם; עכשיו, עם מותה טרם־זמן, מקנן צער בלב כותב טורים אלה על הקלות שבה אנו מקריבים כמעט תמיד את שעת־ההווה למען יום־מחר, שאיננו מפקפקים כי בוא יבוא וכי גם ייטב וייף מן היום הזה;

והלא עתה ברור מאד, כי השירים שהביאה בידיה הנערה הצעירה עודם רטובים מטל השחרות היו, אבל מוגמרים לעצמם בכוח מקוריות משלה וראויים לענין ולקריאה מענגת.

ב    🔗

ראיית־עולם עצמית היתה לנערה המשוררת וממנה יסוד להתפתחות בטוחה של השקפת־עולם; מצד אחד ראתה את החיים כמין מערבולת, והיתה כמו נפחדת מן הפריעות שבהם, ומצד שני הבחינה גם במציאותו של משטר וחוקיות; הרי שהחיים לא רק קשים ומעוררים למרדות, אלא שהם גם “מענינים” וראוי לקבלם ו.. לחזות בהם:

וְנִגּוּד עַל נִגּוּד מִשְׂתָּעֵר, מִתְנַגֵּחַ,

וְקֶרַע, וְחֶנֶק, וּמֶרִי:

עִם שִׂגְשׂוּג־עֲלוּמִים וּקְרִיאַת־דָּם־וְכָל־לֵיחַ

לָלֶכֶת, לָלֶכֶת בַּקֶּרִי…

וּקְטֹף אֶת הַפֶּרַח, מֵפִיץ נִיחוֹחוֹ, –

אֶת עָלָיו לְהַפְרִיד, לְהַפְרִיחַ

וְלַחֲזוֹת בְּעֶרְיַת גִּבְעוֹלוֹ.

כמה עצב בשיר זה, איזה פסימיזם עמוק, ובכל זאת – כמה שובבות טובה בו, איזו רוממות־נפש, חדווה עזה בחיים הללו, מלאי הנגודים והקרעים; ומשהו מהגדרה אישית וקולעת אנו מוצאים בשורה אחת אשר בשירה “שירי”:

וְיַד הַמֶּרִי מוּשָׁטָה לְנַגֵּן בַּנִּגּוּנִים,

ג    🔗

ומה נפלא ואף ראוי לעיון ולימוד הוא הקו המאחד והבלתי־נראה לעין השטחית, – כי על כן הוא דק וטבוע בעומק, – אשר בין שירי ההגות המעודנת, שיש בהם עצבות קשה מאד, כגון בשני השירים “צפיה”, ב“חלי”, ב“מלנכוליה” ועוד, לבין אלה השירים המכונים “טרצינות לטרון”, המלאים על גדותם עלומים עזים תוססי תקוות ושקויים אהבת־מולדת חזקה:

אַךְ אֱמוּנָה עַל כֹּל נִתֶּזֶת,

וּמִתְנַגֶּנֶת כְּסִימְפוֹנִיַּת־אַדִּירִים;

הִיא תְנֻגַּן עַד תּוּשַׁב הַמּוֹלֶדֶת,

הִיא תְנֻגַּן וּתְחִי לַמַּאֲזִינִים.

ד    🔗

היתה לה, כנראה, זיקת־נפש מיוחדת לצבעים ולציור, כי על כן יש בשיריה הבחנות רבות ושונות, כמעט כולן מקוריות, בצבעים של דברים, של נופים ואפילו של מחשבות ושל הרגשות: “עלה שנמעך נשם ירקות”, “נגמע התכול בקצפו”, “תפלה חומה צופה לנבטים”, “הכחול מט לנפול”, ואפילו צלילים – הופכים “לצבעים בנקוד־נקודים”; ואופייני הדבר, שלמחזור אחד של שירים קשרה את השם “תמונות שלעולם לא אציר”; ואולם העיקר בזה הלא הוא, כי יש בעצם דרך השיר של בת־שבע אלטשולר משום מעשה ציור ותוך כדי קריאת הדברים מופיעה והולכת תמונה לנגד עיניך; לציון מיוחד מבחינה זאת ראויים השירים: טרצינה ה' (“שלות הדמדומים”) וטרצינה ח' (“רובצת עז”), “עטו עצים”, “דפדף לו השיח”, “מעבר לחלון” ועוד; ויפה מאד היא אהבה זו לצבעים, שהנם עדינים מאד, כי על־כן אין הם מרובים בכמותם ואף לא גדושים ומעובים כל אחד ואחד לעצמו.

ה    🔗

בת־שבע אלטשולר נפלה בקרבות־המגן על המולדת; הצער הגדול על מותה ללא־עת, הזכרונות הנעימים שהשאירה בביקוריה ובשיחותיה הרעננות נטעו את הרצון לקבץ את עזבונה הפיוטי ולפרסם, בעזרת הוריה השכולים, את ספר השירים הזה, שקשרתי לו את השם “יום ירוק”, הלקוח מתוך שורה אחת שלה, ומתוך הנחה שהוא הולם את טבעה ואת גילה הצעיר; שמות המדורים בספר – רובם ככולם הם מידי המשוררת.

ו.    🔗

בת־שבע אלטשולר נולדה בתל־אביב בי“ח תשרי (לאביה – יהודה, ולאמה – מוסיה) ונפלה בקרב־הנצחון על לוד בי”ג בתמוז תש"ח.

תהיה נשמתה של המשוררת והלוחמת בת־שבע אלטשולר צרורה בצרור החיים.