פרק א' ציורים מסתוריים 🔗
המבקר הספרותי מר שבט סופרים הריץ איגרת בהולה אל הסופר אבנר כרמלי, לאמור:
"א. כ. הנכבד,
בעקבות הופעת ספרך ‘הבלשים הצעירים ויהלום מלכת שבא’ נגרע הרבה מאוד משמי הטוב מאוד ומכבודי בעיני כל מוקירי ומכבדי הרבים מאוד. אני מופיע בספרך האמור כדמות שאינה חיובית ביותר, כנפש שלילית במידה מסוימת, ובקיצור – כטיפש מטופש. כל הצרות־הצרורות הללו באו עלי משום שלא הצלחתי לזהות את הפושע האמיתי, אף על פי שהרביתי להתפאר בתחילת הספר כי אני יודע בודאות רבה עד מאוד מי הוא. רב מאוד צערי על כך, ואני משתוקק מאוד מאוד לתקן את הרושם הרע של הקוראים על כושר תפיסתי ויכולת הבנתי וחריפות שכלי. שמא תואיל בטובך הרב מאוד להעמיד אותי במבחן נוסף, בספר נוסף שלך? אני מצפה בכליון עיניים רב עד מאוד לתשובתך.
שלך מאוד,
ש.ס."
על האיגרת הזאת חשיב אבנר כרמלי באיגרת מהירה, לאמור:
"ש. ס. הנכבד,
בצער רב מאוד וביגון קודר מאוד קראתי את דבריך על ירידת קרנך מאוד בקרב ההמון הגדול והרב של מכבדיך ומוקיריך. ברצון רב עד מאוד אעניק לך הזדמנות להעלות את קרנך מחדש. סורה נא אלי בעניין העלאת קרנך כאחד מימי השבוע או באחד מלילותיו.
שלך עד מאוד,
א.כ."
*
בשעות בין הערביים של אחד מימי אותו שבוע התדפק מר שבט סופרים על דלת חדר עבודתו של סופר הבלשים הצעירים אבנר כרמלי. הדלת נפתחה לרוחה. הסופר קיבל את אורחו במאור פנים. הושיבו בכורסה נוחה ומסר לו מיד ספל קפה שחור לשתיה.
שבט סופרים גמע מן הקפה השחור וסקר בענין רב מאוד את צורתו החדשה של חדר העבודה.
כידוע לכל משוה הסופר כרמלי אבנר לחדר העבודה שלו צורה חדשה כל אימת שהוא כותב ספר חדש בסדרת הבלשים הצעירים. הצורה החדשה מתאימה לנושא הספר החדש, והיא מיועדת ליצור את האוירה הנאותה לכתיבת הספר. על כן יובן העניין הרב של סופרים שבט בסקרו את חדר העבודה ובראותו שכתליו מכוסים תמונות, – ואילו תמונות!!!
התמונות היו גיבובי צבע ללא שום צורה, סתם ערבוביה של כחול וירוק, צהוב ושחור, אדום ולבן, אכום וכתום וורוד ואמוץ וסגלגל ושחמחם, שלא להזכיר אפור וחום וכן כתמי בד חסר צבע.
“מהו נושא סיפורך הנוכחי?” שאל סופרים בסקרנות רבה עד מאוד.
“מוטב תנחש אתה, כתרגיל בלשי קטן, מהו נושא סיפורי, לפי צורת חדרי”, השיב הסופר.
מר שבט סופרים הניח מידיו בתקיפות את ספל הקפה.
“מר כרמלי”, שאל בתקיפות, “האם אתה מתעתד להכניס גם בספרך הנוכחי כל מילה שאפלוט מפי, ואפילו היא מילת שטות, כמו אחדות מן המלים שאמרתי בספרך הקודם?”
״בהחלט", ענה הסופר בנועם. “כל מילה ומילה. גם המילים שאמרת עתה. מאחורי הוילון הזה קולט מכשיר הקלטה את כל הנאמר בחדר”.
“אבקש למחוק מיד את המילים שאמרתי עתה, וביחוד את המשפט על המלים השטותיות בספר הקודם”, צעק שבט סופרים בבהלה. “רק זה חסר לי, שמוקירי ומכבדי יקראו מפי הודאה, שאמרתי אי פעם דברי שטות”.
“מצטער”, אמר סופרנו בחיוך מרגיע, “הקוראים אינם אוהבים שיעלימו מעיניהם את העובדות. בספרי מסופרת האמת, ורק האמת, ורק האמת בלבד. כונתי לאמת האמנותית, כמובן”.
“אם כך, האם גם בקשתי שביקשתי עתה – למחוק את דברי הראשונים – תופיע בדפוס? האם ידעו הקוראים שאני מבקש להעלים מעיניהם את דעתי על הדברים שאמרתי?” התנשף בכעס ובחרדה המבקר.
“כמובן”, השיב הסופר. “כל הנאמר – אין להשיבו, כולל שאלתך האחרונה”.
פני שבט סופרים החוירו, ופיו נסגר בהחלטה נחושה שלא יפתח אותו כל משך הספר הזה, אלא אם כן יהיו לו דברי חכמה לאמרם, דברים שיעלו את קרנו הירודה וירוממו אותה מאוד.
“כזכור לך, הצעתי לך לנחש את נושא ספרי החדש לפי צורת חדרי”, העיר לו כרמלי אבנר.
“מוטב שאעיף מבט נוסף בתמונות קודם שאנחש”, אמר המבקר הספרותי בזהירות.
“אני אקל עליך ואושיט לך את מלוא העזרה שתבקש ממני”, הבטיח כרמלי בכובד ראש. “הנני מוכן, כמובן, להסביר לך כל תמונה ותמונה”.
“הו, בזאת אין כל צורך”, מיהר לומר מר שבט סופרים. “אני, כמבקר לענייני ספרות ואמנות, מתמצא בודאי יותר ממך בתמונות אלה, המעידות על סגנון חדיש ומקורי של הגאון אשר צייר אותן. ראה איזה ארגון נפלא של שטח הבד, ראה איזו בחירת צבעים נהדרת, וראה את השילוב הנועז של האדום והירוק באמצע התמונה האמצעית!”
“שמה, אגב, שקיעה בהרי הגליל”, העיר מר אבנר כרמלי בכובד ראש בלתי רגיל.
“כמובן”, מיהר הסופר להסכים לשם התמונה. “האדום הוא אודם השקיעה, והירוק הוא הרי הגליל המוריקים. הצהוב שבצדדים הוא רמז לזריחה הבאה אחרי כל שקיעה, כידוע”.
שניהם נגשו לתמונה אחרת, אבל מה שבט סופרים הפסיע פסיעות אחדות אחורנית, כדי שיקיף מבטו את כל התמונה כולה. בעת ובעונה אחת עם זאת הסיר משקפיו מעל עיניו והפכן וקרב מחדש את עדשותיהן לעיניו – כדי שתצטמצם התמונה הנשקפת בהן.
“הפלא ופלא!” צעק בהתלהבות. “שבעת הכתמים השחורים הפזורים פה ושם על פני התמונה הזו הם רעיון נועז עד מאוד. הם מפזרים את תשומת הלב ומרכזים אותה בעת ובעונה אחת!”
“שמה של התמונה ‘חריש עמוק בנגב’”, העיר הסופר אבנר כרמלי, וכובד ראשו מתרבה והולך.
“אין לך שם נאה מזה לתמונה זו”, קרא המבקר, ושף כפותיו בהתלהבות מתגברת.
ולאחר שנרגע, הוסיף:
“הכתמים השחורים מסמלים את תהומות האדמה הנחשפים בחריש העמוק, ושלל הצבעים העליז שמסביב לכתמים השחורים מסמל את התקוה, שהחורשים חריש עמוק ברינה יקצורו את אשר יזרעו בו!”
ויגשו השנים אל תמונה שלישית.
“זוהי מלאכת מחשבת”, העיר המבקר לסופר. “שים לב לסימפונית הצבעים הזאת, לסערת הכחול, ללהט האדום, לאופל השחור, לשלוות הירוק, לתנופת כתמי הבד הריקים מצבע!”
“שמתי לבי”, אמר הסופר בכובד ראש כבד שבכבדים. “שמה של תמונה זו, אגב אורחא, הוא ‘החתול, העכבר והגבינה’”.
“אין לך שם קולע יותר לתמונה קולעת זו”, הכריז המבקר בסערת שמחה, “רשאי אתה לומר, שריח גבינה ממש נודף מחלקי הבד חסרי הצבע, ואילו שאר התמונה הוא סימפוניה של חתולים ועכברים!”
ויגשו אל תמונה אחרת.
“איזה דמיון עשיר! איזה כוח־אמצאה!” השתאג המבקר, ולא עצר כוח שלא למחוא־כף. “אפילו הגדול שבציירים הידועים לי לא התעלה לשפע כזה של צבעים! כל הצבעים שבעולם מצויים בתמונה זו! כל הגוונים ובני הגוונים, ונכדי הגוונים וניני הגוונים!”
“שמה של התמונה הזו הוא 'פינה בחדר האוכל”, סח אבנר כרמלי בראש מורכן.
“ושפע הצבעים והגוונים מרמז על שפע מיני המאכלים!” קרא המבקר בלהט. “ניתנה האמת להאמר, שמבט יחיד בתמונה מגרה זו די בו לעורר את התיאבון!”
ויגשו אל עוד תמונה.
“זוהי המילה האחרונה של הציור בסגנון החדיש”, אמר שבט סופרים, ויאנח אנחת תודה. “אשרי וטוב לי שזכיתי והגעתי לראיית תמונה זו. זוהי תמונת התמונות! אין כאן שום קו מיותר, שום נקודה מיותרת. הכל מכל כל בה מיועד להביע באורח ברור את הרעיון המרכזי, המתבטא במיוחד בכתם האפור, המכסה את מרכז המרכז של התמונה!”
“שמה של התמונה הוא ‘מעגן סירות ביום סופה’”, אמר הסופר, בהרכינו עוד ועוד את ראשו המורכן.
“נהדר!” אמר שבט, “נהדר כפול נהדר! שלל הקוים והנקודות בצירוף הכתם האפור מבטא להפליא את רוחו של מעגן סירות ביום סופה!”
הם ניגשו לתמונה האחרונה.
“אין מילים בפי! אין מילים בפי לשבח ולהלל כראוי יצירת מופת זו!” התנשם המבקר. “כאן מתנגש השחמחם עם הירקרק, ושם מתמזג הכחלחל עם האדמדם, וכאן מרקדים הארגמן והארגוון מחול צבעים עם הכתום והאכום!”
“ושמה של התמונה הוא ‘אוירון שנתרסק’” אמר אבנר כרמלי, וחטמו כמעט נגע בחזהו – עד כדי כך הרכין ראשו.
“וכי מה עלול להשאר מאוירון שהתרסק, אם לא מחול צבעים שכזה”, אמר המבקר הספרותי והאמנותי המהולל שבט סופרים, בהנידו ראשו בהסכמה גמורה.
“הואל נא להתכבד עתה בעוד ספל קפה”, אמר כ. אבנר לס. שבט, והביט בו מתוך דאגה רבה.
“למה לא?” רטן המבקר בשביעות רצון.
פרק ב' טעות מצערת 🔗
הם ישבו בכורסאותיהם ולגמו מן הקפה.
“הבחנתי בפרט מעניין, המשותף לכל התמונות”, אמר המבקר הדגול.
“והוא?”
“הצייר הדגול לא חתם עליהן את שמו”.
“משום שאינו יודע עדיין לכתוב”, אמר הסופר.
“האמנם?”
“כן”.
“כיצד יתכן הדבר, שצייר כה דגול, כה ברוך דמיון יוצרים, לא ידע עדיין ליצור את שמו באותיות כתב?” נדהם המבקר. “מה שמו?”
“עוזי”, השיב א. כ. במנוחה עגומה.
“עוזי?”
“בדיוק כך”.
“לא מוכר לי שום צייר ששמו עוזי”, אמו המבקר הספרותי והאמנותי, בקמטו את מצחו מעוצם מאמצו להזכר. “האם הוא גאון מקומי, או גאון מחוץ־לארץ?”
“מקומי מאוד. הוא גר בבית השכן”, סח הסופר.
“הייתי מתכבד בכבוד רב, אילו הייתי מכירו,” אמר המבקר בלהט.
“תוכל לראותו מיד מבעד לחלוני”, אמר אבנר כרמלי בחיוך מזמין. “הריהו משחק בחול, בחצר הסמוכה”.
הסופר נזדרז לגשת בעקבות הסופר אל החלון, וראה בחצר חסמוכה ילד כבן ארבע משחק בחול.
“אינני רואה שום צייר גאון בחצר הזאת”, העיר לכרמלי אבנר.
“האינך רואה את עוזי?” השתאה הסופר.
“את התינוק הזה?”
“כן. הוא קיבל מידי במתנה ליום הולדתו הרביעי צבעים ובדים ויום שלם קשקש בצבעים על הבדים עד שנמאס לו, והלך לשחק בחול. את הבדים המקושקשים קיבלתי מידיו במתנה ותליתי אותם על כתלי חדרי”.
“מר אבנר כרמלי, האם אתה מותח אותי?!” נצטעק מו שבט סופרים.
“כלל וכלל לא”.
“הן לא יאמן כי יסופר שאני, המבקר הספרותי והאמנותי הידוע בציבור, מר שבט סופרים, לא הבחנתי כלל שהתמונות הללו הן קשקושים של איזה עוזי בוזי תפוזי בן ארבע, וחשבתי שהן יצירתו של גאון”, צרח המבקר.
“זוהי עובדה”, העיר לו הסופר.
“טעות לעולם חוזרת”, נאנח המבקר, ומשך בכתפיו בחוסר ישע. “ומדוע היה ראשך מורכן כל כך וכבד כל כך כל משך שיחתנו מול התמונות?” הוסיף ושאל בדאגה.
“לבי דאב על אשר מבקר מהולל כמוך נתפס לטעות כה מצערת, ומתמונה לתמונה צערי התרבה עד מאוד, עד מאוד”, השיב הסופר בחיוך עליז.
פני שבט סופרים החוירו לפתע־פתאום.
“רגע!” צוח צווחה גדולה. “מר כרמלי, האם כל הדברים אשר אמרתי על התמונות נקלטו ויופיעו בספרך החדש?”
“כמובן”.
“אני דורש בכל תוקף למחוק אותם מיד!”
“זאת לא אוכל לעשות”, אמר א. כרמלי, בפרשו זרועותיו בצער אמיתי. “התחייבתי לספר לקוראי את האמת, רק את האמת, ואת כל האמת. כוונתי לאמת האמנותית, כמובן”.
הוא הושיט למבקר כוס מים צוננים, שירגע.
שבט סופרים גמע את המים הצוננים, ונרגע מעט־מעט.
“וכי מה זה חשוב”, אמר בביטול, “מבקרים רבים וטובים כמעט כמוני טעו טעויות מחפירות. גם לי מותר לטעות פעם אחת. מכאן ואילך, מר כרמלי, מובטח לך שלא אטעה עוד, ובודאי ובודאי שלא אטעה בגילוי הפושע בעלילה הנוכחית שאתה כותב. מהי?”
“תנחש”, אמר הסופר בכובד ראש.
“לפי הקשקושים העלובים שעל כתלי חדרך אני מנחש שהעלילה עוסקת בציור בסגנון חדיש”.
“כן”, אמר הסופר, ופני המבקר אורו.
“הואל נא לפתוח בקריאת הפרק הראשון. אני אכתוב בינתיים את הפרק השני”, אמר א. כ. ומסר לידי שבט סופרים את הפרק הראשון.
“התספיק לכתוב את הפרק השני במהירות כה רבה?” השתאה המבקר.
“כן”, אמר הסופר.
הסופר ישב אצל מכונת־הכתיבה שלו, ופתח בכתיבת הפרק השני, ואילו המבקר השתפל בכורסתו ופתח בקריאת הפרק הראשון.
פרק ג' אמן חדיש וצעיר מופיע 🔗
אל משרדו המהודר של מנהל המוזיאון לאמנות חדישה נכנס נער ששמו יוסי, ותחת זרועו תמונה העטופה בניר־עטיפה.
“ברצוני להציג תמונה שלי בתערוכת הציור החדיש, אשר תפתח מחר במוזיאון שלך”, הודיע למנהל הנכבד.
“הבה נראה את יצירת האמנות שלך, ידידי”, אמר אותו נכבד, מר בני אסותא שמו.
יוסי הסיר ברוב טכס את העטיפה מעל תמונתו והגישה בדחילו ורחימו למנהל המוזיאון.
“הרי זה סתם קשקוש”, אמר בני אסותא בחיוך, והחזיר בזלזול את התמונה לבעליה. יוסי נעלב קשות.
“טרחתי ועמלתי קשות על הקשקוש הזה, שלושה חדשים”, אמר למנהל המחייך. “בקלות הייתי מצייר במשך שלושה חדשים אלה תמונה רגילה, אבל רציתי להיות אמן חדיש, וציירתי בסגנון החדיש, ויגעתי רבות עד שהצלחתי לקשקש צבעים ולבלבל אותם, כמו האמנים החדישים הגדולים”.
“להם יש לפחות שם ידוע”, הסביר המנהל, “אבל מה יש לך?”
“כשרון”, השיב יוסי קצרות.
“זה לא מספיק”, קבע המנהל, בני אסותא. “עשה לך קודם שם בציבור, ואחר כך תוכל להציג במוזיאון שלי כל קשקוש שלך”.
“אני מבטיח לך, שהתמונה הזאת תעשה לי שם עולמי”, אמר יוסי, ואמונה עזה מלהטת את עיניו, “ותאר לך איזה שם יש לה?”
“איזה?”
“הצרצר השותק”, אמר יוסי בגאוה.
“מדוע?”
“זהו שם מסקרן נורא”, אמר יוסי.
“הראה נא שנית את הקשקוש”, אמר בני אסותא, והושיט ידו.
יוסי מסר לו שנית את התמונה.
“אני לא רואה שום צרצר”, אמר בני אסותא.
“כי אתה מחזיק את התמונה הפוכה”, הסביר לו יוסי.
בני אסותא הפך את התמונה.
“עדיין אינני רואה את הצרצר”, הודיע.
“מה זה חשוב?” אמר יוסי. “אם תראה צרצר ממש, זו לא תהיה תמונה בסגנון חדיש. בתמונה בסגנון חדיש הכל מקושקש לגמרי. כבר ראיתי במוזיאון שלך תמונה בסגנון חדיש שהיתה לבנה לגמרי, ושמה היה ‘כושי בלילה’”.
“גם אני ראיתי אותה תמונה”, אמר בני אסותא. “היא מפרי מכחולו של הצייר הנודע עדולם צימוקי, ולו מותר הכל. מי מכיר אותך, מי שמע עליך?”
המתן ותראה!" צעק יוסי בגאוות אמן שנפגעה. “כל העולם עוד ידבר בי!”
הוא לקח את התמונה, עטף אותה, ויצא בפחי נפש ממשרד המנהל. בהכנסו לאולם התצוגות הראשי של המוזיאון שלף את תמונתו מעטיפתה, ומהר לתלות אותה, באין רואים, ליד התמונה הלבנה “כושי בלילה”, מפרי מכחולו של עדולם צימוקי.
אחרי כן יצא בחשאי החוצה.
פרק ד' כושי בלילה 🔗
התערוכה נפתחה. למחרת היום, בנוכחות הציירים המשתתפים בה, מבקרי אמנות ושוחריה, מכובדים שונים שאינם מבינים באמנות ולא כלום, ואורחים רבים מחוץ־לארץ. על האחרונים נמנו שני אספנים נלהבים של תמונות בסגנון חדיש, ושניהם בעלי יכולת – האחד, דון רוזמונדו אלבאראז, אציל ספרדי מצאצאי האנוסים, והפרדסן העשיר ביותר בספרד; והאחד, מר איזיק שטרנשוס, הפרדסן העשיר ביותר בקליפורניה אשר בארצות־הברית.
בעבור כל הקהל הזה מתמונה לתמונה, היו השניים קונים מיד, ובמחירים מפולפלים, כל יצירה אשר נשאה חן בעיניהם. מובן שהאמיר מיד מחירה של כל תמונה אשר שניהם חשקו בה.
קרב מחירים עז ניטש ביניהם כאשר הגיעו לתמונה הלבנה ‘כושי בלילה’, מפרי מכחולו של עדולם צימוקי.
“איזה רעיון גאוני וחדיש!” הריע איזיק שטרנשום. “זהו דבר והיפוכו מקורי ביותר. כושי שחור בלילה ולילה שחור ככושי על בד לבן לחלוטין. חמישים אלף לירות נותן אני תמורת תמונה זו, כמו כלום!”
“חמישים וחמש אלף לירות”, אמר רון רוזמונדו אלבאראז במנוחה.
“שישים אלף”.
“שישים ואחד אלף”.
“שישים ושתיים”.
“ושלוש”
הצייר עצמו, עדולם צימוקי, ניצב בין שני המתחרים, שמח וטוב לב, ומתפלל בלבו כי מחיר תמונתו הלבנה לגמרי, “כושי בלילה”, יאמיר ויאמיר ויעשיר אותו ויעשיר.
התחרות נמשכה, ובקיצור נמרץ.
“וארבע”.
“וחמש”.
“ושש”.
“ושבע וחצי”.
“ושמונה”.
“ושמונה ורבע”.
“ותשע ושלושת רבעי”.
“שלושים ואחד אלף!” הריע דון רוזמונדו.
“שלושים ושלוש וחצי”, נצטעק שטרנשוס.
“סליחה”, התערב במהלך הויכוח עדולם צימוקי, ופניו מחוירים מהתרגשות ופחד. “הרי כבר החזקת בששים ותשע אלף ושבע מאות וחמישים לירות”.
“שכחתי לגמרי”, אמר דון רוזמונדו. “אם כן – שבעים וארבע אלף”.
“שבעים וחמש” – מפי שטרנשוס.
“ושש”.
“ושבע”.
“ושמונה”.
“ותשע”
“עשרים ותשע אלף וחצי”, נהם דון רוזמונדו.
“אבל החזקתם כבר בשבעים ותשע אלף לירות”, קרא הצייר החרד.
“האמנם?” אמר רוזמונדו. “יהי כן – שמונים ותשע אלף וחצי”
“תשעים אלף!”
“תשעים ורבע!”
“תשעים וחמש ושני שליש!”
“תשעים ושבע!”
“ושמונה!”
“ותשע!”
“מאה אלף לירות טבין ותקילין!” הכריז דון רוזמונדו אלבאראז בתרועת נצחון.
איזיק שטרנשוס הרים ידיו כנכנע.
“לא אשלם למעלה ממאה אלף לירות תקילין וטבין בעד תמונה שהערכתי אותה רק בחמשים אלף לירות טבין ותקילין”.
דון רוזמונדו אלבאראז חייך בעליונות, והוציא מכיסו את פנקס ההמחאות שלו, כדי לרשום המחאה על הסכום האמור ולמסרה לידו המושטת של הצייר החדיש עדולם צימוקי העומד צוהל ושמח לצדו. אך לפתע פתאום הפסיק לרשום בפנקס ההמחאות והתקרב בצעד ענק עד אל הכותל. הוא קרב פניו אל התמונה הלבנה אשר שמה “כושי בלילה” ועיין בה עיין היטב. אחרי כן משך בכתפיו בצער.
“מצטער”, אמר לצימוקי עדולם. “לא קונה את התמונה שלך”.
“מדוע?” נצטעק צימוקי. “מצאתי נקודה שחורה קטנה על הבד הלבן”.
“היכן בדיוק?”
“כאן – ראה!”
“אפשר למחוק אותה מיד, היא נתקעה כאן בטעות, ויתכן שלא אני עשיתי אותה, אלא איזה זבוב!”
“אין זה משנה ולא כלום”, רטן דון רוזמונדו. כל הקסם הטמון בתמונה הלבנה ‘הכושי בלילה’ נגוז בבת־אחת, ברגע שגיליתי נקודות שחורה אחת בה. הבה נעבור לתמונה הבאה".
פרק ה' מליון לירות! 🔗
הכל התייצבו נוכח תמונתו של יוסי בהשאירם מאחוריהם את עדולם צימוקי האומלל, אשר הפסיד מאה אלף לירות טבין ותקילין בגלל איזו נקודה שחורה ומקרית.
“מה שם התמונה הזאת?” שאל איזיק שטרנשוס, אשר החליט בלבו לנצח הפעם, ויהי מה, את יריבו דון רוזמונדו אלבאראז.
הכל דפדפו בקטלוגים שבידם, אך לא מצאו בה לא את התמונה ולא את שם בעליה.
בני אסותא, מנהל המוזיאון, אמר לפתע, “זוהי תמונה שאינני יודע כיצד נתגלגלה לכאן. מוטב שנעבור מיד לתמונה הבאה”.
“הרי כל הציירים המשתתפים בתערוכה מצויים עמנו כאן”, אמר דון רוזמונדו. “יתייצב נא בעל התמונה לפנינו”.
איש לא התייצב.
“מה איכפת לי מי צייר אותה”, אמר איזיק שטרנשוס. “מאה אלף לירות בעד יצירת הפאר הזאת”.
“מאה אלף? זוהי יצירת היצירות של המוזיאון לאמנות חדישה. אני מכריז מידית – מאתיים אלף!” השתאג דון רוזמונדו אלבאראז.
“מאתיים וחמישים אלף”, נהם איזיק שטרנשוס.
“מאתיים ושמונים ושלוש אלף לירות, והתמונה שלי!” שאג דון אלבאראז רוזמונדו, בהרגישו כי הפעם יערך מאבק איום ונורא בינו ובין יריבו.
“שלוש מאות וחמישים ושש”, אמר שטרנשוס איזיק, מבין שיניו ההדוקות.
“ארבע מאות עשרים ושמונה!”
“חמש מאות שמונים ושתיים!”
“שש מאות שבעים ושמונה!”
“שש מאות שמונים ושבע!”
בעודם מתנצחים זה עם זה במחירים אדירים אלה, עמד קהל הצופים נדהם ומוכה אלם! היתכן שמחיר תמונה יאמיר בן־רגע כל־כך? ומיהו באמת הצייר שצייר אותה? הרי אם תמשך ההתנצחות במחירים בקצב מסחרר כל כך, יהיה הצייר האלמוני מליונר ממש!
"שמונה מאות ושישים אלף " – מפי שטרנשוס.
“תשע מאות וחמישים אלף!” – מפי רוזמונדו.
“תשע מאות ושישים!”
“תשע מאות ושבעים ושתיים!”
“תשע מאות ושמונים ושלוש!”
“תשע מאות ותשעים וארבע!”
“וחמש!”
“ושש!”
“ושבע!”
“ושמונה!”
“ותשע!”
“מיליון לירות”, – מפי רוזמונדו.
הכל ציפו לתשובתו של שטרנשוס איזיק, אך הלז עמד חיור מזעם אין־אונים. למעלה ממליון לירות לא יוציא על תמונה. שוב ניצח אותו יריבו רון רוזמונדו.
רון רוזמונדו הוציא מכיסו את פנקס ההמחאות כדי לרשום את ההמחאה על סך מליון לירות.
“אבל על שם מי ארשום אותה?” שאל לפתע.
בין הקהל נדחק אליו הצייר עדולם צימוקי, אשר נותר עד הנה מאחור, אצל תמונתו הלבנה “הכושי בלילה”.
“על שמי”, אמר.
“מה פתאום?” שאל בחיפזון בני אסותא, מנהלו של המוזיאון לאמנות חדישה.
“זהו ציור שלי”.
“מדוע לא אמרת זאת קודם, כששאלו מי הוא הצייר אשר צייר את התמונה?”
“כי לא שמעתי את השאלה”.
“היכן היית?”
“נותרתי מאחוריכם, לסלק את הנקודה השחורה מן התמונה הלבנה שלי”.
בני אסותא נעץ בצימוקי עדולם מבט נוקב. בינתיים כתב רון רוזמונדו אלבאראז את ההמחאה על סך מיליון הלירות על שם עדולם צימוקי, ומסר אותה לידו המושטת, לרעם מחיאות כפיהם של הנוכחים הרבים.
לפי הנוהג במוזיאון לאמנות חדישה לא נמסרה מיד התמונה שנקנתה לידי בעלים החדשים, אלא הושארה לתצוגה במוזיאון עד יום המחרת, למען יראוה המבקרים האמנותיים ולמען יצלמוה העיתונאים.
“אולי יוותר מר בני אסותא הפעם על הנוהג, וירשה לנו לקחת את התמונה עמנו מיד”, אמרה דונה מריה, אשתו היפהפיה של דון רוזמונדו אלבאראז. “מחמת ערכה האמנותי העצום ומחירה הכספי האדיר אני חוששת להשאירה כאן שמא יגנבוה”.
“שטויות”, אמר רון רוזמונדו. “אסור לסטות מן הנוהג המקובל במוזיאון לאמנות חדישה”.
“אינני מוותר כמובן, על הנוהג”, אמר בני אסותא. “התמונה חייבת להשאר כאן עד מחר. אל דאגה. השמירה כאן מעולה. והכירו נא את השומר הראשי שלנו, מר איתן עזיזי”.
מר איתן עזיזי, גברתן גבה קומה ובעל פנים מכוסי צלקות, התייצב בדום לפני דונה מריה ורון רוזמונדו אלבאראז.
“מרגע זה ואילך לא אמוש מן התמונה”, הודיעם. “כאן אשאר עד אשר תבואו לקחתה, ביום המחרת”.
“ואני אפצה אותך על כך בעין יפה”, אמרה דונה מריה אלבאראז, וחקרה אותו חקירה ממושכת לדעת כיצד שומרים על התמונות במוזיאון, עד אשר נרגעה לגמרי מחששה שיגנבו את התמונה היקרה.
פרק ו' השומר הראשי איתן עזיזי 🔗
הקהל הנכבד הוסיף לצעוד מתמונה לתמונה. איזיק שטרנשוס חדל להתחרות עם דון רוזמונדו על כל תמונה ותמונה בעלת ערך אמנותי חדיש, ושתק שתיקה זעופה. גם דון רוזמונדו חדל לקנות תמונות, כיון שמליון הלירות ששילם תמורת התמונה שקנה מעדולם צימוקי רוקנו כמעט את קופתו מכסף, איתן עזיזי נשאר אצל התמונה הקנויה, לשמור עליה.
עד מהרה נסתיים טכס הפתיחה, ושערי המוזיאון לאמנות חדישה נפתחו גם לקהל הרחב, שהיה ממתין בקוצר־רוח בחוץ. אל איתן עזיזי בא במרוצה נער, הלא הוא יוסי.
“מדוע אתה שומר במיוחד על התמונה הזאת?” שאל את איתן עזיזי.
“היא נקנתה זה עתה במליון לירות, והיא נחשבת עתה לנכס האמנותי היקר ביותר במוזיאון לאמנות חדישה”, הסביר איתן עזיזי,
“ממי היא נקנתה. במליון לירות?” שאל יוסי בהפתעה אדירה.
“מהצייר עדולם צימוקי”, השיב איתן עזיזי.
“אבל זוהי התמונה שלי”, קרא יוסי.
“שלך?”
“כן!”
“אתה רוצה לומר לי, שאתה, הזאטוט, ציירת את יצירת הפאר האמנותית הזאת?”
“כמובן”.
“אל תספר לי מעשיות, ילד”, גער בו איתן עזיזי.
“בחיי שאני ציירתי אותה”, צעק יוסי בזעם. “מה פתאום שלמו בשבילה מליון לירות לעדולם צימוקי אחד?”
“עדולם צימוקי אחד? עדולם צימוקי הוא לא סתם אחד, אלא צייר בעל שם, ורק צייר ברמה שלו מסוגל היה לצייר תמונה כה יקרה”, רטן איתן.
מר בני אסותא בא אצלם בצעד נמרץ.
“מה פשר הצעקות האלה?” צעק. “במוזיאון לאמנות חדישה חייב לשרור שקט תרבותי”.
“הפרחח הקטן הזה טוען שהוא צייר את התמונה הזאת”, אמר עזיזי איתן בלגלוג, והצביע בזלזול על יוסי.
יוסי חייך בחברות ובשמחה מתפרצת לבני אסותא.
“מר אסותא יעיד שזוהי תמונתי”, אמר לאיתן עזיזי, והמתין למוצא פיו של בני אסותא.
“האתה ציירת תמונה זאת, שקרן קטן?” קרא בני אסותא.
“האינך זוכר שהראיתי לך אותה במשרדך?” לחש בתמהון יוסי. “לפני פתיחת המוזיאון, זוכר?”
“היכול אני לזכור כל מי שבא למשרדי לפני פתיחת המוזיאון”, הצטעק בני אסותא. “מאות באו אלי עם כל מיני קשקושים, וביקשו שאציג את קשקושיהם במוזיאון שלי. דחיתי תשעים ותשעה אחוז מהם”.
“אבל אותי אתה מוכרח לזכור!” אמר יוסי בגאוה. “הלא אני ציירתי את הצרצר השותק, ששוויו עתה מליון לירות”.
“איתן עזיזי, גרור את הפרחח הזה באוזנו החוצה”, פקד מר אסותא על השומר הראשי.
השומר הראשי, מר איתן עזיזי, עשה זאת. יוסי נגרר באוזנו אל מחוץ לכתלי המוזיאון לאמנות חדישה, כשהוא מצעק, “חכו, אני אלמד אתכם, גנבים שכמותכם, אני אקח מכם את ‘הצרצר השותק’!”
*
למחרת היום, בשעת בוקר מוקדמת ראתה ניידת של המשטרה את שערי המוזיאון לאמנות חדישה פרוצים לרוחה. השוטרים מיהרו לחכנס לתוכו. הם מצאו את איתן עזיזי שוכב על הרצפה מחוסר הכרה מחמת חבטה עזה שנחבט בראשו. התמונה אשר שמר עליה נעלמה.
בשובו להכרה מלאה סיפר איתן עזיזי כי באחת משעות הלילה, עת ניצב על משמרתו בתוך המוזיאון הריק מאדם, התנמנם מעט על עמדו. בעודו מתנמנם נחבט בראשו, ומאז ואילך לא זכר דבר.
דון רוזמונדו ביטל מיד את ההמחאה על מליון הלירות למר עדולם צימוקי.
“אם אין לי תמונה, לא אשלם כסף”, אמר.
הארץ רעשה, והעתונות והביקורת האמנותית תבעו מן המשטרה למצוא מיד את התמונה רבת הערך האמנותי ולהעניש את גונבה. במיוחד הרעיש עולמות עדולם צימוקי.
פרק ז' שבט מבקש רמז 🔗
“עדולם צימוקי זה אינו מוצא חן בעיני”, אמר מר שבט סופרים, בהניחו מידיו את הפרקים שקרא.
“מדוע?” שאל א. כ. בחביבות, וקם מאצל מכונת־הכתיבה, כי עתה זה סיים את כתיבת הפרק הבא.
“מדוע? האתה שואל מדוע?” נתמה שבט סופרים, ובחן את מר אבנר כרמלי בחינה מדוקדקת. פניו של הסופר לא הביעו דבר, זולת חביבות כלפי אורחו.
“כן, אני שואל מדוע”, אמר סופר זה.
“קודם כל הוא שיקר שקר מתועב ובזוי, באמרו כי הוא צייר את התמונה”, אמר שבט סופרים בזהירות. הוא זכר כי כל דבריו ירשמו בספר ויובאו לידיעת הקוראים, ועל כן שקל כל מילה שהוציא פיו. “מה שונא אני, הוי כמה אני שונא את הציירים מחוסרי הכשרון הללו, הזוקפים לזכותם הישגים אמנותיים שלא הם השיגום! נפשי, נפש המבקר האמנותי שוחר האמת האמנותית, מתפלצת משקרים כאלה! עדולם צימוקי הוא מחוסר כשרון לחלוטין. תוכיח זאת תמונתו ‘כושי בלילה’. סתם בד לבן ללא שום סימן של ציור, פרט לנקודה שחורה ומקרית, שיתכן שזבוב הטיל אותה בבד. אילו היה צייר, היה מצייר בכל זאת משהו על הבד. ברור, ברור, ברור!” קרא בהתרגשות. ברור גם שהוא עצמו גנב את ‘הצרצר השותק’. הוא רצה בודאי לחתום באין רואים את שמו על התמונה, לבל תתגלה תרמיתו! אחרי כן ימצא דרך להפיל את התמונה לידי המשטרה המחפשת אחריה, והמשטרה תמסור את התמונה לדון רוזמונדו אלבאראז, והלז ימסור לו לעדולם צימוקי המחאה חדשה על סך מליון לירות! ברור, ברור, ברור! האינך מסכים לי, מר כרמלי?"
“אני אינני מביע שום דעה לחיוב או לשלילה”, אמר הסופר.
“אנא, רמוז לי בלבד, אם צדקתי או לא?” ביקש מר שבט סופרים.
“גם זאת אסור עלי לעשות”, חייך הסופר.
“מדוע?”
“יען כי בספרי אי־אפשר לגלות מי הוא הפושע אלא בסוף הספר ממש. אם אסכים להאשמה שהאשמת את מר עדולם צימוקי, פירושו של דבר יהיה שאני קובע מראש כי הוא־הוא הפושע, וזאת – עוד בתחילת הספר. הרי ברצוני למתוח את הקוראים החביבים החל ברגע הראשון לקריאה וכלה ברגע האחרון”.
“אני חולק על דעתך זאת, ידידי ועמיתי כרמלי”, אמר סופרים שבט בלהט רב. בספרות אין שום חשיבות לעלילה מותחת. הקורא בן זמננו דורש מן הסופר סגנון ואוירה, ולא סיפור מותח. עברו חלפו הימים בם קראו בני האדם בספרים לשם העלילה בלבד".
“ייתכן שאתה צודק כאשר המדובר הוא בספרות אמיתית, ספרות טהורה לשמה”, אמר כרמלי, מהורהר. אולם הספרים שלי אינם כלל וכלל ספרות אמיתית. הם רחוקים עד מאוד מספרות שכזאת. הם ספרים שכל מטרתם למתוח את הקורא, לשעשעו ולשגע אותו במקצת. לשם כך חייבים הם להכיל עלילה מותחת, משעשעת ומשגעת במקצת. אין לי ספק שקוראי החביבים מבחינים היטב בין ספרי הבלשים ובין ספרות אמיתית, שאותה יש לקרוא למען התחנך והרחב את האופק, ולמען העשר את הדמיון".
“האמנם זוהי גישתך לספריך?” שאל שבט סופרים בתדהמה גמורה.
“כן”, אמר כרמלי, במזגו למבקר ספל קפה. “ספרי אינם תרבות אמיתית, אלא בידור קל ומתיחה קשה. על כן אסתייג, כפי שציינתי, ולא אביע שום דעה, לא לחיוב ולא לשלילה, על האשמה שהאשמת את עדולם צימוקי. החלטתי כי בספר זה יתגלה הפושע בסוף הסופי ביותר של הסיפור. יתכן שהוא עדולם, ויתכן שלא”.
“יהי כרצונך”, רטן שבט סופרים, וגמע מן הקפה. “הואל נא להוסיף לי מעט סוכר”, אמר מיד. “הקפה מריר מאוד”.
“יתכן שהקפה מריר מאוד, ויתכן שהסוכר שכבר שמתי בו אינו מתוק די הצורך”, אמר כרמלי סתמית, והושיט לאורחו כפית סוכר.
“המוכן אתה לקריאת הפרק הבא?” שאל.
“בהחלט! אין לי ספק כי בפרק הבא תכניס את הבלשים הצעירים לעלילה, ואין לי ספק כי הם יגיעו לאותה מסקנה אשר אליה הגעתי אנוכי מיד, וממנה לא אסור ימין או שמאל עד סוף הסיפור – כי עדולם צימוקי השקרן ומחוסר הכשרון גנב את תמונתו של יוסי”.
“בינתיים אכתוב פרק נוסף”, רטן לנפשו כרמלי, וישב וישב אצל מכונת־הכתיבה.
מר שבט סופרים שקע בקריאה.
פרק ח' אלי רוצה לסדר את כרמלי 🔗
יוסי סיים את סיפורו אשר סיפר לבלשים הצעירים, היושבים עמו אל שולחן אחד בבית אלי, ראשם ומנהיגם הדגול של הבלשים הללו.
דממה השתררה בחדר. מצחו של אלי היה קמוט הרהורים. חנה נגסה שפתיה בשיניה, מתוך הרהורים. פנחס גרד בשער ראשו, מהורהר אף הוא. שוש תמכה סנטרה בכפה, כי ראשה כבד הרהורים היה.
“ובכן”, שאל יוסי. “כיצד אוכיח כי התמונה היא תמונתי, וכיצד תמצאו אותה?”
“אם נמצא את התמונה, התתן לנו חלק ממליון הלירות שתקבל תמורתה?” שאל מיד פנחס.
“פנחס!” נשמע קולו המתריע של אלי, עוד קודם שהספיק יוסי להשיב על השאלה. “פנחס! כל אשר עושים הבלשים הצעירים, עושים הם שלא על מנת לקבל פרס, אלא למען ההגנה על הצדק”.
פנחס נבוך ופניו נתלהטו מסומקה של בושה גדולה.
“יוסי”, אמר אלי, “אתה רשאי ללכת. נתקשר עמך כאשר נזדקק לשרותך”.
“חבל”, אמר יוסי, באכזבה גדולה. “חשבתי שתשתפו אותי בחקירה”.
“יתכן שנשתף אותך, בהמשך”, אמר אלי בחיוך. “ידוע לי שרבים משתוקקים לראותנו בפעולה, אך אינני יכול למלא את מבוקשם. אנו נוהגים לפעול ביחידות. לך, איפוא, והמתן עד שנתקשר עמך שוב”.
יוסי יצא.
“מדוע סרבת לשתף אותו במהלך החקירה?” שאלה שוש בתמהון. הרי כבר שתפנו לא אחת זרים בחקירותינו".
“אדרבא – עני את על השאלה הזאת”, אמר אלי.
שוש לא ידעה לענות.
“ענה אתה, פנחס”.
גם פנחס שתק במבוכה.
“היודעת את את התשובה, חנה?” שאל אלי, משתאה לבערותם של חברו וחברתו.
חנה הסמיקה והשיבה לו, “לא”.
“היודע אתה את התשובה לשאלה?” שאלה אותו שוש במרירות.
“סרבתי לשתף אותו, מכיון שהוא עצמו חשוד בעיני כשקרן ורמאי וגנב”, השיב אלי.
“מי – יוסי?” שאלו השלושה.
“כן”.
שוש, חנה ופנחס פערו פיותיהם.
“יוסי הוא חף מכל פשע!” נצטעק מיד פנחס.
אין שום ודאות בכך", העיר אלי במנוחה.
“לדעתי הגנב, הרמאי והשקרן הוא הצייר עדולם צמוקי. באיזו רשות הוא מספר לכולם שזוהי תמונתו שלו?” אמרה שוש בהתמרמרות עזה.
“ואולי התמונה באמת תמונתו שלו היא, אשר צייר אותה במו ידיו”, אמר אלי בשלוה.
“המאמין אתה לשקרים שסיפר במוזיאון לאמנות חדישה?” שאלה חנה בדאגה.
“אולי לא שיקר, אלא אמר דברי אמת”, אמר אלי דברו.
“אתה משגע אותי!” קרא פנחס. “הלא ברור לכל מי שעינים בראשו ושכל בקדקדו שהוא שיקר שם”.
“אין שום הוכחה חותכת כי שיקר”, העיר אלי. “עדולם צימוקי הוא צייר בעל שם, ויש להתייחס לדבריו בכובד ראש. יתכן בהחלט שלא שיקר, באמרו כי התמונה היא מעשה ידיו”.
“כיצד, איפוא, הגיעה התמונה לידי יוסי?” השתאתה חנה.
“בהחלט יתכן, שיוסי גנב תמונה זו קודם לכן מבית צימוקי עדולם, והביאה למוזיאון כתמונה שצייר הוא”, הסביר אלי. “מלבד זאת”, אמר אלי בחיוך סתום, “אני חושד בו ביוסי משום שהוא הפחות חשוד מכל החשודים”.
“דוקא משום שהוא הפחות חשוד מכל החשודים?” נדהם פנחס.
“כן”, אישר אלי את דבריו התמוהים, והמשיך, “לא זו בלבד שהוא הפחות חשוד מכל החשודים, אלא שאין הוא חשוד כלל, ודוקא משום כך אני חושד בו במיוחד”.
“הסבר משונה מאוד”, רטנה חנה. “אמנם הוא איים כי יחזיר לעצמו את התמונה, וצעק זאת בקולי קולות כאשר איתן עזיזי השליכו החוצה, אך זוהי צעקה טבעית למדי במצבו. כל אחד מאתנו היה צועק אותה. בעצם, מדוע אתה חושד בו, אלי, אבל הפעם – ענה בלי חכמות”.
“זהו זה – בלי חכמות”, רטן פנחס.
“החכמות מיותרות”, אמרה שוש.
“יש כאן התחכמות מסוימת”, התודה אלי. “נסיוני מלמד אותי שאבנר כרמלי מערים עלינו ובסופה של החקירה הבלשית שלנו הוא מגלה לנו שהטיפוס הפחות חשוד שבספר הוא הוא הפושע. מדוע לא נתחכם לו הפעם ונתחיל את החקירה בטיפוס הפחות חשוד מכל החשודים? כך נקצר פרשה ארוכה, ונסדר מעט את כרמלי, אה?”
“הי, זה רעיון לא רע”, רטן פנחס.
“לא כדאי”, אמרה חנה. “כרמלי ערום כנחש. אותו אי אפשר לסדר”.
“כן”, אמרה שוש, לאחר שהרהרה מעט, “מוטב שנתחיל את החקירה בטיפוס החשוד ביותר, והוא הצייר המפוקפק עדולם צימוקי, הרמאי והגנב”.
“אם כך”, אמר אלי, “אני מציע שנתחלק לשתי קבוצות. הבנים יחקרו את הטיפוס הפחות חשוד, והוא יוסי, ואילו הבנות תחקורנה את הטיפוס הכי חשוד, והוא עדולם צימוקי”.
“מתערבים שאנחנו מנצחות?” קראה חנה.
“למה לא? מתערבים שאנחנו מנצחים”, אמר אלי.
“ומה יתנו המפסידים למנצחים?” שאלה שוש בהתלהבות, ועיניה מבריקות כיהלומים.
“גוש של קרח מפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם, האברסט”, הציע אלי.
“לא, זה קר מדי”, אמרה חנה. “מוטב טבלת שוקולד הגונה”.
ההתערבות נחתמה בלחיצת־יד.
פרק ט' נערה פקחית! 🔗
“יישר כוחה של חנה”, קרא שבט סופרים בגיל, משסיים את הקריאה בפרק הקודם. מר כרמלי חייך אליו בקצה שפתיו, לאות שהוא עדיין שקוע בתקתוק הפרק הבא במכונת־הכתיבה, אך המבקר לא עצר כוח להמתין, והמשיך בגיל כפול ומכופל. “מוכרח לומר לך, כרמלי ידידי, כי בתחילת הפרק אחזתני פלצות. שאלי, הבחורון הפיקח הזה, ישתטה כל כך ויתחיל לחשוד דוקא בנער התם והישר, הגאון לעתיד בשדה הציור, יוסי?!!! כבר אמרתי נואש, והנה הצילה חנה את המצב והצביעה מחדש על החשוד האמיתי, על צימוקי. זוהי נערה מעשית, ועצתי לך, מר כרמלי, שתמנה אותה למנהיגת הבלשים הצעירים במקום אלי השוטה”.
מר כרמלי סיים את הפרק הבא שעה שמר סופרים נשא את דבריו אלה, ועתה נתפנה להשיב לאורחו ולמבקרו, “אינני מתערב בהנהלת הבלשים הצעירים. הם עצמם מחליטים מי יעמוד בראשם. אין לי ספק, אגב, שאם תצליח קבוצתה של חנה לגלות את הפושע בתעלומה הזאת, וקבוצתו של אלי תכשל, תתפוס חנה את מקומו של אלי בהנהלת הבלשים הצעירים בתור המנהיגה המוכרת. ברור לי, אף על פי שהדברים לא נאמרו בפירוש, כי הדבר ברור לשניהם, ושניהם לא יחסכו מאמצים כדי לגלות את הפושע. אלי ירצה להגן בכך על עמדתו כמנהיג הבלשים הצעירים, וחנה תרצה לכבוש בכך עמדה זו לעצמה”.
ואין לי ספק שהיא תצליח, והוא יכשל", קרא שבט סופרים בודאות גמורה. “ובכלל, אלי חדל למצוא חן בעיני בספרים האחרונים שלך, ואני חושב שגם אתה כבר לא אוהד אותו, לאחר שהביע רצון להערים עליך ולסדר אותך בספר זה”
“מה פתאום?” שאל הסופר. “אם אלי יצליח להערים עלי ולסדר אותי, אתגאה בו ואעריך אותו כפל־כפליים. סוף־סוף אלי הוא פרי רוחי, יציר כפי, תולדת כשרוני, וכל מחשבותיו ומעשיו הם כרצוני. אם הוא יצליח להערים עלי ולסדר אותי, הרי אחרי ככלות הכל ולאמיתו של דבר אני הוא אשר הערמתי על עצמי וסידרתי את עצמי, ואין כל בושח בכך, שאדם יערים על עצמו ויסדו את עצמו”.
מר שבט סופרים התבונן במר אבנר כרמלי כחושד בו שנטרפה עליו דעתו.
“עם זאת”, המשיך כרמלי אבנר בלהט, ונעץ במבקר עינים זוהרות, “אלי הפך לנפש כה עצמאית בסיפורי, שלעתים הוא חורג מתחום שליטתי בו, ועושה כל מה שלבו חפץ, דומני שבסיפור זה מצטיין אלי ברצון כה עז משלו, שאין לי כבר שום שליטה עליו, והוא עלול להערים עלי ולסדר אותי מבלי שאוכל להתערב בדבר”.
“אתה מפתיע אותי לעיתים, ידידי”, אמר שבט סופרים לאבנר כרמלי. “לא תיארתי לי שהיחסים בינך ובין אלי כה נפשיים. אך מהי דעתך על חנה?”
“נערה פקחית, נערה פקחית מאוד”, אמר כרמלי, ולא יסף.
“ואתה, מוכרח להודות שהיא גם נערה מעשית יותר מאשר אלי”, קרא שבט סופרים. “בעת ההתערבות חשקה נפשו של אלי בגוש קרח מפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם, האברסט, פסגה שרק חמשה־ששה איש הגיעו אי־פעם אליה, ואילו חנה הסתפקה בטבלה הגונה של שוקולד”.
“הנך טועה בהבנת גישתם המיוחדת של הבלשים הצעירים”, העיר כרמלי. “סכנות וגבהים רמים אינם נחשבים בעיניהם למשהו מיוחד. טבלת שוקולד הגונה נחשבת בעיניהם למשהו נכבד ביותר, שכדאי בהחלט לזכות בו”.
ברצוני להמשיך בקריאה. מובטח לי שחנה תזכה בטבלת השוקולד ההגונה", קרא שבט.
כרמלי מסר לו את הפרק הבא, והמבקר פתח בקריאתו.
פרק י' ליאורה רצונעז ורימונה אגסי 🔗
בדלת האטליה (חדר־העבודה של צייר) של מר עדולם צימוקי נשמעה דפיקה קלה. הצייר צימוקי עדולם, שעסק אותה שעה בציור תמונה חדשה, כולה שחורה משחור, ושמה אן הוא “כושי בלילה”, הניח מידו את מכחולו ואמר, “הכנס”.
הדלת נפתחה ולתוך האטליה הפסיעו שתי ילדות, ובידיהן נרתיקי מסמכים. הופעתן היתה רשמית מאוד.
“מה יכול אני לעשות למענכן, חמודות?” שאל צימוקי עדולם.
“שמי ליאורה רצונעז”, אמרה האחת, ואני כתבת ראשית של שבועון הנוער “תלמיד־חכם'”.
“שמי רימונה אגסי”, הציגה את עצמה האחרת, ואני כתבת משנה של שבועון הנוער “תלמיד־חכם'”.
“נעים לי מאוד”, הודיען צימוקי. “את עצמי אין בודאי צורך להציג. שמי רשום בפירוש על דלתי”.
“באנו לראיין אותך בענין תמונתך שערכה מליון לירות, אשר נגנבה זה עתה מן המוזיאון לאמנות חדישה”, הסבירה ליאורה רצונעז את מטרת בואן. “התואיל להעניק לנו ראיון?”
ברצון עז אעניק לכן ראיון", אמר עדולם צימוקי בחיוך מצומק. “נא לשבת”.
שתי הכתבות ישבו, ושלפו מנרתיקי המסמכים שלהן פנקסים ועטים.
“מהו שם תמונתך אשר נגנבה, מר צימוקי?” שאלה זו המכונה ליאורה רצונעז.
“תמונה ללא שם, על משקל השירים ללא מילים מאת מנדלסון”, מיהר להשיב עדולם. “לא מצאתי שם שיהלום יצירה מיוחדת זאת, אשר טרחתי ועמלתי ביצירתה חדשים רבים, לאחר שהגיתי בה שנים רבות. תמונה זאת היא יצירת חיי. היא נגנבה מן האטליה שלי לפני פתיחת המוזיאון לאמנות חדישה, בודאי על ידי אותו ילד רמאי וגנב יוסי, אך יד הגורל גלגלה את הדברים כך, שהוא עצמו תלה את התמונה אצל תמונתי הלבנה ‘כושי בלילה’, והחזירה בלא יודעין לבעליה החוקיים – לי!”
מדוע לא הודעת למשטרה על גניבת התמונה מן האטליה שלך, לפני פתיחת המוזיאון לאמנות חדישה?" שאלה כתבת־המשנה רימונה אגסי.
“לא הרגשתי כלל בגניבת התמונה ללא שם ולא ידעתי שאין היא נמצאת במחסן הקטן שליד האטליה שלי, עד אשר ראיתיה, לתמהוני הרב, תלויה על כותל המוזיאון לאמנות חדישה, בצד תמונתי הלבנה ‘כושי בלילה’. עליכן להבין, שלא היה כלל בדעתי להציגה במוזיאון, והפתעתי למראיה היתה עצומה שבעצומות”.
“מדוע לא היה כלל בדעתך, מר צימוקי, להציג את התמונה המצויינת הזאת במוזיאון?” שאלה ליאורה רצונעז.
“יען כי לא השלמתי אותה עדיין”, אמר צימוקי בצער.
“מה פירוש – לא השלמת?”
“לא הספקתי לצייר עליה את שמי”, השיב הצייר חיש. “ציור השם על התמונה הוא בעיה קשה מאוד. יש לציירו בשיקול דעת מרובה, לבל יפגום באופיה המיוחד של התמונה ולבל יצרום את עינו של המסתכל עליה. כל עוד לא החלטתי היכן וכיצד אציין את שמי בתמונה ללא שם, נחשבה בעיני התמונה כבלתי־מושלמת והוחזקה במחסני”.
“היש לך הוכחה ברורה וחותכת שהתמונה ללא שם היא שלך?” שאלה רימונה אגסי.
“כמובן!” אמר הצייר בתקיפות. “התמונה מצויירת בסגנוני המיוחד, סגנון שאיש לא יוכל לחקותו”.
“כלום זו הוכחה חותכת?”
“כמובן!” הצטעק הצייר, משל נעלב מן השאלה. “ציור של צייר אמיתי נושא את חותם סגנונו המיוחד של הצייר הזה. תשאלו את כל מי שתרצו”.
“כלומר – איש לא יוכל לצייר תמונה בצלמה ובדמותה של התמונה ללא שם?” שאלה ליאורה רצונעז.
“בשום אופן לא! רק אם תעמוד התמונה לפני צייר אחר, יוכל הלז לציירה בצלמה ובדמותה, וציורו יהיה סתם העתקה. אני הוא היחיד בעולם היכול לציירה מחדש, בלי לראותה ורק מתוך הסתמכות על זכרוני, דמיוני, סגנוני וכשרוני – וכבר עשיתי זאת”, קרא הצייר בגאוה.
“האמנם?” קראו שתי הכתבות. “האמנם כבר ציירת מחדש את התמונה ללא שם?”
“כמובן”, הודיען עדולם צימוקי.
“האפשר לראותה?”
הוא ניגש אל וילון שכיסה את אחד מכתלי האטליה, ופתחו.
לעיני שתי הכתבות הנרגשות נתגלתה התמונה.
זו היתה מערבולת צבעים מקושקשת מאין כמוה – תמונה בסגנון חדיש לאמיתו. ביום פתיחת המוזיאון לאמנות חדישה צולמה התמונה על ידי עיתונאים רבים, ותצלומיה הופיעו – אמנם רק בצבעי שחור לבן – בכל העיתונים. שתי הכתבות הכירוה, איפוא, מתצלומים אלה.
“מתי הספקת לציירה מחדש?” שאלה ליאורה רצונעז, וצבטה בחשאי את רימונה אגסי.
“בימים האחרונים”, אמר עדולם צימוקי. “וכבר החלטתי היכן וכיצד אציין את שמי עליה, וכבר ציירתיו. הריהו”.
הוא הראה בגאוה על שמו “עדולם צימוקי” המצוייר בתחתית התמונה.
“מעתה לא יהין איש להכחיש כי אני ציירתי את התמונה”, הוסיף.
“ומה בדעתך לעשות בתמונה זו?” שאלה רימונה אגסי, וצבטה בחשאי את ליאורה רצונעז.
“בדעתי להגיש אותה הערב לדון רוזמונדו אלבאראז, ולקבל תמורתה מיליון לירות טבין ותקילין”, אמר עדולם צימוקי ביובש, משל הכסף הרב הזה לא נחשב כלל בעיניו.
“הרשאיות אנו להיות נוכחות בעת הגשת התמונה?” קראה ליאורה רצונעז.
“בואנה הערב, בשעה שמונה, למלון ‘סוסיתא’ ותחזינה שם בטכס מסירת התמונה”, אמר צימוקי.
“תודה רבה, מר צימוקי”, אמרה ליאורה רצונעז. זה היה ראיון מאלף עד מאוד".
ובחשאי צבטה את כתבת המשנה רימונה אגסי. “רב תודות, מר צימוקי”, אמרה רימונה אגסי, והחזירה בחשאי צביטה לחברתה.
“על לא דבר”, השיב הצייר בנועם, וסגר את הוילון על התמונה ללא שם.
בצאתן מן האטליה הרחובה אמרה חנה, היא ליאורה רצונעז, לשוש, היא רימונה אגסי, “החקירה נסתיימה, למעשה”.
“כן, החקירה למעשה מסוימת”, אמרה שוש ושתיהן פרצו בצחוק מצלצל.
“אלי ופנחס יתפקעו”, העירה חנה.
“יתפקעו, ועוד איך יתפקעו”, השיבה שוש.
“ברור שצימוקי עדולם גנב את התמונה”, אמרה חנה, “ידעתי זאת עוד כאשר צבטתי אותך לראשונה”.
“סלחי לי, אך אני צבטתי אותך הראשונה”, העירה שוש.
“את טועה”.
“אינני טועה”.
“מה זה חשוב”, אמרה חנה בחדוה. “העיקר הוא שאין עוד צל של ספק, כי עדולם צימוקי גנב את התמונה ‘הצרצר השותק’ כדי שיוכל לחתום עליה את שמו, ומספר עתה מעשיות שהוא צייר אותה מחדש”.
“אבל איך נוכיח שהוא חתם את שמו על התמונה הגנובה, ושלא צייר כלל מחדש שום תמונה?” שאלה שוש.
“יש דרך פשוטה אך נבונה להוכיח שאין הוא יכול לצייר מחדש את ‘הצרצר השותק’ לפי זכרונו”, אמרה חנה.
“ומהי הדרך?”
“נסי לגלות אותה בעצמך, בתור תרגיל בלשי קטן. רק אם לא תגלי דרך זו בכוחות עצמך, עד השעה שבע, אגלה לך אותה אני”, אמרה חנה, וחייכה במסתוריות רבה.
פרק י"א התלהבות מוקדמת מדי? 🔗
“אין כמו חנה, לא בבלשים הצעירים ולא בבלשים המבוגרים!” השתאג שבט סופרים בשמחה, עת סיים את קריאת הפרק. “היא הצדיקה את כל התקוות הוורודות שתליתי בה. היא התעלתה על כל מה שציפיתי ממנה. היא חריפת־מוח, ובעלת כושר־המצאה נדיר. טכסיסיה מעוררים בי התפעלות! היא התחפשה לכתבת ובאה לראיין את צימוקי ובאורח זה הצליחה לחקור אותו הקירת שתי־וערב מוצלחת יותר מזו של חוקר משטרתי. כל הכבוד לה לחנה, המנהיגה לעתיד של הבלשים הצעירים, שכבר גילתה את הפושע, ומיד תוכיח את אשמתו לציבור ולמשטרה כאחד!”
מר כרמלי לא היה שותף להתלהבותו של המבקר.
“מדוע אתה מביט בי כך?” שאל אותו שבט סופרים בדאגה פתאומית.
“סתם”, אמר כרמלי.
“רצונך לרמוז לי כי התלהבותי מוקדמת מדי?” קרא שבט סופרים בלגלוג. “אינני חושש להביע דעתי בקולי קולות, ואני יודע ושמח לדעת, שכל מילה שלי נכתבת בספרך הנוכחי. אני גא בדברי ומוכן ומזומן לחזור עליהם שוב, אם לא נקלטו היטב במכונת ההקלטה”.
“אל דאגה”, השיב כרמלי, “מכונת ההקלטה פועלת להפליא. כל דבריך נרשמו, ויופיעו בספר בלא להפיל מהם אות אחת”.
“בכל זאת אני חוזר על תמצית דברי – והיא שצימוקי עדולם, הרמאי, השקרן הגנב והזייפן, הוא־הוא הפושע. זאת אמרתי בתחילה, וזאת אני חוזר ואומר עתה, ומדעתי זאת לא אמוש עד סיום הספר. הישגיה של חנה בפרק הקודם מחזקים את דברי אלה”, קרא שבט סופרים באמונה שלמה.
“בינתיים סיימתי את כתיבת הפרק הבא”, אמר כרמלי במנוחה. “רצונך לקרוא בו?”
“בודאי”, קרא שבט בלהט, וחטף את הפרק מידי כרמלי. “אין לי ספק, כי בפרק זה אקרא כיצד חנה מוכיחה סופית קבל עם ועדה, בנוכחות דון רוזמונדו אלבאראז ואשתו דונה מריה, כי עדולם צימוקי המצומק הוא פושע פלילי ואמנותי”.
וישקע בקריאה.
פרק י"ב' חידון בלשי 🔗
חדרו של יוסי, אשר בדירת הוריו, דומה היה לאטליה של צייר ותיק. חצובת־ציור ניצבה במרכזו, וכתליו היו מכוסים תמונות גמורות, כמעט־גמורות ומותחלות. אלי ופנחס סקרוהו בענין רב בהכנסם לתוכו.
“רוצים לשאול אותך שאלות אחדות”, אמר אלי ליוסי לאחר שהלז הושיבם וכיבדם בכוסות לימונדה.
,בבקשה", אמר יוסי במנוחה.
“פתח פנחס”, אמר אלי לחברו.
מתוך רשימת שאלות שבידו קרא פנחס את השאלה הראשונה.
“כאשר נודע לך מפי איתן עזיזי, כי התמונה ‘הצרצר השותק’ נמכרה במליון לירות, האם הרגשת: א) אושר; ב) עצב; ג) בהלה; ד) רוגז; ה) אדישות?”
“הרגשתי אלף ודלת”, אמר יוסי.
כלומר אושר ורוגז כאחד", אמר אלי. “מדוע?”
“אושר הרגשתי בגלל ערכה העצום של תמונתי. רוגז הרגשתי בגלל שנמכרה ללא ידיעתי”, השיב יוסי תשובה מפורטת.
“המשך, פנחס” אמר הבלש הצעיר אלי. הבלש הצעיר פנחס הקריא את השאלה מספר שתיים: “אם היתה התמונה מתגלה על ידי המשטרה ונמסרת לעדולם צימוקי לצמיתות, ההיית רוצה: א) שהתמונה תשאר בבעלותו; ב) שהתמונה תשרף אצלו ולא תהיה לא לו ולא לך?”
“שהתמונה תשרף ולא תהיה לא לו ולא לי”, ענה יוסי בכעס.
“השאלה הבאה”, אמר אלי במנוחה.
“במקרה שנמצא את התמונה ונמסור אותה לידיך, והדבר יודע למשטרה ולעדולם צימוקי, ויבואו לקחת אותה ממך בשם החוק, האם: א) תמסור אותה; ב) תשמיד אותה?”
תשובה, “אשמיד אותה”.
שאלה: “אילו היית מצייר תמונה בשם הצרצר המצרצר, ודון רוזמונדו אלבאראז היה מוכן לשלם תמורתה מליון לירות, וצימוקי עדולם היה מוכיח שהוא צייר אותה ומקבל את הכסף, ההיית מבכר: א) שהתמנה תשאר בבעלותו של עדולם צימוקי; ב) שהתמונה תושמד לגמרי?”
תשובה: “שהתמונה תושמד”
שאלה: “אם תתגלה התמונה ‘הצרצר השותק’, ואי אפשר יהיה להוכיח מי צייר אותה האם תרצה: א) שיחתכו את התמונה לשני חצאים, וימסרו לכל אחד מכם חצי תמונה; ב) שהתמונה תשאר בשלמותה, ותפילו גורל על הבעלות עליה; ג) שהתמונה תושמד?”
תשובה: “שנפיל גורל”.
שאלה: “מה חשוב לך יותר: א) אמנות; ב) כדור; ג) כסף?”
תשובה: “אמנות”.
“סיימנו את השאלות”, אמר פנחס.
“סלח לי, אלי”, פנה יוסי אל מנהיג הבלשים הצעירים. “לשם מה כל השאלות הללו?”
“כדי שנדע לפי תשובותיך מהי גישתך לתמונה הצרצר השותק'”, השיבו אלי. ונרשום אותן ביומן החקירה".
“אבל לא רשמת כלל את התשובות”.
“רשמתי”, אמר אלי.
“לא ראיתיך רושם”.
“רשמתין לפני שענית על השאלות”.
“כיצד ידעת מה יהיו תשובותי?”
“ידעתי מראש כל תשובה”, אמר אלי. “רצונך לראות את רשימת התשובות, שהיתה מונחת בכיסי?”
“כן”.
“ראה”.
אלי מסר ליוסי רשימת התשובות. הלז עיין בה והחזירה.
“מפליא”, אמר. “אתה קורא מחשבות?”
“לפעמים”, אמר אלי. “מה מעשיך עתה, יוסי?”
“אני מצייר את הצרצר השותק מחדש”, אמר יוסי.
“היכול אתה לצייר בדיוק אותה תמונה שנגנבה?”
“בקלות”.
“כיצד?”
“לפי הזכרון”.
“הסיימת אותה?”
“לא”.
“מה חסר בה עדיין?”
“השם שלי. עלי לצייר עליה את שמי, בטרם אמסור אותה לדון רוזמונדו אלבאראז ואקבל תמורתה מליון לירות טבין ותקילין!” אמר יוסי, כאילו סח להם ששתה כוסית חלב.
“הבה ונראה את התמונה, אשר ציינת מחדש”, אמר אלי במנוחת־נפש, כאילו ביקש סיכת בטחון..
“בבקשה, חבריה”, אמר יוסי, והסיט את הבד אשר כיסה עד כה תמונה שניצבה על החצובה. זהו ציור מחדש של התמונה ‘הצרצר השותק’, אשר נגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. היא צוירה על פי הזיכרון שלי ובכוח הכשרון שלי. אין בינה ובין התמונה שנגנבה שום הבדל שהוא, ואין שום סיבה שהיא, שדון רוזמונדו אלבאראז לא ישלם לי מליון לירות תמורתה".
התמונה היתה דומה בכל לתצלום של “הצרצר השותק”, אשר נתפרסם בכל עתוני הארץ.
“ומדוע אין על התמונה שלט האומר, כי הצבע טרי?” שאל לפתע פנחס, וחייך בערמומיות.
“יען כי הצבע כבר יבש”, השיב יוסי.
“מדוע לא ציירת עדיין את שמך בתמונה?” הציג אלי שאלה, בעודו בוחן בעין בוחנת את הבד המצויר.
“זוהי בעיה קשה”, הסביר יוסי, והביט על התמונה בתהיה. מבחינת ארגון השטח של התמונה אין חשיבות מיוחדת למקום השם, כי כולה, בעצם, קשקוש אחד גדול; אך מבחינת שיווי המשקל הצבעוני נודעת חשיבות יתרה לצבעו של השם. יתכן שאצבע כל אות שמי בצבע שונה, וזה יהיה הפתרון המחוכם ביותר".
“כן, זה יהיה הפתרון”, אמר אלי. “ומתי, יוסי, בדעתך להגיש את התמונה לדון רוזמונדו אלבאראז?”
“חושב להגיש אותה הערב, במלון שלו”, אמר יוסי. רוצים לבוא לשם הערב?"
“נבוא”, אמר אלי. “ובכן, שלום לך, יוסי, ולהתראות הערב במלון ‘סוסיתא’. באיזו שעה?”
“בסביבות שמונה. לשעה זו הוזמנתי לשם על ידי דון רוזמונדו אלבאראז, כדי להציע לו את תמונתי”.
“בסדר, בסביבות שמונה”, אמר אלי.
פרק י"ג הכל תפוס! 🔗
בצאת אלי ופנחס הרחובה, מביתו של יוסי, הציף פנחס את אלי המהורהר בשאלות.
“אלי, האם אתה חושב: א) שיוסי צייר את הצרצר השותק הראשון; ב) שיוסי לא ציין את הצרצר השותק הראשון; ג) שעדיין אי אפשר לקבוע בודאות אם צייר או לא צייר את הצרצר השותק הראשון; ד) שהוא לא גנב את הצרצר השותק הראשון, ובאמת צייר אותו מחדש, לפי הזכרון והכשרון; ה) שהוא גנב את הצרצר השותק הראשון, ומספר עכשיו מעשיה שהוא צייר אותו מחדש; ו) האם אתה ניהנית מן הלימונדה שנתן לנו; ז) האם אתה נכון לשתות עוד כוס לימונדה בסוכת המשקאות הזו?”
אלי הסכים, בהסיבם על כוסית לימונדה אצל שולחן מתקפל קטן שניצב לפני סוכת המשקאות, השיב לפנחס על שאלותיו.
“קודם כל ברור כשמש בצהרי יום, מן התשובות על השאלות שהצגנו לנחקר בתחילת החקירה, כי הוא לא צייר כלל את הצרצר השותק הראשון”.
“לא הבנתי הרבה מן השאלות”, הודה פנחס.
“האינך זוכר את משפט שלמה?” שאל אלי בתמהון.
“איזה משפט? מתי עמד שלמה למשפט?”
“כוונתי למשפט שלמה המסופר בתנ”ך, טמבל שכמותך", אמר אלי בזעם קל..
“לא זוכר שום משפט שלמה בתנ”ך", התודה פנחס בבושת פנים. “איזה שלמה עמד שם למשפט?”
“שום שלמה לא עמד שם למשפט”, הסביר לו אלי. “המלך שלמה בכבודו ובעצמו כיהן כשופט באותו משפט”.
“מה אתה סח?” קרא פנחס בהפתעה, בשמעו זאת.
“מה שאתה שומע”, אמר אלי, הוציא מכיסו תנ"ך, והחל קורא מתוכו באזני חברו.
“אז תבואנה שתים נשים… אל המלך ותעמודנה לפניו: ותאמר האשה האחת בי אדני אני והאשה הזאת יושבות בבית אחד ואלד עמה בבית. ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדיו אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית: וימת בן האשה הזאת לילה אשר שכבה עליו: ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכיבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי: ואקום בבוקר להיניק את בני והנה מת ואתבונן אליו בבוקר והנה לא היה בני אשר ילדתי. ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי ותדברנה לפני המלך: ויאמר המלך, זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי: ויאמר המלך קחו לי חרב ויביאו החרב לפני המלך: ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים, ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחרת: ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך כי נכמרו רחמיה על בנה ותאמר בי אדוני תנו־לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו, וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה גזורו: ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו היא אמו”.
אלי סיים את הקריאה, והביט על פנחס ברחמים רבים.
“עדיין אינך תופס?” שאל אותו.
“כן!” צעק פנחס בהתלהבות אדירה. “אני תופס! תפסתי! הכל תפוס! כאשר יוסי השיב, כי מוטב שתושמד התמונה מאשר תיפול בידי אחר, אמר במילים אחרות כי אין זו התמונה שלו. אילו היתה התמונה תמונתו שלו, התמונה שהשקיע בה את מיטב כוחו, שקידתו וכשרונו, התמונה שהיא מפעל חייו, התמונה שהיא אישון עינו, לא היה מסכים בשום פנים ואופן כי תושמד, או תחולק לשני חצאים. הוא היה מבכר כי היא תשאר בשלמותה, ואפילו יחזיקו בה ידיים זרות! מוטב היה לו שנכס אמנותי היקר כל כך ללבו יכניס מליון לירות טבין ותקילין לכיס זר, ובלבד שלא ילך לאבוד באיזו דרך שהיא, הוא דומה לאותה אשה ששקרה ואמרה כי הילד החי הוא ילדה שלה, והסכימה שימיתוהו ובלבד שלא יהיה לאחרת. כל תשובותיו של יוסי מצביעות עליו כעל הפושע! הוא לא צייר כלל את ‘הצרצר השותק’ הראשון. השאלה הנשאלת עתה היא: האם ניחן בזכרון ובכשרון שכאלה, שיכול לצייר העתק מדויק של הצרצר השותק? כלומר, הצייר את התמונה שראינו בביתו, או שזוהי התמונה הראשונה, אשר גנב אותה?”
“קל לדעת את התשובה הנכונה על שאלתך האחרונה”, אמר אלי, ולגם בהנאה את שארית הלימונדה שבכוסו.
פנחס התהרהר זמן ממושך, ולא מצא בעצמו את התשובה הקלה לשאלתו.
“התהרהר עד השעה שבע”, אמר לו אלי. “אם לא תדע עד אותה שעה להשיב בעצמך על השאלה, אמסור לך אני את התשובה”.
*
שבט סופרים חייך בזלזול עת הושיט את כתב־היד של הפרק הקודם לא. כרמלי, בסיום הקריאה.
“כל כך הרבה שטויות בפרק לא גדול עוד לא קראתי מימי”, אמר.
“האמנם?” אמר הסופר, והחל מטייל בחדר ומחלץ את אצבעותיו, אשר עיפו מכתיבת הפרק הבא.
“למה הדבר שעשה אלי דומה? לחידון!” אמר המבקר. “לחידון שבעד פתרון נכון של כל שאלה שבו מקבלים שתי נקודות. אלי מאמין כי התשובות אשר כתב מראש לשאלות אשר הציג ליוסי הנן כולן נכונות מפני שיוסי השיב תשובות אלה ממש, אבל מבחינה מדעית טהורה אין כל זה אומר לנו שהתשובות עצמן הן נכונות! הרי מאוד מתקבל על הדעת, כי יוסי השיב תשובות בלתי נכונות לשאלות שהוצגו לו, ופירושו של הדבר הוא שגם התשובות שכתב להן אלי מראש אינן נכונות כלל וכלל. הפועל היוצא מזה הוא שלא מגיעות לאלי שום נקודות בעד תשובותיו. האינך מסכים עמי, מר כרמלי?”
“סלח לי, מר סופרים, אבל אתה מסתבך בהשערות פילוסופיות מפולפלות. אי־אפשר להבין במדויק מה רצונך לומר”, אמר א. כרמלי.
“רצוני לומר שאלי, לא זו בלבד שהוא טועה בפושע האמיתי, וסבור שהגנב הוא הכשרון הצעיר והמבטיח רבות יוסי, אלא שהוא הולך ומשתטה מפרק לפרק, רצוני לומר, שכל התשובות שהשיב יוסי אין להן ערך בלשי אמיתי, ואי אפשר לקבוע על פיהן שום דבר ברור. אני איתן בדעתי ולא אמוש ממנה, כי הגנב הוא עדולם צימוקי, העדולמי המצומק הזה, ואני שם מבטחי בחנה, כי תוכיח זאת עד השעה שמונה בערב, הבה לי את הפרק. ברצוני לקרוא בו!” תבע המבקר.
“בבקשה”, אמר הסופר, ומסר לו את הפרק הבא.
פרק י"ד נשף מסכות 🔗
“מצטער, אלי”, אמר פנחס אותו ערב, בשעה שבע פחות רבע. “אני אובד עצות. שעות שלמות אני סוחט את מוחי למצוא דרך להוכיח כי התמונה שאצל יוסי היא הצרצר השותק הגנוב, ולא תמונה שצייר מחדש, ועתה מוחי סחוט לגמרי, ודרך לא מצאתי. מהי הדרך?”
שניהם היו מטיילים הלוך ושוב לפני המלון “סוסיתא”, אשר בו ימסור יוסי, בשעה שמונה, את התמונה לדון רוזמודו אלבאראז.
“תמהני עליך, פנחס”, אמר אלי בעצב. “הרי כל תינוק היה מוצא את הדרך. וזוהי הדרך… רגע, עלי לקשור את שרוך נעלי!”
“קשור כבר, קשור! אני מתפקע מעצבנות ומסקרנות”, נאק פנחס.
אלי קשר את שרוך נעלו, והזדקף.
“וזוהי הדרך”, המשיך. "אנחנו קובעים שהתמונה שבידי יוסי היא התמונה הגנובה. הוא קובע שהתמונה שבידיו היא ציור מחדש של התמונה הגנובה, לפי הזכרון והכשרון, ציור שרק הוא יכול לעשותו, כיון שהוא צייר, לדבריו, גם את התמונה הגנובה.
אם כן, הבה נגזול ממנו את התמונה שלו, ונראה אם יוכל לציירה מחדש שוב. אם יוכל, טעינו בחשדנו בו שהנו הגנב. אם לא יוכל, פירוש הדבר שבידיו היתה התמונה הגנובה, התמונה שהיתה במוזיאון!"
פנחס ניצב על עמדו פעור פה, ועיין באלי בהערצה אדירה.
“חדל לעמוד כמו גולם”, נזף בו אלי.
“אלי, זוהי דרך גאונית! בחיי, היא כה פשוטה, וכה נפלאה!” קרא פנחס. “אני בוש ונכלם, שהיא לא עלתה בדעתי”.
“הצרה שלך, פנחס ידידי”, העיר לו אלי, “צרתך היא חוסר־מעשיות מדהים. בלש אינו צריך לבנות מגדלים באויר. עליו לעמוד בשתי רגליו על הקרקע. עליו למצוא דרכים פשוטות ומעשיות כדי לפתור בעיות מסובכות – זוהי חכמת הבלשות על רגל אחת. מצא לי, איפוא, דרך פשוטה, ומעשית לקחת את התמונה שבידי יוסי, למרות רצונו, ולפני השעה שמונה בערב”.
“מיד אמצא לך דרך. תן לי חמש דקות לחשוב”, אמר פנחס בהחלטה עזה.
“כרצונך”, אמר אלי.
מקץ חמש דקות ביקש פנחס חמש דקות נוספות, ולאחריהן – עוד חמש דקות ביקש. אלי הקצה לו חמש דקות ברביעית, ולאחר הקצבה נוספת, חמישית, של חמש דקות אורו פניו של פנחס והוא קרא בגיל, “יש לי דרך לקחת את התמונה!”
“הרצה אותה”, אמר אלי בדריכות.
נארוב ליוסי בדרכו למלון, כשאנו חבושי מסכות ואקדחי־פורים בכיסינו. בעברו על ידנו נשדוד ממנו את התמונה, ונמלט!" אמר פנחס בנשימה אחת.
“מצוין!” אמר אלי בשמחה. “פנחס, גילית התקדמות ניכרת כבלש צעיר. הרשה לי ללחוץ את ידך”.
פנחס הושיט ידו באפלת הלילה ללחיצה, אך תחת ללחוץ אותה, שם בה אלי אקדח־פורים ומסכה.
“מנין לך אלה?” השתאה פנחס. “ההכנת אותם מראש? האם הדרך שהצעתי זה עתה כבר עלתה בדעתך מזמן?”
“כמובן”, הסביר לו ראש הבלשים הצעירים. “וכי יש דרך טובה מזו?”
“אם כן, מדוע הנחת לי לסחוט את מוחי מחדש חמש פעמים חמש דקות?”
“כדי לחדד את מוחך, פנחס ידידי, רק כדי לחדד את מוחך. הדרך שמצאת היתה הדרך שבה בחרתי לפני בואנו לכאן”.
“והיכן נבצע את השוד?” שאל פנחס. “הרי מיד יופיע יוסי עם התמונה. עלינו להתכונן”.
“אנחנו נארוב לו בכניסה האפלה הזו”, אמר אלי, מצביע על כניסת בית־משרדים שעל־יד המלון. “יוסי מוכרח לעבור כאן בדרכו למלון”.
הם נבלעו באפלת הכניסה. אך שמו מסכות על פניהם, ומנבכי הכניסה האפלה נשמע קול, “הרימו ידים! אל תזוזו ממקומכם!”
פנחס הרים בבהלה את ידיו, אולם אלי צחק ואמר, “חנה היקרה, חדלי למתוח אותנו. אני מכיר היטב את קולך. האם שוש נמצאת על ידך?”
מתוך נבכי האפלה חרגו ויצאו שתי דמויות הלבושות בשמלות בהירות עד מאוד, מסכות על פניהן ואקדח־פורים בידיהן.
“מה מעשיכם כאן, חבריה?” שאלה שוש בזעף.
“באנו הנה לערוך נשף פורים”, אמר פנחס בלגלוג. “ומה מעשיכן אתן בתחפושות אלה?”
“גם אנחנו מקיימות כאן נשף מסכות, אם לא אכפת לך”, אמרה חנה.
“הצרה היא, שהנשף שלכן מפריע לנשף שלנו”, העיר לה אלי.
“והנשף שלכם מפריע לנשף שלנו”, התריסה כנגדו חנה.
“הבה נדבר גלויות. ברצונכן לשרוד את התמונה של עדולם צימוקי, כאשר בעל השם הטוב הזה יעבור לפני הכניסה הזאת, ובידיו התמונה שלו”, אמר פנחס בכעס.
“הבה נדבר באמת גלויות”, אמרח שוש בחמה שפוכה. “גם ברצונכם לבצע שוד. מזימתכם היא לגזול את תמונתו של יוסי החף מפשע, כאשר יוסי החף מפשע יעבור לפני הכניסה הזאת, ותמונתו אצלו”.
“אבל ברור שיוסי הוא הפושע, ובשוד התמונה שלו נאלץ אותו לצייר תמונה חדשה, וזאת לא יוכל לעשות! כך נוכיח בפירוש, שהוא גנב את התמונה הזו”, הסביר אלי באורך רוח.
“שטויות שטותיות”, אמרה חנה, מאריכה רוחה אף היא. “ברור שהפושע הוא העדולמי המצומק עדולם צימוקי, ובשוד התמונה שלו נאלץ אותו לצייר תמונה חדשה, וזאת לא יוכל לעשות! כן נוכיח אנחנו, בפירוש, שהוא־הוא גנב את ‘הצרצר השותק’”.
“אנחנו מתוכחים ומתוכחים, ובינתיים עלולים השניים לעבור כאן בשלום”, אמרה שוש.
“שוש צודקת”, העיר פנחס. “עליכן להסתלק מכאן בהקדם, פן תפריעו לנו”.
“אם אינני טועה, אנחנו הגענו לכאן ראשונות”, אמרה חנה בעוקצנות רבה.
“לויכוח זה לא יהיה סוף”, אמר סוף־סוף אלי. מה דעתכן שנכריז על שביתת־נשק בין שתי הקבוצות שלנו, ונפעל הערב בשיתוף פעולה מלא?"
“כלומר?” שאלה חנה.
“ארבעתנו נשרוד במשותף את שתי התמונות. אנחנו נעזור לכן לשדוד את תמונתו של עדולם צימוקי, ואתן תסייעו לנו לשדוד את תמונתו של יוסי”, פרט אלי את פרטי הצעתו.
“מסכימה שוש?” שאלה חנה.
“למה לא”.
“מסכים פנחס?” שאל אלי.
“למה לא”.
“נותר לנו לפתור רק עוד שאלה אחת”, אמרה חנה.
“והיא?” שאל אלי קדורנית, כי הזמן חלף חיש.
“מי יהיה מפקד המבצע המשותף”, אמרה חנה.
“איזו שאלה? ברור שאני”, אמר אלי בתקיפות גדולה, פתאומית.
“אין זה ברור כלל וכלל! מדוע לא אהיה אני מפקדת המבצע?” אמרה חנה בחיוך ערמומי.
“מפני שאני מפקד תמיד על כל מבצעי הבלשים הצעירים”, אמר אלי.
“רק כשאנחנו בלתי מפוצלים”, העירה חנה. “הפעם אנחנו, מפוצלים לשתי קבוצות בעלות זכויות שוות וחובות שוות, ורק באורח ארעי אנחנו פועלים במשותף, וזאת לאחר שאנחנו הבנות ויתרנו על זכות הקדימה שלנו לפעול מתוך הכניסה האפלה הזאת. אני דורשת, איפוא, שגם אתם הבנים תותרו על משהו”.
“משהו!” העיר אלי בחיוך. “כלום ויתור על הפיקוד נחשב למשהו בעיניך?”
“חבריה, עלינו לסכם את הויכוח. הזמן עובר”, הכריזה שוש.
“כן, צריכים לסיים את הענין או כך או כך”, אמר פנחס. “הם עלולים לעבור כאן מיד, ואנחנו עדיין לא מוכנים”.
“אני לא אותר לעולם על הפיקוד. אם רוצים להחליף אותי, יש לערוך בחירות, ואם ישיג בהן מועמד אחר לראשות הבלשים הצעירים יותר קולות ממני, יקבל מידי מיד את ראשות הבלשים הצעירים”, הודיע אלי.
“בסדר, הבה נערוך בחירות במקום זה, וחסל סדר ויכוח”, הציעה חנה.
“ובינתיים יעברו להם יוסי ועדולם בלי שנדע זאת”, אמר פנחס בחריפות.
“אם כך, שתוותר חנה על השגעון החדש שלה”, תבע אלי.
“אם כן, שיותר אלי על מעט מן הכבוד העצמי שלו”, דרשה חנה.
“הם עוברים – הכל אבוד!” גנח פנחס.
פרק ט"ו ריב אמנותי 🔗
בהביטם החוצה ראו הבלשים הצעירים, לחרדתם הרבה, לבושתם ולצערם העמוק, את עדולם צימוקי עובר על פניהם במדרכה האחת של הכביש, ואת יוסי ראו עובר באותו רגע עצמו במדרכה האחרת. כל אחד מן השנים נשא חבילה מלבנית דקה עטופה ומעוטפת היטב, מתחת לבית שחיו!
“מה נעשה?” נתבהלה חנה.
“רואה מה שיוצא מויכוח!” נזף בה אלי.
“אתה התחלת בויכוח!”
“את!”
“אתה!”
“את!”
“אתה!”
"את!
“חבריה, שתקו, תנו לשמוע!” קראו אליהם שוש ופנחס מפתח הכניסה.
אלי וחנה מיהרו להציץ החוצה, בצד שוש ופנחס.
לעיניהם נתגלה חיזיון מרתק. יוסי ועדולם צימוקי התייצבו זה נוכח זה ליד פתח המלון “סוסיתא” הסמוך, והחלו מאשימים ומחרפים ומגדפים זה את זה.
“שקרן צבוע שכמותך, גנב אמנותי ופלילי!” שאג עדולם צימוקי על יוסי.
“תראו מי שמדבר!” נהם לעומתו יוסי. “רמאי ממדרגה שלישית, מעתיק זול, טיפוס מחוסר כל מצפון וכשרון!”
“צבעי זאטוט, האתה מעז להתיימר ולהיות צייר!” הרעים עדולם בקול אדיר.
“מלכלך בדים אומלל, האתה מהין להתייהר שציירת את הצרצר השותק?” השתאג יוסי.
העוברים והשבים עצרו מלכת לשמע ולמראה שני הניצים. מתוך המלון מיהר לצאת החוצה דון רוזמנדו אלבאראז.
הוא קרא, “חדלו מריב, חדלו! מדוע אתם רבים לפני שהראיתם לי את תמונותיכם?”
“האפס הכשרוני הזה מעז לבוא למקום שבו עומד אני להגיש את יצירתי המחודשת, ולהתחרות בי!” קרא עדולם צימוקי.
“והכשרון המאופס הזה, שהדביק את שמו ליצירתי, מעז להתחרות בי!” קרא יוסי.
“בן־בליעל”, צעק צימוקי
“איש־בליעל”, צרח יוסי..
“קבל!” קרא צימוקי, והלם בתמונתו העטופה על ראשו של יוסי. התמונה נקרעה במרכזה וראשו של יוסי בצבץ מתוכה.
“קבל גם אתה”, אמר יוסי בחיוך נעים, והלם בתמונתו בראשו של עדולם צימוקי. התמונה נקרעה אף היא במרכזה, וראשו של צימוקי בצבץ מתוכה.
“החזר לי את תמונתי!” שאג צימוקי, ומשך אליו בכוח רב את תמונתו הענודה על צוארו של יוסי.
התמונה נקרעה לקרעי קרעים, ורק שיירים חזרו לידיו של בעליה.
“החזר לי גם אתה את תמונתי!” לחש יוסי במנוחה, ומשך בכל כוחו אליו את תמונתו הענודה על צוארו של עדולם.
התמונה נקרעה לחלוטין, ולא נותרו ממנה אלא שרידים עלובים.
“קבלת את המגיע לך, ותמונתך – היא תמונתי אשר גנבת – איננה עוד. עתה אצייר תמונה חדשה, ואתה לא תוכל לעשות זאת”, רטן עדולם צימוקי בסיפוק עז.
“בקלות אוכל לצייר תמונה חדשה!” הריע יוסי בשמחה. מה טוב שהתמונה שגנבת ממני נקרעה. אתה לא תוכל לציירה מחדש!"
“נחיה ונראה”, אמר עדולם.
“נחיה ונראה”, השיבו יוסי.
“בואו ביום הזה בעוד שבוע, בשעה שמונה, למלון, והביאו עמכם את ציוריכם החדשים”, הודיעם דון רוזמונדו אלבאראז. אקנה במליון לירות את התמונה אשר תדמה ביותר לתמונה המקורית אשר ראיתי במוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. ברם, הבטיחו לי שלא תריבו שוב, כאשר תבואו".
“מבטיח”, רטן עדולם.
“מבטיח, בתנאי שהוא לא יתחיל”, אמר יוסי.
בינתיים הגיעו למקום המריבה עיתונאים אחדים, והם מיהרו לרשום את הדברים. עד מהרה פזרה המשטרה את הקהל הרב שנאסף שם. יוסי ועדולם פנו איש־איש לדרכו, וכל אחד נושא עמו את קרעי תמונתו.
“למזלנו נעשתה מלאכתנו בידי יוסי ועדולם עצמם”, אמר אלי, בלכת הבלשים הצעירים משם, “עתה עלינו להמתין עד השבוע הבא. ברור לי שרק עדולם יוכל לצייר את התמונה מחדש, כי הוא צייר את התמונה המקורית”.
“ברור לי, שרק יוסי יוכל לציירה מחדש, הואיל והוא היה הצייר של התמונה המקורית”, הדגישה חנה.
“נחיה ונראה”, רטן אלי.
פרק ט"ז ענין עדין ביותר 🔗
“בסיום הפרק הזה הנני מופתע, נבוך, כעוס ומלא הרהורים חדשים”, אמר המבקר ש. סופרים בסיום הפרק האחרון לא. כרמלי, מחבר הפרק.
“אכן, היה זה פרק מלא וגדוש הפתעות”, השיבו הסופר, ושם נקודה בסוף הפרק הבא.
“שאמן צעיר ומבטיח רבות ישמיד במו ידיו את יצירתו האהובה בתגרת רחוב?! היכן נשמע כדבר הזה, שתמונות אמנותיות תהפוכנה לכלי־מלחמה?!” קרא המבקר בהתרגשות. “אמנם”, הוסיף מיד, “יש להביא בחשבון את מזגו הסוער של האמן. אין אמן אמיתי דומה לשאר בני־האדם במזגו. מזגו תוסס, מתפרץ, סוער ולוהט. אי־אפשר לדעת מראש מה עלול אמן אמיתי לעשות, כאשר חמתו בוערת בו”.
“אל נא תשכח, כי עדולם צימוקי הוא אשר פתח ראשון במכות”, העיר לו הסופר. “ואל נא תשכח, כי עדולם צימוקי הכה בתמונתו בראשו של יוסי בחמת זעם איומה, ובמזג סוער נוראות; ואילו יוסי, לעומתו, הכה בתמונתו בראשו של צימוקי כשחיוך מרחף על שפתיו, ובמזג קריר במידה זו או אחרת”.
שבט סופרים נבוך לחלוטין.
“האם רצונך לרמז לי בדבריך האחרונים, כי צימוקי הוא אמן אמיתי, ואילו יוסי – לא?” רטן.
“חוק עשיתי לי שלא לרמז שום רמזים”, הצהיר אבנר כרמלי. “סתם הערתי את תשומת לבך לעובדה מעניינת”.
“לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומאחר שיוסי הוא אמן יוצא מן הכלל, גם התנהגותו היא יוצאת מן הכלל”, הסביר המבקר לסופר. מכל מקום, תוך שבוע ימים ידע כל העולם כי יוסי, ולא העדולמי המצומק, הוא הוא האמן האמיתי אשר צייר את יצירת־הפאר הנשגבה הצרצר השותק. מקץ שבוע ימים, רק יוסי יגיש את תמונתו לדון רוזמונדו אלבאראז, והעדולמי המצומק אפילו לא יראה את פרצופו המפורצף במלון, בשעה שמונה בערב. לאחר שהשמיד במו ידיו את התמונה האמיתית אשר גנב מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה, לא יוכל לצייר לעצמו תמונה חדשה שכזו, לא יוכל!"
הסופר לא ענהו דבר, ונעלם מאחורי המסך. מקץ רגע יצא משם.
“מה עשית מאחורי המסך, הסופר?” שאל שבט סופרים בסקרנות עזה.
“הפסקתי את פעולת מכשיר ההקלטה. דבריך אינם נקלטים עוד”, אמר א. כרמלי.
פני שבט סופרים החוירו.
האם רצונך לרמז לי בדבריך האחרונים, כי אומר אני שטויות שכאלה, שמוטב שלא להקליט עוד את דברי?" שאל בחרדה עזה.
“חוק עשיתי לי שלא לרמוז שום דבר”, אמר אבנר כרמלי סתומות.
“מדוע, איפוא, הפסקת את פעולת מכשיר ההקלטה?” תבע לדעת שבט סופרים.
“מטעמי חסכון בחשמל”, השיב הסופר.
“האה! רק מטעמי חסכון בחשמל!” קרא המבקר הספרותי והאמנותי בעליצות עזה.
“כן, אך ורק מטעמים אלה”, הרגיעו הסופר.
“רוח לי, מר כרמלי”, אמר המבקר בשמחה גדולה. “יודע אתה, קשה עד מאוד לדבר ולומר את אשר עם לבך, כאשר אתה יודע שכל הגה שלך נקלט במכונה מסתורית ומופיע אחר כך בדפוס. עכשיו יכול אני לומר בגלוי את אשר עם לבי. מפרק לפרק יורד ערכו של אלי בעיני. ראיתם שוויצר שכזה? ברגע מכריע, באותו רגע שלפני השעה הגורלית שמונה בערב, בכניסה החשוכה, על יד המלון ‘סוסיתא’, מצא לו זמן להתוכח ולהתנגד לתביעתה הצודקת בהחלט של חנה הנאורה. כלום לא ראויה היתה, ובצדק גמור, לקבל את הפיקוד על המבצע המשותף, לאחר שויתרה על זכות הקדימה שלה להשתמש בכניסה החשוכה?”
“זהו ענין עדין ביותר”, העיר הסופר. קשה לומר מי צדק בו. אלי הרגיש, כי המשמעת בקרב הבלשים הצעירים מתרופפת, ועל כן עמד בתוקף על זכותו לפקד על המבצע, בסך הכל – מה רצה? הוא אמר שהוא מוכן לותר על מקומו הראשון במעלה, אך ורק אחרי שינוצח בבחירות חוקיות וחשאיות".
“אלה הם סתם תירוצים”, אמר המבקר בלגלוג. “הוא שואף כבוד, ומוכן לקלקל מבצע ובלבד שכבודו לא יפגע”.
“חכמינו אמרו, אל תדון את חברך עד שלא תגיע למקומו”, העיר הסופר. “מוטב, איפוא, שתזהר בדבריך על אלי”.
“הו, עתה יכול אני לומר כל מה שבלבי עליו, שהרי מכונת ההקלטה חדלה לפעול”, הזכירו המבקר בחן רב.
“טועה אתה, עם זאת, בחשבך שדבריך לא יופיעו בספר במלואם”, אמר א. כרמלי.
“לא תוכל לכתוב אותם לפי הזכרון בלבד”, אמר המבקר. “אינן מספיק ללמוד בעל פה את דברי הרבים”.
“אבל אני יודע אותם מראש”, הסביר א.כ. והושיט למבקרו המופתע את הפרק הבא.
בלי אומר נוסף שקע המבקר בקריאה.
פרק י"ז קטטה משפחתית 🔗
מקץ שבוע נאסף קהל רב לפני השעה שמונה בערב באולם ההמתנה רחב־הידיים של המלון “סוסיתא”.
הידיעה שנתפרסמה בעיתונים כי הצייר עדולם צימוקי הבטיח לדון רוזמונדו לשחזר שוב את יצירתו הגנובה ולציירה מחדש לכל פרטיה ודקדוקיה עשתה לה כנפיים בעיר, ובמיוחד בחוגי האמנות, העתונאות, המשטרה ובחוג הרחב של רוכשי היצירות האמנותיות. ומשנודע ברבים כי עדולם צימוקי מתעתד למסור את התמונה שצייר מחדש לדון רוזמונדו אלבאראז במלון מגוריו, (בשעה שמונה בערב), נהרו רבים ובאו לשם לפני השעה היעודה, לחזות בטכס מסירת התמונה, אשר אחריו יבוא בודאי טכס מסירת המחאה על סך מיליון לירות לצייר העצום. על יוסי לא חשב איש.
מובן שלא נעדר מאולם ההמתנה מר בני אסותא, מנהל המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה, לא הרחק ממנו נראתה דמותו הגבוהה של מר איתן עזיזי, ראש השומרים של המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. ראשו היה חבוש עדיין. באגף אחד של אולם ההמתנה, ניצב מו עדולם צימוקי, ותחת בית־שחיו תמונתו העטופה כהלכה. בחברתו נראו חנה ושוש. באגף הנגדי של חדר ההמתנה המפואר והמעוטר בציורי אמנות חדישה נראה, לתמהונם של רבים, יוסי, וגם תחת בית־שחיו חבילה מלבנית דקה, עטופה ומעוטפת. בקרבתו נצבו ידידינו אלי ופנחס.
בלב חדר ההמתנה הנהדר, שנברשות אלגביש שבתקרה הקמורה האירוהו באור יקרות, ניצב מר איזיק שטרנשוס וסביבו נצבה חבורה של עיתונאים.
בפינות האולם המרווח אך הדחוס באנשיה נראו גם אנשי בולשת אחדים. הזדקר מהם לעין במגבעתו ובמקטרתו הנודעת הבלש בר־דוד מן הבולשת הפלילית.
עיני כל הנוכחים נשואות היו אל הפתח הסגור של תא המעלית.
בשעה שמונה בדיוק נפתח הפתח, ומתוכו הגיחו, שלובי־זרוע, דון רוזמונדו אלבאראז ורעייתו דונה מריה אלבאראז. הדון היה לבוש במלבושיו הספרדיים היפים, וחבש מגבעת רחבת שוליים. הדונה לבשה תלבושת ספרדית לאומית וחבשה תסרוקת ספרדית לאומית.
כל הנוכחים חושו מיד בחגיגיות המעמד הזה. דון רוזמונדו אלבאראז ודונה מריה אלבאראז התייצבו נוכח הנוכחים.
הדון חייך לעבר עדולם צימוקי, ואילו הדונה חייכה לעבר יוסי.
בצעדים זריזים קרב עדולם צימוקי ובא אצל דון רוזמונדו אלבאראז.
בצעדים מהירים קרב יוסי ובא אצל דונה מריה אלבאראז.
ביד בוטחת החל עדולם צימוקי מסיר את העטיפה מעל תמונתו, בשלחו מבט של בוז ביוסי.
ביד נאמנה החל יוסי מסיר את העטיפה מעל החפץ המלבני הדק שלו – תמונה, כמובן – בנעצו עינים לועגות בעדולם צימוקי.
בשתי ידים בוטחות הושיט צימוקי עדולם את התמונה שלו לדון.
בידים נאמנות הגיש יוסי את תמונתו שלו לדונה.
רחש סקרנות והתרגשות חלף בנוכחים המביטים בחיזיון הזה.
“נהדר!” מלמל הדון.
“נפלא” למלמה הדונה.
הדון היה מתבונן בתמונה שהוגשה לו בידי עדולם צימוקי, ואילו הדונה מתבוננת היתה בתמונה שהושיט לה יוסי.
חזק מאוד", אמר הדון בדביקות.
“מצוין”, קראה הדונה.
“התמונה הזו עולה באיכותה על התמונה הגנובה”, הכריז הדון.
“והתמונה שלפני מוצלחת עוד יותר”, הכריזה הדונה ברוב־חן.
המתיחות באולם ההמתנה גבוה מרגע לרגע. איש לא ציפה כי יוסי יקום כמתחרה לעדולם צימוקי. עדולם צימוקי עצמו לא ציפה לזאת. הוא שלח מבט משטמה ביוסי, ויוסי גמל לו במבט שוטם.
“זהו העתק מדויק של התמונה הקודמת”, קבע הדון במומחיות.
“זוהי העתקה מדויקת של התמונה הגנובה”, קבעה הדונה.
“התמונה שאת מחזיקה היא סתם חיקוי עלוב לתמונה האמיתית”, אמר לה הדון בחביבות.
“התמונה הטפשית שאתה מחזיק היא זיוף עלוב ואומלל”, אמרה הדונה בחינניות.
“סלחי לי, רעייתי היקרה, אבל מומחיותי בציור עולה מעט על מומחיותך”, אמר הדון.
“נדמה לך”, השיבה הדונה.
“אנחנו נקנה את התמונה של צימוקי עדולם”, הודיע הדון. פני עדולם אורו משמחה.
“שטויות, אנחנו נקנה את התמונה של יוסי”, הצהירה בתקיפות הדונה.
חיוך שמחה נתרחב מאוזנו האחת של יוסי עד אוזנו האחרת.
הנוכחים האזינו בדריכות לויכוח, והויכוח נתלהט יותר מרגע לרגע – כרגיל בין בני־זוג השוכחים בלהט הויכוח היכן הם נמצאים.
“חדלי להתוכח אתי”, אמר הדון. “אני המחליט אצלנו, וזהו זה”.
“חוצפה שכזאת”, קראה הדונה. מאימתי אתה המחליט?"
“מאז ומתמיד לבעל זכות החכרעה בכל בעיה משפחתית”, אמר הדון.
“כך אתה אומר, ואילו אני, הדונה, אומרת שלאשה יש זכות גדולה יותר מזכותו של הבעל להחליט בעניינים משפחתיים”, התלהבה כנגדו הדונה, והוסיפה ברוך, “שאל את כל הנשים שבעולם, ותגדנה לך”.
"שוב את מתחילה לחלוק על כל מה שאני אומר! הרעים קולו של הדון. “כלום לא די במה שקרה בינינו בטיול שערכנו בדרום האוקינוס השקט? את רצית שניסע לאוסטרליה המזרחית, ואני רציתי שניסע לצ’ילי. לבסוף החלטנו לנסוע למקום הנמצא בדיוק בין שני המקומות הגיאוגרפיים האלה, רק כדאי שלא נריב סתם. הפלגנו באנית הטיול שלנו לדרום האוקינוס השקט, למקום הנמצא בדיוק באמצע הדרך מאוסטרליה המזרחית לצ’ילי, לאי הנקרא סיפרוזמוטולה, וכשבאנו שמה לא מצאנו שום אי… זה מה שיוצא מויכוחים עם אשה עקשנית!”
“יפה מאוד!” התנחמה הדונה. “אם כבר מתחילים לספר פרשות מן העבר, אזי גם לי יש פרשה לספרה. פעם רצית לאכול סופגניות העשויות בטעם איטלקי, ואני רציתי לאכול סופגניות העשויות בטעם פוארטוריקני. אתה אמרת לטבח שלנו לאפות סופגניות איטלקיות ואני אמרתי לו לאפות סופגניות פוארטוריקניות, ומה היה הסוף? הוא הגיש לי בטעות את הסופגניות שלך, ובגללן קלקלתי את קיבתי!”.
“ולי הוא הגיש את הסופגניות שלך, ובגללך היתה לי צרבת במשך שלוש שעות ומעלה!”
“נניח לסופגניות”, אמרה הדונה בכעס. אני רוצה לספר על הפשטידה!"
“נניח לפשטידה!” אמר הדון בבהלה גדולה.
“לא נניח לפשטידה! אם אנחנו מתחשבנים, הבה נתחשבן לגמרי. במו ידי אפיתי בשבילך פשטידה תורכית, לאחר שאמרת שאתה משתגע לאכול פשטידה תורכית. ומה עשית בפשטידה? נתת אותה בסתר לחתולה התורכית שלנו! בושה וחרפה!”
“משום שהחתולה התורכית קלקלה את קיבתה במאכלים הספרדיים שלנו!” נהם הדון.
“שקר וכזב! היא קלקלה את הקיבה רק מפני שקנית בשבילה ממתקים הודיים!” צוחה הדונה. “ועכשיו אספו את המעשיה בחמור הפיליפיני. היה לנו סוס ערבי גזעי. שמו היה ‘אילת השחר’. הוא ניצח בכל מרוץ סוסים, פעם התערבת עם שותפך דון מיגואל מדיירה כי סוסנו הערבי הגזעי ‘איילת השחר’ ינצח במירוץ כל בעל־חיים הרץ על ארבע. דון מיגואל מדיירה ערך תחרות בין החמור הפיליפיני שלו והסוס הערבי שלנו, והחמור הפיליפיני ניצח את ‘אילת־השחר’ המסכן. ‘אילת־השחר’ מת מרוב בושה וכלימה, שחמור פיליפיני ניצח אותו”.
“אם כך”, רטן הדון, “אספר אני על מחרוזת הפנינים שלך”.
“בל תזכיר את מחרוזת הפנינים שלי, פן אספר את פרשת האופניים שלך!” התרתה בו הדונה בלחישה.
,לא אכפת לי", אמר הדון. “התחשקה לך מחרוזת של אלף פנינים, שכל פנינה שבה תהיה בצבע שונה. אמרתי לך שאין כה הרבה צבעים שונים בעולם, אבל את התעקשת, כדרכך. פניתי אל כל סוחרי הפנינים הידועים שבעולם, והזמנתי אצלם מבחר פנינים בכל הצבעים הידועים שבעולם. השגתי לבסוף תשע מאות תשעים ותשע פנינים בצבעים, בני־צבעים, נכדי־צבעים וניני־צבעים שונים ומשונים. חסרה לי רק פנינה אחת שתהא שונה מכל האחרות. היו לי פנינה שחורה, פנינה אפלה, פנינה אפלולית, פנינה אפורה, פנינה אמוצה, פנינה אדומה, פינה ורודה, פנינה ארגמנית, פנינה תרוּגה, פנינה חומה, פנינה שחומה, פנינה אדומה, פנינה סגולה, פנינה כחולה, פנינה סגלגלה, פנינה כחלחלה, פנינה ארגוונית, פנינה ירוקה, פנינה צהובה, פנינה ירקרקה, פנינה צהבהבה, פנינה לבנה, פנינה לבנונית, פנינה שקופה, פנינה כסופה – ועוד פנינים בצבעים שנשמטו מזכרוני. כל פנינה עלתה לי הון תועפות, אבל את סרבת לקבל את כל המחרוזת כולה בגלל שחסרה לי פנינה אחת ויחידה!”
“כל זה הוא אין ואפס לעומת פרשת האופניים”, נצטעקה הדונה. "לדון רוזמונדו אלבאראז נתחשק יום אחד לסובב את העולם על אופניים, והזמין אותי לצאת לסיבוב אתו. הסכמתי. יצאנו מארמוננו שבספרד ופנינו מועדות לצרפת, כשדון רוזמונדו מסובב ברגלים את הדוושות ואני יושבת על “הסבל'. לא עברנו למעלה מעשרה מטרים, והופ־לה! דון רוזמונדו מחליק מעל האופניים וחובט אפו בכביש, ואני מוצאת עצמי בתוך שלולית מי מדמנה. לסובב את העולם על אופניים התחשק לו, ולעבור בשלום עשרה מטרים אינו מסוגל!”
דון רוזמונדו פתח פיו לפתוח במעשייה נגדית, אבל הדונה הקדימה אותו והמשיכה בשמחת נצחון, “ושיא השיאים של האסונות שבאו עלינו בגלל שאינך שומע לקולי ואינך עושה כדברי הוא ענין התמונה ללא שם שקנית במוזיאון לאמנות חדישה בתל־אביב. אילו היית מקבל את עצתי הנבונה ולוקח את התמונה אתך, במקום להשאיר אותה שם לילה שלם, טרף לגנבים, לא היו גונבים אותה. גניבתה היא ההוכחה הניצחת שאני תמיד צודקת. הלא אמרתי בפירוש שאני חוששת כי יגנבו אותה! כלום לא אמרתי זאת? וכלום לא גנבו אותה! ומה טוב שגנבו אותה! זה לימד אותך סוף־סוף לקח, שאני צודקת לעולם, שכל מה שאני אומרת מוכרח להתקיים! הואל נא לרשום זאת לפניך!”
“יש לי באמתחתי עוד כמה וכמה פרשות עליך”, אמר הדון בזעם עצור, “אבל לא זה המקום ולא זה הזמן לספרן. העיקר – קונים את התמונה של עדולם צימוקי!”
“בשום אופן לא. קונים אך ורק את התמונה של יוסי!” אמרח הדונה בזעם יוקד.
“ובכן, לא קונים שום תמונה, וחסל!” צעק הדון בזעם אדיר.
דון רוזמונדו אלבאראז הושיט לאשתו באדיבות אצילית את זרועו, ודונה מריה אלבאראז שלבה בחינניות עצומה את זרועה בזרועו של בעלה. הם פנו בהוד והדר לאחוריהם, וצעדו בהדר ובהוד אל פתח תא המעלית. הפתח נסגר מאחוריהם, והם נגוזו מעיני הנוכחים המופתעים.
באכזבה עצומה החלו יוסי ועדולם עוטפים איש־איש את תמונתו. הקהל הגדול שבאולם הבין סוף־סוף כי תם החיזיון ונשלם, והחל נע כלפי היציאה.
פרק י"ח איזיק שטרנשוס מעיף מבטים 🔗
לפתע פתאום נשמע קולו הרועם של מר איזיק שטרנשוס, “עדולם ויוסי, המתינו. אל תלכו. יתכן שאקנה את אחת התמונות שלכם. אך תחילה עלי לקבוע איזו תמונה דומה יותר לתמונה שנגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה”.
יוסי ועדולם מיהרו להסיר מחדש את העטיפות מעל תמונותיהם, ונחפזו להציגן לפני איזיק שטרנשוס.
כל איש בקהל חזר מיד למקומו הקודם באולם ההמתנה המפואר, והשקיף בענין רב על החזיון החדש.
“כמה תשלם בעד התמונה?” שאל עדולם צימוקי את שטרנשוס.
“עוד לא ברור לי כלל, אם אקח את התמונה שלך”, אמר שטרנשוס, ופני צימוקי עדולם נפלו.
“עלי לבדוק היטב כל תמונה”, הוסיף הפרדסן הקליפורנאי בחיוך זדוני. “הרשה נא לי להעיף מבט נוסף בתמונתך ידידי העדולמי. התמונה שנגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה זכורה לי היטב, ומיד אדע, אם תמונתך היא העתק מדויק ממנה, אם לאו”.
בחרדה עצומה מסר עדולם צימוקי את התמונה לאיזיק שטרנשוס, שיעיף בה מבט נוסף ויקבע את מהימנותה. כל הנוכחים באולם עצרו נשימתם, מעוצם המתח המורט עצבים. יוסי ניצב בסמוך לצייר המבוגר ולפרדסן המעיף־מבט, ופניו שלוים וחיוך בוטח נסוך עליהם.
,הוּם", המהם איזיק שטרנשוס.
“מה הוא אומר?” שאלה כתבת־עתון אחת מן הנוכחים את שוש.
הוא אמר הוּם", השיבה שוש.
הכתבת כתבה מה שכתבה בפנקסה, והוסיפה ושאלה, “מה זאת אומרת?”
“מה זאת אומרת – מה?” שאלה שוש.
“מה זאת אומרת – הוּם? האם פירושו של ההוּם הוא שהתמונה טובה, או שמא פירושו שהתמונה לא טובה?” הסבירה הכתבת את שאלתה.
“מיד נדע”, השיבה שוש בפיקחות רבה.
“הוּם”, אמר איזיק שטרנשוס. “תמונתך, מר עדולם צימוקי, אינה העתק מדויק ביותר של התמונה שנגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. לא אקנה אותה אפילו בלירה”.
פני עדולם צימוקי החוירו כסיד, או כשלג.
“ועתה, הבה אעיף מבט בתמונתך שלך, יוסי”, אמר שטרנשוס למתחרהו של צימוקי.
יוסי מסר בחיוך בוטח, ובגאוה, את תמונתו לידי איזיק שטרנשוס.
“הרשה נא לי להעיף בה מבט נוסף”, אמר הפרדסן הקליפורנאי, לאחר מבט קצר ליוסי. “כוונתי להעיף הפעם מבט ממושך יותר”.
“העף נא מבט בעל איזה משך שתרצה”, אמר יוסי.
“המהם”, המהם איזיק.
“מה אמר?” שאל בלש מבוגר אחד את פנחס.
“המהם”, השיב פנחס.
“מזה?” שאל הבלש המבוגר.
“זה פעמיים הם”, הסביר פנחס.
“אבל מהי משמעות המילה המשונה הזאת?” השתאה לדעת הבלש המבוגר. האם משמעותה שהתמונה טובה בעיני שטרנשוס איזיק, או שהיא אינה טובה בעיניו של איזיק שטרנשוס?"
“מיד נדע”, אמר פנחס בשום־שכל.
בינתיים הוסיף הפרדסן האמריקני לבחון את התמונה.
“גם התמונה הזאת אינה דומה ביותר לתמונה שנגנבה מן המוזיאון העירוני לאמנות חדישה”, פסק את פסק דינו, ופני יוסי נפלו.
רחש תמהון עבר בנוכחים הרבים. הכל חשבו להם כי לאחר שנפסלה תמונתו של עדולם צימוקי, תאושר כתמונה מהימנה תמונתו של יוסי, וכך יוכח שהוא צייר גם את התמונה שנגנבה.
“אבל איזו תמונה משתי התמונות דומה יותר לתמונה שנגנבה מן המוזיאון לאמנות חדישה, התל־אביבי?” שאל עדולם, ושביב תקוה ניצת בעיניו.
“שתי התמונות אינן דומות לה במידה שוה”, פסק איזיק שטרנשוס את פסק־דינו. גם את זו וגם את זו לא אקנה".
“אמכור לך את תמונתי בתשע מאות ותשעים אלף לירות, במקום מליון”, אמר לפתע יוסי.
“אם אלה הם פני הדברים אמכור לך את תמונתי שלי בתשע מאות ושמונים ותשע אלף לירות במקום מליון לירות”, הצטעק מיד צימוקי עדולם.
“מצטער – לא קונה”.
“בתשע מאות וחמישים אלף”, אמר יוסי.
“בתשע מאות אלף בלבד”, הצטעק צימוקי.
“מצטער – לא”.
“בשמונה מאות וארבעים אלף תקנה?” שאל יוסי בזעם.
"לא”.
“בשמונה מאות אלף בלבד?” הצטוח צימוקי.
“לא”.
“בשבע מאות ושבעים אלף?”
“לא”.
“בשבע מאות בלבד?”
“לא”.
“בשש מאות ותשעים אלף?”
“לא”
“בשש מאות אלף בלבד?”
“לא”
“בחמש מאות אלף?”
ניד ראש שלילי.
“בארבע מאות אלף?”
ניד ראש שלילי.
“בשלוש מאות אלף?”
שתיקה.
“במאתיים אלף?”
שתיקה.
“במאה אלף?”
שתיקה.
“באלף?”
שתיקה.
“במאה?”
שתיקה.
“בחמישים?”
“רק בעשרים ושתיים לירות נכון אני לקנות אחת מתמונות אלה, ולא איכפת לי איזו”, אמר בנקודה זו של המיקוח היורד איזיק שטרנשוס.
“בעשרים ושתיים לירות? הלא הבד והצבעים בלבד מחירם עלה לי כשלושים לירות! ומה בדבר שכר העבודה?” ילל צימוקי עדולם.
“בדיוק כך!” רטן יוסי. השקעתי שלושים לירות לפחות בבד ובצבעים. החזר לי לפחות את ההשקעה הזאת. על שכר העבודה אני מוותר".
“לא אשלם אפילו עשרים ושתים לירות”, אמר בנקודה זאת של המיקוח היורד איזיק שטרנשוס. בעד אחת התמונות האלה אשלם שבע לירות, ולא איכפת לי איזו מהן אקח".
“טוב, קבל אותה בשבע לירות”, אמר צימוקי עדולם בדבדוך.
“קבל את שלי בשש לירות, וחסל”, אמר יוסי בקול מלחשים.
“אין לי חשק לקנות שום תמונה”, אמר לפתע פתאום שטרנשוס איזיק, ויצא החוצה, מגחך כמלוא פיו.
הקהל יצא אחריו, מגחך אף הוא. שערו בנפשכם – העתק של תמונה ששוויה נאמד במליון לירות לא נקנה גם כשהוצע למכירה תמורת לירות ספורות!
צימוקי עדולם ויוסי עטפו תמונותיהם שוב, ויצאו מאולם ההמתנה בפחי נפש, ובלא להעיף זה בזה לא מבט קצר ולא מבט ממושך.
פרק י"ט היבלת של שבט 🔗
מר שבט סופרים הטיל בזעם עצום את הפרק לידיו של א. כ. ונהם, “השמעתם! הראיתם! הקראתם! ממליון לירות לשש־שבע לירות. אין לי ספק שציורו של יוסי היה ציור מהימן ומדויק, מעשה אמנות כביר, התחדשות נפלאה של גילוי גאוני של אמן צעיר ומבטיח, אשר ביטא את רוח היוצר המתפרצת מתוכו במכלול סימפוני עשיר של צבעים, ורק הטמטום הגמור של שטרנשוס איזיק מנע את הטיפוס הלז מלהבחין בכך”.
א. כ. האזין דומם לנאום הנלהב הזה, ובסיומו אמר, “סלח לי, איני יכול להטות עתה אוזן לדבריך, כיון שלא סיימתי עדיין את כתיבת הפרק הבא. עשה איפוא חסד עמדי, והתאפק מלדבר שש־שבע דקות”.
“מה קרה? האם הפרק הבא הוא פרק ארוך במיוחד, ועל כן לא הספקת לסיים אותו?” לא התאפק שבט סופרים מלשאול.
“אינני יודע עדיין, אם יהיה זה פרק ארוך או קצר”, הודה כרמלי אבנר, ונתן במבקר מבט מהורהר, כחותר לדעת מה מתרחש בדעתו של הלז,
“מדוע אינך יודע עדיין?” השתאה לדעת המבקר חספרותי ש. סופרים.
“כי הפרק הבא הוא הפרק הנוכחי”, באה התשובה.
“הפרק הנוכחי?”
“כן”
“כלומר – שיחה זו שלי אתך היא הפרק שאתה כותב?”
“כן”.
“כיצד יכול אתה לכתוב פרק כזה מראש? הן אינך יודע מראש כיצד תתגלגל השיחה ומה יאמר בה”.
“אני יודע”.
“אולי יודע אתה מראש את אשר תאמר אתה בשיחתנו, אך בשום פנים ואופן אינך יכול לדעת מראש את אשר אומר אני!”
“מדוע לא?”
“הרי דברי שלי הן פרי מחשבותי הנסתרות שלי, ומחשבותי נוצרות במוחי תוך כדי מהלך השיחה. אינני יודע בעצמי מראש את אשר אחשוב ואת אשר אומר. על סמך מה מתיימר אתה לדעת זאת ואף לכתוב זאת מראש?”
“על סמך הבנתי העמוקה ובקיאותי הנמרצת בטבע האדם”, השיב הסופר.
“כלומר, יכול אתה לנחש מראש את אשר אחשוב”.
“כן”
“אם כן, אמור נא לי, מר כרמלי החריף והבקי בטבעי מה אני חושב?”
“בדיוק כאן הפסקתי את כתיבת הפרק הנוכחי”, אמר לו מר א. כ. בחיוך נעים. אם לא אכפת לך, אוסיף לתקתק את הפרק במכונה, ולאחר שאסיים אותו, אשיב על שאלתך זו, ועל כל שאלותיך הבאות".
“אבל בהמשכו של הפרק הנוכחי עליך לכתוב את מחשבותי הבאות, ואת הללו אינך יכול לדעת עדיין”, קרא המבקר בקוצר־רוח פתאומי, כיון שהשיחה הרגיזה אותו לא־מעט.
“אני כבר יודע אותן”, אמר אבנר כרמלי, והחל מתקתק נמרצות במכונת הכתיבה לרוגזו הרב של שבט סופרים,
עקב זאת גמלה החלטה אדירה בלב המבקר הספרותי והאמנותי שבט סופרים. נשבע בלבו שבועה גדולה לאמור, “הפעם אוכיח לכרמלי אבנר באותות ומופתים, כי אין לו שום הבנה עמוקה ובקיאות בטבעי ובנפשי ובדעתי, והוא ילמד לדעת שהוא טועה בכל אשר הוא כותב עתה על מחשבותי ודברי אשר אומר, ושאסור לו להשוויץ כל כך. הבה אתחכם לו ואחשוב מחשבות שונות ומשונות, מחשבות שלא הייתי מעלה בדרך כלל בדעתי, שלא יעלו בודאי־ובודאי בדעתו שלו. למשל, אתאמץ לחשוב על היבלת אשר על בוהן רגלי. היא מכאיבה לי למדי. ברצון רב הייתי חולץ את נעלי, אך אני מתבייש לעשות זאת”.
“אם היבלת שלך מכאיבה לך כל כך, מדוע לא תחלוץ את נעלך וירווח לך?” נשמע לפתע קולו של הסופר, אשר עתה זה סיים את תקתוקו המהיר.
“תודה”, השיב שבט סופרים בתדהמה. “ברצון רב אעשה זאת. אך מנין לך, מר כרמלי, שיש לי בכלל יבלת?”
“קל לנחש זאת”, השיב הסופר, והצביע על כף רגלו של המבקר. כף רגלך מתפתלת ללא הרף בתוך הנעל, וזהו אות וסימן ליבלת חמורה".
"כמובן, כל אחד יכול לנחש זאת, בראותו זאת, אמר המבקר, מרוגע. הוא חלץ בהנאה את נעלו, ונאנח אנחת הרווחה.
“הסיימת את כתיבת הפרק הנוכחי?” שאל מיד את הסופר.
“הריהו לפניך”, השיבו כרמלי, וקם להתקין לשניהם ספל קפה. “הרצונך לקרוא בו?”
“בטרם אקרא בו, הואל נא להשיב על השאלה אשר שאלתי אותך: על מה השבתי ברגע שבקשת סליחתי והמשכת בתקתוק הפרק”.
“טבעי הדבר, שחשבת כיצד תחשוב על דברים שכאלה, שלא אעלה אותם בדעתי, ובסופו של דבר חשבת על היבלת שלך, ואני ניחשתי זאת מיד”, אמר הסופר בנועם, והושיט למבקר ספל קפה.
“כמה כפיות סוכר?” שאל הסופר.
“שש־שבע”, השיב המבקר, שקוע בהרהוריו.
“שש־שבע?!”
“סליחה”, מיהר לומר המבקר. “רק שתי כפיות סוכר, בבקשה. אמרתי שש־שבע כי מחשבותי נדדו למחיר האחרון של אותן תמונות. יודע אתה, מר כרמלי, הגעתי למסקנה מעניינת”.
“והיא?”
“כי עדולם צימוקי לא גנב כלל את הצרצר השותק – או קרא לתמונה כאשר תקרא. שהרי אילו צייר את התמונה האמיתית בודאי ובודאי שלא היה ממהר להוריד את מחיר התמונה שצייר מחדש ממליון לירות לאי־אילו לירות עלובות”.
“אם כן, מי לדעתך גנב את התמונה?” שאל מיד הסופר, ועיין בכתב־היד של הפרק הנוכחי.
“מדוע אתה מעיין בכתב־היד?” קרא מיד מר שבט סופרים, וכמעט שנחנק בקפה החם שבפיו.
“אני מעיין בכתב־היד כדי לעקוב באמצעותו אחר מהלך השיחה שלנו, הרשומה בו זה מכבר”, השיבו הסופר. “המשך איפוא, מר שבט סופרים”.
מר שבט סופרים המשיך ברוגז וב.
“בתשובה לשאלתך מי גנב את התמונה, אומר לך דבר אשר יפתיע אותך לגמרי, ושאינו רשום בכתב־היד שלך”, אמר.
“והוא?”
“עדולם צימוקי גנב אותה, הוא ולא אחר”, קרא המבקר הספרותי והאמנותי בלגלוג עצום. “אמנם לפני שורות אחדות אמרתי שלא הוא גנב אותה, אך עתה אני חוזר בי מדברי, ומאשים את עדולם צימוקי מחדש”.
“ומה הם נימוקיך?” שאל הסופר בקור־רוח ובקורת־רוח, אשר הביאו דאגה חדשה בלב המבקר.
“נימוקי הם אלה: הורדת המחיר מצדו ממליון לירות למספר לירות עלובות מובנת מאליה, כיון שלא את התמונה האמיתית רצה למכור אלא העתק שלה”.
“מצוין!” קרא כרמלי בשמחה גדולה. “מילה במילה כפי שכתבתי. לא הפלתי אות!”
“האם כל מה שאמרתי עתה היה כבר כתוב בפרק הנוכחי, ולא הפתיעך כלל?” שאג המבקר.
“כן”.
“אם כן, אפתיע אותך בכל זאת, אדוני הנכבד”, לחש המבקר הספרותי והאמנותי הנודע.
בבקשה – הפתיעני".
“אני חוזר בי שוב מדברי, והפעם אני חוזר בי בכנות גמורה – אני חוזר בי מכל הדברים אשר אמרתי להאשים את צימוקי. הוא לא גנב כלל את התמונה, הגם שהוא פושע מטבעו. לא ולא! טעיתי טעות חמורה בתחילת הספר, כשהאשמתי אותו בגניבה, שייך אני לאותם אנשים הנכונים להודות בגלוי, כי טעו, והדברים אשר אמרתי עתה אך יעלו את קרני בעיני יודעי. ועתה – להפתעה. מי בכל זאת גנב את התמונה האמיתית? כל האצבעות מורות על איזיק שטרנשוס!”
“מצוין! מילה במילה כפי שכתבתי”, סח לו א. כ. לא הפלתי אות".
“נואשתי מלהפתיע אותך, מר כ. א.” אמר המבקר. “אסביר עתה מדוע קובע אני בודאות גמורה, כי איזיק שטרנשוס הוא הגנב. בעת המיקוח על קניית התמונה במוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה הורגש שהוא משתגע לרכוש את התמונה, אלא שמחירה האמיר לסכום שהיה למעלה מיכולת ארנקו. הוא קינא קנאה גדולה בדון רוזמונדו אלבאראז, שרכש את הצרצר השותק, ועמד לקבל את היצירה האמנותית הזאת ביום המחרת. בטרם יקבל יריבו את היצירה האמנותית, באישון הלילה, התגנב שטרנשוס איזיק למוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה, הלם בראשו של איתן עזיזי, שומר היצירה האלמותית, וגנב את היצירה האלמותית. הוא מחזיק בה עד היום הזה! הוא נכח במלון בעת הנסיונות למכור לדון רוזמונדו אלבאראז ולדונה מריה אלבאראז העתקים של הצרצר השותק, ולגלג בלבו לכל המתרחש שם, ולבסוף ביטל גם את ערכם של ההעתקים והשפיל אותו עד אפס, מתוך בטחון גמור שרק בידיו נמצא הצרצר השותק באמת, סליחה ־ הצרצר השותק האמיתי. אילמלא היה בידיו, במקום סתר, הצרצר השותק האמיתי, לא היה מתייחס בביטול שכזה להעתקים, והיה קונה אותם בשש־שבע לירות”.
שבט סופרים התנשם בעבירות לאחר נאום האשמה הארוך נגד איזיק שטרנשוס, אך לא אמר די, והוסיף ואמר, “שטרנשוס איזיק לא מצא חן בעיני למן הרגע הראשון. הוא הסתמן לעיני כטיפוס שלילי כאשר סרב להמשיך במיקוח על הצרצר השותק במוזיאון, ולהעלות את מחירו של הצרצר מעל למיליון לירות. סוף־סוף מליונר שכמותו רשאי להוציא למעלה ממליון לירות על יצירת אמנות הראויה לשמה. בשניה הסתמן לעיני כטיפוס מרושע כשביטל את ערכה של התמונה אשר צייר מחדש יוסי. לעיתים קרובות עולה העתק של יצירה אשר צייר גאון צעיר ומבטיח על היצירה עצמה, ואין לי ספק כי יוסי הוא גאון צעיר ומבטיח”.
“מצוין”, אמר א. כ. “מילה במילה כפי שכתבתי. לא הפלתי אות”.
“האומנם?” השתאה אף התרגז ש. סופרים.
“קבל את הפרק הנוכחי לקריאה, ונוכחת בזאת. בינתיים אכתוב אני את הפרק הבא”, אמר הסופר וחייך בנועם, כדי לשכך את רוגזו של המבקר.
הוא הושיט לשבט סופרים את כתב־היד, והמבקר החל קורא בלהיטות. כאשר סיימו, נוכח לדעת כי כל אשר אמר לסופר נכתב מראש בפרק הנוכחי.
“הפלא ופלא, הפלא ופלא”, מלמל לנפשו, ובתמהון והמהול בהערצה הביט על הסופר, המושיט לו לקריאה את הפרק הבא.
“כבר סיימת את הפרק הבא?” שאל בתדהמה.
“כן, ובשעה שתקרא בו, אמשיך אני בכתיבת הפרק הבא אחריו”, השיבו הסופר.
המבקר לא שאל שאלות נוספות, והחל קורא בסקרנות רבה.
פרק כ שתיים־שלוש שאלות 🔗
“מהו הצעד הבא?” שאלה שוש את חנה בצאתן מאולם ההמתנה המהודר של המלון “סוסיתא”, לאחר המאורעות המסעירים שארעו בו.
“הצעד הבא הוא שיחה גלוית לב עם עדולם צימוקי”, אמרה בקול לחוּש, כיון שבקרבתן עברו אותו רגע אלי ופנחס, והיא לא רצתה כי ישמעו את תכניות קבוצתה הקטנה.
“שיחה גלויית־לב על איזה נושא?” תמהה שוש.
“הנה הוא יוצא מן המלון, ותמונתו העטופה תחת בית שחיו. הבה ניגש אליו”, אמרה חנה, ומשכה אחריה את שוש.
“סלח לי, מר צימוקי”, אמרה לצייר המדוכדך. “שאלה לי אליך”.
עזבי אותי עכשיו, אין לי מצב רוח", אמר הצייר המדוכדך.
לא נטריח אותך הרבה, באמת, רק שתיים־שלוש שאלות בלבד, כדי לרוות את צמאונם של קוראינו לחדשות ממקור ראשון", הפצירה בו חנה.
“לא בא בחשבון”, אמר עדולם, והמשיך בדרכו.
“הניחי לו, רצונעז”, אמרה שוש. הוא שרוי במצב רוח קודר מאוד. אין לו חשק שנראיין אותו עכשיו. אל תפצירי בו עוד".
“אינך מכירה אותם, את הטיפוסים מסוגו”, לחשה לה חנה. “הם סתם אוהבים שיבקשו אותם הרבה. תמיד הם רוצים שיראיינו אותם”.
היא קרבה שוב אל עדולם צימוקי הצועד בעגמה רבה, ואמרה לו, “רק שתיים שלוש שאלות, באמת, עדולם”.
“בסדר”, אמר צימוקי. “אמנם אני שרוי במצב־רוח קודר, וחשק רב שתראיינו אותי אין לי, אבל לאחר בקשות כה רבות אינני יכול לסוב עוד. שאלי אותי שתיים־שלוש שאלות בלבד, בבקשה”.
“שאלתי הראשונה היא: מדוע השפלת את ערכה של יצירתך האמנותית ממליון לירות למספר לירות עלובות?” שאלה חנה את שאלתה הראשונה.
“משום שנוכחתי לדעת, כי לא כיצירה ראשונה הוא ציור מחדש של אותה יצירה ראשונה, ולעולם לא יגיע הציור החדש לערכה ולמחירה של היצירה המקורית”, השיב עדולם. לכן הייתי מוכן ומזומן להפטר מן הציור החדש תמורת כך וכך לירות עלובות במזומן".
“שאלתי השניה היא: מה הן תכניותיך לעתיד?” שאלה חנה את שאלתה השניה.
“אני מצפה עתה בקוצר־רוח שתתגלה סוף סוף התמונה המקורית שלי, אשר נגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. כאשר היא תתגלה, היא תוחזר לי, כמובן, ואני אמכור אותה, כמובן, לדון רוזמונדו אלבאראז או לאיזיק שטרנשוס, תמורת לא פחות ממליון לירות, כמובן”.
“תודה”, אמרה חנה. “זה היה ראיון מאלף מאוד ומענין מאוד־מאוד”.
“על לא דבר”, השיב צימוקי. “ומה בדבר שאלתך השלישית. הרי הקצבתי לך שתיים־שלוש שאלות, כזכור לך”.
“אין כבר צורך בשאלה השלישית, כי הכל כבר ברור לי”, השיבה חנה.
“אולי תשאלי בכל זאת שאלה שלישית, מה אכפת לך?” אמר צימוקי.
“מצטערת, אין לי שאלה שלישית”, אמרה חנח.
“אולי אני רשאית לשאול שאלה שלישית, במקום חברתי?” שאלה שוש.
“בבקשה!”
“מה השעה?” שאלה שוש.
“זה הכל?” אמר צימוקי באכזבה.
“כן”.
“עכשיו תשע ושלושים”, הודיע עדולם לאחר שעיין בשעונו.
“כה מאוחר?! עלינו למהר, איפוא, שלום, עדולם”, אמרה שוש, ומשכה אחריה את חברתה חנה.
“אחרת לא היינו מצליחות להפטר ממנו”, הסבירה לחנה. “לא תיארתי לי שהוא משתגע כל כך שיראינו אותו”.
פרק כ"א חשודים חדשים 🔗
בריחוק לא רב משם היו אלי ופנחס משוחחים עם יוסי.
“מדוע צמצמת את מחירה של תמונתך ממליון לירות לפחות מעשר לירות?” שאל אלי
אולם יוסי שתק ולא השיב דבר; לשוא הפצירו בו אלי ופנחס שיפצה את פיו. הוא לא פצהו על אף ההפצרה הממושכת, עד שנמאס עליהם להפציר בו, ועזבוהו.
בהפרדם מעל יוסי, פגשו אלי ופנחס את חנה ושוש, המהלכות בצעדי טיול ומשוחחות.
“אפשר להזמין אתכן לגלידה?” שאל אלי.
“למה לא? תודה”, אמרה חנה.
הארבעה נגשו אל דוכן של גלידה, ועזבוהו כשהם מלקקים את גביעיהם. טעמה המתוק והצונן של הגלידה נעם לחיך. הלבבות נפתחו עד מהרה לשיחה גלוית לב,
“עלי להודות, כי החקירה שלנו הגיעה למבוי סתום”, הודה אלי.
“אותו הדבר אצלנו”, אמרה חנה בזהירות, והמתינה להמשך מצד אלי, בטרם תגלה עוד סודות של קבוצתה.
“החשד שלנו ביוסי נתערער מאוד”, המשיך אלי, ממש כפי שרצתה חנה.
“גם החשד שלנו בצימוקי נתערער לא במעט”, הודתה חנה בגלוי.
“אנחנו מהרהרים מחדש בכל הפרשה”, גילה אלי סוד נוסף.
“גם אנחנו”, העירה חנה בזהירות יתרה.
“בקיצור, אנחנו מוחקים את יוסי מרשימת החשודים”, סח לה אלי, ונשתתק.
“עלי להודות שאנחנו מוחקות את עדולם צימוקי מרשימת החשודים שלנו”, סחה חנה, ונדמה.
“אם כן, אין עוד טעם שנפעל בשתי קבוצות נפרדות ומתנגדות”, העיר אלי.
“בהחלט אין עוד שום טעם שהוא”, הסכימה חנה מיד לדבריו.
“הגלידה דוקא טעימה נורא”, העיר פנחס שלא הקשיב היטב.
“אין אנו מדברים על טעמה של הגלידה, לקקן שכמותך”, אמרה לו שוש. “מדברים ומדברים על איחוד שתי הקבוצות”.
מעוצם כלימתו ובהלתו בלע פנחס בהעלם אחד את כל הגלידה שבגביע שלו, וכמעט שנחנק, אלא שלמזלו הפשירה חיש הגלידה שבבית־בליעתו, ורווח לו.
“לאחר שהתאחדנו מחדש, עלינו להחליט מה יהיה הצעד הבא שלנו”, אמר אלי.
“במלים אחרות”, אמרה חנה. “עלינו לחשוד בחשוד חדש”.
“השמתם לבכם לדון רוזמונדו אלבאראז?” שאל לפתע אלי. הוא אינו מוצא חן בעיני. לאחר הרהור נוסף אני קובע בודאות, כי הריב המשונה שלו עם אשתו נוכח כל הנוכחים באולם ההמתנה של המלון היה ריב מעושה ומלאכותי, אשר הוא חולל אותו כדי שלא יצטרכו לקנות שום תמונה. ומדוע? משום התמונה האמיתית, זו שנגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה, נמצאת בידו. ומדוע? משום שהוא גנב אותה!"
“מה אתה סח!” התנשם פנחס בתדהמה.
“ומדוע הוא גנב אותה? כדי שלא יצטרך לשלם תמורתה מליון לירות”, הסביר אלי, והמשיך בגילוי לב גמור, “בינינו ובין עצמנו, חבריה, כולנו יודעים כי התמונה ששמה הצרצר השותק אין בה צרצר ואין בה שותק ואין בה ולא כלום, והיא אינה אלא קשקוש סתם של צבעים על צבעים. כל מי שקרא את המעשיה על בגדי המלך החדשים יבין מדוע הכל משבחים ומהללים את התמונה הקלושה הזאת. מובן שגם הדון אלבאראז יודע שהתמונה הזו היא חתיכת בד מלוכלך בצבעים, ותו לאו. דון רוזמונדו אלבאראז היה מוכן ומזומן לקנות אותה במוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה רק כדי לנצח בתחרות עם מר איזיק שטרנשוס. אחרי שניצח אותו ומסר לעדולם צימוקי המחאה על סך מליון לירות, התחרט על כל העסק, בסתר לבו, וחישב דרכים לחלץ ממנו. החליט שהדרך הטובה ביותר היא לגנוב את התמונה בלילה, ולמחרת לבטל את ההמחאה מתוך טענה שאם אין הוא מקבל את התמונה, אין הוא משלם כסף. וכך אמנם עשה!”
“נהדר” קרא פנחס, ומחא כף בלב הרחוב, שוש וחנה לא התפעלו כלל.
“השמתם לבכם לאיזיק שטרנשוס?” אמרה לפתע חנה. “הטיפוס הזה אינו מוצא חן בעיני”.
“מה את רוצה מאיזיק שטרנשוס?” תמה אלי. בעיני הוא בחור הגיוני. הנה, במלון אמר בפירוש שגם התמונה של יוסי, וגם התמונה של עדולם הן חסרות ערך אמנותי וכספי".
“ומדוע אמר זאת?” שאלה חנה בערמומיות גדולה. משום שהתמונה האמיתית, המקורית, בעלת הערך האמנותי והערך הכספי של מליון לירות, נמצאת בידיו! ומדוע? משום שהוא גנב אותה באותו לילה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. ומדוע? משום שקנאתו בערה בו על אשר זכה בה יריבו הגדול דון רוזמונדו אלבאראז!"
"נהדר! " קראה שוש, ומחיאות הכפיים הסוערות שלה הדהדו בלב הרחוב ההומה.
אלי ופנחס לא התפעלו מדבריה.
“החלטת כנראה להתנגד לי בכל”, אמר אלי בחיוך נעים.
“שוב היא מתחילה להתחכם”, רטן פנחס לנפשו.
“מצטערת, אבל זו היא דעתי”, אמרה חנה בתקיפות גדולה.
“זוהי גם דעתי”, הכריזה שוש.
“אתם רשאים לקבל אותה או לא”, הוסיפה הנה. אם תקבלו אותה, תתנהל החקירה בכיוון איזיק שטרנשוס, ואני אהיה אחראית לחקירה, כיון שאני חשדתי בו ראשונה".
“מובן שלא נקבל את דעתך”, אמר אלי בחיוך קליל.
“ברור של נקבל אותה”, חיזק את דבריו פנחס, והביט בחנה ובשוש בזעם עצור.
“פירוש הדבר ששוב נפעל בשתי קבוצות נפרדות, אחת של הבנים, והאחרת של הבנות”, אמרה חנה, צוחקת לנפשה.
“בזאת חשקה נפשך”, אמר אלי בלגלוג. את מוכרחה ־ להיות מנהיגה של קבוצה – אחרת לא נאה לך".
“תראו מי שמדבר!” קראה חנה בחדוה גדולה.
“אני מקוה שאינך מצטער כל כך על שכיבדת אותנו בגלידה”, אמרה שוש לאלי.
“אינני מצטער כלל וכלל”, ענה לה אלי בצער. “אני מתענג על המחשבה שאתן עוד תכבדנה אותנו בטבלת שוקולד, לאחר שננצח אתכן בתחרות על גילוי הפושע”.
“אתה טועה, חביבי, אתם תכבדו אותנו”, העירה לו הנה.
“נראה”, אמר אלי בבטחון עצום. “בוא, פנחס”, הוסיף. “נתכנן את הצעד הבא שלנו”.
“בואי, שוש”, אמרה חנה. “נתכנן גם אנו את צעדנו הבא”.
שתי הקבוצות, שנתאחדו לשעה קלה, נתפרדו שוב. כל קבוצה פרשה לדרכה, והחלה מחשבת טכסיסי־חקירה חדשים.
*
“את יודעת”, אמרה חנה לשוש. “לאחר שהרהרתי מעט בדברים, הגעתי למסקנה שאלי צודק, ושרון רוזמונדו הוא הגנב”
“גם אני סבורה כך”, הודתה שוש.
“אם כן, נחקור גם אנו את דון רוזמונדו, ללא ידיעת אלי ופנחס”, החליטה חנה.
*
“שמע, פנחס”, אמר אלי, “מה שנכון – נכון! חנה צדקה בכל אשר אמרה על איזיק שטרנשוס. הוא הגנב האמיתי, ואותו עלינו לחקור”.
“אם כן, עלינו לחקור אותו ללא ידיעת חנה ושוש”, העיר פנחס.
“כמובן”, הסכים אלי, והוסיף, “כמובן”.
פרק כ"ב : כרמלי נבוך לגמרי 🔗
ובכן, מי סופרים“, אמר מר א. כ. בקבלו מידי ש. פ. את כתב היד של הפרק הקודם. “האם אתה איתן עדיין בדעתך, כי מר שטרנשוס הוא האיש אשר גנב את התמונה שהוצגה במוזיאון התל-אביבי לאמנות חדישה?” בטרם אשיב על שאלה חשובה זאת ברצוני לדעת, אם כבר כתבת את הפרק הנוכחי, המתאר את שיחתנו זאת והמוסר את התוכן שלה מילה במילה ?” שאל המבקר הספרותי והאמנותי (והבלשי) ש. ס. את הסופר. “כן”, השיבו הסופר. “אם כן, מדוע אתה שואל אותי שאלה חשובה זו ?” טען המבקר בהגיון רב. הרי התשובה שלי עליה כבר כתובה, וידועה לך“. מר אבנר כרמלי נבוך. “צדקת”, אמר. שאלתי היתה מיותרת בהחלט”. “אגב מהי התשובה אשר השכתי לשאלה חשובה זו ?” התעניין לדעת המבקר. “בטרם אשיב על שאלתך המענינת, ברצוני לשמוע מפיך את תשובתך הכתובה כבר”, אמר הסופר. “תשובתי היא, שמר שטרנשוס גנב את התמונה חמקורית. זוחי דעתי, וממנה לא אזוז!” אמר המבקר הספרותי בתקיפות. מר כרמלי נבוך כפל כפליים. “לא דייקתי, איפוא, בתשובתך אשר כתבתי”, מלמל במבוכתו הרבה. הוא מיהר להוציא עמוד מתוך כתב היד של הפרק הנוכחי וקרעו לגזרי גזרים. אחרי כן ישב אצל מכונת הכתיבה והכח במנענעים עד אשר כתב את העמוד מחדש, ובו תשובתו הנכונה של מר שבט סופרים, השמח במפלתו של הסופר המחולל. לאחר זאת מסר אבנר את הפרק הנוכחי המתוקן ואת הפרק הבא לידי מר שבט סופרים לקריאה. המבקר עבר ברפרוף על הפרק הנוכחי אשר לא הוסיף כבוד רב לסופר הנבוך, ופתח עד מחרה בקריאת הפרק הבא.
פרק כ"ג אביטל מכחול וחמוטל עפרוני 🔗
“דון רוזמונדו, שתי עלמות צעירות מבקשות לראות אותך”, טלפן לבלר המלון “סוסיתא” לדירתו של הפרדסן, שבקומה השמינית של המלון.
“שלח אותן אלי”, הודיעו דון רוזמונדו בטלפון.
“עלו אליו, לדירה מספר אלף וארבע”, אמר הלבלר לחנה ולשוש. לצערי עליכן לעלות במדרגות, כי המעלית מקולקלת", הוסיף בצער.
“תודה”, השיבה חנה בשמה ובשם שוש. שתיהן פנו למדרגות והחלו מטפסות בהן לקומה השמינית.
הן עצרו לשם מנוחה בקומה החמישית, והמשיכו בטיפוס. כבדות־נשימה הגיעו לקומה השמינית, ועצרו בגרם המדרגות שלה, כדי להשיב רוחן.
“לאחר שעמלנו כה קשה, אנחנו מוכרחות להצליח!” אמרה שוש לחנה.
“מוכרחות”, אמרה חנה באמונה שלמה.
באמונה שלמה בהצלחתן ניגשו לדלת מספר אלף וארבע, וצלצלו בה. היא נפתחה על ידי דון רוזמונדו אלבאראז בכבודו ובעצמו.
“הכנסנה, הכנסנה”, הזמין אותן.
הן נכנסו לחדר הקבלה המפואר של הדירה. דון רוזמונדו אלבאראז חייך אליהן בחביבות עצומה, והציע להן מיד קופסת ממתקים.
“אני לבדי בדירה”, סיפר להן. “אשתי עייפה מלעלות ולרדת שלוש פעמים ביום במדרגות, ועקרה לדירה ארבע עשרה שבקומה הראשונה של המלון; שם תגור עד אשר תתוקן המעלית”, והוא הוסיף בלחישה. “מי יתן והמעלית תשאר בקלקלתה עוד ימים רבים. חיי עם אשתי קשים מנשוא. אנו רבים ורבים כל היום וכל הלילה, בוקר צהריים וערב! אגב, עם מי יש לי הכבוד לדבר?”
“עם הציירת הצעירה אביטל מכחול, זו אני, ועם הציירת הצעירה חמוטל עפרוני, זו חברתי”, השיבה חנה בפה מלא ממתקים.
“נעים לי מאוד, נעים לי מאוד־מאוד”, אמר רון רוזמונדו, וקד לשתיהן שתי קידות נחמדות, קידה אחת לכל אחת מהן. “ומה מבוקשכן?”
“להציע לך לקניה מספר תמונות שציירנו”, אמרה חנה.
“הבה נראה אותן!” קרא דון רוזמונדו בהתלהבות גדולה.
חנה פתחה תיק קרטון שהביאה עמה, הוציאה מתוכו את התמונות, חמש במספר, והניחה אותן זו בצד זו על השולחן. היו אלה תמונות תמוהות מאוד – סתם קשקושים של צבעים מצבעים שונים, ללא כל צורה.
“לכל התמונות הללו אין שום ערך. הן סתם קשקושים של צבעים מצבעים שונים, ללא כל צורה”, אמר דון רוזמונדו. מצטער, אך לא אקנה שום תמונה מתמונותיכן".
חנה שיערה מראש, כי זו תהיה תשובתו, ולא נפגעה ממנה כלל, כיון שגם דעתה על התמונות היתה שלילית; אך היא העמידה בכל זאת פני נפגעת ושאלה בהתמרמרות, “וכי התמונות שהציעו לך עדולם צימוקי ויוסי לא היו סתם קשקושים של צבעים מצבעים שונים, ללא שום צורה?”
“את צודקת בהחלט”, השיב דון רוזמונדו, והתשובה הפתיעה את שתי השומעות הפתעה גדולה.
“אם כן, מדוע רצית לקנות תמונה כזאת במליון לירות?” רצתה לדעת שוש.
“כי הייתי טיפש מטופש, ועכשיו החכמתי ואני חכם מחוכם, ושוב לא ארצה לקנות קשקושים כאלה”, אמר הדון. ברגע זה עצמו נשמע צלצול בדלת. פניו החוירו כסיד.
“אוי ואבוי, זוהי הדונה!” לחש באימה. “אם היא תראה אותי עמכן ועם תמונותיכן, ותחשוב לה שרציתי לקנות שוב תמונות, בלי להועץ בה, היא תתחיל לספר עלי שוב מעשיות איומות, ובזאת אינני רוצה! התחבאנה מיד עם תמונותיכן מתחת לספה!”
חנה ושוש נמלטו מיד אל מתחת לספה, והתמונות עמן, כי זכרו באימה את לשונה החדה, המלוטשת העוקצנית והדוקרנית של דונה מריה אלבאראז.
משנמצאו השתיים מתחת לספה, נסתרות מעין־רואים, אך רואות הכל, ניגש דון רוזמונדו אלבאראז לדלת ופתח אותה. לתמהונו ניצב מולו איתן עזיזי, השומר הראשי של המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה. תחת בית שחיו החזיק הלז חבילה מלבנית מוארכת, עטופה ומעוטפת היטב.
שוש וחנה עצרו נשימתן מעוצם הפתעתן.
“בבקשה להכנס”, הזמין דון רוזמונדו את עזיזי איתן.
רווח לו לדון רוזמונדו כי איתן הוא הבא, ולא דונה מריה אלבאראז.
“נא לנעול את הדלת”, לחש עזיזי איתן בהכנסו.
הדון נעל את הדלת.
“מה העניינים, אדוני?” שאל את עזיזי.
“הבאתי לך משהו מענין; למכור לך משהו מעניין אני רוצה”, לחש עזיזי. “קודם כל עליך להשבע לי בכבודך, שלא תגלה זאת לאיש!”
“בכבודי נשבעתי”, נשבע הדון, והביט בסקרנות רבה בחבילה העטופה והמעוטפת.
“מצוין!” לחש עזיזי, הבאתי לך את אשר אתה רוצה יותר מכל דבר אחר שבעולם. הבאתי לך את אשר אתה מוכן ומזומן לשלם מליון לירות תמורתו. הבאתי לך את התמונה האמיתית! את התמונה האמיתית אשר נגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה".
“כיצד הגיעה התמונה לידיך?” השתאה לדעת דון רוזמונדו, והביט בסקרנות בחבילה.
“גלויות, אני עצמי גנבתי אותה”, הודה איתן עזיזי.
“האומנם?”
“בחיי!” אמר ראש שומרי המוזיאון. “גנבתי אותה בלילה, פצעתי את ראשי עצמי, וסיפרתי למשטרה כי התמונה נשדדה. לאמיתו של דבר החבאתי את התמונה, והמתנתי עד היום, כדי שאוכל למסור אותה לך, תמורת מליון לירות ישראליות. בבקשה, התמונה הנהדרת לפניך!”
ובאמרו זאת הסיר ראש שומרי המוזיאון את המעטפת מעל התמונה, והציג אותה לראוה לעיני דון רוזמונדו אלבאראז.
“תודתי לך על העמל והטורח הרב”, אמר דון רוזמונדו בקרירות ובנימוס, “אולם את התמונה הזאת לא אקנה. היא סתם קשקוש של צבעים מצבעים שונים”
“אני נשבע לך שזוהי התמונה האמיתית, אשר רצית לשלם תמורתה מליון לירות”, קרא איתן עזיזי בתדהמה.
“כי אז הייתי טיפש מטופש, ועתה אני חכם מחוכם”, הסביר הדון. “זהו סתם שגעון חולף שאחז בי. מי ישלם אפילו פרוטה בעד בד מקושקש בצבעים, בד שכל תינוק יכול לצייר עליו קשקוש דומה, במידה זו או אחרת?”
“לא ידעתי שיש לך עמדה חדשה בענין זה”, אמר איתן עזיזי, ועטף את תמונתו מחדש.
“שלום”, אמר, ויצא מן החדר.
מתחת לספה הגיחו חנה ושוש, ועיניהן יורות ברקים.
“דון רוזמונדו, הגנב בידינו!” קראה חנה.
“יש למסור אותו מיד למשטרה”, קראה שוש.
“מצטער, אבל נשבעתי לו שלא אגלה את הענין”, אמר דון רוזמונדו בצער.
“אנחנו לא נשבענו, ואנחנו נגלה אותו למשטרה. דון רוזמונדו”, אמרה חנה בהנאה עצומה.
“בבקשה”, אמר הדון במאור פנים.
“ואלי ופנחס יתפקעו!” לחשה שוש לחברתה. “הם יתפקעו לגמרי כשיודע להם כי אנו גילינו את הפושע”.
“למשטרה, שוש!” קראה חנה. הן יצאו מן הדירה, ודלגו במורד המדרגות בלב שמח וברגל קלה.
פרק כ"ד שמונה כפיות סוכר! 🔗
“מר כרמלי, הפתעת אותי הפתעה אדירה!” נאנח מר שבט סופרים בדאבון לב. מי תאר לו כי איתן עזיזי, השומר הראשי, האדם האחראי ישירות לבטחון התמונה, האיש הפשוט והעממי, הוא־הוא הגנב אשר גנב במו ידיו את התמונה אשר הופקדה בידיו לשמרה?"
“ספל קפה?” שאל מר א. כ. בנועם.
“כן, ברצון אשתה קפה”, אמר שבט סופרים בעגמומיות. “גלויות, מצב־רוחי החמיר מאוד. שוב טעיתי בניחוש הפושע האמיתי. כל חשדותי היו מופנים אל עדולם צימוקי, והנה הגנב הוא איתן עזיזי!”
“כמה כפיות סוכר?” שאל מר א. כ. בנועם.
“שמונה”.
“שמונה?!” נדהם א. כ.
“כדי להמתיק את המרירות שהצטברה בלבי”, הסביר המבקר. שוב תרד קרני פלאים בעיני כל מוקירי ומכבדי. הצרה שלי היא שאני מדבר יותר מדי, ואחר כך מתחרט וחוזר בי מכל אשר אמרתי. מר כרמלי, התעשה עמדי חסד מיוחד?"
“מדוע לא?” אמר א. כ.
“הואל נא למחוק את כל הדברים אשר אמרתי על עדולם ואיזיק, ולכתוב במקומם דברים חדשים אשר אומר על עזיזי איתן”, ביקש המבקר, ודמעות נקוות בעיניו.
“מצטער מאוד”, אמר א. כ. בלחש מהול בצער. כבר שלחתי את כל הפרקים הקודמים לבית־הדפוס".
“לא הרגשתי בכך”, אמר שבט סופרים באימה.
“כל פרק שאני מכניס למגירה שבשולחני יורד בצינור אויר דחוס אל מזכירתי שבקומה התחתונה. היא מעבירה אותו מיד לבית־הדפוס”, אמר כרמלי למבקר המסכן.
“אם כן, אני אבוד”, גנח המבקר. “לפחות נחמה אמצא בהרגשה, שגם אלי, גאון הבלשים הצעירים, נכשל הפעם כשלון חרוץ. נחמה נוספת אמצא בידיעה שחנה, אשר בה תליתי תקוות כה מרובות, היא הבלשית הצעירה שזכתה לגלות את הפושע האמיתי”.
“למהול את הקפה שלך בחלב?” שאל לפתע כרמלי את שבט.
“האין הוא מהול בחלב?” תמה המבקר הנודע. “כלל לא הרגשתי. כן, מהל אותו בחלב”.
כרמלי מהל את הקפה של שבט סופרים בחלב, והושיט לו את הפרק הבא.
המבקר שתה מן הקפה, והחל קורא ברוח נכאה בפרק הבא.
פרק כ"ה הפתעה חדשה! 🔗
“מר איזיק שטרנשוס, שני ציירים מתחילים מבקשים להפגש עמך”, הודיע לבלר המלון “הדרים” לפרדסן, אשר מגוריו היו בקומה התשיעית של המלון הזה.
“שיואילו לעלות מיד”, נשמעה תשובתו של איזיק.
“עלו לקומה התשיעית, לדירה מספר שש, ומר איזיק יקבל את פניכם”, אמר הלבלר לאלי ולפנחס, הלא הם שני הציירים המתחילים.
“סלח לי, שאלה קטנה לי אליך”, אמר פנחס בפליאה. “כיצד יתכן הדבר, שדירה הנמצאת בקומה התשיעית של המלון מספרה יהיה שש בלבד?”
“התשובה קלה מאוד, ועליך למצוא אותה בעצמך”, אמר הלבלר.
“בוא, פנחס, נעלה לקומה התשיעית”, זרז אלי את חברו.
הם נכנסו למעלית, ועלו בה לקומה התשיעית. בצאתם למסדרון הקומה התשיעית, חזר פנחס על שאלתו באוזני אלי.
“הספרור במלון זה מתחיל מן הקומה העליונה”, הסביר לו אלי, והוסיף, “פנחס, תשובות פשוטות שכאלה באמת עליך לדעת להשיב בעצמך”.
“אתה צודק”, אמר פנחס, והסמיק נוראות.
“אגב”, הוסיף פנחס בלב כבד, “חלמתי הלילה חלום משונה. התוכל לפענח אותו, אלי?”
“מה חלמת?” שאל אלי בלגלוג. “אולי חלמת ששנינו באים אל דון רוזמונדו, חוקרים אותו, מראים לו ציורים משונים, והוא נבהל למראה הציורים ומודה שגנב את הצרצר השותק?”
“כיצד ידעת מה חלמתי?” נדהם פנחס.
“ניחשתי ששוב אתה חושד שרוזמונדו הוא הגנב, ולא איזיק, ושיערתי שחלמת זאת”, הסביר אלי. “גם אני כבר לא חושד כל כך באיזיק, אבל ליתר בטחון אחקור אותו”, הוסיף בלב כבד.
הם צלצלו בדלת הדירה מספר שש.
מר איזיק שטרנשוס, הפרדסן הקליפורנאי פתח לפניהם את שערי דירתו, והביט בהם במאור־פנים.
“היכנסו, ציירי המתחילים, והרגישו עצמכם בכי טוב בדירתי”, אמר. “אני איש שוחר אמנות מנעורי, ובנעורי הייתי גם אני צייר מתחיל”.
הם נכנסו פנימה, ולפי שעה שוחחו מעט על אמנות.
“רצינו להכיר את שוחר האמנות הגדול, הפרדסן הקליפורנאי איזיק שטרנשוס, מרגע בואו לארץ, אך לא העזנו להטרידו”, הסביר אלי לאיזיק, בהמשך השיחה. “עתה נוכחנו לדעת, כי הוא כאחד האדם, ונעים ביותר לגלגל עמו שיחה”.
“חדל לדבר אלי בגוף שלישי; הנני איש פשוט מאוד, ואני מחבב אתכם מאוד, ושיחה זו עמכם גורמת לי הנאה בל תתואר”, אמר איזיק בלהט.
“מאה אחוז, איזיק”, אמר אלי.
בראותו כי לבו של איזיק גועש מאהבה אליהם, אמר לפתע פנחס, “הרשה לי להגיש לך מנחה קטנה, איזיק. יצירה אשר ציירתי, בסגנון האמנות החדישה”.
“גם לי מנחה קטנה שכזו בשבילך”, אמר אלי.
פנחס ואלי הוציאו מכיסיהם חתיכות בד מזוהמות בצבעים, והושיטו אותן למר איזיק שטרנשוס. פניו הוריקו מזעם.
“הלסמרטוטים־המזוהמים־בצבעים האלה קוראים אתם יצירות אמנות חדישה?” צעק בתדהמה.
“וכי במה גרועים הם מן התמונה אשר נגנבה מן המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה? מן התמונה, אשר כמעט ושלמת מליון לירות תמורתה?” שאל אלי בחריפות.
“סמרטוטים אלה אינם גרועים ממנה, אלא עולים עליה בטיבם”, אמר איזיק, אף הוא בחריפות, “לפני זמן־מה הבנתי סוף־סוף כי אותה תמונה אינה אלא תרמית ואחיזת עינים, סתם קשקוש של צבעים, ותו־לאו, והדגמתי את הבנתי זאת קבל עם ועדה, בחדר־ההמתנה המפואר של המלון סוסיתא, כאשר שמתי ללעג ולקלס את צימוקי ואת יוסי ואת תמונותיהם גם יחד…”
צלצול פעמון הדלת הפסיק את דבריו. הוא קם והציץ למסדרון מבעד לחור ההצצה.
“הלא זהו מר בני אסותא, מנהל המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה”, אמר בתמהון.
“אין אנו רוצים להפריע לשיחתכם”, אמר אלי בנימוס, בטרם יפתח איזיק את הדלת.
“הכנסו איפוא לחדר הסמוך, והמתינו שם עד סיום שיחתנו, כי אינני רוצה שתלכו בטרם אסביר לכם עד תום את כל דעתי החדשה על היצירות העלובות שלכם ושל יוסי וצימוקי”, אמר איזיק.
אלי ופנחס נכנסו לחדר הסמוך; איזיק שטרנשוס פתח את דלת דירתו לפני מר בני אסותא.
הלז נכנס לדירה בזהירות, ותחת בית־שחיו חבילה מלבנית מוארכת, עטופה ומעוטפת. אלי ופנחס האזינו בדריכות לשיחה המפתיעה שהתנהלה בין השניים.
“בטרם אפתח בדברי, עליך להשבע, מר איזיק שטרנשוס, שלא תגלה את הענין לאיש”, אמר בני אסותא.
“אני נשבע, כמובן, אדוני, מנהל המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה”, אמר איזיק שטרנשוס.
“ברצוני למכור לך במליון לירות את התמונה האמיתית, אשר נגנבה מן המוזיאון שלי”, אמר מר בני אסותא, והוסיף “הריהי לפניך”.
אלי ופנחס החליפו מבט רב משמעות. באוזניהם עלה רשרוש העטיפה המוסרת מעל התמונה.
“ומנין נתגלגלה לידיך התמונה הזו, האמיתית?” שאל איזיק שטרנשוס.
“גלויות, אני עצמי גנבתי אותה, בלילה, לאחר שהלמתי בחשאי בראשו של איתן עזיזי”.
“ומדוע עשית מעשה איום ונורא שכזה – אתה, מנהל המוזיאון בכבודו ובעצמו?”
“מטעמי מצוקה כלכלית”, הודה בני אסותא.
“לשוא פשעת, אדוני, כי אני לא אקנה את קשקוש הצבעים הזה”, אמר איזיק.
“אבל זוהי התמונה האמיתית!” קרא בני אסותא בהתרגשות גדולה.
“רצונך לומר, שזהו קשקוש הצבעים האמיתי”, אמר איזיק שטרנשוס.
“לא ידעתי כי זוהי דעתך על היצירה”, אמר בני.
“זוהי דעתי החדשה, וממנה לא אזוז”, אמר איזיק.
“ובכן, לא תקנה?”
“לא”.
“שלום”, אמר בני, עטף את תמונתו בכעס, ויצא החוצה.
אלי ופנחס הגיחו מחדרם.
“השמעתם את השיחה?” שאל איזיק.
“כל מילה ומילה!” אמר אלי, היה שלום, איזיק, אנחנו ממהרים למשטרה".
“היו שלום. לשמחתי האזנתם לשיחה, ויכולים אתם להודיע מי הוא הפושע האמיתי. הרי לי אסור למסור אותו למשטרה, כי נשבעתי לו שלא אגלה את הענין לאיש”, אמר איזיק, “מהרו”, הוסיף. “הוא עלול להמלט מן הארץ”.
“אנו נפעל במהירות שיא”, קרא פנחס בשמחה.
הוא ואלי רצו למעלית, וירדו בה. שם לחש פנחס בהנאה עצומה לאלי השש ושמח, “נצחנו בהתערבות. גילינו את הפושע. שוש וחנה יתפקעו לגמרי!”
פרק כ"ו למי להאמין? 🔗
שבט סופרים הניח מידיו את הפרק הקודם, והביט באבנר כרמלי המסיים את הפרק הבא.
“כבר אינני יודע מה אחשוב”, אמר ביאוש. “המאורעות האחרונים מדהימים ממש. בתחילה לא האמנתי למקרא עיני. שבני אסותא, מנהל המוזיאון התל־אביבי לאמנות חדישה בכבודו ובעצמו, שלח ידו בגניבה, ובתוככי המוסד שלו בכבודו ובעצמו! שומו שמיים! לאן נגיע, אם כבר הגענו למצב־ביש שכזה?”
“כלומר, סבור אתה שבני אסותא הוא הגנב, ולא איתן עזיזי?” שאל א. כרמלי.
“כמובן”, אמר המבקר בהתעוררות. הרי בני אסותא התגלה כטיפוס שלילי בסיפורך עוד בפרק שבו גרש את יוסי ממשרדו! ומדוע זה מילא פיו מים כאשר שיקר עדולם צימוקי ואמר כי הוא צייר את תמונתו של יוסי? כי אותו רגע גמלה בלבו ההחלטה הנפשעת לגנוב בלילה את התמונה".
“הרי איתן עזיזי הודה גם הוא בגניבת התמונה ובביום התקיפה” אמר א. כ. בכעס.
“אני אינני מאמין לדבריו!” אמר המבקר בתקיפות. הוא צייר אותה לפי הזכרון, וסיפר לדון רוזמונדו כי גנב אותה, בתקוה שיזכה במליון לירות. ובכלל, כאשר מנהל מוזיאון אומר שהוא עצמו הגנב, וראש השומרים של המוזיאון טוען שהוא ורק הוא עצמו הגנב, אני מאמין יותר למנהל! ולמי אתה מאמין, מר אבנר כרמלי?"
מר אבנר כרמלי גיחך.
“אינני מביע שום דעה בעד או נגד על הנפשות הפועלות בסיפורי”, אמר. “כולן נבראו על ידי, ויחסי אל כולן שוה. כולן חביבות עלי, שהרי אני יצרתי אותן וגיבשתי אותן. כשם שכל אב רוחש אהבה לכל ילדיו, כטובים כרעים, כן רוחש אני אהבה גדולה אל כל יצירי רוחי”.
“גם לפושע?” השתומם שבט.
“גם לפושע!” הכריז א. כ. ועיניו הבריקו. “שהרי מהו פושע? פושע הוא נפש אומללה, טועה ותועה, שלא מצאה לה נפש מדריכה ואוהבת, אשר תדאג לה ותכוון אותה לדרך הישר. ככל שתרבה האהבה של האדם לזולתו, יפחתו הפשעים ויפחתו הפושעים. קח לך את הפרק הבא, שבט”.
שבט המופתע לקח לו את הפרק הבא, ושקע בקריאתו.
פרק כ"ז הצרצר השותק 🔗
בדרך לתחנת המשטרה המרכזית של העיר פגשה קבוצתו של אלי את קבוצתה של חנה.
“לאן אתן ממהרות כל כך, חברות יקרות?” שאל פנחס בלגלוג גלוי את קבוצת הבנות.
“חדל ללגלג, והתחל לרחם על עצמך ועל אלי, כי הפסדתם בהתערבות. אנחנו הולכות הישר לתחנת המשטרה המרכזית כדי להסגיר את הפושע!” קראה שוש בלגלוג.
“חדלי ללגלג, והתחילי לרחם על עצמך ועל חנה, כי אתן הפסדתן בהתערבות. אנחנו צועדים ישירות לתחנת המשטרה המרכזית כדי להסגיר את הפושע האמיתי!” לגלג פנחס.
“ספר לסבתא שלך מעשיות אלה”, העירה חנה.
“ומי הוא הפושע, לדעתכן?” שאל אלי בסלחנות.
“מי אם לא איתן עזיזי! הוא הודה בפירוש בגניבה, ואפילו הביא את התמונה הגנובה אל דון רוזמונדו אלבאראז, כאשר ביקרנו אצלו. אגב, הדון לא קנה את התמונה”, ספרה חנה בעליונות בולטת.
“משונה”, אמר אלי.
“מה משונה?” אמרה חנה בלגלוג גלוי.
“אנו שמענו עתה זה בדירת איזיק שטרנשוס את בני אסותא מודה, כי הוא גנב את התמונה, ואף הביא עמו את התמונה הגנובה, כדי למכור אותה לאיזיק. אגב, איזיק לא קנה אותה”, סיפר אלי.
“משונה מאוד!” מלמלה חנה.
שתי הקבוצות עצרו מלכת אל תחנת המשטרה המרכזית, והביטו במבוכה זו בפני זו.
“אסותא בני משקר! הוא לא גנב את התמונה, אלא צייר אותה לפי הזכרון, וסיפר שגנב אותה, כדי שיאמין איזיק שטרנשוס, שהיא התמונה האמיתית!” אמרה שוש בקול רועד.
“אפשר לומר זאת גם על איתן עזיזי”, העיר לה פנחס.
“חבל, חשבתי שכבר נצחנו אתכם”, אמרה שוש באכזבה אדירה. “עכשיו שוב התבלבל הכל”.
“כן, מבין ללבך. גם אנחנו חשבנו שכבר ניצחנו אתכן, ועכשיו התבלבל הכל לגמרי מחדש”, מלמל פנחס, מאוכזב מרות.
“להיפך, אצלי התבהר הכל”, אמר אלי לפתע פתאום. “בואו אחרי!”
“לאן?” קראו הקבוצה וחצי.
“אל תשאלו שאלות. בואו!” אמר אלי באושר, וצעד נמרצות עד תחנת המשטרה המרכזית. הקבוצה וחצי הלכו אחריו, תמהים ומנחשים ניחושים.
בתחנת המשטרה המרכזית ניגש אלי לקצין התורן, שניצב משוחח על גניבת התמונה עם הבלש הידוע מן הבולשת הפלילית, מר בר־דוד. אלי לא אמר להם אלא מילה אחת – “אחרי!”
“הנלך אחריו?” שאל הקצין התורן.
“כן”, אמר בר־דוד. “כשאלי, מנהיג הבלשים הצעירים, אומר ‘אחרי’ בנעימה כה משכנעת, אות וסימן הוא שכבר ידוע לו מי הוא הפושע”.
הקבוצה וחצי, הבלש בר־דוד, הקצין התורן ומספר שוטרים נוספים צעדו בדומיה ובסקרנות עצומה אחר מנהיג הבלשים הצעירים, והלז הישיר צעדיו למלון “סוסיתא”.
“אם כן, הפושע הוא דון רוזמונדו אלבאראז!” לחשו הכל בהפתעה אדירה.
אלי נכנס למלון והישיר צעדיו לחדר מספר ארבע־עשרה, שבקומת הקרקע. הוא פתח את דלתו בלא לצלצל, ונכנס חיש פנימה.
בתוך החדר עמדה דונה מריה אלבאראז, חיורת פנים, כשהיא מכסה חיש במפת־שולחן תמונה המונחת על השולחן.
“זוהי הגנבת, וזוהי התמונה האמיתית, אשר צייר יוסי!” אמר אלי לבאים אחריו, מצביע תחילה על הגנבת, ואחרי־כן על התמונה המכוסה במפה.
הבלש בר־דוד מיהר להסיר את המפה, ולעיני הנוכחים נתגלתה התמונה הקרויה “הצרצר השותק”.
דונה מריה אלבאראז לא איבדה את עשתונותיה. היא חייכה וניגשה אל אלי, ללחוץ את ידו בהערכה.
אלי לחץ את ידה.
“כיצד ידעת שאני גנבתי את התמונה הזאת?” שאלה אותו.
“נוכחתי לדעת שאיש מן המעורבים בתעלומת התמונה הגנובה לא גנב אותה, ושאלתי את עצמי – מי בכל זאת גנב אותה? הרי ברור, שהתמונה נגנבה! לפתע זכרתי שאת עצמך אמרת ביום פתיחת המוזיאון, כי את חוששת שיגנבו אותה. פירוש הדבר, שכבר אותו רגע עלתה בדעתך המחשבה, שכדאי למישהו לגנוב תמונה כה יקרה. אחרי כן התעניינת בסדרי השמירה במוזיאון, ולפי הסדרים ששמעת תכננת את הגניבה, כי כבר קבעת בלבך שאת תהיי אותו מישהו אשר יגנוב את התמונה. מדוע רצית לגנוב את התמונה? משום שאת אוהבת להוכיח לדון רוזמונדו אלבאראז, כי את צודקת ממנו, תמיד! כאשר סרב לקחת מיד את התמונה, ביום פתיחת המוזיאון, אף על פי שאת דרשת זאת, החלטת ללמדו לקח ולגנוב אותה”.
“נכון!” הריעה הדונה בשמחה. “וכי לא למדתי אותו לקח? להבא יזהר וישמר ויעשה רק מה שאומר לו. למען זאת אני נכונה אפילו להחבש מעט בבית־סוהר”.
והיא הושיטה ידיה בתענוג אל הבלש בר־דוד, כדי שישים אותן באזיקים.
“אגב, למי נחזיר את התמונה הגנובה?” שאל הבלש בר־דוד.
“לזה אשר צייר אותה”, השיב אלי.
“והוא?”
“יוסי”, אמר אלי.
“יוסי?!” קראו הכל פה אחד.
“כמובן”, אמר אלי בשלוה. אני חשדתי בו, מפני שהוא היה נקי מכל חשד ותרמית, ולא היה לי שום ספק שבסוף הספר הוא יתגלה כפושע, כרגיל בספרי אבנר כרמלי. רציתי לסדר את כרמלי אבנר, ולא הצלחתי. מי תאר לו, שדונה מריה אלכאראז היא הפושעת!?!"
“ומה בדבר התמונות האחרות של הצרצר השותק, שהופיעו מדי פעם אצל חשודים שונים?” שאלה חנה ביראת־כבוד.
“כולן היו זיופים”, השיב לה אלי בחביבות, והמשיך, “ואל נא תשכחי שאת ושוש חייבות לפנחס ולי משהו טעים”.
“אני יודעת”– טבלה של שוקולד", אמרה חנה.
אל תדאגי, נכבד אתכן", ניחם אותה אלי.
*
“בחיי שלא תיארתי לי זאת”, אמר שבט סופרים באנחה כבידה.
“ספל קפה?” שאל א. כ. בנועם.
“כן, עם עשר כפיות סוכר, כדי להמתיק את לבי המלא מרירות על כשלוני”, ביקש מבקרנו הנכבד.
פרק כ"ח טבלת שוקולד עצומה 🔗
חנה ושוש הלכו לקנות טבלת שוקולד הגונה, לאחר שנדברו עם אלי ופנחס כי יפגשו עמם בביתו של אלי.
“רוצות להפתיע אתכם בגודל של טבלת השוקולד”, הסבירה חנה. לכן אין אנו רוצות שתבואו אתנו".
הן מצאו חנות של מגדנות ונכנסו לתוכה.
“תני לי בבקשה את טבלת השוקולד הגדולה ביותר שיש בחנות”, בקשה חנה מן הזבנית.
הזבנית הניחה על הדוכן טבלת שוקולד שגודלה כגודל ספר עבה.
“האין לך טבלת שוקולד גדולה מזו?” שאלה שוש.
“למה לכן טבלה כה ענקית?” השתוממה הזבנית.
“בעצם, הזבנית צודקת. טבלת שוקולד שגודלה כגודל ספר עבה תספיק להם בהחלט”, אמרה שוש.
“יש לי סיבה מיוחדת, וסודית, לקנות טבלת שוקולד גדולה ככל האפשר”, הסבירה חנה לשוש ולזבנית. “האין לך טבלת שוקולד שגודלה כגודל כרך של אנציקלופדיה?” הוסיפה ושאלה את הזבנית.
“עלי לחפש”, אמרה הזבנית.
היא החלה מחפשת באצטבאות. אותו רגע נכנס למגדנה ילד שפניו עטופים בתחבושת.
“אני סובל מכאב שיניים, כאב אוזניים, כאב גרון וכאב ראש”, אמר. “האפשר לקבל כאן טבלת שוקולד להרגעת הכאבים?”
“חכה לתורך”, נזפה בו שוש. “האינך רואה שהזבנית משרתת עכשיו אותנו?”
“אני מתפלאת עליך, שוש”, נזפה בה חנה. “האינך רואה שהוא סובל?”
ופנתה לזבנית, ואמרה לה, “שרתי אותו תחילה”.
“תודה”, רטן הילד החבוש; רק עיניו נראו מבעד לתחבושת המכסה את גולגלתו.
הזבנית אמרה, “אשרת גם אתכן וגם אותו. אני זבנית זריזה”.
ובאמרה זאת הניחה על הדוכן טבלת שוקולד בגודל של כרך אנציקלופדיה, בשבילן, וטבלת שוקולד בגודל של מטבע, בשבילו.
“האם הטבלה הזו גדולה די הצורך?” שאלה את חנה.
“לצורך שלי זקוקה אני לטבלה גדולה ממנה, אבל אם אין לך אחרת, אסתפק בזאת”, השיבה חנה.
“המתיני, איפוא, יתכן שאמצא גדולה ממנה”, אמרה הזבנית בהתלהבות מקצועית.
הילד חבוש הראש שילם בינתיים בעד טבלת השוקולד הזעירה שלו, ויצא.
הזבנית הוסיפה לחטט באצטבאות עד אשר מצאה טבלת שוקולד בגודל של קופסת־מגפיים.
“זו תספיק?” שאלה את חנה.
“בהחלט”, אמרה חנה בחיוך זומם.
היא שילמה בעד הטבלה הענקית, לקחה אותה, ויצאה עם שוש מן המגדנה.
“ועכשיו, גלי את הסיבה המיוחדת, הסודית”, הפצירה בה שוש. מדוע קנית טבלת־שוקולד עצומה שכזאת, ששילמנו תמורתה בכל הכסף שהיה לנו? כלום לא תספיק לאלי ולפנחס טבלה שגודלה כגודל פנקס?"
“טפשונת”, אמרה לה חנה, בחיוך ערמומי. קניתי טבלה עצומה שכזאת דוקא, כדי לנקום באלי ובפנחס על שנצחו אותנו בפענוח תעלומת הצרצר השותק".
“האם למתן פרס גדול ועצום שכזה את קוראת נקמה?” השתאתה שוש.
“כשהם יזללו כמות עצומה שכזאת של שוקולד, מה יקרה להם?” שאלה חנה בערמומיות מחייכת.
“הם יקלקלו כהוגן את קיבותיהם, ויחטפו שלשול נורא והתקפות הקאה מחרידות”, אמרה שוש בשמחה עצומה.
פרק כ"ט גזלנים! 🔗
עוד הן משוחחות להנאתן ושני שקים נחבשו במפתיע לראשיהן – שק לראש כל אחת מהן. שני ילדים שראשיהם חבושים בתחבושות, שהסתתרו בכניסת אחד הבתים עשו זאת. הם חטפו את טבלת השוקולד העצומה מידי חנה, ונעלמו במרוצה, בטרם הספיקו חנה ושוש לשחרר את ראשיהן מן השקים.
“מה קרה?” צעקה שוש בתדהמה.
“גזלו את טבלת השוקולד”, התנשמה חנה.
“מי?”
“אילו ידעתי, הייתי מחסלת את הגזלנים מיד”, השיבה חנה.
“ומה נעשה?”
“אינני יודעת”, אמרה חנה בדאגה גדולה. אם נספר לאלי ולפנחס שגזלנים גזלו מאתנו את טבלת השוקולד שקנינו בשבילם, הם יסרבו להאמין לנו, ויחשדו בנו שזללנו את טבלת השוקולד בעצמנו, והמצאנו מעשיה משונה זו כדי להצטדק. מצד שני, לא נשאר לנו כסף לקנות טבלת שוקולד אחרת, אפילו הקטנה".
“כן, זהו עסק ביש”, הסכימה שוש לדבריה, והרכינה ראשה בדאגה גדולה. “רצינו לסדר אותם, והסוף ששתינו מסודרות!”
“אין לנו ברירה אלא לספר את האמת לאלי ולפנחס ולבקשם שיעזרו לנו למצוא את הגזלנים. הרי בעצם נגזלה טבלת השוקולד, שהיתה שייכת להם”, אמרה חנה.
“צודקת”, אמרה שוש.
הן הלכו לביתו של אלי, וספרו לאלי ולפנחס את אשר ארע.
“ואתן רוצות שאנחנו נאמין למעשיה טפשית זאת?” שאל אותן אלי בזעם.
“כן, הסבורות אתן שאותנו קל כל כך לרמות?” השתאג פנחס.
“ברור שאתן זללתן את טבלת השוקולד, והמצאתן מעשיה זו כדי להצטדק”, קבע אלי.
“זוהי האמת הגמורה, ואילו הייתם חברים אמיתיים שלנו, הייתם עוזרים לנו לגלות את הגזלנים, במקום לנזוף ולנזוף בנו”.
“הבה נלך למקום שבו נגזלה הטבלה”, הציע אלי, והמשיך בערמומיות ידועה, “אבל נלך לשם בדרכים נפרדות. חנה, את תלכי אתי. שוש, את תלכי עם פנחס. ברצוני לראות אם שתיכן תבואנה למקום המדויק שבו נגזלה מכן הטבלה השוקולדית”.
“מדוע?” חקרה אותו חנה.
“כי אם שיקרתן, לא קיים מקום כזה”, אמר אלי.
הצעתו נתקבלה. בשתי דרכים נפרדות הלכו חנה ואלי ושוש ופנחס, והגיעו כולם כאחד למקום שבו נגזלה הטבלה.
“אולי חנה ושוש נדברו מראש לפני בואן לביתך, והחליטו שזה יהיה המקום שהן יראו לנו?” שאל פנחס.
“גם אני חושד בהן, שהן נדברו מראש”, רטן אלי.
“בשום פנים ואופן לא תאמינו לנו, ידעתי זאת”, קראה שוש, וכמעט שפרצה בבכי.
“מדוע אתה חיור כל כך, אלי?” שאלה לפתע־פתאום חנה.
ואמנם אלי החויר חיורון נורא.
“ומדוע התאדמת כל כך אתה, פנחס?” קראה שוש, למראה פנחס המתאדם כעגבניה.
גם אלי וגם פנחס לא יכלו לענות. במקום להוציא מפיהם מילים, החלו מקיאים!
“מהר, אלי, הוצא את מטפחתך ונגב את פיך!” קראה חנה.
אלי היה מרעיד כעלה ברוח, מרוב חולשה. חנה שלחה, איפוא, ידה לכיסו, להוציא את מטפחתו.
במקום מטפחת הוציאה תחבושת!
גם שוש, שמיהרה להכניס ידה לכיסו של פנחס הוציאה משם תחבושת!
שתיהן החלו מושכות ומוציאות מתוך כיסי השניים תחבושות נוספות, בעוד השניים עומדים ומקיאים ומרעידים מרוב חולשה.
“אתם הייתם הגזלנים!” צעקה שוש בהתלהבות. אחד מכם נכנס חבוש ראש למגדנה, לרגל אותנו. אחרי כן ארבתם לנו בכניסת בית, חבשתם שקים לראשינו, גזלתם את טבלת השוקולד, וזללתם אותה!"
ומובן שקלקלתם מיד את קיבותיכם, ועכשיו אתם מקיאים אותה החוצה!" הוסיפה חנה.
“חשבתם שלא נדע מי גזל אותה, ושנקנה לכם טבלת שוקולד אחרת”, הוסיפה שוש.
קיויתם לקבל שתי טבלות שוקולד במקום טבלה אחת, ולבסוף אתם מקיאים את הטבלה היחידה שגזלתם!" הוסיפה חנה.
“ממש תענוג להביט עליכם”, הוסיפה שוש.
“אולי תחדלנה כבר להוסיף, ותתנה לנו להקיא במנוחה”, קרא אלי בכעס.
“כמובן”, השיבה חנה.
“כמובן”, הוסיפה שוש.
“שכחתם שהבטחתם לכבד אותנו בשוקולד שנקנה לכם”, לא התאפקה חנה מלהוסיף.
“עוד הוספה אחת, ואשתגע לגמרי”, קרא פנחס.
“בסדר, אנחנו מפסיקות להוסיף”, אמרה שוש.
“כן, אנחנו מסתפקות במה שכבר אמרנו”, הוסיפה חנה, והפסיקה – סוף־סוף!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.