“רעמסס ביפו” כך פורסם בעיתון ‘דבר’ בראשית מאי 1929, בציינו כי להקת רעמסס המצרית, “הטובה שבלהקות ארץ היאור, יצאה למסעותיה בארצות השכנות והגיעה לשלוש הופעות ביפו”. כוכב הלהקה היה יוסף והבי, והיא הופיעה באולם של אבו־שקוש; “צריף בניין בשדרות המלך ג’ורג' שאינו מסודר כלל וכלל להצגות של תיאטרון”. בית הקפה בפינת הרחובות סלמה ושדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים) היה בבעלות ג’ורג יאנידס ובו 500 מושבים, “במיוחד כשהקבלן התחכם לא לשים רווחים בין שורות הכיסאות ובהתאמצות רבה עלה למבקרים להבקיע דרך למקומותיהם”.¹

ג’ורג ואחיו פטידס החלו את דרכם בעסקי השעשועים ביפו בראשית המאה העשרים. הם פתחו ראינוע ובית קפה באורווה שבקצה רח' בוסטרוס (רח' רזיאל)².

בפברואר 1914 פרסמו מודעה בעיתון החרות' הירושלמי והודיעו שהם עוברים לאולם חדש ויפה ליד הפרדס של מוסתקים ושם יקרינו סינמטוגרף של האחים פטה מפריז. מדובר במבנה שניצב עד לאחרונה בפינה הדרומית־מזרחית של השדרה. בשנת 1925 הוסיף עליו ‘בנק אנגלו־פלשתינה’ קומה, שתוכננה בידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו פסובסקי³. האחים יאנידס בישרו לקהל כי הראינוע “מציג חזיונות מרהיבי עין, מקסימים ומושכים את הלב. על פי רוב מציגים דברים היסטוריים וחזיונות ביבלים מקוריים”. פעמיים בשבוע היו מחליפים תכנית, ביום שלישי ושישי אחר הצהריים היו מקרינים לנשים בלבד, ומחיר הכרטיס היה שני בישליקים למושב על היציע, ובישליק אחד באולם⁴.

מלה"ע ה־1 הקרבה, לא הטיבה עם האולם החדש. ביוני 1915 החלה סלילת השדרה החדשה על שם ג’מאל פאשה. אולם הראינוע של עלי מוסתקים ובניין הנהלת הרכבת מעבר לדרך שהובילה דרומה, חסמו את דרכה של השדרה החדשה. בניין המשרדים נהרס כליל, ואילו מהבניין בבעלות מוסתקים נחסכה הטראומה והוא נהרס מעט. עלי מוסתקים היה מקורב למושל הצבאי חסן בק, והשלמונים ששולמו לו עברו דרך ידו.

עם סיום המלחמה וכיבוש יפו בידי הבריטים, החל פיתוח מואץ בשדרה ששינתה את שמה ל’שדרות המלך ג’ורג‘.’ חברת ‘פלסטין אנטרפרייז’ שנוסדה בידי יעקב ליטווינסקי וסלים זריפה רכשה קרקע בשדרה החדשה כדי להקים עליה בנייני מגורים, משרדים ומסחר. החברה בה היו שותפים גם הברון פליקס דה־מנשה ומשפחת סיקוראל מקהיר, החלה בגיוס הון, והקימו את הבניינים הראשונים שנודעו בשמות ‘פסג’ זריפה' ו’בית השק"ם' (שדרות ירושלים 6,8), ואילו את המגרשים הסמוכים השכירו לג’ורג יאנידס, שבנה עליהם את ראינוע ‘לונה פארק’ ובית הקפה ‘אבו־שקוש’ שנזכרו. המגרש שעליו יבנה בעתיד קולנוע ‘ראשיד’ (לימים קולנוע צליל) נמכר ל’חברת אנגלו־פלסטינה' (אפ"ק), אך לא היה לה די הון להקמת בניין. לעומת זאת היא שכרה בשנת 1925 את גג המבנה של מוסתקים מעברה השני של השדרה.

תכניות החברה לפיתוח מואץ של בניינים נקטעו בעקבות מאורעות ה־1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א). על־פי עדויות סוחרים יהודים בשוק אל־דיר ושוק אל־סלאחי הסמוך, שימש מגרש ‘לונה פארק’ נתיב בריחה לבוזזים בדרכם עם שללם לשכונות שמחוץ לעיר. עם זאת הפכו אולם הראינוע ובית הקפה למקום בילוי גם לצעירים היהודים של יפו ותל אביב. ב־18 בפברואר 1926 חנך הנציב העליון את תערוכת ההדרים באולם ‘לונה פארק’, שבה הציגו פרדסנים יהודים וערבים⁵. התערוכה לא קידמה את פיתוח מתחם ה’חברה', והיא נתקלה בקשיים בשיווקו. במאי 1926 הגיע ארצה הברון פליקס דה־מנשה, שהציע למושל מחוז יפו את אחד המגרשים שבבעלות החברה לבניית בית דואר חדש. ההצעה הייתה במחיר אטרקטיבי מאחר והחברה סברה כי הבנייה הציבורית תביא בעקבותיה גם פעילות עסקית. העסקה נחתמה והמגרש הועבר לממשלת המנדט בדצמבר 1926.

מחלקת עבודות ציבוריות ניגשה לתכנון הבניין החדש, אולם המגרש היה תפוס בידי ג’ורג יאנידס ובית הקפה ‘אבו־שקוש’. ההסכם עמו אפשר לחברה לפנותו בכל עת, אך נתנה לו ארכה של שנה למציאת מקום חלופי ודמי השכירות הופחתו לשתי לא"י לחודש. בדצמבר 1927 הודיע יאנידס כי הוא עובר למקום חדש ב־31 לדצמבר⁶. הוא בנה בפינת השדרה ודרך סלמה מחסן בלוקים ( 24 X 12מ') עם גג של פח גבוה. סידור המקומות לא היה קבוע “וכשהמתיישב נמצא מתנגד קיצוני לריסוק אבריו, ובשום מאמצים – פשוטו כמשמעו – של הקבלן ומשרתיו לא עלה להדחיק את האיש אל מקומו, אז ניתן מידי פעם בפעם צו לכל השורות לסגת אחור”. עם זאת, באין אולם ראוי באותם ימים, היו מגיעים להצגות גם “מסלתה ושמנה של יפו המושלמית והנוצרית”.

באפריל 1936 פרצה השביתה הגדולה ובעקבותיה ‘המרד הערבי’. המלחמה הפנימית בין מחנה החוסיינים והאופוזיציה הנשאשיבית הובילה לרצח רבים מחבריה. המנהיגים ובעלי הממון נאלצו לברוח לבירות ואלכסנדריה והכנופיות השתלטו על העיר. סגן ראש העירייה עבדול ראוף אל־ביטאר אילץ אותם לסגת בסיוע בריטי, ומונה בינואר 1939 לעמוד בראש מועצת העירייה. החיים ביפו חזרו למסלולם ו’פליטי בירות' החלו לשוב לעיר. היחסים בין היהודים לערבים השתפרו עד מהרה, “ואיש לא היה מאמין כי העבר יישכח כה מהר”.⁷ האולם המפואר של קולנוע ‘אלהמברה’ הושלם, ועם קולנוע ‘פארוק’ לצדו החל הקהל לנהור לאולמות החדשים. בית הקפה ואולם אבו־שקוש המוזנחים אבדו את מקומם לאולמות ובתי־הקפה בדרום השדרה.

בנובמבר 1944 פנה ממדוח נבולסי, בעל אולמות "אלהמברה' ו’פארוק', במכתב תלונה למזכיר ממשלת המנדט. לדבריו הוא מעוניין לשפץ את בית־הקפה ואולם ‘אבו־שקוש’ כדי שישמש בית קולנוע ראוי. העירייה הערימה עליו קשיים בתירוצים שונים משום שסגן ראש העירייה, עלי מוסתקים, היה מעוניין להקים בית קולנוע בקרבת מקום⁸. העירייה טענה כי יש צורך בפרצלציה, וכשזו נעשתה טענו כי קיימים חובות. כשהתברר כי אין יותר חובות דרשו ממנו להציג רשימת חומרים שבהם הוא עתיד להשתמש, ובמהלך ששת חודשי ההמתנה לתשובה, החל בנו של מוסתקים בבניית בית הקולנוע. לדברי נבולסי היה ברור כי סגן ראש העירייה מנצל את כוחו כדי לפגוע בו, והוא ביקש ממזכיר הממשלה להתערב בנושא⁹.

מושל המחוז ענה לנבולסי, כי ניתן לבית הקפה אבו־שקוש היתר זמני בשנת 1927, אך הוא לא חודש ולא שולמו המיסים הנדרשים. מועצת העירייה החליטה באפריל 1944 שלא לחדש את ההיתר עד הסדרת החובות ומילוי דרישות ‘המשרד לתעשייה כבדה’ לגבי חומרי הבניין ומקורם. לדברי המושל הרשימה טרם סופקה¹⁰. בית הקפה והאולם לא שופצו עד מלחמת העצמאות. ב־1 ביוני 1950 הגיש אבנר יפת תכנית בקשה “לאולם שעשועים וספורט ומועדון (קפה אריאל)”. התכנית הוכנה בידי האדריכל שפנר מתל אביב. באוגוסט 1953 אישרה הוועדה המקומית את בקשת האפוטרופוס הכללי להפוך את המקום לבית קולנוע, על אף שהשימוש אינו ברשימת השימושים המותרים.

בדצמבר 1954 הוגשה לעירייה תכנית של האדריכל יעקב רכטר להקמת אולם קולנוע בן 600 מושבים עם אולם קיצי פתוח על הגג. המבנה היה בקו בניין “ס” לכיוון רחוב סלמה, והותיר מעט מאוד מקום למדרכה לקהל. מתכנן העיר, א"ב הורביץ העיר, כי יש צורך בקו בניין של 5 מ' לפחות ורחבה שתאפשר המתנה ויציאה של קהל רב. הבקשה לא אושרה בסופו של דבר, ובמקום אולם קולנוע הקימה חברת ‘דיור לעולה’ בניין מגורים.