ברחוב דרך שלמה 6 ביפו שוקמה לא מכבר אחוזת משפחת מוראד שזכתה לשם ‘בית הבאר’. מאחוריה מסתתר סיפורה של משפחה ארמנית שבמהלך כמאה שנים שרתו בניה בתפקידים קונסולריים ביפו וירושלים. ב-21 באפריל 1932 מת בירושלים פרידריך מוראד לאחר חמישה חודשי אשפוז בבית החולים של הנזירות הדיאקוניסות. הוא היה צעיר בניו של האגופ (יעקב) דליקליאן מוראד, ואחיו של סמיון (שמעון) סרפיון, ששימש כנציג הקונסולרי הגרמני ביפו וכזקן הסגל הדיפלומטי. פרידריך היה האחרון שנותר בחיים מבני משפחתו, והותיר אחריו הון רב ונכסי קרקע רבים וללא יורשים קרובים. על הירושה התמודדו טוענים רבים לקרבה משפחתית מרחבי העולם, והדיונים המשפטיים היו הארוכים ביותר שהתנהלו בתקופת המנדט הבריטי. הם התנהלו בכל ערכאות בתי המשפט בארץ, והוכרעו בסופו של דבר בבית המשפט העליון של חבר העמים הבריטי בלונדון. תולדות המשפחה נחשפו במסמכים המשפטיים הרבים שהוגשו במהלך הדיונים, והחלטות בתי המשפט.

אחוזת הגן המשפחתית מופיעה כבר במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, והיא מכונה ‘גן מוראד - ביארת אל-רוס’ (פרדס הגולגלות). בית מגורי המשפחה מצוין על רציף הנמל. הראשון שהגיע לירושלים היה סרפיון דליקליאן, בנו של האגופ מליקניאן שנולד בארמניה בשנת 1703 ומת בגיל מאה ועשרים. היו לו ארבעה בנים: טורוס, סרפיון, מאנוק ואטיוואן. שם המשפחה עבר שינויים במהלך נדודי המשפחה בקווקז, והופיע בהטיות שונות ברישומי הכנסייה הארמנית בערי הנדודים. סרפיון נולד בשנת 1763 והמשפחה עברה בשנת 1775 לעיירה מארש בצפון סוריה. הוא נישא שם ונולדו לו שישה ילדים. שלושה מתו בינקות, ונותרו שתי בנות והבן האגופ אביו של פרידריך. סרפיון הגיע לירושלים עם בנו בשנת 1818, ואילו שתי הבנות נותרו במארש. בירושלים נולדו שלושה ילדים נוספים, אך שניים מהם מתו. סרפיון שרת כמזכיר הקונסוליה הפרוסית בירושלים ומת בשנת 1853. הוא נקבר בבית הקברות הקתולי.

האגופ (יעקב) דליקניאן, אביו של פרידריך, עבר ליפו בשנת 1829 והתגורר בביתו של סגן קונסול נאפולי וסרדיניה ששמו היה מוראד. בשנת 1838 הוא נישא לאחייניתו ואימץ את שם משפחתו. אשתו מתה באותה שנה והוא נישא בשנית לקטרינה, בתם של ג’ריוס והאני קאסטלו, ונולדו להם שלושה בנים ובת. פרידריך היה הצעיר ביניהם. האגופ התגורר ביפו עד שנת 1858 ושימש כנציג הקונסולרי הפרוסי, ואז חזר לירושלים ומת בה באותה שנה. הבנים והבת נותרו ביפו. סמיון (שמעון) סרפיון, בנו הבכור של האגופ, המשיך בתפקיד אביו כנציג הקונסולרי הפרוסי, ועם כינון הקונסוליה הכללית של ‘ברית צפון גרמניה’ בשנת 1868 מונה כסגן הקונסול ביפו. הוא זה שככל הנראה רכש את ‘פרדס הגולגולות’ (ביארת אל-רוס) מזרחית לעיר, ואת אזור הביצה (הבאסה) כשאפשרו העות’מאניים לזרים לרכוש מקרקעין. הפרדס זכה לשם משום שניצב בו ‘תל אל-רוס’ שעל פי המסופר הקים בו נפוליאון גל גולגולות לאחר שכבש את יפו בשנת 1798. שמואל טולקובסקי, ידידו של פרידריך, כתב בספרו על תולדות יפו כי שמע ממנו שאכן נמצאו גולגולות במהלך עבודות חפירה במקום. סמיון סייע לטמפלרים ברכישת קרקעות שרונה, וליצחק פניגשטיין מכר את הקרקע עליה בנה את ‘בתי ווארשה’ הסמוכים לאחוזה. ג’ורג' אחיינו שימש כמזכירו של ג’ורג' אדאמס שעמד בראש המושבה האמריקאית שנוסדה בשנת 1866 והתפרקה תוך זמן קצר. תולדות המשפחה נרשמו בשנת 1890 בידי סמיון סרפיון בכתב ידו הנאה, כשביקש לקבל אזרחות גרמנית לאחר שנות שרות ארוכות לקיסרות. כשמת בשנת 1914, פרסם עיתון ‘מוריה’ ידיעה על מותו:

מר מורד היה “מהנפשות האהובות” של פלשתינה. הוא בעצמו היה בעל עסקים גדולים, עשיר גדול, וגם עסקן מצוין בכל מקצוע ומקצוע. ידיעותיו הרבות, בקיאותו המצוינת במקצועות שהיה עובד בהם, השפות הרבות שהיה בקיא בהן על בורין, כמו ערבית, טורקית, ארמנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, סורית, ומעט עברית, ועמדתו הגדולה בחוגים היותר גדולים שבארץ ובחוצה לארץ, כל אלה העלוהו למדרגה שעמד בה בתור “עסקן ציבורי” בפלשתינה במשך עשרות בשנים. הוא היה אוהב יהודים במידה גדולה. היה מתרועע עם רבים ממשכילי היהודים ועסקניהם והיה מקושר בכמה עסקים גדולים עם היהודים. גם בזמן האחרון התקשר בהתקשרויות שונות עם יהודים בעניינים חשובים.

ב-10 במאי 1914 אישר הקונסול הגרמני בירושלים את פרידריך כיורשו היחיד של סמיון. הוא נולד ביוון בשנת 1857 ולמד מדעים ופילוסופיה באירופה ואף פרסם ספר. עד מות אחיו התגורר בבירות ואז חזר ליפו והתפרנס מהשכרת נכסיו. בגנו נהג לארח את אנשי העסקים הזרים בעיר ואת הסגל הדיפלומטי. יום לאחר מותו באפריל 1932 הגיע לאחוזה טימותיאוס לנגה, עובד הבנק הטמפלרי, ורשם בפרוט רב את כל פרטי הרכוש שמצא במבני האחוזה ואת נכסי הנדל"ן שהותיר פרידריך וחשבונות הבנקים. על פי המתואר ברישומים נצבו במתחם האחוזה מבנה בית באר ששימש בעבר את משרדי הקונסוליה, בית נוסף שהושכר לבית חרושת לקרח, ומבנה שהושכר ליהודי שעישן בו דגים. כשמונים ואחד דונמים של שטח הביצה נותרו בבעלות פרידריך, ובית גדול על דרך ירושלים (היום רחוב בן־צבי). על מקומו ניצבת אכסניית ‘בית דניאל’ בפינת שדרות ירושלים. חלק מאחוזת מוראד הופקע בשנת 1927 להקמת מגדל מים ואורוות ומחסנים עירוניים הנמצאים עד היום בבעלות עיריית תל־אביב (ברחוב התקומה). חלק נוסף מהקרקע הופקע באוקטובר 1934 בידי עיריית יפו כדי להקים את כיכר המזרקה בחזית בית העירייה החדש. בראשית שנות השלושים חפשה ממשלת המנדט הבריטי שטח מתאים להקמת קריית שלטון מרכזית למחוז ובתי משפט, והיא שמה עינה על אדמת מוראד בצומת שדרות המלך ג’ורג' ודרך שלמה. שורטטו תכניות בידי האדריכל קליפורד הולידיי, התנהלו דיונים ממושכים, אך לאחר מאורעות 1936 והמרד הערבי ירד הנושא מסדר היום. מתחם ‘חצרות יפו’ ניצב היום במקום.

משפורסם דבר מותו של פרידריך מינה בית המשפט ביפו את עורכי הדין חביב חומסי ומשה זמורה כמנהלי העיזבון. מרחבי העולם החלו להגיע תביעות רבות לירושה מלוות בתצהירים ופרטים שנאספו ברישומי כנסיות ועדויות. מאחר ומדובר היה במאה שלושים ושבעה תובעים לא ניתן היה לנהל דיון משפטי ראוי, והם חולקו בידי נשיא בית המשפט המחוזי קופלנד לארבע קבוצות על פי הייחוס המשפחתי עליו טענו; ‘קבוצת ברונסוסיאן’ (Bronsousian) ייחסה עצמה למאנוק בנה של אסווקי, בתו של סרפיון הראשון שנותרה במארש. היא יוצגה בידי עורכי הדין מרדכי אליעש ויעקוב חנא. ‘קבוצת רום’ (Roum) ייחסה עצמה למיכאל, אחיה של קטרינה אמו של פרידריך. היא יוצגה בידי עורך הדין ג’ון עספור מחיפה. ‘קבוצת עבד אל-נור’ (Abdelnour) הייתה הגדולה ביותר וייחסה עצמה למרים אחות הסבתא רבא של פרידריך. קבוצה גדולה נוספת הייתה ‘קבוצת מורדיאן’ (Moradian) שיוצגה בידי עורך הדין דוד מויאל. היא ייחסה עצמה לטורוס אחיו הבכור של סרפיון הראשון. בפני בית המשפט הוצגו עדויות ורישומי כנסיות בארמניה וירושלים. שלושה זקנים הובאו מטורקיה לתת עדות, אך בסופו של דבר פסק השופט קופלנד, במרס 1935, כי אף לא אחת מהקבוצות הצליחה להוכיח ייחוס משפחתי כנדרש בחוק התורכי או הבריטי. במקרה שכזה ראתה עצמה ממשלת גרמניה כיורשת הנכסים על פי החוק הגרמני.

כתב היד בו מתאר סמיון מוראד את תולדות משפחתו (7 עמודים)

שלוש מהקבוצות נטשו את המאבק המשפטי, ואילו ארבעה מאנשי ‘קבוצת ברונסוסיאן’ הגישו ערעור לבית המשפט העליון. ב-20 ביולי 1937 הוא פסק שלא לקבל את התביעה ולהשאיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי. ארבעת התובעים לא אמרו נואש ופנו לבית המשפט העליון של חבר העמים בלונדון. ב–27 ביולי 1938 פסקו הלורדים אטקין, טנקרטון, וראסל כי יש להכיר בהם כיורשי עיזבון פרידריך מוראד. בעוד בתי המשפט בערכאות הנמוכות לא קבלו את עדותם של שלושת עדים זקנים בטענה כי אין להסתמך על זיכרונות בחלוף שנים רבות, בית המשפט בלונדון קיבל את עדותם. הוא בחן בקפידה את העדויות על ייחוס התובעים לאסקווי דודתו של פרידריך, וקבע כי מדובר בקשר משפחתי המאפשר על פי החוק את תביעת היורשים.

כשנרשמה הקרקע בשנת 1941 התברר כי רק מחצית נרשמה על שם היורשים, ואילו היתרה על שמות אחרים. מלבד עשרה אחוזים שנרשמו על שמו של עורך הדין מרדכי אליעש כשכר טרחתו, התברר כי חלקים נרשמו גם על שם אשתו של מזכיר בית המשפט העליון ואחותה. המפסידים מאנשי ‘קבוצת עבד אל-נור’ פנו בתלונה לשלטונות ודרשו לחקור את הנושא בחשד לפלילים. מישל כורתאן (Cortan) שימש כפקיד ומתורגמן בית המשפט המחוזי ביפו במהלך הדיונים. בפברואר 1938 קודם לתפקיד מזכיר בית המשפט העליון בירושלים. המתלוננים טענו שכורתאן היה מעורב בעיוות המשפט תמורת טובות הנאה. לטענתם הוא פנה ערב הדיון המשפטי לעורך הדין עספור והציע לו לפעול למען קבוצתו תמורת עשרים וחמישה אחוזים מהקרקע. לדבריהם עספור סרב להיות מעורב בקנוניה, אך מנהל העיזבון חומסי לקח בה חלק. הממונה על בתי המשפט החל בחקירה כדי לבדוק אם מדובר ברכישה לגיטימית או אכן חשד לעבירת שוחד. המשטרה החלה בחקירה ואף בצעה חיפוש במשרדו של כורתאן וגבתה ממנו עדות ארוכה. פתקים בכתב ידו הקושרים אותו לקרקע וחלוקתה נמצאו בשולחנו, אך הוא טען כי אחיו הוא שרכש את הקרקע, והוא לא שוחח אתו כלל בנושא במהלך הדיונים. לא נמצאו פרטים או ידיעות על תוצאות החקירה ומסקנותיה. הפרשה אולי הושתקה כדי לא להביך את מערכת המשפט, או אולי נבלעה במסכת האירועים של המרד הערבי שהתחולל באותם ימים.