פרק א': מי הוא קלודיוס? 🔗
אל: מפקד משטרת ישראל.
מאת: הרוזן קפריציו מנוּאַלוֹ פגניני, משטרת איטליה.
הנידון: הזייפן קלודיוס
לידיעתכם, כי פושע המבוקש על ידי משטרות אסיה, אירופה ואמריקה, בעוון זיופים של עתיקות. העביר את שדה פעולתו לישראל. הוא ידוע בחוגי הפושעים הבין־לאומיים בכינוי “הזייפן קלודיוס”.
תיאורו: קומה בינונית (ויש אומרים – גבה קומה. גוץ); עיניו חומות (ויש אומרים – שחורות, כחולות, אפורות, ירוקות); שערו שחור (ויש אומרים – אפור, חום, צהוב, ערמוני, אדום); השיער חלק, לעיתים מתולתל, (ויש אומרים שהוא קרח); לעיתים הוא מופיע כמגמגם, ולעיתים הוא דובר בשטף בכל השפות הידועות; הוא מפורסם כאמן ההתחפשות, וביכולתו להראות כזקן או כצעיר, כלבן או ככושי, כשמן או כרזה, וכיוצא בזה. עד כה לא נאסר אפילו פעם אחת.
אם יהיו בידינו ידיעות נוספות, נשגרן אליכם בהקדם.
והנני,
עבדך בן אמתך,
הרוזן ק' מ' פגניני, מפקד משטרת איטליה.
לאור הידיעות וההזהרות המדאיגות האלה, נזדרזה הבולשת הישראלית ופרסמה התראה, כי כל הרוצה למכור עתיקות או לקנותן, חייב למסור אותן קודם כל לבדיקה למומחה הבולשת לעתיקות מזוייפות, ההסטוריון מר עמרם גורן.
אנשים רבים, מהם ידועי שם, מסרו לבדיקת אותו מומחה את עתיקותיהם. רובם קבלו אישור האומר כי עתיקותיהם עתיקות: כשרות הן. רק שלושה אנשים לא קבלו אישור כזה, מאחר שהעתיקות שלהם נבחנו בחינה מדוקדקת במעבדות הבולשת ונמצא שהן מזוייפות. הם הוזמנו להתייצב בבולשת ולהסביר כיצד הגיעו לידיהם העתיקות המזוייפות האלה. והרי שמותיהם:
המלומד היפאני הד"ר יאשימוטו קוטויאטו, מתל אביב.
סוחר העתיקות מר דורון, מירושלים.
3 אספן העתיקות מר אלידע, מחיפה.
לא פחות מהאנשים עצמם עניינו את הציבור העתיקות המזוייפות שהיו בידם.
בידי הד"ר יאשימוטו קוטויאטו נמצאה אבן כבדה ועצומה ועליה חרוט בכתב עברי עתיק: “כר־אבן – ימתיק שנה”. לדבריו היתה האבן הזאת האבן אשר עליה הניח יעקב אבינו את ראשו בבית־אל!
בידי מר דורון נמצא פסל עתיק בעל קרניים – לדבריו, פסל אלוהי ישראל.
ובידי מר אלידע נמצאו חותמת של המלך צדקיהו, ואנדרטת־זכרון גדולה משנהב, המנציחה את שחיטת נביאי הבעל על ידי אליהו הנביא.
כל אחד מהם נחשד בתחילה שהוא קלודיוס, אולם הם טענו כי קנו את העתיקות האלה מידי אנשים זרים.
המלומד היפאני סיפר, כי לפני שנתיים הזמין אותו שומרוני אחד, שהציג עצמו בשם שמאי בן זכאי, לבוא עמו ליערות הכרמל, שם גילה לו ומכר לו, תמורת מאה אלף לירות ישראליות, את אבן יעקב אבינו, אשר נשתמרה, כך אמר, בידי שבט בדואי שהתגורר בסביבה.
אחרי הד"ר קוטויאטו נחקר על ידי הבולשת סוחר העתיקות הירושלמי מר דורון. הוא סיפר, כי לפני שנה בא לביתו איש שכינה עצמו חיים לוי, סוחר עני ומזה־ רעב, העומד על סף פשיטת־רגל ופשיטת־יד. חיים לוי זה הציע לו מפה, אשר בה מסומן מקומו של פסל אלוהי ישראל – פסל־ענק הטמון במעבה האדמה באחד מהרי הארץ.
מר דורון הוסיף וסיפר, כי השיב, שלפי מיטב ידיעותיו לא היתה לאלוהי ישראל דמות, אך חיים לוי הלז העתיר עליו דברים עד ששכנעו בכשרותה של המפה, אשר נשתמרה לדבריו במשפחתו מזה דורות אין ספור. לפי המפה הזאת הלכו שניהם למקום בו טמון היה הפסל, ואמנם מצאו אותו והביאו אותו ירושלימה… תמורתו שלם מר דורון לאותו חיים לוי מאה עשרים ושש אלף לירות עוברות לסוחר!
מדהים יותר, בשעת החקירה, היה סיפורו של אספן העתיקות מר אלידע. לדבריו הופיע בביתו באחוזה שבחיפה תייר אנגלי, אשר הציג עצמו כמיסטר הובארד ט. פולטון, דוקטור למדעי המזרח. מיסטר פולטון הלז, סח מר אלידע, הוציא מנרתיקו שברי חותמת, שטבועות בו האותיות “צדקי”, שהן תחילת שמו של צדקיהו המלך, ואף הבטיח להראות לו בהרי הכרמל את המערה אשר בה מצא את שבר־החותמת הזה, ואשר בה מוצנעת מזה דורות רבים אנדרטת־הזיכרון של הנביא אליהו. מר אלידע סיפר, כי הוקסם מדבריו של הד“ר פולטון, והלך עמו לאותה מערה. שם נמצאה האנדרטה המובטחת ושניהם העבירוה בסתר לביתו. תמורת שירותיו קיבל הד”ר פולטון המיסתורי מידי מר אלידע מאה וחמישים אלף לירות!
הבולשת קבעה מיד, כי גם השומרוני שמאי בן זכאי, גם הסוחר העני חיים לוי וגם התייר האנגלי הובארד ט' פולטון לא היו אלא הזייפן קלודיוס, אשר הערים על שלושת האנשים המסכנים ומכר להם תמורת הון תועפות זיופים מוצלחים מאד. וגדולה היתה התמיהה – כיצד הצליח קלודיוס לייצר בארץ זיופים אלה ואף להעבירם למקומות שונים ולהסתירם שם על אף גדלם!
אדם נוסף, אשר הוזמן לבולשת להסביר את מקורן של עתיקותיו היה הפרופסור תחכמוני, שדר בחוילה נאה בטבריה.
הפרופסור תחכמוני היה נוהג פרישות מסויימת מחוגי המלומדים שבארץ. וזאת בגלל דעותיו המשונות בעינינים שונים של דברי ימי הארץ. למשל, הוא פרסם בזמנו מאמר בירחון “עתיקות הארץ”, ובו טען, כי האמונה המקובלת, שבני חשמונאי נשתייכו לעם ישראל, הנה מופרכת מעיקרה, וכי לא היו אלא רומים שנתגיירו ושבאו מאיטליה לגור במודיעין שבישראל.
ועוד היו לו לפרופסור תחכמוני דעות משלו על הרבה מוסכמות בתולדות הארץ. אחדות מהן, כגון הטענה שמשה שגאל את ישראל ממצרים היה איש מצרי, והטענה שנס השליו, שנעשה לבני ישראל בצאתם ממצרים, לא היה נס אלא תופעת טבע רגילה, עוררו עליו את חמתם של אנשי הדת; ואחרות, כגון סברתו, כי רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור, היה יהודי בוגד בעמו, וסברתו, כי בר־כוכבא נכנע לרומיים שצרו עליו בביתר, ולא נפל בידיהם במלחמה – עוררו עליו את חמתם של אלה, שכבוד עמם יקר ללבם, אולם הוא טען, כי בידיו הוכחות חותכות על אמיתות דעותיו. ורק כאשר נקרא לגלות את המקור ממנו שאב את הוכחותיו אלה, נתגלה כי הזייפן קלודיוס בא אליו בדמותו של כמאַל סאראזוגלו פחה, מי שהיה בימי שלוט התורכים בארץ ראש מחלקת העתיקות של ממשלת השולטן ירום הודו – ומכר לפרופסור השש להאמין לו כל מיני חפצים עתיקים, שהצדיקו צידוק מלא את הדעות המשונות שדגל בהן. על חפצים אלו נמנו, בין השאר, לוח־חמר אשורי ועליו, בכתב יתדות, סיפור הבגידה שבגד רבשקה בעמו; לבנה ועליה, בכתב חרטומים, כתובת האומרת במפורש, כי משה הוא בנו השישים ושבע של פרעה מלך מצריים; מטבע רומית, ועליה תבליט המתאר יהודי נושא ידיו אל על לנוכח חיל־לגיון רומאי, ומתחת לתבליט הכתובת: “כניעת בר־כוכבא”; ועוד מסמכים רבים, שתאמו להפליא את הדעות החורגות מגדר־הרגיל, שחיווה הפרופסור במאמריו.
מומחה הבולשת לעתיקות, ההסטוריון עמרם גורן שהכיר מקרוב את מעלליו של קלודיוס בארצות אירופה, קבע מיד, כי הפרופסור קנה זיופים מוצלחים מאד, מעשי ידיו של הזייפן הבין־לאומי.
משנתגלה התעלול החדש של קלודיוס, קמה בצבור סערת צחוק וזעם כאחד. הצחוק בטא את הלגלוג שלגלג הציבור על פרופסור תחכמוני התמים, שקלודיוס “סידרו” כהלכה באותם דברים, היקרים ללבו של הפרופסור, אשר חייב היה להוכיח בהם בקיאות רבה משהראה. ואילו הזעם ביטא את כעסו הכן של הציבור על הזייפן, המעז לפגוע במסורת הקדושה לעם כדי לזכות ברוחים קלים, ואשר זיופיו, במדה שלא יתגלו, עלולים לשבש ולסלף את דברי ימי הארץ.
הכל הסכימו, כי מעשי הזיוף האלה הנם חטא שאין לו כפרה, וגל מכתבי התמרמרות הציף את מערכות העתונים ואת משרדי הבולשת, שנקראה לפעולות נמרצות לשם מאסרו המידי של המחבל בקדשי האומה.
כדרך־אגב, יאמר במקום זה, כי הפרופסור תחכמוני לא קבל את דעתו של מומחה הבולשת לעתיקות, מר עמרם גורן. הוא הוסיף להאמין בכשרותם של הדברים שקנה גם לאחר שהוכח לו, כי כמאל סאראזוגלו פחה, מי שהיה ראש מחלקת העתיקות של השולטן ירום־הודו, מת כבר לפני עשרים וחמש שנה והריהו נח באחוזת הקבר של משפחתו ליד קושטה העיר. בעקשנות, שמסוגל לה רק פרופסור בגיל העמידה כמותו, הכריז וחזר והכריז, כי קנה עתיקות ממש, וכי האדם שמכרן לו לא רימהו כלל ועקר. ומכאן, הוסיף הפרופסור תחכמוני, מסתבר שגם דעותי הן דעות של ממש.
קלודיוס המסתורי, הלובש צורה ופושט צורה כשחקן תיאטרון, לא אמר די בתעלולים שעולל ובזיופים שזייף. העזתו לא ידעה גבול.
כשבועיים ימים לאחר פרסום הודעת־הבולשת, הופיע בבית מומחה הבולשת לעתיקות, ההסטוריון מר עמרם גורן, אדם שהציג עצמו כמר רימון. תחת בית שחיו היתה חבילה קטנה. הוא העיד על עצמו שהוא אכר במושבה גדרה, וסיפר לו, כי בעת שחרש את אדמת כרמו, העלה להב המחרשה מנבכי האדמה את הפסל שבחבילתו, והציע לו לקנותו באלף לירות.
מר רימון פתח את החבילה והראה למר גורן את הפסל. בדיקה מדוקדקת גילתה, כי הפסל הוא פסל האל דגון הפלישתי מימי הפלישתים.
סיפורו של האכר היה כה משכנע, והפסל היה כה עתיק במראהו, עד כי מר גורן נתפתה מיד לקנותו ונתן תמורתו את הסכום הנדרש. מיד לאחר שנסתלק האכר והכסף בכיסו, החל החשד אוכל את לבו של מר גורן – שמא נפל אף הוא קרבן לערמומיותו של הזייפן קלודיוס?
לא יצאה שעה קלה לאחר שמר רימון הלך לו לדרכו והנה צלצל הטלפון בבית מר גורן, ההסטוריון.
המדבר היה, כפי שהעיד על עצמו במו פיו, הזייפן קלודיוס בכבודו ובעצמו.
הוא גלה את אזנו של מר גורן הנדהם, כי עתה זה מכר לו, בדמותו של מר רימון, האכר מן המושבה גדרה, פסל מזוייף של האל דגון הפלישתי, לאחר שהוא, המומחה לעתיקות של הבולשת, אישר את כשרותו. צחוק לועג קצר של המדבר המסתורי סיים את השיחה, ומר גורן נותר עומד ליד מתקן הטלפון שלו כאילו נחבט באלה כבדה בראשו.
הוא מהר לבדוק את הפסל מחדש, בעזרת ניסויים חימיים, אך בשום אופן לא הצליח לקבוע אם כשר הוא אם לאו. הוא לא ידע את נפשו מעוצם הבושה והכלימה, והודיע מיד לבולשת על המקרה המביש. בהודעתו ציין, כי במצחו של קלודיוס־רימון הבחין בצלקת קטנה מעל הגבה הימנית.
המאורע הזה חולל בצבור סערת רוחות עזה מכל אלה שקדמו לה. חוצפתו של הזייפן קלודיוס שהעז לחדור ללוע הארי ולהתמודד עם יריבו המסוכן ביותר, הוכיחה לכל, כי פושע זה הנו מן הפושעים הזריזים והערמומיים ביותר שקמו בזמן מן הזמנים, וכי תפיסתו תהיה מלאכה מסובכת וקשה מאין כמוה.
ואילו הפרופסור תחכמוני רֵאה בתעלול חדש זה של קלודיוס אות וסימן, כי שיפוטו של מומחה הבולשת מר גורן באשר לעתיקות שקנה מידי כמאל סאראזוגלו פחה היה מוטעה, וכי העתיקות הללו הן, בסופו של דבר, כשרות למהדרין. כהוכחה חותכת, שאין לערער עליה, הציג את בורותו של מומחה־הבולשת לשעבר בענין קביעת טיבו האמיתי של פסל דגון הפלישתי. כשם שנכשל בקביעת טיבו של הפסל, טען הפרופסור תחכמוני במאמרו שנתפרסם ב“עתיקות ישראל”, כן נכשל בקביעת טיבם של לוח רבשקה, לבנת משה ומטבע בר־כוכבא.
קרנו של הפרופסור תחכמוני נתעלתה מיד, ומכל בתי הנכאת החשובים שבעולם החלו זורמות אליו בקשות לקנית אותם דברים עתיקים, המשנים כליל כמה וכמה מוסכמות היסטוריות, ואמנם מכר הפרופסור את הלוח למוזיאון הבריטי, ואת הלבנה מכר ל“לובר” שבפאריז; וכן נזדרז ופרסם מודעה גלויה בעתונים, שבה הזמין את מר כמאל סאראזוגלו פחה לבקרו כל אימת שירצה, על מנת שיביא עמו עתיקות נוספות למכירה.
הודות למפלתו המפורשת של מומחה־הבולשת האומלל, זקפו את ראשם השח מעצב גם האחרים, שרומו כאילו על ידי קלודיוס, ואילו עתה החלו טוענים, בין אם האמינו בכך ובין אם לאו, כי גם עתיקותיהם הן כשרות למהדרין. ומחמת המוניטין שיצאו לאבן יעקב, לפסל אלוהי ישראל ולאנדרטת נביאי הבעל, נמצאו קונים גם להם, ובעליהם מכרום בכסף רב מזה ששילמו תמורתם.
עזרת הציבור בגלויו של קלודיוס הזייפן ובתפיסתו היתה מובטחת לה לבולשת אף בלי הסממנים המקובלים, הלא הם הפרסים הכספיים, אך בכל זאת נתפרסמו בעתונות ועל גבי האתר הודעות מטעם השלטונות, שהבטיחו פרס בן 2000 לירות ישראליות לכל מי שיתפוס את הפושע המכונה הזייפן קלודיוס או למי שימסור למשטרה ידיעות אשר תסייענה למאסרו. הגדיל לעשות עתון הבוקר “הצופר”, שיסד קרן־פרס אשר תיפול בידי אוסרו של קלודיוס. לקרן זאת זרמו תרומות לרוב ממנויי העתון הרבים ומקוראיו האחרים וחיש עברה הקרן על גבולות עשרת־אלפי הלירות שנקבעו לה – ולשבעה־עשר אלף הגיעה.
לא חלפו שלושה שבועות מיום פרסום הודעותיה של הבולשת ומיום יסוד קרן־הפרס של “הצופר” – וקלודיוס ביצע את מעללו השישי.
ברשתו נפלה הפעם שחקנית, במאית ויצרנית־סרטים הסטוריים הנוהגת לייצר את סרטיה בארצות שהן ערש התרבות האנושית, הגברת פּטריציה מילטון.
אשה כבודה זאת באה לארץ להסריט סרטים וכן לשם איסוף חומר לכתיבת ספר על אודות היסודות העבריים שבשפה האנגלית. מהלך עבודתה לא השביעה־רצון, שכן לא נתגלו לה מקורות עבריים רבים של מילים אנגליות וכמעט שעמדה לזנוח את רעיון כתיבת הספר, כדי להפנות להסרטת סרט היסטורי חדש – וכבר הזמינה מארצות הברית מטען־אניה של תפאורות לצרכי הסרט הזה. אלא שלפתע נפתחו לפניה אופקים חדשים.
יום אחד בא אצלה אדון נכבד למראה, עטור זקן קצר אפור ומרכיב משקפיים, אשר עשה רושם מלומד מאד. הוא הציג עצמו בשם אסף בן־אסף, חוקר תורת הלשונות. לדבריו, הגיע לאזניו שמע רצונה לכתוב ספר על אודות היסודות העבריים שבשפה האנגלית, ומאחר שהוא עצמו הרבה להתעניין בנושא זה ואף גילה בו תגליות מענינות, בא אליה להציע לה לקנות מידיו את החומר שאסף, הכולל גוילים עתיקים חשובים, שעדיין לא נתפרסמו.
תמורת גויליו אלה, המכילים עובדות מרעישות כל־כך, הנעלות מכל ספק, ביקש המלומד חוקר תורת הלשונות מר אסף בן־אסף סכום מיצער – שלושת אלפים לירות בלבד. הגברת פטריציה מילטון, שנעורו חשדותיה, ביקשה שהות בת־יום להרהר בהצעתו, והזמינתהו לבוא לבית־מלונה ביום המחרת, לשמוע את תשובתה.
משהלך מר אסף בן־אסף, מיהרה הגברת מילטון להתקשר עם מומחה הבולשת מר גורן, ואותו אדם מבוייש ואומלל, שהיתה לו בחייו מטרה אחת ויחידה – לנקום בזייפן קלודיוס את נקמת כבודו שחולל – בא לדירתה שבמלון ובדק את הגוילים. חיש קבע, שגוילים אלו הם פרי־זיופיו של קלודיוס. הבולשת הועמדה על רגליה ושמה מארב בבית המלון. ברם, לשוא שמרו עשרות בלשים, מחופשים כמוכרי עיתונים, שמשי בית־מלון, נהגי מוניות, מנקי־נעליים, סבלים ומלצרים, על המלון וסביבותיו, שבוע ימים. מר אסף בן־אסף לא הופיע בשניה.
מלאי אכזבה נטשו הבלשים המחופשים את עמדותיהם וחזרו למשרדי הבולשת, ואילו מרת פטריציה מילטון חגגה את נצחונה על הזייפן קלודיוס, שלא עלה בידו להערים עליה. ומכיון שהיתה אשה נוטרת ונוקמת, ואף אשת עסקים זריזה, נוסף על היותה מושכת בעט סופרים, במאית וחוקרת לשונות, הקדישה את שלושת אלפי הלירות שביקש מידה קלודיוס לקרן־פרס מיוחדת משלה, אשר תנתן לאדם שימצא את קלודיוס ויתפסהו – בתנאי שיספר לה בלבד את פרשת חקירתו, למען תכתבנה היא בספר חדש אשר אמרה לכתוב ושמו: “קורות הזיופים בארץ הקודש – החל בשנת חמשת אלפים לפני הספירה הנוצרית וכלה בימינו (ובלוית צילומי העתיקות המזוייפות!).”
פרשת אסף־בן אסף, גלגולו החדש של קלודיוס, נודעה בציבור ועוררה סערת אכזבה; שוב נמלט הפושע! הבולשת האשמה באזלת־יד, והתרומות לקרן־הפרס של העתון “הצופר” הלכו וגדלו, הלכו ורבו, עד שעמדה הקרן על עשרים אלף לירות.
יובן, איפא, משום־מה מעטים היו הקוראים ששתו לבם, בעת שעיינו בעיתוני הבוקר שלהם באותם הימים, לאותה מודעה קטנה, הנושאת שם מוזר, שנתפרסמה בעמוד האחרון של העיתון. חוסר תשומת לב זה יסולח להם, לקוראים, שהרי אותה מודעה זעירה לא הודיעה לא על מותו של אדם חשוב, שהיה פעיל בעניני ציבור, ולא על נשואיו של זוג צעיר, הידוע מבמת התיאטרון או מבמת האופרה, ולא על אספה דחופה של בעלת המניות של “חברת תעלת־סואץ”, ולא על אבדן כלבלב סקוטי שחרחר, הנענה לשם “פוצי”, ולא, להבדיל, על אבדן תינוק בן שנתיים, המדבר שלוש שפות ונקודת־חן לו על בוהן רגלו השמאלית, אשר כל מוצאם יזכה בפרס של כך וכך לירות. כל אשר נאמר באותה מודעה צנועה לא היה אלא:
מתכנסים בח' בטבת, ב־4 אחה"צ.
“אלשופנה”
באותה מידה של אי שימת־לב הקשיבו מאזיני “תכנית כבקשתך לנוער”, ששודרה ב“קול ישראל” במועדה הרגיל, לרשימת המבקשים את “מוסיקה על פני המים” להנדל אשר כללה בין השמות “רבקה חרמונית, המקוה להתראות בקרוב עם בני משפחתה” ו“שלמה הוהלצבורגנשאַפט, המברך בהחלמה מהירה את אחותו אסנת”, גם את השם “אלשופנה”, המברכת את באי הכנס, שיתקיים בח' בטבת, ב־4 אחה"צ.
אולם בכמה וכמה בתים בערי הארץ ובמושבותיה, בכפריה ובקיבוציה, נקראה המודעה בעיון רב – והוטתה אוזן קשבת להודעה.
בכמה וכמה מקומות ארזו נערים ונערות מזודות־מסע קטנות, ובאמרם להוריהם כי נוסעים הם לבקר או חבריהם, הפליגו בה' בטבת תל־אביבה.
פרק ב': תכנית פעולה ארצית! 🔗
בבוא הבלש בן־דוד, איש הבולשת הפלילית, לבית מר עצמון בערב יום ג', לשחק עמו כמנהגו שלוש מערכות שחמט, המתינה לו שם הפתעה. הדירה היתה מלאה מפה לפה נערים ונערות, כולם מכריו הותיקים מימי תעלומת המעברה האבודה. הם היו ישובים על הספות ועל הכסאות, על אדני החלונות ועל הרצפה, והיו נתונים בעיצומו של איזה דיון סוער.
– חוששני שלא נוכל לקיים היום את משחקנו, מר בן־דוד – אמר מר עצמון, שישב בפינת החדר ליד בחור בכובע נהגים, שהיה מעיין בעיתון ואזניו פקוקות בצמר־גפן מחמת הרעש האיום. – דירתי הפכה למטה הראשי של הבלשים הצעירים!
– אנחנו מחרימים את מר בן־דוד לצרכי הפעולה, אבא – אמר אלי עצמון. הוא היה מכהן כיושב ראש ליד השולחן הגדול שניצב במרכזו של החדר, ולימינו ולשמאלו ישבו חברי ההנהלה של הבלשים הצעירים – שוש, פנחס וחנה. – בבקשה להצטרף לשולחן הנשיאות, אדוני הבלש!
הבלש בן־דוד משך בכתפיו כנכנע.
– הנני נוהג לבוא לכאן, אלי, כדי למצוא מפלט מטרדות הבולשת במשחק מרגיע של שחמט, והנה גם כאן אין מנוס מעיניני בילוש! – אמר בחיוך – אולם, כאשר אבדתי – אבדתי!
ובאמרו דברים אלו פילס לו דרך בין היושבים על הריצפה, ולקול תשואותיהם הסוערות של הנוכחים תפס לו מקום שפונה למענו אצל שולחן הנשיאות. אלי הרים יד לאות הס. משנפלה שתיקה, אמר:
– לא באורח מקרה זימנתי את כינוס הבלשים הצעירים ליום ג', הוא היום שבו נוהג אתה, מר בן־דוד, לבקר בביתנו. ברצוננו לשתף אותך בדיון שאנחנו מנהלים.
– ומהו נושא הדיון, שואל אני – אמר הבלש בן־דוד, ושלף את מקטרתו.
– תעלומת הזייפן קלודיוס! – הכריז אלי.
מקטרתו של הבלט בן־דוד נשמטה מידיו ונפלה בקול חבטה גדול על השולחן.
– אויה לי! – גנח בטוב־לב. – וכי לא די לי שאני מתעסק בתעלומה זאת כל היום כולו בבולשת, והיא מכבידה על ראשי משל נח עליו הר האברסט כולו, שאפילו במקום מבטחים זה תאלצוני לעסוק בה?
חנה קפצה על רגליה.
– לצערי הרב עלי לקבוע בודאות, שאזלת היד של הבולשת בפיענוח תעלומת הזייפן קלודיוס עולה על אזלת היד שגילתה בפיענוח תעלומת המעברה האבודה!
קמה המולה גדולה, וכולם החלו מאשימים, מי את הבולשת אזלת־היד ומי את חנה, שפגעה בכבוד האורח.
בדי עמל הרגיע אלי את הרוחות. הבלש בן־דוד נטל את מקטרתו והחל מפטם אותה באורך־רוח בטבק.
– חבריה – אמר אלי – הזמנו לכאן את מר בן־דוד לא כדי להטיל האשמות בבולשת, אלא כדי לזכות בשיתוף־הפעולה שלה! נשמור, איפא, לעצמנו את גאות־המקצוע שלנו כבלשים חובבים, ונשמע את שיש בפי מר בן־דוד, לומר לנו. אולם תחילה אקדים אני הקדמה קצרה. מר בן־דוד! הבלשים הצעירים נחלצו להגן על דברי ימי המולדת מפני הסילופים ההיסטוריים של הזייפן קלודיוס. החלטנו לתפוס אותו ויהי מה, ולשים קץ לתעלוליו. התקשרנו עם מרת פטריציה מילטון, והיא הסכימה לממן את הפעולות שלנו. בתורת מפרעה על חשבון הפרס שהקציבה לתופסי קלודיוס, ואף את המכונית שלה ואת הנהג העמידה לרשותנו. בקשתנו שגם אתה תסייע לנו, ותספר לנו את כל הידוע לבולשת על הזייפן.
– דברי יהיו קצרים ביותר – אמר הבלש בן־דוד, מתעסק בהצתת מקטרתו. – וחושבני שהם יפתיעוכם הפתעה מרובה.
הוא לא נחפז בדברו, והחבריה המתינו בנשימה עצורה להפתעה המובטחת. ואמנם, משכילה הבלש בן־דוד את מעשה הצתת המקטרת ואמר את דברו, דומה היה שנתמוטטה התקרה ונפלה על ראשיהם!
– הזייפן קלודיוס – אמר הבלש בניחותא – נאסר היום.
– מה?!!
– כל הנוכחים קפצו על רגליהם, מוכי תדהמה. אפילו אלי, שידע לשמור על צלילות דעתו ברגעי־מבחן קשים ביותר, ניצב פוער את פיו וסוגרו כדג חסר־נשימה.
אולם הפתעה גדולה עוד יותר נכונה להם.
– הזייפן קלודיוס – הוסיף הבלש, מפריח מפיו ענן של עשן – אינו אלא הפרופסור תחכמוני!
– היתכן?! – קרא פנחס, וסערת מחאות התחוללה בחדר.
– יתכן גם יתכן – אמר בן־דוד, מגביר קולו. – חזרו ושבו במקומותיכם ואספר לכם את פרשת מאסרו.
אפילו הנהג, שישב לו בכורסתו שבפנת החדר, מעיין בעיתון בלי לשמוע דבר מהנאמר – בשל צמר־הגפן שפקק את אזניו! – חש במתח שבאוירה, זקף לרגע את ראשו והעביר עיניו התמהות על פני החדר ואחר שב וקבען בעיתונו.
הבלש בן־דוד לא מיהר לומר דבריו, כדרכו. הוא המתין עד אשר שב השקט לשרור בחדר, ובינתיים היטיב את הטבק שבמקטרתו.
– רעיון נבון צץ בראשי – אמר. – על פסל דגון נמצאו טביעות־אצבעות של מר רימון המדומה. מן הראוי, הרהרתי, להשוות טביעות־אצבעות אלה לטביעת אצבעותיו של הפרופסור תחכמוני, החשוד בעינינו יותר מכל חבריו. השואה קצרה הוכיחה אמנם שטביעת אצבעותיו זהה לטביעת האצבעות של מר רימון המדומה, הוא קלודיוס. ובכן, תחכמוני נאסר היום והובא לכלא הבולשת בתל־אביב, מיד נתגלה סימן נוסף, שהוא רימון־קלודיוס. בשעתו הבחין גורן במצחו של רימון חריץ מעל לגבה הימנית, חריץ כזה נמצא גם במצחו של הפרופסור תחכמוני!
הבלש בן־דוד סיים את דבריו והתעסק בכונה מרובה בפיטום מקטרתו בטבק חדש, נמנע מלהסתכל בעיני קבוצת הילדים המאוכזבים והנדהמים כאחד. נפלה שתיקה בחדר. הנהג, שחש בדממה מבעד לצמר־הגפן הפוקק את אזניו, הרים ראשו מעם עתונו, העביר מבט תמה על פני החדר ויושביו, ואחר חלץ את פקק אזנו השמאלית ושאל בטוב־לב: – ובכן, כיצד אומרים אתם לתפוס את קלודיוס?
תמהונו גבר בראותו את מבטם הזועף של הילדים, ובשמעו את דברי בן־דוד, שפנה אליו בחיוך ואמר:
– אילו הקשבת לדברי, היית יודע לא רק את הכתוב בעיתון של היום, אלא גם את שייכתב בעיתון של מחר! בקצרה, קלודיוס נתפס, והוא אינו אלא הפרופסור תחכמוני בכבודו ובעצמו!
– מה אתה סח?! – קרא הנהג המופתע כליל.
כולם פרצו בצחוק, והחלו מדברים וצועקים ומקימים המולה כה גדולה, שהנהג מיהר לפקוק מחדש את אזנו.
– חבריה, הרגעו – קרא אלי, והלם בשולחן עד שנשתרר שקט. – ברצוני לציין, בלי לפגוע בכבודה של הבולשת, כי כל הדברים שנאמרו לנו הערב אינם בגדר חדשות בשבילי. זה מכבר צצה בי השערה, שתחכמוני הוא קלודיוס, העושה זיופים נפלאים, כדי להצדיק את סילופי ההיסטוריה שלו.
– אכן, שיפוטך ראוי להערכה – אמר בן־דוד, בוחן את אלי בהתפעלות רבה. – תמהני, שלא עלתה על דעתי השערה זאת. תעודת־עניות היא לי!
– הואיל ומדברים אנו בגילוי־לב, אומר גם אני, בלי לפגוע בכבודו של איש, כי חשדתי זה מכבר בתחכמוני – אמר פתאום פנחס. – אמרתי בלבי: בתעלומת המעברה האבודה נתברר, שהאדם הנקי מכל חשד, המנהל הראשי של החקירה הוא־הוא הפושע. וכך הוא הדבר בכל תעלומה. בסופו של דבר מתגלה, שהאדם הפחות חשוד מכל הנוגעים בדבר הוא הפושע המבוקש! ומי, איפא, פחות־חשוד מכל בתעלומת הזייפן קלודיוס, שאלתי את עצמי. את מי רימה קלודיוס יותר מאשר את האחרים? התשובה היתה: הפרופסור תחכמוני!
– כולכם חכמים לאחר מעשה! – אמרה חנה בלעג מר. – את כל המעשיות הללו מצצתם מן האצבע לאחר ששמעתם את דברי בן־דוד.
– שוב את מתחילה להרגיז! – אמר פנחס בזעם.
– שום דבר אינו מוצא חן בעיניך. את כועסת שלא חשדת־מראש בתחכמוני. כמו אלי וכמוני, ולכן את מתפקעת! כבר אמרתי לא פעם, ששכלן של הבנות וכשרונן הבלשי נחותים מאד.
– אני תובעת את פנחס למשפט חברים! – הכריזה חנה, אדומה מקצף.
שוב קמה המולה גדולה, ובדי עמל הרגיע אלי את הרוחות הסוערים. פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
אלי קם ממושבו ופתחה. לחדר נכנס שוטר דחוף ובהול.
– מר בן־דוד! – קרא אל הבלש, בלי שית־לב לקהל הנוכחים הגדול, שהביט בו בתמהון. – מר בן־דוד, עליך לחזור מיד לבולשת!
– מה קרה? – שאל בן־דוד, קם ממושבו ומתקין עצמו ללכת.
– האסיר תחכמוני, נמלט! – אמר השוטר בכבדות, ופניו העגולים סמוקים מהתרגשות ומקוצר נשימה כאחד.
– כיצד? – צעק הבלש בן־דוד, מאבד לרגע את שלותו המפורסמת.
– הוף, הניחו לי לשבת – אמר השוטר, וישב־נפל על כסאו של הבלש. – עייפתי!
– ספר, ברנש! – דחק בו הבלש.
– הוא התגבר על השוטר השומר עליו, המם אותו, גילח את הזקן שלו, לבש את מדיו וחגר את אקדחו ובתחפושתו זאת יצא מתאו ונמלט מבית הבולשת. חושדים שעזר לו אחד מעובדי הבולשת!
– לעזאזל – חרף הבלש, ופרץ מן החדר. השוטר יצא בעקבותיו.
למראה ההתרגשות הרבה שב הנהג וזקף ראשו מעל עתונו. הוא חלץ את פקק אזנו השמאלית ושאל: – הרשאי אני לחזור הביתה, לאחר שנאסר קלודיוס?
– כולם התבוננו בו ברחמים רבים, ואלי אמר: – עתה זה נודע, שנמלט קלודיוס ממאסרו.
– מה אתה סח?! – קרא הנהג בתדהמה
כרגיל, קמה המולה גדולה, והנהג מהר לפקוק את אוזנו ולחפש לעצמו מפלט שקט מאחורי עיתונו.
– נרדוף אחר קלודיוס, קדימה! – קרא אריה השמנמן, והתפרץ אל הדלת. אלי תפסו בזרועו.
– עצור! – פקד. – אין טעם בהתרוצצות ברחובות, בחיפוש אחר פושע מזוין.
– הן לא נניח לו להמלט! – קראה שוש.
– יודע אני דרך לתפסו, הטובה יותר מהתרוצצות סתמית ברחובות – אמר אלי בבטחון משונה, שריסן מיד את הרוחות הסוערים.
– נשמע, איפא, מהי דרך־פלא זאת – אמר אריה בזעף.
– אין זאת דרך־פלא, שכן אין בבלשות מעשי ניסים – אמר אלי בחומרה.
– בלשות מורכבת מניתוח הגיוני, מחקירה יסודית ומצירופן של כל העובדות לתמונה שלמה, החושפת את פרצופו האמיתי של הפושע. דרך זאת ארוכה אמנם, אך למעשה היא הקצרה מכל הדרכים, שכן רק היא עשויה להוליך את החוקר אל הפושע המבוקש. בדרך זאת הולכים כל הבלשים הראויים לשמם, ואף אנו נלך בה!
– דברים כדרבנות! – אמרה חנה.
– מה עלינו לעשות, איפא? – שאל אריה.
– עלינו לנסות ולעמוד על אורח מחשבתו של קלודיוס, – אמר אלי. – הבה נשב במקומותינו ונדון בענין זה בלי התרגשות.
הם חזרו וישבו במקומותיהם, תולים עיניהם באלי ומצפים למוצא פיו.
– מה יעשה קלודיוס לאחר שנמלט מן הבולשת מחופש בבגדי השוטר ששמר עליו? – פתח אלי, מקמט מצחו.
– לאן ישים פניו? ־ שאל אריה.
– מוטב שנשאל: מי עשוי להמציא לו מקלט ולהסתירו? – אמר אלי.
– אינני סבור, שהוא זקוק למקלט. – אמר אריה. – הוא אמן ההתחפשות, והוא ערום כנחש. אם ירצה, יוכל לטייל הלוך ושוב על פני בנין הבולשת או על פני הבית הזה, ואיש לא יכירו.
– טעות בידך – אמר אלי. – הוא מסוגל אמנם לכל הדברים האלה, ברם, למקלט הוא זקוק. הרי לביתו אינו יכול לחזור, וכסף אין לו עכשיו, ובגדים אין לו, רק כותנתו ומכנסיו לעורו. מי, איפא, עשוי להמציא לו מקלט זה?
מחר יודיעו העיתונים על מאסרו של תחכמוני־קלודיוס ובריחתו, וכל הציבור יעמוד על המשמר. כל אדם בארץ הזאת יתאמץ לתפסו כדי לזכות בשלושת הפרסים: באלפיים הלירות של הבולשת, בקרן הפרס בת עשרים אלף לירות של העיתון “הצופר” ובפרס של הגברת פטריציה מילטון. הרי זה סכום הראוי להתכבד בו! קלודיוס תחכמוני יהיה, איפא, כחיה נרדפת, שהציידים מקיפים אותה מכל עבר. והחריץ שבמצחו יהיה לו כאות קין!
אלי קם על רגליו. פתאום אחזה בו התרגשות כבירה.
– אך יש שלושה אנשים בארץ הזאת, העשויים לותר על הפרסים הגדולים ולתת לו לקלודיוס מקלט, כיון שאם יתפס ויועמד לדין, ויודה קבל עם ועדה בזיופיו, יפסידו הם סכומים גדולים יותר מסכום כל הפרסים המובטחים! – קרא בהתלהבות.
כולם קפצו על רגליהם.
– אתה מתכוון ל… – אמר אריה ולא יסף.
– כן, לשלושת האנשים שרימה אני מתכוון – אמר אלי, ועיניו נוצצות. – הם שילמו לו רבבות לירות תמורת זיופיו, ואחרי־כן, משנודע בעולם הרחב, כי מומחה הבולשת, שקבע כי מעשי זיוף נמכרו להם, טעה בשיפוטו, הצליחו הם למכור את העתיקות המזוייפות למוסדות גדולים ונכבדים וקבלו תמורתם סכומים גדולים יותר מששילמו. אם יוכח בבית דין, שתחכמוני הוא האדם אשר מכר להם עתיקות מזוייפות, ידרשו אותם המוסדות הגדולים, המוזיאון הבריטי, ה“לובר” הפריזאי, והמוזיאון הרומי וכל האחרים, שיוחזר להם כספם. שכן העתיקות שקנו הנן, אחרי־ככלות־הכל, זיופים מוצלחים מאד, ותו־לא! מכאן שאותם השלושה אינם מעונינים כלל שיתפס ושיועמד לדין, והם עלולים לתת לו מקלט בביתם, ואף לסייע לו להמלט מן הארץ!
– מאה אחוז! – לחשה שוש בהתפעלות אין קץ.
ביראת כבוד התבוננו הבלשים הצעירים במנהיגם. אריה היה כעומד על סיכות.
– יש להודיע על כך מיד לבולשת – אמר. – יש לערוך מיד חיפושים בביתו של היפאני קוטוקוטו…
– קוטויאטו – העמידה אותו חנה על טעותו.
– יהא קוטויאטו – אמר אריה בחוסר־סבלנות. – וכן יש להציב מיד, ליתר בטחון, מארבים על בית דורון בירושלים, ועל בית אלידע, בהר הכרמל!
– מוטב שלא נסמוך על הבולשת, ונבצע את החיפוש והמארבים בעצמנו – אמרה חנה. – הבולשת הוכיחה היום אזלת־יד מבישה. אפילו על אסירים אינה מסוגלת לשמור כהלכה.
נהימות הסכמה נשמעו מכל עבר.
– חנה צודקת! – אמר אלי. – תכניתנו ברורה! הבלשים הצעירים חוזרים, איפא, איש לביתו. התל־אביביים יחדרו עוד הלילה לבית קוטומוטו…
– קוטויאטו – העמידה אותו חנה על טעותו.
–…לבית קוטויאטו – המשיך אלי. – הירושלמיים ישימו מארב על בית מר דורון, החיפנים – על הבית שבו מתגורר מר אלידע. אם יתגלה קלודיוס באחד מן המקומות האלה, יתקשרו המגלים עם חנה שתשמש לנו מרכזת, מכיון שביתה מצוייד בטלפון, ויודיעו לה על כך, ואנו נבוא לשם. ברור?
– כשמש! – הריע אריה. תרועה גדולה קמה בחדר, והנהג, שאזניו הפקוקות קלטו שמץ ממנה, זקף ראשו בתמהון וקיפל את עתונו.
– לשמחה מה זו עושה? – שאל, חולץ את צמר הגפן משתי אזניו. – האם זכיתם כבר בפרסים המובטחים לתופסיו של קלודיוס, ומותר לי לחזור הביתה?
– הריהם כמונחים בכיסינו – אמר אלי בעליצות. ואתה הכון לרדיפה ממושכת הלילה.
– הרי הלילות נועדו לשינה! – אמר הנהג, מעוות את פניו בצער.
– לא ינומו ולא יישנו הבלשים הצעירים! – אמר אלי. – וכי לא הודיעה לך מרת פטריציה מילטון, כי תעמוד לשרותנו יומם ולילה?
– אמנם הודיעה – אמר הנהג. – הרשאי אני, אדוני הבלש, לנסוע לרגע הביתה, להפרד מאשתי ומילדי?
– כמובן! – ענה אלי. – אלא שכבר מוטל עליך תפקיד קטן. בדרכך הביתה תסיע את פנחס שלנו לבולשת הפלילית. אין ספק שהוטל עוצר בדרכים, לרגל בריחתו של קלודיוס, ועל פנחס, לבקש מהבלש בן־דוד רשיונות מעבר לבלשים הצעירים הנוסעים מיד לחיפה ולירושלים, וגם לקבוצה התל־אביבית, למקרה שיהא עליה לנסוע מכאן לאחת הערים. אחר־כך תמתין לנו בקצה רחוב הצנובר.
– לפקודתך, מפקדי! – אמר הנהג בלשון חיילים. הוא ופנחס מיהרו לצאת.
כעבור שעה נפתחה הדלת ופנחס נכנס לחדר. כלל הנוכחים הקיפוהו.
– ובכן? – שאל אלי, – הקיבלת את הרשיונות?
– כן – אמר פנחס. – ברשיון אחד רשום שמו של דוד מירושלים, בשני שמו של אריה מחיפה ובשלישי שמך, אלי. בן־דוד סיפר לי, כי את הרשיונות האלה אי אפשר לזייף, מכיון שעל כל רשיון טבוע סימן סודי שונה, הידוע כבר למשמרות המשטרה החוסמים את הדרכים, בצרוף שמו ותיאורו של בעל הרשיון המסומן כך.
– ועל קלודיוס מה אמר? – שאלו כמה קולות סקרניים בבת אחת.
– הוא לא אמר דבר, אלא פרץ בצחוק עצבני ממושך – אמר פנחס. – הוא כה הרבה לצחוק, עד כי חשבתי שנטרפה דעתו.
– המסכן, מעולם לא שיטה בו פושע כפי ששיטה בו קלודיוס – אמר אלי. – ואמנם, קלודיוס עשוי להטריף את הדעת. לעולם לא תדע באיזו דמות יופיע. באיזה טכסיס ינקוט! הוא חמקמק כדג, ערום כנחש, מחליף צבעים כזיקית ואמיץ כארי. אבל אנחנו נוכל לו!
– ונזכה בפרסים! – הריע פנחס. – כמה מנות גלידה אפשר לקנות בעשרים וחמשה אלף לירות?
– אני מציעה שנערוך בכסף הזה טיול סביב העולם! – הכריזה שוש.
– עוד חזון למועד! – אמר אלי. – אל נבטל את זמננו בויכוחים. מלאכה לפנינו! חבריה, אנו יוצאים לפעולה!
פרק ג': מאורעות בבית המלומר קוטויאטו 🔗
חצות הלילה.
ברחוב הצנובר היו בתי־המגורים הגבוהים חשוכים. רק בבית אחד, בן קומה אחת, העומד בלב גן קטן מוקף גדר אבן, והנראה כנכנס־דופן בין בתי המידות שמסביבו, היה אור. בית זה היה ביתו של קוטויאטו יאשימוטו, המלומד היפאני.
שני צללים חצו חיש את הרחוב ועברו בקפיצה זריזה את גדר האבן. הם מיהרו להסתתר בין עצי הגן הקטן. בעקבותיהם עברו את הגדר צללים נוספים. לא חלפה דקה ובתוך הגן התרכזו ארבעה עשר מחברי הסניף התל־אביבי של הבלשים הצעירים.
אלי חלק פקודות בלחישה. – שלושה ישארו כאן. שלושה יאגפו את הבית משמאלו, שלשה יאגפוהו מימינו ושלושה יתפסו עמדה בערפו. שוש ואני נחדור פנימה. סימן הזינוק: שתי שריקות־משרוקית קצרות!
בדומיה נתפזרו החוליות לעמדותיהן.
– קדימה שוש! – לחש אלי.
שניהם הפסיעו על בהונותיהם וקרבו אל חלון החדר המואר. וילון מרוקם בטעם יפאן היה פרוש על החלון המוגף, מסתיר מעין־רואים את הנעשה בחדר. מלמול שיחה חרישי הגיע לאזני השניים.
– קוטויאטו משוחח עם מישהו! – לחשה שוש, נפעמת.
– נסייר סביב הבית – לחש אלי.
הם סבו את הבית. ברם, שום חלון פתוח לא נמצא להם, וגם דלת הכניסה היתה נעולה. הם חזרו כלעומת שבאו אל החלון המואר.
– מה נעשה? – לחשה שוש אובדת עצות.
– ניסוג אל מאחורי שיחים שליד דלת הכניסה ונפתח במלחמת־חתולים – לחש אלי. – קוטירוטו…
– קוטויאטו – נחפזה שוש להעמידו על טעותו.
– קוטויאטו יצא לגרשנו, ואנו ננסה לחדור פנימה – סיים אלי.
שוש הניעה בראשה בהתלהבות.
– אני מפליאה לחקות חתולים. – לחשה.
שניהם חמקו לבין השיחים, שצמחו ליד דלת הכניסה.
– מיאו! – פתח אלי
– גררררר! – ענתה שוש בקול־חרדות.
הבלשים הצעירים האורבים סביב הבית זקפו אזניהם בתמהון, אך לא נעו ולא זעו.
– מיאו אהו־הוא – הצריח אלי.
– חוררררר – חרחרה שוש כמשתוללת.
– אוהום, אוהום – המהם אלי בזעף.
– קצייי, קצייהו מיאו – יללה שוש בכל עצמה גרונה.
דלת הבית נפתחה לפתע, ובפתח הופיעה דמות אדם לבוש חלוק־בית רחב־שרוולים ומרוקם בטעם יפאן בפרחי לוטוס לבנים, שהבהיקו באפלולית.
– קוניצ’יואָה – אמר האדם בקול של מכניס אורחים.
הוא ניגש אל זוג השיחים שליד הפתח ואצל חיוך מלבב לאלי ולשוש המשתוממים להתנהגותו המוזרה ולעיניו החדות, שהבחינו מיד בחשכת הגן במקום הסתר שלהם.
– קונבאנואָה – אמר האדם בנעימות, וקד להם קידה קלה בשלבו את זרועותיו על חזהו.
אלי ושוש התרוממו במבוכה מרבצם וניצבו חסרי מילים לפני היפאני האדיב.
היפאני שב וקד בחן רב, תחילה לשוש ואחר לאלי, באמרו – קונבאַנואָה, ריקו, קונבאַנואָה, סאַן.
– יסלח נא לנו מר יאשיקוטו קוטומוטו… – פתח אלי.
– קוטויאַטו יאַשימוטו – נחפזה שוש לתקן.
– כמובן, – אמר אלי – ובכן, יסלח נא לנו, שאין אנו מבינים מלה מדבריו.
היפאני זקף גוו כמופתע.
– אוהיו גודזאַימאַס, כלומר, רוב סליחות – אמר, וקולו בעברית רהוט כבדברו יפאנית. – נדמה לי, ששמעתיכם לפני רגע צועקים זה על זה ביפאנית.
– חיקינו יללות של חתולים – אמרה שוש.
– מה את סחה? – אמר היפאני בפליאה רבה. – האמנם? ואילו אני סברתי, כי בני עמי באו לבקרני, וברכתיכם ב“שלום” וב“ערב טוב” בשפת יפאן, ולשם מה השמעתם בגני יללות של חתולים?
– חפצנו להוציאך מן הבית כדי שנוכל להכנס לתוכו בהסתר ולראות עם מי אתה משוחח – אמר אלי בגילוי־לב.
־ עם מי אני משוחח? – השתומם היפאני. – אינני משוחח עם איש!
אלי ושוש שתקו לרגע, תמהים לפשר השקר שאמר. היפאני.
– במו אזנינו שמענו קול שיחה בוקע מן החדר המואר – אמר אלי.
היפאני חייך בטוב לב. – לא קול שיחה שמעתם, אלא אותי שמעתם קורא בקול את עיקרי הדת של קונפוציוס.
– התרשה לנו להכנס ולהיווכח, אם אין איש עמך? האמן לנו, שאנחנו איננו נוהגים לפרוץ לרשותם של זרים, אלא אם כן סיבה מיוחדת וחשובה מניעה אותנו לכך – אמר אלי.
– בקשתך מוזרה ביותר, אך מתוך סקרנות בלבד אמלא אותה – אמר היפאני בנועם. – הכנסו, בבקשה!
והוא שב וקד קידה נאה, מורה בזרועו המושטת על הפתח. אלי ושוש לא הססו, אלא פסעו נמרצות אל הבית. היפאני סגר את הפתח מאחוריהם והוליך אותם במסדרון חשוך אל החדר המואר.
אכן, החדר היה ריק מאיש. היו בו ספת־עור נמוכה, ארון ספרים גדול, שאצטבאותיו גדושות כרכים עבים וגדולים, נושאים כותרות ביפאנית. רדיו קטן, כן גבוה של שיש ועליו פסל האל בודהא בעל פני־הירח המחייכים חיוך־אבן מסתורי, ושולחן־מכתבה שכורסה בצידו האחד וכסא בצידו השני. מנורת־שולחן אדומת כיפה נסכה אור ורדרד על דפי ספר פתוח, שנח על הכורסה. היה זה חדר עבודה מובהק של מלומד המסתפק במועט.
– ועתה, שמא תסבירו לי, מדוע זיכיתם אותי בביקור־ליל זה? – שמעו אלי ושוש את קול היפאני הדובר מאחוריהם.
הם נפנו אליו והתבוננו בו לאור המנורה. הוא היה דק־גו וגבה קומה. כולו היה עטוף בחלוק פרחי הלוטוס הארוך, שנגע בריצפה. לפניו הרזים, בעלי עצמות־הלחיים הבולטות, היה גון שחום־צהבהב. מעל לעיניו המלוכסנות התרוממו גבות שחורות עבותות, ושער ראשו היה חלק ושחור ככנף עורב. הוא נצב מחייך אליהם באדיבות, ממתין לתשובתם.
– היום נאסר קלודיוס הזייפן – אמר אלי, ושלח מבט בוחן לעיני היפאני.
עיני היפאני התרחבו בתמהון. – האמנם? האמנם תפסוהו? – שאל. נכר היה בו, שאינו מאמין למשמע אזניו.
– כן – אמר אלי. והתדע מי הוא? הפרופסור תחכמוני בכבודו ובעצמו!
– לא יאמן כי יסופר – קרא קוטויאטו יאשימוטו בקול גדול. – האינן משטה בי?
– אדוני, היה נא סמוך ובטוח, שלא התפרצתי בחצות הלילה לביתך כדי לשטות בך – אמר אלי.
ואני סברתי, שקלודיוס אינו ניתן לתפיסה, כה ערמומי הוא! – אמר המלומד. – היתואר, שקלודיוס מצוי עתה מאחורי דלתיים ובריח!
– אכן, כבר נמלט – אמרה שוש בכעס.
– מה את סחה? – קרא המלומד בבהלה.
– לצערנו, נכון הדבר – אישר אלי.
המלומד יאשימוטו העביר מבטו התוהה מאלי לשוש חזור והעבר, ואחר ניער ראשו כרוצה לסלק מתוכו את הבלבול שנשתרר בו.
– אינני מבין ולא כלום – אמר. – ואתם, מי אתם?
– הבה אסביר לך ראשון ראשון ואחרון אחרון – אמר אלי. – שמא נשב?
– אוהיו גודזאימאס! כלומר, רוב סליחות נחפז המלומד לומר. – שכחתי כליל את מידת הכנסת האורחים. שבו בבקשה, שבו!
הוא מיהר לפנות את הספר מעל הכורסא, והציעה בקידה לשוש. שוש ענתה בהרכנת־ראש מנומסת וישבה. אלי ישב על ספת־העור והמלומד – על הכסא. הוא תלה עינים שואלות באלי.
אלי פתח וסיפר דברים כסידרם, החל בפרשת הבלשים הצעירים ותעלומת המערה האבודה וכלה במנוסתו של תחכמוני־קלודיוס, שנודעה להם בשעה שהתנהלה האספה הכללית של הבלשים צעירים. המלומד היפאני קוטויאטו יאשימוטו האזין בתחילה לדברים בחיוך של ספקנות, וביקש מאלי כי יראה לו, לאות שאין הוא מכזב לו כזבים, את רשיון המעבר של הבולשת. משראה את הרשיון, האזין לדברים קשוב ודרוך כמיתר של קשת, וכשסיים אלי קפץ ממקומו בהתרגשות והפסיע אנה ואנה בחדר, ממלמל – חמקמק כדג! ערום כנחש! צבוע כצבוע!
פתאום עצר ונפנה אל שני אורחיו.
– את כל הוני הייתי נותן למען יתפסוהו! – אמר. – התוכלו לשער כמה שיטה בי?! לשומרוני התחפש! את האבן שהניח עליה את ראשו יעקב מכר לי! לילה־לילה שכבתי על הספה הזאת והאבן למראשותי! לילה־לילה סבלתי באהבה את הכאב שהסבה האבן לראשי, הרגיל בכר נוח! טיפחתי תקוה תמימה, שתצלח עלי הרוח, ואחזה בשנתי בחלומותיו הנפלאים של יעקב אבינו! הזייפן! בודאי לעג בלבו למשבתי ושמח לאידי! אבוי לכל אותם לילות של כאב ראש! אבוי לכל אותן תקוות נכזבות!
דמעות התרגשות קמו בעיני קוטויאטו יאשימוטו, המלומד היפאני, ואלי ושוש ריחמו עליו באמת ובתמים, אף כי לגלגו עליו במקצת בלבם, בתארם אותו בדמיונם שוכב על הספה וראשו מתענה על האבן כל הלילות.
– ומה עשית באבן? – שאלה שוש.
– השלכתיה לגן ככלי אין חפץ בו – אמר המלומד. – אולם כאשר עמרם גורן גילה, שהערים עליו קלודיוס בענין פסל דגון הפלישתי, וסמכותו כמומחה לעתיקות נפלה פלאים, נמצאו פתאום קופצים רבים על האבן, וטפש מטופש אחד, איזה כומר של דת ה“אחים הנעימים”, שמעולם לא שמעתי את שמעה, בא וקנה אותה מידי בשלמו לי סכום כסכום ששילמתי לקלודיוס זייפן. אכן, כרוב עשרו כסילותו!
– והיה אם ייתפס קלודיוס ויודה במשפט, כי אמנם מזוייפת האבן, יבוא הכומר וידרוש ממך את כספו, לא־כן? – אמר אלי, והתבונן בשימת־לב בפני המלומד.
– מסתבר שכן! – אמר המלומד. – ברם, כבר אמרתי שהייתי נותן את כל הוני למען ייתפס הזייפן קלודיוס ויבוא על עונשו.
– אני בוש להודות, כי באנו לכאן כיון ששיערנו שקלודיוס יבקש אצלך מקלט מהמשטרה, ושאתה תמלא את מבוקשו, כדי להצילו ממשפט, שבו הוא עלול להודות בזיוף האבן ולהוריד את ערכה הכספי עד לפחות מפרוטה – אמר אלי.
המלומד הגביה בתימהון את גבותיו העבותות, המוגבהות בלאו־הכי מטבע ברייתן.
– מי נטע השערות אויליות כאלה בראשיכם? – שאל.
– מעצמנו הגענו אליהן – אמר אלי. – אין הן אויליות כלל וכלל. התבין? קלודיוס נרדף על ידי המשטרה. מי בארץ יתן לו מקלט ויסייע לו לצאת ממנה? אף לא איש! אדרבה, כל מי שיראה אותו יתאמץ לתפסו, כדי לזכות בפרסים הכספיים הגדולים שהובטחו לתופסו. רק שלושה אנשים בארץ עלולים להפסיד כסף רב מאד אם ייתפס ויועמד למשפט. כונתי לשלושת האנשים שאותם הוליך שולל בזיופיו וקבל מידם סכומים עצומים, ואשר מיהרו למכור את זיופיו בסכומים גדולים יותר לאחר שירדה קרנו של מומחה־הבולשת לעתיקות. השלושה הם – אתה, אדוני, הסוחר מר דורון, המתגורר בירושלים, ומר אלידע, המתגורר באחוזה שבחיפה.
– הבלים! אילו בא לכאן, הייתי מרוצץ את גולגלתו, למען תחוש מעט שבמעט ממה שחשה גולגלתי כל הלילות – אמר המלומד. – ואני מבטיחכם, שכך יעשו האחרים, שהם אנשים הגונים לכל הדעות, ושהצדק יקר להם מכספם. הרי אני, שהנני רק אורח בארץ הזאת, ולא תושב, רואה כמחובתי לגונן על עתיקותיה מזיופים!
– טוב מראה עינים מהשערה ומסברה – אמר אלי. – על כן החלטנו לבוא לביתך ולחפש בו את קלודיוס,
– אכן, ארגון מסועף וחזק לכם – אמר המלומד היפאני בהתפעלות.
– לאמיתו של דבר מוקף כרגע בית זה שאנו יושבים בו כמה וכמה בלשים צעירים, הפוקחים עין על כל דלת וחלון שבו!
– מה אתה סח? – קרא המלומד.
– הם בין עצי הגן, שלושה מכל עבר של הבית – אמרה שוש, נהנית למראה פליאתו של המלומד המשונה. – קלודיוס חמוש, כידוע, באקדח, ועלינו לנקוט בכל אמצעי הזהירות, כדי שנפתיע אותו בעת שלא יעמוד על משמרתו ונתגבר עליו.
– כן, כן, – מלמל המלומד – קלודיוס מסוכן מאד. למעשה אסור להניח לכם, ילדים, להתעסק בתפיסתו. על הבולשת לטפל בו בעצמה.
– הבולשת! – אמרה שוש בתיעוב. – הרי הוא התחמק מתוך ידיה ממש!
– בכל זאת, עצתי לכם, שלא תרדפו אחרי פושע מזוין באקדח – אמר המלומד בכובד ראש. – ומוטב שתזהירו את חבריכם במקומות האחרים, שלא יתפרצו לקראת הסכנה.
– עדיין אינך מכיר אותנו – אמר אלי. – נגד נשקו הגשמי של קלודיוס אנו מעמידים את כח־התחבולה שלנו, והוא עדיף לדעתי מנשק!
– אכן, אני רואה, שקורצתם מחומר אמיץ – אמר המלומד – כבר הנני מבין, שלא תרתעו מסכנות ותמשיכו ברדיפה אחרי קלודיוס עד שתתפסוהו, ומה עוד שאתה, אלי סאַן, כלומר אדוני אלי, מנהל את הרדיפה וסיסמתך – טוב מראה עינים מהשערה ומסברה. והרי סיסמה זאת משמשת נר לרגלי כל מלומד בדרכו המדעית. ברם, לא די בכח תחבולה. כנגד נשק יש להעמיד נשק של ממש. התואילן אלי סאן, כלומר אדוני אלי, ואת ריקו חמודה, כלומר ילדה חמודה, התואילו לקבל מידי אקדח במתנה?
עיני אלי ושוש הבריקו. בהתלהבות קראה שוש: – מובן שכן!
– אם יהא לכם אקדחי לעזר בתפיסת קלודיוס, אהיה המאושר באדם. וזה דברי אליכם, אל תהססו ללחוץ על ההדק אם תתקלו בו, כיון שהוא לא יהסס לירות בכם!
– מאיזה סוג האקדח? – שאל אלי, שהכיר כמה כלי נשק.
– מיד אביאו מן המחסן, המתינו בבקשה – אמר המלומד היפאני יאשימוטו, ויצא מן החדר.
– יודע להשתמש באקדח? – שאלה שוש את אלי.
– כמובן – ענה אלי. – את חושבת שבחינם ראיתי סרטים על המערב הפרוע?
קול חבטה בחצר קטע את שיחתם. מיד לאחריו נשמעה צעקה “מי שם?” ואחריה שמעו רגליים רצות ומתרוצצות. שניהם זנקו ממושביהם, עברו בריצה במסדרון ופרצו החוצה.
– מה קרה? – צעק אלי.
פנחס הופיע מבין העצים ועמו שארית החבורה. הם היו נרגשים מאד.
– שמעתי רשרוש באויר, ואחריו חבטה – אמר פנחס.
– גם אני, גם אני – אישרו האחרים.
– אבל לא ראיתם איש? – קרא אלי.
– לא! לא! – באו תשובות מכל עבר.
– מה עשיתם בתוך הבית? אנחנו השתגענו משעמום! – אמר פנחס. נהימות הסכמה נשמעו מסביב.
– אין פנאי להסברים, חבריה! – השתיקם אלי. – ארבעה יכנסו עם שוש ועמי לבית. פנחס! הצב את הנותרים בעמדותיהם. לאחר שנברר אם נמלט היפאני, נקרא לכם.
– הסבור אתה כי נמלט? – שאלה שוש.
– שכה אחיה, שלא ראיתי איש יוצא מן הפתח – אמר פנחס.
– החבטה נשמעה בחצר, בקרבתי – אמר גדעון. – צעקתי “מי שם?” לא ראיתי איש, אך לא נותר לי זמן רב להתבונן סביבי, כי כולם התחילו להתרוצץ כמטורפים.
– החיפוש בבית יפתור את החידה – אמר אלי. – קדימה!
הוא בחר בארבעה שיכנסו עמו, והנותרים חזרו באי־רצון לעמדותיהם.
הבית היה דומם כקבר. הם צעדו בשורה במסדרון האפל ונכנסו לחדר המואר. יאשימוטו קוטויאטו לא נמצא שם.
– בכל הבית עוד שני חדרים וחדרי נוחיות – אמר אלי. – שוש ושניים עמה יחפשו בשני החדרים הנותרים. דני ואלחנן יבואו עמי למטבח. העלו את האור בכל החדרים.
הוא וקבוצתו הקטנה חזרו למסדרון. דני מצא את כפתור החשמל והעלה אור. מקצה המסדרון נשקף אליהם פתחו האפל של המטבח. הם העלו בו אור. המטבח היה ריק מאיש. כן היו חדר האמבטיה ובית־השימוש.
– נחזור למסדרון – אמר אלי, מצחו קמוט במחשבה עמוקה.
במסדרון פגשו את שוש ואנשיה, מושכים בכתפיהם.
– לא מצאנו אותו בחדרים – אמרה שוש. – אבל חלונו של החדר האחרון, הוא חדר השנה, פתוח לרוחה. אם נמלט, דרכו נמלט.
– לעזאזל – אמר אלי. – אקדח הבטיח, ובינתיים הסתלק לו. ואתם, חמורי גרם – הוסיף בפנותו אל הארבעה שנמנו על השומרים בחוץ, – אתם הנחתם לו לברוח.
הארבעה השפילו ראשיהם כנזופים.
– בחיי, שלא היית מרגיש בו בעצמך – אמר דני. – גדעון ואני שמענו רחש מוזר באויר וחבטה חזקה באדמה לידנו, ותו־לא. עיני כעיני חתול, אך לא ראיתי דבר.
– דומה שהוא הפך לרואה ואינו נראה, היפאני שלך – אמר אלחנן.
– קראתי פעם, שכל היפאנים הם מכשפים – אמרה שוש.
– נלך אל החלון הפתוח – אמר אלי.
הם עברו בחדר קטן, שמיטה אחת ויחידה נצבה בו ולידה ארון בגדים פשוט. ובאו לחדר שכל קירותיו מכוסים ארונות ספרים מן הרצפה ועד התקרה. חלונו האחד של החדר היה פתוח לרוחה.
– כשהקפנו את הבית היו כל החלונות סגורים ומסוגרים – אמרה שוש. – החלון הפתוח הזה מוכיח, כי אמנם הסתלק יאשימוטו קוטויאטו.
– בקיצור, סודרנו כהלכה – אמר אלי. – להבא אדע כיצד נוהגים ביאפאנים. אני בטוח, שהוא יברח עם קלודיוס, שהסתתר בבית הזה. זוכרת שוש, ששמענו מלמול שיחה עולה מן החדר המואר?
– והיכן יסתיר עכשיו את קלודיוס? – שאלה שוש.
– אני מציעה לערוך חיפוש יסודי בבית. אולי נגלה משהו שיהיה לנו לעזר – אמרה שוש.
– רעיון נאה! – אמר אלי. – נקרא את כל החבריה, ונחטט בכל המגרות והארונות, הבגדים והספרים, המזודות והקופסאות. אולי נמצא פתקה או מכתבים, ועליהם כתובת מקום מגוריו הסודי.
– חבריה, הכנסו! – לחשה שוש מבעד לחלון הפתוח.
חיש נתמלא הבית נערים ונערות קצרי־רוח. אלי הסביר להם במילים ספורות מה התרחש עד כה, ומה עליהם לחפש. מיד פשטו בחדרים, מחטטים ונוברים בכל כיסי הבגדים, בעמודי הספרים, במגרות הארונות, בלבני המיטה. מובן שקם רעש רב.
– חבריה, שמרו על השקט! – ציוה אלי בלחישה רמה. הוא ושוש עברו בחדרים ונצחו על מלאכת החיפוש.
אלא שהרעש לא שכך. מדי רגע נתגלו לעין דברים וחפצים מעניינים – פסלים קטנים עשויים שנהב, מקטרות מחוטבות כגולגלות בעלי־חיים, ספרים כבדים מודפסים באותיות שונות ומשונות, מטבעות עתיקות של המזרח הרחוק, ועוד שלל חפצים ומכשירי עתיקים, שאיש לא ידע למה הם משמשים, כל תגלית עוררה קריאות התפעלות. שמעון מביה“ס ביאליק ניגש אל דרורה מ”נורדאו" וידו מנופפת חרב עקומה של הסמוראים, הם האצילים היפאנים.
– דרורה, רוצה שאעשה לך חראקירי – קרא, מכוון את חוד החרב לבטנה.
– אמא’לה!!! – צעקה דרורה.
חלון נפתח בטפיחה חזקה בקומה השניה של הבית השכן. קולה של גברת מיושנת וזועמת קרא משם:
– אדוני הוטוטוטו, ברעש כזה אי אפשר לישון! אתה רוצה שבעלי ירד אליך וילמד אותך לקח?!
דממה נפלה בבית. החבריה החליפו מבטי אשמה כאילו נתפסו בקלקלתם. אלי העיף בהם מבט חד כחרב. – שוטים שכמותכם! – סינן מבין שיניו. – הסתתרו בכל פינות הבית! כבו את האורות בחדרים האחרים אני ארגיע אותה, ואת בעלה.
החבריה נתפזרו לכל חדרי הבית, צועדים על בהונותיהם ומכבים בדרכם את אורות החשמל. אלי הרים קולו וענה: – סליחה – קרא החוצה, מעבה את קולו ומסתיר את עצמו בצד החלון. – אלף סליחות גבירתי, אלפיים סליחות, רבבות סליחות…
– הו, אתם היפאנים המנומסים! – אמרה הגברת בקול רך יותר, והגיפה את תריסי חלונה.
אלי נשם לרוחה. ובזה הרגע החרידה את שלות הבית צעקה גדולה, שבקעה מן המטבח. אלי השמיע חרוף חרישי. התריס שהוגף נפתח שנית.
– מַה זה? – הרעים קולה של הגברת.
– סובבתי בטעות את כפתור הרדיו – ענה אלי – אלף סליחות, אלפיים סליחות, רבבת…
– מספיק! – צעקה הגברת, והגיפה את תריסיה.
החדרה נכנסה שוש ופניה חיורים כסיד. דני ושמעון באו בעקבותיה. אלי הסה אותם באצבעו לפיו, אך בראותו מה רועדים הם, שאל: – מה ארע? – מי צעק? – אני – אמרה שוש, וקולה חיור מפניה.
– מדוע?
– יאשימוטו…
– כן?
– במזווה של המטבח – סימה שוש בגניחה.
– הנטרפה דעתה – לחש אלי, פונה אל השניים.
הם הניעו בראשיהם כמאשרים את דבריה. שוש הרגיעה את עצמה במאמץ גדול, ואמרה: – כשפקדת להסתתר, רצתי למטבח, פתחתי את דלתות המזווה ואמרתי להכנס לתוכו. לתמהוני כבר היה בו מישהו, קשור ידיים ורגלים ומוטל על הרצפה. כמעט שנפלתי עליו. היה זה יאשימוטו!
עודה מדברת, ועשרת הבלשים הצעירים האחרים נכנסו החדרה נושאים על כפיים את יאשימוטו קוטויאטו. הם הטילוהו על המיטה. זרועותיו ורגליו היו אסורים בחבלים ופיו קשור במגבת מטבח. עיניו היו עצומות.
– הגיפו את תריסי החלון! התירו את אסוריו! – פקד אלי. החבריה מהרו לעשות כדבריו. לאחר שהותרו אסוריו, הוסיף היפאני לשכב ועיניו עצומות.
– הוא התעלף? – שאלה שוש.
– כן, אני חושב שהממו אותו – אמר אלי, מצביע על חבורה אדומה במצחו של השוכב. – הביאו מטלית רטובה.
המטלית הובאה מן המטבח, ואלי הניחה על מצחו של היפאני. הלז פקח את עיניו, עפעף בעפעפיו והעביר מבט תמה על הנערים והנערות הרכונים מעליו.
– מי אתם? – שאל בקול ניחר.
– האינך מכיר אותי? – שאל אלי בתמהון.
יאשימוטו קוטויאטו נתיישב במיטתו ושלח יד אל מצחו. פניו נתעוו בכאב רב.
– מה קרה לך? – שאל אלי, הכל המתינו במתיחות לתשובה.
– מי אתם? – חזר היפאני על שאלתו. קולו צלצל משונה באזני אלי ושוש.
– הרי שוחחת אתי לפני שעה קלה – אמר אלי.
– אתך? – אמר היפאני, והניע ראשו בשלילה, – לא אתך שוחחתי, לא! – עיניו נתרחבו באימה. – עם קלודיוס שוחחתי, עם הזייפן ההוא… והוא הלם בראשי!
– הכרתו נטשטשה – אמרה שוש, – וקולו נשתנה כליל.
היפאני קם על רגליו. – אני במלוא הכרתי – אמר. מבטו נפל על החבלים שאסרו את ידיו. – אתם שחררתם אותי? – שאל.
– כן – ענה אלי, סוקר בהשתוממות את קומתו של היפאני.
– אוהיו גודזאימאס – אמר היפאני. – רוב תודות. כמלאך מושיע הייתם לי.
– קומתך נתקצרה בשיעור של ראש – אמר אלי.
היפאני העיף בו מבט תמה.
– הרי ראשי מונח על כתפי – אמר.
– וקולך נשתנה לבלי הכירו – אמרה שוש.
– אינני סבור כך – אמן היפאני ברוגז קל.
– עמך הסליחה – אמר אלי, שהתגבר על תמהונו העצום. – שמא אנו טועים, ואתה אינך מר יאשימוטו קוטויאטו, אלא אחיו תאומו.
– אני הנני קוטויאטו, ואין לי אחים או אחיות – אמר היפאני. – באמת ובתמים, רבותי הצעירים, שאלותיכם המשונות היו לי לזרא. אם רשאי מי מאתנו הנוכחים כאן לשאול שאלות, הרי זה אני עצמי. עם כל היותי אסיר תודה לכם על שיחרורי מכבלים ששם עלי אדם רע ופושע מסוכן, חייב אני לשאלכם, מי אתם ומהו עניינכם בביתי?
אלי ושוש החליפו מבטי פליאה, ומילים נעתקו מפיהם. לבסוף מצא אלי את לשונו.
– המתכון אתה לומר, אדוני, כי לא אתה שוחחת עמנו כאן לפני שעה קלה? – שאל.
– עמכם?! – השתומם היפאני. – לא ראיתיכם מימי.
– להוה ידוע לך, איפוא, כי לפני שעה קלה שוחחנו בחדר העבודה שלך, אני וחברתי שוש, עם אדם הדומה לך כשתי טיפות מים, אך הגבוה ממך בקומתו והשונה ממך בקולו. הוא הציג עצמו לפנינו כמלומד היפאני יאשימוטו קוטויאטו – אמר אלי בנשימה אחת.
החבריה האזינו לחילופי הדברים פעורי פה. היפאני טפח כף בכף ומלמל לעצמו ביפאנית; דומה היה שהוא מחרף ומגדף.
– קלודיוס הארור! – אמר לבסוף בעברית.
– אתה חוזר ומזכיר את שמו – אמר אלי. – היש לו יד במה שארע כאן?
– היש לו יד?! הן ידו בכל מה שארע כאן! – קרא היפאני. – אגב, לשם מה באתם לביתי?
– הואיל ואינך האדם ששוחח עמנו בבואנו לכאן, והנך טוען כי שמך הוא יאשימוטו קוטויאטו, הרי שעלי לפתוח בראשית הפרשה הארוכה, שהביאה אותנו עד כאן – אמר אלי.
– הגזע היפאני חונן בסבלנות מרובה – אמר היפאני, וחזר וישב על מיטתו.
אלי הסביר לו בלשון עניינית מי הם הבלשים הצעירים, ומה הניע אותם לבוא לביתו. היפאני הקשיב בענין רב, מחליק את מצחו הדואב, ומניד ראשו בהסכמה לדעתו של אלי, כי קלודיוס ישאף להעזר באחד מקרבנותיו, החוששים שהעמדתו לדין תגלה את אי כשרותם של העתיקות שקנו מידיו ותסב להם נזק כספי רב.
– ואמנם בא אלי תחכמוני לפני שעתיים בערך – אמר היפאני לאחר שסיים אלי את דבריו. – לבוש היה במכנסי שוטר ובחולצה, ומזויין היה באקדח. הסכמתי להכניסו לביתי, על אף הנסיבות המוזרות של הופעתו. בבית גילה לי שהוא קלודיוס בכבודו ובעצמו, אשר בא אלי בזמנו בדמותו של השומרוני שמאי בן־ זכאי בעל האבן של יעקב. הוא סיפר לי כי המשטרה אסרה אותו היום, וכי בקשתו שטוחה לפני, שאסייע לו להתחפש בדמותי ולצאת מן הארץ בעזרת הדרכיה שלי. בידעו כי אני נמנה על הכת הדתית המאמינה כי היפאנים הם צאצאי עשרת השבטים, הבטיח לי כתמורה לעזרתי גוילים עתיקים הגנוזים עמו, המוכיחים מעל לכל ספק את אמיתות האמונה הזאת. משסרבתי, הזכיר לי, כי מאסרו מחדש והעמדתו למשפט יגלו כי האבן שמכר לי אמנם מזוייפת היא, והכסף אשר שילם לי תמורתה כומר אמריקאי נודע יבוקש מידי.
– מה היתה תשובתך? ־ שאל אלי.
– סרוב מוחלט! בקשתיו שיניחני לנפשי, מכיון שאין אני רוצה לסייע לפושעים. והוא נטל את אקדחו והלם בראשי. אבדתי את הכרתי, ומאז ועד שהבאתם אתם אותי למיטתי ועוררתם אותי לחיים, אינני זוכר דבר.
– מסתבר שהתאפר לדמותך והתכונן להסתלק מן הארץ בעזרת הדרכיה שלך, אלא שפתאום הופענו אנו, – אמר אלי, נושך שפתיו בצער. – הוא קיבל את פנינו בדמותך, והתנהג כמלומד יפאני לכל דבר. הוא סחט מפינו את כל סודותינו, ואחר יצא ונעלם בחשכה כאילו בלעה אותו האדמה.
– אדם זה חונן בכשרונות איפור ומשחק בלתי רגילים! – אמר יאשימוטו קוטויאטו. – טובי שחקני התיאטרון והקולנוע ייחשבו לגמדים לעומתו! מה אנו ומה כוחנו כי ננסה ללכוד אותו?! אין טוב לנו מאשר להדיע לבולשת את שארע, כדי שתדע כי נמלט מכאן מחופש בדמותי ובצלמי.
הוא קם וצעד אל המסדרון, אשר בו נקבע מתקן הטלפון. החבריה צעדו בעקבותיו שותקים וקודרים. בדרך ראה המלומד יאישמוטו קוטויאטו את ההפכה אשר עשו בדירתו, ועמד מלכת.
– רבותי הבלשים הצעירים, מה עוללתם לי! – אמר בעצב מהול בגיחוך.
– סליחה, אלף סליחות, אלפיים סליחות, רבבת סליחות, מליון סליחות – מלמל אלי. – קיווינו למצוא איזה מסמך, שיורה לנו לאן נמלט קלודיוס המחופש בדמותך. אגב, לאן נמלט?
פתאום נעור אלי לחיים.
– יודע אני מה יהיה צעדו הבא! – קרא. – כיון שנכשל אצלך, אין לו ברירה אלא להעזר באחד משני האחרים, במר דורון שבירושלים, או במר אלידע שבהר־הכרמל.
– נכון! – מלמלו שומעיו. יאשימוטו קוטויאטו הגביה ברוב משמעות את גבותיו המוגבהות בלאו־הכי.
– צדקת! – אמר. – סבורני, כי ראשית חכמה אטלפן אליהם ואזהיר אותם מפני ביקורו המשוער של קלודיוס אצלם.
– אמנם הדרכים בין הערים חסומות ובתיהם נשמרים על ידי אנשינו המקומיים, אך ההזהרה רצויה ביותר – אמר אלי.
הם מהרו למסדרון. המלומד נטל את שפופרת הטלפון.
– אצלצל תחילה למר דורון. שכן ירושלים היא הקרובה אלינו ביותר – אמר. – וכן אני מכירו אישית ומספר הטלפון שלו זכור לי יפה.
הוא חייג בזריזות מספרים אחדים. הכל המתינו במתיחות לתשובה ממרחקים.
– הלו – אמר המלומד יאשימוטו קוטויאטו – מר דורון? – מדבר הדוקטור יאשימוטו קוטויאטו. שלום רב. עמך הסליחה על שהערתיך משנתך בשעת־ליל כה מאוחרת. מה? לא ישנת. אם כן, מה טוב! ובכן הסכת ושמע…. המדובר הוא באותו זייפן המכונה קולודיוס… מה? האמרת דבר? לא? ובכן, קלודיוס זה נאסר היום ונמלט ממאסרו! והוא בא אלי לבקש אצלי מקלט! הלו… השומע אתה? ומי הוא אם לא הפרופסור תחכמוני! האמרת דבר? מה? מה?? מה??? כן! היטבת לשמוע! קלודיוס הוא תחכמוני!!! שער בנפשך שהוא בקש ממני מחסה, ורצה שאסייע לו לצאת מן הארץ! מובן שלא הסכמתי.
הבלשים הצעירים היו מדלגים במקומם מהתרגשות. הם עשו אזניהם כאפרכסות, לבל יחמיצו מילה.
– הלו, מר דורון, כן… הוא היה כאן לפני כשעתיים. הוא עלול לזייף רשיון־מעבר בדרכים, לשכור מונית ולנסוע מכאן אליך… הזהר והשמר מפניו! הוא חמוש באקדח! עצתי לך, שתתקשר עם הבולשת הירושלמית.
אלי אותת למלומד, כי רצונו לומר לו דבר. המלומד היפאני הטה כלפיו אוזן אחת.
– אמור נא לו, שבבוא קלודיוס לביתו, יכבד אותו בכוס משקה מהול בסם שינה – אמר אלי.
– נהדר! – אמר המלומד היפאני. – הקשב־נא, מר דורון, לעצה נוספת. אם יבוא אליך, קבלהו בסבר פנים יפות וכבדהו במשקה מהול בסם שינה… מובן? אחר תסגירהו למשטרה או לבולשת, כרצונך… חה, חה, חה… כך נפיל בפח את מי שהפיל אותנו בפח! כן… שומע אני… הו, על לא דבר… אך מלאתי את חובתי לחוק. טעות מרה טועה קלודיוס, אם סבור הוא שכספנו יקר לנו ממשפט הצדק שהוא ראוי לו לאחר כל מעלליו, לא־כן, מר דורון? אכן… חן־חן גם לך… וכל־טוב!
– רגע! – אמר אלי, ואותת למלומד לבל ינתק את השיחה. – אמור לו, בבקשה, שלא יטלפן לבולשת כדי להסגיר לידיה את קלודיוס הישן, אלא יקרא פנימה לביתו את שלנו השומרים סביב הבית, אשר יניחו לקלודיוס להכנס. הם יעזרו לו לקשור את קלודיוס וישמרו עליו עד בוא הבולשת הפלילית. ובפרס נתחלק עמו חצי בחצי!
המלומד חייך לשמע הדברים, ובהניעו בראשו, לאות כי הבין, אמר לתוך השפופרת – זאת ועוד, מר דורון מצויים עמי כאן כמה וכמה בלשים ובלשות צעירים, אשר חילצו אותי מהכבלים ששם עלי קלודיוס… מה… לא, הפרשה הזאת ארוכה מלספרה, ואשמיענה לך במועד נוח יותר… שמע, איפא! גם סביב ביתך עומדים עתה משמרות של בלשים צעירים. הם יניחו לקלודיוס להכנס, ולאחר שתרדים אותו, הכנס אותם פנימה… כן, משער אני שהם יקבלו הוראות מתאימות. ממפקדם הנמצא עמי – הוסיף המלומד והביט באלי.
אלי הניע בראשו לאות הן.
– הכנס אותם, איפא, פנימה, והם יסייעו לך לאסור את קלודיוס בכבלים. את הבולשת תזמינו לביתך במשותף, ואת הפרסים הכספיים המגיעים לתופסיו של קלודיוס תחלקו חצי בחצי – אמר המלומד. – כן, כן… חושבני שהם זכאים בהחלט למחצית הפרס, שאלמלא הם, היה קלודיוס עושה לך מה שעשה לי, כלומר, מתגבר עליך!… הנך מסכים, איפא! מה טוב! היה שלום מר דורון.
המלומד היפאני חייג מיד מספר והחל משוחח עם מר אלידע. השיחה עם החיפני המופתע דמתה כמעט בכל לשיחה עם מר דורון הירושלמי. כשסיים, החזיר את השפופרת למקומה. אלי בקש רשות לטלפן.
– עלי להודיע למרכזת שלנו את החדשות האחרונות, ולהעביר באמצעותה הוראות לירושלים ולטבריה, – אמר. המלומד הסכים בהרכנת ראש. אלי צלצל לחנה.
– הלו – אמר. – חנה, כאן אלי.
– סוף־סוף! המצאתם את קלודיוס? – שאלה חנה.
– כמעט – אמר אלי, וסיפר לחנה את ההרפתקאות שעברו עליהם בביתו של המלומד היפאני. – יש סיכויים, איפא, שהחבריה בירושלים ילכדו אותו בעזרת מר דורון – סיים. – טלפני לעדינה מ“אליאנס” בירושלים, שתודיע היא למשמרות שלנו סביב בית דורון, כי יניחו ליפאני גבוה, הלבוש גלימת פרחי לוטוס ארוכה, להכנס לבית, וימתינו עד שיקרא להם פנימה מר דורון. עליהם לעזור לו לשמור על היפאני הגבוה הזה, הוא קלודיוס המחופש, עד בוא הבולשת. את הפרסים הכספיים נחלוק עם דורון חצי בחצי.
– בסדר – אמרה חנה – אני שמחה שיש לי לפחות משהו לעשות.
– ושדינה תודיע לחבריה, כי אני ועוד ארבעה יוצאים מיד ירושלימה, לעזרתם – אמר אלי. – ושלא יזוזו מבית דורון אפילו לרגע, ברור?
– כשמש – אמרה חנה.
– כשתסיימי את שיחתך עם ירושלים, טלפני ליוסי באחוזה שבחיפה, ומסרי לו שימסור לחבריה השומרים על בית אלידע אותן ההוראות ממש.
– כדבריך, המפקד – אמרה חנה, – אנא, שלח לי את פנחס לארח לי לחברה. משעמם לי נורא!
– בסדר, ולהשתמע בקרוב – אמר אלי. הוא הניח את השפופרת במקומה ופנה למלומד שהאזין בהשתוממות קלה לשיחה הטלפונית.
– עלי לציין בהערכה, שהקימותם ארגון מסועף ויעיל – אמר.
– תודה – ענה אלי בגאוה גלויה, שכל הבלשים צעירים שנכחו במקום היו שותפים לה.
– עלינו למהר לדרכנו, מר ישיטוטו מוטויאטו פתח אלי בדברי הפרידה.
– יאשימוטו קוטויאטו – נחפזה שוש לתקן את טעותו.
– כמובן – אמר אלי, מסמיק, והמשיך – אני מקוה, שלא תודיע עדיין לבולשת דבר על ביקורו של קלודיוס בביתך.
– מדוע? – תמה המלומד.
– כי הבולשת הוכיחה אזלת־יד גמורה בכל חקירותיה ופעולותיה באשר לקלודיוס, ואני חושש שאם יודע לה שמץ דבר מתנועותיו תמהר לתקוע את אפה לרדיפה ותקלקל, כרגיל, את כל תכניותינו – הסביר אלי.
־אבל… – מחה המלומד. אך אלי הפסיקו.
– אנא, אדוני, יודע אני כי הבקשה שלי אינה מקובלת, אך אני מבקשה ממך בתורת חסד מיוחד – אמר.
המלומד קימט את מצחו, וגבותיו היפאניות העקומות נתכווצו. פתאום האיר גיחוך חביב את פניו.
– האם חושש אתה שהבולשת תלכוד את קלודיוס לפניכם, ושאתם תפסידו את הפרסים? – שאל בערמומיות.
– כן, כלומר… אמנם… – גמגם אלי, מסמיק.
– טוב, איפא, אמתין לפי שעה ולא אודיע לבולשת. – אמר המלומד. – אני מסכים לעשות מעשה בלתי רגיל זה כאות הוקרה לעזרה שהגשתם לי. היפאני אינו גומל רעה תחת טובה.
– אני מודה לך מקרב לב, בשם חברי ובשמי – אמר אלי בשמחה. – היה שלום, אנו יוצאים לדרך.
– השמרו שקלודיוס לא יערים עליכם שוב – הזהירם המלומד.
– לא כל יום פורים – אמרה שוש. – הערב נחלץ מידינו פעמיים, אך בשלישית נפיל אותו בפח.
ובמילים אלו אשר ביטאו את הרגשת כולם, נפרדו מן המלומד יאשימוטו קוטויאטו ויצאו מביתו.
הם מצאו את הנהג שלהם, כפי שנדבר עמו אלי, בקצה רחוב הצנובר, והוא מוכן ומזומן להסיעם לכל מקום שירצו.
פרק ד': הרשת נפרשת והדג… 🔗
המכונית עצרה מנסוע ליד קרן אחד הרחובות בשכונת קטמון בירושלים. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. מתוכה יצאו שוש, אירית מביה“ס בלפור שבתל־אביב, גדעון, מביה”ס הכרמל בתל־אביב, נתן מהגימנסיה “הרצליה” ואלי. אלי פקד על הנהג להמתין להם והוא והארבעה שעמו נעו קדימה רגלית.
– אני מקוה שנתפוס את קלודיוס כאן – אמר אלי.
– כאן נתפוס אותו, אני מרגישה זאת בחוש אמרה אירית.
– החבריה אורבים בודאי סביב בית דורון, הוא הבית השלישי מהפינה – אמרה שוש.
– נגש בזהירות ־ אמר נתן,
– המתינו כאן – עצר אותם אלי, – ראשית חכמה, אתקשר אני עם המשמר הקרוב שלנו..
הוא הורה להם להסתתר בכניסת אחד הבתים ואחר פנה וצעד לעבר בית דורון. הוא לא הבחין באיש מן הבלשים הצעירים הירושלמיים. הרחוב והחצרות שמשני עבריו היו ריקים מאדם. ככל שקרב לבית דורון, הלכה התמרמרותו וגברה. “הם נטשו את משמרתם והלכו להם לבתיהם, לישון!” הרהר בזעם. פתאום נשלחה יד משער אחת החצרות ומשכה אותו החצרה. הוא נצב פנים אל פנים עם דוד, מביה"ס “למל” שבירושלים.
– לעזאזל, חשבתי שנעלמתם ־ לחש אלי.
– מה פתאום?! – אמר דוד. – אמנם משתגעים אנחנו לישון, אך מכאן לא נזוז.
שניהם כרעו מאחורי עמוד השער.
– הוא כבר בא? – שאל אלי בנשימה עצורה.
דוד הניע ראשו בשלילה.
– הבית חשוך משעה אחת עשרה בערב, היא השעה בה הגענו לכאן מתל־אביב – אמר דוד.
– ההשגחתם יפה על כל המבואות לבית, הבטוח אתה שלא נכנס בלי שראיתם אותו? – שאל אלי.
דוד נעלב.
– מה אתה חושב לך, שאנו שומרים כמו הבולשת, שהניחה לקלודיוס לחמוק מבין אצבעותיה, או כמוכם, שהנחתם לו לשחק בכם כרצונו בבית היפאני? אנו משגיחים בשבע עינים על כל דלת ועל כל חלון. אפילו עכבר לא יכנס ולא יצא בלי ידיעתנו.
– ובכן, כבר נודע לכם מה ארע בבית היפאני – אמר אלי.
– כמובן, מעדינה הגיעה הודעה מפורטת – אמר דוד. – יש לציין שהקשר הטלפוני הבין־עירוני שלנו פועל כהלכה.
– כיצד מוצבים המשמרות? – שאל אלי.
– אני שומר כאן, ושלושה אחרים שומרים בשלושת עברי הבית האחרים – הסביר דוד. – כל השאר שוכבים להם בחורשה הזאת שמאחורינו, ואנו מתחלפים מדי שעה.
– מצויין! – אמר אלי. – הבאתי עוד ארבעה, לתגבורת. אעביר אותם לחורשה.
הוא חזר על עקבותיו, והוליך את אירית, שוש, נתן וגדעון דרך שער החצר אל הירושלמיים שבחורשה. הפגישה היתה מלווה בהמולה קלה, שכן התל אביביים החלו מספרים בהתרגשות לחבריהם הירושלמיים את קורותיהם עד כה. אלי היסה אותם, וחזר אל דוד העומד על משמרתו.
חלפה מחצית־השעה. כבר החלו דמדומי השחר. הרחוב פשט את צורתו האפלולית ועטה גון חיור. עגלת מחלק חלב עברה בשקשוק על פניהם. אחריה חלף ברחוב מחלק עיתונים על אופניו. דוד פיהק.
– אני מת לישון – אמר.
– גם אני – אמר אלי, – אך אם ארדם, צבוט אותי.
– בסדר, ואתה אותי – אמר דוד.
רבע־שעה עבר עליהם בצביטות הדדיות, כיון שעפעפיהם נעצמו מדי רגע. פתאום הדף דוד את אלי במרפקו.
– ראה! – אמר.
מקרן הרחוב הלכה ובאה דמות גבוהה, לבושת גלימת פרחי לוטוס המגעת ארצה. אלי הכיר מיד את קלודיוס המחופש, פניו היו מאופרים עדיין כפני יאשימוטו קוטויאטו, ורק קומתו הגבוהה הבדילה אותו מן המלומד היפאני.
– נפלא! – לחש אלי בהתרגשות. – ממש כפי שחזיתי מראש.
– בצעדים מהירים קרב קלודיוס לבית דורון. הוא נכנס בשער חצר הבית ודפק בדלת. זמן מה ניצב ליד הדלת מבלי שתפתח. הוא התעסק במנעול, אך לשוא – הדלת היתה סגורה. הוא שב ודפק. הדלת נפתחה לבסוף, והוא הוכנס פנימה. קומתו הגבוהה, וגלימתו הרחבה הסתירו כליל את הפתח בהכנסו, עד כי מר דורון, שפתח לו, לא נראה כלל לעיני הצופים המאושרים. הדלת נסגרה. בקומה העליונה של הבית הועלה האור באחד החדרים הצופים לחצר.
דוד ואלי לחצו ידיים בהתלהבות.
– העכבר נלכד! – אמר אלי. – מר דורון יכבד אותו מיד בכוס משקה מהול בסם שינה. אחזר יזמין אותנו פנימה, ואנו נסיים את המלאכה.
– היינו צריכים להתנפל עליו כולנו עוד לפני שנכנס, לדעתי – אמר דוד.
– הוא מזויין באקדח משטרה – הזכירו אלי. – הוא היה יורה בנו ללא רחמים. אנו נתגבר עליו במוח, ולא בכוח!
הוא שלח את דוד לחודשה הקרובה, להעמיד במצב הכן את כל התל־אביביים והירושלמיים שבה. דוד עשה זאת וחזר.
– החבריה משתוללים משמחה – סיפר לאלי. – הם כבר מתכננים מה יעשו בפרס שיפול בחלקנו.
– רק מחציתו תיפול בחלקנו, – אמר אלי. – המחצית האחרת שייכת למר דורון.
– אכן, גם לו חלק בתפיסתו של קלודיוס – הודה דוד.
הם המתינו במתיחות כרבע שעה. עדיין שררה אפלה, ואך אדמימות קלה במזרח בשרה את בואו של השחר. פתאום הגיעה לאזניהם קול חבטה. קריאה נשמעה בחצר “מי שם?!” בעקבותיהם נשמעו קריאות נוספות וקול רגליים מתרוצצות.
– לעזאזל! – קלל אלי. – נרוץ לשם! לבי מנבא לי רעות.
הם חצו בריצה את הרחוב, והחבריה שבחורשה מיהרו בעקבותיהם. בהכנסם לחצר ביתו של מר דורון פגשו בשלושת השומרים האחרים, המתנשמים בכבדות.
– מה קרה? – שאלו כולם פה אחד.
– לכולם יהיו כלות וחתנים ג’ינג’ים! – קראה שוש.
– לא נתבדח עכשיו – אמר אלי בחומרה. – השומרים, מה קרה כאן?
– הוא הסתלק, כמדומני – אמר אחד מהם.
– מה?!
– שמעתי רשרוש משונה, כאילו מרחף מישהו באויר, ואחריו חבטה, כאילו קפץ מישהו ארצה, וזה הכל – אמר השומר.
– ממש כמו אצל יאשימוטו קוטויאטו! – צעקה שוש.
– ולא ראית אותו? – קרא אלי.
– לא ראיתי דבר.
– ואתם? – פנה אלי לשומרים האחרים.
– התחלנו להתרוצץ ולהתקל זה בזה – הודה אחד מהם. – הוא יכול להסתלק ביננו בלי שנרגיש בו.
– מה אומר ומה אדבר – אמר אלי ביאוש ־ עשרים וחמשה אלף לירות חמקו מבין אצבעותינו ממש.
– רק שנים עשר וחצי אלף – הזכירו דוד. – את השאר הפסיד מר דורון.
– נכנס ונראה מה מעשיו ־ אמר אלי.
הם ניגשו לפתח הבית, ואלי דפק בדלת. הם המתינו כדקותיים. אלי שב ודפק. בבית שררה דומיה.
– בחצר האחורית הבחנתי בחלון פתוח בעל סורג רחב – אמר אחד השומרים. – נכנס דרכו.
הם הלכו לחצר, בדרכם ראו, כי עדיין אור בחדר שבקומה העליונה. החלון המסורג נפער לעומתם.
– מכאן הסתלק – אמר אלי בזעם. – בטלנים! הכך שמרתם עליו?
– אתם, התל־אביביים, אינכם ראויים לנזוף בנו – אמר דוד בכעס. – גם אתם הנחתם לו להתחמק.
התל־אביביים השפילו ראשיהם בבושת־פנים.
– נכנס פנימה – אמר אלי בקצרה.
הם טפסו זה אחר זה מעל לאדן החלון, ומצאו עצמם בחדר גדול שכל קירותיו מכוסים מדפי־ספרים. דלת החדר נפתחה המסדרונה. בקצה המסדרון נראו מדרגות המוליכות לקומה השניה. הם עלו בהן במהירות ופניהם אל החדר המואר, שאורו נגה מבין חרכי הדלת שלו. אלי דפק עליה פעמים מספר, ומשלא נענה, לחץ על ידיתה ופתח אותה.
על ספה, בפינת החדר, שכב גבר בגיל העמידה. מגבת רטובה קשורה על מצחו, והוא נוחר בהשקט ובבטחה.
בצד הספה נצב שולחן ועליו בקבוק יי"ש ושתי כוסיות, אחת מהן ריקה, השניה מלאה.
החבריה נכנסו לחדר ומלאוהו כליל. אלי שם ידו על שכם השוכב וטלטלו.
– מר דורון, התעורר – קרא.
מר דורון פקח בכבדות את עיניו. אלי ודוד סייעו לו להתרומם למצב של ישיבה.
– איפא הוא? – מלמל מר דורון.
– הסתלק – אמר אלי. – התעוררת כליל? הנביא לך מגבת רטובה נוספת?
– אין צורך – אמר מר דורון, עוצר בפיהוקו. –. הנבל ההוא! – הוסיף, ושפשף את עיניו באגרופיו,
־ כיצד התגבר עליך? ־ שאל אלי.
– הוא החליף כנראה את הכוס שמזגתי לו בכוס שמזגתי לי, ובלי שארגיש בכך – אמר מר דורון. אני שתיתי במקומו את סם־השינה.
– שועל ערום!
– כן. כשהרגשתי בדבר, ניסיתי לקרוא לעזרתכם, אך הוא מיהר לתחוב מגבת שהרטיבה במי כד הפרחים הזה, לתוך פי. השינה גברה עלי, ולמרות שנלחמתי בה, נרדמתי. כעבור זמן מה התעוררתי לקול רעש ולא מצאתיו. קשרתי את המגבת הרטובה למצחי, כדי שהרטיבות תסלק את התנומה מעפעפי, אך לשוא – מיד נרדמתי בשניה. גם עתה אני המום כולי – אמר מר דורון, ושפשף במרץ את רקותיו. פניו הרזים והארוכים הביעו עגמת־נפש גדולה. – לא זכינו, איפא, בפרס? – הוסיף.
– עוד נזכה בו – אמר אלי בהחלטה נחושה, – אני בטוח שקלודיוס יימלט לחיפה, לנסות מזלו אצל אלידע. מר אלידע קבל כבר התראה, ושלנו שומרים על ביתו.
– אתה מאמין שהוא ילך לאלידע? – שאלה שוש. – הרי נוכח כבר, שאין לו מנוס מפנינו. הן לא יסתכן בשלישית במארב שלנו ובסרוב נוסף לתת לו מקלט.
– היא צודקת – אמר מר דורון, ופיהק שוב. – הוא הרגיש כי המתנתי לבואו וסם שינה מוכן עמי. כמעט שלא הספקנו לשוחח; בבואו הוא שאל אותי מיד, אם טלפן אלי מישהו הלילה. עניתי בשלילה, ושאלתיו, כמתמם, מה פשר התחפשותו הבלתי מוצלחת ליאשימוטו קוטויאטו, הנמוך ממנו מאד. אך הוא הוסיף לחשוד בי, ושאל אותי, לפי מה הכרתי שהוא קלודיוס. עניתי כי משער אני את זהותו האמיתית כיון שבא אלי מחופש, ומי יבוא אלי בתחפושת, אם לא קלודיוס המחליף דמויות כקוסם? דימיתי שתשובתי זאת הרגיעה אותו, ועוד הוספתי והבטחתי לו, שאתן לו בשמחה רבה לחסות בצל קורתי, ואף אבריחו בחשאי מן הארץ, לבל יועמד למשפט, אשר יביא לי נזק כספי, אם יתגלה, בו, במשפט הזה, שאמנם מכר לי פסל מזוייף של אלוהי ישראל. אז הצעתי לו כוס יי"ש, ומזגתי אף לי כוס. בכוס שלו הכנסתי, בלי שיראה זאת, סם שינה. אולם הנבל הערים עלי, והצליח להחליף את הכוסות בעת שהפניתי מבטי הצידה לרגע. הוא זהיר, זהיר מאד, תחכמוני־קלודיוס זה! מסופקני, אם יהין ללכת לבית אלידע.
נאומו הארוך של מר דורון נסתיים בפיהוק עצום.
– מה יעשה איפא? לאן ילך? – אמר אלי מהורהר. – לא! הוא מוכרח לנסות את מזלו אצל אלידע. אין לו ברירה! כאשר ישב לו בביתו שלו, והיה ידוע בציבור כפרופסור תחכמוני, היה בטוח מכל רע. אך עתה הוא ככלב נרדף. הכל משתוקקים לתפסו כדי לזכות בפרסים הגדולים שנקבעו לראשו. רק מר אלידע, יהא מוכן, אולי, לעבור על החוק ולתת לו חסות, כדי שערך החותמת והאנדרטה המזוייפות, שקבל תמורתן מאה אלף לירות, יעמוד בעינו.
– יש להודיע לבולשת, כי ביקש אצלי מקלט, ונמלט – אמר אלידע 1. – יש למסור לבולשת את תיאורו – גבה קומה, מחופש כיפאני, לבוש גלימת פרחי לוטוס…
– אנא, מר דורון. אבקשך להמנע עדיין ממגע עם הבולשת – אמר אלי. – הבולשת תמהר לבית אלידע ותכשיל שם את תכניתנו להערים על קלודיוס. התוצאה תהיה, שקלודיוס ימלט שוב, ואנו נפסיד את הפרסים.
– אכן, לא שכחתי את הפרסים – אמר מר דורון, בעצרו פיהוק. – הפרסים יהיו לי לנחמה פורתא, אם יילכד קלודיוס וכתוצאה ממשפטו, בו יודה בזיופיו, אפסיד סכום ניכר. לא אודיע, איפא, לבולשת, דבר, אבל אעשה זאת בתנאי שזכותי על חלק מן הפרסים לא תיפקע.
– הנכם סבורים שאין לי זכות על חלק מהפרסים
– כדבריך, מר דורון – אמר אלי, אף כי החבריה העוו פנים לעומתו, לאות שהם מתנגדים להצעת מר דורון. “מה הוא חושב לו”, הרהרו, “שהוא ישב לו בחיבוק ידיים, ואנחנו נתרוצץ אחרי קלודיוס, ולבסוף נחלוק עמו את הפרסים?!”
– הנכם סבורים שאין לי זכות על חלק מן הפרסים – אמר מר דורון, כקורא מחשבות – אך טעות בידכם. אילו הייתי מזמין את הבולשת לביתי מבעוד מועד הין קלודיוס נתפס מכבר, ואני הייתי זוכה בכל הפרסים כולם.
– מדוע, איפא, לא הזמנת את הבולשת? – שאלה שוש.
– כי, אודה על האמת, לא האמנתי שאמנם יבוא אלי קלודיוס – אמר מר דורון. – סיפורו של יאשימוטו קוטויאטו בטלפון נשמע לי משונה במקצת, ואמרתי בלבי, כי אך משטה הוא בי, שקלודיוס והפרופסור תחכמוני אדם אחד הם, ושקלודיוס־תחכמוני זה הספיק במשך יום קצר להמלט ממאסרו, ואחר להמלט שוב מבית קוטויאטו בדמותו. כל הדברים האלה נשתמעו לי כמעשיה מזרחית, פרי דמיונו הממריא של המלומד היפאני. אכן, הופתעתי מאד בראותי כי כל דברי קוטויאטו נתקיימו במלואם. הו… הו… הו…, סליחה, השנה מתגברת עלי, ועפעפי כעופרת כבדה.
– מר דורון זכאי לשליש הפרס, וחסל סדר ויכוח – אמר אלי בתוקף. – ועתה, די והותר בזבזנו זמן לריק. עלינו לטלפן לחיפה!
– ראו! – אמר דוד. הנה גלימת הלוטוס, שלבש קלודיוס, מוטלת בפינת החדר.
הוא הצביע על המקום וכולם הפנו לשם מבטיהם.
– הוא פשט אותה ולקח בגדים אחרים – אמר אלי. – התדע איזה בגדים לקח, מר דורון?
– אראה איזה בגדים חסרים בארוני, ואגיד לכם מה לקח – ענה מר דורון.
הוא התרומם בכבדות על רגליו, התקין את המגבת הרטובה הקשורה למצחו, וניגש אל ארון הבגדים שניצב בפינת החדר. דלת הארון היתה פתוחה לרוחה, וסימני אי־סדר ניכרו במלבושים שהיו תלויים בו. מר דורון בחן בדקדוק רב את כל המלבושים כולם, ולבסוף סגר את דלתות הארון כשהבעת שביעות־רצון גמורה על פניו.
– הובילוני נא לטלפון, כי ראשי סחרחר עלי קצת – אמר. – אודיע למר אלידע כי קלודיוס מתעתד לבוא אליו, וגם אתאר את הבגדים אשר נטל מארוני.
אלי ודוד מיהרו לתמוך בו במרפקיו, וכל החבורה ירדה מטה למסדרון, בו נמצא מתקן הטלפון. מר אלידע חייג מספר, ובפהקו פיהוק עצום, אמר:
– הלו… מר אלידע? בוקר טוב… דורון המדבר… מי אני? האינך זוכר אותי? מן העיתונים? כן… הנני אחד מאותם המסכנים, אשר הבולשת ומומחיה טוענים, כי רומו על ידי קלודיוס… כן, כן, שנינו שותפים לגורל אחד. הסכת, איפא, ושמע במה המדובר. הפרופסור תחכמוני נאסר אתמול כקלודיוס הזייפן! מה? לא חידשתי לך דבר? הידיעה כבר נמסרה לך בטלפון על ידי מר קוטויאטו?
מר דורון שם ידו על פית הטלפון והעביר מבט רב משמעות על פני כל הנוכחים, אשר החזירו לו מבט של אישור.
– הנכון הדבר? – אמר.
הם הניעו ראשיהם לאות הן. מר דורון המשיך בשיחה:
– מר אלידע! לא עתה העת להסברים ארוכים, אך קיימת סכנה, שקלודיוס זה יחפש מפלט בביתך, בתקוה שלא תסגיר אותו לבולשת, כדי שלא יעמוד למשפט בו יגלה כי מכר לך זיופי עתיקות. מאחר שאזרח שומר חוק אתה… המקשיב אתה, מר אלידע? ובכן, מאחר שלא תעבור על החוק, תסרב בודאי להסתיר אותו בביתך, אם יבוא אליך בבקשת מקלט… מה?… האמן לי, מר אלידע, אינני שיכור ואינני מותח אותך. הן הוא כבר היה בבית יאשימוטו קוטויאטו ובביתי, ומשני המקומות הצליח להמלט, על אף משמרות של נערים ונערות צעירים שהפקדו על בתינו. מה?… גם סביב ביתך הבחנת במשמרות כאלה?… ובכן, רואה אתה, מר אלידע, שאינני משטה בך! מה… אמרת שכבר נדברת עם מר קוטויאטו? כן יודע אני זאת… אבל עלי להודיעך, כי גם לי חלק בפרסים; ואם יתפס קלודיוס באמצעותך, יחולקו הפרסים לשלושה חלקים. האחד לך, השני לי, והשלישי לנערים. מה? אינך מסכים? דע, איפא, שאטלפן לבולשת וזו תכבוש את ביתך ותארוב שם לקלודיוס, והיה אם יתפס, לא תזכה אתה בכלום מן הפרסים, ורק הנערים ואני נחלוק אותם שוה בשוה! הבינות?… אלא שחוששני, כי הבולשת, אשר הניחה לקלודיוס להמלט ממאסרו, תיכשל שנית ולא תתפסו, ואזי איש מאתנו לא יזכה בפרסים! ברור? חשוב, איפא, יפה, מר אלידע, ונוכחת, כי טוב־טוב לך לשתף עמנו פעולה, וללכוד את קלודיוס בעזרת הצעירים הללו, ונצא כולנו ברוח הגון!… ובכן?… הנך מסכים לתנאים! מה טוב!
הבלשים הצעירים נשמו נשימת הרוחה. מר דורון המשיך:
– מה אמרת?… אכן, מאז ומתמיד נודעתי כסוחר מוכשר, היודע לעמוד על המקח, ואינני מתבייש בזאת כלל! ניגש, איפא, לענין, קלודיוס הספיק להחליף בביתי את בגדיו, והוא יבוא אליך לבוש לא בגלימה יפאנית, אלא… רגע… שכחתי מה גנב מארוני… עמך הסליחה… מיד אזכר…
מר דורון נגס בעצבנות את צפרניו בשיניו. הוא הסתכל באלי במבט תוהה, ופתאום אורו פניו ואמר:
– המקשיב אתה, מר אלידע? ובכן, הוא גנב מארוני מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה בעלת שרוולים קצרים… תכירהו מיד לפי המלבוש הזה… ועוד סימן אתן לך… זכור לי, שבכיס האחורי של המכנסיים חסר הכפתור, וכן זכור לי, שיש תפר של תיקון בצוארון החולצה… רצונך לרשום את הפרטים? בבקשה… אני ממתין…
אלי אותת למר דורון שברצונו לומר לו דבר. מר דורון חסם בכפו את פית הטלפון.
– אמור בבקשה למר אלידע, שלא ינסה להגיש לקלודיוס סם־שינה במשקה – אמר אלי. – קלודיוס כבר נוסה בזאת, ובכלל נוכחנו לדעת, שאין להערים עליו. מוטב איפא, שיעמיד פנים כנכון לתת לו מקלט ולאחר שישכב קלודיוס לישון, שכן הוא עיף מאד בודאי, יכניס בחשאי את שלנו, אשר יניחו לו לקלודיוס להכנס לבית, והם יפרקו מעלין את אקדחו וישמרו עליו עד בוא הבולשת.
מר דורון הניד בראשו לאות כי הבין, ואמר את כל הדברים האלה למר אלידע. הוא סיים את השיחה באחלו לחיפני ציד והצלחה במבצע המסוכן הצפוי לו בתלותו את השפופרת במקומה, פיהק מלוא פיו.
– כשל כוחי – אמר. – עלי לשכב מיד לישון ולהפיג בכך את השפעת הסם.
– הרשה נא לי להשתמש בטלפון שלך כדי להעביר הוראות באמצעות המרכזת שלנו לחבריה שלנו בחיפה – ביקש אלי.
– אנא, החפז ועשה זאת, כי עפעפי נעצמות מאליהן – אמר מר דורון, מעלים בכפו פיהוק כביר.
אלי חייג את מספרה של חנה, והחל משוחח עם תל־אביב הרחוקה.
פרק ה': סודה של חנה 🔗
הלילה עבר על חנה ופנחס בשעמום נורא. הם ישבו בחדר־העבודה של אביה, ליד מכתבה אשר עליה ניצב הטלפון, ושיחקו ב“דומינו”, ממתינים לאיזו הודעה שתבוא מאחת הערים.
מאז השיחה שניהל עמה אלי מבית דורון, לא ידעה חנה מנוח. דומה היה לפנחס שיתוש מנקר במוחה. בשעה ששיחקו, היו מחשבותיה במקומות מרוחקים, ועל אף שהיה מדבר אליה ומושך בזרועה לא היתה שתה לבה אליו.
– כך אי אפשר לשחק! ־ התמרמר פניס.
– הו, סליחה – אמרה חנה. – חשבתי על משהו…
– חשבת! חשבת! על מה את חושבת כל הזמן?
– כיצד הצליח קלודיוס להתחמק מבית מוטו קוטויאטו ומבית דורון, בלי שיראו אותו השומרים שלנו. כיצד הצליח להגיע מתל־אביב לירושלים לבוש כיפאני בלי שיעצרו אותו משמרות המשטרה והבלשים?
– סמכי על קלודיוס, שיש לו כל מיני תכסיסים ־ אמר פנחס.
– אני מלאה חשדות – אמרה חנה.
– במי? – שאל פנחס בהתעוררות.
– אינני רוצה להזכיר שמות, כל עוד אין בידי הוכחות מספיקות.
– הוכחות מספיקות! – קרא פנחס. – מנין יבואו לך הוכחות מספיקות? ובכלל, מה אנו ומה כוחנו? אנחנו יושבים לנו כאן ומקבלים ומעבירים הודעות, זה הכל. איננו יכולים לדעת דבר יותר ממה שיודעים החבריה המשתתפים ממש בפעולה. אדרבה, הם רואים ושומעים פי שבע מאתנו!
– אתה טועה מאד, פנחס – אמרה חנה בתוקף. – דוקא משום שהם מבצעים את הפעולה עצמה ושקועים כל הזמן כולו ברדיפה ובחקירות, אין הם מסוגלים לראות את הדברים בכללותם.
– אילו מילים מפוצצות! – אמר פנחס בלגלוג.
– אבל אני – המשיכה חנה – היושבת לי כאן, בחדר השקט הזה, בלי לנוע ממקומי, כבר הבחנתי בפרטים חשובים, שהם לא הבחינו בהם
– למשל? – אמר פנחס בביטול רב.
– אם אומר לך, זאת לא תהיה חכמה – אמרה חנה בביטול רב משלו. – הרי ישבת עמי כאן כל הזמן,
– כן– ענה בעל־המסעדה בבהלה, מצביע על??2 ואתה יודע כל מה שיודעת אני, לא פחות, ולא יותר, נסה, איפא, את כוחך ומצא בעצמך.
פנחס קימט את מצחו ושקע בהרהורים. לאחר רבע־שעה משך בכתפיו ואמר: – חשבתי וחשבתי, ועדיין אינני יודע איזה חשדות עלולים להיות לך, ובאיזה פרטים חשובים לא הבחנתי.
חנה גיחכה…
– אם כן, אתה טמבל גמור, פנחס – אמרה. – הנה אני כבר יכולה לאסור את קלודיוס בכל רגע שארצה, ואפילו בלי לזוז מהכורסה שלי. אינני צריכה אלא למסור הודעה טלפונית קצרה, למישהו, וחסל.
– לעזאזל! – התרגז פנחס. – הניחי לי לחשוב שוב!
פרק ו': אלי מפתיע את החבריה 🔗
– בוקר טוב! – אמר אלי לנהג, שנרדם בהמתינו להם, יושב ליד הגה המכונית החונה ברחוב המקביל לרחובו של מר דורון. – מעתה נישן קצת אנחנו, ואתה תנהג. אנו נוסעים לחיפה.
– מה?! מה?! – נעור הנהג משנתו, וחלץ מאוזניו את צמר־הגפן שהיה תקוע בהן עדיין. אלי חזר על דבריו, ונכנס עם התל־אביביים, עם דוד הירושלמי, שנספח אליהם, לתוך המכונית. הנהג התניע את המכונית, והם הפליגו לדרכם. השעה היתה חמש לפנות בוקר.
במבואות ירושלים עצרם משמר משטרה שחסם את הכביש. אלי הציג את רשיון־המעבר שלו, ומיד נפתח למענם המחסום. המכונית החליקה בנועם במורד של ליפתא. אלי אמר:
– אני בטוח שקלודיוס זייף רשיון־מעבר, וכך הוא נוסע לו בנוחיות מעיר לעיר, כרצונו.
– אכן, זיוף כזה הוא עניין של מה בכך לקלודיוס – אמרה שוש, בוחנת את הרשיון, – אף כי נאמר לפנחס, שלכל רשיון יש סימן מיוחד משלו, הידוע למשמרות בצרוף תיאורו של בעל הרשיון. הייתכן שמישהו בבולשת מסר לקלודיוס את הסימון הסודי של הרשיונות?
– הרהרתי בדבר – אמר אלי, – ואינני מוצא פתרון לחידה הזאת.
– קלודיוס עשה בחכמה רבה והחליף את גלימת פרחי הלוטוס היפאנית, הדוקרת את העין בזרותה, במכנסי־חאקי קצרים ובחולצה אפורה, שהם בגדים רגילים ויום־יומיים, שאלפי אנשים לובשים אותם – אמר גדעון.
– נכון! גם אני לבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה, וגם אלי – העיר נתן.
– אגב, הוא שינה בודאי גם את מראה פניו היפאני למראה רגיל ופשוט – אמרה שוש.
– היכולת של קלודיוס להחליף פרצופים מדהימה ממש – קרא אלי. – לפרקים נדמה לי שהוא עשוי מפלסטלינה, ושהוא יכול לכייר מעצמו דמות חדשה כל אימת שירצה בכך. בחיי, אילו רצה יכול היה להדמות אפילו לך גדעון, או לי, או לדוד.
– אך סימן אחד יש לו, והוא החריץ שמעל לגבת עינו הימנית, ולפי הסימן הזה נוכל לזהות אותו בקלות – קראה שוש.
– חבריה, איך אפשר לנהוג ברעש כזה? הנמיכו בבקשה את קולכם – ביקש הנהג, וחלץ פקק מאחת מאוזניו. – אפילו מבעד לצמר־הגפן שבאוזניים שלי נשמעים דבריכם כרעמים!
– כשנתפוס את קלודיוס ונזכה בפרסים, נקנה משתיקי־קול מיוחדים לאזניים שלך ונתן לך אותם במתנה – צעק אלי.
– מה?! – צעק הנהג, מנהג את המכונית בזריזות בין משאית כבדה ואופנוע קטן. – עדיין לא זכיתם בפרסים?
– הניחו לו – אמרה שוש בצחוק. – הוא יעסוק בנהיגה, ואנחנו בבילוש.
הצחוק גבר, והנהג המסכן מהר לפקוק מחדש את אוזנו.
– מטריד אותי מאד עניין מסויים, והוא האופן בו העלים קלודיוס את החריץ שבמצחו בעת שקבל את פנינו בתחפושת של שאטיטושו קוטושא ־ פתח אלי ואמר בהנמיכו במקצת את קולו.
– יאשימוטו קוטויאטו – נחפזה שוש לעזור לו.
– צדקת – אמר אלי. – ובכן, לא הבחנתי אז בשום חריץ מעל לגבתו הימנית.
– גם אני לא הבחנתי – אישרה שוש.
– שדים ורוחות! – קרא אלי – רעיון עלה בראשי! הן בשום פנים ואופן לא יכולנו להבחין בחריץ כזה, שהרי בהתחפשו ליפאני צייר קלודיוס גבות מלאכותיות עקומות על מצחו, והגבה העקומה העלימה מעינינו את החריץ!
הם העיפו זה בזה מבטים רבי משמעות.
– רוחות ושדים! – אמרה שוש. – עד כדי כך הערים עלינו!
– שוב עלה רעיון בראשי! – צעק אלי, ואחז בשתי ידיו בראשו. – ועוד רעיון! ועוד ועוד רעיון! ראשי מתפקע מרוב רעיונות איומים!
– מה? ספר! ספר! – האיצו בו חבריו.
– סלחו לי, תחילה עלי לטלפן, ומיד, לבלש בן־דוד! ־ אמר אלי בהתרגשות עצומה, וטפח על שכמו של הנהג. הלז חלץ את פקעת צמר־הגפן מאוזנו הימנית והטה אותה לעבר אלי.
– עצור ליד היישוב הזה, שלפנינו – פקד עליו.
– מה העניינים?! – צעקו שוש והאחרים. הנהג מיהר לפקוק אוזנו.
– כאן! – הריע אלי, בהגיעם לקרבת מסעדה קטנה. הנהג בלם את המכונית.
– בואו! – אמר אלי, וקפץ החוצה. החבריה אצו בעקבותיו אל תוך המסעדה
– היש כאן טלפון? – שאל אלי את בעל המסעדה המופתע.
– כן – ענה בעל־המסעדה בבהלה מצביע על המתקן הניצב על הדוכן.
– הלו! – צעק אלי. – הבולשת הפלילית… קשרו אותי מיד עם מר בן־דוד… כן, הענין דחוף ביותר… הוציאו אותו מתוך הישיבה… אף לא לרגע, העניין דחוף מאין כמוהו… לא! אוכל לומר את הדברים רק לו… ואישית… אינני רשאי להסביר לך מדוע, אדוני… אבל דע, שזה עניין… אינך רוצה להבין?.. טוב, איפא, המדובר הוא בצורך המידי לאסור את אחד מאנשי הבולשת שלכם, ואינני רשאי לומר את שמו לאדם זר, מכיון שאפילו אתה, אדוני הקצין התורן, עלול להיות הנאסר, או אחד מעוזריו… מי אני? אמור לו שאני אלי… אלי… אלף, למד, יוד… בסדר, אני ממתין, אבל אבקשך למהר מאד.
– בחייך, אלי, אל תמתח אותנו! – צוחה שוש.
– אמור לנו את שמו, רק את שמו – התחננו דוד, נתן, אירית וגדעון.
אלי לא שעה אליהם. הוא הצמיד את השפופרת בחזקה אל אוזנו, ופניו הביעו התרכזות גדולה.
– הלו! מר בן־דוד?. – קרא. – כן… אלי מדבר… אל תבקש ממני הסברים רבים, מר בן־דוד, כי לא זאת השעה ולא זה המקום לתתם… עליך לאסור מיד את עמרם גורן, מומחה הבולשת לשעבר לעתיקות… אינני מהתל בך… הוא קלודיוס! הוא ולא אחר… הוכחות?… יש בידי הוכחות חותכות לכך… הוכחות בדוקות ומאושרות…. בעוד שעה קלה אהיה בתל־אביב ואשמיען לך, בנוכחותו של קלודיוס־גורן, הנבל ההוא!.. אתה אוסר אותו?… הוא יושב עמכם בישיבה? הוצא אותו מיד מהישיבה ושים עליו מאה כבלים ועשרים שומרים… כל רגע יקר… נהדר! הנני מבטיחך, שאין צל של ספק באשמתו… אתה רשאי לאסור אותו במצפון שקט לגמרי… מצויין! להתראות!
אלי החזיר את השפופרת למקומה, ובהצביעו על אחד משולחנות המסעדה, אמר בקצרה: – נשב!
כושלים הלכו הבלשים הצעירים וישבו במקומותיהם. אילו סופר להם כי זבוב התגושש עם פיל והכריעו, לא היו מופתעים ונדהמים יותר משהיו בזה הרגע. ההיסטוריון עמרם גורן היה המורה האחראי על קבוצתם, שיצאה בימות החורף לעזרת מעברה שנתרוקנה פתאום מתושביה, והוא היה להם לעזר רב בפיענוח תעלומת המעברה האבודה. לאחר שבאה תעלומת המעברה האבודה לקיצה, וצצה תעלומת הזייפן קלודיוס, נקרא ההיסטוריון עמרם גורן לשמש כמומחה לעתיקות ולזיופיהן מטעם הבולשת הפלילית, הודות לידיעותיו הטובות בדרכי פעולתו ובזיופיו של קלודיוס, ידיעות שרכשן עוד בהיותו באירופה, שבה היו לו מהלכים בחוגי מאספי העתיקות וחוקרי ההיסטוריה.
היתואר שהוא אינו אלא קלודיוס הזייפן, שהונה ורימה גם אותם וגם את הבולשת?
שאלה מזעזעת זאת היתה מנקרת בראשי הבלשים הצעירים, שעה שנתיישבו אל שולחן המסעדה, ותלו עיניים פקוחות לרוחה מתמהון באלי מנהיגם.
– אלך ואקרא לנהג, ונאכל כולנו ארוחת בוקר – אמר אלי.
– האין אנו נוסעים מיד? – שאלה אירית,
– לא, עיתותינו בידינו, כבר אין צורך למהר – ענה אלי, ויצא החוצה. כעבור רגע חזר עם הנהג המפהק מעוצם תשוקתו לישון. בשמוע הנהג כי יאכלו ארוחת בוקר, אורו פניו והוא נחפז לשבת אל שולחנם.
– לא אטעם כזית, אם לא תספר מיד כיצד גילית שעמרם גורן הוא קלודיוס! – קראה שוש.
– אדוני! – קרא אלי במנוחה גמורה לבעל המסעדה. – שש מנות של ארוחת בוקר, בבקשה.
– בסדר! – ענה בעל המסעדה, והלך למטבח.
־ אלי, אנחנו מזהירים אותך, שאם לא תספר מיד, נכריז על שביתת רעב! – צעק דוד.
– חבריה, עשו לי חסד – ביקש הנהג, מיטיב את צמר־הגפן הפוקק את אוזניו. – מדוע חייבים אתם לצעוק תמיד?
אסרו את קלודיוס! – קראה שוש בקול גדול, ישר לתוך אזנו השמאלית הפקוקה.
– מה?! ־ שאל הנהג. וחלץ את צמר הגפן מאוזנו.
– אסרו את קלודיוס – חזרה שוש ואמרה.
– מה את סחה? – אמר הנהג. עיניו אורו. – אם כן, נחדל להתרוצץ כמטורפים בכבישי הארץ, ונחזור הביתה?
– אני משערת שכן – ענתה שוש.
– נהדר. נמאס לי להיות הנהג של חבורה צעקנית כל־כך – אמר הנהג, ושב ופקק את אוזנו.
– אלי, פתח פיך ויאירו דבריך! – אמר נתן בקול מפגיע.
– מיד – אמר אלי. – אך הרשו לי תחילה לעשות נסיון קטן.
להשתוממותם הרבה קם ממושבו והלך למטבח. דלת המטבח נסגרה מאחוריו. חלף רגע, ודלת המטבח נפתחה לרוחה, מגלה את אלי הלבוש חלוק טבחים לבן ארוך, ששוליו נוגעים ברצפה, והמחזיק בידו מגש גדול ועליו כלי אוכל, לחם ושש צלחות של סלט ירקות. אלא שהופעתו כטבח לא היתה מפתיעה את החבריה הפתעה כה גדולה, אלמלא העובדה שאלי גבה פתאום בשיעור של ראש שלם!
אלי קרב בסבר פנים רציני אל שולחנם, ובעוד הם משפשפים את עיניהם באגרופיהם, וצובטים עצמם (הנהג היה שקוע בקריאת עיתון בוקר), כדי להיוכח שאין הם הוזים בהקיץ, הגיש להם במנוחה גמורה וכמלצר ותיק ומנוסה את מנותיהם.
– כיצד צמחת כל כך בן רגע – צעקה לבסוף שוש.
אלי לא ענה, אלא הניח מידיו את המגש, וחפת את שולי החלוק הארוך. לאכזבתם ולהפתעתם ראו כי הוא עומד על קצות אצבעותיו!
– מיד אחזור – אמר אלי לחבורה הנדהמת.
הוא הלך למטבח, פשט את החלוק ומסרו בתודה לבעל המסעדה שהשאילו לו. אחר חזר אל שולחן החבריה וישב.
– הסיימת את הנסיון הקטן? – שאלה שוש בכעס אמיתי. – היינו רוצים לשמוע סוף־סוף כיצד הגעת למסקנה שעמרם גורן הוא קלודיוס?
– עמרם גורן איננו קלודיוס – ענה אלי במנוחה.
– מה?!!!
– בפירוש: עמרם גורן איננו קלודיוס – חזר אלי על דבריו המזעזעים.
– הלא דרשת לפני רגע לאסור אותו! – צעקה אירית.
– הלא אמרת זאת במו פיך בטלפון, לבלש בן־דוד! – צוחה שוש.
אלי העיף בהם מבט מבודח, ואמר:
– עמכם הסליחה, חבריה, על ה“מתיחה” שמתחתי אתכם. דעו, כי לא שוחחתי כלל עם הבלש בן־דוד.
– החושב אתה שאנחנו מטומטמים גמורים? – נזף בו דוד. – הן שמענו את השיחה מתחילתה ועד סופה.
– אמנם שמעתם את דברי, אך למעשה חייגתי מספר סתמי, ובעברו השני של הקו לא שוחה עמי איש הסביר אלי לאטו.
– אינני מבינה – אמרה שוש.
– פשוט, רציתי להיוכח אם שיחתי, שלא היתה לא העמדת־פנים, נראתה לכם אמיתית – אמר אלי:
– לעזאזאל! מתחת אותנו כהוגן – אמר נתן.
– ואני, כמעט פרחה נשמתי מקרבי! – אמר גדעון.
– עמרם גורן איננו קלודיוס, איפא? – שאלה אירית.
– ברור שלא! כיצד יכולתם להעלות שטות כזאת בדעתכם – אמר אלי. – אמרתי זאת בטלפון רק כדי להיוכח, אם גם השטות הגדולה ביותר מתקבלת על הדעת, כשאומרים אותה ברצינות רבה.
– אבל מה היתה מטרתך בכל המעשים המשונים האלה? – צעק גדעון, באלצו בכך את הנהג המסכן לזקוף את ראשו מעל עיתונו, לחלוץ פקק מאוזנו הימנית, ולומר:
– חבריה, האין רחמים בלבכם? על מה ולמה הרעש הזה? הן כבר אסרו את קלודיוס, והכל תם ונשלם.
הם הסתכלו בו ברחמים רבים.
– לא אמרו את קלודיוס – אמרה לו שוש. טעינו.
– מה את סחה?! – אמר הנהג בהשתוממות.
גדעון נפנה ממנו בחוסר סבלנות והרעים על אלי מחדש את שאלתו, עד כי הנהג האומלל מהר לפקוק את אוזנו פקוק היטב, והסתתר מאחורי עיתונו.
– הרגעו חבריה, והכונו לזעזוע נוסף – אמר אלי. הם עצרו בנשימותם, והמתינו למוצא פיו.
– ובכן – פתח אלי, – קלודיוס הוא הפרופסור תחכמוני…
– בזאת לא חידשת לנו דבר! – אמרה שוש באכזבה גלויה.
גם האחרים העוו פניהם למשמע הדברים הידועים להם מכבר.
וקלודיוס הוא גם המלומד היפאני יאשימוטו… – המשיך אלי.
– מה?!!! ־ צעקו שומעיו, והם אינם מאמינים למשמע אוזניהם.
– והוא גם מר דורון הירושלמי… – הוסיף אלי להדהימם במנוחה גמורה.
– שוב אתה מותח? ־ קראה אירית.
– והוא גם מר אלידע החיפני, כפי שיתברר עוד היום – אמר אלי ללא התרגשות. – בקצרה, כל הרביעיה הזאת אינה אלא אדם אחד ויחיד: קלודיוס הזייפן!
– אלי, בשם כל החבריה ובשמי אני מבקש אותך לשים קץ למתיחות שלך! הן נמאסו כבר! – אמר גדעון בחומרה.
– הרגעו, חבריה – אמר אלי. – מיד אבהיר את דברי המשונים ואנמקם. התעלומה שלפנינו איננה מסובכה כל כך, כפי שאתם מדמים. אילו זכרנו תמיד, כי כוחו של קלודיוס הוא בהתחפשות ובשינוי קולו עד לבלי הכירו, היינו אוסרים אותו זה מכבר. אלא שתחת לחשוב בראשינו, חשבנו ברגלינו, כלומר רצנו בעקבותיו לכל אשר הוליכנו, והוא שיטה בנו כשם שלא שיטה בנו אדם מימינו.
– עדיין אינני מבינה – אמרה שוש.
– נתחיל, איפא, – בהתחלה – אמר אלי. – הרדיפה שלנו אחרי קלודיוס החלה בהיותו בדמותו של הפרופסור תחכמוני, כלומר: בזקן קצר על פניו ובפאה נכרית אפורה. את הזקן גילח, ואת הפאה הנכרית יכול היה להסיר בנקל. עם זאת הוא ידע יפה, כי הכל יכירוהו תמיד לפי החריץ שמעל לגבתו הימנית.
– עד כאן הכל מובן וברור – ציינה שוש, והשאר הנידו בראשיהם כמאשרים את דבריה.
– נמשיך, איפא. לפי חישובינו נמצאו בארץ רק שלושה אנשים אשר טובתם החמרית תינזק, אם יתפס קלודיוס ויועמד למשפט, והם:
א) המלומד היפאני יאשימוטו קוטויאטו, בתל־אביב.
ב) סוחר־העתיקות מר דורון, בירושלים.
ג) אספן־העתיקות מר אלידע, בחיפה.
– ברור – הסכימו שומעיו.
– מתוך חישובים נכונים אלה קבענו, שקלודיוס יבקש מקלט ועזרה בבית אחד מהשלושה, והחלטנו לארוב לו אצל בתיהם. הואיל ורבו הסיכויים שתחילה ינסה לבקש מקלט בבית היפאני, החלט שהתל־אביביים לא יסתפקו במארב, אלא יחדרו לתוך הבית.
– נכון כנכון היום! – אישרה אירית.
– מכאן ואילך אבקשכם להתאזר במקצת בסבלנות, עד אשר אשמיע את ההוכחה הסופית, שהיפאני, מר דורון ומר אלידע הם אדם אחד: הזייפן קלודיוס, ובינתיים אוסיף ואציין, שהיתה לו לקלודיוס סיבה אחת חשובה לבקש מפלט בביתו אשר בתל־אביב, בו הוא ידוע כמלומד היפאני יאשימוטו קוטויאטו, והסיבה היא: בדמות יאשימוטו קוטויאטו היפאני יכול הוא להעלים כליל, בעזרת הגבה העקומה האופיינית לגזע הצהוב, את החריץ שבמצחו!
– אני מתחילה לראות את התעלומה באור חדש לגמרי – קראה שוש.
– המתינו! מיד יתבהרו לנו דברים רבים, ובכן, בהתגנבנו לגן ביתו בתל־אביב, הרגיש בנו קלודיוס, וידע כי אם אין אנו אלא מחפשים אצלו את קלודיוס בדמות הפרופסור תחכמוני, הרי יוכל בנקל להטעות אותנו, אם יופיע תחילה כגבה־קומה, ואחר־כך כגוץ ובפיו מעשיה שהיפאני גבה־הקומה אשר שוחח עמנו היה קלודיוס המחופש בדמותו, שנמלט!
– וזאת עשה בעזרת הגלימה הארוכה והעמידה על קצות אצבעות רגליו, כפי שהדגמת לנו אתה בחלוק הטבחים! ־ צעקה שוש.
– כדבריך, שוש – אמר אלי, והמשיך: – ובכן, לאחר שסחט מפינו את כל חישובינו הסודיים, ולמד לדעת, כי אנו נשים פנינו לבית מר דורון או לבית מר אלידע, אם לא נתפוס את קלודיוס בביתו, הלך מאתנו ובפיו מעשיה, שהוא יביא לנו אקדח. ומה עשה?
– הלך לחדר הספריה, פתח חלון, הטיל משהו החוצה, כדי לעורר מהומה, המתין ששנינו נרוץ לחצר, מהר למזוה שבמטבח, פשט את הגלימה הארוכה והסתירה במקום סתר, קשר מגבת לפיו, כבל את רגליו וידיו ושכב ארצה! – קראה שוש בנשימה אחת.
– אין דברים נכונים מדבריך, שוש חביבתי ־ אמר אלי בחביבות רבה, והמשיך: – כאשר גילינו אותו ושיחררנו אותו מאסוריו, נפתינו להאמין, למראה קומתו הקצרה, במעשיה שהיפאני הגבוה היה קלודיוס, אשר פרץ לביתו, הכריעו וכבלו בחבלים, והתחפש בדמותו כדי לברוח מן הארץ.
– הנבל! ־ קראו השומעים פה אחד.
– והוא עוד הגדיל לעשות! – אמר אלי. – הוא רוצה, לבטח, להמלט מן הארץ, אך תחילה עליו להצטייד בכסף ובתעודות שונות, המצויות בבתיו בתל־אביב, בירושלים ועל הכרמל בחיפה. בתל־אביב כבר חיסל את ענייניו ובראותו כי אנו מתכונים להמשיך ברדיפה ולחפש אחריו בבית מר דורון בירושלים, חשש כי נפריע לו להכנס פנימה, ומה עשה?
– עשה עצמו כבעל־ברית שלנו, וכדי לשכנע אותנו שדורון קיים בעולם הזה, העמיד פנים כמטלפן אליו, ממש כפי שאתה, אלי, העמדת פנים כמטלפן לבן־דוד! – הריע גדעון.
– ואנו, השוטים, האמנו לו, ועוד ביקשנוהו שיגיד למר דורון הדמיוני כי ישקה את קלודיוס, אשר יבוא אליו בדמות יפאני, סם־שנה, ואחר יקרא לעזרתו את הבלשים הצעירים הירושלמיים, השומרים על ביתו – אמר אלי. – והוא עוד הוסיף וביקש מאתנו, שנודיע לחברינו שבירושלים, כי יניחו ליפאני גבוה להכנס בשלום לבית דורון! ואני, השוטה, עשיתי כבקשתו!
– היש בעולם אדם ערום כקלודיוס? ־ אמרה אירית כמתפלצת.
– דומני שאין – אמר אלי, – כי, שערו בנפשכם, הוא עוד הוסיף ושאל, אם יש לנו רשיון־מעבר, ואני הראיתי לו את הרשיון שנתן לי בן־דוד…
– וכשיצאנו לדרך, מיהר וזייף, כיד כשרון הזיוף הטובה עליו, רשיון־מעבר דומה בשביל עצמו, לבש את גלימת פרחי הלוטוס הארוכה, נכנס למכוניתו ונסע בעקבותינו ירושלימה! – קראה אירית.
– אכן, אתם מהירים להבין – אמר אלי בשביעות רצון. – נמשיך, איפא, או שמא כבר יודעים אתם את ההמשך בעצמכם?
– המשך! המשך! – דחקו בו שומעיו.
– טוב, איפא, אמשיך. הוא בא לרחוב בו עומד בית דורון לבוש בגלימת פרחי הלוטוס הארוכה ומהלך על בהונות רגליו, ואנו, השומרים, היינו בטוחים כי הנה קלודיוס נופל בפח אשר טמנו לו במשותף עם מר דורון. הוא עשה עצמו כדופק בדלת וכממתין שיבוא מר דורון ויפתחנה לו, בעוד אשר לאמיתו של דבר פתח את הדלת במפתח שבכיסו ונכנס פנימה.
ועתה יובן הדמיון המחלט בין מנוסתו המסתורית של קלודיוס מבית המלומד היפאני ובין מנוסתו המסתורית מבית דורון – אמר אלי. – בשתי הפעמים לא הבחינו השומרים שלנו באיש, וזאת בגלל הסיבה הפשוטה, שקלודיוס לא ברח כלל לא מבית המלומד היפאני ולא מבית דורון, אלא שינה את דמותו: בפעם הראשונה שינה את גובהו והפך שוב למלומד יפאני, ובפעם השניה שינה את צורת פניו ואת לבושו, והפך למר דורון!
– צדקת – אמרה שוש.
– וכשנחפזנו להכנס לבית לאחר בריחתו המדומה, מצאנו אותו ומגבת כרוכה על מצחו! – אמר אלי, – והיודעים אתם מדוע? הן משהסיר מעל פניו את הצבע הצהוב ואת הגבות העקומות של הגזע היפאני, נחשף החריץ שבמצחו, והיה עליו להסתירו מעינינו, לבל נגלה, שמר דורון הנכבד והפרופסור תחכמוני הנם אדם אחד ויחיד: הזייפן קלודיוס!
שומעיו קפצו ממושביהם כאילו נדקרו בסיכות, והבהילו מאד את הנהג, שגמע בשלוה ספל קפה ואוזניו פקוקות היטב בצמר־גפן. המסכן נטל את ספלו ועבר אל שולחן אחר.
– הוא אשר אמרתי, אין בעולמנו אדם ערמומי מקלודיוס! – קראה אירית.
– האח! מה תאב אני להניח עליו את כפותי! – שאג נתן הגברתן.
– ואני אבוש להביט ישירות בעיני החברים שהשארנו בתל־אביב – אמר גדעון. – הם יאמרו כי עליהם קלודיוס לא היה מערים פעמיים.
– עדיין לא סיימנו, חבריה – אמר אלי. – עוד לפנינו מלאכה לעשותה. בהעמידו פנים כמשוחח עם אלידע המדומה שבחיפה, רצה קלודיוס כי נאמין שגם אלידע קיים כאדם, והוא מקוה, כי לאחר שיקח את כל הדרוש לו מבית אלידע, יפליג לו במנוחה מן הארץ.
– מה היה עושה, אילו הזמינה הבולשת את כל האנשים המדומים הללו בעת ובעונה אחת למקום אחד, לשם חקירה משותפת? – שאלה שוש בהיגיון רב.
– דרכים רבות היו לפניו – ענה אלי. – למשל, הוא יכול לפרסם, שהפרופסור תחכמוני, שמר דורון ושמך אלידע אינם מצויים בבתיהם משום שהם עוסקים בחקר עתיקות או בחפירות ארכיאולוגיות במקום בלתי ידוע, כדרך המלומדים הנוהגים לשמור את תגליותיהם בסוד עד בוא המועד לעשות להן מוניטין. ואילו הוא היה מופיע בציבור בדמות היפאני.
– אלי, אתה גאון הבלשים בעולם! – אמרה שוש בהערצה.
אלי חייך בענוה רבה.
– כיצד חישבת את כל החישובים המסובכים האלה? – חקר לדעת נתן. – אני הייתי זקוק לשנה תמימה כדי לחשב מה שאתה הישבת בשעה אחת.
– הכל נתבהר לי בבת אחת. כאשר נשאלה במכונית השאלה: כיצד העלים מעינינו, קלודיוס את החריץ שבמצחו. בעת היותו מחופש כיפאני רם־קומה – אמר אלי. – בעודני עונה על השאלה הזאת, נזכרתי בעובדה חשובה מאד, והיא: גם מצחו של מר דורון היה מכוסה! וכך לפתע פתאום, הבינותי ששניהם אינם אלא תחכמוני־קלודיוס! הזייפן המוכשר הזה רימה את כל העולם כולו, כולל אותנו, והצליח למכור את זיופיו בהופיעו בארבעה פרצופים: פעם כתחכמוני, פעם כמלומד יפאני, פעם כדורון ופעם כאלידע! ותמיד היתה בפיו מעשיה משכנעת, שהוא עצמו רומה על ידי קלודיוס! כשגיליתי זאת, חשבתי שיתפקע ראשי!
– אמרו, איפא, בעצמכם: האין הוא גאון, אלי שלנו – אמרה שוש בהתלהבות.
אלי הסמיק עד שרשי שערותיו.
– מוטב כי נניח למחמאות וניגש לתכנון פעולותינו הבאות – אמר בקול עניני. – קלודיוס מדמה עכשיו, שאנו ניסע לחיפה ונצטרף שם אל חברינו האורבים לאדם הלבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה, אשר יבוא לבקש מקלט בבית אלידע. וכן הוא סבור, שאנו נמתין עד אשר אלידע ישכיב את אורחו לישון, ויקרא אותנו לביתו כדי להתגבר על קלודיוס בכוחות משותפים ולזכות במשותף בפרסים. כדי להמשיך בתכנית שלו, עליו לנסוע בעקבותינו לחיפה, לשם יבוא בודאי בלילה בעזרת רשיון־המעבר המזוייף שלו; הוא התחפש בודאי לדמותי, כיון שזייף בשביל עצמו את הרשיון הנושא סימן מיוחד המצורף לתיאורי, ועל כן לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה קצרת שרוולים, כמכנסי וכחולצתי, למען יידמה לי בכל. הוא יודע כי השומרים שלנו יניחו לו להכנס לבית אלידע. בבית אלידע יצטייד בכל הדרוש לו שם, ואחר ימציא כיד דמיונו הטובה עליו בריחה מדומה נוספת של קלודיוס וכשאנו נזנק פנימה, יופיע לעינינו בדמות אלידע, ואיזו מגבת או תחבושת על מצחו! טוב ונאה! נתנפל עליו כולנו, נמרוט את המגבת או את התחבושת מעל ראשו, נגלה את החריץ המזהה אותו, ואחר נקשור אותו יפה־יפה ונגיש אותו כשי לבולשת המסכנה שלנו!
החבריה האזינו לתוכנית בעיניים נוצצות.
– חבריה, מה נעשה בפרסים? – קראה שוש.
– נערוך טיול סביב העולם!
– נקנה אניה!
– נסע לאפריקה, לצוד אריות!
– לאט־לאט לכם חבריה – גיחך אלי בשמחה. – תחילה הבה נהנה מארוחת־הבוקר שלנו.
הם התנפלו כזאבים רעבים על צלחות הסלט, ואחר הזמינו חביתות ובלעון חיש, וקינחו בספלי קפה ועוגות. אלי כילה ראשון את ארוחתו, וקם לטלפן לחנה, להודיעה את התגליות המרעישות שגילה; למרבית תמהונו, לא התפעלה כלל מתגליותיו.
– עלי לציין שאתה מפגר מאד, אלי – אמר לו קולה בטלפון. – אני הקדמתי אותך. מוטב שתחזור לתל־אביב. כבר אין צורך להתרוצץ.
־ אינני מאמין לך – ענה אלי. – את בביתך לא יכולת לדעת מה שידוע לי.
– לכשנתראה נברר זאת, ידיד החושב ברגליו – אמרה חנה בצחוק כבוש.
– שלום – הפטיר אלי בכעס קל, והחזיר את השפופרת למקומה.
פרק ז': אי הבנה קטנה… 🔗
בבואם לחיפה, לאחר נסיעה מייגעת ומעבר של מחסומי משטרה רבים, פקד אלי על הנהג כי יעצור את המכונית ברחוב הסמוך לרחובו של מר אלידע. הוא והחבורה יצאו מן המכונית והלכו להם בזהירות לעבר בית אלידע.
– המתינו אתם בכניסת הבית הזה, ואני אתגנב קדימה להתקשר עם החבריה ולשמוע מפיהם, אם רשאים אנו להצטרף – פקד אלי על חבורתו.
סביב בית אלידע היו הבלשים הצעירים החיפנים, עשרה במספר, מסתתרים במקומות אשר קבע להם אריה מנהיגם – מי מאחורי גדר ומי בכניסת־בית.
אריה עצמו היה טמון מאחורי קבוצת שיחים בתוך חצרו של מר אלידע, ועמו דבורה, מ“הריאלי”. דבורה הדפה אותו פתאום במרפקה, והנידה בראשה בחרדה לעבר הרחוב.
– ראה! – לחשה. – הנה בא אחד הלבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה!
אריה אמץ את מבטו.
– נדמה לי, שזה אלי – אמר.
– אתה בטוח? – לחשה דבורה באימה.
– אינני יודע… מראהו ממש כמראה אלי, אך קלודיוס עשוי לפשוט צורה וללבוש צורה כרצונו.
– הויה, הוא מתגנב אלינו! – לחשה דרורה באימה.
– הוא קלודיוס! בזאת אין ספק! – לחש אריה בחריקת שיניים. – היכונו! הוא קרב אלינו.
אלי שלח ידו אל השער. פתח אותו בדחיפה קלה ונכנס לחצר. שתי שריקות קצרות נשמעו מאחורי קבוצת השיחים. מאחוריו תפסו בצוארו ידיו האמיצות של אריה, ודבורה הזריזה תפסה בכל כוחה בידו והמעידה אותו ארצה.
– הנה, חבריה, הנה! – הרעים אריה.
אלי חש מחנק בגרונו, ולא יכול לפלוט הגה. בעינים קמות ראה זרועות נוספות נשלחות אליו להחזיק בו בעוז. לשוא הניע בידיו, כמנסה להסביר. לא עבר רגע וידיו ורגליו היו אסורות יפה־יפה בחבלים.
– הלא אלי הוא! – קרא מישהו בספקנות.
– אין זה אלא מסוה מוצלח – אמרה דבורה.
– מיד נסיר מעל פניו, את המסכה, ויתגלה פרצופו האמיתי – אמר אריה.
מספר ידיים נשלחו אל פני אלי, לקרוע מעליהם את המסוה. אלה תפסו באוזניו ואלה באפו, אלה בגבותיו ואלה בשערו. הוא אזר כוח והרים צעקה גדולה:
– השתגעתם, חבריה?! מה החכמות האלה? הסתלקו מעלי מיד, ותנו לקום! עוד אחזיר לכל אחד מכם שבע מריטות על כל מריטה באף שלי ובאוזניים שלי! עזבו, אני אומר לכם!!!
– לעזאזאל! – אמר אריה – לא רק את פניו של אלי הצליח לחקות, אלא גם את קולו! – והוא מרט את אפו של אלי במרץ רב, אלא שפני אלי נשארו כפי שהיו.
– מסכה משוכללת מאד יש לו! – אמרה דבורה, מנסה לנתק מן הפרצוף אוזן אחת. – קשה מאד להסיר אותה. מוטב שנערוך קודם כל חיפוש בבגדיו! אולי הוא נושא עדיין אקדח! – קראה.
– מנוול… – צעק אלי, אך כפו הכבדה של אריה חסמה את פיו. ידיים בדקו בכיסיו, ולרוחתה של דבורה לא נמצא שום נשק.
– מה זה? – שאלה דבורה, מוציאה מכיסו של אלי את רשיון־המעבר בדרכים.
מיד החלו עיניה מתנוצצות.
– זה הוא הרשיון שקיבל אלי מהבולשת! – הריעה. – ראו! הנה רשומים שמותיהם של הנהג, שוש, אירית, דוד, נתן וגדעון! הרשאים לנסוע עמו במכוניתו! הנבל הזה עשה להם כנראה משהו! וגזל מאלי את הרשיון!
– ואולי כבר חיסל אותם?! – קרא אחר.
– נבל! מה עשית לאלי?! – צעקה דבורה כמשתוללת, והסתערה על אלי האומלל בצפרניה החדות. אלי נאק ונהם, ועיניו ביקשו רחמים. אולם בלבה של דבורה לא היו רחמים, והיא תקעה את צפרניה בבשרו וטלטלה אותו כמטורפת.
– מה עשית לאלי? מה עשית לאלי? – צעקה בקול קורע לבבות.
– הניחי לו לרגע, דבורה – פקד אריה. – העוברים־והשבים כבר מתבוננים בנו בתמהון. בואו, חבריה, נכניס אותו לבית אלידע, ושם נחקור אותו חקירה יסודית.
החבריה קשרו את פיו של אלי במטפחות, ולא שתו לבם לעיניו המביעות בהלה גדולה. הם הרימוהו ונשאוהו בתהלוכת נצחון לפתח ביתו של אלידע. אריה דפק בדלת. אדם שמנמן וסמוק פנים, אשר פצע טרי האדים במצחו, מעל לגבתו הימנית, פתח אותה.
– מר אלידע, אנו הננו הבלשים הצעירים, אשר שמרו על ביתך… – פתח אריה, ונשתתק מיד למראה פצעו הזב דם של מר אלידע.
– היכן הייתם, איפא, לפני חמש דקות, כשקלודיוס־תחכמוני פרץ לביתי והלם בראשי? – צעק מר אלידע בכעס.
– הוא בידינו! – קראה דבורה, מצביעה על אלי הכבול, המתאמץ לשוא לדבר מבעד למטפחת החוסמת את פיו, והנועץ עינים במצחו המכוסה דם של מר אלידע.
– מה פירוש “הוא בידינו”? – שאל מר אלידע. – הרי אין זה אלא נער, כמותכם.
– קלודיוס הוא, המתחפש לאחד מחברינו – הסביר אריה.
– להוי ידוע לכם! – אמר מר אלידע בחוסר־סבלנות, – קלודיוס הופיע בביתי לפני חמש דקות, כאילו צץ מתוך הרצפה. הוא לא לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה בעלת שרוולים קצרים, אלא בגדי שוטר. והרע מכל, הוא נצב מאחורי בלי שארגיש בו כלל, ושמעני מטלפן אל מר דורון ומודיעו, כי עצבי בוגדים בי, וכי אין בכוחי להמשיך ולארוב לקלודיוס, כפי שדובר ביננו. פתאום חשתי יד חונקת את צוארי, ובהפנותי פני לאחור, ראיתיו במו עיני. הוא היה דומה לפרופסור תחכמוני, אלא שבלי זקנו נשתנה מראהו מאד. נבהלתי מאד מפניו ופתחתי פי לקרוא לעזרתכם, אך הוא הקדים אותי וחבט בקת האקדח שלו במצחי. נפלתי המום ארצה, והוא קפץ דרך החלון החוצה, ונעלם. ואתם, הכסילים, תחת לשמור עלי, התנפלתם על נער מסכן.
אותה שעה נראה אלי מסכן באמת. עיניו כמעט זינקו מחוריהן בהביטן במצחו של אלידע, וכל גופו התעוות והתפתל בנסיון נואש לדבר בפיו החסום ולהשתחרר מכבליו. החבריה התבוננו בו במבוכה גדולה ובאשמה.
– היתכן שטעינו? – שאל אריה, מגרד את ערפו.
– האם…א…ת…תה אל…לי? – שאלה דבורה בגמגום.
אלי הגיד בעפעפיו לאות הן.
– אוי ואבוי! מה עשיתי לך! – קראה דבורה, ומיהרה להתיר את פיו החסום. האחרים התירו את הכבלים מעל ידיו ורגליו. אלי קם בכבדות מעל הרצפה.
– הניחו עכשיו לבקשות הסליחה – אמר בזעף למראה החבריה המצטדקים. – גיבורים גדולים! – תופסים אותי, מתנפלים עלי תריסר נגד אחד, מפילים אותי וקושרים אותי, ובינתיים קלודיוס נכנס לו באין מפריע!
– מדוע לבשת מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה? – שאל אריה בכעס. – אתה עצמך אשם במה שקרה.
– טעות לעולם חוזרת – אמר מר אלידע.
– האמנם, אדוני? – שאל אותו אלי בזעם. – ואילו אני סבור, שאתה עצמך גרמת לטעות הזאת.
– אני… – אמר מר אלידע בתדהמה.
– אתה! לפני שעות לא רבות שוחחת אתי בירושלים, בדמות דורון, ושם המצאת את המעשיה, שקלודיוס החליף את הגלימה היפאנית במכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה! כונתך ברורה! רצית לבלבל בכך את השומרים שלנו בחיפה, שיתנפלו עלי ולא יראו אותך נכנס לבית הזה!
– הוא מטורף! – פסק מר אלידע בפשטות, וליטף בכאב את מצחו הפצוע.
– פצעת את מצחך במתכוין, כדי להעלים את החריץ שמעל לגבתך הימנית! – קרא אלי בעוז – ויתכן שמרחת עליו מיץ עגבניות סתם!
החבריה האזינו לחילופי הדברים המוזרים האלה בפיות פעורים מתמהון.
– נער צעיר, דע לפני מי אתה עומד! – נזף בו מר אלידע – אני מבוגר ממך פי שלוש, ולא ארשה לך להתחצף כנגדי!
– הנך מתבקש לבוא עמנו מיד לבולשת, ולהוכיח שם את זהותך האמיתית!
– הקץ לשטויות! – קרא מר אלידע בזעם. – אני נוסע לרופא שלי, שיטפל בפצעי.
הוא נעל את דלת ביתו, והתחיל פוסע לעבר הרחוב. אלי תפס בזרועו.
– החזיקו בו, חבריה! – פקד.
מר אלידע ניער אותו מעליו, ואילו החבריה תחת להחזיק במר אלידע, החזיקו באלי המתרגש והמתפרץ אחרי מר אלידע המתרחק.
– הרגע, אלי! – אמרה דבורה, מלטפת את מצחו.
– דעתו נטרפה במקצת – אמרו החבריה זה לזה.
– אלי המסכן – אמר אריה – המכות שחטף מידינו בלבלו אותו לגמרי.
אלי נאבק בגבורה רבה במחזיקים בו, אך הם גברו עליו. מר אלידע נעלם במורד הרחוב.
טפשים מטופשים! חמורים בריבוע! – צעק אלי בחרון. – הנחתם לקלודיוס להמלט.
– הרי זה היה מר אלידע, ולא קלודיוס – אמר אריה.
– האם חנה לא הודיעה לכם דבר? האם לא ספרה לכם את גילויינו האחרונים?
– לא!
– מהרו, רוצו אחריו, אולי תתפסוהו! – צעק אלי ביאוש.
– אלי, היה נבון – בקשוהו החבריה, והחזיקו בו בעוז.
– וכי טחו עיניך מראות, שזה היה מר אלידע? – שאל אריה, מתרגז למראה עקשנותו של אלי.
– שוב נמלט הפושע! – קונן אלי. – ואתם, חמורי־גרם, סייעתם לו.
– עליך להסביר את דבריך! – דרש אריה.
– אינני רוצה לדבר עם מטומטמים כמותכם, יסבירו לכם שוש והאחרים – אמר אלי במרירות. – נלך אליהם.
הם יצאו הרחובה. אלידע לא נראה במלוא מטחוי־עין, אלי הוליכם אל המסדרון בו המתינו שוש, אירית, נתן גדעון ודוד.
הפגישה היתה מלאה הפתעות לשתי הקבוצות.
אלי ספר בקצרה את אשר ארע בבית אלידע, ושוש וחבריה נשכו את שפתותיהם בצער.
– אריה! אתה וכל קבוצתך ראויים למלקות! – אמרה.
– הננו מבולבלים לחלוטין – אמר אריה. – היואיל מי מכם להסביר מה ארע כאן, בעצם?
שוש פתחה בהסבר, וככל שהסבירה הלכו פני החיפנים ואבלו. בסיימה את דבריה שאל אריה בבושת פנים: – מה נעשה?
– נדמה לי, שהכל אבוד – אמר אלי. – קלודיוס סיים את סיבובו בשלושת הערים; מכל בית שלו בכל אחת מן הערים הספיק לקחת את כספו ואת הדברים האחרים הדרושים לו ועתה יסתלק לו. באיזו דרך שהיא מן הארץ.
– המתן! – קרא אריה. – בבית אחד מבתיו עדיין לא היה! כונתי לבית בטבריה, בו התגורר בדמות הפרופסור תחכמוני!
– הוא לא יהין לבוא לבית ההוא – אמרה שוש. – שם ניצב לבטח משמר משטרה, והוא יודע זאת.
– אך גם בבית ההוא השאיר כסף ועוד דברים, החשובים לו כדברים שהיו לו בבתיו האחרים, והוא יתאמץ לחזור לבית, כדי להוציאם משם – קרא אלי.
– אכן, אריה רעיון מבריק עלה בראשך! קלודיוס נועז ועשוי ללא־חת, והוא לא יחשוש לחדור לביתו שבטבריה כשם שלא חשש לחדור לבתיו האחרים, על אף משמרותינו!
– רואה אתה, החיפנים אינם חמורי־גרם כל־כך – אמרה דבורה.
אלי ליטף את פניו במקומות בהם נותרו סימני צפרניה החדות של דבורה, ואמר: – אינני נוטר לכם טינה, חבריה. יתכן שאף אני הייתי מתנהג כמוכם, אילו הייתי במצבכם. קלודיוס בעל אלף הפרצופים עשוי לבלבל אף את הבלש המוכשר ביותר. אבל חנה תיענש על אשר לא הודיעה לכם מי הוא אלידע כפי שציוויתי עליה.
– אל נבטל את זמננו – אמר אריה. – נסע מיד לטבריה.
– יש במכונית מקום פנוי לעוד נוסע אחד – אמר אלי. – אריה בלבד יצטרף אלינו.
החיפנים האחרים העוו פניהם באכזבה.
– האם לא יכלה מרת פטריציה מילטון להקציב לנו שתי מכוניות? – שאלה דבורה בכעס.
– עלינו להסתפק במה שיש לנו – אמר אלי. – היו שלום, חבריה.
הם נפרדו מעל חבריהם החיפנים והלכו במורד הרחוב אל המכונית. הם מצאו את הנהג מנמנם, כרגיל, על ההגה שלו.
– זזים! – אמר אלי, והדף אותו במרפקו.
– הא… הא… – נעור הנהג משנתו, וחלץ פקעת צמר־גפן מאוזן שמאלו. – תפסתם אותו? – שאל.
– עדיין לא – אמר אלי – אך עוד נתפסהו, תחילה ניסע לאיזה מקום שיש בו טלפון. עלי להודיע לחנה את החדשות האחרונות, ולהעביר דרכה הוראות לחברינו שבטבריה, וגם לנזוף בה נזיפה חמורה.
– אני יודע מסעדת־דרכים במורדות הכרמל, בדרך המוליכה לטבריה; יש בה טלפון – אמר אריה.
– נסע לשם – אמר אלי. – שב ליד הנהג, אריה, והראה לו את הדרך.
– הלא הבחור הזה הוא הצעקן הגדול מכולכם – אמר הנהג ברטינה, ותחב מחדש את צמר־הגפן לאוזנו. הוא התניע את המכונית, והם הפליגו לדרכם.
פרק ח': סיפורו של ספר האורחים 🔗
– עצור כאן! – קרא אריה לנהג, בעברם על פני מסעדת־דרכים קטנה, הנצבת בקצה חורשה מחורשות הכרמל. הנהג פקוק האוזניים לא שמע דבר, כמובן, והוסיף לנהוג.
– עצור! – צעק אריה לתוך אזנו הימנית של הנהג, והלה בלם בבהלה. הוא חלץ את צמר הגפן מאזנו הימנית ושאל: – מה קרה?
– עברת על פני המסעדה, סע אחורה – אמר אריה.
– מה זה חשוב? נמצא אחרת, בהמשך הדרך, הרי לא מכבר אכלנו, – אמר הנהג, והתניע את המכונית, אך החבריה כבר ירדו מעליה והחלו פוסעים לעבר המסעדה.
– לא לאכול אנחנו רוצים, אלא לטלפן – הסביר אריה.
– הגברת מילטון הפקידה עלי אדונים שיצאו אך אתמול מגן הילדים – אמר הנהג ברטינה, הוא הסיט את מנוף הילוכים להילוך האחורי, והחנה את המכונית ליד פתח המסעדה.
– במסעדה היה אלי מחייג את מספר הטלפון של חנה.
– הלו? כאן אלי.. – פתח.
– שלום, אלי! – חתך את דבריו קולה של חנה. – אתה רשאי כבר לחזור לתל־אביב: תחכמוני נאסר לפני חמש דקות במבואות חיפה, במכונית ציבורית שנסעה לטבריה!
– מה?! – קרא אלי בקול גדול.
– משמר משטרה שחסם את מבואות חיפה, ערך זיהוי במכונית היוצאת מן העיר, ומצא את תחכמוני בין הנוסעים! לפני רגע קבלתי הודעה זאת בטלפון מהבולשת הפלילית.
– מה קרה?! – שאלו החבריה בהתרגשות.
– הענין תם ונשלם, תחכמוני נאסר – אמר אלי.
חנה, ששמעה את תשובתו, פרצה בצחוק.
– הענין לא תם ולא נשלם! – אמר קולה.
– אנא, חנה, חדלי להתלוצץ! – אמר אלי. – הברנש היה שוב בידינו בדמות אלידע, אך בגללך, והודות לכסילותם של החיפנים, התחמק. די לנו בביזיון הזה, ואת אל תוסיפי שמן למדורה.
הוא החזיר את השפופרת למקומה.
– קלודיוס־תחכמוני־קוטויאטו־דורון־אלידע נאסר לפני זמן־מה בדרכו מחיפה לטבריה – אמר לחבריה. – משמר משטרה אסר אותו..
– אבדו הפרסים שלנו! – קוננה שוש מרה.
– נתנחם בעצם מאסרו. פושע מסוכן נפל בידי החוק – אמר אלי. – השומע אתה? – צעק באוזני הנהג. – תמו נדודיך. קלודיוס נאסר!
– מה?! – קרא הנהג, חולץ פקק צמר־גפן מאוזנו.
– קלודיוס נאסר!
– אינני מאמין – אמר הנהג. – הוא נאסר פעמים כה רבות, ותמיד נתברר לי שלא נאסר, לאמיתו של דבר.
– הפעם נאסר ממש! – קרא אלי.
– אינך חייב לצעוק זאת! – אמר הנהג, – פוקק את אוזנו מחדש.
– הבה נשתה כאן כוס קפה, והיה לנו הדבר לחצי נחמה – אמרה שוש.
הם ישבו אל אחד השולחנות, וציוו על בעל המסעדה, כי יגיש להם קפה ועוגות. הם לגמו את הקפה, ושוחחו על הרפתקאות היממה האחרונה. על־אף תפיסתו של הפושע היו אומללים במקצת: הם האמינו שהפרסים לתופסי קלודיוס יפלו בידיהם.
בסיימם לשתות, קרא אלי את בעל המסעדה ואמר לשלם לו. בעל־המסעדה קרב אליו בצעדי כבוד ובידיו פנקס עבה ועט, אך תחת להגיש חשבון, אמר: – עמכם הסליחה, שמץ משיחתכם הגיע לאוזני, וממנו אני למד, כי אתם הנכם הבלשים הצעירים הנודעים, אשר פענחו את תעלומת המעברה האבודה, וכי לא?
– כן – ענה אלי בפשטות.
– הרשאי אני להטריחכם, אם כן, ולבקשכם, כי תחתמו את שמותיכם בספר האורחים שלי?
החבריה היו מופתעים במקצת מהבקשה. אך אלי התאושש ראשון וחתם את שמו. האחרים עשו כמעשיו.
– מקום קטן ובודד הוא מקומנו זה שבחורשות הכרמל – אמר בעל המסעדה כמתנצל, – ואך לעיתים רחוקות יזדמנו אצלנו בני אדם מפורסמים, כמוכם.
החבריה הסמיקו מגאוה ומעונג.
– הנמנה האדון הזה על חבורתכם? – היואיל גם הוא לחתום בספר אורחים? – שאל בעל המסעדה, בנגעו בדרך־כבוד בזרועו של הנהג אשר היה ישן כשראשו נח על זרועותיו המשוכלות על שולחנו.
הנהג נעור משנתו בבהלה גדולה, וחלץ את צמר הגפן הפוקק את אוזנו הימנית.
– מה?! מה הוא רוצה? – שאל למראה ספר־האורחים והעט מוגשים לו בהדרת־כבוד.
אלי הסביר לו מה מבוקש ממנו. הנהג משך בכתפיו, כאומר “לא איכפת לי”, וחתם בספר. אחר שב ופקק את אוזנו, הרכין ראשו על זרועותיו, וירדם.
– החתמו עוד אישים חשובים בספר שלך? – שאלה שוש את בעל המסעדה, והחלה מעלעלת בפנקס.
– כן, חתמו גם חתמו – אמר בעל המסעדה בגאוה. – אמנם אין הם מפורסמים בארץ כמוכם, אך הם אנשים חשובים למדי! הן המסעדה שלנו קרובה לשרידי יישוב עברי עתיק, ויש שיבואו לכאן אנשי מדע וחוקרי עתיקות לסייר את שרידי העבר ולחפור חפירות.
בעוד שוש מוסיפה לעלעל בספר האורחים, הוסיף בעל המסעדה לפטפט: – האישיות החשובה הראשונה שהזדמנה ליישובנו זה היתה הבמאית, השחקנית ומחברת התסריטים התנ"כיים הידועה מרת פטריציה מילטון, אשר באה לכאן עם חבר עובדים ותפאורות לרוב כדי להסריט פה סרט על מלחמת המצרים והחיתים: כידוע, נחלו המצרים נצחון חשוב בגיא הסמוך ליישובנו.
– ראו! – קראה שוש בפליאה – הנה חתומים כאן השמות “הפרופסור ז. תחכמוני” ו“כמאל סאראז’וגלו פחה”!
– הראי! – צעקו כולם פה אחד, והצטופפו סביבה לראות בכתוב. אכן, השמות היו כתובים בספר, זה בצד זה, הם סקרו אותם בהתרגשות עצומה, ואפילו הנהג התנער מתנומתו ושלח מבט בספר.
בעל־המסעדה נהנה מאד למראה התפעלותם הגדולה של אורחיו.
– כן, כן – אמר. – שני האישים החשובים האלה באו ליישובנו זמן לא רב לאחר שהוסרט הסרט. לחפש עתיקות באו. מובן שביקשתים לחתום בספרי!
– הרי כמאל סאראז’וגלו פחה לא היה ולא נברא! – הבטוח אתה כי שתי החתימות הן אמיתיות? – צעק אלי.
– בטח שאני בטוח – אמר בעל המסעדה כנעלב. – בספר האורחים שלי יש חתימות כשרות ורק חתימות כשרות!
– התוכל לתאר את מראהו של הפרופסור תחכמוני? – שאל אלי בהתרגשות.
– כמובן, הוא זכור לי יפה – אמר בעל המסעדה. – הוא גבר בגיל העמידה, בעל זקן קצר אפור ורעמת־שיער אפורה, ובעל הדרת פנים גדולה. זאת ועוד: חריץ לו בעור מצחו…
– מעל לגבה הימנית! – קרא אלי.
– כן – אישר בעל המסעדה, תמה למראה ההתרגשות הרבה שקמה במסעדתו הקטנה.
– וכמאל סאראז’וגלו פחה, הבאמת היה בחברת תחכמוני? מה מראהו? – שאל אלי ביתר התרגשות.
– זה היה תורכי שמנמן, בעל שפם שחור עבות ומשקפי־קרן – ענה בעל המסעדה.
– מפליא! הן הכל האמינו, כי התורכי הזה הוא מעשית־שקר – קרא אלי.
– ראו! – צעקה שוש, המעלעלת בספר האורחים, – הנה חתומים כאן ע. ד. אלידע, והובארד ט. פולטון!
– וכאן חתומים צ. י. דורון וחיים לוי! – קראה אירית, מצביעה על דף אחר.
– ואפילו ד"ר יאשימוטו קוטויאטו ושמאי בן־זכאי חתומים כאן, למטה – צרח דוד, מצביע על תחתית העמוד.
– להתרגשות מה זו עושה? – תמה בעל המסעדה. – היש מן המיוחד במינו בחתימות אלה? הן כל המלומדים האלה ובני־לויתם באו לסביבתנו זמן־מה לאחר שהוסרט כאן הסרט, כדי לחקור בעתיקות המקום ולגלות תגליות. הם באו לסעוד במסעדתי, ומאחר שהיו מלומדים ידועי שם, ביקשתי אותם ואת בני לויתם לחתום בספר־האורחים שלי, ממש כפי שביקשתי אתכם ואת בן לויתכם, האדון הנהג הזה, לחתום בו היום. זה הוא מנהגי מאז ומתמיד.
– מסתבר, איפא, כי כל הארבעה, החשודים בעינינו שהם אדם אחד ושמו קלודיוס, לא שיקרו לבולשת באמרם כי אנשים מסויימים, כגון כמאל סאראז’וגלו פחה והובארד ט. פולטון, הביאום להרי הכרמל וחשפו לפניהם את העתיקות, שמכרו להם, מתוך מעבה האדמה! – קראה שוש.
– שדים ורוחות! – צעק אלי בקול ניחר. – הייתכן שכל חישובי היו מוטעים?!
הוא פנה אל בעל־המסעדה.
– האם נזדמנו לכאן אי־פעם שניים או שלושה מן המלומדים האלה בעת ובעונה אחת? – שאל.
– כן – ענה בעל־המסעדה. – לאחר שבאו פעם אחת איש־איש עם בן־לויתו, החלו באים לבדם, כדי לנסות את מזלם ולמצוא עתיקות נוספות. יום אחד נזדמנו לכאן כל ארבעת המלומדים.
– לא ייתכן! – קרא אלי.
– וכי למה תטיל ספק בכך? – השתומם בעל המסעדה. – הם באו אצלי לסעודת־הצהריים, וסעדו ארבעתם סביב השולחן הזה, אשר אליו אתם יושבים עכשיו. אף ביקשתים לחתום שוב בספר האורחים שלי, והנה חתימותיהם החתומות במו ידיהם על העמוד הזה – הוסיף, מעלעל בפנקס ומצביע באצבע שמנה על עמוד הנושא אמנם את חתימותיהם של הארבעה, זו מתחת לזו, ואותו התאריך מצורף לכל אחת מהן.
פני אלי אבלו וחפו, וכל הבלשים הצעירים האחרים עמדו סביבו כמוכי רעם! אם כל הארבעה ישבו בצותא סביב שולחן זה, הרי אינם יכולים בשום פנים ואופן להיות אדם אחד – הוא קלודיוס! – מסתבר, איפא, שכל חישוביו המהירים והמזהירים של אלי אינם אלא מגדלים פורחים באויר; אפילו הפרופסור תחכמוני הוכח כנקי מכל אשמה, כצדיק תמים, אשר קלודיוס הוליכו שולל בדמות כמאל סאראז’וגלו פחה, כשם שהזייפן הזה הוליך שולל בדמות שמאי־בן־זכאי את יאשימוטו קוטויאטו, ובדמות חיים לוי את מר דורון ובדמות הובארד ט. פולטון את מר אלידע. ספר האורחים של בעל המסעדה הוכיח זאת מעל לכל ספק, ואישר את נכונות הדברים אשר אמרו ארבעת המלומדים בחקור אותם הבולשת.
– ואין לכם הוכחה חותכת יותר, כי הוא היה האדם אשר רימה את ארבעתם, מאשר השואת כתבי היד בחתימותיהם של כמאל סאראז’וגלו פחה, הובארד ט. פולטון, שמאי בן־זכאי וחיים לוי, בספר האורחים הזה! – אמר אלי.
בדיקה קצרה הוכיחה זאת מעל לכל ספק: כתב־היד של כל ארבעת הזייפנים היה זהה! כלומר: הם היו אדם אחד שהחליף את דמותו ואת שמותיו. ובדיקה קצרה נוספת הוכיחה, כי כתב־היד בחתימותיהם של הפרופסור תחכמוני, יאשימוטו קוטויאטו, מר דורון ומר אלידע שונה בכל חתימה וחתימה. כלומר: הם היו אנשים שונים.
כן השוו החבריה את ארבעת החתימות השונות לכתב־היד של ארבעת החתימות של הזייפן, והוכח, כי אף לא אחת מארבעת הראשונות דומה לכתב־היד הזה.
– בחינם אסרה הבולשת את הפרופסור תחכמוני! בחינם רדפנו אחריו! – קוננה שוש. – והוא, המסכן, נאסר שוב!
– מי הוא, איפא, האדם אשר נמלט מפנינו מבית המלומד היפאני בתל־אביב, ואחר־כך מבית דורון בירושלים, ואחר־כך מבית אלידע בחיפה? – שאל אריה.
– מה אומר ומה אדבר? – אמר אלי במבוכה. – נוכחנו לדעת, כי הפרופסור תחכמוני איננו קלודיוס, ואך בחינם הוא נרדף על ידינו ועל ידי הבולשת. ואילו קלודיוס האמיתי איננו ידוע כלל לא לנו ולא לבולשת, והוא יושב לו אי־שם במנוחה ולועג בלבו לכולנו! הרי אין לו שום סיבה לחשוש כי יאסר. מדוע, איפא, הוא הלך לבקש מקלט אצל יאשימוטו קוטראטו ואצל מר דורון? ודוקא בלילה בו ברח הפרופסור תחכמוני ממאסרו? ומדוע חדר לבית אלידע? ובדמותו של הפרופסור תחכמוני דוקא?
– אולי הוא רצה להגדיל את החשד בפרופסור תחכמוני על ידי מעשיו אלה בלילה הזה?! – קראה שוש. – הוא ידע, כי הכל יאמינו שהפרופסור תחכמוני היה זה אשר ביקש מקלט בבית היפאני ובבית דורון, ואשר הכה את מר אלידע!
– קלעת למטרה, שוש! – קרא אלי בהתעוררות. – אין ספק, שזו היתה מטרתו. יש עוד דברים רבים בפרשה הזאת, שאינם מובנים לי אך בטרם נדון בהם, עלי לטלפן לחנה ולהודיעה את הגילויים שגילינו, למען תזהיר את הבולשת, שתחכמוני נקי מאשם, ושקלודיוס עדיין משוטט חפשי לנפשו.
– החפז, אלי! כל רגע יקר! – קרא דוד.
אלי קפץ אל הטלפון וחייג את מספרה של חנה. משענתה לו, סח לה בקצרה אך בדייקנות את הגילויים שנתגלו להם במסעדה ומסר לה חיש מהר את הוראותיו. הוא השתומם והתרגז בשמעו אותה צוחקת בלגלוג.
– מה פשר צחוקך, חנה? – שאל בחומרה.
– אתה מפגר עדיין מרחק רב מאחורי, אלי – אמרה חנה.
– היודעת את דברים שאינם ידועים לי?
– כן.
– כיצד? הן כל הידוע לך נודע לך מפי השיחות הטלפוניות שלנו.
– ובכל זאת, אני יודעת מי הוא קלודיוס, ואתה לא! – ענתה חנה בשלוה.
– מי הוא? אמרי!
– הן שמו כתוב בספר האורחים של בעל המסעדה שלכם – צחקה חנה.
– את משטה בי, חנה! – קרא אלי בזעם.
– האמן לי, אינני משטה בך. אך מרחמת אני עליך, שאתה מכלה את כוחותיך ואת כוחות החבריה לריק, בשעה שאני יכולה לאסור את קלודיוס באמירה אחת.
– ומדוע אינך עושה זאת, גבורה שכמותך?!
– כי חוששת אני שאתה, בכסילותך הרבה, תקלקל הכל! מוטב שאמתין עד שתבואו לתל־אביב.
– ואינך חוששת שיברח בינתיים?
– לא, אינני חוששת כלל. אולם אבקשך לשמור את שיחתנו זאת בסוד, ולהביא עמך את ספר־האורחים.
– שטויות כדבריך, אין טעם לספרן לאיש – אמר אלי בבוז – את רוצה “למתוח” אותי, אך לא תצליחי. העבירי מיד את הוראותי.
– נראה מי משנינו יצחק אחרון – אמרה חנה. – שלום.
אלי החזיר בזעף את השפופרת למקומה.
– מדוע רבתם? מה אמרה חנה? – שאלו חבריו.
– שטויות! – ענה אלי. – היא כועסת בודאי על שלא שיתפנו אותה ברדיפה, ועל כן היא מתאמצת להרגיז אותי בכל מיני רמזים.
הוא פנה אל בעל־המסעדה, אשר הקשיב ביראת־כבוד לדבריו.
– התעשה עמנו חסד, אדוני? – אמר לו אלי. – התואיל להפקיד בידינו לזמן־מה את ספר־האורחים שלך? הן היית עד לדיונינו, ומעצמך תבין מה חשוב הספר שלך למהלך החקירה.
– יודע אני, כי הספר נתון בידים נאמנות – אמר בעל־המסעדה, ומסר לאלי את הפנקס. אלי שם אותו בכיסו.
– חבר נהג! – אמרה שוש, הודפת את הנהג הישן במרפקה. – עורה! אנו נוסעים לתל־אביב.
הנהג נעור בבהלה, וחכך באגרופיו את עיניו הרדומות.
– האם בא הקץ לנסיעות הילדותיות האלה? – שאל בשמחה.
– הבה נקוה, כי הנסיעה הזאת תהיה האחרונה – אמר אלי. – קדימה!
פרק ט': חנה חושבת בראשה! 🔗
מקץ שעתיים עצרה מכוניתם ליד בנין הבולשת הפלילית בתל־אביב. חנה ופנחס המתינו להם בכניסת הבנין.
– שלום, חבריה! – ברכה אותם חנה בעליזות. – הואילו נא כולכם לבוא עמי למעלה, למשרדו של הבלש בן־דוד. נערכת שם פגישת כל המשתתפים בתעלומת הזייפן קלודיוס.
– הרשאי אני לנסוע הביתה? – שאל הנהג, חולץ פקק צמר־גפן מאוזנו.
– עדיין זקוקים אנחנו לשרותך – אמרה חנה. – עליך לנסוע להביא הנה את הגברת פטריציה מילטון.
הנהג נסע לדרכו, הם עלו במדרגות הבנין הגדול, בחלפם על פני קציני־משטרה, שוטרים ובלשים בבגדי אזרחים, והגיעו לדלת הנושאת שלט: בן־דוד.
חנה פתחה את הדלת והכניסה אותם לתוך החדר הגדול. בקצהו האחד נצבה מכתבה גדולה, ומאחוריה ישב הבלש בן־דוד מיודעם, אשר קדם את פניהם בחיוך לבבי. בכל פינות החדר נצבו כורסאות, ובארבע מהן ישבו: הפרופסור תחכמוני, המלומד היפאני יאשימוטו קוטויאטו, סוחר העתיקות מר דורון, ואספן העתיקות מר אלידע, אשר מצחו היה חבוש בתחבושת לבנה. ארבעת האנשים הנכבדים האלה הנידו ראשם בברכת שלום לנערים ולנערות. בפני הפרופסור תחכמוני המגולחים ניכר רוגז קל, המלומד היפאני היה חביב וחייכני. מר דורון היה בולם מדי פעם פיהוק. מר אלידע היה סר וזעף ממש.
איש־איש מהבאים מצא לעצמו מושב. חנה היתה היחידה שלא ישבה. היא נעמדה במרכז חדר, ואמרה:
– גבירותי ורבותי! הטרחנו לכאן את האדונים האלה ואת קבוצת הבלשים הצעירים הזאת כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של קלודיוס. הפגישה הזאת נערכת ברשות מר בן־דוד ובהסכמתו, מאחר שהבטחתי לו, כי יודעת אני במדוייק מי הוא קלודיוס!
אלי קפץ ממושבו.
– אני מצטער, רבותי, שהוטרחתם לשוא – אמר. – חנה אינה יודעת למעשה הרבה. היא ישבה בביתה כל משך הפעולה וכל הידוע לה הוא פרי השיחות הטלפוניות שניהלתי עמה.
– אנא, אלי, הרגע – אמרה חנה בעליזות רבה. – אמנם לא התרוצצתי על פני הארץ, כמוך וכאחרים, אך מוחי היה בפעולה מתמדת, ומאחר שאתה חשבת ברגליך, ואני חשבתי בראשי, יודעת אני מי הוא קלודיוס ואתה בור כשהיית!
– אל תתנפלו זה על זו – ביקש הבלש בן־דוד בטוב לב. – אין טוב לנו מאשר לשמוע את דברי חנה עד תומם, ונדע מי משניכם צודק בריבו.
אלי ישב, וחנה המשיכה:
– בטרם אגש לעצם הענין, אבקש בשם הבולשת ובשם כל הבלשים הצעירים את סליחת הפרופסור תחכמוני, אשר נאשם כזייפן ונחשד שהוא קלודיוס, ונרדף על לא עול בכפו. קלודיוס הוליך אותו שולל בזיופים אשר מכר לו, וגרם לו שהוא יאמין בלב ונפש בהשקפותיו המוטעות באשר לדברי ימי הארץ, ומהיות הפרופסור תחכמוני איש האוהב להתנצח עם יריביו, ניסה להכשיל את מומחה הבולשת מר עמרם גורן, כדי להוכיח לציבור שאין המומחה הזה מוכשר לשפוט נכוחה בענייני עתיקות מזוייפות. הוא התחפש, איפא, למר רימון ומכר למר גורן פסל אמיתי של דגון הפלישתי, ואחר הודיע כי מזוייף הפסל. בגלל נסיונו זה נפל עליו חשד, והוא נאסר אתמול. שעות ספורות לאחר מאסרו הצליח לברוח מבנין הבולשת בעזרת אדם מחופש בבגדי שוטר, אשר חדר בהסואה זאת לבנין, ולאחר שהמם במכה את השומר פתח את דלת תאו של הפרופסור, גילח את זקנו, הלבישו בגדי שוטר שהביא עמו, הוציאו החוצה, וציידו בתעודות מזוייפות ובכרטיס אניה, העומדת להפליג היום מחיפה לאמריקה. אותו אדם היה קלודיוס האמיתי. הוא קיוה, כי בריחתו של הפרופסור תחכמוני מן הארץ תאשר את החשד שתחכמוני הוא קלודיוס, בעוד אשר הוא, קלודיוס האמיתי, יוכל להמשיך ולחיות בארץ בשלוה.
אולם הפרופסור תחכמוני לא ירד לאניה. הוא הגיע לחיפה בעזרת מדי השוטר שלו ותעודותיו המזוייפות, אך בבואו לשם נתקררה דעתו, והוא התחרט על בריחתו. הוא החליט להתמסר למשטרה ולדרוש משפט אשר בו יוכיח את צדקתו. אלא שתחילה, גמר בלבו, ייסע לביתו שבטבריה וישליט סדר בעינייניו האישיים, ורק לאחר זאת ייתיצב בתחנת המשטרה הקרובה ביותר.
בצאתו מחיפה לטבריה במכונית ציבורית, זוהה ליד מחסום דרכים על ידי משמר משטרה. הוא נאסר מחדש ונשלח לתל־אביב, לכאן. הודעה על כך מסר לי בטלפון הבלש בן־דוד. עניתיו מיד, כי רשאי הוא לשחרר את הפרופסור, מאחר שאין הוא קלודיוס, אשר זהותו האמתית ידועה לי. אמרתי לבן־דוד, כי אוכיח לו זאת. אז הסכים מר בן־דוד לשחרר את הפרופסור, והרי הוא יושב ביננו כאדם חופשי, ולא כאסיר.
– מי הוא, אם כן, קלודיוס? – קרא אלי.
– כן, מי הוא? – קראו האחרים בסקרנות עזה.
– עוד מעט יתכנסו כל המוזמנים, ואז אומר את שמו – אמרה חנה. – בינתיים, הואל נא, אלי, למסור את ספר האורחים שבידך למר בן־דוד, שיבדוק את החתימות וייוכח שוב בצדקת הפרופסור תחכמוני.
אלי מסר את הפנקס העב לבלש בן־דוד, והבלש עיין בו בתשומת לב גדולה. בינתיים קם הפרופסור תחכמוני ממושבו והודה במילים נלהבות לחנה על נאום־הסנגוריה הנמלץ שלה.
הדלת נפתחה, ולחדר נכנסו מר אלכסנדר עיבל, העורך הראשי של “הצופר” והממונה על קרן־הפרס של העיתון הזה, המומחה לעתיקות מר עמרם גורן, ואחריו, לבושה בגדי הדר וחבושה מגבעת־נשים יקרה, מרת פטריציה מילטון. הם ברכו את הנוכחים בשלום, והנוכחים החזירו להם ברכה.
– הואילו נא לשבת, גבירותי ורבותי. כל המוזמנים מצויים כאן, והנני מוכנה ומזומנה לומר לכם את אשר בפי – אמרה חנה.
הכל ישבו, וחנה פתחה.
– לפי העדות הברורה של ספר האורחים הזה, הרי האנשים אשר מכרו עתיקות מזוייפות למר אלידע, למר דורון, לדוקטור יאשימוטו קוטואטו ולפרופסור תחכמוני, לא היו אלא אדם אחד, אשר החליף ארבע פעמים את מראהו החיצוני ואת שמו, כמוכח מחתימותיו: כמאל סאראז’וגלו פחה, הובארד ט. פולטון, חיים לוי ושמאי בן־זכאי, אשר כתב־היד בכולן אחד הוא. מר בן־דוד משוה עתה את כתב היד הזה לכתב־היד שבתעודות המזוייפות, אשר נתן השוטר המדומה לפרופסור תחכמוני, לסייע לו בבריחתו. מובטחני, שכתב־היד זהה.
– ואמנם זהה הוא – אמר הבלש בן־דוד.
– מר גורן – פנתה חנה אל מומחה־הבולשת, – הן מכיר אתה את כתב־ידו של קלודיוס. התואיל לבדוק את החתימות, ולאשר כי אמנם שלו הן.
מר עמרם גורן קם ממושבו ועשה כדבריה.
– זהו כתב ידו של קלודיוס, ללא ספק – אמר בהערכה רבה.
– מכאן שהשוטר המדומה הזה הוא האדם אשר מכר לכם עתיקות מזוייפות, רבותי – אמרה חנה. – והוא־הוא קלודיוס!
נפלה דממה קצרה. הכל ציפו במתיחות להמשך הדברים.
– וקלודיוס זה נמצא עכשיו עמנו, בחדר הזה! – הכריזה חנה בקול חזק.
הכל קפצו ממושביהם והתבוננו בפליאה ובתדהמה זה בפני זה, להוציא את בלש בן־דוד, אשר הוסיף לשבת במנוחה במושבו. חנה השמיעה שתי מחיאות־כפיים. דלת החדר נפתחה, ושני שוטרים חמושים באקדחים הופיעו בפתח.
– אסרו את פטריציה מילטון! – פקדה חנה.
בהמולה הגדולה שקמה פסעו שני השוטרים החסונים אל מרת פטריציה מילטון הזועמת ואחזו בזרועותיה.
– בושה וחרפה! אמרה הגברת הזאת במבטא אנגלי. – אני עזרתי לכם בכל ואתם גומלים לי רעה תחת טובה!
חנה נגשה אליה, ובלי טכס מרובה מרטה מעל ראשה את כובעה ואת הפאה הנכרית שמתחתיו. לעיני המסתכלים הנדהמים נתגלה ראשו של הנהג!
ומתחת לאיפור הנשי הזה נמצא מותר פרצופו של הנהג שלנו – הכריזה חנה.
הנהג הלבוש בגדי אשה השתולל כמטורף והתאמץ להחלץ מידי השוטרים החסונים המחזיקים בו, אולם הם מיהרו ושמו אזיקים על ידיו.
– מר בן־דוד, הואל נא להשוות את החתימה שחתם הנהג בספר־האורחים ליתר החתימות של קלודיוס – ביקשה חנה.
– החתימות זהות – הודיע הבלש בן־דוד לאחר בדיקה קצרה. – הובילו את האסיר לתאו – פקד על שני השוטרים.
השוטרים גררו החוצה את הנהג הנאבק בהם בחמת זעם. הדלת נסגרה מאחוריהם בטפיחה.
בּעוד כל הדברים האלה נעשים, היה אלי מסתובב בחדר כנמר בסוגרו. ידיו היו מטפחות בראשו ועיניו ירו ברקים לעבר חנה המאושרת. לבסוף לא אצר כוח, וצעק: – כיצד נתגלתה לך זהותו של קלודיוס? הרי ישבת כל הזמן בביתך ושמשת מקשרת בלבד! לעזאזל! ראשי מתפקע!
– הרגע אלי, בקשתיך – אמרה חנה בנעימות – ואנא, גבירותי ורבותי, חזרו למושביכם, ואסביר בפרוּט את כל הדברים הסתומים לכם.
הכל עשו כבקשתה. אכולי סקרנות לדעת את המשך הדברים.
– כאשר נתמניתי למרכזת, גמרתי בנפשי לנצל את ההפסקות הממושכות שבין השיחות הטלפוניות המועטות למחשבה – אמרה חנה. – ראשית שבתי ושאלתי את עצמי את השאלה שהעסיקה רבים: כיצד הצליח קלודיוס לזייף בארץ פסלים ואנדרטות, תבליטים ולוחות, עצומים בגדלם? כיצד הצליח לטמון אותם במקומות היסטוריים ידועים, בלי שאיש יבחין בכך? הרי לשם כך היו דרושים לו בתי מלאכה, מכוניות ועוד מתקנים שונים, וכן היה עליו לבצע עבודות־חפירה שקשה להסתירן מעיני הבריות.
עודני מהרהרת, והנה נתקבל בטלפון הדין־והחשבון הראשון על המאורעות שארעו בבית המלומד היפאני. מיד שמתי־לב לעובדה המשונה, אשר אלי ושוש לא הבחינו בה, והיא: קלודיוס, המחופש כיאשימוטו קוטויאטו, יצא אליהם לאחר שהם השמיעו יללות חתולים, ואף כי היה קודם לכן בחדר מואר, אשר מלמול שיחה עלה ממנו, מצא אותם מיד בחשכה הגדולה. כידוע, אדם הנמצא בחדר מואר, אינו רואה דבר ביצאו אל הלילה החשוך, אלא לאחר שחולף רגע ועיניו מתרגלות לחשכה. מעובדה זאת הסקתי את המסקנה, שקלודיוס ידע כי הבלשים הצעירים עומדים לבוא, והערים עליהם. הוא החשיך את כל הבית, והותיר אור בחדר אחד בלבד. בחדר הזה כיוון את מחט הרדיו לתחנה יפאנית, אשר השמיעה בודאי דו־שיח, בעוד אשר הוא תפס עמדת תצפית באחד החדרים החשוכים. כך ארע, שאלי ושוש שמעו מלמול שיחה עולה מן החדר, המואר, ושקלודיוס המחופש לא היה זקוק להרגיל עיניו לחשכה בעת שיצא אליהם מן הבית.
אבל כיצד ידע קלודיוס, כי הבלשים הצעירים מתעתדים לבוא לבית המלומד היפאני יאשימוטו קוטויאטו? אם קלודיוס זה הוא הפרופסור תחכמוני, אמרתי לעצמי, הרי לא יכול היה לדעת זאת בשום פנים ואופן, כי התכנית לחפש אותו בבית ההוא נוצרה בסודי סודות בבית אלי, שעה קלה לפני־כן. מיד הבינותי שקלודיוס זה איננו הפרופסור תחכמוני, כי אם אחד האנשים אשר היו נוכחים בבית אלי בשעת תיכון התכנית.
מלבד הבלשים הצעירים היה נוכח אותה שעה בבית אלי איש אחד בלבד, הוא הנהג אשר העמידה לשרותנו מרת פטריציה מילטון.
מאחר שלא חשדתי באיש מן הבלשים הצעירים, כי עשה יד אחת עם קלודיוס, נפל החשד מיד על הנהג. הנהג הזה, אשר ישב פקוק אוזניים כל עת הישיבה בביתו של אלי, מוכרח להיות קלודיוס, אמרתי לנפשי. אוזניו הפקוקות עשו אותו מגוחך, בעינינו, ואנו לא נזהרנו כלל בדברנו בנוכחותו, ואילו לאמיתו של דבר האזין יפה־יפה לכל הנאמר, וידע כי בדעתנו לחדור לבית יאשימוטו קוטויאטו!
בתחילה הדהימה אותי התגלית, כי הנהג אשר שלחה אלינו מרת פטריציה מילטון הוא קלודיוס. אולם משהעמקתי לחשוב, נתבררר לי שפטריציה מילטון, השחקנית המוכשרת ויצרניה הסרטים ההיסטוריים, היא קלודיוס המחופש כאשה!
כיצד? נזכרתי בשאלה הראשונה אשר שאלתי את עצמי: באיזה מקום עשה קלודיוס את זיופיו, או באיזו דרך הביאם ארצה, בלי שירגישו בפסלים הגדולים ובאנדרטות העצומות פקידי המכס או משמרות הגבול? ואיך עלה בידו להטמינם באדמת מקומות היסטוריים, אשר עין התושבים פקוחה עליהם? ואיך העבירם למקומות האלה?
ומיד צצה לעיני התשובה: מרת פטריציה מילטון הופיעה לפני ארבע שנים ביון, לפני שלוש שנים באיטליה ולפני שנתיים בישראל, ובכל המקומות ואלה הציגה עצמה כשחקנית, כמחברת תסריטים היסטוריים וכיצרנית של סרטים על נושאים היסטוריים. לכל המקומות האלה הביאה אניה טעונה תפאורות: פסלים, אנדרטות, לוחות, ועוד חפצים הדרושים לכאורה להסרטת סרטים היסטוריים. את התפאורות האלה הכניסה לכל הארצות שמניתי ברשות ובאישור ממשלותיהן, ואיש לא טרח לייחס אליהן תשומת לב יתרה, מכיון שנחשבו לאביזרים רגילים של סרטים היסטוריים.
– כך, איפא, הוחדרו העתיקות המזוייפות לארץ! – קרא אלי.
– כך! – אמרה חנה. – ולאחר שהוחדרו, היה קלודיוס המחופש בדמות פטריציה מילטון מעבירם לאזורים היסטוריים, כאילו לשם הסרטת של סרטים באזורים האלה, ובשעת הסרטת הסרטים היה קובר בחשאי חלק מן התפאורות באדמה!
– ואחר־כך היה מתחפש בדמות כמאל סאראז’וגלו פחה, או בדמות הובארד ט. פולטון, או בדמות חיים לוי, או בדמות שמאי בן־זכאי, והיה בא אלינו ומציע את התפאורות הקבורות למכירה, באמרו כי גילה עתיקות חשובות בנבכי האדמה! – קרא הפרופסור תחכמוני בהתרגשות…
– ואנו נפתינו להאמין לו! – קרא מר אלידע.
– אנא, רבותי, הניחו לחנה להמשיך בסיפורה. ביקש הבלש בן־דוד.
חנה השתעלה קלות, והמשיכה:
– משנתבררה לי זהותה האמיתית של פטריציה מילטון, נתבררו לי מיד עוד פרשות סתומות. כדאי היה לקלודיוס להופיע כאשה, שכן מסוה זה היה מרחיק מעליו כל חשד. אך הוא לא הסתפק בבטחון אשר נתן לו המסוה המוצלח הזה. הוא שאף להיות בעובי החקירה המתנהלת נגדו. כדי להיות מקורב לחוגי הבולשת ולמומחים שלה לגילוי עתיקות מזויפות, המציא את המעשיה באסף בן־אסף, וגרם שהבולשת ומומחיה יבטלו שבוע ימים לריק ויגנו עליו, בהיותו בדמות פטריציה מילטון, מפני אדם יציר דמיונו.
מאז המעשה באסף בן־אסף נעשה מקורב לבולשת, בה היה מופיע בדמות פטריציה מילטון, והיה שומע מפי הבלשים, כולל בן־דוד, את החדשות האחרונות מן החקירה המתנהלת בארץ לשם גילויו ותפיסתו. וכדי לרכוש לעצמו אמון־יתר מצד הבריות, הודיע קלודיוס ברמות פטריציה מילטון, כי היא תתן פרס בן שלושת אלפים לירות לתופסו. כן קיוה למשוך אליו באמצעות הפרס המובטח את כל הבלשים הפרטיים והחובבים, אשר ינסו את כוחם בתפיסת קלודיוס, למען יספרו לו, והוא בדמות פטריציה מילטון, את תכניותיהם ומזימותיהם. ואמנם מבוקשו הצליח בידו, ואפילו אנו, הבלשים הצעירים, פנינו אל מרת פטריציה מילטון בבקשת תמיכה כספית למהלך החקירה שלנו, בתורת מקדמה לפרס!
מפנינו חשש קלודיוס ביותר, שכן ידע מה עוללנו בתעלומת המעברה האבודה, והוא החליט להכנס יותר בסודנו. על־כן הציע לנו, בדמות פטריציה מילטון, לקבל מידיו מכונית ונהג, אשר יסיענו לכל מקום אליו תוליכנו החקירה. הסכמנו להצעתו בהתלהבות, וביקשנו כי הנהג הזה יהיה נוכח בפגישה שתיערך בח' בטבת בבית אלי, שמא נזדקק לו.
והנה נאסר הפרופסור תחכמוני בתורת הזייפן קלודיוס. קלודיוס שמח על כך מאד, ללא ספק. אולם הוא ידע יפה, כי בתום החקירה יתברר לבולשת, כי פרופסור תחכמוני חף מפשע. כדי למנוע מן הבולשת את ידיעת האמת, החליט להבריח את הפרופסור תחכמוני מן הארץ, בידעו כי הבריחה הזאת תוכיח לכל, כי אמנם היה הפרופסור תחכמוני הזייפן קלודיוס.
מתוך מגעו ומשאו עם הבולשת, בדמות פטריציה מילטון, למד להכיר את מוצאי הבולשת ומבואותיה. הוא התחפש, איפא, לשוטר, חדר לבולשת, הצליח לשחרר את הפרופסור תחכמוני, צייד אותו במדי שוטר, תעודות מזוייפות ובכרטיס אניה, ובלי לגלות לו את זהותו, שלח אותו לחיפה, כדי שיפליג משם לאמריקה.
ואילו הוא עצמו חזר לדירתו. התחפש לנהג, ונסע לבית אלי, להעמיד עצמו לרשות הבלשים הצעירים!
בשעת הישיבה בבית אלי, העמיד פנים כנהג מסכן שנקלע למרות רצונו ובפקודת גבירתו לחבורה רעשנית. לאמיתו של דבר האזין יפה־יפה לדברי הבלש בן־דוד ולדברינו.
– בינתיים נתגלה בבולשת דבר בריחתו של הפרופסור תחכמוני, והבלש בן־דוד הוזעק מן הישיבה.
אנו חישבנו שהבורח יחפש מקלט בבית האנשים אשר קנו מידיו עתיקות מזוייפות, ותיכנו תכנית פעולה ארצית בהתאם לכך.
קלודיוס־הנהג שמע את הדברים, והחליט לחזק את החשד בפרופסור תחכמוני על־ידי ביקורים בבתים אשר נשים עליהם מצור. הוא ידע כי נאמין שהמבקר הוא הפרופסור תחכמוני, המחליף את דמויותיו בכל ביקור. הוא החליט להוליכנו עד חיפה, ושם להעלם מעינינו סופית. בטוח היה כי בהיודע דבר הפלגתו של הפרופסור תחכמוני באניה מחיפה בו ביום, יאמינו הכל כי מבית אלידע שם פניו אל האניה ויצא מן הארץ!
– ואמנם כך היינו מאמינים, אילמלא התחרט הפרופסור תחכמוני מבעוד מועד – אמר פנחס,
חנה התנשמה, והמשיכה:
– הוא ביקשנו שניתן לו שהות להפרד מאשתו ומילדיו, בטרם יעמיד עצמו לשרותנו ללא הפוגות, אלי הסכים כמובן, והועיד לו פגישה ברחוב הסמוך לבית הדוקטור יאשימוטו קוטויאטו. מה עשה הוא? נסע במכוניתו לאן שנסע, התאפר בדמות הפרופסור תחכמוני המגולח, ובא בדמותו החדשה לבית הדוקטור קוטויאטו קודם שהספיקו להגיע לשם אלי ואנשיו. הוא התגבר על הדוקטור קוטויאטו, לבש את גלימתו, התאפר בדמותו (במכונית שלו נשא אתו בודאי מזודה ובה תכשירי איפור!) את הדוקטור המסכן שם כבול וחסום פה במזוה, והוא עצמו המתין לאלי באחד החדרים החשוכים הצופים אל החצר הקדמית, בעוד הרדיו משמיע מלמול שיחה בחדר המואר!
– שוד ושבר! – אמר אלי, ולא יסף.
– מכאן ואילך לא אחדש לכם הרבה – אמרה חנה. – קלודיוס שיחק את משחקו להפליא! ואכן, כל היתרונות היו לצידו. הוא היה נוסע מעיר לעיר דרך מחסומי המשטרה בעזרת רשיון־המעבר שהיה בידי אלי. בשעת הנסיעה היה מעמיד פנים כנהג זועף, ואילו לאמיתו של דבר הקשיב רב־קשב לכל דיוני הבלשים הצעירים שבמכוניתו. דבר לא פסח על אוזניו הפקוקות במעט צמר־גפן, והוא ידע את כל תכניותיהם.
– אבל – הפסיקה דוד, – נשגב מבינתי כיצד נמלט קלודיוס פעמיים דרך משמרותינו, בלי שיראה.
– הרהרתי בדבר – אמרה חנה – ודומני שהפיתרון לחידה הזאת טמון בספר שבידי הדוקטור יאשימוטו קוטויאטו ובספר שבידי מר דורון. לאחר שהודיע לי אלי, בשוחחו עמי בטלפון מבית דורון, כי קלודיוס נמלט משם כמו שנמלט מבית הדוקטור יאשימוטו קוטויאטו, כלומר דרך חלון הספריה, וכי גם הפעם שמעו השומרים רק רשרוש באויר וקול חבטה באדמה – לאחר שנודעו לי הפרטים האלה, עלה חשד מסויים בלבי, ואטלפן אל הדוקטור קוטויאטו. הסברתי לו מי אני, וביקשתיו להכנס לחדר הספריה שלו ולבדוק, אם חסר שם ספר מן הספרים, ואם חסר, לצאת לחצר ולחפשו שם. אחר טלפנתי אל מר דורון, וחזרתי באוזנין על הבקשה הזאת. ואמנם שניהם מצאו איש איש ספר בחצרו, ממש מול חלון הספריה הפתוח!
– תפסתי! – קראה שוש בהתלהבות. – זה הוא פשר הרשרוש המשונה באויר וקול החבטה שבא בעקבותיו, שהגיעו בשתי הפעמים לאוזני השומרים. בשתי הפעמים הטיל קלודיוס החוצה ספר, כדי לבלבל את השומרים שלנו. בהיות הספר באויר, השמיעו דפיו רשרוש, ובנפלו על האדמה, השמיע חבטה!
– נכון! וכשכל השומרים אצים רצים אל מקום החבטה, ממהר קלודיוס לאגף אחר של הבית, ויוצא לו במנוחה דרך אחד החלונות, שהוא סוגרו אחריו, בעוד אשר השאיר פתוח את חלון הספריה! – השלימה חנה את דבריה. – אני תמהה, שהסבר פשוט זה לא עלה על דעת האנשים במקום!
אלי נראה כאילו הוא מבקש, שתפצה האדמה את פיה ותבלעהו.
– בחיפה נקט קלודיוס בטכסיס חדש – המשיכה חנה. – את הטכסיס הזה הכין עוד בהיותו בבית מר דורון בירושלים. מה עשה? הוא השאיר בבית דורון את הגלימה היפאנית והוא נטל עמו מארונו של דורון מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה. זאת עשה מכיון שידע כי אלי לובש בגדים דומים, וכי הדמיון הזה בבגדים יטיל בלבול בקרב השומרים על בית אלידע, שעה שיבוא אלי להתקשר עמם. הוא עצמו לא לבש כלל את המכנסיים והחולצה שנטל מארונו של אלידע, אלא חדר לבית אלידע בלבוש שוטר, שהיה שמור עמו במכונית. ומתי חדר? בעת שהשומרים על בית אלידע התנפלו כאיש אחד על אלי המסכן, הלבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה אפורה!
אריה בחש בשערותיו במבוכה גדולה.
חנה המשיכה:
– בינתיים נאסר הפרופסור תחכמוני והובא מחיפה לתל־אביב, וכן באו תל־אביבה מר דורון, ומר אלידע אשר הוזמנו להתייצב בבולשת לפי דרישתי. הדוקטור קוטויאטו הוזמן אף הוא ובא. באתם אתם וקלודיוס הנהג עמכם. הוא נסע מכאן במכוניתו, כדי להופיע כאן כעבור שעה קלה בדמות מרת פטריציה מילטון, אשר נשלחה לדירתה הזמנה להתייצב בבולשת, כדי להשתתף בישיבה הזאת. הוזמנו גם מיודענו מר עמרם גורן, המומחה לעתיקות מזוייפות מטעם הבולשת, וגם מר אלכסנדר עיבל, העורך הראשי של עתון הבוקר “הצופר”, אשר יסד את קרן הפרס לתופסי קלודיוס. ובכן, גבירותי ורבותי, הבטחתי לכם כי אגלה לכם במעמד זה את זהותו של קלודיוס, וסבורה אני כי קיימתי את הבטחתי במלואה.
מר אלכסנדר עיבל, העורך הראשי, אשר כל משך הישיבה רשם ללא הרף רשימות בפנקסו, לשם כתבה מרעישה בהוצאה מיוחדת של “הצופר”, קפץ על רגליו ולחץ בהתרגשות עצומה את שתי ידיה של חנה.
– גבירתי הבלשית הצעירה! – אמר. – הפרס הוא שלך ושל חבריך בדין ובצדק! הרשי נא לי למסור לידיך במעמד חשוב זה המחאה על סך של עשרים ושנים אלף, שלוש מאות חמישים ושבע לירות, הסכום אשר נצטבר עד כה בקרן הפרס של עיתוננו.
הוא רשם בזריזות את ההמחאה, ומסרה לידי חנה המאושרת.
הבלש בן־דוד קם ממושבו, ואף הוא נגש אל חנה, לחץ את ידיה, ומסר לה המחאה על סך של אלפיים לירות. – הפרס אשר הבטיחה הבולשת לתופס קלודיוס.
בזה הרגע נכנס שוטר לחדר, והצדיע לבלש בן־דוד.
– אדוני – אמר השוטר, – קלודיוס נכנע כליל. הוא מודה בכל פשעיו, ומסכים לגלות לבולשת עוד עתיקות מזוייפות אשר הטמין במקומות שונים בארץ.
– מצויין! – אמר הבלש בן־דוד. – הערכתם חיפוש בבגדיו?
– כן! – ענה השוטר. – בארנקו מצאנו שתי פיסות של צמר גפן, ובתוך אחד מהן מגביר קול קטן!
הכל נצבו נדהמים לנוכח ערמתו הגדולה של קלודיוס, אשר הפליא להעמיד פנים כנהג חרש, בעוד אשר שמע למעשה אפילו את הלחישה הקלה ביותר.
– אכן, פושע מסוכן מאין כמוהו נפל בידינו, והודות לכם נפל – אמר הבלש בן־דוד, בפנותו אל חבורת הבלשים הצעירים.
– הישוער הנזק אשר היה נגרם לדברי ימי הארץ, אם קלודיוס זה היה מוסיף למכור עתיקות מזוייפות למלומדיה – אמר הפרופסור תחכמוני. – אפילו אותי הטעה עד בוש!
– אכן, עשיתם שירות חשוב למולדת, חבריה – אמר הבלש בן־דוד. – יישר כוחכם.
חזות הבלשים הצעירים התנפחו מגאווה. אפילו אלי העגום זקף ראשו ועיניו הבריקו. הוא הושיט ידו לחנה והיא לחצה אותה בחברות רבה.
– ומה תעשו בפרסים הגדולים, חבריה? – שאל הבלש בן־דוד.
לשמע השאלה החליפו הבלשים הצעירים זה עם זה מבטים מלאי משמעות. היו להם תכניות סודיות ומרתקות לניצול סכומי הכסף העצומים שנפלו בחלקם. על אודות תכניות אלה וביצוען ידובר בספר הבא:
הבלשים הצעירים בתעלומת רחוב עקביה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.